האם ייתכן שלא מוסוליני אלא הכפיל שלו הוא זה שנתלה בכיכר העיר לצד המאהבת שלו? האם ניצל בעזרת הכנסייה? חי כל השנים בארגנטינה, או בוותיקן? האם זממו להחזירו כחלק מהפיכה שלא יצאה לפועל, כי בשובו לאיטליה בשנות ה-70 מת פתאום מוות טבעי, עקב זקנה?
אלה חלק מהרמיזות שמעלה אומברטו אקו בספרו האחרון, מספר אפס, שראה אור באיטלקית בינואר 2015, קצת יותר משנה לפני מותו. (ראה אור בישראל השנה, בתרגומו של אריה אוריאל).
את הסיפור מספר קולונה, עיתונאי כבן חמישים שנשכר כדי לערוך עיתון שלעולם לא יצא לאור. לא משום איזה שיבוש, אלא כתוכנית ידועה מראש: איל הון בשם קומנדטורה, בעליהם של ערוץ טלוויזיה, כמה כתבי עת ובתי מלון, מבקש לאיים ברמז על אנשי עסקים ופוליטיקאים שחוששים מחשיפת האמת בענייניהם. העיתון שהוא מקים לכאורה נועד לאפשר לו להתקבל אל חוגיהם של אותם עשירים, בתמורה לכך שלא יפרסם את מה שגילו עורכי העיתון והעיתונאים העובדים בו.
אחד מהם, ברגדוצ’יו, מספר לקולונה על שפע של מזימות שהוא רואה בעיני רוחו, ואולי כאלה שבאמת חקר וגילה. לדעתו מוסוליני לא נרצח בתום מלחמת העולם השנייה, והמשיך במשך שנים להנהיג תנועה פשיסטית סודית, שמעלליה הגיעו עד התקפות הטרור באירופה בשנות השבעים, ושלא רק פשיסטים, אלא גם פרטיזנים, נשיאים וראשי ממשלות איטלקיים היו מעורבים בה.
הנגיעות בחיי הפוליטיקה והתרבות באיטליה ספציפיות כל כך, עד שאין כמעט עמוד נטול ביאורים המופיעים בשוליו. כך למשל מסבירים לקורא הישראלי מה משמעות שמותיהם של העיתונאים החברים במערכת העיתון “מחר”, שכאמור לעולם לא יופיע, מהי Dolce Stil Novo, (=התנועה הספרותית העיקרית באיטליה של המאה הארבע-עשרה, שנושאה המרכזי היה אהבה), מה פירוש Avanspettacolo (=מופעי תיאטרון קצרים וקלילים לבידור הקהל לפני המופע העיקרי, שהוא הסרט. החל בתקופה הפשיסטית באיטליה עקב החוק שהעניק יתרון מס לתיאטראות שקידמו הפצת סרטים), מיהו Paolo Villaggio (=יליד 1932; שחקן, סופר ובמאי איטלקי פופולרי) וכן הלאה וכן הלאה. עשרות הערות שוליים שבלעדיהן הכתוב אכן היה נשאר סתום לקורא הישראלי, אלא אם הוא מעורה מאוד במציאות האיטלקית, ואז סביר להניח שהיה קורא את הספר במקור ולא נדרש לתרגום (הנאֶה כשלעצמו. אמנם אין באפשרותי להשוות לאיטלקית, אבל די לי בכך שספר נקרא בטבעיות. כמו כן, יש לציין את פתרונות התרגום המלבבים. למשל – שורה מתוך שיר ילדים כלשהו מתורגמת לשאלה “למה יונתן הקטן רץ בבוקר אל הגן?” ברור שהמתרגם נטל לעצמו יד חופשית, כשחיפש שורה מקבילה והולמת לשיר המוזכר במקור.)
האם יש אם כך טעם לקרוא ספר שעוסק באופן ספציפי מאוד במציאות החיים של ארץ אחרת?
עלי להודות כי היו קטעים שלמרות הביאורים והערות השוליים נותרו לא לגמרי מפוענחים. יותר מדי אזכורים של אירועים, שמות, התרחשויות ושרשורי עניין אינם מהדהדים אצל מי שאינו מכיר אותם ולכן אינם מעוררים שום אסוציאציות. והם רבים.
אף על פי כן, יש משהו ברומן הזה, שלמרות הכול דיבר אלי, מעבר לכל המידע הספציפי-היסטורי-פוליטי. אי אפשר שלא לחוש שזוהי יצירה של סופר ששולט מאוד באמנותו. הוא מעיף את הקורא לכל עבר: מלחמת העולם השנייה, שנות השבעים, שנות התשעים, והכול מתחבר למראה של עולם שכולו מזימות ותככים. האם האדם נחת על הירח? האם אחד האפיפיורים שכיהן רק כחודש, מת מוות טבעי או נרצח, כחלק ממזימה בינלאומית? ואפילו, ברמה המקומית, האם ארגוני פשע סיניים, המאפיה, הקאמורה, מעורבים בניהולה של מסעדה שנראית ריקה תמיד, ובכל זאת ממשיכה לשגשג?
מעל לכול, משעשע לקרוא איך הסופר צוחק מכולנו. שנונים ביותר החלקים שבהם העיתונאים והעורך הממונה נערכים להקמת העיתון ומתווים את קווי היסוד שלו. העורך מסביר להם שוב ושוב איך צריך לכתוב בעיתון, כדי שיצליח. והתכסיסים שהוא מתאר מוכרים עד זרא. למשל: איך עורכי עיתון (וגם עורכים בטלוויזיה) “רומזים” על מידע שאסור עדיין לפרסם, על ידי כך שמפרסמים כמה כתבות בסמיכות ומאפשרים לקורא להבין את מה שאי אפשר לומר לו ישירות. (רק לאחרונה סיפרו בכל העיתונים ובחדשות בטלוויזיה על “מקורב מאוד לדרעי” שאת שמו אסור היה עדיין לחשוף. אבל את צילומי הרחפן שטס מעל אתר הבנייה של אותו מקורב, שבסמיכות ידיעות ראיינו אותו, אפשר היה לשדר, ובכך לרמוז כביכול, בעצם לומר כמעט בגלוי, על מי מדובר). איך למשל יכול עיתונאי להכחיש הכחשה: לתאר שמועות ששמע, להזכיר ידיעות שאסף “בפנקסו”, לעורר תהיות לגבי מהימנותו של המכחיש, בלי לומר אותן במפורש. או, טכניקה אחרת: להזכיר עובדה שהייתה ידועה היטב ולסמוך על כך שהציבור שכח אותה. או איך לייצר חדשות תרבות שהקוראים ייהנו מהן: לבקש מסופרים לכתוב על ספריהם. הם הרי לא ישמיצו את עצמם, והקוראים “לא ייחשפו לביקורות הרסניות, עוינות ושחצניות מדי.”
“כשאין לך זיכרונות אתה לוקח אותם מהאמנות,” אומר קולונה, מפיו של הסופר. הארה משעשעת. על הטלפונים הניידים הוא אומר באחד הקטעים היותר מצחיקים, שאין בהם שום צורך. יש לזכור שהשיחה מתנהלת בתחילת שנות התשעים. “זאת אופנה שנועדה להיעלם מהעולם,” הוא מסביר, וקובע שאין שום עניין במאמר שיעסוק בנושא כל כך זניח ואזוטרי… גם מחשבים אישיים נראים לו מטופשים ולא מעניינים. “אני שייך לאסכולה הישנה, ואף פעם לא יודע איפה בדיוק לנגוע,” הוא מסביר. אקו חומד לו לצון, מראה לנו מה פירושה של צרות האופקים ושל חוסר כל יכולת להבין תהליכים משמעותיים בעודם מתרחשים. הוא מדבר על קלישאות בכתיבה עיתונאית. על המניפולציות. על הזלזול בקוראים (“הקורא שלנו לא רגיל ללכת למסעדות סיניות, ואולי במקום שהוא גר אין בכלל מסעדות כאלה. הוא לעולם לא יחלום לאכול עם מקלות כמו איזה פרימיטיבי”), שהעיתונאים מתייחסים אליהם כאל עדר של מטומטמים, ואולי בעצם מטפחים את הבורות והטיפשות באמצעות כתיבה חנפנית ושטחית.
למען החלקים האלה בספר, והם רבים, כדאי בהחלט לקרוא אותו, וזאת חרף אמירתו הצינית של העורך, בעצם – של הסופר שאומר כאן כנראה משהו על הייאוש שלו מהמציאות של עולם הספרות באיטליה, אבל את הדברים הללו אפשר בלי ספק ובקלות ליישם גם על מקומות רבים אחרים: “מי בכלל קורא ספרים שהעיתונים מבקרים? בדרך כלל אפילו לא המבקר עצמו. אני תוהה אם אפילו הסופר בעצמו קרא את הספר.”
