תגית: אליזבת סטראוט

אליזבת סטראוט, "שמי לוסי בארטון": במה היא מזכירה את אלנה פרנטה

"ידעתי שאני סופרת", היא מספרת לנו כבר בעמודים הראשונים של הרומן, אולי בעצם אומרת זאת לעצמה. והיא מודה מיד שלא ידעה עד כמה תתקשה: לכתוב? להתמסר לעשייה האמנותית? לשלב בין הכתיבה לבין היותה אימא ורעיה? בשלב זה היא אינה מפרטת ואינה מסבירה. רק לקראת סופו של הרומן היא מספרת על מה שאילצה את עצמה להקריב כדי להיות סופרת בפועל, לא רק במחשבה.

שמה לוסי בארטון, יציר דמיונה של אליזבת סטראוט, שקנתה לעצמה שם עולמי כשזכתה בפוליצר על ספרה אוליב קיטריג'. בראיונות אתה הדגישה סטראוט כי לוסי בארטון איננו ספר אוטוביוגרפי, ולכן, אף על פי שלוסי סופרת מצליחה בדיוק כמוה, הן אינן זהות.

ועם זאת, ברור שיש לא מעט קווי דמיון. סטראוט מודה שכמו לוסי גם היא ידעה עוני. אמנם, לדבריה, בית ילדותה לא היה עני כמו זה של הגיבורה שלה, אבל הסביבה שבה גדלה אינה שונה מזאת שהיא מתארת בספרה. כך למשל פרט מסוים בספר, שהיא מייחסת לאחותה, קרה בנוכחותה לילד מכיתתה: המורה אמרה לו לפני כולם שגם עניים יכולים להתרחץ, כי אף אחד לא עני עד כדי כך שאינו יכול לקנות סבון…

לוסי מתארת מפגש שלה עם שרה פיין, סופרת בדויה, בתקופה שבה היא עצמה פרסמה רק שני סיפורים. לוסי הושפעה מאוד מאותה סופרת. בעקבות אותו מפגש מקרי הלכה ללמוד אצלה בסדנת כתיבה, והביאה לה, כך היא מספרת, חלקים מתוך הרומן הנוכחי, זה שאנו קוראים עתה. אז מי כתב אותו? לוסי, שמספרת לנו על אירוע מסוים בחייה: היא חלתה, ואמה הוזעקה להגיע ולסעוד אותה בבית החולים, או אליזבת סטראוט, שמספרת לנו על לוסי, שמספרת לנו על אמה? (גם אלנה פרנטה השתמשה כזכור בתכסיס הארס-פואטי החביב הזה, שבו אלנה פרנטה מספרת על אלנה גרקו שכתבה את הסיפור שאלנה פרנטה כתבה… קצת מסחרר, אבל בלי ספק מעניין…). קשה לא להסתקרן: מי היא אם כך "שרה פיין" האמיתית, שאליזבת סטראוט למדה אצלה? האם באמת הכול מומצא? או מוסווה (שוב, כמו אצל פרנטה)?  בדיה או מציאות? ואולי תערובת מושלמת בין שתיהן?

משרה פיין (ששיבחה מאוד את כתיבתה של לוסי!) למדה הסופרת המתחילה לפחות דבר אחד חשוב: שלכל סופר יש בעצם רק סיפור אחד, ולכן אין מה לדאוג. הסיפור האחד ישוב ויחזור.

מהו אם כן הסיפור האחד של לוסי בארטון? או של אליזבת סטראוט?

בריאיון אתה היא סיפרה כי אוליב קיטריג' איננה אמה, כי על האם האמיתית לא תוכל לעולם לכתוב: היא אניגמטית מדי. ברומן לוסי בארטון יש לאימא תפקיד חשוב מאוד. ביקורה אצל לוסי מפעים ומרגש אותה. היא רואה בו כנראה מעין פיוס עם האישה שבעבר בעצם הפקירה אותה. כשהייתה ילדה ושני הוריה עבדו, נהגו לכלוא אותה במשך שעות בתוך טנדר, כך עד גיל חמש. היא מתארת את האימה המחרידה שחשה, את הבכי, הייאוש, ואת ניסיונותיה להיות האימא של עצמה. וזה לא הכול. היה מה שלוסי מכנה "הדבר". אותה זוועה ביתית שאת מרבית פרטיה היא לא מעלה בפנינו, אבל ברור שמדובר בהתעללות קשה שספגה מאביה, ולא דיווחה עליה מעולם, כי ידעה שאין טעם, לא יהיה לה מושיע. אם לא די בכך, אפשר לזכור גם את ההתנכרות של הוריה; איך בעצם גירשו אותה ואת חתנה המיועד, כשבאו בפעם הראשונה והאחרונה לבקר אותם; איך התעלמו ממצוקתה גם אחרי כן: פעם כשניסתה לטלפן אליהם בשיחת גוביינא (הזיכרון הוא משנות ה-80 של המאה העשרים), סירבה אמה לקבל את השיחה.

כל אלה יכולים להסביר את ההתרחקות של לוסי מהוריה. אבל קשה להבין את ההתרפקות שלה עליהם מקץ שנים. את הקרבה שהיא מוצאת עם האימא (שתיהן מבטאות את ההתקרבות הרגעית, שנמשכת רק כמה ימים) בשיחות רכילות על מכרים מהעיירה. וקשה עוד יותר להבין את ההתפייסות החד-צדדית שלה עם אביה, כשהוא על ערש דווי. (מה שמעורר את המחשבה, שהיא בעצם משמחת: ייתכן מאוד שאליזבת סטראוט עצמה לא ידעה פגיעות חמורות כמו אלה שהיא מתארת, באמצעות לוסי בארטון).

יש איכות מפוררת ברומן שלפנינו. הוא קטוע מאוד, עשוי בחלקיקים קצרים, שאמורים להתגבש ביחד לשלמות מהודקת, אבל זה לא באמת קורה. בניגוד לאוליב קיטרג'  רומן שעשוי כמלאכת מחשבת משלושה עשר סיפורים קצרים שמשתלבים זה בזה בשלמות, ויוצרים ביחד את דמות המופלאה, החד-פעמית, המשעשעת, השנונה, עזת היצר של אוליב – משהו לטעמי לא הצליח עד הסוף בשמי לוסי בארטון. הקריאה בו מהנה, אבל בסופו של דבר נותרתי בתחושה שהחלקים הכתובים לא האירו את החלקים החסרים ולא מילאו אותם במשמעות. מתעוררת התחושה שסטראוט היססה לגעת באמת בנושאים שהעסיקו אותה: הפגיעה (המינית, כנראה) בילדות, הפגיעה האיומה באחיה, האלימות של אביה, הקור של אמה. היא משרטטת אותם, אבל כמו נסה מפניהם בבהלה, או בזהירות, ואינה נשמעת לעצתו של אחד מידידיה, שאמר לה כי כדי להיות סופרת עליה להיות קשוחה.

(על התרגום לעברית לא אוכל להעיד, כי קראתי את הספר באנגלית.)

My Name Is Lucy Barton  by Elizabeth Strout
מאנגלית: עידית שורר


אחד מספריה הקודמים של אליזבת סטראוט הוא The Burgess Boys

אליזבט סטראוט, "The Burgess Boys": מה קורה למי שמשליך ראש של חזיר לתוך מסגד?

מה אמור לקרות בעיירה אמריקנית קטנה שמרבית תושביה לבנים, אנגלו-סקסים, פרוטסטנטים, כשלפתע מופר האיזון ומאות מהגרים מסומליה מתחילים להופיע, קובעים בעיירה את ביתם, משוטטים ברחובותיה, נכנסים לחנויות, ובעיקר – מביאים אתם את מנהגיהם הזרים? איך למשל יגיבו המקומיים לזבנית סומלית שמפגינה גועל וסלידה כלפי בקבוקים של משקאות אלכוהוליים ומסרבת לארוז אותם למען הקונים בחנות, כנדרש ממנה? מה יקרה אם איזשהו צעיר זועם, בן של אישה שאינה מסתירה את התיעוב שהיא חשה כלפי המהגרים הללו, ישליך ראש של חזיר לתוך מבנה המשמש אותם כמסגד? ואיך ישפיע המעשה על בני משפחתו של הצעיר, אמו הגרושה, שני הדודים שלו, שעברו מזמן לגור בניו יורק, אבל עדיין קשורים להוויית החיים המקומית?

על השאלות הללו, ועל רבות אחרות, מנסה להשיב ספרה האחרון של אליזבת סטראוט, סופרת אמריקנית שנודעה לאחרונה בישראל בזכות ספרה אוליב קיטריג' שזיכה אותה בפרס פוליצר ועובד לסדרת טלוויזיה מצליחה.

הוצאת אופוס, לעברית: אילה שלו

הספר The Burgess Boys ראה אור בארצות הברית לפני שנתיים. הוא מרתק לא פחות מקודמו, ולא רק מכיוון שהוא נוגע בסוגיה אקטואלית מאוד, במיוחד לאחרונה: מקומם של מהגרים מהעולם השלישי במציאות החדשה של המדינות שאליהן הם מגיעים. סטראוט מצליחה כדרכה ליצור דמויות משכנעות, שאי אפשר שלא להיקשר אליהן, לחבב אותן, לכעוס עליהן, ובעיקר – להתעניין בגורלן. הבנים של משפחת ברג'ס, ג'ים הבכור, ובוב וסוזן התאומים, חוו בילדותם טראומה קשה: אחד מהם דרדר בטעות את המכונית שבה השאירו אותם הוריהם, וגרם לתאונה שבה נהרג האב. האם אפשר להתאושש מחוויה קשה כל כך? ומה יקרה אם יסתבר שמה שידוע לאחים על אותה תאונה בעצם לא נכון? אם סוד מחריד עתיד להיחשף, לזעזע אותם, לשנות את כל מה שידעו לאורך חייהם? האם הגילוי ישפיע על הקשר ביניהם? על התנהלותם בחיים? האם בני אדם יכולים לוותר על העבר שעיצב אותם מהרגע שבו מתגלה להם השקר הטמון בו? כל אלה שאלות שהרומן משיב עליהן, כשהעלילה נעה לכל עבר, מפתיעה כל פעם מחדש, ועם זאת ממשיכה לשכנע בסבירותה.

אליזבת סטראוט

מעניינת במיוחד עמדתה הלא נחרצת והלא לגמרי ברורה של הסופרת בעניין הסוגיה החברתית שהיא מעלה: מה צריך להיות היחס של החברה האמריקנית הוותיקה כלפי המהגרים החדשים. היא עוסקת כאן בעיקר בהגירה מסומליה, אבל מזכירה פה ושם גם מהגרים מארצות אחרות. ריחות הבישול של מהגרים מוייטנאם מוזכרים כסימן ואות להתדרדרותו המוחלטת של אחד האחים הנאלץ להשתכן בבניין שבו גרים המהגרים הללו; סוזן מספרת שרק בבגרותה הבינה שהיא בעצם נמנית עם המעמד הפריבילגי של אלה המכונים White, Anglo-Saxon, Protestant :WASP ; בוב קורא על אליס איילנד – האי ששימש בעבר מרכז של מחלקת ההגירה של ארצות הברית – ומבין שהוא ובני משפחתו, שמוצאם במתיישבים הפוריטנים בניו המפשייר, מעולם לא חשו את מה שעבר על אותם מהגרים. למעשה, אי אפשר להבין בוודאות מה עמדתה של הכותבת כלפי המהגרים. מצד אחד, היא שמה בפיו של בוב דברי תוכחה וזעם כלפי גרושתו שמספרת לו על ספר מזעזע שקראה ובו תיאור היחס המחפיר שזוכות לו נשים בסומליה: הפגיעה באברי המין של ילדות, הסכנה הקטלנית המאיימת על חייה של אישה שהרתה מחוץ לנישואים, גזר דין מוות שהוטל על מחברת הספר רק משום שסיפרה את האמת על ארצה. בוב, כאמור, זועם על גרושתו המספרת לו על מה שקראה, ולא על מי שנוהגים באופן נפשע כל כך בנשים. "הספר הזה," הוא אומר לה בכעס, "הוא חלומו של כל ימני," ומוסיף ומסנגר על הסומלים שראה במהלך המשפט של אחיינו, הצעיר שהשליך ראש של חזיר לתוך מסגד. בוב מסביר שהסומלים הללו "מותשים מאנשים כמוך, שקוראים באיזה חוג קריאה על ההיבטים המשלהבים ביותר של תרבותם, ואז מתחילים לשנוא אותם. כי הרי בתוך תוכנו זה מה שאנחנו, האמריקנים הנבערים, רוצים באמת, מאז הפיגוע במגדלי התאומים: שתהיה לנו רשות לשנוא אותם."

סטראוט מנסה, בנגיעות קלות וקצרות, לחדור לא רק לנבכי נפשם של הלבנים, גיבורי ספרה, אלא גם אל אלה של המהגרים, כמו כדי לייצג אותם ואת עמדותיהם. למרבה הצער, אלה החלקים החלשים ברומן. הניסיון ליצור מעין סגירת מעגל – דמותו של עבדיכארים שאמורה לתת פנים אנושיות למהגרים, לתאר את מצוקתם ואת הייסורים שעברו, השְכוֹל, המלחמה, האובדן, לצייר את דאגותיהם ולהראות כיצד הם מסוגלים לשים לב לזולת, גם אם אינו אחד מהם, להזדהות אתו ולהבינו – נראה מאולץ ומלאכותי משהו. המהגרים אינם מתוארים רק כאנשים סובלים ורחומים. הם גם מציגים עמדה ביקורתית כלפי ארצות הברית: "באמריקה הכול קשור בפרט. במימוש עצמי. לך למכולת, למרפאה, תפתח עיתון ותראה –  אני, אני, אני. התרבות שלי, לעומת זאת, מתמקדת בקהילה, במשפחה. […] אני רוצה שהילדים שלי לא ירגישו –  מה המילה? – שמגיע להם. אנשים מגדלים כאן את הילדים שלהם בתחושה שמגיע להם. ברגע שילד מרגיש משהו, הוא אומר מה שהוא מרגיש, אפילו אם הוא מתחצף לאדם מבוגר. וההורים אומרים, איזה יופי, הוא מביע את עצמו. הם אומרים – אני רוצה שהילד שלי ירגיש שמגיע לו."

"סיפורם של בני ברג'ס הוא סיפור אמריקני. אנחנו ארץ שמושתתת על זרימה מתמדת של מגוון תרבויות, ואנחנו גם ארץ שבה החלום שלנו להמציא את עצמנו מחדש ממשיך לשגשג," טוענת סטראוט, מפיה של אחת הדמויות. הקוראת הישראלית אינה יכולה שלא לראות את קווי הדמיון בין מה שמתואר כאן, לבין חלקים במציאות המוכרת לנו מבית. ההבדל התהומי הוא כמובן בכך שהמהגרים המתוארים בספר, אלה שכן מבקשים להתערות ולהשתלב, מצליחים במוקדם או במאוחר לעשות זאת. מערכת המשפט ניצבת לצדם, וגם רבים מהתושבים המקומיים תומכים בהם. יש להם סיכוי. בישראל, לעומת זאת, קיים רק כרטיס כניסה אחד לחברה השלטת: ההשתייכות הלאומית והדתית. על גורלם של פליטים אפריקניים ועל מה שקורה כאן למי שפוגעים במסגדים (ובכנסיות) מוטב לא להרחיב את הדיבור.

Strout, Elizabeth (2013-03-26). The Burgess Boys: A Novel  Random House Publishing Group. Kindle Edition