הוא גבר צעיר, כבן שלושים, בנו של כומר אנגלי. לפני כעשר שנים טבע אביו ומת. מאז נאלץ להפסיק את לימודיו בקיימברידג’, ואולי בעצם ניצל את ההזדמנות כדי לפרוש מהם, ולטייל להנאתו באירופה. עד כה ביקר בצרפת, הולנד, שווייץ, ספרד ואיטליה. בזכות הטיול הממושך חמק ממלחמת האזרחים שניטשה בארצו באותה עת. שמו אנדרו מארוול. בעוד שלוש שנים ימליץ עליו ידידו הטוב, המשורר ג’והן מילטון, לתפקיד חדש: מזכיר הוועדה המייעצת לממשלה. מתוקף תפקיד זה יתיידד עם אוליבר קרומוול, אחד המדינאים החשובים והמשפיעים ביותר באותה תקופה באנגליה, ובעוד כעשור ירוץ לבחירות בפרלמנט, ייבחר וישתמש בכוחו ובידידותו עם קרומוול כדי לחלץ את מילטון ידידו מהכלא, בעקבות תהפוכות פוליטיות בארצו.

אבל בינתיים הוא עובד כמורה פרטי של נערה צעירה, כבת שתים עשרה או שלוש עשרה, בתו של גנרל בדימוס. והוא כותב את השיר “לגברתו המצטנעת”, המופנה כנראה אליה (כאן בתרגום שלי):

אנדרו מרוול, לגברתו המצטנעת
לוּ רַק הָיָה לָנוּ דֵּי זְמָן וְעוֹלָמוֹת בְּשֶׁפַע,
הִצְטַנְּעוּתֵךְ, גְּבִרְתִּי, כְּלָל לֹא הָיְתָה נֶחְשֶׁבֶת פֶּשַׁע,
הָיִינוּ אָז יוֹשְׁבִים, הָיִינוּ אָז חוֹשְׁבִים  בְּנַחַת
אֵיךְ יַעֲבֹר עָלֵינוּ יוֹם שֶׁל אַהֲבָה בְּיַחַד.
הָיִית אוֹסֶפֶת רְסִיסִים מִשְּׁלַל אַבְנֵי האֹדֶם,
אֲשֶׁר נָפוֹצוּ בִּגְדוֹתָיו שֶׁל הַנָּהָר הָהוֹדִי.
אֲנִי לְיַד נָהָר אַחֵר אוֹהֵב, אַךְ גַּם רוֹטֵן,
מַמְתִּין תְּרֵיסַר שָׁנִים עַד שֶׁיָּבוֹא מַבּוּל שׁוֹטֵף.
וְאַתְּ הָיִית עוֹד מַמְשִׁיכָה וְלִי אוֹמֶרֶת דַּי,
עַד קֵץ הַזְּמָן כְּשֶׁהַיְהוּדִים יָמִירוּ אֶת דָּתָם.
אַהֲבָתִי הָיְתָה גְּדֵלָה, הָיְתָה גַם מִתְפַּתַּחַת,
כְּמוֹ אִמְפֶּרְיָה הִיא הָיְתָה לְאַט לְאַט צוֹמַחַת.
מֵאָה שָׁנָה הָיִיתִי אֶת עֵינַיִךְ מְשַׁבֵּחַ
וְאָז גַּם אֶל מִצְחֵךְ הַצַּח מַבָּט אָרוֹךְ שׁוֹלֵחַ.
רַק  שַׁד אֶחָד לְהַעֲרִיץ צָרִיךְ מֵאָה שָׁנִים
וְעוֹד שְׁלוֹשִׁים רִבּוֹא שָׁנָה, כִּי יֵשׁ לָךְ גַּם פָּנִים.
עִדָּן שָׁלֵם אַקְּדִישׁ, אוּלי יוֹתֵר, לְכָל אֵבָר,
וְהָעִדָן הָאַחֲרוֹן לְלְבַבֵךְ נִשְׁאַר.
אָכֵן, גְבִרְתִי, אַתְּ זַכָּאִית שֶׁאוֹהַבֵךְ מְאֹד,
שֶׁלֹּא יַחְלֹף אַף רֶגַע בּוֹ אֹהַב אוֹתָךְ פָּחוֹת.
אֲבָל אֲנִי בְּלִי סוֹף שׁוֹמֵעַ שַׁעֲטַת מִרְדָּף,
הַזְּמָן דוֹהֵר וְלֹא עוֹצֵר רִכְבּוֹ הַמְּכוּנָף,
וּמֵעֶבְרוֹ מָה מִשְׂתָּרֵעַ – נֶצַח כֹּה עָצוּם,
שְׁמָמוֹת רַחֲבוֹת יָדַיִם שֶׁבָּהֶן אֵינְסוֹף וּכְלוּם.
הֲרֵי בְּשַׁיִשׁ כֹּל יָפְיֵךְ עוֹד יִטָּמֵן לָעַד,
וְשָׁם גַּם הֵד שִׁירִי יֻשְׁתַּק, וְלֹא יִהְיֶה, יֹאבַד.
התּוֹלָעִים שָׁם יִטְעֲמוּ אֶת כֹּל תֻּמַּת גּוּפֵךְ,
אֶת הַבְּתוּלִים שֶׁכֹּה שָׁמַרְתְּ, הִשְׁאַרְתְּ רַק לְעַצְמֵךְ.
מִכָּל כְּבוֹדֵךְ לֹא יִוָּתֵר אֶלָּא עָנָן אָבָק,
וּתְשׁוּקָתִי הַלְּהוּטָה תִּהְיֶה חִישׁ לְעָפָר.
הַקֶּבֶר כֹּה נָאֶה, פְּרָטִי, וְגַם, אוּלַי, נָעִים,
אַךְ אַל לָךְ לְצַפּוֹת שֶׁתְּקַבְּלִי שָׁם חִבּוּקִים.
אִם כֵּן כָּל עוֹד עוֹרֵךְ טָרִי, צָעִיר כָּל כָּךְ וְרַךְ,
כָּל עוֹד לֶחְיֵךְ רַעֲנַנָּה כְּמוֹ טַל בְּבֹקֶר זַךְ,
כּל עוֹד נַפְשֵׁךְ הַצְּעִירָה כְּמֵהָה וְגַם רוֹצָה,
כָּל עוֹד נַקְבּוּבִיוֹת גּוּפֵךְ מָלְאוּ בְּחוֹם נִצַּת,
מוּטָב לָנוּ לְהִתְעַלֵּס מִיָּד, עַכְשָׁו, בְּלִי הֶרֶף,
לְהִתְנַפֵּל בְּאַהֲבָה כְּמוֹ זוּג עוֹפוֹת שֶׁל טֶרֶף,
נִזְלֹל בְּיַחַד אֶת הַזְּמָן הַזֶּה, הַמְּחַסֵּל,
בִּמְקוֹם שֶׁבֵּין מַלְתָּעוֹתַיו אֲנַחְנוּ נֵאָכֵל.
אָז בֹּאִי נְגַלְגֵּל בְּיַחַד כֹּחַ שֶׁיָּכוֹל
לִיצוֹר כַּדּוּר שֶׁל מְתִיקוּת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּבָר הַכֹּל.
הָעֹנֶג שֶׁנָּחוּשׁ יִגְבַּר עַל כֹּל רִיב וּמָדוֹן,
מִשַּׁעַר הַבַּרְזֶל שֶׁל הַחַיִּים אָנּוּ נַחְדֹר
וְגַם אִם אֶת תְּנוּעַת הַשֶּׁמֶשׁ לֹא נוּכַל לִבְלֹם,
נִגְרֹם לָהּ לְפָחוֹת לָרוּץ וּלְהָאִיר עוֹד יוֹם.

 

 

 

זהו אחד השירים המוכרים ביותר בספרות האנגלית. כתב אותו אנדרו מרוול (1621–1678). כיום נחשב מרוול אחד המשוררים האנגליים החשובים ביותר. מדובר, כמובן, בשיר פיתוי ברוח קרפה דיים, בלטינית carpe diem, ביטוי הלקוח משיר של משורר רומי, המטיף לקוראיו “לקטוף את היום”, כלומר − לנצל ולמצות כל רגע בחיים.

בשיר שלפנינו מנסה הדובר לשכנע את הצעירה להתמסר לו, לוותר על ההצטנעות, להתמכר לעונג הגופני שהוא מבטיח לה. הרי אין לנו הרבה זמן לבזבז, הוא מסביר. בנצח שמחכה לנו אחרי שנמות לא נוכל עוד ליהנות משום דבר. יופייך יימוג, כמו גם שירַי, שיושתקו וייעלמו מהעולם. אמנם הייתי שמח לחזר אחרייך בהתאם לציפיותייך, להעריץ ולשבח אותך ולהפגין עוד ועוד את התפעלותי ממך, אבל יקירתי, חבל לנו על הזמן (במובן המקורי של הביטוי…). הרי אם תמשיכי להקפיד ולשמור על בתולייך, בסופו של דבר הם יימסרו לתולעים, ובינינו − את הרי מעוניינת, לא פחות ממני, במעשה האהבים שאני מציע לך, אז קדימה, בואי, ותרי על המעצורים הבולמים אותך…

אין לדעת, כמובן, אם השיר הצליח במשימה שהטיל עליו המשורר, ואם הצעירה שהשיר הופנה אליה נעתרה לפיתוי. אנו יכולים רק לקוות שהנמענת לא הייתה אותה ילדה שמרוול היה המורה שלה, כי אז מדובר, לפחות במושגים של ימינו, בפדופיליה במסווה אמנותי.

דבר אחד ברור: מרוול צדק אמנם בכך שגם הוא וגם האישה כבר מזמן עברו בגופם אל אותן “שְׁמָמוֹת רַחֲבוֹת יָדַיִם שֶׁל אֵינְסוֹף וּכְלוּם” של המוות. אבל רוחו של המשורר דווקא ממשיכה להתקיים, באמצעות השיר השובב, המתהולל והמשעשע, חרף המסר שלו, שאלמלא נמסר בשנינות פיוטית, היה יכול להיחשב חצוף ומקומם.

 

לוּ רַק הָיָה לָנוּ דֵּי זְמָן וְעוֹלָמוֹת רַבִּים,
לֹא הָיְתָה הִצְטַנְּעוּתֵךְ נֶחְשֶׁבֶת פֶּשַׁע כֹּה כַּבִּיר,
הָיִינוּ יוֹשְׁבִים בְּנִיחוּתָא וְחוֹשְׁבִים
לְאָן נוּכַל לָלֶכֶת בְּיוֹם שֶׁל אֲהָבִים.
אַתְּ הָיִית אוֹסֶפֶת אַבְנֵי אֹדֶם וְחֵן,
יוֹשֶׁבֶת בְּשַׁלְוָה עַל גְדַת הַגַּנְגֶּס הַסּוֹאֵן,
אֲנִי לְיַד נָהָר אַחֵר אוֹהֵב אַךְ גַּם רוֹטֵן,
מַמְתִּין תְּרֵיסַר שָׁנִים עַד שֶׁיָּבוֹא מַבּוּל שׁוֹטֵף.
וְאַתְּ הָיִית עוֹד מַמְשִׁיכָה וְלִי אוֹמֶרֶת דַּי,
עַד קֵץ הַזְּמָן כְּשֶׁהַיְהוּדִים יָמִירוּ אֶת דָּתָם.
אַהֲבָתִי הָיְתָה גְּדֵלָה, תּוֹפַחַת, מִתְפַּתַּחַת,
כְּמוֹ אִמְפֶּרְיָה הִיא הָיְתָה לְאַט לְאַט צוֹמַחַת.
מֵאָה שָׁנָה הָיִיתִי אֶת עֵינַיִךְ מְשַׁבֵּחַ
וְאָז גַּם אֶל מִצְחֵךְ הַצַּח מַבָּט אָרוֹךְ שׁוֹלֵחַ.
רַק  שַׁד אֶחָד לְהַעֲרִיץ צָרִיךְ מֵאָה שנִים
וְעוֹד שְׁלוֹשִׁים רִבּוֹא שָׁנָה, כִּי יֵשׁ לָךְ גַּם פָּנִים.
עִדָּן שָׁלֵם לְכֹל אֵבָר,
וְעוֹד עִדָּן לַלֵּב נִשְׁאָר,
אָכֵן גְבִרְתִי זְכוּתֵךְ, מְאֹד,
שֶׁלֹּא אֹהַב אוֹתָךְ פָּחוֹת.
אֲבָל אֲנִי בְּלִי סוף שׁוֹמֵעַ אֶת צְלִילי המִרְדָּף,
של הַזְּמָן שֶׁלֹּא עוֹצֵר אֶת רִכְבּוֹ הַמְּכוּנָף.
וּמֵעֶבְרוֹ מָה מִשְׂתָּרֵעַ – נֶצַח כֹּה עָצוּם,
שְׁמָמוֹת רַחֲבוֹת יָדַיִם שֶׁל אֵינְסוֹף וּכְלוּם.
הֲרֵי בְּשַׁיִשׁ כֹּל יָפְיֵךְ עוֹד יִטָּמֵן לָעַד,
וְשָׁם גַּם הֵד שִׁירִי יֻשְׁתַּק, וְלֹא יִהְיֶה, יאבד.
התּוֹלָעִים שָׁם יִטְעֲמוּ אֶת כֹּל תֻּמַּת גּוּפֵךְ,
אֶת הַבְּתוּלִים שֶׁכֹּה שָׁמַרְתְּ, הִשְׁאַרְתְּ רַק לְעַצְמֵךְ.
מִכֹּל כְּבוֹדֵךְ לֹא יִוָּתֵר אֶלָּא עָנָן אָבָק,
וּתְשׁוּקָתִי הַלְּהוּטָה תִּהְיֶה חִישׁ לְעָפָר.
הַקֶּבֶר כֹּה נָאֶה, פְּרָטִי, וְגַם אוּלַי נָעִים,
אַךְ אַל לָךְ לְצַפּוֹת שֶׁתְּקַבְּלִי שָׁם חִבּוּקִים.
אִם כֵּן כֹּל עוֹד עוֹרֵךְ טָרִי צָעִיר כֹּל כָּךְ וְרַךְ,
כֹּל עוֹד גּוֹנוֹ מֻנָּח כְּמוֹ טַל בְּבֹקֶר זַךְ,
כֹּל עוֹד נַפְשֵׁךְ כְּמֵהָה, רוֹצָה,
וחֹם בַּנַּקְבּוּבִית נִצַּת,
כְּדַאִי לָנוּ לֹא לְוַתֵּר לְהִתְעַלֵּס מִיָּד בְּלִי הֶרֶף
וּכְבָר עַתָּה לְהִתְנַפֵּל כְּמוֹ זוּג עוֹפוֹת שֶׁל טֶרֶף,
נִזְלֹל בְּיַחַד אֶת הַזְּמָן הַזֶּה, הַמְּחַסֵּל,
בִּמְקוֹם שֶׁבֵּין מַלְתָּעוֹתַיו אֲנַחְנוּ נֵאָכֵל.
אָז בֹּאִי נְגַלְגֵּל בְּיַחַד כֹּחַ שֶׁיָּכוֹל
לִיצוֹר כַּדּוּר שֶׁל מְתִיקוּת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּבָר הַכֹּל.
הָעֹנֶג שֶׁנָּחוּשׁ יִגְבַּר עַל כֹּל רִיב וּמָדוֹן,
מִשַּׁעַר הַבַּרְזֶל שֶׁל הַחַיִּים אָנּוּ נַחְדֹר
וְגַם אִם אֶת תְּנוּעַת הַשֶּׁמֶשׁ לֹא נוּכַל לִבְלֹם,
נִגְרֹם לָהּ לְפָחוֹת לָרוּץ וּלְהָאִיר עוֹד יוֹם.

לעברית: עופרה עופר אורן ©

Andrew Marvell