היום, 6 באוגוסט 2023, ימלאו 78 שנים ליום שבו הטילה ארצות הברית את פצצת האטום הראשונה, על הירושימה, ביפן.
לאחרונה עלה ב־VOD של Yes הסרט התיעודי “אופנהיימר”, שפורש את קורות חייו של מי שמכונה “אבי הפצצה הגרעינית”.
הסרט מרתק. הוא מציג, כמובן מאליו, את העמדה המקובלת, שלפיה ארצות הברית נאלצה להטיל את הפצצה – כינויה המזוויע היה “ילד קטן” – על תושביה האזרחיים של הירושימה, מאות אלפי נשים זקנים וטף, כדי לקצר את המלחמה ולמנוע את מותם של רבבות חיילים אמריקניים. אבל מי שקרא את ספרו של מייקל דובס שישה חודשים ב-1945, רוזוולט, סטלין, צ’רציל וטרומן ממלחמת עולם למלחמה קרה כבר יודע שהנרטיב ההוא מאוד לא מדויק. דובס דן, בין היתר, במהלכים שהובילו להטלת הפצצה ובשיקולים שהביאו למעשה.
כפי שאפשר לראות גם בסרט, בשלב שבו נועדו בפוטסדם שלושת מנהיגי העולם, סטלין, צ’רצ’יל וטרומן, כבר ניצחו האמריקנים במרוץ החימוש: הייתה בידיהם פצצת אטום. הניסוי המקדים שערך אופנהיימר עם צוות המדענים שפעל תחתיו הוכיח שהיא פועלת כפי שקיוו. הם לא היו בטוחים בכך: בסרט מספרים לנו שספקותיהם היו רבים כל כך, עד שחששו שמא הפצצה תשרוף את היקום כולו (!), ולמרות זאת לא ויתרו, והמשיכו בתהליך.
גרמניה כבר הובסה. היטלר כבר התאבד. אבל לפי הסרט רוברט אופנהיימר עמד על כך שהפצצה תוטל ישירות על הירושימה, ולא, כפי שהציע מי שהציע, על מקום לא מיושב, ורק כדי שהיפנים יבינו את עוצמתו של כלי הנשק החדש.
הסרט מצייר את הסתירות בדמותו של אופנהיימר. מצד אחד, כאמור, התעקש על הגרסה שתקטול עשרות אלפי בני אדם (הוא לא ידע מראש כמה ייפגעו. בפועל נהרגו על פי האומדנים – בין 90,000 ל־146,000 בני אדם, ועל כך יש להוסיף כמובן את הפצועים הרבים), מצד שני מעידה בסרט מזכירה שעבדה תחתיו ששמעה אותו ממלמל לעצמו בצער ובכאב משהו על “כל האנשים האלה שימותו…”
מצד אחד היה אופנהיימר בן למשפחה אמידה – אביו היגר מגרמניה, הצליח בעסקים, והיה כל כך עשיר עד שבביתו היו תלויים ציורים של ואן גוך – מצד שני, בשלב מסוים בשנות ה־20, בעקבות המפולת הכלכלית, כשהבין שכמה מהסטודנטים שלו רעבים ללחם תרתי משמע (אחד מהם סיפר לו שהוא ניזון מאוכל לחתולים, יותר מזה ידו לא השיגה), הוא נעשה קומוניסט. אמנם לא הצטרף למפלגה, אבל אהד את עקרונותיה וגם היה מאוהב בחברת המפלגה (אם כי נשא לאישה מישהי אחרת). האהדה הזאת שלו, כפי שאפשר ללמוד מהסרט, עלתה לו ביוקר, כי דווקא אותו, את מי שלמעשה הציל לדעת רבים את ארצות הברית מהמשך המלחמה, הקיא הממסד מתוכו, זמן לא רב אחרי תום מלחמת העולם השנייה.
עד אז נהנה אופנהיימר מיוקרה רבה ומהצלחה חברתית שהסבה לו נחת. והנה עוד סתירה בדמותו – בעבר חש תמיד אאוטסיידר, מנודה, בעל כישורים חברתיים דלים. והנה, בעקבות הפצצה הגרעינית, זכה לימים קצרים של עדנה ופופולריות. אבל, כאמור, גם אלה היו קצרי מועד, ואת חייו כילה כשהוא מנודה ואכול רגשות אשמה, דווקא בשל הפיתוח שבו גם התגאה כל כך.
בסרט, כך מספרים, גירש אותו טרומן, נשיא ארצות הברית באותה עת, מהחדר הסגלגל, כי אופנהיימר העז לומר משהו על כך שהיפנים נהרגו בגללו. טרומן לא היה מוכן לחלוק את ה”כבוד” המפוקפק של ייסורי המצפון, והגיב בתקיפות – האחריות למעשה היא עלי בלבד. מדהים לחשוב על איזו יוקרה רבו המדען הפיזיקאי והנשיא…
והרי הפצצה על הירושימה לא הייתה באמת דרושה, והרי, כפי שדובס מראה בספרו, קיסר יפן אותת עוד לפני שהיא הוטלה שהוא מוכן להיכנע, ולכן אין מה לומר עוד על הפצצה שהוטלה גם על נגסקי, אלא רק – שזה היה מופע של רשעות מזוויעה ומטורפת.
לסטלין, טוען דובס, היה חשוב לתקוף את יפן, גם אם פניה לכניעה. הוא רצה להשתלט על סין, ולשם כך היה חייב לסלק את היפנים ממנצ’וריה. הוא הפתיע את היפנים ותקף אותם עם כוח של מיליון חיילים וחצי.
לטרומן היה חשוב להוכיח לסטלין שהכף הוטתה לטובת ארצות הברית, כי יש לה עכשיו נשק רב עוצמה, והיא מעתה המעצמה החזקה ביותר בעולם.
את המחיר לכל השיקולים הללו שילמו אזרחים יפנים.
למעשה – האנושות כולה ממשיכה לשלם את המחיר.
הנה סרטון יוטיוב שיצר האמן היפני איסאו השימוטו. הוא מראה עד כמה הולכים ומתרבים מאז 1945 ועד 1998. הניסויים הגרעיניים בעולם. כל ניסוי כזה מופיע על מפת העולם באופן גרפי. המפה הזאת מבעיתה.
רוברט אופנהיימר חש, כאמור, אשמה על חלקו בזוועה. עם זאת הודה בערוב ימיו שאילו הוטלה עליו שוב המשימה, היה נוהג באותו אופן.