ארכיון תגיות: אלי הירש

אלי הירש, “גני תל אביב התלויים” | “מוזיקה חדשה” | “טיול בשלושה”: תודה!

נקרא ונכב לפני 7 באוקטובר 2023

“שירה,” מסביר המשורר בן לרנר בספרוThe Hatred of Poetry, שבו הוא מנסה לנסח מהי שירה וכיצד היא פועלת, “נובעת מהתשוקה לחרוג אל מעבר לתחום המוגבל, הסופי וההיסטורי – מהעולם האנושי שכולו אלימות וחילוקי דעות – ולהגיע אל הטרנסנדנטלִי והנעלה”.

לאחרונה קראתי שלושה ספרי שירה שכתב המשורר, המבקר והעורך אלי הירש, וחשתי בעוצמה רבה עד כמה מדויקים הניסוחים של בן לרנר, שבעצמו מנסה לגעת בספרו בבלתי אפשרי ולבאר אותו.

אכן, חשתי ששיריו של הירש נושאים אותי באמצעות מילותיו אל הטרנסנדנטלִי, נושקים לו ומחפשים את הדרך להתקרב אליו ולהביע אותו.

כל אחד משלושת הספרים כמו נוצק בתוך תבנית שונה, וכל אחד מהם נכסף, ומביע את הכיסופים, בצורה שונה.

במוזיקה חדשה פושט המשורר את דמותו הממשית, זאת של גבר ישראלי, חי וקיים כיום, במציאות הישראלית העכשווית, הממשית (הספר ראה אור לראשונה ב־2008), והדובר בשירים נהפך באורח פלא לדמות רחמית, לא זכרית, שיש בה בכל זאת גם מרכיבים חדים ומתכתיים, מפחידים ביכולתם־בכוח, אם לא בפועל, לפצוע את הרך והעדין. איך יודע המשורר הגבר את כל אלה? איך הוא מיטיב כל כך להבין את הפגיעות של מי שנועדה לקבל לתוכה גוף אחר, חותר, שעלול כמעט – ולו גם להרף עין – להיחוות כאלים בנוקשותו?

הנה למשל בשירו “שתי אפלות”: יש בו “זיזים של גלגל שיניים” שחודרים לקראת סופו של השיר, זכריים, קשים, “לתקרת הרחם”, ויש “להבי מדחף של גוזל מסוקים” – העדינות עם הנוקשות שגורסת אותו “במנועה של מרכבת אש”. הדובר מצמיח כנפיים, אבל לא של מלאך, הם “שיני שֵׁדָה שבקעו מגבו של גולם”, חותכים! מפחידים!

והשיר מגיע בספר בעקבות שירים נשיים כל כך!

הנה למשל הראשון שבהם, “רחם הלילה”:

שיר שכולו נשיות משתוקקת, כזאת שמזמנת את הטבע כולו להיענות לתחנוניה – מי יואיל בטובו להעניק לה בעל? השממה? הים? הכוכבים? מי יקשיב לה? הדוכיפת? הלבנה? ולְמה בעצם היא מייחלת? היא רוצה את מי שיאביק את גופה, שיעניק לה פרי בטן, כדי שהחושך שבו היא מתהלכת יואר.

איך ייתכן שגבר כתב את זה?

או השיר “לימוני גני”, שמעלה על הדעת פסוקים משיר השירים: שם: “יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ, וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו”, כאן: אם יבוא אל גנה ירווה “לימונדה באור הצלול, הזהוב”.

הבחירה בלימון, בלימונדה, ואחר כך גם ב”בלאדי מרי”, כמובן אינה מקרית. הדוברת (שמדברת מפיו של המשורר הגבר!) מבטיחה לסחוט למענו את הלימון שלה, להתיז “סילון צהבהב” (וחמוץ, כמובן! לא החלב המתקתק שאישה מפיקה בגופה למען הרך הנולד לה!). ובהמשך היא מציעה לו משקה אדום כדם, Bloody Merry: מרי המדממת. כל־אישה מדממת, כל־אישה שגרונה ניחר משירים, מציפייה לו, “במחולות בכרם”, (ובשיר השירים – “נַשְׁכִּימָה, לַכְּרָמִים נִרְאֶה אִם-פָּרְחָה הַגֶּפֶן פִּתַּח הַסְּמָדַר, הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים”…)

גם השיר “אמרו לדודי” נוגע, כמובן, בשיר השירים, ובדרך הזאת, של נגיעה בשירי זולתו, מרבה הירש ללכת לקראת סופו של הספר האחר שלו שקראתי, גני תל אביב התלויים. כמה אהובים (בעיקר אהובות!) מופיעים שם! השורה “ואולי לא היו הדברים מעולם” של רחל שולחת את המשורר אל זיכרונות חיים של חוויות שחווה עם חבר יקר, דן דאור המנוח, שכל שירי הקובץ מוקדשים לו. בשורה “האמנם עוד תרדנה דמעות בקשתות ביום גשם” מתוך השיר “האומנם”, אנחנו פוגשים, כמובן, את לאה גולדברג, שהלכה בשדות, כפי שנהגו החבר המת והמשורר לעשות אי פעם, והשורה “התשמע קולי, רחוקי שלי” היא כמובן רחל המתגעגעת, כמו אלי הירש שמבאר: “לא דודך אני, לא רחל אתה”, ובכל זאת – הגעגועים האלה! היד המושטת (שגם היא מופיעה בשיר אחר) ואינה יכולה כבר להגיע! 

כל שירי הקובץ הזה מעוררים תוגה עמוקה, ערגה שלעולם לא תושבע, רצון עז לחזור, ולו לרגע, אל הקשר החברי, שפרטיו מתבהרים: כאן נהגו השניים להיפגש בבית קפה, שם היה להם טקס מסוג אחר, במקום אחר ביקרו ביחד, כך התווכחו… – כולם ממש מנכיחים את מה שבן לרנר הראה: את ההכרח לגעת בטרנסנדנטלִי, ואת קוצר היד, לכאורה, של המילים, לעשות את זה. 

“לכאורה” כי אנחנו אתו. עם הנכסף. עם האוהב. עם הנזקק, עם המעלה באוב את הדמות האבודה, על כל פרטיה היקרים והנחוצים עד בלי די: “דני, אני אומר לו, / איך אני אחזיר אותך הביתה? / אתה מת. אתה רוח רפאים”…. אבוי! אבוי! 

_autotone

“עברתי לגור בצד השני של השדרה”, כך מתחיל השיר “בסך הכול, בעקבות טאו צ’ין”. כמה שהוא מיטיב לספר על התהום הנפערת בין “הצדדים”, החי והמת. “הצד האחר” הוא הנכון, לכאורה. האומנם? הרי מי שמתייסר מגעגועים הוא דווקא מי שנמצא בצד של החיים… 

הספר השלישי, טיול בשלושה, העניק לי חוויה אחרת, צבעונית, ססגונית, כמו ביקור בתוך קליידוסקופ מתמשך. 

אני לא מרבה לטייל בעולם. כמו פסואה אני גורסת, לא תמיד, אבל לרוב ש”אילו נסעתי הייתי מוצאת העתק חיוור של מה שכבר ראיתי בלי לנסוע״.

והנה הזדמנה לי האפשרות להתלוות לאלי הירש, לנתי אשתו ולדריה, בתם בת השלוש, בטיולם באיטליה. מהכורסה הנוחה שלי הצטרפתי למסע. אל רגעי ההתעלות ולאכזבות, אל היופי והחששות, ביקרתי אתם במוזיאונים, במסעדות, בבתים השונים שבהם שהו. אכלתי אתם תותים. ראיתי תמונות ופסלים. שכרנו ביחד דירה. הדרמנו. גלגלתי בפה שמות באיטלקית: מקומות, ציירים, קדושים. מה לא ראינו? פה מזרקה גדולה, מכוסה בפעמון מפלסטיק, שם קתדרלה, או קפלה קטנה עם ציורי קיר, או כיכר ובמרכזה – פירמידה מתומנת. ירד עלינו גשם. החזקתי בין אצבעותי אבן חצץ מאובקת. ראיתי כתלים ישנים, חלונות מקושטים, ושוב ושוב – את ישו על הצלב, ויחד עם דריה לא הבנתי – אלה פצעים? הוא סובל?  מדוע לצייר אותם? מדוע להתבונן בהם?

דריה מן הסתם כבר מזמן לא בת שלוש, הספר ראה אור לראשונה ב־1997, אבל החוויות הונצחו, והן כאן, בין דפי הספר, זמינות לכולנו.

ועל כך – תודה!