ארכיון תגיות: אורנה לביא־פלינט

יעל מונק, אורנה לביא־פלינט, איתי חרל"פ, "פיקציה – מבחר מאמרים על הדרמה הישראלית בטלוויזיה": האומנם פסיביות ונאיביות אינטלקטואליות?

יש משהו מוזר, אפילו קצת מפתיע, בקריאה של ספר שעוסק במה שנתפש כעיסוק של שעות הפנאי: סדרות בטלוויזיה, אבל הספר שלפנינו מבהיר היטב כי טועה מי שפוטר את הסדרות הללו כעניין שאינו מצדיק עיון וחשיבה אקדמית. אין ספק שיש לטלוויזייה, ובכלל זה לסדרות המוקרנות בה, תפקיד חברתי חשוב, הן משקפות הלכי רוח ועמדות ציבוריות, ויתר על כן – יוצרות אותם, ולכן ראוי לעסוק בהן, ולבחון אותן ואת משמעויותיהן.

הספר כולל הקדמה, ואחריה – עשרה פרקים, שאת כל אחד מהם כתב חוקר אחר. המאמרים נוגעים, פחות או יותר כרונולוגית, בסדרות המקור שהופקו בטלוויזיה הישראלית מתחילת דרכה ועד סוף העשור השני של המאה העשרים ואחת, החל בסרטים הראשונים, הדרמות האדם הוא המרכז, החצר של מומו הגדולה, והרופא הקטן מרחוב החבשים, שיצר ג'אד נאמן. שלוש הסדרות הללו התבססו על יצירותיהם הספרותיות של י"ח ברנר, יהודית הנדל ודוד שחר. "מטרתה המוצהרת של הטלוויזיה הישראלית עם הקמתה לא הייתה בידורית, כפי שהוגדר בחוק רשות השידור, אלא חינוכית ותעמולתית." עלי להודות שאת הסדרות ההן אני לא זוכרת, לעומת שתי הסדרות הנידונות בפרק השני, חדוה ושלומיק, משנת 1971, על פי ספרו של אהרון מגד חדוה ואני, ומישל עזרא ספרא ובניו, מ-1983, על פי ספרו של אמנון שמוש הנושא את אותו השם. אותן אני זוכרת היטב.

אכן, כפי שכותבת אורנה לביא־פלינט בפתיחה לפרק "מחיקון ואנטי־מחיקון: מחדוה ושלומיק 1971 למישל עזרא ספרא ובניו", גם אני זוכרת כיצד "בימי שישי בערב באביב 1971 התרוקנו הרחובות" והכול, כך נדמה, צפו בסדרה. הדיון בפרק משווה בין העמדות שייצגו כל אחת מהסדרות כלפי "המזרחיים", ומראה כיצד העשור שחלף בין שתי הסדרות הוסיף לא רק צבע: הסדרה הראשונה שודרה בשחור לבן, והשנייה כבר שודרה אחרי עידן המחיקון. כזכור, נועד אותו מחיקון למנוע מהציבור לצפות בשידורים בצבע, והאנטי-מחיקון היה התקן שבאמצעותו החזירו לטלוויזיות את הצבע. הציבור הערים על הממשלה שביקשה למנוע ממנו להגזים בצפייה (או בהנאה ממנה…). כותבת המאמר "משחקת" עם המושג מחיקון ואנטי מחיקון כדי להראות שבעשור שחלף השתנו העמדות: בשנות השבעים הטלוויזיה התעלמה מקולות המחאה של המזרחיים. בחדוה ושלומי היה "ייצוג מונוטליטי 'לבן' (אשכנזי)", ואילו במישל עזרא ספרא ובניו הוצבו במרכז יהודים ילידי חאלב שבסוריה. יתר על כן, את דמותו של הפטריארך המשפחתי גילם מאכרם חורי השחקן הערבי־פלסטיני־ישראלי, מה שמחזק לדעתה של כותבת המאמר את הייצוג ה"יהודי־ערבי", "לפחות כמשאלת לב".

באחד הדיונים המעניינים בספר, בפרק "העלאת קורבנות, טרור וסדרתיות: בין חטופים להומלנד", משווה החוקרת ענת זנגר בין הסדרה הישראלית לסדרת הבת האמריקנית, שקיבלה ממנה את הרעיון וההשראה. זנגר מראה במאמרה כי אופן הטיפול השונה באותו נושא עצמו, פדויי שבי, משקף את הנרטיב הלאומי השונה בין ישראל לארצות הברית. בהומלנד, כמו בסדרת המקור חטופים, "טרור וטראומה משמשים מוטיבציה משותפת בתהליכי הכתיבה", אבל הסדרה הישראלית "כותבת מחדש את מיתוס העקידה התנ״כי של יצחק", ואילו הומלנד האמריקנית כותבת מחדש את המיתוס של ז'אן ד'ארק: קֶרִי, גיבורת הסדרה האמריקנית, היא זאת שנמצאת במוקד העלילה, ו"הומלנד קשורה לרגע היסטורי ספציפי – אירועי 11 בספטמבר – ולניסיון להבינו באמצעות טראומה חדשה ופיקטיבית" – פיגוע במטה הסי-איי-איי בלנגלי.  "הסדרה האמריקנית מפנה את הזרקור למיניותה של […] קרי, לאמונה הלוהטת שלה, לנאמנותה ולכישרונה, חודרת אל הטריטוריה הגברית המיליטריסטית הביטחונית ומעוררת בכך תגובות רבות. כמו ז'אן ד'ארק חמש מאות שנה קודם לכן, כלוחמת מובילה, היא זוכה לתמיכה כל עוד היא משרתת את האינטרסים של השלטון, אך כשאין בה צורך עוד אפשר להשליכה (אל הצינוק או לאשפוז פסיכיאטרי) ; כמו ז'אן ד'ארק היא מועמדת ל'משפט שדה' מאולתר (עונה 1) כאשר כל מה שתשיב לא יסייע לה להיחלץ מההאשמות נגדה; וכמו ז'אן ד'ארק המיניות שלה היא במוקד." מעניין!

במאמר "בין תרבויות לזהויות: על דרמות הטלוויזיה של רם לוי" כותבת נורית גרץ על הסרט הדוקומנטרי מתרסים, סיפורן של שתי משפחות, ישראלית ופלסטינית, שאיבדו את בניהן במהלך המלחמה ב-1948, ועל  סרטיו של רם לוי, חרבת חזעה, על פי סיפור של ס' יזהר, ומר מאני, על פי הרומן של א' ב' יהושע. היא משווה אותם לפאודה, סדרה שמופיעה בדיונים נוספים בספר: "קורות 'האויב' על פי ארבע סדרות דרמה ישראליות עכשוויות" מאת יעל מונק. גרץ מראה כיצד אצל רם לוי מעובדת "אשליה של אחדות מגוננת", לעומת פאודה, ששם הגיבורים נמצאים "גם גיאוגרפית וגם נפשית באזור הערבי," כש"זהותם חצויה בין הגבולות, וגם בהתנהגותם וגם בשפתם הם נעים בין הערבית לעברית." פאודה מסמנת את "התערערות האחדות של הקולקטיב הלאומי", וכמו כן "מתערערת גם אחדות הקהילות האחרות שהם [המסתערבים] משתייכים אליהן – המשפחה והיחידה הצבאית".

מאמרים אחרים בספר דנים בסדרות פלורנטין, ובת ים – ניוק יורק, בסרט שחור שהוא אמנם לא סדרת טלוויזיה, אבל לטלוויזיה יש בו מקום מרכזי ומשמעותי, בסדרה זגורי אימפריה, בשטיסל, וביצירות טלוויזיונית רבות אחרות.

המאמר "קופסה שחורה: זיכרון, טלוויזיה ואתניות בסרט שחור ובסדרת הטלוויזיה זגורי אימפריה" מדגיש את השינוי המשמעותי ביותר שעבר על הטלוויזיה בעקבות המעבר משידור ישיר, ששימש כמעין מדורת השבט (כדבריו של מרשל מקלוהן בספרו המדיה היא המסר), לצפייה באמצעות VOD, או באינטרנט, כשכל צופה בוחר מתי ובאילו אמצעים לצפות בסדרות. יש הבדל בין צפיית בינג', שמתאפשרת באמצעים השונים, לבין צפייה של סדרה שמוקרנת אחת לשבוע ואין לצופה אפשרות לקבוע מתי יצפה בו:

"הטלוויזיה הישראלית השתנתה מאוד מאז הוקרן שחור, והסדרה זגורי עלתה לאוויר בתקופה חדשה בהתפתחות הטלוויזיה הישראלית, תקופה המכונה 'טלוויזיה ג' או 'הטלוויזיה שאחרי'. הכוונה במונח זה היא להצביע על שינויים מהותיים שפקדו את המדיום הטלוויזיוני – בטכנולוגיה, ברגולציה, באופני הצפייה ובתכנים – עד כדי כך שיש הרואים בה מדיום חדש. אחת הנקודות המרכזיות בדיון זה היא שבתקופה זו חוויית הצפייה בטלוויזיה השתנתה. הצופים יכולים לבחור מתי ובאיזה קצב לצפות בתוכניות שלהם – בעזרת שירותי ה VOD, המקליטים הדיגיטליים, ההורדות החוקיות והלא חוקיות, הצפייה הישירה ועוד – ולא זו בלבד, הם אף יכולים לעשות זאת על גבי המחשבים, הסמארטפונים והטאבלטים שלהם, בכל מקום העולה
על דעתם. רעיון זה השפיע באופן נחרץ גם על התכנים, אשר יצירתם נשענה פחות על דייטינג ויותר על מיתוג – תופעה המכונה 'באז.'"

להבדלים הללו יש משמעות עמוקה, שיש לשים לב אליה: "מכוח הצורך למתג את עצמן, הדרמות בכבלים (HOT) ובלוויין (YES), אשר אינן תלויות רייטינג, נוטות לאמץ לעיתים עמדות שנויות במחלוקת בנוגע למציאות הישראלית, ובכלל זה עמדות פוסט־ציוניות ופוסט־קולוניאליסטיות." אפשר אם כן לראות שיש משמעות עמוקה להתפתחויות שנתפסות כטכניות גרידא!

המאמרים מרתקים, וחשיבותו של הספר בכך שהוא מוכיח כי מה שנראה כעיסוק של שעות הפנאי הוא בעצם עניין משמעותי שראוי לחשיבה ולמחקר.

בהקדמה מצטטים הכותבים את הסתייגותו של אדורנו מהמדיום: "רוב רובה של הטלוויזיה כיום," כתב אדורנו, "מציב מטרה לייצר, או לייצר מחדש, את הפסיביות והנאיביות האינטלקטואליות". כלומר, הם מבארים, "ללא קשר לתוכניהן של תוכניות הטלוויזיה ולעמדותיהן, נגזר עליהן להצטייר רדודות ואף מסוכנות". אחרי שקוראים את הספר שלפנינו אפשר להטיל ספק בקביעתו.