ברומן השביעי שלה, חדר, שראה לראשונה אור באנגלית לפני שבע שנים, קיבלה לדבריה הסופרת אמה דונהיו השראה מהמקרה המחריד של פריצל, הפושע האוסטרי, שכלא במרתף את בתו ואת הילדים שילדה, אחרי שאנס ועיבר אותה. חדר זכה להצלחה עצומה, נמכר במיליוני עותקים ואף עובד לסרט שובר קופות.

אפשר בהחלט לדמיין את הרומן החדש שלה, הפלא של אנה, מצליח לא פחות. הספר ראה אור באנגלית בשנה שעברה, ולאחרונה הופיע בעברית (מתורגם היטב, בידיה של נעה בן-פורת!).  ברומן החדש עוסקת דונהיו בתופעה מוכרת מההיסטוריה של מערב אירופה, האיים הבריטים ואמריקה: נשים ונערות צעירות (לעתים רחוקות יותר גם בנים) נהגו להרעיב את עצמן, לפעמים למוות. אצל חלקן היה לכאורה מניע דתי להרעבה. בימי הביניים הוכרזו כמה נערות כאלה (למשל − קתרין מסיינה, ולידווינה מסכידאם) כקדושות.

התופעה מוכרת כמובן גם כיום. קוראים לה אנורקסיה, ויש מי שתולים אותה בהשפעה של עולם האופנה על דימוי הגוף של נערות. בישראל ידוע מאבקו של צלם האופנה עדי ברקן שמנסה להילחם נגד התופעה, כמי שמגיע מתוך תעשיית האופנה ולכן יודע כמה מסוכנת והרסנית השאיפה לרזון.

מי שקרא את הספר גוף זר של ענת גור יודע שאנורקסיה אינה מסתכמת בשאיפה להתאים למודל יופי מקובל. במקרים רבים היא תוצאה של פגיעה מינית בילדות. במחקרה גילתה ענת גור כי  הפרעות האכילה מבטאות האשמה והרס עצמיים והן פועלות כמעין התאבדות אטית.

הספר הפלא של אנה מדגים היטב את מה שידוע מהמחקר. ליב, אחות שהתחנכה אצל פלורנס נייטינגייל ושירתה עמה במלחמת קרים, מקבלת משימה קשה ומוזרה: היא נשלחת לכפר נידח באירלנד, ומוטל עליה לצפות במשך שבועיים בילדה בת אחת עשרה, אנה, שכמה חודשים לפני כן הפסיקה לכאורה לאכול. על ליב, ועל אחות נוספת, נזירה, להשגיח על הילדה ולבדוק אם הטענה נכונה: האם באמת אינה אוכלת מאומה? הכומר המקומי חולם שאנה תוכר כקדושה ובעקבות כך יזכה מן הסתם הכפר לתהילה. כבר עכשיו החלה עלייה לרגל של אנשים ששמעו על אנה ובאו לראות מקרוב את הפלא ולזכות בברכות ממנה. באותה הזדמנות המבקרים תורמים כסף וחפצי ערך, שמעשירים את קופת הכנסייה המקומית – הוריה של אנה מקפידים לכאורה לא להשאיר בידיהם את התרומות. רופא הכפר מקווה לעלות על תגלית מדעית מרהיבה: ילדה שקיומה משתנה מזה של יונק בעל דם חם ליצור דמוי זוחל בעל דם קר, סוג של לטאה, שאינו זקוק לאוכל רב.

ליב מתחילה את התצפית מתוך פקפוק ותחושה שבתוך זמן קצר תגלה את התרמית שמאפשרת לאנה לאכול בחשאי. היא בטוחה שאנה עצמה מרמה. בהמשך היא חושדת בבני משפחתה, שיש להם אינטרס לשמר את המיתוס, ובה בעת להחזיק את אנה בחיים, כדי להפיק תועלת מהמוניטין שלה.

אבל בהמשך נחשפים בפניה סודות מסמרי שיער, שמשנים אותה ואת האופן שבו היא תופסת את תפקידיה כאחות.

אמה דונהיו היא ילידת אירלנד, קתולית, שלמדה בילדותה במנזר. בשנות העשרים לחייה עברה לאנגליה, למדה ספרות אנגלית, והחלה לכתוב ולפרסם. קורות חייה משתקפים בבירור ברומן שלפנינו, אם כי הוא מתרחש במאה התשע עשרה, בתקופת זמן רחוקה, אבל אין ספק שעד היום קיים בתודעה האירית הקונפליקט המשמעותי ביותר בהיסטוריה שלהם: המאבק נגד האנגלים, וההתנגשות בין הדתות.

ליב, האחות האנגלייה, מגיעה אל הכפר האירי שתושביו אדוקים מאוד בדתם. היא שייכת כנראה לכנסייה האנגליקנית, אבל בעצם היא חילונית לגמרי, “כופרת”. היא באה מהמדע, וגם כשהיא מנסה, ברגע של מצוקה קיצונית, להתפלל, היא שומעת בתשובה רק “דומייה מוחלטת”. מבחינתה אין קדושה זולת כבוד האדם וקדושת החיים. היא בזה למנגנונים שמוכנים להקריב ילדה קטנה, כדי שיוכלו אחרי מותה להתפאר ולהתגאות בה.

הפלא של אנה אולי אינו ספרות גדולה, אבל הוא קריא מאוד, וכאמור, יש לו בהחלט פוטנציאל להצליח לא פחות מקודמו. אני כבר יכולה לראות בעיני רוחי תמונות מסרט הקולנוע העתיד לבוא: נופי אירלנד הירוקים ילדה קסומה ונוגעת ללב, והסוף, שאסור לי כמובן, לגלות, אבל גם הוא מבטיח כמה תמונות מרהיבות עין.

Emma Donoghue The Wonder

“זה הגוף שלך, את זכאית לעשות בו ככל העולה על רוחך. המקום היחיד שבו את חופשייה לעשות כרצונך, ואפילו זה לא יוצא כפי שרצית”. לקראת סופו של הספר הצמחונית, כששתי האחיות כמו מתמזגות, אחת מהן, השפויה לכאורה, מביטה במראה ואומרת לעצמה שאסור היה לה להניח לרופאים לשלוט בגופה של אחותה. שיש לה, לאחות, זכות (וגם סיבה!) להרעיב את עצמה, אפילו למוות, אם כך היא בוחרת לנהוג.

הצמחונית, רומן שכתבה האן קאנג, סופרת דרום קוריאנית, זכה בשנה שעברה בפרס  מאן בוקר הבינלאומי. הוא מתחיל במתינות ונגמר בסערה, מבטיח להתהלך על מי מנוחות משעממים של שפיות ומתינות, אבל משייט בתוך טירוף חושים, הן בתכניו והן באופן שבו הם משתקפים בכתיבה. הספר סוריאליסטי ומוזר כביכול, ובעצם – ריאליסטי לחלוטין, נובע מתוך מציאות ממשית ועגומה, שפרטיה המייסרים סבירים. לא הספר מטורף, אלא האמת שהוא משקף.

הרומן מחולק לשלושה פרקים. בכל אחד מהם אנו חווים את העולם מתוך מה שמכונה בספרות “מבע משולב”, כל פעם של דמות אחרת: גבר נשוי, גיסו וגיסתו. כלומר: הסיפור מסופר בגוף שלישי, אבל מתמקד בנקודת המבט של דמות אחת בלבד. כך מתאפשר לנו לחוות את השוני באופן שבו הדמויות רואות זו את זו, ועם זאת, הכתיבה אובייקטיבית לכאורה, כלומר, אינה נמסרת ישירות מפיהם של האנשים הללו.

בפרק הראשון אנחנו פוגשים גבר שרוצה רק דבר אחד: את החיים הכי רגילים שאפשר לקבל. הוא אדם בינוני שמודע לבינוניותו ומחפש לשאת את “האישה הממוצעת ביותר ביקום”, שתקנית, לא תובענית. ברור לו שאישה יפה וחושנית הייתה מערערת את קיומו “המאורגן בקפידה”. ואכן, בשנים הראשונות אשתו, יונג-יה, עונה על ציפיותיו. החריגה הקיצונית ביותר מהנורמה שהיא מפגינה היא סירובה ללבוש חזייה. די אפילו בכך כדי להפחיד ולהדאיג אותו. הוא זקוק למישהי שאיש לא יבחין בקיומה, שלא תבלוט בשום צורה. חייו משתנים סופית כאשר אשתו השתקנית, שהייתה עד כה בשלנית יעילה, מחליטה פתאום להיות צמחונית ומסרבת לבשל בשר גם בשבילו.

הצמחונות שלה נהפכת במרוצת הזמן למעין סמל. בעצם, מתברר שלא רק שהיא מסרבת לאכול בשר או כל דבר הבא מהחי, (למעשה היא טבעונית), אלא שהיא מבקשת להפוך בעצמה לצמח. מצבה הנפשי מתדרדר, עד שהיא מאבדת לחלוטין את שפיות דעתה.

את תהליך ההתערערות אנחנו חווים אתה. בפרק הראשון יש כמה מונולוגים קצרים המובאים מפיה ומסגירים מה היא חשה, על מה היא חולמת ומה מפחיד אותה. בשני הפרקים הבאים השיגעון מצטייר מתוך נקודת מבטם של גיסה, הבעל של אחותה, ואחרי כן של אחותה, אין-יה, עצמה. כך העלילה מתקדמת. כל פרק מתחיל בנקודת זמן חדשה, ועל מה שאירע לפניה אנחנו לומדים מתוך התודעה החדשה שאליה הגענו.

ואז מסתבר מה שאמור תמיד להיות מובן וידוע: האנורקסיה של יונג-יה, שהופכת בעיני רוחה לאט לאט לעץ, היא תולדה של אלימות שחוותה במשפחה. יש רמזים סמויים לפגיעה מינית ויש ראיות גלויות לתוקפנות אכזרית שמתרחשת לנגד עינינו, לא כזיכרון רחוק. יש רגע שבו מתחוור לאין-יה, האחות השפויה לכאורה, שאפילו היא, שתמיד דאגה לאחותה, בעצם הפקירה אותה.

הרומן הזה הוא אם כן מעין “הצגת מקרה”: הוא מצייר את ההשתגעות הנחווית כמעט מבפנים, ואת המנגנונים המייצרים אותה. אנחנו חשים בה, אם כי רוב הזמן איננו מתקרבים אל התודעה המשתגעת, אלא רק עדים לה ונשארים לצדה.

העניין שהספר מעורר נובע גם מהמציאות הזרה כל כך שבו הוא מתנהל: בסיאול שבקוריאה הדרומית. אמנם העלילה בת זמננו, על כך מעידים הטלפונים הניידים והמחשבים המוזכרים בו, אבל שוררת בו כל הזמן אווירה זרה, שונה ממה שמוכר. למען האמת, קשה לדעת אם אותה תחושה נובעת מתכניו או  מהרקע והסביבה שבה הכול מתרחש. (דוגמה קטנה: מסתבר שאישה נחשבת שם נאה במיוחד אם עיניה גדולות, ויש בעפעפיה “קפל עור טבעי”…).  עם זאת, חלקים מסוימים בו מוכרים עד כאב, והם כנראה אוניברסליים. הם מתארים את הנחישות נטולת הפשרות של מי שמופקדים על בריאותנו, ולפעמים טועים לחשוב שהמטרה – שמירה על החיים − מקדשת את כל האמצעים. תיאור ההחדרה של צינורית ההזנה לאפה של אנורקסית חולת נפש מעורר פלצות ותהיות. (הוא מעלה על הדעת את הפרקטיקות המזוויעות המתוארות בספר העיון של ענת גור גוף זר. גם שם מעידות נערות על חוויה של מעין אונס שעברו כשטיפלו בהן).

השופטים שהעניקו להאן קאנג את פרס מאן בוקר העדיפו אותו על פני מתחריו: סיפורה של הילדה האבודה  של אלנה פרנטה, וספר של אורהאן פאמוק הטורקי, שזכה בפרס נובל לספרות ב-2006. אין ספק שזהו הישג לא מבוטל.