תגית: איתן דרור-פריאר

איתן דרור-פריאר, "ומי גר במגדל": מה סוד יופיו

בתום קריאת ספרו הקודם של איתן דרור-פריאר, אצבעות על הגבעה, תהיתי מה סוד קסמו. הפעם כבר לא נדרשה שום שאלה. אותו קסם מופיע גם כאן, בספרו החדש של פריאר, והוא עוד גבר והתעצם. 

ארבע הנובלות הכלולות בספר פותחות צוהר אל ארבעה עולמות שונים, מגוונים ומרתקים. למעשה – אל שלושה, כי למרבה ההפתעה והשמחה, הנובלה הרביעית ממשיכה את הראשונה: עלילתה מחזירה אלינו בבגרותן שתיים מהדמויות שהכרנו כשהיו ילדים, מקץ כמה עשרות שנים.

השאלה "ומי גר במגדל" לקוחה מתוך דירה להשכיר של לאה גולדברג, והיא מרמזת על רוחם של הסיפורים: בשלושה מהם – הראשון: "הושיעה את עמך",  השלישי: "ומי גר במגדל", והרביעי: "ילד משלך" – אנחנו פוגשים דמויות מהשכונה: ילדים ושכנים שגרים בבניין אחד. אנחנו לומדים על היחסים ביניהם, על החלטות קטנות לכאורה, אך הרות גורל, על דרמות שמתרשות לכאורה בזעיר אנפין, ובעצם מכילות עולם ומלואו. הסיפור השלישי, "ביום הרביעי בלעה אותו המפלצת" – שונה במעט, שכן הוא מגיע עד ריו דה ז'נרו, לשם נוסעת אחת הדמויות, ג'ולי, כדי להתחקות אחרי קורותיה של דודתה, אבל גם הוא מתרחש בחלקו בשכונת מגורים ישראלית טיפוסית, שאפשר לחוש בה היטב במהלך הקריאה.

כל הסיפורים מורכבים מאוד, תפורים מפיסות קטנות שמזכירות עבודה של שמיכות קווילט: חלקים שמתחברים זה אל זה ברקמה עדינה, וביחד יוצרים פסיפס שלם והרמוני. כאן מצטט דרור-פריאר מתוך ספר עיון, שם כמה שורות מתוך סיפור של שלום עליכם, ממכתב או מעיתון. הוא עובר במהירות בין נקודות מבט ודמויות, בין זמנים – הווה, עבר, עתיד – רגע אנחנו בתודעתו של צעיר שדובר אלינו בגוף ראשון ובמשנהו אנחנו חווים סיפור שמובא בגוף שלישי, מנקודות המבט של אנשים שונים. המעברים הללו מסחררים ומרתקים, ועוצמתם של הסיפורים, ויופיים, גוברים והולכים.

הקריאה מצריכה ריכוז והשתתפות, ואלה רק תורמים לחוויה. עולמות שלמים נבראים בנגיעות קלות. כך למשל באחד היפים שבסיפורים, זה שהקובץ כולו נושא את שמו, מתרחשות דרמות שלמות, התאהבויות, בגידות, אכזבות, קשרי ידידות שנמשכים לאורך שנות חיים רבות, וכל אלה מגיעים אלינו בחלקיקים קטנים אך שלמים, וזאת כדי שלא לנקוט את המילה המחייבת "מושלמים". 

נדמה לפעמים שהכותב מציב זכוכית מגדלת אל ניואנסים דקיקים, וכשהוא מתאר אותם אפשר לחוש איך כל רגע קטן הוא בעצם עולם ומלואו. כך למשל כשמרגלית, שכנתה של שפרה, מסבה את תשומת לבה לאחד הגרביים שנפל מחבל הכביסה אל גגון המרפסת של השכנים בקומה שמתחת, מכילים חילופי הדברים ביניהן, שנראים טריוויאליים וסתמיים, סיפור ארוך וגדוש ברגש, שהולך ומתפענח לאטו, ומעורר תחושה של הזדהות, השתתפות וחמלה.  

נימה של געגוע נסוכה בסיפורים הללו – אל עבר שהיה בו אמנם כאב, אך גם לא מעט יופי, וגם ביקורת חברתית אפשר למצוא בהם. כך למשל בסיפור הראשון אפשר להיווכח בפער המזעזע בין הטפות פדגוגיות וצדקניות של הממסד, בדמותן של מורות דתיות, לבין ההתעלמות ממצוקתה של ילדה מנוצלת ומוזנחת. המורה עסוקה במראית עין, ורק ילדים, שמנקודת מבטם התמימה מובא אלינו תיאור המצוקה, מסוגלים להבחין בה. 

הערת אגב אחת נדרשת: בסיומו של הסיפור הנפלא "ביום הרביעי בלעה אותו מפלצת" נוספה הערת שוליים שלטעמי כלל אינה נחוצה. היא מסבירה את הרקע ההיסטורי לסיפור: התופעה המוכרת של סוחרי נשים ש"ייבאו" נערות יהודיות מעיירות שבמזרח אירופה לריו דה ז'נרו, שם אילצו אותן להיות זונות. הסיפור עצמו מיטיב לפרוס לפנינו את מה שקרה, ואין שום צורך בהבהרה חיצונית שכמו באה לספר במילים ענייניות לכאורה את מה שכבר סופר ונגע מאוד ללב. 

אבל זאת, בלי ספק הערה שולית לגמרי. התענגתי מאוד מקריאת הספר. עד כדי כך שכשהגעתי אל סופו חשתי דחף חריג לשוב ולקרוא אותו, כדי לרדת שוב אל כל עומקיו ולפגוש שוב את כל התהפוכות הקטנות לכאורה, אך רבות העוצמה. 

איתן דרור-פריאר, "האצבעות על הגבעה": מה סוד קסמו?

בתום קריאת הספר האצבעות על הגבעה תהיתי מה סוד קסמו. הרי כולו עוסק בייסורים, חלקם מרוחקים, זיכרונות מהבהבים מהעבר, חלקם מתרחשים ממש עכשיו, בהווה הסיפורי. ובכל זאת, למרות כל הצער הרוחש בשלוש הנובלות המקובצות בספר הזה, אי אפשר להתכחש ליופיין הרב ולתחושת הערך והמשמעות שהן מעניקות.

אחת הסיבות לכך היא שהכותב תובע את השתתפותו הפעילה של הקורא. שום דבר בכתיבתו אינו מוצג במפורש, בגלוי. כדי להבין את הדמויות ולפענח את מצוקותיהן, רצונותיהן, הגעגועים שלהן, עלינו להיות שותפים בתהליך, להצטרף אליהן ולעקוב בזהירות אחרי חלקי המידע הנמסרים לנו – רגע אחד אנחנו בהווה, ומיד נזרקים אל התרחשות מהעבר הרחוק, אל דברים שנאמרו, אל תמונות קצרות, רבות משמעות, שנטבעו בזיכרון והשפיעו על חייה של הדמות. הזמנים נשזרים ויש לעמוד על המשמר, לעקוב אחרי נגיעותיהם ההדדיות ולשים לב למשמעויות שהם מעניקים זה לזה.

אל כל אלה נוספים קטעי מידע קצרצרים שמובאים בפנינו, ואת הקשר שלהם לסיפור עלינו לגלות בעצמנו. הנה למשל פרק י"ח הקצרצר בסיפור "כיכר היונים": "ב-1917 ניצוד הדוב האחרון בארץ ישראל. איך מרגיש דוב שנשאר לבדו?" ובכן – מה יש כאן? אזכור של בדידות? ניתוק? נרדפות? כל אלה, ועמם ודאי עוד קשת של תחושות שהמידע הזה מעורר, ואין צורך לפרשן במדויק, כי כתיבה משובחת אינה זקוקה להסברים – הכתוב מביע את עצמו במדויק, כמות שהוא, ודי לנו בכך שנתמסר ונניח לו לגעת בנו.

המשותף לשלוש הנובלות הללו: אנו פוגשים בהן בנים בוגרים שפונים בדיבור אילם אל הורים נפקדים. בסיפור השני, "העונש של חנוך" אפשר לראות כיצד ישפיעו חיי הנישואים של ההורים על אלה של חנוך. בסיפור הראשון, "אצבעות על הגבעה" משוחח הדובר עם אמו הנעדרת ונזכר באביו, הלום קרב שהשאיר על הגבעה לא רק את אצבעותיו, אלא גם את שלוות נפשו, ובעצם גם את שפיותו. גם הסיפור השלישי עוסק בטירוף. הדובר השקוע כולו בטיפול באביו המידרדר מנטלית, זוכר את תהליך אובדן השפיות של אמו – "אז מה אתה מעדיף, משוגעת או סנילי?" שואל אותו האב ברגע נוגע ללב של פיכחות וקרבה יוצאת דופן – ובה בעת מתעד בלי לדעת זאת את אובדן השפיות של עצמו.

אחת הבעיות של הבנים והוריהם היא הכמיהה לקשר שאינו מתאפשר. ההורים שקועים בחייהם. במצוקותיהם, בהתאהבויות ובשנאות של עצמם. איך יושפעו החיים של ילדים שאמם בורחת מפני אביהם ומאלצת אותם להיות שותפי סוד למעלליה? אילו חיי נישואים יהיו לבנה של אישה שבוגדת בבעלה כמעט בנוכחות שניהם? מה העתיד הצפוי לילד שהוריו תובעים ממנו לגדול, מודדים כל יום את גובהו, מבהירים לו שנכשל במשימה החשובה כל כך?

לעד הם ימשיכו לחפש את ניצוץ החסד שידעו אולי בילדותם – הנה אחד מהם שב אל כיכר זרה ורחוקה שבה היה פעם עם הוריו, "בכיכר הרבה ידיים זקנות מאכילות את היונים, ואני מחפש שם את אמא ואת אבא ואותי. מתיישב על ספסל וקורע מהלחם שבחרתי בקפידה במעדנייה. עכשיו אני היד הזקנה." בניגוד להוריו, שהייתה להם לפחות זמן מה אהבה, שהולידו אותו, שיצרו משפחה, הוא מוצא את עצמו בין היונים המתרוצצות, "סבא של אף אחד." בכל מקרה, כך גורסים הסיפורים הללו, האהבה אינה אלא פיתוי, ליתר דיוק – פיתיון שטומן בחובו קרס קטלני: גורלם של בנים שאוהבים את הוריהם נחרץ: הם יחושו מרומים ונבגדים, אהבתם לא תעמוד להם.

על אף כל זאת, יש בסיפורים הללו גם הומור. הנה למשל בסיפור "העונש של חנוך": חנוך מגיע לבית החולים ביחד עם אשתו, שעוברת ניתוח קשה. הוא מתיידד מיד עם החולה המבוגרת שבמיטה הסמוכה ומתעד שיחה קצרה שהיא מנהלת עם אחד הרופאים:

"'ידועה לך רגישות מסוימת?' שאל הרופא את ציפורה.
הזקנה, שלא הבינה ואולי לא שמעה, הרימה מעט את הראש. 'מה?!'
הוא הגביר את קולו. 'את רגישה למשהו?'
'למוזיקה מזרחית,' ענתה."

אבל, כך מסתבר, גם בהומור טמונה סכנה: חנוך המבודח מספר לאשתו עד כמה הזקנה השוכבת במיטה לצדה "מלבבת". תוך זמן לא רב המילה הזאת חוזרת אליו כבומרנג לגלגני. בעולם המתואר בספר האצבעות נותרו על הגבעה אי אפשר להתפעל ממישהו, לאהוב אותו, להתרפק עליו או עליה, בלי לשלם על כך מחיר, ועם זאת, למרות כל הכאב העולה מהסיפורים, מתעורר הרצון שהם יימשכו. זהו ספר ביכורים, ואי אפשר שלא לצפות לספרו הבא של איתן דרור-פריאר.