מדלן נבוכה מאוד, אבל גם מרגישה הקלה, כי נראה שמר מארץ’ שכח מה שאל אותה מלכתחילה. הוא ממשיך לחלק את ספרי הלימוד הכחולים − “לחיות עם אריתמטיקה”, זה נשמע כמו מחלה, מה שנכון. מדלן מציצה פנימה. כצפוי, איורים מפתים, מסקרנים, של רובים ועוגות, מכוניות וכובעים שערוכים זה בצד זה. “לכמה קבוצות של 8 משתתפים אפשר לחלק 120 ילדים לריקוד מרובע?” איזה ילדים? איפה הם גרים? הם יתומים? “במטווח הרובים משיג בוב 267 נקודות. אביו משיג 423 נקודות… מי זה בוב? למה מרשים לו להחזיק רובה? תיאורים כוזבים של גברת ג’ונסון אופה עוגות, גברת גרין מכניסה תפוחים לתיבות, חזירים למשאיות, כולם מעטים בוגדניים של עלילה שמכסים על בעיות עירומות לחלוטין של מה, מתי, כמה זמן וכמה נותרו, הדמויות האנושיות הן רק מספרים מרושעים בתחפושת.”

מעוף העורב, הוצאת כנרת זמורה ביתן, עמ’ 155. לעברית: שאול לוין