תגית: אמילי דיקנסון

אמילי דיקנסון, תרגום מאת שושי שמיר: "אחרי כאב גדול, תחושה רשמית תבוא"

אַחְרֵי כְּאֵב גָּדוֹל תְּחוּשָׁה רִשְׁמִית תָּבוֹא –

הָעֲצַבִּים יוֹשְׁבִים טִקְסִי, כְּמַצֵּבוֹת –
נֻקְשֶׁה הַלֵּב שׁוֹאֵל 'נָשָׂאתִי זֹאת? אֲנִי?'
וְגַם 'אֶתְמוֹל? אוּלַי לִפְנֵי מֵאוֹת שָׁנִים?'

הָרַגְלַיִּם, מֵכָנִיּוֹת, סוֹבְבוֹת –
כַּעֲשׂוּיוֹת מֵעֵץ
מֵאֶרֶץ, אוֹ אֲוִיר, אוֹ כִּמְצֻוּוֹת –
הִצְמִיחוּ בְּלִי מֵשִׁים
שְׂבִיעוּת רָצוֹן שֶׁל קְוָרְץ, כַּאֲבָנִים –

זֹאת הַשָּׁעָה שֶׁל עוֹפֶרֶת –
שֶׁאִם שׂוֹרְדִים, נִשְׁמֶרֶת,
כְּמוֹ שֶׁמִי שֶׁקָּפְאוּ אֶת הַשֶּׁלֶג זוֹכְרִים –
קֹדֶם – כְּפוֹר – אָז קֵהוּת – וְאָז מְוַתְּרִים –

לעברית: שושי שמיר ©

על חייה של אמילי דיקנסון

אמילי דיקנסון: "אילו יכולתי להשיב אל הקן ציפור אחת חלושה, חיי לא היו לשווא."

אישה צעירה, לבושה תמיד בבגדים לבנים, ביישנית ונבוכה בחברת זרים אבל מצחיקה, עליזה וסוערת במחיצתם של אנשים קרובים, הפסיקה בהדרגה באמצע שנות העשרים לחייה לצאת מהבית. במשך כמעט שלושים שנה היא חיה לא הרחק מבוסטון, באמהרסט שבמסצ'וסטס. סבה היה אחד ממייסדי המכללה היוקרתית הקרויה על שם העיר, והיא עצמה למדה שם, אבל פרשה לפני שסיימה. היא מסרבת לעזוב את החווה שבה גדלה וגרה מאז שנולדה. היא מרבה לקרוא. משתוקקת לרצות את אביה הנוקשה והסמכותי, שעליו כתבה לימים כי "לבו היה טהור ונורא," וביחד עם אחותה, שנותרה כמוהָ ברווקותה, היא מטפלת באמן החולה, ועוזרת בעבודות הבית, בתפירה, ניקוי ואירוח. היא דוגלת בקיום הערכים שבהם האמינו המתיישבים הראשונים באמריקה הצפונית: יושר, פשטות, מוסריות. את כל קשריה עם העולם החיצון ועם אנשים שאינם נמנים עם בני משפחתה היא מקיימת באמצעות מכתבים, שאותם היא מרבה לכתוב. כשמלחמת האזרחים פורצת היא מסרבת לתרום למאמץ המלחמתי או להיות מעורבת בכל דרך שהיא, אבל מותם של כמה מידידיה שנהרגים בקרבות משפיע עליה. היא כותבת שלושה שירים ומפרסמת אותם בעילום שם, כדי לגייס כסף לקניית ציוד רפואי כתרומה לצבא האיחוד של מדינות הצפון.

מלחמת האזרחים

בהיותה בת חמישים וחמש, ארבע שנים בלבד אחרי שאמה מתה, היא לוקה במחלת כליות והולכת לעולמה. רופאה טוען שמותה בטרם עת נגרם מהמתח המצטבר שליווה אותה כל חייה.

רק אחרי מותה מתגלה הסוד ששמרה עליו בקנאות, אולי אפילו מפני עצמה: היא הייתה משוררת, ויש הסוברים – משוררת דגולה. את שיריה הרבים – בעיזבונה מצאו כ-1,700 – כתבה על קרעי דפים ודשי מעטפות, על שקיות נייר חום ואפילו על עטיפה של שוקולד. את חלקם העתיקה לנקי. אחרים נשארו משורבטים, לפעמים מקושטים בפרחים מיובשים. גם מחברות רבות מילאה בשירים, אבל איש בסביבתה הקרובה לא ידע שהיא פורייה כל כך. בחייה התפרסמו אמנם אחדים מהם, מעטים מאוד, אבל בני המשפחה שלה, אחותה, אחיה, לא העלו בדעתם שהיא, אמילי דיקנסון, תיחשב זמן לא רב אחרי שיפרסמו את קובץ השירים הראשון שלה לאחת המשוררות האמריקניות החשובות ביותר. שבע שנים אחרי מותה, בצאת ספרה הראשון, נכתב עליה בניו יורק טיימס: "אמילי דיקנסון תיחשב בקרוב לאחד המשוררים בני האלמוות שכתבו באנגלית".

במכתביה נהגה להביע את אהבתה לנמעניה, ולא חסכה במילים כדי לבטא את רגשותיה העזים ואת הכרת התודה שחשה כלפי ידידיה. ברבים משיריה כתבה על אהוב חשאי, לא ידוע וסמוי מהעין, ועל מסירותה כלפיו. יש הסוברים כי בערוב ימיה ניהלה קשר רומנטי עם שופט שהיה מבוגר ממנה בשנים רבות. אחרים טוענים כי הערפול שבו אפפה את מושא אהבתה מעיד שלא היה אדם ממשי.

כתב יד של שיר שנכתב על מעטפה קרועה

שיריה חושפים גם רגעים של אושר עז שחוותה, ואת יכולתה להציץ לתוך ממד מיסטי השרוי מעבר למוחשי ולארצי.

אמילי דיקנסון הותירה בצוואתה הנחיה: יש לשרוף את כל כתביה. למרבה המזל סירבה האחות שצווּתה לעשות זאת למלא אחר התכתיב, והתעלמה ממנו. היא מסרה את התיבה שבה נמצאו כתבי היד לידידת המשפחה. הידידה הדפיסה אותם ואט אט נכבשה והוקסמה מיופיים.

"אילו יכולתי להשיב אל הקן ציפור אחת חלושה, חיי לא היו לשווא," כתבה אמילי דיקנסון בשירה "אדום החזה", והביעה גם, באותו השיר, משאלה: "למנוע שברון של לב אחד." שיריה נגעו בלבבות רבים וניחמו אותם, אבל היא לא זכתה לחוות את השפעתם המתמשכת כבר שנים כה רבות.

את התוגה והפליאה שהיא עצמה חוותה אפשר לחוש בשיריה. הנה אחד מהם, נטול שם, בתרגומי:

הָאִם בֶּאֱמֶת יָבוֹא "בֹּקֶר"?
הָאִם "הַיּוֹם" קַיָּם?
הָאִם מֵרֹאשׁ הָרִים יָכֹלְתִּי
לִרְאוֹתֹו, אִילוּ גָּבַהְתִּי כְּמוֹתָם?

הָאִם רַגְלָיו שׁוֹשָן צָחֹר
הַמְּעֻטָּר נוֹצוֹת צִפּוֹר?
הָאִם הוּא שוֹכֵן בְּמָקוֹם מְפֻרְסָם
שֶׁעַל אוֹדוֹתָיו לֹא שָׁמַעְתִּי מֵעוֹלָם?

הוֹ, אֵיזֶה חוֹקֵר! הוֹ, אֵיזֶה מַלָּח!
הוֹ חָכָם שֶׁבָּא מֵהָרָקִיעַ!
אָנָּא סַפְּרוּ לְעוֹלַת-רֶגֶל קְטַנָּה
מִנַּיִן הַבֹּקֶר מַגִּיעַ!

 

טור על סופרות באקס נט