תגית: אברהם אלטמן

אברהם אלטמן, "קריסה": האם משהו כזה יקרה?

עלילת הספר קריסה מתחילה כטרגדיה משפחתית אינטימית, ומסתיימת בחשיפת כמה מהפחדים העמוקים מאוד שלנו. "שלנו" – כלומר, של מי שמאמינים בכל לבם שאי שם, מאחורי הקלעים של חיינו כאן בישראל, שולטים כוחות אכזריים, נטולי מצפון, סמוים ומחרידים ושאנו, תושבי המדינה, רק משמשים את השלטון ואת היצרים האנוכיים והאפלים ביותר.

התזה שהספר פורש בפנינו לאט לאט משכנעת ומבעיתה. רבים מאתנו חוששים, חושדים, ואולי אף חשים, שמזימות ושיתופי פעולה שהדעת אינה סובלת מתנהלים מעל לראשינו וקובעים את גורלנו, בלי שיהיה לנו מושג על קיומם ועל הרוע הצרוף המדריך את מקבלי ההחלטות שהציבור הישראלי פשוט לא מעניין אותם. רק טובות הנאה, רק רווחים אישיים, רק תועלת שיוכלו להפיק מאתנו, הציבור.

בלי לנקוב בשמות מתאר המחבר, אברהם אלטמן, דמויות שקל לזהות אותן, גם אם אינן נקראות בספר בשמן האמיתי. לא קשה למשל לזהות דמות שולית בספר: זאת של המראיין ידוע השם, המגיע אל אנשים שאסון כבד פקד אותם: "והנה הוא, 'המציץ לאסונות', מטה ראשו ולובש את הבעת ההשתתפות בצער שלו. בנימת ההזדהות המזויפת מבקש מהמרואיין לספר, בלשון הווה, מה קרה. כאילו לא די בחוויה הנוראה שעבר, הוא מתבקש לעבור אותה שוב לנוכח העולם כולו, חשוף, פגיע, נטול הגנות, קורבן של היותו קורבן. ועכשיו הוא עומד להציץ לאסונו שלו."

כמו כן, ברור לגמרי על מי מדובר כשמתואר איל הון אמריקני רב השפעה, או, כמובן, מיהו ראש הממשלה החובב מנעמים שאותם השלטון מספק לו בשפע.

קריסה הוא רומן מתח, והוא מציית לחוקי הז'אנר: יש "טובים" ויש "רעים", ועד סופו של הספר הטובים חייבים כמובן להביס את הרעים. מתעוררת תחושה עזה של נקמה מתוקה שהעלילה מספקת לנו הקוראים, גם אם אינה באמת נקמה שלמה ומלאה, כפי שהיינו רוצים. העלילה עוברת בין דמויות שונות, שכל אחת מקדמת אותה מתוך נקודת המבט שלה. קודם כול אנחנו פוגשים את הדמות שמניעה את תחילתה: יגאל, שממש בדפים הראשונים נודע לו כי איבד את בתו האהובה אחרי שנורתה, לא ברור מדוע, באחד מרחובות תל אביב. מיגאל אנחנו עוברים אל עמיתו לעבודה, אל בלש פרטי, אל חוקר משטרתי, אל אישה צעירה שמתמחה בפצחנות (אחרי שהכרנו את ליסבת סלנדר מטרילוגיית מילניום של סטיג לרסון המפגש עם דמותה אינו מפתיע…).

סימנתי לי לא מעט שורות בספר, מתוך הזדהות אתן. למשל: "אסונות לא מתרגשים אם מצפים להם," אומר לעצמו יגאל, האב השכול, שחש כי זנח את משמרתו כאשר החל לבטוח בבתו והפסיק לחרוד לחייה.

או: "המערכת המשיכה בפעולתה השגורה, שוות הנפש לטרגדיות שהיא עדה להן. שום חיים שנהרסו לא יעכבוה ולא יסיטו אותה מדרכה," משפט שמיטיב לבטא את תחושת חוסר האונים של הפרט לנוכח המציאות הנמשכת, בשעה שהוא מצפה שתעצור ביחד אתו ועם תחושת האסון שלו.

או: "נגד רצונו גלל את הסמן לתחתית הכתבה, ושם כבר נשרכות זו אחר זו, עילגות, המוניות, נבערות, מטומטמות, תגובות הקוראים" (כאן התחשק לי לקרוא, כמו בפרלמנט הבריטי, "!Hear! Hear", כדי להביע הזדהות ותמיכה נלהבת…)

"'בוצע בה רצח'", שומע האב השכול את קצין המשטרה שמנסה לפענח את מה שקרה, והוא, האב השכול, אומר לעצמו: "השפה הביטחונית העילגת, המגוחכת, הפריעה לו יותר מהמחשבה שהדס מעורבת בצורה כלשהי בעניינים הקשורים לעבריינים ולעולם התחתון": כמה מוכר!

תיאורי המקום, כלומר – תיאורי תל אביב – שימחו אותי ביופיים: "הוא המשיך ללכת צפונה ברחוב סוקולוב, חצה את שדרות נורדאו והתקרב לאזור שבו נורתה הדס. הרחוב התל אביבי המוצל בשפע של ירק, עצים ושיחים בחצרות, נמתח לכיוון הירקון. חלק מהבתים שהיו פעם קוביות אחידות, לבנות אפרפרות, שינו את צורתם, שופצו או נבנו מחדש. מרפסות תריסול ישנות לצד חלונות זכוכית חלבית, שפריץ עכור לצד צבע אוכרה צהבהב חום חדש, פתח כניסה אפל פעור לצד דלת מבהיקה ללובי השמור רק ליודעי קוד נסתר ומכוניות. המון מכוניות תופסות כל שטח חניה, דחוקות זו לזו, גלגליהן הקדמיים על המדרכה, חלקן חונה בחצרות. וקטנועים, אופנועים ואופניים קשורים בשלשלאות לתמרורי רחוב ולעמודי תאורה.

"הוא התקרב אל האזור שהיה פעם מרחב המחיה של תחנת חייו הראשונה. שנות ילדותו ונעוריו עברו עליו כאן, בין הבית הישן ברחוב זכריה, בית הספר היסודי אוסישקין ואחר כך תיכוני עירוני ד', חוף הים, המחסנים הנטושים של נמל תל אביב, גלידה מונטנה, מגרש הכדורסל ובית הקולנוע…" וכן הלאה: תיאור ספציפי שממקם אותנו בדייקנות, במיוחד מכיוון ש"הפינה ההיא של נעוריו" של יגאל נעשתה "מקום הפורענות שנחתה עליו ועל משפחתו." 

המוטו לרומן, ציטוט מתוך גימפל תם של בשביס זינגר מקדים את המאוחר ורומז לבאות: "…מעשיות רבות שמעתי, שקרים רבים ובדיות אין-ספור, אבל ככל שהארכתי ימים, כך הבנתי יותר ויותר שאין בכלל שקרים. אם משהו לא קרה לפלוני, אז משהו קרה לאלמוני. אם לא היום, אז מחר, או בעוד שנה… לא פעם כששמעתי על מקרה כזה או אחר, הייתי חושב: זה לא יכול להיות. והנה לא עוברת שנה, שנתיים, ואני שומע שזה אכן קרה באיזשהו מקום".

האם אפשר שלא לייחל שגם מחוץ לספר יימצאו הלוחמים ללא חת, כמו אלה שיצר אברהם אלטמן, והם יקומו ויביסו למעננו את הרעים?

אמש (4.6.2020) התפרסם בהארץ המאמר "זה פשוט לא עובד: קריאה להחלפת המשטר בישראל" שבו טוען הכותב, גדעון ברנוי, ומפרט, כי "המשטר הפרלמנטרי הייצוגי־מפלגתי, פשט את הרגל ומכר עצמו למשטר ההון". אכן. ובן דמותו של יגאל הבדיוני, יציר רוחו של אברהם אלטמן, עדיין לא הגיע.