“הם דורשים מאתנו לסלוח”, מספר אחד הקורבנות לקראת סופו של הסרט. “הם מאשימים אותי שאני מחפש נקמה…”

הנה שוב: הפוגעים דורשים ומאשימים. הנפגעים מוצאים את עצמם בעמדת התגוננות. מתנצלים. צריכים להסביר. ופוגשים את האוזניים האטומות, כפי שקורה לא פעם לנפגעים. לא פעם? לרוב!

כן, הנה אפשר להיווכח בכך בסרט החדש של פדרו אלמודובר (הוא יצא להקרנה במאי 2019): סרט תיעודי – “השתיקה של אחרים”. אלמודובר  מלווה בו את מסעם של קורבנות המשטר הפשיסטי בספרד: במשך עשרות שנים הנהיג פרנקו מדינה שבה שלטו ההתעללויות, העינויים, ההתנכלויות והאכזריות. וכשמת, ונוסדה “הדמוקרטיה” (שבראשה עומד מלך שפרנקו עצמו הספיק להכתיר), הוחלט בבית הנבחרים הספרדי, ברוב קולות, על “חוק החנינה”: כולם יסלחו לכולם, בפקודה ועל פי דין. הקורבנות (ששוחררו ממאסרי השווא, באמת תודה רבה!) לפוגעים, והפוגעים לקורבנותיהם… שוויון זכויות מופלא. מי שעינה לא יישלם על כך ולא ייענש. מי שעונה אינו זכאי לתבוע מהמענה לפחות הודאה באשמה, אם לא פיצוי. 

העינויים היו רבים ומגוונים: מאסרים ממושכים, בלי משפט, שלוו בהתעללות גופנית מחרידה. העלמת אלפי תינוקות שזה עתה נולדו ומסירתם – כנראה! – למשפחות נאמנות לשלטון. חטיפות של אנשים שנרצחו ונקברו בקברי אחים, או סתם כך, בלי שום אות וזכר לקבר, במקום שעליו סללו אחר כך כביש מהיר. 

חלק מהקורבנות עדיין כאן, אתנו, הם או בני המשפחות שלהם, ילדים, נכדים. אחדים מהם כבר זקנים מאוד. אישה אחת, בסוף שנות השמונים לחייה, נאבקת כדי לקבל את גופת אמה שנרצחה ב-1936. היא עצמה הייתה אז ילדה קטנה, רק בת שש, שידעה ייסורים, התנכלויות של שכניה ואיומים ברצח. אישה אחרת, בת שמונים ושמונה, נאבקת כדי שיוציאו את גופת אביה מקבר האחים שבו נטמן והיא תזכה להביאו לקבורה מכובדת. קורבן אחר, שמספר על העינויים המחרידים שעבר, מבקש להעמיד לדין את האיש שעינה אותו. המענה ממשיך לחיות (הוא גר באותו רחוב שבו מתגורר גם הקורבן) בשקט ובשלווה, בשל חוק החנינה. לפחות, כך רוצה הקורבן, שישנו את שם הרחוב, שכן השם הנוכחי מנציח את דמותו של אחד הפשיסטים שהסב סבל עצום לרבים.

האם יצליחו הקורבנות לזכות לא בנקמה, אלא בצדק, שאותו הם מבקשים, לדבריהם? 

בארצם זה לא יקרה. כאשר הגיעה הדמוקרטיה, המענים, הפשיסטים, משתפי הפעולה עם השלטון של פרנקו, לא הוזזו מתפקידיהם. נשארו פקידי ציבור, שופטים, אנשי ממשל לסוגיהם. הקורבנות פנו אם כך מקץ שנים רבות אל רשויות המשפט בארגנטינה בניסיון לגייס את החוק הבינלאומי, לשכנע את הרשויות בארגנטינה שיש להעמיד את המענים לדין כמי שביצעו בספרד פשעים נגד האנושות. אוזנה של השופטת הארגנטינאית קשובה, אבל האמצעים העומדים לרשותה מעטים. 

האם דעת הקהל בספרד יכולה לעזור במאבק?

אלמודובר מראה לנו איך פועלת שטיפת מוח חינוכית: הוא מראיין צעירים שמסתובבים בחוצות של עיר בספרד, כנראה מדריד. רובם אינם יודעים מאומה על מה שהתרחש בארצם בתקופת שלטונו של פרנקו. אין להם מושג מהו חוק החנינה. “לא לימדו אותנו על זה”, הם מפטירים במבוכה או באדישות. אזרח מבוגר יותר מפריח ססמאות: אין טעם לדוש בעבר. זה קרה מזמן. צריך להמשיך הלאה.

כל מי שהיה קורבן לאלימות אנושית מכיר היטב את הססמאות הללו. תמיד יימצאו העומדים מנגד, השותקים – וזאת כמובן משמעות שמו של הסרט – האדישים.

כפי שאמר אלי ויזל: “ההיפך מאהבה אינו שנאה, הוא אדישות. ההיפך מאמנות אינו כיעור, הוא אדישות. ההיפך מאמונה אינו כפירה, הוא אדישות. וההיפך מחיים אינו מוות, הוא אדישות.” וגם: “האדישות לסבל היא שמפשיטה מהאדם את אנושיותו. הרי האדישות מסוכנת יותר מכעס ומשנאה… אדישות איננה התחלה: היא סוף. ולכן האדישות היא תמיד חברה לאויב, שכן היא מיטיבה עם התוקפן – לעולם לא עם קורבנו, שכאבו מועצם כשהוא מרגיש נשכח מלב. האדישות, אם כן, איננה רק חטא, היא עונש… במקום שממנו אני בא, החברה הייתה מורכבת משלוש קטגוריות פשוטות: הרוצחים, הקורבנות, והעומדים מן הצד… בזמנים החשוכים ביותר, בגטאות ובמחנות המוות. הרגשנו נטושים, נשכחים. כך הרגשנו כולנו…”

כך מרגישים גם קורבנותיו של פרנקו. אלמודובר מביא אלינו אל קולותיהם. חשוב להקשיב להם.

הסרט מוקרן ב-Yes VOD

זו לא אשמתך”: שיר וריקוד הפכו להמנון מחאה פמיניסטי שסוחף את העולם

השיר, ששמו “האנס בדרכך”, בוצע לראשונה בחודש שעבר בהפגנה בצ’ילה ומאז הופיע בהפגנות נשים ברחבי העולם.

“I am not what I am”  אומר יאגו בשלבים הראשונים של המחזה “אותלו”, בעברית: “איני מי שאני”, כלומר − כך הוא מגלה בסוד לקהל, בטכניקה אופיינית לשייקספיר − הוא רק מעמיד פנים של ידיד מסור, נאמן ואכפתי. למעשה, הוא אחד ה”רעים” במחזה. אילו דוּבּר במערבון משנות הארבעים או החמישים, היו חובשים לראשו כובע שחור, כדי שנדע להבחין בינו לבין “הטובים”, שמגבעותיהם היו, כמובן לבנות. למרבה האירוניה, “אותלו” עוסק כמובן באיש שחור ותמים שאיש לבן ורע מסית אותו, מלהיט את יצריו ואת קנאתו, למעשה מטריף את דעתו וגורם לו לרצוח את דסדמונה, אשתו האהובה וחסרת הישע. אכן, יאגו אינו סתם רע, אלא הוא דמות הרע האולטימטיבי: במעשיו הוא הורס את האהבה העזה שצמחה לנגד עינינו ומביא לסופה המר. השאלה מדוע בעצם הוא מפעיל את כל הרוע הזה נשארת פתוחה. אין לו מניע אישי של ממש, כפי שהוא מגלה לקהל. סתם הרסנות לשמה.

בסרטו החדש של אלמדובר, “חולייטה”, המבוסס על שלושה סיפורים של אליס מונרו, אנו פוגשים את מקבילתו הנשית של יאגו. אישה שבהבל פיה, בכמה משפטים טבולים בארס, תהרוס את חייהם של שלושה אנשים שלפחות כמה מהם נראה שהיא דווקא אוהבת. מה המניע שלה? מדוע היא מזיקה כל כך? האם מתוך קנאה, או סתם כך, בשל רשעות עצומה ומהותית של אישיותה? האם כשאמרה את מה שאמרה ידעה, תכננה או קיוותה שתהיה להם השפעה כה הרת גורל וארוכת טווח? כמו ב”אותלו” אין לשאלה הזאת תשובה, ובעצם אולי אין בה צורך. די בכך שהסרט מצייר בפנינו רוע צרוף, שמסתווה כאדיבות ואפילו, לרגעים קצרים, כחום אנושי.

כשצופים בסרט “חולייטה” אי אפשר שלא לחשוב על סוגיה שעלתה בימים האחרונים לכותרות, אם כי הקשר רופף: התאבדותה של אסתי וינשטיין, בין היתר מכיוון שהרחיקו אותה משש מתוך שבע בנותיה. לפי התיאורים הבנות סירבו להיות אתה בקשר, חרף מאמציה, נסו מפניה, כינו אותה רוח רפאים.

ב”חולייטה” נפרש לעינינו כאבה של אם שבתה החליטה מסיבות שהאם אינה יודעת אותן להתרחק ממנה לצמיתות. רק כשהאמת מתגלה, כשהאם מבינה מה בעצם קרה, מה מסתתר מאחורי הניתוק, מי גרם לו וכיצד, יש סיכוי להתקרבות מחודשת. אמנם את העלילה מניעים גם צירופי מקרים, אבל במארג הכללי והסופי נראה שאינם סתמיים אלא שהם מוצדקים ונובעים ממעשיהן ואישיותן של הדמויות.

הקצב האטי של הסרט ויופיו הצורני משווים קסם מיוחד לשאלות שהוא מעורר: האם תמיד אפשר להצדיק את הרגש המייסר והמכלה, תחושת האשמה המתעוררת בלבם של אנשים? מה קורה כשבני משפחה מסתירים זה מפני זה אמיתות שאילו נחשפו אולי לא היו מתפתחות לנגע ממאיר? והשאלה העזה ביותר: האם לאהבה יש כוח רב יותר מאשר לשנאה, והאם הטוב יכול לגבור על הרוע, אפילו אם זה קורה אחרי תלאות וייסורים?

ב”אותלו” אין סיכוי ל”סוף טוב”. בדבריו האחרונים של האיש, אחרי שרצח את דסדמונה, הוא מספר כיצד שירת את ארצו בנאמנות, מבקש שיספרו גם את שבחיו, מסביר כי אהב את אשתו “לא בחוכמה” וגם “יותר מדי”: למעשה, עדיין אינו מקבל את האחריות המלאה על מעשיו. ואז הוא מאמץ את התיאורים הגזעניים ששמע בעבר, מכנה את עצמו פרא אדם, מזכיר את גבורתו בעבר, ואז מעניש את עצמו ומתאבד לעיני הקהל. גם יאגו נענש בעינויים והוצאה להורג. רק לקהל, לא לדמויות, יש סיכוי לחוות קתרזיס מזכך.

לא כך אצל אלמדובר. אמנם נחסך מאתנו סוף טוב הוליוודי שמנוני ומתקתק, אבל אנחנו בדרך אליו, ואולי בעצם מוטב כך. כי מי רוצה לצאת מאולם הקולנוע האפלולי אל המציאות האפלה ממנו, בתחושה שכלו כל הקיצין.