ארכיון תגיות: אדוארד רייכר

אדוארד רייכר, "לאורו הבוהק של היום": מרתק ומאלף

לפני כמה שנים הזדמן לי לבקר בכלא פביאק, בוורשה. פביאק היה בית סוהר גרמני ששכן ברובע היהודי, בין אוקטובר 1939 לאוגוסט 1944. כיום שוכן בו מוזיאון שמנציח את הזוועות שחוללו שם הגרמנים במהלך המלחמה: כליאה, עינויים והוצאות להורג של יהודים ושל פולנים. על קירותיו תלויים צילומים של כמה מהקורבנות, ולצדם סיפורם האישי המזעזע. שם נוכחתי לדעת עד כמה סיפור אחד, בודד ואישי, יכול להיות משמעותי יותר מאשר פרק בספר היסטוריה או אפילו מהמראה של ערימות השיער או האפר המוצגים ב"מוזיאון אושוויץ". אלה אמנם מחרידים, אבל סיפורו האישי של אדם אחד ממחיש את הזוועה.

כלא פביאק מוזכר לא פעם בספרו של אדוארד רייכר, שתורגם לאחרונה לעברית. (לדוגמה: "מדי יום ביומו עברה ברחוב משאית שהעבירה עצורים מבית הסוהר פַּביאַק לחקירה במפקדת הגסטפו. כל יהודי שהלך ברחוב בשעה זו נתפס ונורה בו במקום, ולכן ברגע שהמשאית נראתה ברחוב זֶ'לַזנָה, האנשים מיהרו להתחבא בפתחי הבתים או בחנויות.").

לכאורה מדובר בסיפור אחד מיני רבים כל כך, על עוד ניצול שואה, אבל יש בסיפורו של הכותב, אדוארד רייכר, עוצמה יוצאת דופן.

רייכר היה רופא עור ומין מצליח ואמיד. סיפורו הלא ייאמן מתחיל בערבו של ה־31 באוגוסט 1939, ב"ריחם המשכר של הפרחים" שמילא את חדר הווילה שלו ושל אשתו ובתו. זה היה "הערב האחרון של ימי השלום". השכם בבוקר שלמחרת החלו הגרמנים לתקוף את פולין, וגם ד"ר רייכר, שלא האמין שהמלחמה תפרוץ, "אף על פי שרוחותיה היו באוויר", נאלץ עד מהרה להתמודד עם השלכותיה: "בחמש בבוקר העירו אותנו קולות נפץ עזים. זינקתי אל החלון. השמים היו אדומים כדם. מטוסי אויב תקפו את שדה התעופה הצבאי ברודה פביאניצקה. המטוסים הפולניים לחמו בתוקפים בסיוע מן הקרקע של כוחות הגנה נגד מטוסים. מטוסים שנפגעו התרסקו בלהבות על הקרקע. אשתי הצטרפה אלי, ויחד עמדנו ליד החלון וצפינו במחזה המוזר כמו בסצנה מסרט".

עד מהרה מצאו את עצמם הרופא ובני משפחתו פליטים שנואים ונרדפים בארצם. מכאן ואילך הוא פורש את סיפורי ההינצלות שלו ושל אשתו וילדתם הקטנה, וכל פרט וכל שלב מפליאים ומדהימים יותר מאלה שקדמו להם. אין ספק שלא פעם שיחק להם המזל, והרי אנחנו תמיד יכולים לקרוא רק את עדויותיהם של מי שניצלו! אבל אל המזל ואל צירופי המקרים הרבים לאינספור נוספו גם אינטואיציה ותושייה מופלאות.

רייכר מסביר כי בשלב מסוים פיתח מנגנון הישרדות שהיה בו מרכיב אחד חשוב: לא להאמין לאף מילה שאומר לו גרמני. אם הוא רוצה להגיע למקום א', עליו להעמיד פנים שהוא מבקש דווקא לנוס משם. אם מצווים עליו להתייצב – הוא בורח. אם מציעים לו פיתויים, הוא מסרב להאמין להם: "בכל מקרה של הוראה או של פקודה גרמנית – רצוי לעשות את ההפך," שהרי גם מי שהובטח להם שיחיו, "נשלחו אל מותם למחרת." סקפטיות מתמדת ופיקחון מוחלט, היו חלק מה"טכניקה" שהוכיחה את עצמה.

כשניסה לשכנע אחרים, למשל – כשהפציר במישהי שלא תעלה לרכבת, כי "אף אחד לא יודע מה קורה שם, במזרח", כשניסה להסביר לה ש"יכול להיות שאין שם בכלל עבודה אלא משהו רע מאוד", הוא לא הצליח. היא עלתה על הרכבת עם בנה הקטן, ושניהם נרצחו.

יותר מפעם אחת נוכח רייכר כי גורלם של מי שמאמינים לצוררים נחרץ. כך למשל הוא מתאר מפגש מזעזע עם יהודי בשם לאון, שתמימותו עוררה ברייכר השתאות: אותו יהודי, שעבד כספר, התפרנס למעשה משיתוף פעולה עם הגרמנים: הוא הוביל אותם אל מטמונותיהם של עשירי ורשה, ולקח לעצמו מעשר מתוך כל התכשיטים, הבדים יקרי הערך, בקבוקי הבושם, אבני החן, התמונות, השטיחים ושאר חפצי החמדה. הרי הנשדדים כבר לא יזדקקו להם, במקום שאליו נלקחו, הסביר לרייכר (והזכיר לי את מה שסיפרה אנה ביקונט בספרה אנחנו מיֶידְוָובְּנֶה – הפשע וההשתקה: איך למשל נהגו נשים פולניות לפשוט מנשים יהודיות את התחתונים שלהם, זמן קצר לפני שאותן יהודיות נרצחו). ליאון צבר עושר אגדי, והרגיש בטוח, כי קיבל מהֶפלֶה, אחד המפקדים הגרמנים הבכירים (שאדוארד רייכר העיד לימים במשפטו!), "אישור מעבר חופשי": תעודה ש"הונפקה מטעמה של אחת המחלקות באס־אס, חתומה בצלב קרס". המסמך התיר לליאון "לנוע בחופשיות", ולכן היה משוכנע ששלומו מובטח, ושכל הרכוש שצבר ישמש אותו ואת בניו בתום המלחמה… לשווא ניסה רייכר לשכנע אותו שלא יבטח בגרמנים. ליאון, שני בניו ואשתו נרצחו, כמובן.

ליאון, הספר היהודי, לא היה היחיד שהלך שבי אחרי אשליותיו המטורפות. רייכר מתאר את המפגשים שהיו לו עם חיים רומקובסקי, האיש שהגרמנים מינו לתפקיד ראש היודנרט בגטו לודג', והוא הפך את עצמו ל"מלך הגטו", ושלט בנתיניו ביד רמה. הסיפורים על רומקובסקי ידועים כמובן, אבל בספר שלפנינו יש עדות מכלי ראשון של מי שהכיר את האיש עוד לפני שהמלחמה פרצה. רייכר מעיד כיצד רומקובסקי, בתוקף תפקידו כאחראי על בית יתומים בעיר, הביא אליו לטיפול בחשאי ילדה יתומה שחלתה במחלת מין. הייתה לרומקובסקי "סטייה מינית מסויימת", "רומז" רייכר, בעצם לא רומז אלא אומר במפורש. האיש לא היה אם כן רק סדיסט עם שיגעון גדלות, ש"לא היה עליו שום פיקוח", מי ש"החזיק בידיו כוח עצום" עד שהעוצמה "חברה לדמיונותיו הפרועים ושיבשה עליו את דעתו", עוד לפני המלחמה הוא היה פדופיל מנוול, שניצל ילדות רכות וחסרות ישע.

כתיבתו של רייכר מפוקחת ולא פעם גם צינית. כך למשל הוא מספר על הקברן של גטו ורשה, שחשב, אולי "שאם הוא יקבור אנשים אחרים, הגורל יחוס עליו והוא עצמו לא יגיע לקבר". כאן מוסיף רייכר, "והוא צדק. הוא לא נקבר. הוא נשרף בקרמטוריום של טרבלינקה ואפרו פוזר ברוח."

דוגמה נוספת: "ערים שונות ברחבי העולם מתפרסמות בזכות אתריהן. ורשה יכלה להתפאר בגטו הגדול ביותר באירופה, אולי הגדול ביותר בתולדות האנושות."

רייכר, שהצליח לצאת מהגטו ולהסתתר בצד הארי, היה עד ראייה למרד גטו ורשה, לבתים שנשרפו, לאמהות שקפצו עם ילדיהן אל מותם, וגם שמע את הפולנים הצופים בזוועה וחוגגים את רציחתם של היהודים (נזכרתי, כמובן, בשיר "קמפו די פיורי" של המשורר הפולני צ'סלב מילוש, בפער הבלתי נתפס בין מה שהתרחש משני צדי החומה: שם – מאבק הירואי שגורלו נחרץ, כאן – צהלה אדישה ועיוורת).

הרבה לפני כן רייכר מתאר כיצד ראה את יאנוש קורצ'ק צועד עם ילדי בית היתומים בדרך אל רציחתם.

"המלחמה שינתה הכול", הוא כותב. "עכשיו יכולנו להבחין בבירור בין אנשים טובים ורעים". כך למשל היה קצין גרמני אחד, טוני, שעזר למשפחתו של רייכר כמיטב יכולתו ואפילו התאהב בגיסתו של רייכר, והציע לשאת אותה לאישה ולקחת אתם את הילדה הקטנה, בתם של רייכר ואשתו, כדי להצילה. כך גם אישה בזנות, פולניה מבוגרת ואומללה, נחלצה בשלב מסוים לעזרתו  של רייכר, והצילה את חייו. אלה רק שני מקרים מתוך רבים שבהם יד מושטת, אפילו להרף עין, הפרידה בין חיים למוות.

קראתי את הספר בנשימה עצורה. הוא מרתק, ומאלף!