המחזה The Importance of Being Earnest , שכתב המחזאי והסופר האנגלי אוסקר וילד, עלה לראשונה לבמה ב-1895, בלונדון. אדם אחד, ג’והן דאגלס, המרקיז של קווינסברי, תכנן “לפוצץ” את ההצגה, לפגוע באוסקר ויילד ולהשפיל אותו, שכן כעס על ויילד בשל קשר האהבים שניהל עם בנו, הלורד אלפרד דאגלס.

ג’והן דאגלס תכנן להגיע להצגת הבכורה ובסופה, כשהמחזאי יעלה לבמה כדי לקוד קידה, להטיח בו “זר” של ירקות רקובים.

לוויילד נודע על כך, והוא הצליח למנוע את מזימתו של האב: הוא ביטל את כרטיס הכניסה שלו להצגה.

אבל הניצחון היה קצר וזמני: ההצגה ירדה כעבור 86 פעמים בלבד, וכבר באותה שנה מצא את עצמו ויילד עומד לדין בגין “התנהגות מופקרת וגסה.” (gross indecency).

כאן אפשר לקרוא את סיפור הנאום שנשא ויילד באוזני שופטיו, שדנו אותו בתום המשפט לשנתיים מאסר עם עבודות פרך, ובעצם – גזרו את מותו בטרם עת:  התנאים בכלא פגעו מאוד בבריאותו של ויילד, שמת זמן לא רב אחרי שהשתחרר.

ההצגה ירדה אם כן תוך זמן קצר מאוד מהבמה, אבל רק לכאורה, כי למעשה היא נותרה שם מאז ועד היום. ממשיכים להעלות אותה כל הזמן, בהפקות מסחריות ובבתי ספר למשחק.

הנה למשל ההצגה בביצוע תלמידי מגמת התיאטרון בבית הספר התיכון תלמה ילין: 

 

וכאן בקולג’ בארצות הברית:

היא נמצאת כחלק מהרפרטואר של תיאטראות ברחבי העולם, למשל בברודווי:

והופקה גם כמה פעמים כסרט קולנוע, כאן הגרסה המלאה:

וכאן הטריילר של סרט, בכיכובם של ג’ודי דנץ’ וקולין פירת’:

אוסקר ויילד היה מן הסתם מופתע מאוד לנוכח חייו הארוכים של המחזה שלו, סטירה שעוסקת בצביעותה של החברה הוויקטוריאנית וביחסם השטחי של בני המעמדות הגבוהים כלפי אהבה ונישואים. 

המחזה מכיל עשרות משפטים שנהפכו לציטוטים מוכרים מאוד. למשל:

The truth is rarely pure and never simple: לעתים נדירות האמת טהורה והיא אף פעם לא פשוטה.

I never travel without my diary. One should always have something sensational to read in the train: בנסיעות היומן האישי שלי תמיד איתי. אדם צריך שיהיה עליו תמיד משהו מסעיר ומרעיש לקרוא ברכבת.  

All women become like their mothers. That is their tragedy. No man does, and that is his: כל הנשים נעשות דומות לאמהות שלהן. זאת הטרגדיה שלהן. זה לא קורה לאף גבר, וזאת הטרגדיה שלו.

The good ended happily, and the bad unhappily. That is what Fiction means: לטובים היה סוף שמח ולרעים היה סוף אומלל. זה טיבה של ספרות. 

If I am occasionally a little over-dressed, I make up for it by being always immensely over-educated.: אם אני לבוש לפעמים בהידור מוגזם, אני מפצה על כך בהשכלה מוגזמת.

מעניין מאוד לקרוא את המחזה ולפגוש את כל המשפטים המוכרים כל כך בתוך “בית הגידול” הטבעי שלהם. 

למעשה, חזרתי אל המחזה כדי “לבחון” את תרגום שמו לעברית: חשיבותה של רצינות. אכן, פירוש שם התואר earnest הוא “רציני”, אבל במחזה מדובר על אדם ששמו, לכאורה, ארנסט. שתי נשים צעירות, גחמניות וילדותיות, מתאהבות בשני גברים שונים, שמעמידים פנים ששמם ארנסט. וזה מבחינת הנשים התנאי לחתונה. הן מוכנות להינשא רק לגבר ששמו ארנסט! מכאן נובע שם המחזה, שמשמעותו היא בעצם: “חשיבותו של ארנסט…” אבל איך אפשר לתרגם לעברית את המשמעות הכפולה?

דומני שהתרגום לעברית נכון, גם אם הוא מחמיץ חלק ניכר מהמשמעות, שהרי המילים האחרונות במחזה מגיעות מפיו של אחד משני ה”ארנסטים”, שאומר לדודתו I’ve now realized for the first time in my life the vital Importance of Being Earnest : לראשונה בחיי הבנתי את החשיבות הקריטית בלהיות – רציני, (גם אם המילה כתובה, כמו שכותבים שֵׁם, באות גדולה), וזאת בתשובה לדבריה שלפיהם הוא מתנהג באורח “טריוויאלי”, כלומר – לא מספיק רציני. 

המחזה שלפנינו הוא קומדיה, שעל פי הפואטיקה של אריסטו אמורה להסתיים בסוף טוב, כמו גם על פי המלצתו של ויילד, המצוטטת מפי אחת הדמויות במחזה. וויילד אינו מפתיע: הנאהבים מוצאים זה את זה, יתום שגדל כאסופי מגלה את סוד עברו ואת זהות הוריו, העשירה משתדכת לגבר העני שבחרה בו כי הוא יפה תואר, וכולם יוצאים מההצגה שמחים וטובי לב. 

כשקוראים את המחזה ואת תיאורי הנשים קלות הדעת והמפחידות (אחד הגיבורים מכנה את אמה של אהובתו “גורגונה” אחרי שהסבירה לו שמי שהתייתם משני הוריו הוא פשוט רשלן, קל דעת ופזיז!) אי אפשר שלא להיזכר בספרו של אוסקר ויילד על טיפשים וחכמים, שבו נחשפה לא רק שנינותו, אלא גם, למרבה הצער, המיזוגניה הבוטה שלו. 

 

לפני כמעט חמישים שנה החליטה הוצאה בשם טרקלין להוציא לאור ספר מכתמים, כולם פרי עטו של הסופר האנגלי הנודע אוסקר ויילד, שעל סיפור חייו העגום כתבתי כאן. 

ויילד היה ידוע כסופר שנון במיוחד, שלא חסך את שבט לשונו מאיש. הוא היה יוצר פורה מאוד, כתב עשרות מחזות, רומנים וקובצי שירה שחלקם נחשבים כיום נכס צאן ברזל של התרבות.

לפיכך, לא מפתיע לגלות את הספרון הקטן הזה, הנושא את השם על טיפשים וחכמים, עד שמתחילים לקרוא אותו.

השער הראשון, המפתיע והמזעזע מבין כולם, נקרא “על נשים”. הוא נפתח כך: “אל לו לאדם לבטוח באשה המגלה את גילה האמיתי. אישה המסוגלת לגלות זאת, מסוגלת לגלות הכול.” המכתם השני: “נשים – ספינקסים ללא חידות”. השלישי – “נשים נועדו להיאהב, הן לא נולדו להיות מובנות”. הרביעי: “היא לא תאהב אותך, אלא אם כן תהיה תמיד בקרבתה ולרגליה; הנשים אוהבות להיות מוטרדות.”

וכך זה נמשך: “האשה תפלרטט עם כל אחד, כל זמן שאנשים מסתכלים בה.”

“שלושים וחמש הוא גיל מושך מאוד, החברה הלונדונית מלאה נשים מבתים טובים אשר בחרו, מרצונן החופשי, להישאר בנות שלושים וחמש במשך שנים”, וכן הלאה עוד ועוד.

אוסקר ויילד חי בסוף המאה ה-19 ומת ב-1900. מעניין, מנקודת מבט סוציולוגית גרידא, אולי אפילו אנתרופולגית, לבחון את המכתמים הללו, המיזוגניים כל כך, אשר ביטאו מן הסתם השקפת עולם רווחת, או לפחות לגיטימית, בתקופה שבה נכתבו במקור.

אם מנסים למדוד את האפליה נגד נשים בכלים אובייקטיביים, אפשר לבחון את השנה שבה החליטו “להעניק” להן בארצות השונות את זכות הבחירה. ובכן, באנגליה זה קרה 18 שנה אחרי מותו של אוסקר ויילד, ב-1918. בארצות הברית (וביישוב היהודי בארץ ישראל) – שנתיים אחרי כן, ב-1920. אפילו בשוויץ, שנתפסת כמדינה נאורה, נשים קיבלו את הזכות להשתתף בבחירות הארציות רק ב-1971 (השנה שבה ראה הספר שלפנינו אור!)

מעניין לתהות אם מכתמים דוחים כמו אלה שמתנוססים בין דפי הספר היו יכולים להתפרסם גם כיום ואם הפרסום היה עובר בשלום, או שהיה מעורר זעם (מוצדק).

האם הספר מעיד על השינוי החברתי שהתחולל מאז תחילת שנות ה-70 של המאה הקודמת (וממשיך להתחולל)?

יש להודות כי לא כל חלקיו מוקדשים לשנאת נשים ולזלזול בהן. הפרק הבא נקרא “על גברים”, וגם הוא די ארסי ומרושע. הנה למשל השניים האלה: “הגברים מזדקנים, אך לעולם אינם משתפרים”, “לעתים נדמה לי, שהאל בבוראו את הגבר הגזים מעט בהערכת יכולתו,” ולעומתם המכתם “לעולם אין האדם עשיר במידה מספקת כדי לחזור ולקנות את עברו” אינו עוסק באמת בגברים אלא בבני אדם בכלל (אלא אם לדעתו של ויילד “אדם” אינו כולל “אישה”).

הפרקים הבאים הם “על אנשים”: “שטות היא לחלק את האנשים לטובים ולרעים. הם מקסימים או משעממים”, “אנשים המעוניינים לומר רק את שהוא הגיוני, מן הדין שיאמרו זאת לעצמם לפני רדתם לארוחת הבוקר, ולעולם לא לאחר מכן”; “על אמנות”: “אין אמנות מוסרית. רגש לשם רגש הוא מטרת האמנות, ורגש לשם פעולה הוא מטרת החיים”.

הפרקים האחרים הם “על החיים”; “על ספרות” (“אם אינך יכול לחזור ולקרוא באותו הספר פעמים מספר, הרי שאין טעם לקוראו בכלל”); “על מוסיקה”; “על ילדים ועל הורים” וכן הלאה.

עורכי הספר דלו מן הסתם את אוסף המשפטים הללו מתוך יצירותיו של אוסקר ויילד. יש להודות כי חלקם מאכזבים למדי בתפלותם, וקשה למצוא בהם את שנינותו הידועה כל כך של מחברם.

אבל החלק הראשון, זה שמוקדש לנשים הוא המתמיה מכולם. לא מכיוון שאוסקר ויילד כתב את הדברים הללו, המוקצים מחמת מיאוס, אלא מכיוון שמישהו בחר לתעד אותם בעברית, כאילו שיש בהם חשיבות או עניין כלשהם.

החלק המבדח באמת בספר הוא הנוסח של מה שנכתב על גבו: “אוסקר ויילד: סופר, מחזאי ומשורר אנגלי-אירי. נולד ב-1854, מת ב-1900. מן הדמויות המפורסמות של דורו, הם בזכות כתיבתו השנונה-סארקאסטית והן בזכות אורח חייו רב התהפוכות.”

אהה. “אורח חייו רב התהפוכות”! הכוונה, כמובן, לכך שוויילד היה הומו מוצהר, שנשלח לכלא בעוון קשר האהבה שהיה לו עם בן אצולה צעיר, אלפרד דאגלס.

מסתבר שבישראל ב-1971 אהבה חד מינית, עונש כליאה עם עבודת פרך, חרפה והשפלה, בריאות לקויה, בעקבות הכליאה בתנאים מחפירים, מוות בגיל  46, נחשבו “אורח חיים רב תהפוכות”…

– “אין דבר כזה – יצירת אמנותית ‘לא מוסרית’. על ספרים אפשר לומר רק אם הם כתובים טוב, או כתובים רע.”

– “זאת השקפתך? גם על ספר פרברטי אפשר לומר שהוא ‘טוב?'”

– “אין לי מושג למה אתה מתכוון כשאתה אומר ‘ספר פרברטי’.”

– “למשל – הספר תמונתו של דוריאן גריי.”

– “רק פראי אדם בורים היו יכולים לומר זאת. קשה להפריז בעוצמת הטיפשות של אנשים נבערים, שמדברים על אמנות.”

– “ספר לי על המכתב שכתבת לדאגלס. מדובר במכתב רגיל?”

– “בהחלט לא. מדובר במכתב יפהפה.”

– “ואם לא מדובר באמנות?”

– “אני לא יכול להשיב על שאלה שאינה נוגעת באמנות.”

חילופי הדברים הללו, התשובות האמיצות והלא מתפשרות, נלקחו מתוך הפרוטוקולים של משפט הדיבה, שבו תבע הסופר אוסקר ויילד את סיר דאגלס, המרקיז מקווינסברי, אביו של אלפרד דגאלס, מאהבו של הסופר. דאגלס שנא את אביו, ודרבן את אוסקר ויילד לתבוע את האב לדין על כך שהפיץ שמועות על טיב הקשר ביניהם (שאותו השתדלו להסתיר).

עד מהרה נהפכה תביעת הדיבה למעין כתב האשמה ציבורי כנגד התובע, שההומוסקסואליות שלו נחשפה במהלך המשפט. בין היתר העלה סנגורו של האב על הדוכן עדים שסיפרו על קשריהם המיניים עם ויילד. הומוסקסואליות הוגדרה אז באנגליה פשע. (רק ב-1967 נקבע כי אין בה עבירה על החוק).

אוסקר ויילד נחשב אחד מגדולי היוצרים בשפה האנגלית. הוא נודע בשנינותו וכתב, בין היתר, את תמונתו של דוריאן גריי, רומן פילוסופי שנחשב עד היום נכס צאן ברזל של הספרות. כמו כן כתב ויילד עשרות מחזות, רומנים וקובצי שירה. כמה מהנודעים שבהם הם הנסיך המאושר, חשיבותה של רצינות, הזמיר והשושנה, המניפה של גברת וינדרמיר, הענק וגנו ועוד יצירות רבות אחרות. כל אלה לא הועילו לו. הוא הפסיד במשפט הדיבה. לא זאת בלבד, אלא שבעקבות אותו משפט הועמד הוא עצמו לדין, בשל  מה שכינו אז באנגליה “התנהגות מופקרת וגסה.” (gross indecency).

במהלך המשפט, בתשובה לשאלתו של עורך הדין שחקר אותו, ושאל “מהי אותה אהבה שאי אפשר לנקוב בשמה?” (משפט שצוטט מתוך מכתב שכתב אלפרד דאגלס לוויילד), נשא ויילד נאום קצר, שנותר חקוק בזיכרון:

“במונח ‘אהבה שאי אפשר לנקוב בשמה’ מתכוונים בימינו לחיבה עמוקה שחש גבר מבוגר כלפי גבר צעיר, כמו החיבה ששררה בין דוד ויהונתן, כמו זאת שעליה ביסס אפלטון את הפילוסופיה שלו, כמו זאת שאפשר לראות בסונטות של מיכאלאנג’לו ובאלה של שייקספיר. זאת חיבה עמוקה ורוחנית, טהורה, כשם שהיא מושלמת. היא מכתיבה יצירות אמנות דגולות, כמו אלה של שייקספיר ושל מיכאלאנג’לו, וחודרת לתוכן, כמו גם אל שני המכתבים שלי. בתקופתנו רבים טועים להבינה, טועים עד כדי כך, שאפילו יש מי שמתארים אותה ‘אהבה שאי אפשר לנקוב בשמה’, וזאת הסיבה שבגינה אני כאן. זאת אהבה יפה, נאותה, אצילית ביותר. אין בה שום דבר לא טבעי. היא נוגעת באינטלקט, והיא מתקיימת שוב ושוב בין גברים בוגרים וצעירים: המבוגר ניחן באינטלקט והצעיר ממנו – בכל התקוות וזוהר החיים הפרושים לפניו. והעולם אינו מבין. העולם לועג לאהבה, ולפעמים קושר בגללה את הגבר האוהב אל עמוד הקלון.”

כשסיים ויילד את נאומו נשמעו באולם תשואות רמות, מלוות בהתלחשויות. אלה העלו את חמתו של השופט, שאיים כי ידאג לפנות את הנוכחים ואת המשך המשפט ינהל בדלתיים סגורות.

חבר המושבעים לא הצליח להגיע להכרעה. ויילד שוחרר בערבות, אך נאלץ להישפט שוב, והורשע ב”מעשי סדום והתנהגות מופקרת וגסה”. נגזרו עליו שנתיים מאסר עם עבודות פרך. תנאי הכליאה שלו היו קשים ביותר: הוא ישן על מיטת עץ, בלי מזרן, במשך שעה ביום הותר לו לפסוע בחצר, בטור אחד, לצד אסירים אחרים, אך נאסר עליו לתקשר אתם. בתקופה הראשונה אסרו עליו לכתוב. הוא סבל רעב מתמיד, ולקה בדיזנטריה. במשך שש שעות ביום רתמו אותו למסלול נע: עבודת הפרך, שהייתה חלק מעונשו.

“כמו כל מי שאינו מורגל בעבודה גופנית ומרצה עונש דומה, הוא צפוי למות בתוך שנתיים,” אמר מפקד הכלא לאחד מידידיו של ויילד.

אחרי שהשתחרר מהמאסר כתב ויילד לאהובו מכתב:

“איש יקר שלי,

קיבלתי את המברק שלך לפני חצי שעה, ואני כותב לך כמה מילים כדי לומר לך שאני מרגיש שתקוותי היחידה לשוב ולכתוב אי פעם היא – אם אהיה אתך. לא כך היה בעבר, אבל עכשיו הכול שונה. יש בהחלט בכוחך להטעין אותי באנרגיה ובתחושת העוצמה המאושרת שהאמנות זקוקה להן. כולם כועסים עלי, כי אני חוזר אליך, אבל הם לא מבינים אותנו. אני מרגיש שרק אתך אני מסוגל לעשות משהו. בבקשה, תקן את חיי ההרוסים, ואז ימצא העולם בידידות ובאהבה שלנו משמעות שונה. כל כך חבל שנפרדנו אחרי שנפגשנו ברואן. יש עכשיו בינינו תהומות כה עמוקים, של חלל ושל מקום. אבל אנחנו אוהבים זה את זה. לילה טוב, אהוב.

שלך תמיד,

אוסקר.

השניים נפגשו, וחיו זמן מה באירופה, אבל כשנאלצו להתמודד עם חסרון כיס, מיהר דאגלס לעזוב את אוסקר ויילד, ושב לאנגליה בגפו.

שלוש שנים אחרי כן, ב-1900, הלך ויילד לעולמו, והוא בן 46.