סילביה פלאת: חידת מותה

האם באמת התכוונה להתאבד? 

"למות זאת אמנות," היא כתבה באחד משיריה. כל הפרטים מתוכננים היטב: על דלת הדירה בקומה שמתחתיה כבר תלתה את הפתק: "תתקשר לרופא שלי," עם מספר טלפון, בכתב יד ברור. את השכן שאלה מתי בדיוק בכוונתו להתעורר בבוקר ולצאת מהבית. הוא יראה את הפתק, קולות נזעקים יישמעו, דיבורים, מישהו יגיע, מישהו ייגע – בפעם הקודמת, לפני עשר שנים, במרתף, עם כוס המים, השמיכה וכדורי השינה, כבר מתה קצת, וכשהפסיקה למות קיבלה בחזרה את כל המילים הנחוצות שרק אתן אפשר לדעת –  ובכל מקרה, בתשע בבוקר תגיע הנערה שעוזרת לה לטפל בילדים. הם בחדרם, ישנים הקטנים, פרידה בת השלוש, ניקולס בן השנה.

היא פועלת ביעילות, פתאום נמצאו לה כוחות שכבר כמעט שכחה, משהו שהכביד מאפשר לה לפעול, אם לא תעשה את זה עכשיו אולי כבר לא תצליח. היא משתמשת במגבות המטבח ובסמרטוטים שמצאה. אוטמת ביסודיות את הפתחים: המרווח שמתחת לדלת, החרך בין הדלת לקיר.

הילדים שקטים. הילדים חולמים. גם אם יבכו לא תשמע אותם, אבל היא זוכרת: היא עדיין האימא כאן, והיא מגינה עליהם עם כל המגבות האוטמות האלה. קר. הבית לא מחומם די הצורך. חשוך. היום יעלה רק בעוד שעות ארוכות, כך בפברואר בלונדון: דומם, צונן, אפל. היא רועדת: השחור שממלא את האוויר חודר לתוכה, היא נושמת אותו, עוד מעט תוכל לנוח – עוד מעט –

סילביה פלאת עם ילדיה

היא פותחת את הגז ומכניסה את הראש לתוך התנור. כשהחולשה מחלחלת והמחשבות מתרפות ומתערפלות היא לא נאבקת בשאיפות. החושך עוד מצלצל רגע באוזניה, ואז משתתק. היא לא יודעת, וכבר לא תדע: הרופא לא הוזעק. אדי הגז ירדו דרך הרצפה אל דירתו של השכן מלמטה. והוא איבד את ההכרה. כשהתעורר, כבר היה מאוחר מדי.

היא סילביה פלאת. המשוררת. הסופרת. לפני כשנתיים ראה אור קובץ השירים הראשון שלה. הספר זכה לשבחים מסוימים. לפני כחודש ראה אור הרומן היחיד שכתבה, פעמון הזכוכית, שהיה קרוב מאוד לחייה. תיאר התדרדרות נפשית, אשפוז בבית חולים פסיכיאטרי, וגם את מה שהתרחש בנפשה ממש במהלך הכתיבה: הדיכאון השוקע, המשתלט. הביקורות שקיבל הספר עד יום מותה היו פושרות. הניו יורקר למשל שיבח את ההומור השחור שבו, אבל הוסיף שיש משהו ילדותי בסגנונו, "המסגיר את חובבנותה של הכותבת." אמה רחוקה ממנה, בבית, באמריקה. לאחרונה הגיעה לפני כחצי שנה לביקור כשסילביה ובעלה, המשורר טז היוז, עוד גרו ביחד בדבון, בבית האחוזה הענקי שהושאל להם. אימא עזרה, אבל סילביה לא יכלה שלא להבחין במבטיה השותקים, הביקורתיים. גם היא כבר הבינה: הבעל של בתה בוגד בה.

כשנודע לטד היוז דבר מותה אמר: "חיי הסתיימו. מעכשיו נשאר רק כל מה שלאחר-המוות." עם זאת, לא חלף זמן רב לפני שאסיה, האישה שהתאהב בה במהלך נישואיו, עברה לגור אתו, ועם הילדים שלו ושל סילביה. הזכויות על יצירותיה של פלאת עברו לרשותו של האלמן, שכן טרם התגרשו. במשך שנים לא חדלו ידיים נעלמות להוריד את השם "היוז" מהמצבה שהונחה על קברה של סילביה פלאת.

סילביה פלאת וטד יוז

אסיה, אשתו השנייה של היוז, ילידת ברלין שגדלה בתל אביב, הייתה גם היא משוררת. שש שנים אחרי מותה של פלאת אטמה אסיה את דירתה בלונדון ופתחה את ברז הגז. מצאו אותה מתה במיטתה, ביחד עם בתה בת הארבע. ניקולס, בנם של סילביה וטד, התאבד בתלייה, בבגרותו.

אבל יצירותיה של סילביה פלאת שרדו, והן זוכות להערכה רבה. פעמון הזכוכית תורגם לשתים עשרה שפות, ומופיע לא אחת ברשימות שונות של "מאה הספרים הטובים ביותר".

"אני עוצמת את העיניים," כתבה פלאת, "והעולם מת. אני פוקחת אותן, והכול שוב נולד." אין לדעת מה עוד יכלה להוליד וליצור אילו הייתה רצפת הדירה ההיא אטומה כיאות.

סופרת סופרות 2

"הגשר הנסתר": הטעות שבאיור על העטיפה

בשתיים מהמהדורות של הספר "הגשר הנסתר" עוצבה עטיפה שסותרת את תוכנו של הרומן. האם זה נעשה בכוונה? 

בתצלום  העליון שלהלן, זה הכחול, רואים עטיפה של ספר, שמתבססת על התצלום השחור-לבן שמתחתיו:  בשניהם רואים  גשר נסתר, סמוי, נעלם. גשר שחיבר פעם בין שתי גדות ועכשיו קצותיו תלויים מעל מי הנהר, מספרים על קשר שנותק: מראה מטריד, מעורר חלחלה – מה ניפץ את הגשר הזה, שעיר גדולה, בנויה, מיתמרת ברקע שלו?

The Invisible Bridge

צילום הגשר בבודפשט

התצלום הוא של אחד הגשרים בבודפשט, שחיבר בין שני חלקי העיר, והתגלה בשוך הקרבות, בתום מלחמת העולם השנייה, תלוי, חסר תועלת, מתאר ומייצג את מה שעבר על העיר הזאת, ובעצם – על אירופה כולה: ההרג, ההפצצות, הייסורים שעברו על בני האדם.

התצלום הזה נלקח, ולא בכדי, לעטיפתו של הספר The Invisible Bridge שכתבה Julie Orringer, סופרת אמריקנית צעירה, שזהו ספרה השני. בעברית הספר נקרא הגשר הנסתר: רומן אפי רחב יריעה (בעברית הוא מחזיק 704 עמ'), שעוקב אחרי קורותיו של אנדרש לוי, צעיר יהודי יליד הונגריה, שנוסע בשנת 1937 לפריז, ללמוד אדריכלות, בעוד שאחיו, טיבור, נוסע לאיטליה, ללמוד רפואה. הקורא כבר יודע מה צפוי לדמויות המשכנעות שאורינג'ר מתארת לפרטי פרטים ומפתחת בתשומת לב. אנו נקשרים אליהם, אל אהבותיהם ואל שאיפותיהם. רק אנו יודעים לחשוש  מפני הבאות: התמימות של האנשים המאכלסים את הספר אינה מאפשרת להם לחזות את מה שצפוי. הם חיים באירופה שיש בה עדיין מקום לאמנות, למחול, למוזיקה, לעיצוב ולבנייה, שאפשר עדיין ללמוד בה, לאהוב, ללדת ילדים, בלי לחשוש מפני העתיד האימתני, הבלתי אפשרי שאורב במרחק של שנתיים בלבד מהקיום השאנן שלהם בפריז.

חלקו הבא של הרומן מתרחש בהונגריה, וגם שם מתוארים האנשים  וההתרחשויות באופן שמעורר הזדהות עמוקה. עולמן של הדמויות נהפך לעולמנו ואנו נלפתים אתם במאבקיהם לחיים, חלקם בגדודי העבודה בכפייה והאחרים בבודפשט. לקראת סופה של המלחמה מתואר מה שעבר על תושבי העיר, לא רק על היהודים שבהם, על הגבורה וההישרדות שלא היה לה כמעט סיכוי.

ואז המלחמה תמה. באחת התמונות האחרונות מתוארים גיבורי הרומן בשעה שהם מביטים בשני צדיו של הגשר, שרק חלקים ממנו נשארו, ורואים בו אות וסמל לכל מה שהתרחש, לסבל המחריד, לפליאה של מי שהצליחו להישאר בחיים.

אכן, שמו של הספר הוא בעצם תיאורו של התצלום, המביע את מהותו: נעלם הגשר  בין העולם שהיה למציאות שבה עדים לאובדנו. הקיום השאנן נגדע. נמוגה האמונה שגשרים הם עניין יציב, מחבר, שהם קיימים כמובן מאליו. עכשיו הכול כבר יודעים:  בני האדם הם אלה שתכננו ובנו את הגשרים, ובני האדם הם אלה שמסוגלים גם להרוס אותם, ולשבש, אם לא ליטול, את חייהם של מיליוני בני אדם אחרים, ואם לא את חייהם אז את בריאותם, את חיי בני המשפחות שלהם, את העתיד שתכננו לעצמם, את הילדים שיכלו להוליד  ואת היצירות שיכלו ליצור.

הגשר הנסתר, הוצאת כנרת זמורה ביתן, מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

למרבה הפליאה והאכזבה, נראה שאת האמירה המשמעותית הזאת החמיצו מי שעיצבו את עטיפתו בשתיים מהמהדורות. אחת, בזאת העברית, האחרת – בזאת של הוצאת פינגווין. בשתי המהדורות הללו רואים גשר בנוי לתלפיות, וצלליות ערפיליות של גבר ואישה חבוקים מתהלכים עליו. מין דימוי רומנטי וחסר טעם, שלא רק שאינו תואם את הספר, אלא אפילו מנוגד לו.

 

הגשר הנסתר פינגווין

אני תוהה אם היו מי שסברו  שרק בעזרת גשרים שלמים וזוג חבוק אפשר למכור  ספרים עבי כרס.

elisabeth bridge 1930s
תצלום של גשר אליזבת, עדיין שלם בשנות ה30, שהעניק את ההשראה למעצבי העטיפה

וכמובן שהמחשבות מגיעות  גם אל הגשרים הנהרסים בימים אלה  במקומותינו, ועל מה שאפשר, ואי אפשר, לעשות, כדי למנוע את החורבן.

קרול שילדס: לצאת לירח דבש עם הבעל או עם החברות?

עכשיו 11:00. בעוד שעה יבואו כולם הביתה להפסקת הצהריים. כל החמישה שלה כבר הולכים לבית הספר. עד לרגע זה עסקה בעבודות הבית הנחוצות. כמו שעשתה אמה. כמו שעשתה סבתה לפניה, וכל הנשים שהכירה אי פעם.

יש לה אם כן בדיוק שעה אחת פנויה, ועליה להשלים את שני העמודים שהתחייבה בפני עצמה לכתוב. אם תעמוד במשימה היומית הזאת, יצטברו עד סוף השבוע עוד עשרה דפים. להתחיל בכך החליטה כי היא אוהבת לקרוא, ומתקשה למצוא ספרים העוסקים בה ובנשים הסובבות אותה.

יומני האבן
יומני האבן,  מודן, לעברית: עופרה עופר

שמה קרול שילדס,  ילידת ארצות הברית, חיה בקנדה.

שילדס התמידה בכתיבה. בתום תשעה חודשי עבודה, ממש ביום הולדתה הארבעים שחל בחודש יוני של שנת 1976, ראה אור הרומן הראשון שלה. שבע עשרה שנה אחרי כן פרסמה את ספרה השמיני, יומני האבן, שזיכה אותה בפרס פוליצר, והיה מועמד לפרס בוקר.

היא נולדה בפרבר של עיירה קטנה ליד שיקגו, וגדלה במשפחה שגרתית, בשכונה שמרנית שחיו בה רק לבנים. בנעוריה לא הכירה אף אדם שלא הלך לכנסייה. היא למדה בבית ספר טוב, שהכיתות בו קטנות, הייתה ילדה ממושמעת וגדלה להיות אישה שנהגה בדיוק על פי המצופה: נישאה בגיל צעיר וגידלה ילדים. בצעירותה כלל לא עלה בדעתה שיש לה קול משלה. שמישהו עשוי להתעניין בדברים שהיא רוצה לומר. למשל: לדבר על חשיבותן של חברות בחייהן של נשים.

במפגשים  עם חברות אני נזכרת לא פעם בתיאור המופיע בספר יומני האבן (שאותו זכיתי לתרגם לעברית, כמו גם שני ספרים אחרים שלה, המסיבה של לארי, וצירוף מקרים,  שלושתם ראו אור בהוצאת מודן): ערב נישואיה יושבת דייזי עם שתי החברות הכי טובות שלה. הן שקועות במה שנשים מרבות לעשות ביחד: צוחקות. כשדייזי חושבת על ירח הדבש הצפוי לה, היא רואה אותן בעיניי רוחה לצדה, ליד מגדל אייפל, ליד הקולוסאום, "מתנשמות, צוחקות, וצוהלות כמו מטורפות," עד לרגע ההארה המדכדך שבו היא מבינה פתאום שלא, הן לא יהיו שם אתה, כי "מעתה תעמוד בכל המקומות הזרים הללו לגמרי לבדה. רק היא עצמה ובעלה."

כשהחלה קרול שילדס לפרסם את ספריה, מתחו עליה ביקורת:

"היא עוסקת רק בעניינים ביתיים, משפחתיים," נכתב, ועל כך הגיבה בחיוך: "התגלה לי סוד: לכל בני האדם יש חיי משפחה, וכולם עסוקים בעניינים ביתיים." בעניין זה השוותה את עצמה לג'יין אוסטין, שעסקה לדעתה באותם נושאים, וגם כתבה עליה ביוגרפיה.

על השאלה אם דייזי גודוויל, הדמות הראשית ביומני האבן, היא גיבורת הספר השיבה, "היא חייתה במשך 10,000 ימים רגילים. ויש גבורה בשמירה על שפיות הדעת… בהתמודדות עם חיי היומיום… עם רגעי השעמום והתסכול."

כדי שתיאורים של שגרה ושעמום לא ישעממו את הקורא, חייבת הכתיבה להיות לא שגרתית. ביומני האבן נקטה קרול שילדס מגוון  תחבולות ספרותיות, למשל – שינויים בנקודת המבט וכתיבה אפיסטורלית, כלומר – שימוש במסמכים אותנטיים, כביכול: מכתבים, רשימות של חפצים שמאירות היבטים שונים בחיי הדמויות, תצלומים.  בספר  מופיעים תצלומים ששילדס ליקטה ממקומות שונים,  והפכה אותם לתצלומי המשפחה שהמציאה. חוג נשות התנועההבדיון נשען על תיעוד אמיתי ששילדס הפקיעה אותו, ושאבה ממנו השראה. הנה למשל, אחד התצלומים "חוג נשות התנועה והקצב", שמצאה באיזה מוזיאון. אחת הנשים המצולמות אמורה להיות דמות ברומן. לימים, כך סיפרה שילדס, יצרו אתה קשר צאצאיהן הלא דמיוניים של הנשים מהתצלום…

המשפחה הייתה  זירת הכתיבה של קרול שילדס. ובכל זאת, כך העידה, הקפידה לא לכתוב על הקרובים לה, "כי רציתי שיישארו בני משפחה וידידים." כשהנחתה סדנאות כתיבה הופתעה לגלות עד כמה נפוץ חששם של כותבים מתחילים לפגוע בקרובים להם. למרות זהירותה, עודדה את תלמידיה לא להירתע ולא להיכנע לפחדיהם. היא עצמה נקטה תכסיס: התחילה במחשבות על משפחתה, אבל התרחקה מתוך המציאות המיידית על ידי כך שדמיינה "מה היה קורה אילו", וכך סטתה אל חיים מומצאים. מעלתה של ספרות בדיונית, אמרה, שהיא תחום האמנות היחיד המאפשר לנו לחדור לתודעה של אנשים אחרים. ובכל מקרה, במבט לאחור נוטים כולנו לשפץ את חיינו ולכן כל אוטוביוגרפיה היא לאמתו של דבר סיפור בדוי.

קרול שילדס שמה לב לכך שתלמידיה נוטים להפריז בכתיבה על רגעים של קדרות וייאוש, והפצירה בהם לתאר גם אושר.

קל להאמין שהיא הצליחה ליישם את עצותיה בזכות החיים הנוחים והמוגנים  שחיה, מיום לידתה ועד מותה. אולי מתבקש לכתוב על אנשים מאושרים ולמצוא "סופים טובים" לסיפורייך, כשאת נשואה לבן זוג אוהב ותומך, וגרה בבית מידות מפואר, עטור צמחייה: עיתונאית שבאה לראיין אותה לקראת צאת ספרה האחרון תיארה בשקיקה את גרם המדרגות הפנימי המרהיב, שנראה כמו לקוח ישירות מתוך הסרט "חלף עם הרוח", והתרשמה מאוד מהעיצוב הפנימי המרשים, הרהיטים העתיקים, גודש הספרים, ומהשלווה והרוגע שאפפו את המרואיינת שלה.

על מחוזות ילדותה אמרה שילדס שהיו "מוגבלים וקרתניים", אבל נראה כי דווקא משם, ומתוך השגרה של היומיום, הצליחה ליצור לעצמה מידה לא מעטה של אושר, ואז להביאו אל קוראיה. את הדמויות והעלילות בדתה, אבל לא את מהות החיים שעליהם סיפרה.

"לפני הזריחה": האם אפשר להתאהב?

"אולי נקבע להיפגש כאן בעוד חמש שנים?" שואלת סלין את ג'סי, בסרט "לפני הזריחה".

לפני כמה שעות נתקלו זה בזה לראשונה ברכבת. הוא – צעיר אמריקני שמסתובב באירופה בסופו של טיול חסר תכלית, היא – צעירה צרפתייה, פריזאית, בדרכה חזרה הביתה מביקור אצל סבתה בבודפשט. שניהם בתחילת שנות העשרים לחייהם.

כשהרכבת עוצרת בווינה, מצליח ג'סי לשכנע את סלין לרדת אתו  ולהסתובב ביחד כל הלילה בעיר, עד שיגיע זמן הטיסה שלו. הם מטיילים, מסתכלים, מדברים. שיחתם זורמת, בלתי אמצעית ולא פוסקת. הם נוגעים בפחדים הכי עמוקים, במחשבות ובתשוקות הכי סמויות. צוחקים ביחד, משחקים, משתאים, רואים. הקרבה שנוצרת ביניהם נדירה, הם עדיין לא קולטים עד כמה, ולכן אינם מסכלים את הפרידה הבלתי נמנעת, שתגיע עם שחר.

בעתיד, בעוד תשע שנים, תאמר סלין: "צעירים מאמינים שייפגשו הרבה אנשים שאתם יוכלו ליצור קשר קרוב. רק יותר מאוחר מגלים שדבר כזה קורה בחיים רק כמה פעמים."

להצעתה שייפגשו בעוד חמש שנים הוא משיב, "זה המון זמן!"

"נורא," היא מסכימה, "זה כמו ניסוי סוציולוגי."

כשנכתב התסריט לסרט "לפני הזריחה" לא העלו בדעתם הבמאי והשחקנים שהם אכן נכנסים למסע ארוך, שנמשך בינתיים שמונה עשרה שנה. אחרי הסרט הראשון יצרו ביחד, כעבור תשע שנים, את הסרט השני "לפני השקיעה" ולאחרונה, כעבור תשע שנים נוספות, את השלישי, "לפני חצות".

סלין וג'סי מתבגרים לנגד עינינו – ממש כמו ניסוי סוציולוגי אמנותי, שמזכיר במשהו את הסדרה התיעודית של הבי-בי-סי, Child of our Time העוקבת אחרי עשרים וחמישה ילדים שנולדו בתחילת האלף הנוכחי ובוחנת את התפתחותם.

אבל סדרת הסרטים שונה, כמובן, כי היא עוקבת לאורך השנים אחרי דמויות מומצאות, שמצליחות לשבות את הלב. סוד קסמן בכך שהשחקנים, איתן הוק וז'ולי דלפי, סוחפים את הצופה, ובשעה שהם מתאהבים זה בזה, הוא מתאהב בהם.

דוגמה לאופן שבו זה קורה אפשר לראות בסצנת הסיום של הסרט השני, "לפני השקיעה":

סלין וג'סי נפגשו שוב. ושוב הם מטיילים במשך שעות, הפעם בפריז, ומשוחחים. גם הפעם הוא אמור לעלות על טיסה. אבל מתעכב, מגיע אתה לדירתה, היא מכינה לו תה, ושרה לו שיר שחיברה הדמות, סלין, ובעצם – ז'ולי דלפי, השחקנית. באמצעות השיר היא מגלה לו את אהבתה. את געגועיה. את חשיבותו בחייה, על אף היכרותם הקצרה כל כך. הוא גילה לה את אהבתו באמצעות ספר שכתב עליה, שבזכותו מצאו שוב זה את זה.

ואז סלין, ואולי בעצם ז'ולי דלפי?, מפלרטטת אתו, ועם הצופה. על רקע שיר ששרה נינה סימון, היא מחקה את הזמרת. מספרת על הופעה שלה שנכחה בה. מתארת איך נינה סימון פלרטטה עם הקהל שלה. היא נעה לאט, במתיקות, חושניות, עם קריצה, ושלושתן ביחד, סלין, ז'ולי דלפי המגלמת אותה, המשחקת את נינה סימון, שהייתה בעצמה כה נוגעת ללב, כה מלכותית ומצחיקה ומרגשת, מתערבבות לנגד עיניו של ג'סי ואולי – של איתן הוק? – האם זה באמת שחקן שמציג דמות? או שהשחקן עצמו שיושב שם ומביט בשחקנית, מעריץ אותה, ואת יכולתה לחדור לתוך מהותה של דמות אחרת? הוא מוקסם, ואנחנו  מוקסמים  ביחד אתו ממנה, וביחד אתה ממנו.

סדרת הסרטים "לפני הזריחה", "לפני השקיעה", "לפני חצות", זכתה לתשואות, לפרסים, לאהבת הקהל. למעטים שמתחו נגדה ביקורת, ששאלו בספקנות – האם זה ייתכן? האם גבר ואישה יכולים להתאהב כך, אחרי לילה אחד, ולהישאר מאוהבים אחרי פרידות ממושכות? – אני מבקשת להשיב: ודאי שכן. עובדה: גם אני, ולא רק אני, התאהבתי בשני אלה, ולנו זה קרה אחרי הרבה פחות מלילה שלם!

לא נותר עוד אלא לקוות ולחכות שהסרט הרביעי בסדרה יבוא. נותרו רק שמונה שנות ציפייה.

לפני השקיעה: דבריו של ג'סי נוגעים ללבה של סלין, שמושיטה יד לגעת בו, ומיד נסוגה. ג'סי אינו יודע. רק הצופה היה עד לכך.

ניר ברעם, "אנשים טובים": כיצד לקרוא מחשבות

ועל מה מוכנים אנשים לוותר, כדי לחיות

מה הניע את אייכמן? זאת הייתה אחת  השאלות החשובות שחנה ארנדט ניסתה לענות עליה בספרה אייכמן בירושלים: הדו"ח על הבנליה של הרוע. מסקנתה הייתה חד משמעית: לא אידיאולוגיה אנטישמית, וגם לא שנאה. לטענתה הייתה זאת בעיקר שאפתנות אישית של פקיד קטן, לא חכם במיוחד, שהתעקש להוכיח, גם במהלך המשפט, את יעילותו ואת דבקותו במטרה שהציבו בפניו הממונים עליו. ארנדט כתבה על אדם חי, פושע ששכלל באמצעות כישרונותיו הבירוקרטים את השיטה שאפשרה לרצוח מיליונים ביעילות מרבית, וניסתה לפענח את המנגנונים הפנימיים שהפעילו אותו. אחת התשובות שהציעה בספרה הייתה שאייכמן היה מוגבל בחשיבתו. היא ניסתה להוכיח זאת, בין היתר, בכך שציטטה את דבריו הבנחנה ארנדטאליים, הסותרים, רצופי הקלישאות. כך למשל אמר פעם אחת במהלך המשפט, "אני אקפוץ, צוחק, אל תוך קברי, ביודעי, שבבור זה נמצאים חמישה מיליון אויבי הממלכה," ובהזדמנות אחרת אמר: "אני אשמח לתלות את עצמי בפומבי, כאזהרה לכל האנטישמיים עלי-אדמות."

מסקנותיה של חנה ארנדט, שמתחה בספרה ביקורת על עצם קיום המשפט בישראל (היא סברה שאייכמן פשע נגד האנושות, לא רק נגד העם היהודי, וכי ראוי שבית דין בינלאומי ישפוט אותו), על התובע, גדעון האוזנר, ועל הממשלה, נותרו שנויות במחלוקת. לאורך שנים רבות סירבו לתרגם את ספרה לעברית, הוא ראה אור לראשונה רק לפני שבע שנים, ועד אז הוטל עליו בישראל מעין חרם ממסדי.

כמובן שאל תודעתו, מחשבותיו ומניעיו של אייכמן לא יכלה ארנדט  לחדור באמת. איש אינו יכול להיכנס אל נפשם של בני אדם מציאותיים. את זאת יכולה לעשות רק יצירה ספרותית, אם הסופר שבורא את דמויותיו מצליח בכישרונו להפיח בהן רוח חיים, עד שהן משכנעות ואמיתיות לא פחות, אולי בעצם יותר, מהאנשים שאנחנו מכירים מחוץ לספר.

נס כזה מתרחש ברומן אנשים טובים, שכתב ניר ברעם, ולא בכדי אני מקרבת אותו כאן אל הספר דו"ח על הבנליה של הרוע.

ניר ברעם מעלה בספרו שתי דמויות, תומס הגרמני ואלכסנדרה-סאשה הרוסייה. תומס פרסומאי, שפועל בברלין בשנות ה30 בברלין. (מי שקרא את הספר להיות ברפובליקת וימר, שכתב בעז נוימן, יודע עד כמה שגשגה בגרמניה, בין שתי מלחמות העולם, מה שנוימן מכנה "תרבות הפרסומת"), סאשה אישה צעירה, בת למשפחת אינטלקטואלים יהודים, שחיה בלנינגרד.

נסיבות החיים הקיצוניות של תקופתם מגלגלות את תומס ואת סאשה להתנהגות קיצונית ולא צפויה. כדברי גב הספר (כדי לא לחטוא בספוילרים): הוא "מעמיד את כישרון המכירה שלו לטובת המשטר הנאצי", והיא, כדי להציל את אחיה, "כורתת ברית עם המשטר שהחריב את משפחתה." אנשים טובים שמעשיהם רעים.

תומס וסאשה ניחנים ביכולת נדירה להבין את מניעיו של הזולת, לרדת לעומק מחשבותיו, צרכיו, רצונותיו, ואז – להיעזר בתובנות הללו ולנצל אותן. בעיתות שלום השתמש תומס ביכולות שלו כדי למכור מוצרים. עכשיו הוא נדרש לפענח עמים זרים, כדי לעזור למשטר הנאצי לשלוט בהם. סאשה אדם רגיש. היא קוראת מחשבות, שמה לב לדקויות שבקשרים בין האנשים הסובבים אותה. היא מקדימה להבחין בהתרחשויות, ואף צופה אותן מראש, לטובתה. היכולת הזאת, התחכום שבו היא מסוגלת להבין דברים סמויים, אמירות שלא נאמרות, רצונות מוסתרים, מאפשרת לה להיאבק, לשרוד, לגבור. שניהם, תומס וסאשה, מתחילים בהתנהגות שהיא בעיניהם סוג של פשרה, רע הכרחי ובלתי נמנע, ועד מהרה מוצאים את עצמם עושים דברים שבנסיבות אחרות היו מן הסתם מגנים ומוקיעים.

מה שמעניין במיוחד ברומן הזה, היוצא דופן בפירוט שבו הוא כתוב, בקצב הסבלני והמדויק שלו, הוא האופן שבו הרומן עצמו כמו מדגים את העניין שעליו הוא נכתב: הדמויות של ניר ברעם בוחנות כליות ולב, וניר ברעם חודר לנפשן, אולי כמו שחנה ארנדט הייתה רוצה לחדור לנפשו של אייכמן, כדי להבין אותו. הסופר עושה לשני אלה בדיוק את מה שהם עושים לסובבים אותם: יורד לעומקם, מפענח את מניעיהם הסותרים לפרקים, כמעט משתמש בהם, כפי שהם משתמשים בזולתם, כדי לומר לקורא: ראה הוזהרת. גם אתה עלול להגיע לשם, אל המקום שבו הרוע והבנאליה נפגשים ומזינים זה את זה.

במציאות אנשים אינם יכולים לקרוא מחשבות. אבל אנשים טובים הוא ספרות משובחת ומשכנעת לחלוטין. אפשר כמעט לשכוח לרגעים שתומס וסאשה מומצאים, וששום בית דין של מטה אינו צפוי לחטוף אותם כדי לשפוט אותם על מעשיהם.

וירג'יניה וולף: שעות חייה האחרונות

המלחמה שבחוץ, הטירוף שבפנים, הקולות, הזיכרונות, השדים, והמכתב שבו הסבירה מדוע החליטה לשלוח יד בנפשה

על מה חושבת אישה שצועדת בדרך לנהר, אחרי שמילאה את כיסי מעילה באבנים כבדות, כדי להיטיב לשקוע? אילו מחשבות מקננות ברגעים כאלה במוחה של אישה, ששנים קודם לכן אמרה: "מותי יהיה החוויה האחת שאותה לא אתאר לעולם"?

שמה וירג'יניה וולף. היא סופרת שמרבה לתאר את חייה במכתבים, ביומנים, בפרוזה. כתבה תשעה רומנים, שישה קבצי סיפורים, ארבע ביוגרפיות, 14 ספרי עיון, מחזה, תרגומים. כל זאת, לפני גיל 60. כתיבתה הספרותית חדשנית. היא נמנית עם מחדשי הסגנון האמנותי הנקרא "זרם התודעה": ניסיון לשחזר במילים את שטף המחשבות החולף במוחה של הדמות כדי לחדור עמוק ככל האפשר אל נפשה. באחד מחיבוריה, "חדר משלך", בדתה דמות – אחותו של שייקספיר, שהייתה לא פחות כישרונית מאחיה, אבל לא הצליחה לממש את הישגיה כי תנאי החיים שלה לא איפשרו זאת. "אני אחותו של שייקספיר", נוהגות פמיניסטיות לומר עד היום.

חדר משלך
החדר שבו נהגה וירג'יניה וולף לכתוב, בביתה שבססקס,  ממנו יצאה לדרכה האחרונה.

בדרך אל המוות היא חוצה שדה מוכר: השדה שאליו יצאה כל יום במשך שנים לצעדת הבוקר. האדמה עסיסית וספוגה במים, הנוף ירוק, אך השמיים אפורים. עדיין קר כאן, בדרום אנגליה, באביב של 1941. ביתה שבלונדון נהרס בהפצצות. גם כאן, בכפר הקטן שבו היא גרה עם בעלה לנרד, נפלה פצצה לפני ימים אחדים. היא פגעה בגדת הנהר הסמוך לבית. נוצר אגם קטן שמושך אליו עופות מים. צווחותיהם יהיו הצלילים האחרונים שתשמע

מלחמת העולם השנייה פרצה שנתיים וחצי קודם לכן. הסופרת ובעלה, יהודי אתיאיסט, דור רביעי באנגליה, כבר החליטו שאם היטלר ימשיך לנצח, אם הרוע ישתלט על העולם, הם יתאבדו ביחד. יש להם אפילו תוכנית: הם ירעילו את עצמם באמצעות צינור המפלט של מכוניתם. לצורך כך הם מקפידים תמיד להשאיר ברשותם כמות מספקת של דלק. אבל הבוקר החליטה וולף לא לחכות. היא יצאה לדרכה לבדה, בחרה לעצמה מוות אחר. אולי היא רואה בעיני רוחה את אופליה הטבועה, העטורה בפרחים. אולי היא חסה על בעלה, שימשיך לחיות בלעדיה עוד 28 שנים, באותו בית, באותו כפר.

לפני שיצאה, כתבה לו מכתב פרידה. השורות בכתב ידה לא יציבות, נוטות כלפי מעלה. השוליים משוננים. בין המילים נותרו חללים גדולים, ריקים. "אני מרגישה שאני שוב יוצאת מדעתי", כתבה. "התחלתי לשמוע קולות, ואני לא יכולה להתרכז". היא הסירה מעליו כל אשמה: "לך אני חייבת את כל האושר של חיי. היית אליי טוב וסבלני… בלעדיי תוכל לעבוד".

סרט תיעודי על חייה ומותה של וירג'יניה וולף

היא לא העלתה על דעתה שלנרד וולף ייזכר אך ורק בשל נישואיו לה.  ודאי גם לא שיערה בנפשה שהתאבדותה תעורר פולמוס ציבורי שיגיע עד לכתיבת מכתבים לעיתונים: באיזו זכות, תקפו אותה, הרשתה לעצמה להתאבד? ומדוע הוצגה כאדם רגיש יותר מאחרים, שגם הם סובלים מהמלחמה, אולי אף יותר ממנה, אבל חסים על יקיריהם וממשיכים להתמודד במקום לטעון כי אינם יכולים עוד?

בעלה, האיש שאהב והעריץ אותה, חש צורך להתנצל בשמה, להגן עליה ולהסביר שלא הזוועות החיצוניות, אלא הפנימיות, הן שהכריעו אותה.

את המגע הראשון שלה עם המים, כובדם על גופה, הקור, הבעתה הבלתי נמנעת, ההתגברות עליה, השקיעה האטית – את כל אלה מוטב לא לנסות ולדמיין. גם לא את שדי הטירוף "השחורים, השעירים", שתיארה במכתביה. אין צורך לחשוב על ילדותה: אמה שמתה כשהייתה בת 13, אחותה המפגרת שנותקה מהמשפחה ונכלאה בחדר עד שנשלחה למוסד. מומלץ גם לא לחשוב מה עבר עליה כששני אחיה החורגים פגעו מינית בה ובאחותה.

אפשר להניח לאלה, לחייה ולמותה, ופשוט לשוב ולקרוא את ספריה.

טור על סופרות באקס נט

הסרט "שלגי הקילימנג'רו" ומעשים טובים

מה יעשה דייג עני המתקשה לפרנס את חמשת ילדיו כשהוא מגלה שאין מי שיטפל בשני היתומים של שכנתו? מה עושים מרבית בני האדם כשהם רואים גור חתולים בן יומו, נטוש ופועה בצד הדרך?

לא כל מי שעיניו פקוחות והוא רואה מצוקה, מסוגל למצוא בתוכו את הרצון, הכוחות, הפנאי, המלאי הרגשי, כדי להסיט את עצמו מהמסלול שבו התהלך עד אותו רגע, ולהושיט עזרה, אפילו כשמדובר רק בגור של חתולים, כלומר, בסיוע פשוט יחסית וקצר טווח – לאסוף אותו, להוציא אותו מתוך הסכנה המיידית, להאכיל אותו כמה ימים, עד שיתחזק, כדי שחייו לא יימחקו עוד בטרם התחילו. קל וחומר שמרבית בני האדם היו מהססים לאמץ ילדים, שהמחויבות כלפי ההתערבות בגורלם מוחלטת, כי מי שכבר נטל אותה על עצמו אינו רשאי לסגת.

"כמה טובים הם העניים" – הוא שמה של פואמה שכתב ויקטור הוגו. היא מתארת דייג עני ואשתו שמחליטים, כל אחד מהם בנפרד, לאמץ את שני היתומים של שכנתם. כשהבעל מגיע הביתה כדי להודיע לאשתו מה הוא מתכוון לעשות, הוא מגלה שהילדים כבר שם. אשתו הקדימה אותו.

שלגי קולימנג'רו הפוסטר של הסרט

הסרט "שלגי הקילימנג'רו" מתבסס על הפואמה. בשלביו הראשונים היה אמור אפילו לשאת את אותו השם, למעשה, סיפר הבמאי, לאחר שקרא את השיר, חיפש את העלילה שתגיע בסופה אל רגע השיא: בני הזוג העניים שמחליטים לאמץ שני ילדים.

בסרט אלה מישל ואשתו, מארי קלייר. הוא יושב ראש ועד עובדים, שמתוך הגינות מופלגת גורם לפיטורים של עצמו, היא מטפלת בזקנה שילדיה זונחים אותה. חרף העובדה שמישל מובטל, הם מלאים בשמחת חיים. חבריהם וילדיהם מארגנים להם מסיבת יובל לנישואיהם. אחת המתנות שהם מקבלים היא כרטיס נסיעה לקילימנג'רו. מתנה אחרת: חוברת קומיקס אהובה שאבדה למישל בילדותו, וחברו הטוב מספר שמצא אותה בחנות של ספרים ישנים. כמה ימים אחרי המסיבה העליזה מישל ומארי קלייר נשדדים, ושתי המתנות שקיבלו נגזלות מהם. בעזרת חוברת הקומיקס הם מגלים שהשודד הוא צעיר שפוטר מהמפעל וזקוק לכסף כי הוא מטפל באחיו, שאמם מזניחה אותם. מישל ומארי קלייר מתחילים לטפל בחשאי בילדים, שאחיהם נשלח למעצר, עד לרגע שבו כל אחד מהם מחליט לקחת על הילדים אחריות מלאה.

תמונת השיא של הסרט היא זאת שבה מישל מגיע כדי לבקש את רשותה של מארי קלייר לאמץ את הילדים, והיא, שכבר יודעת לְמה הוא חותר, מחייכת אליו כצופנת סוד משמח מאוד שיתגלה בעוד רגע, מאושרת מכך שכיוונה לדעתו. ולשניהם ברור שאין כאן בעצם שום הפתעה: אמנם הם דלים בכסף, אבל הם עשירים במשאבים אחרים: מאגרים עצומים של אהבה, הומור, הבנה ושותפות אמיתית. נדיבותם מאפשרת להם להגיע בפשטות ובלי קושי להחלטה שכלל אינה מובנת מאליה.

ביום שצפיתי בסרט "שלגי הקילימנג'רו" התבקשתי להיעתר לעניין שההסכמה לו הייתה כרוכה באי נוחות קלה, הזדמנות לעשות איזה חסד פעוט, מצווה קטנטונת שנקרתה בדרכי, ולא שמחתי אליה. לפני הסרט צרמו הקולות הפנימיים שהסיתו ואמרו – למה שתוותרי על הצרכים שלך למען אלה של אחרים.

אבל משהו השתנה בעקבות הצפייה בסרט, חלה איזו הצטללות פנימית, ונוצר רצון וצורך להידמות, ולוא במעט מזעיר, לנדיבות של העניים הטובים, האנשים המומצאים ההם, שלא היו באמת, אבל יכלו להיות.

לא פעם אני תוהה אם הצורך בהקרבה גדולה מגייס כוחות רבים, מה אִפשר לאנשים להיעשות חסידי אומות עולם, האם האומץ והנדיבות נוצרו כל יום מחדש, האם נולדים אתם, ואיך אנשים רגילים, לא רעים במיוחד, שלא היו מסוגלים לוותר על הצרכים שלהם, יכלו אחר כך לאהוב את עצמם די הצורך כדי שיוכלו להמשיך לחיות.

את המצווה הקטנה ההיא קיימתי באותו יום, לשמחתי.

האחים טביאני:, "הלילה של סן לורנצו": האומנם יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו?

מה יותר טבעי לבני אדם – לנהוג זה בזה באכזריות, לאבד את היכולת להזדהות עם הסבל של הזולת, או הצורך העמוק לראות את האחר ולהושיט לו יד במצוקתו? להזדהות ולהבין, או לשנוא, להתנפל, להכחיד? לשלול את אנושיותו של אדם אחר, או לחוס עליו בצערו ולחבור אליו בשמחותיו? לפצוע אותו, או לטפל בפצעיו?

מה שמתרחש במקומותינו בימים אלה מחזק את ההרגשה שאכן, הרוע מוטמע בטבע האנושי, שתנטוס, הדחף אל ההרס, המוות העצמי וההרג, יכול לגבור על יצר הקיום ועל שמחת החיים.

בסרט "הלילה של סן לורנצו" יש תמונה אחת, קצרה מאוד, שנוגעת בחריפות רבה בכל השאלות הללו. עלילתו של הסרט מתרחשת בימי מלחמת העולם השנייה. התושבים של אזור כפרי באיטליה מוצאים את עצמם במלחמת אזרחים: לוחמי רזיסטנס כנגד הפשיסטים. כולם שכנים ומכרים, אפילו קרובי משפחה. הם נקלעים לקרב שנערך בתוך שדה חיטה, קוראים זה אל זה קריאות כמו – "אני מכיר אותך, אתה קרלו מפיסטוניה, הדודן של אלפרדו!"

בתוך כל הלחימה מתרחש רגע אחד ששובר את הלב: שתי קבוצות אויבים נקלעות לאותו שדה חיטה. לכל אחת מהן יש מישהו שנפצע זה עתה, ממש לעיני הצופים. הם מתקרבים ורוכנים אל הפצועים שלהם, כדי לטפל בהם. ואז, מתוך בלבול וסערת הנפש, מושיט אחד יד אל הקבוצה האחרת ומבקש עזרה. בלי היסוס מושיט לו האחר מימייה: התגובה האנושית, המובנת מאליה, זאת שלא אמורה להיות מוטלת בספק: יש כאן פצוע. לכם יש מים. עזרו לנו.

אבל כהרף עין אחרי כן מגלים שני הצדדים מי שָרוּע לידם. תנטוס מזנק ממקומו, ההתנפלות, הירי, ההרג, מתחדשים. מה יקרה לפצועים שלפני רגע טיפלו בהם? מה יקרה לאלה שטיפלו?

האם נחרץ הדין של כולנו להירצח או להרוג?

 

ניקולס וינטון: מה שאדם טוב אחד יכול לעשות

בימים שבהם המציאות מציפה ברוע, אלימות ואכזריות, אפשר אולי לשאוב עידוד מהמחשבה על אדם טוב אחד ועל ההשפעה המופלאה שהייתה למעשיו.

הסיפור התרחש לפני שנים רבות, שינה את חייהם של מאות  – במרוצת הזמן אלפי  – אנשים, ואז נשכח. הוא צף שוב ועלה לתודעה רק לפני שמונה עשרה שנה, וממשיך מאז לרגש את מי ששומע עליו.

וכך קרה: גברת אנגלייה אחת, אישה בשנות השבעים לחייה, עלתה אל עליית הגג של ביתה, אחרי שלא ביקרה שם זמן רב מאוד. אולי מעולם לא. אין לדעת מה דחק בה להיכנס לחדר הנטוש ההוא, ואי אפשר שלא להודות לה על כך שעשתה זאת.

האישה החלה להזיז חפצים, עד שנתקלה להפתעתה במשהו שהתמיה אותה ועורר את סקרנותה: כמה תיבות ובהן מחברות גדושות ברשימות כתובות בכתב ידו של בעלה, ולצדן תיקיות מאובקות עם תגים, שנכתבו עליהם שמות.

האישה, גרטה וינטון פנתה לבעלה ניקולס, ששמונה שנים לפני כן, בהיותו בן שבעים ואחת, זכה להתקבל כחבר במסדר האימפריה הבריטית  בזכות פעילותו למען קשישים. ניקולס ניסה לפטור אותה בלא כלום, ורק אחרי שגרטה התעקשה, סיפר לה שכל החפצים הללו קשורים במשהו שעשה בעברו. ליתר דיוק, חמישים שנה לפני כן.

גרטה המשיכה להפציר, והוא סיפר, בלי להתפאר ובלי להתפעל:

בסוף שנת 1938, כמה חודשים לפני שפרצה המלחמה, בהיותו בן עשרים ותשע, הזדמן וינטון לפראג, בדרכו לחופשת סקי בשוויץ. במקרה נודע לו על אלפי היהודים המנסים, אך אינם מצליחים, לברוח, נוכח האיומים מגרמניה. וינטון ויתר על חופשת הסקי ופתח בפעילות יזומה, פרטית, מסע הצלה שניהל איש אחד, כדי למלט כמה שיותר ילדים יהודים.

כדי לשכנע את הרשויות הבריטיות בקיומו של הארגון שהמציא, השתמש וינטון בנייר מכתבים של ארגון שטיפל בפליטים, הוסיף כותרת "מחלקת הילדים" ואת שמו כמי שעומד בראש המחלקה.

"כלומר, הצלחת לפעול בעזרת… תרמית קלה?" נשאל באחד הראיונות הרבים בעיתונות ובטלוויזיה, לאחר שמעשיו התגלו, בזכות אשתו.

"אפשר להגיד שכן…" הסכים וינטון, וחייך בשובבות.

"מחלקת הילדים" פעלה מתוך משרד קטן במרכז לונדון. אמו של וינטון וצוות מתנדבים פעלו שם. במשך היום עבד וינטון בבורסה הלונדונית. בערבים – נאבק בבירוקרטיה הבריטית. כדי להוציא את הילדים מפראג, היה חייב למצוא משפחות בריטיות שיסכימו לקחת אותן. הוא הפיץ את תצלומי הילדים, ומאחר שהרשויות הבריטיות התמהמהו בהוצאת אישורי מסע, התחיל לזייף אישורים כאלה. בנוסף, נאלץ להפעיל קצת סחטנות כספית.

"אם כך," הוא נשאל, "זייפת ועסקת בסחיטה?"

וינטון בן המאה וארבע צחקק כשהשיב: "הצלחתי. זה הדבר היחיד שהיה חשוב."

לא רק ברשויות הבריטיות נאלץ וינטון להיאבק. בשלב מסוים החלו גם ארגונים יהודיים בצ'כוסלובקיה להתנגד לפעילותו, כי וינטון העביר את הילדים למשפחות לא יהודיות ברחבי בריטניה. וינטון, שהוריו היו יהודים שהתנצרו, סירב להתרגש. "אם הם מעדיפים ילדים יהודים מתים על פני ילדים יהודים שגדלים במשפחות נוצריות, זאת הבעיה שלהם," אמר והמשיך בפעילותו.

את עשרים הילדים הראשונים הוציא מפראג יום לפני הפלישה הגרמנית לצ'כוסלובקיה. גם אחרי כן עדיין הרשו הגרמנים לילדים יהודים לצאת. זה התאים למדיניות "טיהור אירופה מיהודים." ההחלטה על "הפתרון הסופי" תגיע רק שלוש שנים אחרי כן.

וינטון המשיך בפעולות ההצלה ממש עד הרגע האחרון. הרכבת שכבר לא יצאה לדרך נעצרה ב 1 בספטמבר 1939, היום שבו פרצה מלחמת העולם השנייה. הילדים שהיו עליה נשארו בפראג, ויש להניח שנרצחו.

במהלך המלחמה התנדב וינטון כנהג אמבולנס של הצלב האדום, התחתן, גידל ילדים, ולא סיפר לאיש על מה שעשה לפני המלחמה. כשנשאל בדיעבד מדוע שמר זאת בסוד זמן כה ממושך השיב, "לא שמרתי שום דבר בסוד. פשוט לא דיברתי על כך."

לאורך עשרות שנים, עד שגרטה גילתה את המחברת בעליית הגג, לא היה לילדים מושג מי בעצם הציל אותם, כיצד בדיוק זה קרה. גרטה פנתה עם המידע לאליזבת מקסוול, אז אשתו של רוברט מקסוול, שקידמה את הסיפור והפיצה אותו.  הBBC  הפיק סרט, שבו סופר הסיפור.

בסופו של הסרט אמרו לווינטון, לאור המצלמות, כי האישה היושבת לצדו, היא אחת הניצולות. ההתרגשות שבה התחבקו השניים התעצמה לאין קץ כמה רגעים אחרי כן כאשר המנחה של האירוע ביקשה שכל מי שנמנה עם הילדים שהציל וינטון יקום על רגליו. לתדהמתו של ניקולס וינטון קמו כל הנוכחים על רגליהם. הוא הסתובב וראה את תוצאות מעשיו, גבורתו, נדיבות לבו והיוזמה הייחודית שנקט עשרות שנים לפני כן.

הנה הקטע מתוך תוכנית הטלוויזיה של הBBC

כל האנשים הללו, 669 במספר, הקימו משפחות, גידלו ילדים, ועכשיו כבר נכדים ונינים. כשמראיינים חלק מהם לצד בני המשפחה שלהם אי אפשר שלא לחשוב על הפתגם "כל המציל נפש אחת… כאילו הציל עולם ומלואו."

ניקולס וינטון עם כמה מהניצולים

ניקולס וינטון עדיין חי. כיום הוא בן מאה וחמש. אחת הניצולות כתבה עליו ספר, וספר נוסף If It's not Impossible כתבה השנה גם  בתו. אתר האינטרנט המוקדש לו נושא את השם: כוחו של הטוב.

"אם משהו לא בלתי אפשרי, ודאי תימצא הדרך לעשות אותו," אמר וינטון, כשסיפר על מעשיו. צניעותו ועוז רוחו ממשיכים לעורר השראה בכל מי ששומע עליהם.

הילדים שווינטון הציל חיו, אבל הוריהם נרצחו לא זכו לראות אותם גדלים ומקימים משפחות. הסבל לא הוכחד: מי מסוגל בכלל לחשוב על כאבם של אנשים שנאלצו להיפרד מהילדים שלהם, בידיעה שוודאי לא יראו אותם שוב. מי יכול לדמיין מה חשו הילדים שגדלו אצל משפחות שגילו כלפיהם נדיבות ראויה לציון, אבל לא היו המשפחות שלהם. (משהו על סבלם של הילדים הללו אפשר לקרוא ברומן נערה מברלין שכתב הסופר האנגלי ג'ייק ווליס סימונס.)

ובכל זאת, אפשר לשאוב נחמה מסוימת מכך שהטוב  של אדם אחד הביס מעט מהרוע של אנשים רבים.

האם כשמתרגמים שיר רצוי להבין את המקור?

ומה קורה כשמתרגם מחמיץ את העיקר.

את התשובה העגומה לשאלה הזאת אפשר לראות כשקוראים את התרגום לשיר Musée des Beaux Arts, מאת המשורר האנגלי וו' ה' אודן.

הנה השיר המקורי:

אודן, המוזיאון לאמנות יפה

תרגום של השיר לעברית הופיע בספר שהוא חלק ממפעל  מונומנטלי של מתרגם אחד: סדרה של שבעה כרכים המחזיקה תרגומי שירה משלל  שפות: אנגלית, צרפתית, לטינית, גרמנית, ספרדית, רוסית, איטלקית, פולנית.

התקלות בתרגום המסוים הזה רבות, וחלקן ממש מפתיעות.

הנהו:

המוזיאון לאמנות מודרנית מאת אודן

תחילה, כדי להתעכב על הטעות החמורה והבלתי אפשרית ביותר, נציין כי השיר מתאר שלוש תמונות במוזיאון, את אחת מהן צייר ברויגל ושמה: "נוף עם נפילתו של איקרוס" (היא הוזכרה ברשומה "בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח?").

בתמונה של ברויגל איקרוס, המופיע בשם היצירה, אינו מצויר במרכז התמונה: רואים רק את שתי רגליו הלבנות מתנופפות באוויר, מעל פני המים. הן חלק גופו האחרון שבעוד רגע ייבלע גם הוא בים. איקרוס לא ציית לאביו, עף גבוה מדי אל השמש, שהתיכה את הדונג בכנפיו, והוא נפל וטבע. לשמש יש בתמונה מקום מרכזי, אורה יוקד ומסנוור, אליה שאף איקרוס, ובגללה איבד את יכולתו לעוף. השורה בשיר אומרת:

…the sun shone / As it had to on the white legs disappearing into the green / Water…

כלומר: השמש זרחה, כפי שנאלצה, על הרגליים הלבנות שנעלמו בתוך המים הירוקים.

בתרגום שלפנינו: "השמש זרחה כרגיל מוצנעת על רגליה הלבנות / אל תוך המים הירוקים."

רגליו של איקרוס, שהן מוקד התמונה (והשיר!) נמוגו בתרגום ואינן עוד. במקומן קיבלה השמש רגליים לבנות (?) והיא עצמה "מוצנעת". כל ניסיון להבין את המשפט, גם בלי לחפש את הקשרו לשיר המקורי, נכשל. השמש מוצנעת? יש לה רגליים, והן לבנות? הכיצד?

הלאה: השיר מתאר, כאמור, תמונות. יש בו שלושה בתים ובכל אחד מהם מופיעה תמונה אחרת מתוך המוזיאון. הראשונה שבהן היא הלידה המופלאה, הנסית, של ישו: "the miraculous birth". בתרגום: "…נס שבלידה". כלומר –  כל לידה שהיא!

באותו בית בשורה when the aged are reverently, passionately waiting… מדבר אודן על העדים להולדתו של ישו. המלאכים, או הרועים, בהתאם לגרסאות השונות של השליחים, אולי בכלל – שלושת האמגושים שהגיעו בעקבות כוכבו של המשיח שנגהּ במזרח, כדי לסגוד לו. בכל מקרה, התרגום שלפנינו גורס כי זהו "הזקן" ש"ממתין / מלא הערצה ולהט…" הפסיון, סיפור לידתו של הנוצרי, המנבאת את ייסוריו ומותו, נהפך לאיזה זקן מעריץ שיושב ליד דלת חדר הלידה וממתין…

מושג נוסף מהנצרות, martyr, שמוזכר בתמונה השנייה, עובר במקור עינויים , אבל בתרגום נוסף לו גיור, שכן הוא מת כמו יהודי טוב, "על קידוש השם"…

"חיים כלביים", doggy life – כלומר חיים שיש בהם הנאות ושעשועים אופייניים לכלבים, נהפכים ל"חיי כלב" שפירושם בעברית, לפי מילון אבן שושן, כִּנּוּי לְחַיֵּי דֹּחַק וּמַחְסוֹר.

וישנם גם כמה אי דיוקים פחות מהותיים: חלון נהפך לחלונות, לא מסודר נהפך למזוהם, ילדים שלא התעניינו במיוחד בלידתו של ישו מתוארים בתרגום כאילו הם אדישים "תמיד"… the forsaken cry, הזעקה האבודה, בתרגום – "זעקת הנטישה", הנער, איקרוס, נהפך לסתם איזה "צעיר", הסוס שבשיר Scratches its innocent behind on a tree, כלומר –  מגרד את אחוריו על גזע עץ, בתרגום "את עכוזו החף שף על קליפת העץ".

כל השיבושים הללו מעוררים  חשד עמוק כלפי כל עשרות, אם לא מאות,  התרגומים האחרים שבסדרת הספרים הזאת.   ומתחשק לומר למתרגם רב העשייה שלפעמים "תפסת מרובה, לא תפסת".

בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח?

לפני ימים אחדים התפרסם תצלום של תושבי שדרות יושבים על גבעה סמוכה לישובם, צופים בהתקפה של צה"ל על עזה ופורצים מדי פעם בתשואות.

המראה קומם את כתבת הסי-אן-אן , שגינתה אותו במילים כה חריפות, עד שהממונים עליה העבירו אותה מתפקידה.

לפני שנים אחדות הרעיש תצלום אחר את הציבור האמריקני:

צעירים אמריקנים על רקע הפיגוע במגדלי התאומים צלם גרמני, תומס הפקר צילם אותו ב-11 בספטמבר 2001. הפקר בחר לגנוז את התצלום, ופרסם אותו רק כעבור חמש שנים. מה רואים בו? אלה, כמובן, מגדלי התאומים בניו יורק, זמן לא רב אחרי אחד מפיגועי הטרור הקשים ביותר שנודעו. אבל ההרס המחריד מצוי בתצלום הזה רק ברקע. שם, באופק, מתאבך עשן, והשבר המתחולל נהפך לפרט שולי. כי בקדמת התמונה יושבת חבורה של בני נוער אמריקניים. האופניים שאתם הגיע אחד מהם מונחים ביניהם. בעוד רגע ישוב ודאי לרכוב עליהם, בדרכו חזרה אל המשך חייו. הצעירים יושבים קרוב אל שפת המים. תנוחת הגוף שלהם רגועה, הם רוכנים או נשענים לאחור, שלושה מהם מתעלמים במפגיע, או סתם מחוסר עניין, באסון המתרחש, יושבים עם הגב אליו, מביטים זה בזה. רק שניים מהם צופים במתרחש מאחורי גבם של האחרים, וביניהם רק אחד נראה מוטרד, יושב בכריעה מתוחה. האווירה המצטיירת מהתצלום נינוחה: מים כחולים, שיחים מטופחים, הבעות פנים מחויכות, שיח רעים בתוך מפגש חברתי שהמשתתפים בו אינם מוטרדים במיוחד ממה שקורה מבחינתם ברקע.

כמעט כמו בציורו המפורסם של האמן הפלמי פטר ברויגל "נוף עם נפילתו של איקרוס", האמור לתאר את סיפורו העגום של איקרוס, מתוך המיתולוגיה היוונית: דדלוס בנה לו  ולבנו איקרוס כנפיים מדונג ונוצות, כדי להימלט ביחד מהכלא. התוכנית הצליחה. כמעט: הם אכן המריאו ועפו אל החופש, אבל איקרוס שסירב לציית להנחיות אביו עף גבוה מדי, התקרב אל השמש, שהתיכה את הדונג בכנפיו. איקרוס נפל לים וטבע.

ברויגל, נוף עם נפילתו של איקרוס

מי שמתבונן בציור מופתע: הנוף המובטח קיים, אבל היכן מי ששמו מופיע בכותרת של התמונה? הנה רואים ים, אוניות, איכר חורש, דייג רוכן מעל המים, רועה עם צאנו שעומד ומשקיף כלפי מעלה בתימהון, עיר רחוקה, צוקים על שפת המים, משהו שנראה כמו הריסות של בית עתיק, ומעל לכול – שמש צהובה, ענקית, שממלאת את השמים באור חד ומסנוור, אבל העיקר, הנער הנופל, איקרוס עצמו, איננו.

מבט נוסף מגלה אותו: הנהו, מרומז וכמעט סמוי מהעין, בפינה התחתונה הימנית, גופו כבר נעלם במים, נותרו רק שתי רגליים מוקפות באדוות, הנער שוקע, הנער טובע, בעוד כמה שניות ייבלע ויעלם בים. ואיש לא ידע. איש לא לא ראה. אין בכל התמונה אף אחד שהבחין בנפילה. שראה את הבהלה, האובדן, הקץ. הכול שקועים בעיסוקיהם – הספינות שטות, השמש זורחת, האיכר חורש, הדייג דג. אפילו הרועה, שמשהו מטריד את מנוחתו – האם הוא מתבונן במראה המוזר, באב השכול, שממשיך לרחף בשמים?  – אינו פנוי לראות את הבן ואת מצוקתו.

בעיצומה של מלחמת העולם השנייה כתב המשורר האנגלי וו' ה' אודן את השיר "המוזיאון לאמנות", בהשראתו ציורו של ברויגל: אמני העבר, נכתב בשיר, היטיבו לתאר את האדישות של אלה הסובבים זולת סובל. לאף אחד – בני אדם, חיות, הטבע, לא ממש אכפת. כך, ממש ברגעים שבהם מתרחשים ייסורים, או אפילו בשעת אירועים מופלאים שיש בהם חשיבות קוסמית, "מישהו אוכל, או פותח חלון, או סתם מתהלך." הנה, בזמן שישו נולד, המשיכו ילדים שווי נפש להחליק על אגם בשולי היער. לצדו של מרטיר הסופג עינויים שיהפכו אותו לקדוש, מתרוצצים כלבים, וסוס מגרד את אחוריו, וכשאיקרוס השמיע את זעקתו האומללה, זעקת האובדן, המשיכה הספינה לשוט, האיכר שמע משהו אבל לא הטריד את עצמו ולא התרגש, ולשמש, האשמה  לכאורה,  היא זאת שהתיכה את הדונג, לא היה בעצם תפקיד פעיל. היא רק זרחה, כי כך הוטל עליה.

כמו במחזה "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" מאת תום סטופרד, שבו קרעים קצרים מהעלילה העיקרית של המלט נראים בשוליים, ובקדמת הבמה מופיעות שתיים מהדמויות הזניחות ביותר במחזהו של שייקספיר, כך גם אצל ברויגל, אצל אודן, ובתצלום של הפקר: העלילה החשובה נמצאת ברקע, ובקדמת ההתרחשות מתוארים החיים הרגילים, אלה שאינם שמים לב לעיקר אלה שהם, למצער, אדישים אליו.

הצעירים האמריקנים שתועדו בשנת 2001 בשעה שישבו והתענגו על השמש הנעימה דווקא ביום הקשה ההוא הסבירו שהצלם לכד רק רגע אחד קצר ולא משקף. לטענתם, את מה שחשו לנוכח המראות המחרידים לא יכול היה הצלם לתעד. תושבי שדרות אמרו שאת צהלות השמחה השמיעו לא למראה החורבן של עזה, אלא רק כאשר היו עדים ליירוט מוצלח של רקטה שמשוגרת לעבר ישראל, ובעצם –  להצלתם מפני האיום הישיר המשוגר לעברם.

כל כך הרבה כאב, אימה, ייאוש, מוות, אובדן, ממלאים בימים האחרונים את הלבבות. האם, אני תוהה, צודקים ברויגל, אודן, תומס הפקר? האם הסבל של הזולת, לא של עצמנו, באמת קיים רק בשוליים, ואין מי שיראה אותו, ואויב אכזרי במיוחד,  והסבל והאימה שהוא ממיט עלינו בימים אלה, אינם יכולים שלא להקהות את הלב?

האם יש בימים אלה ערך לפסוק מתוך ספר משלי האומר: "בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ," והאם מותר לייחל לכך, גם בשעה ששקועים בהגנה עצמית, כמו שכתוב באותו פרק עצמו, "כִּי בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה וּתְשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ"?

איך דוריס לסינג קשורה ליירוטים

ומה יש למשורר וו' ה' אודן לומר על המלחמה

"לחדשות, לעיתונים ולהודעות התרגלנו, ובכלל לא בזנו להם: בלעדיהם היינו מתייאשים, היינו נחרדים. יש כמובן צורך בגושפנקה הרשמית, במיוחד בתקופה שבה שום דבר לא פועל בהתאם לציפיות. אבל בשלב מסוים התחוור לכל אחד מאתנו שאיננו מסכימים לקבל את העובדות. הן הצטברו ויצרו תמונות שונות לחלוטין מכל מה שהתפרסם…" ( Memoirs of a Survivorזיכרונותיה של ניצולה, דוריס לסינג. הספר לא תורגם לעברית, אבל עוּבּד לסרט, בכיכובה של ג'ולי כריסטי.)

בימים האלה, כשהטלוויזיה או הרדיו, או שניהם, פתוחים כל העת, וכמעט בכל בית מופיעים המראות בעת התרחשותם – לשמאלי פוסע ממש ברגע זה חייל חמוש בשדה חיטה, והנה התחלפה התמונה, עשן עולה מחלון של בית, ועכשיו איש עם תינוק בידיו, מאחוריו קיר מפויח, ושוב העשן, ומישהו אוחז זרנוק ומתיז מים, והאיש עם התינוק מתהלך כאחוז תזזית, ועכשיו הריסות של בית, שבין שבריו בולטת שמיכה פרחונית מוכתמת באדום – בעיתות כאלה אוחזים בי זיכרונות שאולים.

אני לא שם, בשדה הקרב. ביתי לא נחרב – אולי רק עדיין לא – אינני תושבת עזה שמטוסים מאיימים עליה מלמעלה ורובים מונעים ממנה לנוס, והנה, אלה גם אלה יורים, מחריבים, ממיתים, אינני תושבת שדרות שרקטה נפלה על ביתה, אני – עדיין? – כאן, מוקפת קירות, רהיטים, הרגלים. הזיכרונות אינם שלי. רק אלה ששמעתי אותם ועליהם, ואלה שקראתי. אנה פראנק, אלי ויזל, פרימו לוי, ויקטור פראנקל, הפליטים, הנרדפים, ידידי משכבר הימים. מה אפשר להבין על השבר, אפילו רק לדעת עליו, מתוך התיעוד שהותירו אחרים, או מתוך סיפורים בדויים.

נזכרתי בספר של  דוריס לסינג,  יומנה של אישה שתחיה בעתיד ותהיה עדה לאפוקליפסה. לסינג מתארת שם את התהליך שבו מדברים תחילה על הרשויות. על "הם, ואותם," עד שבהדרגה מתחילים לדבר על "המצב".  על "זה".

היא כותבת: "השימוש במילה 'זה' הוא תמיד אות למשבר. לחרדה ציבורית. תהום פעורה בין 'למה לעזאזל הם כל כך חסרי  יכולת!' לבין 'אלוהים, המצב כל כך גרוע!' ממש כשם ש'המצב כל כך גרוע' שונה מ'זה התחיל גם כאן,' או 'שמעת על זה עוד משהו?'"

לסינג אינה מתארת בספרה מהו ה"זה" שהתרחש. מה הביא לכך שרבי הקומות בעיר שאין בה עוד כוחות מארגנים, ננטשו. שהם מאוכלסים בפולשים אלימים. שקירותיהם מכוסים בנאצות גרפיטי, שחבורות רחוב מסוכנות של בני נוער מסתובבות בכל מקום, מחפשות מזון ומאיימות, שהאוויר מזוהם, שאין עוד שום חוק וסדר. למרבה מזלה של המספרת, יש לה היכולת, בדומה במידה מסוימת כמו זאת של גיבור הסרט המזח, לנוע בזמן באמצעות מחשבותיה. וכך היא מצליחה בסופו של דבר להימלט מהמציאות הדיסטופית ולשוב אל העבר האחר, המואר.

מבקר הספרים של הניו יורק טיימס כתב שהספר "זיכרונותיה של ניצולה" קרוב לשירו של ד"ה אודן, "1 בספטמבר 1939", ובמיוחד לשורה: "עלינו לאהוב זה את זה, או למות." דרור פויר תרגם את השיר לעברית.

אודן
המשורר וו' ה' אודן W.H. Auden

אני חוזרת לכאן ולעכשיו. לפני כמה רגעים הייתה שוב אזעקה באזור מגורי. הייתי במרחב המוגן ויצאתי ממנו. בטלוויזיה מראים "יירוטים מוצלחים", שובלי עשן מסתלסלים, סיכול שחל אי שם, גבוה מעל הראש. עכשיו רואים מסוק ממטיר אש, פיצוץ של מנהרה, אישה בוכה. בית נהרס.

"גלים של כעס ואימה
מקיפים את האדמה הבהירה, המואפלת,
מטרידים את מנוחתנו, את פרטיותנו;
הריח האיום של המוות
פוגם בלילות ספטמבר."

האם יבואו לנו עוד ימים שלא יהיה בהם "מצב" או "זה"? האם נגיע לכך לא רק בכוח המשאלה והחלום אלא גם עם עוצמת הרצון לשנות את המציאות, ולא רק את המחשבות עליה?

"המזח", מאת כריס מרקר: מי רוצה לחיות במחילות?

"אפשר לגור מתחת לאדמה בכיף," נכתב לאחרונה בכתבה מלווה בתצלומים מרהיבי עין של מבנים תת קרקעיים, בתי ספר, בתי מלון, קניונים וחנויות.

באוסטרליה, כך נמסר, יש עיירת כורים שלמה שמתקיימת מתחת לפני האדמה, כמו גם חלק גדול מהעיר מונטריאול. לא רק שאפשר, גורסת הכתבה, אפילו כדאי, לחשוב על בנייה תת קרקעית, כפתרון מיגון "מוצלח ונעים" מפני רקטות וטילים.

החזון של חיים במעבה האדמה הזכיר לי סרט מדע בדיוני קצר, "המזח", שיצר לפני חמישים ושתיים שנים הקולנוען והסופר הצרפתי, כריס מרקר.

צילומים מתוך הסרט המזח

עלילתו של "המזח" מתרחשת בשנים שאחרי מלחמה גרעינית שהחריבה את העולם. השורדים, אלה שניצחו, מתגוננים מפני הקרינה הרדיואקטיבית בכך שהם גרים במחילות אפלות, בממלכת העכברושים, ישנים על דרגשי שינה רב קומתיים כמו אלה שהיו במחנות ריכוז. גורל האנושות נחרץ, אלא אם יצליחו לנוע בזמן ולהשיג מזון ותרופות, לזַמֵן את העבר והעתיד, כדי שיצילו את ההווה. לצורך כך מדענים המתלחשים בגרמנית עורכים ניסויים בבני אדם שדיוקנאות הטירוף המבועת שלהם, בעקבות הניסויים, מזכירים תצלומים מדכאו או מאושוויץ.

גם גיבור הסרט נבחר לצאת למסע התודעתי. בזיכרונו נעוצה תמונה עזה מאוד, שתאפשר למדענים לשגר אותו אל עברו. הוא פוקח את עיני רוחו אל בוקר אמיתי. חדר אמיתי. ילדים אמיתיים. חתול אמיתי. (וגם קברים אמיתיים): אל העולם כפי שהיה פעם, לפני החורבן, כשבני אדם חיו על פני האדמה. שהיו בו גינות, בתים שטופי אור, שאנשים טיילו בו, וצפו במטוסים: הגיבור מגיע שוב ושוב אל הזיכרון המשמעותי ביותר שלו – פניה של אישה שאותה ראה פעם כשעמד על הרציף בשדה תעופה, שם צפה בהמראות ובנחיתות. (אגב, המילה "מזח", בצרפתית שמו של הסרט "La Jetée" לא תורגמה לעברית כיאות, כי היא מעלה על הדעת ים וספינות ולא שדה תעופה ומטוסים, אך ניחא).

ייחודו של הסרט בטכניקה יוצאת הדופן שבה נעשה: כל כולו רצף של תמונות לא נעות בשחור לבן שמתמזגות זו בזו, ויוצרות תחושה של קצב. ברקע נשמעים כל העת קולות: מוזיקה, צלילים מהמציאות כמו למשל מנועים וציוצי ציפורים, וכן גם קולו של הגבר המספר את מה שמתרחש.

בתוך רצף התמונות הללו מופיע רגע אחד קסום, מפתיע ומדהים, של קולנוע במובן של סרט נע, כמו משמעות המילה movie באנגלית. הוא מתרחש כשהגיבור צופה באישה ההיא מהרציף, עד לכך שהיא מתעוררת משינה. האישה פוקחת את העיניים ומעפעפת. זה הכול. רגע קצר מאוד, שנחתם בזיכרון דווקא משום פשטותו וההפתעה שהוא מזמן לצופה: פתאום תנועה, כמו בקולנוע, כמו בחיים. הצילום הנע מדגיש את הרגע ומשווה לו יופי ועומק מרגשים ויוצאי דופן, תמצית של אנושיות וסמל לחיים שהיו ואינם עוד.

פרובידנס
מתוך הסרט "פרובידנס", אלן רנה

הרגע הזה הזכיר לי סרט נוסף, משנת 1977, "פרובידנס", מאת אלן רנה. חלקו הראשון, המצולם כולו בשחור לבן, מתרחש בתוך תודעת הלילה המבולבלת, המסויטת, של הגיבור, סופר מזדקן שרוקם עלילה מוזרה וסבוכה ומאכלס בתוכה את בני משפחתו המרושעים לכאורה. עד שהוא מקיץ פתאום אל המציאות. היום מאיר, הפרחים מלבלבים, הדשא ירוק, האנשים מחייכים. בני המשפחה המעוותים מהלילה השחור-לבן הגיעו כדי לחגוג לגיבור את יום הולדתו, עולם הבלהה נמוג באחת. הפחדים האפלים גורשו. הסרט שוב אינו מצולם בשחור לבן. אפשר לנשום לרווחה.  הצבע חזר לעולם.

הסרט "המזח" נוצר זמן לא רב אחרי הירושימה. העולם היה אחוז אימה מפני פצצת האטום שכבר הוכיחה את כוח ההרס שלה. מאזן הכוחות של המלחמה הקרה נועד לבלום את כוחות ההרס הללו, אבל, הנה מה שאפשר לראות בסרט שיצר אמן יפני:

האנושות רק ממשיכה לשכלל  אותם. אפשר לראות עד כמה הואצו מאז 1945 הקצב והתדירות של הפיצוצים הגרעיניים בעולם, שנעשים היום ברצף כמעט בלתי פוסק. מין חגיגת זיקוקי דינור של השטן, שכולה ניסויים בנשק להשמדה המונית.

קרוב אלינו, בישראל, עפים טילים שנשלחים כדי לפגוע באוכלוסייה אזרחית. עזה מופצצת יומם ולילה, ומשבחים בפנינו את הערים התת קרקעיות, שאחת ממעלותיהן בכך שהן מוגנות. האם, אני לא יכולה שלא לתהות, חוזה הכתבה הזאת את העתיד לבוא, את החיים הצפויים, אם בכלל, שיהיו מוגנים ונטולי אוויר ואור טבעיים? האם המחילות והבלהות בשחור-לבן של "המזח" ושל "פרובידנס" הן אמת ולא משל?

שבע הדקות הראשונות מתוך "המזח".

התסריט, באנגלית, של "המזח". 

 

ג'יין אוסטין: האם יש גאווה?

ומה הצחיק את הסופרת כשביקרה בספרייה המקומית.

בכפר קטן בהמפשייר שבדרום מערב אנגליה ניצב בית אבן אדום מוקף כרי דשא. ג'יין אוסטין יושבת בטרקלין, ליד שולחן קטן מעץ מהגוני, וכותבת בקולמוס, על דפים קטנים די הצורך, שאותם תוכל להסתיר בקלות ובמהירות.

ביתה של גיין אוסטין
הבית בהמפשייר שבו גרה ג'יין אוסטין

הבית מצוי בתחומי האחוזה השייכת לאחיה. הוא עצמו גר בבית הראשי רב הממדים, שנבנה לפני מאות שנים. אלמלא הזמין לשם אותה, את אחותם ואת אמם, היו שלוש הנשים סובלות מחרפת רעב: אבי המשפחה מת והן נותרו מחוסרות כל. בזכות התמיכה שהן זוכות לה, הן חיות בהתאם למעמד האצולה הזעירה שאליו הן משתייכות: מנגנות בפיאנו-פורטה, משתתפות בנשפי ריקודים, מעסיקות את עצמן בעבודה למען העניים, מלמדות ילדה או ילד לקרוא ולכתוב.

תבונה ורגישות
ראה אור השנה בתרגומו של שי סנדיק

ג'יין עצמה שקועה בחלק גדול מהזמן בכתיבה. כדי להיכנס לחדר שבו היא יושבת צריכים לדחוף דלת נעה שציריה חורקים. משרתים מסתובבים בכל מקום, אורחים באים לביקור. בכל פעם שהדלת נפתחת, ממהרת ג'יין להכניס את הדפים לתוך מגירה שבשולחן, או לכסות אותם בדף הסופג את הדיו. היא עומדת על כך שלא יתקנו את הדלת: החריקה מתריעה בפניה שמישהו מתקרב, ומאפשרת לה למהר ולהסתיר את מעשיה. אסור לאף אחד, חוץ מאשר לבני משפחתה הקרובים ביותר, לדעת במה היא עוסקת. איש אינו יודע שג'יין סופרת. על ספריה היא חותמת בכינוי "מאת: גבירה". פעם אחת, זמן לא רב אחרי שספרה הראשון, "תבונה ורגישות" יצא לאור, הגיעה ג'יין לספריית השאלה ביחד עם אחת מאחייניותיה. האחיינית, שלא  העלתה בדעתה שהסופרת עומדת לצדה, נטלה לידה את הספר והעירה: "לפי השם שלו, אני בטוחה שהוא זבל." ג'יין, כך דווח, השתעשעה מאוד מהמקרה.

הספר "גאווה ודעה קדומה".

נראה שהיא מרוצה  מהצלחת ספריה: הראשון שבהם זכה לשתי ביקורות אוהדות למדי, והיא הרוויחה עליו 140 ליש"ט. את השני, שאותו כינתה "הילד היקר שלי", רומן בשם "גאווה ודעות קדומות" מכרה למו"ל תמורת סכום חד פעמי של 110 ליש"ט, שאחריו לא קיבלה עוד שום תשלום נוסף. היא העדיפה "ללכת על בטוח", ולקבל את כספה מראש. קשה שלא לתהות מה הייתה מרגישה או חושבת אילו ידעה שבשנת 2009 יימכר עותק אחד של "גאווה ודעות קדומות", מתוך המהדורה הראשונה שהודפסה, תמורת מחיר התחלתי של 65,000 ליש"ט; שמאתיים שנה אחרי צאתו לאור יימכרו כל שנה 110,000 עותקים ממנו; שהספר יהיה זמין במאה ושלושים מהדורות שונות, בעשרות תרגומים ושפות. שילמדו אותו באוניברסיטות ובבתי ספר. שייחשב אחד המצליחים והידועים ביותר בעולם. שיכתבו עליו ויחקרו אותו. שיהפוך למודל לחיקוי ולסוג של דימוי שיוצרים בעקבותיו. (למשל: הספר המצליח "יומנה של בריג'יט ג'ונס" שעובד גם לסרט קולנוע).

גאווה ודעה קדומה: צילום מתוך סדרת טלוויזיה

האם, אי אפשר שלא לשאול, הייתה שמחה לראות את העיבודים הרבים שעשו לספר, סרטי קולנוע, שש סדרות טלוויזיה, הראשונה בשנת 1938, האחרונה – כשישים שנה אחרי כן, והאם הייתה מופתעת, נדהמת או מאושרת, אילו  נודע לה שהדמויות שבראה, מר דארסי היהיר והמושך, הגברת בנט הפטפטנית והוולגרית, הכומר ויליאם קולינס הנפוח, אליזבט בנט החכמה והאצילית, יהיו לבני בית מוכרים בלבם של אנשים כה רבים ברחבי העולם, במשך דורות. ג'יין אוסטין מתה ממחלה כשהייתה בת ארבעים ואחת, אחרי שכתבה ופרסמה שישה רומנים ועוד קובצי סיפורים ושירים. ארבע שנים לפני מותה התחילו להתפשט מחוץ למשפחה השמועות על מעשיה. במכתב שלה משנת 1813 כתבה: "הנרי (אחיה), שמע בסקוטלנד שליידי רוברט, ועוד גבירה, משבחות את 'גאווה ודעות קדומות', ומה הוא עושה, מרוב אהבה ויהירות של אח, אם לא למהר ולספר להן מי כתבה את הספר."

אכן, אין להכחיש, הגאווה רבה. טור על סופרות באקס נט

לאה גולדברג: שירים או ילדים?

מדוע הניחה לאה גולדברג את חייה על כף מאזני היצירה, ומה עשתה לה הביקורת.

 

המלחמה הגדולה הסתיימה. אברהם גולדברג, הכלכלן שייסד את מערכת הבריאות של ליטא, אשתו וילדתם הקטנה בת השמונה, מבקשים לחזור הביתה לקובנה, מגלותם ברוסיה. במעבר הגבול הם נעצרים. חבורת חיילים ליטאים מודיעים לאברהם על גזר הדין הצפוי לו, בשל האשמת שווא שבּדו: דינו הוצאה להורג. למחרת, ברגע האחרון, חוננים אותו. וכך עושים שוב ושוב, יום אחרי יום: שעשוע לשעות הפנאי שמצאו להם. ביום העשירי מאבד אברהם את שפיות דעתו ומתאשפז עד אחרית ימיו. הוא נספה כנראה בשואה, עשרות שנים אחרי כן.

מהרגע שהוכנס אברהם גולדברג למוסד לחולי נפש, החלו החיים האחרים של בתו הקטנה, לאה, ושל צילה אמה: מסירות נפש מוחלטת של האם, שהקדישה את כל זמנה ויכולתה בטיפול בבתה, על קברה נכתב, לבקשתה: "אמה של לאה גולדברג", ואצל הבת – חיי התעלות הנפש, יצירה והרחבת הדעת, ועמן גם אכזבות מרות וייסורים.

כבר כשמלאו ללאה גולדברג שתיים עשרה, כתבה: "אני חייבת להיות משוררת עברייה חשובה, אם לא, אין טעם לחיי". ומאוחר יותר הצהירה: "אני פוחדת ללדת ילדים כי אבי חלה במחלת השיגעון ואסור לאנשים כמוני להביא ילדים לעולם."

אכן, אלה היו שני הנתיבים שבהם התנהלו חייה: הצלחה וכאב. יצירה וייסורים.

לאה גולדברג ואמה הגיעו לישראל בשנת 1935, אחרי שלאה סיימה את לימודיה בגרמניה, זכתה בתואר דוקטור ולימדה שנה אחת בליטא. הן גרו, תמיד ביחד, בתל אביב, שם התקבלה לאה מיד לחוגי הסופרים והמשוררים – ספר שיריה הראשון שערך והוציא לאור אברהם שלונסקי חיכה לה כשירדה לראשונה מהאנייה – ואחרי כן בירושלים, שם נמנתה עם מקימי החוג לספרות עברית באוניברסיטה.

גולדברג הייתה משוררת וסופרת אהובה ופורייה. כתביה התקבצו לאחרונה בתשעה כרכים. כחוקרת ספרות ומרצה הייתה אהודה במיוחד, רבים צבאו על הכיתות והאולמות שבהם לימדה.

בחייה האישיים חוותה גולדברג כאבים. אמנם הקפידה בלבושה, נראתה עטורה בכובעים, עדויה בשרשראות מעודנות, החזיקה תמיד פומית אלגנטית, עם סיגריה, אבל התכחשה בכל תוקף ליופייה, והתעקשה להעיד על עצמה שהיא מכוערת, בניגוד למה שמראים תצלומיה.

לאה גולדברג על שפת הים
לאה גולדברג בצעירותה, בליטא (קיצונית בצד ימין).

כל אהבותיה, גם אלה שהתממשו לזמן קצר, הושבו ריקם: שוב ושוב התאהבה בגברים לא מושגים, מורה בבית הספר, סטודנט הודי שהתיידד אתה אבל חיזר בנוכחותה אחרי אחרות, חבר קיבוץ שאת כוונותיו לא הבינה, עמית שנסעה אחריו לאיטליה ומצאה אותו עם אישה.

הסבל הוליד שירים, כפי שהתבקש, ומנע את הולדת הילדים. והיא אהבה ילדים. אלה של חברותיה זוכרים אותה כדודה טובה שהקדישה להם תשומת לב וחיבה. היא כתבה כמה ספרי ילדים שנמכרים ואהובים מאוד עד היום, אחרי עשרות רבות של שנים. (איה פלוטו, דירה להשכיר, המפוזר מכפר אז"ר, ניצבים גם כיום על מדפי הספרים ברוב הבתים שיש בהם ילדים, כשישים שנה לאחר שראו אור לראשונה).

ספק אם בחירתה של לאה גולדברג  להיות אמן יוצר (בחייה הקפידה להיקרא "סופר" בלי הציון המגדרי), ולוותר על זוגיות ואמהות, הייתה מודעת. אילו נשאלה, ודאי הייתה מספרת לעצמה ולזולתה שהייתה מעדיפה לממש את אהבתה. באחד משיריה כתבה לאמה: "אֶת הַכֹּל הֵבֵאת לִי בְּמוֹ יָדַיִךְ/רַק מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי – אֲנִי." וסיימה אותו כך: "זֶה שֶׁעֲזָבַנִי הָיָה לִי יָקָר מִמֵּךְ/וְלֹא תִשְׁאָלִינִי: 'מִי?'"

אין ספק שאת כל קיומה הניחה על כף אחת של המאזניים: אלה של היצירה.

ולכן יש הסוברים שאת חייה קיצרה הביקורת שספגו לפתע שיריה בתחילת שנות השישים. הקלאסיות והליריות האישית, הפשטות והענווה, נראו לחלק מהמבקרים כחולשה.

בול לאה גולדברג

היא הלכה לעולמה בשנת 1970. בשנים האחרונות נהפכה לגיבורת תרבות. הופקו בולים על שמה.  היא מופיעה על של שטרות כסף. חוקרים את יצירתה, מלמדים אותה ומרבים לכתוב עליה. כה חבל שאינה יודעת עד כמה שיריה אהובים, ובכמה לבבות הם ממשיכים לגעת.

טור על סופרות באקס נט

אז מה קורה בסוף?

על קוראים שמציצים בעמוד האחרון - ומדוע אני מעדיפה להתאפק...

קריאה של סיפור דומה לפעמים למסע שועט על רכבת הרים: עליות, ירידות, רגעים שיש בהם הבטחה לרוגע, ושוב – מרוץ מענג, למרות הפחד, אולי בעצם בגללו.

סוף המסע העתיד לבוא צפוי, בלתי נמנע, ובניגוד לסופם של החיים, את הגעתו אפשר לחזות ולראות כיצד הוא קרב ובא: את עמודי הספר ההולכים ואוזלים אפשר לראות ולחוש, וכשעולים על רכבת השדים, הזמן מוקצב מראש ונמדד. ואז, כשיורדים מהרכבת, כשסוגרים את הספר, חוזרים אל המציאות שסכנותיה רבות ואמיתיות, בניגוד לאלה של הבדיה. המכשפה הפוערת פה מלגלג היא בובה צבועה. המדרון התלול שהקרון נתלה עליו אוחז היטב את הגלגלים. אותלו חונק את דסדמונה בכל פעם שמישהו קורא את המחזה או צופה בו, אבל מתוך העמודים הראשונים של הסיפור היא ממשיכה תמיד להתאהב בו, בזכות סיפורי ההרפתקאות שבהם הוא שובה את לבה.

אורלנדו מאת וירג'יניה וולף ומיכאל סטרוגוב מאת ז'ול וורן שונים זה מזה בתכלית. אמנם, שניהם ספרי מסע: אורלנדו נע במקום ובזמן, עובר בין ארצות ומתקדם לאורך מאות שנים, ומיכאל סטרוגוב חוצה את רוסיה וחותר להגיע לסיביר, לאירקוצק, בשליחותו של הצאר. לכאורה אין הרבה במשותף בין וירג'ינה וולף, הסופרת האינטלקטואלית שחיה וכתבה באנגליה בתחילת המאה העשרים לבין ז'ול ורן הצרפתי, שחי כמאה שנה לפניה. הוא עסק בעיקר בהרפתקאות והיה אולי אבי המדע הבדיוני – בספריו הגה המצאות רבות, שלימים יצאו מהכוח אל הפועל, ביניהן – צוללות, חלליות, מכוניות, מכשירי טלוויזיה, יהלומים מלאכותיים, גורדי שחקים – ואין לדעת אם הקדים את זמנו או שדמיונו הפרה את מחשבותיהם של הממציאים והעניק להם רעיונות והשראה. וירג'יניה וולף, לעומתו, כתבה יצירות פיוטיות, הגותיות, כמעט מופשטות בחלקן.

ובכל זאת, בזכות שני הספרים הללו, שאת האחד, מיכאל סטרוגוב, קראתי בילדותי, ואת האחר, אורלנדו, בנעוריי, עברתי חוויה מיוחדת במינה. בשניהם חשתי רגעי תדהמה והשתאות שלא יישכחו לעולם.

כאן אני מבקשת להזהיר את מי שטרם קראו את הספרים הללו אבל עדיין מתכננים לעשות זאת: מוטב אם תדלגו על המשך הדברים, כי הם עלולים ליטול מכם את הרגע המפעים של ההפתעה המושלמת.

 

וכך היה:

באורלנדו, מתעורר יום אחד גיבור הספר הנושא את שמו, ומגלה שהוא אישה. כן! אורלנדופתאום! בלי שום אזהרה או הודעה מראש. אני זוכרת היטב את הרגע: איך הנחתי את הספר, ושבתי והרמתי אותו. איך הפסקתי לנשום. ואיך המציאות סביבי חדלה להתקיים. הפכה לשאלה מופתעת בתכלית, נדהמת, מבודחת מפני התעלול שנעשה לי: מה? הדהדה בתוכי המילה, הייתכן? האפשרי? עכשיו הוא אישה? ובכן, מסתבר שכן! אפשרי ועוד איך, וכך יהיה. לא עוד גבר. אישה!

ואחרי כן היו עוד לא מעט פניות חדות, עוד ירידות תלולות ועוצרות נשימה. אבל לא הייתה עוד מתיקות של פליאה כמו זאת של בת השבע עשרה שהייתי אז, שלא קראה על הספר אלא את הספר, שבאה אליו בתמימות, בלי להטיל ספקות, בלי דעות קדומות או דעות בכלל…

מיכאל סטרוגובוהנה מה שקרה במיכאל סטרוגוב: שם הוליך אותי ז'ול ורן שולל לאורך דפים ארוכים. הסתכנתי אתו בארץ הטטרים. עברתי אתו את המום שהטילו בו באכזריות: את עיניו כוו בברזל מלובן. אבל הוא לא ויתר. הוא המשיך במשימה. ואני אתו. הולכתי אותו יד ביד בדרכים לא מוכרות, בערבות השלג ובתוך קרבות, ביחד עם הנערה ששימשה אותו בעיוורונו. עד שהגענו שלושתנו, יגעים ולמודי תלאות. ואז מה נודע לשתינו – מיכאל כבר ידע זאת מזמן! – התגלה לנו שהוא רק העמיד פני עיוור. שהוא רואה. שהדמעות הגנו עליו באותו יום נורא, והוא לא איבד את מאור עיניו! את הסיבה המדויקת לכך שהסתיר את האמת כבר שכחתי מזמן. בכל זאת עברו לפחות חמישים וחמש שנים מאז שקראתי את הספר. אבל האושר האמיתי, המוחלט, שחשתי כשהבנתי שמיכאל סטרוגוב רואה, נשאר אתי מאז.

יש אנשים שמסרבים ללכת לקולנוע כדי לצפות בסרט בלי לדעת "על מה הוא", היכן הוא מתרחש, באיזו תקופה, ואולי גם כמה פרטים על העלילה.

יש גם כאלה שמתחילים את הקריאה של ספר בעמוד האחרון. ורק אז, כשהסוף ידוע, הם מוכנים לצאת למסע, להתקדם עם העלילה, להתמכר לסיפור.

אני לעומתם מעדיפה להגיע אל היצירה ולדעת עליה מעט ככל האפשר. רצוי: שום דבר. למצוא אותה כמו שהיא, ראשונית ולא מוסברת. ואולי לזכות שוב באפשרות להיסחף בשמחה ילדותית ומוחלטת.

מה למדתי מנורה אפרון

 

 למשל: מה כדאי לעשות כשמחליקים על קליפה של בננה.

הם שוכבים חבוקים במיטתם. הוא לוחש לה שיר מאולתר, שאת מילותיו ציטטה לימים ברומן שכתבה: "אני שר לך פֶּטוּנְיָה, אני שר שיר אהבה…". היא בהיריון עם ילדם השני, והוא מוסיף: "אני שר לך, אם כי גדלת מאז ששרתי לך לאחרונה…". כמה היא מוגנת. כמה מאושרת ואהובה.

היא נשואה לאיש חזק ומקושר: קרל ברנשטיין עיתונאי הוושינגטון , שביחד עם חברו, בוב וודוורד, הפיל את הנשיא ניקסון, בשיאה של פרשת ווטרגייט. שמה נורה אפרון, על שם נורה מהמחזה הפמיניסטי של איבסן, "בית הבובות". הוריה היו תסריטאים הוליוודיים מצליחים, והיא עיתונאית, ובעלת טור שנונה ונחשבת.

בכל לילה נורה מחליטה לכתוב לעצמה את המילים המשתנות של שיר הפֶּטוּנְיָה, ובכל בוקר היא שוכחת לעשות זאת. עד שפתאום אין בכך עוד צורך: כל האושר מתנפץ, כשהיא מגלה יום אחד הקדשה חשודה בספר ילדים שקיבל בעלה במתנה. היא מסרבת להתאפק, מטלפנת מייד אל הפסיכולוג שלו, ושולפת את בעלה משיחה טיפולית. היא תכננה לומר איך תסלח לו (היא בהיריון, בחודש השביעי!), אבל כשהוא מודה מיד ומסביר עד כמה הוא מאוהב באחרת, היא לוקחת את הילד וטסה לניו יורק, אל אביה.

בעלה הראשון, שבגד בה עם חברת ילדות שלה, נהג ללכת כמה פעמים בשבוע "כדי לחפש לעצמו גרביים", ושב תמיד בידיים ריקות. עכשיו הבינה פתאום מה פשר ביקוריו התכופים להפליא של בעלה השני אצל רופא השיניים. (כשהיא עצמה נפגשה בבית מלון לסטוץ חד-פעמי עם גבר, אמרה לבעלה שהיא יוצאת להתראיין בתוכנית בוקר. "ידעתי," הסבירה בדיעבד, "שלא יעלה בדעתו להדליק את הטלוויזיה").

אז מה אפשר לעשות עם גבר שתירוציו כל כך לא יצירתיים? היא שואלת, ומשיבה מיד: לעזוב אותו.

פיבי, אמה של נורה, לימדה אותה שהחיים הם חומר גלם לסרטים: את אומללותה כאישה צעירה שנאלצה לחיות בדירת שני חדרים, ביחד עם נורה, בתה בת השלוש, בעלה ומשפחתו, הפכה פיבי לקומדיה המצליחה: "Three is a Family" ("שלושה הם משפחה") אבל כשבעלה בגד בה לא כתבה על כך, אלא התמכרה לאלכוהול, שהוביל בסופו של דבר גם למותה ממחלת כבד בגיל 57.

נורה אפרון, לעומתה, סחטה את הלימון עד תומו והפכה אותו ללימונדה: היא כתבה רומן מפתח שנון ומשעשע, "צרבת",צרבת  שבו תיארה את ברנשטיין כרודף נשים, ואחר כך גם עיבדה אותו לסרט קולנוע בכיכובם של מריל סטריפ וג'ק ניקולסון. הרומן היה קרוב כל כך למציאות, עד שבעלה הנוטש איים בתביעה משפטית. לימים אמרה אפרון: "אם בעלך בוגד בך עם מלצרית, תשיגי את מריל סטריפ לגלם אותך. זה ישפר לך מאוד את ההרגשה".

אחרי "צרבת" כתבה אפרון ואף ביימה כמה סרטים שוברי קופות: כ"שהארי פגש את סאלי", "נדודי שינה בסיאטל", "יש לך הודעה", והייתה מועמדת שלוש פעמים לפרס האוסקר. היא פרסמה כמה ספרי מאמרים ורשימות, ביניהם "אני שונאת את הצוואר שלי" ו"אני לא זוכרת כלום", שראו אור בעברית. נישאה שוב, וחיה עם בעלה השלישי עד מותה ביוני, לפני שנתיים. לבני משפחתה, שני בניה, בעלה ושלוש אחיותיה, כולן סופרות מצליחות, הורישה 15 מיליון דולר.

לפני כמה שנים ביקשה ממני מישהי להשאיל לה ספר קריאה. נתתי לה את "צרבת". זכרתי את הקטעים המשעשעים בהם מתאפיין הרומן. לדוגמה: איך חושפים נסיך יהודי? כשבעלך מתייעץ אתך: "איפה החמאה?", כאילו הוא נזקק לתבונתך המופלגת, או כשהוא שואל: "מה לדעתך הולך עם זה?" ומצביע על הטוסט המונח בצלחתו. מאז ומתמיד חשבתי, הסבירה אפרון, שאת המושג "נסיכה יהודייה" (המפונקת והקפריזית) המציא נסיך יהודי, שאשתו סירבה לגשת למקרר ולהביא לו חמאה.

כשהחזירה לי אותה אישה את הספר, נזפה בי במרירות: "איך יכולת לתת דווקא לי את הספר הזה?". יכולתי לצטט באוזניה את נורה אפרון שאמרה: "כשאת מחליקה על קליפת בננה ונופלת, צוחקים ממך. אבל כשאת מספרת לאנשים שהחלקת על קליפת בננה ונפלת – הצחוק נעשה שלך", אבל שתקתי. ידעתי: מי שאינה מסוגלת לעזוב את בעלה ההולל והבוגדני לא תבין שהיא יכולה לקחת לעצמה את הצחוק לידיים.

טור על סופרות באקס נט

איך פרשת קסטנר קשורה ברומן "מעקב"

התחלת הכתיבה של סיפור משולה לפעמים לדלת שנפתחת, ואין בררה אלא להיכנס לחדר.

המפתח שאתו נכנסתי למקום שמתוכו הופיע הרומן מעקב, הגיע אלי באקראי: יום אחד התגלגלו לידי הפרוטוקולים של משפט הדיבה המפורסם ביותר שנערך בישראל.

אותו משפט הסתיים השבוע, לפני חמישים ותשע שנים. אז קרא השופט בנימין הלוי את פסק הדין שלו, שלא מפסיק מאז להדהד בציבוריות הישראלית, וקבע כי דווקא האיש שאותו ייצגה התביעה, לא הנתבע, "מכר את נפשו לשטן".

את הדברים הללו אמר הלוי על ישראל קסטנר, יליד הונגריה, שהיה פעיל פוליטי ודוברו של דב יוסף, מי שהיה אז שר המסחר והתעשייה. קסטנר תבע לדין את מלכיאל גרינוולד, שנהג להפיץ בין מכריו אגרות משוכפלות. באחת מהן תקף גרינוולד את קסטנר, והעלה נגדו האשמות קשות וחמורות: הראשונה: שקסטנר נסע בחשאי להעיד במשפטי נירנברג לטובת פושע המלחמה הנאצי, קורט בכר, (שאכן ניצל בשל עדותו של קסטנר, חי עד גיל שמונים ושש ואפילו התעשר מאוד). השנייה: שקסטנר עשה זאת כדי להציל את עצמו, כדי שבכר לא יחשוף בפני בית המשפט הבינלאומי את קשריהם המפוקפקים ואת, כך כתב גרינוולד, "מעשי השוד המשותפים " שלהם. השלישית: שקסטנר העלה על רכבת ההצלה המפורסמת רק את חבריו, והפקיר אחרים.

לפני כמה שנים הופיע ספרו של פרופסור אלי רייכנטל האומנם נרצח פעמיים? שם מראה המחבר כי אשמתו הגדולה ביותר של קסטנר הייתה שיתוף הפעולה שלו עם מנגנון ההונאה הנאצי, שנועד לאפשר לאייכמן (זה סיפר על כך בריאיון עיתונאי כמה שנים לפני תפישתו!) לרצוח בלי הפרעה. בתמורה אִפשר אייכמן לקסטנר להוציא את רכבת ההצלה. כחמש מאות ושישים אלף בני אדם נשלחו למחנות ההשמדה. אלף שש מאות שמונים וארבעה עלו על הרכבת והגיעו לשוויץ.

גרינוולד זוכה מרוב ההאשמות נגדו, ואצבע מאשימה הופנתה אל קסטנר. הציבור בישראל נסער עד כדי כך שערב אחד, כששב מעבודתו בעיתון ההונגרי אויקלט, נרצח קסטנר ליד פתח ביתו.

כשנתיים וחצי אחרי כן דן בית המשפט העליון בערעור על הזיכוי, וקיבל אותו, אבל בדברים שכתבו השופטים קשה לראות זיכוי מוסרי.

"ההיסטוריה תשפוט אותו," כתב השופט אגרנט, כרומז על כך שתם אך לא נשלם.

"צדק נשיא בית המשפט המחוזי המלומד בתארו את ד"ר קסטנר כמשתף פעולה עם הנאצים," כתב השופט גוטוין.

"אם עובדות היסוד שהנאצים מעוניינים היו בהטעיית ההמונים כאמצעי יעיל ביותר להקלת השמדתם, קסטנר בהעלימו את סוד ההשמדה המציא להם ביודעין ושלא בתום לב את האמצעי היעיל הזה," כתב השופט אולשן.

קסטנר ידע על אושוויץ, ולא הזהיר את המיועדים להירצח. רבים מהם, שגרו במרחק הליכה קצרה ברגל מהגבול הרומני, יכלו לברוח.

כשנשאל במהלך המשפט מדוע לא התריע, סיפק קסטנר מין הסבר מוזר ומופרך. הוא אפילו לא ניסה למצוא תירוץ קביל, לומר למשל – שפחד, או אולי – שלא הייתה לו אפשרות.

הוא גם לא הכחיש שידע לאן מיועדים היהודים להגיע.

הוא לא עשה זאת כי, כך אמר, "הייתי עסוק." עסוק!

הנה קטע מתוך עדותו:

קסטנר

החדר שנפתח בפני כשקראתי את העדויות השונות של המשפט לא אפשר לי לצאת מתוכו בלי שאספר על כך. בלי שאומר מה ראיתי שם. בלי שאראה, בעיניים עצומות, את האנשים הבדויים,  שהופיעו לי, אלה שלא היו באמת (לילי הפסנתרנית, המאוהבת באחיו של בעלה, בנם הטיס, בתם, סוכני הסי-איי-איי שמגיעים לתל אביב ועוקבים אחריהם…), אבל יכלו להיות, וביקשו ממני לדבר בשמם.

דבריו של יובל אלבשן על הספר מעקב ועל קסטנר

על מה הסרט "הנרקוד?"

הסרט היפני  "הנרקוד" נוגע בהרבה יותר מכפי שנראה לעין.

בתחילת שנות השמונים טבע יצחק אוורבוך אורפז את המונח הצליין החילוני: "עולה רגל שאין לו מקום קדוש וצליינותו היא תנועת נפש, צמא מסוים, אי שקט, מרי …"

אני זוכרת את אורפז יושב במקומו שבראש השולחן הארוך בבית אריאלה, מכונס בתוך עצמו, חיוור ולוחש את דבריו. הוא הנחה אז את סדנת הכתיבה שהשתתפתי בה. (ארבע הנובלות שהבאתי לסדנה ראו אור כעבור שנתיים בספר הפרדת צבעים, בהוצאת עם עובד).

בכל בדל של סיפור שכתבו משתתפי הסדנה, תר אורפז אחרי הנשגב, אחרי רמז לחיפוש רוחני. לצליין החילוני, כך אמר, אבדה אמנם האמונה באלוהים ובסדר האלוהי, אבל בתוך ההיעדר הנוכח הוא ממשיך כל העת בחיפוש כמו דתי. הצליין החילוני עולה לרגל אל אין היכל ואין מקדש,  והדרך היא העיקר.

"כולם!" נהג אורפז לומר, "כל בני האדם נכספים. אבל כל אחד עושה זאת בדרכו!"

אכן, את הצליין החילוני מצאתי במקום לא צפוי: בסרט קולנוע, שעוסק לכאורה בעניינים לא רוחניים בתכלית.

הסרט מתרחש ברובו בבית ספר לריקודים סלוניים. ערב אחד, בתחנה של הרכבת התחתית, בדרכו הביתה מעוד יום עבודה סתמי, נחות עיניו של איש העסקים שוהיי סוגימה על חלון מואר ובו אישה צעירה. מבטה הנוגה לוכד ומכשף אותו. הוא מגלה שזאת מאי קישיקווה, דמות נחשבת בעולם הריקודים הסלוניים.

סוגימה, שכיר מותש ומרוקן, מגיע לבית הספר כביכול כדי ללמוד לרקוד, ובעצם –  כדי להכיר את מאי ולהתקרב אליה. הוא מסורבל. נבוך. מבויש. מאי מבחינה בכך שלא הגיע לשם מהסיבות הנכונות לדעתה, והיא מסרבת ללמד אותו ומרחיקה אותו ממנה, אבל הוא לא מוותר ומתחיל ללמוד אצל מורה אחרת.

ואז, בהדרגה, הוא מגלה את משמעות  חייו: הריקוד הסלוני. כי יש רגע שבו הגוף הנע על פי חוקים קבועים – משתחרר, ואז הנשמה הכבולה אליו מתחילה בזכותו לרחף. אחרי זמן מה מסתבר שסוגימה רוקד היטב, שהוא מוכשר לכך מאוד, ולא רק בזכות היכולת הגופנית שלו. הצטיינותו נובעת מכך שבאמצעות הריקוד הוא מביע את כיסופיו, את אהבתו, את התשוקה שלו למשמעות וליופי. הריקוד שלו הוא געגוע אל מה שהנפש רוצה, הוא חיפוש ונהייה של צליין חילוני.

נדמה לי שאת השאיפה אל הנשגב חשים כל בני האדם, אבל רק מעטים, הם מכונים אמנים, מסוגלים להביע אותה, ולא רק למען עצמם.

הסרט הגרמני "חיים של אחרים": על אמנות והצצה

על מה שעוד אפשר לראות בסרט "חיים של אחרים".

במה עוסק הסרט "חיים של אחרים"? לכאורה – בעריצות. בשטאזי. בטרור הקומוניסטי. בברלין המזרחית והמערבית. במציצנות, בבדידות, בקנאה. באזלת היד של אדם הניצב מול כוחות רשע מתוחכמים. בחיים הנתונים למבטו של "האח הגדול" הבולש, החוקר. (יש הטוענים כי השנה שבה מתרחשת עלילת הסרט, 1984 לא נבחרה באקראי: היא מתכתבת עם ספרו של ג'ורג' אורוול, 1984, שהרי בשניהם, בסרט ובספר, נוכח השלטון השרירותי העוקב בכוחו המוחלט אחרי הנתינים).

ואני טוענת שזהו סרט על אמנות, על עוצמתה המרוממת, ועל יכולתה לשקם את הנפש.

העלילה של "חיים של אחרים" עוקבת אחרי סוכן שאטזי, גרד ויזלר, ששר התרבות מטיל עליו לבלוש אחרי בני זוג, מחזאי ובמאי בשם גיאורג דריימן ואשתו השחקנית. ויזלר, איש ביצוע אפרורי, מדריך בקורס חוקרים, הוא מומחה לזיהוי חולשות, שקרים והסתרות, מזדהה עם תפקידו, נאמן לארגון.

ויזלר מתמקם מעל דירתם של בני הזוג, מתקין ציוד האזנה, ומצותת למתרחש אצלם. עד מהרה הוא מגלה שני דברים: הראשון: ששר התרבות מבקש להפליל את הבעל רק משום שהוא עצמו חושק באישה. השני: שהמשימה תהיה פשוטה. הבעל אכן אשם בפעילות חתרנית: הוא הבריח נתונים על התאבדויות בגרמניה המזרחית, ואלה התפרסמו בכתב העת "דר שפיגל". מכאן אמורה הדרך להיות קצרה ופשוטה. אנשים נשלחו לסיביר על הרבה פחות מכך. אבל ההפללה לא מתרחשת. משהו בלתי צפוי קורה ומונע אותה: ויזלר, הסוכן המסור, מתחיל להעביר לממונים עליו דיווחים כוזבים. ממקום המארב שלו שוב אינו הטורף, הוא נהפך למי שמגן על בני הזוג שאחריהם הוא עוקב. וברגע המכריע הוא מתערב עד כדי כך שהוא מסלק ממקום המחבוא את מכונת הכתיבה ששימשה את הבמאי, כדי להגן עליו מפני אנשי השטאזי שפורצים לדירה.

השינוי שמתחולל בוויזלר הוא לבו של הסרט. מה, אם כן, קרה לאיש הטכני, הציני, הנוקשה, שפניו קפואות ומבטו ריק? מה גרם לכך שבגד בעברו, בחינוך שלו, באידיאולוגיה שאתה הזדהה כל כך? מה קרה לו שהיה מוכן למעול בתפקידו ובשולחיו?

ויזלר נחשף לדברים שמקלפים את שכבות הקיפאון העוטפות את נפשו וממיסים אותן. ממקומו שמעל לתקרת ביתם הוא עד לקרבה הרגשית שבין בני הזוג. בהתחלה הוא מרוחק ומקצועי. אחרי כן – מקנא (הוא מזמין אליו אישה בתשלום ומנסה, לשווא, לחקות אתה את התשוקה והאינטימיות שהוא עד שמיעה לקיומן, ומרגיש כמובן עלוב ומושפל), ולבסוף הוא מתאהב: בזוגיות שהוא מתוודע אליה. באמת שיש בה. הוא מאזין לשיחותיהם, נחשף לעולם שיש בו חברות, נאמנות, שאיפה לחופש, יצירה.

אחד הרגעים המכוננים בשינוי שחל בו מתרחש כשהוא שומע את הבמאי מנגן בפסנתר יצירה בשם "סונטה לאדם טוב". יופייה של היצירה, משמעותה, השאלות שהיא מעוררת בו: מיהו אדם טוב, מה מעשיו, איך הוא נוצר, משנים אותו. מעתה יהיה מסור בחשאי למאמצים להציל את האנשים הטובים הללו, שקיומם נעשה נחוץ לחייו. הוא חייב להציל אותם, כדי שיוכלו להמשיך לאהוב וליצור. בבתי הסוהר של מזרח גרמניה יש "תנאים מיוחדים" לאמנים. אחד הממונים עליו מסביר לוויזלר את השיטות המשוכללות שנוקטים אותן כדי לסרס יצירתיות, בהתאם לטיפוס שכל אמן משתייך אליו. את דריימן, כך הוא אומר, אפילו לא יעמידו לדין. הוא מסווג כמי "שלא מסוגל להיות לבדו, כל הזמן מדבר, זקוק לחברים… הוא יהיה עציר מנהלי בבידוד מוחלט, בלי תאריך שחרור צפוי. בלי שום קשר עם בני אדם אחרים, אפילו לא עם השומרים. ואז כשנשחרר אותו פתאום, אחרי עשרה חודשים, הוא כבר לא יעשה שום בעיות…"

הדיכטומיה מתבהרת לא רק לצופה המזועזע, אלא גם לוויזלר: יצירה לעומת הרס. אהבה לעומת תככים ומיניות אלימה. ובעצם, בשיא הפשטות: יפה לעומת מכוער, טוב לעומת רע. הוא בוחר בלי היסוס, בלית בררה כמעט ומתוך סכנה גמורה לחייו, ביצירה, באהבה, ביפה ובטוב.

הסרט היה יכול לכאורה להסתיים בסופה של העלילה העיקרית: מה שקורה לוויזלר ולבני הזוג אחרי שסוכני השטאזי פורצים לדירה, אבל לא נעצר כאן. הוא ממשיך אל השנים שאחרי הנפילה של חומת ברלין. לדריימן נודע שצותתו לו בשנות השמונים. והוא מבין שמישהו הציל אותו. בארכיוני השטאזי הפתוחים עתה לקהל הוא מוצא את התיק שלו, מגלה מי היה הסוכן החשאי שהגן עליו בלי ידיעתו ומאתר אותו.

ויזלר הוא עתה דוור עלוב, קשה יום. דריימן מוצא אותו וצופה בו מרחוק. מדוע, רוצה הצופה לזעוק, אתה לא ניגש אליו, מברך אותו, מודה לו? מדוע אתה לא לוקח אותו לשיחה? האיש הציל את חייך! אבל לא, דריימן מניח לוויזלר ללכת לדרכו, בלי להתוודע אליו.

כי "חיים של אחרים" הוא סרט על אמנות ועל כוחה. ודריימן ידבר עם האיש שהציל את חייו ויאמר לו הכול, אבל לא במילים פשוטות ויומיומיות.

הוא כותב ספר שנקרא "סונטה לאדם טוב", ומקדיש אותו לשם הקוד שנשא ויזלר בימים שבהם היה סוכן חשאי.

את הסצנה האחרונה בסרט, המבט של ויזלר שעובר ברחוב, מבחין בספר בחלון ראווה של חנות, נכנס ורואה את ההקדשה החשאית המיועדת לו, שמבין כי אצילותו ואומץ לבו נודעו, שהיצירה נמשכת, בזכותו, הנה הספר מונח בידיו, לא אוכל לשכוח.

פלטונוב: איך לומר הכול בלי מילים

נראה כי לפעמים אפשר להביע צעקה, בלי לכתוב דבר

בתיאור האכזרי ביותר שקראתי אי פעם לא נכתבה אף מילה ולא התנסח שום משפט.

אותה זוועה רועמת בלי קול מופיעה לקראת סופו של הסיפור "הסכרים של יֶפִּיפָּאן", בספרו של אנדריי פלטונוב, בעולם נהדר ואכזר. (תרגמה: נילי מירסקי).

בעולם נהדר ואכזר

גיבור הסיפור, אנגלי בשם ברטראן פרי, מגיע לסנקט פטרסבורג באביב של שנת 1709. אהובתו האנגלייה הסבירה לו שלא תסכים להינשא לאף אחד מהגברים הנחותים הסובבים אותה. כדי להרשים אותה ולהיות ראוי לה, הוא יוצא למרחקים. בעבר, הוא אומר לעצמו, היו אנשי השם מצביאים וכובשים, כאלה שחרבם סמוקה מדם. כיום הם מהנדסים, כמוהו: אלה שמסוגלים לממש את גחמותיהם של שליטי העולם.

הוא עובד אצל הצאר, פיוטר הגדול, האיש ששקוע כולו בייסוד עיר: את סנקט פטרסבורג הקים פיוטר יש מאין. הוא החל בבנייתה רק שמונה שנים לפני הזמן שבו מתחיל הסיפור, הוא מעמיד אותה על תלה בתוך הערבות הקפואות שכבש במלחמתו נגד שוודיה. העיר שהמציא אמורה לשמש חלון למערב.

כדי להבטיח את צמיחתה הוא אוסר על בנייה מאבן ברחבי הממלכה, חוץ מאשר בעירו החדשה. כך הוא מבטיח שכל חרשי האבן יגיעו רק לשם. עשרות אלפי אנשים פועלי כפייה מתים במהלך הבנייה, ומי שמבקר בה שלוש מאות שנה לאחר מכן מתקשה לדמיין שהיא צעירה כל כך, שפעם לא הייתה קיימת. דוסטויבסקי כינה אותה "עיר מלאכותית": היא הוקמה בצו מלכותי, ולא התפתחה מאליה, כמו רוב הערים הגדולות בעולם.

על ברטראן פרי האנגלי מוטל  לשרת את החזון המגלומני של פיוטר: זה חולם לחפור מערכת של תעלות ונתיבי מים שיחצו את הערבות ויגשרו על פני מרחקים.

עד מהרה מגלה פרי כמה עצומה המשימה שלקח על עצמו: "כה כבירה נראתה לו הארץ, כה מרהיב הטבע שבמרחביו צריך היה לחצוב נתיבי מים למהלך אניות. בשרטוטים ובמפות בסנקט פטרסבורג היה הכול נהיר ונוח, ואילו עכשיו, בחצי היום… התברר שהכול פתלתול, קשה ונורא הוד."

עוד לפני שהוא יוצא אל מחוז יֶפִּיפָּאן, שם הוא אמור לתכנן מערכת סכרים עצומה, מודיעה לו אהובתו שלא חיכתה לו, ונישאה לאחר. "האומנם חשבת שנחוץ לי בעל בדמותו של אלכסנדר מוקדון?" היא כותבת לו בלעג, ומסבירה: "לא, נחוץ לי איש נאמן ואהוב."

ברטראן פרי נכשל כמובן במשימתו. הפועלים בורחים. הטבע מתנכל לו. כשתכנן את תוכניותיו ההנדסיות לא הביא בחשבון את הקיץ השחון שיהפוך את נתיב המים לדרך חולית, את המים המסרבים לפרוץ מהבור שיחצוב, את החולות "הרעבתנים" אשר "מוצצים עכשיו את המים מן האגם, ושואבים אליהם אפילו כלים של ברזל."

ברוסיה של המאה ה-18 אחת דינו של מי שמאכזב את הצאר. פלטונוב, שכתב את סיפוריו בימים הראשונים של רוסיה הסובייטית, מוגן, לפחות בתחילת דרכו, מפני עריצותו הקטלנית של סטאלין: הוא בן למשפחה "נכונה": פרולטרית. והוא הרי לא כותב על מה שקורה עכשיו, אלא על העריצות הקטלנית של הצאר…

כצפוי, נשלח ברטראן פרי למוסקבה ונכלא במגדל בקרמלין.  ברור לו לגמרי שחייו תמו. וכשהוא מובא אל מקום ההוצאה להורג, חדר קטן ונעול ובו רק איש אחד, הוא מצפה בשוויון נפש לעריפה הצפויה לו.

וכאן מגיע קטע הביעותים ספרותי, אף על פי ששום דבר לא נאמר במפורש.

כך כתוב:

"'היכן הגרזן שלך?' שואל פרי, שלא נותר בו שום רגש מלבד רתיעה קלה, כמו מפני מים קרים."

אבל מסתבר שהאימה האמיתית, המוחלטת, איננה מפני המוות עצמו. שהמוות יכול בנסיבות מסוימות להביא אתו רוגע. הקלה.

"'גרזן!' אמר התליין 'אני אסתדר אתך גם בלי גרזן!'"

ואז:

"כאבחת להב מושחז ננעצה ההבנה במוחו של פרי, נוראה וזרה לטבעו, כמו כדור ללב פועם. והבנה זו החליפה לפרי את תחושת הגרזן על צווארו: הוא ראה את הדם בתוך עיניו הנאלמות, הקופאות, וצנח אל בין זרועותיו של התליין השואג."

כך.

"וצנח אל בין זרועותיו של התליין השואג."

הפוגה.

מכאן ואילך לא נכתב עוד מאומה. לא מתואר דבר. וכבר מגיע המשפט הבא: "כעבור שעה, במגדל, הרעים הדיאקון בבריח הברזל. 'נגמר, איגנטי?' צעק מבעד לדלת…"

זה הכול: "כעבור שעה…",  וההמשך.

בין התובנה של פרי למה שצפוי לו, לבין הנקישה על הדלת, אין כלום. רק דמיונו של הקורא. בלי שום עזרה של הסופר מתמלאת התודעה בחלחלה. אין ממה להימלט, כי שום דבר לא כתוב. והריקנות הזאת, הזוועה המובעת, שאין לה סוף, כי אין לה התחלה, היא בעיניי הישג אמנותי מרשים ביותר.

כותבים אחרים היו אולי מפליגים כאן בתיאורים. היצירתיות האנושית יכולה בלי ספק להמציא את כל סוגי העינויים הצפויים והלא צפויים. אבל השתיקה הגמורה, הרווח הצר הזה שבין השורות שעל הדף, המילים "כעבור שעה…" (שמזכירות קונבנציה ספרותית דומה שהייתה נהוגה פעם: בני הזוג מתנשקים. חושך. דלת חדרם נסגרת. ובבוקר – ), כל אלה משאירים את הקורא המום ונטול מילים.

הנה ההוכחה לכך שכמו שבלי מרחבים או מרווחים של שתיקות אין צלילים ולכן אין מוזיקה, כך גם בלי המרווח שבו פועל דמיונו של הקורא לא מצטיירת שום תמונה מסוּפרת, לא תיתכן יצירה, לא נוצרת ספרות.

 

על מה שהזמן עושה

הזמן – אבל לא רק הוא! – משנה אפילו את העבר.

הנה מה שמצאתי אי שם במעמקי המחשב: הקלטה מתוך תוכנית בוקר, משנת 1992: ראיון שנועד לקדם ספר לבני נוער שראה אז אור בהוצאת דביר: כמו עפיפון מנותק. עלילת הרומן מתרחשת בחלקה באתיופיה, ובחלקה בבסיס של חיל האוויר, כמו זה שגדלתי בו, ומתארת את קשייה של דנה, הילדה העומדת במרכזו, לגדול בבסיס כזה.

המראיין בתוכנית הבוקר, שחש מן הסתם בזרמים סמויים, תת קרקעיים, ניסה להוציא בראיון הזה וידוי. חשיפה. אמת נוקבת.

אני צופה בו היום ורואה כמה הוא מתאמץ להוציא מהמרואיינת שלו משהו על הקשר עם הוריה, והיא מסרבת בכל תוקף!

"אין בי מרירות," היא אומרת. ומסבירה: ילדות מאושרת לא מבטיחה חיים טובים…

אהה, אני רוצה לשאול אותה. על מה את רומזת? ילדות לא מאושרת הייתה לך? האומנם?

היא יודעת את האמת. הנה היא מחייכת באירוניה: "מעולם לא העליתי בדעתי לבקר את הורי. הנחתי שכל מה שהם החליטו זה טוב בשבילנו," אבל עדיין לא מבינה את המשמעות של מה שהיא יודעת. היא משכנעת את עצמה שהיא שמחה על הקשיים, כי בזכותם כתבה ופרסמה שלושה ספרים.

המראיין מתעקש: הספר הזה הוא תחליף לשיחה עם הורייך? אבל היא לא מוכנה לשתף פעולה. כי מה תגיד? ומה תספר? היא עדיין לא מסוגלת להביט באמת וגם לראות אותה. עדיין לא יכולה לדבר עליה.

נדרשו עוד עשר שנים של מאמצים קשים מנשוא, מאבקים של היוולדות מחדש, לפני שיכולתי לדבר, לכתוב את שירה והירושימה ואחריה גם את יופי לי, יופי לי. ואז –  לספר על הייסורים. ואיך ניצחתי אותם.

אני מסתכלת על האישה ההיא שצעירה ממני כיום בעשרים ושתיים שנים, ורוצה לומר לה: את תצליחי להשתחרר. הזמן שיחלוף ייקח ממך כמה נכסים נראים לעין, אבל אל תתייאשי, אמנם מחכים לך עדיין ימים קשים מנשוא, אבל כדאי לך מאוד לצלוח אותם. חכי ותראי!

 

 

מעוף העורב – לא רק מתח

על התכנים המרתקים שבספר מעוף העורב

מעוף העורב

מאת: אן מרי מק'דונלד

מי מכיר את הגנרל הנס קמלר? מי שמע עליו ועל מעשיו?

קוראי ידיעות אחרונות קיבלו אמש הצצה קטנה, כמעט שולית, אל תוך תופת שנסתרה שנים רבות מהעין, וגם אחרי שהתפרסמה ספק אם הקוראים יכלו לרדת אל מעמקיה.

כותרת הידיעה הייתה: הנאצי מאושוויץ שעזר לארה"ב. וזה הסיפור: הנס קמלר היה מהמתכננים של אושוויץ, ושל הטילים הבליסטיים שירו הגרמנים על אנגליה במהלך מלחמת העולם השנייה, ושהרגו אלפים מתושבי לונדון. "כולם," נכתב בכותרת הידיעה, "היו בטוחים שהנס קמלר התאבד בסוף המלחמה. אבל," וכאן מגיע הפרט המרעיש, "תחקיר קובע: הוא הוברח לארצות הברית, כדי לסייע לתעשיית הטילים שלה."

וכך מסבר ששלטונות ארצות הברית הצילו את חייו של פושע המלחמה, שהיה אחראי לתכנון המשרפות באושוויץ, לניצול של מי יודע כמה עובדי הכפייה, ולמותם.

לפי הגרסה הרשמית התאבד קמלר בחודש מאי של שנת 1945 בפראג. אלא שזה לא קרה. המודיעין האמריקני עזר לפושע לזייף את ההתאבדות ולהימלט לארצות הברית. הידע שצבר כשותף בתוכנית הטילים הסודית של היטלר היה חשוב להם.

מרעיש? אולי. במיוחד אם יודעים שקמלר היה אחד מרבים מאוד. הייתה לאמריקנים תוכנית שנקרא פייפר קליפ: מהדק נייר. במסגרתה גייסו לשורותיהם עשרות פושעים נאציים. הידוע שבהם היה ורנר פון בראון.

הנה אחד התצלומים של הגרמנים שהוברחו לארצות הברית והצטרפו לתוכנית החלל האמריקנית: כמה נינוחים נראים כאן הגברים הללו, לבושים בחליפות, בטוחים בעצמם, מחויכים. מי יכול להעלות בדעתו שאלה הגרועים שבפושעי המלחמה שנחלצו מאימת הדין רק משום שהיה לאמריקנים חשוב יותר לנצח את הרוסים במרוץ לחלל.

מדענים גרמניים

אגב, לא רק בתוכנית החלל פעלו פושעי מלחמה גרמניים. חלקם השתתפו ב"מחקרים" פסיכיאטריים, במסגרת פרויקט MKULTRA של הסי-איי-איי, שם עסקו בעינויים סמויים, שנועדו לבחון איך אפשר להשפיע על מצבים נפשיים של בני אדם, לפגוע בתפקודי המוח בעזרת באמצעות תרופות, חסך חושי, בידוד והתעללות מילולית ומינית, כדי "לחלץ מידע" מנחקרים.

מפתיע? מחריד? אין ספק.

אבל מי שקרא את הספר מעוף העורב של הסופרת הקנדית אן מרי מק'דונלד, אינו מופתע. שם פגשנו כבר את דמותו הבדיונית לכאורה של הפושע הנאצי, אוסקר פריד, שהוברח לקנדה ומשם לארצות הברית, כדי להשתתף בבניית טילים אמריקניים. ההקשר שבו מרחשת עלילת הספר מציאותי לחלוטין: המלחמה הקרה, אמריקה נגד רוסיה, קפיטליזם נגד קומוניזם, מי ישתלט על העולם, על מה מוכנים לוותר (על העקרונות המוסריים הבסיסיים ביותר: שמי שהיה אחד המפקדים בדורה לא היה אמור להגיע לאמריקה ולחיות שם חיים מוגנים ונוחים), ומה בעצם המחיר שגבתה הציניות המדינית האמריקנית בתום מלחמת העולם.

מעוף העורב הוא רומן מרתק. הוא עונה על הדרישה הבסיסית ביותר של סיפור, כפי שניסח אותם א"מ פורסטר בספרו העיוני Aspects of  the  Novel: לא לשעמם. פורסטר מזהיר את הכותבים. לדבריו הסיפור נולד בימיו של האדם הקדמון, שישב עם רעיו סביב המדורה. עונשו של מי שלא ריתק אז את הקהל היה כבד: אכלו אותו…

את מעוף העורב אי אפשר להניח מהיד, על אף כובדו הניכר: 863 עמודים. הוא נכתב כספר מתח. אלה מילות הפתיחה: "הציפורים ראו את הרצח". נרצחה ילדה. רק כעבור כמה פרקים של מתח יודעים מי נרצחה. וכשהחידה מוּתרת, היא אוספת לתוכה את שלל הרמזים שפוזרו לאורכו של הרומן, ונראית מיד הכרחית ובלתי נמנעת. הפתרון איננו רק סיומה של תעלומה. הוא טומן בתוכו אמירה משמעותית שמדברת, אולי אפילו נצעקת, אל הקורא.

עלילת מעוף העורב מתרחשת ברובה בבסיס של חיל אוויר קנדי. היא מתארת את הטייסים ואת נשותיהם וילדיהם, ומתמקדת בעיקר במשפחה אחת שהמציאות חודרת אל חייה ומפרקת אותם, בלי שמישהו מהם יודע או מבין את העלילה שהם משתתפים בה.

כמי שגדלה בשיכון משפחות בבסיס של חיל האוויר הופתעתי לגלות עד כמה הנופים האנושיים בבסיס הקנדי דומים לאלה הישראלים. "כשחיים בחיל האוויר," כותבת מק'דונלד, "החיים הם וריאציה על נושא… והבית הוא כל מקום שמזדמן לך להיות מוצב בו, אם בקנדה, בארצות הברית, בגרמניה, בצרפת"… (עמ' 16), ואני מוסיפה: בישראל. אני יכולה אמנם להעיד ממקור חוץ ספרותי על הדייקנות בתיאורים, אבל אני משוכנעת שכל קורא יכול לחוש בהם, כי כדרכה של אמנות, הספציפי מאוד נעשה כללי, והפרטי יותר והמפורט, מקבלים משמעות ועומק.

הנס קמלר הזכיר לי את מעוף העורב, וזאת ההזדמנות להמליץ על הספר.



השבוע ב16 באוקטובר 2014, התפרסמה בעיתון הארץ ידיעה נוספת, לפיה יותר מאלף פושעים נאציים שימשו כמרגלים בסוכנויות המודיעין של ארצות הברית:

יותר מאלף נאצים גויסו לתפקידי ריגול בסוכנויות המודיעין של ארה"ב

מסמכים שסיווגם הוסר מגלים כי פעילות הנאצים נמשכה לאורך כל המלחמה הקרה וכי הם חמקו ממשפט בהתערבות האף-בי-איי והסי-איי-אי

בעשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה, בתקופת המלחמה הקרה, הסי־איי־אי וסוכנויות ביון אמריקאיות אחרות העסיקו לפחות אלף נאצים כמרגלים ומודיעים. מסמכים שנחשפו כעת על ידי צוות מטעם הממשל האמריקאי וכן ראיונות שנערכו באחרונה מצביעים על כך שהתקשרויות מעין אלה נמשכו עד 1990, וכי לא ידוע על מרגלים ומודיעים נאצים שערקו לארה"ב ועדיין נמצאים בחיים.

בשנות החמישים של המאה שעברה החילו בכירי קהילת המודיעין האמריקאית, אדגר הובר מהאף־בי־איי ואלן דאלס מהסי־איי־אי, תוכנית סודית ורחבת היקף לגיוס נאצים בכל הדרגים כחלק מהמאבק בגוש הסובייטי. במסמכים שסיווגם הוסר מכונים חיילים וקצינים נאצים "נכסים" וההערכה המובעת בהם היא שהערך המודיעיני שביכולתם להעניק למאבק בברית המועצות "גובר על השגיאות המוסריות שעשו" בעת ששירתו את הרייך השלישי. בין היתר גויס באותה תקופה קצין אס־אס לשעבר למרות שקהילת המודיעין הניחה שהוא מעורב "בפשעי מלחמה מינוריים".

ראיות לקשרים שניהל הממשל האמריקאי עם מרגלים נאצים החלו להתפרסם עוד בשנות השבעים. אך אלפי מסמכי ארכיון שפורסמו במסגרת חוק חופש המידע ומקורות אחרים, יחד עם ראיונות עם עשרות גורמי ממשל בעבר ובהווה, מוכיחים כי היקף גיוס הנאצים לשורות קהילת המודיעין היה נרחב הרבה יותר מכפי שהיה ידוע עד כה, וכי הוא הוסתר באופן שיטתי במשך יותר מ-50 שנה אחרי מלחמת העולם השנייה.

בשנות השמונים סירב האף־בי־איי לספק למשרד המשפטים פרטים אודות 16 נאצים שחיים בארה"ב, וזאת בטענה כי מדובר במודיעים של הבולשת הפדרלית אשר סיפקו מידע על "אוהדי קומוניזם" וחמישה מהם עדיין נחשבו מודיעים פעילים. במסמך שבו מסרב האף־בי־איי לחשוף מידע בעניין, מדגיש גורם רשמי את הצורך "להגן על חשאיות מקורות מעין אלה בצורה האפשרית הטובה ביותר".

ב-1994 ניסה עורך דין מטעם הסי־איי־אי להפסיק את החקירה סביב אלכסנדרס לילייקיס, מרגל לשעבר שחי סמוך לבוסטון. מהמסמכים עולה כי הסוכנות ידעה כבר בתום מלחמת העולם השנייה שלילייקיס היה איש גסטפו וכי היה מעורב בטבח כ-60 אלף יהודים בליטא. למרות זאת, היא גייסה אותו לשורותיה ב-1952 כמרגל המוצב במזרח גרמניה ושילמה לו 1,700 דולר בשנה ושני קרטונים של סיגריות בחודש. ארבע שנים לאחר מכן סייעה סוכנות הביון המרכזית ללילייקיס להגר לארה"ב. הוא חי במסצ'וסטס במשך 40 שנה עד שזהותו התגלתה ונפתחו הליכים משפטיים לגירושו.

כשנודע לסי־איי־אי על כך יצרה הסוכנות קשר עם אלי רוזנבאום, איש היחידה לציד נאצים במשרד המשפטים האמריקאי, והודיעה לו כי הוא אינו יכול להמשיך בהליכים. רוזנבאום סיפר בראיון כי הסי־איי־אי לא רצתה להסתכן בחשיפת עברם של נאצים נוספים. לדבריו, הצדדים סיכמו כי אם הסוכנות תידרש למסור מסמכים "בעייתיים", התביעה תפסיק את ההליכים. דבר זה לא קרה בסופו של דבר ולילייקיס גורש. סי־איי־אי, כך על פי המסמכים, גם לא דיווח לקונגרס על עברו של לילייקיס. במזכר סודי שנמסר לוועדת המודיעין של בית הנבחרים ב-1995, מודה הסוכנות כי השתמשה בלילייקיס כמרגל אך לא הזכירה את הקשר שלו למעשי זוועה. "אין לך כל ראיה", נכתב במזכר.

כמה מהנאצים שגויסו על ידי קהילת המודיעין האמריקאית היו בעלי דרגות גבוהות במנגנון שהפעיל אדולף היטלר. קצין האס־אס, אוטו פון בולשווינג, היה מנטור ויועץ בכיר עבור אדולף אייכמן, שעסק בין היתר בכתיבת מסמכים הנוגעים לאופן הפעלת טרור כלפי יהודים. אחרי המלחמה, הסי־איי־אי לא רק גייס אותו כמודיע בכיר באירופה, אלא גם שיכן את משפחתו בניו יורק ב-1954. מסמכים מגלים כי המהלך נתפס "כפרס" על השירות שעשה אחרי 1945 וכי בנו של פון בולשווינג, גאס, שגילה רק שנים רבות לאחר מכן על עברו הנאצי של אביו, ראה את היחסים בין סוכנות הביון המרכזית לבין אביו "יחסי נוחות" שהתקיימו בצל המלחמה הקרה. "הם השתמשו בו והוא השתמש בהם. זה לא היה צריך לקרות", אומר בראיון גאס פון בולשווינג, כיום בן 75, "אסור היה להכניס אותו לארה"ב. זה נגד את הערכים שלה".

המסמכים מעידים עוד כי כשנתפס אייכמן על ידי סוכני המוסד בארגנטינה ב-1960, פנה אוטו פון בולשווינג לסי־איי־אי בבקשה לסיוע מכיוון שהיה מודאג מאוד מכך שישראל נמצאת בעקבותיו. במסמכים, מביעים גורמים בסוכנות הביון המרכזית דאגה מכך שפון בולשווינג "ייתפס כמשתף פעולה ושותף למזימותיו של אייכמן, דבר שיגרום מבוכה פומבית לארה"ב". שני סוכנים שנפגשו עם פון בולשווינג ב-1961 הבטיחו לו כי הסי־איי־אי לא תחשוף את קשריו עם אייכמן. פון בולשווינג חי 20 שנים נוספות בטרם התביעה בוושינגטון גילתה את התפקידים שמילא בתקופת מלחמת העולם השנייה והעמידה אותו לדין. הוא נאלץ לוותר על אזרחותו האמריקאית ב-1981 ומת כמה חודשים אחר כך.

"אני מעריך שהמספר האמיתי של הנאצים שהפכו מרגלים גדול הרבה יותר", אומר נורמן גודה, היסטוריון מאוניברסיטת פלורידה, שלקח חלק בצוות להסרת הסיווג ממסמכי הממשל, "מסמכים רבים נותרו חסויים, דבר שהופך את המשימה לספור אותם לבלתי אפשרית. סוכנויות המודיעין האמריקאיות גייסו באופן ישיר או עקיף מספר גדול של נאצים או משתפי פעולה ממזרח אירופה שהיו אשמים בפשעי מלחמה".

השימוש שעשו הובר ודולס במרגלים הנאצים הוא תוצאה של מנטליות המלחמה הקרה שנוצרה בתום מלחמת העולם השנייה ושהלכה והעמיקה לאורך שנות החמישים. דולס האמין שנאצים "מתונים" יכולים להיות מועילים. הובר אישר בעצמו לכמה נאצים לשעבר לשמש מודיעים ודחה האשמות בנוגע למעורבותם במעשי זוועה בטענה שמדובר בתעמולה סובייטית. מסמך פנימי מגלה כי ב-1968 אישר הובר האזנת סתר לעיתונאי בעל עמדות קומוניסטיות שפרסם שורה של כתבות על חיי הנאצים בארה"ב. הובר הכריז על העיתונאי צ'ארלס אלן "איום פוטנציאלי לביטחון הלאומי".

לאורך שנות ה-50 וה-60 מילאו המרגלים הנאצים קשת רחבה של תפקידים עבור קהילת המודיעין האמריקאית, החל ממשימות מסכנות חיים וכלה במשימות טריוויאליות. מסמכים מגלים כי באחד הבסיסים במרילנד אומנו קצינים נאצים לקראת האפשרות של פלישה לרוסיה. בקונטיקט השתמש הסי־איי־אי בשומר נאצי כדי ללמוד על השיטות הסובייטיות להסתרת משמעויות בבולים שהונפקו אחרי המלחמה. בווירג'יניה, יועץ בכיר להיטלר נתן תדרוכים סודיים בנושאים הקשורים לברית המועצות. בגרמניה, קציני אס־אס חדרו לאזורים הנמצאים בשליטת ברית המועצות כדי לשתול רשתות האזנה, בין היתר, בתוך רכבות.

מהמסמכים עולה עוד כי חלק מהנאצים המגויסים היו בלתי כשירים לשמש מרגלים או מודיעים. חלקם היו שקרנים כרוניים או רמאים ואחרים התגלו כסוכנים כפולים. סי־איי־אי סירב להגיב לכתבה.

קראתי את ספרך ב…

קראתי את ספרך בנשימה עצורה. הספר כתוב להפליא, והוא דוגמה נהדרת לכך שהאמנות בכלל והספרות בפרט הן סובלימציה של המציאות: קראתי וטבעתי בתוך פצע פתוח שאין לו תקנה, אך יצאתי אפוף בחוויה אמנותית משמעותית וחיובית. תודה ענקית על החוויה שהענקת לי!

על הספר "יופי לי, יופי לי".

קוראת, צופה ומספרת

%d בלוגרים אהבו את זה: