הספר תמציות שראה אור לאחרונה בהוצאת אפרסמון, הוא פנינה. ליתר דיוק: הוא צדפה שמכילה בתוכה עשרים וארבע פנינים, כל אחת יותר יקרה מקודמתה, והמכלול מרהיב עין.
מדובר במעין רסיסים של ממואר שכתבה יוקל, שדרנית רדיו, סופרת, עיתונאית ופסיכואנליטיקנית שנולדה בווינה ב-1911, גרה בילדותה בברלין, ברחה לפראג כשהנאצים עלו לשלוטו בגרמניה, חיה זמן מה בצ’כוסולבקיה, נסה משם רגע לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, עברה אחרי תלאות ללונדון שם חיה בזמן הבליץ, ועלתה בסופו של דבר, ב-1965, לישראל.
רק ספר אחד שלה תורגם עד כה לעברית: צבע הפנינה העוסק בשנאה, אפליה וגזענות, ומיועד לבני נוער, ועכשיו, כאמור, גם – תמציות, ספר מרגש ומרתק.
בכל אחת מהתמציות שלפנינו יוקל מתארת מפגשים עם בני אדם, או אחת מהסביבות השונות שבהן גרה לאורך חייה: “רישום כרונולוגי משישה מוקדים של זמננו: וינה, ברלין, פראג, לונדון, שוב ברלין, ירושלים”.
הסיפור הקצרצר, אולי מוטב – החיבור – הראשון לוקח אותנו לפראג של 1938, ואל זיכרון שלה מאז: ערב ריקודים שהזדמן אליו גבר לא מוכר, “לא צעיר, גבוה מאוד ובעל פנים זוויתיות חדות”. השניים מצאו את עצמם רוקדים בהרמוניה מפתיעה, ו”הריקוד בשתיקה היה מעשה חסד צרוף”. ההיסטוריה נגלתה לה להרף עין במהלך הריקוד כשהגבר פלט פתאום, בלי שום הקשר, “הייתי בהראדצ’אני[1]“, אמר ולא יסף. עד אז ומאז לא החליפה אתו מילה, ובכל זאת הוא והריקוד אתו, נשארו חקוק בזיכרונה. צריך לקרוא את הסיפור כדי להבין את עוצמתו.
החיבור השני, “הדרך לאוּזְ’הוֹרוֹד” מתאר מפגש שהתרחש בדצמבר של שנת 1935. יוקל מספרת איך הלכה ביום חורפי מושלג באחד הרחובות בפראג, כשלפתע הגיעה מולה אישה כפרית ענייה, לבושה בבלואי סחבות, רגליה עטופות בסמרטוטים במקום בנעליים, ששאלה אותה שאלה מופרכת: “איפה הדרך לאוּזְ’הוֹרוֹד”, כלומר, אל עיר רחוקה, שממנה, כך הסבירה אחר כך, תדע כבר איך להגיע אל הכפר שכוח האל שממנו נחטפה. אני מדמיינת את הסיטואציה: נאמר, באיזו סמטה קטנה בעפולה או במטולה הולכת אישה ומבקשת הנחיות: איך מגיעים לרומא?… יוקל עצמה, כך היא מספרת, הייתה באותם ימים במצוקה. לה עצמה לא היה כמעט כסף לקנות אוכל, ובכל זאת, כפי שהיא מציינת בסופו של הסיפור, התברר לה שכן, היא דווקא כן יכולה להשיב לאישה: “לפני שעתיים-שלוש היא שאלה אותי שאלה מופרכת, איפה הדרך לאוז׳הורוד. אבל האבסורד האמיתי, חשבתי לי לפתע בתדהמה, הוא שידעתי את התשובה,” שכן עלה בדעתה אל מי אפשר לפנות, מי יוכל לעזור לאישה, להלין אותה, ולמצוא בשבילה מקום ברכבת הנוסעת לאוז׳הורוד…
בחיבור השלישי, “מוות כרעם ביום בהיר”, מספרת יוקל על הקיץ של שנת 1938, על ביקורה בפריז, על “העליצות החפה מדאגות ברחובות בארבעה עשר ביולי” שנראתה “מוזרה ומאיימת לאדם כמוני, שבא לבקר כאן מפראג, מצ’כוסלובקיה הקטנה, שטבעת החנק של גרמניה ההיטלראית התהדקה סביבה בגלוי מדי יום ביומו”, ועל ההבנה שהייתה לה, הבנה שמעבר למילים, שהעיר היא בעצם “כמו עיר רפאים”, ועל המרה השחורה שחשה, עדיין בלי לדעת מדוע.
יש בסיפורונים הללו לא מעט הומור. כך למשל היא מתארת איך פגשה בלונדון באקראי חייל הודי שהלך לאיבוד וביקש ממנה להסביר לו איך למצוא את הדרך אל האכסניה לחיילים שאליו היה אמור להגיע. הוא לא ידע אנגלית או גרמנית, והצליח לתקשר אתה בעזרת מילה ביידיש שלמד כשהיה שבוי מלחמה במחנה שבו שהו מעבר לגדר “שבויים בפיג’מות פסים”, כלומר – יהודים, “ומהם למד כמה מילים” בשפתם. והיא שואלת באירוניה: “מה היה צריך לקרות בעולם כדי שאיכר הודי במדים בריטיים בקנזינגטון גרדנז הלונדוניים יתַקשר ביידיש?”… אכן… התובנות והתיאורים חורגים מעבר לכל תיאור ישיר, וגדושים באלוזיות ספרותיות, אמנותיות, מקראיות. למשל כאן, בחיבור הזה: “הראיתי לו את האוטובוס שנסע לכיוון האכסניה לחיילים, ואמרנו בַּיי בַּיי. בין שתי מילים, בין ‘פראוליין’ ל’באָכער’, נגלה בוהק לעין מגדל בבל.”
בסיפור “יאן הזקן”, היא מתארת איש שהכירה בלונדון, שנודע לו כי אומץ בילדותו, ומאז חש כורח עז לגלות מניין בעצם בא. וכך כותבת יוקל: “נראה שהאדם פשוט מוכרח לדעת מה מוצאו; ונראה שמשהו בעומק האדם חש כשמקורו אינו אמיתי, ושאז אי־נחת נשגבת מבּינה מרחיקה אותו מנתיבי החיים הרגילים. תסביך אדיפוס הוא רק גרסה אחת של התֵמה הזאת.” כמה מעניין לראות את סיפורו של אדיפוס כחיפוש של אדם אחרי מוצאו, ולא רק כסיפורו של חטא היוהרה, או של יחסים אסורים (גם אם אינם ידועים) במשפחה!
בסיפור “כבוד” מראה יוקל איך יחס מכבד מחזיר לבני אדם את התחושה שהם בני אנוש, וכמה קל לשלול אותה מהם, והסיפור “אבן על קבר לא ידוע” עוסק בדמות עלומה מעולם הספרות: זאת של אוטלה, אחותו של קפקא שאתה הייתה יוקל מיודדת (היא “הייתה האחרונה בחברים שלי שמהם נפרדתי בחשאי בטרם הבריחה מפראג לאחר פלישת הגרמנים”), ובהקרבה העצמית המדהימה של אוטלה, במהלך המלחמה.
צחקתי כשקראתי את הסיפור “תעתוע בחום היום”, שבו מתארת יוקל את מה שקרה לה בישראל באחת משכונות היוקרה בצפון תל אביב, והתרגשתי מהתיאור שלה של מה שאירע בעולם ב-1963: הופעתן המפתיעה, החד פעמית, על במת העולם, של שלוש דמויות: מנהיגים בעלי שיעור קומה והם – קנדי, האפיפיור יוחנן ה-23, וחרושצ’וב, ואיך כל אחד מהם הסתלק, בעצם סולק בטרם עת, מעל במת ההיסטוריה. האם נכון ומדויק מה שציטטה מפיו של חרושצ’וב שאמר, לדבריה, לאחד משליטי ברית המועצות שסילק אותו מתפקידו, שאם ייקחו ממנו את הפנסיה ואת הדאצ’ה שלו, והוא יאלץ לקבץ נדבות, אנשים ייתנו לו, לחרושצ’וב, ואילו “לך, קומראד, אם תהיה פעם במצב כזה לא ייתנו כלום”? אין לדעת, ובכל מקרה, כמה יפה הציטוט, כמו גם התהייה של יוקל: “כמה אמיתיות הן בעצם עובדות אובייקטיביות? איך היו הדברים בדאלאס?” כי מה באמת נהיר לנו? מה באמת אנחנו יודעים על המציאות?
פליאתה כשישבה מול אקווריום ובו צבים קטנים, שאחד מהם, כך הייתה בטוחה, נעץ בה מבט מפגיע עד שתהתה: “אולי לצב המים הננסי הייתי אלוהים שלפעמים גילה את פניו; והציפה אותי המחויבות המלחיצה של האחריות האלוהית” עוררה בי מחשבות, כמו גם הזעם שחשה כשאחד הצבים הזעירים האחרים התנפל על הצב “שלה” וטרף אותו, ושאלתה הנוקבת “זה מצחיק מישהו? בשם אלוהים – זה מצחיק מישהו?” המשיכה להדהד בלבי אחרי שגמרתי לקרוא את הספר.
הוא רצוף כולו בתובנות מאירות עיניים ובתיאורים יפים להפליא: זוהי שכיית חמדה.
תרגם מגרמנית (והוסיף הערות מאירות עיניים): חנן אלשטיין
[1] רובע המצודה, ובו מצודת פראג, מקום מושבם של שליטי הארץ.
