הדעת נותנת כי ספר שעוסק באדריכלות ובקשר שלה לסיפור החיים המקצועיים של האדריכלית שכתבה אותו יהיה קודם כול נאה ומושך את העין.

אכן, ספרה של תמר בנימיני המסע הביתה – אדריכלות חוצה קירות כזה: אסתטי מאוד, ונעים בצורתו: מסוג הספרים שמזמינים להניח על השולחן בסלון, או מוטב – בחדר הקבלה במשרד, כדי שאורחים או לקוחות יעלעלו בו.

בספר מספרת לנו בנימיני על עצמה כאדריכלית: מדוע וכיצד רכשה את המקצוע ומה האני מאמין שלה. כל אלה מלווים בסיפורים קצרים או אנקדוטות מעבודתה. למשל – המקרים שבהם מצאה את הדרך לפשר בין מאווים שונים של בני זוג: האישה רוצה קווים מעוגלים כמו באדריכלות המזרחית, הגבר לא מוכן להתפשר: הוא מוכן רק לגג רעפים. איך מוצאים את המכנה המשותף בין בני הזוג (ובין התפיסות שלה כמתכננת?). את התוצאה, שהשביעה את רצון כל הצדדים, צילמה בנימיני והיא מוצגת בפנינו. או: התהייה שלה איך להיענות לדרישתו של הלקוח, שמבקש “קוביית בטון שתי קומות”, כשרגע לפני כן הסבירה שזה הסגנון שהכי לא מקובל עליה? או – מה עושים עם אישה שמבקשת לאפשר לבנה ולמשפחתו לגור בקומה שתבנה מעל ביתה הקטן והצפוף מדי? איך לשכנע אותה שמוטב לה לוותר על הרעיון?

מכל סיפור אפשר להסיק מסקנות או להפיק לקחים. למשל – שלפעמים, כמו בסיפור האחרון, מוטב לוותר על פרויקט, גם אם מפסידים כסף. למשל – שלא תמיד צריך להיכנס לקונפליקטים. היא מדגימה זאת באמצעות משל: קבלן שפישל בעבודתו ונראה לה מסוכן בעקשנותו התוקפנית משול בעיניה לחתול שנתקע על עץ גבוה, והיא צריכה להוריד אותו משם, אבל איך תעשה את זה בלי שיפצע אותה במהלך הפינוי, מרוב מצוקה ובהלה? “שימי לו צלוחית עם טונה והוא ירד לבד,” מציע לה בנה. אבל איך עושים את זה? מסתבר שאפשר…

המוטו העובר בין כל הסיפורים הוא קודם כול התפיסה של בנימיני שלאדם, כמו לחסידות שבונות את הקן שלהן “במקומות שונים בעולם באותה צורה”, יש ידע פנימי לאופן שבו ביתו אמור להיבנות. זאת – רק אם הוא “קשוב לחושיו”, וטרם “בלבלו אותו מעצבים ואדריכלים, אופנה ופרסומות”, שכן “באדם, כמו בכל בעל חיים, טבוע מלידתו הידע כיצד לבנות את קינו ולרפד אותו בנוצותיו.” למרבה הצער, המודרניזציה, התקנים, החוקים המחייבים, ההפרדה בין המתכנן, המבצע, והאדם שיגור בבית, הרחיקו את האדם “מאתר הבנייה, מהשימוש בחושיו, מהמגע בחומר, מחדוות העשייה במו ידיו ומתמיכת בני השבט” (כפי שהיה נהוג בימי קדם, וכפי שנהוג גם כיום בחברות לא מתועשות). וכך אין עוד כיום “הקשר המיוחד יד־חומר־יצירה, המעורר יצירתיות ספונטנית ומפתיעה, זרימה אינטואיטיבית, אלתור מרגש וביטוי אישי.”

מי שבונה בית זקוק לה כאדריכלית, והמוטו שלה הוא – להקשיב לצרכים, למאוויים ולחלומות של האנשים שהיא מתכננת את ביתם, ולהתאים את עצמה אליהם. “הסגנון שלי הוא חלומו של הלקוח,” היא מסבירה.

וזאת גם אם בשלב מסוים גילתה את נטייתה הטבעית: היא אוהבת צבעוניות ססגונית, כמו זאת שראתה בהודו, שם הבינה שעד אז חשה כמו הברווזון המכוער במשל הנודע של אנדרסן, זה שכל חייו האמין שהוא מוזר, עד שנודע לו שהוא אמנם שונה, אבל שיש בעולם רבים כמותו, רק שהם לא ברווזים אלא – ברבורים… בהודו הבינה כי אינה “עוף מוזר” אלא פשוט שייכת “לזן אחר – תוסס, צבעוני, רבגוני.”

אין ספק שהספר יכול לשמש את בנימיני ככרטיס ביקור משכנע מאוד. שוב ושוב היא מראה לנו עד כמה היא יצירתית, קשובה, רגישה, מקצועית – אילו ביקשתי לחפש לי אדריכלית, היה הספר שלה משכנע אותי בהחלט לפנות אליה.

התהייה היחידה שנותרה בליבי היא – מי הם כל האנשים הללו שמתכננים לעצמם בתים כמו אלה שהיא מתארת? בריכת השחייה צריכה להיות מוצלת, הנוף צריך להשתקף מהמטבח, יש צורך במקום לאכסון הגלשן, ועוד כהנה וכהנה פרטים מעוררי השתאות. ואני חשבתי שרובנו גרים בבתי דירות שאין בהם לא עצי זית שניטעו כדי להסתיר או להסוות משהו, ולא פטיו שמוצב בדיוק המקום הנכון…

אבל מסתבר מסיפוריה שיש לא מעט לקוחות שדרושים להם תכנונים כמו אלה שלרוב הציבור נראים לגמרי דמיוניים…