תגית: אנייס ורדה

"ורדה על אנייס": סרט מקסים על אישה שובת לב.

האישה הזאת מהלכת קסם. במיוחד על מי שאוהבת כל כך את סרטיה וזוכרת היטב את ההנאה הצרופה שהסבו לי "אושר", "עוברת אורח", "אנשים ומקומות", "קליאו מחמש עד שבע".

בסרט החדש ורדה מספרת על עצמה בהרצאה שהיא נושאת בפני קהל, או בדיבור ישיר אל המצלמה. היא מפרטת את השקפת העולם האמנותית שלה, נזכרת בתהליכי יצירה, מדגימה אותם, מצחיקה, שנונה, חכמה, מרתקת. יש בה, באנייס ורדה כל כך הרבה חן, והיא כל כך מעניינת!

כך למשל היא מסבירה כי על פי תפיסתה יש בעבודתו של הקולנוען, שמטבעה אינה נעשית בדל"ת אמות ובבדידות (כמו זאת של סופר, למשל), שלושה חלקים: השראה, יצירה ושיתוף. ההשראה היא הרעיון, המחשבה, המוזה. היצירה היא העבודה של כל היוצרים שבכוח כישרונם ויכולותיהם תורמים לעשייה של סרט, והשיתוף הוא הצגתו של הסרט בפני הקהל, שבלעדיה אין היצירה שלמה. 

ההסבר הזה הוא רק אחד מיני רבים. ורדה משעשעת באינספור אנקדוטות ותיאורים. כך למשל היא יושבת בשלב מסוים של הסרט על קרון צילום נוסע, לצדה של סנדרין בונר, השחקנית שגילמה את הדמות הראשית בסרט "עוברת אורח", ומעלה זיכרונות על האופן שבו הפעילה את בונר, מדוע החליטה להזיז את המצלמה דווקא מימין לשמאל, ופרטים טכניים נוספים שעליהם החליטה במהלך צילומי הסרט ועריכתו. וזהו רק רגע אחד קטן ובלתי נשכח.

דוגמה אחרת: היא מספרת שרצתה לצלם את בית ילדותה, אבל שם גילתה כי בני הזוג שגרים כיום בדירה אוספים מודלים קטנים של רכבות, ועשתה סרט תיעודי עליהם… בכלל, היא מסבירה עד כמה היא אוהבת לשלב קטעים דוקומנטריים בסרטים עלילתיים, ולא פחות מכך – ליצור סרטים דוקומנטריים שלמים. היא מעלה לבמה את נורית אביב שעבדה אתה. אביב אומרת כי מה שנראה נדוש מקבל משמעות כשמצלמים אותו, ואילו ורדה מתקנת אותה: "שום דבר לא נדוש". אכן, אהבת האדם שבה היא ניחנה מרוממת את כל מה שהיא נוגעת בו. אחד מסרטיה עוסק במלקטים – אנשים שנוהגים להסתובב בשווקים ולאסוף שיירים. אחרי שהתחוור לה ש"הם אוכלים את מה שאנחנו זורקים", היא ממשיכה אל לקטנים שאוספים ירקות שחקלאים זרקו, כי אינם עונים על תביעות השלמות הצורנית שדורשים הצרכנים. מערימות תפוחי האדמה העצומות שהיא מגלה היא מוציאה תפוח אדמה בצורת לב. הסופרמרקט לא יקנה אותו, אבל היא יוצרת ממנו אמנות: נותנת לו להירקב, לגדל שורשים, ואז מצלמת אותו והוא הופך לחלק מתערוכה שלה שנקראה, היא מספרת בחיוך משועשע, ומצחיקה גם את הקהל באולם, "פטטוטופיה"… 

היצירתיות שלה מרהיבה. ההומור שלה מדליק. האנושיות שלה מרגשת. הסרט שלה על עצמה נפלא!

 

אמש בפסטיבל הסרטים בחיפה, אנייס ורדה, "האושר": נפלא, שוב, ועדיין!

 

 

בשנות ה-60 בלונדון נהגו להקרין בבית הקולנוע שמעל סוויס קוטג' שני סרטים ברצף. כשהלכתי לראות את הסרט הצרפתי "גבר ואישה" של קלוד ללוש, שאת המוזיקה שלו כבר אהבתי מאוד, הופתעתי לגלות שלפניו יקרינו סרט אחר.

הייתה איזו אכזבה קלה: מי רוצה לראות סרט צרפתי שלא שמעתי עליו? באתי לראות את אנוק איימה ואת ז'אן-לואי טרנטיניאן, לשמוע את "Samba Saravah" ואת "Aujourd'hui C'est Toi"…

הסרט המקדים היה "האושר", של אנייס ורדה. ואחרי הצפייה המפתיעה בו, "גבר ואישה" נראה פתאום תפל, כמעט מיותר.

עם חשש וציפייה הגעתי אל ההקרנה של "אושר" בפסטיבל הסרטים בחיפה. האם ההתפעמות, הפליאה, הסחרור, שחשתי בגיל שש עשרה יתחלפו באכזבה? והרי היו סרטים וספרים שכל כך אהבתי, ומפגש מחודש אתם מקץ כמה עשרות שנים הביך ואפילו הכעיס (למשל: הסרט "המלך ואני" הגזעני להחריד, או הספר "מכרות המלך שלמה" היהיר, האלים, השובניסטי והמזעזע מכל בחינה אפשרית).

אבל לא. אנייס ורדה לא אכזבה גם הפעם. "האושר" הוא לא רק סרט יפהפה, הוא גם מעורר מחשבות ותמיהות. השאלה שהוא מציג בפני הצופים היא – מהו אושר?

בתחילתו של הסרט התשובה כמעט ברורה: אושר הוא אהבה. זאת שבין פרנסואה ותרז, נגר ותופרת יפים להפליא, מאוהבים, הורים לשני ילדים פעוטים ומתוקים. מגלמים אותם אן-קלוד דרואו, קלייר דרואו, אוליבייה דרואו, סנדרין דרואו. (הילדים הם בתם ובנם של השחקנים המגלמים את פרנסואה ותרז, ולכן, חרף גילם הפעוט – הם כבני שלוש ושנה וחצי – האינטראקציה בינם לבין הוריהם שעל האקרן טבעית ומלבבת, וברור שהבמאית לא הייתה צריכה להתאמץ מאוד כדי להפיק מהם את המתיקות התמימה ואת הקשר הקרוב עם הוריהם האמיתיים והמשוחקים) .

תרז ופרנסואה אוהבים לטייל עם הילדים שלהם. הנופים המרהיבים של הטבע בצרפת, היער, ההרים, מצטלמים נפלא. תרז קוטפת פרחים. הם חוזרים הביתה. תרז לשה לחם. פרנסואה מגלף גושי עץ.  הכול חושני כל כך, עד שאפשר כמעט להריח את הניחוחות של מה שאנחנו רואים.

ואז קורה דבר שהופך את החיים של המשפחה הזאת על פיהם. פרנסואה מכיר מרכזנית יפהפייה ומרשה לעצמו להיסחף אתה. הוא מסביר לה שאת אשתו הוא אוהב מאוד. שאילו פגש אותה לפני שהכיר את תרז, היה נושא אותה לאישה. אבל מה לעשות, הוא תפוס. בניסיון לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, הוא מספר לאשתו על האהבה הנוספת בחייו ומבטיח לה שלא יגרע ממנה מאומה.

בסצנה מופלאה תרז נעתרת לבקשתו לנהל קשר אהבה נוסף. היא שמחה בשבילו, על כך שהוא מאושר. הם מתעלסים שוב ביער, לצד הילדים המתוקים שלהם, שישנים מתחת לכילה. הכול כל כך מקסים ויפה ומושלם, הכול מתנהל על מי מנוחות. אבל כשפרנסואה מתעורר משנתו השלווה, אחרי ההתעלסות, הוא מגלה שתרז אינה לצדו. בשקט בשקט, בלי דרמות, בלי סצנות של קנאה וכאב, היא הטביעה את עצמה.

מה יקרה עכשיו עם הילדים? בסרט משנת 1965 ברור שגבר לא יכול לטפל בילדים. מי תלוש את הבצק? מי תיקח אותם לגן? מי תשכיב אותם לישון? המשפחה מתכנסת, הסבים והסבתות, הדודים והדודות, כולם מתנדבים לקחת את הילדים אליהם.

אבל אין צורך.

אהובתו של פרנסואה מגיעה, והיא לוקחת על עצמה את כל התפקידים. היא לשה את הבצק. משכיבה את הילדים לישון. לוקחת אותם לגן. ויוצאת לטיולים משפחתיים עם פרנסואה ואתם, לטבע, ליער, שרק הוא השתנה: הירוק הצהיב, הסתיו הגיע, והוא מצטלם כל כך יפה!

הכרתי פעם משפחה כזאת: ימים אחדים אחרי שמישהי הושלכה מתוכה, לא מרצונה, ואחרת תפשה את מקומה בקלילות ובטבעיות, התכנסו כולם לארוחה משותפת. האישה החדשה ישבה במקומה של האישה הקודמת, ואיש לא חש בחסרונה של המגורשת. אדרבא, הייתה אפילו מי שהפטירה: "איזה יופי שכולנו כאן ביחד".

אז מהו האושר? מראית עין? מילוי של צרכים? מפגש עם סביבה יפה? הכחשה והתעלמות? או השלמה עם מציאות שאי אפשר לשנות אותה?

ּ

אנייס ורדה, מתוך קליפ שבו היא מברכת את באי הפסטיבל

היום בפסטיבל בחיפה, סרטה של אנייס ורדה, "עוברת אורח": כך נראית יצירת מופת!

 

"הזוכה בפרס הגדול בפסטיבל ונציה [ב-1985], 'עוברת אורח' הוא סרטה המצליח ביותר של אנייס ורדה והסרט שהפך את סנדרין בונר לכוכבת." כך נכתב בלשונית "פרטים נוספים" על הסרט, באתר של פסטיבל הסרטים בחיפה, 2018.

בשנה שעברה זכינו להתענג על סרטה התיעודי החדש של אנייס ורדה, "אנשים ומקומות", והשנה נערכת לכבודה בפסטיבל בחיפה רטרוספקטיבה.

איזה סרט מופלא! קשה מאוד לתאר אותו ובעצם אין צורך ואולי אפילו אסור, כי אי אפשר שלא לעשות לו עוול אם מנסים "לסכם" אותו.

כך, במילים מעטות, הוא מתואר באתר של הפסטיבל: "מונה ברז'רו מתה. גופתה הקפואה מתגלה בעיצומו של החורף בתעלה בדרום צרפת. מכאן חוזר הסרט לשבועות שהובילו אל מותה, ואנו עדים לחייה העצובים כשהיא נודדת ממקום למקום, מחפשת עבודות זמניות או מחסה. מונה עצמאית, אבל השאיפה הזו לחופש היא שמובילה בסופו של דבר למותה."

לא, איש לא ידע לעולם מיהי אותה מונה. מדוע נפלטה מהחברה המתוקנת. איך נטשה, או ננטשה, מתי בעצם אבדה, האם יש בכלל בעולם מישהו שהיא חסרה לו, מישהו שהייתה יקרה לו, מישהו שדואג לה, רוצה לדעת מה שלומה, מישהו שהיה רוצה בטובתה. היא משוטטת, מאבדת בהדרגה את נכסיה המעטים, עד לסופה הידוע מראש, מהרגע הראשון של הסרט.

"אני יודעת עליה משהו," נשמע קול בתחילתו של המסע המתחקה אחרי ימיה האחרונים של מונה. האם זהו הקול הכול יודע של הבמאית, בוראת הסרט, שזכותה לעבור בין האנשים האחרונים שאתה נפגשה מונה, "לראיין" אותה ולחדור גם אל צפונות נפשם, אל ייסורי המצפון שהם חשים (ובצדק!), אל מעט החסד שחלקם ידעו להעניק לה, אבל לא במידה מספקת?

זאת לא רק יצירת אמנותית מופתית, אלא גם מסמך חברתי נוקב: מה עולה בגורלם של מחוסרי הבית, האנשים החיים בשולי החברה, איך הם מוצאים לעצמם פת לחם בשעת רעב, מי מנצל את מצבם הרעוע ואת אומללותם, ומי מסוגל להושיט להם יד ולו לזמן מה?

ומה החברה מסוגלת לעשות למענם?

ממליצה מאוד למי שרק יודע כיצד לעשות זאת, לשים את ידו על עותק של הסרט ולצפות בו.

אמש בפסטיל הסרטים בחיפה, הסרט הצרפתי "אנשים ומקומות"

עוד לפני שהסרט עצמו התחיל, בשלב הכותרות המקדימות, כבר היה ברור שתהיה כאן חוויה שונה ויוצאת דופן. שמות האנשים שהשתתפו ביצירתו הוצגו כמו בקומיקס, באותיות ובפעלולי אנימציה, ברעננות שובבה. אכן, מדובר בסרט קסום ויוצא דופן.

אנייס ורדה, בת ה-88, במאית צרפתייה ופרופסור, חברה אל אמן רחוב בן 33 המסתתר מאחורי הכינוי JR ומקפיד להסתיר גם את פניו מאחורי כובע ומשקפיים כהים שאותם אינו מסיר אף פעם. השניים יצרו ביחד את הסרט התיעודי "אנשים ומקומות", (בצרפתית –  "Visages Villages") שזכה, בצדק רב, בפרס "עין הזהב" לסרטים דוקומנטריים בפסטיבל קאן השנה.

השניים הסתובבו ביחד בכפרים צרפתיים, בתוך מכונית ואן שמעוצבת כאילו היא מצלמה גדולה, צילמו אנשים, הדפיסו את התצלומים בגודל ענקי (המכונית בנויה כך שההדפס יוצא מחלקה האחורי, כמו מתוך מדפסת…) ואז הדביקו אותם לקירות במקומות פומביים.

השיטוט חושף מקומות שונים ומגוונים בצרפת הכפרית. עיירות, שכונות, חוות, נמל, מפעל: בכל מקום האנשים משתפים פעולה עם התיעוד השובב, עם שמחת החיים הבלתי נדלית של זוג אמני הרחוב שמרבים להתלוצץ ביניהם, להקניט זה את זה ברוח טובה, ולהדביק את הצופים בסרט, כמו את האנשים שאותם הם פוגשים במהלך יצירתו, בעליזותם ובחביבותם המופלאה.

כך למשל הם פוגשים באחד הכפרים בחוואי שמספר להם על עבודתו: הוא מעבד אלפי דונמים לגמרי לבדו, בלי פועלים, ונהנה מכך. הם מצלמים אותו ומדביקים את תצלומו הענק על האסם שלו. "עכשיו כל השכנים שלך ידעו שאתה הכי גדול," הם אומרים, והוא משיב בחיוך מתוק "הם בלאו הכי כבר יודעים…"

בכפר אחר מראה להם מישהי תצלום של סבה שנאלץ, כך היא מספרת, לחטוף את סבתה, כי הוריה לא הרשו להם להינשא. הם מגדילים את התצלום וגם אותו מדביקים על קיר גדול של ביתם, הפונה אל הרחוב. בני המשפחה ואתם כל תושבי המקום נאספים ומתפעלים מכך שמייסדי השושלת מונצחים כך, מעל הראשים של כולם.

על מגדל מים גבוה הם מדביקים תצלומים ענקיים של דגים – "הם מרוצים להיות שם, למעלה…" אומרת אנייס ורדה בחיוך. היא זאת שצילמה אותם, והסרט משתף אותנו בחוויית העשייה: מראים לנו כיצד נכנסו לחנות דגים, הוא החזיק כל אחד מהדגים, והיא צילמה אותם, תוך כדי חילופי חידודי לשון וצחוקים משותפים.

הם פוגשים מגדלי עזים, עובדי רכבת, כורים, פועלים בנמל, מלצרית בבית קפה, וגם סתם עוברי אורח. כולם שמחים לשתף אתם פעולה, לספר להם על עבודתם ועל חייהם, להצטלם, ולחייך לנוכח דיוקנותיהם הענקיים.

כשהם בדרכים מספרת אנייס ורדה לשותפה לעשייה על גדולי הקולנוע שאתם עבדה בעבר. מדי פעם רואים אותם יושבים ומשוחחים. הוא עוקץ אותה והיא אותו, הכול ברוח טובה, ותמיד עם הרבה צחוק, שלהם עצמם ושל הקהל באולם הקולנוע הצופה בשני האנשים המקסימים הללו.

הם אינם לוקחים את עצמם ברצינות, וגם לא את העשייה האמנותית שלהם. על קרונות של רכבת הם מדביקים תצלום של כפות רגליה החשופות של אנייס, ובנמל, על מכולות ענק, תצלומים של שלוש נשים, רעיותיהם של פועלים העובדים בנמל. במקום אחר, בחוף ים נטוש, הם מדביקים על מבנה בטון שנפל מהצוק אל החול – הוא היה חלק מהביצורים שהציבו הגרמנים במלחמת העולם השנייה – תצלום שאנייס ורדה צילמה לפני שנים רבות: גבר צעיר שכשהוא מודבק שם הוא נראה כאילו הוא יושב בתנוחה נוחה, וקיר הבטון הניצב בזווית מוזרה מערסל אותו. למחרת כשהם באים לבדוק את התצלום הם נוכחים שהגאות שטפה וסילקה אותו. הם לא מתרגשים. הכול זמני. הכול בר חלוף. ומצד שני – התצלום המודבק נמוג אמנם, אבל הסרט התיעודי שבו הם עצמם מככבים הנציח אותו, וגם אותם, את השיטוטים שלהם ואת כל האנשים והמקומות שפגשו.

"אנשים ומקומות" הוא סרט משובב לב שממלא את הנפש בעונג ובשמחה.

הסרט באתר של פסטיבל הסרטים בחיפה 2017