תגית: אושוויץ

פרימו לוי, "כך היה אושוויץ": מדוע חייבים לספר

"ביכולתי לזהות את פניהם", כתב פרימו לוי ב"תצהיר העדות למשפט הס" – אחד הפרקים הקצרים בספר כך היה אושוויץ. לוי מתכוון לאנשי אס-אס, שלאחד הפשעים שלהם היה עד, כנראה מקרוב: רצח בדם קר של אסירים, זמן קצר לפני שהחיילים הרוסים הגיעו, רגעים לפני שהמחנה ננטש והם עצמם נסו על נפשם. עוד רצח סתמי, מחריד, מיותר, לא מובן – מה הפריע לאותם אנשי האס-אס להניח ליהודים  הללו, הרי הכול כבר נגמר, תבוסתם כבר הייתה עניין מוגמר, הרי יכלו להניח לאנשים הללו, שניסו לחמוק מגורלם וכמעט הצליחו. פרט קטן לכאורה. שמונה עשרה איש בסך הכול, מבין ששת המיליונים. אבל לא, פרימו לוי, בנחישות של אחד המנציחים הכי חשובים של מה שקרה אז, אינו מוותר: הוא זוכר. הוא מוכן לבוא ולהעיד. והוא חקק בעיני רוחו את מראה פניהם של הרוצחים, כן, הוא יכול לזהות אותם. לוי קבע לעצמו משימה הדומה לזאת של מוסד "יד ושם": להחזיר לקורבנות את זהותם. לפחות לאלה שהוא עצמו הכיר. מיד בתום המלחמה הוא ערך רישומים המכילים את כל הפרטים הידועים לו על האנשים שאתם הגיע למחנה הריכוז, אלה שנשלחו כמוהו לעבודת פרך, ואלה שנשלחו לטור השמאלי – אל מותם המיידי, כולל מה שידוע לו על גורלו של כל אחד מהם. הוא, כדברי עורכי הספר כך היה אושוויץ שיצא לאור לאחרונה בעברית, "חש צורך להשקיע מאמץ בכל אחד מהם, בגבולות האפשרי, כדי להשיב להם את שמם ואת ההיסטוריה האישית שלהם". ברשימה שנושאת את השם "עשור לשחרור" פרימו לוי מסביר: "אסור לשכוח, אסור לשתוק. כי אם אנחנו נשתוק, מי ידבר? ודאי שלא האשמים ומשתפי הפעולה שלהם. בהיעדר העדות שלנו, בעתיד הלא רחוק כל מעלליה של החייתיות הנאצית, על שיעורם העצום, יעברו לממלכת האגדות. צריך לדבר אפוא."

לכן, משום ההפצרה של פרימו לוי לספר ולא לוותר, אחד הפרקים המרגשים נקרא "מכתב לבתו של פשיסט שמבקשת לדעת את האמת". שמו של הפרק מדבר בשם עצמו. יש בו תשובה פומבית לצעירה שכתבה מכתב למערכת. הצעירה תהתה אם הזוועות שמספרים עליהן אינן אלא תעמולה אנטי פשיסטית, אם אין בהם הגזמה. "רצוני להודות לקוראת 'שמבקשת לדעת את האמת,'" פתח פרימו לוי את תשובתו והוסיף, "משום שמכתבה […] הוא המכתב שחיכינו לו." פרימו לוי מסביר מדוע: אפילו בעולם מושלם, שאין בו עוד שום אלימות, "תהיה זו טעות ואיוולת לשתוק על אודות העבר," וזאת לא רק מפני שהניצולים "לא זכו לשום הכרה ופיצוי" או שאם קיבלו – "אלה היו סיוע ופיצויים מגוחכים", אלא גם משום ש"נעשו מעשים שמשמעותם כה עצומה, התגלו תסמינים של מחלה כה חמורה – עד שאיננו יכולים לשתוק על אודותיהם", שכן "הרוע יכול לגבור על הכול" בקלות רבה מדי. "המצפון האנושי מעולם לא נאנס, הושפל ועוות כמו במחנות הריכוז."

התצהיר לקראת משפט הס הוא אחד הפרקים בספר, שאותו כתב ביחד עם חברו לאונרדו דה בנדטי, רופא יהודי איטלקי. השניים הכירו זה את זה בבונה – מחנה עבודה צמוד לאושוויץ – היו ביחד עד השחרור, ביחד עשו את דרכם בחזרה לאיטליה, בתום המלחמה, ונשארו חברים קרובים מאוד, עד יום מותו של דה בנדטי, שהיה מבוגר מפרימו לוי בעשרים ושלוש שנים.

כתביו של פרימו לוי, כימאי שאחרי מלחמת העולם השנייה נהפך לסופר, מוכרים היטב. הידוע ביניהם הוא הטבלה המחזורית, אבל גם האחרים, ביניהם הזהו האדם, ו ההפוגה, אהובים ומצליחים מאוד, כבר עשרות שנים.

כך היה אושוויץ כולל כתובים שטרם פורסמו. חלקם הגדול נכתבו זמן קצר אחרי תום המלחמה. הפרק הפותח, "דו"ח על הארגון ההיגייני-רפואי במחנה הריכוז ליהודים מונוביץ (אושוויץ – שלזיה העלית)" קשה לקריאה במידה שלא תאומן. הכימאי והרופא מתעדים בו, בלשון עניינית ויבשה, את – כמו שכתוב בכותרת – "הארגון ההיגייני רפואי" של המקום שנועד לא רק לרצוח את קורבנותיו, אלא גם, בראש ובראשונה, להשפיל אותם. להכאיב להם. לגזול מהם כל שמץ של כבוד אנושי שנותר בהם. לדרדר אותם לדרגה של חרקים הראויים להשמדה – אפילו לא לדרגה של חיות, שעליהן חסים, גם אם מנצלים אותן ואת חוסר האונים שלהן בפני כוחו של האדם. לא, האסירים באושוויץ לא היו רק מועמדים לרצח המוני. ככל שקוראים את הפרק מבינים שהמטרה העיקרית הייתה לגרום לדהומניזציה. פרימו לוי אפילו מסביר את המניע: כדי לשכנע את עצמם שמדובר באמת בתת-אדם: "הם בובות, הם חיות: הם מטונפים, בבלויי סחבות, הם לא מתרחצים, אם מכים אותם הם לא מתגוננים, לא מתקוממים; והם חושבים רק איך למלא את בטנם." לא זו בלבד: הדהומניזציה מתרחשת גם כשמאלצים את הקורבנות לשתף פעולה, ואז המענה יכול לרחוץ בניקיון כפיו המדומה ולטעון, כפי שעשה הס, מפקד מחנה אושוויץ, לדברי פרימו לוי: "אנחנו לא יותר מלוכלכים מכם [מוסרית], העבדים שלנו עצמם עבדו אתנו."  הפרטים שפרימו לוי וחברו מתעדים בדייקנות מדעית, בלתי נסבלים. עד כדי כך שעל חלקם העין חלפה, קוראת-לא-קוראת, כי קשה מדי להכיל אותם. זהו פרק – הראשון בספר – קשה מנשוא, דווקא משום נימתו העניינית היבשה, האובייקטיבית. את הדו"ח כתבו לוי ודה בנדטי זמן קצר אחרי שהמלחמה הסתיימה. גם פרקים אחרים יוצרים אפקט דומה.

ברור לגמרי עד כמה התאמצו הכותבים לדייק ולא לסטות במאומה ממה שידוע להם בוודאות. כך למשל בפרק "שאלון למשפט בוסהאמר" לשאלה "האם הכרת באיטליה את איש האס-אס, שטורמבנפיהרר לשעבר, פרידריך בוסהאמר?" השיב דה בנדטי – "איני יודע; אף פעם לא ידענו את שמות הקצינים וחיילי האס-אס", ופרימו לוי השיב בפשטות, "לא."

אין ספק שחלק מהדברים שמופיעים כאן בספר היו בין הגילויים הראשונים של מה שהתרחש באושוויץ. חלק מהפרטים חוזרים, פעם בדוח, פעם במאמר, בדברים שנישאו, בעדות לקראת משפט. שוב ושוב אנחנו עדים לשמות ולמספרים: רק 24 נשים נשלחו לעבוד. בכל קרון נדחסו 40-50 איש. במשלוח היו 650 איש. הצעיר ביניהם בן כמה חודשים. המבוגר – בן 75. אשתו של דה בנדטי נרצחה זמן קצר אחרי שהגיעו לאושוויץ. כעדות. כמאמר. במסמך מצולם. כמו במערבולת סוחפת. כמו בחלום בלהות חוזר ונשנה.

מעל לכול מבקשים פרימו לוי ודה בנדטי למסור לעולם את השקפת העולם ההומניסטית שלהם, ולהזהיר כל אחד מאתנו מפני סכנות הפשיזם לאנושות. העניין, כך הם כותבים, נוגע לכל אדם באשר הוא, לא רק למי שהוא או בני משפחתו נרצחו או סבלו באושוויץ.

"הפשיזם הוא סרטן שמתפשט במהירות" מזהיר פרימו לוי, ומדגיש: "רק 12 שנה חלפו בין הקמתם של מחנות הריכוז הראשונים בגרמניה, ועד לחורבנה הגמור, להרס אירופה כולה, ולמותם של 60 מיליון בני אדם".

ההתנסות שלו באושוויץ, הוא כותב, לא נטלה ממנו את התשוקה לחיות, אלא להפך: "היא העצימה תשוקה זו משום שהעניקה לי תכלית לחיים, להעיד על הדברים, כדי שדבר דומה לא יקרה שוב לעולם. וזו גם התכלית שאליה שואפים ספרי."

מוטב לא לחשוב מה היה אומר אילו היה עד לרוחות המנשבות כיום בעולם: ההפגנות הגזעניות, הימין הקיצוני שצובר כוח, הפשיזם, שוב. "פרימו לוי מת באשווייץ, רק 40 שנה מאוחר יותר," אמר ניצול שואה מוכר אחר, אלי ויזל, לאחר שבאפריל 1987 נפל לוי אל מותו בביתו, מהקומה השלישית. כנראה – התאבד.

Primo Levi COSÍ FU AUSCHWITZ
מאיטלקית: אלון אלטרס

ג'ק קורנפילד, "הלב הנבון": מה הקשר בין ניצולת שואה שסלחה למנגלה, לבודהיזם

"במקדש גדול, מצפון לסוּקוֹטאי, בירתה הקדומה של תאילנד, עמד פעם פסל בודהה ענקי ועתיק…"

כך נפתח הספר הלב הנבון שכתב הפסיכולוג הבודהיסטי, אמריקני, יהודי, ג'ק קורנפלד. ההתחלה, שנראית כמו משפט ראשון באגדה – ואולי הוא אכן כזה? – נמשכת בסיפור מרתק: במשך חמש מאות שנים זכה פסל החֵמר לטיפול מסור, "למרות שלא היה יצירת האמנות המרשימה והיפה ביותר של הבודהיזם התאילנדי". עד שיום אחד הבחינו הנזירים שהוא מתחיל להיסדק. למרבה הפליאה כשבחנו אותו היטב גילו שעמוק בתוך מעטה החמר עשוי הפסל זהב טהור.

הסיפור משמש דימוי בסיסי למה שבא בהמשך: ההבנה כי מעטה חיצוני מסתיר לפעמים תוכן יקר ועשיר הראוי לתשומת לב ולהערכה, וכדאי לכל אחד מהקוראים ללמוד כיצד להסיר את המעטֶה כדי לחשוף ולגלות את פנימו הסמוי מהעין, שכן "רבים מאתנו שכחו את מהות טבענו."

עלי להודות כי אלמלא קיבלתי את הספר במתנה, ודאי לא הייתי מגיעה אליו, ולא הייתי מתוודעת לדברים המרתקים שהוא צופן. עלי להודות שלא הִשַלְתי לאורך הקריאה את ספקנותי, במיוחד במקומות שבהם מספר לנו קורנפילד על גלגולי נשמות, על זיכרונותיו מגלגולים קודמים, ועל מעשים על-טבעיים "מוכחים", לדבריו,  שמודטים רציניים יכולים לבצע (אבל לא רק בקטעים הללו הייתי ספקנית), זאת לעומת החלקים שבהם קורנפילד מבסס את דבריו על עובדות מדעיות מוכחות, למשל – שפעולות חוזרות נטבעות בסינפסות שבמוח. עם זאת, חשתי שחלקים רבים בספר ראויים לתשומת לב ולהקשבה.

הספר מחולק לחמישה חלקים עיקריים, ובסיומו של כל אחד מהם מציע קורנפלד תרגול מעשי, שאמור להקנות לקורא את היכולת לאמץ לעצמו את העקרונות שהפרק פרש בפניו.

קורנפילד מבסס את כל מה שהוא כותב על התנסויות אותנטיות, חלקן מחייו, ואחרות ממפגשים עם מטופלים, או מסיפורים ששמע מאחרים. כמו כן, הוא שוזר בכתיבתו לא מעט סיפורים קצרים, ציטוטים מרתקים מאת מורים רוחניים, בראש ובראשונה – מבודהה. אי אפשר שלא להזדהות עם תיאורי המצוקה הרבים שהוא מעלה – למשל, זיכרונותיו מילדותו הפגועה, עם אב אלים ואם חלשה וכנועה שבמשך שנים רבות מדי השלימה עם האלימות שספגו, היא ובניה. קורנפילד מכיר מקרוב את "הכמיהה להיות חלק ממשהו ראוי ואמיתי", המתוארת בפרק הראשון, שכותרתו, בהמשך לסיפור על הבודהה המכוסה בחמר, מבטאת את הרצון למצוא "אצילות, הטוב המקורי שלנו".

לצערי, כבר בפרק הראשון צץ בלבי פקפוק. קורנפילד מתאר את התמימות הילדית שלדבריו "מצויה בכל אדם ואדם". הרעיון מקסים ושובה את הלב, והוא למעשה הנחה בסיסית שאפשר לפגוש אותה לאורך הספר כולו. זוהי כמובן תפיסה המנוגדת לרעיון המופיע במקרא (בראשית ח', כ"א), לפיו "יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו". (מעניין לציין כי גדולי הפרשנים – רש"י בראשם – לא ביארו את הפסוק המקראי הזה, מן הסתם מכיוון שמשמעותו נראתה להם מובנת מאליה). מדבריו של קורנפילד אפשר להבין כי הבודהיזם אינו מכיר ברוע בסיסי, מולד, בפסיכופתיה, בסדיזם. שוב ושוב הוא מלמד אותנו שאפשר, באמצעים שונים, להביס את הרוע. באחד הסיפורים הוא מתאר, למשל, את התנסותה של אישה שנסעה לטיול במזרח התיכון, ומצאה את עצמה יום אחד "מוקפת המון אנשים צווחים, שואגים ומאיימים להשליך אבנים עליה ועל חבריה, רק מכיוון שהם אמריקאים". אחרי הבהלה הראשונית, המובנת, הייתה לאישה תובנה: "היא הבינה איך מרגישים בני⁻אדם שנתקלו בבוז ובשטנה בגלל המוצא שלהם, העדפותיהם המיניות או מינם". ואז "משהו נבקע בתוכה ונפתח, והיא הרגישה כאילו היא בנעליהם של מיליוני המדוכאים בכל רחבי העולם, כולל האנשים שהפגינו כלפיה שנאה באותו הרגע." עד כאן עדיין אפשר – גם אם בקושי – לקבל ואפילו לכבד את כוחו של הבודהיזם למתן תגובות ולאפשר לקורבן-בכוח של אלימות להזדהות עם מי שעלול בעוד רגע לפגוע בו. אבל קשה שלא להטיל ספק רציני בהמשך: "בזכות כמה מחוות לבביות", כך כתוב, הצליחו האישה וחבריה "להמשיך בדרכם ללא פגע." האם העובדה שאיני מסוגלת לראות בעיני רוחי את המהלכים המתוארים מעידה על שכבת חמר שמכסה על לבי, כפי שיגידו עלי ודאי המאמינים, או על פיכחון וראייה מציאותית של הסיטואציה?

כמעט כל הסיפורים הקצרים בספר מסתיימים באותו אופן: שוב ושוב מתוארות מצוקות מסוגים שונים, וכולן נפתרות באורח כמעט מופלא, כשהסובלים מהן נוהגים על פי ה"שיטות" השונות המתוארות בו. למשל, בפרק "התמרת שורשי הסבל" הקורא לומד איך לשנות את אורח המחשבה הקבוע שלו, איך לוותר על התשוקה ולאפשר במקומה לנדיבות להציף את הלב, כי "כל סוג של נתינה מביא אתו ברכה." אחד הסיפורים הנלווים – סיפור מרגש, יש לומר – הוא על איכר שיבול התירס שלו נשא כל שנה פרסים, והוא נהג לחלק את זרעיו לשכניו, בחינם. כשנשאל מדוע הוא נוהג כך הסביר כי בעצם הוא דואג לעצמו. "הרוח נושאת את האבקנים ומפזרת אותם בין השורות של כולם. אם השכנים שלי מגדלים תירס מאיכות נמוכה, תהליך ההפריה הטבעי מוריד את איכות התירס שלי." יכולה אם כן להיות לנדיבות תועלת ישירה בעולם המעשה, מעבר לכך שבזכותה "הלב שופע", ואנו חשים כי  "מתרחבת תחושת הטוב הפנימי שלנו." הסיפור שמגיע באותו פרק לסופו הטוב הוא זה של ארתור, שסבל מתשוקה להצליח בעסקים והיה "כפייתי לגמרי לגבי הרעיון שהוא עומד לעשות ערימה של כסף במהירות". בתום המפגש הבודהיסטי, אחרי שלמד "להניח לתשוקה שלו לגדול בתוכו", עד שחש שהוא מתרוקן בעטיה, כאוב בגופו, נזקק ופגום, הונחה ארתור לתת לתחושות הקשות הללו להתרחב, למלא את החדר ואז את העולם. תוך כדי כך "פחתה התנגדותו", הוא החל לחוש חלק מהחלל הסובב אותו, התמלא בתחושות טובות, והחל לחשוב על מה שאהוב עליו: "הכלב שלו, טיול ביער, ביתו והשכונה שלו, חברים", וכך נפרד מהתשוקה, "ראה שהוא יכול לאהוב אותם בלי לחוש מחסור", רק מכיוון ש"בפתיחות הזו הוא היה מחובר באופן טבעי אליהם ואל כל הדברים. הוא הרגיש שזהו סוג הקשר שאליו כמה כל חייו."

זוהי רק דוגמה אחת מני רבות לטיפולים מוצלחים ברוח הבודהיזם שקורנפילד מעיד עליהם. (למרבה הצער, הדיווחים המרנינים הללו העלו בדעתי סיטואציה שמתוארת כאן: "האמת הפחדנית"). הוא עצמו מציין לפחות פעם אחת כי תיאור הנקודה המסכמת של אחד הטיפולים "מתקתקה מכדי להיות סוף הולם לסיפור", אבל אותם סופים שנראים מתוקים מדי חוזרים שוב ושוב.

אחד העקרונות החשובים המתוארים בספר הוא הצורך להפריד בין כאב וסבל. כאב הוא חלק בלתי נמנע של החיים. לעומת זאת, את הסבל הנגרם בעטיו של הכאב אפשר לתלות בעמדה שנוקט כל אדם כלפי ההתנסויות השונות בחייו: "יש קץ לסבל, לא קץ לכאב, אלא שחרור מכוחו".

דוגמה מעניינת לכך אפשר לראות בסיפור שעורר לאחרונה פולמוס ציבורי: אווה מוזס-קור, ניצולת שואה, אומרת שסלחה ליוזף מנגלה, שערך ניסויים בגופה ובגוף של אחותה התאומה, כששתיהן היו בנות עשר. בריאיון ששודר לפני ימים אחדים בערוץ 10 הסבירה מוזס-קור את עמדתה: "אנחנו לא יכולים לשנות את מה שקרה. זה מה שטרגי. אבל אנחנו יכולים לשנות את היחס שלנו למה שקרה". היכולת שמצאה בתוכה לסלוח, כך הסבירה, העצימה אותה, ושיחררה אותה מאושוויץ. דבריה עוררו לא מעט כעס, ולא רק בקרב ניצולים. אלי ויזל הגיב לפני כמה שנים ואמר: "מדי פעם שואלים אותי אם אני סולח. מי אני שאסלח? אני לא אלוהים. אני לא מאמין באשמה קולקטיבית… לא, אני לא יכול לסלוח."

נדמה לי שלא כל מי שצפה בריאיון אתה שם לב שאווה מוזס-קור אינה מסתפקת בתחושת הסליחה שלה. היא מביעה סיפוק מכך שאחד הפושעים הנאצים, אוסקר גרוניג – היא ביקשה שיפסיקו את ההליכים המשפטיים נגדו לאחר שהועמד לדין בהיות בן תשעים ושלוש – חתם על הצהרה שבה הודה בפשעיו וביקש סליחה מקורבנותיו.

"בפעם הבאה שאתקל במכחיש שואה אתקע לו את המסמך הזה בפרצוף", אומרת אווה בארשת של ניצחון. וכאן מתגלה התמימות המופלאה שבה נתקלתי גם בספר שלפנינו. אווה מוזס-קור מאמינה כי בעזרת מסמך חתום תוכל להוכיח לבני שיחה שהשואה התרחשה. נראה שאינה מבינה כי שום ראיה לא תגיע ללב או למוח של פסיכופת, שמסרב להכיר באמת (כשם ש"מחוות לבביות" לא יבלמו התקפה אלימה שכבר החלה?).

אלה, אם כן, הסתייגויותיי. עם זאת, עלי לזכור כי קריאת הספר הלב הנבון היא נגיעתי הראשונה בעולמה של תורה עתיקת יומין, שמיליוני בני אדם חיים על פיה, ולומר בענווה שיש בה, בלי ספק,  משמעות וטעם.

סיפורים רבים שהוא מביא מעוררים מחשבה ומרתקים. דוגמה אחת קטנה: סיפור על איש שהווטרינר הורה לו לתת לכלבו תרופה חשובה. האיש נהג לאחוז בכלב ולאלצו לבלוע אותה. הכלב התנגד כל פעם ונאבק, עד שפעם אחת הצליח להשתחרר והתרופה נשפכה. להפתעתו של האיש חזר הכלב וליקק אותה מהרצפה. הסתבר לו שהכלב לא התנגד לתרופה עצמה, אלא לאילוץ! אין ספק שזה סיפור שמוסר ההשכל שלו מאלף.

לאורך הקריאה סימנתי משפטים רבים, שאפשר ללמוד מהם לא מעט. הנה כמה מהם:

"המחשבות החוזרות ונשנות שלנו מעצבות את עולמנו. מתוך חמלה, החליפו מחשבות לא בריאות במחשבות בריאות".

"כשאתם נקלעים לריב או לסכסוך, עשו הפסקה, השהו את תגובתכם והכילו את המאבקים של כולם בחמלה".

"כאשר מתגלעים חילוקי דעות או סכסוכים, רצוי לבחון, האם אנחנו באמת רוצים לשמוע מה מטריד את הצד השני? האם אנחנו פתוחים לשמוע, ללמוד, לראות?"

"אם אנחנו רוצים לפעול בתבונה, עלינו לבחון את הכוונות שלנו כדי לוודא שאין בהן אשליה" (כדי להדגים את העיקרון הזה מספר קורנפילד על הורים שמרוב כוונות נוצריות נידו את בתם, כי ילדה ילד מחוץ לנישואים, ובהתנהגותם "לאו דווקא הלכו בדרכי ישו, שהטיף לאהבה למנודה").

"מתוך כוונה נובע מעשה, מכוח המעשה נובעים הרגלים. מההרגלים נובע האופי. מהאופי נובע הייעוד."

"כשאנחנו מרפים מהעמדה שבה אנחנו הסובלים, אנחנו משוחררים להביא ברכה לכל מקום שאליו נלך".

כל אלה רק מעט מהמשפטים שהדגשתי כדי לשוב אליהם. כאן הם מנותקים כמובן מההקשר המסודר והמקושר, וכדי לעמוד על ערכם כדאי לקרוא את הספר כולו. אז כן, אני שמחה שזכיתי להיוודע אליו.


THE WISE HEART, Jack Cornfield

מאנגלית: ברוך גפן

הסרט "מבוך השקרים": מי אשם ומי מאשים?

"אבל הם לא אשמים, הם נולדו הרבה אחרי המלחמה."

"אז מה? הם עצמם אולי לא אשמים, אבל מה עשו ההורים שלהם?"

חילופי הדברים הללו התנהלו לפני שנים אחדות בפולין. הדוברות: שתי נשים, ילידות שנות החמישים. אחת  מהן – ישראלית, יהודייה, בת לניצולי שואה. האחרת – פולנייה, קתולית אדוקה שההיסטוריה המשפחתית שלה אינה ידועה.

הן דיברו על מה שראתה הישראלית במוזיאון פאוויק  בוורשה. בעבר שכן שם בית כלא ידוע לשמצה שרבבות פולנים נכלאו, עונו ונרצחו בו: לפני הכיבוש הגרמני − פושעים ואסירים פוליטיים, מהפכנים ופעילי הארגונים החברתיים, לאחריו – לוחמי מחתרת, וסתם אזרחים פולנים. (גם אסירים יהודים, רוזה לוקסמבורג, למשל, שוכנו בו לפני 1939). כיום הכלא משמש כמוזיאון המנציח את זוועות הכיבוש הנאצי.

באותו בוקר ביקרה הישראלית במוזיאון וראתה שם בני זוג צעירים שישבו עם בתם הקטנה והקשיבו להסברים בגרמנית על המקום.

"מעניין מה הם חושבים?" שאלה את עצמה ואת המארחת הפולנייה שלה, "הם ודאי מרגישים נורא, אבל…"

אז מה באמת עשו הוריך במלחמה?

תגובתה המפתיעה של הפולנייה הזכירה לישראלית דיבורים אחרים: הלא אלה בדיוק המחשבות הסמויות והגלויות שמביעים ישראלים במפגשים שלהם עם בני העם הפולני – מה עשו הוריך במלחמה? וסביך? והדודים שלך? מי מהם שיתף פעולה עם הגרמנים? מי אשם? ובאילו מעשי זוועה?

היה מפתיע לשמוע אורח מחשבה דומה כל כך אצל מי שישראלים רגילים לראות בהם חלק ממנגנון ההשמדה שפעל נגד יהודים. מסתבר שגם הפולנים רואים בעצמם קורבנות של הכיבוש הנאצי, ובמקרים רבים – במידה לא מעטה של צדק. אכן, פולין, ורשה בעיקר, הוחרבה, אכן, האוכלוסייה הפולנית סבלה מאוד. ובמפגשים אקראיים עם גרמנים גם הם אומרים לעצמם – אז אתה אישית לא אשם, אבל מה עשו הוריך? סביך? שכניך?

ומה שואלים את עצמם גרמנים בני הדור השני ואולי עוד יותר מכך – בני הדור השלישי, המרוחקים יותר ממה שקרה, אלה שכלל לא היו מעורבים?

התובע הכללי של גרמניה שעזר למוסד לתפוש את אייכמן

הסרט "מבוך השקרים" מנסה להשיב על השאלה הזאת. עלילת הסרט מתרחשת בגרמניה, לקראת סוף שנות החמישים. גיבוריה הם תובע זוטר במשרד התובע הכללי הגרמני. אנו מתוודעים ליושרה המוחלטת שלו, לנחישותו הלא מתפשרת להגיע תמיד לחקר האמת ולעשות דין צדק. שותף לו – התובע הכללי. במציאות היה שמו פריץ באואר, יהודי יליד גרמניה, שלפני המלחמה שימש כשופט, נמלט כשהנאצים עלו לשלטון ושב בתום המלחמה. הוא אחראי לתפיסתו של אייכמן לאחר שגילה לישראל היכן הוא מסתתר, לחץ עליה לפעול כדי ללכוד אותו, לאחר שהבין שגרמניה לא תעשה זאת, ואפילו עזר למוסד בכך שאִפשר כנראה לאחד הפעילים לפרוץ למשרדו ולחפש שם תיקים עם מידע. בסרט מראים כיצד פועל באואר כדי להביא למשפט את הפושעים מאושוויץ. לצורך כך הוא מפעיל את התובע הצעיר, ממנה אותו לתפקיד בכיר ומטיל עליו לחקור את החשודים בפשעי המלחמה שהתבצעו במחנה הריכוז הגדול ביותר.

התובע הראשי, בגילומו של גרט פוס

 

הסרט נפתח כך: אסיר שניצל ממחנה הריכוז נתקל במקרה באחד הפושעים מאושוויץ, וכשהוא מפעיל עיתונאי חוקר שמנסה להביא לכך שהפושע, שעובד כמורה, יסולק ממערכת החינוך, הוא מתוודע למבוך השקרים וההסתרה שמערכת המשפט הגרמנית לוקה בה.

למעט התובע הראשי, איש אינו מעוניין לברר את אשמתו של הפושע שנהפך למורה. אדרבא, אפשר לראות איך רוב פקידי הציבור, כולל הנציג האמריקני האחראי מטעם שלטונות ארצות הברית, מסרבים לשתף פעולה עם עשיית הצדק.

פריץ באואר

 

אבל החלק החמור יותר, שאותו בעצם מנסה הסרט לחשוף, הוא עצימת העיניים המוחלטת של הציבור הגרמני כולו. לאיש אין מושג מה קרה. איש לא שמע על אושוויץ. ואם שמעו – הם משוכנעים שמה שהתרחש שם היה לגיטימי: אסירים נורו כשניסו לברוח. הייתה מלחמה. חיילים מצווים להרוג.

העיתונאי החוקר חוזר ושואל פקידות צעירות, אנשים מבוגרים, כאלה שנושאים במשרות רשמיות. עוברי אורח. זקנים. "שמעת על אושוויץ?" ושומע שוב ושוב תשובה שלילית.

הציבור אינו יודע. הציבור אינו רוצה לדעת.

התובע הצעיר לומד על מה שקרה. לומד על יוזף מנגלה. על ה"ניסויים" שערך בבני אדם. על העינויים הלא נתפסים שעינה את קורבנותיו. הוא נאבק כדי לתפוס את מנגלה, להעמיד אותו לדין, ונכשל.

אלכסנדר פהלינג, בתפקיד התובע

ולמרות זאת – הסרט מתבסס על עובדות היסטוריות – חלק מהפושעים האחרים נתפסו ונשפטו.

מה אפשר לומר על גרמני צעיר שמגלה פתאום שגם אביו אשם? ואביה של אהובתו (שמסרבת לדעת)? ששלוות נפשו מתערערת עד שהוא מתחיל להתהלך ברחובות ולזעוק אל אנשים זרים – מה עשית אז? במה אתה אשם? מה אפשר לחשוב עליו כשרואים איך הוא מאבד את היכולת לחיות חיים של התעלמות ממה שבני עמו עוללו?

הסרט נוגע מן הסתם בעצב חשוף בציבוריות הגרמנית. עצב שיש בו כנראה לא מעט רגשות אשם. וגם מאמצים להדחיק. הכחשה וכאב. התעלמות שמקורה בלי ספק, במקרים לא רבים, אנטישמיות שעדיין קיימת, אבל ודאי גם ייסורי מצפון.

מהבחינה הזאת הסרט לקח על עצמו משימה חשובה. חבל רק שהוא נופל מדי פעם לתוך מהמורה מסוכנת כשמטפלים בנושא כה כבד: זאת של קיטש צורם. כך למשל הסצנה הארוכה שבה מעידים קורבנות שניצלו, ועל רקע עדויותיהם האילמות – הם מספרים אבל קולם לא נשמע – מתנגנת מוזיקה "יהודית", מעין תפילה מייבבת שנשמעות בה במעורפל מילים בעברית, או ביידיש. סצנה די מביכה.

ובכלל, ברור שהסרט אינו מיועד למי שגדלו על השואה. למי שמנגלה מוכר להם "מהבית". למי שקראו, ושמעו על מה שקרה, ממקור ראשון. למי שזוכרים את משפט אייכמן ואת העדויות המפורטות שנמסרו בו.

קשה להחליט אם סרט כזה לגיטימי בכלל. אם יש מקום לעלילת דרמה בדיונית שמנגלה והזוועות שעולל משחקים בה תפקיד. נראה כי בחלוף הזמן יתרבו סרטים כאלה (שלא לדבר על תוכנית הריאליטי  המתועבת שעלתה לאחרונה בצ'כיה: "לחיות כמו בימי הכיבוש הנאצי"), עד שבשלב מסוים, לא עוד הרבה זמן, כשכל העדים החיים יחלפו מהעולם, ייוותרו לנו רק דרמות מתיפייפות (אך לצדן גם העדויות המוקלטות שאותן מתעדים בארכיון של "יד ושם", בפרויקט מטעם סטיבן שפילברג).

אבל אחת השאלות החשובות ביותר תמשיך להדהד גם מקץ דורות רבים: האם אדם אחראי לפשעים שעשו בני עמו בחייו? ולאלה שעשו לפני שנולד? ועד מתי?

ומה הלקח שאנו, יהודים וישראלים, חייבים להפיק?

 

 

אירן נמירובסקי: גורלה של הסופרת היהודייה שלא חיבבה יהודים

"אשתי אמנם ממוצא יהודי, אבל היא בכלל לא מחבבת את היהודים," כתב מיכאל אפשטיין ביולי של שנת 1942 לשגריר הגרמני בפריז, בניסיון להציל את אשתו מידי הגסטאפו. יש הסוברים שאפשטיין הגדיל לעשות, וכדי להוכיח את התנכרותה של אשתו ליהדות, ציטט במכתבו אמירות ותיאורים אנטישמיים שהופיעו בספריה. אחרים טוענים שרק תיאר את מצבה הבריאותי הרופף, והתחנן על חייה. אירן נמירובסקי, בת שלושים ותשע באותו קיץ, הייתה סופרת מצליחה מאוד, שכתבה בצרפתית. אמנם נולדה ברוסיה וגדלה בסנקט פטרסבורג, אבל בגיל שש עשרה הגיעה עם משפחתה לפריז, בעקבות המהפכה הרוסית. בני המשפחה התאקלמו היטב בצרפת. אביה של נמירובסקי התמנה למנהל בנק, והם חידשו את אורח החיים העשיר והנוח שאליו הורגלו גם ברוסיה: מסיבות, פיקניקים, סעודות ערב עם שמפניה, נשפי ריקודים, בית נאה, משרתים. נמירובסקי נהנתה מהחיים הללו, אהבה לרקוד, התרוצצה בין הנשפים השונים, לפעמים גם הימרה בקזינו. בה בעת היא למדה ספרות צרפתית בסורבון, והצטיינה בכך. עוד לפני שמלאו לה עשרים כבר החלה לכתוב ולפרסם סיפורים קצרים, ובגיל עשרים ושלוש ראה אור הרומן הראשון שכתבה.

דוד גולדר
הוצאת כתר, לעברית: ניר רצ'קובסקי

נמירובסקי הספיקה לפרסם בחייה ארבעה עשר ספרים. שניים מהם, "דויד גולדר" ו"הנשף", עובדו לסרטי קולנוע מצליחים. בראשון שרטטה את דמותו של יהודי רודף בצע, ובשני תיארה את המאבק המתנהל בין אם נרקיסיסטית ובתה המתבגרת. מוטיבים אנטישמיים ויחסים קשים בין אם לבת הופיעו לעתים תכופות ביצירותיה. אמה הייתה הדגם שעל פיו עיצבה את הדמות הנשית האנוכית, השקועה בעצמה, המסרבת להזדקן ולאבד את יופייה ורואה בבתה מתחרה המסמנת את אובדן הנעורים של עצמה. אירן נמירובסקי נהפכה אמנם לסופרת צרפתייה, שחלק מסיפוריה הופיעו בכתבי עת אנטישמיים, וחצי שנה לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה התנצרה ביחד עם שתי בנותיה, אבל האזרחות הצרפתית נשללה ממנה ומבני משפחתה, בשנת 1938.

עם אמה בגיל 15
אירן נמירובסקי, בת 15, עם אמה

היא התכחשה ליהדותה, אבל יהדותה לא הרפתה ממנה. בשנת 1940 לא הותר לה עוד לפרסם את ספריה ובעלה, מהגר יהודי מרוסיה, כמוה, פוטר מעבודתו בבנק. כשהנאצים קרבו לפריז ברחו בני הזוג עם בנותיהם לכפר קטן, איסי לֶ'אוֶוק במחוז בורגון, שם נאלצו כל בני המשפחה לענוד את הטלאי הצהוב. בשנתיים ששהו בכפר המשיכה נמירובסקי לכתוב, אבל למעשה השלימה עם גורלה. יומיים לפני שנתפסה עוד הכינה רשימות מסודרות שבהן פירטה את כל הצרכים של בנותיה הקטנות, מה הן צריכות לאכול, מה שמות הרופאים המטפלים בהן, תיעדה את הרכוש שהצליחה להציל, כל מה שנועד להכניס כסף כדי שהמשפחה תוכל בהיעדרה לשלם בתמורה לשכירות, לחימום, לטיפול בגן הירק, ולכל ההוצאות האחרות.

נמירובסקי עם בתה
אירן נמירובסקי עם בתה, בשנת 1932

שוטרים צרפתים הם אלה שבאו ולקחו אותה לדרכה האחרונה. המכתב של בעלה לא הועיל. היא נשלחה לאושוויץ, שם מתה, וחודשיים אחרי כן נתפס  גם הוא, ונרצח בתאי הגזים.

כתב היד של נמירובסקי
כתב היד של סוויטה צרפתית, שנמצא במזוודה

אבל בכך לא תם סיפורה של אירן נמירובסקי: בשנת 2004 היא הייתה הסופרת הראשונה שזכתה לאחר מותה בפרס הספרותי החשוב רנודו (Renaudot) על ספר שראה אור שישים ושתיים שנים לאחר מותה. בנותיה, שהיו בנות שלוש-עשרה וחמש כשהוריהן נרצחו, ניצלו. ביום שבו אסרו השוטרים הצרפתיים את אביהן, הורה להן אחד מהם לרוץ הביתה, לאסוף משם כל מה שהן יכולות, ולברוח. להיעלם. הילדות נעזרו באומנת שלהן. הן לקחו מהבית בגדים, תצלומים, יומנים, וגם מזוודה שהכילה ערימת דפים כתובים בכתב היד הזעיר של אמם. לא היה להן מושג מה כתוב שם. הן ידעו רק שהדפים הללו חשובים מאוד לאמן. בימי המלחמה עברו הילדות בין מקומות מסתור, בבתים של אנשים, במנזרים. כשהמלחמה הסתיימה התדפקו על הדלת של סבתן, אמה של אמן, שהמשיכה לחיות בדירתה המפוארת בפריז. היא סירבה לקבל אותן. "אם התייתמתן," אמרה להן מעבר לדלת הסגורה, "לכו לבית יתומים."

נמירובסקי עם אמה
אירן נמירובסקי עם אמה, בשנת 1912 או 1913

חלפו עשרות שנים עד שאחת מהן העזה לפתוח את המזוודה שהצילו מהבית לפני שנסו על נפשן. היא התכוונה למסור את הדפים הכתובים בכתב היד של אמה למוזיאון להנצחת השואה, אבל לפני כן החליטה לפענח ולהקליד את תוכנם.

סוויטה צרפתית
הוצאת כתר, לעברית: ניר צ'קובסקי

לעיניה התגלתה היצירה הספרותית המרשימה שראתה לימים אור בשם סוויטה צרפתית: ספרה המצליח ביותר של אירן נמירובסקי. הרומן, המתאר את מנוסתם של תושבי פריז מפני אימת הגרמנים, התפרסם בשפות רבות והיה לרב מכר ברחבי העולם. הוא עובד לסרט קולנוע, והופיע ברשימות הספרים הטובים של המאה בעיתונים כמו "טיימס" ו"דיילי טלגרף" ונמכר במאות אלפי עותקים. הספר ששבה את לבם של קוראים כה רבים יכול היה להיעלם מן העולם ביחד עם מי שכתבה אותו. הוא אמנם ניצל, כמעט באורח נס, אבל אי אפשר שלא לחשוב על כל היופי שאירן נמירובסקי, ורבים אחרים כמוה, יכלו עוד להעניק לנו, אלמלא נרצחו. טור על סופרות באקס נט

"הדור השני", מישל קישקה, האם אפשר לספר על השואה בהומור? (חלק שני)

השאלה אם מותר ואפשר להתייחס אל השואה בהומור מקבלת תשובה ברורה וחד משמעית כשקוראים את ספרו של מישל קישקה, הדור השני.

הדור השני

בניגוד להומור הסלפסטיק של הסרט "החיים יפים", בצחוק המתעורר מקריאת ספר הדור השני יש עומק ומורכבות. הוא אינו צחוק קרקסי, המופעל כתגובה לגירוי כמעט גופני, נטול מחשבה.

לא, הצחוק בספרו של קישקה שונה לחלוטין. הוא אינו פורץ ומתגלגל. בשכבותיו הפנימיות יש בכי שאינו יכול להשתחרר. ובעצם גם לא הצחוק. שניהם, הבכי והצחוק, חנוקים, מגיעים רק אל הסף – מקום הרגש הגואה אך אינו מציף – ומביאים את הקורא להזדככות הנוצרת מפחד וחמלה, זאת שמתרחשת מתוך חוויה אמנותית.

כמו בסרט "החיים יפים", גם הדור השני הוא על משפחה ועל השואה, וגם הוא מתמקד ביחסים שבין אב לבן.

זוהי אוטוביוגרפיה מצוירת בקומיקס, ואין בה אפילו דף אחד שאינו מרגש ומעורר מחשבות.

קישקה מספר על משפחתו מנקודת המבט של בן הדור השני. אלה ששום סבל או צורך שלהם לא נחשבו לגיטימיים – כי לאבא שניצל מבוכנוולד יש מונופול על הכאב. הנה למשל, חילופי הדברים של מישל הילד עם אמו: "מישל, עוד גרפעס אחד ואתה עף כמו טיל לחדר שלך." "למה לאבא מותר?" "בטח שלאבא מותר, הוא היה במחנות!" "לעזאזל! מה זה המחנות האלה?" חושב הילד. כשהוא נער הוא מסביר לעצמו, "אין לי זכות לכעוס על אבא, זה היטלר אשם בכל!" וכשהוא חולה בשפעת קשה בבגרותו נוזף בו אביו: "אני לא יודע אם היית שורד במחנות".

ובכלל, "בעיני אבא הכול נמדד ביחס לסבל שלו": כשמישל כמעט נדרס הוא נאלץ להתנצל: "מ… מה עשית לי, מישל?" "א… אבא, סליחה שאני גורם לך צער!"

כל חילופי הדברים הללו מלווים כמובן בקומיקס, בשחור לבן. ואי אפשר שלא להכיר באמצעותם את הדמויות. כדרכם של קומיקסאים מוכשרים, לוכד קישקה בציוריו קווי אופי ומצבים. הציורים מזכירים צילומים מדויקים מאוד שרק מצלמת הרגש יכולה לצלם, מצלמה של הלכי רוח, של מקומות בנקודות זמן ורגעים מסוימים, של סביבות ממשיות והקיומים הנפשיים שבתוכן.

הנה למשל רגע אחד קטן. כותרתו: "את כל היסודי 'ביליתי בפנימייה המלכותית בעיר ספא, עיר מרפא שכונתה בירת הארדנים הבלגיים, בבניין ששימש בעבר בית מלון מפואר. זה לא היה קלאב מד, אבל גם לא 'אוליבר טוויסט'. בכל אופן, הסתגלתי מהר." בציור רואים רחוב אירופי. בית לבנים, דלת מעוגלת, גדולה, מרפסות עם פיתוחי סורגים, ושניים פוסעים בגשם, מוגנים במטרייה: הילד מישל עם אביו. "אני בטוח שזה ימצא חן בעיניך, מיצ'י!", אומר האב, משפיל מבט ומחייך. הילד נושא אליו עיניים. רגע של קרבה חמימה. לכאורה – רסיס חיים זעיר שהיה אמור להימוג מהזיכרון, לא אירוע חשוב במיוחד, האב מלווה את בנו לבית הספר, אבל הנה הוא כאן, משמעותי ומונצח, כאילו שב האיש במכונת זמן אל אותו בוקר חורפי, לקח אותו משם והצמיד אותו אל הדף, כדי שנהיה עדים לו, כדי שנדע שהיה.

הספר גדוש ברגעים כאלה. קישקה מספר סיפור, עם עלילה, עם התפתחות, עם נקודות מפנה והפתעות. מדי פעם הוא סוטה לרגע מהנושא, משהו עולה בדעתו, תמונות מההווה מתקשרות אל העבר, כמו למשל הקטע שבו הוא נזכר כיצד מרד בהוריו שהכתיבו לו מה עליו ללבוש, וכיצד בנו נוהג כיום כמוהו, כמו למשל הסיפור הקצר על המורה שלו לציור בילדותו, שהוריו היו חסידי אומות עולם. קישקה מנציח רגע אחד בשיעור, כל הילדים יושבים ומציירים תפוח, מתאר את השיחה שלו עם המורה, מספר מה התגלה לו ברבות הימים – איך הוריו של המורה הצילו יהודים. והוא מצייר את האירוע שלא נכח בו, הרגע שבו אתה אותה משפחה מחסה: "כאן בעליית הגג הזאת אתם מוגנים. אקפוץ לבקר אחרי העבודה." "אין מילים להודות לך, אדון אוורד!" והנה הבית, לכאורה, פינת הרחוב עם צלבי הקרס המתנופפים על הדגלים, בית הקפה, שלטי הרחוב המאיימים של אותם ימים. את עצמו הוא לוקח לשם, כדי להבין, ואותנו אתו.

הכול מתואר בהומור. גם מה שאמור להכאיב. כך למשל תיאור האנטישמיות שהוא עצמו נתקל בה כילד: בבית הספר הוא פטור מלימודי דת. שולחים אותו לשחק בחצר. בהפסקה יוצאים אליו חבריו ומאשימים אותו – כך שמעו זה עתה – שהרג את ישו. אהה, אנחנו מצפים לראות התעללות, סבל, עוול. אבל לא. כי מישל מבקיע גול נאה במשחק כדורגל. "לא ייאמן: מסירה אחת מדויקת, ואלפיים שנות אנטישמיות נמחקות!"

הספר מלא באהבת אמת. גם במקומות שאמור להיות כעס, והוא קיים! – כך למשל קישקה מתאר כיצד הוא, שתי אחיותיו ואחיו, שנולדו בהפרשים של שנים מעטות זה מזה, נשלחו כולם בגיל צעיר מאוד לפנימייה. אמו שמחה ללדת ילדים לאביו, ניצול השואה, אבל לא כל כך שמחה לגדל אותם. והוא מתעד בציורו תצלום של "המשפחה שנראתה מאושרת": ארבעת הילדים בביקור בית, ומוסיף, כדרכם של קומיקס, את מחשבותיהם: "צריך לחייך עוד הרבה זמן?" "אני שונא נשיקות רטובות!" "למה קוראים לי 'קציצה'?" והנה מה שהוא עצמו חושב בתמונה: "מתי כבר חוזרים לפנימייה?"

הכעס והאהבה העמוקים ביותר של מישל מופנים אל אביו, שאת סבלו הוא מנסה בלי הרף להבין. ולדחות מעליו. לרדת לעומקו, ולברוח מפניו. כשהוא יוצא לטיול עם חבריו הוא מתמהמה, כדי לטעום מהשלג – כמו שעשה אביו, בצעדת המוות, ומגלה שאין לשלג טעם. "אבל לא שלשלתי," הוא מוסיף – בתחושת של הקלה? ואולי של מפלה, כי הניסיון להזדהות עם האב כשל?

כשהוא ילד הוא מנסה לדמיין את האב  − איך נראה במחנה הריכוז? "היה לו זקן?" "ואולי שפם?" "היו לו משקפיים?" "נשר לו השיער?" את כל אחת מהדמויות המדומיינות הללו הוא מצייר, מנסה לתעד את מה שלא ראה, את מה שלא יכול לראות, ולא יכול שלא לראות. "פחדתי שלא אזהה אותו. ופחדתי שאזהה אותו."

בשלב מסוים, ובעקבות טראומה משפחתית שלא אחשוף את פרטיה, כי יש כאמור משמעות לעלילה בספר, מתחיל האב, שעד אז כמעט לא דיבר על התנסויותיו בשואה, לספר עליהן. בילדות זה היה רק: "כי באושוויץ כזה מרק לא הגישו לנו! גלו, גלו…" – משפטים קצרים, מעין התלוצצויות לא צפויות שהבעיתו את הילדים, ואילו עתה האב מספר בלי הרף. ועד מהרה מתחיל ללוות משלחות נוער לפולין.הדור השני

גם את הפרק הזה מתאר מישל בהומור. באהבה סלחנית. ויש על מה לסלוח. כי האב, לתפישתו של מישל, נהפך למקצוען שואה. מתגאה בהתפעלות שהוא מעורר בבני הנוער. מזלזל בשואה של כל מי שלא סבל כמוהו: "קניתי לו את 'הזהו האדם' של פרימו לו. הוא לא קרא אותו לפני כן. בעצם לא סיפרת לי אם הספר מצא חן בעיניך." "זה כתוב יפה, אבל הוא היה רק שנה במפעל כימי בבונא… הוא לא סבל כמוני!…"

האב חולם שבנו יצטרף אליו לאחת הנסיעות הללו. קישקה מתאר זאת בהומור כאוב, חריף: את שלט "העבודה משחררת" הוא מחליף ב"בוא ניסע יחד לאושוויץ", ובהפצרות ובשכנועים של חברים ומכרים שכבר עשו זאת. כבר נסעו עם הוריהם, "לפני שיהיה מאוחר מדי." תמיד האיום, תמיד תחושת הקץ הקרב.

ובתוך כך, בתוך ההסתכלות האוהבת, המגחכת, המותחת על האב ביקורת שיש בה גם הבנה וסובלנות: "הוא סיפר את סיפורו כל כך הרבה פעמים, שהוא כבר עושה את זה על אוטומט. כאילו הסיפור החליף את הזיכרון… מבחינתו צעדת המוות מעולם לא הסתיימה! הוא ממשיך לצעוד ולצעוד כשגופות יקיריו נערמות מאחוריו!"  אומר קישקה גם דברים נכוחים. למשל – על תיירות מחנות הריכוז: "לא יכולתי לצעוד במחנות עם צעירים ישראלים צעירים המניפים את דגל הלאום… הם צועדים לא רק באפרו של העם היהודי, אלא באפרה של תרבות המערב כולה. אם לצעוד, אז בענווה!"

הספר הדור השני מוכיח שכן. אפשר להתייחס לשואה בהומור. אם עושים זאת כך. ברגש אמיתי ובענווה.

שרלוט סלומון: חיים או תיאטרון?

אישה צעירה, שרלוט סלומון, רק בת עשרים וארבע, מציירת את חייה. ילדותה הייתה קצרה מדי. אמה מתה כשהייתה בת תשע. הנאצים עלו לשלטון כשהייתה בת שש עשרה, ומאז סירבה ללכת לבית הספר. היא המשיכה זמן מה ללמוד ציור, אבל השלטון שהצר את צעדיהם של היהודים סיכן אותה והיא הפסיקה גם את הלימודים הללו. אביה התחתן שוב, ושרלוט העריצה את אשתו, זמרת אופרה בשם פאולינקה, וקינאה בה. היא מאוהבת במורה לזמרה של אמה החורגת.

לפני שלוש שנים נאלצה שרלוט לעזוב את ארצה, גרמניה, ואת עיר הולדתה, ברלין. אביה רופא, אבל מקצועו לא הועיל לו בליל הבדולח, אז נעצר ונשלח למחנה הריכוז זקסהאוזן. אשתו הצליחה אמנם לשחרר אותו משם, אבל בעקבות האירועים החליטו לברוח להולנד, ואת שרלוט שלח האב לדרום צרפת אל הסבא והסבתא, הורי אשתו המנוחה, שם היא חיה עכשיו.

ומציירת. לא רק את חייה, אלא גם את מה שקדם להם. למשל – את הפגישה הראשונה בין הוריה. את ההיכרות ביניהם. את לידתה.

לכל אחד מהציורים מוסיפה שרלוט טקסט קצר, שאפשר לצרף מעליו כשקף. הנה, כך מתחילה הסדרה, הנושאת את השם: חיים או תיאטרון?

ציור ראשון - התאבדותה של שרלוט

"סצנה ראשונה. 1913. יום אחד יצאה שרלוט קנר מהבית ונכנסה לתוך המים." בציור רואים, כמו בסרט מצויר שאינו נע, את כל מסלול ההליכה של אותה שרלוט: איך היא יוצאת מהבית, דמותה עדיין מפורטת, רואים מעיל, רואים הבעת פנים, יורדת במדרגות, פוסעת על המדרכה, חוצה את הכביש, משחירה והולכת, נהפכת לאט לאט מאדם לדמות ערטילאית, שרטוט שטוח של אישה, עד שהיא נראית נסחפת במי הנהר. בראש הציור מספר: 1913. מילים ודימויים מתערבבים, משמשים ביחד, תומכים זה בזה.

ליד התמונה השנייה כתוב: "נערה בת שמונה עשרה התאבדה! שרלוט ביקשה את מותה בשלכטסי! אמש טבעה נערה בשלכטסי. הגופה נמצאה ואביה זיהה אותה הבוקר בחדר המתים. אנו משתתפים בצערם של ההורים ומקווים שבתם הבכורה תנחם אותם." בציור עצמו נראית גופתה של המתאבדת, דיוקנם של ההורים המחובקים, דיוקנו של האב, הדף מהעיתון, מעוצב, כמו בכל הציורים, באותיות צבעוניות, חזקות, מלאות הבעה, לא כאלה שמנסות לחקות את צורתן של אותיות מודפסות בעיתון.

שרלוט שהתאבדה

איננו יודעים עדיין מי הייתה אותה שרלוט שהתאבדה בנעוריה, אבל יש כאן בלי ספק פתיחה של סיפור שיתמשך, עלילה ארוכה, כאלף ציורי גואש. שרלוט מספרת על ההיכרות בין הוריה: אמה האחות ההולכת ליד מיטותיהם של פצועי המלחמה שהתנדבה לטפל בהם, אביה הרופא שפוגש אותה:

הוריה של שרלוט נפגשים

הנה תיאור של אמה לפני שילדה אותה, וכשהחליטה לקרוא לה על שם אחותה שהתאבדה, שרלוט. רואים את האם יושבת ליד שולחן כתיבה, כותבת מכתבים המודיעים על לידה בתה.

אמה מודיעה

והנה ההודעה עצמה:

ההודעה על לידתה

שרלוט מציירת רגעים מילדותה: הנה למשל – טיול שלה עם הוריה בבווריה. רואים אותם ליד האגם, על כרי הדשא, פה הילדה כורעת וקוטפת פרחים, שם היא מדלגת, מאושרת, אפשר לחוש ביופיו של היום, בצבעוניותו, והכול במבט כמו מלמעלה, כמו שטוח, ובכל זאת – לא סכימתי, אלא מלא בשמחת חיים.

שרלוט בטיול בבווריה

ועוד ציור, שבו היא שוכבת לצד אמה החולה המספרת לה, כך כתוב, כי: "בשמים הרבה יותר טוב מאשר כאן על האדמה הזאת – אם אימא שלך תהפוך למלאך, היא תרד ותבוא ותספר לך איך שם למעלה…"

אמה מבטיחה לה

וכך אחרי שהאימא מתה שרלוט מחכה לה כל לילה ליד החלון: "שרלוט לא יכלה לישון. עשר פעמים בלילה היא ניגשת לחלון לראות אם מופיעים שם מלאכים, או אם יש לפחות מכתב על אדן החלון. היא מאוד מאוכזבת."

שרלוט מחכה

בזמן שהותה בצרפת בבית הסבא והסבתא, מנסה האחרונה להתאבד, ובסופו של דבר מצליחה. רק אז נודע לשרלוט שגם אמה לא מתה מדלקת ריאות כפי שסיפרו
לה בילדותה, אלא שגם היא התאבדה. כמו גם שרלוט, הדודה מצד האם. המוות מרחף מעל ראשה של שרלוט: זה שמפחיד אותה, כי הוא טמון אולי בנפשה כמעין מטען נפץ שעתיד להתפוצץ במוקדם או במאוחר, כמו אצל כל נשות המשפחה שלה, וזה שמתכננים בעבורה הנאצים, המבקשים לחסל אותה, להטיל עליה את "הפתרון הסופי".

ציוריה נעשים אינטנסיביים יותר, הקווים עזים, מהירים, קדחתניים. היא מתמסרת למילים, נוטשת את הדימויים, כאילו מרגישה שכבר אין לה זמן, שהקץ קרוב, שהיא חייבת להזדרז כדי להספיק ולספר הכול.

טקסט בלבד

היצירה אמורה להיות מלווה במוזיקה, שרלוט מצרפת הנחיות, וכך יש דימויים חזותיים, מילים שמשתלבות בהם ומדברות אותם, ומנגינות. כך, בצבע, בצורה, במילים ובצלילים, סיפרה שרלוט סלומון על הפרטי ועל הציבורי.

כך למשל, נראית התמונה הראשונה של "המערכה השנייה":

הנאצים

המילים הפותחות את הטקסט הנלווה לציור: "עיניים רבות מתמקדות בתקווה בצלב הקרס…" המוזיקה המיועדת: המנון נאצי שמדבר על לחם ועל תקווה.

והנה עוד אחד. הטקסט המותאם לו: "דר שטירמר: דף מידע לעם. היהודי תמיד הרוויח על הדם שלכם. הבוסים היהודיים שולטים בעולם הפיננסים, שיקרו לכם ורימו אתכם, גברים ונשים גרמניים, נקמה ביהודים! הסכינים יתיזו על היהודים החזירים, הזגוגיות ירעדו, אפריל 1933, להחרים את היהודים! לקוח שרוצה לקנות מיהודים הוא בעצמו חזיר."

דר שטירמר

ולעומתו רגע פרטי: שרלוט מסבירה לאמה החורגת מדוע היא רוצה ללמוד לצייר, וזאת מטיפה: עלייך ללמוד ציור אופנה, כי רק כך תוכלי להתפרנס…

פולינקה ושרלוט

ציוריה של שרלוט סלומון נראים נאיביים, אבל ככל שמעמיקים להביט אפשר לגלות בהם רבדים ומעמקים. אחד הציורים המאוחרים מוכיח שלו רצתה, יכלה לצייר בסגנון ריאליסטי, קלאסיאת הטכניקה ידעה, אבל לא התעניינה בה.

הסדרה כולה מרתקת, אי אפשר להפסיק להתבונן בה, לחפש עוד היבטים, עוד שילובי צבע, עוד נגיעות ואמירות. לפעמים היא מזכירה לי קליידוסקופ שאי אפשר לשבוע את שפע צורותיו המגוונות, ולפעמים – רומן קלאסי, מרובה דמויות, עצום ממדים, מורכב כל כך, עד שהנפש מתקשה להכילו.

שרלוט סלומון נרצחה באושוויץ. היא הייתה אז נשואה זמן קצר ובהיריון. לפני שנתפסה ונשלחה אל מותה הספיקה להפקיד את ציוריה אצל רופא הכפר הצרפתי, וביקשה ממנו שישמור עליהם, כי "אלה כל חיי".

בישראל הוצגו עבודותיה בשנת 2006 ביד-ושם. אמנם אי אפשר שלא לשמוח על כך שהציבור בישראל נחשף ליצירתה. אבל קשה להבין מדוע נתחמה לתוך מוזיאון העוסק בשואה. הגיעה העת שיכירו בגדולתה המתעלה מעל נסיבות מותה.

היום אני כל כך מאושרת
"היום אני כל כך מאושרת"

 

 

אלאונורה לב, "סוג מסוים של יתמות": במה מסעה לפולין שונה מאלה של משלחות הנוער

במלאת ארבעים שנה למרד גטו ורשה הוזמנה קבוצה של ישראלים לפולין הקומוניסטית, כדי לציין את המועד. השנה הייתה 1983. לך ואלנסה, מייסד ארגון סולידריות, זכה באותה שנה בפרס נובל לשלום. ניצנים ראשונים של מה שיוביל בתוך שבע שנים לניתוקה של פולין מברית המועצות כבר הופיעו, אבל איש עדיין לא ידע אז למה יובילו התהליכים הללו.

בין חברי המשלחת הישראלית הייתה אלאונורה לב, ילידת פולין שעלתה לישראל בהיותה בת שש. לב, שיצאה בחברת בן זוגה ובתה בת העשר, כתבה יומן מסע שראה לימים אור כספר בשם סוג מסוים של יתמות. ביקורים מעבר למסך הברזל היו אז נדירים מאוד, ותיאוריה של אלאונורה לב מכמירים את הלב גם כשקוראים אותם כיום, אחרי שנים כה רבות, אחרי שהכול השתנה, ברית המועצות התפרקה ונעלמה ופולין הקודרת והענייה של אותם ימים נהפכה למדינה מערבית, אחרי שהצטרפה לארגון נאט"ו ולאיחוד האירופי.
אי אפשר שלא להתרגש מהאופן שבו נחשפת בספר פנימיותה האחרת של אלאונורה לב, זאת שהתכחשה לה בשנים שבהן השתדלה להיות ישראלית בלבד, כאילו לא היו לה מעולם שורשים אחרים. במהלך ביקורה בפולין היא נזכרת בשפת הילדות שלה, בריחות, בהבעות הפנים ובתנוחות  הגוף של הסובבים אותה, בכל מה שנשכח כביכול, שנעקר, אבל נותר, כל הגעגוע, העלבון, ההשתייכות העמוקה, המנוגדת להיגיון ולרצון, כדבריה – "היכולת הנדירה לדעת, ידיעה צפופה ושיטתית מתוך רוויה מלאה של כל שכבות הזיכרון." כל אלה סוחפים את הקורא, מושכים אותו להצטרף אליה ולהרגיש אתה. בכל מראה, בכל מילה, טמון עולם שלם של הקשרים ומובנים, ריחות וצלילים, הנה עליית הגג שריחה ידוע, כאן תולים כביסה שעלולה לקפוא, שם מאכסנים שימורי דובדבנים. זהו ריחו של החורף, כך נראים יערות. הספר רצוף בתובנות הנובעות מהיכולת של המחברת להביט למעמקים של שתי ארצות המולדת שלה ולהציבן זו כנגד זו. למשל, בעקבות מפגש עם ברבורים היא קובעת שכל עוד בסיפורי האגדות שילדינו קוראים יסתובבו חיות אירופיות, ברבורים, זאבים ודובים, במקום שיאכלסו אותם החיות כנעניות, התנים, הנחשים, העקרבים ושפני הסלע המוכרים, לא נוכל להיות ישראלים באמת…

בחלקו האחרון של הספר מגיעים אלאונורה, בן זוגה וילדתה למחנות הריכוז. טרבלינקה (זכור תיאור הפליאה שלה מהשם הזה, שיש בו, לאוזן פולנית-ישראלית מעין צליל של שם חיבה, הכלאה בין טריבל – איום – והסיומת הפמיליארית, המקרבת, ק'ה…) מיידנק, אושוויץ. "מה פתאום את לוקחת את הילדה לאושוויץ?"  שואלים אותה אנשים, והיא כמובן מרגישה מואשמת, אבל אומרת בלבה – והילדים שהגיעו לכאן אז – היו בגיל המתאים? ויודעת: "זה לא מקום לאנשים בשום גיל, אם אתם שואלים אותי."

חמש שנים אחרי שאלאונורה לב יצאה לסיור ההוא, שנחשב אז יוצא דופן, מרתק, מעורר מחשבות, החלו לצאת משלחות הנוער מישראל לפולין. בשנים הראשונות לא נסעו כולם אלא רק אלה שנבחרו, שנחשבו מתאימים ובוגרים די הצורך. במרוצת הזמן נהפכו המסעות הללו לחלק משגרת החיים. מי שיש לו די כסף נוסע. (וזאת אחת הטענות נגד המסעות: אם הם באמת חשובים כל כך, מדוע לא תממן המדינה את הנסיעה לכולם?) בכל בית ספר תיכון הם נחשבים כמעט כחלק מהתוכנית הצפויה, המובנת מאליה: בנוסף על הלימודים העיוניים יש בבתי הספר הרצאות, טקסים, מסיבות, פעילויות הכנה לצה"ל וטיולים שנתיים. בסוף י"ב נוסעים כולם לאילת. בסוף י"א או תחילת י"ב נוסעים לפולין. מעין טיול שנתי נוסף, מורחב. אמנם כזה שיש לו גם נופך של ערך מוסף, אבל בעיקרו, תיאמר האמת – בילוי שזכותם לקבל.

בני נוער על הטיסה לוורשה, מתוך הספר הנכס מאת רותו מודן
בני נוער על הטיסה לוורשה, מתוך הספר הנכס מאת רותו מודן

להלן ציטוטים אותנטיים מתוך פורומים שונים שבהם כתבו בני נוער ישראליים על חוויותיהם מפולין:

הנה תלמיד שעסוק מאוד בקניות, שמתלונן על גודלו של ההמבורגר שקיבל בקרקוב, ששקוע בעניינים כמו פיתוח תצלומים ורכישת מציאות. העניין שלשמו הגיע נמצא לגמרי בשוליים, "לא מעניין במיוחד", כדבריו:

"ביום שבת יצאנו לשיטוט בקראקוב, ראינו את המפעל של שינדלר ואת בית המרקחת שעבד בו ההוא שעזר גם ליהודים, אחר כך הלכנו לעיר העתיקה או משהו, לא מעניין במיוחד, ואז הגענו לכיכר שבה יש את הזמן החופשי. בהתחלה שמתי את הכרטיס של המצלמה לפיתוח ואז חיפשתי את החנות כמו אידיוט שעה ומשהו, עד שהצלחתי למצוא אותה, לא נורא, קניתי ארבע חולצות סווטשרט חגורה ושני פאצ'ים רוקנתי את הנכסים שלי באותו יום כמעט לגמרי, קניתי מזכרות, אכלתי מקדונלדס, שנים עשר זלוטי (בערך חמישה עשר שקל) זול בטירוף, אבל ההמבורגר הוא בגודל עוגייה, לא נורא, היה מגניב, אחרי זה חזרנו למלון, שם קניתי עוד שני מגנטים בשביל הקטע."

ואז הוא מגיע לביקור במחנה הריכוז, שלא עושה עליו רושם מיוחד, כך הוא מסביר במפורש, אבל בשלב מסוים "הרגשנות" דווקא כן קצת "משתלטת." אבל הכי חשוב: "הצילומים יצאו נהדרים".

"יום ראשון, החלק הראשון במסע שהיה קשה, אושויץ, בירקנאו, הכניסה לא מטרידה במיוחד, צילומים שולטים, גם כל השיער והמשקפיים לא עשו מי יודע מה רושם, אולי בגלל שבכניסה רשום "מוזיאון אושויץ" וזה לא נותן הרגשת קירבה (מחסום פסיכולוגי או משהו).עד לאוהל יזכור, או יותר נכון, ביתן 27 הרגשנות שמשתלטת עליך שם היא בלתי ניתנת לתיאור, כולם יושבים ואנשים נותנים רשימות של אנשים שמתו ובוכים ולא מפסיקים, ואתה לא יכול שלא גם, ואז אתה אומר את שני השמות שהכנת מראש והדמעות לא נעצרות והמחשבות על הפסד החיים משפיע יותר מתמיד, ואנשים עוצרים ומחזיקים את היד, וזה גורם לך לרצות לבכות יותר, בקיצור… מעבר למילים. אחר כך בירקנאו, לא נשאר שם הבה דברים,חוץ מבתים והמסילה (הצילומים יצאו נהדרים)."

והנה נערה שכל מה שהיא כותבת רווי בזלזול ובהתנשאות, שנונה, מתלוננת וזחוחה:

"קטוביץ זה המקום הכי מוזר שתראו בחיים שלכם, ואני חותמת על זה בנוכחות עו"ד. כל בית הוא ייחודי. יש בתים בצבע טורקיז, ירוק פיסטוק, צהוב, לבנים אדומות, תכלת. ולכל הבתים הייחודיים האלה היו אותם וילונות: מין שיפון לבן כזה מזעזע סטייל 'התחתון של סבתא' עם קישוטים מעולם הצומח, גם הם בלבן קצת יותר בולט. מיד ראינו שהעיר היא עיירה נוצרית, כי לא יכולת לנסוע דקה וחצי מבלי לראות צלב בגודל הפדיחה של הנשיא קצב, כולו מקושט בכל מיני מלמלות ותחרות כאילו איזו כת שטנית התפללה עליו חודשים. קטוביץ היא אחת העיירות הכי לא מפותחות שראיתי בחיי. אתה מרגיש כאילו חזרת בזמן − סוסים ופרות חופשיים בשדות, לכל בית יש גינת כרוב ותפוחי אדמה (כרוב, לעזאזל… כרוב!!), אנשים מגיעים מ-A ל B בעזרת כרכרת סוסים… באמת משהו יוצא מגדר הרגיל… לפחות בשבילנו."

הניתוק מעורר השתאות: "מיד ראינו שהעיר היא עיירה נוצרית"… (לאן בדיוק חשבת שאת נוסעת?)

והנה נער ציני ומלגלג בעצם הנסיעה ובמטרותיה:

"אילו כולם פה היו יודעים כמה ג'ובות עושים כל המתווכים המגעילים למיניהם על גבם של אלה 'שרוצים לדעת'… חבל"ז !… רק תחשבי על הטיסה, השהייה, המזון, האבטחה, ההסעות, ההדרכה… ממש מכרה זהב לפולנים… הצליבי את זה עם הקשקוש שמפיצים בבתי-הספר – "לזכור ולא לשכוח", גם אצלי בבית הספר,  LOL, כאילו איך בכלל אפשר לזכור משהו שלא חווית?"

וכאן, שוב, ציפיות כנות להנאה ולקניות:

"אני ממש מקווה שיהיה כיף לפחות באוטובוסים וחדרים וכאלה..  פולין זה זול! אפשר לקנות דברים נחמדים. דיוטי פרי זה בטוח נחמד, דיסקים זולים."

ומישהו שפולין זימנה לו חוויה משמעותית, כדבריו – "רגע חשוב מאוד בחיים":

"אתמול חזרתי מפולין וקרה שם משהו שרציתי לספר כי זה רגע חשוב מאוד בחיים שלי!…

שרון ואני לא הכרנו בכלל לפני המסע ובימים הראשון התחלנו לדבר וממש ממש התחברנו טוב…. לאט לאט אנשים התחילו לחשוב עלינו דברים ואנחנו עזרנו להם לא מעט… בימים היינו הולכים מחובקים ביחד עם כל מיני הערות לגבי בדברים המיניים שעשינו בלילות בחדר שלי, אתם יודעים בצחוקים של החבר'ה. ואז זה הפך להיות כבר משהו שכולם ידעו, כולל המורים וכולם כבר התחילו להריץ על זה בדיחות."

כזכור, השנה עלה בפייסבוק דף שנקרא: "עם היפות שלי באושוויץ": צילומים שלוקטו מבין אלה שמעלים צעירים במהלך המסע לפולין: פוזות, חיוכים, כותרות כמו "עם היפות שלי בין הקברים", או "כי את הכי יפה על הר אפר". הדף הורד, אחרי שעורר סערה ציבורית, כעס על בני הנוער, על גסות הרוח שלהם, שהתגלתה ברבים.

חיבוקים באושוויץ
מתוך דף הפייסבוק "עם היפות שלי באושוויץ"
התעמלות ליד בורות הירי
מתוך דף הפייסבוק "עם היפות שלי באושוויץ"

הנה ראיה לכך שגם ישראלים מבוגרים שנוסעים לפולין מתבלבלים פה ושם:

בנק הפועלים באושוויץ
בנק הפועלים באושוויץ

כשהחלו המסעות לצאת לפולין ניסח משרד החינוך את מטרותיהם המוצהרות: "להכיר מקרוב את העושר התרבותי והרוחני ואת מלוא היקפם וחיוניותם של החיים היהודיים בפולין לפני מלחמת העולם, לחוש ולקלוט את משמעות החורבן והאבדון של היהודים שנרצחו ושל היהדות שנעקרה, לחוש את השפל המוסרי ואת המדרגה התחתונה של הדה-הומניזציה שהגיעו אליה הנאצים, לאפשר לבני הנוער לפעול הלכה למעשה לשיקום, לשיפוץ, לניקוי ולשימור אתרים ושרידים יהודיים הפזורים ברחבי פולין, להכיר את עיקרי האידיאולוגיה הנאצית ולהפיק לקחים לאומיים ואוניברסליים."

השבים מהמסע מספרים תמיד עד כמה נהנו מהחוויה שעברו. בדרך כלל הם מכנים את הנסיעה בשמה האמיתי: "טיול". הם מדווחים על כך שאמנם גם בכו, שאמנם, כך הם סבורים, גם למדו והבינו (מה?), אבל רוב הזמן היה להם די שמח. אדרבא, המבוגרים המלווים מעודדים אותם "גם ליהנות", כי הרי "אי אפשר רק לסבול כל הזמן!"

חיי החברה תוססים בשבוע הזה של הטיול בחוץ-לארץ. קשרים זוגיים נרקמים. אהבות נולדות. צחוקים. קניות. בילוי אמיתי.

"העושר התרבותי והרוחני?" "משמעות החורבן והאבדון?" "שיקום של אתרים יהודים?" הצחקתם אותם.

אי אפשר לצפות מהצעירים שנוסעים לפולין לעומק התובנות והרגש שמעצבת אלאונורה לב בספרה. נכון שכתיבתה ויכולתה להפיק משמעות מהמסע נדירות מאוד. אבל אולי הגיעה העת להיעזר בדברים שכתבה ולקבל את דבריה כפשוטם: כנראה שאושוויץ באמת אינו מקום שמתאים לאנשים בשום גיל, ואולי אפשר כבר לוותר על הנסיעות הללו, ולוא רק כדי שלא יישמעו עוד המשפטים המוזרים, המעוררים חלחלה כמו: "היה כיף" (באושוויץ)!

אידה פינק, "כל הסיפורים": "בתולה לא יכולה להיות זונה?"

סופו של הסיפור ניירות אריים מאת אידה פינק

כמו כל סיפוריה של אידה פינק, גם הסיפור "ניירות אריים" קצרצר: כולו ארבעה עמודים וחצי. ובכל זאת נוצרת בו, ובכל האחרים, מציאות שלמה, משמעותית ונוקבת.

אידה פינק כל הסיפוריםאפילו רק מסיומו של הסיפור, כפי שהובא כאן, אפשר להבין את הנסיבות שעליהן נכתב: אישה צעירה, למעשה נערה, נאלצת לשלם בגופה כדי לזכות בניירות האריים שיאפשרו לה ולאמה להינצל. כמו בכל סיפוריה של אידה פינק, קשור גם "ניירות אריים" בשואה, ועושה זאת כביכול בלי לגעת בזוועה עצמה. היא לא נאמרת במפורש, נשארת בשוליים, אלה שאין בהם הרג ישיר, אין גופות ודם. המוות מרחף מעל פני התהום, נודע ולא נוגע. והכאב – הוא מתקרב בקווים קלים, בעדינות מצמיתה.

הנה כאן, בסיפור הזה, יש דוגמה לרוע תמציתי: המנוול, מי שכל העוצמה בידיו, שיש לו הכוח לגזור חיים או מוות, כולו ענייני ועסקי, קצת מבודח, כאילו הגון – בתמונה קודמת הנערה אומרת לעצמה שנהג בה תמיד כיאות. הוא בן ארבעים והיה לפני המלחמה המעביד שלה. היא בת שש עשרה. הוא בוחן את גופה כמו שבודקים סחורה. משבח את מבנהו. הזדמנה לו האפשרות לתבוע ממנה כל מה שעולה על דעתו ובתמורה יאפשר לה לחיות ולהציל גם את אמה.סביר להניח שהאם אינה יודעת מה המחיר שבתה נתבעת לשלם בנוסף על הכסף שאותו תיתן לאנס, המעט שנותר להן, אבל אין בו די.

לא בטוח שהאנס מעוניין רק בגופה. הוא עט גם על ההזדמנות להשפיל אותה. להוכיח שהיא זונה. שתהיה מוכנה להימכר. שגם לה יש מחיר, והוא לא גבוה במיוחד מבחינתו: חייה תמורת כמה מסמכים שקל לו לספק. אקט מסחרי, המעיד על כך שאפילו נערה, כמעט ילדה, מבוהלת וחסרת אונים, היא בעצם "סתם" זונה: מישהי שמוטחת בעיניו באחת אל תחתית הסולם האנושי. ובעצם עוד לפני כן הייתה שם, יהודייה בעולם המעוות של אותם ימים.


בימי מלחמת העולם השנייה התחכם המודיעין הבריטי ויזם את אחד ממבצעי הריגול היעילים והמשוכללים ביותר שלו: בתוך מתקני כליאה הציבו מיקרופונים זעירים, מכשירי ציתות, שהאזינו באמצעותם לאלפי שבויי מלחמה גרמניים.

האזנות הסתר הללו נועדו לדלות בזמן אמת מידע על עניינים צבאיים, תוכניות, כלי נשק וכיוצא בזה. מאחר שהגרמנים לא העלו בדעתם שמאזינים להם, הם חשפו סודות "טריים", שהיו בעלי ערך רב, במיוחד כשהגיעו מפיהם של אלה שזה עתה נפלו בשבי. אבל בנוסף על המידע הצבאי, האירו תמלילי השיחות את הלכי הרוח בקרב הגרמנים. הם שוחחו על קרבות, על כלי נשק, על הפיהרר, וגם על פשעי המלחמה שביצעו.

כמה עשרות שנים אחרי תום המלחמה גילה את תמלילי השיחות ההיסטוריון הגרמני, סונקה נייצל וניתח אותם, בשיתוף עם הפסיכולוג החברתי הראלד ולצר. ביחד כתבו את הספר חיילים ההקלטות הסודיות של אנשי הוורמאכט: פרוטוקולים של לחימה ומוות

חיילים ההקלטות הסודיות של אנשי הוורמכט
הוצאת דביר, לעברית: עפרה קק

היבטים רבים של הלכי הרוח שהיו נפוצים בקרבם עולים מתוך אותן שיחות. פשעים נגד האנושות היו לנורמה. ועם זאת הם ראו בעצמם אנשים טובים, רגילים. אמות המידה השתנו: שוויון הוחלף בחוסר שוויון וסולידריות אנושית בסולידריות לאומית המתבססת על רק גזע. הדרת הזולת לא נתפסה כעניין מגונה, כי כל האחרים איבדו לחלוטין את מעמדם החברתי, בעצם – לא נחשבו עוד בני אדם.

האלימות כלפי כל מי שהוגדרו "אחרים" נעשתה מותרת, אפילו רצויה. טייסים וימאים גרמניים תיארו בחדווה, בהתלהבות, כמי שמספרים על ציד של חיות או על פעילות ספורטיבית, כיצד הפציצו כל מה שהתחשק להם. כשדיברו על הטבעת אוניות או מטוסים, בני האדם שהיו עליהם לא נחשבו, כמעט לא הוזכרו. כאילו כלל לא התקיימו, או שהיו שקולים לחפצים שאין בהם מלכתחילה שום רוח חיים. אפשר היה להרוג מכל סיבה שהיא. הנה דוגמה לשיחה:

זוטלטרר: "יריתי בצרפתי אחד מאחורה. הוא רכב על אופניים."
ובר: "מקרוב?"
זוטלטרר: "כן."
ובר: "הוא רצה לפגוע בך?"
זוטלטרר: "שטויות. רציתי את האופניים."

את המוסר המנותק שלהם אפשר לראות בשיחות שבהן סיפרו השבויים זה לזה על אירועים שבהם נפגע עמית לנשק והביעו צער ודאגה ליתומים שהשאיר אחריו, ובה בעת רצחו אלפי בני אדם בלי לחשוב לרגע על ילדים של אחרים, או על הילדים שהרגו.

אמנם, בחלק מהשיחות בחרו המספרים, שתיארו זוועות בלתי נתפסות, בעמדה של צופה מהצד, אבל לא פעם גם סיפרו גם על ההשתתפות שלהם עצמם במעשים. תגובת בני השיח שלהם מעידה על הסכמתם, על כך שגם הפשעים הכי מחרידים התקבלו בטבעיות ולא הפתיעו איש. גם כשמישהו מתקומם נגד הירי באלפי חפים מפשע, זעמו לא הופנה נגד המעשה עצמו, אלא נגד העובדה שנעשה בגלוי, במקום שהיו בו עדים. שום דבר שנאמר לא עורר כעס או הסתייגות.

אדרבא, לעתים תכופות הטילו הדוברים את האשמה על הקורבנות. כך למשל כתב בספרו האוטוביוגרפי  רודולף הס, מפקד מחנה ההשמדה אושוויץ,  על אנשי הזונדרקומנדו. הוא תיאר בפליאה, כמו מדען שצופה בחיות מעבדה, את התנהגותם ה"מוזרה" כדבריו: "הם הלוא ידעו בוודאות כי בסוף האקציות ימצאם אותו גורל עצמו שמצא את חבריהם-לגזע, אשר הם סייעו במידה כזאת להשמדתם. ואף על פי כן עשו את מלאכתם בשקידה שגרמה לי תמיד לתמוה." הרשעות, הנבזות המסמרת שיער – להתעלל באנשים, להרעיב אותם, לאיים עליהם, לשלול מהם כל זכות ואת הקשר שלהם למציאות, ואז להתבונן בהתנהגותם בסקרנות ובעניין, להשתומם מכך שהם נטולי צלם האנוש, כאילו פגומים, כאילו אינם הקורבנות שלו עצמו!

כך גם מובאות בספר חיילים ההקלטות הסודיות של אנשי הוורמאכט שיחות שבהן מתוארת אלימות מינית ואונס של צעירות יהודיות, שנרצחו כמובן, לאחר מעשה. אחד השבויים סיפר למשל כיצד ראה פעם "יהודייה יפה" שהייתה בדרכה אל בור ההריגה. הוא זיהה אותה, כי בימים הקודמים הועסקה בניקוי המחנה, שם, כדבריו, "נתנה שיעשו ממנה זונה." ממש כמו בסיפור "ניירות אריים", הנערה מואשמת. אונסים, ואחרי כן רוצחים אותה, אין לה שם ואין לה זהות, היא איזו "יהודייה יפה" שמוזכרת רק כמי ש"נתנה". שהרשתה. שהייתה כביכול שותפה להתעללות בה. שהייתה אפילו אשמה. שלא היה לה שום סיכוי בתוך העולם המטורף והמרושע שאליו הגיעה וממנו יצאה, אלמונית ואבודה.

הדברים שאמרו השבויים הגרמניים, המחשבות שביטאו, העולם המעוות שייצגו, הם עדות למה שיכול לקרות כשבני אדם שוללים מאחרים את זהותם האנושית.

סיפוריה של אידה פינק מחזירים את האנושיות. הם משמיעים ביופי ובדייקנות את הקול האילם, האבוד. הם תזכורת למה שיכול להיווצר  כשבני אדם יודעים להביט באחרים, ולראות אותם.

רודולף ואן דן ברג, "סוסקינד": מה קרה למנהל התיאטרון שהציל מאות ילדים יהודים

בתום הקרנת הסרט סוסקינד, אחרי שהבמאי ההולנדי, רודולף ואן דן ברג, סיים את דבריו ופנה אל הקהל בהצעה לענות על שאלות, קמה אישה מבוגרת שישבה בשורה הראשונה.

היא התקשתה לדבר. "אין לי שאלה," היא אמרה בשקט. "רק רציתי להגיד לך תודה."

כל הנוכחים באולם עצרו את נשימתם כשהוסיפה: "אני הייתי אחת הילדות שם – " היא הצביעה על האקרן שהמסך כבר ירד עליו. "עד היום לא היה לי מושג איך נשארתי בחיים. כל המשפחה שלי נעלמה. אף אחד לא חזר. עכשיו, בזכותך," היא פנתה אל הבמאי, "אני יודעת מי הציל אותי. איך זה קרה."

הנה מה שנודע לה: בזמן כלשהו בשנת  1943 היא, כמו ילדים יהודים רבים, נקלעה אל בית יתומים באמסטרדם. המקום שימש כתחנת מעבר. משם  נשלחו הילדים הלאה, אל מותם.

שלוש שנים לפני כן אולץ ולטר סוסקינד, יהודי גרמני ממוצא הולנדי, להצטרף ליודנרט. לפני עליית הנאצים ניהל בגרמניה בית חרושת. בשנת 1938 ניסה לברוח לארצות הברית, אבל "נתקע" בהולנד. בשל הגרמנית המשובחת וכישורי הניהול שלו התמנה לתפקיד מנהל "התיאטרון ההולנדי", שם ריכזו הגרמנים בספטמבר 1943 את יהודי הולנד לפני הגירוש למחנות ההשמדה.

דיוקנו של סוסקינד האמיתי
דיוקנו של סוסקינד האמיתי

כשסוסקינד הבין מה יעלה בגורלם של הילדים מבית היתומים הסמוך לתיאטרון, התחיל להעביר אותם בחשאי אל מוסד שגבל עם בית היתומים: סמינר קלוויניסטי למורים, שמנהלו, יוהאן ואן הולסט, עזר לסוסקינד, הסתיר את הילדים והבריח אותם, בשיתוף עם המחתרת ההולנדית, לכפרים שמחוץ לאמסטרדם. לימים כיהן ואן הולסט כאחד ממנהיגי המפלגה הנוצרית דמוקרטית של הולנד והוכר בשנת 1972 כחסיד אומות עולם.

אנה פראנק בכיתתה בבית הספר מונטסורי באמסטרדם
אנה פראנק בכיתתה בבית הספר מונטסורי באמסטרדם

ולטר סוסקינד הציל כך כשש מאות ילדים. הוא עצמו לא שרד. בשנת 1944 גורש ביחד עם אשתו ובתו לווסטרבורק, מחנה מעבר בדרך לאושוויץ (גם אנה פרנק הגיעה לשם, באוגוסט של אותה שנה, וגם היא ובני משפחתה, כמו סוסקינד, היו ילידי גרמניה שנקלעו להולנד לאחר שלא  הצליחו לקבל אשרת כניסה לארצות הברית, חרף מאמציו הרבים של אביה).

סוסקינד ניצל "ידידות" שקשר עם כמה נאצים, הצליח לצאת מהמחנה וחזר לאמסטרדם, שם הציל קבוצה של ילדים שנשארו נעולים במרתף בית היתומים. הוא ניסה גם לשחרר את אשתו ובתו, אך כשנכשל חזר לווסטרברוק. שלושתם נספו.

סוסקינד
דמותו של ולטר סוסקינד בסרט

 

בספרה  אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע  עסקה חנה ארדנט רבות ביודנרט. היא טענה למשל כי המגע התכוף בינם לבין הביורוקרטיה הנאצית הביא לכך שנציגים יהודים חצו "את התהום שהפרידה בין סיוע ליהודים להימלט, ובין הסיוע לנאצים לארגן את גירושם."

ארנדט תקפה את מה שכינתה "אווירה של אסיפה המונית" שהשתלטה על משפט אייכמן, וכתבה כי חלק מהעדויות, למשל אלה שעסקו במרד גטו ורשה, כלל לא תרמו למשפט, כי לא היה להן קשר לפשעיו של הנאשם. לטענתה, יכלו עדויות אלה להיות רלוונטיות "אילו סיפרו על הפעילויות של מועצות היהודים, שמילאו תפקיד כה חשוב והרה אסון בניסיונות הגבורה שלהם-עצמם".

היא ציטטה את העד היחיד שהיה חבר בכיר ביודנראט בהונגריה, פנחס פרוידיגר, אותו כינתה בהדגשה "הברון פיליפ פון פרוידיגר לשעבר."

"יש כאן," אמר פרוידיגר בעדותו, "אנשים שאומרים שלא אמרנו להם לברוח. אבל חמישים אחוז מהאנשים שברחו נתפסו ונהרגו."

לכך השיבה חנה ארדנט בספרה בהערה צינית: "בהשוואה לתשעים ותשעה אחוז מבין אלה שלא נמלטו."

"לאן הם יכלו לפנות? לאן הם יכלו לברוח?" קרא פרוידיגר, "מה יכולנו לעשות? מה יכולנו לעשות?"

אב בית הדין השאיר את השאלה פתוחה: "אני לא חושב שיש תשובה לשאלה," אמר.

אבל היו אנשים בקהל הנוכחים שדווקא הייתה להם תשובה. דבריו של פרוידיגר עוררו זעקות שבר וכעס. זאת הייתה אחת התקריות היחידות במהלך המשפט שבהן הגיבו כך, בצעקות בהונגרית וביידיש. אלה שבני משפחותיהם נספו, צעקו. אלה שלא נמלטו, כי לא ידעו מה צפוי להם. כי המידע על אושוויץ ועל הרצח ההמוני, שהגיע אל אנשים כמו פרוידיגר וקסטנר, נבלם אצלם.

"לא נתתם לנו הזדמנות לברוח!" זעמו לעברו.

פרוידיגר עצמו הציל את חייו ואת חיי בני משפחתו. הוא ברח לרומניה, "כי היה עשיר," כותבת ארדנט, "כי ויסליצני [פושע מלחמה נאצי] עזר לו."

גם קסטנר ניצל, וטענות דומות, ואף חמורות יותר, הופנו לא פעם גם כלפיו. על רכבת ההצלה שהצליח להוציא מבודפשט לברגן בלזן, ומשם אל החופש בשוויץ, היו  1,684 איש, ביניהם רבים מבני משפחתו, ידידיו ומקורביו. בחודשים שבהם הושארה הרכבת בברגן בלזן הושמדה יהדות הונגריה. יש הטוענים כי הרכבת שימשה לאייכמן ערובה לכך שקסטנר ימשיך לעזור לו, שייצר  שקט בקרב היהודים. הם לא יעלו בדעתם מה צפוי להם, וישתפו פעולה עם מנגנון הרצח. אכן, מאות אלפים עלו על הרכבות בלי ויכוח, כי האמינו שהם נוסעים לעבוד. אלי ויזל בספרו הראשון הלילה מעיד כי הוא ובני משפחתו יכלו אולי להינצל אילו רק עלה בדעתם שהם נתונים בסכנה. העוזרת הנוצרייה התדפקה על חלונם בלילה שלפני הגירוש הסופי מהגטו. החלון גבל בחלק הארי של העיר. אילו רק ידעו, אילו רק פתחו את החלון ונסו על נפשם… אילו רק…

כמו סוסקינד, גם קסטנר קשר מעין קשרי ידידות עם פושעים נאציים, אבל כמה שונים היו שני האנשים הללו, ומה שעשו עם ה"ידידות" הזאת! בספרו "האומנם נרצח פעמיים?" האומנם נרצח פעמייםמביא אלי ריכנטל עדויות לכך שקסטנר נהג לשבת אתם ולשחק בקלפים, על סכומים גבוהים. אין לדעת אם אלה עדויות מהימנות. אבל דבר אחד ידוע בוודאות: בתום המלחמה הטריח את עצמו קסטנר והגיע למשפטי נירנברג, לא כדי להאשים ולתבוע את דם הקורבנות, אלא כדי להעיד לטובתו של הפושע הנאצי  קורט בכר, ולהציל אותו מהגרדום! (האם מישהו מוכן לקבל את הסבריו כאילו עשה זאת רק משום שהיה ג'נטלמן? אלי ריכנטל טוען כי מצא ראיות לכך שמשפחתו של קורט בכר הפעילה על קסטנר לחצים ואיומים לפיהם יחשפו עליו מידע חמור מאוד, אם לא יעזור להם!).

לאורך השנים מתחו רבים ביקורת קשה על עמדתה של חנה ארדנט, על כך שהאשימה את מי ששיתפו פעולה עם הנאצים. אחרים משבחים עד היום את העובדה שקסטנר הציל 1,684 איש, וטוענים כי "כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם ומלואו" (המסנגרים כנראה עדיין אינם מבינים מה היה מחיר ההצלה הזאת: "שקט תעשייתי" ואפשרות לרצוח בלי הפרעות, כמעט את כל יהדות הונגריה, כ564,500  בני אדם). כמו כן סבורים רבים כי אי אפשר לדון אדם עד שלא עומדים במקומו, במיוחד כשמדובר במציאות הבלתי אפשרית של אותם ימים.

אכן, קשה לקרוא את דבריה של חנה ארדנט כשהיא מותחת ביקורת נוקבת על מי שהיו שם. היא כותבת כך: "את עניין שיתוף הפעולה הזכירו השופטים פעמיים; השופט יצחק רווה חילץ מפי אחד מעדי המחתרת הודאה כי 'משטרת הגטו' הייתה 'מכשיר בידי רוצחים', ואישור לכך שה'יודנרט נקט מדיניות של שיתוף פעולה עם הנאצים.'"

מתחשק לצעוק לה – איך את מרשה לעצמך להתבטא בהתנשאות כזאת? האם את יודעת בוודאות מה את היית עושה באותן נסיבות? כיצד את היית נוהגת?

ועם זאת, ההתוודעות למעשיו ההרואיים של סוסקינד מעוררת תחושה שבאותן נסיבות היו אנשים שמעשיהם ראויים להוקרה מיוחדת. סוסקינד התמנה ליודנראט כמעט בניגוד לרצונו, מתוך הבנה  שנלכד בתוך כוחות שאין לו עליהם שום שליטה. ברגע מסוים, בצומת שבו נאלץ להחליט כיצד לפעול, הוא בחר לעשות הכול, ויותר, כדי להציל ילדים רבים ככל האפשר. הוא שילם על כך בחייו ובחיי אשתו ובתו. ייתכן מאוד שהיה נרצח בכל מקרה. הסיכויים להינצל היו אז זעומים. ובכל זאת, אי אפשר שלא לחוש יראת כבוד כלפי דרכו ורצונו, בנסיבות הקיצוניות ביותר שייתכנו, להיות אדם טוב.

שלושה מתנקשים יהודים רצחו, כידוע, את קסטנר, לאחר שבית הדין קבע כי "מכר את נשמתו לשטן."

נכדתו, מירב מיכאלי, מכהנת כיום בכנסת ישראל. היא פועלת רבות כדי לפאר ולרומם את זכר סבה, ולהשכיח ולטשטש את ההאשמות נגדו.

ממשפחתו של סוסקינד לא שרד איש.

 

"עצירה קצרה בדרך מאושוויץ": הסוד שגילה המחבר על אביו

"ישראל היא המדינה היחידה בעולם שבה ילדים מלמדים את אמם את שפת האם," כתב אפרים קישון בספרו "סליחה שניצחנו". אבחנה חדה ומשעשעת, נכונה באמיתותה אבל מופרזת בניסוחה, כדרכן של הומורסקות.

אכן, במאה העשרים, כשעשרות מיליוני אנשים נעשו פליטים, נאלצו רבים ללמוד מחדש את השפה שבה ידברו ילדיהם, ואולי משום כך כשהגעתי בגיל חמש עשרה ללונדון, שם גרתי שלוש שנים, חשתי הפתעה קלה מהאנגלית הרהוטה, המבטא המדויק וקלות הביטוי של זקנים אנגליים. למי שגדלה בישראל והייתה רגילה לכך שמרבית המבוגרים שהיא פוגשת אינם מדברים עברית מילדות היה מוזר להיווכח, לא רק לדעת, שיש מקומות שבהם השפה המשותפת לכולם אינה שפה שנייה לחלק גדול מהדוברים.

הוריו של יורן רוזנברג, סופר, עיתונאי ומרצה שוודי ומחברו של הספר עצירה קצרה בדרך מאושוויץ, לא גרו בישראל, אבל גם הם לא שלטו בשפת האם של ילדיהם.  רוזנברג  שוודי. הוא מתגורר בשטוקהולם, כותב בשוודית, מרצה באוניברסיטת גטבורג. כשביקר לאחרונה בישראל כדי לקדם את ספרו, ערכה לכבודו שגרירות שוודיה בישראל ערב ספרותי בתיאטרון הבימה.

הוא נולד בסודרטליה, עיירה קטנה בשולי שטוקהולם שנופיה, חוף הים שלה, היערות והאגמים הסמוכים אליה, הגשר שעליו מגיעה הרכבת, הם נוף מולדתו. אבל כל אלה, הריחות, המראות, הצלילים שעיצבו אותו, המאכלים שאכלו שכניו והספרים שקראו חבריו, כל מה שטבעי לו, היו זרים להוריו, כמו גם השפה שבה רוזנברג חושב וכותב.

ההורים, יהודים ניצולי שואה, נולדו וגדלו בלודג', בעולם שהוכחד. הם חשבו ביידיש ובפולנית. האוכל השוודי הגעיל אותם. הם אהבו וחלמו בשפתם, והעדיפו את כל מה שזכרו מילדותם ומנעוריהם. יורן ביקש עץ חג המולד, כמו אצל חבריו. הוריו הדליקו נרות בחנוכייה, והסכימו להתפשר על עץ, בתנאי שיהיה קטן, ויעמוד על השולחן, בשום פנים ואופן לא על הרצפה… את שפת האם של הילדים שהולידו נאלצו ללמוד בבגרותם, ואז ניסו להקנות אותה לילדים, שלמדו אותה כמובן בקלות, אך לאו דווקא מהם. הסביבה החדשה, "המקום", כפי שיורן מכנה אותה, עיצבה אותו ואת אחותו הצעירה ממנו, והם ניכסו אותה לעצמם.

הוצאת ידיעות ספרים, לעברית: רות שפירא


בספר עצירה קצרה בדרך מאושוויץ מתאר רוזנברג את ניסיונו לעשות מעשה בלתי אפשרי: לחרוג אל מעבר לגבולות חייו, ולשוב עם אביו אל המציאות שקדמה להיוולדו. גם את אמו הוא מנסה להכיר בצעירותה, ומכנה אותה שוב ושוב "האישה שתהיה אמי". הוא עוקב אחרי המהלכים של האב, מלווה אותו בימי המלחמה האחרונים  בדרכו בין מחנות הריכוז, עד שניצל והגיע למקום שאליו נקלע באקראי, לסודרטליה, שם נעצר. יורן משוטט בדרכים כמחפש אחרי האב, קורא את מכתביו כדי לפענח אותו, ומפשפש בזיכרונות של עצמו כדי לבחון מה קרה בילדותו, מה היה: האם אביו נכח ברסיטל לכינור שבו ניגן ? האם הוא זוכר את פניו באותו אירוע, או רק את גבו? ומה בעצם הרגיש אז האב? מה עבר עליו באותם ימים, ומדוע? ואיך ייתכן שהילד שחי לצדו לא חש במאומה, לא שם לב למצוקה?

דוד רוזנברג נתן לבנו שם שוודי, יורן, במקום לקרוא לו גרשון, לזכר אחד מסביו. בדיעבד הבין יורן מה היה תפקידו בחיי אביו: הוא היה "הפרויקט": באמצעותו ימלא האב את הרִיק המוחלט שנפער בחייו. הילד נועד להיות המשפחה החדשה שתוקם, הוא יאפשר לחיים לגבור על המוות.

אבל שוודיה לא יכלה להיות המקום שבו  ניצול השואה יהיה מסוגל לחיות באמת, לאחר שאיבד לא רק את רוב בני משפחתו ואת עברו, אלא נאלץ לוותר גם על מה שהיה אמור להיות עתידו.

בלודג' שבפולין למד דוד רוזנברג בבית ספר לטקסטיל. בסודרטליה שבשוודיה מצא עבודה במפעל לייצור משאיות. בשנים הראשונות נראה היה שהצליח לייצר לעצמו מציאות מנחמת: הוא מצא את אהובתו מלפני המלחמה, אחרי קשיים ותלאות הביא אותה אליו לשוודיה ונשא אותה לאישה. הם הולידו שני ילדים וגרו בדירה שהתאימה, פחות או יותר, לצרכיהם. גם בעבודה במפעל השתלב, לפחות בשלבים הראשונים של הקיום החדש.

ז'אן אמרי,  ניצול שואה שאותו מצטט יורן רוזנברג, חש כי מציאות שבה החיים אחרי אושוויץ נמשכים כאילו לא קרה מאומה, אינה אפשרית. הוא טען שיש לבחון את שפיות דעתם של מי שמתנהגים כך, ולא את זאת של הניצולים.  לדעתו של יורן רוזנברג כך הרגיש גם אביו.

דוד רוזנברג התאמץ בכל יכולתו לחיות. הוא חיפש לעצמו אופקים חדשים, שלא נמצאו, ועשה הכול כדי להשתלב, התיידד ידידות אמיצה עם זוג שוודים וניסה לפתח אמצעי פרנסה חדשים, מלבד עבודתו כשכיר במפעל לייצור משאיות, אך נכשל.

כישלונו לא נבע מחוסר כישרון. הוא נגרם מכך שסביבתו החדשה סירבה לראות אותו, להבין מה עבר עליו  ולגלות אהדה כלפי רגשותיו. "אתם יכולים להביט קדימה רק אם העולם מביט לאחור וזוכר מאיפה אתם באים," אומר בנו, ופונה בדבריו אלה לא רק אל אביו, אלא אל כל ניצולי השואה, באשר הם.

רוזנברג ניסה כמה פעמים לקבל פיצויים מגרמניה. שוב ושוב הושבו פניו ריקם. הרופאים הגרמנים שבדקו אותו אבחנו שהוא סובל מתסמונת שהיה לה בגרמנית שם רשמי, מרושע ואכזרי: "היסטריית קצבה": לא אובדן כושר עבודה אמיתי, לא מצוקה נפשית איומה, אלא תשוקה לזכות בלי הצדקה בכסף מגרמניה. הבדיקה נערכה בגרמנית, שפה שלא שלט בה. כל "אי דיוק", כל אי הבנה, גם אם נבעה מקצר בתקשורת עקב אי ידיעת השפה, הביאו לדחיית הבקשה לפיצויים.

העוול המחריד שבר את רוחו. הוא לא היה מסוגל להתמודד עם ההתעללות המחודשת, עם ההתעלמות המכוונת, הנבזית, מסבלו בעבר ומהשלכותיו על ההווה. בסופו של דבר איבד אביו של יורן את שפיות דעתו כשנאלץ להתמודד עם אנטישמיות גלויה ובוטה של עמית בעבודה: "מה עושה אחד כמוך בין פועלים רגילים," אמר לו האיש, "למה אחד כמוך לא מתעסק בהלוואות של כספים או חי על חשבון אחרים." ההתנכלות הסתיימה בחילופי מכות, וההתנגשות, הכעס, העלבון, חוסר האונים, היו אלה שפירקו אותו סופית.

הנה הסוד שגילה יורן רוזנברג על אביו: דוד רוזנברג לא הצליח להתמודד עם גילויים בלתי פוסקים של אנטישמיות, שהמשיכו לתקוף אותו שנים אחרי השחרור מאושוויץ, שנים אחרי שמצא לו כביכול בית וארץ חדשה. וכך, כמו ז'אן אמרי, גם הוא התאבד.

רק מקץ שנים נודעה ליורן סיבת המוות של אביו. לא מפתיע לגלות, הוא כותב, כי שיעור ההתאבדות בקרב ניצולי שואה גבוה לאין ערוך משיעורם בקרב מי שלא ניצלו בשואה.

כמה שנים אחרי שדוד והלה רוזנברג החלו לבנות את ביתם בשוודיה, עלתה האפשרות שיעלו לישראל. כך עשו רבים ממכריהם, ביניהם אחותה של הלה ואחיו של דוד. למעשה, כמעט כל היהודים שפגשו בני הזוג רוזנברג בשוודיה שהו שם רק זמן קצר, בדרכם הלאה, רובם לישראל, חלקם לארצות הברית. אחרי בדיקה קצרה הגיע דוד למסקנה שישראל אינה המקום המתאים לו. היא מסוכנת מדי. הכלכלה שלה מעורערת. אין לו שם סיכויים טובים. בשלב מסוים נסע גם ללודג' לביקור, שם נוכח במו עיניו עד כמה הכול נעלם ואיננו, ולאיזה ויתור הוא נדרש: אין לו אפילו אפשרות להתגעגע לעבר שהקיא אותו, לעיר ולארץ שלא רצתה בו, אין מקום בעולם שאליו יוכל אי פעם להשתייך.

אני תוהה מה היה עולה בגורלו אילו הגיע להחלטה שונה, אילו כן עלה לישראל ובנה את ביתו החדש בפתח תקווה, קריית ביאליק, או אשקלון.

מחשבה אחת צינית ומרירה אומרת – בימים אלה היה יושב במרחב מוגן כלשהו, שומע אזעקות, מאזין לפרשנים, מצפה ליירוטים ולהבטחות.

מחשבה אחרת אומרת שאולי בכל זאת רק ישראל יכלה לשמש לו תחליף. אולי רק כאן, בקרב מיליונים כמוהו, לא היה נחשף לשנאה המתועבת, הישירה, של האנטישמיות. (אבל גם בישראל סירבו, עד משפט אייכמן, לשמוע את הניצולים. גם כאן היה מי שחווה את המכה השמונים ואחת). את הפיצויים מגרמניה היה ודאי מקבל אילו חי כאן. בנו היה ניתק מערש ילדותו, מארץ האגמים שבה נולד, אבל את השפה העברית היה רוכש בגיל צעיר מאוד, וכמו רבים אחרים היה ודאי מרגיש עד מהרה ישראלי.

ואז אני קוראת ראיון עם יורן רוזנברג, ומגלה שבילדותו חי זמן מה בישראל. הוא מספר על הניכור שחש כאן, בתקופה הקצרה שקדמה למלחמת ששת הימים: "לפני 1967, בשיאו של המיתוס הציוני, באמת לא דיברו על השואה. אפילו לא ידעתי שיותר ממחצית בני הכיתה שלי הם דור שני, בנים לניצולים." והוא מוסיף ואומר על המולדת החלופית שאני מבקשת לסדר לו: "כשדודתי בלומה נפטרה, באתי לישראל להלוויה. היא נולדה בפולין, שרדה את הגטו, עלתה לארץ. כתבתי על זה שבסופו של דבר, אני מרגיש שהיא מתה בגטו שהוא ישראל, שסוגרת את עצמה מכל הכיוונים. זה מה שהתפיסה הזאת של השואה מעוללת לישראל – הניצוּל הזה סוגר את התודעה, מקבע את הפחד כבסיס לחברה והופך את הביטחון לאידיאולוגיה היחידה".

יורן רוזנברג

יורן רוזנברג בחר לוותר על הישראליות שלו. הוא שוודי יהודי. על ספרו עצירה קצרה בדרך מאושוויץ זכה בשוודיה בפרס "אוגוסט", היוקרתי ביותר בפרסי הספרות השוודיים, לאחר שהיה מועמד לפרס בעבר, בזכות ספר שכתב על ישראל.

אני מחליטה לוותר על השאלה חסרת התוחלת "מה היה קורה אילו היגר לכאן עם הוריו בילדותו המוקדמת". מניחה לתהייה אם ייתכן שבישראל אביו לא היה מתאבד. אם  יורן היה מעברת את שמו ליורם, עומד דום בטקסי יום השואה, שולח את ילדיו ואת נכדיו למסעות לפולין (שלהם הוא מתנגד בתוקף: צריך, לדעתו, לגלות אמפתיה לאנשים החיים, ולא להשתמש בזיכרון של אושוויץ למטרות פוליטיות), ואני מנסה לא לשאול  גם את השאלה הבלתי נמנעת: האם בישראל ובעברית היה נהפך לסופר כה מצליח? (האם אלן  קוניגסברג היה נהפך לוודי אלן? ואיסר דניאלוביץ' דמסקי לקירק דאגלס?)

ובכל זאת, גם אחרי שאני מוותרת על השאלה מה היה קורה אילו גדל יורן רוזנברג בישראל, תהייה  קטנה ממשיכה להילחש בתוכי. אולי היא נובעת בעיקר מהרצון להצדיק את קיומי במקום הזה שיורן רוזנברג רואה בו סוג של גטו.  האם, אני רוצה לדעת, גם הוא, כמו אביו, נתקל מדי פעם בגילויים קשים, פוגעים, מכאיבים, של אנטישמיות ישירה? ואם כן, איך הוא מתמודד אתם (במקום לתקוף או לאבד את שפיות דעתו)?

אבל יותר מכול אני תוהה כשאני חושבת על משפחת רוזנברג השוודית, וגם כשאני שומעת מכרים שמייחלים לפעמים להסתלק מארצנו התוקפת, המותקפת, שְֹבעת הקרבות והמבצעים: האם אפשר באמת להגר למקום שבו נטמעים ממש, עד הסוף, שמסתתרים בו מתחת למעטה של אנונימיות לאומית גמורה, מעלימים לצמיתות את הזהות היהודית והישראלית, שוכחים את השפה העברית ואת ההיסטוריה המוכרת, וחיים את חיי המקום בלי חשש ובלי רמייה עצמית?

 

"המזח", מאת כריס מרקר: מי רוצה לחיות במחילות?

"אפשר לגור מתחת לאדמה בכיף," נכתב לאחרונה בכתבה מלווה בתצלומים מרהיבי עין של מבנים תת קרקעיים, בתי ספר, בתי מלון, קניונים וחנויות.

באוסטרליה, כך נמסר, יש עיירת כורים שלמה שמתקיימת מתחת לפני האדמה, כמו גם חלק גדול מהעיר מונטריאול. לא רק שאפשר, גורסת הכתבה, אפילו כדאי, לחשוב על בנייה תת קרקעית, כפתרון מיגון "מוצלח ונעים" מפני רקטות וטילים.

החזון של חיים במעבה האדמה הזכיר לי סרט מדע בדיוני קצר, "המזח", שיצר לפני חמישים ושתיים שנים הקולנוען והסופר הצרפתי, כריס מרקר.

צילומים מתוך הסרט המזח

עלילתו של "המזח" מתרחשת בשנים שאחרי מלחמה גרעינית שהחריבה את העולם. השורדים, אלה שניצחו, מתגוננים מפני הקרינה הרדיואקטיבית בכך שהם גרים במחילות אפלות, בממלכת העכברושים, ישנים על דרגשי שינה רב קומתיים כמו אלה שהיו במחנות ריכוז. גורל האנושות נחרץ, אלא אם יצליחו לנוע בזמן ולהשיג מזון ותרופות, לזַמֵן את העבר והעתיד, כדי שיצילו את ההווה. לצורך כך מדענים המתלחשים בגרמנית עורכים ניסויים בבני אדם שדיוקנאות הטירוף המבועת שלהם, בעקבות הניסויים, מזכירים תצלומים מדכאו או מאושוויץ.

גם גיבור הסרט נבחר לצאת למסע התודעתי. בזיכרונו נעוצה תמונה עזה מאוד, שתאפשר למדענים לשגר אותו אל עברו. הוא פוקח את עיני רוחו אל בוקר אמיתי. חדר אמיתי. ילדים אמיתיים. חתול אמיתי. (וגם קברים אמיתיים): אל העולם כפי שהיה פעם, לפני החורבן, כשבני אדם חיו על פני האדמה. שהיו בו גינות, בתים שטופי אור, שאנשים טיילו בו, וצפו במטוסים: הגיבור מגיע שוב ושוב אל הזיכרון המשמעותי ביותר שלו – פניה של אישה שאותה ראה פעם כשעמד על הרציף בשדה תעופה, שם צפה בהמראות ובנחיתות. (אגב, המילה "מזח", בצרפתית שמו של הסרט "La Jetée" לא תורגמה לעברית כיאות, כי היא מעלה על הדעת ים וספינות ולא שדה תעופה ומטוסים, אך ניחא).

ייחודו של הסרט בטכניקה יוצאת הדופן שבה נעשה: כל כולו רצף של תמונות לא נעות בשחור לבן שמתמזגות זו בזו, ויוצרות תחושה של קצב. ברקע נשמעים כל העת קולות: מוזיקה, צלילים מהמציאות כמו למשל מנועים וציוצי ציפורים, וכן גם קולו של הגבר המספר את מה שמתרחש.

בתוך רצף התמונות הללו מופיע רגע אחד קסום, מפתיע ומדהים, של קולנוע במובן של סרט נע, כמו משמעות המילה movie באנגלית. הוא מתרחש כשהגיבור צופה באישה ההיא מהרציף, עד לכך שהיא מתעוררת משינה. האישה פוקחת את העיניים ומעפעפת. זה הכול. רגע קצר מאוד, שנחתם בזיכרון דווקא משום פשטותו וההפתעה שהוא מזמן לצופה: פתאום תנועה, כמו בקולנוע, כמו בחיים. הצילום הנע מדגיש את הרגע ומשווה לו יופי ועומק מרגשים ויוצאי דופן, תמצית של אנושיות וסמל לחיים שהיו ואינם עוד.

פרובידנס
מתוך הסרט "פרובידנס", אלן רנה

הרגע הזה הזכיר לי סרט נוסף, משנת 1977, "פרובידנס", מאת אלן רנה. חלקו הראשון, המצולם כולו בשחור לבן, מתרחש בתוך תודעת הלילה המבולבלת, המסויטת, של הגיבור, סופר מזדקן שרוקם עלילה מוזרה וסבוכה ומאכלס בתוכה את בני משפחתו המרושעים לכאורה. עד שהוא מקיץ פתאום אל המציאות. היום מאיר, הפרחים מלבלבים, הדשא ירוק, האנשים מחייכים. בני המשפחה המעוותים מהלילה השחור-לבן הגיעו כדי לחגוג לגיבור את יום הולדתו, עולם הבלהה נמוג באחת. הפחדים האפלים גורשו. הסרט שוב אינו מצולם בשחור לבן. אפשר לנשום לרווחה.  הצבע חזר לעולם.

הסרט "המזח" נוצר זמן לא רב אחרי הירושימה. העולם היה אחוז אימה מפני פצצת האטום שכבר הוכיחה את כוח ההרס שלה. מאזן הכוחות של המלחמה הקרה נועד לבלום את כוחות ההרס הללו, אבל, הנה מה שאפשר לראות בסרט שיצר אמן יפני:

האנושות רק ממשיכה לשכלל  אותם. אפשר לראות עד כמה הואצו מאז 1945 הקצב והתדירות של הפיצוצים הגרעיניים בעולם, שנעשים היום ברצף כמעט בלתי פוסק. מין חגיגת זיקוקי דינור של השטן, שכולה ניסויים בנשק להשמדה המונית.

קרוב אלינו, בישראל, עפים טילים שנשלחים כדי לפגוע באוכלוסייה אזרחית. עזה מופצצת יומם ולילה, ומשבחים בפנינו את הערים התת קרקעיות, שאחת ממעלותיהן בכך שהן מוגנות. האם, אני לא יכולה שלא לתהות, חוזה הכתבה הזאת את העתיד לבוא, את החיים הצפויים, אם בכלל, שיהיו מוגנים ונטולי אוויר ואור טבעיים? האם המחילות והבלהות בשחור-לבן של "המזח" ושל "פרובידנס" הן אמת ולא משל?

שבע הדקות הראשונות מתוך "המזח".

התסריט, באנגלית, של "המזח".