החזרה הגנרלית של ההצגה “חליל הקסם” נערכה ב”הבימה” בליל חורף קר וסוער. הקהל קיבל את ההצגה במחיאות כפיים סוערות, בהתלהבות ובחום. כולם התהלכו בהרגשה שלתיאטרון יש שלאגר חדש. למחרת נערכה הצגת בכורה ו… ראה זה פלא: הקהל היה עוין וקר.
הנהלת התיאטרון התחילה לבדוק מה לא היה בסדר. הרי לא ייתכן שאותה הצגה עצמה התקבלה ערב אחד בהתלהבות כזאת ובערב שאחריו בדממה מוחלטת!
חקרו, תחקרו, בדקו, ומה מצאו? מצאו שמנהל האולם הפעיל בטעות את הקירור – במקום להפעיל את החימום. פשוט טעות בסיבוב הכפתור. אז מה הפלא שהקהל הרועד מקור מיהר לאסוף את המעילים מהמלתחה ולברוח כל עוד נפשו בו ממְכָל הקירור?
הבמאי הנודע פיטר ברוק נהג לבזבז את רוב ימי החזרות על תרגילי אימפרוביזציה עם השחקנים (מה זה אימפרוביזציה? מין תרגיל כזה שבו עליך לחשוב שאתה, למשל, מגבת ולהתנהג בהתאם).
בזמן החזרות על “אדיפוס” של סנקה, שהועלה בשנת 1968 ב“נשיונל תיאטר” בלונדון, היה פיטר ברוק מושפע מאוד מ“תיאטרון האימה” (זאת אומרת, התפיסה שלפיה אתה הכי מושפע מבחינה פסיכולוגית מדברים איומים שקרו לך בחיים, ואם אתה יכול לשחזר את הרגעים האלה על הבמה –המשחק שלך נעשה משהו מבריק).
פיטר ברוק בזבז את רוב ימי החזרות על חיקויים של חיות טרף למיניהן, צעקות, צרחות והתעלפויות. במחזה עצמו הוא לא נגע כלל. יום אחד ביקש מכל השחקנים להכין קטע אימפרוביזציה על הניסיון המפחיד ביותר שקרה להם בחייהם. השחקנים הממושמעים, שהעריצו את הבמאי הגאון, הביאו כל מיני סיפורים מסמרי שיער.
ואז הגיע תורו של ג‘ון גילגוד להציג את הקטע שלו. ג‘ון גילגוד הוא כבר לא ילד. גם ב־1968 הוא היה מבכירי התיאטרון האנגלי. הוא עמד שם, במבטו העגום המפורסם, ושתק.
“סר ג‘ון, פנה אליו פיטר ברוק לאחר שתיקה שנמשכה כנצח, “אין שום דבר נורא ואיום שאתה יכול להעלות במחשבתך?“
“בעצם, פיטר, יש,” אמר גילגוד בשקט, “הצגת הבכורה שלנו – היא בעוד שבועיים.”
מה קודם למה, כשכותבים שיר-זמר, המנגינה, או המילים? נראה כי במרבית המקרים המילים הן אלה שמעוררות במלחין השראה, כפי שאפשר להיווכח מכך ששירי משוררים רבים זוכים בישראל להלחנה. אך לא כך תמיד, לפעמים דווקא המילים הן אלה שמצטרפות למנגינה קיימת.
כך קרה לאחד השירים האהובים ביותר ששלמה ארצי שר. הלחן, פרי עטו של שמואל אימברמן, כבר היה מוכן והמלחין טלפן לידידו, אבי קורן, וזמזם אותו באוזניו.
“אבי נדלק”, סיפר על כך לימים אימברמן בראיון לעיתון מעריב, וביקש מאימברמן שיחכה לו, הוא בדרכו אליו.
כעבור חצי שעה נפגשו השניים. בידיו של אבי קורן כבר היה דף נייר שמילות השיר כתובות עליו.
“כתבתי תוך כדי נסיעה”, סיפר קורן, והקריא לאימברמן את המילים בהתרגשות שסחפה את שניהם.
הימים היו ימי מלחמת ההתשה, סוף שנות ה-60. כמעט כל יום נהרגו חיילי צה”ל על גדות תעלת סואץ. אחרי הניצחון המסחרר של מלחמת ששת הימים נאלצו הישראלים להתמודד עם הכאב שלא ציפו לו. כמעט מדי יום הופיעו בכותרות של העיתונים שמות ותצלומים של שחיילים שנהרגו. פגה האופוריה של הניצחון הגדול ואת מקומה תפסו דאגה, צער, ותחושה של חוסר תקווה נוכח מלחמה מתמשכת וחסרת תכלית שהייתה לה רק מטרה אחת: להתיש.
אבי קורן כתב את המילים לשיר “אנחנו לא צריכים” לזכר חבר קרוב שנהרג:
כבר יבשו עינינו מדמעות, ופינו כבר נותר אילם בלי קול. מה עוד נבקש, אמור מה עוד? כמעט ביקשנו לנו את הכל.
את הגשם תן רק בעיתו, ובאביב פזר לנו פרחים, ותן שיחזור שוב לביתו, יותר מזה אנחנו לא צריכים.
כבר כאבנו אלף צלקות, עמוק בפנים הסתרנו אנחה. כבר יבשו עינינו מלבכות – אמור שכבר עמדנו במבחן.
את הגשם תן רק בעיתו, ובאביב פזר לנו פרחים, ותן לה להיות שנית איתו – יותר מזה אנחנו לא צריכים.
כבר כיסינו תל ועוד אחד, טמנו את ליבנו בין ברושים. עוד מעט תפרוץ האנחה – קבל זאת כתפילה מאוד אישית.
את הגשם תן רק בעיתו, ובאביב פזר לנו פרחים, ותן לנו לשוב ולראותו – יותר מזה אנחנו לא צריכים.
מילות השיר מביעות במפורש את מה שהן: תפילה, אנחה ותחינה. הן פונות בלשון רבים אל כוח עליון ומבקשות ממנו לכאורה את המובן מאליו: גשם בעתו ופרחים באביב. זוהי לא פנייה של היחיד, אלא של קולקטיב כלשהו, קבוצה של אנשים שחולקים את הצער על יותר מאובדן אחד: “כבר כיסינו תל ועוד אחד”. הדוברים מתארים את הקבורה של אהובים שטמנו אותם לצד הלב של מי שנאלצו לקבור אותם. בקשתם אינה מובנת מאליו: לא רק את האביב והפרחים הם רוצים לשוב ולראות, אלא גם “אותו”: את מי שהלך מהם לעד. “יותר מזה אנחנו לא צריכים”, הם אומרים בידיעה שהתפילה לא יכולה להיענות. הוא לא יחזור לביתו. העיניים כבר יבשו מרוב בכי, ורק הגשם יוכל עוד לשוב ולהרטיב אותן.
אבי קורן ושמואל אימברמן ודאי לא העלו בדעתם עד כמה שירם יינטע בלבבות ויצליח, אחרי שהופיע באלבום הבכורה של שלמה ארצי, ב-1970. מילים מתוכו חקוקות על מצבות במקומות שונים בארץ ואת השיר מרבים להשמיע כבר כמעט יובל שנים אחרי שנוצר לראשונה.
הוא הופיע בפס הקול בסרט “המאהב” שביימה מיכל בת אדם על פי ספרו של א”ב יהושע, שמתרחש על רקע מלחמת יום הכיפורים. בקהילות מסוימות הוא נכלל בתוך רצף התפילות.
בשנת 2000 הוציא שלמה ארצי ביצוע מחודש שלו: תקליטור עם שיר בודד, שזכה להצלחה רבה. בשנת 2006 הקדיש הזמר את השיר לחיילי צה”ל החטופים – אלדד רגב, אהוד גולדווסר, וגלעד שליט. אז עדיין לא נודע כי רגב וגולדווסר אינם עוד בין החיים והמילים “ותן שיחזור שוב לביתו” הביעו תקווה שכך אכן יכול עוד לקרות.
אבי קורן זכה לאחרונה בפרס אקו”ם ע”ש אהרון אשמן על תרומתו לזמר העברי ולתרבות הישראלית. אין ספק שהוא ראוי לפרס בזכות עשרות השירים שכתב, ביניהם להיטים כמו “באביב את תשובי חזרה” למנגינה של שרל אזנבור, ו”שלווה” למנגינה של יאיר רוזנבלום.
