ראה אור לראשונה בגיליון מספר 10 של כתב העת הו!

“ילידי וילנה זוכרים את המשוגע העירוני איסרסון. פעם עמד צבע על סולם בבית כנסת בשולהויף וטבל את המברשת בדלי סיד שהיה תלוי על אדן החלון. הוא צבע את התקרה הלוך ושוב. פתאום הגיע איסרסון וצעק לצבע: ‘תחזיק במברשת שלך, אני לוקח את הסולם’.

אפשר להשוות אותי – זה מה שעשיתי למעשה – לאותו צבע מבית הכנסת. הסולם שהיה תחתי אכן נלקח ממני, אבל נאחזתי במברשת, שאפילו לא היה לה אדן חלון, והנה לא נפלתי. הדלי היה תלוי בין שמים לארץ.” 

את הדברים הללו אמר המשורר אברהם סוצקבר ביום השנה השישים לייִואָ, “המכון המדעי היהודי” ששכן בווילנה (כיום – בניו יורק), והם מובאים לקראת סופו של הספר המרתק מחתרת הנייר המתאר את הצלתם של ספרים וכתבי יד מווילנה, בתקופת הכיבוש הנאצי, ואחרי כן בימים שברית המועצות הסובייטית שלטה בליטא. 

סוצקבר היה אחד מאנשי “בריגדת הנייר” שחרפו את נפשם כי חשו מה שאמרה לימים אחת מהם, רחל קרינסקי: “לא האמנתי שהראש שלי שייך לי. חשבנו שנוכל לעשות משהו למען העתיד.” 

רוב האנשים שנאבקו כדי להציל ספרים מכליה לא שרדו, וגם אלה ששרדו, איבדו את היקרים להם מכול בגטו או במחנות הריכוז. (כך למשל תינוקו של סוצקבר נרצח מיד כשנולד. הוא מספר על כך בספרו גטו וילנה). חרף הסכנות וההבנה שימיהם ספורים, היו האנשים ההם חדורי מטרה: שאיפתם הייתה להציל כמה שיותר ספרים, כתבי יד ויצירות אמנות, מהשמדה בידיהם של הנאצים. אלה ראו באוצרות התרבות פסולת, חומר גלם שביקשו לשלוח לגרמניה ושם למחזר אותו לתעשיית הנייר. בחלק קטן מהספרים התכוונו הגרמנים להשתמש לטובת מחקר על העם היהודי שאותו תכננו לחסל, אבל את הרוב התכוונו לגרוס ולהרוס.

מפעים להיווכח עד כמה מרתק סיפור גבורתן של “הנפשות הפועלות”, שאחריהן עוקב החוקר, דוד פישמן בספרו: שמרקה קצ’רגינסקי, זליג קלמנוביץ, רחל קרינסקי, הרמן קרוק ואברהם סוצקבר. אנחנו לומדים להכיר ולהעריץ את האנשים הללו שהיו  מוכנים לסכן את נפשם, להבריח ספרים וכתבי יד, ולהטמין אותם במקומות מחבוא, לרוב בתוך הגטו עצמו, שכן פעלו במשך חודשים בתוך המבנה הנטוש של המכון היהודי, ששכן מחוץ לגטו. 

היו בגטו יהודים שכעסו עליהם, כי במקום להבריח מזון, הם עסקו בספרים ובניירות. אחרים “עטו על הספרים כמו טלאים צמאים”. 

הגרמנים מחזרו לא רק ספרים כחומר גלם לתעשיית הנייר, אלא גם דברים אחר. למשל, בעורות קלף של ספרי תורה תיקנו סוליות של נעלי צבא גרמניות, ואת לוחות העופרת של מהדורת התלמוד הווילנאית שנשדדו מבית הדפוס התיכו ושלחו אותם למפעלים לייצור נשק. הפשע העניק לאברהם סוצקבר את ההשראה לאחד משיריו הידועים ביותר, כאן בתרגומו של בני מר:

בַּיְצִיקָה – הָעוֹפֶרֶת כֻּלָּהּ זָהָרָה,
וְנָמַסּוּ אִתָּהּ מַחְשָׁבוֹת, אוֹת בְּאוֹת,
מִבָּבֶל, מִפּוֹלִין, כָּל שׁוּרָה הִיא שׁוּרָה,
שֶׁרָתְחָה וְעָלְתָה וְהוֹסִיפָה לִגְאוֹת,
כִּי גְבוּרָה יְהוּדִית, הַטְמוּנָה בְּמִלִּים,
מֻכְרָחָה לְהַדְהֵד בָּעוֹלָם בִּקְלִיעִים.

מעלתו הגדולה של הספר שלפנינו היא שבין תיאורי העובדות נשזרים גם סיפורים אנושיים רבים. הנה למשל סיפור חייה הנוגע ללב של רחל קרינסקי, כאמור – אחת השותפות ב”בריגדת הנייר”: לפני שנאלצה להיכנס לגטו הפקידה קרינסקי את שרה, בתה בת השנתיים, בידיה של אומנת ליטאית. האומנת גידלה את הילדה במסירות נפש, עד כדי כך ששנים אחרי כן, אחרי שרחל ובתה התאחדו, היגרו ביחד לאמריקה והרחיבו את המשפחה, בביקורן היחיד אצל האומנת בליטא, גילו שבביתה נשמר חדר שכולו מוקדש לרחל, ילדה היהודייה שהאומנת גידלה באהבה במשך ארבע שנים. בתה המאומצת של האומנת, שהודתה בקנאתה ברחל, אמרה לה: “תמיד שנאתי אותך”…  

אנשי “בריגדת הנייר” שנאבקו כל כך להציל את אוצרות התרבות של וילנה, נהגו לקרוא את הספרים “באינטנסיביות” מתוך ידיעה ש”אלה עלולים להיות הספרים האחרונים שנקרא. והספרים, כמונו, נמצאים בסכנת מוות. לרבים מהם היינו קוראיהם האחרונים.” 

המרי שלהם לבש צורות שונות. כך למשל נהגו להציב צופה משקיף, וכשהזהיר אותם שאיזשהו גרמני מתקרב אליהם, החלו לעבוד בעמידה, רק כדי שלא יאלצו לקום לכבוד אותו נוגש…

מרי אחר של אחד מהם, זליג קלמנוביץ’, התבטא בכך שהוא הרגיש שלו לא יוכלו הגרמנים להזיק באמת: “הם לא יכולים לפגוע בי. יש לי בן בארץ ישראל”. 

בין הפרקים הרגילים, המתארים את הכרוניקה של הצלת הספרים בזמן המלחמה ואחריה, שזורים גם כאלה שכתובים בגופן שונה, ובהם סיפורים על האוצרות שחברי בריגדת הנייר הצליחו להציל. כך מוקדש  פרק לתיאור “פנקסו של הגאון מווילנה”, ופרקים נוספים על “יומנו של הרצל”, “מכתבי שלום עליכם” ועל “הפרוטומה של טולסטוי ורוסים אחרים”. 

ציד של ספרים והשמדתם השיטתית, כמו זה שהחל בגרמניה כבר בשנות ה-30,  הופיע בהמשך בספרות, למשל בספר 1984 של ג’ורג’ אורוול, ובקולנוע, למשל בסרט “פרנהייט 451” של טריפו. בשתי היצירות הללו מנסה שלטון עריץ להחריב כל שייר וזכר לתרבות האנושית, בכך שהם שורפים ספרים או מסלפים את הכתוב בהם. אין ספק שאורוול וטריפו קיבלו את השראתם מהתוכנית המפלצתית של הנאצים, וביקשו בעקבות זאת לספר לנו כמה הייתה מסוכנת לאנושות כולה, לא רק ליהודים שאת תרבותם ניסו הנאצים להחריב. 

הספר שלפנינו משרטט את ניצחונם של מי שהיו מסורים להגן על אותה תרבות. הוא מרתק!  

David Fishman The Book Smugglers. Partisans, Poets, and the Race to Save Jewish Treasures from the Nazis 

תרגמה מאנגלית (את הטקסט כולו), וחלק מהשירים (מיידיש): סיון בסקין

קישור לדף הספר בהוצאת מאגנס

לפעמים אדם מתחיל לקרוא ספר, ומגלה שאינו רוצה להמשיך. לא נוצר ביניהם קשר. משהו ברוחו או בסגנונו שגוי. ייתכן שהדמויות המאכלסות אותו אינן מדברות אל לבו של הקורא המסוים. והוא רשאי במקרה כזה להניח לו, להיפרד ממנו בלי שום מועקה, יכול אפילו ללחוש את משפט ההרגעה המקובל במקרים כאלה – “זה לא אתה, זה אני,” ולהמשיך הלאה. הספר גטו וילנה מאת אברהם סוצקבר (עם עובד, לעברית: ויקי שיפריס) שונה מאוד. אי אפשר לעזוב אותו בלי לחוש אשמה, ולקרוא אותו ממש, את כולו, בלי שום דילוגים, פשוט אי אפשר.

לא משום שהוא כתוב רע. נהפוך הוא. לא מכיוון שהדמויות אינן משכנעות. הן אמיתיות, אנשים שחיו והתקיימו –  גיבורים, אומללים, שורדים, נרצחים, טובים עד בלי די ורעים ואכזריים במידה שלא תאומן. גם לא בגלל הנושא. הלא מי שלוקח את הספר לידיו כבר יודע, פחות או יותר, במה הוא עוסק. אי אפשר לקרוא את הספר הזה, דווקא משום שהוא כתוב היטב. ומשום שהתוכן שלו מעורר רצון אחד: לנוס מפניו, ומפני כל מה שחבוי בו, במילים המודפסות, המסודרות היטב במשפטים ובשורות, בדפים רגילים, הנראים בדיוק כמו כל ספר אחר.

גטו וילנה מקפל בתוכו זוועה שאין לה שיעור.

המשורר אברהם סוצקבר, יליד וילנה שעלה לישראל, וזכה בפרס ישראל על שירתו ביידיש, היה בגטו וילנה, וכתב על כל מה שהתרחש בו. הוא עשה זאת זמן קצר אחרי שניצל, ב1944, במוסקבה, כשהזיכרון היה עדיין רענן. התיעוד ענייני, מדויק, מפורט. הוא חשוב מאוד, כי הוא מנציח את המעשים שנעשו באותן שנים, את האנשים שעשו אותם, את הגבורה והרוע הקיצוני כל כך עד שעוצמתו וגילוייו בלתי נתפסים, והדעת אינה רוצה להכיל אותו בתוכה.

מצד אחד אומר לעצמו הקורא –  חובתי לדעת מה קרה. מצד שני –  העיניים נסות על נפשן מפני כל משפט שצצות מתוכו מילים כמו –  “את התינוק…”, או –  “ואז הילדים…” או: “סיפרה האימא של הילדה…” ומסתבר שאין כמעט אף פסקה או עמוד שאפשר לקרוא בלי להתפלץ.

קל יותר לקרוא את ההקדמה לספר, שכתבו אברהם נוברשטרן וג’סטין קאמי, ובה תיארו את הרקע לכתיבתו, ואת המגבלות שליוו אותה. ככל שזה יישמע לא יאומן, מסתבר למשל שספר אחר, הספר השחור, שבו התעתדו כמה כותבים, ביניהם סוצקבר, לתאר את הזוועות הנאציות, לא ראה בסופו של דבר אור בברית המועצות. שליטיה התנגדו לפרסום חומרים כאלה, כי גרמניה המזרחית כבר הייתה אז נתונה להשפעה סובייטית. מסיבה דומה, כך הם מסבירים, צנזר סוצקבר את עצמו כשכתב על חלקה של האוכלוסייה הליטאית במעשי הפשע. כדי לחמוק מדיבור ישיר הוא מכנה אותם “פשיסטים מקומיים”, או פשוט שותק. מספרים אחרים, שלא ראו אור בברית המועצות, ידוע שליטאים רבים סייעו לנאצים בהתלהבות במעשי הזוועה שלהם ואף יזמו פשעים משל עצמם.

מעניינת אבחנתם של כותבי ההקדמה על ההבדלים בין הגטאות השונים מבחינת ההתמסרות לחיי התרבות והרוח. בגטו וילנה, כפי שאפשר לראות לא רק בהקדמה אלא גם בתיעוד של סוצקבר עצמו, התנהלו חיי תרבות עשירים. זאת לעומת גטאות גדולים אחרים, במינסק, למשל, ששם לא היה לכך שום סימן וזכר. ההסבר שניתן:  מינסק הייתה נתונה תחת שלטון סובייטי במשך עשרים וחמש השנים שקדמו לכיבוש. אותו שלטון פורר את הקהילה, לא היו לתושביה היהודים של העיר שום מסגרות, וכך נמנעה מהם האפשרות לארגן פעילויות כמו הצגות תיאטרון, בתי ספר, קונצרטים, תערוכות, שהתקיימו בגטו וילנה אפילו בתקופות האפלות ביותר.

מחברי ההקדמה תוהים מדוע המשורר לא כלל בספר את שיריו. הם עצמם מראים כיצד תיאר התרחשויות מסוימות מנקודות מבט שונות כמשורר וכמתעד. כך למשל כתב שיר על אירוע ממשי שבו גזלו הגרמנים את לוחות העופרת שבהם העמידו לדפוס את התלמוד, ושנדרשו עשרים שנה כדי לסדרם. על האירוע הזה כתב שיר “לוחות העופרת מבית דפוס ראם”, שבו היהודים הם אלה שהשתמשו כביכול בעופרת כדי לייצר קליעי רובים. וכך, “מצד אחד, הדיווח העובדתי היבש בפרוזה על ההשמדה; מצד אחר, הדמיון השירי המכונף”. אכן, מעניין.

בעניינים כאלה אפשר לעסוק ואפשר לחשוב עליהם. אי אפשר, פשוט לא, לקרוא כיצד נרצח בנו התינוק של סוצקבר בסמוך ללידתו, כי זה היה החוק – לנשים יהודיות אסור היה ללדת. או ללמוד איך הגיבו נשים שילדו למרות האיסור. או לזכור מה מצא סוצקבר כשחפר פעם באדמה, במקום שבו סיפרה לו איכרה שראתה כיצד עורפים את ראשיהם של חמישים צעירים יהודים. או לדעת איך הגיבה אם אחת מסוימת שתינוקה נחטף מידיה. את הסיפורים הקשים באמת לא אוכל לציין ולהזכיר. עלי להודות: עיני סירבו לקרוא.

אפשר פשוט לחתום בשיר שכתב סוצקובר, ולדעת, גם אחרי קריאה סלקטיבית של גטו וילנה, מה מקור השראתו.

יָד מְחַיֶּכֶת וְדַקָּה
מִמֶּרְחָקִים אֵלַי נִלְטֶשֶׁת.
כְּיַהֲלוֹם שֶׁעַד רַקָּה
לֻטַּש שִׁמְשִׁית בְּמֵי-הַגֶּשֶׁם.

שֶׁיּד תִּהְיֶה בִּשְׂחוק נִבֶּטֶת –
שְׂחוק שֶׁל מַכְנִיעַ לְבָבוֹת!
כָּךְ מוּסִיקָה הָיְתָה נוֹבֶטֶת,
אִלִוּ הָיוּ לָהּ אֶצְבָּעוֹת.

הלילה הראשון בגטו הוא שם ספר השירים הראשון של אברהם סוצקבר (עם עובד, תרגם מיידיש ק.א.ברתיני) שהופיע בישראל, בעברית. הוא לקוח מתוך שיר שנפתח כך: “הַלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן בַּגֵּטוֹ הוּא הַלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן  בַּקֶּבֶר / אַחַר כָּךְ מִתְרַגְּלִים”.

אברהם סוצקבר, יליד 1913, כבר היה משורר אידי מוכר כשכתב את השיר הזה בגטו וילנה, אליו נקלע ב1941. הוא היה משתתף פעיל בחיי התרבות והציבור בגטו, כתב שירים לפתיחת תערוכה, לעצרת אחד במאי, למופעי התיאטרון שפעל שם. כמו כן ניהל חוג נוער לספרות.

סוצקבר לא הסתפק בהתרסה כתובה. לצד עשרות השירים שכתב הוא מצא גם את הדרך להיאבק נגד הנאצים. כעובד כפייה הוטל עליו למיין בשביל הגרמנים את אוצרות הספרים וכתבי-היד בבניין של ספרייה שהייתה מחוץ לגטו. הוא ניצל את ההזדמנות, וביחד עם כמה מחבריו קנה נשק והבריח אותו לגטו.

בספטמבר 1943 הצליח לחבור אל פרטיזנים שפעלו ביערות בתמיכת הצבא האדום. גם שם גייס את כישרונו, ועסק בין היתר  בכתיבת עדויות על פשעי הנאצים, על המאבק נגדם ועל קורותיהם של הפרטיזנים באזור.

“שְׂפָתַי שֶלִּי – כְּלוּחוֹת אֲבָנִים / שֶהָחָרוּט מִנִּי דוֹרוֹת שָם לֹא יֹאבָד. / לְמַמְלְכוֹת עוֹלָם הֵם נִתָּנִים, אַךְ ‘לֹא תִּרְצַח’ מֵהֵם נִמְחַק לָעַד”, כתב סוצקבר באחד משיריו. במציאות החדשה שסבבה אותו נראה היה שהדיבר השישי נעלם מהעולם. ועם זאת, סוצקבר סירב לאבד את האמונה בכך שיש אל מי לפנות בתפילה ובתחינה, כפי שאפשר לראות באחד משיריו הידועים ביותר, “תחת זיו כוכבי שמים” (תרגם אותו לעברית יצחק כפכפי).

תַּחַת זִיו כּוֹכְבֵי שָׁמַיִם
שִׂים עָלַי אֶת כַּף יָדְךָ!
כָּל מִלָּה שֶׁלִּי דִּמְעָה הִיא:
נָא קַבְּלֶנָּה אֶל חֵיקְךָ!

כּוֹכָבֶיךָ זִיו יַטִּילוּ
אֶל מַרְתֵּף אִישׁוֹן עֵינַי:
אַךְ קַו אוֹר אֵין בִּי אֲפִלּוּ
לְהָשִׁיב בּוֹ עַל הַשַּׁי.

הֵן עַל מִי, אִם לֹא עָלֶיךָ
עוֹד אַשְׁלִיךְ אֶת יְהָבִי?
אֶת יָמַי כֻּלָּם לִחֵכָה
זוֹ הָאֵשׁ שֶׁבִּלְבָבִי.

נָח בַּמַּרְתְּפִים הַשֶּׁקֶט,
דְּמִי הָרֶצַח מְחַלְחֵל:
אֶל גַּגּוֹת נַפְשִׁי חוֹמֶקֶת,
מִתְחַקָּה: אַיֶּךָּ, אֵל?

נִשָּׂאוֹת בִּיבַב פָּרוּעַ
סִמְטָאוֹת וַעֲלִיּוֹת,
וַאֲנִי מֵיתָר קָרוּעַ
שָׁר אֲנִי לְךָ עוֹד זֹאת:

תַּחַת זִיו כּוֹכְבֵי שָׁמַיִם
שִׂים עָלַי אֶת כַּף יָדְךָ!
כָּל מִלָּה שֶׁלִּי דִּמְעָה הִיא:
נָא קַבְּלֶנָּה אֶל חֵיקְךָ!

השיר, שסוצקבר כתב ב1943, נהפך למעין המנון היהודים בגטו. אפשר לדמיין את המשורר שוכב על גבו, מביט בשמים, רואה את יופיים הלילי ופונה ישירות אל האל, מייחל שייגע בו בכף יד מנחמת, שולח אליו מילים שכל אחת מהן היא דמעה ומתחנן, כמו קין, אולי בעצם − כמו הבל, האח הנרצח − שהאל ייאות לקבל את מנחתו הצנועה מאוד, כי מה כבר יש לו ליהודי בגטו להעניק, חוץ ממילים ודמעות? הוא מנסה להשיב באור תמורת אור, אבל בתקופה האיומה שבה הוא חי אין קו של אור שיכול לבקוע מהמרתף כלפי מעלה. האם האל ייעתר בכל זאת לתפילה? האם המיתר הקרוע יצליח לנגן את השיר הראוי?

“אַיֶּךָּ, אֵל”? זועק הדובר, שכל המבנים בחייו שטופי רצח: המרתף, הגגות, הסמטאות והעליות, בכל מקום רק הרג ואובדן. אמנם הוא חש שיופיים של הכוכבים הוא שי שקיבל מהאל, אבל אין בו די. הוא זקוק לעזרה אחרת, ממשית יותר, ואין לו אל מי לפנות. “הֵן עַל מִי, אִם לֹא עָלֶיךָ / עוֹד אַשְׁלִיךְ אֶת יְהָבִי”, לכן הוא חוזר ופונה ומבקש מהאל לקבל את מנחתו, ולהניח עליו את כף ידו.

אברהם סוצקבר ניצל. שירים שכתב, שהגיעו לברית המועצות, הרשימו מאוד קוראים יהודים המקורבים לשלטון, עד כי בשנת 1944 נשלח מטוס מיוחד להביאו מהיערות אל הבירה הרוסית, שם שהה עד תום המלחמה, ורק אחרי שהעיד במשפטי נירנברג עלה לישראל. הוא היה אחד הניצולים המעטים מגטו וילנה. ב1985 זכה בפרס ישראל לספרות יידיש.

השיר “תחת זיו כוכבי שמים” נהפך ברבות השנים לאחד המזוהים ביותר עם יום השואה.