"I am not what I am" אומר יאגו בשלבים הראשונים של המחזה "אותלו", בעברית: "איני מי שאני", כלומר − כך הוא מגלה בסוד לקהל, בטכניקה אופיינית לשייקספיר − הוא רק מעמיד פנים של ידיד מסור, נאמן ואכפתי. למעשה, הוא אחד ה"רעים" במחזה. אילו דוּבּר במערבון משנות הארבעים או החמישים, היו חובשים לראשו כובע שחור, כדי שנדע להבחין בינו לבין "הטובים", שמגבעותיהם היו, כמובן לבנות. למרבה האירוניה, "אותלו" עוסק כמובן באיש שחור ותמים שאיש לבן ורע מסית אותו, מלהיט את יצריו ואת קנאתו, למעשה מטריף את דעתו וגורם לו לרצוח את דסדמונה, אשתו האהובה וחסרת הישע. אכן, יאגו אינו סתם רע, אלא הוא דמות הרע האולטימטיבי: במעשיו הוא הורס את האהבה העזה שצמחה לנגד עינינו ומביא לסופה המר. השאלה מדוע בעצם הוא מפעיל את כל הרוע הזה נשארת פתוחה. אין לו מניע אישי של ממש, כפי שהוא מגלה לקהל. סתם הרסנות לשמה.
בסרטו החדש של אלמדובר, "חולייטה", המבוסס על שלושה סיפורים של אליס מונרו, אנו פוגשים את מקבילתו הנשית של יאגו. אישה שבהבל פיה, בכמה משפטים טבולים בארס, תהרוס את חייהם של שלושה אנשים שלפחות כמה מהם נראה שהיא דווקא אוהבת. מה המניע שלה? מדוע היא מזיקה כל כך? האם מתוך קנאה, או סתם כך, בשל רשעות עצומה ומהותית של אישיותה? האם כשאמרה את מה שאמרה ידעה, תכננה או קיוותה שתהיה להם השפעה כה הרת גורל וארוכת טווח? כמו ב"אותלו" אין לשאלה הזאת תשובה, ובעצם אולי אין בה צורך. די בכך שהסרט מצייר בפנינו רוע צרוף, שמסתווה כאדיבות ואפילו, לרגעים קצרים, כחום אנושי.
כשצופים בסרט "חולייטה" אי אפשר שלא לחשוב על סוגיה שעלתה בימים האחרונים לכותרות, אם כי הקשר רופף: התאבדותה של אסתי וינשטיין, בין היתר מכיוון שהרחיקו אותה משש מתוך שבע בנותיה. לפי התיאורים הבנות סירבו להיות אתה בקשר, חרף מאמציה, נסו מפניה, כינו אותה רוח רפאים.
ב"חולייטה" נפרש לעינינו כאבה של אם שבתה החליטה מסיבות שהאם אינה יודעת אותן להתרחק ממנה לצמיתות. רק כשהאמת מתגלה, כשהאם מבינה מה בעצם קרה, מה מסתתר מאחורי הניתוק, מי גרם לו וכיצד, יש סיכוי להתקרבות מחודשת. אמנם את העלילה מניעים גם צירופי מקרים, אבל במארג הכללי והסופי נראה שאינם סתמיים אלא שהם מוצדקים ונובעים ממעשיהן ואישיותן של הדמויות.
הקצב האטי של הסרט ויופיו הצורני משווים קסם מיוחד לשאלות שהוא מעורר: האם תמיד אפשר להצדיק את הרגש המייסר והמכלה, תחושת האשמה המתעוררת בלבם של אנשים? מה קורה כשבני משפחה מסתירים זה מפני זה אמיתות שאילו נחשפו אולי לא היו מתפתחות לנגע ממאיר? והשאלה העזה ביותר: האם לאהבה יש כוח רב יותר מאשר לשנאה, והאם הטוב יכול לגבור על הרוע, אפילו אם זה קורה אחרי תלאות וייסורים?
ב"אותלו" אין סיכוי ל"סוף טוב". בדבריו האחרונים של האיש, אחרי שרצח את דסדמונה, הוא מספר כיצד שירת את ארצו בנאמנות, מבקש שיספרו גם את שבחיו, מסביר כי אהב את אשתו "לא בחוכמה" וגם "יותר מדי": למעשה, עדיין אינו מקבל את האחריות המלאה על מעשיו. ואז הוא מאמץ את התיאורים הגזעניים ששמע בעבר, מכנה את עצמו פרא אדם, מזכיר את גבורתו בעבר, ואז מעניש את עצמו ומתאבד לעיני הקהל. גם יאגו נענש בעינויים והוצאה להורג. רק לקהל, לא לדמויות, יש סיכוי לחוות קתרזיס מזכך.
לא כך אצל אלמדובר. אמנם נחסך מאתנו סוף טוב הוליוודי שמנוני ומתקתק, אבל אנחנו בדרך אליו, ואולי בעצם מוטב כך. כי מי רוצה לצאת מאולם הקולנוע האפלולי אל המציאות האפלה ממנו, בתחושה שכלו כל הקיצין.
