תגית: אן טיילר

אן טיילר, "Clock Dance": האם מי שנישאה למהטמה גנדי חיה בגיהינום?


מה קובע את גורלם של בני אדם? התורשה? הסביבה? ואולי תגובותיהם לאורח החיים שבו גידלו אותם, ולאופי של הוריהם?

בספרה החדש Clock Danceריקוד שעון בוחנת הסופרת האמריקנית אן טיילר (שספרה תייר מזדמן זכה בפוליצר, וספרה האחרון, סליל של חוט כחול, היה מועמד לפרס בוקר מאן), את הסוגיה.

כדי לעשות זאת, היא עוקבת אחרי חייה של הדמות הראשית, ווילמה, בנקודות זמן שונות, במשך עשורים רבים.

הרומן נפתח ב-1967, כשווילמה בת 11, נמשך כעבור עשור, ב-1977, מדלג על עשרים שנה, ולבסוף מגיע לחלקו העיקרי: השנה היא 2017, ווילמה כבר בת 61. כל אחת מנקודות הזמן שבהן אנחנו פוגשים אותה נוגעת באירוע משמעותי מאוד בחייה, נקודת מפנה חשובה, שמאפשרת לנו להבין אותה ואת דמותה.

כמו בציור יפני שמשורטט בקווים שמותירים משטחים ריקים רבים שאותם הצופה מוזמן למלא בעיני רוחו, כך גם ברומן שלפנינו נותרים חלקים רבים, מרווחים בין העשורים שאותם עלינו למלא מתוך המידע שמגיע אלינו בנקודת הזמן החדשה. זוהי טכניקה סיפורית מרתקת. על הקורא להשלים פערים, ולהסכין עם הנתונים החדשים המוצגים בפניו, כאלה שלא היה עד להתפתחותם ההדרגתית. אם לא פוגשים מישהו במשך עשרים שנים נדמה כאילו הדברים שבחייו התרחשו פתאום, שהרי לא השתתפנו בתהליך. ובכל זאת, ההתפתחויות משתבצות היטב בתמונה הכללית. כשווילמה הייתה בת 11 אמה עזבה את משפחתה במפתיע, ובמשך שתי יממות חשו בנותיה נטושות ומבוהלות בשל היעדרותה. ווילמה גדלה להיות אישה שעושה הכול כדי לנהוג אחרת מאמה. שאיפתה העמוקה ביותר היא להיות אדם צפוי, רעיה ואם שבני משפחתה לא יחששו מפני תגובותיה, שילדיה לא יאלצו לבחון כל בוקר את הבעת פניה כדי לדעת מה מצב רוחה, ואם עליהם לחשוש מפני מצבי רוח מפחידים. את אביה היא מעריצה לאורך כל חייה. הוא מבחינתה הטוב שבאדם. עד כדי כך, היא מספרת שנים רבות אחרי מותו, שכאשר הטלפון צלצל נהג אביה לחכות עד תום הצליל, כדי שהמטלפן לא ייפגע…

היא הסיקה אם כן שברצונה להידמות לאביה, או, לחלופין, להינשא לאדם כמוהו. בגיל 61 היא מופתעת מאוד כשבן שיחה אומר לה כי הגיע הזמן לחשוב מחדש, שהרי בחיים קיימות גם אפשרויות נוספות ושונות…

כשקוראים את הרומן אפשר לחוש בהדהוד מחייה של טיילר עצמה. כמו בכל ספריה האחרים, גם ב- Clock Dance היא מתמקדת במשפחה. אבל אם בספריה הקודמים נכחנו בגידולם של ילדים ובחיי הנישואים של זוגות צעירים, ברומן הנוכחי מתמודדת טיילר, שהיא כיום בת 77, עם עניינים אחרים. אין צורך לנחש, למשל, שהיא עצמה התאלמנה זה לא מכבר, ושילדיה הבוגרים עזבו את הבית. ריאיון אתה חושף שאלה בהחלט עניינים שמעסיקים אותה כיום.

אף על פי כן, יש להודות שחלקיו הטובים יותר של הספר הם דווקא אלה שמתארים את ילדותה של ווילמה, ואת שנות צעירותה. אלה אמורים, במידה לא מעטה, רק להקדים את העיקר, שהוא האפיזודה המשמעותית שעוברת עליה בחלקו האחרון והעיקרי של הספר. אלא שדווקא שם התעוררה בי תחושה מסוימת של פירוט יתר, כולל הסברים חיצוניים, שחלקם מופיעים אפילו בסוגריים, ובהם נשמע קולה של הכותבת, במקום שבו היא אמורה להיות סמויה מהעין. (יש ספרים, למשל – מישל עזרא ספרא ובניו – שבהם יש לקולו של המספר תפקיד פעיל. לא כך ברומן שלפנינו, שבו קולה של הכותבת אינו מעוצב כדמות שמשתתפת בסיפור בעקביות. לפיכך כשהוא נשמע בכל זאת, מתקבלת תחושה של תקלה בכתיבה).

חרף ההסתייגות, מדובר בקריאה מענגת, עתירת שנינויות ותיאורים מלבבים. הנה כמה דוגמאות (בתרגומי):

ווילמה יושבת במטוס בטיסה שנמשכת כמה שעות, ובשלב מסוים אומרת לעצמה שהייתה רוצה לקרוא לדיילת ולומר לה: "הספיק לי. אני מבקשת לרדת עכשיו, אם תואילי להביא לי מצנח, אני אצא לדרך". כמה מוכר!

או: "אשתי תמיד אמרה שהגיהינום מבחינתה הוא להינשא לגנדי. […] תחשבי: גנדי היה תמיד טוב. בהשוואה אליו כולם נראו כל כך אנוכיים, חצופים, קולניים ומרוכזים בעצמם".

או (על חדר שבו השתכנה וילמה במשך זמן מה, בבית זר): "החדר סיגל לעצמו את התחושה המיושבת, הבלויה, שיש לאדם בביתו. האנשים שפגשה בצעידות הבוקר שלה כבר חייכו אליה. הגבר שחלף על פני הבית פעמיים ביום, נגרר מאחורי שלושה טריירים, החל לציין את מזג האוויר, ומישהו לקח סוף סוף את בובת הארנבת שניצבה בפינת הרחוב או שפשוט השליכו אותה לפח, בדיסקרטיות."

כמי שקראה את כל ספריה של טיילר, שמחתי גם לפגוש שוב את בולטימור, שהיא תמיד הזירה של עלילות הרומנים שלה. בפרקים הראשונים הופתעתי לגלות שהמיקום והרקע עברו למחוזות אחרים בארצות הברית, אבל עד מהרה חוזרים אל העיר המוכרת כל כך (מהרומנים של אן טיילר. לא מהמציאות!). הפעם מתארת טיילר את העיר מנקודת מבטה של מי שאינה תושבת המקום. משעשע לקרוא את תחושת הזרות שטיילר מצליחה להביע, אף על פי שהיא, ודאי מספרת על רחובות, חנויות, מסעדה, שהיא מכירה היטב.

הספר ראה אור ממש החודש, וכמובן שטרם תורגם לעברית. כרגיל, קראתי אותו באפליקציה הנוחה והיעילה כל כך של קינדל אמזון. הנה הקישור הישיר אליו.

 

אן טיילר, "Half Truths and Semi Miracles": סיפור קצר, או מתווה לרומן?

כשאמזון מציעים לי קנייה מראש של ספר שכתבה אן טיילר, אני לוחצת בלי היסוס על הכפתור. כל כך קל ומפתה לקנות ככה! לפני שלושים שנה (אולי יותר?) כש"גיליתי" את טיילר (זה היה בספר The Accidental Tourist – תייר מזדמן שזכה בפוליצר ועובד לסרט קולנוע בכיכובם של ויליאם הרט, ג'ינה דיוויס וקתלין דיוויס), הקפדתי להשיג את כל ספריה. (למרבה הצער, התרגומים לעברית של כמה מספריה פשוט מחרידים!). כל מכר שנסע לאנגליה או לארצות הברית קיבל רשימת קניות של ספריה, מלווה בתחנונים. אחר כך, כשאמזון הוקמה, עברתי להזמנות בדואר של ספרים מודפסים. דמי המשלוח היו יקרים בהרבה מהספרים עצמם, אבל למי היה אכפת, כשמדובר באן טיילר? הבעיה העיקרית בימים המוזרים ההם, כשהאינטרנט היה רק שמועה, הייתה לגלות מתי אן טיילר הוציאה ספר חדש (וגם אליס מונרו, שמאז שנות ב-80 "רדפתי" אחרי ספריה ואפילו ניסיתי לשכנע כמה הוצאות לאור לתרגם אותם, אך באותם ימים – לשווא!).

אפילו כתבתי לאן טיילר מכתב (לא היססתי לספר לה שגם אני סופרת – זה היה אחרי הפרדת צבעים, שראה אור בעם עובד, ובזב"ם עבדתי עם חיים פסח על דיבור עקיף). זכיתי לקבל ממנה מענה כתוב בכתב ידה(!), מכתב ידידותי, חביב ואנושי מאוד – כמו הכתיבה שלה!

כשראיתי אם כן את ההצעה לקנות ספר חדש של אן טיילר אפילו לא שמתי לב למחירו: 0.99$ בלבד! כשהוא הגיע אל הקינדל שלי (באייפד, בטלפון ובמחשב), התברר שמדובר בסיפור קצר, אחד מתוך סדרה שמכונה  A Vintage Short Series, בהוצאת  Penguin Random House. נראה אם כן כי ה"אופנה" של ספרונים המכילים נובלה, או כמה חיבורים קצרים, כפי שאפשר לראות בהוצאות לאור כמו לוקוס, תשע נשמות, ובסדרת הקצרים של כתר, אינה ייחודית לישראל.

בנובלה שלפנינו נוגעת אן טיילר בעניין שכבר העסיק אותה בעבר, בספר Searching For Caleb (שראה אור ב-1975). אחת הדמויות באותו רומן, שאורכו 309 עמודים (לעומת 11 עמודים בסיפור שלפנינו, שאי אפשר אפילו לכנותו "נובלה"), הייתה ג'סטין, מגדת עתידות "חובבנית", שאט אט חושפת בפני הקורא את "סודה": בעצם כלל אינה רואה עתידות, אלא שבזכות כישוריה הבין-אישיים היא מצליחה "לקרוא" את נפשם של בני האדם המגיעים אליה, לחשוף את צפונות לבם ולעודד אותם לפעול בדרכים שייטיבו אתם.

בסיפור  "Half Truths and Semi Miracles" אנחנו פוגשים הילרית. אישה שבמגע יד מצליחה לרפא תחלואים שונים. כמו ג'סטין מגדת העתידות, גם היא אינה מאמינה באמת בכוחות של עצמה. היא שולחת את המטופלים שלה שילכו קודם כל לרופא, עוד לפני שהם באים אליה, כי "גם הרופאים הם שליחים של האל."

עיקרו של הסיפור מגיע כשההילרית מאבדת את כל עולמה, והולכת למרפאת אחרת, שבמגע גופה מבהירה לה: "לא אלוהים עשה ממך הילרית. דודתך יוניס עשתה זאת. חברתה, גברת פורטני, והאיש עם הגוש על הזרוע וכל האחרים. בזמן שהם הפעילו את הקסם שלהם, את החזקת להם חזק את היד."

וזה מה שאן טיילר רוצה בעצם לספר לנו: שהכוחות מצויים בידי כל אחד מאתנו.

"הדבר הראשון שאני אומרת לאנשים הוא שאני סתם אישה רגילה, אני בדיוק כמוכם, אני אומרת, ואני רואה שהם לא מאמינים לי. יש להם כל מיני דעות קדומות." כך נפתח הסיפור.

למרבה הצער, מהלכיו מהירים מדי, ואפילו, לפרקים, חיצוניים. למעשה, הוא דומה יותר למתווה של רומן שאן טיילר העדיפה לשרטט אותו בקווים מהירים.

אין דבר. רומן חדש שלה,  Clock Dance שכבר הוזמן, כמובן, כבר קיים בקינדל, וכבר נמצא בקריאה. עונג צרוף.

פרטים בהמשך :-)…

Tyler, Anne. Half-Truths and Semi-Miracles (Kindle Single) (A Vintage Short). Knopf Doubleday Publishing Group. Kindle Edition.

 

אן טיילר, "אישה חומץ": האם אילוף הסוררת הצליח?

איך היו נראים מחזות של שייקספיר אילו כתבו אותם סופרים מוכרים מאוד, בני זמננו? בהוצאת הוגרת' פְּרֶס, (שאותה ייסדו ב-1917 לנרד ווירג'יניה וולף), החליטו לנסות להשיב על השאלה, ופנו לכמה סופרים בהצעה שיכתבו את הגרסה שלהם למחזות שייקספיריים.

הסופרת האמריקנית אן טיילר בחרה ב"אילוף הסוררת". כמו כל הרומנים שכתבה, גם  Vinegar Girl  − אישה חומץ, מתרחש בבולטימור, עירה של טיילר. אישה צעירה, כמעט בת שלושים, קתרין, חיה עם אביה ואחותה בת החמש עשרה. אמן מתה מהתקף לב אחרי שלקתה בדיכאון ממושך. קתרין, או קייט, כפי שמכנים אותה, בטוחה שהדיכאון של אמה נגרם בגללה, ואחת מנקודות המפנה בסיפור מתרחשת כשמתחוור לה שאמה אהבה אותה, שהן נהגו ללכת ביחד לקניות, שאמה אפילו לקחה אותה פעם לסדר ביחד את הציפורניים. את כל אלה שכחה לחלוטין, והיא מופתעת לגלות שבעבר נהנתה מעיסוקים נשיים כל כך. קייט מרגישה גמלונית ומסורבלת. היא בודדה מאוד. כשהיא צועדת ברחוב היא רואה את "החבורות של הילדות שכבר פענחו הכול. את הזוגות המחוברים שלוחשים זה לזה כשראשיהם צמודים, את השכנות שמרכלות ליד המכוניות שלהן לפני שהן נוסעות לעבודה". רק היא לבדה. הולכת לגן הילדים, שם היא עובדת כסייעת. אחותה הצעירה שונה ממנה, תוססת, נשית, מוקפת מחזרים. אביהן המדען שקוע במחקר שלו, מנותק מענייני היומיום שהוא מטיל עליה. מה סיכוייה לצאת מתוך הבדידות הזאת? למצוא לעצמה חיים, ייעוד, קשר, משמעות?

אן טיילר

במחזה "אילוף הסוררת" אביה של קתרין מאלץ אותה להינשא לגבר שמעוניין בכספה. אף אחד אחר לא היה מוכן להתקרב אליה, כי היא פרועה, "סוררת", חדת לשון, שנונה, מרדנית. הגבר שנושא אותה לאישה מוצא את הדרך להשתלט עליה, לגרום לשינוי עמוק עד כדי כך שהיא מוכנה לציית לו בכל עניין ואפילו, בסופו של המחזה, להסביר מדוע אישה חייבת לנהוג כך.

ברומן אישה חומץ יש לדברים הללו הד: גם קתי שנונה ותוקפנית. היא שוכחת שלא תמיד צריך לומר כל מה שחושבים. למשל, בארוחת הצהריים בגן היא אומרת לילדים בני הארבע שעליהם היא מופקדת שאינה אוהבת לאכול אטריות, כי יש להן ריח של כלב רטוב… את הילדים ההשוואה משעשעת מאוד, אבל בעקבותיה הם מסרבים לאכול. האחראית עליה בגן נוזפת בה, ומאיימת לפטר אותה אם לא תיטיב את דרכיה. בזאת מתבטא הצד ה"סורר" של הדמות במחזה. ברומן קטי היא זאת שאחראית על האילוף של עצמה. היא זאת שמחליטה להשתנות, שמא תאבד את מקום העבודה שלה. כדבריה של הבוסית, היא מלמדת את עצמה להיות דיפלומטית ולנהוג בטקט.

עוד הד למחזה מופיע במרכיב עלילתי חשוב: גם ברומן יש אבא שמשיא את בתו בניגוד לרצונה. אן טיילר מצאה פתרון מודרני הולם: אביה של קייט יוזם את נישואיה לאסיסטנט הרוסי שלו, כדי שזה יקבל היתר להישאר בארצות הברית.

יש באישה חומץ הדים לא רק לשייקספיר, אלא גם לאן טיילר. כי תיאמר האמת: הרומן שלפנינו רחוק מלהיות הישג ראוי לסופרת שהוציאה בעבר מתחת לידיה ספרים מופלאים כמו נישואי חובבים

Dinner at the Homesick Restaurant,  The Accidental Tourist,  Breathing Lessons,

ורבים אחרים (את שמותיהם אני מעדיפה לכתוב באנגלית, כי התרגומים לעברית של רובם מחפירים). על Breathing Lessons זכתה טיילר בפרס פוליצר. לעניות דעתי אישה חומץ אינו ראוי לפרס דומה.

אן טיילר מצטיינת בחדירה לנבכי הנשמה של הדמויות שלה. היא מיטיבה מאוד לתאר יחסים בין בני משפחה, את הקשרים ביניהם, התפתחותם, משמעויותיהם. בספר שלפנינו נדמה שהיא נוגעת בכל דבר ברפרוף, על פני השטח, וממשיכה הלאה. למשל – מרתק ומקסים לקרוא על הילדים בגן, על היחסים שמתחילים להצטייר בינם לבין עצמם, וגם בין הגננות (יש גם גנן אחד). אבל זוהי תֵמה שמתחילה ונפסקת, נקטעת, ונעלמת בעודה באיבה. גם היחסים המתפתחים בין קייט לפיוטר, הגבר שאביה משדך לה, לא ברורים. הם עוברים תפניות ושינויים, אבל לרוב מה שקורה ומה שקייט חושבת ומרגישה, נחווה מלאכותי וחיצוני, כמעט אפילו – מבוים. התחושה שמתעוררת היא שהסופרת כפתה על הדמויות את העלילה, במקום שהן עצמן יובילו אותה, כפי שקורה בספרים אחרים שלה.

ייתכן שהתוכנית המותווית מראש, ההליכה בעקבותיו של שייקספיר, הגבילה יותר מאשר העשירה, ולא אִפשרה לאן טיילר לפרוס את כנפיה הספרותיות ולעוף.

ספרה הקודם של אן טיילר, סליל של חוט כחול, הצליח מסחרית (והוא, כך נדמה לי, הראשון מבין ספריה שנהפך בישראל לרב מכר, בניגוד להצלחתה הרבה מאוד בארצות דוברות אנגלית). מעניין לראות אם גם את אישה חומץ יתרגמו לעברית.


Vinegar Girl  Hogarth Shakespeare

by Anne Tyler

 

ספרה החדש של אן טיילר, "סליל של חוט כחול": הבית, והמיתוסים המשפחתיים

ספר חדש מאת אן טיילר הוא תמיד שמחה גדולה לאוהביה. הם רבים מאוד בעולם, אם כי לא כל כך בישראל. (אולי מכיוון שאיכות התרגום וההוצאה לאור של חלק מספריה הייתה לקויה, אפשר אפילו לומר בגלוי − מחפירה.)

הרומן A Spool  of Blue Thread הוא ספרה העשרים. אחד מהם, שיעורי נשימה, זכה בפרס פוליצר בשנת 1988.

לא בכדי מרגישה הקוראת האוהבת צורך לציין את עניין הפוליצר. אפשר אגב להוסיף עליו גם אותות לשבח ופרסים נכבדים אחרים שזכתה בהם אן טיילר. למשל – הפרס הלאומי של חוג מבקרי הספרים (National Book Critics Circle Awards), פרס השגריר (Ambassador Book Award) , הפרס על הצטיינות ספרותית של הסנדיי טיימס (Award for Literary Excellence) ועוד רבים אחרים. כתיבתה של אן טיילר עלולה להיחשב טריוואלית, בגלל העיסוק שלה בנושא שולי לכאורה: המשפחה והיחסים שבתוכה. (אגב, היכן מתרחשות הטרגדיות היווניות, אם לא בחיק המשפחה וזוועותיה, הורים וילדים, אחים, דודים וסבים?)

אן טיילר

"אשתי מחליטה על הדברים הקטנים"

כמו כדי לענות על התהייה אם העיסוק שלה במשפחה ראוי, שמה אן טיילר בפי אחת הדמויות ברומן את הבדיחה המוכרת: "הבעל," כך מספר אותו איש, "אומר: 'אשתי מחליטה על הדברים הקטנים, למשל – באיזו משרה אני צריך לבחור ואיזה בית נקנה, ואני מחליט על הדברים הגדולים, למשל – אם אנחנו צריכים להרשות לסין להצטרף לאו"ם'".

אן טיילר אינה מתעניינת בנושאים ה"גדולים". כך למשל כאשר מגיעה העלילה לשנות הארבעים של המאה הקודמת, מוזכרת מלחמת העולם השנייה ברקע, בכמה משפטים קצרים, וכך גם ימי השפל הכלכלי של שנות השלושים. אלה האירועים ההיסטוריים היחידים המצוינים ברומן, וגם הם כהערת אגב, רק בהקשר של חיי המשפחה – אבי המשפחה מתקשה להשיג עובדים ונאלץ לשכור פועל אפרו-אמריקני שקודמו גויס, ואשתו של אבי המשפחה חוששת שמא יחליט בעלה להתנדב לצבא (הוא מזועזע מעצם הרעיון!).

למי שגדלו על ספרות שמעוגנת ברובה במציאות ההיסטורית יכול ניתוק כזה להיראות מתמיה ואפילו מוזר, אבל אם מוותרים על הצורך בהחלטות "הגבריות" כבדות המשקל, ומסכימים "להסתפק" בחיים עצמם, אפשר לגלות את הגדולה והיופי בכתיבתה של הסופרת הכה אמריקנית, תושבת העיר בולטימור, שמככבת בכל ספריה.

סליל של חוט כחול (הספר ראה אור בשנה שעברה וטרם תורגם לעברית) הוא למעשה סיפורו של בית, ושל בני משפחה אחת שגרים בו. חלק הארי של העלילה מתרחש בדור הביניים של משפחת ויטשנק, רֶד, אשתו אֶבִּי וארבעת ילדיהם הבוגרים, שהם עצמם כבר הורים לילדים קטנים.

אן טיילר היא אמנית התיאור של חיי היומיום. הפירוט שבו היא מציירת את השיחות, הבעות הפנים, חילופי המבטים, המקומות שבהם מתקיימות הדמויות הללו, כה רב, עד שהקורא חש שהוא ממש שם, אתם, מיטיב להכיר אותם יותר מאשר את האנשים שבקרבם הוא מתהלך בחיים שמחוץ לספר. והיא עושה זאת לכאורה בלי לחדור עמוק לתוך עולמם הפנימי. בלי זרם תודעה. בלי לחפור בתוך נפשם. עד כדי כך שלפעמים נדמה שהסופרת שוכחת שלה עצמה אין מקום בסיפור, ומדי פעם היא מוסיפה הערות הבהרה (מיותרות!): מישהו אומר: "יש לי המון הודעות בטלפון הנייד", והיא מוסיפה: "הוא התכוון להודעות מהמכללה". מישהו דוחף את אחיו בכעס, ומגיע ההסבר: "זאת לא הייתה בדיוק התקפה, אלא יותר הבעה של תסכול עיוור".  מישהי מגיעה לתחנת הרכבת ומסבירה בשיחת טלפון שהיא חוששת, כי מסתובבים שם הרבה "צבעוניים", והנה ההערה: "במקום שבו גרה לא היו הרבה אנשים צבעוניים"… במקומות הללו – הם לא רבים – מתחשק לשאול את הסופרת אם אינה סומכת על  ההבנה של קוראיה.

אבל השאלה מיותרת, כי במרבית הזמן מעידה מורכבות הכתיבה על כך שאן טיילר בהחלט מוכנה להגיש לקוראיה יצירה עמוקה שיש בה שכבות רבות של משמעות.

פקדעת של חוט כחולאם נדמה שאין רקע היסטורי, מסתבר שהוא דווקא קיים, אבל מעודן מאוד. לא היסטוריה של עובדות והתרחשויות, אלא יותר כהבעה של אורחות חיים והלכי נפש.

נושאיו המרתקים של הסיפור אינם רק הבית והמשפחה, אלא גם מה שמכונה "החלום האמריקני": הוא שואל אם בחברה האמריקנית הפלורליסטית, השוויוניות, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, יש לבני אדם הזדמנות אמיתית לעלות דרגה בסולם המעמדות, אם בן למשפחת פועלים שהתעשר והצליח לרכוש לעצמו בית בשכונה "מכובדת" יצליח להשתלב במקום החדש, או שהוא נדון לכישלון, כי אשתו מדברת אנגלית המעידה על מוצאה ה"נחות", והוא עצמו, עם כל שאיפותיו ומאמציו, אינו מסוגל להתאים למעמד הנחשק, גם אם יחקה אותו את ההתנהגויות שהוא עד להן: "תמיד היה איזה פרט קטן בלבוש או בדיבור שהותיר אותו בחוץ, משקיף פנימה." אבל ילדיו כבר ירגישו אחרת. בנו ייזכר בילדותו בשכונה כחיים השקולים לגן עדן. בתו תתחתן "נכון" מבחינה מעמדית, ותנטוש את מוצאה (אבל תשלם מחיר על התעשרותה).

בשלב מסוים עושה העלילה תפנית מרתקת ולא צפויה: אנחנו נזרקים לאחור, אל עברן הרחוק של הדמויות שכבר הכרנו, חלקן מקרוב, אחרות מרחוק. סיפורים שסופרו בכמה משפטי אגב זוכים פתאום להרחבה ולהעמקה, אנו מגלים אמיתות מפתיעות על כל מה שהכרנו ולמדנו והעבר משתנה לנגד עינינו. בכלל, מסתבר שהחיים עתירי סודות אפלים, אפילו במשפחה שנראית רגילה, אוהבת, הרמונית, כולה מעין "אנחנו" מאוחד. פתאום נודע לנו, כמעט כלאחר יד, שמישהו שם אומץ בילדותו המוקדמת, שמישהו איננו האב הביולוגי של אחד מילדיו, שמי שאהב לכאורה בעצם שנא ושחלק מהמיתוסים המשפחתיים כלל לא נאמנים למה שבאמת קרה.

וברקע תמיד קיים הבית: אחד הגיבורים הקבועים של אן טיילר. אנו לומדים כיצד נבנה. כיצד היה למקום שבו החלו חייה של בני המשפחה הזאת. ואנו עדים להתפרקותו, מקץ עשרות שנים. לפרידה ממנו. הוא היה החלום ומשאת הנפש של חלק מדייריו. ובסופו של הסיפור אין בררה אלא לעזוב אותו.

נדמה כאילו בספריה האחרונים החלה אן טיילר, ילידת 1941,  לעקוב אחרי אנשים מבוגרים, סבים וסבתות שלומדים להיפרד לאט לאט לא רק מביתם ומבריאותם הטובה, אלא גם מהחיים עצמם.

סליל של חוט כחול הוא מעין חשבון נפש של אדם מתבגר שבוחן את חייו לאחור, את שמחותיהם ועצבונם. "בני ויטשנק השתייכו למשפחה שנוצרה זה לא מכבר, לכן לא הייתה להם היסטוריה ארוכה. לא היה להם מבחר גדול של סיפורים. הם נאלצו להסתפק במה שיש." אן טיילר היא זאת שמספקת להם ולנו את סיפוריהם.

יש בספר "סליל של חוט כחול" לא מעט קלישאות

הספר שלפנינו אינו עומד בשורה אחת עם הטובות שביצירותיה של אן טיילר. חלקים גדולים בו מרתקים, אבל יש להודות שביניהם פזורות גם לא מעט קלישאות, ודווקא אלה זוכות משום מה לתשואות הקוראים: באפליקציית kindle אפשר לסמן קטע אהוב, ואף לראות כמה קוראים אחרים סימנו אותו. כך למשל זכתה ה"תובנה" המפוקפקת: "מדוע בכלל אנחנו טורחים לצבור עוד ועוד אף על פי שמילדות ברור לנו איך הכול יסתיים" ל-159 סימוני התפעלות, והאמירה "דבר אחד שהורים לילדים בעייתיים מעולם לא אמרו בגלוי: הם מרגישים הקלה כשהילדים יוצאים בסדר, אבל מה הם אמורים לעשות עם הכעס שחשו כל אותן שנים?" ל-213 סימונים כאלה.

ובכל זאת, ועל אף חסרונותיו של הספר המסוים הזה, אי אפשר שלא לקוות שאן טיילר, שעוסקת כיום ביצירתה בזיקנה ובהזדקנות, תזכה לעוד שנים רבות ופוריות של יצירה ותזכה אותנו בספריה.


את הספר אפשר כמובן לרכוש באמזון בכמה הקשות על המקלדת: צריך רק להוריד   kindle for PC למחשב, לאייפד, או לכל טלפון חכם.


עדכון מספטמבר 2016: הספר ראה אור בתרגום לעברית.

אן טיילר: על הספר "נישואי חובבים", ועל "שמלות משורבבות חזית וחיוך קצרני"

לנקודת המבט שבה סיפור נכתב יש משמעות רבה לעיצובו: האם נכתב בגוף ראשון, סובייקטיבי, וידויי, שיכול גם להיות לא אמין ולהסגיר את הדובר, כמו למשל בלוליטה או בתפשן בשדה השיפון? האם זוהי שיחה חד צדדית, למעשה גוף שני יחיד − נקודת מבט נדירה יותר בפרוזה − כמו בספר מר מאני? או שהוא כתוב בגוף שלישי, אובייקטיבי לגמרי, כמו בסיפור "ההגרלה" של שירלי ג'קסון, או בגוף שלישי מוגבל, כמו ברומן גאווה ודעה קדומה? כל בחירה כזאת קובעת את רוחו של הספר, ואת האופן שבו הוא נכתב ונקרא.

אפילו הרומן הקלאסי ביותר, אנה קרנינה, שנכתב לכאורה בגוף שלישי, משנה למעשה בלי הרף את נקודת המבט: לפעמים היא ניתנת לאנה, לפעמים עוברת לקיטי, ללווין, ואפילו, לאורך שני פרקים, לכלב שלו.

בספר נישואי חובבים של הסופרת האמריקנית אן טיילר משחקת נקודת המבט תפקיד סמוי ומעניין. הדמויות מתוארות "מבחוץ", בגוף שלישי, ועם זאת נוקטת הסופרת תחבולה: כל אחד מהפרקים מגיע מנקודת מבט שונה, ובכך כל דמות שופכת אור חדש על עצמה ועל האחרות.

כך למשל, תחילת סיפור האהבה בין בני הזוג הצעיר, אלה שנישואיהם אינם בשלים (התרגום לעברית של שם הספר מאבד בהכרח את משחק המילים הקיים באנגלית: immature, כלומר −  לא בשל, וגם amateur, כלומר – חובבני), נראית מתוך התודעה הקיבוצית של השכונה כולה: השכונה ראתה את פולין נכנסת לחנותו של מייקל אנטון, לבושה במעיל האדום שאותו יזכור עד אחרית ימיו, השכונה תהתה אם הנערה הזאת, התוססת בשמחת חיים, מתאימה לחנווני המשועמם והשקט, השכונה ליוותה את ספקותיה של הכלה, הפיגה אותם וחגגה את הנישואים, בתום הפרק הראשון.

בפרקים הבאים אנו מלווים את פולין ואת מייקל מבעד לעיניים שלה, שלו, של כל אחד מילדיהם. בין הפרקים קיים מרווח זמן גדול, שגם לו תפקיד בעלילה: הקורא נזקק לכמה עמודים של התמקמות בתקופה החדשה, במבנה המשפחתי המתפתח, במידע הנוסף שלתוכו הוא מוטל ואליו עליו להסתגל. על כך אמרה טיילר בריאיון כי "הזמן החולף מעניין אותי מאוד – מה הוא מעולל, איך הוא יכול לייצר עלילה, לגמרי בכוחות עצמו."

נישואי חובבים
הוצאת כתר, לעברית: ליאור שטרנברג

הספר נישואי חובבים, כמו כל ספריה של אן טיילר, נוגע ביומיום. בחיי משפחה. בנושאים הנתפסים "נשיים": הורים וילדים, היחסים ביניהם, תפקידם של ההורים −  האם עליהם להטיל משמעת? האם הם אחידים בעמדותיהם? האם הם רואים בכלל מה עובר על הילדים, מה הצרכים, הכמיהות והאכזבות שלהם? הספר שואל מה בעצם פירושה של אהבה בין בני זוג ומדוע וכיצד היא מתמוססת, ואולי לא האהבה היא העיקר, אלא התאמה בסיסית, מלכתחילה, שבלעדיה אין תקווה? פולין נישאת למייקל כי יש בתודעתה תמונה מרהיבה, מרגשת, קולנועית! (כמו זאת המופיעה על ציור העטיפה המושך את העין), של חייל עם אהובתו. וכשהוא מתגייס בפועל, באמת, היא מופתעת – מה, היא שואלת שאלה שבעיניה נראית רטורית, אתה לא באמת מצפה שאשב בבית בהיעדרך ולא אצא לבלות? והוא משיב לה בלבו, בפליאה לא פחותה – שוודאי. בדיוק לכך הוא מצפה… הרומן עוקב אחרי האנשים הללו שאינם עוד דמויות בדויות, אלא, כמו כל מי שאן טיילר מעצבת, נהפכים לאנשים מוכרים, החברים השוכנים בתוך הספר, אלה שמחכים ומזומנים תמיד לקריאה נוספת, לפגישה שלעולם לא תאכזב.

יש  שמחה מיוחדת בכך שהוצאה לאור כמו כתר בחרה לתרגם את נישואי חובבים.  בשנות השמונים תורגמו בישראל ארבעה מספריה של אן טיילר. עשר שנים אחרי כן בחר השבועון טיים, בגיליון של האחד בינואר, בעשרת הסופרים החשובים של אותו עשור. אן טיילר הייתה אחת מהם, לצד גבריאל גרסיה מארקס, מילן קונדרה, פיליפ רות, סול סלו, בשביס זינגר ואחרים.  בישראל כמעט לא הכירו אותה אז, להשערתי − בגלל התרגומים המחפירים של ספריה, ולא רק משום עיצובם הזול והמזלזל: עטיפות רשלניות ומכוערות להפליא.

באחד תייר מזדמןהספרים שונה שם הספר אחרי שראה אור, כי סרט המבוסס עליו יצא אל האקרנים. ההוצאה לאור עשתה מעשה מפליא: על כל אחד מהספרים שטרם נמכרו החתימו באדום את שמו החדש של הספר, זה שזהה לשמו של הסרט, מעל השם המקורי!

הבעיה העיקרית הייתה בתרגומים המוזרים, הפגומים מאוד. הנה כמה דוגמאות:  מישהי לובשת "בגדי ריקוד עמוקי-גלאי", מישהו זועק "בשם המושיע!", אנשים נוסעים "באיזור חדש, גולמי, כמעט מחוץ לתחומי העיר", ומנהלים "חיים שוטטניים מטבעם", יש איזו "גרודת מתכת הנמשכת אל מגנט", אבא אחד מורה לבנו להיזהר "שפרק היד שלך לא יוצלף," מישהי נזכרת ב"שמלות משורבבות חזית" ומחייכת "חיוך קצרני", מישהו "רק עובר איזה מצב רוח", מישהי "חונה לפעמים בחדר ההמתנה שלי עם שיעורי הבית בחשבון", יש למישהו "שיער זהב מסופר קצר ושעיע," מישהו אחר "מעמיד פנים כאילו התבדחה עליו דעתו", ואחר "נשא את מידברותיו בהדר ובשיכחת עצמו." יש איזה מקום "מגומד בעיוותיו", מישהו "מגביה מבטו מהלוח המאוטב שלו," ומישהי "גלשה על פניו בשופי" (בעברית: נסעה לידו לאט…). על כריכתו של ספר מופיע "שביל של קורחה", מישהו עוזב "בהרגשת עיתוק וחוסר התמצאות", מישהו "מושך רתת" בחולצתו של אחר, ועוד, ועוד, לאין קץ.

כמי שאוהבת את כתיבתה של אן טיילר, קראתי את כל ספריה (באנגלית). אני מאמינה ומקווה שההוצאות לאור האחרות, כתר, כאמור, וגם כנרת זמורה ביתן, שקיבלו על עצמן בשנים האחרונות לתרגם את הספרים, עשו אתם חסד.

היפים שבהם – The Tin Can Tree, Celestial Navigation, Earthly Possessions, וגם אלה שכבר תורגמו לכאורה: תייר מזדמן, שיעורי נשימה, מסעדת הגעגועים, תעתועי מורגן, עדיין מחכים לגואל.