ארכיון תגיות: אימוץ

מי נחשבו שפני ניסוי מושלמים

עובדים סוציאליים נהגו להציב עגלות טיול עם תינוקות מול הדלת השקופה במשרדו של "מדען" בשם שפירו. שפירו, שהיה יהודי, קבע לאיזה גזע משתייך כל תינוק על פי מבנה הגולגולת שלו, על פי ציפורניו ועל פי כתמי לידה שנפוצים בקרב תינוקות ממוצא אפריקני ואסייתי. 

הנאצים, כמובן, השתמשו בשיטה דומה כדי לקבוע "גזע ביולוגי", שיטה ששורשיה בתנועת האֶאוּגֶנִיקָה (תורת להשבחת הגזע) מהמאה ה-19, שנועדה לזהות יהודים. 

שפירו נקט שיטה "מדעית" סמכותנית ומחוסרת ידע. הוא דגל באמונות מהעבר, והיה  אדיש לנזקים העלולים להיגרם לילדים עקב הפרקטיקות הפסאודו-מדעיות המעוותות שנקט – פסיקותיו בעניין הגזע של הילד, והמלצתו שילדים יישארו זמן רב בבתי אומנה, עד שהוא יקבע מה הגזע שלהם. הוא סירב לומר מה דעתו על התכונות הגופניות של כל התינוק עד שמלאו לו לפחות שישה חודשים.

שפירו הבין שהוא מסבך את הליכי האימוץ, אבל אמר לפקידים סוכנות לואיס וייז שזה משך הזמן הנדרש כדי להימנע מ"טעויות". […] רק כך יוכל לומר בוודאות מה יהיה צבע עורם של התינוקות. 

 סוכנויות האימוץ יכלו אם כן להעביר להורים המאמצים מסר ברור: הטבע מנע מהם אמנם פרי בטן, אבל המומחיות העדכנית ביותר תעניק להם ודאות באשר לגזעו של תינוק שנולד לאנשים זרים. 



התפישה שלפיה תינוקות שמחכים לאימוץ הם שפני ניסיון מושלמים למחקר לא הוגבלה רק לתחום הרפואי. במשך חצי מאה שנה שימשו ילדים שהאימהות שלהם ויתרו עליהם כבובות אנושיות באלפי מוסדות שבהם למדו נשים ניהול משק בית וכישורי אימהות. 

אנשי אקדמיה פיקחו על אותם "בתי אימון", שבהם למדו נשים צעירות איך לטפח את הבית ואיך לגדל ילדים. הפרקטיקה החלה באוניברסיטת קורנל ב-1919 והתפשטה אל כחמישים קמפוסים ברחבי המדינה. 

הסטודנטיות למדו לבשל, לנהל חשבונות ולטפל בתינוקות שחיכו לאימוץ. בהתחלה העבירו בתי יתומים את הפעוטות לאותם מוסדות, אבל עד סוף שנות ה-40 סוכנויות לאימוץ היו אלה שהעבירו את מרבית התינוקות, לעתים תכופות בני כמה ימים בלבד. במקרים מסוימים ה"אמהות המתאמנות" התחלפו מדי שעה. הן  ניהלו רישום מדויק לגבי התינוקות שבהם טיפלו, ציינו את שעות השינה שלהם, את כמות החלב ששתו, את העדפותיהם לרסק אגסים או לתרד, אבל אין ראיה לכך שמישהו עצר לרגע כדי לחשוב על ההשפעות ארוכות הטווח שיהיו לסבב בלתי פוסק כזה של מטפלות על התפתחותם הרגשית של התינוקות.  



סוציולוגים, ברובם המכריע גברים שהאמינו בכל לבם בתיאוריות פרוידיאניות, הקדישו אנרגיה רבה במאמציהם לבייש נשים צעירות שהרו מחוץ לנישואין, ולעשות להן דמוניזציה. 

בדיסרטציה מ-1957 הכריז אדמונד פולוק (Edmund Pollock) מאוניברסיטת ניו יורק שהנשים הצעירות הללו "שתלטניות, נרקיסיסטיות ועוינות מאוד." פולוק לא היה יכול לשים תווית שלילית ופתוגנית יותר על שלושים וחמש הנבדקות שלו, שכלל לא היו ערות לכך שבוחנים אותן כחלק ממחקר. הוא כתב שכאשר הנשים הללו הרו ללדת, הן ניסו להעניש הורה מתנכר; שהן סובלות מקנאת פין עמוקה כל כך, עד שיכלו לבטא אותה רק באמצעות ילד. התיאוריה שלו הייתה שנשים פועלות "מתוך פנטזיה אינססטואלית אינפנטילית על תינוק שיהרו לאביהן".  



בשנות ה-60 נהגו לא פעם סוכנויות אימוץ  לרמות את היולדות, ולספר להן שתינוקן מת.

 

מאחר שהספר ראה אור באנגלית, את הציטוטים תרגמתי בעצמי (עע"א)

American baby, Gabrielle Glaser האם צריך אומץ כדי לאהוב?

מעטים הם הספרים שעוררו בי סערת נפש כמו זאת שחשתי במהלך הקריאה של American Baby: ספר שראה אור בארצות הברית לפני פחות מחודש (לאמזון הוא הגיע ב-26 בינואר 2021). הגעתי אליו בעקבות רצנזיה במוסף הספרות של הניו יורק טיימס, שהשוותה בינו ובין הסרט התיעודי "שלושה זרים זהים" שהוקרן ב-2018 בפסטיבל הסרטים בחיפה. 

"שלושה זרים זהים" היה סרט מחריד ומרתק. הוא פרש בפני הצופים סוגיה שהעסיקה מאוד חוקרים באמצע המאה ה-20: מה קובע את גורלם של בני אדם – התורשה או הסביבה? בבסיסו של הסרט עמד ניסוי מעורר פלצות שהמשתתפים בו לא ידעו עליו. כן, ניסוי בבני אדם: תאומים ושלישיות שנולדו מחוץ לנישואים נמסרו לאימוץ במשפחות שונות, כדי לבדוק איך "בתי גידול" שונים ישפיעו על אופיים, הישגיהם וגורלם. 

הניסוי אכן מופיע גם בספר שלפנינו, ולצדו תיאורים של עוד ניסויים בבני אדם שנערכו לאורך עשרות שנים באמריקה. לא בגרמניה הנאצית. 

תחילתו של הסיפור, כפי שמספרת אותו הסופרת והעיתונאית גבריאל גלזר, הייתה כשהיא פגשה את דיוויד רוזנברג, גבר בשנות החמישים לחייו, שחיכה לעבור ניתוח להשתלת כלייה. התורם היה חברו הקרוב. כוונתה של גלזר הייתה לספר על תרומת האיבר, אבל עד מהרה התחוור לה שהסיפור האמיתי, המעניין יותר, טמון בעברו של דיוויד, שאומץ בילדותו. 

גלזר יצאה לדרך ארוכה ומפותלת, שבמהלכה ערכה תחקיר מרשים ביותר ובו איתרה בפירוט מדוקדק ומרתק ביותר את ציוני הדרך החשובים בחייו של דיוויד, ובה בעת גם את אלה של מרגרט, האישה שילדה אותו. השניים לא הכירו זה את זה, כמובן. חייהם התנהלו במקביל, ולרגעים כמעט נשקו זה לזה, כשגרו בשכנות ואמו המאמצת של דיוויד לקחה אותו למקומות שבהם יכול היה להיתקל באמו הביולוגית, אבל זה לא קרה. מרגרט לא הפסיקה לחפש את בנה, להתגעגע אליו ולחלום על הרגע שתזכה למצוא אותו. הקורא אינו יכול לדעת אם ימצאו זה את זה, אם ייפגשו. 

אבל הסיפור האישי והמתח הגובר והולך אינם העיקר, שכן הכתוב מלווה בניתוחים היסטוריים וסוציולוגיים שבהם מראה גבריאל גלזר מה המשמעויות של הסיפור האישי, ואילו תופעות חברתיות הוא משקף. 

דיוויד נולד בתקופת ה"בייבי בום": השנים שאחרי תום מלחמת העולם השנייה. החברה בארצות הברית עודדה אז נשים להיות עקרות בית ואימהות. חיי מין נחשבו טאבו שאסור לדבר עליו, ובשום פנים ואופן אסור לקיים יחסי מין מחוץ לנישואים. הסטנדרט הכפול, שזכה לעידוד בתרבות הפופולרית, למשל בפזמונים שהכול הכירו ושרו, היה, כדבריה של גלזר: "כולם עושים את זה, ואסור לעשות את זה". המסר היה: "הפגינו את המיניות שלכם, אבל אל תקיימו יחסי מין לפני שתינשאו". עידן של סתירות וצביעות. 

בני נוער לא יכלו להשיג אמצעי מניעה. אסור היה למכור קונדומים לצעירים בני פחות מ-18, אלא אם ההורים אישרו זאת (!), והפלות מלאכותיות נאסרו על פי חוק. 

מרגרט בת השש-עשרה וג'ורג' הצעיר התאהבו, אבל הוריהם אסרו עליהם להיות בקשר. מרגרט לא הייתה ממשפחה מספיק מכובדת, לדעת הוריו של ג'ורג', ואמה של מרגרט לא הייתה מוכנה להכיר בזכות של בתה להתאהב. במפגש חד פעמי חטוף מרגרט הרתה. אמה לא הייתה מוכנה לאפשר לה להשאיר אצלה את התינוק ולגדל אותו (אף על פי שלפי חישובה של מרגרט, היא עצמה נישאה כשהייתה בהיריון, אבל הכחישה זאת מכל וכל). לא הועילו ההסברים וההבטחות של מרגרט וג'ורג', שאמרו להוריהם כי הם מתעתדים להינשא ולהקים ביחד משפחה. "את סחורה פגומה", אמרה האם לבתה, "אף אחד לא ירצה אותך", "את זונה", "את מקולקלת". אבל גורג' אהב את מרגרט, ליווה אותה לאורך כל הדרך, הם נישאו והקימו משפחה אחרי שבנם הבכור נולד ונלקח מהם. באותה עת עדיין היו קטינים ולא יכלו להינשא בלי רשות ההורים. הם מצאו את הדרך לעבוד, חסכו כסף, ונסעו למדינה בארצות הברית שבה הותר להם להתחתן. בהמשך נולדו להם עוד שלושה ילדים. אבל בהיריון הראשון רצונם, הפצרותיהם והבטחותיהם לא עזרו להם. באכזריות שקשה לעמוד בכל פרטיה אילצה האם את מרגרט להיכנס עד הלידה למוסד שנועד לנערות "סוטות" כמוה. 

"תלדי לך ילד משלך", אמרו לה, כשלחצו עליה לוותר על התינוק, עוד לפני שילדה אותו, וביתר שאת אחרי הלידה.

מרגרט סירבה בכל תוקף. היא נאבקה על הזכות להחזיק בתינוק, ואחרי שאילצו אותה להשתחרר מבית החולים בלעדיו – לקבל אותו. אסרו עליה אפילו לראות אותו. כעבור שלושה חודשים, כשאיימו עליה שאם לא תחתום על המסמכים ישלחו אותה למוסד לעבריינים צעירים והיא חששה שבכך תזיק לבנה הרך, חתמה מרגרט על מסמך הוויתור על בנה, אבל עדיין לא הבינה ולא האמינה שמאותו רגע הוצא התינוק מחייה לצמיתות. גם את השם שהעניקה לו, סטיבן, שינו, והוא נקרא דיוויד. שיקרו לה בנוגע לזהות ההורים המאמצים, שלכאורה חיכו לילד, ובעצם דיוויד אומץ רק כעבור שנתיים! הדעה ה"מקצועית" הרווחת הייתה אז שיש לחכות ולבדוק את התינוק, כדי "למצוא התאמה טובה" בינו ובין מאמציו! "הורים משובחים היו זכאים לתינוקות משובחים". 

כדי לעמוד על "אופיים" של התינוקות התנהל במשך שנים ארוכות ניסוי מעורר פלצות. שני חוקרים (סדיסטיים!) בשם Karelitz and Fisichelli טענו שמשך הזמן שתינוק בוכה כשכואב לו יכול לנבא את רמת האינטליגנציה שלו. לפיכך נהגו לייצר מה שקראו בשפה מכובסת "בכי יזום": ירו גומיות על כפות הרגליים החשופות של תינוקות בני יומם, לפעמים בני לא יותר מעשר דקות, ובחנו את משך בכיים. התינוקות הזמינים היחידים שבהם יכלו להתעלל היו חסרי ישע ולא מוגנים, אלה שנולדו לאימהות נטולות זכויות, שאילצו אותן לוותר על פרי בטנן, כי לא היו נשואות. סוכנויות אימוץ קתוליות ששני החוקרים פנו אליהן בבקשה לבצע את הניסויים על תינוקות שבחזקן סירבו לשתף פעולה, אבל סוכנות האימוץ Louise Wise Services, שאליה נשלחה מרגרט בעל כורחה, הסכימה ושיתפה פעולה, ולא רק עם הניסוי המדובר, אלא גם עם הניסויים שנערכו בתאומים ובשלישיות. הורים מאמצים לא ידעו שהתינוק שנמסר לחזקתם הוא תאום, או חלק משלישייה. נאמר להם שיזכו לאמץ תינוק, בתנאי שיסכימו לאפשר לחוקרים לצפות במאומץ לאורך השנים (בלי שהסבירו להם מה מטרת המחקר).

תוצאות הניסויים הלא יאמנו של Karelitz and Fisichelli התפרסמו בכתבי עת נחשבים, למשל ב-"The Journal of the American Medical Association"  וגם  ב-"The Journal of Pediatrics". השניים זכו גם לתקצוב נדיב וליוקרה: 150,000 דולר – בערכים של היום, לדברי גבריאל גלזר, סכום שמקביל ל-1.6 מיליון דולר. גם עכשיו עוד אפשר למצוא מאמרים שלהם ועליהם אם מחפשים ב-google scholar. השניים הודו שלא הגיעו עד לכדי כך שיכאיבו לתינוקות באמצעות מכות חשמל, כי סברו שזה מוגזם. באמת תודה רבה.

"מה אני, אינקובטור?" ביקשה מרגרט לומר. תחושותיה היו נכונות: תינוקות שנולדו מחוץ לנישואים היו רצויים מאוד. לא כן האמהות. המספרים היו אדירים. להערכתה של גלזר בשלב מסוים כשליש מאוכלוסיית ארצות הברית היה מעורב בדרך זו או אחרת באימוץ: הורים שוויתרו על ילדיהם, הורים שאימצו, והמשפחה המורחבת של כל הצדדים.

זמן לא רב אחרי שנאלצה למסור את בנה לאימוץ, אחרי שמרגרט וג'ורג' נישאו והיא הרתה וילדה את בתם, לא הצליחה האם הטרייה להבין מדוע פתאום כול בני המשפחה חוגגים אתם, מדוע ההורות שלה נחשבת לגיטימית, ובעיקר – איך זה שעדיין אסור לה לדבר על הבן הבכור שילדה, ומדוע בכלל נגזל ממנה. יותר מכול הטרידו אותה המחשבות עליו: היכן הוא? האם אוהבים אותו? הוא מאושר? הוא בריא? 

דיוויד זכה להורים מאמצים נפלאים שאהבו אותו בכל לבם. פעם אמרה מישהי לאמו "צריך הרבה אומץ לאמץ", וזו השיבה בפליאה זועפת: "צריך אומץ כדי לאהוב?"

בספרה גבריאל גלזר אינה מתנכרת לכך שאימוץ הוא בבסיסו מעשה נאצל. דבריה מכוונים לקראת המסר העיקרי, המסקנה שאליה היא מגיעה לקראת סופו של הספר: יש להעדיף אימוץ פתוח, כזה שיאפשר למאומצים לדעת מניין באו, ומה הרקע המשפחתי והבריאותי שלהם. לאורך השנים ניסתה מרגרט להעביר למשפחה שאימצה את בנה מידע על בעיות רפואיות תורשתיות שהתגלו אצל אמו ואביו הביולוגיים, כדי שידע להיות במעקב ולנהל אורח חיים שיתאים לבעיות שעלול היה לפתח. שום פרט ממה שמסרה לסוכנות האימוץ, מידע שיכול היה אולי להציל חיים אילו רק נודע בזמן, לא הועבר הלאה מהסוכנות למשפחה המאמצת ולדיוויד עצמו! לקרוא ולא להאמין.

סופו של הסיפור האישי הגיע בזכות השירות של 23andMe: חברה המאפשרת לגלות קרובי משפחה קרובים ורחוקים, באמצעות בדיקת די-אן-איי. בישראל הבדיקה אסורה. כנראה שברשויות הדת חוששים מפני גילוי מי שייחשבו ממזרים על פי ההלכה. סבורים שמוטב פשוט לא לדעת. אבל אפשר לעקוף את המחסום: יוצרים כתובת פיקטיבית בארצות הברית, ומזמינים מאמזון את הערכה. היא מגיעה לכתובת האמריקנית, ומשם נשלחת לישראל בדואר. הערכה מכילה מבחנה שיש לירוק לתוכה, ואז שולחים אותה ל23andMe. התוצאות מגיעות כעבור כמה שבועות, והן מרתקות! השירות מאתר קרובי משפחה בדרגות שונות, מתאר את המוצא האתני של בני משפחתו של הנבדק (למשל, במקרה שלי, איזה אחוז מהגנים שלי אירופי, יהודי אשכנזי, צפון אפריקני, ואפילו ממש מאילו ארצות הגיעו אבות אבותי, דורות רבים לאחור), ויכול גם להתריע מפני בעיות רפואיות מולדות שכדאי לשים לב אליהן. 

למרגרט ולדיוויד  העניק השירות של 23andMe את שלוות הנפש שנגזלה מהם ברשעות ובאכזריות לא מובנות ובלתי נסבלות.

כדאי מאוד לקרוא את הספר. חלק ממסקנותיו חשובות גם לנו, כאן, בישראל. מסתבר שבשנות ה-50 וה-60 תינוקות "נעלמו" בעולם כולו, ובשיטות שונות, כולן מחרידות באותה מידה. 

אפשר כמובן לקרוא אותו בקינדל אמזון:

סרט הקולנוע "פתאום משפחה": מה הסוגיה החשובה שהוא מציג

 

סרט הקולנוע "פתאום משפחה" מציף נושא חשוב מאין כמוהו: איך נראה אימוץ מנקודת מבטם של המאמצים ועם אלו קשיים הם נאלצים להתמודד.

הסרט הוקרן במפגש של עמותת פסיפס, שפועלת כדי לשפר את איכות החיים של ילדים מאומצים, הורים מאמצים ומשפחותיהם, ולקדם אותם.

באתר של העמותה כתוב כי היא "הגוף היחיד שנותן מענה כולל למשפחות מאמצות בשלבי הטרום והפוסט אימוץ," וכן שהיא מעניקה למשפחות המאמצות "תמיכה וליווי מקצועי על ידי צוות רב מקצועי של מומחים בתחום האימוץ," שאותם נותנים "הורים מאמצים, מאומצים בוגרים ואנשי מקצוע בתחום, המהווים צוות חשיבה ותמיכה בפעילות."

קדם להקרנה של הסרט סיפורה המפעים של אם מאמצת שמגדלת עם זוגתה תשעה ילדים, חלקם ביולוגיים וחלקם מאומצים. הן גם משמשות משפחה אומנת לילדים שאיש אינו מוכן לטפל בהם: ילדה בת ארבע שסובלת מפיגור שכלי, ושני ילדי פליטים שנאלצו, לפני שנמסרו לאומנה, לשהות זמן ממושך בכלא עם הוריהם.

בשלב השאלות מהקהל הרימה יד אחת הנוכחות ותהתה אם הורים מאמצים בישראל זוכים לעזרה או להדרכה כלשהן מצד השלטונות. "אנחנו מאמצים חדשים," סיפרה, "רק חצי שנה, ואנחנו מרגישים לגמרי לבד, בלי שום תמיכה."

אכן, היא נענתה: אין בישראל שום תמיכה ממוסדת בהורים מאמצים, השיבו לה הדוברת שעל הבמה ולצדה אחת המארגנות והיוזמות להקמת עמותת פסיפס. החברה שארגנה את המפגש הסבירה לשואלת שהיעדר התמיכה הוא שדרבן אותן מלכתחילה להקים את העמותה, והבטיחו לה שבתום הערב ישחחו אתה. אכן, אחרי ההקרנה אפשר היה לראות שכמה מהנוכחים, רובם כנראה הורים מאמצים, חלקם ילדים מאומצים (גם אמהות ביולוגיות שמסרו את ילדיהן לאימוץ מגיעות לפעמים למפגשים הללו, העידה המארגנת), כבר ניגשו אל המאמצים הטריים ושוחחו אתם. כל כך חשוב שהוותיקים מטים אוזן ושכם, מאזינים, משתפים מניסיונם ותומכים!

ייתכן שיהיו מי שיתהו מדוע בכלל זקוקים הורים מאמצים לתמיכה. הרי מדובר, בלי ספק, באנשים טובים ונדיבים, כאלה שעשו מעשה מופלא שכולו נתינה ורצון טוב: פתחו את לבם ואת ביתם לילד או ילדה שאין בעולם מי שיעניק להם את האהבה הבסיסית שכל אחד באשר הוא זכאי לה, שכל מי שיש לו הורים מרגיש שהיא מובנת מאליה, שבלעדיה אי אפשר לשרוד.

הסרט "פתאום משפחה" מציג כמה מהקשיים שאתם מתמודדים מאמצים שאין להם כנראה מלכתחילה מושג מה צפוי להם.

כי ילדים מאומצים, במיוחד כאלה שאומצו בגיל שבו כבר אינם תינוקות, ולכן הם זוכרים את הוריהם הביולוגיים ומתגעגעים אליהם (גם אם היו הורים פוגעניים, מזניחים, הרסניים), נוהגים באופן לא מודע לאתגר את המאמצים, כנראה כדי להיות בטוחים שאלה ראויים לאהבתם ושיוכלו לבטוח בהם. לשם כך, וכמובן שלא מתוך החלטה, מעמידים הילדים את ההורים המאמצים למבחן. האם יצליחו אלה להתגבר על הכעס הבלתי נמנע שמתעורר בהם? האם נדיבותם, אהבתם, החמלה שהם חשים, יגברו על הכול?

הסוגיה, כאמור, מורכבת מאין כמותה, וסרט כמו "משפחה פתאום" חשוב מאוד.

הבעיה שהוא עשוי בשטחיות, ורק לכאורה מתמודד עם הבעיות שהוא מבקש להציג. הוא סרט אמריקני, במובן הרע של המילה:  נוסחאתי, ומגחיך. המילה הראשונה המופיעה בשמו "פתאום משפחה", מתאימה לו מאוד: "פתאום". תהליכים שבמציאות לא יכולים שלא להימשך זמן רב, שנים, מואצים ומתרחשים בסרט בזריזות שאי אפשר להצדיקה רק בקוצר היריעה והזמן הנתון בידי היוצרים. שכן ראוי שאת מה שחווים המאמצים, המאומצים, והסובבים אותם – בני המשפחה המורחבת, חברי קבוצת התמיכה שהם משתייכים לה, הצוות המלווה מטעם רשויות הרווחה – יציגו במידה רבה יותר של כבוד, אמינות, אורך רוח ועומק.

הסרט אמור להיות מבדח, מן הסתם – כדי להקל על הצופים. אכן, נשמעו מקרב הקהל קולות צחוק, וגם אני מצאתי את עצמי צוחקת לפחות פעם אחת: כאשר המאמצת הפוטנציאלית מתמודדת עם ההתנגדות הדוחה של בני המשפחה המורחבת שלה לרעיון האימוץ, ומסבירה להם שיש כל כך הרבה ילדים בודדים בעולם, ילדים שאין להם משפחה, וש"ברגע הזה אני מקנאה בהם"… עם זאת, רוב החידודים והבדיחות היו, לפחות בעיני, תפלים למדי. הפריעו לי התגובות המוגזמות, הלא טבעיות, הלא משכנעות, של הדמויות, למצבים שמצריכים דקות אבחנה, רגישות ועדינות. ההפרזות, הפתרונות הקיצוניים, הבלתי אפשריים, לא שכנעו אותי (דוגמה קטנה: ההורים המאמצים מגלים שמישהו שולח לבתם הודעות טקסט מיניות. הם מגיעים למקום העבודה שלו, בבית הספר שבו היא לומדת, חובטים ובועטים בו עד זוב דם, ובה בעת שוכחים במכונית את שני הילדים הקטנים, אחיה ואחותה, שגם אותם הם מתעתדים  לאמץ. נו, באמת…).

עם זאת, לא היה רגע שבו לא חשבתי על קהל הצופים המסוים שנכח בהקרנה המיוחדת. הייתה ביניהם קבוצה של בני נוער, בני משפחה מאמצת אחת. לא יכולתי שלא לתהות מה הם חושבים לנוכח מה שמוצג בפניהם בסרט.

בתום ההרצאה המקדימה סיפרה המארגנת שאת ההקרנה המיוחדת יזמה אחרי שפגשה באקראי, בהקרנה מסחרית, את אחד מאותם מאומצים, והוא שב ואמר לה "זה בדיוק כמו המשפחה שלי".

אם כך, אם הסרט עורר הזדהות כזאת בקרב מי שמכירים הכול מבפנים, אפשר כנראה להצדיק אותו, ובלי ספק חשוב לברך עליו ועל מה שהוא מספר לצופים.

היום בפסטיבל הסרטים בחיפה, "שלושה זרים זהים": חזק, חשוב, מחריד!

 

"Nature or nurture"?  – תורשה או סביבה? מה משפיע יותר על טבעם של בני אדם, וכפועל יוצא – על גורלם: המטען הגנטי שאתו  נולדו, או המשפחה שבה גדלו? השאלה המרתקת הזאת מעסיקה חוקרים, פסיכולוגים, אנשי חינוך, סתם הורים, שכן התשובה לה הרת גורל: האם מי שמגדל ילד "אשם" כשהוא נכשל או אומלל? האם, לעומת זאת, מותר לו להתגאות כשהילד מצליח, או מאושר, ולקחת לעצמו את הקרדיט לכך?

הסרט התיעודי "שלושה זרים זהים" נוגע בשאלה הזאת באופן ייחודי, יוצא דופן ומסעיר, בכאב הבלתי נסבל שהוא מסב.

תחילתו של הסרט שמחה מאוד, ועד שלב מסוים לא היה אפשר להימנע מלצחוק ולחייך. השמחה נעלמת אחרי זמן מה וככל שהסרט מתקדם, כך גוברים הכעס והזעזוע. בתום הסרט, עלתה בקי ריד, אחת משני המפיקים, על הבמה וענתה על שאלות הקהל. אחת מהן הייתה, אם המהפך באווירה שמייצר הסרט היה מתוכנן.

היא השיבה בחיוב. אבל ברור לגמרי שהתכנים העולים בו מכתיבים את התחושה שהוא מעורר.

הסיפור בתחילתו, כאמור עליז, ואפילו מבדח. גבר צעיר מדבר אל המצלמה ומספר כיצד ביום הראשון שבו הגיע לקולג' שבו התכוון להתחיל ללמוד, קיבלו אותו סטודנטים רבים בטפיחות על השכם ובשמחה גלויה. הקרבה היתרה הפתיעה אותו, ובצדק – מי מצפה לחביבות ולגילויי שמחה מופגנים כל כך כבר ביומו הראשון בקולג'? ואז התבררה התעלומה. במקום למד בשנה הקודמת צעיר שנראה בדיוק כמוהו. עד מהרה התבררה התעלומה: שני הצעירים היו מאומצים, שניהם נולדו באותו יום ובאותו מקום, ונולדו לאותה אם.

עד כאן הפתעה, שמחה, צחוקים.

הסיפור הלך והסתבך כשבעקבות חשיפה תקשורתית "נולד" לשניים אח נוסף, כלומר – הם היו בעצם שלישייה, ואומצו במשפחות שונות, כלומר, הופרדו זה מזה בגיל חצי שנה.

השמחה עדיין שוררת על המסך ובקרב קהל הצופים. השלישייה מתפרסמת. הם מופיעים בתוכניות בטלוויזיה, לבושים בבגדים זהים, ומפגינים התנהגויות, שפת גוף, תנועות זהות. הם חוגגים את היחד שלהם. מדגישים את מה שמשותף ביניהם: כולם מעשנים מרלבורו. כולם עסקו בעבר בהיאבקות. כולם נמשכים לנשים בוגרות. אז מה – התפישה שלפיה הגנטיקה קובעת הוכחה? לא משנה היכן גדלת, בסופו של דבר נועדת לעשן מותג מסוים של סיגריות?

במשך זמן מה הם ממשיכים לחגוג את האיחוד המחודש, אבל אז מתגלעים ההבדלים ביניהם. הם לא יכולים להמשיך לדבוק במכנים המשותפים השטחיים שבאמצעותם הזדהו זה עם זה.

אם כך, אולי בכל זאת הסביבה היא הקובעת את אופיו ואת גורלו של האדם?

כל השאלות הללו מסתברות כעניין של מה בכך לאור מה שמתגלה ככל שהסרט נמשך.

מכאן – אזהרת ספוילר!

מסתבר ששלושת האנשים הללו היו למעשה חלק מניסוי שערך פסיכיאטר ניצול שואה, פיטר נויבאור, שביקש לגלות את התשובה לשאלה – חינוך או תורשה. בשיתוף פעולה עם סוכנות אימוץ שאנשיה היו יהודים ושפעלה בקרב האוכלוסייה היהודית בארצות הברית, הופרדו תאומים רבים – איש אינו יודע עד היום כמה מהם – וביניהם גם בובי ספרן, אדי גאלנד ודייוויד קלמן, ילדי השלישייה – ונמסרו לאימוץ במשפחות שמשתייכות למעמדות חברתיים שונים: משפחה עשירה, משפחה מהמעמד הבינוני ומשפחת צווארון כחול. במקרה של השלישייה הניסוי בחן גם את ההורים המגדלים. סגנונם כהורים נבחן באמצעות שלוש ילדות שאותן אימצו שלושת זוגות ההורים כמה שנים לפני שקיבלו לידיהם את ילדי השלישייה. לאורך השנים נשלחו שוב ושוב חוקרים שעקבו אחרי הילדים, צילמו אותם וכתבו עליהם דוחת תצפית. להורים, שלא ידעו מאומה על כך שמדובר למעשה בשלישייה שהופרדה, ולא ידעו כמובן שמדובר בניסוי "מדעי", הסבירו שזהו מעקב שנועד לבחון את גדילתם של הילדים המאומצים.

כמה מחריד. כמה מזוויע. כמה לא נתפש. כך – לערוך ניסוי בבני אדם, בלי ידיעתם, להתאכזר, להפריד אחים, להתעלם לגמרי מהצרכים והרגשות שלהם! כשנודע על כך בדיעבד לאחד האבות המאמצים הוא הכריז בכאב שהוא ואשתו היו מאמצים בשמחה וברצון את כל השלושה!

תוצאותיו של המחקר המזוויע מעולם לא התפרסמו. את הנתונים ניסו להסתיר מפני העולם, ומפני האנשים שעליהם ערכו את הניסוי, בארכיון חתום.

אז מה בכל זאת קובע, חינוך או תורשה?

הניסוי השפיע, לפחות על חייו של אחד מבני השלישייה, באופן טרמינלי, ולשאלה אין תשובה ניצחת, זולת ההבנה שהסביבה מאפשרת, כנראה, לתורשה להתבטא, או בולמת אותה.

ואת זה ידענו, בעצם, עוד לפני שהתחילו להתעלל בתינוקות הללו.

"בשנות השישים והשבעים אף אחד לא חשב שיש בניסוי כזה פגם מוסרי", קובעת אחת מעוזרותיו של הפסיכיאטר בחיוך מבודח וזחוח. הוודאות שבה כנראה גם עכשיו היא אינה מבינה מה עוללו, מפחידה.

רבקל'ה מונדלק, "ילדתי": מדוע הייתה ילדה נטושה וגם ילדה נבחרת

"אנשים שואלים מדוע אינני מסוגלת להניח לעבר. לעיתים נדמה לי שחושדים בי כי החקירות אינן אלא גירוד של הפצע, כאילו אם רק אניח לדבר הוא ייעלם בתוכי." כך נפתח הפרק "אחרית דבר" בספרה של רבקל'ה מונדלק, ילדתי, שהוא – כעדותה – שילוב של אוטוביוגרפיה ועיון.

מונדלק מספרת בספר על חייה כמי שאומצה כשהייתה תינוקת,  ועל המפגש שלה עם "האישה המוסרת", כפי שהיא מכנה אותה, או במילים אחרות עם האישה הביולוגית, זאת שילדה אותה, אבל סירבה להביט בה, וויתרה עליה מיד, בלי היסוס. היא מספרת על העלבון שנולד ביחד אתה, ועל מה שדחייה כזאת עושה לנפש. ועוד היא מספרת על האימוץ המופלא שזכתה לו, על שני הוריה שהעניקו לה אהבה בלי תנאי ואִפשרו לה להיות האדם שאפשר לחוש בו מבעד למילותיה: רגישה, מפוקחת, חכמה, אדם שרואה את זולתו, וגם נחושה, נאבקת כשיש צורך, אבל זהירה מאוד בכבודם של אחרים ובטובתם.

הספר שכתבה פותח צוהר לא רק אל עולמה הפרטי, אלא גם אל ההשלכות והמשמעויות של היות אדם מאומץ: מצד אחד דחוי לגמרי ומצד שני נבחר. הכי עזוב והכי רצוי. שהרי הייתה תינוקת שאישה אחת בחרה להתנכר לה, ואישה ואיש אחרים לקחו אותה אל חייהם והעניקו לה כל מה שיכלו.

מסיפורה האישי משליכה מונדלק אל עולמם של מאומצים. אל ההתנסויות והמבחנים שבהם הם מעמידים את המאמצים, כדי לבחון אותם ואת נאמנותם. היא מסבירה שאינה מהססת לתאר את הקשיים הצפויים למאמצים, כי היא מעדיפה שרק מי שמתאים לכך באמת יעשה זאת.

מונדלק זכתה על פי עדותה, וכפי שאפשר להיווכח מתיאוריה, בהורים שהעניקו לה את האהבה הלא מותנית שכל אחד זכאי לה. ועם זאת, עם כל ההצלחה של האימוץ, ברור שלתחושת הנטישה שליוותה אותה בחודשי חייה הראשונים יש תוצאות עצובות. (מסירתה אל הוריה התעכבה, כי פרצה מלחמה והרשויות חיכו כדי לוודא שאביה המיועד חוזר בשלום מהקרבות. מונדלק מספרת על כך במרירות לא מוסווית: בשם החשש שמא תגדל במשפחה חד הורית השאירו את התינוקת במוסד, בחודשים הראשונים לחייה!).

כך למשל היא מספרת, שאינה נוטה לחגוג את ימי ההולדת שלה, ושהם "נטולי שמחה", כי "מה יש לחגוג? […] האם האישה שילדה אותי זוכרת? לשם מה לציין הולדת של תינוקת לא רצויה? ימי ההולדת שייכים לאלה שנולדו מאהבה…" ועוד היא מוסיפה שאילו היה הדבר תלוי בה, הייתה מעדיפה לחגוג תאריכים אחרים. למשל – "את היום שבו אמא ואבא אספו אותי אל חיקם." היא מעידה על עצמה שהיא סובלת מחרדות נטישה "בגודל של מגרש כדורגל". היא ערה לרגישותה המופלגת, לנטייתה לפרש התנהגויות, לעומס הרגשי שהיא מטילה על חבריה ואוהביה. היא מפוקחת בראייתה העצמית, אבל ברור לגמרי שאין בכוחה של ההבנה לרפא את הפצעים ולמנוע את הכאב.

הספר מרתק וגדוש בתובנות מרגשות. הנה למשל – ההסבר שלה מדוע מעשה האימוץ ראוי לכל שבח: "אנשים מביאים ילד לעולם ממניעים אנוכיים על פי רוב. לידה כשלעצמה איננה בגדר 'מעשה טוב', ורק המחויבות והאחריות שההורים נוטלים על עצמם לאחריה, הן שקובעות את ערכו המוסרי של האקט. אימוץ תינוק הוא מעשה ערכי מלכתחילה, יותר מלידה והולדה, מכיוון שהקשר נרקם כמו סוד, בחוט עדין ולא בחבל. אנשים מאמצים מתוך צורך נפשי עמוק, אך מעשה טוב אינו מאבד מערכו כשהוא נעשה מתוך צורך ועונה לו." כמה מדויק, נכון ומרגש!

ועוד תובנה לדוגמה: במפגש עם האישה הביולוגית גילתה מונדלק מה מוצאה העדתי (שבו "חשדה" מאז ומתמיד!), והיא תוהה אם סגנון החיים שלה ואורחותיה נובעים מהחינוך שקיבלה מהוריה, והאם, אילו לא נמסרה לאימוץ, הייתה שונה בהתנהגותה. והיא מסבירה: "כך, כשמאומץ נפגש עם מוצאו בגיל מבוגר הוא עלול להרגיש זר מכאן ומכאן, ואם לא זר, אז דורך באוויר."

לא רק תובנות יש בספר, אלא גם עוצמה רגשית לא מבוטלת. תיאור המפגש עם "הביולוגית" מזעזע, ולא רק בשל הפער הבלתי נתפס בין מה שקרה במציאות לבין הפנטזיה על המפגש, שגם אותה היא מפרטת.

ויש בו לא מעט הומור. "הביולוגית לא מתעניינת בשלומי," היא כותבת, ומוסיפה, "הרגל מימים ראשונים להולדתי"… מה עוד אפשר לעשות השהכאב בלתי נסבל אם לא להתבדח עליו?

ויש בו כל כך הרבה כאב, שנובע, בין היתר ואולי בעיקר, ממותו של אחיה המאומץ, שנהרג מבעיטה של סוס, בהיותו בכיתה א'.

אני מקווה שקוראי הספר מבינים כי כתיבתו לא הייתה "גירוד של פצע" (וגם לא "אקט מרפא", כפי שמונדלק מדגישה), אלא – התבוננות אמיצה בעיניים פקוחות, אל כמה הבטים שקשורים באימוץ, ובחוויה של מי שאומץ. היא מתארת את ההתנסויות השונות שהיו לה עם המערכת, שהייתה לרוב אטומה מדי. לדוגמה: בניגוד לפרקטיקה הנהוגה באנגליה, שם, לפי דבריה של מונדלק, מאומץ שמגיע לגיל המתאים ומבקש לפתוח את תיק האימוץ "מגיע לארכיון, מוסר את מספר תעודת הזהות שלו, ומקבל חדר להתייחד בו", בישראל השירות למען הילד נוקשה מאוד ביחסו אל המאומץ, שאינו זכאי לקבל את התיק לידיו ונאלץ לקבל את הפרטים מידיה של עובדת סוציאלית שרק היא מוסמכת להחליט מה מותר לו לדעת ומה יוסתר מפניו. מונדלק מתארת את מה שהיא מכנה "עמדה פטרונית" של השירות למען הילד, וכותבת כי "לעתים קרובות נדמה היה לי כי נוהלי ההגנה שנבנו שם מכוונים לגונן על המערכת ולא על ה'קליינטים.'"

ילדתי נועד במידה רבה להעניק פתחון פה לילדים שטרם אומצו, לאלה שעדיין משוועים לאהבה הורית, ועושה זאת באופן משכנע ונוגע ללב.

למרבה הצער, קשה להשיג את הספר. בחנויות לא הצלחתי לקנות אותו, אבל לשמחתי מצאתי אותו, בספרייה העירונית.

ממליצה עליו בכל פה.