תגית: אידה פינק

אידה פינק (חלק שני): למרות הכול, יופי

"אני תופשת מטאטא, מטאטאת אבק דק, מבהיק," מספרת אידה פינק על אחד הרגעים המכריעים בהצלתה: זה עתה הצליחה לשכנע את הצוררים שביקשו לקחת את נפשה שאיננה היא עצמה. היא לא היהודייה המשכילה, הפסנתרנית, השולטת בכמה שפות. דמותה הבדויה – פולנייה כפרית וטיפשה שאינה מבינה גרמנית – קמה לתחייה. הותר לה להיעשות עובדת כפייה בהתנדבות.

בעיצומם של ימי הרצח ההמוני נסעו אידה פינק ואחותה לתוך גרמניה. ישר לתוך לוע הארי, אל מוקד הסכנה. ושם ניצלו. אלה היו הימים שבהם יהדות הייתה הסוד האיום והמביש ביותר שיכול להיות לאדם. מסוכנת יותר מלהיות חולה אִבּוֹלָה בימינו, גרועה ממחלה, פשע מביש, מביך, שאחת דינו. מה היה צריך אז כדי להינצל? קודם כל – מזל. שברגע המכריע שבו מישהו כבר מרים את שפופרת הטלפון כדי לטלפן לגסטפו, יקרה משהו שימנע את השיחה – אדם נוסף נכנס לחדר, הדעת הוסחה, הגורל הוסט. כמו כן הייתה נחוצה עזרה. יד אנושית שתושט ברגע לא צפוי, מפקד שפוגש את הנמלטות מהמחנה ובמקום ללכוד אותן, מאפשר להן ללכת. והיה גם צורך בתושייה רבה, ביוזמה, ביכולת אלתור. ובאומץ לא מצוי.

יכולתה של אידה פינק לבדות, להמציא, להשתכנע בקיומן האמיתי של הדמויות שלבשה ולאפשר להן לפעול בשמה הצילו לא פעם את חייה: "לא ידעתי שאתחיל לצעוק: אני לא נוסעת לשום מקום, חולירע, אני חוזרת הביתה, קודם משדלים ואחר כך משפילים את הבן אדם, העבודות שלכם בתחת שלי, ומכיוון שהייתי אדומה אחרי הרחצה הלכתי והאדמתי מהצעקות, והמשכתי לצעוק עד שהורו לי להסתלק, לא ידעתי שנצא מהחדר הזה ונותיר ליד הקיר שש ואולי שמונה נשים שותקות וחיוורות, עם בהלה בעיניים, נשים שחיוורונן ושתיקתן העידו כנגדן יותר משתעודת הלידה הגנה עליהן."

הצעירה שאידה פינק מתארת בספרה ידעה לא לתת אמון באיש. לחשוב כל הזמן על מניעים. להגיב כאילו איננה היא. בעולם התעתועים שבו התהלכה הסתתרה המציאות המוכרת שהתעוותה ונהפכה למקום מסוכן, נופי ילדות שנעשו אויבים: "האגם מופיע מיד מול העיניים, חלק, קפוא, בשכבת קרח כחלחלה, מטואטאת משלג שעליה החלקנו על מחליקיים, יום-יום אחרי השיעורים, מתחת לחלונות הבתים שעל החוף…"

נלך בלילות נישן בימים
ספריית פועלים. לעברית: דוד ויינפלד

איך אפשר להבין את יכולתה להתמודד עם  הזיכרונות מחיים אחרים: "אני נזהרת מהעיר הזאת. אני מהלכת ברחובות שבהם הלכתי פעם, חולפת על פני כיכרות ובניינים מוכרים, חולפת על פני בתי קפה שבהם שתינו קפה ואכלנו כדורי שוקולד," ולא לוותר, להמשיך להיאבק כדי לגבור, לחיות, למרות השנאה הרצחנית הסובבת אותה מכל עבר: חברותיה לספסל הלימודים שהפסיקו יום אחד לדבר אתה. הווילונות שרעדו ביום שהעבירו את היהודים לגטו, כשהשכנים החבויים הציצו על המתרחש. הפחד המתמיד להיחשף, להתגלות: האימה – "הם יודעים". המשפטים שנאמרים בנוכחות דמותה הבדויה – "ההיטלר הזה הוא פושע, אבל מה שלא יהיה, הוא שחרר אותנו מהיהודים." הסחטנים שמזהים אותה ואת אחותה ולוקחים מהן את התעודות, כדי שיפדו אותן בכסף (שאין להן, ובכל זאת היא מצליחה להשיגו). הילדה בת השלוש עשרה, אחת מחבורת הפולניות שנוסעות לעבוד בגרמניה, שמבררת בסקרנות אם הן יהודיות, כפי שאומרות השמועות, ומסכמת, "אני לא אוהבת יהודים".

רק פעם אחת גברה אידה פינק על אחת הדמויות שיצרה, שנועדו להגן עליה: כמה קצינים גרמניים לועגים לעובדת הפולנייה המטומטמת, הדמות שגילמה באותה עת. יש בחדר פסנתר והם צוחקים: "קרוב לוודאי שהיא לא ראתה מעולם מישהו מנגן בפסנתר… בואי, תראי, מספיק ללחוץ עם האצבע על הקליד…" והיא – בניגוד לשכל הישר, בניגוד לצורך להגן על עצמה, להישאר מריה הבורה הכפרית, שכבר "קיימת כמעט ללא פיקוח מצדי" אינה מצליחה לגבור על הפיתוי להראות להם. להוכיח מי כאן באמת מטומטם, מרושע, לא אנושי, גזען אכול דעות קדומות: היא נוגעת על קליד או שניים, זוכה לקיתונות נוספים של לעג, ואז מתיישבת ולמרבה התדהמה של המנוולים מנגנת פולונז של שופן. ומסכנת בכך את חייה, אבל בתושייתה מוצאת מיד הסבר משכנע: היה לה ארוס, נגן עוגב בכנסייה, שלימד אותה…

יופיו של הספר נלך בימים נישן בלילות מפתיע. אידה פינק מתארת בו ימים אפלים, אבל גם כשהיא מספרת על סבל היא יודעת לדלות מתוכו ניצוצות של אור. דלת כחולה של אסם נהפכת בעיניה לים והאבק שהיא מטאטא מרצפת מפעל לייצור חלקי נשק גרמניים "דק ומבהיק".

אי אפשר שלא להכיר תודה לסופרת המופלאה הזאת, שהן בעצם סיפור חייה והן באופן שבו סיפרה אותו, מחזקת את האמונה ביכולת האנושית ואפילו, למרות הכול, בטובם של בני אדם.

אידה פינק (חלק ראשון): כיצד הצילה אותה זהותה הבדויה

המשפחה שלה מודרנית, בורגנית, מעורה היטב בחברה הפולנית בעיר הולדתה, זברז' שבמזרח המדינה. אביה רופא מצליח. אמה דוקטור למדעים שעובדת כמורה למדעי הטבע ולמתמטיקה. יש לה אחות אחת, צעירה ממנה בשנתיים. הם אמנם שומרים על מודעות יהודית, למשל – חוגגים את החגים, אבל הם חילונים, ושפת הדיבור שלהם בבית אינה יידיש אלא פולנית וגרמנית. לה עצמה יש תוכניות ברורות: היא מוזיקאית מוכשרת, מתעניינת גם בספרות, ושואפת להיות פסנתרנית. היא מכשירה את עצמה לכך בלימודים בקונסרבטוריון של לבוב.

אבל החיים המוכרים, המבוססים, נעצרים בתחילת חודש ספטמבר של שנת 1939 כשהצבא הגרמני פולש לפולין ופורצת מלחמה. היא בת שמונה עשרה. לפני חודשיים סיימה את לימודיה בגימנסיה. לאוניברסיטה כבר לא תגיע. תקוותיה נגוזו והעתיד שתכננה איננו עוד. המשפחה מוצאת את עצמה בגטו, שם הם מנסים להסתתר מפני הסכנה, קשובים בלי הרף לכל רעש מפחיד ומאיים, חיים כל העת לצד המוות. הם יודעים: אם לא יפעלו בהקדם, אם לא יברחו, יגיעו הרוצחים גם אליהם. אביה רב התושייה מצליח לסדר לבנותיו מסמכים מזויפים שבאמצעותם הן מתחזות לפולניות. לפחות לאחת מהן, האחות הבכורה, יש מה שנקרא אז "מראה טוב": היא בהירת עיניים ושיער ופניה מעוגלות. האחיות מגיעות לגרמניה ועובדות שם כפועלות פשוטות. האב עצמו מוצא מחסה אצל איכרים פולנים שמכירים לו תודה על מה שעשה למענם לפני המלחמה. כשזהותן של האחיות נחשפת, הן מצליחות לברוח שוב, נודדות ממקום למקום, עובדות בחקלאות ובבתי חרושת. קשה להן לעמוד כל הזמן על המשמר, להעמיד פנים, להחליף שוב ושוב את הזהות. "בהתחלה הייתי שחקנית גרועה", סיפרה לימים. "אחר כך השתפרתי ושיחקתי טוב יותר, ובסוף כבר לא הייתי שחקנית. הייתי הדמות הבדיונית שיצרתי."

שמה אידה לנדאו שנהפכה אחרי המלחמה לאידה פינק, אחרי שנישאה לניצול כמוה.  גם אחותה ואביה  שרדו. (אמה נפטרה ממחלה בעיצומה של המלחמה). בשנת 1957 קיבלה, ביחד עם שאר בני משפחתה, את אשרת היציאה המיוחלת מפולין, ועלתה לישראל.

אכן, אידה פינק ניצלה מהשואה ועזבה את פולין, אבל השואה ופולין לא עזבו אותה. היא אחת הסופרות הישראליות המוכרות והאהובות, אך את כל סיפוריה כתבה לא בעברית, אלא בשפת אמה. במשך שנים ישבה בדירה קטנה בחולון וכתבה על דפים, בעיפרון, ובמכונת כתיבה פולנית מיושנת שהביאה עמה משם. "אינני צריכה נוף כדי לכתוב," הסבירה, "הנוף נמצא בתוכי." כל סיפוריה נגעו בכאב שהתוודעה אליו בימי המלחמה. היא נחשבת סופרת שואה, תואר שהתקוממה נגדו. מעולם לא עסקה "בזוועה הפיזית", כפי שהגדיר זאת דוד וינפלד, שתרגם את רוב סיפוריה.

אדרבא, כשניסתה בתחילת שנות השבעים לפרסם את קובץ הסיפורים הראשון שכתבה, דחה אותה סופר מפורסם מטעם ההוצאה לאור ואמר: "ככה לא כותבים על השואה." שבע  עשרה שנה אחרי כן, בשנת 1988, כשספרה השני, הגן המפליג למרחקים ראה אור, כתב עליו המסאי והמבקר יורם ברונובסקי "רק כך אפשר לכתוב על השואה," כלומר – לא בצעקה רמה, לא בתיאורים מחרידים, אלא בנגיעה בהתרחשויות שאירעו לפני הזוועות עצמן וברגשות ובהתרחשויות הנפשיות שנבעו מהן.

אידה פינק עבדה כמה שנים ביד-ושם, שם תיעדה עדויות של ניצולים שנמסרו בפולנית, והדפיסה פרוטוקולים מחקירותיהם של פושעים נאצים. היא החלה לכתוב סיפורים קצרים שכולם התבססו לדבריה על אירועים אמיתיים. חלקם אירועים שהתרחשו בחייה או בחיי הקרובים אליה – בני משפחה, חברים, מכרים, וחלקם נשאבו מתוך העדויות ששמעה ביד-ושם. "לא צריך בשביל זה פנטזיה," אמרה. "קרו כל כך הרבה דברים, שלא צריך לדמיין כלום".

בכל אחד מהסיפורים הקצרים הללו, האורך של חלקם לא יותר משני עמודים, לכדה רגעים פרטיים של בני אדם ודווקא בכך, בפרטים הקטנים, שכל אחד מהם לוחש את צעקתו, אמרה את האמת המצטברת לכלל אמירה הנוגעת בזוועה המכונה "השואה".

לפני שש שנים זכתה אידה פינק בפרס ישראל. בנימוקי השופטים נכתב בין היתר כי "סיפוריה מצטיינים בהבעה מדויקת וחסכנית, כמעט נזירית, במסירה מרוכזת ודחוסה של תחושות וחוויות ובתבונה מבנית רבה. בתור שכאלה סיפוריה מתגלים ככלי ביטוי רב עוצמה לתיאור הזוועה שפקדה את יהדות אירופה במהלך מלחמת העולם השנייה."

כל האנשים בעולם פנו אליה בשם שאותו קיבלה מהוריה כשנולדה: אידה. רק אחותה, שהיטיבה להכירה יותר מכל אדם אחר, אחרי השנים שבהן הצילו זו את זו והיו המשענת היחידה, הקשר הבלעדי לעולם שממנו הגיעו ולידיעת האמת על עצמן, המשיכה עד אחרית ימיה לקרוא לה בשם מריסיה, הדמות הבדויה האחרונה שאותה לבשה במסע הימלטותן.

נראה כי גם כשחזרה לזהותה, משהו מהדמויות הבדויות שגילמה כדי להינצל נשאר טבוע בנפשה. ואולי היכולת של אידה להתמזג בתוך מריסה וללבוש דמות אחרת מזאת של עצמה הייתה המפתח שבעזרתו פתחה את הדלת הפנימית לסיפוריה.

 

אידה פינק, "כל הסיפורים": "בתולה לא יכולה להיות זונה?"

סופו של הסיפור ניירות אריים מאת אידה פינק

כמו כל סיפוריה של אידה פינק, גם הסיפור "ניירות אריים" קצרצר: כולו ארבעה עמודים וחצי. ובכל זאת נוצרת בו, ובכל האחרים, מציאות שלמה, משמעותית ונוקבת.

אידה פינק כל הסיפוריםאפילו רק מסיומו של הסיפור, כפי שהובא כאן, אפשר להבין את הנסיבות שעליהן נכתב: אישה צעירה, למעשה נערה, נאלצת לשלם בגופה כדי לזכות בניירות האריים שיאפשרו לה ולאמה להינצל. כמו בכל סיפוריה של אידה פינק, קשור גם "ניירות אריים" בשואה, ועושה זאת כביכול בלי לגעת בזוועה עצמה. היא לא נאמרת במפורש, נשארת בשוליים, אלה שאין בהם הרג ישיר, אין גופות ודם. המוות מרחף מעל פני התהום, נודע ולא נוגע. והכאב – הוא מתקרב בקווים קלים, בעדינות מצמיתה.

הנה כאן, בסיפור הזה, יש דוגמה לרוע תמציתי: המנוול, מי שכל העוצמה בידיו, שיש לו הכוח לגזור חיים או מוות, כולו ענייני ועסקי, קצת מבודח, כאילו הגון – בתמונה קודמת הנערה אומרת לעצמה שנהג בה תמיד כיאות. הוא בן ארבעים והיה לפני המלחמה המעביד שלה. היא בת שש עשרה. הוא בוחן את גופה כמו שבודקים סחורה. משבח את מבנהו. הזדמנה לו האפשרות לתבוע ממנה כל מה שעולה על דעתו ובתמורה יאפשר לה לחיות ולהציל גם את אמה.סביר להניח שהאם אינה יודעת מה המחיר שבתה נתבעת לשלם בנוסף על הכסף שאותו תיתן לאנס, המעט שנותר להן, אבל אין בו די.

לא בטוח שהאנס מעוניין רק בגופה. הוא עט גם על ההזדמנות להשפיל אותה. להוכיח שהיא זונה. שתהיה מוכנה להימכר. שגם לה יש מחיר, והוא לא גבוה במיוחד מבחינתו: חייה תמורת כמה מסמכים שקל לו לספק. אקט מסחרי, המעיד על כך שאפילו נערה, כמעט ילדה, מבוהלת וחסרת אונים, היא בעצם "סתם" זונה: מישהי שמוטחת בעיניו באחת אל תחתית הסולם האנושי. ובעצם עוד לפני כן הייתה שם, יהודייה בעולם המעוות של אותם ימים.


בימי מלחמת העולם השנייה התחכם המודיעין הבריטי ויזם את אחד ממבצעי הריגול היעילים והמשוכללים ביותר שלו: בתוך מתקני כליאה הציבו מיקרופונים זעירים, מכשירי ציתות, שהאזינו באמצעותם לאלפי שבויי מלחמה גרמניים.

האזנות הסתר הללו נועדו לדלות בזמן אמת מידע על עניינים צבאיים, תוכניות, כלי נשק וכיוצא בזה. מאחר שהגרמנים לא העלו בדעתם שמאזינים להם, הם חשפו סודות "טריים", שהיו בעלי ערך רב, במיוחד כשהגיעו מפיהם של אלה שזה עתה נפלו בשבי. אבל בנוסף על המידע הצבאי, האירו תמלילי השיחות את הלכי הרוח בקרב הגרמנים. הם שוחחו על קרבות, על כלי נשק, על הפיהרר, וגם על פשעי המלחמה שביצעו.

כמה עשרות שנים אחרי תום המלחמה גילה את תמלילי השיחות ההיסטוריון הגרמני, סונקה נייצל וניתח אותם, בשיתוף עם הפסיכולוג החברתי הראלד ולצר. ביחד כתבו את הספר חיילים ההקלטות הסודיות של אנשי הוורמאכט: פרוטוקולים של לחימה ומוות

חיילים ההקלטות הסודיות של אנשי הוורמכט
הוצאת דביר, לעברית: עפרה קק

היבטים רבים של הלכי הרוח שהיו נפוצים בקרבם עולים מתוך אותן שיחות. פשעים נגד האנושות היו לנורמה. ועם זאת הם ראו בעצמם אנשים טובים, רגילים. אמות המידה השתנו: שוויון הוחלף בחוסר שוויון וסולידריות אנושית בסולידריות לאומית המתבססת על רק גזע. הדרת הזולת לא נתפסה כעניין מגונה, כי כל האחרים איבדו לחלוטין את מעמדם החברתי, בעצם – לא נחשבו עוד בני אדם.

האלימות כלפי כל מי שהוגדרו "אחרים" נעשתה מותרת, אפילו רצויה. טייסים וימאים גרמניים תיארו בחדווה, בהתלהבות, כמי שמספרים על ציד של חיות או על פעילות ספורטיבית, כיצד הפציצו כל מה שהתחשק להם. כשדיברו על הטבעת אוניות או מטוסים, בני האדם שהיו עליהם לא נחשבו, כמעט לא הוזכרו. כאילו כלל לא התקיימו, או שהיו שקולים לחפצים שאין בהם מלכתחילה שום רוח חיים. אפשר היה להרוג מכל סיבה שהיא. הנה דוגמה לשיחה:

זוטלטרר: "יריתי בצרפתי אחד מאחורה. הוא רכב על אופניים."
ובר: "מקרוב?"
זוטלטרר: "כן."
ובר: "הוא רצה לפגוע בך?"
זוטלטרר: "שטויות. רציתי את האופניים."

את המוסר המנותק שלהם אפשר לראות בשיחות שבהן סיפרו השבויים זה לזה על אירועים שבהם נפגע עמית לנשק והביעו צער ודאגה ליתומים שהשאיר אחריו, ובה בעת רצחו אלפי בני אדם בלי לחשוב לרגע על ילדים של אחרים, או על הילדים שהרגו.

אמנם, בחלק מהשיחות בחרו המספרים, שתיארו זוועות בלתי נתפסות, בעמדה של צופה מהצד, אבל לא פעם גם סיפרו גם על ההשתתפות שלהם עצמם במעשים. תגובת בני השיח שלהם מעידה על הסכמתם, על כך שגם הפשעים הכי מחרידים התקבלו בטבעיות ולא הפתיעו איש. גם כשמישהו מתקומם נגד הירי באלפי חפים מפשע, זעמו לא הופנה נגד המעשה עצמו, אלא נגד העובדה שנעשה בגלוי, במקום שהיו בו עדים. שום דבר שנאמר לא עורר כעס או הסתייגות.

אדרבא, לעתים תכופות הטילו הדוברים את האשמה על הקורבנות. כך למשל כתב בספרו האוטוביוגרפי  רודולף הס, מפקד מחנה ההשמדה אושוויץ,  על אנשי הזונדרקומנדו. הוא תיאר בפליאה, כמו מדען שצופה בחיות מעבדה, את התנהגותם ה"מוזרה" כדבריו: "הם הלוא ידעו בוודאות כי בסוף האקציות ימצאם אותו גורל עצמו שמצא את חבריהם-לגזע, אשר הם סייעו במידה כזאת להשמדתם. ואף על פי כן עשו את מלאכתם בשקידה שגרמה לי תמיד לתמוה." הרשעות, הנבזות המסמרת שיער – להתעלל באנשים, להרעיב אותם, לאיים עליהם, לשלול מהם כל זכות ואת הקשר שלהם למציאות, ואז להתבונן בהתנהגותם בסקרנות ובעניין, להשתומם מכך שהם נטולי צלם האנוש, כאילו פגומים, כאילו אינם הקורבנות שלו עצמו!

כך גם מובאות בספר חיילים ההקלטות הסודיות של אנשי הוורמאכט שיחות שבהן מתוארת אלימות מינית ואונס של צעירות יהודיות, שנרצחו כמובן, לאחר מעשה. אחד השבויים סיפר למשל כיצד ראה פעם "יהודייה יפה" שהייתה בדרכה אל בור ההריגה. הוא זיהה אותה, כי בימים הקודמים הועסקה בניקוי המחנה, שם, כדבריו, "נתנה שיעשו ממנה זונה." ממש כמו בסיפור "ניירות אריים", הנערה מואשמת. אונסים, ואחרי כן רוצחים אותה, אין לה שם ואין לה זהות, היא איזו "יהודייה יפה" שמוזכרת רק כמי ש"נתנה". שהרשתה. שהייתה כביכול שותפה להתעללות בה. שהייתה אפילו אשמה. שלא היה לה שום סיכוי בתוך העולם המטורף והמרושע שאליו הגיעה וממנו יצאה, אלמונית ואבודה.

הדברים שאמרו השבויים הגרמניים, המחשבות שביטאו, העולם המעוות שייצגו, הם עדות למה שיכול לקרות כשבני אדם שוללים מאחרים את זהותם האנושית.

סיפוריה של אידה פינק מחזירים את האנושיות. הם משמיעים ביופי ובדייקנות את הקול האילם, האבוד. הם תזכורת למה שיכול להיווצר  כשבני אדם יודעים להביט באחרים, ולראות אותם.