ציטוט מתוך "הסוכן החשאי," גרהם גרין: מי לא יכול לאכול עוגות?

במלודרמות הסוכן החשאי אף פעם לא עייף, משועמם או מאוהב באישה מתה. אבל ייתכן של' קרא מלודרמות – הרי הוא ייצג את האצולה – הדוכסים, הגנרלים והבישופים – שחיו בעולם רשמי מוזר משל עצמם, וקשקשו במדליות שהעניקו זה לזה. כמו דגים באקווריום הם הביטו כל הזמן החוצה דרך הזכוכית, מוגבלים בתוך קיום אחד מסוים, בשל צרכיהם הגופניים. ייתכן שהם נוטלים את רעיונותיהם מהעולם האחר – גם מתוך מלודרמות. טעות להקל ראש בבורות שלוקה בו המעמד השולט. מרי אנטואנט שאלה, "הם לא יכולים לאכול עוגות?"

מה גרהם גרין לא ידע כשכתב את המותחן "הסוכן החשאי"

השנה – 1938. גרהם גרין שקוע בכתיבה של העוז והתפארת, רומן רחב יריעה שמתרחש במקסיקו ועוסק במאבק שבין המדינה האתאיסטית לכנסייה. יש לגרין אישה ושני ילדים. הוא חושש שמא הרומן שהוא עובד עליו לא יכניס לו די כסף כדי לפרנס את משפחתו.

הוא מחליט לחלק את יומו: את שעות אחרי הצהריים הוא מקדיש לכתיבה ה"רצינית", ובבוקר כותב את מה שהוא מכנה entertainment: "שעשוע", או "בידור". כעבור כחודש וחצי, כשהוא נוטל סמי המרצה, הוא מסיים את כתיבת הספר הסוכן החשאי.

מלחמת האזרחים בספרד בעיצומה, וגרין בוחר כגיבור ספרו בדמותו של סוכן חשאי, שליח של מדינה שאת שמה אינו מזכיר, הנתונה גם היא במלחמת אזרחים עקובה מדם. הסוכן החשאי, ששמו מצוין רק באות ד', מגיע לאנגליה כדי לרכוש למען המורדים פחם שיאפשר להם ולבני משפחותיהם לשרוד ולהמשיך להילחם. כשהוא יורד מהספינה בדובר הוא פוגש סוכן חשאי אחר של ארצו, מי שמכונה ל', נציג השלטון, שמשימתו – לסכל את שליחות נציג המורדים ולרכוש את הפחם בעצמו.

ל' אינו רק נציג השלטונות בארצו. הוא מייצג גם את מעמד האצולה שעמו הוא נמנה. את האנשים הפריבילגיים, עתירי הממון וזכויות היתר, שהתרגלו לאורך מאות שנים לחמוס את זולתם כמעשה מובן מאליו של מי שהכול מגיע להם. ל' מנסה לקנות את ד', שהיה עד פרוץ מלחמת האזרחים מרצה  לשפות רומאניות וחוקר של שירת רולן.

ד' עבר במלחמה התנסויות כה איומות עד שבביקורת הדרכונים מתקשה השוטר לקשר בין התצלום שבדרכונו לבין קלסתר פניו. הוא התאלמן, נאסר, עונה, והוא חש שהוא "נושא את המלחמה בלבו." הוא מלא זעם, וכשל' מנסה להסביר לו ששניהם איבדו את היקר להם, האחד −  את אוסף כתבי היד העתיקים שלו, והאחר את אשתו, כי "דברים קשים קורים במלחמה", זעמו גובר. לאיש האצולה הזה, כך הוא אומר לעצמו, "אין שמץ של מושג מהי אהבה לאדם אחר. ביתו שהוצת והועלה באש דמה ודאי למוזיאון…" ד' חש כי "ראוי להרוג ציוויליזציה אחת כדי למנוע מממשלה של בני אדם ליפול לידיהם של – הם נקראים, כנראה, בני תרבות. איזה מין עולם זה יהיה? עולם מלא בחפצים שמורים שנושאים את התווית 'לא לגעת'."

ד' מסרב להצעתו של ל'. "בכל העולם," הוא אומר לעצמו, "יש אנשים כמוהו שאינם מאמינים בהשחתת מידות – פשוט כי החיים בלתי אפשריים כשגבר או אישה אינם מסוגלים להבחין באמת. זאת אינה שאלה של מוסר, אלא פשוט של קיום."

בעוד שנה תפרוץ מלחמת העולם השנייה, והמציאות שבה חי גרהם גרין, השקוע בכתיבת שני ספרים במקביל, תשתנה לחלוטין ובבת אחת.

הסוכן החשאי הוא מעין מסע בזמן אל אנגליה, כפי שהייתה בשנה האחרונה לפני פרוץ המלחמה. זוהי לונדון שעדיין אינה יודעת מאומה על האימה המתקרבת אליה, האלימות וההרס של ימי הבליץ הצפויים לה בעוד זמן לא רב. שוב ושוב מציין ד' את השוני בין ארצו, שבה אנשים נהרגים כל יום וכל הזמן, לבין אנגליה השלווה. אכן, קיימת מצוקת מסוימת: בעיית אבטלה כי מכרות הפחם מושבתים עקב חוסר ביקוש, אבל הקשיים הללו, מנקודת מבטו של מי שהגיע מהמלחמה, מינוריים יחסית. הוא אחוז התפעלות ממה שהוא רואה. חנויות הראווה הגדושות באוקספורד סטריט, אין בתים הרוסים, נשים יושבות בבתי קפה, חנויות ספרים. "יש לאנשים פנאי לקרוא ספרים, ספרים חדשים."  והוא מסתכל על הכותרים המוצגים: הנה למשל ימי הספארי, שעל כריכתו תצלום של גבר חבוש קסקט, לצד גופתו של אריה. גרהם גרין אינו יודע עדיין שאלה לא רק ימי השלום האחרונים, אלא גם ימיה האחרונים של האימפריה הבריטית. באחד התיאורים היותר משעשעים צופה ד' במכונית מפוארת שדוהרת ברחובות לונדון, ומעוררת התפעלות והתלהבות של ההמונים: שתי נערות צעירות יושבות בה – הנסיכות, שאחת מהן נהפכה למלכה אליזבת. אין ספק שהתיאור לקוח מהמציאות שבה גרהם גרין חי, והיא מספקת מעין הצצה קטנה אל החיים אז, אל מה שהעסיק את הציבור בלונדון.

בקרוב מאוד, בעוד שנה, תפרוץ המלחמה הממושכת, האיומה, זאת שייהרגו ויירצחו בה עשרות מיליוני אנשים. גרהם גרין אינו יודע על השואה. אינו יודע על הזוועות הבלתי נתפשות שיתרחשו. והנה, כמו ויקטור פראנל, מי שניצל מאושוויץ וכתב בספרו  האדם מחפש משמעות: "אדם שלא נותר לו כלום בעולם הזה, עדיין מסוגל לדעת טעם אושר, ולו לרגע, קל, בהתבוננו אל דמות הנפש האהובה עליו, […] במצב כזה יכול אדם לזכות במילוי-משאלותיו מתוך הסתכלות אוהבת בדמות הנפש היקרה לו, אשר הוא נושא בלבבו," גם גרהם גרין מתאר כיצד ד', שרואה באלימות גופנית עניין משפיל ומתועב,  "כפי שתיעב את המחשבה על יחסי מין מתירנים," מוצא פשר בחייו במחשבות על עבודתו המקצועית ועל אשתו, שאותה הוא ממשיך לאהוב על אף מותה.

אבל גרהם גרין, באמצעות מבטו של ד', רואה גם את העוולות הקיימות במציאות האנגלית המשגשגת יחסית לזאת של ארצו. הנה דמותה של המשרתת בת הארבע-עשרה שמתאהבת בד' רק משום שהיה מנומס וחביב אליה. היא צעירה כל כך, וכבר יודעת יותר מדי על העולם, על רשעותו, על חוסר התוחלת שבחייה. "בחיים מאושרים ההתפכחות הסופית מטבע האדם מתרחשת ביחד עם המוות. כיום נראה שהם ממשיכים עוד לחיות חיים שלמים אחרי שזה קורה." גם לונדון היפה מסתירה מאחורי הקלעים רמזים לסבל ולקושי: "הנואמים מול מרבל ארץ' עמדו על תיבות העץ ונשאו דברים בקור הצורב, השכמיות שלהם רכוסות על צוואריהם. לאורך כל הכביש חיכו מכוניות לבחורות המתאימות. הזונות הזולות ישבו בין הצללים, נטולות תקווה, והסחטנים פקחו עין על המדשאות, שם התבצעו בדממה המעשים האפלים, הלא מספקים. זאת הייתה, מבחינה טכנית, עיר של ימי שלום. על שלט רחוב נכתב: 'סנסציה טרגית בבלומבסברי'".

דמותו של ד', האיש שנדון, "כמו סופר", לחוש אהדה כלפי הזולת; שאינו מסוגל להרוג, גם כשחייו בסכנה, כי הוא "אולי שופט טוב, אבל לעולם לא יצליח להיות המוציא להורג", שמתאהב שוב, כמעט בעל כורחו, שחש כי "נשיקה מסגירה יותר מדי… קשה הרבה יותר לזייף אותה מאשר לזייף את הקול האנושי. כשהשפתיים נוגעות אלה באלה הן מביעות חלל אינסופי," האיש ההגון, המיוסר, הוא דמות יקרה ובלתי נשכחת.

כרזת הסרט "הסוכן החשאי"

גרהם גרין לא אהב את הסוכן החשאי, שהוא בעיקרו ספר מתח, אף על פי שזכה להצלחה רבה, וגם עובד לתסכית רדיו ולסרט קולנוע (עיבודים שהתרחקו מאוד מהמקור. כך למשל, השחקנית שמשחקת את הצעירה, בת האצולה האנגלייה, בתו של איל המכרות, שד' מתאהב בה, הייתה לורן בייקל, ילידת ברוקלין, שדיברה במבטא אמריקני מובהק…)

למרבה הצער הספר לא ראה אור בעברית.

מתוך הסרט, מאת האחים וורנר

The Confidential Agent, Graham Greene

אנדריי זוויאגינצב, כיצד הסרט "לוויתן" מציית לצ'כוב

"אקדח שמופיע במערכה הראשונה, חייב לירות במערכה השלישית," אמר צ'כוב.

ה"אקדח" המופיע בתחילת הסרט "לוויתן" הוא בית עץ נאה שאנו צופים בו מבחוץ. השחר עדיין לא עלה, או דמדומי הערב עדיין לא תמו. עוד מעט יעלה היום, או ירד הלילה. הבית ניצב מול הים, על רקע שמים אפורים. חלקו התחתון אפלולי. אור חמים מציף את חלקו העליון, הווילונות אינם מסתירים אותו. על אדני החלונות ניצבים עציצים. אפשר להבחין בשולחן אוכל רחב. מי גר כאן? תוהה הצופה, שהיה רוצה להיכנס, להתיישב, לאכול משהו טעים, להשקיף החוצה. ואז האור בבית כבה. מישהו יוצא מתוכו, יורד בצעדים בטוחים במדרגות החיצוניות, מפעיל את השלט של המכונית החונה ליד הבית, ונוסע.

לא רק הצופה מביט בערגה של מי שהיה רוצה להתקבל לתוך חמימותו המוארת. את הבית הזה, שגרים בו מכונאי מכוניות בשם קוליה ביחד עם רעייתו ובנו מנישואיו הקודמים, חומד גם ראש העיר, וזומם לגזול אותו ממי שבנה אותו במו ידיו.

אכן, לפי הכללים שקבע צ'כוב, במערכה האחרונה האקדח "יורה": מחפרים מגיעים, מנפצים את קירותיו של הבית היפה הזה, מפוררים, מרסקים ומעלימים אותו. על תלו תוקם כנסייה שתשקיף אל הים.

האם זה אם כן, סרט על מאבקו של הפרט בשלטון אכזרי ומושחת? ואולי הוא עוסק בקשר שבין עריצות הדת ושיתוף הפעולה שלה עם הצביעות והרוע? או שהסרט מבקש להראות את אוזלת היד של אנשים קשי יום ברוסיה, את התמכרותם לטיפה המרה, וכיצד השתיינות מונעת מהם להתמודד עם המציאות, לשמור על עצמם ועל זכויותיהם הבסיסיות ביותר?

כל המוטיבים הללו מופיעים בסרט, וכולם מלווים בשפע של סמלים. כך למשל רומה, בנו בן העשרה של קוליה, נוהג להיפגש עם חבריו בחורבותיה של כנסייה עתיקה. בין הקירות ההרוסים הם מדליקים מדורה ומשתכרים. האש מהבהבת על ציורי הקיר של הקדושים המשקיפים על בני הנוער האבודים. אבל הנה הניגוד: בחלקו האחרון של הסרט מתקבצים כל תושבי העיר בטקס הפתיחה של הכנסייה החדשה, שם מדבר הכומר הצבוע, מי ששיתף פעולה עם ראש העיר והעניק לו תמיכה כשפעל בניגוד לכל כללי המוסר, וגזל את כבשת הרש. הדרשה שהכומר עוסקת בחשיבותה של האמת.

אפשר להבין אם כך שהסרט מותח ביקורת על הכנסייה. ויחד עם זאת, לפני שקוליה מאבד את כל עולמו, מופלל, נשלח למאסר על פשע לא ביצע, הוא פוגש את הכומר שמספר לו על איוב. על סבלו ועל הגמול שזכה לו בערוב ימיו. קוליה מתנדב לעזור לכומר לשאת צרור ובו לחם שהכומר מחלק לנצרכים. שוב, מתגלה סתירה פנימית: הנה כומר מיטיב, שדואג, כמו ישו, לחלק את הלחם לצאן מרעיתו. הוא גם מברך את קוליה, מחווה מעליו את הצלב, זוכה ממנו לנשיקת כף ידו, ובה בעת ומאחורי הקלעים − עוזר לשלטון להתאנות לאזרח תמים.

שמו של הסרט לקוח לכאורה ממראהו של שלד של לוויתן הניצב לא רחוק מהבית, בשולי החוף. לוויתן אחר נראה כמה פעמים במים, ומסמל כנראה חירות וחופש פעולה, והשלד – את אובדנן ואת ההיסחפות אל השרטון ואל החוף שאינו מקום מבטחים. (בימאי הסרט דיווח על כך שאיש עסקים רוסי קנה את ה"שלד", שיצרו אותו ממתכת במיוחד בשביל הסרט, והניח אותו במדשאת ביתו, אי שם במוסקבה.)

השם מתייחס גם, בלי ספק, לספר מהמאה ה-17, לוויתן: או החומר, הצורה והשלטון של קהיליה כנסייתית ואזרחית שבו  טען מחברו, תומאס הובס, כי קיימת אמנה בין האזרחים לבין השליט האבסולוטי, וכי רק שליט אבסולוטי וחזק מסוגל להשליט סדר ולמנוע כאוס ו"מלחמת הכול בכול".

האם זוהי אם כן אמירתו של הסרט? שהתפוררות השלטון הריכוזי קעקעה את הביטחון האישי של האזרחים ברוסיה וכך יכול השלטון המקומי להתעלל באזרחים?

אכן, יש רגע בסרט שבו יוצאת חבורת חברים אל הטבע לצלות בשר, ולהשתעשע בירי למטרה. תחילה הם יורים על בקבוקים ריקים, ואחרי כן − על צילומי מנהיגים מהעבר הסובייטי. הנוכחים מבודחים מהרעיון, ומתלבטים אם מי שיזם זאת הביא אתו גם צילומי מנהיגים מההווה.

יש לך של נשיאים חדשים יותר

הסרט "לוויתן" ייצג את רוסיה בתחרות פרסי האוסקר (אך הפסיד לסרט הפולני אידה). למרבה הפלא הוא זכה לתמיכה תקציבית של השלטון הרוסי, אבל גם לדברי גינוי של שר התרבות, שמתח ביקורת על האופן שבו הציג הבמאי את העם הרוסי, כאוסף של שיכורים נטולי מצפון.

הסרט זכה להצלחה רבה בעולם, ומבקרים רבים שיבחו אותו. אני תוהה עם מי מהדמויות הצליחו להזדהות. בי אף אחת מהן לא עוררה שום תחושה של קשר. אפילו גורלו של הקורבן המוחלט, האיש הנדיב ומר הנפש שירד במדרגות בבטחה בתחילת הסרט וסיים אותו בבית הסוהר, לא ממש נגע ללבי. אכן, נגרם לו עוול משווע. אכן, הרוע גבר על הטוב, ובכל זאת נותרתי אדישה, למעט הצער המסוים שהתעורר למראה הבית היפה מהתמונה הראשונה, שהושחת והושמד בתמונה האחרונה. ואולי די בכך.

 

jokopost                  הרשומה באתר JOKOPOST

נל לי הארפר, "אל תיגע בזמיר", ומדוע מפתיעה כל כך הוצאת ספרה החדש

ארבע שחקניות שונות, ביניהן כוכבות כמו סנדרה בולוק וקתרין קינר, גילמו את דמותה בסרטי קולנוע ודרמות טלוויזיוניות; נשיאים חלקו לה כבוד ומדליות; הספר שכתבה זיכה אותה בפרסים רבים, ביניהם הפוליצר; אנשים ידועי שם כמו אופרה וינפרי מתגאים בקרבתם אליה; נכדו של הכוכב ההוליוודי גרגורי פק קרוי על שמה – עד כדי כך היו מיודדים; חברה הטוב ביותר היה הסופר טרומן קפוטה, למענו ערכה את המחקר שאִפשר לו לכתוב את ספרו המפורסם בדם קר. מעטים האנשים שזכו בחייהם לממדים כאלה של הערכה והוקרה כמו האישה הזאת, הסופרת נל לי הארפר, שבקרוב ימלאו לה תשעים. והנה נודע לאחרונה על התפתחות חדשה ומרעישה: בקיץ עתיד לראות אור ספרה השני!

ההשתאות שהידיעה הזאת עוררה נובעת מכמה סיבות: קודם כול, מכיוון שהסופרת רתוקה כיום לכיסא גלגלים, היא כמעט עיוורת, שמיעתה לקויה מאוד, והיא סובלת מאיבוד זיכרון. שנית – כי מאז ומתמיד חזרה לי הארפר והצהירה שלעולם לא תכתוב ספר המשך לרומן שבזכות הצלחתו יוצאת הדופן היא נחשבת אחת הסופרות האמריקניות החשובות ביותר. סיבה נוספת לפליאה: נודע כי הספר השני, זה שהוכרז עליו בהתרגשות שהוא ספר המשך שיופיע סוף סוף, אחרי שתיקה שנמשכה חמישים שנה, בכלל לא נכתב לאחרונה. למעשה הוא דווקא יצירתה הראשונה של לי הארפר, והמוציא לאור מתכנן להדפיס אותו בשני מיליון עותקים, במהדורה הראשונה.

אל תיגע בזמיר
הוצאת עם עובד, לעברית: צבי ארד

כי כך קרה: כשהייתה נל לי הארפר כבת שלושים ושלוש, היא הגישה כתב יד להוצאה לאור. העורכת מטעם ההוצאה יעצה לה, אולי בעצם הפצירה בה, לא להסתפק בכתב היד שהגישה, אלא להמשיך ולכתוב, ולתאר ברומן נוסף, אחר, את "זיכרונותיה" של גיבורת ספרה, סקאוט פינץ', ואת מה שעבר עליה לכאורה בילדותה, בעיר הבדיונית מייקום שבאלבמה, בשנות השלושים של המאה העשרים.

מאחר שהייתה סופרת מתחילה, נעתרה הארפר להצעה, זנחה את כתב היד המקורי והמשיכה בעבודה. התוצאה הייתה הספר שראה אור שנה אחרי כן, והקנה לה תהילה והערכה עולמית. בעברית הוא נקרא אל תיגע בזמיר, באנגלית – To Kill a Mockingbird. הוא נחשב יצירת מופת. מלמדים אותה בבתי ספר בכל העולם. הוא נמכר ביותר מארבעים מיליון עותקים, תורגם לארבעים שפות, ממשיך להימכר בכמיליון עותקים כל שנה. שנתיים אחרי שראה אור לראשונה עובד גם לסרט קולנוע מצליח. ומאז, כאמור – שתיקה. לי הארפר הייתה לסופרת מצליחה ביותר, של ספר אחד.

the film to kill a mockingbird
מתוך סרט הקולנוע "אל תיגע בזמיר". בכיכובו של גרגורי פק

את כתב היד של הרומן המקורי, הראשון, איבדה, לכאורה. מכל מקום – נמסר שהוא נעלם. במשך שנים לא ידע איש היכן הוא, עד שלפני כמה חודשים גילה אותו עורך דינה של הסופרת. לטענתו, נמצא כתב היד מהודק אל כתב היד המקורי של אל תיגע בזמיר.

שמו באנגלית Go, Set a Watchman – פסוק 6 מספר ישעיהו, פרק כ"ג: "לֵךְ הַעֲמֵד הַמְצַפֶּה", או בעברית בת ימינו: הצב לך שומר. משמעותו נוגעת באופן שבו הן גיבורת הספר והן הסופרת חושבות כי אביהן הוא המצפן המוסרי של עירו.

כמו גיבורת ספרה המפורסם נולדה לי הארפר וגדלה בעיירה קטנה באלבמה. "לא היה לנו הרבה כסף," סיפרה על הילדות שלה ושל אחיותיה ואחיה. "לא היו לנו צעצועים […] לכן חיינו בתוך עולם הדמיון. המצאנו דברים. קראנו הרבה ואת כל מה שקראנו נהגנו להציג בחצר האחורית של הבית." לי הארפר החלה ללמוד משפטים, אבל לצערו של אביה, הוא קיווה שתהיה עורכת דין כמוהו, לא סיימה את הלימודים. היא עברה לניו יורק, בתקווה להפוך לסופרת. במשך עשור עסקה בעבודות שונות, וכתבה. את הנושאים שהעסיקו אותה הכירה היטב: המרקם החברתי בעיירה דרומית בתקופת השפל, יחסים בין לבנים ושחורים בני מעמדות שונים, והמפגש של נערה צעירה עם גזענות.

הוצאת ספרה החדש מלווה במחלוקות לא מעטות. יש הסבורים שמתקיים כאן ניצול של אישה זקנה שלא ממש שולטת במתרחש. אחרים חוששים שהחלקים הטובים בספר החדש-ישן כבר נערכו ונלקחו בספר אל תיגע בזמיר, וכי הספר החדש יחשוף כתיבה חובבנית ולא מעובדת די הצורך.

בכל מקרה, המוציא לאור ציין לאחרונה כי "אין להניח שהסופרת תצא למסע פרסום."  למרבה הפליאה ביקש כנראה למנוע אכזבה מהציבור המצפה מן הסתם לדעתו לראות ישישה הרתוקה לכיסא גלגלים מסיירת ומקדמת את ספרה.

טור על סופרות באקס נט

ציטוט מתוך: "האדם מחפש משמעות", ויקטור פראנקל, על אהבה

האהבה היא הדרך היחידה לתפוס את הזולת בפנים-פנימיותו. שום אדם לא יירד לעומק מהותו של אדם אחר, אלא אם הוא אוהב אותו. מעשה האהבה הרוחני מניח לו לראות את הקווים והתגים המהותיים שבאדם האהוב. ויתרה מזו: רואה הוא את הסגולות הגנוזות בו, שעדיין לא הגיעו ליד הגשמה, אך מן הראוי שיתגשמו. ולא עוד אלא באהבתו זו מאפשר האדם האוהב לאדם האהוב להביא סגולות גנוזות אלה לידי הגשמה. הוא מעמיד אותו על מה שיוכל להיות ועל מה שראוי הוא להיות, ועל ידי כך מתגשמת יכולת גנוזה זו.

הרמן קוך, "אודסה סטאר": כמה רוע צריך לבלוע?

האם יש יופי באלימות? האם תודעתו של פסיכופת יכולה לעניין אנשים שאינם נטולי מצפון? האם הספר אודסה סטאר מתפלש בתוך תודעה כזאת רק משום שהסופר נהנה מכך, או שיש לו מטרה: לבחון אותה, למתוח עליה ביקורת, לחפש תובנות אודותיה? ומה אמור הקורא לחוש כלפי המספר, ומכאן כלפי הספר עצמו – תיעוב, רתיעה, או התפעלות והזדהות?

לוליטהבספר לוליטה, למשל, אין ספק שיש פער בין עמדתו של הסופר לזאת של המספר. אדרבא, המספר מפליל את עצמו, בלא יודעין, אבל בידיעתו המלאה של מי שיוצר אותו.

בכתיבתו של הרמן קוך מתרחש משהו שונה. כמו בשני ספריו האחרים, ארוחת ערב ובית קיץ עם בריכה (למעשה אודסה סטאר קדם להם, אם כי בישראל ראה אור אחריהם, כנראה בשל הצלחתם במכירות), אפשר לחוש במשיכה העצומה שיש גם למחבר – לא רק לדמות – אל אלימות שהרסן שלה הולך ומשתחרר לעיני הקורא הנחרד. בשלושת הספרים הללו בוחן קוך מקרוב את עולמם של פושעים ואת הגיבור המתגלה בהדרגה כאחד הגרועים שבהם. ואולי המילה "גרוע" בהקשר של הספר הזה אינה נכונה. אולי היא בעצם נושאת בחובה שיפוט ערכי שבא מבחוץ ואינו שייך לעולמו של הספר.

אודסה סטאר
הוצאת כתר, לעברית: ענבל זילברשטיין

 

כתיבה ראויה מייצרת עולם בעל חוקיות משלו. הנה, למשל – המינגווי, שמצליח בספר וזרח השמש ליצור מציאות שבה מלחמות שוורים מקבלת משמעות שונה מאשר זאת שיש לה בעולם האמיתי. וכך גם מי שמתעב את מה שמעוללים לשוורים חיים, בשר ודם, הולך שבי אחרי העיסוק הזה כפי שהוא מתואר בעולמו הבדוי של הספר. כי במציאות הכתובה לוחם השוורים והחסיד הנלהב, אותו aficionado, הוא אדם שמחפש יופי והתעלות, תשוקה ומימוש. הקורא שסוגר את הספר יכול לחזור אל אמונותיו והשקפת עולמו, לפיהן מלחמת שוורים היא עיסוק אכזרי, מיותר ומרושע, אבל את התפישות הללו הוא זונח בשעת הקריאה. קסם הכתיבה שובה את לבו והוא שוכח את החוקיות של העולם הרגיל.

אודסה סטאר לא מצליח לייצר את הקסם הזה, שבו הרע זוכה לזכות דיבור ולצידוק. ובה בעת, מכיוון שאין בו, בספר, ניסיון לשיפוט מוסרי, מכיוון שנראה שהכותב דווקא כן מוקסם מעולמו המעוות של המספר שלו, הספר, בעיני, נכשל.

והוא אפילו קצת מסוכן, ולוא רק מכיוון שהוא מסקרן מאוד. הרמן קוך מוכשר, ומפעיל תחבולות ספרותיות במיומנות רבה. למשל – הוא מגלה את המאוחר ממש בתחילתו של הספר – מישהו לא צפוי נרצח, אבל הפרטים אינם ידועים. בקורא מתעוררת סקרנות כמו בקריאה של ספר מתח, שמושכת אותו עד העמודים האחרונים. תחבולה אחרת, שאותה נקט הסופר גם בספריו הקודמים, היא הגילוי ההדרגתי של טיבו האמיתי, המחריד, של המספר. בתחילת הספר אפשר לחשוב שהוא אדם שיש לחוס עליו ולהזדהות אתו, אבל ככל שהעלילה מתקדמת מתברר לקורא שהמספר אינו איזה לא יוצלח מזדנב, אלא שהוא כנראה האדם המפחיד ביותר ברומן, יוזם רציחות בלי שום היסוס, מתעב את כל מי שסובב אותו (חוץ מאשר את בנו, שאליו הוא מתרפס ורק אתו הוא נוהג במין יושר מעוות), מלא שנאה כלפי כולם והכול, רשע, ציני, פדופיל.

על דמותו של המספר אפשר לומר בפשטות שהוא "חי בסרט": שוב ושוב הוא מזכיר סרטי קולנוע, ולרגעים כמעט נדמה שהוא – או הסופר? – מתבלבל, אובד בתוך תחושה של פיקציה. הוא מזכיר בלעג כיצד אשתו נמנעה מלהביט בקטע אכזרי במיוחד בסרט "כלבי אשמורת" (הקוראת חשה מדי פעם שגם היא הייתה רוצה לעצום את העיניים…), הסרט שהוא אוהב במיוחד הוא "פגיעה קטלנית", והוא מאלץ את אשתו להצטרף אליו לצפייה חוזרת, למעשה – כל עולם האסוציאציות שלו (ושל הסופר?) לקוח מתוך סרטי קולנוע: הוא מדמיין איזו מכונית יקנה – ג'יפ צ'ירוקי שחור, ובעיני רוחו מצטיירת תמונה של נוף אמריקני "כמו דז'ה וו בגודל מסך קולנוע"; כשהוא מדבר עם אישה שאת מותה הוא יוזם, הוא מביים את השיחה, מתאכזר אליה בדיבור מתוכנן, רואה את עצמו כל הזמן מבחוץ ומעיר לעצמו שהוא מדבר "כמו בתסכית גרוע". למעשה כמעט בכל מה שהוא עושה הוא נזכר בסרטי קולנוע: כשהוא מביט במראה הוא חושב על כך שבסרטים הרבה פעמים "השחקן הראשי מגלה דרך המראה את האנשים שנכנסים לחדר באופן בלתי צפוי." כשהוא תוהה כיצד לנהוג ברגע מסוים של הסתבכות, הוא נזכר שבסרטים "גנגסטרים מתקשרים רק מטלפונים ציבוריים", כשיש בו רגע של רוך (מפחיד!) הוא מדמה את הילדה החושפת בנוכחותו רגשות אנושיים ל"חיה בסרט שמצאה לגמרי לבדה את הדרך הביתה."

האיש – המספר או הסופר? – מלא שנאה. הוא מדמיין את המלחמה הגרעינית שלא תפגע "לצערו", בעיירת קיט שבה הוא נופש עם אשתו ובנו, כדי לפנות את הדרך לאחת הרציחות שהוא יוזם. כל מי שהוא מתאר דוחה, טיפש, משעמם, מכוער. אין לו חברים אמיתיים. הוא לא אוהב אף אחד. ושוב אי אפשר שלא לתהות של מי נקודת המבט, מי רואה כך את העולם, המספר או הסופר?

יש בספר כמה מונולוגים שהם תמצית של שנאה כלפי המין האנושי. את הראשון נשא ידידו המאפיונר של המספר בימים שהיו נערים. אותו ידיד, מקס, פולט תיאור, מהדוחים ביותר שהזדמן לי אי פעם לקרוא, שבו הוא מספר בדקדקנות גרפית, שכל פרט בה מגעיל ברמות של גועל שלא יאומנו, כיצד המורה לצרפתית שלהם שוכב לכאורה עם אשתו. במונולוג השני המספר הוא זה ששוטף אותנו בשנאתו כלפי כל מי שמכוער – למשל כל הבלגים וכל האנגלים, שאשמים לדעתו בכיעורים המופלג, כלפי כל מי שאינו עונה על דרישותיו לנורמליות, אסתטיקה, תבונה – למשל נער עם תסמונת דאון שאותו הוא כמעט רוצח. התיאורים קשים מנשוא. ואי אפשר לא לתהות – לשם מה, בעצם כל הרוע והגועל הללו?

הדמויות הללו מביעות שנאת אדם כל כך קיצונית, עד שאי אפשר להימנע מהתחושה שסובלימציה אמנותית במקרה של הסופר המסוים הזה מצילה אולי כמה אנשים בחייו האמיתיים.

ייתכן מאוד שהרמן קוך הוא אדם נעים הליכות, חביב ואוהב אדם מושבע, אבל יצירתו, הגדושה כל כך במשטמה, מעוררת בי תהיות. אחת מהן, למשל, אם אקרא גם את ספרו הבא ואניח לו שוב ללכוד אותי בכישרונו, ואז להגיע אל העמודים האחרונים בתחושה שקרה לי משהו מיותר. כנראה שלא.

"אליזבת איננה" מאת אמה הילי, ו"אל מול האגם" מאת אליס מונרו: ההבדל שבין כתיבה מעניינת למופלאה

סנדיק ספרים. לעברית: שי סנדיק.

"אליזבת איננה": אלה שתי המילים שאינן נעלמות ממחשבותיה של מוד, אישה בת שמונים ושתיים שחברתה האהובה נעלמה. תודעתה של מוד מחוררת: היא מאבדת מידע, זוכרת ויודעת, שוכחת מיד פרטים שאותם הספיקה לציין, ובכך מאפשרת לסיפור שהיא המספרת שלו, להתקדם.

למרות הדמנציה המחמירה והולכת שהדמות הראשית בסיפור לוקה בה, העלילה נרקמת, ואינה סתם עלילה, היא סיפור מתח. יש בה שתי היעלמויות, כנראה שרצח אחד לפחות, ומי יודע, אולי גם פענוח.

ההיעלמות של אליזבת שמטרידה כל כך את מוד מהדהדת אובדן אחר שחוותה בנעוריה, זה של אחותה שנעלמה אז ולא שבה. כל חייה לוו בתהייה מה קרה לאותה אחות, וההיעלמות הנוספת מעוררת את השדים ההם מרבצם. כי רק עם שתי הנשים הללו, החברה והאחות, היה לה לְמוֹד קשר משמעותי ונחמה. געגועיה אליהן הם כמיהה אל רגעי החסד האמיתיים בחייה. אמנם היא נזכרת גם בנגיעות קטנות של רוך שהיו לה עם הבעל שממנו התאלמנה, למשל – כיצד נהג לתמוך בגבה כשירדה מהאוטובוס – אבל את האהבה והקרבה העמוקים ביותר חוותה עם שתי הנשים שנעלמו – אתן צחקה, להן דאגה, בחברתן ידעה אושר.

elizabeth is missingהסיפור מתנהל, כאמור, מתוך המחשבה המתערפלת של מוד, זאת שנקודת המבט שלה אינה יכולה להיות אמינה. היא מתבלבלת, מאבדת בכל רגע את הכיוון, לא מבינה את ההתרחשויות הסובבות אותה ממש בשעה שהיא מעידה עליהן. אֶמה הילי, שזהו ספרה הראשון, מצליחה לייצר הן את הבלבול והן, מתוכו, התרחשות עלילתית קוהרנטית ומתפתחת. העבר הרחוק וההווה מתערבבים זה בזה, אבל מסתבר שמה שהיה לא נמוג אלא נמשך, וגם נפגש עם ההווה.

אמה הילי

למרבה הפלא, ולמרות השיבושים התודעתיים המתמשכים שמתוכם מתואר הכול, גם הדמויות האחרות, ותחושותיה של מוד כלפיהן, מצטיירות בברור. למשל, בתה ונכדתה, הנוֹקשוּת המיוּגעת של הראשונה, האהדה המשתעשעת של האחרת, כיצד מה שהן משדרות מגיע אל מוד ומייצר בה תגובות תואמות.

אבל ההישג העיקרי, ובמידה מסוימת גם המכשלה של הספר, נובע מתוך כך שהוא דבק ביצירת עלילה מותחת. הסופר האנגלי ג'ונתן קו כתב עליו שזהו ספר "שאי אפשר להניח מהידיים." אכן, הספר מסקרן. מה קרה לאליזבת? תוהה הקורא. ומה קרה לסוקי, האחות הנעדרת? האם יימצאו התשובות?

השאלות הללו מעוררות תחושה של פיתוי; תחושה שהסופרת לא סמכה על היכולת שלה לשמור על מתח פנימי, שנובע מתוך המפגש עם דמותה של מוד ועם אישיותה. כאילו סברה שעליה להבטיח משהו נוסף, שאלה ברורה עם תשובה חד משמעית.

חיים יקרים
הוצאת מחברות לספרות. עברית: אורטל אריכא

כשקראתי את הספר לא יכולתי שלא להיזכר בסיפור של אליס מונרו מתוך הספר חיים יקרים. הסיפור נקרא "אל מול האגם" (“In Sight of the Lake”), וכך הוא מתחיל:

"אישה הולכת לרופאה שלה כדי לחדש מרשם. אבל הרופאה לא שם. זה היום החופשי שלה. למעשה האישה טעתה ביום, היא התבלבלה בין שני לשלישי.

זה בדיוק העניין שרצתה לדבר עליו עם הרופאה, וכן לחדש את המרשם שלה. היא תהתה אם מוחה תש מעט."

האישה מחליטה לנסוע למקום אחר. "לכפר שבו שוכן המומחה לזקנים". היא נוסעת בגפה. "בעלה היה יכול לבוא איתה, אבל היא יודעת שהוא רוצה לצפות במשחק כדורגל בטלוויזיה."

עד כה הכול הגיוני לכאורה. נדמה שזהו עוד אחד מסיפוריה הריאליסטיים של אליס מונרו. אבל העניינים מסתבכים. משהו מתחיל להיות לא לגמרי סביר. "שעון שכבר אינו מראה את השעה חולש מעל חלון ראווה שמבטיח  תכשיטים משובחים, אך כעת נראה כי הוא גדוש כלי חרסינה ישנים למיניהם, סירים ודליים וזרים קלועים מחוטי תיל.".

האישה  לא לגמרי בטוחה מה שמו של הרופא ומה כתובתו, לא מבינה את המילים הכתובות לה בפתק, אולי הרופא עבר לבניין אחר, היא לא ממש מזהה את הרחוב, הבתים מוזרים, היא לא רואה עליהם מספרים, אבל הם שבים ומופיעים. בקצה המדרכה מופיע מבנה גדול, מעוצב, אולי זה בית ספר, השעון שקבוע עליו מראה שהשעה שתים עשרה, האם חצות, או שעת צהריים? שתי האפשרויות לא סבירות. היא רואה שפע של פרחים בגן, ושלט שהיא מתקשה לקרוא, כי השמש בוהקת עליו.

dear life

הסיפור ממשיך ברוח זאת: כולו תיאורים ספק הגיוניים, ספק מוזרים, וככל שהוא מתקדם הוא נעשה תמוה יותר, עד כדי כך שברגע מסוים בקריאה הראשונה תהיתי מה קרה לסופרת. מדוע השתבש סגנונה, עד שנעשה מנותק כל כך, והזוי.

עד סופו, שם מתבהרות כל התמיהות של הקורא, והפרטים מסתדרים, נעשים הגיוניים לגמרי. רק בסוף מבינים כי זוהי מהותו של הסיפור − החדירה לתודעה מבולבלת, דמנטית, ובכך בדיוק הוא עוסק: בעולמה הפנימי המתערפל. הסגנון שבו הוא כתוב מייצר אצל הקורא את התחושה שהוא שם. גם הוא מתבלבל, ביחד עם הדמות המתוארת. גם הוא תמה. לא מבין. הולך לאיבוד. מבפנים.

אליס מונרו

 

בספר "אליזבת איננה" הקורא מוכנס לכאורה לתוך התודעה האבודה, אבל בעצם – נשאר בחוץ. מקבל מידע, מעבד אותו, מפענח את משמעויותיו, אך אינו שותף לו. אינו עובר את החוויה ביחד עם הדמות. אינו חלק ממנה, במעמקיה.

ייתכן שההשוואה בין אליזבת איננה לבין "אל מול אגם" אינה הוגנת. אולי את מה שאפשר לעשות בסיפור קצר שאורכו בעברית ארבעה-עשר עמודים אי אפשר לעשות ברומן שלם. הסיפור יכול להרשות לעצמו להכניס אותנו לתוך המציאות המוזרה, לבלבל אותנו כדבעי, להונות  ולהגיע בסופו של דבר אל ההפתעה הנובעת מבפנים, ממהותו של הסיפור.

ברומן אליזבת איננה הסופרת היא זאת שחושפת סוד עלילתי. בסיפור "אל מול האגם" הקורא הנרעש מבין מה קרה לו עצמו. וזה אולי ההבדל שבין כתיבה מעניינת לכתיבה מופלאה.

התרגום של אליזבת איננה, לעומת זאת, נהדר, בלי שום הסתייגויות. בניגוד להרגלי – איני נוהגת לקרוא ספרים מתורגמים מאנגלית – קראתי את הספר בעברית. אמנם לא השוויתי אותו למקור, אבל כמו בספר קודם שתרגם שי סנדיק, שקשוק המפתחות, גם כאן התענגתי על השפה. אף לרגע אחד לא מצאתי את עצמי עוצרת ומנסה לחשוב מה היה כתוב באנגלית. הניסוחים קולחים בטבעיות גמורה. נעים בתכלית לקרוא את גרסתו העברית של הספר הזה.

ציטוט מתוך "סיפור על אהבה וחושך," עמוס עוז

אז מה בכל זאת אוטוביוגרפי בסיפורים שלי, ומה בדיוני?

הכול אוטביוגרפי: אם אכתוב פעם סיפור על פרשת אהבים בין אמא תרזה לאבא אבן, זה בוודאי יהיה סיפור אוטוביוגרפי − אף כי לא יהיה זה וידוי. כל סיפור שכתבתי הוא אוטוביוגרפי, שום סיפור אינו וידוי. הקורא הרע מבקש תמיד לדעת, ולדעת תכף ומיד, "מה קרה באמת." מה הסיפור שמאחורי הסיפור, מה הקטע, מי נגד מי, מי בעצם זיין את מי. "פרופסור נבוקוב," שאלה פעם מראיינת אחת בשידור חי בטלוויזיה האמריקאית, "פרופסור נבוקוב, אמור נא לי בבקשה, are you really so hooked on little girls?"

גם אני זוכה מפעם לפעם לכך שמראיינים להוטים ישאלו אותי, בשם "זכות הציבור לדעת", האם אשתי שמשה דגם לדמות חנה שב"מיכאל שלי"? האם המטבח אצלי מלוכלך כמו המטבח של פימה ב"המצב השלישי"? ולפעמים הם מבקשים ממני: אולי תוכל לספר לנו מי זאת באמת הבחורה הצעירה ב"באותו הים"? או אלי גם לך אישית היה במקרה איזה בן שקצת נעלם לך במזרח הרחוק? ומה עומד במציאות מאחורי הסטוץ שבין יואל לבין השכנה, אנמארי, ב"לדעת אישה"? ואולי תסכים בבקשה להגיד לנו, במילים שלך, על מה בעצם הרומן "מנוחה נכונה"?

ומה, בעצם, מבקשים המראיינים המתנשפים האלה מנבוקוב וממני? מה רוצה הקורא הרע, הלוא הוא הקורא העצל והקורא הסוצילוגי, והקורא הרכלן-מציצן?

במקרה הרע, מצוידים בזוגי אזיקי פלסטיק, הם באים אלי לקחת ממני את המסר שלי, חי או מת. "שורה תחתונה"  הם רוצים. את "מה רצה המשורר לומר" הם באים לקחת. שרק אסגיר לידיהם "במילים שלי" את המסר החתרני, או את מוסר ההשכל, את הנדל"ן הפוליטי, את "השקפת העולם". במקום רומן, התואיל בטובך לתת לנו משהו קצת יותר קונקרטי, משהו עם זוג רגליים על הקרקע, משהו שאפשר להחזיק ביד. משהו כמו "הכיבוש משחית," או "שעון החול של הפער החברתי מתקתק", או "האהבה מנצחת", או "האליטות רקובות", או "המיעוטים מקופחים". בקצרה: הגש להם ארוזות בשקי-פלסטיק של גוויות, את הפרות הקדושות ששחטת בשבילם בספרך האחרון. תודה.

ולפעמים הם מוותרים לך גם על הרעיונות וגם על פרות הקדושות ומוכנים להסתפק ב"סיפור שמאחורי הסיפור". את הרכילות הם רוצים. להציץ הם רוצים. שיגידו להם מה באמת קרה לך בחיים ולא מה שאחר-כך כתבת על זה בספרים שלך. שיגלו להם סוף-סוף, ובלי שום קישוטים, וזיבולי מוח, מי באמת עשה את זה עם מי, ואיך, וכמה. זה כל מה שהם רוצים ובכך יבואו מיד על סיפוקם. שייקספיר מאוהב תן להם, תומס מאן שובר שתיקה, דליה רביקוביץ' חושפת, וידיו של סארמאגו, חיי האהבה העסיסיים של לאה גולדברג.

הקורא הרע בא ודורש ממני לקלוף למענו את הספר שכתבתי. הוא בא אלי לתבוע שאני במו ידי אזרוק למענו את הענבים שלי ואגיש לו רק את החרצנים.

הקורא הרע הוא מין מאהב-פסיכופת כזה שמתנפל וקורע את בגדי האישה שנפלה בידיו. וכשהיא כבר עירומה לגמרי הוא ממשיך ופושט את עורה, מסלק הצידה בקוצר-רוח את בשרה, מפרק את השלד, ולבסוף − כשהוא כבר מגרם את עצמותיה בין שיניו הצהובות הגסות − רק אז הוא מגיע סוף-סוף אל סיפוקו: זהו זה. עכשיו אני ממש ממש בפנים. הגעתי.

 

אסטריד לינדגרן וגילגי "האנרכיסטית המסוכנת"

אישה צעירה, כמעט נערה – רק בת שמונה עשרה – מודיעה להוריה, לתדהמתם, שהרתה ללדת. עד כה היו חייה מוגנים ונעימים בתכלית: היא גרה בחווה השוכנת בשוליו של כפר קטן בדרום שוודיה. הייתה לה ילדות מאושרת, הורים אוהבים ותומכים, שתי אחיות ואח שאת רוב זמנה בילתה בחברתם: "כמה הרבה שיחקנו, ארבעתנו!" כתבה כעבור שנים, "מהבוקר עד הלילה, בלי להתעייף, שמחים ועליזים, לפעמים עד כדי סיכון החיים, אבל זה לא עלה על דעתנו." הם טיפסו על עצים, נתלו על קורות הגג הגבוה שבאסם, קפצו על ערימת הקורות שבמנסרה. שנים לאחר מעשה היא זכרה את כל התחושות, המראות והריחות, את הנסורת הנושרת לתוך השיער, הכריכים עם הנקניק הקר, תותי הבר והפטל שליקטו. "הכרנו כל שביל וכל אבן קטנה," סיפרה, "את הנחל עם שושני המים, את התעלות, הפלגים, העצים – זכרתי את כל אלה יותר מאשר את בני האדם." אבל החיים בחווה לא אפשרו לילדים רק לשחק: כל בני המשפחה נדרשו להשתתף בעשייה, וכולם, בני הבית, הפועלים בשכר, המשרתות, הילדים – עבדו קשה מאוד ביחד, זרעו, שתלו, קצרו.

בית ילדותה של אסטריד לינדגרן
בית ילדותה של אסטריד לינדגרן

 

כל זה עמד להשתנות: ההיריון הלא מתוכנן אילץ את האישה הצעירה,  אסטריד אנה אמיליה אריקסון היה אז שמה, להחליט החלטות קשות. את אביו של התינוק שייוולד לה לא אהבה. היא סירבה להינשא לו והחליטה לצאת לדרך חדשה, עזבה את בית הוריה ועברה לגור בשטוקהולם, שם למדה קצרנות, ומצאה עבודה כפקידה.

אסטריד נחשבה נערה מוכשרת ומבטיחה: היא הרבתה  לקרוא, אהבה לשיר בכנסייה, פעלה בשירות צבא הישע, שימשה כתבת בעיתון המקומי וזכתה בתחרות כתיבה על שם הסופרת השוודית הנודעת סלמה לגרלף.

אבל כשהרתה ובחייה חלה התפנית החדה, נדמה היה שתמו סיכוייה לממש את כישרונותיה, אולי אפילו לחיות חיים מאושרים. לא כך קרה. כשהלכה לעולמה בשנת 2002 והיא בת תשעים וחמש, הייתה לסופרת מצליחה מאוד: הנה למשל אפשר לראות כי באתר הספריות של האו"ם היא מופיעה במקום השמונה עשר ברשימת הסופרים המתורגמים ביותר בעולם!

גילגי
הוצאת ש' זק

כשהייתה בת עשרים וארבע נישאה לבוס שלה במשרד של חברת המכוניות שבה עבדה ואת שמו, לינדגרן, נשאה כשהתפרסמה. את ספרה המפורסם ביותר, בעברית שמו גילגי בת גרב, החלה לחבר כסיפור לילדיה. הספר הראשון בסדרה ראה אור בשנת 1945 ונהפך להצלחה מידית ומסחררת. אפשר למצוא בו חוויות רבות מילדותה. הנה למשל, אחד המשחקים שגילגי (בגרסה אחרת בעברית –
בילבי), מלמדת את ידידיה, טומי ואניקה, משחק שהסופרת ואחיה נהגו להשתעשע בו בילדותם. הוא נקרא "אסור לדרוך על הרצפה", וכך משחקים אותו: "מהדלת מטפסים בזחילה אל הספה, משם אל הדלת במטבח, אל השידה, ממנה אל שולחן הכתיבה, ואל המיטה של אבא, ואז – אל האח הפתוחה…" וכן הלאה..

הקוראים הצעירים אהבו את גילגי. הממסד ראה בה בילבידמות אנרכיסטית ודוגמה רעה לחינוך מתירני. "לא היו לה הורים," כתבה לינדגרן, "וזה כמובן היה נחמד מאוד, כי אף אחד לא אמר לה ללכת למיטה בדיוק ברגע שהכי השתעשעה ונהנתה, ואף אחד לא יכול היה להכריח אותה לשתות שמן קיק כשהיא העדיפה לאכול סוכריית טופי."

הורים ומורים זעמו. חלק מהמבקרים הזהירו שגילגי מסוכנת, שהיא תגרום לקריסת המוסר הציבורי… הילדה אדומת הצמות הייתה שנונה ובטוחה בעצמה. היא הביעה את דעתה, ולא חיכתה שאביר על סוס לבן יבוא להציל אותה – לה היה סוס משלה!

אסטריד לינדגרן הרבתה לכתוב וגם עבדה במשך שנים רבות כעורכת של ספרי ילדים, עודדה סופרים אחרים, ונעזרה בהצלחתה כדי לפעול למען זכויותיהם של ילדים. בשוודיה נהפכה למעין קולו של המצפון החברתי, עיתונאים הרבו לפנות אליה כדי לקבל תגובות על עניינים שהעסיקו את הציבור, ודברים שאמרה זכו להד רב.

אסטריד לינדגרן עם נכדיה
אסטריד לינדגרן עם נכדיה

 

עורכת של ספר שנכתב עליה לאחר מותה כתבה עליה כך: "אסטריד נגעה בחיי היומיום של שוודיה. בכל מה שעשתה היא שילבה היגיון בריא, ישירות וחום אנושי, ולכן הייתה כה מיוחדת."

את ספריה הרבים נהגה תמיד לכתוב בקצרנות, אותה מיומנות שרכשה כשהחליטה לבחור בחיים החדשים, ולא ידעה מה מועיד לה עתידה…

דף קצרנות מתוך כתב היד של אחד מספריה
דף קצרנות מתוך כתב היד של אחד מספריה

טור על סופרות באקס נט

"את לי לילה": סיפור על אהבה והחמצה

לירון בן שלוש

הסרט "את לי לילה" מסתיים לכאורה בדיוק במקום שבו החל: במיטה המשותפת לשתי אחיות שחולקות את לילותיהן, חבוקות. האחת מסורה לאחרת בכל מאודה; האחת נזקקת עד בלי די והאחרת מעניקה לה את חייה.

חלי וגבי חיות ביחד, חנוקות ואבודות בדירה קטנה, נטולות כל תקווה. גבי מפגרת בשכלה, וחלי מטפלת בה, בלי שום עזרה מאף אחד. אדרבא, כשהסביבה מתערבת, היא רק מקשה: השכנים מאיימים, מתערבים וכועסים, ואפילו אמן של האחיות מגיעה רק לביקורים נדירים וברור לגמרי שאינה שותפה למצוקה, אינה מבינה את גבי ולמעשה לא ממש מתעניינת בה. (את התוקפנות והכעס של שתי האחיות כלפי האם המזניחה מחצינה גבי, כאשר בביקורה היחיד של האם היא מתנפלת עליה ותוקפת אותה). בשעות הבוקר נאלצת חלי להשאיר את אחותה לבדה בבית, כדי לצאת לעבודה – היא מפרנסת את שתיהן כשומרת בבית ספר. בשעות שחלי נעדרת, נוהגת גבי לחבוט את הראש ברצפה. השהייה לבדה בבית מסבה לה סבל שאינה מסוגלת לשאת. בדידותן המשותפת נראית כמצב שאין ממנו מוצא. מה כבר יכול לקרות בחייהן?

אבל הבלתי אפשרי מתרחש. שני שינויים משמעותיים חלים, שניהם מפרידים במעט את הקשר הסימביוטי, המוחלט, החנוק לגמרי, שיש בין האחיות: בשל ההתערבות הלא רצויה של אחת השכנות נאלצת חלי לשלוח את אחותה למעון המיועד לאנשים במצבה, כל יום לכמה שעות, בזמן שהיא נעדרת מהבית. בה בעת יוצרת חלי קשר זוגי עם מורה מחליף שמתחיל לעבוד בבית הספר.

דאנה איבגי

הגבר הצעיר שנכנס לחייהן של חלי, ובאופן בלתי נמנע גם לאלה של גבי, אמור ויכול לגאול את שתיהן. נדיבותו נדירה, שום דבר לא מבהיל או מרתיע אותו והוא שופע מסירות ואהבת אמת. הוא משתלב במציאות שלהן ומתחשב בצרכים המיוחדים של גבי. לא רק שהוא מקבל אותה, הוא גם מגלה כלפיה רגישות והבנה מיוחדות במינן. כאן, במקום הזה של החסד, יכול היה הסיפור להיעצר, אבל הסרט "את לי לילה" מבקש לספר לנו על הטבע האנושי המכשיל, להראות לנו כיצד חטא הגאווה יכול להתגלות גם במקומות הכי לא צפויים.

לירון בן שלוש

על חטא הגאווה, ההיבריס, כתב אריסטו בחיבורו המפורסם "הפואטיקה" שהוא "מעשה המבייש את קורבנו על לא-עוול-בכפו, למען מילוי הסיפוק של עושה המעשה". בטרגדיה היוונית כרוך ההיבריס בשגיאה שעושות הדמויות, והוא הסיבה לחורבנן.

וכך עושה חלי ברגע מסוים את טעות חייה. זוהי טעות שלעולם לא תהיה לה תקנה, איומה וטרגית, מעשה שיחזיר אותה כביכול אל נקודת ההתחלה, אל אפלת הלילות ובדידותם, אל חוסר המוצא. מה עוד יהיה לה בחייה, לאחר שסתמה בשגגה את הגולל על הפתח היחיד שהיה יכול להיות לה?

בספרה יסודות הטרגדיה כתבה דורותיאה קרוק כי "הידיעה הנובעת מהסבל הטראגי חייבת להיות כזאת שיש בכוחה לשפוך אור על אספקט בסיסי של הטבע האנושי."

חלי לומדת לקח מר על עצמה, על העיוורון שבו היא מסוגלת ללקות, על התוצאות המרות של פזיזותה. אין שום נחמה בתמונה האחרונה, שבה נראות שוב שתי האחיות חבוקות, מנותקות מכל קשר אחר, ביחד וכל כך לבד. כל אחת מהן ידעה בדרכה אהבה שאין בה תוחלת. שתיהן שבויות, של עצמן, של גורלן, של חוסר היכולת שלהן להיחלץ מתוך המציאות שנגזרה עליהן, ביחד ולחוד.

דנה איבגי ולירון בן שלוש

המשחק של לירון בן שלוש המגלמת את חלי ושל דאנה איבגי, בדמותה של גבי, מפעים. העדינות, הקרבה, המגבלה, הצער, הרצון הטוב, חוסר ההבנה – כל אלה מצטיירים בדייקנות. מפליאה במיוחד יכולתה של דאנה איבגי להביע את מגוון הרגשות של אישה שנמנעה ממנה היכולת לתקשר. איבגי מצליחה להביע שמחה, תשוקה וכאב אילמים, נטולי מילים, כבושים, מתפרצים, קיימים מאוד.

לירון בן שלוש

jokopost

הרשומה, באתר 

ציטוט מתוך: "והיום אינו כלה", צ'ינגיס אייטמטוב

הדורסת הגדולה, הדיה, לבנת הזנב, המריאה מקינה שעל מדרון מלקומדיצ'פ ויצאה לסקור את הסביבה. פעמיים ביום היא חגה מעל לנחלתה, פעם אחת לפני הצהריים, ופעם אחת אחרי הצהריים. בעין חדה ובוחנת השקיפה על הערבה, ולא נעלמה ממנה כל תנועה על הארץ, ואפילו בחיפושיות הזוחלות ובלטאות החמקניות השגיחה. ככה חגה לה בשקט מעל לסארוזק, ומפעם לפעם הניעה את כנפיה והייתה מגביהה והולכת בהדרגה כדי להרחיק לראות את הערבה לאורכה ולרוחבה, וב-בזמן הייתה מרחפת לה לאטה במעגלים וקרבה אל מקום הציד החביב עליה − אל השטח הסגור. מזמן  שגודר השטח הנרחב הזה, התרבו פה דמיה ניכרת בעלי-החיים, חיית השדה הקטנה והעופות למיניהם, מפני שהשועלים ושאר הטורפים של הערבה מתקשים לחדור לשם עכשיו. לא כן הדיה, שדר התיל לא זו בלבד שאין היא יכולה לחסום אותה, אלא היא אף פועלת לטובתה. אם כי לא תמיד. שלשום ראתה למעלה ארנבת קטנה, וכשעטה עליה כמו אבן, הספיקה זו לחמוק אל מתחת לתיל והדיה כמעט התנגשה בחוזקה בעוקצים המזדקרים. בקושי הצליחה לשנות כיוון ברוב כעס ולנסוק אל על בזווית חדה, לאחר שהניחה כמה נוצות על העוקצים החדים של הגדר. כמה נוצות מן הפלומה ניתקו אחר-כך מחזה והתעופפו להן לעצמן ברוח. מאז הדיה משתדלת לשמור מרחק מן הגדר המסוכנת.

והיא מרחפת לה ברוב הדר וכבוד, כיאה למלכה שליטה שכמותה, בלי חפזון, בלי כל תנועת כנפיים שלא לצורך, כדי שלא למשוך את תשומת לבו של טרפה למטה. היום הזה, במעופה הראשון בשעות הבוקר ובמעופה עכשיו, השגיחה בתכונה גדולה של בני-אדם וכלי-רכב על משטח הבטון הנרחב של אתר השיגור. המכוניות מתרוצצות לכאן ולכאן, בייחוד מסביב לכני השילוח של הטילים. הטילים האלה, המכוונים כלפי השמים, עומדים ככה על מקומם זה פרק-זמן, והדיה כבר התרגלה אליהם, אבל היום הזה ההתרחשות סביבם אינה רגילה − מכוניות רבות מדי, בני-אדם רבים מדי, תנועה רבה מדי.

גם תהלוכה קטנה זו של אדם על גמלו ושני טרקטורים מטרטרים וכלב אדמוני פרוע, לא נעלמה מעינה של הדיה. עכשיו הם עומדים להם ליד גדר התיל, כאילו אינם יכולים לעבור את המכשול. הכלב האדמוני מרגיז את הדיה בחזות זו של יצור שמוציא את זמנו בבטלה, ובהרגל הנפסד הזה, שהוא שרוי תמיד בקרבת בני-אדם. אבל מתנועותיה לא ניכר שהשגיחה בו כל עיקר − הרי לא תשפיל את עצמה עד כדי כך. והיא רק חגה לה מעל למקום, ומפעם לפעם הביטה לראות מה קורה עכשיו, מה הכלב הזה המכשכש בזנבו על-יד בני-האדם זומם לו שם…

ידיגיי נשא את עיניו וראה דיה חגה בשמים "לבנת זנב, גדולה," אמר בלבו. "אילו הייתי עוף כמוה, לא היה איש יכול לעצור אותי − הייתי עף ישר אל מצבות הקברים של אינה-בית!"


והיום אינו כלה, עם עובד, לעברית: דינה מרקון ואמציה פורת

 

עמוס עוז, "הבשורה על פי יהודה" – מה רע במכוער, ארוך, רחב, מעוקם וגבנוני.

לפני שנים אחדות התפרסמה במוסף ספרים של עיתון הארץ סדרת טורים בעילום שם, שכתבה מי שהייתה עורכת ספרים בהוצאה לאור גדולה.

הסדרה נקראה "לצערנו, לא נוכל לפרסם" ונשאה את כותרת המשנה: "דפדוף בכתבי יד שנשלחו להוצאות הספרים".

תרצה ידרמן, שמה הבדוי של אותה עורכת, הקדישה כל אחד מהטורים לתופעות חוזרות שנתקלה בהן בעבודתה: מכשלות סגנוניות שונות שלוקים בהן כותבים מתחילים המתדפקים על דלתותיהן של הוצאות לאור.

כך למשל הוקדש הטור "סוף הפיסוק" לשימוש מופרז ושגוי בסימני הפיסוק, הטור "אני מאשים" דן בסטריאוטיפים למיניהם. היה טור שתיאר את הקלישאות המשותפות לכותבים שמתעדים את חוויותיהם מהטיול הגדול להודו, אחר על יוצאי קיבוץ: "יוצא אספסת", אחד נוסף על צעירים תל אביביים: "דפוק וזרוק בנחמני", ועוד רבים אחרים.

הטורים נכתבו כדי לשעשע את הקוראים, אבל יותר מכך – כמעין סדרת הנחיות לכותבים, אזהרה מפני טעויות סגנוניות שרצוי להימנע מהן, פגמים שבעטים כתבי יד מסוימים לא יהפכו לספרים.

אחד הטורים הללו נקרא "על הקסום", והוא דן בנטייתם של כותבים להפריז בשימוש בשמות תואר.

מטרתו של הטור הייתה להזהיר כותבים מפני הנוהג הזה. כדי להדגים את דבריה עשתה ידרמן מין תרגיל: היא ציטטה סיפור קצר של אתגר קרת, והוסיפה לו שלל מילים מתארות. כך נראה הסיפור המקורי:

"כל בוקר אני צריך לשתות כוס שוקו, אפילו שאני שונא. שוקו עם קרום זה שקל, בלי קרום זה חצי שקל, ואם אני ישר אחרי זה מקיא אני לא מקבל שום דבר. את המטבעות אני מכניס לחזיר בגב, ואז, כשמנערים אותו, הוא מרשרש. כשבחזיר יהיו כבר כל כך הרבה מטבעות שכשינערו אותו לא יהיה רעש, אז אני אקבל בובה של בארט על סקייטבורד. זה מה שאבא אומר, ככה זה חינוכי".

והרי אותו סיפור, שהיא מוסיפה לו המון קישוטים וסלסולים, ברוח כתבי היד שמגיעים למערכת: "בכל בוקר זיווני אני צריך לשתות בחופזה כוס שוקו מתקתק, אפילו שאני שונא בנחרצות. שוקו חמים עם קרום מגעיל זה שקל קטנטן, בלי קרום דוחה זה חצי שקל זהוב, ואם אני ישר אחרי זה מקיא בבהילות אני לא מקבל שום דבר. את המטבעות הנחשקים אני מכניס לחזיר השמנמן בגב השעיר…" וכן הלאה. יש אחרי כן גם "במתכתיות", "מרהיב", "זעירים", "בשיטתיות", "מחריד", ועוד, ועוד…

אני רוצה לקוות שכל קורא סביר יכול לחוש באי נחיצותו של הגודש. אי נחיצותו? מוטב לומר – מופרכותו הסגנונית. כתיבה כזאת, שנשענת על כל כך הרבה שמות תואר, מגחיכה את הכתוב.

הבשורה על פי יהודה

הגיע לאחרונה לידי ספרו (החדש? המבטיח? "המסעיר", כפי שנכתב על גבו?) של עמוס עוז, הבשורה על פי יהודה. כן, עמוס עוז. מבכירי (או בחירי?) סופרינו. מי שכתב את סיפור על אהבה וחושך, אחד הספרים האהובים עלי במיוחד. למרבה הצער גיליתי שאני לא מסוגלת לקרוא אותו.

הקושי התחיל להתגלות כבר בעמוד 23, במשפט שכולו רצף של שמות תואר ועירוב דימויים: "על הכול רבצה דממת חורף קר. לא הייתה זו דממה מסוג הדממות השקופות, הקוראות לך לבוא ולהצטרף אליהן גם אתה, אלא דממה אדישה, עתיקת יומין, דממה הרובצת בגבה אליך." הנה דימוי שסופו שוכח את תחילתו: דממה שקופה וגם עתיקה, אדישה, רובצת?

הקושי החמיר בעמוד 26. הנה כאן: "מאחורי עיגול האור החם, בין שתי עגלות מתכת עמוסות לעייפה ספרים תיקים אוגדנים ומחברות עבות, ישב ודיבר בטלפון איש זקן. שמיכת צמר הייתה פרושה על שכמותיו כאילו נעטף בטלית. הוא היה איש מכוער, ארוך ורחב ומעוקם, גבנוני, אפו חד כמו מקור של עוף צמא, ועיקול סנטרו הזכיר חרמש. שפע של שיער שיבה עדין, שיער כמעט נשי, גלש מראשו כמו מפל רחב של מי כסף וכיסה את עורפו. עיניו נחבאו מאחורי רכסים של גביני שיבה סמיכים שנראו כמו עשויים כפור צמרירי. גם שפמו העבות, שפם איינשטיין, היה תלולית של שלג. בלי לחדול מדיבורו בטלפון דקר האיש את האורח במבט שנון, סנטרו המושחז מוטה באלכסון אל עבר כתפו השמאלית, עינו השמאלית קמוצה בעוד הימנית פקוחה לרווחה, עין כחולה, עגולה ומוגדלת באורח כמעט לא טבעי. בכך נפרשת על פני האיש ארשת שהייתה דומה לקריצה של עורמה מבודחת או להוקעה קוצנית, כאילו כהרף עין כבר עמד על טיבו של הבחור העומד לפניו…" 148 מילים ובהן 27 שמות תואר, חלקם ברצף של ארבעה ואפילו חמישה! – "מכוער, ארוך ורחב ומעוקם, גבנוני…" הייתכן?

טורה של תרצה ידרמן נפתח בשאלה: "כמה מיומנות צריך כדי לפתוח פחית קולה?" הטענה הסמויה המובעת בה היא – שאין צורך לתאר כל פועל וכל שם עצם. שמוטב לסמוך על הקורא, ושהשימוש המופרז במילות תואר מעיד על תפיסה כאילו "הקורא הוא יצור בעל אינטליגנציה בינונית ודמיון מוגבל, ועל כן יש לעזור לו ככל האפשר. וכיצד ניתן לסייע לקורא התם והטמבל? אחת הדרכים היא הצמדת שמות תואר ותוארי פועל לכל מלה בטקסט, למען תצטייר לקורא תמונה ברורה, צחה, בהירה, מדויקת ומדוקדקת, ולא יהיה עליו לייגע את מוחו הזעיר, הקטון, הפעוט והפצפון…"

צר לי מאוד להודות שאיבדתי את האמון בספר, וכשזה קורה, קשה להתמסר. ייתכן מאוד שהבשורה על פי יהודה הוא יצירת מופת, אבל איכותו תישאר כנראה נסתרת מעיניי.

Eats, shoots and leaves – על משמעויותיו הרות הגורל של הפסיק

וגם: מי ומדוע החליטו להקים אגודה לשמירת זכויותיו המקוריות של הפועל "לגמור". 

A panda walks into a café. He orders a sandwich, eats it, then draws a gun and proceeds to fire it at the other patrons.

"Why?" asks the confused waiter, as the panda makes towards the exit. The panda produces a badly punctuated wildlife manual and tosses it over his shoulder.

"I'm a panda," he says at the door. "Look it up."

The waiter turns to the relevant entry and, sure enough, finds an explanation.

"Panda. Large black-and-white bear-like mammal, native to China. Eats, shoots and leaves."

 

הסיפור הקצר – ליתר דיוק – הבדיחה, שמדגים את חשיבות השימוש בסימני פיסוק, משמש כמוטו לספר חביב במיוחד הנושא את השם Eats, shoots and leaves, עם כותרת המשנה: "אפס סובלנות לסימני פיסוק", כלומר – לשיבושי השימוש בהם.

בסיפור שלעיל מסתבר למשל שעודף פסיקים שאינם במקומם מסכן את החיים ממש: בלי הפסיקמשמעות המשפט eats shoots and leave היא: אוכל נבטים ועלים. אבל כשמוסיפים את הפסיק המיותר, המילה shoots  והמילה leaves נהפכות לפעלים שפירושם – יורה ועוזב. וכך תיאורו של דב הפנדה כחיה שנוהגת לאכול נבטים ועלים נהפך להנחיות פעולה: לירות ולעזוב…

מי שאינו נוקדן ודקדקן בענייני ניסוח יתקשה אולי להאמין שאפשר להקדיש ספר שלם לסימני פיסוק, ובכך בדיוק עוסקת ההקדמה, שכותרתה "החוש השביעי", זאת מכיוון שמי שרגיש לסימני פיסוק רואה אותם כל הזמן, ממש כמו הילד בסרט האימה "החוש השישי", שרואה רוחות רפאים.

לפיכך, מסבירה המחברת, לין טרס, הספר מיועד רק למי שנשנק בתחושת זוועה למראה סימני פיסוק מיותרים או שגויים.

חלק מהדוגמאות קשה ולפעמים פשוט אי אפשר לתרגם לעברית, למשל – את אלה שעוסקות בשימוש השגוי של גרש השייכות לעומת גרש הריבוי: BOOK'S  כשהכוונה לBOOKS : טעות שראתה פעם מחברת הספר על שלט, לא רחוק מביתה. בה, כך היא מעידה, מעוררת טעות כזאת שרשרת של תגובות רגשיות עזות: זעזוע, תחושת אי אמון, הלם, כאב, זעם. ואז עולה בה גם דחף עז "לבצע מעשה פלילי" בעזרת צבע סימון לא מחיק…

חלק מהייאוש שחשים האנשים הרגישים לסימני פיסוק נובע, כך היא מסבירה, מאדישותו של הציבור, שכלל לא מבחין בשגיאות, וודאי שאינו מסוגל להבין את המצוקה שהן מעוררות. איש אינו מזדהה עם אנשי החוש השביעי. מי יכול להבין למשל את עוצמת הרגשות שהמחברת חשה כשהיא רואה שלט: "תוכלו לתרום תקליטים ישנים" שמופיע בלי סימן שאלה, או מניע אותה לכתוב מכתבים נזעמים ולהיכנס למשרדים, לתקן, להעיר, או את הרצון שלה להקים "אגודה להגנה על הגרש". (רצון שמעלה על הדעת את ההצעה שעלתה פעם בפורום תרגום ועריכה לייסד "אגודה להגנה על משמעותו המקורית של הפועל 'לגמור'", שאיבד בשנים האחרונות את תומתו…).

את השימוש התקין בסימני פיסוק משווה המחברת לנימוסים טובים: שניהם מקלים על הזולת, בלי למשוך אל עצמם את תשומת הלב, ועם זאת, ואף על פי שסימני הפיסוק יעילים ושימושיים כל כך, יש הרואים במי שמקפיד עליהם טרחנים וטרדנים.

הספר Eats, shoots and leaves  נכתב כדי לתאר את השימוש בסימני הפיסוק ולחזק את מי שהם חשובים לו. הפרקים בו מוקדשים לגרש, לפסיק, לנקודה, לנקודתיים ונקודה-פסיק, למקף, ולשלוש נקודות. בכל פרק מוסברים עקרונות השימוש בכל אחד מסימני הפיסוק, וכל ההסברים מלווים בשלל של דוגמאות, אנקדוטות, סיפורים היסטוריים והתלוצצויות משעשעות.

אכן, קשה להאמין שסימני פיסוק יכולים לספק כל כך הרבה סיפורים מבדחים, מעבר לתפקידם הדקדוקי ומעבר לכך שהם "אומרים לקורא מה המנגינה שהוא אמור להמהם לעצמו במהלך הקריאה."

הנה למשל סיפורו של הפסיק: הוא נועד במקור לייעץ לשחקנים היכן עליהם לנשום. מייחסים אותו לאריסטופנס מביזנטיון, מהמאה השנייה לספירה. פסיק סימן לשחקן שלפניו קטע קריאה קצר יחסית, ופירוש המילה ביוונית היה – "חלק קטוע". במשך אלף וחמש מאות שנה נשמר התפקיד הזה שיועד לו.

כדי להדגים את חשיבות מיקומו של הפסיק, מביאה המחברת כמה דוגמאות, חלקן גם מתרגומי פסוקים מקראיים. למשל – ישעיהו פרק מ', פסוק א'. באיזה משני האופנים הבאים יש לקרוא אותו: "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי", או "נַחֲמוּ, נַחֲמוּ עַמִּי"? האפשרות הראשונה אומרת כי יש לנחם את העם. השנייה כבר פונה אליו ומנחמת אותו.

או פסוק ג' של אותו פרק. אם הפסיק ממוקם כך: "קוֹל קוֹרֵא, בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְהוָה יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ", או כך: "קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר, פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְהוָה יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ", משמעותו של הפסוק שונה לחלוטין!

במשך תקופה ארוכה, היא מספרת, לא היו רווחים בין המילים בלטינית. וכך כתבי יד מהתקופה הקלאסית נראים לקורא עכשווי כמו חידת תפזורת שיש לאתר בתוכה את המילים… (וזה מזכיר לי את הוויכוח שטרם נפתר המתעורר לעתים קרובות בין מוציאים לאור ומתרגמים: אלה מבקשים לשלם על פי סימני דפוס, "לא כולל רווחים", אלה טוענים שמאחר שאין לוותר על הרווחים, כי הם חלק בלתי נפרד מהכתוב ויש לשלם גם תמורתם).

ומה קרה לפסיק? מאז המאה ה-16 הוא זכה לתפקידים רבים: הוא מפריד, מארגן מילים בקבוצות הגיוניות "וגורם להן להישאר במקומן", ממיין, מקיף ומקבץ אותן, וכמובן גם "משמיע מין קול נביחה החלטי כדי לכנס למקומו משפט טפל ופוחז שמנסה לשווא לפרוץ החוצה בחֵרוּת סמנטית." כאלה הם תיאוריה של המחברת, שנוהגת בסימני פיסוק כמו ביצורים מלאי חיים, שופעי גחמות ומסקרנים. הנה למשל עוד תיאור תוסס ועשיר בדמיון: "פסיקים, אם לא שורקים להם כדי להרגיעם, מתלהבים מתפקידם עד כדי כך, שקשה לבלום אותם. למרבה המזל, במאה ה-20 […] נוהגים להשתמש בסימני פיסוק בפשטות יתרה, עם פסיקים מעטים מאוד. אבל בכל פסקה של כותב שאינו בן ימינו אי אפשר שלא להבחין בכך שהמילים נראות כמו המון כבשים מובסות שכלאו אותן וטרקו את השער באמצעות כלב השמירה הטוב והנושן, הפסיק."

כאן מצטטת המחברת קטעים מלבבים כשלעצמם מתוך ספרים שנכתבו במאה ה-18 וה-19, כאלה שכתבו הנרי פילדינג, דיקנס, וחותמת את הדיון על הפסיק באמירה מבדחת על עורכי דין שנמנעים ככל האפשר משימוש בפסיקים, שנראים להם עושי צרות, ועל הקוראים שהתרגלו כל כך להתדלדלותם של הפסיקים במקומות פומביים, עד שמעטים מבחינים בבעיה המתעוררת מקריאת השלט "No dogs please" . שוב, יש כאן משחק מילים שאי אפשר לתרגם לעברית: פירוש השלט כפי שצוטט כאן, בלי פסיק, הופך את המילה please   לפועל, שפירושו "לשמח". כלומר, השלט אומר – "אין כלבים משמחים". ואילו כך: No dogs, please היה השלט מביע את מה שהתכוון: please במובן של "אנא", או "בבקשה", ולכן – "בבקשה לא להכניס כלבים".

הספר Eats, shoots and leaves מיועד למי שסימני פיסוק הם בנפשם, בתנאי שהם שולטים באנגלית. להם הוא מומלץ מאוד.

 

 

ציטוט מתוך "ירושלים", סלמה לגרלף: כמה חם בפלשתינה!

חודש אוגוסט חם שרר בפלשתינה. השמש קפחה כל יום על ראשי האנשים. אף ענן לא נראה בשמים, וגשם לא ירד מאז אפריל. החום לא היה עז יותר מהרגיל בעונה, ובכל זאת היה כמעט בלתי נסבל. איך אפשר לשאת חום כזה, לאן אפשר להימלט.

יפו הייתה אולי מקום המפלט הטוב ביותר – לא העיר עצמה, עם כל הבניינים הצפופים על גבעה תלולה, והצחנה המבחילה העולה מהרחובות המטונפים והמפעלים הגדולים לייצור סבון; אבל היא שכנה קרוב לים, שממנו נשבה תמיד בריזה מרעננת. אפשר היה לחוש בה בנוח, כי הקיפו אותה פרדסים. פרות טריים וצוננים נתלו על עצים ירוקי עלוותם נוצצת ונוקשה, מוגנים מפני השמש.

אבל גם ביפו היה החום בלתי נסבל! עלי השרף הגדולים שעל השיחים התייבשו וקמלו, והגרניומים העמידים שוב לא לבלבו, אלא נבלו על תלוליות ובנקיקים – נקברו כמעט מתחת לנחשולי אבק. מי שראה את הפריחות האדומות של גדרות הצברים היה יכול לחשוב שכל החום שגבעוליהם העבים ספגו במשך הקיץ פרץ פתאום בִּלְהבוֹת גדולות. מי שראה את הילדים רצים על חוף הים כדי להיכנס למים יכול היה להבין כמה חם – הם הרימו את הרגליים גבוה, כאילו הם דורכים על גחלים לוחשות.

אם אי אפשר לשאת את החום ביפו, לאן אפשר ללכת? בכל מקרה, מוטב היה להיות שם מאשר במישור הרחב של השרון, שהשתרע מעבר לעיר, בין הים להר. אכן, אנשים גרו בערים הקטנות ובכפרים המנקדים את המישור, אף על פי שהיה קשה להבין איך הצליחו לשרוד בחום וביובש. אבל הם כמעט לא יצאו מהבתים נטול החלונות, ומעולם לא עזבו את הערים, שם הבתים והעצים המעטים סיפקו הגנה מסוימת מהשמש. במישור הפתוח לא היה אפשר למצוא אף גבעול ירוק של עשב, או בן אדם. כל הכלניות והפרגים היפים שפרחו באביב, כל המרגניות הוורודות, הזעירות, שכיסו את האדמה במרבד אדום-לבן, נעלמו. ויבולי החיטה, השעורה והדוּרה שצמחו בשדות ליד הערים הקטנות כבר נקצרו, והקוצרים, עם השוורים והחמורים שלהם, שיריהם ומחולותיהם, כבר שבו לבתיהם בכפר. מזיוו של האביב נותרו רק גבעולים קמלים שהתנשאו מעל הקרקע צרובת השמש – אלה שפעם נשאו עליהם חבצלות יפהפיות וניחוחיות.

רבים טענו שאת הקיץ אפשר לשאת בירושלים. העיר הייתה בלי ספק מצומצמת בשטחה ומאוכלסת מדי, אבל מכיוון ששכנה על פסגה של שרשרת הרים ארוכה שהשתרעה לרוחב פלשתינה כולה, אף משב רוח שהגיע מכל כיוון שהוא לא יכול היה שלא לרענן את עיר הקודש. למרות זאת, למרות הרוחות המבורכות הללו, ואוויר ההרים הצלול, חום הקיץ לא דילג גם על ירושלים. אנשים ישנו בלילות על גגות בתיהם, ובמשך היום לא יצאו החוצה. הם נאלצו לשתות מים שריחם מעופש, מי גשמים שנקוו בחורף במאגרים. וחרדו שמא גם אלה יאזלו. כל משב רוח קל העלה עננים סמיכים של אבק דקיק, וכפות רגליו של מי שפסע בדרכים הלבנות שמחוץ לעיר שקעו עמוק בעפר הרך. בגלל מחסור בשינה סבלו תושבי ירושלים מדיכאון ומעצבנות, ובלילות חזו חזיונות מבעיתים ופחדים מענים רדפו אותם.

באחד הלילות החמים הללו שכבה אישה אמריקנית שכבר חיה כמה שנים בירושלים, והתהפכה על יצועה, כי התקשתה לישון. היא הזיזה את מיטתה מהחדר למרפסת שליד החלון והניחה רטייה קרה על ראשה הדואב, אבל שום דבר לא הקל עליה. היא חיה במרחק חמש דקות הליכה משער דמשק, בבית מפואר שניצב דומם במקום מבודד. לפיכך אפשר היה לחשוב שהאוויר שם יהיה צח וצלול, אבל באותו לילה היה נדמה שכל החום המחניק של העיר התרכז בבית. הייתה מעט רוח, אבל היא באה מהמדבר, חמה ודוקרנית, כאילו התמלאה בגרגירי בלתי נראים של חול. אל קשיי הלילה נוספו נביחותיהם של כלבי רחוב רבים שכתשו את האוויר בקולותיהם הרמים.

האמריקנית, ששכבה ערה במשך שעות, נכנעה לייאוש. במאמציה לגבור על דיכאונה הזכירה לעצמה שמאז שבאה לירושלים, בעקבות התגלות אלוהית, חלה עליה ברכה מיוחדת. היא ייסדה קהילה, התגברה על רדיפות וקשיים שאין מילים לתאר אותם; אבל עכשיו לא מצאה עוד נחמה במחשבות הללו.

היא שכבה וחשבה על כך שחסידיה הנאמנים יירצחו, אויביה יעלו את הבית באש, שירושלים משסה בה את הקיצוניים הגרים בה, ושהשנאה והקנאה העיוורת, שאותן מטפחים בין חומות העיר, ירוצצו אותה.

היא ניסתה להשיב אליה את הביטחון השליו שבו ניחנה תמיד. מדוע להתייאש עכשיו, שאלה את עצמה, דווקא בזמן ששליחותה מתקדמת יפה כל כך, כשקהילת גורדון התחזקה בזכות הצטרפותם של חמישים שוודים חסונים ומוכשרים שבאו מאמריקה, ועוד רבים מהם, אנשים טובים ואמינים, עתידים להגיע משוודיה. מעולם לא נראתה משימתה מבטיחה כל כך.

ירושלים עיר הקודש והקבר הקדוש, סלמה לגרלף, 1918 (תרגום הציטוט [מאנגלית]: עופרה עופר אורן)

את הספר המלא בתרגומו לאנגלית אפשר לקרוא בפרויקט הספרייה הפתוחה: Open Library

השוטה והחסד, בספר "סוס אחד נכנס לבר", מאת דוד גרוסמן

החסד קיים, הוא אחד ואין בלתו, וגם בעיצומו של הכאב הכי זוועתי אפשר למצוא אותו רק כך: בתוך מבטו הרואה של הזולת. זה מה שאומר לנו דוד גרוסמן בספרו החדש, סוס אחד נכנס לבר.

שני מספרים יש בספר, שניהם מדברים בגוף ראשון. האחד – סטנדאפיסט שעומד על הבמה ומדבר, מצחיק, מציג, מספר את חייו לקהל הנתנייתי הנוכח באולם, ובה בעת גם לקוראי הספר. האחר הוא האיש שזוּמן לצפות בו, להיות לו לעד. המספר הראשון שוטף, שוצף, יורה את דבריו, מגלגל אותם מעל הבמה, מייעד אותם לשומעיו, חלקם אולי הוזמנו כמו המספֵּר האחר, ואולי לא, רובם שם כדי לצחוק, לשם כך באו, הם עדיין אינם יודעים מה צפוי להם. איזה וידוי שלא יאמן ישמעו במהלך הערב. המספר האחר מביט. רושם. מתעד. נזכר. לומד. מתאר את המספֵּר הראשון. את מה שהוא רואה. את מה שהוא יודע. את מה שהיה בעברם המשותף.

המספר היושב בקהל אמור להיות מיומן ובעל יכולת הקשבה: במשך שנים כיהן כשופט, עד שנאלץ לפרוש, כי העז לומר בגלוי את דעתו על אחד העדים שניצבו לפניו, כינה אותו חלאת אדם. כל חייו אומן לשמור את רגשותיו לעצמו. לא להביע או לגלות אותם. כך מוטל עליו לנהוג בבית המשפט, הסביר לאהובתו, כשזאת כעסה עליו לאחר דיון שבו נכחה: נערה, בת לאב מתעלל, העידה בפני המספר, והוא שמר על ארשת פנים קפואה. "הילדה שפכה את נשמתה שם, הביטה בך ממש בתחנונים ורק חיכתה שתראה לה סימן קטן, קטנטן, של אהדה, של הבנה; מבט אחד שיגיד לה שהלב שלך איתה, ואתה – " נזפה בו. היא אישה שמבינה מה חשוב באמת בין בני אדם. כשהציעה לו נישואים הבטיחה לו להביט בו תמיד בעיניים טובות, "עיניים של עֵד אוהב", ומאז, הוא יודע, "לא אמרו לי בחיי דבר יפה מזה."

הסטנדאפיסט ביקש ממנו להגיע ולצפות במופע. מה בעצם הוא רוצה ממני, תוהה השופט לשעבר, ואינו יודע שהוא צפוי למסע נפשי גואל. להזדככות מתוך ייסורים, לשיעור בהבנה של הזולת, שרק באמצעותו יוכל להבין גם את עצמו.

סוס אחד נכנס לבר, דוד גרוסמן

 

בעבר, כשהיו שניהם נערים, כבר לימד אותו הסטנדאפיסט את מה ששכח בינתיים, כשהדחיק והשכיח מעצמו גם את החברות ביניהם: כיצד להביט באדם אחר. כשנפגשו לראשונה שאל אותו שאלות שילדים אינם נוהגים לשאול ­– איך קוראים לאימא שלך, איפה הוריך הכירו… בידע הזה שרכש השתמש אז כדי לכבוש את לבה של נערה: שאל אותה, הקשיב לדבריה, מחה את דמעותיה, אבל חש שהוא מרמה. שלמד שיטה שבְּרָזֵיהָּ הוא שולט, אך מלוא משמעותה אינו נהיר לו.

גם עכשיו כשהוא יושב ומקשיב לסטנדאפיסט, עליו לעבור תהליך: יש רגע שבו הסטנדאפיסט פונה אליו בשאלה אילמת, והוא אוטם את מבטו. מיד אחרי כן הוא חש עד כמה הכאיב, תוהה מדוע נהג כך, ומתוך חשבון הנפש הרגעי הזה – לומד ומשתנה. עד תום הערב כבר יהיה אדם אחר. כבר יוכל לחזור אל הפגיעוּת של עצמו. כבר תהיה לו תקנה, ואולי אפילו תקווה.

 

עוצמת הסבל בסיפורו של הסטנדאפיסט בלתי אפשרית. היא הולכת ונפערת לאטה כמו תופת, בפני הקהל ולעיני הקוראים של הספר. הוא, כמו הסופר שיצר אותו, מערים עלינו: שניהם מאכילים אותנו בפיתיון הנעים של הצחוק, כדי שנבלע גם את מה שטמון בתוכו. בווירטואוזיות מילולית עוצרת נשימה הצליח דוד גרוסמן בספר הזה לעשות משהו שנראה כמעט בלתי אפשרי: לייצר טקסט אותנטי לחלוטין של סטנדאפיסט – אפשר בהחלט לראות מישהו עומד על הבמה, אומר את הדברים, עושה את המעשים והחיקויים ומשחק את המשחקים – ובה בעת להעלות על הבמה את דמותו העמוקה, המשוכללת, האמינה, של השוטה. כן – אותו שוטה ששייקספיר הִרבה להציג: מי שתפקידו לומר את האמת האיומה, ולעשות זאת מתוך מה שנראה לרגעים כמו התבדחות קלילה. השוטה הוא היחיד שמרשים לו –  כי לְמה כבר אפשר לצפות ממנו? – למתוח ביקורת. כמו למשל –  השוטה של המלך ליר. שמספר לו עד כמה הוא טיפש. שמדבר בגלוי בגנות בנותיו ומתאר אותן כמות שהן, מרושעות, מסוכנות.

השוטה והמלך ליר, תמונה מאת ויליאם דייס

 

השוטה בספר סוס אחד נכנס לבר בפירוש מצחיק. הצופים בו הגיעו כדי לצחוק. ממנו. אתו. לא משנה. לרגעים הוא שובה אותם. ואִתם גם את הקוראים. ואז מפחיד. שולף בדיחה, מגלגל שטף מעורר השתאות של שנינויות, ופתאום שולף סכין מילולית סמויה ונועץ אותה בלבם. ובלבו של המספר האחר. ובזה של הקורא.

מעטים נשארים עד הסוף. הם אלה שמסוגלים לראות. אלה שיכולים להעניק במבטם את החסד הנחוץ. כל האחרים מצטרפים אל מי שפגעו בו בילדותו. וּבַמְסַפֶּר האחר. וּבַנוּ, הקוראים. את כל מי שמסתלק מלווה הסטנדאפיסט במבט עצוב. בילדותו למד לצחוק מעצמו, להצטרף אל הסובבים שעשו זאת, אחרת לא היה שורד את האלימות שהקיפה אותו.

לעומת זאת את סוס אחד נכנס לבר אי אפשר להפסיק לקרוא. גרוסמן מצליח לייצר עלילה מותחת, לעורר שאלה שנענית רק ממש בעמודים האחרונים, ולמרבה הפלא מחכה בסופה אפילו נחמה.

מסע הפלאים של הסופרת סלמה לגרלף

השנה היא 1909. סלמה לגרלף, בת חמישים, רווקה, סובלת מצליעה קלה – זכר לשיתוק הילדים שחלתה בו בילדותה – ניצבת בביישנות מול כל המכובדים, ביניהם מלך שוודיה, ארצה, היושב שם בחברת רעייתו.

היא משתפת את הקהל בתחושותיה. לפני הטקס, כך היא אומרת, הייתה מתוחה מאוד, מעצם הצורך לנסוע לעיר הבירה. כל ביקוריה הקודמים בשטוקהולם לוו במתח מסוג אחר: אז באה כדי לעבור בחינות, או כדי לחפש מוציא לאור לספריה. הפעם הנסיבות שונות. היא כאן כדי להודות על הכבוד הרב שחולקים לה: היא האישה הראשונה שזכתה אי פעם בפרס נובל לספרות.

בעיצומו של הנשף המפואר, במקום לשאת את הנאום המתבקש, היא מספרת לנוכחים סיפור קצר, אבל מקדימה ואומרת כי בתקופה האחרונה גברה ביישנותה, בשל חיי ההתבודדות שגזרה על עצמה. את החרדה שחשה מפני ההתרחשות הצפויה, טקס קבלת פרס הנובל, הפיגה בכך ששקעה בהרהורים על האנשים היקרים לה, אלה שהיו שמחים לחלוק אתה את החוויה המיוחדת הצפויה לה. כמה חבל שאביה אינו נוכח כאן עכשיו! היא מתארת את התמונה העולה בעיני רוחה: כיצד היא מבקרת אותו בגן עדן, מספרת לו על כל החובות שהיא חייבת, ומבקשת שיסייע לה. בעלי החוב, כך מסתבר, הם כל מי שתרמו לכתיבתה ותמכו בה עד כה: הנוודים המשוטטים שהעניקו לה סיפורים; השפה השוודית; קוראיה; כל המורים – הסופרים השוודים הדגולים – שלימדו אותה; ומעל לכול היא אסירת תודה לחברי האקדמיה, שהחליטו לבחור בה ולהעניק לה את הפרס.

לאמתו של דבר, אביה של סלמה לגרלף היה שונה מאוד מהדמות שציירה בדבריה. היא סיפרה על אדם חולם שאהב לשיר ונהג להצחיק את בני ביתו, ולא על מי שהיה במציאות: חובב הטיפה המרה ועריץ שהתנגד נחרצות לכך שבתו תתפתח ותרחיב את השכלתה.

סלמה לגרלף הצעירה סירבה לציית לתכתיביו. בגיל צעיר עזבה את הבית, למדה, והחלה לעבוד כמורה. בד בבד, והחל מגיל חמש עשרה, כתבה כל הזמן. כשהייתה בת שלושים ושלוש ראה אור הרומן הראשון שלה: יצירה אפית שנגדה את סגנון הכתיבה הנטורליסטי המקובל באותה עת. המבקרים סברו תחילה שכתיבתה "מוזרה", אבל כעבור שנתיים הכיר אחד מהם במקוריותה, ושיבח את השטף הנרטיבי הלירי המאפיין אותה. מכאן ואילך נסקה הצלחתה הספרותית. מלך שוודיה החליט להעניק לה קצבה שאפשרה לה להתפנות מכל עיסוקיה האחרים. היא התמסרה לכתיבה ופרסמה עשרות ספרים, שהידוע ביותר ביניהם הוא ספר הילדים מסע-הפלאים של נילס הולגרסון הקטן עם אוזי-הבר.

נילס איור מהספר המקורי מ1907

 

אין ספק שהכשרתה המקצועית והתנסותה כמורה השפיעה על כתיבת הספר, שאותו הזמינה ועדה מיוחדת לבתי ספר יסודיים, בראשותו של מורה. הוא נועד לקרב את ילדי שוודיה ללימודי הגיאוגרפיה של ארצם, ולשפר את היכרותם אתה. עלילתו עוקבת אחרי מסעו של ילד שהוענש על שובבותו ועל התאכזרותו לבעלי חיים. נילס נהפך לגמד הרוכב על גבו של אווז בר. במהלך המסע הוא לומד מקרוב לא רק על חייהם של האווזים, אלא גם על כל המחוזות בשוודיה. עד תום המסע משתפר אופיו: הוא למד את הלקח הנדרש, ונהפך לאוהב חיות. מסע הפלאים של נילס הולגרסון הצליח מאוד. הוא תורגם לעשרות שפות, ומיליוני ילדים ברחבי העולם קראו אותו בשקיקה. בשנות השמונים עובד הספר לסדרת סרטים מצוירים שתכניה שונים מאוד, למרבה הצער, מהספר המקורי.

ספר אחר שכתבה סלמה לגרלף, מעורר עניין מיוחד אצל הקורא הישראלי: בשנת 1900 היא ביקרה בפלשתינה בחברת בת זוגה, הסופרת היהודייה סופי אלקן. בעקבות הביקור כתבה לגרלף נובלה רומנטית בשם "ירושלים", ובה תיארה קבוצת מתיישבים שוודיים שהגיעו לעיר והקימו בה קומונה. הסיפור מתאר את חייהם, את ציפייתם למשיח ואת אכזבתם. החיפוש אחרי הארץ המובטחת התבדה. בחלקה השני של הנובלה, שהתפרסם בשם "הבאר של גן עדן", תיארה לגרלף את המחסור במים, את החולי והמוות ששררו בירושלים, בהשוואה עם גן עדן הפורה המתואר בתנ"ך ועם מה שהמתיישבים הכירו במולדתם. הקיץ היה קשה במיוחד. רבים מהם חלו. עקב שנת בצורת קשה לא נקוו בחורף מספיק מים בבורות. הצמא היה קשה מנשוא, אנשים חלמו על שוודיה, על היערות, על הנהרות שופעי המים הסואנים, והשוו אותם לוואדיות החרבים של ארץ הקודש.

בשנת 1997 הוצג בישראל הסרט "ירושלים" מאת הבמאי בילה אוגוסט, שהתבסס על הנובלה.

בנימוקים להענקת פרס הנובל לספרות לסלמה לגרלף נכתב כי נבחרה בזכות "האידאליזם האצילי שלה, עושר הדמיון ונדיבות ויופי הצורה שאפיינו את עבודתה".

לגרלף הוכיחה שהערכים הללו התקיימו לא רק ביצירתה האמנותית. שש שנים לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה תרמה הסופרת כמה מסיפוריה, והכסף שימש לתמיכה בפליטים יהודים מגרמניה. בעקבות זאת החרימו הנאצים את יצירתה. לגרלף תמכה בעקביות בהתנגדות למשטר הנאצי ועזרה לנרדפים, ביניהם למשוררת נלי זקס, שאותה הצילה ממוות ועזרה לה לקבל אשרת כניסה לשוודיה.

גם כשהמלחמה פרצה לא נקטה לגרלף מדיניות נייטרלית, כפי שנהגה ארצה. בשנת 1940, כשברית המועצות צרה על פינלד ופלשה אליה, תרמה לגרלף את מדלית הזהב של פרס נובל, כדי לממן סיוע לעם הפיני. זמן לא רב אחרי כן הלכה לעולמה בגיל שמונים ושתיים, משטף דם במוח.

תמונתה של לגרלף מופיעה על שטר של 20 קרונות שבדיות. בצידו השני של השטר מופיע איור של נילס הולגרסון, רכוב על אווז בר.

שטר כסף עם תמונתו של נילס

דיוקנה של סלמה לגרלף על שטר כסף

 

טור על סופרות באקס נט

 

ציטוט מתוך "קריאת רשות", ויסלבה שימבורסקה: האם הייתה לדנטה דודה בהוצאת הספרים?

פ.ז.ד., חוז'וב "תנו לי איזו תקווה לפרסום או לפחות תעודדו…" – לאחר קריאה אנו נאלצים לבחור באפשרות השנייה. זהירות, אנחנו מעודדים. מחכה לאדוני גורל נפלא, גורל של קורא, ועוד קורא מהסוג המשובח ביותר, נטול פניות; גורלו של מאהב הספרות, שתמיד יהיה בן זוגה היותר חזק, כלומר לא זה שחייב לכבוש אלא זה שנכבש. אדוני יקרא לעצמו דברים שונים ומשונים לשם תענוג קריאה בלבד. בלי לבלוש אחר "תחבולות", בלי להרהר אם אפשר לכתוב את הדברים טוב יותר או טוב בה במידה, רק אחרת. בלי קנאה, בלי דיכאונות ובלי התקפי חשדנות שמלווים את הקורא שגם כותב. דנטה יהיה בשביל אדוני דנטה, בלי קשר לשאלה אם הייתה לו דודה בהוצאת הספרים או לא הייתה. בלילה לא תציק לאדוני השאלה מדוע פלוני שאינו חורז זכה להידפס ואילו אני, שחורז הכול ומונה הברות על אצבעותי, איני זוכה אפילו למילת תשובה. הבעות פניו של העורך הראשי לא יעניינו את אדוני כלל והעוויותיהם של כל מיני "עורכי משנה" בכלל לא או לא כל כך. וגם היתרון הלא מבוטל הזה שלעתים קרובות אומרים "סופר כושל", ואף פעם לא אומרים "קורא כושל". נכון, יש ציבור אדיר של קוראים לא מוצלחים – ומטבע הדברים איננו רואים את אדוני בקהלם – אבל אצלם זה עובר איכשהו בשלום. לעומת זאת, אם מישהו כותב וזה לא עולה יפה, כולם מסביב מייד קורצים ונאנחים. במקרה כזה אי אפשר לסמוך אפילו על בת הזוג. ובכן? אדוני מרגיש כמו מלך? כמובן.


קריאת רשות, ויסלבה שימבורסקה, הוצאות חרגול ומודן, תרגום: רפי וייכרט, עמ' 31-32

מניה שוחט: דודה ישראלית טובה, מהפכנית רוסיה נועזת, או רוצחת?

בני אדם מתקשים בדרך כלל לחוש את ממשותם של אירועים שקדמו ללידתם, במיוחד את אלה שהתרחשו בארצות רחוקות השוכנות, כך נדמה, מעבר להרי החושך. קשה לתפוס שמבוגרים היו פעם צעירים, שהייתה בהם גבורה ושובבות, שהיו נועזים, פזיזים, אולי אפילו עליזים, ולא פשוט לקלוט את הקשר ההדוק, המשמעותי כל כך, שהיה להם בעברם עם מציאות שונה וכל כך לא מוכרת.

קשה אם כן לדמיין את נעוריה של האישה שישבה על בימת הכבוד ביום העצמאות הראשון למדינת ישראל ונראתה כמו סבתן של החיילות המקיפות אותה. לא פחות מפליא לחשוב שאותה עסקנית ציונית מסורה הגיעה לישראל בטעות, בניגוד לרצונה, אחרי שנים שבהן הייתה מעורבת במעשים קיצוניים להדהים, ומפתיע להיווכח עד כמה לא הייתה לה בהתחלה שום זיקה לארץ שבה מתה ונקברה, בגיל שמונים ושתיים.

מניה שוחט הלכה לעולמה בשנת 1961. במותה ספדה לה רעייתו של נשיא המדינה, רחל ינאית בן צבי, שכינתה אותה "סמל לדור הגדל בארץ, אחת ויחידה בלב הגדול שלה ובמסירות לזולת, סמל של ארץ ישראל."  בעיתון דבר תוארה ההלוויה שהשתתפו בה לא רק נשיא המדינה יצחק בן צבי ורעייתו, אלא גם ראש הממשלה, דוד בן גוריון, יו"ר הכנסת, ותיקי העלייה השנייה, ותיקי תנועת העבודה וההסתדרות. קהל גדול ורב פסע בעקבות הארון, שיצא מבית הוועד הפועל של ההסתדרות.

רבע מאה לאחר מותה התראיינה בעיתון מעריב אחייניתה, זוהר וילבוש. האחיינית הציגה חולצה שמניה שוחט רקמה, וסיפרה כי "אצל מניה הקשיחות באה לכסות על רגשנות. בכל בגד שלה היו כיסים, שבתוכם היו שוקולד וסוכריות."

הדמות המצטיירת איפוא היא של איזו דודה מבוגרת, מעט זעפנית אולי, אבל בסך הכול טובת לב, מישהי שעסקה בעבודות יד נשיות, חילקה סוכריות, וכן, הייתה גם פעילה בהסתדרות – מוסד שעצם שמו מעורר מחשבות על מסדרונות ארוכים ופקידים ששותים את התה שלהם בעצלתיים ומחכים לתום יום העבודה המסודר, שמונה שעות, אף לא דקה אחת יותר.

רולטה רוסית רותי בקי
רולטה רוסית, ההוצאה לאור של משרד הביטחון

כך, עד שקוראים את רולטה רוסית – קורות חייה של מניה שוחט בשנים שנשאה עדיין את שם נעוריה, וילבושביץ. הספר מרתק, אולי מכיוון שאינו מסתפק בתיעוד עובדתי של מעשים ואירועים. הכותבת מוסיפה פרטים רבים שיכלה לראות רק בעיני רוחה, מחשבות שהדמויות חשבו, שיחות שניהלו, תיאורי המקומות שבהם פעלו. כל אלה מעניקים לכתיבה נפח ועומק ספרותיים. אבל לא רק סגנונה של המחברת, רות בקי, תורם לעניין. הדמות שבחרה לכתוב עליה מעניינת, מפתיעה, אפילו לפעמים – מפחידה.

מניה וילבושביץ נולדה ברוסיה למשפחה ענפה אך מפוצלת: אביה היה דתי אדוק בניגוד לאמה שדגלה בהשכלה כללית וביקשה להעניק לילדיה את האפשרות לחיות חיים פתוחים, בחברה הלא יהודית. לאביה של מניה הייתה טחנת קמח, והילדה הרבתה לשחק עם ילדי הסביבה הגויים. עם אחד מהם התיידדה במיוחד, עד שיום אחד גילתה שגם חבריה הקרובים לכאורה הם אנטישמיים גמורים: במקרה שמעה אותם מדברים בשנאה על בני משפחתה, מתכננים להרוג אותם ולעשוק את רכושם.

ייתכן שזה היה הרגע המכונן שבו התחוורה למניה התהום הפעורה בינה כיהודייה ובין הרוסים, תושבי מולדתה. התובנה הזאת לא הפכה אותה לציונית, אלא לפעילה שנאבקה למען זכויות הפועלים היהודים. היא החלה בכך שבגיל צעיר מאוד – בהיותה רק בת חמש עשרה – ברחה מהבית, הגיעה ללודג', התחפשה לפועל, ומצאה עבודה כסבל. מניה סחבה על גבה שקים שהיו כה כבדים עד שרק כוח הרצון, לא כוחה הגופני, אפשר לה לשאת אותם. אחרי שנתפסה והוחזרה למשפחתה המשיכה מניה להתעניין בהבדלים שבין עניים לעשירים ובין פועלים יהודים לרוסים. לאחר שהכירה פעילים חברתיים בעלי השקפת עולם מהפכנית, החלה להשתתף בפעילויותיהם האסורות: חוגי ערב, מפגשים חשאיים, הפצת ספרות לא חוקית. היא עברה למינסק, שם גרה בבית אחיה, ועיסוקיה המחתרתיים התרחבו, עד שנכלאה. אחד מחוקריה יצר אתה קשר קרוב מאוד, שנמשך שנים והשפיע עמוקות לא רק על החיים של שניהם, אלא על המציאות הפוליטית ברוסיה כולה!

היה זה ראש המשטרה החשאית הצארית של מוסקבה, האוכרנה, אדם בשם סרגיי זוּבַּאטוֹב, שהתמנה לימים לראש המשטרה החשאית של רוסיה כולה. בתחילתו של הקשר הערים זובאטוב על מניה, אבל בתהליך מתוחכם הביא אותה לידי כך ששיתפה אתו פעולה. בתמורה עזר לה בחשאי להקים איגודי פועלים יהודים בלתי תלויים. השלטון רצה לנתב את הפועלים הללו לכך שיעסקו במאבק כלכלי במקום בפעילות פוליטית מהפכנית. "אני מבטיח לך שכאשר המהפכנים שלך יתפסו את השלטון, הם יהיו אכזריים כפליים, ונהרות דם ישטפו את רוסיה," אמר לכאורה זובטוב למניה, וגם הסביר לה את השוני בינו לבינה: "אני ממלא את חובתו של האדם הרוסי החושב. בנושא זה לא תהיה לעולם תמימות דעים בינינו, את כיהודיה לעולם לא תביני זאת."

שוב נוכחה מניה בפער שאין לגשר עליו בין יהודים לרוסים. "הפועל היהודי נמצא בתחתית עולם הייצור ברחבי אירופה," נהגה לומר, ולחצה על היהודים לפעול רק לשיפור תנאי עבודתם, למשל – להגביל את יום העבודה שלהם כך שיימשך רק שתים עשרה שעות (!), ובה בעת לוותר על השאיפות המהפכניות.

השלטונות מצדם קיוו לא רק לנטרל את הפעילות המהפכנית, אלא בעיקר להביא לכך שהיהודים יסתלקו מרוסיה. בשנת 1902 ארגנה מניה שתי פעולות מרשימות בהיקפן: שביתת פועלים רבת ממדים וקונגרס ציוני: ועידת מינסק. שר הפנים פלווה ציפה שהוועידה תעודד הגירה, אבל נוכח שהיא רק טיפחה את התרבות היהודית בתוך רוסיה. שנה אחרי כן עודדו השלטונות, כנראה שאפילו יזמו, את פרעות קישינב.

אחרי הפרעות הבינו מנהיגי האיגודים המקצועיים היהודיים שלא יהיה די במאבק הכלכלי, ושר הפנים הצארי החליט לפזר את המפלגה ולהדיח את זובטוב מתפקידו. שנה אחרי כן תם פרק החיים הרוסי של מניה.

סרגיי זובאטוב

פעמיים לאורך הקשר שלה עם זובטוב החליטה מניה להרוג אותו. היה ביניהם אמנם קשר קרוב, אולי אפילו אינטימי – רות בקי רומזת על האפשרות, אם כי אינה מציינת אותה במפורש – אבל כשחשה שבגד בה בגידה אידיאולוגית, לא אישית, שלפה אקדח וירתה בו, אלא שמרוב בלבול ומתח שכחה לדרוך את הנשק, והאיש ניצל.

ובכל זאת הרגה רוסי אחר: סוכן חשאי שהגיע אליה כדי לאתר כלי נשק שנשלחו לדירה שבה שהתה. בקור רוח ירתה בו, אחרי שהבינה מי ניצב לידה: הוא הצליח להיכנס לדירה בעורמה, העמיד פנים שהוא גבר אומלל ומיוסר, רדוף קנאה, כי אהובתו נטשה אותו. את גופתו של הנרצח הסתירה בעזרת ידידים בתוך ארגז – אמנם התקשתה לנסר את רגליו הארוכות – אבל הודתה שלא חשה מצוקה מיוחדת כשניקתה את הדם, ושלחה את תיבת העץ עם הגופה בדואר לכתובת בדויה.

זה היה סוף דרכה של מניה כיהודיה שגורל הפרולטריון ברוסיה מניע אותה. כעבור שנים כתבה: "עם רוסיה קשרה אותי רק שאיפת הנקמה, ולא שום תכנית  קונסטרוקטיבית." בני משפחתה שביקשו להציל אותה מהגרדום שילחו אותה לפלשתינה בתואנות שווא: אחיה האהוב כתב לה שהוא חולה מאוד, והיא חשה לעזרתו. כשהגיעה ארצה והבינה שרומתה, ביקשה לחזור מיד לרוסיה, אבל איחרה את המועד, האונייה הפליגה משם.

הספר רולטה רוסית מסתיים זמן לא רב אחרי שמניה הגיעה לארץ ישראל. חלקים מסוימים בו עוררו בי זיכרונות מיצירות אחרות ואהובות. כך למשל נזכרתי באנשים טובים של ניר ברעם, כשקראתי על התנהגותה של מניה, שהעבירה לזובטוב מידע, ואפילו הפלילה והסגירה את חבריה. את המעשה תירצה לעצמה – בתמימות או בציניות – כאילו בכלא ירחיבו חבריה את הדעת ויקבלו חינוך מחדש. (אחדים מהם נשלחו לסיביר. אחרים ניסתה לשחרר, ולא הצליחה). המניפולציות  ותמרוני החקירה המתוחכמים של זובטוב, מהפכן לשעבר שהאמין כי אם יצליח לשכנע את השלטון הצארי להיטיב עם הפועלים ולשפר את תנאיהם, יצליח למנוע את המהפכה, הזכירו לי חלקים מתוך הסרט חיים של אחרים, ותיאור ההתנקשות בחייו של שר הפנים כמו לקוח מתוך הספר קו המלח של יובל שמעוני (ההשפעה, כמובן, הפוכה. אכן, שמעוני מודה באחרית הדבר לרות בקי ולספר רולטה רוסית).

רות בקי ממשיכה רק לתאר את שלב ההתאהבות של מניה בארץ. בחודשים הראשונים סלדה מכל מה שראתה. המזרח נראה לה זר ורחוק ממנה. לבה נשאר ברוסיה, עם פעילי הטרור, המחתרת, המהפכה שבדרך. אבל אחרי שיהושע חנקין לקח אותה אתו לסיור שנמשך כמה שבועות, משהו בתוכה השתנה, והיא השקיעה מאז את כל מרצה, התלהבותה, חזונה וכושר הארגון שלה בבניית ההתיישבות בארץ ישראל. היא הגתה את רעיון הקולקטיב, מה שנהפך כעבור זמן לא רב לקיבוץ, השיגה כספים מהברון רוטשילד, והייתה בין מייסדי כפר גלעדי ומראשי ארגון השומר.

אפשר לעקוב אחרי קורותיה בשנים שהספר הפסיק לתעד מתוך העיתונות הכתובה. כך למשל הופיע שמה לראשונה בשנת 1922 בעיתון הפועל הצעיר, שם חתמה, ביחד עם ברל כצנלסון, על קול קורא של משלחת ההסתדרות באמריקה, "פריסת־שלום מאת הענף הצעיר שבתנועת הפועלים בישראל".

שנתיים אחרי כן נכתב עליה בדואר היום כי שוחררה ממעצר מכיוון שהשופט החוקר לא מצא ראיות נגדה, וכעבור שנתיים ציינו בעיתון דבר כי "חקירת המשטרה לא הוכיחה כלום נגדה."

(חשדו בה שהייתה מעורבת ברצח העסקן החרדי יעקב ישראל דה-האן. ברצח הזה לא הודתה, אבל כן נהגה לספר על לפחות ארבעה אירועים של טרור אישי שהשתתפה בהם, וכי בשניים מהם אף רצחה במו ידיה.)

בשנת 1948 תיאר העיתון המשקיף, כיצד נעצרה מניה שוחט בחיפה, לאחר שפסעה ברגל לעבר שכונה שגרו בה ערבים, כי מכוניתה התקלקלה. "שלושה ערבים הגיחו מולה ופקדו עליה להיעצר. כשנשאלה לאן פניה מועדות בסביבה זו ובשעה זו, השיבה כי היא עושה את דרכה לכיוון בית החרושת לחוטי חשמל. הערבים ציוו עליה לגשת אתם למשרד הוועדה הלאומית הערבית לשם חקירה, ולאחר שסובבה כמחצית השעה עם שלושת המלווים בסמטאות הערביות, הועלתה לחקירה למשרד הוועדה הלאומית הערבית. לאחר החקירה, כשהוברר לערבים שלא היה בדעתה לבצע כל מעשה חבלה בסקטור הערבי, היא התכבדה בשתיית קפה שחור… הערבים החלו לטכס עצה כיצד להחזיר את האישה לישוב יהודי ואז פנו למשטרה וביקשו מכונית. תשובת המשטרה הייתה, כי אין כרגע בידיהם מכונית וכי עליהם לחכות בסביבה למכונית המשטרה המסתובבת בקרבתם. על אף הפצרותיה של מניה שוחט שיתנו לה ללכת כי הדרך נהירה לה, וכי היא תגיע בעצמה, החזיקו בה הערבים ליד הכביש עד אשר עברה מכונית משטרה שהובילה את ה'שבויה' מצלח'א־דין לבית החרושת, במקום שנמצא אחיה…"

 

בתחילת שנות החמישים הרבו להזכיר את מניה שוחט בעיתונים. בעל המשמר תיאר יצחק שדה כיצד חילצה משפחות יהודיות בודדות שחיו ביפו בין ערבים, "לבושה במדי הצלב האדום, בשקט ובאומץ בלתי מצוי", במעריב סיפרו על כך ש"בימים הקשים ביותר של הקרבות והפגזות ירושלים הלכה לבקר את אחיה שהיה בהר הצופים, נשבתה על ידי הערבים שחקרוה, ורק לאחר חקירות ממושכות שוחררה והחזירו אותה לקוי ישראל, בהתחשב עם גילה ומעמדה," ובכתבה גדולה בעיתון דבר שנשאה את הכותרת "אחד ודורו" כתבו על קורות חייה, פעילותה החתרנית ברוסיה וקשריה עם זובאטוב. (הוא התאבד בירייה בשנת 1917 ביום שנודע לו שהמהפכה פרצה.)

בול מניה שוחט, תאריך ההופעה: 11/03/1970

בריאיון משנת 1985 סיפרה אחייניתה של מניה שוחט כיצד לימדה אותה דודתה מהי גבורה:  פעם אחת אספה האחיינית במכוניתה נוסע ערבי. "מניה שאלה אותי אם פחדתי ועניתי שלא. 'אם לא פחדת,' אמרה מניה, 'את לא גיבורה. רק אם פחדת והתגברת, את ראויה למשהו…'"

בנה של מניה שוחט, גדע, ממקימי חיל האוויר הישראלי, היה טייס תובלה. הוא התאבד בגיל 55 בחוף הים בהרצליה, לא הרחק מביתו. אחת מנכדותיה היא אלונה איינשטיין, מי שהייתה נשואה לאריק איינשטיין.

ריאיון על ספר אחר, עם הזרם ונגדו, העוסק במניה שוחט
 מהפכנית הלכה לעולמה               מעריב, 24.02.1961, עמ' 17

מירי פז, "החשבון הפולני, עימות עם זיכרון": אנטישמיות של אנשים עדינים וטובים?

"אלוהים עצר בעדנו. כן, אלוהים, שכן אם לא היינו שותפים ברצח עם, הרי זה משום שעדיין היינו קצת נוצרים," כתב יאן בלונסקי במאמר בשם "פולנים מסכנים מסתכלים בגטו": המאמר הראשון בספר החשבון הפולני, עימות עם זיכרון, קובץ מאמרים שקיבצה ותרגמה מפולנית מירי פז.

יאן בלונסקי הוא חוקר ספרות פולני. המאמר המצוטט התפרסם לראשונה בפולין בשנת 1987, ועורר פולמוס נסער. הוא היה הראשון שהעז לעסוק ביחסי פולנים-יהודים בימי מלחמת העולם השנייה והשואה. את שמו נטל משניים משיריו של צ'סלאב מילוש. הנה חלק מהשיר "קמפו די פיורי", בתרגומו של בנימין טנא:

ליד קרוסלה בוורשה,
בערב אביב כולו נועם
לקול נגינה מתעלסת.
השתיק הניגון יריות
בגטו, מעבר חומות,
וזוגות התנשאו, התעופפו
גבוה, עד שחק מלא חסד.

יש ורוח מגטו בוער
הביאה גווילים משחירים,
ביעף רוכבי קרוסלה
תפסום בדהירה ההוללת.
בידר את משלוח הנערות
הרוח מגטו בוער.
צחק ההמון רווי נחת.
יום אל"ף, עיר וורשה צוהלת.

מילוש משווה בשירו בין אדישותם של תושבי ורשה לזאת של תושבי רומא, אלה שהיו עדים לעקידתו של פילוסוף איטלקי שהוצא להורג בשנת 1600.

צ'סלב מילוש
צ'סלב מילוש

אכן, בלונסקי, כמו המשורר המצוטט, דן את הפולנים לכף חובה על אדישותם, אבל התנחם בכך שלפחות לא היו שותפים בפועל לרצח היהודים שהתרחש על אדמתם, וזאת למרות האנטישמיות העמוקה, הנרחבת, ששררה בפולין: "אלוהים עצר בעדנו", מעדיף הכותב להאמין…

מסתבר שבשנת 1987 גם מי שהיה אמיץ והעז לגעת באשמת הפולנים, עדיין לא היה מסוגל לראות נכוחה את האמת הקשה: את שיתוף הפעולה הרצחני של בני עמו.

אוסף המאמרים בספר עוסק בכך: בתהליך ההתפכחות הפולני. בצורך להתקרב ולהביט במה שהתרחש על אדמתם בשנים ההם.

במאמר "אנטישמיות של אנשים עדינים וטובים" מהסס המחבר אם לדון בכלל באנטישמיות, וטוען שגם אם השתנתה, היא עדיין שוררת בפולין, מתונה, לא גלויה, אבל קיימת. הוא מנסה לפענח אותה, ותוהה: "הייתכן שהאנטישמיות היא חסרת בסיס לחלוטין?" מוסיף ומסביר כי "התחמקות משאלות קשות ומטרידות לא תעלים אותן…" ואז מספק הסברים "הגיוניים": יהודים הם מטבעם קוסמופוליטיים, ואינם נאמנים לפולין. המנגנון הפוליטי פועל כמו "מאפיה יהודית" ויהודים רבים היו שותפים לשלטון המדכא, החל בשנת 1945. מאחר שיהודים הם כעין "אורחים" בפולין, אל להם לצפות לשוויון זכויות עם מארחיהם. ועם זאת, הוא מסכם, יש להיאבק באנטישמיות: לא למען היהודים, אלא למען הכבוד הפולני…

המאמר "אובססיה של אי אשמה" טוען כי על ההיסטוריונים הפולנים מוטלת החובה לבחון את האובססיה הזאת: יש להם אחריות למה שהפולנים אינם יודעים על השואה. הכותבת אינה מהססת לדון בחשש הפולני שמא דיון פומבי יזיק להם, כי כך יובסו בבתי משפט בינלאומיים כאשר ייתבעו להחזיר רכוש יהודי.

במאמר "לכל שכן יש שם" גורס הכותב שאמנם אדם אינו יכול לשאת באחריות למעשים של בני דורות שקדמו לו, אבל הוא כן אחראי למה שנעשה בסמוך אליו, בחייו.

בשנת 2000 התקיים כנס היסטוריונים ב"מכון הפולני הלאומי לזיכרון" שהקים שנתיים לפני כן הפרלמנט הפולני. המכון נועד לחקור את סבלם של הפולנים בימי מלחמת העולם השנייה, את תנועת ההתנגדות והמאבק נגד הכובשים הגרמנים ונגד השלטון הרוסי ואת פשעי המלחמה נגד הפולנים. מטרתו לחנך, לתבוע פיצויים ולהביא לדין את הפושעים.

בכנס דנו בספרו של יאן טומש גרוס, שכנים, שתיאר את פשעיהם של אזרחים פולנים, אלה שרצחו בקיץ של שנת 1941 את יהודי עירם, ידוובנה. סערת רגשות עזה התרחשה באותו כנס, ונאמרו דברים קשים ביותר: "אני לא רוצה לומר שכל אחד היה מוכן לרצוח. אבל את שואת היהודים ליוותה שמחה לאיד של חלק ניכר מסביבתם הפולנית," אמר היסטוריון שזכר היטב את קולות הצחוק שליוו את רצח היהודים. הוא היה שם, ושמע אותם.

היסטוריון אחר טען כי "הפולנים מתייחסים לסבל הלאומי כסוג של השקעה נושאת רווחים. הם חשים שמגיע להם מן העולם יותר מאחרים". "נדמה לנו שאנחנו יחידים במיננו. אנו מייחסים לעצמנו זכויות מוסריות ותרומה ייחודית לגורל העולם. מחקרים מלמדים שאנשים שחושבים כך מסכימים בקלות להרוג חפים מפשע".

ועוד נאמר כי "אנשים חיים כאן על אדמה ספוגה בדם, מתגוררים בבתיהם של הנרצחים, מחזיקים בנכסיהם של הנעדרים היהודים –  ולא מדברים על זה. הרי לא ייתכן שכל זה לא ישאיר עקבות של ריקבון בנשמה."

אני תוהה אם רק לי נשמעים כמה מהדברים הללו מוכרים עד כאב, ולאו דווקא בהקשר של יחסי יהודים ופולנים.

החלק האחרון בספר החשבון הפולני, עימות עם זיכרון מסתיים בפרק "איך מתמודדים עם זה".  חותם אותו מאמר של היסטוריון חשוב, שכותב: "לא חשוב מה אומרים עלינו בחוץ לארץ. חשוב שנתחיל סוף סוף לדבר בפתיחות עם עצמנו."

האם, אני תוהה, תגיע העת, שבה נוכל אנו הישראלים לשאול את עצמנו שאלות נוקבות על הטרגדיה המשותפת לנו ולפלסטינים: מה יוכלו לומר לעצמם מי ש"התארחו" בארצות שלא רצו בהם, ו"מארחים" כיום את ילידי הארץ הזאת, מה יגידו לעצמם כל הנגזלים והגוזלים, כל הצודקים בתכלית, הנעשקים העושקים את מי שגם הם צודקים לחלוטין.

ציטוט מתוך "סוויטה צרפתית", אירן נמירובסקי: מה יודע חתול חולמני

החתול הגביה בזרבוביתו את גדילי הכורסה והסתכל במחזה הזה במבט רציני, מתפלא וחולמני. זה היה חתול צעיר מאוד, שהכיר רק את העיר. שם אפשר היה להריח את לילות יוני רק מרחוק; מעת לעת הגיע לנחיריו משב רוח פושר ומבושם. אבל כאן אפף הריח את שפמו, הקיף את גופו, לפת אותו, חדר אליו, המם אותו. בעיניים עצומות למחצה חש איך חולפים על פניו גלי הריחות העזים והמתוקים − ניחוח פרחי הלילך האחרונים, שנמהל בו שמץ ריקבון; ניחוח השרף המחלחל בעצים וניחוח האדמה האפלה והקרירה; ריח החיות, הציפורים, החפרפרות והעכברים, כל מיני הטרף; ניחוח המושק של פרווה על עור, ריח הדם… הוא יילל בשקיקה וקפץ אל אדן החלון. באיטיות פסע לאורך המרזב. במקום ההוא, שני לילות קודם לכן, אחזה בו יד איתנה והשליכה אותו בחזרה אל מיטתה של ז'קלין המתייפחת. אבל הלילה לא יתפסו אותו. הוא אמד בעיניו את המרחק בין המרזב לקרקע. הוא יכול לעבור אותו בקלות אבל הגזים בקושי שבקפיצה, מן הסתם כדי להאדיר את ערכו בעיני עצמו. הוא איזן את אחורי גופו בעוז ובגאוות מנצחים, טאטא את המרזב בזנבו השחור הארוך, כפף את אוזניו לאחור, זינק ומצא את עצמו על האדמה התחוחה. הוא היסס לרגע, תחב את אפו באדמה − עכשיו היה במרכז, בלב לבם של הדברים, בעצם חיקו של הלילה. שם, באדמה, צריך להריח אותו. שם נאצרו הריחות, בינות לשורשים ולחלוקי האבן שם הם עוד לא התאדו, לא נמוגו באוויר, לא דוללו בריחות של בני האדם. הם דיברו חשאיים, חמים. הם היו חיים. כל אחד מהם הפריש מתוכו חיים קטנים, נסתרים, מאושרים, אכילים… חיפושיות, עכברי שדה, צרצרים, והקרפדה הקטנה הזאת, שקולה נשמע רווי דמעות בדולח… אוזניו הארוכות של החתול, חרוטים ורודים וכסופי פרווה, מחודדים ומתכנסים כלפי פנים כפרח החבלבל, הזדקרו; הוא האזין לקולות הקטנים שבאפלה, הדקים, המסתוריים, שרק באוזניו היו צלולים ומובנים כל כך: רשרוש גבעולי הקש בקן שבו דוגרת ציפור על הביצים, רטט נוצות, נקירות קטנות על קליפת עץ, תנועות של כנפי ציפורים, של כנפי חרקים, מרוצתן הרכה של כפות עכברים על הארץ, ואף קול פקיעתם העמום של הזרעים הנובטים. עיניים זהובות נצצו ונעלמו בחשיכה, הדרורים הישנים תחת עלי העצים, השחרור השמן, הירגזי, נקבת הזמיר; הזכר היה ער, שר וענה לה ביער ועל גדות הנחל.

גם צלילים אחרים נשמעו: התפוצצות שהדהדה במרווחים קבועים, התעצמה ונפתחה כמו פרח, ואחריה הרעד שחלף בכל זגוגיות הכפר, חבטות תריסים שנפתחו ונסגרו באפלה ומילים חרדות שהתעופפו באוויר מחלון לחלון. בפעמים הראשונות כל התפוצצות הקפיצה את החתול; זנבו סמר, בוהק משיי חלף בפרוותו ושפו התקשח, נסער. אחר כך התרגל לרעש הזה, שהלך והתקרב ודמה באוזניו, בלי ספק, לרעם. הוא דילג כמה דילוגים בערוגות, השיל במחי טפריו עלי כותרת של ורד − הפרח היה בשיא פריחתו וחיכה רק לנשיפה כדי ליפול ולמות; עליו הלבנים התפזרו על האדמה במטר רך וריחני. לפתע זינק החתול אל צמרתו של עץ, מהיר כסנאי; הקליפה נבקעה תחת כפותיו. ציפורים מבועתות התעופפו לכל עבר. בקצה ענף אחד פתח בריקוד פראי, ריקוד מלחמה, שחצני ומלא עזוז, מתריס כלפי השמים, הארץ, החיות, הירח. לרגעים נפער פיו הצר והעמוק ביללה רמה, קריאה מתגרה וחדה לכל חתולי הסביבה.

אירן נמירובסקי, סוויטה צרפתית, כתר. לעברית: ניר רצ'קובסקי

איאן מקיואן, "טובת הילד": אגדה אורבנית או גניבה ספרותית?

וגם: מי שופט את השופטת?

בדברי התודה לרומן The Children Act שתורגם לאחרונה לעברית ונקרא טובת הילד, ספרו האחרון של איאן מקיואן שראה אור בשנה שעברה, מציין הסופר את הסיוע שקיבל משופט בבית הדין לערעורים: זה יעץ לו בעניינים משפטיים, וגם סיפק לו פרטים על  חיי היומיום של שופטים. על פי הקונבנציה המקובלת מקיואן מקפיד כמובן להדגיש שכל דמיון בין השופט המוזכר ובין הדמויות שבספר מקרי בהחלט.

בספרו הפואטיקה הדגיש אהפואטיקהריסטו כי עלילה אינה אמורה לתעד את מה שקרה באמת – את זאת עושים ההיסטוריונים – אלא את מה שיכול היה להתרחש, את מה שסביר.
אכן, מעורבותו של השופט, האיש הבקיא שהגיע אל הרומן מהעולם האמיתי, אינה מחייבת את הקורא, והוא רשאי להטיל ספק באמינותו של הכתוב.

אין ספק שעולמו הפנימי של שופט – במקרה של הספר שלפנינו שופטת – הוא נושא מסקרן. אי אפשר שלא לתהות מה מניע בני אדם שהתמנו לתפקיד חורץ גורלות. האם פסיקותיהם נובעות אך ורק מתוך מחשבה רציונלית, מנותחת תמיד ומנומקת היטב? האם החלטותיהם השיפוטיות משפיעות על חייהם האישיים ומושפעות מהם? איזה מקום יש לעולמם הפנימי, לאמונותיהם, לצרכים שלהם? מה מותר להם לרצות, לחשוב, לעשות, ככל שמדובר בבני האדם שאותם הם שופטים? האם הם רואים בהם בכלל בני אדם או רק תיקים, מקרים שיכולים להישכח מיד?

הרומן נפתח ברגע קריטי בחייה של פיונה, שופטת כבת שישים, נשואה בלי ילדים: בעלה מודיע לה שאינו יכול עוד לשאת את הנתק שחל ביניהם, את העובדה שכבר זמן רב שאין ביניהם עוד שום אינטימיות גופנית. אמנם הוא אוהב אותה, אבל בלית בררה יאלץ לחפש את החיים שהוא כָמֵהַּ להם, בחברתה של אישה אחרת.

משבר גיל העמידה? מסתבר שלא רק. לא בדיוק. מסתבר שהריחוק והקרירות שפיונה מפיצה סביבה לאחרונה, נובעים מפסיקה קשה שנאלצה לפסוק. פיונה מכהנת כשופטת לענייני משפחה. היא עוסקת בעיקר בילדים. כאלה שהוריהם מתגרשים. כאלה שזקוקים להחלטותיה בענייני חיים ומוות, לא פחות. והנה הובא לפניה לפני זמן מה מקרה קשה במיוחד: תאומים סיאמיים שכדי להציל את חיי האחד, היה צורך להקריב את האחר. היא זאת שסילקה ילד מהעולם, "טענה נגד קיומו, בשלושים וארבעה דפים מנוסחים באלגנטיות". הפסיקה, שזכתה לשבחים רבים בשל מקוריותה, השפיעה על פיונה עד כדי כך, שמאז כל מה שקשור בגוף מרתיע אותה. היא מצפה שבעלה יבין, וחשה שדיבוריו המפורשים מדי פוגעים במרקם העדין, בקרבה ללא מילים ששררה ביניהם עד כה.

ובכן – עכשיו גם חייה במשבר. תגובתה ללחץ שבעלה מפעיל עליה, לאיומיו, היא לשקוע עוד יותר בעיסוקיה כשופטת. כי אין להכחיש – כשהיא יושבת על הכס היא מאבדת את הקיום הפרטי של עצמה, ויש בכך הקלה.

ואז נופל בחלקה מקרה קשה עוד יותר, שעלול לערער לגמרי את קיומה: היא מתבקשת לפסוק בעניינו של צעיר חולה שבעוד שלושה חודשים ימלאו לו שמונה עשרה. הוריו והוא משתייכים לכת "עדי יהוה" האוסרת על עירוי דם שרק הוא יכול להציל את חייו. הרופאים פנו אל הערכאה השיפוטית שתאפשר להם לטפל בנער בניגוד להסכמתו.

פיונה מחליטה לבקר את הצעיר בבית החולים, כדי להתרשם מעמדתו כלפי העירוי. זאת אינה הפעם הראשונה שהיא מתמודדת עם ההשלכות שיש להחלטות של הורים מאמינים על ילדיהם: זה לא כבר טענו בפניה נציגיהם של זוג יהודים חרדיים שהתגרשו. האב ביקש לחנך את בנותיו ברוח אמונתו, כלומר – למנוע מהן השכלה כללית, כי אין לנשים שום צורך בה, לדבריו. האם ביקשה לאפשר לבנות להתפתח ולהשתייך אל העולם הסובב אותן. עכשיו היא נוכחת בכך שעדי יהוה, כמו היהודים החרדים, נוטים לנתק את ילדיהם מהמציאות.

בשיחתה עם הנער, כנר חובב, משורר מתחיל, פיונה מוקסמת ממנו. הוא מסביר לה מדוע הוא מסרב לעירוי הדם: "למה משהו לא בסדר?" הוא אומר, "כי אנחנו יודעים שהוא לא בסדר. לענות, לרצוח, לשקר, לגנוב. אפילו אם רוצים להוציא בעינויים מידע טוב מאנשים רעים, אנחנו יודעים שזה לא בסדר."

פיונה מתמודדת עם הצווים החד משמעיים של אנשי קהילת עדי יהוה: אפילו אם הנער ימות כתוצאה מכך שלא יקבל את העירוי, אסור לו להסכים לקבל דם של אדם זר. הפרקליט שמייצג את ההורים טען בפניה והשמיע נימוקים רציונליים, לכאורה, אבל, פיונה אומרת לעצמה ביובש, האנשים הללו לא רק יודעים בוודאות שאלוהים קיים, הם גם מבינים בדיוק מה הוא רוצה…

מהצד האחר, כנגד הכת ותכתיביה, ניצב הנער. פיונה מבחינה ברצונו הסמוי לחיות, גם אם הוא מתריס נגדה, גם אם הוא יודע להסביר היטב מדוע אינו מוכן להסכים לטיפול.

האם הסיפור יסתיים במוות? ואולי יהיה לו סוף טוב, הילד והגיבורה יינצלו, הוא יחיה, היא תשוב הביתה, אל הבעל שיחזור בו ויבין אותה?

פיונה, היא לא רק שופטת, אלא גם פסנתרנית חובבת. בצעירותה ניסה אהובה לשכנע אותה לנגן לא רק מוזיקה קלאסית אלא גם ג'אז, אבל היא, כך הסבירה לו, זקוקה למסגרת בטוחה. לכן למדה משפטים: "מתוך כבוד לחוקים". היא לא יודעת לאלתר.

אז מה יקרה לשופטת שסוטה להרף עין, לרגע קט, מכללי ההתנהגות הנוקשים שנועדו לשמור עליה, ויותר מכך – על זולתה? האם חייה יושפעו מהבלבול הקצר מאוד, שתתבלבל בין תפקידה לבין רגשותיה? מה יקרה, למשל, אם תרשה לעצמה לשיר עם הנער? הוא ינגן בכינור והיא תצטרף אליו. האם זה מעשה ראוי? ומדוע לא, בעצם? האם שופטת איננה גם אישה, אדם רגיל, עם רגשות?

"איזה מזל עיוור – להגיע לעולם עם כל אברי הגוף במקומם. להיוולד להורים אוהבים, לא אכזריים, להימלט ממלחמות או עוני, רק בזכות צירוף מקרים גיאוגרפי, או חברתי," אומרת לעצמה פיונה בשעה שהיא דנה באחד המקרים הקשים שנקרים בפניה.

אכן, היא בת מזל, ומזלה הטוב לא ינטוש אותה. אמנם היא מחמיצה את האפשרות, שאולי לא הייתה קיימת מלכתחילה, להושיע את מי שפונה אליה בבקשה שתעניק לחייו פשר, אבל אחרי שתתאבל כיאות על ההחמצה והאובדן, תוכל בהחלט לשוב אל חייה המתוקנים.

וכאן מתחיל לכרסם בלבו של הקורא הספק, התוהה אם חלקים ניכרים בסיפור הזה אינם מופרכים, גם אם הם אמינים ומדויקים, בהתאם לחומר הרקע שקיבל הסופר מהשופט המייעץ. הספקות הללו נובעים מהסיפור, לא מהעובדות החיצוניות. אי אפשר שלא לתהות למשל, אם ייתכן שנער צעיר, בן שמונה עשרה, יפתח תלות רגשית עמוקה וטוטלית כל כך באישה בת שישים שפגש אותה רק פעם אחת. אם ייתכן שהאישה, שהפגינה רגישות יוצאת דופן, תתגלה פתאום כאדם כה אטום ועיוור. אם הסוף המסודר מדי שהמציא הסופר לסיפור אינו רקום בתכים גסים, מתוכננים מראש ולא לגמרי אינהרנטיים, ולכן גם לא ממש משכנעים.

ועם זאת, אין להכחיש: כתיבתו של איאן מקיואן, גם בספר הזה, כמו במרבית קודמיו, סוחפת. הוא משביע את הסקרנות המציצנית בעניין החיים שמאחורי הקלעים של בתי המשפט. אז עכשיו אני יודעת לפחות על מה משוחחים שופטים, אמיתיים או מדומיינים, כשהם נפגשים בינם לבין עצמם…

אגדה אורבנית או סיפור שקרה?

הוצאת עם עובד. לעברית: מיכל אלפון

ובשולי הדברים: מפתיע להיווכח כיצד גם בספר The Children Act כמו בסולאר (ראה אור בעברית בהוצאת עם עובד, בתרגומה של מיכל אלפון), ממחזר איאן מקיואן חומרים משומשים.

בספר סולאר הוא יצר סצנה ארוכה ומפורטת מאוד שדומה לה, אם כי תמציתית ובעצם שנונה יותר, הופיעה במדריך הטרמפיסט לגלקסיה של דאגלס אדמס.

אצל שני הסופרים יושב מישהו ברכבת, ולתדהמתו הזר שמולו מושיט יד – אצל מקיואן לתוך שקית של חטיפים, אצל דאגלס – לשקית של עוגיות, שזה עתה קנו לעצמם. הזר נוטל חטיף – או עוגייה – ומתחיל לאכול.

"שום דבר בחינוך שלי, בהתנסויותיי, אפילו באינסטינקטים הקדמונים שלי," מסביר המספר של דאגלס אדמס, "לא לימד אותי איך להגיב כשמישהו שיושב מולי גונב, בפשטות הכי גמורה, את אחת העוגיות שלי."

הגיבור נרעש מהחוצפה, אך לא מגיב, וכך ממשיכים שניהם לחסל בצוותא את תוכנה של השקית, בשתיקה גמורה ובמעין מאבק של נימוס אלים ומופגן. רק כשהאחר יורד מהרכבת מסתברת לגיבור טעותו: השקית שקנה נשארה שלמה בכיסו…

מדריך הטרמפיסט לגלקסיה
הוצאת כתר

דאגלס אדמס טען שאירוע דומה קרה לו, אבל מסתבר שהסיפור הופץ באנגליה כאגדה אורבנית עוד בשנות השבעים, לפחות עשור לפני שמדריך הטרמפיסט לגלקסיה ראה אור.

בספר The Children Act מקיואן מתפתה שוב להשתמש בבדיחה מוכרת, מעין אלה שהופצו בשנים האחרונות ברשת האינטרנט: הסיפור הולך כך: בחקירה נגדית שואל עורך הדין את הפתולוג אם הוא בטוח שהאדם שבו מדובר היה ללא רוח חיים לפני שהתחיל בנתיחה שלאחר המוות. הפתולוג משיב שהוא בטוח בכך לחלוטין. "איך זה שאתה כל כך בטוח?" מברר עורך הדין. "כי המוח שלו היה בתוך צנצנת שעל שולחני," משיב הפתולוג. "אבל," ממשיך עורך הדין להקשות, "ייתכן שהוא היה בכל זאת בחיים?" "ובכן," משיב עורך הדין, "ייתכן שכן, ושהוא עוסק בעריכת דין."

הבדיחה המוכרת הופצה בשנים האחרונות, בתוך סדרה של בדיחות דומות. הנה למשל אפשר לקרוא דוגמה להן באתר בשם Things People said. קשה להאמין שזהו תיעוד של חילופים דברים מתוך דיון משפטי אמיתי. בכל מקרה, השאלה אם לגיטימי שסופר ישתמש בבדיחה כזאת, כמו גם בסיפור שקרא מן הסתם אצל סופר אחר, נותרת פתוחה.

לאחרונה עלה לכותרות מקרה של נער שסירב לקבל טיפול כימותרפי. בית המשפט נאלץ להתערב והנער הוחזר לבית החולים בחסות המשטרה, מאחר שהוריו סירבו לכפות עליו את הטיפול. יש לקוות שגורלו של הנער הזה שפר עליו ושיזכה לרפואה שלמה. כל מי שקרא את הספר טובת הילד לא יכול שלא לחוש כאילו הוא מכיר את הסיפור מקרוב מאוד.

 

 

אירן נמירובסקי: גורלה של הסופרת היהודייה שלא חיבבה יהודים

"אשתי אמנם ממוצא יהודי, אבל היא בכלל לא מחבבת את היהודים," כתב מיכאל אפשטיין ביולי של שנת 1942 לשגריר הגרמני בפריז, בניסיון להציל את אשתו מידי הגסטאפו. יש הסוברים שאפשטיין הגדיל לעשות, וכדי להוכיח את התנכרותה של אשתו ליהדות, ציטט במכתבו אמירות ותיאורים אנטישמיים שהופיעו בספריה. אחרים טוענים שרק תיאר את מצבה הבריאותי הרופף, והתחנן על חייה. אירן נמירובסקי, בת שלושים ותשע באותו קיץ, הייתה סופרת מצליחה מאוד, שכתבה בצרפתית. אמנם נולדה ברוסיה וגדלה בסנקט פטרסבורג, אבל בגיל שש עשרה הגיעה עם משפחתה לפריז, בעקבות המהפכה הרוסית. בני המשפחה התאקלמו היטב בצרפת. אביה של נמירובסקי התמנה למנהל בנק, והם חידשו את אורח החיים העשיר והנוח שאליו הורגלו גם ברוסיה: מסיבות, פיקניקים, סעודות ערב עם שמפניה, נשפי ריקודים, בית נאה, משרתים. נמירובסקי נהנתה מהחיים הללו, אהבה לרקוד, התרוצצה בין הנשפים השונים, לפעמים גם הימרה בקזינו. בה בעת היא למדה ספרות צרפתית בסורבון, והצטיינה בכך. עוד לפני שמלאו לה עשרים כבר החלה לכתוב ולפרסם סיפורים קצרים, ובגיל עשרים ושלוש ראה אור הרומן הראשון שכתבה.

דוד גולדר
הוצאת כתר, לעברית: ניר רצ'קובסקי

נמירובסקי הספיקה לפרסם בחייה ארבעה עשר ספרים. שניים מהם, "דויד גולדר" ו"הנשף", עובדו לסרטי קולנוע מצליחים. בראשון שרטטה את דמותו של יהודי רודף בצע, ובשני תיארה את המאבק המתנהל בין אם נרקיסיסטית ובתה המתבגרת. מוטיבים אנטישמיים ויחסים קשים בין אם לבת הופיעו לעתים תכופות ביצירותיה. אמה הייתה הדגם שעל פיו עיצבה את הדמות הנשית האנוכית, השקועה בעצמה, המסרבת להזדקן ולאבד את יופייה ורואה בבתה מתחרה המסמנת את אובדן הנעורים של עצמה. אירן נמירובסקי נהפכה אמנם לסופרת צרפתייה, שחלק מסיפוריה הופיעו בכתבי עת אנטישמיים, וחצי שנה לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה התנצרה ביחד עם שתי בנותיה, אבל האזרחות הצרפתית נשללה ממנה ומבני משפחתה, בשנת 1938.

עם אמה בגיל 15
אירן נמירובסקי, בת 15, עם אמה

היא התכחשה ליהדותה, אבל יהדותה לא הרפתה ממנה. בשנת 1940 לא הותר לה עוד לפרסם את ספריה ובעלה, מהגר יהודי מרוסיה, כמוה, פוטר מעבודתו בבנק. כשהנאצים קרבו לפריז ברחו בני הזוג עם בנותיהם לכפר קטן, איסי לֶ'אוֶוק במחוז בורגון, שם נאלצו כל בני המשפחה לענוד את הטלאי הצהוב. בשנתיים ששהו בכפר המשיכה נמירובסקי לכתוב, אבל למעשה השלימה עם גורלה. יומיים לפני שנתפסה עוד הכינה רשימות מסודרות שבהן פירטה את כל הצרכים של בנותיה הקטנות, מה הן צריכות לאכול, מה שמות הרופאים המטפלים בהן, תיעדה את הרכוש שהצליחה להציל, כל מה שנועד להכניס כסף כדי שהמשפחה תוכל בהיעדרה לשלם בתמורה לשכירות, לחימום, לטיפול בגן הירק, ולכל ההוצאות האחרות.

נמירובסקי עם בתה
אירן נמירובסקי עם בתה, בשנת 1932

שוטרים צרפתים הם אלה שבאו ולקחו אותה לדרכה האחרונה. המכתב של בעלה לא הועיל. היא נשלחה לאושוויץ, שם מתה, וחודשיים אחרי כן נתפס  גם הוא, ונרצח בתאי הגזים.

כתב היד של נמירובסקי
כתב היד של סוויטה צרפתית, שנמצא במזוודה

אבל בכך לא תם סיפורה של אירן נמירובסקי: בשנת 2004 היא הייתה הסופרת הראשונה שזכתה לאחר מותה בפרס הספרותי החשוב רנודו (Renaudot) על ספר שראה אור שישים ושתיים שנים לאחר מותה. בנותיה, שהיו בנות שלוש-עשרה וחמש כשהוריהן נרצחו, ניצלו. ביום שבו אסרו השוטרים הצרפתיים את אביהן, הורה להן אחד מהם לרוץ הביתה, לאסוף משם כל מה שהן יכולות, ולברוח. להיעלם. הילדות נעזרו באומנת שלהן. הן לקחו מהבית בגדים, תצלומים, יומנים, וגם מזוודה שהכילה ערימת דפים כתובים בכתב היד הזעיר של אמם. לא היה להן מושג מה כתוב שם. הן ידעו רק שהדפים הללו חשובים מאוד לאמן. בימי המלחמה עברו הילדות בין מקומות מסתור, בבתים של אנשים, במנזרים. כשהמלחמה הסתיימה התדפקו על הדלת של סבתן, אמה של אמן, שהמשיכה לחיות בדירתה המפוארת בפריז. היא סירבה לקבל אותן. "אם התייתמתן," אמרה להן מעבר לדלת הסגורה, "לכו לבית יתומים."

נמירובסקי עם אמה
אירן נמירובסקי עם אמה, בשנת 1912 או 1913

חלפו עשרות שנים עד שאחת מהן העזה לפתוח את המזוודה שהצילו מהבית לפני שנסו על נפשן. היא התכוונה למסור את הדפים הכתובים בכתב היד של אמה למוזיאון להנצחת השואה, אבל לפני כן החליטה לפענח ולהקליד את תוכנם.

סוויטה צרפתית
הוצאת כתר, לעברית: ניר צ'קובסקי

לעיניה התגלתה היצירה הספרותית המרשימה שראתה לימים אור בשם סוויטה צרפתית: ספרה המצליח ביותר של אירן נמירובסקי. הרומן, המתאר את מנוסתם של תושבי פריז מפני אימת הגרמנים, התפרסם בשפות רבות והיה לרב מכר ברחבי העולם. הוא עובד לסרט קולנוע, והופיע ברשימות הספרים הטובים של המאה בעיתונים כמו "טיימס" ו"דיילי טלגרף" ונמכר במאות אלפי עותקים. הספר ששבה את לבם של קוראים כה רבים יכול היה להיעלם מן העולם ביחד עם מי שכתבה אותו. הוא אמנם ניצל, כמעט באורח נס, אבל אי אפשר שלא לחשוב על כל היופי שאירן נמירובסקי, ורבים אחרים כמוה, יכלו עוד להעניק לנו, אלמלא נרצחו. טור על סופרות באקס נט

ציטוט מתוך "הברדלס", ג'וזפה תומאזי די למפדוזה: כמה שנים חי אדם בן שבעים ושלוש?

הוא עשה את מאזן חייו, וביקש לחתות מתוך ערימת האפר הענקית של חובות ומגבלות את מעט הזהב של רגעי אושר: שבועיים לפני חתונתו ושישה שבועות לאחריה; מחצית השעה לאחר הולדתו של פאולו, כאשר היה גאה שהוסיף זלזל לעץ המשפחה של בית סאלינה (עתה ידע כי שווא הייתה גאותו, אך חזקה הייתה ואמיתית); שיחות אחדות עם ג'ובאני לפני שזה נעלם לו (למען האמת, מונולוגים אחדים בלבד, שבהם נדמה לו שהוא מגלה בנער נפש דומה לשלו); שעות רבות במצפה הכוכבים, שבהן היה משוקע כולו בחישובים מופשטים וברדיפה אחרי הבלתי מושג; אך כלום באמת אפשר לרשום שעות אלו בטור הזהות של מאזן החיים? כלום לא היו אלא מין מקדמה על חשבון המנעמים שלאחר המוות? אחת היא. הן היו קיימות.

ברחוב למטה, בין המלון והים, עצר עוגב מכני וניגן מתוך תקווה חמדנית לגעת עד לבם של תיירים, שלא היו בנמצא בעונה זו. הכלי טחן את האריה "את שפתחת כנפייך לאלוהים". מה ששרד מדון פבריציו הרהר כמה גסיסות נטרדות ברגע זה ברחבי איטליה כולה בעטיים של כלי¯נגינה מכניים אלה. טנקרידי, בתחושתו הדקה הרגילה, רץ אל המרפסת, זרק מטבע למטה ורמז שתיפסק הנגינה. השקט שבחוץ סגר על הכול, השאון הפנימי נעשה אדיר עוד יותר.

טנקרידי. אכן, הרבה מטור הזכות ממנו בא, מהבנתו היקרה שבעתיים משום שהייתה אירונית, מן ההנאה האסתטית שהפיק למראה תמרוניו בתוך קשיי החיים, מחיבתו הלגלגנית כנאה וכראוי. אחרי כן הכלבים: פופי כלבת המופס השמנה של ילדותו; טום, זה הפודל הסוער ידידו הנאמן; סולטו בעל העיניים הטובות; בנדיקו, הטיפשון החביב; פופ, כלב הציד בעל הטלפיים הלטפניים, המחפש אותו ברגע זה תחת השיחים והכורסאות שבחווילה ולעולם לא ימצאנו עוד; כמה סוסים, אלה כבר רחוקים יותר וזרים. השעות הראשונות לשיבותיו לדונאפולגאטה, תחושת המסורת והנצחיות שבאה על ביטויה באבן ובמים, תחושת הזמן המוקפא; היריות העליזות בכמה מסעות ציד, הטבח החביב של ארנבות וקוראים, כמה בדיחות טובות עם טומיאו, כמה רגעים של חזרה בתשובה במנזר בתוך ריחות העובש ומיני המרקחת. עוד משהו? כן, היו עוד דברים: אך אלה כבר היו פירורים מעורבים באדמה: רגעי הנחת כאשר ענה לכסילים מענה מוחק כאיוולתם, שביעות הרצון כשנוכח לדעת שביופייה ובאופייה של קונצ'טה מתגלמת בת אמיתית לבית סאלינה; אי אלו רגעים של להט אהבים; ההפתעה עם קבלת מכתבו של אראגו, שבו בירכו בלבביות על דיוק חישוביו המסובכים בקשר לשביט של הכסלי וכן – וכי למה לא? – התרוממות הנפש כאשר הוענק לו בציבור אות הצטיינות בסורבון, התחושה העדינה שהעניקו לו אי אלו עניבות משי משובחות, ריחם של כמה מיני עור מעובד, הארשת החייכנית, הארשת המזמנת לעינוגים של כמה נשים שנקרו לו ברחוב, של זו שראה רגע רק אתמול בתחנה של קאטאניה, לבושה חליפת נסיעה חומה וכפפות עור איילות, עומדת בקהל הצפוף ודומה שהייתה תרה אחר פניו הקמולים בעד חלון הקרון המלוכלך. איזה רעש הקיים הקהל. "כריכים!" – "חדשת האי!" ואחרי כן התנשפותה של הרכבת העייפה כבדת הנשימה… ושמש מבעית זה בהגיעם, פני השקר הללו, התפרצות המפלים…

בחשכה ההולכת ומתעבה ניסה לחשב כמה זמן חי באמת. מוחו כבר לא היה מסוגל לבצע את החישוב הפשוט: שלושה חודשים, עשרים יום, סךהכול שישה חודשים, שש כפול שמונה, שמונים וארבע… ארבעים ושמונה אלף… 840,000 √ תיקן את עצמו. "בן שבעים ושלוש אני, ובסך הכול לא חייתי חיים של ממש אלא שנתיים… לכל היותר שלוש שנים."

והסבל? השעמום, כמה זמן נמשכו אלה? אין צורך לטרוח ולספור: כל השאר, שבעים שנה.


 

הברדלס, ג'וזפה תומאזי די למפדוזה, עם עובד, ספרייה לעם, לעברית: פנינה בת שלה

קוראת, צופה ומספרת

%d בלוגרים אהבו את זה: