אליזבת סטראוט (כמו גם אניטה שרב בסדרת ספרים שמתרחשים לאורך עשרות שנים בבית אחד, עם גיבורים שונים) אוהבת לחזור אל מקומות ודמויות שכבר כתבה עליהם. כך כתבה ספר־המשך לרומן אוליב קיטריג’ (שעובד בHBO כמיני-סדרת טלוויזיה מרתקת ומצליחה מאוד. אפשר לצפות בה בVOD של Yes).

לאחרונה חזרה סטראוט גם אל רומן אחר שלה – שמי לוסי בארטון בספר ההמשך: Oh William. 

בספר הקודם עקבנו אחרי התפרקות נישואיהם של וויליאם ולוסי, ולמדנו על הרקע המשפחתי של כל אחד מהם. למשל. על כך שאביו של וויליאם היה חייל גרמני שבוי, שנלחם במלחמת העולם השנייה. באמריקה הוא הכיר את אמו של ויליאם, שהייתה נשואה, אך עזבה למענו את בעלה. בספר הנוכחי אנחנו לומדים פרטים נוספים ומפתיעים על הוריו של ויליאם. את לוסי וויליאם אנחנו פוגשים שוב שנים רבות אחרי שהתגרשו. היא הספיקה בינתיים להתאלמן מבעלה השני, דיוויד, נגן צ’לו יהודי שנולד בקהילה יהודית חסידית אך יצא ממנה, וּויליאם נשוי בפעם השלישית לאישה שבערך באמצע הרומן תעזוב אותו.

לוסי ובעלה לשעבר, אבי שתי בנותיה, נשארו בקשר ידידותי ותומך. למעשה, הם האנשים הקרובים ביותר זה לזה. אלה שיודעים זה את סודותיו של זה, זוכרים עלבונות והרגלים נושנים, חולקים זיכרונות משותפים.

אולי יש בעולם גם גירושים כאלה, אבל לי היה קשה להאמין שאפשר באמת לסלוח על הכאב העצום, על הכעס והצלקות שגירושים מותירים אחריהם. אבל בעולמה של אליזבת סטראוט מתאפשרת גם סלחנות מוזרה (ולא משכנעת!) של בת (לוסי) כלפי אב שפגע בה מינית. ברומן שלפנינו הפגיעה ההיא בילדותה של לוסי רק נרמזת, ומי שלא קרא את הספר הקודם לא יוכל באמת לדעת שהתרחשה. כאן לוסי מתגעגעת אל האבא האהוב שלה. אמנם היא מתארת איך נהגו הוריה באלימות מחרידה כלפיה וכלפי אחיה ואחותה, אבל היא בכל זאת זוכרת אותם במין ערגה סנטימנטלית ולא מתקבלת על הדעת (על דעתי, מכל מקום). לעומת זאת, היא כן מדייקת כשהיא מתארת כיצד הורים כאלה פוגעים בקשר שבין האחים: מסכסכים ביניהם ומסיתים אותם זה נגד זה (כדי שלא תתאפשר חזית נגדם? על כך אין סטראוט כותבת).

הנושא העמוק שבו נוגעת סטראוט ברומן הוא מה שנקרא “החלום האמריקני”: בשלוש מלים: ה”ערכים” שהקפיטליזם מקדש. הנה כך מוגדר “החלום האמריקני” בוויקיפדיה: “מושג המתאר חיים של הצלחה וסיפוק הנמצאים כביכול בהישג ידם של תושבי ארצות הברית. בדרך כלל מתייחס המושג לביטחון כלכלי ונוחיות חומרית.”

זאת אינה מסקנה או ניתוח שיש להגיע אליהם בעקבות קריאת הספר, שכן סטראוט מזכירה את החלום האמריקני במפורש: “הסיפור שלנו הוא החלום האמריקני”, אומרת לוסי לוויליאם (אביו, כזכור, היה שבוי מלחמה גרמני) לקראת סופו של הרומן, ומסבירה: “כי האבות שלנו נלחמו זה בזה, ואימא שלך נולדה לעוני, וכך גם אני, ותראה אותנו, שנינו חיים בניו יורק ושנינו הצלחנו.” ויליאם משיב לה: “טוב, זה נקרא ‘החלום האמריקני’.”

הזעזוע העמוק שלוסי וויליאם עוברים מתרחש כשהם מגלים שאמו, אשת חברה מסוגננת שלבושה תמיד בהידור אופנתי, שהבית שלה תמיד מצוחצח ובוהק, ש”משחקת גולף”! (בכמה מקומות מוזכר המשחק כביטוי להשתייכות למעמד הנכון, הגבוה!), רק העמידה פנים כל החיים. כי גם היא, כמו לוסי, גדלה בעצם בבית קטן להחריד! שהיו בו, כנראה, לא יותר משני חדרים! כלומר – גם היא בעצם “White Trash” – עוד מושג אמריקני כל כך, שבאמצעותו מתארים בצורה פוגענית ומבזה ביותר את בני “המעמד הנמוך” ביותר מבין הלבנים. אמנם לא מדובר ב”שחורים”, ולא ב”צבעונים”, שהם תחתית המדרגה, אבל בכל זאת “trash”: פסולת. הנה ההגדרה, שוב של ויקיפדיה, למונח: “כינוי גנאי ללבנים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, בעיקר מדרום ארצות הברית”.

ברגע מסוים בסיפור אמו של ויליאם, ששוכבת על ערש דווי, מתרגזת מאוד על כלתה. עד אותו רגע היו היחסים ביניהן נפלאים. אמנם לאורך חייהן המשותפים נהגה החמות להציג את כלתה כ”מי שהגיעה משום מקום”, אבל עשתה זאת לכאורה בחביבות אמהית נסלחת. אבל עכשיו, כשלוסי הרגיזה אותה כל כך, היא מתפרצת עליה פתאום, מסלקת אותה מהחדר (לוסי הייתה היחידה שטיפלה בה עד כה!) ומכנה אותה “זבל לבן”. היא לא מעלה בדעתה שבמרוצת השנים ייוודע ללוסי, וגם לוויליאם, הסוד הנורא, המביש, המזעזע: בעצם גם היא עצמה “זבל לבן”! אהה…

קשה היה לי מאוד להזדהות עם הזעזוע, כשם שקשה לי להזדהות עם הערכים, המפוקפקים בעיני, של החברה האמריקנית.

יחד עם זאת, יש להודות: הספר קריא מאוד. יש ז’אנר כזה, בספרות האמריקנית, של כתיבה ידידותית ואינטליגנטית. אמנם אין צורך להתייגע בפענוחים ובהתרה של סבך כלשהו, הכול מוגש אפוי היטב, לבלוע ולשכוח, אבל יש בכך לא מעט הנאה. סטראוט יודעת לייצר גם מתח. כך למשל מתגלה לוויליאם סוד מפתיע מאוד, והקוראת שמחה להצטרף אליו בניסיונו להבין מה קרה בעבר המשפחתי הלא ידוע שלו. האם יצליח? מה ימצא? ואילו מסקנות יסיק בעקבות המסע הקצרצר שיערוך?

כיף לקרוא, כיף להשתתף, ולא קשה להיפרד…

הנה קישור אליו, לקינדל:

קראתי את הספר באנגלית, כמובן. הוא רק הופיע וטרם תורגם.

“ידעתי שאני סופרת”, היא מספרת לנו כבר בעמודים הראשונים של הרומן, אולי בעצם אומרת זאת לעצמה. והיא מודה מיד שלא ידעה עד כמה תתקשה: לכתוב? להתמסר לעשייה האמנותית? לשלב בין הכתיבה לבין היותה אימא ורעיה? בשלב זה היא אינה מפרטת ואינה מסבירה. רק לקראת סופו של הרומן היא מספרת על מה שאילצה את עצמה להקריב כדי להיות סופרת בפועל, לא רק במחשבה.

שמה לוסי בארטון, יציר דמיונה של אליזבת סטראוט, שקנתה לעצמה שם עולמי כשזכתה בפוליצר על ספרה אוליב קיטריג’. בראיונות אתה הדגישה סטראוט כי לוסי בארטון איננו ספר אוטוביוגרפי, ולכן, אף על פי שלוסי סופרת מצליחה בדיוק כמוה, הן אינן זהות.

ועם זאת, ברור שיש לא מעט קווי דמיון. סטראוט מודה שכמו לוסי גם היא ידעה עוני. אמנם, לדבריה, בית ילדותה לא היה עני כמו זה של הגיבורה שלה, אבל הסביבה שבה גדלה אינה שונה מזאת שהיא מתארת בספרה. כך למשל פרט מסוים בספר, שהיא מייחסת לאחותה, קרה בנוכחותה לילד מכיתתה: המורה אמרה לו לפני כולם שגם עניים יכולים להתרחץ, כי אף אחד לא עני עד כדי כך שאינו יכול לקנות סבון…

לוסי מתארת מפגש שלה עם שרה פיין, סופרת בדויה, בתקופה שבה היא עצמה פרסמה רק שני סיפורים. לוסי הושפעה מאוד מאותה סופרת. בעקבות אותו מפגש מקרי הלכה ללמוד אצלה בסדנת כתיבה, והביאה לה, כך היא מספרת, חלקים מתוך הרומן הנוכחי, זה שאנו קוראים עתה. אז מי כתב אותו? לוסי, שמספרת לנו על אירוע מסוים בחייה: היא חלתה, ואמה הוזעקה להגיע ולסעוד אותה בבית החולים, או אליזבת סטראוט, שמספרת לנו על לוסי, שמספרת לנו על אמה? (גם אלנה פרנטה השתמשה כזכור בתכסיס הארס-פואטי החביב הזה, שבו אלנה פרנטה מספרת על אלנה גרקו שכתבה את הסיפור שאלנה פרנטה כתבה… קצת מסחרר, אבל בלי ספק מעניין…). קשה לא להסתקרן: מי היא אם כך “שרה פיין” האמיתית, שאליזבת סטראוט למדה אצלה? האם באמת הכול מומצא? או מוסווה (שוב, כמו אצל פרנטה)?  בדיה או מציאות? ואולי תערובת מושלמת בין שתיהן?

משרה פיין (ששיבחה מאוד את כתיבתה של לוסי!) למדה הסופרת המתחילה לפחות דבר אחד חשוב: שלכל סופר יש בעצם רק סיפור אחד, ולכן אין מה לדאוג. הסיפור האחד ישוב ויחזור.

מהו אם כן הסיפור האחד של לוסי בארטון? או של אליזבת סטראוט?

בריאיון אתה היא סיפרה כי אוליב קיטריג’ איננה אמה, כי על האם האמיתית לא תוכל לעולם לכתוב: היא אניגמטית מדי. ברומן לוסי בארטון יש לאימא תפקיד חשוב מאוד. ביקורה אצל לוסי מפעים ומרגש אותה. היא רואה בו כנראה מעין פיוס עם האישה שבעבר בעצם הפקירה אותה. כשהייתה ילדה ושני הוריה עבדו, נהגו לכלוא אותה במשך שעות בתוך טנדר, כך עד גיל חמש. היא מתארת את האימה המחרידה שחשה, את הבכי, הייאוש, ואת ניסיונותיה להיות האימא של עצמה. וזה לא הכול. היה מה שלוסי מכנה “הדבר”. אותה זוועה ביתית שאת מרבית פרטיה היא לא מעלה בפנינו, אבל ברור שמדובר בהתעללות קשה שספגה מאביה, ולא דיווחה עליה מעולם, כי ידעה שאין טעם, לא יהיה לה מושיע. אם לא די בכך, אפשר לזכור גם את ההתנכרות של הוריה; איך בעצם גירשו אותה ואת חתנה המיועד, כשבאו בפעם הראשונה והאחרונה לבקר אותם; איך התעלמו ממצוקתה גם אחרי כן: פעם כשניסתה לטלפן אליהם בשיחת גוביינא (הזיכרון הוא משנות ה-80 של המאה העשרים), סירבה אמה לקבל את השיחה.

כל אלה יכולים להסביר את ההתרחקות של לוסי מהוריה. אבל קשה להבין את ההתרפקות שלה עליהם מקץ שנים. את הקרבה שהיא מוצאת עם האימא (שתיהן מבטאות את ההתקרבות הרגעית, שנמשכת רק כמה ימים) בשיחות רכילות על מכרים מהעיירה. וקשה עוד יותר להבין את ההתפייסות החד-צדדית שלה עם אביה, כשהוא על ערש דווי. (מה שמעורר את המחשבה, שהיא בעצם משמחת: ייתכן מאוד שאליזבת סטראוט עצמה לא ידעה פגיעות חמורות כמו אלה שהיא מתארת, באמצעות לוסי בארטון).

יש איכות מפוררת ברומן שלפנינו. הוא קטוע מאוד, עשוי בחלקיקים קצרים, שאמורים להתגבש ביחד לשלמות מהודקת, אבל זה לא באמת קורה. בניגוד לאוליב קיטרג’ – רומן שעשוי כמלאכת מחשבת משלושה עשר סיפורים קצרים שמשתלבים זה בזה בשלמות, ויוצרים ביחד את דמות המופלאה, החד-פעמית, המשעשעת, השנונה, עזת היצר של אוליב – משהו לטעמי לא הצליח עד הסוף בשמי לוסי בארטון. הקריאה בו מהנה, אבל בסופו של דבר נותרתי בתחושה שהחלקים הכתובים לא האירו את החלקים החסרים ולא מילאו אותם במשמעות. מתעוררת התחושה שסטראוט היססה לגעת באמת בנושאים שהעסיקו אותה: הפגיעה (המינית, כנראה) בילדות, הפגיעה האיומה באחיה, האלימות של אביה, הקור של אמה. היא משרטטת אותם, אבל כמו נסה מפניהם בבהלה, או בזהירות, ואינה נשמעת לעצתו של אחד מידידיה, שאמר לה כי כדי להיות סופרת עליה להיות קשוחה.

(על התרגום לעברית לא אוכל להעיד, כי קראתי את הספר באנגלית.)

My Name Is Lucy Barton  by Elizabeth Strout
מאנגלית: עידית שורר

אחד מספריה הקודמים של אליזבת סטראוט הוא The Burgess Boys

מה אמור לקרות בעיירה אמריקנית קטנה שמרבית תושביה לבנים, אנגלו-סקסים, פרוטסטנטים, כשלפתע מופר האיזון ומאות מהגרים מסומליה מתחילים להופיע, קובעים בעיירה את ביתם, משוטטים ברחובותיה, נכנסים לחנויות, ובעיקר – מביאים אתם את מנהגיהם הזרים? איך למשל יגיבו המקומיים לזבנית סומלית שמפגינה גועל וסלידה כלפי בקבוקים של משקאות אלכוהוליים ומסרבת לארוז אותם למען הקונים בחנות, כנדרש ממנה? מה יקרה אם איזשהו צעיר זועם, בן של אישה שאינה מסתירה את התיעוב שהיא חשה כלפי המהגרים הללו, ישליך ראש של חזיר לתוך מבנה המשמש אותם כמסגד? ואיך ישפיע המעשה על בני משפחתו של הצעיר, אמו הגרושה, שני הדודים שלו, שעברו מזמן לגור בניו יורק, אבל עדיין קשורים להוויית החיים המקומית?

על השאלות הללו, ועל רבות אחרות, מנסה להשיב ספרה האחרון של אליזבת סטראוט, סופרת אמריקנית שנודעה לאחרונה בישראל בזכות ספרה אוליב קיטריג’ שזיכה אותה בפרס פוליצר ועובד לסדרת טלוויזיה מצליחה.

הספר The Burgess Boys ראה אור בארצות הברית לפני שנתיים. הוא מרתק לא פחות מקודמו, ולא רק מכיוון שהוא נוגע בסוגיה אקטואלית מאוד, במיוחד לאחרונה: מקומם של מהגרים מהעולם השלישי במציאות החדשה של המדינות שאליהן הם מגיעים. סטראוט מצליחה כדרכה ליצור דמויות משכנעות, שאי אפשר שלא להיקשר אליהן, לחבב אותן, לכעוס עליהן, ובעיקר – להתעניין בגורלן. הבנים של משפחת ברג’ס, ג’ים הבכור, ובוב וסוזן התאומים, חוו בילדותם טראומה קשה: אחד מהם דרדר בטעות את המכונית שבה השאירו אותם הוריהם, וגרם לתאונה שבה נהרג האב. האם אפשר להתאושש מחוויה קשה כל כך? ומה יקרה אם יסתבר שמה שידוע לאחים על אותה תאונה בעצם לא נכון? אם סוד מחריד עתיד להיחשף, לזעזע אותם, לשנות את כל מה שידעו לאורך חייהם? האם הגילוי ישפיע על הקשר ביניהם? על התנהלותם בחיים? האם בני אדם יכולים לוותר על העבר שעיצב אותם מהרגע שבו מתגלה להם השקר הטמון בו? כל אלה שאלות שהרומן משיב עליהן, כשהעלילה נעה לכל עבר, מפתיעה כל פעם מחדש, ועם זאת ממשיכה לשכנע בסבירותה.

מעניינת במיוחד עמדתה הלא נחרצת והלא לגמרי ברורה של הסופרת בעניין הסוגיה החברתית שהיא מעלה: מה צריך להיות היחס של החברה האמריקנית הוותיקה כלפי המהגרים החדשים. היא עוסקת כאן בעיקר בהגירה מסומליה, אבל מזכירה פה ושם גם מהגרים מארצות אחרות. ריחות הבישול של מהגרים מוייטנאם מוזכרים כסימן ואות להתדרדרותו המוחלטת של אחד האחים הנאלץ להשתכן בבניין שבו גרים המהגרים הללו; סוזן מספרת שרק בבגרותה הבינה שהיא בעצם נמנית עם המעמד הפריבילגי של אלה המכונים White, Anglo-Saxon, Protestant :WASP ; בוב קורא על אליס איילנד – האי ששימש בעבר מרכז של מחלקת ההגירה של ארצות הברית – ומבין שהוא ובני משפחתו, שמוצאם במתיישבים הפוריטנים בניו המפשייר, מעולם לא חשו את מה שעבר על אותם מהגרים. למעשה, אי אפשר להבין בוודאות מה עמדתה של הכותבת כלפי המהגרים. מצד אחד, היא שמה בפיו של בוב דברי תוכחה וזעם כלפי גרושתו שמספרת לו על ספר מזעזע שקראה ובו תיאור היחס המחפיר שזוכות לו נשים בסומליה: הפגיעה באברי המין של ילדות, הסכנה הקטלנית המאיימת על חייה של אישה שהרתה מחוץ לנישואים, גזר דין מוות שהוטל על מחברת הספר רק משום שסיפרה את האמת על ארצה. בוב, כאמור, זועם על גרושתו המספרת לו על מה שקראה, ולא על מי שנוהגים באופן נפשע כל כך בנשים. “הספר הזה,” הוא אומר לה בכעס, “הוא חלומו של כל ימני,” ומוסיף ומסנגר על הסומלים שראה במהלך המשפט של אחיינו, הצעיר שהשליך ראש של חזיר לתוך מסגד. בוב מסביר שהסומלים הללו “מותשים מאנשים כמוך, שקוראים באיזה חוג קריאה על ההיבטים המשלהבים ביותר של תרבותם, ואז מתחילים לשנוא אותם. כי הרי בתוך תוכנו זה מה שאנחנו, האמריקנים הנבערים, רוצים באמת, מאז הפיגוע במגדלי התאומים: שתהיה לנו רשות לשנוא אותם.”

סטראוט מנסה, בנגיעות קלות וקצרות, לחדור לא רק לנבכי נפשם של הלבנים, גיבורי ספרה, אלא גם אל אלה של המהגרים, כמו כדי לייצג אותם ואת עמדותיהם. למרבה הצער, אלה החלקים החלשים ברומן. הניסיון ליצור מעין סגירת מעגל – דמותו של עבדיכארים שאמורה לתת פנים אנושיות למהגרים, לתאר את מצוקתם ואת הייסורים שעברו, השְכוֹל, המלחמה, האובדן, לצייר את דאגותיהם ולהראות כיצד הם מסוגלים לשים לב לזולת, גם אם אינו אחד מהם, להזדהות אתו ולהבינו – נראה מאולץ ומלאכותי משהו. המהגרים אינם מתוארים רק כאנשים סובלים ורחומים. הם גם מציגים עמדה ביקורתית כלפי ארצות הברית: “באמריקה הכול קשור בפרט. במימוש עצמי. לך למכולת, למרפאה, תפתח עיתון ותראה –  אני, אני, אני. התרבות שלי, לעומת זאת, מתמקדת בקהילה, במשפחה. […] אני רוצה שהילדים שלי לא ירגישו –  מה המילה? – שמגיע להם. אנשים מגדלים כאן את הילדים שלהם בתחושה שמגיע להם. ברגע שילד מרגיש משהו, הוא אומר מה שהוא מרגיש, אפילו אם הוא מתחצף לאדם מבוגר. וההורים אומרים, איזה יופי, הוא מביע את עצמו. הם אומרים – אני רוצה שהילד שלי ירגיש שמגיע לו.”

“סיפורם של בני ברג’ס הוא סיפור אמריקני. אנחנו ארץ שמושתתת על זרימה מתמדת של מגוון תרבויות, ואנחנו גם ארץ שבה החלום שלנו להמציא את עצמנו מחדש ממשיך לשגשג,” טוענת סטראוט, מפיה של אחת הדמויות. הקוראת הישראלית אינה יכולה שלא לראות את קווי הדמיון בין מה שמתואר כאן, לבין חלקים במציאות המוכרת לנו מבית. ההבדל התהומי הוא כמובן בכך שהמהגרים המתוארים בספר, אלה שכן מבקשים להתערות ולהשתלב, מצליחים במוקדם או במאוחר לעשות זאת. מערכת המשפט ניצבת לצדם, וגם רבים מהתושבים המקומיים תומכים בהם. יש להם סיכוי. בישראל, לעומת זאת, קיים רק כרטיס כניסה אחד לחברה השלטת: ההשתייכות הלאומית והדתית. על גורלם של פליטים אפריקניים ועל מה שקורה כאן למי שפוגעים במסגדים (ובכנסיות) מוטב לא להרחיב את הדיבור.

Strout, Elizabeth (2013-03-26). The Burgess Boys: A Novel  Random House Publishing Group. Kindle Edition