אחד היעדים האהודים ביותר על מטיילים ישראלים הוא, כידוע, איי יוון. 

והנה לפנינו ספר שמאפשר לנו להגיע לשם, בלי לזוז מהכורסה, אפשרות שמתאימה במיוחד למי שדוגל (כמוני, רוב הזמן)  בגישתו של פסואה, שאמר: “אילו נסעתי הייתי מוצא העתק חיוור של מה שכבר ראיתי בלי לנסוע״… אבל דומני שבימים אלה, כשהטמפרטורות ביוון מגיעה ל־40 מעלות צלזיוס, גם למי שאוהב נסיעות מוטב לקרוא על איי יוון, במקום לטרוח ולהגיע אליהם בגופו. 

מי מוזמן אם כן לקרוא את הספר שלפנינו? מי שמשתוקק לשוט, לשחות, להפליג, לדוג, להשתכשך, לצלול, להשתכר מיופיו של אור הירח הַנּוֹגֵהַּ מעל אפלת גלי הים ומעל הסלעים והחוף. אותו טייל־כורסה יכול לראות שיער של אישה “נפרש על פני המים כנהר של פנינים”, להסתכל עליה כאשר היא “רצה ממפרץ אל מפרץ עד למורד החוף, אוספת קונכיות ורודפת אחרי סרטנים”. הוא מוזמן להתפעל מיופייה, שכולו “צבעי האדמה והזהב, הוורדרד והצהבהב” – כמה ציורי! כמה צבעוני! – או מהחוף שבו “בין סלעים ובין מפרצונים רבים שהגלים התנפצו עליהם, כמו מבקשים לחבק אותם, שגילפו מהם צורות רבות במשך השנים: נקרות, מערות ובורות קטנים שביניהם נקוו המים”. הקורא יכול, בלי לזוז מהבית, להצטרף אל המספר ולהתפעל אתו ביחד ממראה השקיעה: “הירח המלא־כמעט החל להאיר. הוא היה גדול כל כך, עד שנראה קרוב כמו שני קני סוף בוערים אי שם מעל ההרים של האי הסמוך” וממה שנראה באופק כ”שובל ארגמני נוצץ על גלימה מלכותית, ואולי היה זה השטיח האדום שאימו של המלך פרשה כדי שיישב ויסעד את ארוחת הערב”, וגם לעמוד אתו “מימין לסלע ענק וחלול”, ולראות ששם “הסתתר מפרץ קטן פרי ציורו של הטבע, זרוע צדפי בדולח לבנים וחלוקי אבן נוצצים בשלל צבעים, שנראה כאילו קישטו אותו נימפות הים”. כמה שהתיאורים הללו יפים! 

אפילו שמות הסיפורים רוחשים ים. למשל: “חלום בין הגלים”: סיפורו של מי שהיה “רועה עני בהרים” שמתגעגע ונכסף אל החיים הפשוטים שהיו לו לפני שרכש השכלה, עבר לעיר והשתעבד למעסיקו הנוקשה, או הסיפור שהספר נושא את שמו, “אישה בים”, שפורש את מערכת היחסים של זוג נשוי, הוא יורד ים ותיק, היא מכורה לטיפה המרה… 

“ריח של ים נודף ממך,” הוא אומר לה בשורות האחרונות של הסיפור. היא אכן הלכה באמצע הלילה לים כדי לממש את האיום שלה ולהטביע את עצמה, אחרי שרב אתה בערב וכעס עליה בשל בזבזנותה. היא ניצלה בזכות התערבותן של שתי שכנות, שכן, יש לדעת, הסיפורים המקסימים הללו אינם רק על נופים ומקומות, אלא גם על אנשים, מצוקותיהם הקטנות, נדיבותם וטוב לבם, הכנסת האורחים שלהם, סקרנותם ואהבתם. “אני מריח אותו, את הים”, מוסיף האיש ואומר. כשקראתי את הספר גם אני הרחתי את הים, שמעתי את רחש הגלים, את פעיית העזים, את הרחשים, המלמולים וההמיות, והתפעמתי מכל היופי הזה.  

גם הציור שעל כריכתו של הספר יפה להפליא. למרבה התדהמה גיליתי שהמעצב הוא אמנם אדם, ליאור הילוגרט, אבל הדימוי עצמו הוא של AI. נראה אם כך שהבינה המלאכותית כבר החלה לתרום מיכולותיה לעולם הספרים…

ישראלה אזולאי־נחום תרגמה את הספר מיוונית, ואף הוסיפה אחרית דבר מאירת עיניים. 

איזו פנינה! איזה עונג!

הספר חאדולה ראה אור לאחרונה בסדרת “מפה לאוזן” של הוצאת תשע נשמות. ספרון תכול, רק 156 עמודים, ואיזו חוויה מופלאה שהוא מספק! 

כדרכי, ניגשתי אל הקריאה בלי לבדוק מאומה על אודות הספר. לא מי הסופר, שלא ידעתי עליו דבר, לא “על מה” הוא, כלום. אוהבת כך – טבולה ראסה; מפקידה את עצמי בידי הסופר. מתמסרת לו, ואם הוא נוגע בי, מעבר לזמן ולמקום, אני מאושרת. 

הספר שלפנינו נגע והפעים. אז אחרי שקראתי אותו, קראתי עליו: “מיצירות המופת הגדולות של הספרות היוונית” (בהחלט יכולה להבין מדוע!), “ספר חובה בכל מוסדות הלימוד ביוון” (הידד!), “זיכה את פאפאדיאמנטיס בתהילת נצח” (איך לא?)

אחר כך קראתי עליו, על אותו פאפאדיאמנטיס, והשתאיתי. נזיר? נולד ב-1851? שר במקהלת הכנסייה? 

שאר פרטי המידע לא הפתיעו: שנולד באי היווני סקיאתוס. ש”עד סוף המאה המשיך לכתוב ולפרסם ללא הפסקה”. שעסק גם בתרגום (אחד מתרגומיו החשובים ליוונית הוא של דוסטויבסקי,  החטא ועונשו). כל אלה מסתדרים היטב עם הנובלה המופלאה שזה עתה גמרתי לקרוא.

לא מפתיע שנולד בסקיאתוס, כי האי הוא אחד הגיבורים הראשיים בנובלה, וכל כך יפה הוא מתואר בה! נופיו, האנשים שגרים בו, אורחות החיים שלהם, עיסוקיהם, טרדותיהם. הקריאה של הנובלה מעוררת תחושה חושנית מאוד של ביקור באי, וככל שמתקדמים כך מתקרבים אליו, ומרגישים אותו בעוצמה רבה. 

הנה דוגמה אחת מני רבות: “היא הגיעה לשם מעט לפני שהשמש זרחה בשמים. עדיין עמדו שם שתיים–שלוש טחנות רוח עתיקות למדי, ורק אחת מהן היתה בשימוש לעתים רחוקות. המקום היה שומם לחלוטין. לא היה סימן המעיד על הימצאותם של אנשים, אך פרנגויאנו היתה זהירה כפליים עכשיו ולא רצתה להתקרב לשם. היא חלפה בריצה על פני המקום, הסתתרה בצמחייה הצפופה ועברה בדרכים עוקפות, עד שהגיעה למעיין צלול שרק מעטים ידעו על קיומו. זה היה מקום חבוי מן העין שרגל אדם כמעט לא דרכה בו. עשב שצמח על גזעי העצים והקיסוס שטיפס עליהם סגרו על המעיין ויצרו מעין מערה. במקום השתכשכו פעם נאיאדוֹת ודריאָדוֹת.

“מי שרצה לטבול במי המעיין שנבע ממעמקי האדמה היה צריך להצטייד במדריך או ברגליה היחפות של פרנגויאנו, אותן רגליים שהיו עכשיו שרוטות ומדממות מאבנים ומקוצים שדרכה עליהם. היא התיישבה לנוח והוציאה מהסל לחם, גבינה וקצת בשר שנתנה לה מרוסה. מאז הקפה ששתתה בערב הקודם במטבח לא הכניסה דבר לפיה. היו לה רק כמה צנימים יבשים שלקחה מדלחָרוֹ. היא אכלה, שתתה והשיבה מעט את נפשה.

“ברגע זה בדיוק זרחה השמש. הכדור הענק עלה מתוך גלי הים הנשקף למרחוק. ממקום מחבואה יכלה חאדוּלה לצפות רק ברצועה צרה של המראה. ההרים המסולעים התנשאו לפניה והקריאות הממושכות של הציפורים הדהדו באוויר. למטה בעמק, בחורשה, שרו ציפורי שיר את מנגינותיהן הערבות.

“קרני שמש חמות הגיעו מהים הלוהט וחדרו מבעד לעלווה ולקיסוס שכיסו על מקום המסתור של הזקנה האומללה. הן הציתו את אגלי הטל שכיסו את ירוק האזמרגד של הצמחייה ובהקו כשלל פנינים. השמש הבריחה את הקור והלחות וגם את רעד פחדה האפל. זה היה רגע של נחמה ותקווה.

“פרנגוֹיאנוּ הוציאה את צעיף הצמר המקופל מתוך הסל, פרשה אותו והתעטפה בו. היא הניחה את ראשה על שורש בולט של עץ דולב עתיק ונרדמה.”

לא רק ביופיים של התיאורים מצטיינת הנובלה, אלא גם, ואולי בעיקר, בחדירה המופלאה שהוא עושה לתוך נפשה של פרנגוֹיאנוּ, היא חאדוּלה, גיבורת העלילה, זקנה (בת שישים!) שמתמכרת לביצוע פשעים מסמרי שיער. 

ההתחלה המעודנת, המינורית, לא רומזת כלל על מה שצפוי להתגלגל לנגד עינינו. איך תנהג בקרוב מאוד הסבתא והאימא המסורה, שמטפלת בתינוקת, נכדתה שזה עתה נולדה, ובבתה היולדת, ולאן תתגלגל מכאן והלאה, מה יעלה בגורלה. 

סיפורה של חאדוּלה מעלה על הדעת את אחד המיתוסים הנושנים והמפחידים של הזקנה המכשפה, זאת שמלקטת צמחי מרפא ורוקחת מהם שיקויים, את כוחה לרפא, וגם ליטול חיים, את הסכנה הנסתרת שהיא אוצרת בחובה, את חוכמת החיים שלה, להיטיב אבל גם להרע. 

לאט לאט שוזר פאפאדיאמנטיס את דמותה, והיא הולכת ותופשת נפח מבעית, אך בה בעת הוא חודר אל נפשה, אל ההצדקות העצמיות שלה, אל ההסברים ההגיוניים-לכאורה למעשיה. ומתוך תודעתה כל המעשים מסתברים כנאותים: לגנוב, לשקר, וגם להרוג. ואז לנוס, בתחושה של עוול וקיפוח, של רחמים עצמיים ומסכנות.

 יכולתו של הסופר להבין את האישה הקיצונית הזאת פשוט מופלאה. 

מעבר לכך, יש לו גם אמירה על מצוקתן של נשים בנות דורו וילידות האי שבו חי ושאותו היטיב כל כך לצייר במילותיו.

לסיכום: נובלה נפלאה, והתרגום מיוונית, מעשה ידיה של ישראלה אזולאי-נחום, הוא חגיגה בפני עצמה!

את ספרי “מפה לאוזן” אי אפשר לרכוש בחנויות, אלא רק ישירות מההוצאה. הנה קישור לשם: