על עטיפת הספר מופיע תצלום דיוקנה היפהפה של אירנה סנדלר, פולנייה חסידת אומות עולם שהצילה במהלך מלחמת העולם השנייה ילדים יהודים רבים. בשל משרתה כעובדת בכירה הייתה לסנדלר זכות כניסה לגטו ורשה, והיא ניצלה אותה כדי לסייע ליהודים (לאחד מהם נישאה בתום המלחמה). סנדלר הבריחה לתוך הגטו כסף, מזון, תרופות ובגדים, והוציאה  מתוכו ילדים שאותם מסרה למנזרים או למשפחות שהסכימה לקלוט אותם. את אחת הילדות השאירה אתה והציגה אותה כבתה. כמו כן, הקפידה סנדלר לשמור על רישומים מדויקים של זהותם של הילדים: “‘חשבתי לעצמי, המלחמה תארך כמה שנים והילדים האלה יהיו פולנים ובעצם – באיזו זכות?’ הרגשתי שאני פטריוטית יהודייה עבור הילדים האלה”, מצוטטים דבריה בספרה החדש של אנה ביקונט, עיתונאית וחוקרת פולנייה.

בעבר קראתי שני ספרים שכתבה ביקונט: את הביוגרפיה של ויסלבה שימבורסקה, ואת הספר אנחנו מיֶידְוָובְּנֶה – הפשע וההשתקה, שניהם ספרים מרתקים, מרשימים וכתובים היטב.

הזדרזתי אם כן לקנות את הספר העוסק באישה מעניינת מאוד, אותה אירנה סנדלר שסיכנה את נפשה שוב ושוב כדי להציל יהודים (היא גם נתפסה בשלב מסוים, נכלאה בכלא פאביאק ועונתה, אבל שוחררה כעבור ימים אחדים).

למרבה הצער, הספר החדש של אנה ביקונט מאכזב.

קודם כול, מכיוון שלא ברור מה הנושא שלו. על גבו מצוטטים דברי שבח של חוקרת שואה שכותבת כי הספר “כתוב מתוך כבוד עצום לאמת ההיסטורית ובהבנה עמוקה לבני אדם”. אכן, די מהר מתעורר הרושם שאנה ביקונט מנסה לעשות דה-מיסטיפיקציה של דמותה של אירנה סנדלר. שוב ושוב היא מוכיחה ש”תפסה” אותה באי דיוקים.

למשל: עדותה שלפיה הושעתה מהלימודים כי סירבה לכתוב בפנקס הלימודים שלה שהיא לא יהודייה (יהודים הורשו לשבת רק בצד שמאל של חדרי ההרצאות, בהתאם לרישום באותו פנקס) לא תיתכן, כי אמות המידה הגזעיות הונהגו רק ב-1937, ואילו היא הפסיקה את לימודיה בשנת 1932.

על עדותה של סנדלר שלפיה בעלה השני, היהודי, ואבי שני ילדיה, היה “איש אשכולות, בעל כישרון נדיר, לפניו עתיד מדעי מזהיר. שנה לפני המלחמה החל לכתוב את עבודת הדוקטורט שלו אצל פרופסור וצלב בורובי” מעירה ביקונט: “אני משוכנעת שאת הקטע הזה היא לקחה מקורות החיים של מישהו אחר, שאותו פגשה במהלך המלחמה – אדוארד לנדס, שנקראה בזמן המלחמה לנוטה”. (בהמשך מתברר מהערת אגב שאותו אדוארד לנדס הוא קרוב משפחה רחוק של אנה ביקונט עצמה!)

עוד היא מעירה על דבריה של סנדלר על אודות בעלה: “אינני יודעת מדוע טענה במכתב פרטי שצלניקר [בעלה של סנדלר] בא ממשפחה מתבוללת מאוד ושהוטבל שנים רבות לפני המלחמה, והוא הרי לא הוטבל מעולם. אולי היא סברה שהיה רוצה קורות חיים כאלה, ולכן אחרי מותו העניקה לו אותם?”

על כך היא מוסיפה הערה מעניינת, ולמען האמת קצת מרתיעה: “(מעניין שלעיתים קרובות מאוד, כאשר מדברים על יהודי פולין, משתמשים בביטוי ‘משפחה מתבוללת מאוד’, כמו היה זה ניב כבול, כרטיס לפולניות. אם נתבונן מקרוב נראה שבמשפחות המתבוללות האלה דיברו יידיש עם סבא וסבתא, הלכו ביום כיפור לבית הכנסת עם היהודים וכולם היו נפגשים מדי יום שישי לארוחת שבת, אלא שלאו דווקא נשמעו שם זמירות שבת).” האם מופרך לטעון שמההערה הזאת שבסוגריים נודף ריח קלוש, אבל ממשי, של אנטישמיות מוסווית היטב (ומפתיעה מאוד את מי שקרא את ספרה של ביקונט על ידוובנה)?

אודה בכנות, כל החיפושים הללו של אנה ביקונט אחרי אירנה סנדלר, כל ההצבעות החוזרות שוב ושוב על אי דיוקים אפילו עיצבנו אותי.

אירנה סנדלר הייתה אור באפילה. את הערכים שדגלה בהם, כך סיפרה, קיבלה מאביה: כשהייתה ילדה קטנה נזף בה פעם על שלא שיתפה במשחקי הרחוב את הילדים השכנים, היהודים, שעמדו מעבר לגדר והביטו בילדים הפולנים: “אבא ראה את התמונה הזאת ושאל: ‘ולמה הילדים האלה עומדים ואתם לא משחקים אתם?'” היא מספרת על תחושותיה: “הבטתי בפליאה. הייתי בת חמש ולא הייתה בי עדיין שום רגישות חברתית. ואבא אמר ‘קראי עכשיו לילדים האלה ותמיד תשחקי אתם.’ ואתה יודע מה יצא מן המשחקים האלה?” הוסיפה סנדלר וסיפרה לאנדז’י וולף, שעשה סרט עליה, “אני דיברתי היטב יידיש והם דיברו פולנית”. מוסיפה אנה ביקונט וכותבת: “היא הייתה חוזרת לעתים קרובות על דברי אביה: ‘כשמישהו טובע, צריך להושיט לו יד. ובזמן המלחמה כל פולין טבעה בדם, והיהודים טבעו עוד יותר, והילדים היהודים יותר מכולם.'”

לא ברור לי מה הטעם לבלוש אחריה ולחפש בדברים שאמרה או כתבה סתירות לא מהותיות ולא משמעותיות!

אבל למען האמת, זאת לא הבעיה העיקרית בספר. הוא פשוט כתוב רע. ניכר באנה ביקונט שהיא שולטת מאוד בנושא. היא מבקשת לספר לנו על גורלם של ילדי ורשה, שמאות אלפים מהם נרצחו. הסיפורים שהיא מביאה הם בעיקר של אלה שכן ניצלו. הספר מתחיל בשניים מהם, בתיאור קורות הצלתם. ומשם – אל אירנה סנדלר, ושוב – פרטים רבים על ילדים רבים אחרים, מי הוציא אותם מהגטו, לאן וכיצד, מי היה מעורב, מי הלשין, מי הסתכן, מי סיכן, מי רצה, מי סירב, מי עשה ומה עשה. כל הפרקים גדושים בעשרות שמות, כמעט כל משפט מכיל לפחות שם אחד או שניים (בסוף הספר מובאת רשימה מסודרת של הדמויות העיקריות, עם כמה מילים על כל אחת מהן). כל כך הרבה פרטים, כל כך הרבה הערות שוליים שגם הן מוסיפות פרטים ושמות, עד שמרוב סטיות מהעיקר, מרוב תוספות והסברים וסוגריים וציטטות ושמות, ועוד שמות, ועוד פרטים, שאינם מסודרים לפי שום רעיון או עניין, לא כרונולוגיים, קופצים מכאן לשם, במקום ובזמן, קשה, כמעט בלתי אפשרי, לעקוב אחרי “העיקר”, ולהבין מה העניין, מה הנושא, ועל מה בעצם היא כותבת. מה התמה המרכזית, הבסיסית, שסביבה נסובים כל אלפי הפרטים הללו?

חבל. הנושא מעניין מאוד. אין ספק שאנה ביקונט שולטת בו מכל כיוון אפשרי, אבל עריכת החומר הכתוב לוקה בחסר. את כל אלפי הפרטים והידיעות היה צריך מישהו לסדר באיזשהו רצף קוהרנטי, כדי שלא תתעורר לרגעים התחושה (והיא מתעוררת!) שמדובר במין שטף של דברי רכילות שאין להם מטרה. אפשר היה לכתוב מכל אלה מחקר מקיף ומעניין, אילו הייתה מטרתו ברורה. הספר שלפנינו נכשל במשימה.