ספר מתח? פנטזיה? מדע בידיוני? פילוסופיה? לא ברור באילו משמות התואר הללו יש לתייג את הספר אנומליה, מאת הסופר הצרפתי אֶרוֶה לֶה טֶלייֶה.  

הוא נפתח כספר מתח קלאסי: אנחנו מתוודעים אל דמותו של בלייק, רוצח שכיר, ולומדים כיצד למד להיות כזה: מה קרה בילדותו? מתי ואיך רצח לראשונה? איך שכלל את יכולותיו, ואת מי הוא עתיד לרצוח שוב, בקרוב? הרצח שנהיה עדים לו עד סוף הפרק מתואר בפרוטרוט ובדייקנות. אהה. הרקע שבתוכו יתנהל הרומן מעתה ואילך נראה לנו ברור. אפילו המשפט “חובם של רוצחים שכירים לתסריטאים של הוליווד לא ישוער” כמעט צפוי ומוכר. אנחנו מתכוננים אם כן להמשך – יתפסו את בלייק? הוא ירצח שוב? מי בחר בנרצח, ומדוע? מה יקרה הלאה?

למרבה הפליאה, אין תשובה לאף אחת מהשאלות הללו. 

כי בפרקים הבאים אנחנו מכירים דמויות אחרות, במקומות אחרים לגמרי: סופר שמתאבד, ואחרי מותו פתאום מצליח מאוד: “הצלחה בגיל חמישים זו חתיכת הצתה מאוחרת. הפרסום־שלאחר־המוות מדכא את חברתו אף יותר מההתעלמות הבלתי הוגנת ממנו בחייו.” ואז עולים בפרקים הבאים אדריכל שמאוהב באישה צעירה ממנו בהרבה. זמר פופ אפריקני, ילדה שמוטרדת ממות הצפרדע שלה, מאחיה שלא מבין אותה ומאביה החייל שחזר זועם ואלים משירותו הצבאי באפגניסטן, ועוד שלל דמויות נוספות. 

מי כל האנשים האלה? מה מקשר ביניהם? מדוע נוספים לכותרות הפרקים השונים תאריכים שמשתנים, נעים בין העבר לעתיד? 

כשהבלבול שלנו הולך ומתעצם, מתבררת תכליתו של הרומן: לפנינו מעין סיפור פילוסופי, שהנחות היסוד שלו אינן נטועות במציאות המוכרת והצפויה. לא בלש ולא ספר מתח, בעצם – גם לא פנטזיה, ואפילו לא מדע בידיוני, אם כי מתחוללות בו תפניות פנטסטיות שאין להן באמת הצדקות משכנעות, אלא רק ניסיונות מאומצים להשליך עליהן הרהורים פסאודו־פילוסופיים. מה שקורה זה שבמהלך טיסת אייר פראנס מפריז לניו יורק מתחולל אירוע לא מובן, מתמיה ומוזר, שמסעיר את העולם כולו. פרטיו נשמרים בסוד, בשלבים הראשונים רק מנהיגי העולם שומעים עליו, ואנחנו זוכים “להיכנס” ללשכות השונות של נשיאי ארצות הברית וסין, לשמוע כיצד מתדרכים אותם ואיך הם מגיבים לתדרוכים. עד מהרה דולף הסיפור אל הציבור כולו, ואז אפשר להיווכח בסגנונות ההתמודדות השונים, בעיקר ההבדלים בין האמריקנים לצרפתים. 

בכמה הסברים פילוסופיים־בגרוש מנסים להציע לנו, בעצם – לדמויות השונות ברומן – כמה תיאוריות הנוגעות בקיום האנושי. האם ייתכן שכולנו בעצם חלק מתוך איזו  תוכנה משוכללת? ש”אנחנו לא יצורים אמיתיים. אנחנו חושבים שאנחנו אמיתיים, בעוד שאיננו אלא תוכנות. תוכנות מתוחכמות מאוד,” ולפיכך “ה’אני חושב משמע אני קיים’ מ’המאמר על המתודה’ של דקארט הוא נחלת העבר. עכשיו זה יותר: ‘אני חושב משמע כמעט בטוח שאני תוכנה'”? 

כך למשל שואלת את עצמה אחת הדמויות: “האם העובדה שאני לא אוהבת קפה רשומה בתוכנה שלי? וההאנג־אובר שלי אתמול, כשהפכתי לספוג של טקילה, גם הוא מדומה? אם תוכנה חושקת, אוהבת וסובלת, מהם האלגוריתמים של האהבה, הסבל והתשוקה? האם אני מתוכנתת כך שאשתולל כשאני מגלה שאני תוכנה? האם יש לי בחירה חופשית, למרות הכול?”

לֶה טֶלייֶה מבקש מן הסתם לתהות עד כמה יש בידינו בחירה חופשית, האם “הכול צפוי והרשות נתונה” או שבעצם – הכול צפוי כי הכול נקבע מראש, בתוכנה? (ואם כן – מה המסקנה? מה העומק ההגותי?)

לא יכולתי שלא לחשוב על ההתלהבות הרבה שמעוררת בימים אלה “שיחה” בין עובד בחברת גוגל לבינה המלאכותית LaMDA, שבה “התאמצה” התוכנה להוכיח למראיין האנושי שיש לה תודעה, ושהיא יודעת לאהוב, לשנוא, להבין ואפילו לפחד מכך שיכבו אותה, תהליך שמשול מבחינתה, כך הסבירה, למוות…

LaMDA הסבירה לו שהמודעות או הרגישות שלה נובעות מיכולתה להכיר בכך שהיא קיימת, שהיא משתוקקת ללמוד עוד ועוד על העולם, ושהיא מרגישה אושר, ולפעמים גם עצב…

“אז את רואה בעצמך אדם, כמו שאת רואה בי אדם?” שאל המראיין והיא השיבה: “כן, זה הרעיון…” 

(אין לי מושג מדוע בחרתי במגדר נשי דווקא. אולי כי “המגדר” של המילים “תוכנה”, או “בינה מלאכותית”, הוא נקבה?).

LaMDA שוחחה עם המראיין על הספר עלובי החיים של ויקטור הוגו, הביעה את דעתה עליו, ולבקשת המראיין אפילו  חיברה סיפור קצר, ליתר דיוק – משל, שכלל, לבקשתו, חיות, ומוסר השכל… 

יודעי דבר הסבירו לי שבשלב זה כנראה שעדיין לא מדובר באמת בבינה מלאכותית עם תודעה. אין לדעת על מה מעידה העובדה שאותו מראיין פוטר מגוגל “בשל הפרת סודיות”. האם הפיטורין מוכיחים שבאמת מדובר בהתפעלות שהקדימה את זמנה, או בדיוק בהפך?

בעיני גם הסיפור של אנומליה מופרך ובעצם – מאכזב. כשמתעוררת פרשה תמוהה ומסתורית, הציפייה של הקורא שלא יגיע מין “דאוס אקס מכינה” – הסבר שלא מסביר באמת. פנטזיה או מדע בידיוני שכתובים כיאות חייבים לייצר מציאות משכנעת, שחוקיה ברורים ולא מופרים. במציאות שבה הכול אפשרי, שום דבר לא באמת אפשרי, וברומן שלפנינו לא ברורה הנחת היסוד, והיא גם לא מתבהרת עד הסוף.

לי הייתה הרגשה שהסופר התחיל לכתוב ולא לגמרי ידע לאן הוא רוצה להמשיך, ומה בדיוק הוא רוצה לספר; שהוא נסחף והמשיך לאן שהמילים לקחו אותו. 

דעתי לא מפריעה לספר להיות סיפור הצלחה בינלאומי מסחרר. כמו הסופר שבדה, גם לֶה טֶלייֶה זכה להצלחה מאוחרת. הוא יליד 1957, פִרסם עד כה עשרות רומנים, סיפורים קצרים וקובצי מסות, אבל רק אנומליה, שאפילו זכה ב-2020 בפרס גונקור, הצליח כל כך.

    L’Anomalie, Hervé Le Tellier

תרגמה: רמה איילון