ארכיון תגיות: אדם קיי

אדם קיי, “ללא מרשם רופא”: מעניין, ולרוב – משעשע…

את ספרו הראשון של אדם קיי, This is Going to Hurt קראתי ברגשות מעורבים של צחוק וייסורים. קיי תיעד בו את התהליך שהביא לפרישתו מהמקצוע שרכש בעמל רב: רופא גניקולוג. הוא ניצל את הבמה שקיבל כדי למתוח ביקורת על המערכת להכשרת רופאים, כפי שהיא מתנהלת באנגליה, ובכלל. הספר הראשון היה כתב האשמה חריף מאוד כנגד מערכת הבריאות הבריטית: השעות הבלתי נסבלות, המשמרות האינסופיות שרופאים נדרשים להן, וחוסר ההתחשבות המוחלט בצרכים הבסיסיים ביותר של הרופאים.

מאז קנה לעצמו אדם קיי שם עולמי. הספר הראשון עובד לסדרת טלוויזיה מצליחה, שנושאת את שמו, והוא המשיך וכתב עוד שלושה ספרים נוספים, מלבד זה שלפנינו: זה הולך לכאוב בחגים, האנטומיה של קיי, והרפואה המופלאה של קיי.

לא קראתי את השלושה שהופיעו לפני ללא מרשם רופא, אבל שמחתי לשים את ידי גם עליו. כשקראתי אותו תהיתי אם יש עוד סיפורים באמתחתו של אדם קיי, וכמה הוא עוד יוכל להמשיך ולסחוט את הלימון הזה, חייו האישיים, והתהליך שעבר: ההתפכחות שלו וההבנה שהוא גיי (נגעה ללבי מאוד תגובתה של סבתו, כשסיפר לה על כך לראשונה), אחרי שהתאמץ לקיים קשר הטרוסקסואלי, ונשא אישה שאהב אבל לא נמשך אליה, רק משום שאיננה גבר…; הבולימיה שלקה בה; הכורח להיאבק בלחץ של הוריו שיחזור לעסוק ברפואה, גם אם חש שאינו מסוגל לעשות את זה; האונס שעבר, ותוצאותיו הנפשיות המחרידות; הפחדים שלו מבתי חולים בכלל, לא רק כאיש מקצוע, ומרופאים בפרט; החרדות החברתיות שלו; הצורך להחליט אם הוא רוצה להביא ילדים לעולם, ואיך כל זה יכול להיות משמעותי לי כקוראת.

גם בספר שלפנינו משתדל קיי לגייס את כל מה שהוא יודע כדי לומר – שוב – דברים נוקבים על מערכת הבריאות הבריטית.

כך למשל הוא מספר כיצד בתחילת מגיפת הקורונה נפגש עם שר הבריאות (שקרא את ספרו הראשון) והפציר בו לנקוט צעדים: “לא התיימרתי להיות נוסטרדמוס של הווירולוגיה – פשוט הסתכלתי על הנתונים שקיבלתי מחברים, מבני משפחה וקולגות בבתי החולים ובמרפאות בקהילה. לא משהו מורכב במיוחד, אלא שהממשלה משום מה לא הצליחה לעשות אותו בעצמה.” הוא מאשים את הממשלה במותם של עשרות אלפים מתושבי בריטניה, שכן “במקום לעשות (א) – את הדבר הלא נכון או (ב) את הדבר הנכון מוקדם מדי” הם – כך הסביר לשר הבריאות – בחרו באופציה ג’: “לעשות את הדבר הנכון מאוחר מדי”.

אכן, דברים נוקבים. עם זאת, הוא מוצא גם את ההזדמנות והיכולת למצוא במערכת הבריאות הבריטית לא רק פגמים, אלא גם מעלות – וזאת בהשוואה עם מה שקורה בארצות הברית: במהלך ביקור תיירותי במיאמי נפצע קיי אחרי שחבט בחלון זכוכית. בבית החולים שאליו הובל הבין לאשורה את הזוועה שבשיטה הנהוגה בארצות הברית:

“אחרי שבבית החולים רשמו את שמי ואת תאריך הלידה שלי, השאלה הבאה הייתה איך אני עומד לשלם על הטיפול. זאת כנראה שאלה מתקבלת על הדעת. הם בכל זאת מנהלים עסק, גם אם הוא מעט בזוי מבחינה מוסרית. ג’ הודיע להם בשמחה שיש לנו ביטוח נסיעות: הרי אנחנו אנשים בוגרים ואחראים. ואז הוא העביר את השרביט אלי כדי שאתן להם את הפרטים. כולם קיוו שבאותו רגע אני אשלוף את מספר הפוליסה באורח קסם מתוך בגד הים שלי. אבל אני ידעתי רק לומר שהביטוח הוא שירות חינם שקיבלתי דרך הבנק שלי. פקידת הקבלה הסתכלה עלי כאילו הצעתי לשלם לה בתיונים והציעה להעביר בזריזות את כרטיס האשראי שלי ‘ליתר ביטחון’. הביטוח יוכל להחזיר לי את הכסף בהמשך. ג’ ניסה מיד לריב איתי על בסיס האפשרות המוחשית מאוד שאנחנו בעיצומה של צרה גדולה במדינה זרה בלי ביטוח, אבל אני עדיין דיממתי כמויות די דרמטיות של דם ולכן, כדי לדחות את המריבה, עניתי בקול החלוש ביותר שהצלחתי להוציא מעצמי.

כשאתה מטופל בשירות הבריאות הלאומי בבריטניה, כל מה
שצריך בדרך כלל לדאוג לגביו הוא הבעיה שבגינה הגעת לקבל
טיפול, ואולי גם אם יש מנה טבעונית בתפריט בית החולים. כשאתה מטופל באמריקה, יש ממד נוסף של ריגוש: השאלה אם תשרוד, ואם יהיה לך בית לחזור אליו. הרופא שאל אותי אם אני רוצה צילום של היד. בבריטניה זה נוהל קבוע שנועד לוודא שרסיסי זכוכית לא חדרו למפרק – אבל זה היה עולה לי עוד אלף דולר, אז הם היו חייבים לשאול… וגם אם אני רוצה שהפצע ייסגר בדבק כירורגי או בתפרים. דבק ייתן תוצאה קוסמטית טובה יותר, אבל הוא הרבה יותר יקר. הרגשתי כאילו קניתי ספה ועכשיו מנסים לדחוף לי גם ספריי לניקוי רהיטים (הלכתי על האופציה הזולה והשלמתי עם גורל מר שבו לעולם לא אוכל לעבוד כדוגמן כפות ידיים).

גם ברופאים לא קינאתי. להכניס עלות למשוואה בעת השיחה
עם המטופלים זה פשוט לא… הולם, איכשהו, ואני שמח מאוד
שמעולם לא הייתי צריך לעשות את זה במהלך הקריירה הרפואית שלי. על אף הכשלים של שירות הבריאות הלאומי בבריטניה, הדרך ההוגנת ביותר להחליט מי מקבל טיפול היא “כולם”, והדרך הטובה ביותר לטפל בכולם היא “באופן שוויוני”. בארצות הברית, לעומת זאת, טיפול רפואי אינו זכות אלא סחורה שמתמקחים עליה עם חברות ביטוח.”

אכן, מסתבר שמערכת הרפואה בבריטניה טובה – יחסית! – אבל, כותב קיי, “אנחנו עדיין לא יכולים להיות בטוחים ששירות הבריאות הלאומי לא יופרט בעוד חמש שנים, שלא נצלול למערכת ביטוחית לא הוגנת שמיטיבה בעיקר עם הפוליטיקאים לשעבר הישובים בכיסאות הדירקטוריונים של חברות התרופות”.

כל זה מעניין וחשוב.

גם סגנון הכתיבה של אדם קיי משעשע מאוד, ברובו, כפי שאפשר להיווכח מהציטוטים שלעיל.

ועם זאת הרגשתי פה ושם אי נוחות מסוימת, נוכח הצורך הכפייתי שלו לא רק להצחיק כל הזמן, אלא גם לעשות את זה לפעמים בוולגריות. למשל, אללי, הוא מתאר משגל סוער, שבו “חדר לתוך המעי הגס” של הפרטנר שלו, ליתר דיוק – של מי שהיה סטוץ ללילה אחד. או כשהוא מספר: “זמן קצר לפני כן התחלתי לגלח את הביצים. פרוצדורה מלחיצה מאוד גם בשביל מי שליטש את מיומנותו הכירורגית במשך שנים”. אוי. על זה אפשר בהחלט לומר: too much information.

יש עוד כמה בדיחות מפוקפקות מהסוג הזה, אבל למרות זאת, לרוב מדובר בכתיבה בהחלט משעשעת, מרובת פאנצ’ים ושנינויות. בסופו של דבר, קראתי אותו, לרוב, בהנאה ובעניין.

איך הייתה ההנהלה מגיבה אילו רופא הגיע לעבודה שתוי?

מזכירים לנו כל הזמן שלא נשתמש בחדרי אשפוז צדדים כדי לישון בלילה – ההנהלה גורסת שמשלמים לנו כדי שנעבוד משמרות מלאות.

אני רוצה לשאול את ההנהלה: הם שמעו פעם על כדור האש הגדול שתלוי בשמים ומקשה להירדם ביום, ולא בלילה? או מה דעתם – קל לעבור מעבודה ביום ושינה בלילה להפך הגמור, בתוך עשרים וארבע שעות?

אבל מה שאני הכי רוצה לשאול אותם זה: אם הם או האישה שלהם זקוקים לניתוח קיסרי דחוף בשבע בבוקר, האם הם מעדיפים שהרופא שיבצע את הניתוח ישן ארבעים דקות, כשהייתה הפוגה שקטה במחלקה, או שהם מסתפקים ברופא שנאלץ להישאר ער במהלך כל דקה ודקה לאורך המשמרת שלו?

עייפות מתמדת מעוררת תחושה סוראליסטית – כמעט כמו להיות בתוך משחק מחשב. אתה שם, אבל אתה לא שם.

אני חושד שזמן התגובה שלי דומה כרגע לזה שיש לי בעקבות שתייה של כשלוש כוסות גדולות של בירה. אבל אילו הגעתי לעבודה שתוי, הם לא היו מתפעלים או מרוצים. ברור שיש משמעות לכך שהחושים שלי מעומעמים מרוב תשישות.

קראתי את הספר באנגלית, לכן את הציטוט תרגמתי בעצמי.

על “ניתוח קיסרי טבעי”

הפציינטית זקוקה לניתוח קיסרי דחוף, כי הצירים לא מתקדמים. אני לא מופתע. כשקיבלתי אותה לחדר הלידה היא הציגה בפני את “תוכנית הלידה” שלה: תשעה עמודים צבעוניים, שעברו למינציה. תוארו שם צלילי לוויתנים שיתנגנו מהמחשב הנייד שלה (אני לא זוכר את הגיל והזן של הלווייתן המדובר, אבל אני די בטוח שהם פורטו), השמנים הארומטיים שישתמשו בהם, הטכניקות ההיפנוטיות שהיא תיעזר בהן, ונוספה בקשה מהמיילדת: עליה להשתמש במילה “געשים” לא “התכוצויות”. 

הדבר כולו היה מועד מלכתחילה לפורענות. תוכנית לידה מעלה תמיד על דעתי תוכנית ל”מזג האוויר הרצוי לי”, או ל”זכייה בלוטו”. במשך מאתיים שנה לא גילו רופאים מיילדים שיטה שתאפשר להם לחזות את מהלך הלידה, אבל נראה שנשים מסומות,  כאלה שלובשות שמלות נשפכות,  סבורות שהן יכולות לעשות את זה בקלות.

אין צורך לומר שתוכנית הלידה של האישה השתבשה לגמרי. הטיפול בהיפנוזה הומר בגאז צחוק, ובמקום נשימות היא קיבלה אפידורל. המיילדת סיפרה לי שהפציינטית התנפלה על הבעל שלה ואמרה לו ש”יכבה את הטמטום הזה”, כשהוא שיחק עם כפתור עוצמת הקול של נאקות הלווייתנים. 

היא הייתה תקועה עם פתיחה של חמישה סנטימטרים במשך שש שעות, אף על פי שקיבלה זירוז.

פעמיים חיכינו עוד כמה שעות, ואז הסברתי שהתינוק לא יצא מהנרתיק, ושאני לא מוכן לחכות עד שהוא ייקלע, וזה בלתי נמנע, למצוקה, ושמדובר במקרה חירום של ממש. נצטרך לבצע ניתוח קיסרי. 

כצפוי, זה לא ממש מתקבל טוב. “באמת!” היא אומרת, “בטח יש אפשרות שלישית!”

אני לא כל כך רוצה לקבל תלונה מפציינטית שרוצה שהלידה שלה תהיה מושלמת מבחינת הפוסט שתכתוב עליה, אבל הטבע איכשהו אכזב אותה. בעבר ספגתי תלונה מפציינטית שלא הרשיתי לה להדליק נרות בזמן הצירים. “אני לא חושבת שמה שביקשתי לא כך כך הגיוני” היא כתבה.  היא רצתה להדליק להבה גלויה בסמוך למכלי חמצן.

על הפציינטית הזאת אפשר לראות את האי-מייל החמור שהיא תכתוב, כך שאני מכסה את עצמי, מתייעץ עם רופא בכיר ומבקש שיגיע וישוחח אתה. 

למרבה המזל, מר קדוגן נמצא במשמרת, והוא מדיף ניחוח של יוקרה, שבזכותו שנשים יוקרתיות זורמות אל הקליניקה הפרטית שלו, שם היה מעדיף להיות ברגע זה. 

עד מהרה הוא משכנע את הפציינטית להסכים לחדר הניתוח. הוא אפילו מציע לערוך אותו בעצמו. ברקע נשמעים מלמולים של לעג ותדהמה מצד אנשי הצוות האחרים. אף אחד כאן לא זוכר את הפעם האחרונה שהוא יילד תינוק בחינם. ייתכן שיורד גשם ומשחק הגולף בוטל?

הוא מציע לפציינטית לבצע משהו שנקרא “ניתוח קיסרי טבעי” – זאת הפעם הראשונה ששמעתי על דבר כזה.

האורות בחדר הניתוח מעומעמים, מוזיקה קלאסית מתנגנת ברקע, והתינוק זוכה לצאת מהבטן לאטו, בעוד שני ההורים מתבוננים. מדובר בגימיק, אבל הפציינטית בולעת אותו. 

זאת הפעם הראשונה היום שהיא נראית פחות או יותר מאושרת. אחרי שהרופא הבכיר יוצא מהחדר, היא שואלת את המיילדת מה דעתה על “ניתוח קיסרי טבעי”.

“אם האיש היה מנתח אותי,” משיבה המיילדת, “הייתי רוצה שהאורות ידלקו בעוצמה הכי חזקה.”

 


קראתי את הספר באנגלית, לכן את הציטוט תרגמתי בעצמי.

אילו בעיות הומאופתיה יכולה לפתור

אני יכול, פחות או יותר, להבין, מניין נובעות שיטות הטיפול ה”אלטרנטיביות”, אבל חסידי ההומאופתיה ממש מתמיהים אותי. הם לוקחים חומרים ומוהלים אותם עד כדי כך שכל מולקולה שב”תרופה” היא בעצם – מים. ברור שהם פשוט רוצים להאמין.

כנראה שזהו אֵל שקל לסגוד לו, יותר מאשר לאלים אחרים, כי אין צורך להתפלל (עד שאומרים לך שהתרופה לא פעלה ואתה, למעשה, גוסס), אבל לטעמי הבעיה היחידה שהומאופתיה יכולה לפתור היא – צמא. או – אם משהו עולה באש, ואז עושים בה שימוש חיצוני.

מאחר שקראתי את הסםר באנגלית, תרגמתי את הציטוט בעצמי.

אדם קיי, This is going to hurt – “זה הולך לכאוב” (הספר): כל כך מצחיק וכל כך מכאיב

את הספר כתב רופא גניקולוג שפרש מהמקצוע לפני כעשור. 

מדהים להיווכח עד כמה הספר מצחיק. וכמה הוא, כפי ששמו מבטיח, גם מכאיב.

הגעתי אליו בזכות מיני סדרה הנושאת את אותו השם, שאפשר לצפות בה ב-VOD Yes. משהו בקצב, בבדחנות המאולצת, כך חשנו, לא משך את לבנו. אבל החלטתי לקרוא את הספר שעליו הסדרה מתבססת. וזאת הייתה החלטה מוצלחת מאוד.

כי מדובר באחד הספרים המצחיקים ביותר שקראתי אי פעם. כמעט ברמה של שלושה בסירה אחת (מלבד הכלב): הומור אנגלי שנון, עוקצני ומדויק, כזה שגרם לי לשבת מול מסך (הקינדל, כמובן), ופשוט להתגלגל מצחוק. 

אבל איך אפשר להמיר עוצמות כאלה של כאב לטקסט כה משעשע, כה מושך לקריאה, כה חכם?

הספר כולו הוא למעשה כתב האשמה חריף מאוד של הכותב, אדם קיי, כנגד מערכת הבריאות הבריטית, בעיקר, אבל לא רק, כנגד השעות הבלתי נסבלות, המשמרות האינסופיות שרופאים נדרשים להן, וחוסר ההתחשבות המוחלט בצרכים הבסיסיים ביותר של הרופאים. 

כמו בישראל? 

למשל, כשהוא לוקה בקלקול קיבה חריף ומודיע שלא יוכל להגיע למשמרת, מתרגזים עליו ודורשים שימצא לו מחליף. “יש מקום עבודה אחר שבו מישהו מעלה על דעתו לבקש מאדם חולה לחפש לו מחליף? בצבא צפון קוריאה, אולי?”

הוא מצטט את העמוד הראשון במבחן העיוני שעליו לעבור בשלב מסוים בהתמחות. “מלבד העובדה שאני מבין פחות ממחצית מהמילים, (ורוב אלה שאני מבין הן מילות יחס), אני לא יכול שלא לתהות במה השאלות האלה יכולות לעזור לי לשפר את היכולת שלי ליילד תינוקות.” ובכלל, מתי יימצא לו הזמן להתכונן למבחן? “אולי מצפים ממני לוותר על אותו תחביב מטופש שיש לי, שנקרא – שינה, או שאפסיק לנסוע הלוך ושוב לעבודה, ופשוט אתמקם על אחד ממדפי האכסון במחלקה?”

כשחולה מתפרצת על אחת האחיות וצועקת לה “אני משלמת לך את המשכורת! אני משלמת לך את המשכורת!” צורחת עליה האחות בתשובה: “אז אני יכולה לקבל העלאה?”

קיי מסביר שהוא השלים עם העובדה שהשכר שלו עלוב, ושאפשרויות הקידום לא קיימות, אבל לא עם העובדה שאיש אינו מעלה בדעתו לשבח אותו מדי פעם. “אני מניח שהמשרתים בארמון באקינגהם, שמצווים לצאת מהחדר בלי להפנות את הגב למלכה, ושאסור להם ליצור אתה קשר עין, זוכים להערכה רבה יותר…”

בסופו של הספר מצרף אדם קיי מכתב ישיר שמופנה אל שר הבריאות האנגלי, ומספר לו שם על הצעה שהעלה ב-1981 רוג’ר פישר, פרופסור למשפטים באוניברסיטת הארוורד, ולפיה את הקודים הגרעיניים, שבאמצעותם יכול נשיא ארצות הברית להפעיל נשק אטומי, יש להשתיל לתוך לבו של מתנדב. אם הנשיא ירצה ללחוץ על הכפתור האדום כדי להרוג מאות אלפי חפים מפשע, יהיה עליו קודם כול ליטול סכין קצבים ולחפור לתוך גופו של המתנדב. כך יבין מה משמעותו האמיתית של המוות, מה ההשלכות של החלטתו, ולכן “הנשיא לעולם לא ילחץ על הכפתור.” באותה מידה, אומר אדם קיי לשר הבריאות, גם אתה, וכל מי שיחליפו אותך בתפקיד, צריכים לעשות כמה משמרות, לצד רופאים זוטרים. לא להגיע לבית חולים שצחצחו אותו לכבוד הביקור שלכם, רק כדי לצפות בציוד חדיש שהגיע, אלא – “להקל על חולה אונקולוגי; להתבונן על נפגע טראומה שכורתים את רגלו; ליילד תינוק שמת ברחם”, כי רק אז תבינו במה כרוך תפקידו של הרופא. 

האנקדוטה האחרונה שקיי מספר עליה בספרו, המקרה שבעטיו פרש מהמקצוע, היה כרוך בהתנסות קשה מאוד, שבה נאלץ ליילד ולד שמת במהלך הלידה, ולכרות את רחמה של היולדת, כל זאת בעקבות מה שנראה לו כטעות בשיקול הדעת שלו עצמו, שקדם לתוצאה הטראגית כל כך (אם כי כל הסובבים אותו ניקו אותו מכל אשמה).

קיי מסביר מדוע הוא עדיין קשור מאוד למקצועו, אף על פי ש”משמרות הלילה גרמו לכך שהתופת של דנטה נראתה לי כמו סרט של דיסני”. הוא חש שהיה עליו בעבודתו כרופא בבית החולים “להשיט אונייה ענקית שעולה באש, כזאת שאיש לא לימד אותך באמת איך לשלוט בה.” הוא מבהיר מדוע אינו יכול להמשיך לעסוק ברפואה: חלק גדול מהקושי טמון בתנאי העבודה הבלתי נסבלים: משמרות אינסופיות, חוסר יכולת לנהל חיים אישיים לנוכח התובענות הלא מתפשרת של המערכת, שכלל לא מתחשבת ברופאים. לא פעם הוא מציין את הפער הבלתי נתפס בין זכויותיהם של הפציינטים לעומת היעדרן הגמור ככל שזה נוגע ביחס לרופאים. כך למשל אפשר להעיר אותו, גם אם לקח לעצמו כמה דקות של שינה, רק כדי שייתן כדור שינה לפציינטית (שבינתיים נרדמה מאליה…), כך למשל הוא מגלה שלחץ הדם שלו לא תקין, בעודו מודד לחץ דם לפציינטיות שלו, וכן הלאה. 

נוקב ככל שיהיה, מדובר, כאמור בספר מצחיק ביותר. הוא נכתב למעשה במשך כמה שנים: קיי תיעד ביומנו את אירועי היום בתום כל משמרת שעשה בבית החולים, והספר כולל את אותם תיעודים. 

הנה כמה דוגמאות:

תיעוד של שיחה עם פציינטית שהופתעה לגלות כי גם צמחי מרפא יכולים להיות מסוכנים, והרופא, עמיתו של קיי, מסביר לה ש”גלעיני־משמש מכילים ציאניד, שפטריות מסוימות קטלניות, ושבגינה שלו יש צמח שאם תשהה מתחתיו במשך עשר דקות, תמות.” אחרי שהיא הולכת שואל קיי את הרופא על איזה צמח מדובר. “ליליית־מים”, משיב לו עמיתו…

פציינטית שהוא משחרר מהמחלקה מבקשת ממנו שיאריך את חופשת המחלה שרשם לה, ומציעה לו עשרה פאונד בתמורה. הוא צוחק ומסרב כמובן, אבל אומר לעצמו שאולי הוא צריך להתחיל ללבוש בגדים מהודרים יותר, אם זאת רמת השוחד שמציעים לו. ואז תוהה בינו לבינו על איזה סכום היה מתפשר. ומגיע למסקנה שחמישים פאונד היו משכנעים אותו…

בת של פציינטית שחולה מבולבל תקף אותה מינית בלילה, כי חשב שמדובר באשתו, הפטירה כששמעה על כך: “טוב שזה נגמר בזה.” קיי מציין שהיא “הפגינה רמה גבוהה מאוד של יכולת לראות את הצד החיובי בכל דבר…”

רופא אומר לאישה רגע לפני שהילד שלה מובל לניתוח שתיתן לו “נשיקה אחרונה”, והיא מתכופפת ו… מנשקת את הרופא…

דר רחוב מסרב להתאשפז, שמא יידבק בחיידק טורף, וקיי מעיר: “לאיזה מצב הגענו, שלרחוב שמחוץ לבית החולים יש מוניטין טוב יותר בנוגע לניקיון, מאשר למסדרונות בית החולים.”

קיי לועג למבחנים המעשיים שמתמחים צריכים לעבור במהלך הכשרתם, ומספר על ידיד שלו, מתמחה, ששכב עם הפציינטית בחדר הבדיקות, וחבר אחר שדעתו הוסחה ורשם פניצילין לפציינטית שסובלת מאלרגיה לתרופה, במקום לרשום לה פרצטמול. שניהם עברו את הבחינה בלי שום קושי, “כך שהשד יודע מה בדיוק אתה צריך לעשות כדי להיכשל”, הוא מוסיף.

הוא מתאר שוב ושוב מקרים שבהם ניתז עליו דם במהלך הטיפול, וכשזה קורה לו עם פציינטית עם HIV והוא מגלה שאבר המין שלו נשטף בדמה, הוא מציין כי אם יידבק ממנה, אף אחד מחבריו לא יאמין לו שכך זה קרה…

הוא מתאר מקרה שבו רופא שבדק פציינטית לפניו, ציין שהיא “מנומנת מדי, ואי אפשר להעריך מה מצבה.” קיי גילה הפציינטית כבר הייתה מתה כשנבדקה…

באחד הימים הוא מתאר מפגש עם פציינטית שנטתה למות, ומספר כיצד כל מה שהטריד אותה היה – איך בעלה, ילדיה, אחותה, חבריה, יסתדרו. “אולי זאת ההגדרה של אדם טוב,” הוא מוסיף. כן, לא כל מה שכתב מצחיק.

אבל הנה תיאור משעשע: המדפסת של המחלקה התקלקלה. “כול מי שבאזור מתאסף סביבה כדי לנסות לתקן אותה, וכולם עושים בדיוק אותו דבר – לוחצים על כפתורים אקראיים, ללא כל השפעה”.

ועוד מהווי בית החולים: מגיעה פציינטית הודית שלא יודעת מילה באנגלית. יוצרים קשר עם המתרגם, ש”כנראה זייף את קורות החיים שלו. נראה שהוא מסוגל לדבר בפונג’בית רק מעט יותר ממישהו שלא יודע אף מילה בפונג’בית”…

הרופאים אינם זכאים למקום חניה חינם, “כדי לעודד את הנסיעה בתחבורה ציבורית” (שפירושה, מבחינתו, נסיעה של שעתיים ועשרים לכל כיוון, במקום שעה ועשרה). הוא נאלץ אם כן לחנות בתשלום, והוא מסביר: “את התעריפים קבע מישהו שהבין שסיכוייו לזכות בלוטו זעומים, וחשב על שיטה אחרת שבאמצעותה יסדר לעצמו הכנסה שנתית דומה”…

כך כתוב הספר – מרירות ותסכול מצופים במעטה מתוק, שמאפשר לבלוע את הגלולה המרה.

קראתי את הספר באנגלית, לכן תרגמתי את הציטוטים. הספר ראה אור בעברית, בתרגומו של תומר בן אהרון

ועתה לסיפור אישי שלי: התנסות במערכת הבריאות הישראלית מנקודת מבטה של פציינטית. זה קרה בדיוק לפני עשר שנים, במאי 2012:

לפני שבוע בדיוק השתחררתי מכירורגית ב’ בבית החולים שיבא, זמן קצר לפני שהנשיא, מר שמעון פרס, הובא למחלקה לניתוח בהול.

הנשיא הרעיף שבחים על הטיפול המשובח שזכה לקבל, ואני מאמינה לו. למעשה, חשבתי על הנשיא ועל דומיו בשעות הארוכות שבהן שהיתי בבית החולים. ואמרתי לעצמי – הלא אין להם מושג מה עובר כאן עלי ועל שכמותי. המציאות המשפילה, המדכאת, המסוכנת לבריאות, נסתרת מעיניהם לחלוטין.

לכן החלטתי לנסות ולתאר את החוויה הקשה, שתחילתה במרפאה של רופאת המשפחה שלי. כאבי בטן עזים מלווים בחום הביאו אותה לשגר אותי בדחיפות לחדר מיון.

“כירורג חייב לראות אותך מיד,” היא אמרה, “ובית חולים הוא המקום המהיר ביותר שבו יבדקו אותך ויחליטו מה הטיפול המתאים לך.”

ארבע עשרה שעות אחרי כן ישבתי עדיין על אחד הכיסאות הקשים בתוך “חדר מיון הולכים”, כלומר – האגף שבו מחכים המקרים הקלים יחסית. או כאלה שעדיין לא התמוטטו, למזלם. או כאלה שאיש עדיין לא אבחן אותם ולכן אין לדעת מה בעצם מצבם.

כשהגעתי לקראת השעה שתיים בצהריים הגיע בדיוק גם אב מודאג לאיש צעיר שהיה על סף התקף פסיכוטי, או כבר ממש בתוכו. כמובן שאין בחדר המיון שום פרטיות. התור להגשת התיק הרפואי צפוף ודחוק וכל אחד יכול לשמוע ממה בדיוק סובלים העומדים לפניו,  מאחוריו ובעיקר סביבו.

הצעיר הפסיכוטי התבקש לשבת מול חדר האחות ולחכות. אביו נגע בו מדי פעם וביקש ממנו שיפסיק ללטף את הרצפות. “תירגע,” הוא שב ואמר, מה שרק החמיר את המצוקה. האב ניגש מדי פעם אל חדר האחות והזהיר – “הוא תכף מקבל התקף! חייבים לאשפז אותו מיד במחלקה!”

האחות אפילו לא זיכתה אותו במבט. קל יותר להתעלם ויש תור.

כשעה אחרי כן הגיעו זוג הורים לילד קטן עם פצע מדמם במצח, וביקשו להתקבל מיד. “תחכו בתור,” אמרה האחות בעייפות.

” הוא נפצע בגן, לפחות תנקו לו את הפצע!” זעקה האם והאחות התרצתה. “חכו רק אחרי – ” היא קראה שלושה שמות, “ותיכנסו אחריהם.”

חמש שעות אחרי כן עוד ראיתי את הילד והוריו מסתובבים בחדר המיון, מחכים לבדיקות.

כשעתיים אחרי שהגעתי לחדר המיון הוכנסתי אל חדר האחות הממיינת. היא השתדלה להיראות סיעודית. הציגה את עצמה. שאלה כמה שאלות. בדקה כמה בדיקות. שלחה אותי לבדיקת דם. ומשם התבקשתי לחכות לבדיקת רופא.

הרופאה כירורגית הגיעה בשעה ארבע, מותשת, מן הסתם אחרי יום עבודה במחלקה. הלכה לדבר בטלפון הפרטי שלה. הלכה להכין לעצמה קפה. הסתגרה במשרדה למנוחה קצרה. בארבע ושלושים החלה לקבל את החולים. לקראת השעה שש התקבלתי אצלה. “אוי,” היא הפטירה כשפתחה את התיק שלי במחשב, “הם לא לקחו לך את בדיקות הדם הנכונות. צריכים שוב לקחת לך דם.”

אני יושבת ומחכה על אחד הספסלים הקשים במיון הולכים, המקום מתמלא. אנשים נושמים זה על זה בצפיפות. הצעיר הפסיכוטי יושב מול חדר האחות שאמורה לקחת ממנו בדיקת דם. הוא רועד, נלחם בשדים סמויים, מאיים עליהם, מעווה את פניו. אביו נוגע בו בייאוש. הילד הפצוע קיבל חבישה קטנה על המצח. אביו מנסה לשעשע אותו.

כעבור כשעתיים אני זוכה להיכנס לחדר האחות, שמתלוננת: אין לך ורידים. היא מנסה שוב ושוב, תוקעת את המחט ותוך כדי כך מדברת עם חברה שנכנסה לבקר, נערך דיון על מישהי שכן או לא הגיעה, ובינתיים המחט חופרת בלי ששמים אליה לב במיוחד. אמצע הזרוע, פרק היד, גב היד. יופי, בדקירה השלישית הדם מתחיל להישאב.

אני מחכה להיכנס לרופאה הכירורגית. כאבי הבטן מגיעים בגלים. אנשים מצטופפים על הספסלים הקשים. לא לכולם נמצא מקום ישיבה. חלקם מסתובבים. חלקם זועקים. אישה פשוקת רגליים משוחחת בטלפון: “תגידי לו שאני שוטרת,” היא רועמת אל בת שיחה הרחוקה, “ושזאת הטרדה מינית. תגידי לו שתתבעי אותו.”

מחכה. מחכים.

מד”א מביאים אישה שרועה באלונקה. ילדה כבת שנתיים יושבת עליה.

“תרדי ושבי כאן ותחכי,” אומר האח ומצביע על אחד הספסלים הקשים.

“אתה צוחק עלי?” האישה אומרת, “אני אחרי תאונת דרכים, אני לא יכולה לזוז. איך אתה מצפה שאני ארד ואני אשב?”

“זה מה שיש לי להציע לך,” אומר האח. “אלה התנאים.”

אני מחכה.

כעבור שעתיים או שלוש אני מתקבלת אצל הרופאה הכירורגית. היא פותחת את התיק הרפואי שלי במחשב ונאנחת. “הבדיקה יצאה פסולה,” היא אומרת. “צריכים לקחת לך שוב דם.”

אני מחכה מחוץ לחדר האחיות. כעבור כשעה וחצי או שעתיים מרשים לי להיכנס.

האח מסתכל על ההכנה לעירוי שהתקינו לי בזרוע ימין ומודיע – “אני לא אקח לך דם משם, כי זה לא יצא טוב.”

אני מושיטה לו בצייתנות את זרוע שמאל. הוא דוקר פעם אחת. פעם שנייה. פעם שלישית.

“לא הבאת מהבית ורידים,” הוא נוזף בי. “אני אקח משם,” הוא מצביע על זרוע ימין.

“אבל לפני רגע אמרת שמשם לא יצא טוב,” אני מנסה להתווכח.

“אין לי כוח לחפש לך וריד,” הוא אומר. ועושה.

כעבור שעתיים או שלוש אני נקראת אל הרופאה הכירורגית. “החליטו לאשפז אותך,” היא מבשרת לי.

אני ניגשת אל חדר האחיות.

“תמתיני,” מפטיר בקול יגע האח שכבר הודיע לי קודם לכן שאין לו כוח.

אני מחכה על הספסל הקשה של מיון הולכים. שעתיים אחרי כן, כבר אחרי חצות, מתפרצת בצעקות אישה צעירה שגם היא מועמדת להתאשפז באותה מחלקה.

“אני כאן כבר משעה ארבע אחרי הצהריים,” היא זועקת. “אני אחרי תאונה ואני בהריון. אתם מסכנים את העובר שלי! אם אתם לא מסוגלים לטפל בי תגידו לי ואני אלך הביתה לנוח!”

הכעס מציף באנרגיה את האח נטול הכוח. הוא מרים את הקול. “שלא תצעקי עלי! אני תכף מזמין לכאן את השומרים והם יסלקו אותך, את שומעת!”

אישה צעירה אחרת, שגם היא הגיעה אחרי תאונה, מצטרפת לצעקות. “אני כאן כבר שעות ועכשיו החלטתם לשלוח אותי לבדיקת  CT ראש? מה עשיתם עד עכשיו? ואם באמת יש לי משהו, מחכים שש שעות?”

“זה מה שיש לי להציע,” אומר האח ששוב ניטלו ממנו כל הכוחות.

לקראת השעה ארבע, ארבע עשרה שעות אחרי שהגעתי למיון הולכים, הועלתי למחלקה. ושם? שם השמחות לא הגיעו לקצן.

לפנות בוקר במחלקה האווירה ידידותית ומקבלת. האחות מציגה את עצמה. מעניקה לי “שיחת אוריינטציה”. כאן פינת הקפה. כאן תחנת האחיות. גם הרופא הצעיר שמקבל אותי מציג את עצמו ומדבר אלי בכבוד. זאת הפעם האחרונה שאני זוכה להתייחסות כזאת.

למחרת בבוקר מתנהל כך ביקור הרופאים:

רופא ופמלייתו ניגשים לחולה שלצדי. רק וילון מפריד ביני ובינה.

הרופא מציג את המקרה. ואז עובר לרגע לאנגלית.

she contaminate” ,” הוא מבהיר.

האם מופרך לחשוב שהוא עבר ברגע זה לאנגלית כדי שחולה האחרת, אני, לא תבין?

אני שוקלת אם כמורה לאנגלית ומתרגמת מן ראוי שאסב את תשומת לבו לאות s  החסרה בפועל, אבל מחליטה לשתוק.

“למה היא לא בבידוד?” מתעניין מישהו מהפמליה.

“אין מקום,” מסבירים לו.

את כולם התשובה הזאת מספקת, אבל לא אותי.

“זה בסדר שאני שוכבת ליד אישה שחולה במחלה מדבקת?” אני שואלת כשמגיעים אלי.

“גם אני יכול להידבק ממנה,” מסביר לי הרופא בבדיחות הדעת.

“אבל זה המקצוע שלך,” אני מנסה להתווכח.

“אל תיגעי בה ואל תחליפי אתה מגבות,” הוא ממליץ.

עוברים לבדיקה. כאבי הבטן כבר לא חמורים כשהיו.

“התחלת לקבל את האנטיביוטיקה לווריד, כמו שהוחלט?” מברר הרופא.

“”לא,” אני משיבה.

“אז בבליעה?”

“לא,” אני מודה.

“אז למה בעצם את כאן?” הוא מגלה עניין.

אני תוהה אם  מצפים ממני להשיב על השאלה.

“אני מבין שאת מסרבת ללכת לבדיקת CT,” הוא ממשיך לבדוק.

אני מודה. כן. כבר עברתי לא מזמן את הבדיקה הזאת, ואפילו משום מה פעמיים. אז לא ידעתי לסרב אבל למדתי. אני לא רוצה שוב כמויות כאלה של קרינה.

“כן,” אומר הרופא. “טוב,” הוא מסביר, “תראי. אילו היית בת עשרים, הייתי מבין אותך, ומסכים, אבל בגילך…”

אני עוד לא בת שישים ואחת. עדיין עובדת במלוא המרץ. נישאתי לפני חודשיים. נולד לי נכד לפני ארבעה חודשים. יש לי לא מעט תוכניות לעתיד. ארצות שעדיין לא ביקרתי בהן. ספרים שעדיין לא קראתי. צאצאים שעדיין לא נולדו. יצירה שעדיין לא סיימתי. תלמידים שעדיין לא לימדתי. אני נהנית לחיות. ומתכננת להמשיך בכך עוד אי אלה שנים. ואני צעירה מנשיא המדינה שלנו בכמה? שלושים שנה? אבל לי יכול רופא צעיר להגיד, ולא להתבייש, שבגילי כבר לא משנה אם אעבור בדיקה שעלולה לסכן את בריאותי.

איש מהרופאים שדיברתי אתם לא הכחיש: הקרינה המצטברת אכן לא טובה לבריאות. אבל בגילי כבר לא משנה. כך אמר לי מי שהגעתי אליו כדי שיעזור לי. אכן, הוא אמר, קיימת בדיקה חלופית שיכולה להגיע לאותו אבחון, בלי הנזק הנלווה של הקרינה: בדיקת MRI. אבל לבדיקה הזאת קשה מאוד, כנראה בלתי אפשרי, להגיע. אלא אם, אני די בטוחה בכך, אתה מישהו ברמה של נשיא המדינה. או ראש הממשלה. או שרים. או חברי כנסת. או אולגרכים. ואולי גם מפורסמים? אין לי מושג.

אני יודעת רק שבאותו יום ביקשתי “רשות” לצאת הביתה לחופשה. החיידקים של שכנתי מצד שמאל והשלשול המוצהר, הבלתי פוסק, של שכנתי מצד ימין, איימו עלי והפחידו אותי. איך אפשר לחלוק אתן שירותים, מקלחת, אוויר לנשימה, ולא לצאת משם יותר חולה מכפי שהגעתי?

מה היה קורה לי אלמלא שככו כאבי הבטן מאליהם, כנראה, או בעזרת האנטיביוטיקה שזכיתי בסופו של דבר לקבל? מה יקרה אם הכאבים הללו יחזרו? מניין יבוא עזרי?

לא אספר על התלאות שפקדו אותי בתהליך ההשתחררות מהמחלקה. על שעות ההמתנה האינסופיות: בשעה שמונה בבוקר ציוו לשחרר אותי. בשעה שלוש מכתב השחרור עדיין לא היה כתוב. ובין לבין – ההשפלות, ההנחיה – לכי לרופאים שלך ותשאלי אותם. אבל אני לא יודעת מי הרופאים שלי. לכי אל האח. תחזרי אל הרופא. חכי כאן. אל תחכי כאן. אל תבואי. בואי. אין לנו זמן. קוצר הרוח. ההמולה הבלתי פוסקת שלא מאפשרת לאף אחד להעניק יחס אישי לאף אחד. התשישות, כן, בהחלט אפשר היה להבחין בה והיא אמיתית לגמרי, של כל אנשי הצוות שקורסים תחת הנטל ולכן קשה לפעמים לכעוס עליהם, את כל זה מר פרס ודאי לא ראה.

אין לי ספק שהוא לא שכב בחדר עם חולה עם חיידק מאיים. שהוא לא חלק בית שימוש משולשל. שדיברו אתו בנועם. שהסבירו לו. שבדקו אותו בעדינות. שהביטו בו  בכבוד. שזכרו את שמו. שראו בן אדם ולא מקרה. ששמו לב לכל פרט. שנהגו בו כיאות.

אבל גם אני, אפילו אם אינני נשיאה, זכאית וראויה לכל אלה. 

אני חושבת על מאבקם של המתמחים בישראל. על המחסור החמור ברופאים. ותוהה מה עוד צריך לקרות. לא רק באנגליה. גם כאן.