תגית: אלי ויזל

פדרו אלמודובר, "השתיקה של אחרים": מי ייתן את הדין על תינוקות שנחטפו?

"הם דורשים מאתנו לסלוח", מספר אחד הקורבנות לקראת סופו של הסרט. "הם מאשימים אותי שאני מחפש נקמה…"

הנה שוב: הפוגעים דורשים ומאשימים. הנפגעים מוצאים את עצמם בעמדת התגוננות. מתנצלים. צריכים להסביר. ופוגשים את האוזניים האטומות, כפי שקורה לא פעם לנפגעים. לא פעם? לרוב!

כן, הנה אפשר להיווכח בכך בסרט החדש של פדרו אלמודובר (הוא יצא להקרנה במאי 2019): סרט תיעודי – "השתיקה של אחרים". אלמודובר  מלווה בו את מסעם של קורבנות המשטר הפשיסטי בספרד: במשך עשרות שנים הנהיג פרנקו מדינה שבה שלטו ההתעללויות, העינויים, ההתנכלויות והאכזריות. וכשמת, ונוסדה "הדמוקרטיה" (שבראשה עומד מלך שפרנקו עצמו הספיק להכתיר), הוחלט בבית הנבחרים הספרדי, ברוב קולות, על "חוק החנינה": כולם יסלחו לכולם, בפקודה ועל פי דין. הקורבנות (ששוחררו ממאסרי השווא, באמת תודה רבה!) לפוגעים, והפוגעים לקורבנותיהם… שוויון זכויות מופלא. מי שעינה לא יישלם על כך ולא ייענש. מי שעונה אינו זכאי לתבוע מהמענה לפחות הודאה באשמה, אם לא פיצוי. 

העינויים היו רבים ומגוונים: מאסרים ממושכים, בלי משפט, שלוו בהתעללות גופנית מחרידה. העלמת אלפי תינוקות שזה עתה נולדו ומסירתם – כנראה! – למשפחות נאמנות לשלטון. חטיפות של אנשים שנרצחו ונקברו בקברי אחים, או סתם כך, בלי שום אות וזכר לקבר, במקום שעליו סללו אחר כך כביש מהיר. 

חלק מהקורבנות עדיין כאן, אתנו, הם או בני המשפחות שלהם, ילדים, נכדים. אחדים מהם כבר זקנים מאוד. אישה אחת, בסוף שנות השמונים לחייה, נאבקת כדי לקבל את גופת אמה שנרצחה ב-1936. היא עצמה הייתה אז ילדה קטנה, רק בת שש, שידעה ייסורים, התנכלויות של שכניה ואיומים ברצח. אישה אחרת, בת שמונים ושמונה, נאבקת כדי שיוציאו את גופת אביה מקבר האחים שבו נטמן והיא תזכה להביאו לקבורה מכובדת. קורבן אחר, שמספר על העינויים המחרידים שעבר, מבקש להעמיד לדין את האיש שעינה אותו. המענה ממשיך לחיות (הוא גר באותו רחוב שבו מתגורר גם הקורבן) בשקט ובשלווה, בשל חוק החנינה. לפחות, כך רוצה הקורבן, שישנו את שם הרחוב, שכן השם הנוכחי מנציח את דמותו של אחד הפשיסטים שהסב סבל עצום לרבים.

האם יצליחו הקורבנות לזכות לא בנקמה, אלא בצדק, שאותו הם מבקשים, לדבריהם? 

בארצם זה לא יקרה. כאשר הגיעה הדמוקרטיה, המענים, הפשיסטים, משתפי הפעולה עם השלטון של פרנקו, לא הוזזו מתפקידיהם. נשארו פקידי ציבור, שופטים, אנשי ממשל לסוגיהם. הקורבנות פנו אם כך מקץ שנים רבות אל רשויות המשפט בארגנטינה בניסיון לגייס את החוק הבינלאומי, לשכנע את הרשויות בארגנטינה שיש להעמיד את המענים לדין כמי שביצעו בספרד פשעים נגד האנושות. אוזנה של השופטת הארגנטינאית קשובה, אבל האמצעים העומדים לרשותה מעטים. 

האם דעת הקהל בספרד יכולה לעזור במאבק?

אלמודובר מראה לנו איך פועלת שטיפת מוח חינוכית: הוא מראיין צעירים שמסתובבים בחוצות של עיר בספרד, כנראה מדריד. רובם אינם יודעים מאומה על מה שהתרחש בארצם בתקופת שלטונו של פרנקו. אין להם מושג מהו חוק החנינה. "לא לימדו אותנו על זה", הם מפטירים במבוכה או באדישות. אזרח מבוגר יותר מפריח ססמאות: אין טעם לדוש בעבר. זה קרה מזמן. צריך להמשיך הלאה.

כל מי שהיה קורבן לאלימות אנושית מכיר היטב את הססמאות הללו. תמיד יימצאו העומדים מנגד, השותקים – וזאת כמובן משמעות שמו של הסרט – האדישים.

כפי שאמר אלי ויזל: "ההיפך מאהבה אינו שנאה, הוא אדישות. ההיפך מאמנות אינו כיעור, הוא אדישות. ההיפך מאמונה אינו כפירה, הוא אדישות. וההיפך מחיים אינו מוות, הוא אדישות." וגם: "האדישות לסבל היא שמפשיטה מהאדם את אנושיותו. הרי האדישות מסוכנת יותר מכעס ומשנאה… אדישות איננה התחלה: היא סוף. ולכן האדישות היא תמיד חברה לאויב, שכן היא מיטיבה עם התוקפן – לעולם לא עם קורבנו, שכאבו מועצם כשהוא מרגיש נשכח מלב. האדישות, אם כן, איננה רק חטא, היא עונש… במקום שממנו אני בא, החברה הייתה מורכבת משלוש קטגוריות פשוטות: הרוצחים, הקורבנות, והעומדים מן הצד… בזמנים החשוכים ביותר, בגטאות ובמחנות המוות. הרגשנו נטושים, נשכחים. כך הרגשנו כולנו…"

כך מרגישים גם קורבנותיו של פרנקו. אלמודובר מביא אלינו אל קולותיהם. חשוב להקשיב להם.

הסרט מוקרן ב-Yes VOD

גם במשטרים דיקטטוריים רצחנים אחרים נעשו מעשי נבלה דומים. ב-4 בדצמבר 2019 הופיעה בעיתון הארץ מודעת אבל שמתעדת את סיפורו של אחד הקורבנות ואת סיפור הבאתו המאוחרת לקבורה

זו לא אשמתך": שיר וריקוד הפכו להמנון מחאה פמיניסטי שסוחף את העולם

השיר, ששמו "האנס בדרכך", בוצע לראשונה בחודש שעבר בהפגנה בצ'ילה ומאז הופיע בהפגנות נשים ברחבי העולם.

מה היה אלי ויזל אומר על גירוש מבקשי המקלט?

ב-1987 זכה אלי ויזל, ניצול שואה וסופר, בפרס נובל לשלום. חברי הוועדה שבחרו בו נימקו את החלטתם בכך שוויזל הוא "מנהיג רוחני בעידן שבו אלימות, דיכוי וגזענות ממשיכים לאפיין את העולם". ויזל, כך כתבו, "הוא שליח, הנושא אל האנושות בשורה של שלום, כפרה וכבוד אנושי."

את ספרו הראשון, לילה, כתב אלי ויזל עשר שנים אחרי תום מלחמת העולם השנייה. גרסתו המקורית ביידיש הייתה – און די װעלט האט געשװיגן, כלומר, "והעולם שתק". לימים עיבד את הספר, שתורגם לעשרות שפות, והוציא אותו שוב לאור בשם הלילה: אחד מספרי השואה המוכרים והנמכרים ביותר בעולם.

בנאום שנשא בעת שקיבל את פרס נובל, הסביר אלי ויזל את המחויבות שהוא חש להשמיע את קולם של אנשים מדוכאים באשר הם, כדי שההיסטוריה לא תשוב, כדי שהעולם לא יעמוד מנגד, שותק ואדיש, כפי שעשה בימים שהוא עצמו היה כלוא במחנה הריכוז בוכנוולד, ולא הבין איך ייתכן שהאנושות אינה נחלצת לעזרת המעונים והנרדפים בגיטאות ובמחנות הריכוז.

בנאומו דיבר אלי ויזל לא רק אל הנוכחים, אלא גם אל עצמו, אל הנער בן החמש עשרה שאיבד את כל בני משפחתו, ובכללם את אביו שמת מרעב ומחולי, ממש בזרועות בנו, ואומר לו, לעצמו הנער, שקיים את הבטחתו לחיות חיים שיש בהם משמעות, המתבטאת בשמירה על זכר השואה, ובפעילות למען זכויות אדם.

הנה הדברים שנשא בטקס (כאן בתרגומי. ויזל נשא את דבריו באנגלית):

"בתחושה עמוקה של ענווה אני מקבל על עצמי את הכבוד שבחרתם להעניק לי. אני יודע: בחירתכם מתעלה מעלי. וזה מפחיד ומשמח אותי.

מפחיד, כי אני תוהה: האם יש לי זכות לייצג את המוני הנספים? האם יש לי זכות להיעתר לכבוד העצום הזה, בשמם?… אין לי. איני מתיימר. איש אינו רשאי לדבר בשם המתים, איש אינו רשאי לפרש את אינספור החלומות שחלמו והחזונות שחזו.

משמח, כי אני רשאי לומר שהכבוד הזה שייך לכל הניצולים וצאצאיהם, ובאמצעותנו, לעם היהודי, שעם גורלו הזדהיתי מאז ומעולם.

אני זוכר: זה קרה אתמול ולפני נצחים. ילד יהודי גילה את ממלכת הלילה. אני זוכר את הבלבול והמבוכה שחש. זוכר את ייסוריו. הכול קרה מהר כל כך. הגטו. הגירוש. קרון הבקר החתום. המזבח הבוער שעליו היו אמורים ההיסטוריה של בני עמנו ועתיד האנושות לעלות כקורבן.

אני זוכר: הוא שאל את אביו – 'איך ייתכן?' אנחנו במאה ה-20, לא בימי הביניים. מי מרשה לבצע פשעים כאלה? איך העולם שותק?

והילד ההוא פונה אלי: 'אמור לי,' הוא שואל, 'מה עשית עם העתיד שלי? מה עשית עם חייך?'

ואני משיב לו שניסיתי – לשמר את הזיכרון, להיאבק נגד מי שמבקשים לשכוח. כי אם נשכח, נהיה אשמים. נהיה משתפי פעולה.

ואז אני מסביר לו כמה תמימים היינו, כי העולם שהכרנו ידע ושתק. ולכן נשבעתי לעולם לא לשתוק, בכל מקום ובכל זמן שבהם בני אנוש סובלים ומושפלים. תמיד מוטל עלינו לבחור צד. ניטרליות משרתת את הפוגע, לעולם לא את הקורבן. שתיקה מעודדת את המענה, לעולם לא את המעונה. לפעמים עלינו להתערב. כשחייהם של בני אדם נתונים בסכנה, כשהכבוד האנושי מאוים, גבולות לאומיים ורגישויות אינם רלוונטיים עוד. כל מקום שבו רודפים גברים או נשים בגלל הגזע שלהם, דתם או השקפותיהם הפוליטיות, חייב להיעשות – בו ברגע – מוקד העניין של היקום.

כמובן, מאחר שאני יהודי שנטוע עמוק בזיכרון ובמסורת של בני עמי, היענותי הראשונה היא לפחדים של יהודים, לצרכים של יהודים, למשברים של יהודים. כי אני חלק מדור שעבר טראומה, דור שחש את הנטישה והבדידות של עמנו. אם סדר העדיפויות היהודי לא יוצב בראש סדר העדיפויות שלי, לא אנהג כדרך הטבע. ישראל, יהודי ברית המועצות, יהודים בארצות ערב… אבל יש גם אחרים שחשובים לי. האפרטהייד, לפי השקפתי, מתועב בדיוק כמו האנטישמיות. מבחינתי – הבידוד של אנדריי סחרוב מתועב, כמו כליאתו של יוסף ביגון. וגם שלילת זכותו של מנהיג "סולידריות" להביע את מחאתו. והמאסר האינסופי של נלסון מנדלה.

כל כך הרבה אי צדק וסבל זועקים אלינו, תובעים את תשומת לבנו: קורבנות של רעב, גזענות ורדיפה פוליטית, סופרים ומשוררים, אסירים בארצות כה רבות, כאלה שהשמאל שולט בהן, וכאלה – שהימין. זכויות אדם מופרות בכל אחת מהיבשות. אנשים רבים יותר חווים דיכוי מאלה שחווים חופש. וכן, ישנם גם הפלסטינים, שאל מצוקתם אני רגיש, אבל מדרכי הפעולה שלהם אני סולד. אלימות וטרור אינם התשובה. יש לעשות משהו בעניין הסבל שלהם, ובקרוב. אני בוטח במדינת ישראל, כי יש לי אמון בעם היהודי. אנא, תנו למדינת ישראל הזדמנות, והלוואי שהשנאה והכעס יסולקו מהאופק שלנו, הלוואי שישרור שלום בארץ הקודש.

כן, יש בי אמונה: באלוהים ואפילו בבריאה שלו. בלעדיה שום פעולה לא תיתכן. ופעולה היא התיקון היחיד לאדישות, שהיא הסכנה הערמומית והחתרנית ביותר. זאת המורשת של פרס אלפרד נובל, לא כן? שהרי הפחד שלו מפני מלחמה היה למגן מפניה.

נותרו דברים רבים שיש לעשות, ורבים שאפשר לעשות. אדם אחד – ראול ולנברג אחד, או אלברט איינשטיין אחד, אדם שניחן ביושרה, יכול לשנות הכול – לחיים ולמוות. כל עוד מתנגד משטר אחד יושב בכלא, החופש שלנו אינו אמיתי. כל עוד יש ילד אחד רעב, חיינו מלאים בייסורים ובבושה. כל הקורבנות הללו זקוקים יותר מכול לדעת שאינם לבד. שאנחנו לא שוכחים אותם, וכשחונקים את קולותיהם, עלינו להשאיל להם את אלה שלנו, כשהחירות שלהם תלויה בזאת שלנו, איכות החופש שלנו תלויה בחופש שלהם.

לכן אני משיב לילד היהודי התוהה מה עשיתי עם שנות חייו ושבשמו אני מדבר אתכם, ומביע את הכרת התודה העמוקה ביתר שלי. איש אינו מסוגל לחוש הכרת תודה כמו מי שהגיח ממלכות הלילה. אנחנו יודעים שכל רגע נתון הוא רגע של חסד, וכל שעה היא מתת; אם לא נחלוק אותם, נבגוד בהם. חיינו אינם שייכים עוד רק לנו; הם שייכים לכל מי שזקוק לנו עד ייאוש.

תודה, אדוני היושב ראש ארביק. תודה, חברי ועדת פרס נובל. תודה, אזרחי נורבגיה על כך שהצהרתם באמצעות האירוע הייחודי הזה כי להישרדות שלנו יש משמעות לאנושות."

ויזל ציין את הנרדפים בני זמנו: לך ולנסה הפולני, אנדריי סחרוב הרוסי, יוסף ביגון היהודי מסורב העלייה, נלסון מנדלה הדרום אפריקני.

בפולין שורר כבר מזמן שלטון דמוקרטי. ברית המועצות התפרקה. יותר ממיליון יהודים היגרו ממנה, רבים מהם מצאו את מקומם בישראל. נלסון מנדלה השתחרר מהכלא, כיהן כנשיא ארצו, מנע שפיכות דמים בין לבנים ושחורים והוביל לפיוס בין הצדדים. רק סוגיה אחת מכל אלה שאלי ויזל מזכיר נותרה לא פתורה: זאת של הסכסוך היהודי-ערבי. מאומה במצבם של הפלסטינים לא השתנה בשלושים השנה שחלפו מאז הנאום, אף על פי שלמצוקתם הביע אלי ויזל אהדה, וחרף קריאתו למצוא פתרון "בקרוב".

לפני שנתיים ליווה אלי ויזל את בנימין נתניהו כשזה נשא נאום שנוי במחלוקת נגד הסכם הגרעין עם אירן, בקונגרס האמריקני. רבים סברו שאותו נאום לא הועיל למאבק נגד תוכנית הגרעין, ורק עורר תחושה שראש ממשלת ישראל נהג בעזות מצח לא מקובלת כשהרשה לעצמו להופיע בבית המחוקקים האמריקני, חרף מחאתו של נשיא ארצות הברית.

היו מי שטענו כי יש טעם לפגם בכך שאלי ויזל ישב שם בקהל, בשעת הנאום, ממש בשורה הראשונה.

"הרצל היה תמים, כי חשב שמדינת היהודים תבלום את האנטישמיות. הוא נעשה ציוני רק בעקבות משפט דרייפוס ומכיוון שסיקר אותו כעיתונאי. היום יש לנו מדינה, ושונאים את המדינה. אז מה השגנו?" אמר אלי ויזל ב-2011, בוועידת האו"ם "דרבן 3" שנועדה לדון במאבק נגד הגזענות. מדינת ישראל החרימה את הוועידה, בטענה שהיא מובילה קו אנטי ישראלי.

אלי ויזל הלך לעולמו לפני שנה. האם באמת קיים במלואה את הבטחתו לילד שהיה? האם מלבד העובדה שהאיץ במדינת ישראל למצוא תשובה למצוקתם של הפלסטינים, פעל לכך שגם הסוגיה הזאת תיפתר? כמו כן, מעניין לדעת מה היה אומר האיש שהבטיח לעזור לכל קורבנות הגזענות באשר הם על החוק לגירוש וכליאה של מבקשי מקלט, שעבר לפני חודש בכנסת.