תגית: אימרה קרטס

אז מה ראית במחנה ריכוז, ילד?

הוא פנה אלי בפנים מפויסים. שאל: אתה בא מגרמניה, נערי? – כן. – ממחנה ריכוז? – כמובן. – מאיזה? – מבוכנוואלד. – כן, כבר שמע עליו, הוא ידע ש"זה היה אחד ממדורי התופת הנאצית", כך אמר. – מאיפה לקחו אותך? – מבודפשט. – כמה זמן היית שם? – שנה בסך הכל. ודאי ראית הרבה, נערי, הרבה זוועות, אמר, ולא עניתי כלום. נו, אבל – כך המשיך – העיקר שזה נגמר, עבר, ובפנים עליזים יותר הצביע על הבתים שבדיוק חלפנו על פניהם בצלצול רעשני, והתעניין: מה אני מרגיש עכשיו, שוב בבית, למראה העיר שעזבתי? – אמרתי לו: שנאה. – הוא השתתק, אבל כעבור רגע העיר שהוא חייב, למרבה הצער, להבין ללבי. חוץ מזה, לדעתו, "במצב הנתון", גם לשנאה יש המקום שלה, התפקיד שלה, ויש בה "אפילו תועלת", והוא מניח – הוסיף – שאנחנו תמימי דעים, והוא יודע היטב את מי אני שונא. –אמרתי לו: את כולם. – ושוב השתתק, הפעם כבר ליותר זמן, ואחר כך התחיל שוב: הרבה זוועות נאלצת לעבור? – ועניתי, תלוי למה אתה קורא זוועות. – בוודאי נאלצת, אמר אז, ובפניו ניכרה קצת מבוכה, לסבול מחסור גדול, לרעוב, ויש להניח שגם הרביצו לך, אולי, ואמרתי לו, כמובן. נערי היקר – קרא עכשיו בקול וכבר נראה שאיבד את סבלנותו – למה אתה אומר על כל דבר "כמובן", ותמיד על דברים שדווקא בכלל לא מובנים מאליהם?! – אמרתי: במחנה ריכוז הם מובנים מאליהם. –כן, כן – אמר – שם כן, אבל… – וכאן נתקע, היסס קצת – אבל… הרי מחנה הריכוז בעצמו הוא לא משהו מובן מאליו! – מצא כאילו את המלים הנכונות סוף־סוף, ואז לא עניתי לו כלום, כי לאט לאט התחלתי להבין: יש דברים מסוימים שלעולם, כנראה לא נוכל להתווכח עליהם עם זרים, עם בורים, שבמובן מסוים אינם אלא ילדים, אם אפשר לומר ככה. חוץ מזה, התעשתי למראה הכיכר שהיתה במקומה הרגיל ורק קצת שוממה ומוזנחת יותר – הגיע הזמן לרדת, וגם הודעתי לו את זה. אבל הוא התלווה אלי, הצביע על ספסל בצד, שמשענתו אבדה לו, והצביע: בוא נשב רגע. 

תרגמה מהונגרית: מרים אלגזי

אימרה קרטס, "ללא גורל": כשהזכות לבחור נשללת

התחלתו של הסיפור פרוזאית ויומיומית כל כך: "היום לא הלכתי לבית הספר… כלומר הלכתי אבל רק כדי לבקש מהמחנך ללכת הביתה. מסרתי לו גם את המכתב של אבי, שבו הוא ביקש לשחרר אותי מסיבות משפחתיות. המחנך שאל מהי הסיבה המשפחתית ואני השבתי לו ש 'אבי נקרא לשירות עבודה'", מספר גיורגי, נער בן חמש עשרה, יליד בודפשט (וכנראה בן דמותו של הסופר, שקורות חייו דומים מאוד לאלה של גיורגי). 

משפחתו של גיורגי מתאספת כדי להיפרד מאביו, "מחנה העבודה" הוא מין שם מכובס לשירות שנכפה על גברים יהודים ילידי הונגריה. (על הזוועות שחוו, ביניהם, למשל האילוץ שנכפה עליהם לשמש מגלי מוקשים חיים, אפשר לקרוא ברומן המופלא הגשר הנסתר, מאת ג'ולי אורינג'ר).  

תיאור סעודת הפרידה מאביו של גיבור הסיפור, הנינוחות של הדמויות, חוסר ההבנה של כולם לקראת מה הם הולכים (בשעה שאנחנו הרי יודעים מה צפוי לקרות לרובם!) מחרידים. על דעתו של גיורגי כלל לא עולה שהוא בעצם נפרד מאביו לצמיתות. כשאמו החורגת בוכה, הוא נבוך. 

בני המשפחה שהתאספו מנהלים שיחות נינוחות שבהן הם מסבירים לעצמם שהכול בסדר: דעת הקהל העולמית לא תאפשר לגרמנים לפגוע ביהודי הונגריה. מדובר רק במשחק פוליטי כלל עולמי, והאיום לכאורה על היהודים הוא מעין "בלוף" פוליטי מרהיב והכרחי. הם משוכנעים שמדובר ב"תקופת מעבר" קצרה שתחלוף עד מהרה. 

גיורגי מתגאה בכך שהוא מסייע למאמץ המלחמתי: עליו הוטל לנסוע יום יום אל מחוץ לבודפשט, ולעבוד שם עבודה גופנית קשה. 

מדהים לראות איך כל שלב עובר על האנשים הללו בקבלה, איך כל פרט נהפך למציאות היומיומית שמי שחיים בתוכה משלימים אתה, עד שהיא נעשית מובנת מאליה וטבעית. למשל: העובדה שעל יהודים לענוד על גופם טלאי צהוב נהפכת די מהר למטלה יומיומית שכרוכות בה תלאות יומיומית: מלאי הבד הצהוב שאפשר להשיג הצטמצם "כמובן", ויש חנויות שאצלם אפשר להשיג טלאים שבהם חודי הכוכבים עשויים בהקפדה רבה ובאיכות שעולה בהרבה על אלה שנגזרו ועוצבו בבית… הנה כי כן מסתבר שמתרגלים לכול. גם לטלאי המביש. אפילו הוא נהיה פריט מקובל, כמעט טבעי ומובן מאליו. 

הם משלימים עם תופעות אנטישמיות כגזירת גורל בלתי נמנעת, ורק אומרים לעצמם על אנשים מסוימים, למשל – החנווני השכונתי – שידוע שהם שונאים יהודים. אכן, בני הנוער תוהים בינם לבינם במה בעצם הם שונים מהונגרים אחרים. גיורגי מנהל על כך דיונים עם צעירה בת גילו, ומנסה להוכיח לה שאין שום הבדל מהותי בין יהודי ללא יהודי. כדי לשכנע אותה הוא נעזר בסיפור "בן המלך והעני" של מארק טוויין: שני הנערים שדומים כל כך זה לזה מתחלפים במקומותיהם, ועד מהרה העני נהפך "באמת" למלך, ולהפך. כך, הוא טוען, אילו החליפו אותה כשנולדה בתינוקת אחרת, האחת הייתה גדלה להיות יהודייה והאחרת – הונגרייה, אם כי שום דבר מהותי לא היה שונה בהן… 

אושוויץ מחכה לו, לגיורגי. בתוך ימים אחדים יגיע לשם, אבל אין לו מושג על קיומו של המקום ועל משמעותו. תמימותם של הקורבנות שהולכת ונחשפת הופכת את הקרביים. כך למשל, כשמורידים את גיורגי מהאוטובוס בדרכו לעבודה הכפויה, הוא פוגש קבוצה של נערים שגם אותם אילצו כך לרדת. הם מקבלים אותו בצחוק עליז, מבודחים מאוד ממה שקורה להם. אין להם מושג! אף לא שמץ של מושג לקראת מה הם הולכים. הם ממשיכים להזכיר לעצמם שהגרמנים אנשים מסודרים ותרבותיים, משוכנעים שהם הולכים לעבוד, ושמחים על אורח החיים הבריא הצפוי להם… 

גם כשהם מגיעים לאושוויץ-בירקנאו, רואים את השם כתוב על שלט, רואים את גדרות התיל, הארובות, הכלבים, גם כשהם מתקדמים בטור עורפי אל ה"רופא" שגוזר את דינם, לחיים או למוות, אין להם מושג. 

כשגיורגי רואה בפעם הראשונה את האסירים גלוחי הראש הם מרתיעים אותו. הוא תוהה על מה נענשו. המראה שלהם דוחה בעיניו. אין לו מושג שבעוד זמן קצר מאוד יראה בדיוק כמוהם. גם אחרי שנוטלים ממנו את זהותו וממירים אותה במספר, גם אחרי שמגלחים את כל השיער שלו, מהראש ומהגוף, מרמים אותו בהבטחה שיקבל את בגדיו בחזרה ולכן עליו לזכור היטב את מספר המתלה שעליו הניח אותם, ואת נעליו – שאותן הוא מצווה לקשור זו לזו – הוא לא מבין. לא קולט. כי איך אפשר לקלוט? איך אפשר להבין, כשאין שום מידע קודם, כשאין שום "הקדמה"? ככה, מחיי משפחה רגילים, ישירות אל מחנה ההשמדה? 

הקטעים המזעזעים במיוחד הם אלה שבהם מתגלה האירוניה המחרידה שרק אנחנו, הקוראים, רואים אותה. כך למשל בדרך לאושוויץ כשהרכבת עוצרת מנסה חייל הונגרי לשכנע את הנערים היהודים לתת לו את חפציהם, שכן "במקום שאליו אתם הולכים לא תזדקקו להם." הם כמובן לא מבינים על מה הוא מדבר. כשהם מבקשים מים בתמורה לחפצים, הוא מתרגז: יהודים, הוא אומר, מתמקחים אפילו כשמדובר בדברים הכי מקודשים…

אימרה קרטס זכה ב-2002 בפרס נובל לספרות. הספר ללא גורל ראה אור לראשונה בהונגרית ב-1975, אבל לא זכה להצלחה. רק אחרי שברית המועצות התפרקה החלו להופיע תרגומים של ספריו בגרמנית ובשפות אירופיות אחרות. 

כמו גיבור ספרו, גם קרטס ניצל בבוכנוואלד, אחרי שכבר כמעט היה מוזלמן – חולה, מדולדל, נטול כוחות. ובכל זאת עוד היה בו ניצוץ חיים. עד כדי כך שבשובו למחנה הריכוז שממנו נלקח, למרבה הפליאה, כדי לטפל בפצע שנפער ברגלו, הוא חש בעוצמה רבה את הרצון לחיות "במחנה הריכוז היפה הזה", כפי שהוא אומר לעצמו עם שובו לבוכנוולד, בציניות שמעורבת בה כנראה גם תשוקת חיים אמיתית… 

השחרור מהמחנה, הרגע שבו הבין כי ניצל, מטריף את הדעת: האסירים שמעו ברמקולים את ההודעה שלפיה הם חופשיים. הכריזה חזרה בשפות שונות, כדי שהכול יבינו אותה. כששמע את הקול דובר הונגרית, החל באמת להאמין כי שוחרר, אם כי עדיין הוטרד מהמחשבה על האוכל שאמור היה להגיע. רק כששמע דיבורים על המרק שהאסירים-לשעבר התבקשו להביא, נרגע והחל להשלים עם המצב החדש ולהתרגל אליו. עד כדי כך היה הרעב קשה.

קרטס מתאר שני אירועים שחווה בדרכו חזרה הביתה, לבודפשט. באחד מהם "חוקר" אותו אזרח הונגרי אם תאי הגזים באמת התקיימו. גיורגי מסביר שכן, אם כי לא בכל המחנות. רק באלה שנועדו להשמדה. למשל, באושוויץ. "ראית אותם?" מבקש בן שיחו לדעת, כמי שמתכוון "להוכיח" שמדובר בשמועה בלבד. 

בשיחה עם אדם אחר, עיתונאי שהוא פוגש באקראי, שואל אותו הלה מה הוא מרגיש, ומופתע לשמוע שגיורגי שונא. "את מי?" הוא שואל. "את כולם", משיב גיורגי. העיתונאי לא מבין. אנחנו, ממרחק הזמן והמקום, כמי שיודעים משהו על מה שקרה שם ואז, יכולים כנראה להבין למה התכוון. ובעיקר, להבין עד כמה עקרה ומטופשת השאלה "מה אתה מרגיש". איך אפשר בכלל להתחיל להשיב עליה? רבים מהניצולים לא ענו עליה מעולם. לאחרים נדרשו שנים רבות עד שיכלו להתחיל לענות עליה. 

בסופו של הספר גיורגי תוהה: האם אדם שעבר מחנה ריכוז יכול להיות מאושר? למי שממליץ לו לשכוח מה עבר עליו הוא מסביר: אני לא יכול לצוות על הזיכרון שלי להיעלם, ומסרב להסכים עם העמדה שלפיה מה שעבר עליו היה גורלו. הוא טוען שאם מדובר בגורל, הרי שאין האדם חופשי לבחור. 

אשוב כאן, כדרכי, אל קסטנר: האיש שידע, אבל שיתף פעולה עם הגרמנים ("עם השטן", כפי שקבע אב בית הדין בפסק הדין של משפט הדיבה). קסטנר בחר להסתיר מיהודי ארצו את הידיעות על אושוויץ ועל הרצח ההמוני הצפוי להם, ידיעות שהיו יכולות אולי לאפשר לפחות לחלקם להינצל. אפשר לקרוא על כך פרטים רבים ומסמרי שיער  –

אי אפשר שלא לתהות מה היה קורה אילו הגיע אל האנשים הללו המידע, אילו התאפשר להם לבחור! 

תרגמה מהונגרית: מרים אלגזי