ארכיון תגיות: אנה פרנק

כתב העת במה: "חיים? או תיאטרון?" (נשים יוצרות תיאטרון בשואה ואחריה): מה היו הפרחים הכי יפים שבני אדם הגישו זה לזה

הכותרת "חיים או תיאטרון" עוררת את תשומת לבי, בהיותה מוכרת ומרגשת כל כך. ואז, כשראיתי את הכריכה האחורית של "במה",  גיליון 286, שנת 2020, נוכחתי שהקשר לא מקרי: רואים שם קטע מציור של שרלוטה סלומון, ששמו של כתב העת נושא את שם יצירתה המופלאה.  

"במה" הוא כתב עת שרואה אור אחת לשנה, בשיתוף עם התיאטרון הלאומי הבימה. הוא ספר עב כרס, מעוצב להפליא, אסתטי מאוד, והתכנים הכלולים בו מרתקים. 

הגיליון של השנה שעברה הוקדש, כפי שאפשר להבין מהכותרת, לנשים שיצרו תיאטרון בשואה, או אחריה, או לנשים שחייהן העניקו השראה ליצירה כזאת. 

שרלוטה סלומון היא רק אחת מהן, ולצידה שמות מוכרים מאוד: אדית שטיין, האישה האחרונה שהכנסייה הקתולית החילה עליה את התואר "קדושה" אחרי שנספתה באושוויץ כיהודייה, אף על פי שהתנצרה והייתה נזירה; המשוררות אלזה לסקר שילר ולאה גולדברג; אלמה רוזה, שניצחה על תזמורת הנגנות היהודייות באושוויץ; אנה פרנק ואתי הילסום שנודעו בשל היומנים שכתבו במהלך מלחמת העולם השנייה, שתיהן, כידוע, נתפשו ונרצחו;  חנה סנש, הצנחנית שנשלחה להונגריה, נלכדה, עמדה בעינויים קשים והוצאה להורג, בלי שחשפה סודות שגילוים היה מסכן את חיי חבריה; סטפה וילצ'ינסקה, שפעלה לצידו של יאנוש קורצ'ק בבית היתומים בוורשה, ונרצחה יחד אתו ועם היתומים שטיפלו בהם, ועוד נשים שחייהן ופועלן קשורים בשואה.

המאמרים בחוברת שלפנינו, המכילה יותר מ-400 עמודים, מרתקים, גם כשהם עוסקים בנשים או באירועים שכולנו, כך נדמה לנו, כבר מכירים היטב.

כך למשל הפרק שיוחד לאנה פרנק מתאר את התהליך שבו נהפך היומן שלה "לנכס עולמי", בד בבד עם עיבודו לסרט קולנוע ולהצגה. דינה פורת, שכתבה את המאמר, טוענת כי "מאחר שהיומן מסתיים עם גילוי המחבוא ושילוחם לווסטרברוק (ומשם והלאה לאושוויץ ולברגן בלזן), אין בו תיאורים קשים כפי שיש ביומניהם של נערים ונערות יהודים, בעיקר אלה שנכתבו במזרח אירופה," ולכן "הקורא אינו נדרש להתמודד עם הזוועה עצמה והקריאה נוחה לו יותר. הוא קורא על השואה וגם אינו קורא עליה בעת ובעונה אחת". 

פורת מראה כיצד היומן עבר "אמריקניזציה", והחל לשקף לא את הנערה היהודייה הנרדפת, אלא "נערה אוניברסלית". כך למשל תיארה אותה אלינור רוזוולט, שכתבה ליומן הקדמה במהדורה שראתה אור בארצות הברית, ולא הזכירה בו במילה את יהדותה של אנה ולא "את האופן שבו הסתיימו חייה הקצרים". 

גם בגרסה הגרמנית חלו שינויים, שנבעו כנראה ממעורבתו של אוטו פרנק, אביה של אנה, שגם אחרי מה שקרה למשפחתו המשיך להאמין בגרמניה התרבותית. אנה כתבה ש"אחד מחוקיו של המחבוא לדבר תמיד בשקט, 'בכל שפה תרבותית – וכמובן לא בגרמנית". אבל בגרסה הגרמנית המשפט השתנה: "בכל שפה תרבותית – אך בשקט". דוגמה נוספת: "ההתמודדות עם הגרמנים" נהפך בגרמנית ל"מאבק נגד דיכוי". 

אבל הטענה העיקרית היא נגד העיבוד של היומן לתיאטרון. כתב על כך גם אלווין רוזנפלד בספרו קץ השואה. כמו רוזנפלד, גם דינה פורת, כותבת על הסילוף שמציג המחזה כשהוא נאחז באחד המשפטים האחרונים ביומן ולפיו אנה ממשיכה להאמין בעתיד: "די לי לשאת את עיני לשמים, ומיד אני חוזרת ומאמינה כי הכול יסתיים בטוב". מי שמציג את הדברים הללו כמעין מוטו לדמותה של אנה פרנק מתכחש לסופה של אנה, לכך שהיא כתבה את המשפט האופטימי לפני שנתפסה, לפני שנשלחה לאושוויץ ומשם לברגן בלזן. "האם הייתה משאירה אותו במקומו אילו הייתה נשארת בחיים ושבה משם וקוראת מחדש את יומנה?" שואלת דינה פורת. אכן, שאלה כבדת משקל. היא מצטטת את ברונו בטלהיים, פסיכולוג חברתי והוגה דעות יהודי ששרד את דכאו ובוכנוולד. בטלהיים כתב ש"הצלחתו העולמית של יומנה של אנה פרנק מלמדת עד כמה עדיין קיימת בלבנו נטייה להתכחש למציאות המחנות, וסיפורה שלה מוכיח עד כמה הכחשה יכולה להחיש את אסוננו אנו", שהרי "אנה פרנק מתה משום שהוריה לא יכלו לשכנע את עצמם להאמין באושוויץ. וסיפורה התקבל בהוקרה רבה כל כך משום שהוא מכחיש בעקיפין שאושוויץ הייתה קיימת אי פעם". 

פורת מצטטת גם את דבריה של הסופרת והמסאית האמריקנית סינתיה אוז'יק, שלדבריה "לו היה היומן נשרף, אולי לא היו מתעללים בו כפי שהתעללו". לטעמה של אוז'יק סיפורה של אנה פרנק "דורדר, קוצץ, עובד, פושט, צומצם; הוא נפל קרבן לאינפנטליזציה, אמריקניזציה, הומגניזציה, סנטימנטליזציה: נפל קרבן לקיטש ולסילופים, ולמעשה הוכחש בבוטות ובשחצנות", בעיקר בשל האופן שבו הוצג במחזה ובסרט. 

בשנות ה-50, הועלה המחזה על הבמה גם בישראל, וגם כאן זכה להצלחה. מספרת לנו פורת כי אנה אפילו הוצגה בשלב מסוים בשם "חנה"… השחקנית עדה טל,  שגילמה את דמותה, חשה שהיא מגשימה "שליחות יותר מתפקיד או קריירה". היא שיקפה, לדבריה של כותבת המאמר, "עמדה רווחת בשיח הציבורי שביסודו אישוש צדקתה של הציונות וביטוי לקח השואה הלאומי, שביסודו חוסנה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי". ההצגה, כך חשו יוצריה, לימדו את הקהל הצעיר "מה היה גורלו של העם היהודי כאשר לא הייתה לו מדינה משלו."

היו להצגה מתנגדים מהימין ומהשמאל הקיצוניים. ישראל אלדד הימני טען כי "הוקרתה של אנה פרנק מסכנת את זיכרון השואה בישראל", כי היומן מסיח את הדעת מהעיקר ועוסק בקטנות, ושרה נשמית-שנר, השמאלנית, טענה שיומנה של אנה פרנק לא ראוי לתשומת לב יותר מיומנים של אחרים, ושהנהייה אחריו היא היגררות "אחרי הסנסציה שהיא באופנה". שני המבקרים, כל אחד מנקודת המבט שלו, דחו למשל סצינה שעלתה בהצגה ובה אנה פרנק ובני משפחתה מדליקים נרות חנוכה. "ספק רב אם אנה פרנק", שהייתה יותר הולנדית מיהודייה, "באמת הכירה את השיר 'מעוז צור", כתבה נשמית-שנר, ואלדד הסכים אתה. לדעתו התמונה המדוברת הייתה "זיוף וקיטש". 

את יומנה של אנה פרנק קראתי לראשונה כשהייתי בת אחת עשרה, כלומר, ב-1962. מאז הוא מרתק אותי, וכל מה שנכתב עליו מושך את תשומת לבי ואת ההתעניינות שלי.

את ציוריה של שרלוט סלומון פגשתי לראשונה לפני יותר מעשרים שנה, ונשביתי בקסמם. שמחתי מאוד לקרוא את מאמרו של גדעון עפרת "החיים כחיזיון תיאטרלי" ובעיקר את המשפט "פעמיים תבעה השואה משרלוטה סלומון את ליטרת הבשר: פעם אחת בעת שטרפה את חייה ב'מקלחות' בירקנאו, בתחילת  אוקטובר 1963; ופעם שנייה, בעת שנעצה מלתעות ביצירתה האמנותית: חרף כל המאמצים להפקיע את המפעל הגאוני של 'חיים? או תיאטרון?' מחסות השואה, ועל אף המאמצים הרבים להעמיד את 1,325 הציורים בהקשר אמנותי מודרני, כראוי להם, שבו נושבות מלתעות היד ושם להינעץ". כל כך נכון! עפרת ממשיך ומתאר ומבאר את גדולת יצירתה של שרלוט סלומון, ודבריו מרתקים ומאלפים. אכן, "ציורי 'חיים? או תיאטרון'" אינם רק "אמנות שואה", ערכם האמנותי רב מאוד. ובכל זאת, כשהגיעו לארץ, הוצגו הציורים ביד ושם, ולא במלואם, ולא במוזיאון, כפי שהיה ראוי שיוצגו.  

מהמאמר על סטפה וילצ'יסקה למדתי על דמותה המופלאה של האישה שנחשבת תמיד עזר כנגד יאנוש קורצ'אק, שדמותו ידועה הרבה יותר מזאת שלה, אם כי מהמאמר נודע לי שהיא הייתה בעצם הדמות הדומיננטית בבית היתומים ששניהם ניהלו ביחד, למעשה היא ניהלה והוא היה ברקע, ושניהם הלכו אל מותם ביחד עם הילדים. הגיעה הזמן שהיא תזכה להכרה שהיא ראויה לה לא פחות מקורצ'אק, אולי הרבה יותר!

בהקדמה לגיליון ציטט העורך, מוטי סנדק, דברים שכתב הרמן קרוק ביומנו בגטו וילנה: "הפשיסטים יכולים להרוג אותנו. זה קל. אבל אנחנו פה בגטו הוכחנו שבדבר העיקרי הם נכשלו: הם לא הצליחו לשלול מאתנו את צלם האדם. את השאיפה לרוחני. לאמת, לטוב וליפה. הם אסרו עלינו להכניס פרחים לגטו, ואנחנו מגישים איש לרעהו עלי שלכת. אולי אלה הפרחים הכי יפים שבני אדם הגישו מימיהם". 

סנדק כותב כי הפסקה הזאת "מופלאה. אחת המרטיטות לטעמי במחזאות השואה" (יהושע סובול ציטט אותה, לדבריו, במחזה "גטו").

אי אפשר שלא להסכים עם סנדק. הגיליון שלפנינו עתיר באותם עלי שלכת מטפוריים. כתבתי כאן רק על כמה מהם, אבל המאמר על "בעלת הארמון" של לאה גולדברג מרתק, כמו גם הפרק שיוחד לכתיבתה של אלזה לסקר שילר, הפרקים על משפט אייכמן, על נלי זק"ש, שזכתה בפרס נובל לספרות בשיתוף עם עגנון, על אירנה סנדלר, אחת מחסידת אומות העולם ורבים אחרים.

לצד המאמרים מובאים גם שירים וקטעי מחזות. הקובץ זיכה אותי בשעות של עניין והתרגשות.

להלן תחילתו של אחד השירים: 

אלווין רוזנפלד, "קץ השואה": אנה פרנק – סיפור עם סוף טוב?

"הם היו קורבנות, בדיוק כמו הקורבנות במחנות הריכוז," אמר רונלד רייגן במסיבת עיתונאים שערך ב-18 באפריל, 1985. על מי דיבר נשיא ארצות הברית? על חיילים גרמנים, חלקם מהאס-אס, שנקברו בבית קברות בגרמניה.

דבריו נועדו להצדיק את החלטתו לבקר באותו בית קברות. בעצם – להסביר. כי רייגן לא סבר שיש כל דופי בביקור. גם אם בתוכנית הסיור שערך בגרמניה סירב תחילה לבקר גם במחנה ריכוז, כי, לדברי אחד מעוזריו, סבר "שאיננו צריכים להתמקד בעבר, אלא בעתיד," וכדברי עוזר אחר, "הנשיא פוליטיקאי שמח. הוא לא רוצה להתפלש במקום זוועתי כמו דכאו."

רק לאחר לחץ ציבורי ניאות רייגן לבקר גם בברגן בלזן, שם ציין את "הרוע שיזם איש אחד, רוע שהפך את העולם כולו לקורבן." אליבא דרייגן, היטלר, והוא לבדו, גילם את כל הרוע והאשמה. מבצעי הפשעים, הרוצחים, אנשי האַיְינְזַצְגְרוּפֶּן, המחסלים, היורים, האנסים והשודדים, היו, קשה אולי להאמין, אבל כך התבטא הנשיא הנכבד, רק "צעירים חפים מפשע".

את הדברים המקוממים הללו (האם העידו על בּורוּת מופלגת, טיפשות או רשעות? קשה לבחור בחלופה המועדפת) מביא אלווין רוזנפלד, פרופסור ללימודי יהדות, בספרו קץ השואה, שם הוא מבקש להראות כי קיימת כיום בתרבות המערבית כולה הכחשת שואה סמויה ונרחבת, שאיננו ערים לקיומה.

קץ השואה
הוצאת מאגנס, לעברית: יהודה פורת

רוזנפלד מדגים את השקפתו בין היתר באמצעות סיפור חייה ומותה של אנה פרנק, והאופן שבו נוהגים להציגו.

הנה, למשל, הוא מספר כיצד הזכיר אותה רונלד רייגן, בעת ביקורו המאולץ בברגן בלזן, מחנה הריכוז שבו מתה ארבעים ואחת שנים לפני כן. רייגן ציטט את המשפט המפורסם ביותר מיומנה: "אני עדיין מאמינה,  למרות הכול, כי בני האדם  טובי לב."

תוהה רוזנפלד במרירות: האומנם אפשר להניח שאנה פרנק המשיכה לחשוב כך גם ברגעי חייה האחרונים?

מרבים להעלות על נס את האופטימיות של הילדה שנרצחה בדמי ימיה, את השקפת העולם ההומנית שלה. נוח להזדהות עם מה שכתבה במחבוא, בימים שהיו אמנם קשים מאוד, ובכל זאת בטוחים יחסית, כשעדיין הייתה לה תקווה.

אין לדעת על מה חשבה אנה ברגעי חייה האחרונים, כשגססה ממחלת הטיפוס, בחורף הקר של שנת 1945, לצד מרגוט אחותה. על פי עדויות שנשמעו בשנים האחרונות שכבו שתיהן בצריף החשוף, קרוב לפתח, והתחננו שוב ושוב לבאים וההולכים שיסגרו את הדלת. את אמן, שנשארה באושוויץ, כבר איבדו. מרגוט מתה ראשונה, ואחריה, כעבור זמן לא רב, גם אנה. הדעת נותנת שהיא לא נשארה אז אופטימית, עליזה ומאמינה בטוב לבו של האדם.

אבל, כך סבור מחבר קץ השואה, מרבית האנשים מעדיפים לא לחשוב על כך שאנה הומתה עוד לפני שמלאו לה שש עשרה שנים. הם מעדיפים להתמקד ב"אומץ לבה" ובאיכויות מנצחות אחרות של אישיותה. היא נהפכה לסמל תרבותי, מפורסמת ונערצת, במחיר האמת ההיסטורית.

פרק שלם בספר מוקדש לה, ובמיוחד לאופן שבו הראו אותה בהצגה המצליחה מאוד "יומנה של אנה פרנק" משנת 1955. הצופים יכלו ליהנות מדמותה ה"מנצחת", המלאה בשמחת חיים, וליתר דיוק – החיה, כביכול.

כך למשל כתב מבקר ההראלד טריביון "במרכז המחזה מרחפת, בעליזות המשוחררת של ציפור שאי אפשר לכלוא אותה בכלוב, אנה פרנק עצמה. אנה אינה הולכת אל מותה, היא תותיר חותם על  החיים, ותיתן למוות לקחת את מה שנשאר."

בניו יורק פוסט נכתב כי ההצגה ”הקימה לתחייה את אנה פרנק – כאילו מעולם לא מתה."

מתוך ההצגה אנה פראנק
"סצנה מתוך ההצגה המצליחה, 'יומנה של אנה פרנק', משנת 1955"

אכן, הקהל יצא מהאולם בתחושה שגם אם אנה מתה, היא לא הובסה. הדברים האופטימיים שכתבה ביומנה ריחפו באוויר ושימשו כמעין מחילה וחסד, ואלה, לדעתו של רוזנברג, המילים הכי פחות הולמות שאפשר לחקוק על מצבתם של מיליוני קורבנות רצח הנאצים.

אצל האמריקנים, טוען רוזנברג, סיפורים חייבים להיות חיוביים. גם אלה שעוסקים בשואה. הם נדרשים להביא את הקורא לידי תחושת התעלות, לא לצלול אתו עמוק לתוך החידלון.

המחזאי עצמו כתב על המחזה שלו כי מעולם לא סבר שהוא עצוב. "ודאי," הוא הודה, כנראה בלי להבין מה הוא אומר, "שלא רציתי לדכא את הקהל. אני לא רואה בכך מטרה תיאטרלית לגיטימית. מעולם לא חשבתי שהחומר המקורי מדכא. הוא לא נראה לי סוציולוגי, היסטורי, או פוליטי – אלא מסמך אנושי… במבט לאחור מותה של אנה פרנק לא נראה לי כבזבוז, כי היא הותירה לנו מורשת משמעותית ובעלת ערך."

כך. מותה של הילדה הקטנה, המצחיקה, הרגישה, זאת שכל עתידה נגזל ממנה, זאת שלא זכתה לממש את כישרונה, לאהוב, ללדת ילדים, לגדל משפחה, ליצור, לנשום, לראות – לחיות באמת! – אינו נראה לו בזבוז. הלוא היא הותירה לו מורשת.

עם "הסוף הטוב"  הרצוי והנחוץ הוא כבר הסתדר, והוסיף אותו בעצמו.

רודולף ואן דן ברג, "סוסקינד": מה קרה למנהל התיאטרון שהציל מאות ילדים יהודים

בתום הקרנת הסרט סוסקינד, אחרי שהבמאי ההולנדי, רודולף ואן דן ברג, סיים את דבריו ופנה אל הקהל בהצעה לענות על שאלות, קמה אישה מבוגרת שישבה בשורה הראשונה.

היא התקשתה לדבר. "אין לי שאלה," היא אמרה בשקט. "רק רציתי להגיד לך תודה."

כל הנוכחים באולם עצרו את נשימתם כשהוסיפה: "אני הייתי אחת הילדות שם – " היא הצביעה על האקרן שהמסך כבר ירד עליו. "עד היום לא היה לי מושג איך נשארתי בחיים. כל המשפחה שלי נעלמה. אף אחד לא חזר. עכשיו, בזכותך," היא פנתה אל הבמאי, "אני יודעת מי הציל אותי. איך זה קרה."

הנה מה שנודע לה: בזמן כלשהו בשנת  1943 היא, כמו ילדים יהודים רבים, נקלעה אל בית יתומים באמסטרדם. המקום שימש כתחנת מעבר. משם  נשלחו הילדים הלאה, אל מותם.

שלוש שנים לפני כן אולץ ולטר סוסקינד, יהודי גרמני ממוצא הולנדי, להצטרף ליודנרט. לפני עליית הנאצים ניהל בגרמניה בית חרושת. בשנת 1938 ניסה לברוח לארצות הברית, אבל "נתקע" בהולנד. בשל הגרמנית המשובחת וכישורי הניהול שלו התמנה לתפקיד מנהל "התיאטרון ההולנדי", שם ריכזו הגרמנים בספטמבר 1943 את יהודי הולנד לפני הגירוש למחנות ההשמדה.

דיוקנו של סוסקינד האמיתי
דיוקנו של סוסקינד האמיתי

כשסוסקינד הבין מה יעלה בגורלם של הילדים מבית היתומים הסמוך לתיאטרון, התחיל להעביר אותם בחשאי אל מוסד שגבל עם בית היתומים: סמינר קלוויניסטי למורים, שמנהלו, יוהאן ואן הולסט, עזר לסוסקינד, הסתיר את הילדים והבריח אותם, בשיתוף עם המחתרת ההולנדית, לכפרים שמחוץ לאמסטרדם. לימים כיהן ואן הולסט כאחד ממנהיגי המפלגה הנוצרית דמוקרטית של הולנד והוכר בשנת 1972 כחסיד אומות עולם.

אנה פראנק בכיתתה בבית הספר מונטסורי באמסטרדם
אנה פראנק בכיתתה בבית הספר מונטסורי באמסטרדם

ולטר סוסקינד הציל כך כשש מאות ילדים. הוא עצמו לא שרד. בשנת 1944 גורש ביחד עם אשתו ובתו לווסטרבורק, מחנה מעבר בדרך לאושוויץ (גם אנה פרנק הגיעה לשם, באוגוסט של אותה שנה, וגם היא ובני משפחתה, כמו סוסקינד, היו ילידי גרמניה שנקלעו להולנד לאחר שלא  הצליחו לקבל אשרת כניסה לארצות הברית, חרף מאמציו הרבים של אביה).

סוסקינד ניצל "ידידות" שקשר עם כמה נאצים, הצליח לצאת מהמחנה וחזר לאמסטרדם, שם הציל קבוצה של ילדים שנשארו נעולים במרתף בית היתומים. הוא ניסה גם לשחרר את אשתו ובתו, אך כשנכשל חזר לווסטרברוק. שלושתם נספו.

סוסקינד
דמותו של ולטר סוסקינד בסרט

 

בספרה  אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע  עסקה חנה ארדנט רבות ביודנרט. היא טענה למשל כי המגע התכוף בינם לבין הביורוקרטיה הנאצית הביא לכך שנציגים יהודים חצו "את התהום שהפרידה בין סיוע ליהודים להימלט, ובין הסיוע לנאצים לארגן את גירושם."

ארנדט תקפה את מה שכינתה "אווירה של אסיפה המונית" שהשתלטה על משפט אייכמן, וכתבה כי חלק מהעדויות, למשל אלה שעסקו במרד גטו ורשה, כלל לא תרמו למשפט, כי לא היה להן קשר לפשעיו של הנאשם. לטענתה, יכלו עדויות אלה להיות רלוונטיות "אילו סיפרו על הפעילויות של מועצות היהודים, שמילאו תפקיד כה חשוב והרה אסון בניסיונות הגבורה שלהם-עצמם".

היא ציטטה את העד היחיד שהיה חבר בכיר ביודנראט בהונגריה, פנחס פרוידיגר, אותו כינתה בהדגשה "הברון פיליפ פון פרוידיגר לשעבר."

"יש כאן," אמר פרוידיגר בעדותו, "אנשים שאומרים שלא אמרנו להם לברוח. אבל חמישים אחוז מהאנשים שברחו נתפסו ונהרגו."

לכך השיבה חנה ארדנט בספרה בהערה צינית: "בהשוואה לתשעים ותשעה אחוז מבין אלה שלא נמלטו."

"לאן הם יכלו לפנות? לאן הם יכלו לברוח?" קרא פרוידיגר, "מה יכולנו לעשות? מה יכולנו לעשות?"

אב בית הדין השאיר את השאלה פתוחה: "אני לא חושב שיש תשובה לשאלה," אמר.

אבל היו אנשים בקהל הנוכחים שדווקא הייתה להם תשובה. דבריו של פרוידיגר עוררו זעקות שבר וכעס. זאת הייתה אחת התקריות היחידות במהלך המשפט שבהן הגיבו כך, בצעקות בהונגרית וביידיש. אלה שבני משפחותיהם נספו, צעקו. אלה שלא נמלטו, כי לא ידעו מה צפוי להם. כי המידע על אושוויץ ועל הרצח ההמוני, שהגיע אל אנשים כמו פרוידיגר וקסטנר, נבלם אצלם.

"לא נתתם לנו הזדמנות לברוח!" זעמו לעברו.

פרוידיגר עצמו הציל את חייו ואת חיי בני משפחתו. הוא ברח לרומניה, "כי היה עשיר," כותבת ארדנט, "כי ויסליצני [פושע מלחמה נאצי] עזר לו."

גם קסטנר ניצל, וטענות דומות, ואף חמורות יותר, הופנו לא פעם גם כלפיו. על רכבת ההצלה שהצליח להוציא מבודפשט לברגן בלזן, ומשם אל החופש בשוויץ, היו  1,684 איש, ביניהם רבים מבני משפחתו, ידידיו ומקורביו. בחודשים שבהם הושארה הרכבת בברגן בלזן הושמדה יהדות הונגריה. יש הטוענים כי הרכבת שימשה לאייכמן ערובה לכך שקסטנר ימשיך לעזור לו, שייצר  שקט בקרב היהודים. הם לא יעלו בדעתם מה צפוי להם, וישתפו פעולה עם מנגנון הרצח. אכן, מאות אלפים עלו על הרכבות בלי ויכוח, כי האמינו שהם נוסעים לעבוד. אלי ויזל בספרו הראשון הלילה מעיד כי הוא ובני משפחתו יכלו אולי להינצל אילו רק עלה בדעתם שהם נתונים בסכנה. העוזרת הנוצרייה התדפקה על חלונם בלילה שלפני הגירוש הסופי מהגטו. החלון גבל בחלק הארי של העיר. אילו רק ידעו, אילו רק פתחו את החלון ונסו על נפשם… אילו רק…

כמו סוסקינד, גם קסטנר קשר מעין קשרי ידידות עם פושעים נאציים, אבל כמה שונים היו שני האנשים הללו, ומה שעשו עם ה"ידידות" הזאת! בספרו "האומנם נרצח פעמיים?" האומנם נרצח פעמייםמביא אלי ריכנטל עדויות לכך שקסטנר נהג לשבת אתם ולשחק בקלפים, על סכומים גבוהים. אין לדעת אם אלה עדויות מהימנות. אבל דבר אחד ידוע בוודאות: בתום המלחמה הטריח את עצמו קסטנר והגיע למשפטי נירנברג, לא כדי להאשים ולתבוע את דם הקורבנות, אלא כדי להעיד לטובתו של הפושע הנאצי  קורט בכר, ולהציל אותו מהגרדום! (האם מישהו מוכן לקבל את הסבריו כאילו עשה זאת רק משום שהיה ג'נטלמן? אלי ריכנטל טוען כי מצא ראיות לכך שמשפחתו של קורט בכר הפעילה על קסטנר לחצים ואיומים לפיהם יחשפו עליו מידע חמור מאוד, אם לא יעזור להם!).

לאורך השנים מתחו רבים ביקורת קשה על עמדתה של חנה ארדנט, על כך שהאשימה את מי ששיתפו פעולה עם הנאצים. אחרים משבחים עד היום את העובדה שקסטנר הציל 1,684 איש, וטוענים כי "כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם ומלואו" (המסנגרים כנראה עדיין אינם מבינים מה היה מחיר ההצלה הזאת: "שקט תעשייתי" ואפשרות לרצוח בלי הפרעות, כמעט את כל יהדות הונגריה, כ564,500  בני אדם). כמו כן סבורים רבים כי אי אפשר לדון אדם עד שלא עומדים במקומו, במיוחד כשמדובר במציאות הבלתי אפשרית של אותם ימים.

אכן, קשה לקרוא את דבריה של חנה ארדנט כשהיא מותחת ביקורת נוקבת על מי שהיו שם. היא כותבת כך: "את עניין שיתוף הפעולה הזכירו השופטים פעמיים; השופט יצחק רווה חילץ מפי אחד מעדי המחתרת הודאה כי 'משטרת הגטו' הייתה 'מכשיר בידי רוצחים', ואישור לכך שה'יודנרט נקט מדיניות של שיתוף פעולה עם הנאצים.'"

מתחשק לצעוק לה – איך את מרשה לעצמך להתבטא בהתנשאות כזאת? האם את יודעת בוודאות מה את היית עושה באותן נסיבות? כיצד את היית נוהגת?

ועם זאת, ההתוודעות למעשיו ההרואיים של סוסקינד מעוררת תחושה שבאותן נסיבות היו אנשים שמעשיהם ראויים להוקרה מיוחדת. סוסקינד התמנה ליודנראט כמעט בניגוד לרצונו, מתוך הבנה  שנלכד בתוך כוחות שאין לו עליהם שום שליטה. ברגע מסוים, בצומת שבו נאלץ להחליט כיצד לפעול, הוא בחר לעשות הכול, ויותר, כדי להציל ילדים רבים ככל האפשר. הוא שילם על כך בחייו ובחיי אשתו ובתו. ייתכן מאוד שהיה נרצח בכל מקרה. הסיכויים להינצל היו אז זעומים. ובכל זאת, אי אפשר שלא לחוש יראת כבוד כלפי דרכו ורצונו, בנסיבות הקיצוניות ביותר שייתכנו, להיות אדם טוב.

שלושה מתנקשים יהודים רצחו, כידוע, את קסטנר, לאחר שבית הדין קבע כי "מכר את נשמתו לשטן."

נכדתו, מירב מיכאלי, מכהנת כיום בכנסת ישראל. היא פועלת רבות כדי לפאר ולרומם את זכר סבה, ולהשכיח ולטשטש את ההאשמות נגדו.

ממשפחתו של סוסקינד לא שרד איש.