ארכיון תגיות: אורה אחימאיר

אורה אחימאיר, "בסלון של ברטה": להעלות באוב

"רציתי להעלות באוב את אמיל מעולם המתים", כותבת אורה אחימאיר בספרה החדש, בסלון של ברטה ומוסיפה: "אני אישה סקרנית ומבוגרת והוא רוח רפאים"… אמיל הוא נכדה של אחת משתי הנשים שהעסיקו את אחימאיר, עד שהקדישה לשתיהן את זמנה, מרצה וכישרונה, והנציחה אותן בספר שלפנינו. ובעצם, מה שעשתה לכל אורכו של הספר הוא בדיוק זה: להעלות אותן באוב מעולם המתים, לפענח את דמותן, לערב את דימיונה היוצר עם עובדות וראיות שמצאה בתחקיר מקיף שערכה, ולהחיות לא רק אותן, את ברטה ואמליה, אלא גם את התקופה, המקום והנסיבות המרתקות שבהן חיו: וינה של סוף המאה התשע־עשרה ווהמחצית הראשונה של המאה העשרים.

ברטה ואמליה היו בנות דוד שנישאו לאחים צוקרקנדל. שם משפחת המוצא של אחימאיר היה צוקרקנדל. "במשפחתנו אמרו שבין כל בעלי השם ההולך ונעלם יש קשר דם," היא מספרת על תחילת ההתעניינות שלה בסיפור.

אחד מבני משפחת צוקרקנדל היגר לווינה בתחילת המאה ה-19, ושם נמשך הענף המשפחתי שלו, ואילו בני המשפחה האחרים, הענף העני יותר שממנו הגיע אביה של אחימאיר, נשארו בגליציה. סקרנותה ניצתה כנראה כי ידעה שברטה ואמליה הן בנות משפחה רחוקות שלה, אבל מה שלמדה עליהן, וההתמסרות שלה אל סיפורן, נמשך מתוך העניין הרב שעוררו בה. את העניין שחשה היא מיטיבה להעביר אלינו, הקוראים.

יש לנו אפילו מושג איך הן נראו: את דיוקנה של אמליה החל לצייר הצייר הנודע קלימט, אבל הספיק רק להשלים את פניה. שמלתה נשארה כרישום כללי, מתווה הכנה לקראת המשך היצירה שקלימט לא זכה להשלים, שכן הלך לעולמו. רפרודוקציה של אותו ציור מופיעה בחלקה הפנימי של הכריכה (וחלקו – גם על הכריכה החיצונית). את ברטה קלימט לא צייר, אם כי דווקא היא הייתה זאת שהתיידדה אתו, כמו גם עם מיטב אנשי הרוח שחיו בווינה באותם ימים, ביניהם אישים כמו פרויד, שטפן צווייג, מאהלר, ורבים אחרים. דיוקנה המצולם מופיע בחלקה הפנימי של הכריכה האחורית.

צילומים נוספים, מהסוג שאפשר למצוא בספר עיון או ביוגרפיה, מופיעים במקובץ בין דפי הספר. רואים בהם למשל ציור דיוקן של ברטה עוד לפני שנישאה, צילום של מערכת כלי האוכל שהוטבעו עליהם דיוקנאות בני משפחת המוצא שלה (כהוכחה לעושרם ושגשוגם בווינה, רק שני דורות אחרי שהגיעו לשם מגליציה), כמו כן מופיעים שם ציור דיוקן נוסף של ברטה אחרי שנישאה וזכתה לשם צוקרקנדל, ועוד כמה צילומים, ביניהם – זה של רהיטי הסלון שלה, שכן, יש לדעת, לאורך כל חייה נהגה ברטה לארח בביתה אחת לשבוע אמנים ידועים, פוליטיקאים ואנשי שם אחרים.

השילוב של ביוגרפיה ובדיון, תיאור של דמויות לא־מומצאות שאחימאיר מעלה אותן באוב בכלים ספרותיים, לצד עושר הפרטים שדימיונה מוסיף ומעלה, מייצר כתיבה יוצאת דופן: דוקו־דרמה מרתקת. כמו בספרה הראשון כלה, שבו חקרה את הדמות של אמה המנוחה, גם בספר שלפנינו שוזרת הסופרת חלקים מחייה. היא מתארת למשל את האנשים שעזרו לה במחקר, וגם כיצד הגיעה לווינה במסעות הגילוי שלה, בכל פעם בחברת אחד מילדיה. היא מספרת לנו על תרומתם של הילדים: לעודד, להציע כיוונים, לתמוך. כך למשל כשהתלבטה על מי מהשתיים לכתוב, על ברטה או על אמליה, הציעה לה בתה ענת "ללכת בעקבות שתיהן", כפי שאכן עשתה.

התוצאה היא תיעוד לא רק של חיי שתי הנשים, אלא של התקופה שבה חיו: השנים שלפני מלחמת העולם הראשונה (שאז כונתה "הגדולה", כי טרם ידעו שעוד מלחמת עולם צפויה…), השנים שאחריה, ולבסוף – הזוועות של השתלטות גרמניה על אוסטריה, ומה שעבר על היהודים בכלל, ועל ברטה ואמליה ובני משפחתן בפרט, במהלך המלחמה.

סיפור חייהן של ברטה ואמליה מלמד אותנו רבות על מעמדן של נשים באותן שנים. ברטה, למשל, הבינה כבר בצעירותה ש"האפשרויות העומדות לפניה מוגבלות", שכן "נשים בזמנה היו כלי וקישוט, רחם ושדיים, פיתוי ורומנטיקה. הן לא נועדו להיות סופרות, ציירות, מוזיקאיות, עיתונאיות ומדעניות". היא הבינה, אם כן, כי "עליה לכוון את כוחות היצירה שידעה שחבויים בה לאפיק היאה לנשים, לסלון ביתה."

חרף המגבלות התפתחה ברטה בתחומים נוספים: היא הייתה לעיתונאית ולמבקרת אמנות, התיידדה מאוד עם האח של גיסה, הבעל של אחותה שנישאה לצרפתי וחיה בפריז. שמו של האח: ז'ורז' קלמנסו, שכיהן פעמיים כראש ממשלת צרפת.

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה פעלה ברטה נגד המלחמה, ובכך קנתה לעצמה אויבים מקרב אוסטרים "פטריוטים", אבל בתום המלחמה נעזרה בקשריה עם קלמנסו כדי להקל על אוסטריה המובסת ולמנוע חרפת רעב מילדי ארצה.

אמליה לעומתה הסתפקה בחיים כרעיה, אשת רופא ואם לילדים. בזמן מלחמת העולם הראשונה יצאה עם בעלה לחזית ופעלה כאחות. מסירותה לא מנעה את הגורל שיועד לה, הן המשפחתי והן מצד ההיסטוריה.

אחימאיר מתארת את סוף חייהן של שתיהן. לאחת – סוף טרגי ומחריד, לאחרת – סוף עגום, אך מפויס יותר. היא לא יכלה להימנע מהשימוש בדימיונה כדי לייצר גם סוף שונה לאחת מהן: היא "מביאה" אותה לירושלים של אחרי מלחמת העולם השנייה ומנצלת את ההזדמנות כדי לתאר בפנינו את התקופה הפוסט־מנדטורית ואת הווי החיים בישראל של אותם ימים.

מעניין במיוחד אחד ממשפטי הסיום של הספר: "את ספרך את צריכה להקדיש למאמציהם הבלתי נלאים אך חסרי התועלת של יהודים להשתלב בכל תרבות, להיות נאמנים ופטריוטים, להיות פטרוני מדע ואמנות", היא אומרת לעצמה ומוסיפה את הלקח שהגיעה אליו בתום הכתיבה: "כל מה שינסו – חנופה, שוחד, הומור וכישרון – לא יעזור. לזמן־מה נהיה נסבלים, ואז תתעורר שנאה ושוב נצטרך לברוח ולהתחיל מחדש במקום אחר. זו תמצית קורות היהודים".

אורה אחימאיר, "אררטים": חזון אחרית הימים, או אפוקליפסה?

"לכתוב רומן על הימים ההם, על הסבל וגם על החסד, על המענים והמצילים, שהאמת ההיסטורית תישזר בו בדמיון. כך נכתבו ספרים נפלאים, והשילוב בין מחקר וספרות הוא שילוב מנצח," מסבירה לונה, הדמות המספרת ברומן אררטים, את תוכניותיה לאדם בשם ג'ורג', שותפה למחקר העוסק בטבח שעשו הטורקים בארמנים. מחקרם מתמקד בהיבט מסוים של שואת הארמנים: הפגיעה בנשים, ההתעללות בהן, ומכאן – באונס המוני של נשים כאמצעי להטיל אימה, לכבוש ולהשפיל אוכלוסיות מנוצחות.

מטרתו של ג'ורג', שסוחף אחריו את לונה, היא לשנות את המציאות. הוא אינו מבקש רק לחקור את ההיסטוריה המעונה של בני עמו – הוא יליד ארצות הברית, אבל מוצאו ארמני –  אלא רוצה להגיע עד המוסדות הבינלאומיים, אלה שיש להם השפעה מעשית. אחת ממטרותיו היא למנוע מעשי אונס המוניים כמו אלה שעברו הארמניות בתחילת המאה שעברה, והיזידיות בימינו.

לונה, שעוסקת בחקר השואה, מצטרפת אל המחקר שג'ורג' מציע לה, ושוקעת בו בכל מאודה. העניין שלה מתעצם כשהיא מגלה שגם למשפחתה יש קשר הדוק עם הארמנים: סבתה, שעל שמה היא נקראת, כתבה יומן על נערה ארמנית, שושאן, שהיא ובעלה הצילו בחאלב, עיר הולדתם, והביאו אותה אתם לירושלים כשנסו על נפשם מסוריה.

לונה החוקרת משכתבת את היומן של סבתה, משפרת את סגנונו, ומשתמשת גם בו כדי לספר את סיפורם העגום, המזוויע, של הארמנים. וכך בעצם עושה גם אורה אחימאיר, שכתבה את הרומן שלפנינו: באמצעים שונים ומגוונים היא מעניקה לארמנים קול: יומנה של הסבתא מתעד את סיפורה של שושאן; לונה החוקרת מספרת לנו, הקוראים, את מה שגילתה במחקרה; ולמעשה הקול העומד מאחורי כל אלה הוא זה של אורה אחימאיר, המעידה באחרית הדבר כי מי שדחף אותה לעסוק בנושא הוא בעלה, "לוחם ותיק ומסור למען ההכרה ברצח העם הארמני".

כתיבה של רומן כמו אררטים מצריכה אולי מידה מסוימת של אומץ לב, בהתחשב בכך שהטורקים מתכחשים לחלוטין לפרק הזה בהיסטוריה הלאומית שלהם, ומאיימים לפגוע במי שמזכירים את האונס, ההגליה, ההתעללות, ההרעבה, השיעבוד והרצח של מאות אלפי ארמנים. עם זאת, אחימאיר אינה בודדה במערכה: באפריל 2015 הכיר האפיפיור פרנציסקוס ברצח העם הארמני, וקבע כי זהו רצח העם הראשון במאה העשרים, וכמה מדינות מערביות כבר הכירו בו.

על רקע הזוועות המתוארות ברומן, מתחולל סיפור נוסף, אישי וקאמרי: ההתעללות האחרת, הביתית, שעוברת לונה. היא נשואה לאורי, איש אקדמיה, חוקר ומרצה. יש להם שני בנים, שאחד מהם, נועם, נפגע בתאונה והוא משותק בכל גופו, ובכל זאת הצליח להקים משפחה: ג'ודי, אחת המטפלות שלו, התאהבה בו, ויש להם אפילו שתי בנות. לכאורה כולם מתפקדים היטב, בהתחשב בנסיבות. לונה עוזרת לג'ודי לטפל בנועם, ומדי פעם לוקחת אליה את הנכדות, כדי להקל עליה. אבל תיאור של סוף שבוע אחד שבו הנכדות מתארחות בביתם של הסבתא והסבא מזעזע ומחריד: לונה מספרת כיצד היא נאלצת להרחיק את הילדות מהסבא, כי נוכחותן מפריעה לו. כיצד היא מסתלקת אתן מהבית ונשארת בחוץ גם כשחשוך וקר. איך לא עולה בדעת אף אחד שהסבא יכול ואמור להשתתף בטיפול, אולי אפילו ליהנות ממנו? כמה ברור לכולם שתפקידה של הסבתא להאכיל, להרגיע, לשעשע, להשתיק – הרעש מפריע לאדון! – ובה בעת גם להתנצל בפניו על ה"אילוץ" שהוטל עליו, לשמוע את נכדותיו ולראות אותן! ומסתבר שזהו דפוס נושן. כי גם כשהבנים (בניו!) היו ילדים, אותו סוג של טרור רגשי ומעשי הופנה גם כלפיהם (וכלפי לונה עצמה!): נזיפות, ביקורת, סנקציות: מילד שאיחר להגיע הביתה נשללה הזכות לאכול!

הקוראת אחוזת החלחלה תוהה מדוע לונה נשארת אתו עוד יום אחד נוסף, אחרי שבעט בצעצועים של הנכדות והתרעם על כך שהן מדברות בנוכחותו. איך זה שהיא ממשיכה להתחשב בו ובדעתו, ולמה היא לא עוזבת אותו בהזדמנות הראשונה (שנקרית על דרכה!) ואפילו סומכת עליו שייתן לה עצות מעשיות?

אכן, לונה אינה מהססת "לקטר" על בעלה, לתאר את ההזנחה הרגשית שחוותה, להתמרמר על כך שלא שיתף פעולה, לא השתתף אפילו בטיפול בבנם אחרי שנפצע, לא הבין את צרכיה, היה תמיד מרוחק וקר וביקורתי. ובכל זאת  − היא ממשיכה לייחל אל דמותו ואל היחסים שהיו ביניהם לכאורה בצעירותם.

אררטים מציף עניין ראוי מאוד למחשבה: לא רק את רצח העם הארמני, ואת הדמיון שיש בינו ובין רצח העם היהודי במלחמת העולם השנייה, אלא גם את חולשתן של נשים, וכיצד הן נהפכות לקורבנות, ולא רק במלחמה, אלא גם במלחמת הקיום היומיומית.

ברומן שלפנינו לונה וג'ורג' מצליחים במשימתם מעל למשוער. בניגוד לבעלה של לונה, שמחקריו מעולם לא השפיעו על המציאות, לונה ושותפהּ מאמינים כי האימפקט של מחקרם עוד יתרחש: "אנחנו בתחילתו של תהליך שיימשך שנים ארוכות, אולי חצי מאה. בתחילה יחולו שינויים זעירים, כמעט בלתי מורגשים, אבל התמורות הקטנות יצטברו וייערמו זו על זו עד שיהפכו למגמה. בשלהי העשור השני למאה העשרים ואחת כבר יכירו כולם בסדר עולמי חדש," מבטיח ג'ורג' במעין חזון אחרית הימים, אבל בד בבד עם הנבואה הזאת הוא מסביר כי למדינת ישראל אין בעצם קיום בעתיד: "בישראל ובארמניה יקומו תנועות התנגדות שיקראו למאבק עד מוות. ילדים יישלחו לבתי ילדים בעולם כדי למלט אותם מסכנה, ובידי כל אזרח יהיו אמצעים להתגונן, ובאין בררה יכוון את הנשק אל עצמו כדי לצאת מארץ החיים כאדם חופשי, כתיקון לזכר האבות שהומתו ועונו, ולא עלה בידם להשיב מלחמה."

האם לכך התכוון נשיא ארצות הברית שתכנן מלכתחילה לנאום בישראל מפסגת המצדה (אבל חזר בו, מפאת החום)?