במהלך הצפייה בסרט הרוסי “אהבה חסרה” (המועמד לפרס האוסקר 2018 בקטגוריה של הסרט הזר הטוב ביותר) אפשר להיזכר בקולנוע כאמנות, לא כאמצעי בידור. התרגלנו כל כך לסרטי הנוסחה שהוליווד מספקת לעולם כבר יותר ממאה שנה, עד שכמעט שכחנו שסרט יכול להעניק גם חוויה עמוקה ורבת רבדים, שהוא יכול להפעים, ולא רק סתם לשעשע.

“אהבה חסרה” הוא סרט אינטימי מאוד. הוא מספר לנו על בוריס וז’ניה, בני זוג נשואים שהגיעו אל סוף דרכם המשותפת, ומראה לנו איך בלהט המריבות, מרוב תיעוב ושנאה הדדית ומתוך מתירנות עצמית מחרידה, הם מאבדים שליטה ואת היכולת לחשוב על אליושה, בנם המשותף, להבין מה הם מעוללים לו בהתמקדותם בצרכים, באכזבות, ברצונות של עצמם, עד כדי עיוורון לרגשותיו של הילד ובכלל – לקיומו. הם עסוקים כל כך בהתאהבויות החדשות שלהם, עד שיומיים שלמים חולפים לפני שהם מגלים שאליושה נעדר, נעלם.

מה יתגלה לנו במהלך החיפוש אחריו? האם יצליחו למצוא אותו? מה תהיה השפעת היעלמותו על הקשר ביניהם? ועם בני הזוג האחרים שלהם?

הסרט מספק תשובות לשאלות הללו, אבל הן אינן צפויות, כי אינן פועלות על פי מערכת הכללים המוכרים לנו מסרטים אמריקניים. כאן הקצב אטי, ואין הבטחות לפתרונות מנחמים, או לתשובות ברורות וחד משמעיות. ענייננו בסרט הוא במהלכים הנפשיים של הדמויות, בתובנות שלהן לגבי עצמן וביחסים ביניהן.

אחד הגיבורים הראשיים של הסרט הוא מזג האוויר הרוסי, שיש לו תפקיד פעיל: לא רק כרקע פוטוגני מאוד, אלא בעיקר כאיום אפל, שכוחו הולך וגובר. אפשר כמעט לחוש בקור העז, שעל התעצמותו יודעים מראש מתוך מהדורת חדשות ששומעים ברדיו – “חזית ארקטית מתקרבת”. לשם הילד נעלם: לתוך השלג שמתחיל לרדת, לתוך היער, באפלה, על גדת הנהר, בבניין נטוש ומוזר, שם מחפשים אותו.

ברקע מתרחשת, לקראת סופו של הסרט, גם המלחמה של רוסיה באוקראינה, כמעין הד להרסנות ההדדית, שפוגעת, בסופו של דבר, בעיקר בחלשים ובחפים מפשע.

יוצרו של הסרט, אנדריי זוויאגינצב, נאלץ בעבר, בעקבות סרטו “לוויתן“, להתמודד עם ביקורת קשה מבית. טענו נגדו שהוא מוציא את דיבתה של רוסיה. “הסיבה היחידה שהסרט הזה מוצא חן בעיני המערב, היא שהוא מכפיש את המדינה,” נכתב עליו. הוא הואשם באופורטוניזם ובהצגה לא אמינה של המציאות ברוסיה. “אנחנו מקווים,” כתבו אז, “שלהבא היוצר לא ישתמש בכספי המימון שקיבל מן הציבור כדי ליצור משהו שחותר כך תחת הקיום שלנו. לא ייתכן שמשלמי המיסים יממנו עבודה של אדם שיורק בפרצופם”.

בסרט “אהבה חסרה” מותח זוויאגינצב ביקורת על המשטרה הרוסית, המוצגת כארגון שאנשיו אדישים וחסרי מוטיבציה. את החיפוש אחרי הילד עורכים מתנדבים, לאחר שהשוטר מסביר להורים שזה הסיכוי היחיד לפעולה ממשית.

אבל עניינו העיקרי של הסרט אינו במערכת הסובבת את בוריס וז’ניה, אלא במשפחה ובזוגיות. הוא נוגע קלות ביחסים שבין אמהות ובנות, אבל מתמקד בעיקר בזוגיות, במה שמתרחש לא פעם כמה שנים אחרי החתונה, בימים שבאים אחרי סופן של אגדות הילדים, כשקסם ההתאהבות מתפוגג. הוא שואל אם יש תוקף למשפט המסורתי שעמו מסתיימות האגדות: “ומאז הם חיו באושר ובעושר, עד עצם היום הזה”. בניגוד לעלילה, שאינה מעניקה תשובות ברורות, דומה שלשאלה הזאת נותן הסרט תשובה חד משמעית, ונוּגה.

“אקדח שמופיע במערכה הראשונה, חייב לירות במערכה השלישית,” אמר צ’כוב.

ה”אקדח” המופיע בתחילת הסרט “לוויתן” הוא בית עץ נאה שאנו צופים בו מבחוץ. השחר עדיין לא עלה, או דמדומי הערב עדיין לא תמו. עוד מעט יעלה היום, או ירד הלילה. הבית ניצב מול הים, על רקע שמים אפורים. חלקו התחתון אפלולי. אור חמים מציף את חלקו העליון, הווילונות אינם מסתירים אותו. על אדני החלונות ניצבים עציצים. אפשר להבחין בשולחן אוכל רחב. מי גר כאן? תוהה הצופה, שהיה רוצה להיכנס, להתיישב, לאכול משהו טעים, להשקיף החוצה. ואז האור בבית כבה. מישהו יוצא מתוכו, יורד בצעדים בטוחים במדרגות החיצוניות, מפעיל את השלט של המכונית החונה ליד הבית, ונוסע.

לא רק הצופה מביט בערגה של מי שהיה רוצה להתקבל לתוך חמימותו המוארת. את הבית הזה, שגרים בו מכונאי מכוניות בשם קוליה ביחד עם רעייתו ובנו מנישואיו הקודמים, חומד גם ראש העיר, וזומם לגזול אותו ממי שבנה אותו במו ידיו.

אכן, לפי הכללים שקבע צ’כוב, במערכה האחרונה האקדח “יורה”: מחפרים מגיעים, מנפצים את קירותיו של הבית היפה הזה, מפוררים, מרסקים ומעלימים אותו. על תלו תוקם כנסייה שתשקיף אל הים.

האם זה אם כן, סרט על מאבקו של הפרט בשלטון אכזרי ומושחת? ואולי הוא עוסק בקשר שבין עריצות הדת ושיתוף הפעולה שלה עם הצביעות והרוע? או שהסרט מבקש להראות את אוזלת היד של אנשים קשי יום ברוסיה, את התמכרותם לטיפה המרה, וכיצד השתיינות מונעת מהם להתמודד עם המציאות, לשמור על עצמם ועל זכויותיהם הבסיסיות ביותר?

כל המוטיבים הללו מופיעים בסרט, וכולם מלווים בשפע של סמלים. כך למשל רומה, בנו בן העשרה של קוליה, נוהג להיפגש עם חבריו בחורבותיה של כנסייה עתיקה. בין הקירות ההרוסים הם מדליקים מדורה ומשתכרים. האש מהבהבת על ציורי הקיר של הקדושים המשקיפים על בני הנוער האבודים. אבל הנה הניגוד: בחלקו האחרון של הסרט מתקבצים כל תושבי העיר בטקס הפתיחה של הכנסייה החדשה, שם מדבר הכומר הצבוע, מי ששיתף פעולה עם ראש העיר והעניק לו תמיכה כשפעל בניגוד לכל כללי המוסר, וגזל את כבשת הרש. הדרשה שהכומר עוסקת בחשיבותה של האמת.

אפשר להבין אם כך שהסרט מותח ביקורת על הכנסייה. ויחד עם זאת, לפני שקוליה מאבד את כל עולמו, מופלל, נשלח למאסר על פשע לא ביצע, הוא פוגש את הכומר שמספר לו על איוב. על סבלו ועל הגמול שזכה לו בערוב ימיו. קוליה מתנדב לעזור לכומר לשאת צרור ובו לחם שהכומר מחלק לנצרכים. שוב, מתגלה סתירה פנימית: הנה כומר מיטיב, שדואג, כמו ישו, לחלק את הלחם לצאן מרעיתו. הוא גם מברך את קוליה, מחווה מעליו את הצלב, זוכה ממנו לנשיקת כף ידו, ובה בעת ומאחורי הקלעים − עוזר לשלטון להתאנות לאזרח תמים.

שמו של הסרט לקוח לכאורה ממראהו של שלד של לוויתן הניצב לא רחוק מהבית, בשולי החוף. לוויתן אחר נראה כמה פעמים במים, ומסמל כנראה חירות וחופש פעולה, והשלד – את אובדנן ואת ההיסחפות אל השרטון ואל החוף שאינו מקום מבטחים. (בימאי הסרט דיווח על כך שאיש עסקים רוסי קנה את ה”שלד”, שיצרו אותו ממתכת במיוחד בשביל הסרט, והניח אותו במדשאת ביתו, אי שם במוסקבה.)

השם מתייחס גם, בלי ספק, לספר מהמאה ה-17, לוויתן: או החומר, הצורה והשלטון של קהיליה כנסייתית ואזרחית שבו  טען מחברו, תומאס הובס, כי קיימת אמנה בין האזרחים לבין השליט האבסולוטי, וכי רק שליט אבסולוטי וחזק מסוגל להשליט סדר ולמנוע כאוס ו”מלחמת הכול בכול”.

האם זוהי אם כן אמירתו של הסרט? שהתפוררות השלטון הריכוזי קעקעה את הביטחון האישי של האזרחים ברוסיה וכך יכול השלטון המקומי להתעלל באזרחים?

אכן, יש רגע בסרט שבו יוצאת חבורת חברים אל הטבע לצלות בשר, ולהשתעשע בירי למטרה. תחילה הם יורים על בקבוקים ריקים, ואחרי כן − על צילומי מנהיגים מהעבר הסובייטי. הנוכחים מבודחים מהרעיון, ומתלבטים אם מי שיזם זאת הביא אתו גם צילומי מנהיגים מההווה.

הסרט “לוויתן” ייצג את רוסיה בתחרות פרסי האוסקר (אך הפסיד לסרט הפולני אידה). למרבה הפלא הוא זכה לתמיכה תקציבית של השלטון הרוסי, אבל גם לדברי גינוי של שר התרבות, שמתח ביקורת על האופן שבו הציג הבמאי את העם הרוסי, כאוסף של שיכורים נטולי מצפון.

הסרט זכה להצלחה רבה בעולם, ומבקרים רבים שיבחו אותו. אני תוהה עם מי מהדמויות הצליחו להזדהות. בי אף אחת מהן לא עוררה שום תחושה של קשר. אפילו גורלו של הקורבן המוחלט, האיש הנדיב ומר הנפש שירד במדרגות בבטחה בתחילת הסרט וסיים אותו בבית הסוהר, לא ממש נגע ללבי. אכן, נגרם לו עוול משווע. אכן, הרוע גבר על הטוב, ובכל זאת נותרתי אדישה, למעט הצער המסוים שהתעורר למראה הבית היפה מהתמונה הראשונה, שהושחת והושמד בתמונה האחרונה. ואולי די בכך.

 

                  הרשומה באתר JOKOPOST