תגית: אמנון שמוש

אמנון שמוש, "מישל עזרא ספרא ובניו": איך נשמרו יופיו ועושרו

לפני ארבעים שנה הוא ראה אור לראשונה: הרומן הזכור לטוב מישל עזרא ספרא ובניו, שכתב אמנון שמוש, יליד חאלב. ארבעת העשורים שחלפו מאז שנקרא לראשונה לא עמעמו את יופיו של הרומן, ולא הקהו את עוקצו של הסיפור הפורש בפנינו לא רק את קורותיה של בני משפחה אחת, אלא גם את אלה של תקופה ושל קהילה משגשגת שהתפזרה, אך נשארה מאוחדת, בדרכה.

הספר הוא מעין איגרת רבת יופי ששיגר הכותב אל קוראיו. לכל אורכו נשמע קולו של דובר הפונה אלינו מדי פעם ישירות, למשל: "אדרבא, היו אתם השופטים" הוא מבקש, או מתריס: "ואל תאמרו שטרם שמעתם". הוא משתף אותנו בהרהוריו, מעיר הערות, מותח ביקורת על הדמויות, ועם זאת הוא גם מספר כל-יודע, כזה שחודר אל צפונות לבן; הוא ספק הסופר הבורא אותן, ספק משתתף סמוי שצופה בהן מהצד. הטכניקה הסיפורית מקורית ומפתיעה: הקורא תוהה – מי מדבר אלי כך? מי הדמות הנוספת, הקיימת אך נסתרת? מיהו זה שיודע למשל לספר על שתיים מהדמויות ש"עד היום אפשר למצוא אותם […] יושבים לפנות ערב במכנסיים קצרים על הדשא שלפני ביתם, מקשיבים לתקליט של מישל לה-גראן וקוראים בספרים של סרטר…" ולסיים את הפרק העוסק בהם במילה אחת, כמו בחיוך שובב, "voilà". האם זה שכן רכלן השש לשתף את הקוראים במה שהתגלה לו? קרוב משפחה? מכר רחוק? הפניות הישירות הללו כמו מזמנות אותנו פנימה לתוך העלילות השונות, מעוררות אותנו להשתתף בסיפור, לחוש שמדובר בבני אדם אמיתיים, לא בדמויות בדויות.

מישל עזרא ספרא, הדמות הראשית בסיפור, הוא סוחר מצליח וגאה בכישרונותיו. פרק הפתיחה שבו מופגנת יכולתו המופלאה לנהל משא ומתן עסקי הוא תיאור מפואר, משעשע ומרשים ביותר. באיזו מיומנות מלהטט מישל, כמה הוא מיטיב לשטות בבן שיחו, עד שהוא מוריד את המחיר של העסקה הרצויה לו! לא רק את כישוריו המופלאים מראה לנו שמוש, אלא את כל מהלכיו הידועים של הטקס המסחרי, הצעדים המוכרים וההכרחיים, המתנהלים כמו צעדי מחול שהם אמנם ידועים, אבל לא כל מי שמכיר אותם מסוגל לנוע בווירטואוזיות של מישל.

בפרקים הבאים נפרשים בפנינו המהלכים של חורבן הקהילה, ההתפזרות של בניה בין ארבע יבשות, והקשרים הנמשכים בין בני המשפחה, שחלקם מגיעים לישראל, והאחרים גרים בפריז, במקסיקו, בארצות הברית וביפן. אמנם כולם נאלצו לעזוב את חאלב, אבל בעצם לא נפרדו ממנה מעולם באמת, וגם כשהם רחוקים אלה מאלה ריחוק גיאוגרפי, הם ממשיכים להיות מאוחדים בלבם.

שמוש מיטיב לשרטט את המהות הפנימית של בני ספרא, שהיכולת המסחרית היא לוז נפשם. לפיכך אפילו כשאחד הבנים עולה לישראל ומצטרף לקיבוץ, כי הוא סולד מפני העושר והמסחר ומעדיף לעבוד כפועל נקי כפיים, במרוצת הזמן המורשת המשפחתית והכישרונות הטבועים בו מלידה ממריצים אותו להיעשות מנהל המפעל המצליח של קיבוצו, שבקיאותו בעסקים מעשירה את קופת המשק, ממש כמו אביו הסוחר.

מישל עזרא ספרא ובניו עתיר גוונים, עשיר וססגוני מאוד. הסוגיות שהוא עוסק בהן רבות. הוא מתאר למשל את תחושות האפליה של העולים מארצות ערב, ומסביר כי "תרבות ישראלית מקורית, עשירה ומעשירה, תצמח רק מן המפגש המפרה בין מזרח ומערב".

(על עניינו העמוק של אמנון שמוש בסוגיה אפשר אולי ללמוד מהאנתולוגיה מזרח ומערב: 50 מספרים בוחרים סיפור, שערך והוציא לאור ב-1998. "ייחודה של אנתולוגיה זו בפסיפס הספרותי-תרבותי-חברתי שבה", כתב בדבר העורך, והוסיף כי "הספרות העברית משולה בעיניי לציור אופייני של יעקב אגם: אותה התמונה תיראה אחרת למסתכל עליה ממזרח, ממערב או מלפנים". בדברים הקצרים שהקדימו את כל אחד מהסיפורים הקפיד שמוש העורך לציין ולהדגיש מה מוצאו של כל סופר: מארצות המזרח, או מארצות המערב. כך למשל, יצחק נבון הוא "בן למשפחה שמוצאה מתורכיה", שלומית הראבן "נולדה בשנת 1930 בוורשה, פולין", חיים סבתו "נולד ב-1952 בקהיר, מצרים", וכן הלאה. אוסיף ואציין כי כותבת שורות אלה היא הסופרת היחידה מבין המוזמנים להשתתף באנתולוגיה שמוצאה המעורב – סוריה והונגריה –  הוא אולי התגלמות השאיפה המובלעת להגיע למפגש המפרה בן מזרח למערב…).

דוגמה אחרת לעניינו בסוגיות שונות אפשר לראות בפרק שבו הוא מותח ביקורת על העושק של הבדווים בדרום הארץ: "נתברר לו עד מהרה שבדווים אלה שבכאן היו עד לפני זמן קצר בעלי הקרקע, כיוון שהם ערבים והביטחון חשוב פה מכל, פינו אותם השלטונות מאדמתם ויישבו עליה יהודים טובים ונאמנים שנחלצו לכפר ולספר. נתנו להם למתיישבים קרקע ומים ובתים וחממות. ידיים עובדות לא נתנו. עמדו הללו והביאו את הבדווים לעבוד אצלם, הם ונשיהם וטפם. אף שילמו להם ביד רחבה כמעט שכר-של-פועל-אחד לחמולה שלימה. ואם גדולות החמולות – זבש"ם". בפרק אחר הוא דן גם בניצול של תושבי מקסיקו שהיהודים מתעשרים על חשבונם ואינם מהססים לרמות ולעשוק אותם, כי "להתעשר אפשר רק מהגויים".

הוא מתאר את "המחדל" של מלחמת יום כיפור ומלגלג על המילה החדשה: "במקום להודות ולהתוודות 'אין מילים', עמדו והמציאו מילה, מֹח דל. מילה עלובה שבאה לתרץ את כישלון המדיניות הציונית; את הכישלון שהוליד את השכול", והוא בוחן, באמצעות הדמויות שיצר, שאלות כבדות משקל, שתקפות גם בימינו. למשל – האם "האנטישמיות לבדה […] מצדיקה קיומה של מדינה", והאם "קיומה של המדינה" יכול להיות "תרופה לאנטישמיות".

הוא מפליא לתאר מאכלים, מפגשים משפחתיים שאפשר ממש לראות ולשמוע את המשתתפים בהם, משקף את שפת הדיבור שלהם, המתובלת בביטויים ובמילים בערבית, משמיע עקיצות, דברי לצון, חידודי לשון, מעשיות שהוא מביא כלשונן – כמה שפע ואיזה עושר מרהיב! – והוא משעשע ומתבל את דבריו בהומור. לדוגמה: אברום, בנו של מישל שנעשה חבר קיבוץ ומנהל המפעל אומר לעצמו בשובו מביקור אצל קרובי משפחתו העשירים במקסיקו: "בניהם הולכים בדרכיהם – בעינינו ריאקציה ('זוועה!'); בנינו הולכים בדרכינו – קידמה ('הישג!'); הא כיצד?"

המכתבים שכותבת לינדה, אשתו של מישל, לבני משפחתה, משכנעים ומדויקים כל כך, עד שקשה להאמין שאינם אותנטיים (ואולי נשען שמוש על דמות אמיתית ועל כתביה?).

בבסיסו של הסיפור מצויה תעלומת היעלמותו של כתר ארם צובא – כתב יד חשוב של התנ"ך ששכן מאות שנים בחאלב ונעלם ב-1947 כשהתחוללו שם פרעות נגד היהודים, ושחלקים ממנו הגיעו  ב-1957 לידי מי שהיה אז נשיא מדינת ישראל, יצחק בן צבי. שמוש מפתח בספרו מעין פתרון לשאלה היכן נמצאים החלקים שעדיין חסרים, מה עלה בגורלם וכיצד השפיע הפתרון-לכאורה של התעלומה על חייו של אחד מבני ספרא.

מעניין ללמוד כי תיאור פיקטיבי כביכול של שני חוקרים שהגיעו מארץ ישראל לחאלב ב-1943 כדי לבחון את כתר ארם צובא, הוא בעצם סיפור אמיתי. לא זו בלבד, אלא שאחד מהחוקרים ההם היה אחיו של הסופר, שהגיע מישראל ביחד עם חוקר אחר, יצחק קסוטו. השניים ביקשו לצלם את דפי הכתר, אבל סורבו. פרנסי הקהילה לא הרשו להם להוציא אותו מתחומי בית הכנסת, והתירו רק לקסוטו לעיין בו, בהשגחת אחד מבני הקהילה!

מישל עזרא ספרא ובניו עובד בתחילת שנות ה-80 לסדרת טלוויזיה בלתי נשכחת, בבימויו של נסים דיין ובכיכובם של מכרם חורי, לילית נגר, עמוס לביא, תיקי דיין ורבים אחרים. חמשת הפרקים של הסדרה שודרו בימים שבהם הערוץ היחיד של הטלוויזיה שימש כמדורת השבט. הסדרה זכתה להצלחה רבה, וב-1987 הוקרנה שוב, אחרי שעברה עריכה ונוספו לה שני פרקים. בידיעה על ההקרנה המחודשת נכתב כי הסדרה נחשבת "אחד היהלומים שבכתר ההפקות של הטלוויזיה הישראלית".

האם יש סיכוי שתשודר אי פעם שוב?

מעריב 1 בינואר 1987