דניאל פרידמן, "לפני המהפכה. משפט ופוליטיקה בעידן התמימות": מה חשיבותו

שרת המשפטים החדשה הצהירה במהלך מערכת הבחירות שתפעל להחלשת בית המשפט העליון ותנסה להגביל את יכולתו לפסול חוקים, ותוביל למינוי שופטים שמרני

(היום בידיעות אחרונות)

על גב ספרו של דניאל פרידמן כתובה המלצה המתייחסת לספרו הקודם, הארנק והחרב. נכתב בה כי "זהו ספר חובה לכל סטודנט למשפטים". מי שהחליט לצרף את ההמלצה ההיא סבר מן הסתם שהיא נכונה גם לספר הנוכחי.

לטעמי זהו ספר חובה לא רק לסטודנטים למשפטים, אלא לכל מי שהמציאות הישראלית חשובה לו, מעניינת, ובעיקר מדאיגה אותו, במיוחד בימים אלה.


דניאל פרידמן

לאורך יותר מ-500 עמודי הספר סוקר שר המשפטים לשעבר, פרופסור דניאל פרידמן, חבר האקדמיה הישראלית למדעים וחתן פרס ישראל במשפטים, את קורות המדינה, מהתקופה העות'מאנית ועד ימינו, מתוך הפריזמה של המציאות הפוליטית ועולם המשפט והחוק. ברורה לחלוטין השקפת העולם שמייצג פרידמן, ושאותה הוא מדגיש שוב ושוב: שלא הכול שפיט, ושהוא מתנגד למה שהוא מכנה "המשפטיזיציה": הפנייה המוגזמת, לדעתו, לפסיקותיו של בית המשפט העליון.

בכל אחד מהפרקים, המתקדמים על ציר כרונולוגי, מוצג מידע מרתק, חלקו בפרטים הקטנים, חלקו בהצטרפותם הכוללת.

הנה, למשל, ממש בתחילתו של הספר מזכיר פרידמן מחקר של פרופסור אמנון כהן שבחן פרוטוקולים של בית הדין המוסלמי לאורך 400 השלטון העות'מאני בארץ. מתוך "החומר העשיר" הזה אפשר ללמוד רבות על היישוב היהודי בירושלים, על המקצועות שבהם עסקו האנשים (צורפות, חייטות, חלפנות, בנקאות, רפואה), ועל היחסים שלהם עם שכניהם המוסלמים.

שינוי שיטת הממשל?

בהמשך מתייחס פרידמן להמשכיות היישוב היהודי בארץ ישראל לאורך מאות שנים וטוען כי ההתעלמות מכך "מחלישה – עד היום – את ההתמודדות עם הטיעון הערבי". לצערו אין במגילת העצמאות שום אזכור לכך שאחרי מרד בר כוכבא, בתקופת מסעי הצלב, במאה ה-16 בצפת של המקובלים, לאורך כל התקופה העות'מאנית, חיו כאן יהודים! ובכלל, מגילת העצמאות אינה יכולה לדעתו לשמש תחליף לחוקה. בן גוריון התנגד בכל תוקף לחוקה וטען שלא תוכל להבטיח את חירותם של האזרחים. אכן, מציין פרידמן, יש לחוקה חסרונות: היא הייתה מונעת את העלאת אחוז החסימה בבחירות לכנסת או את האפשרות לקבוע הוראות השוללות את השתתפותן של מפלגות המטיפות לגזענות או מתנגדות לקיומה של ישראל כמדינה יהודית, אבל יש לחוקה גם יתרונות: היא יכולה למנוע מפני מפלגת רוב לערוך שינוי קונסטיטוציוני "המשרת אינטרס צר או זמני שלהן". (על הדעת עולות כמובן הצהרותיו החוזרות של ראש הממשלה הנוכחי, המכריז על רצונו להביא ל"שינוי שיטת הממשל".)

פרידמן סוקר את משפט דרייפוס ודן בתופעה שהוא מכנה "העוול במשפט", אשר "תופס מקום נכבד בהיסטוריה האנושית". הוא מתאר בקצרה את תחיית השפה העברית, את קריסת האימפריה העות'מאנית ואת הירושה המשפטית שהותירה, ומגיע אל המנדט הבריטי. "בן גוריון ומפלגות הפועלים דגלו […] בציונות מעשית: הם האמינו שארץ ישראל תירכש לא באמצעות הסכם בינלאומי עם מעצמה זו או אחרת, אלא בבנייה של צעד אחר צעד, תלם ועוד תלם" (תיאור שמעורר מחשבות על תפיסתם והתנהגותם של מתנחלי יהודה ושומרון בימינו).

על בן גוריון והסטוטס קוו

תיאור פרשת דה-האן – יהודי שחתר תחת עמדות הציבור העברי בישראל – מחדד את הבעיה שניצבה מול פני הציונות: "הערבים מצד אחד והחרדים מצד שני". אלה האחרונים התנגדו לא רק ליישוב החילוני, אלא גם למתן זכויות שוות לנשים, למשל לכך שתהיה להן זכות בחירה לאסיפה הלאומית. המתנגדים יכלו לבקש שימחקו אותם מהפנקס שבו נרשמו כל יהודי ארץ ישראל. יחד עם זאת, לאחר שהוקמה המדינה הבטיח בן גוריון לשמר את הסטטוס קוו בענייני דת. להערכתו של דניאל פרידמן המניע לכך לא היה רק מעשי: בן גוריון ניהל אמנם אורח חיים חילוני, אבל לדעתו של פרידמן, בגלל מוצאו ממזרח אירופה, מבית מסורתי, היה יחסו לדת אמביוולנטי. "הוא סבר שהדת היא יסוד המאחד את העם היהודי, והיא שהבטיחה את קיומו במשך הדורות." אמנם, עמדת הדין האורתודוקסי נדחתה בנוגע למעמד האישה, אבל בדיני נישואין וגירושין נכנע בן גוריון לדרישותיהן של המפלגות הדתיות. פרידמן משער כי בן גוריון לא הכיר זרמים אחרים מלבד זה האורתודוקסי, והיהדות הייתה בעיניו זהה עם זרם זה. אבל, מציין פרידמן, הדין העברי נחשב בעבר ליברלי יותר מהדין במדינות רבות. בינתיים חלה באותן מדינות "ליברליזציה מרשימה בדיני המשפחה", בשעה שבישראל "השתרר קיפאון, דיני הנישואים והגירושין נותרו ללא שינוי, והם נראים כיום שמרניים בהרבה מהדינים הנהוגים במערב". (בהקשר זה אוסיף ואזכיר גם את נושא התחבורה הציבורית בשבת: עוד סעיף בסטטוס קוו שמעיק כיום על הישראלים ומקומם את מי שידם אינה משגת לקנות מכונית פרטית, ואינם זוכים לה כהטבה, כמו אותם שרים שמתנגדים לשינוי של הססטוס קוו, למשל שר התחבורה הנוכחי ישראל כ"ץ שמכריז בריש גלי על תמיכתו במצב הקיים).

מנחם בגין, לעומת בן גוריון, אימץ מלכתחילה אורח חיים מסורתי, ולדעתו של פרידמן זה היה צעד "בעל משמעות דרמטית לאופייה של המדינה". בגין נהג כך למרות רתיעת מורו, זאב ז'בוטינסקי, מפני אותם "מנהגים פראיים של מזרחיות אמיתית". ז'בוטינסקי חש שהדת מתערבת מדי בחיי הפרט, והתנגד במיוחד לאפליית הנשים המביאה לכך שאדם "גדל בהכרה שאמו אינה אדם בעל ערך" ושהיא "קניינו הפרטי של הגבר, ונוצרה כדי לשעשע אותו…"

מנחם בגין ודוד בו גוריון: מי היה מנהיג חשוב יותר? ומי השאיר חותם עמוק יותר?

פרידמן רומז על כך שבעקבות אורח החיים המסורתי שבו בחר בגין, הוא "הטביע חותם עמוק יותר" מבן גוריון, אף על פי שכיהן זמן קצר הרבה יותר כראש ממשלה, ואם כי "ממרחק השנים נראה בן גוריון כמנהיג ומדינאי הגדול ביותר שקם לעם היהודי בדורות האחרונים".

פרשה אחרת המתוארת בהרחבה היא רצח ארלוזורוב, שהעיד על ניצניו של העימות המתמשך בין ימין לשמאל. בשנת 1982, כמעט חמישים שנה לאחר הרצח, החליט מי שהיה אז ראש הממשלה, מנחם בגין, למנות ועדת חקירה ממלכתית לחקירת אותו עניין שלא כל פצעיו הגלידו, מן הסתם. לוועדה, מסביר דניאל פרידמן, לא היה שום סיכוי להגיע לחקר האמת, זמן רב כל כך לאחר מעשה.

מתקופת השלטון הבריטי, לפני מלחמת העולם, מביא פרידמן תיאורי התדיינויות משפטיות שנערכו בין יהודים לערבים, ומספר כיצד השתלבו שופטים יהודים במערכת השיפוט המנדטורית. חלק מהיהודים ראו את עצמם כפופים למערכת דינים שסתרה את דיני המדינה, וכל המתיישבים היהודים התנגדו לחוקים המנדטוריים שהגבילו את צמיחתו של היישוב. ההכרעה הושגה "לא בהליך משפטי אלא בכוח הזרוע": כשמדינת ישראל הוקמה, בוטלו החוקים הללו.

אבל עוד לפני כן דגלה המדיניות הציונית ב"גאולה" של קרקעות מבעליהן הערביים, מה שהוביל לסכסוכים ועימותים, שחלקם הגיעו לבתי הדין. כך למשל התעורר פולמוס סביב שטח אדמה גדול ליד חדרה שרכש יהושע חנקין. חרף חששותיהם של היהודים, פסק השופט הבריטי על פי מה שנראה לו "נכון מבחינה משפטית, ללא משוא פנים," כלומר – נגד הערבים שטענו שעסקת הקנייה של הקרקע הושגה באמצעים לא כשרים.

לאחר ההחלטה על חלוקת הארץ ותום המנדט, כך טוען פרידמן, הסתלקו הבריטים שהסתכסכו עם היהודים ועם הערבים כאחת, "ובאווירה הזאת איש לא הכיר להם תודה על תרומתם האדירה לפיתוח הארץ".

ההקמה של מדינת ישראל התאפשרה לפי פרידמן בעקבות הדה-קולוניזציה והמאבק הבין גושי בין ברית המועצות לארצות הברית, אף על פי שזמן לא רב אחרי כן נסוגה בה מחלקת המדינה של ארצות הברית והחלה, לדבריו, "לחפש דרכי נסיגה מתוכנית החלוקה". בן גוריון התבקש אפילו לדחות את ההכרזה על הקמת המדינה וסירב לבקשה. היה זה, לדעתו של פרידמן, "הצעד הנועז והדרמטי ביותר" שלו, שנעשה מתוך סיכון אדיר.

"פליטות שזוכים בה בירושה"

בעקבות מלחמת העצמאות התעוררה בעיית הפליטים הערביים, כ-700 אלף איש שעזבו את בתיהם, חלקם כי נענו לקריאת מנהיגיהם ואחרים מתוך פחד. על כך, על "שימור" מצבם כפליטים שלא נקלטו בארצות ערב, כותב פרידמן: "תופעת הפליטים הערבים היא תופעה יוצאת דופן. המלחמות השונות הפוקדות את העולם יצרו למרבה הצער פליטים רבים, לא פעם במספרים העולים פי כמה על מספר הפליטים הערבים […] ואולם הפליטים הללו נקלטו לרוב בארצות שאליהן הגיעו. התופעה של מעמד פליט העובר מדור לדור ללא כל מגבלה היא ייחודית לפליטים הערבים של מלחמת העצמאות". לדעתו, עד מלחמת העצמאות אותם ערבים ראו את עצמם חלק מהעולם הערבי, ורק בשל "התלאות" שפקדו אותם בעקבות מלחמת השחרור ומכיוון שלא נטמעו במדינות ערב, נוצרה "קבוצה בעלת אינטרסים משותפים וגורל משותף". פרידמן מנסה איפוא להגדיר "מיהו פלסטיני".

פליטים פלסיטנים 1948

מיהו יהודי?

ואם כך יש לציין גם את הפרק המוקדש לשאלה "מיהו יהודי", שבו מתאר פרידמן כמה מקרים שהגיעו לבית המשפט: למשל סיפורו של גר בשם אברהם בורובסקי שנקבע כלא-יהודי כדי שגרושתו תוכל לשוב ולהינשא. בורובסקי מצדו פנה לבג"ץ, שמצא דרך "לאכול מהעוגה ולהשאיר אותה שלמה" כשקבע שפסק הדין שניתן לטובת הגרושה אינו מחייב את בורובסקי עצמו, כי הוא לא היה צד בהתדיינות… כך התאפשר לראות בו יהודי ולא יהודי בעת ובעונה אחת, אבל בשני בתי משפט שונים… פרדימן מתאר את סיפורו המוכר של הנזיר המומר, שמואל אוסוולד רופאייזן, שביקש להיחשב יהודי, את המקרה של בני משפחת שליט שעתרו לבית המשפט בבקשה לרשום את ילדיהם כבעלי לאום יהודי, אם כי אם המשפחה לא הייתה יהודייה, את סיפורו של עולה מיוגוסלביה, גאורג רפאל טמרין, שביקש להירשם כישראלי חסר דת. בקשתו, אגב, נדחתה, ופרידמן מציין כי "כל הספרים והאסמכתאות" שציטט השופט אגרנט היו מתחומי הסוציולוגיה ומדעי המדינה, מה שמוכיח "שהנושא אינו מצוי בתחום המשפט". כלומר, לתפיסתו של פרידמן בית המשפט בעצם אינו מוסמך לקבוע מיהו יהודי.

מאיר טוביאנסקי

בהמשך שואל פרידמן אם ייסורי ההקמה של מדינה מחייבים עשייה של מעשים לא מוסריים בעליל. הוא מתאר את השתלשלותן של כמה פרשיות מחרידות שהתרחשו אז. למשל, את משפט השדה וההוצאה החפוזה להורג של קצין ישראלי, סרן מאיר טוביאנסקי. הוא הואשם בכך שעזר לכאורה לבריטים וטיווח את הפגזותיהם על מתקנים ביטחוניים בירושלים. בדיעבד טוהר טוביאנסקי מכל אשמה, אבל אף אחד מאלה ש"שפטו" ורצחו אותו בחסות "פקודה" מפוקפקת שקיבלו לא נתן על כך את הדין. ההסבר לכך היה שאילו סירבו לאותה פקודה היו נשפטים בעצמם, ועל כך מעיר פרידמן: "מי שנוהג כשופט חייב לפעול על פי החוק ועל פי מצפונו, ולא לפי פקודה". אכן. אחד ה"שופטים" המאולתרים באותו משפט מפוקפק היה בנימין גיבלי, שנשאר בצבא ושימש כראש אמ"ן והסתבך לימים בפרשה נוספת.

פרידמן סוקר ראשית ימי המדינה. את הצנע, את הסכם השילומים עם גרמניה ואת שנות הטרור ופעולות התגמול.

כשהתאפשר לאנשי דרג המדיני והצבאי לפעול כראות עיניהם

כך למשל במרס 1956 "בתקופה שקדמה להתערבות בג"ץ בעניינים לא לו," כדברי פרידמן, כאשר "לדרג המדיני ולצה"ל" התאפשר לפעול כראות עיניהם, חטף צה"ל קצינים וחיילים סוריים כדי שישמשו קלף מיקוח להחזרתם של חיילים שנפלו בשבי בעיצומה של פעולה מעבר לגבול. כאן מציין פרידמן כי לימים אסר בג"ץ "בפסק דין בעייתי" להשתמש באופן דומה בבכיר חיזבאללה כדי לשחרר את רון ארד משביו.

כיצד יכולים שני בתי משפט להגיע להחלטות סותרות

בשנת 1956, ביום שהחל "מבצע סיני", התרחש הטבח הידוע לשמצה בכפר קאסם. כאן מתאר פרידמן כיצד שני בתי דין בשני משפטים שונים שנגעו בטבח הסכימו לקבל הנחות עובדתיות הפוכות ואפילו סותרות. המפקד הבכיר יותר, אל"מ שדמי, "גלגל" את האשמה כלפי מטה, אל פקודו, רס"ן מלינקי. ולהפך. מלינקי העיד במשפטו של שדמי, ולכן לא היה בו בחזקת נאשם, ולהפך. בשני המקרים פעל הספק הסביר לטובת כל אחד מהנאשמים, בתורו. שדמי זוכה מאשמת הרצח והורשע בסעיפי החריגה מסמכות,  ננזף והוטל עליו קנס סמלי של עשר פרוטות. מלינקי, כמו גם החיילים שרצחו בפועל, ריצה עונש מאסר קצר וזכה בחנינה. ובאשר לתקופת המאסר, מצטט פרידמן את המורשעים: "עשינו חיים משוגעים… היינו יוצאים להצגות יומיות בליווי שוטר… עשינו ארוחות נהדרות…" הציבור, לדברי פרידמן, צידד בנאשמים, וגם בן גוריון "מצא דרך לבטא את אהדתו" כלפיהם בכך שהחזיר למלינקי את הדרגה שנשללה ממנו. (בשולי הדברים, ואולי בראשם, ראוי לדעתי לציין את ביקורו של הנשיא ראובן ריבלין, שבראשית כהונתו הגיע לכפר קאסם והביע בפני התושבים את צערו על האירוע. נראה כי אלה היו מעריכים לא רק מילים חמות אלא גם הכרה רשמית של המדינה בהיותם נפגעים שראויים גם לפיצוי כספי, אפילו אם חלפו מאז שנים כה רבות).

"הרגעתם אותנו שלא נברח, כדי שאתם ומשפחותיהם תצילו את עצמכם".

הפרשה הבאה שלה מייחד פרידמן פרק נרחב ידועה בשם "פרשת קסטנר": אותו משפט דיבה שיזם היועץ המשפטי לממשלה נגד מלכיאל גרינוולד, שפרסם האשמות נגד קסטנר, מי שהיה אז פעיל במפא"י. גרינוולד טען שקסטנר שיתף פעולה עם הנאצים, "הרגיע" את הציבור היהודי בהונגריה, כדי שלא יעוררו מהומות, וכל זאת במטרה להוציא את הרכבת שבה אכן ניצלו בסופו של דבר 1,684 גברים, נשים וילדים. פרידמן מתאר את מהלך המשפט, את האווירה הציבורית ששררה באותם ימים בישראל, ואת הגילויים השונים שעלו במשפט, שבסופו דווקא המאשים זכה לאות קלון של השופט, בנימין הלוי, שתיאר אותו כמי ש"שיתף פעולה עם השטן".

מנקודת מבטו של משפטן מותח פרידמן ביקורת על "ההכנה הלקויה של התביעה", כלומר – של המדינה – שלא השכילה לברר לאשורה את הטענה, שהוכחה כנכונה, כי במשפטי נירנברג העיד קסטנר לטובתו של פושע המלחמה קורט בכר. (ואחרי כן עשה זאת גם למען פושעים גרמנים נוספים!).

פרידמן מספר גם כיצד שכנע קסטנר את שני הצנחנים שהגיעו להונגריה ביחד עם חנה סנש, פלגי וגולדשטיין, להסגיר את עצמם לגסטפו, וזאת כי "היה זה […] ימים אחדים לפני המועד שבו עמדה 'רכבת המיוחסים' לצאת לדרכה", ומבחינתו של קסטנר "קשה היה למצוא תאריך פחות נוח" להגעתם של הצנחנים להונגריה…

האם דיווח קסטנר לגרמנים על הגעתם של הצנחנים הארץ ישראליים?

פרידמן מנתח את עדותו של פלגי (שניצל): בתחילה הגן פלגי על קסטנר – לדעתו של דניאל פרידמן רק משום שגם הוא היה פעיל במפלגת מפא"י ומכיוון שלא רצה לפגוע במפלגה – אבל בהמשך שינה פלגי את עדותו, ולמעשה הסביר לבית המשפט כי לא רק שקסטנר שכנע את הצנחנים להסגיר את עצמם, אלא שמן הסתם "הוא עצמו יידע את הנאצים על בואם של הצנחנים עוד לפני שפלגי השתכנע" להסגיר את עצמו!

במשפט העידה אמה של חנה סנש כיצד התדפקה על דלתו של קסטנר בימים שחנה הייתה עצורה והתחננה לעזרתו, אבל הוא התנכר לה וסירב אפילו לפגוש אותה. (פרידמן טוען כי בית המשפט רחש כבוד כלפי אמה של חנה סנש ולכן לא העמיד אותה לחקירה נגדית. ואולי אפשר להניח שעדותה הייתה מספקת, ולכן לא התעורר הצורך להוכיח שום דבר נוסף?)

מדוע לא הזהיר קסטנר את היהודים בערי השדה?

פרידמן אינו מביא בספרו את אחת העדויות החמורות ביותר שנאמרו מפיו של קסטנר, דברים שמופיעים בפרוטוקולים של המשפט. הנה כך:

"למה לא התקשרת עם היהודים בכל הערים הללו בטלפון, כדי להזהירם?" חקר שמואל תמיר, סנגורו של גרינוולד.

קסטנר השיב: "לא טילפנתי כי לא הספקתי, מפני שהייתי עסוק".

לאור הדברים הללו שאמר קסטנר במו פיו קשה לדחות על הסף את ההשערה שלפיה אכן עזר לגרמנים להוליך את היהודים שולל, כדי שלא יעוררו מהומות, וכדי שיוכל להוציא את הרכבת בשלום.

דניאל פרידמן נותן לקסטנר "הנחות" מסוימות כשהוא תוהה כמה יהודים היו יכולים באמת להינצל אילו גילו להם ראשי הקהילה, קסטנר ביניהם, את האמת. קסטנר וחבריו ידעו כי הרכבות מגיעות לאושוויץ ולא למחנה העבודה הפיקטיבי שעליו סיפרו ליהודים, אבל לא הזהירו את בני עמם ולא קראו להם להימלט או למרוד. ייתכן אמנם שגם כך היו רבים נספים, אבל לי נראה כי הייתה להם הזכות לדעת לקראת מה הם יוצאים, ולהחליט בעצמם כיצד הם מעדיפים לנהוג!

בפסק הדין קבע השופט, בנימין הלוי, כי עסקת הרכבת הטילה על קסטנר "מחויבויות כלפי הנאצים", כאלה "שעמדו בניגוד לחובת הנאמנות שלו כמנהיג כלפי בני עמו".

דניאל פרידמן מותח ביקורת על סנגורו של גרינוולד שביקש לתבוע את קסטנר "באשמת עדות שקר". בעיני פרידמן זה היה "מהלך […] אכזרי ומרחיק לכת", וכל זאת בעניין עדותו של קסטנר לטובת פושע המלחמה קורט בכר, שאותה הכחיש קסטנר במשפט הדיבה. במשפט הנוסף אפשר היה לראות כיצד השופט האחר, פרץ, משתדל להקל בדין ו"מתמרן" את פסיקתו כדי להגיע להחלטה הרצויה: נקבע שעדותו של קסטנר לטובת הפושע הייתה "רק התערבות אישית" שאין לראות בה דווקא "מתן עדות", ושמכתב שכתב קסטנר ובו "התפאר" בעזרה שהגיש לקורט בכר היה אולי "מוגזם".

מסכם דניאל פרידמן וכותב: "התופעה של קביעות סותרות בבתי משפט שונים, שהיינו עדים לה גם בעקבות הטבח בכפר קאסם, נפוצה בישראל במידה גדולה מזו שמוכנים להודות בה." עוד הוא מספר על השמועה שלפיה במשפט השני נפגש שר החוץ דאז, משה שרת, עם השופט פרץ, שהיה "איש מפא"י מובהק", ו"כפה עליו לזכות את קסטנר."

המשכה של הפרשה ידוע: קסטנר נרצח. רוצחיו ריצו עונש מאסר מופחת להתמיה, קיבלו חנינה שעד היום לא נמצא לה "הסבר משביע רצון" כדברי פרידמן. האם היה הרצח יזום? האם חששה ההנהגה שקסטנר "יחשוף את חלקם של אנשים נוספים במחדל הפקרתה של יהדות אירופה"?

השאלות הללו נותרות פתוחות.

שמו של קסטנר לא עלה במשפט האחר שמתואר בספר, משפט אייכמן, למעט קריאתו של אחד הנוכחים באולם שצעק במהלך עדותו של פנחס פרוידיגר, ראש הקהילה החרדית בבודפשט: "הרגעתם אותנו שלא נברח, כדי שאתם ומשפחותיהם תצילו את עצמכם".

בהקשר של משפט אייכמן מתפלמס דניאל פרידמן עם חנה ארנדט, במיוחד עם ההשוואה שעשתה בין חוקי הנישואים והגירושים בישראל לחוקי נירנברג. ההשוואה הזאת היא לדבריו "רשעות גמורה – לאו דווקא רשעות בנאלית", שכן גם אם אפשר למתוח ביקורת על החוקים הללו בישראל, "יחסי אישות בין יהודים לשאינם יהודים לא מהווים עבירה פלילית. הילדים הנולדים מיחסים כאלה אינם מוצאים להורג ולא צפויים להישלח לתאי גזים". אכן.

ועם זאת, הוא מציין, לא קל הוא מצבם של אזרחי ישראל הערביים. כשקמה המדינה הוכרז בה מצב חירום שעדיין תקף. במסגרתו מותר למדינה להפקיע בתים לצרכיה. כך למשל, הוא מתאר מקרה שאירע בימיה הראשונים של ישראל, בשנת 1948, כשהמדינה הפקיעה דירה בתל אביב שהייתה בבעלות פרטית של יהודי "על מנת שתשמש למגוריו של היועץ המשפטי"! צו ההחרמה הזה התאפשר רק בתוקף החקיקה לשעת חירום. מוסיף פרידמן וכותב: "כיום נראות ההפקעות הללו מקוממות ואולי גם כך נראו הדברים באותם ימים". (כמובן שבהקשר זה קשה שלא לתהות כמה דירות שהיו בבעלות לא יהודית הופקעו, הולאמו, הוחרמו, נלקחו, ולא קשה לנחש מה חשו בעליהן).

אבל גם בעניין זה ממתן פרידמן את הדברים: "גם אם הושלט על ערביי ישראל משטר קשה, אפשר עדיין לומר שהוא היה ליברלי בהרבה לעומת הדרך שבה נהגו מדינות אירופיות, לאחר מלחמת העולם השנייה, במיעוטים שהיה להם קשר לאומי או תרבותי עם גרמניה. בצ'כוסלובקיה ובפולין, לדוגמה, גורשו לאחר המלחמה בני המיעוט הגרמני, ולא הורשו לחזור עד היום." (ואני תוהה אם יש בכך נחמה.)

בהקשר זה מעלה פרידמן גם את הטיעון לפיו יכול "הרכוש שהשאירו הפליטים הערבים בארץ להיחשב כעין תחליף לרכוש היהודי שנותר בארצות ערב".

"ועדות חקירה מערערות את כוחו של השלטון"

פרידמן ממשיך במסעו בזמן. הוא מגיע לשערורייה הפוליטית המכונה מאז ומתמיד "הפרשה", או "העסק הביש": פעולת טרור-במסווה שביצעה ישראל במצרים כדי לעורר את הרושם כאילו ביצע אותה ארגון טרור מצרי. ראש הממשלה דאז, משה שרת מינה ועדת חקירה, מהלך שפרידמן פוסל, וקובע שממשלה אינה אמורה לבחון כך את התנהלותה. לדעתו ועדות כאלה מערערות את כוחו של השלטון. ראש הממשלה היה אמור אז לגלות מנהיגות ולהחליף את שר הביטחון. וכך, אגב, הוא מעיר גם בהמשך הרצף ההיסטורי, לגבי התנהלותה של גולדה מאיר: במקום לפטר את דיין שכשל בתפקידו כשר הביטחון במלחמת יום כיפור (בין היתר כי סירב לגייס כוחות מילואים), מינתה גולדה את ועדת אגרנט, ובסופו של דבר אותה ממשלה נפלה בעקבות לחץ ציבורי עז, וזוהי בעיניו של פרידמן הוכחה לאי נחיצותה.

ב"פרשה" ההיא של שנות החמישים היו הסתבכויות שקשה לקלוט את חומרתן: מזכירה של קצין בדרגה גבוהה (ראש אמ"ן, בנימין גיבלי, הזכור מפרשת טוביאנסקי), שהתבקשה לזייף מסמכים, תככים ועדויות שקר. מעניינת במיוחד קביעתו של מומחה מטעם המשטרה שקבע אז כי הזיוף שבו הודתה לימים המזכירה, ואף הוכיחה את ביצועו, כלל לא התקיים… (על כך מעיר דניאל פרידמן ביובש שיש להיזהר מחוות דעתם של המומחים למיניהם).

אחד הדברים שחשוב לפרידמן להדגיש הוא שבעקבות אותה פרשה, שהתגלגלה ונמשכה לאורך עשור שנים, "איש לא פנה לבית המשפט או לבג"ץ," והוא מוסיף וקובע: "אילו הייתה פרשה דומה מתעוררת כיום, בעידן המשפטיזציה, היינו חווים בלי ספק אינספור עתירות לבג"ץ, ומתבשרים כעבור זמן על פסקי דין באורך מאות עמודים ועל כך," הוא מוסיף באירוניה, "שהשופטים מתלוננים על עומס כבד."

בעבר, חוזר פרידמן ואומר, בניגוד למצב כיום כאשר  "כל כותרת בעיתון היא עילה לבג"ץ," הייתה המציאות שונה. נושאים ציבוריים הוכרעו "ללא מעורבות של בית המשפט," ולדעתו התוצאות לא היו אז "בהכרח גרועות יותר."

את המהלכים שהובילו למלחמת ששת הימים מתאר דניאל פרידמן באופן דומה למדי לזה של תום שגב בספרו 1967. גם פרידמן מאשים את דיין במלחמה ומשוכנע שאילו היה אשכול ממנה את בן גוריון לשר ביטחון, ולא את דיין, לא הייתה המלחמה ההיא פורצת, "ואילו פרצה, ודאי שהוא [בן גוריון] היה מפנה מיד לאחר מכן את רוב שטחי הגדה."

אכן, הניצחון ההוא לא הביא לחתימה על הסכמי שלום. אדרבא, מעשי הטרור גברו. פרידמן סבור שבלימתם התאפשרה הודות לפעולות של כוחות הביטחון שבג"ץ לא חסם, כפי שהיה עושה כיום. "למזלה של ישראל, היה לנו באותם ימים בית משפט אחר, שבו איש לא העלה בדעתו כי ניתן בכלל לפנות אליו בנושא מעין זה. (וכאן איני יכולה שלא לתהות על הקביעה שהטרור נבלם, כאילו לא התרחשו לאורך השנים עוד אינספור פעולות טרור קטלניות, קשות וחמורות, על אף הפעולות הלא חוקיות שביצעה מדינת ישראל באירופה, ושאותן מזכיר פרידמן, ולשאול שאלת תם: אולי בכל זאת קיימות דרכים אחרות, שאליהן טרם פנתה המדינה ברצינות ובכוונה אמיתית?)

פרידמן סוקר את המציאות שנוצרה בעקבות הכיבושים של מלחמת ששת הימים, ומציג את העמדה הישראלית – אולי מוטב לכנות אותה את ההתפלפלות המשפטית שהציגה − כאילו אין מדובר בכיבוש, כי השטחים ביהודה ושומרון לא היו בעצם שייכים לממלכת ירדן.

בעקבות הכיבוש, גם אם מכנים אותו בשם אחר, התאפשר לדבריו לישראל לנצל את כוח העבודה הזול של הערבים. הפער החברתי והכלכלי התרחב, הקשר בין ערביי ישראל לערביי השטחים התהדק, ואיפשר, לדבריו, את פרוץ האינתיפאדה. כמו כן, שלטון ישראל בשטחי יהודה ושומרון יצר בעיות משפטיות: מי הריבון החוקי שם? איזה חוקים תקפים? חוקי מדינת ישראל חלים על התושבים היהודים ביהודה ושומרון, וחוקי ירדן − על שכניהם הערבים, וזהו לדבריו בלי ספק מצב בלתי אפשרי ולא תקין, שיוצר תסבוכות משפטיות.

פרידמן מסיים את ספרו בסקירה של בית המשפט העליון והכוחות הפועלים בו, מייחד פרק ל"אבני דרך במשפט הפלילי", שם הוא מתאר פסקי דין, שכל אחד מהם מעורר סוגיה מרתקת. למשל: מתי אפשר לקבוע "היעדר שליטה" שמצדיקה אי העמדה לדין, מדוע אי אפשר לשפוט על פי חוק שלא היה קיים כשהעברה בוצעה (ובכל זאת, את אייכמן שפטו בישראל, אף על פי שציית לחוקי ארצו בימים שבהם פעל וביצע את פשעיו עוד לפני שמדינת ישראל קמה וחוקקה את חוקיה), מתי אפשר לראות בהתנהגות מסוימת "תקלה ציבורית" שראוי להעמיד לדין בגינה, מהו "חופש העיסוק" ובאילו נסיבות יש להגן עליו, כיצד יש להגן על הדמוקרטיה, וגם על "המדינה היהודית", מה בעצם תפקידו של היועץ המשפטי לממשלה, כיצד יש לנהוג ב"חופש העיתונות" ועוד כהנה וכהנה סוגיות שנוגעות בחיינו באופן הרבה יותר מיידי וישיר מכפי שמרביתנו סבורים.

בימים אלה שבהם מאיימים ראשי השלטון החדש בחקיקה שמבקשת לעקוף את בית המשפט העליון ולעקר את כוחו, קשה שלא לחשוש מפני העמדה הבסיסית של דניאל פרידמן,  הדוחה את המעורבות המוגזמת, לדעתו, של המשפט בחיינו. אי אפשר שלא לשאול אם לא התחלנו כבר את הגלישה במדרון החלקלק והמסוכן ביותר לחיינו הדמוקרטיים.

הסרט הסיני "לחזור הביתה": האם האהבה יכולה להביס את העוול?

ביציאה מהסרט "לחזור הביתה" של הבמאי הסיני ז'אנג יימו, אמר איש טוב אחד: "הבעל הזה שלה –  כמה שהוא נהדר אליה!" איש אחר, פעיל זכויות אדם, ציין כמה נחרד לראות כיצד חדרו השלטונות אל חיי הפרט ופגעו בהם, ואילו צופה אחרת, אישה שהתפקחה (וגם התפכחה) מנישואיה, תהתה אם הסרט מטיף לכך שעל בני זוג להישאר ביחד בכל מחיר, מתוך איזו הבטחה שבטווח הארוך תשתלם להם עמידותם.

אז על מה באמת הסרט? במה הוא עוסק?

באהבה. בחלומות. בגעגועים אל מה שלא ייתכן. וכן, בהחלט, גם בתוצאות הרות הגורל והבלתי הפיכות שמותירה אלימות, ממוסדת וגם פרטית, בנפשם של בני אדם, גם באלה שניצלו, לכאורה. ובעוול האיום, הבלתי נסבל, בפגיעה שאת תוצאותיה נושאים הנפגעים עד אחרית ימיהם.

תחילתו של הסרט מתרחשת בימי "מהפכת התרבות", שהתחוללה בסין במשך עשור, בין 1966 ל1976. הרקע ההיסטורי אינו מוסבר: הסרט יוצא מנקודת ההנחה שהצופים מכירים אותו ויודעים היטב על מה מדובר. לצופה המערבי זכורות התמונות שהגיעו באותה תקופה מסין: רבבות האנשים שנופפו בהתלהבות­­־לכאורה בספר האדום של מאו דזה דונג, אז יו"ר המפלגה הקומוניסטית ומי שהוביל את מסע הטיהורים שבו נרדפו מיליוני בני אדם במאבקים מפלגתיים אלימים. על הסבל המחריד שעברו האנשים הללו נודע רק כעבור שנים (למשל – באמצעות הספר האוטוביוגרפי ברבורי פרא:  סיפורן שלש שלוש בנות סין).

"ואז הסתיימה מהפכת התרבות"

במבט ראשון נראה שהסרט "לחזור הביתה" אמיץ מאוד. הוא מותח ביקורת נוקבת על האופן שבו התעללו השלטונות באזרחים. אנו עדים לדרמה משפחתית שהייתה כנראה אופיינית לימים האפלים של מהפכת התרבות: ילדה מוסתת כנגד אביה, אישה מבוהלת שמאיימים עליה ומזהירים אותה לבל תיצור קשר עם בעלה, שהצליח להימלט ממחנה הכפייה. אנו עדים לפחד המצמית שהטילו נציגי השלטון, לאימה ולטרור, למסכת שלמה של בגידות והלשנות. הסבל המתואר קשה מנשוא, עד שבבת אחת הכול השתנה, כביכול. על המרקע מופיעה שקופית ובה כותרת: "ואז הסתיימה מהפכת התרבות". ימי שלטון האימים תמו. אכן, כמו רבים אחרים, גם האב הנבגד חוזר לחיק משפחתו. בתו מחכה לו בתחנת הרכבת. מכאן אמור להגיע ההמשך המאושר –  בני הזוג יתאחדו, הבת תזכה שוב בהורים, כל המעוות יתוקן.

אבל עלילתו של הסרט אינה עוצרת במקום שבו אמורה שקופית אחת לשנות כהרף עין את המציאות. לא לכל כאב יש מרפא, וכשהנפש נפצעת, קשה, בעצם – בלתי אפשרי, לרפאה. מסתבר שכאשר משהו נגזל, כבר אי אפשר להשיבו. כשהנעורים והתמימות נקטפים באבם, נשארים כיסופים וצמא שאין שום אפשרות להרוותו. אשתו של האסיר השב ממשיכה לחכות לו, לערוג אליו, להתגעגע, גם כשהוא ניצב לידה, קרוב אליה, אוהב ומלא בתחושת אשמה על הסבל שהמיט עליה ועל בתם. כאילו הוא האחראי לכל מה שקרה, ולא המדינה שבגחמותיה הפוליטיות עקרה אנשים ממקומם, והשיבה אותם כעבור שנים, וכאילו אפשר להמשיך הכול מהנקודה שבה החיים נגדעו, והאישה שמחכה לאהובה יכולה לקבל במקומו את האיש המבוגר שנהפך להיות במרוצת שנות ההיעדרות הכפויה.

האם תוכל מי שחבטו בראשה, פגעו בגופה וערערו את שלמות נפשה, להתאושש מכל מה שעוללו לה ולבני משפחתה?

לרגעים קצרים נדמה כי הסיכוי היחיד לאחות את הקרעים טמון בכוחה של האמנות. האם הבעל יצליח להגיע אל לב אשתו באמצעות נגינה בפסנתר? האם יוכל לגעת בנימים מוסתרות, להעיר אותן, להזכיר לה את הקשר הנושן שהיה ביניהם? ואולי אם יצפו ביחד בבתם, הרקדנית המחוננת, יעלו באישה הזיכרונות הגואלים? (באותו הקשר יש לציין את הריקוד עצמו. את האופן שבו משחזרים את הפאתוס הקומוניסטי, הבעות הפנים הקפואות-אך-מיליטנטיות במפגיע, המוכרות לנו כיום מקרייניות הטלוויזיה הצפון קוריאנית).

ההתקרבות כמעט מתאפשרת, אבל המחיצות שבות כל פעם ועולות. לא. בני הזוג לא יוכלו לשוב אל העבר שאיננו עוד. אבל נוצר בכל זאת איזה חסד: אמנם את הזוגיות שהייתה להם כבר לא ישחזרו, אבל הם בכל זאת לומדים מחדש לקיים זוגיות אחרת, קרובה באופן שונה ובכל זאת מעניקה אהבה וקשר: סוג של נחמה פורתא.

הבת רוקדת ריקוד קומוניסטי

ועתה נשאלת שוב השאלה האם הסרט הזה באמת כה אמיץ. אכן, הוא מתאר באופן נוקב את העבר העגום של סין, כמו מבקש ללקק פצעים שלא נשכחו אמנם, אבל כבר שייכים לעבר הרחוק.

והנה מסתבר שגם בימים אלה ממש מתחוללות בסין עוולות שהדעת אינה סובלת. הנה ידיעה  מהניו יורק טיימס, מהזמן האחרון: משטרת בייג'ין מבקשת להרשיע פעילות למען זכויות אדם, שנעצרו לפני כחודש. הנשים נאבקות, בין היתר, נגד הטרדות מיניות ואלימות משפחתית. כאן  אפשר לקרוא פרטים על הנשים הללו. האם בעוד עשור או שניים יביימו סרטים שיחשפו את גבורתן וסבלן של הפעילות הללו?

והרי נתון נוסף: על-פי נתוני האו"ם נעצרו בסין בשנים האחרונות רבבות בני אדם, ונשלחו ל"חינוך מחדש" במחנות עבודה בכפייה, וכל זאת רק משום שעסקו בפאלון גונג –  שיטה רוחנית לשיפור הגוף והנפש.

הנה ציטוט מתוך האתר מרכז המידע של פאלון דאפאי: "יש לזכור שמדובר באותה מפלגה שרדפה את הסטודנטים בטיאננמאן ב-89, אותו משטר שרצח מיליוני סינים במהפכת התרבות הגדולה, רדף את האינטלקטואלים ועוד מגזרים וקבוצות רבות אחרות. עכשיו רודף אותו משטר את הפאלון גונג. רדיפה ורצח של אזרחים וקבוצות אינם דבר חדש עבור המפלגה הקומוניסטית הסינית. חשוב להבין שלא מדובר במפלגה הרוצה שהאנשים יהיו טובים או מוסריים, או כאלו שיכולים לחשוב עבור עצמם. להיפך – המשטר מעוניין שהאזרחים יעשו את מה שהמפלגה דורשת, גם אם הוא מנוגד למוסר האנושי (להלשין על ההורים למשל). מדובר בדיקטטורה הגדולה והעוצמתית ביותר בעולם, שאחראית ללמעלה מ 80 מיליון מקרי מוות לא טבעי של אזרחים סינים, בקמפיינים שונים שנכפו על האוכלוסיה (כגון מהפכת התרבות הגדולה, הקפיצה הגדולה קדימה, רפורמת מאה הפרחים ועוד) מאז שעלתה המפלגה לשלטון."

עכשיו, לא לפני עשרות שנים, אוסרים השלטונות הסיניים בנחרצות על העיסוק בפאלון גונג. העוסקים בכך, או אלה שמסרבים להתנער מהשיטה, אפילו מי שרק חשודים בעיסוק בה, נרמסים. הם נתונים לעינויים הכוללים מכות חשמל, קשירה בתנוחות קשות במשך שבועות רבים, ואף להוצאה להורג. כן. כך. כיום.

דובר משרד החוץ הסיני השווה את התעניינותה של ארצות הברית בענייניה הפנימיים של סין לשכן חטטן: "אם השכן היה מסתכל כל היום בדלת שלך וצווח 'למה אתה לא פותח אותה ומראה לי מה יש בפנים?', איך היית מרגיש? אתה לא חושב שהיית מטלפן למשטרה?" אמר הדובר.

התשובה לכך היא כמובן שאדם אחראי ומוסרי החושד כי שכנו פוגע בחסרי ישע ובחפים מפשע חייב להתערב, או לפחות לזמן את מי שמוטל עליהם להגן על הנפגעים. את מי תזמן מדינה החושדת בשכנתה? מי יגן על החלשים הנמצאים מעבר לחומותיה הבצורות ודלתותיה הנעולות, שקולות הזועקים לעזרה בכל זאת בוקעים מהם?

הפגנה בניו יורק לזכר קורבנות סיניים שעברו עינויים ונרצחו כי עסקו בפאלון גונג

"מהפכת התרבות" שבה הסרט עוסק הסתיימה אמנם, אבל ברור לחלוטין שהסבל האנושי, במקומות רבים בעולם, לא רק בסין, לא נעלם, גם כששקופית בסרט קולנוע מכריזה על קצו ועל תחילתו של עידן חדש.

לאה גולדברג, רמברנדט: הבן האובד

 

 


 

לאה גולדברג: "משירי הבן האובד"
רמברנדט: "שובו של הבן האובד" 1663-1665, מוצג במוזיאון ההרמיטז' בסנקט פטרסבורג

ספרה החדש של אן טיילר, "סליל של חוט כחול": הבית, והמיתוסים המשפחתיים

ספר חדש מאת אן טיילר הוא תמיד שמחה גדולה לאוהביה. הם רבים מאוד בעולם, אם כי לא כל כך בישראל. (אולי מכיוון שאיכות התרגום וההוצאה לאור של חלק מספריה הייתה לקויה, אפשר אפילו לומר בגלוי − מחפירה.)

הרומן A Spool  of Blue Thread הוא ספרה העשרים. אחד מהם, שיעורי נשימה, זכה בפרס פוליצר בשנת 1988.

לא בכדי מרגישה הקוראת האוהבת צורך לציין את עניין הפוליצר. אפשר אגב להוסיף עליו גם אותות לשבח ופרסים נכבדים אחרים שזכתה בהם אן טיילר. למשל – הפרס הלאומי של חוג מבקרי הספרים (National Book Critics Circle Awards), פרס השגריר (Ambassador Book Award) , הפרס על הצטיינות ספרותית של הסנדיי טיימס (Award for Literary Excellence) ועוד רבים אחרים. כתיבתה של אן טיילר עלולה להיחשב טריוואלית, בגלל העיסוק שלה בנושא שולי לכאורה: המשפחה והיחסים שבתוכה. (אגב, היכן מתרחשות הטרגדיות היווניות, אם לא בחיק המשפחה וזוועותיה, הורים וילדים, אחים, דודים וסבים?)

אן טיילר

"אשתי מחליטה על הדברים הקטנים"

כמו כדי לענות על התהייה אם העיסוק שלה במשפחה ראוי, שמה אן טיילר בפי אחת הדמויות ברומן את הבדיחה המוכרת: "הבעל," כך מספר אותו איש, "אומר: 'אשתי מחליטה על הדברים הקטנים, למשל – באיזו משרה אני צריך לבחור ואיזה בית נקנה, ואני מחליט על הדברים הגדולים, למשל – אם אנחנו צריכים להרשות לסין להצטרף לאו"ם'".

אן טיילר אינה מתעניינת בנושאים ה"גדולים". כך למשל כאשר מגיעה העלילה לשנות הארבעים של המאה הקודמת, מוזכרת מלחמת העולם השנייה ברקע, בכמה משפטים קצרים, וכך גם ימי השפל הכלכלי של שנות השלושים. אלה האירועים ההיסטוריים היחידים המצוינים ברומן, וגם הם כהערת אגב, רק בהקשר של חיי המשפחה – אבי המשפחה מתקשה להשיג עובדים ונאלץ לשכור פועל אפרו-אמריקני שקודמו גויס, ואשתו של אבי המשפחה חוששת שמא יחליט בעלה להתנדב לצבא (הוא מזועזע מעצם הרעיון!).

למי שגדלו על ספרות שמעוגנת ברובה במציאות ההיסטורית יכול ניתוק כזה להיראות מתמיה ואפילו מוזר, אבל אם מוותרים על הצורך בהחלטות "הגבריות" כבדות המשקל, ומסכימים "להסתפק" בחיים עצמם, אפשר לגלות את הגדולה והיופי בכתיבתה של הסופרת הכה אמריקנית, תושבת העיר בולטימור, שמככבת בכל ספריה.

סליל של חוט כחול (הספר ראה אור בשנה שעברה וטרם תורגם לעברית) הוא למעשה סיפורו של בית, ושל בני משפחה אחת שגרים בו. חלק הארי של העלילה מתרחש בדור הביניים של משפחת ויטשנק, רֶד, אשתו אֶבִּי וארבעת ילדיהם הבוגרים, שהם עצמם כבר הורים לילדים קטנים.

אן טיילר היא אמנית התיאור של חיי היומיום. הפירוט שבו היא מציירת את השיחות, הבעות הפנים, חילופי המבטים, המקומות שבהם מתקיימות הדמויות הללו, כה רב, עד שהקורא חש שהוא ממש שם, אתם, מיטיב להכיר אותם יותר מאשר את האנשים שבקרבם הוא מתהלך בחיים שמחוץ לספר. והיא עושה זאת לכאורה בלי לחדור עמוק לתוך עולמם הפנימי. בלי זרם תודעה. בלי לחפור בתוך נפשם. עד כדי כך שלפעמים נדמה שהסופרת שוכחת שלה עצמה אין מקום בסיפור, ומדי פעם היא מוסיפה הערות הבהרה (מיותרות!): מישהו אומר: "יש לי המון הודעות בטלפון הנייד", והיא מוסיפה: "הוא התכוון להודעות מהמכללה". מישהו דוחף את אחיו בכעס, ומגיע ההסבר: "זאת לא הייתה בדיוק התקפה, אלא יותר הבעה של תסכול עיוור".  מישהי מגיעה לתחנת הרכבת ומסבירה בשיחת טלפון שהיא חוששת, כי מסתובבים שם הרבה "צבעוניים", והנה ההערה: "במקום שבו גרה לא היו הרבה אנשים צבעוניים"… במקומות הללו – הם לא רבים – מתחשק לשאול את הסופרת אם אינה סומכת על  ההבנה של קוראיה.

אבל השאלה מיותרת, כי במרבית הזמן מעידה מורכבות הכתיבה על כך שאן טיילר בהחלט מוכנה להגיש לקוראיה יצירה עמוקה שיש בה שכבות רבות של משמעות.

פקדעת של חוט כחולאם נדמה שאין רקע היסטורי, מסתבר שהוא דווקא קיים, אבל מעודן מאוד. לא היסטוריה של עובדות והתרחשויות, אלא יותר כהבעה של אורחות חיים והלכי נפש.

נושאיו המרתקים של הסיפור אינם רק הבית והמשפחה, אלא גם מה שמכונה "החלום האמריקני": הוא שואל אם בחברה האמריקנית הפלורליסטית, השוויוניות, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, יש לבני אדם הזדמנות אמיתית לעלות דרגה בסולם המעמדות, אם בן למשפחת פועלים שהתעשר והצליח לרכוש לעצמו בית בשכונה "מכובדת" יצליח להשתלב במקום החדש, או שהוא נדון לכישלון, כי אשתו מדברת אנגלית המעידה על מוצאה ה"נחות", והוא עצמו, עם כל שאיפותיו ומאמציו, אינו מסוגל להתאים למעמד הנחשק, גם אם יחקה אותו את ההתנהגויות שהוא עד להן: "תמיד היה איזה פרט קטן בלבוש או בדיבור שהותיר אותו בחוץ, משקיף פנימה." אבל ילדיו כבר ירגישו אחרת. בנו ייזכר בילדותו בשכונה כחיים השקולים לגן עדן. בתו תתחתן "נכון" מבחינה מעמדית, ותנטוש את מוצאה (אבל תשלם מחיר על התעשרותה).

בשלב מסוים עושה העלילה תפנית מרתקת ולא צפויה: אנחנו נזרקים לאחור, אל עברן הרחוק של הדמויות שכבר הכרנו, חלקן מקרוב, אחרות מרחוק. סיפורים שסופרו בכמה משפטי אגב זוכים פתאום להרחבה ולהעמקה, אנו מגלים אמיתות מפתיעות על כל מה שהכרנו ולמדנו והעבר משתנה לנגד עינינו. בכלל, מסתבר שהחיים עתירי סודות אפלים, אפילו במשפחה שנראית רגילה, אוהבת, הרמונית, כולה מעין "אנחנו" מאוחד. פתאום נודע לנו, כמעט כלאחר יד, שמישהו שם אומץ בילדותו המוקדמת, שמישהו איננו האב הביולוגי של אחד מילדיו, שמי שאהב לכאורה בעצם שנא ושחלק מהמיתוסים המשפחתיים כלל לא נאמנים למה שבאמת קרה.

וברקע תמיד קיים הבית: אחד הגיבורים הקבועים של אן טיילר. אנו לומדים כיצד נבנה. כיצד היה למקום שבו החלו חייה של בני המשפחה הזאת. ואנו עדים להתפרקותו, מקץ עשרות שנים. לפרידה ממנו. הוא היה החלום ומשאת הנפש של חלק מדייריו. ובסופו של הסיפור אין בררה אלא לעזוב אותו.

נדמה כאילו בספריה האחרונים החלה אן טיילר, ילידת 1941,  לעקוב אחרי אנשים מבוגרים, סבים וסבתות שלומדים להיפרד לאט לאט לא רק מביתם ומבריאותם הטובה, אלא גם מהחיים עצמם.

סליל של חוט כחול הוא מעין חשבון נפש של אדם מתבגר שבוחן את חייו לאחור, את שמחותיהם ועצבונם. "בני ויטשנק השתייכו למשפחה שנוצרה זה לא מכבר, לכן לא הייתה להם היסטוריה ארוכה. לא היה להם מבחר גדול של סיפורים. הם נאלצו להסתפק במה שיש." אן טיילר היא זאת שמספקת להם ולנו את סיפוריהם.

יש בספר "סליל של חוט כחול" לא מעט קלישאות

הספר שלפנינו אינו עומד בשורה אחת עם הטובות שביצירותיה של אן טיילר. חלקים גדולים בו מרתקים, אבל יש להודות שביניהם פזורות גם לא מעט קלישאות, ודווקא אלה זוכות משום מה לתשואות הקוראים: באפליקציית kindle אפשר לסמן קטע אהוב, ואף לראות כמה קוראים אחרים סימנו אותו. כך למשל זכתה ה"תובנה" המפוקפקת: "מדוע בכלל אנחנו טורחים לצבור עוד ועוד אף על פי שמילדות ברור לנו איך הכול יסתיים" ל-159 סימוני התפעלות, והאמירה "דבר אחד שהורים לילדים בעייתיים מעולם לא אמרו בגלוי: הם מרגישים הקלה כשהילדים יוצאים בסדר, אבל מה הם אמורים לעשות עם הכעס שחשו כל אותן שנים?" ל-213 סימונים כאלה.

ובכל זאת, ועל אף חסרונותיו של הספר המסוים הזה, אי אפשר שלא לקוות שאן טיילר, שעוסקת כיום ביצירתה בזיקנה ובהזדקנות, תזכה לעוד שנים רבות ופוריות של יצירה ותזכה אותנו בספריה.


את הספר אפשר כמובן לרכוש באמזון בכמה הקשות על המקלדת: צריך רק להוריד   kindle for PC למחשב, לאייפד, או לכל טלפון חכם.


עדכון מספטמבר 2016: הספר ראה אור בתרגום לעברית.

אמנון לוי, "החרדים":

במאבק על הצניעות מתגלה אחד המאפיינים הברורים ביותר של החברה החרדית. החשבת התוצאה יותר מן הדרך להשגתה. כי לחברה החרדית חשוב שמטרותיה יושגו, ואין היא רוצה להעמיד את הגברים במבחן. היא לא תגיד משהו בנוסח: אדרבא, ילכו הנשים כפי שהן רוצות, ונראה איך הגבר יעמוד במבחן הזה. היא לא תגיד כך, כי לא המבחן חשוב לה. ההצלחה והתוצאה הן החשובות. ובהומור טיפוסי יספרו את הסיפור על אותו חרד שנשאל מדוע הוא מתנגד לגיוס בנות לצה"ל. טענו נגדו: "הרי אם הבנות חונכו כראוי, הן  תשמורנה על עצמן במסגרת הצבאית. איזהו גיבור הכובש את יצרו." כך אמרו לו לחרד בניסיון לשכנעו. והוא ענה בשקט, אך בביטחון: "לא גיבורות אנחנו מחפשים, אלא בתולות." (עמ' 74)

 

"לפני אחד הרבנים החשובים ביותר בחיפה הובא מקרה קשה של מריבה בין זוג מחסידי בעלז. היה מדובר בזוג שאימץ ילדה לשם מצווה בגיך רך. הילדה נלקחה אל ביתם, לאחר שלא היה לה מקום אחר להיות בו. היא גדלה בבית החסידי בחום ובאהבה. הדברים הסתדרו עד גיל שמונה לערך. אז החלו הבעיות. הבעל טען, כי חובה להוציא אותה מהבית. היא כבר אישה, ולא סתם אישה, אלא זרה. כשהוא נמצא אתה לבד, יש חשש ייחוד. כשהיא שרה בליל שבת בארוחת הערב, הוא נשחף לקול אישה זרה, וקול באישה ערווה. כשהילדים האחרים רצים בבוקר למיטת ההורים, נוצרת בעיה אתה.

אם המשפחה, שהתקשרה מאוד לילדה, סירבה להוציא אותה מהבית, מה גם שלילדה לא היה לאן ללכת. על רקע זה נוצרו חיכוכים בין בני הזוג. בסופו של דבר הוחלט להוציא אותה מהבית. הילדה המתבגרת הייתה פיתוי ואיום, שהחסיד הבעלזי לא היה יכול לעמוד בו." (עמ' 121)

 


אמנון לוי, החרדים, כתר.

איין ראנד: האישה ששיבחה את האנוכיות והתפעלה מרוצח אכזרי

הנשים שתיארה בספריה היו תמיד גבוהות, דקיקות, בהירות שיער. היא עצמה הייתה נמוכה, כהה ועגלגלה. היא הטיפה לאנוכיות. "כדי שאדם יוכל להגיד 'אני אוהב אותך' עליו להיות מסוגל קודם כל לומר את המילה 'אני'", ניסחה את השקפת עולמה. אלטרואיזם היה בעיניה דבר שלילי. את העולם, כך הסבירה, יש להבין באמצעות התבונה ומתוך היגיון נטול סתירות פנימיות: הרי ברור למשל שאי אפשר לאכול את העוגה, וגם להשאירה שלמה. היא סברה כי החיפוש אחרי האושר הוא מטרתו הנעלה ביותר של אדם וכי אנוכיות איננה ניצול, אלא מימוש של פוטנציאל אישי. חיים ראויים מצטיינים בהערכה עצמית, והרמוניה עם הזולת מתאפשרת רק אם מכבדים את זכותו להשיג את אושרו. במשך כמעט עשר שנים ניהלה קשר אהבים עם גבר שהיה נשוי, כמוה, בידיעתם של שני בני הזוג. את הרומן קטעה באחת כשנודע לה שהמאהב בוגד בה עם אישה נוספת,  לא עם זאת החוקית.

ספרים של איין ראנד

בילדותה הייתה בודדה ונטולת חברים. אמה נהגה לומר לה ולשלוש אחיותיה שמעולם לא רצתה בהן. בבית הספר היסודי כשהתבקשה פעם לכתוב חיבור על "חדוות הילדוּת" מצאה רק דברי גנאי לתאר בהם את תקופת החיים הזאת, וחתמה את החיבור בציטוט מתוך דברי פסקל: "אני מעדיף גיהינום חכם על פני גן עדן טיפש". בבגרותה לא היו לה ילדים, מתוך בחירה.

היא היטיבה להתבטא באנגלית, שפה שרכשה רק בגיל 21, אבל דיברה במבטא זר כבד, והייתה סופרת אמריקנית מצליחה במיוחד, אף על פי שנולדה ברוסיה. גם כיום, שנים רבות אחרי מותה בשנת 1982, ממשיכים ספריה להימכר ברחבי העולם, כ-800,000 כל שנה, ולהופיע ברשימות שונות של "הספרים שהשפיעו עלי במיוחד".

את שמה –  איין ראנד –  המציאה לעצמה. היא הייתה יהודייה מסנט פטרסבורג, אליסה זינובייבנה רוזנבאום. יש הסוברים כי משמעות השם הפרטי שמצאה באה מהאות עי"ן  – האות הראשונה בגרסה העברית של השם שבו נולדה  – עליזה. (צריך אם כן כנראה לאיית את שמה כך: עין ראנד…)

את התיעוב שחשה כלפי השלטון בכלל והקומוניזם בפרט פיתחה בימי המהפכה הבולשביקית. הוריה השתייכו למעמד הבינוני בימים שבהם השתייכות כזאת הייתה מסוכנת והרת אסון. את רכושו של אביה הרוקח הפקיעו המורדים הקומוניסטים בשנת 1917. הנערה שגדלה עד אז מוקפת במשרתים ראתה בבעתה את ההמונים העטים על הרכוש המשפחתי והם נראו לה כמו אספסוף חומס. אחרי כן הייתה עדה לתקופה שבה חמישה מיליון איש מתו מרעב בתוך שנתיים. "ממשלה היא האיום החמור ביותר על זכויות האדם. יש לה שליטה בלעדית על השימוש בכוח פיזי חוקי המופנה כנגד קורבנות שאינם מוגנים חוקית," כתבה.

לאחר שהבולשביקים ניצחו במלחמת האזרחים הותר לאביה לשוב ולפתוח את בית המרקחת, אבל כעבור שנה הלאימו והפקיעו אותו שוב. מכאן למדה מה כוחו השרירותי של השלטון. בני המשפחה הצליחו להבריח אותה לארצות הברית, שם בחרה לעצמה את זהותה החדשה. היא השתלבה בתעשיית הסרטים בהוליווד, עבדה כניצבת וכתסריטאית, ולפני שהחלה לכתוב את הרומן הראשון שלה שקעה בכתיבת יומנים שבהם הביעה את הרעיונות שתפרסם בעתיד. בעיתונים הופיעו באותם ימים סיפורים על רוצח סדרתי שחטף ילדה בת שתים עשרה מבית ספרה, אנס אותה, ביתר את גופתה ושלח חלקים ממנה למשטרה, כדי להתל בה. ראנד שיבחה את הרוצח, כתבה שהוא מציג "תמונה מרהיבה של אדם שלגמרי לא אכפת לו מכל מה שקדוש בעיני החברה, ויש לו מוּדעות משל עצמו. אדם שניצב באמת לבדו, ברוח ובמעשה… כזה שאנשים אחרים אינם קיימים מבחינתו." עוד כינתה אותו אדם "מבריק, יוצא דופן, אנוכי במובהק."

בול איין ראנד

 

את כתב היד של ספרה כמעיין המתגבר שלחה לכמה הוצאות לאור, שדחו אותו. כשיצא בכל זאת לאור זכה הספר להצלחה עצומה. הוא אפשר לה להמשיך לכתוב ולפרסם את מרד הנפילים. היא קיבצה סביבה עדת מעריצים שהייתה להם מעין גורו ומורת דרך. חסידיה האמינו שהיא חשפה את האמת האובייקטיבית האחת והיחידה על העולם. הם נדרשו ללמוד את ספריה בעל פה, וזכו לגינויים אם העזו לשאול שאלות.

מתוך הסרט "כמעיין המתגבר" על פי ספרה של איין ראנד

 

"ארצות הברית צריכה להיות דמוקרטיה של הנַעֲלִים בלבד," קבעה איין ראנד. אותם נַעֲלִים היו לדעתה העשירים. נראה כי בעולם שבו שולטים אילי הון, במציאות שבה רק מי שזוכה למימון רב יכול לרוץ לבחירות – לא רק בארצות הברית – הולך חזונה ומתגשם. קשה לא לחשוש מפני ההשתלטות של כל שאר הערכים שדגלה בהם.

איין ראנד בראיון טלוויזיה אצל פיל דונהיו

טור על סופרות באקס נט

תום שגב, "1967": והארץ שינתה את פניה (חלק שני)

קישור לחלקה הראשון של הרשומה

קשה להניח את האצבע על הרגע המדויק שבו התחיל רצף ההחלטות והמעשים, עד לנקודת האל חזור. אולי זה קרה כשרבין הציע "להתגרות בסורים", כדי לשקם את ההרתעה: "אם יירו בטנקים – צה"ל ישיב באש טנקים, אם יפעילו תותחים – יופעל חיל האוויר." בדיעבד "הודה" רבין כי "אילו אפשרה ישראל לחקלאים ולרועים הסורים לעבוד באזורים המפורזים – לא הייתה נוצרת מתיחות," ולכן "חימום הגבול החל כתוצאה מהחלטת ישראל להפעיל כוח."

בישיבת קבינט פנה רבין אל הסורים כאילו נכחו בחדר והכריז: "אתם רוצים מלחמה קטנה – אנחנו נענה במכה יותר רצינית."

דוד אלעזר, אלוף פיקוד הצפון, ביקש להבהיר לסורים שישראל מסוגלת להכות בהם בחוזקה.

אלוף פיקוד המרכז, עוזי נרקיס, הודיע "שיש להכות בערבים שוב ושוב," כי "'מבחינה מנטלית […] מה שמאפיין אותם זה שכשהם חוטפים מכה – הם נסוגים.'"

על כך השיב אשכול בשאלה ספקנית: "זה באמת רק הערבים?" ונענה, "זה די ערבי."

אל"מ רחבעם זאבי, מאגף המבצעים, "הציע מלחמה כוללת בסוריה," ורבין תמך בו.

אשכול הציע אמצעים הגנתיים כנגד חדירת מחבלים. למשל – בניית גדר. קציני הצבא הגיבו בביטול וטענו שהערבים יגנבו את החומרים שמהם יבנו אותה.

באפריל ירו הסורים על טרקטורים ישראלים. התפתחה תקרית שבסופה הופלו שישה מטוסי מיג סוריים. הציבור הישראלי חגג.

מטוסי מיג

 

באותו חודש, בערב יום העצמאות, קבעה כותרת ראשית בעיתון "ידיעות אחרונות" כי קיימת "חרדה בסוריה נוכח אזהרות ישראל". אשכול הזהיר גם את המצרים. כלפי פנים דיבר ראש הממשלה על הצורך בפעילות הגנתיות אבל הרמטכ"ל (יצחק רבין) גרס שאין בכך די.

ביום העצמאות יצא המצעד הצבאי לדרך, הפעם הוא נערך בירושלים, חרף התנגדותן של ידידותיה של ישראל, שנדרשו לשלוח למצעד את נציגיהן. (בשש השנים הקודמות הוא התקיים בערים אחרות). מזכ"ל האו"ם באותם ימים העריך בדיעבד כי "המצעד יצר את הדינמיקה אשר הובילה למלחמת ששת הימים".

מצעד צהל בירושלים 1967

 

בן גוריון סבר שהמלחמה הצפויה היא אסון

בגיליון החגיגי של יום העצמאות התפרסם ריאיון שבו שוחחה גאולה כהן "הכוהנת הגדולה של האמונה בשלמות הארץ" עם דוד בן גוריון, שהבהיר את עמדתו הפרגמטית: חצי האי סיני הפסיק להשתייך למדינת ישראל "מרגע שישראל נאלצה לפנות אותו" (אחרי מבצע קדש), ו"גבולות היסטוריים זה מושג לימות המשיח". בן גוריון התנגד בנחרצות למלחמה שאותה המשיכו אחרים לחרחר. "אני חושב שזה אסון," אמר עליה בשיחה עם גרשום שוקן, עורך עיתון "הארץ", והוסיף במין נימת השלמה של אדם זקן הניצב בסוף חייו ויודע שאת המפעל הגדול שלו, הקמת מדינת ישראל, כבר השלים, "אבל זה עניינכם."

כשנאצר החל להניע כוחות צבא לסיני קבע אשכול שהוא מבקש רק "להרתיע את ישראל מפני מימוש איומה נגד סוריה". בישראל השתררה תחושה של "הסתבכות" עם מצרים. זאב שיף, הכתב הצבאי של עיתון "הארץ" טען כי "נוצר מצב המאיים על ישראל, בשל ההתבטאויות הרבות והשחצניות מדי שהשמיעו מנהיגיה".

הוחלט לגייס את חיילי המילואים, לדברי אשכול כדי למנוע את המלחמה שישראל אינה רוצה בה.

הרמטכ"ל החל לגלות סימני מצוקה נפשית ושבירה. משה דיין כתב כי רבין "נראה לא רק עייף […] אלא נבוך, חסר ביטחון, מעוצבן." רבין חש שנכשל בהרתעה שהייתה אמורה למנוע מלחמה.

אשכול נאלץ להדוף את התביעה לפעול

אחרי שנאצר חסם את מיצרי טיראן למעבר של אוניות ישראליות, דרשו מפקדי הצבא הבכירים להגיב ב"מכה רצינית" – לא "פעולה מוגבלת שתבטיח את חופש השיט במפרץ", אלא "מלחמה כוללת". אשכול נאלץ להדוף שוב ושוב את התביעה לפעול.

דיין הביע חשש מפני תגובתם של ערביי ישראל, ומפני האפשרות שיסייעו לצבאות ערב. בישיבת הממשלה דיברו על הצורך להשיג מסכות גז ולבדוק את המקלטים. הייתה תחושה שהמלחמה בלתי נמנעת.

עזר ויצמן, שהיה אז ראש אג"ם, "ניסה," לדברי תום שגב, "להביא לפתיחת המלחמה". רבין, שהתמוטט, ולא תפקד כלל במשך 24 שעות, ביקש ממנו למלא את מקומו. ויצמן החל בפעילויות טרום מלחמתיות. כמה מהקצינים חשבו שהוא "ירד מהפסים", לאחר ש"החל להזיז כוחות צבא ממקום למקום ואיש לא הבין אל נכון מה הוא רוצה."

העיתונים הישראלים רעמו בכותרות גדולות על כך ש"נאצר רוצה מלחמה", ו"נאצר הכריז מלחמה על ישראל". רק אשכול שמר על קור רוח, והסביר שוב ושוב שאין לפעול בלי תמיכתה או בניגוד לדעתה של ארצות הברית. הניצים לעגו לו. אריק שרון, למשל, גינה את "ההתרוצצות הישראלית" בין מעצמות העולם, וכינה אותה "שתדלנות". אשכול לעומתו הדגיש כי "כל מה שיש לנו בכוחו של צבאנו – בא מתוך ההתרוצצות הזאת," והזהיר כי "אל נראה את עצמנו גולייתים כאלה." לקציני הצבא הזכיר שגם אחרי שידבירו את האויב, יצטרכו אחרי כן לשוב ולבנות מחדש את הכוח, ויזדקקו לשם כך לארצות הברית! "צריך לחכות", הוא אמר, בניסיונו לרסן את הצבא, גם  כדי לשכנע את העולם שישראל עומדת בפני סכנה קיומית.

אבל הציבור הישראלי לא נתן אמון באשכול, שהיה לא רק ראש הממשלה אלא גם שר הביטחון. מכל עבר נשמעו קריאות להחליף אותו. להחזיר את בן גוריון לראשות הממשלה (הוא לא היה מעוניין בכך, והתנגד נחרצות למהלך המלחמתי!), למנות את משה דיין לתפקיד שר הביטחון, להביא לממשלת אחדות.

מה הציע שמעון פרס

תום שגב תוהה אם בן גוריון היה יכול למנוע את המלחמה, אילו נעתר להפצרות ושב לראשות הממשלה. והוא מתאר גם הצעה שהציע מזכירו של בן גוריון דאז, שמעון פרס: מהלך שיכול היה אולי לשנות את כל ההיסטוריה של האזור. פרטי ההצעה הקיצונית ההיא נשארו חסויים, אבל שגב מניח שמדובר היה בניסוי גרעיני מקומי שהיה אמור להבהיל את שכנינו ולמנוע את המלחמה: "הערבים היו נבהלים, הישראלים היו נרגעים," אמר פרס לימים.

בתוך הממשלה היו שרים שהתנגדו לצעדים המלחמתיים, בראשם זרח ורהפטיג, שר הדתות. זה היה עימות בין הישראלי "החדש", שאותו ייצג יצחק רבין, צעיר יליד הארץ, יפה תואר, חילוני, "זקוף קומה" לבין יהודי גלותי, חובש כיפה שחורה, שסימל בעיני קציני צה"ל את שפלות הרוח הגלותית, פחדנותה והססנותה. "כל מיני ורהפטיגים": כך ביטא רחבעם זאבי, שכונה בפי כל גנדי, את תחושת המיאוס שחש כלפי מי שהתנגדו למהלך הצבאי וניסו לבלום אותו.

לנשיא ארצות הברית היה ברור שישראל מתכוונת לתקוף, ובקרוב. להערכתו לא היה אפשר למנוע את ההתקפה. הוא גם ידע שעל פי הערכת המודיעין האמריקני המצרים לא התכוונו לתקוף את ישראל.

תום שגב מתלווה לאורך כל המהלכים הללו לא רק במישור המדיני והצבאי. הוא מתאר גם דמות של חייל פשוט אחד, שוקה בר-דיין, מתעכב על תיאור מחשבותיו, התרשמויותיו, דעותיו וחוויותיו, בימים שקדמו לפרוץ המלחמה, לפני שגויס, ואחרי כן, במהלך הקרבות עצמם. אחד התיאורים של בר-דיין היה המפגש של יחידתו עם אחד המפקדים, אותו רחבעם זאבי שכה שש אלי קרב. את כל הרשמים תיעד בר-דיין ביומן אישי שכתב, ובמכתבים.

מה פקד גנדי (רחבעם זאבי) על חיילי המילואים המזועזעים

בלכתו השאיר אחריו גנדי שתיקה נדהמת. "בר-דיין הסתכל סביבו: הנה כימאי במכון ויצמן, הנה מורה לספרות בתיכון. הנה עשרות הורים לילדים, כמוהו. 'מה אני עושה פה, לעזאזל', כתב." ולא שבר-דיין היה פציפיסט שהתנגד מלכתחילה למלחמה. אדרבא, כשגויס האמין − כמו חבריו, כמו הציבור כולו, כמוני, עד שקראתי את הספר 1967 − שהמלחמה הייתה בלתי נמנעת. הכרחית. מלחמה שנכפתה על ישראל. הללו כתב בר-דיין באותם ימים ביומן אישי שניהל, ובמכתבים. וכך תיעד בר-דיין את הדברים שאמר גנדי לחיילי היחידה שבה שירת: "אין לבזבז פגזים על חי"ר," הוא ציווה עליהם עוד לפני שהמלחמה פרצה. "יש לדרוס אותם במקומם. להרוג ולהרוג את האויב. לא נחזור על שגיאות סיני, שלא דרסנו אותם."

בשלב מסוים, בשל היסוסיו של ראש הממשלה, היו קציני צבא שדיברו בגלוי על האפשרות שצה"ל יפתח במלחמה בלי אישורה של הממשלה. אריאל שרון, למשל. אכן, דוד בן גוריון  חשש מפני האפשרות שהצבא ישתלט על המדינה. עד כדי כך שהוא פרסם הודעה חריפה מאוד: "צבא בארץ דמוקרטית אינו פועל על דעת עצמו ולא על פי הוראת מפקדיו הצבאיים, אלא על דעתה של הממשלה הציבילית ולפי הוראותיה."

גולדה מאיר התנגדה למינויו של משה דיין לשר הביטחון, כנראה משום שחששה שהוא ישתלט על הצבא. אכן, במהלך המלחמה הורה דיין על מתקפה לכיבוש הגולן שאשכול כלל לא אישר! והתנגדה גם להקמתה של ממשלת האחדות ביחד עם מפלגת חירות בראשותו של מנחם בגין. לימים הסתברה משמעותו העמוקה של הצירוף ההוא: "מפא"י ההיסטורית איבדה את המונופול על השלטון, זה היה גם צעד ראשון למהפכה חברתית ותרבותית," כותב תום שגב, ורומז כמובן על המהפך, שחל עשר שנים אחרי כן.

ארצות הברית נתנה לישראל את האישור לצאת למלחמה, אבל הזהירה: "בתנאי שלא תירו את הירייה הראשונה."

בממשלה הועלה הרעיון "לשגר למפרץ אונייה ישראלית, כדי שהמצרים יירו עליה." כה להוטים היו לפתוח במלחמה, עד שהיו נכונים כמעט להקריב חיילים של צה"ל כדי לזכות בעילה המיוחלת! עד כדי כך!

שר העבודה, יגאל אלון, הציע פשוט לשקר: להודיע שהמצרים פתחו בהתקפה, ואז לצאת לדרך. "ראש הממשלה אמנם יסתכן בשקר, אך רק ההיסטוריונים ידעו את האמת."

החולשה שגרמה למלחמה

לימים הודה אלון כי "לא המצב בחזית היה הגורם העיקרי למלחמה, כי אם אובדן האמון בממשלה." למעשה, הסביר אלון, המלחמה פרצה רק משום שהמדינה "הייתה חלשה מדי כדי להימנע" ממנה.

באחד מדיוני הממשלה כשהזכירו את זעמו של הציבור על דחיית המלחמה, אמר אשכול: "לא ראינו את האימהות שבניהן יהרגו."

בעקבות הקריאה בספרו של תום שגב לא יכולתי שלא לחשוב שוב ושוב על הקול ההוא, המפוקח, הזהיר, קולו של מי שחשב על משמעותה האמיתית של מלחמה, על ההורים השכולים, האלמנות, היתומים, על סבלם של הפצועים ושל אוהביהם, ועל כך שלא שמעו לו.

הששים אלי קרב הכריעו את הכף. ובתום המלחמה היו בטוחים שצדקתם הוכחה: הניצחון היה מהיר ומוחץ. הם טענו שאחד מיעדיה של המלחמה היה להביא לשלום ממושך. מה הם ידעו אז על מלחמת ההתשה שהחלה כעבור פחות משנה. (למרבה האירוניה הכאובה אחד מקורבנותיה היה בנו של עזר ויצמן, אדריכל הניצחון המרהיב לכאורה של מלחמת ששת הימים: הוא היה מפקד חיל האוויר שהכין את החיל שלו להשמדת על חיילות האוויר של מצרים וסוריה, מתקפה שחתמה את הניצחון בתוך כמה שעות). מי העלה אז על דעתו שהמלחמה הבאה, מלחמת יום כיפור, תפרוץ רק שש שנים אחרי כן, ותגבה מחיר דמים כה כבד  2,222 הרוגים ישראלים, וכ-20,000 הרוגים ערבים. ומי חלם אז שכיבוש כל השטחים ההם יוביל למציאות הבלתי אפשרית שבה אנו חיים כיום, מציאות של מדינה שגבולותיה אינם מוגדרים, שחיים בקרבה אנשים נטולי מדינה וזכויות, מיליון וחצי, לפי הערכה מתונה, שני מיליון, לפי הערכה אחרת.

הוויכוח על עתיד השטחים שנכבשו במלחמת ששת הגדיר מחדש ימין ושמאל, ואת המושגים פטריוטיות, אהבת הארץ, ציונות, לעומת מוסריות, הומאניות וחתירה לשלום.

מעניין לציין כי ממשיכת דרכה של המפד"ל מייצגת כיום עמדות שונות לגמרי מאלה של מייסדיה. מפלגת "הבית היהודי" משמשת היום שופר למתנחלים החיים בשטחים שנכבשו חרף התנגדותו של זרח ורהפטיג לצאת למלחמה. אותם מתנחלים שואפים להיאחז ביישוביהם שביהודה ובשומרון, מתעקשים להרחיב את הבנייה בכל מחיר (גם, למשל, כשניצבה בפני הממשלה החלופה − לשחרר מחבלים או להקפיא את הבנייה לזמן מה, בחרו באפשרות הראשונה, הלא הפיכה, ובלבד שהבנייה לא תיפסק.) הם מסרבים לכל אפשרות של משא ומתן או פינוי, וממשיכים לקבוע עובדות בשטחים שמעמדם המדיני לא הוסדר מעולם.

מפתיע להיווכח כי בתחילת דרכה של המפד"ל ייצגו ראשיה ערכים כה שונים והשמיעו קולות מתונים ומרסנים. כיום מרבים ממשיכי דרכם לצאת בהכרזות מיליטנטיות שאמורות להעיד על עוצמתם. והשומעת – היא אינה מפסיקה לייחל אל ה"גלותיים" ההם, רודפי שלום הזהירים, שלא הצליחו להשפיע על המציאות ולבלום את המלחמות. כמו כן היא חוששת שמא הקולות הרמים והנחושים מדי יגררו שוב למהלכים שאת תוצאותיהם אין לדעת.

תום שגב, "1967": והארץ שינתה את פניה (חלק ראשון)

בדיחה ראשונה:
"בשדה התעופה תלוי שלט, 'האחרון שעוזב מתבקש לכבות את האור.'"

בדיחה שנייה:

" – מה נעשה היום?
– נכבוש את קהיר.
– ומה נעשה אחרי הצהריים?"

את שתי הבדיחות הללו תיעד תום שגב בספרו 1967. באמצעותן ביקש לתאר את הלכי הרוח ששררו בחברה הישראלית באותה שנה, בהפרש של שבועות אחדים. בין שתי הבדיחות הפרידה מלחמה: קו פרשת המים שהפריד בין הייאוש והתבוסתנות לזחיחות והיהירות של מי שלא היה להם מושג לאן יוביל אותנו הניצחון המוחץ והמהיר ההוא.

והארץ שינתה פניה
הוצאת כתר, 2005

 

פרקיו הראשונים של הספר סוקרים את האווירה ששררה בישראל זמן לא רב לפני שפרצה המלחמה. תום שגב עושה זאת באמצעות מעקב אחרי כתבות בעיתונים, סיפוריהם של אנשים שונים, מובאות מתוך מכתבים אישיים, נתונים סטטיסטיים, תיעוד של מהלכים פוליטיים ומדיניים, ציטוטי דברים שאמרו מנהיגים ואנשים מהיישוב. אנו לומדים מה העסיק אז את תושבי המדינה, איך נראו חיי היומיום, מה הטריד ומה שימח אותם, למה קיוו ומה רצו.

ארבעים ושמונה שנים חלפו, וכל כך הרבה דברים לא השתנו.

חלק מהתיאורים מעוררים השתאות. קשה להאמין שארבעים ושמונה שנים חלפו, וכל כך הרבה דברים לא השתנו. הנה למשל, החשש של רבים "שהמדינה מאבדת את יכולתה להבטיח לתושביה את החיים הטובים שכה רבים כבר הורגלו בהם." התובנה שעיקר הכסף שמממן את רמת החיים הגבוהה אינו בא מעבודתם של הישראלים, "אלא גויס בחו"ל," כדברי ראש הממשלה דאז, לוי אשכול, כסף שיצר "בולמוס של חטוף ואכול, חטוף ושתה", אבל בשל המיתון שהלך וגבר, החלו אנשים "לחשוב פעמיים לפני שהם מוציאים את הכסף" – כך כתב ישראלי אחד לידידו בארה"ב.

ולצד זאת, "פעלה חרושת השמועות  על בזבוזים ושחיתות בצמרת", כולל "שיפוצים שהוכנסו במטוס אשר נשא את ראש הממשלה לסיור באפריקה" (!).

גם מי שלא הרגישו את המיתון על בשרם חשו כי "עיקר הסבל מתרכז בעיירות הפיתוח וזה כמובן הדבר המדאיג": שוב, ציטוט מתוך מכתב אישי.

ערביי ישראל "לא היו ישראלים שווי זכויות, וגם לא שווי חובות". הפקעת הקרקעות שלהם אילצה את מרביתם לעבוד כשכירים אצל מעסיקים יהודים. שגב מספר על סרט תיעודי קצר, "אני אחמד", שליווה פועל ערבי בניסיונות השווא שלו לשכור חדר. הפועל סירב להצעה להציג את עצמו בשם בדוי, ישראלי, והסביר: "אני אחמד", לפני שהלך לישון על מזרון  "בשכונת פחונים כלשהי". אחמד דיבר אל המצלמה והסביר שהוא "מבין את הישראלים [..] רוצה לחיות עם היהודים בידידות וקירוב לבבות, אך הם מתייחסים אליו כמו היה מיותר". אי אפשר שלא לחשוב על הריאיון שנערך זה לא כבר עם הסופר סייד קשוע בגלותו בארצות הברית.

באותו עניין מתאר תום שגב את צביעותם של מי שאמורים לייצג את השאיפה לשוויון אמיתי. כך למשל בקיבוץ יחיעם, שכמו יישובים רבים אחרים הוקם על חורבות של כפר ערבי, פרסמו שיר יפה לרגל ראש השנה, ובו "איחולים  […] לשלום בין שני עמים, בצל אותה תאנה […] ליין אדום תוסס בעינב / לאלף פרחים בלי קנאה וקינה /  לחרב תשוב עולמים לנדנה…" ומוסיף תום שגב ומעיר: "הנה פער בין אידיאל מוצהר, לא פעם בשפה רמה ומליצית, לבין המציאות: ספק דילמה מוסרית ואידיאולוגית של ממש, ספק נצלנות וצביעות," ומדגיש: "בעניין זה לא היו [בני הקיבוץ הללו] שונים מרוב הישראלים האחרים".

והנה עוד כמה סוגיות שהטרידו אז את הישראלי, ונראות כאילו נלקחו מתוך שרשור פייסבוק עכשווי: "המצב הנורא בדואר", הכניעה לדרישות הדתיים, טיבה הירוד של התחבורה הציבורית.

ספר הבדיחות על אשכול שהופץ בשנת 1967

אבל היו גם דברים שונים. כך למשל נשענה הקואליציה של המערך בראשות לוי אשכול על 75 חברי כנסת. מה שלא הפריע לציבור (ולראש הממשלה הקודם, דוד בן גוריון), לסנוט בלוי אשכול, לעלוב בו, למתוח עליו ביקורת נוקבת על מה שכונה אז "המצב". בדיחות על אשכול נפוצו ברבים ושיקפו את חוסר שביעות הרצון הכללי.

ואז פרצה המלחמה שזכתה לשם "מלחמת ששת הימים". זאת שבעקבותיה צמחה מדינת ישראל ושילשה את שטחה. השטחים שנכבשו בעקבות התבוסה של ארצות ערב פתחו פתח לחילוקי דעות חדשים: בין  הדוגלים במדיניות של "אף שעל", בהתיישבות יהודית בכל שטחי הכיבוש, לבין אלו שחששו מפני השפעות הכיבוש על החברה בישראל וקראו ליציאה מהשטחים ולהימנעות משליטה מתמשכת על אוכלוסייה ערבית כה גדולה – ויכוח שעומד עד היום בבסיס הפער בין ימין לשמאל. אלה רואים בשטחים חלק בלתי נפרד ממה שהם מכנים "שלמות הארץ", ואלה, כמו למשל ישעיהו ליבוביץ, שגרסו כי "אם לא נחזיר את השטחים – ויפה שעה אחת קודם – נימצא הולכים לקראת פשיטת רגל גמורה. לא נוכל להחזיק מעמד והמדינה תתחסל".

האם הייתה זאת באמת מלחמה אין בררה?

בתודעה מצטיירת "מלחמת ששת הימים" כמלחמת אין בררה. אמנם הכול מסכימים כי את הירייה הראשונה ירה צה"ל, אבל למדנו להאמין שהמהלכים שהובילו לכך היו בלתי נמנעים ולא תלויים בצד הישראלי.

למרבה ההפתעה והכאב מפריך תום שגב את ההשקפה הזאת.

ל"מלחמת ששת הימים" קדמה פעולה צבאית בכפר הירדני סמוע.

הידיעות על סמוע כפי שהופיעו בעיתון דבר, נובמבר 1966

מטרתה המוצהרת הייתה למנוע כניסה של מחבלים לשטח ישראל. באישון לילה חדרו חיילי צה"ל לכפר סמוע ופוצצו בו כמה עשרות בתים. ציר ישראל בוושינגטון דיווח על "'גוויות רבות של אזרחים', ועל כן נראה שלא כל הבתים פונו מיושביהם לפני שפוצצו." אזרחי ישראל תמכו בפעולה, אבל בדיעבד מסתבר שחברי הממשלה מתחו עליה ביקורת: "שישה משרי הממשלה, בהם שני שרים דתיים, הביעו מורת רוח מהיקף הפעולה ומתוצאותיה". ארצות הברית הודיעה ש"תיאלץ […] 'לבחון מחדש' את אספקת הנשק לישראל". לכול היה ברור שהנמענת האמיתית לפעולה הייתה אמורה להיות סוריה. אחד מפקידי הסטייט דיפרטמנט האמריקניים הבהיר לשר החוץ עד כמה אבסורדית הייתה הפעולה: זה כאילו, כך אמר, "היה רוצה לתת סטירת לחי לשגריר ישראל, אבל כיוון שאינו יכול לעשות זאת – הוא סוטר על פניה של מזכירתו". אכן, צה"ל דרש לפעול נגד הסורים, אבל הממשלה בלמה אותו. הסיבות לסכסוך עם סוריה היו − ניסיונות הסורים להטות את מי הירדן, המאבק על עיבוד הקרקעות בשטחים המפורזים שלאורך הגבול, והפעולות של ארגון אל-פתח, שיצאו משטחה של סוריה.

סמוע – ידיעה מעיתון דבר נובמבר 1966,

 

דיין הודה כי הייתה שם פרובוקציה ישראלית

לכל מי שכבר חי באותה תקופה זכורות היטב התקריות שבהן ירו הסורים על טרקטוריסטים תמימים לכאורה, שעבדו בשטחים הסמוכים לגבול. לימים, כך טוען תום שגב, הודה משה דיין כי "לא כל התקריות החלו באשמת הסורים". סיפר דיין: "שמונים אחוז מהם פרצו כתוצאה מניסיונותיה של ישראל לעבד שטחים מפורזים", והודה כי "היו מיותרות". למעשה, אפשר להבין בדיעבד, שהייתה שם פרובוקציה ישראלית: "אנחנו היינו שולחים  טרקטור לחרוש באיזה מקום שאי אפשר לעשות בו כלום, בשטח מפורז, ויודעים מראש שהסורים יתחילו לירות. אם הם לא היו יורים, היינו מודיעים לטרקטור להתקדם הלאה, עד שהסורים בסוף היו מתעצבנים וכן יורים. ואז היינו מפעילים תותחים ויותר מאוחר גם חיל האוויר."

דיין הודה גם כי המטרה הלא מוצהרת הייתה "לשנות את הקווים של הסכמי שביתת הנשק […] זאת אומרת לחטוף איזה שטח ולהחזיק בו עד שהאויב יתייאש וייתן לנו אותו."

שגב מתעד דיון שנערך בין יצחק רבין, אז הרמטכ"ל, לבין ראש הממשלה, האיש שהציבור המטיר עליו באותם ימים קיתונות של חרפות ועלבונות: רבין רצה להתחיל לעבד שטח קרוב לגבול. אשכול חשש מפני תקרית. רבין הבטיח שלא ישלחו טנקים, כדי לא לחמם את הגזרה, אבל אם תתחיל תקרית יצאו לשם ויחלצו את הטרקטוריסט. אשכול חשש לשלום הטרקטוריסט. ביקש שימגנו אותו. רבין הזהיר שטרקטור משוריין "עלול להתפרש כפרובוקציה" (!). אשכול העדיף לשמור על חייו של הטרקטוריסט.

ריאיון שנתן רבין לשבועון "במחנה" בגיליון חגיגי לכבוד ראש השנה (בספטמבר, 1966) החריף את המתיחות עם סוריה. לרבין, שקיבל מראש הממשלה היתר להתראיין בתנאי שלא ידבר על נושאים פוליטיים, היה, כך טוען תום שגב, "ניסוח אומלל": הוא דיבר על כך שיש לפעול "נגד מבצעי החבלות ונגד השלטון התומך בחבלות אלה". מסביר שגב: "אילו היה רבין אומר 'שלטונות' או פשוט 'סוריה', במקום להגיד 'שלטון' – לא היה אפשר לפרש את דבריו כמזימה להפיל את המשטר הסורי"…

איך ביקש רבין לשקם את ההרתעה

ושוב, כמה חודשים אחרי כן, דרש  רבין "לשקם את ההרתעה", ולשם כך הציע "להתגרות בסורים. אם יירו בטנקים – צה"ל ישיב באש טנקים, אם יפעילו תותחים – יופעל חיל האוויר."

חלק משרי הממשלה – משה שפירא וזרח ורהפטיג בראשם − התנגדו למהלך. "זה היה," טוען תום שגב, "עימות מובהק בין יונים לבין נצים, והצבא ניצח".

אי אפשר שלא לחוש חלחלה כשקוראים את רצף המהלכים שהובילו בסופו של דבר למלחמה. תום שגב מפרט אותם בדקדקנות – מה נאמר בישיבות ממשלה, איך הגיב הציבור, מה נכתב בעיתונים, מה אמרו אנשים שהשתייכו בעבר למערכת הפוליטית וכבר לא היה להם כוח השפעה: בן גוריון, למשל, ומה נאמר בחדרי חדרים בפגישות עם פקידי ממשל האמריקני בכל הדרגים, עד לנשיא ג'ונסון עצמו.

כפי שמתאר תום שגב את שרשרת האירועים שבעקבותיהם פרצה המלחמה, נראה כי אפשר היה למנוע אותה.

על רצף האירועים המפתיע והמזעזע שבעקבותיהם פרצה המלחמה, על עמדתם של דוד בן גוריון ושל נשיא ארצות הברית, וגם − כיצד הדהים רחבעם זאבי את חיילי המילואים −בחלקה השני של הרשומה. 

אַנָּא, הַגְבֵּר עָצְמַת אוֹתוֹתֶיךָ, בארי חזק

ריבונו של עולם

אַנָּא, הַגְבֵּר עָצְמַת אוֹתוֹתֶיךָ
כָּאן אֲנִי לא שׁוֹמֵעַ, לא יוֹדֵעַ
הַאִם שׁוּב תָּקַעְתָּ פֶּרַח בַּרְזֶל בְּדַשׁ הָאַנְטֶנָּה
אַתָּה עָדִין כָּל כָּךְ
לָמָּה אַתָּה כּה רַכְרוּכִי
לָמָּה אַתָּה תָּמִיד אֶזְרָחִי
הַאִם אֲנִי נִשְׁמָע הֵיטֵב, עֲבוֹר,
עֲבוֹר גַּם אַתָּה נִשְׁמַע קָטוּעַ
אַתָּה נִשְׁמַע פָּצוּעַ, אַתָּה
בָּעֵמֶק מְאֻרְגָּן הֶקֵּפִית
הָרִים וְכִנֶּרֶת אַחֶרֶת

אָנָּא הוֹדַע עָצְמַת אוֹתוֹתֶיךָ
בַּמַּכַּ"ם לא רוֹאִים אֶת פָּנֶיךָ
מַדּוּעַ אֵינְךָ מְזֻחְלָם
מַדּוּעַ אֵינְךָ נִלְחַם
הַאִם לִשְׁלוֹחַ אֵלֶיךָ סִיּוּר מְמֻנָּע
אֲנִי מָלֵא אֱמוּנָה
שֶׁלּא יַגִיעַ וְלא יַחֲזוֹר
פֶּצַע שָׁחוֹר

אָנָא הַחֲלֵשׁ עָצְמַת אוֹתוֹתֶיךָ
אֲמִירֵי הַבְּרוֹשִׁים לְעֵת עֶרֶב
לַשָּׁוְא לַוֹאֲטִים שְׁמֵךָ
וְכוֹכַב הַצָּפוֹן הַבּוֹדֵד
אָנָה יְנַוֵּט אֶת צְבָא עֶגְלוֹתֶיךָ
לְאָן הוּא יוֹבִיל בָּהֶן אֶת…
אָנָא, עֲצוֹם אֶת עֵינֶיךָ
עַכְשָׁו אֲנִי שׁוֹמֵעַ. רוּת
אַתָּה יָכוֹל סוֹפִית
לָמוּת
אָב שַׁכּוּל, אֲנִי כְּבָר לא מַרְגִישׁ
דִמְעוֹת הַחוֹרֶף עָלֶיךָ יַגִּידוּ קַדִּיש

בארי חזק  (נהרג ב- 17 באוקטובר 1973)

דרור שורץ, הסרט "בריחה!" סיפור על גבורה והצלה יוצאות דופן

בתום ההקרנה המיוחדת בסינמטק תל אביב, בהשתתפות הבמאי, התברר ששתי הנשים שישבו מאחורי והתלחשו לאורך כל הסרט באנגלית, נמנות עם גיבוריו: בתה של אחת הנמלטות, וקרובת משפחה שלה.

קבוצת הפרטיזנים היהודים

הקהל הלא רב שנכח באולם הוזמן לשאול את הבמאי שאלות. במקום שאלה ביקשה אותה בת של ניצולה להודות לבמאי ולהדגיש את ייחודיות האירוע המתועד בסרטו "בריחה!" – סיפור שהתרחש בשנת 1943 במחנה עבודה נאצי בנובוגרודוק, אז מזרח פולין, היום בלארוס. במשך שלושה חודשים חפרו מאתיים וחמישים יהודים עובדי כפייה שנותרו במחנה מנהרה שעברה מתחת לגדר של המחנה, ובאישון לילה סוער נמלטו. שני שליש מהם ניצלו. רובם הצליחו לחבור לקבוצת הפרטיזנים היהודים של האחים ביילסקי, (המכונים גם האחים בלסקי). האחרים נורו בידי הגרמנים, שסברו שהם עדים להתקפה של פרטיזנים. הבריחה לא התגלתה עד שעות הבוקר. אורכה של המנהרה היה כמאתיים מטרים. חפרו אותה בלילות. מילאו את העפר בשקים מאולתרים שתפרו משמיכות. הידקו אותו, כדי שהגרמנים לא יבחינו במתרחש. בתוך המנהרה התקינו תאורה וצינורות אוורור. אחד מאנשי "צוות הבריחה", חשמלאי מוכשר מאוד, הצליח אפילו להסיט את אורו של הזרקור שבו סרקו הגרמנים את המחנה, כדי לאפשר את הבריחה.

"אתם צריכים להבין שלא היה עוד מקרה כזה בשום מקום," ציינה בתה של הניצולה, ותהתה מדוע הסיפור אינו ידוע יותר. מדוע אינו תופס מקום של כבוד במורשת של דברי ימי השואה והוסיפה וסיפרה עד כמה היא גאה באנשים ההם, בגבורתם יוצאת הדופן.

אכן, סיפור ההימלטות הזה מפעים ומעורר השתאות. במיוחד כשרואים את כל עשרות הצאצאים שקיומם התאפשר רק בזכות התושייה והאומץ של הוריהם וסביהם. רבים מהם –  ובכך בעצם עוסק הסרט –  התאספו ונסעו ביחד לאתר שבו התרחש המעשה, ולכולם מטרה אחת משותפת: לאתר את המנהרה ההיא שחפרו הוריהם וסביהם, ולחשוף אותה. בין הנוסעים היה גם אחד הניצולים, גבר מרשים ונוגע ללב, שמסתובב שם, מספר את מה שאירע לו, זוכר היטב אנשים, מקומות ואירועים שהיה עד להם.

מדוע בעצם אין די בעדות המוצקה, המשכנעת, של אלה שהיו שם ועדיין זוכרים.

ועם זאת, התעוררו אצלי כמה תהיות בעקבות הצפייה בסרט. הגדול שבהם הוא השאלה מדוע בעצם חשו כל האנשים הטובים הללו בצורך לנסוע למקום ההוא. ומה פשר הרצון העיקש למצוא את האתר המדויק שבו נחפרה המנהרה. אני מנסה לומר לעצמי שאפשר אולי להבין את הצורך הזה להיאחז במציאות ממשית, בראיות מוחשיות. הנה, ביום השביעי של החפירות הצליחו כנראה לאתר את פתחה של המנהרה. ולפני כן מצאו באדמה חלקי אריג, שרידי סוליות של נעליים, כמה שיירים של כלי עבודה חלודים, חתיכות של חוט חשמל. אמנם, אין לדעת אם כל אלה אכן השתייכו לחופרים, אבל בכל מקרה הם עוררו בבני המשפחה התרגשות עזה. אבל השאלה האפיקורסית שאני ממשיכה לשאול היא: מדוע בעצם. מדוע הצורך הזה להיאחז בראיות לכאורה. מדוע אין די בעדות המוצקה, המשכנעת, של אלה שהיו שם, ועדיין זוכרים. האם סרטו של קלוד לנצמן, "שואה" שכולו ראיונות עם אנשים, אינו חזק יותר מהחפירה חסרת התוחלת באדמה? מדוע בעצם אין די בזיכרונות ובעדויות?

ועוד תהייה התעוררה בי: אחד הנכדים סיפר שמחשבותיו על מה שהתרחש בשואה מרוכזות לא בכאב או באבל, אלא בכעס. מדוע – הוא תוהה –  כל האחרים (המיליונים, כן?) לא נהגו באותה דרך. לא התקוממו. לא נאבקו. לא ברחו. לא פעלו. והשאלה הזאת, הכעס הזה, מחזיר אותנו באחת לימים שבהם דנו את הנספים על הליכתם "כצאן לטבח": עמדה שהייתה נפוצה כל כך עד משפט אייכמן, שהעדויות בו הבהירו לציבור שלא היה שם כיצד התנהלה מכונת ההונאה, ההחלשה, ההשמדה, ועד כמה מקוממות ואפילו נפשעות הטענות שטענו כנגד הקורבנות.

האם מעשה הגבורה המיוחד הזה מאיר את השואה באור אחר? האם יש לשפוט לפיו את כל הנרצחים? כמובן שלא. אמנם, טעות של נכד אחד אינה יכולה להעיד על טעותם של כל המשתתפים בסרט, אבל לי צרמה העובדה שדבריו זכו להיות מתועדים ומוקרנים, כאילו יש בדל של לגיטימיות בכעס ובגינוי הללו! דבריו של הנכד הזכירו לי את התורה שהרביצה בי פעם, לא כל כך מזמן, בסך הכול לפני שלוש שנים, רעייתו הנכבדת של הרב העירוני, שהסבירה לי שהנרצחים בשואה "מצאו את מותם" (כאילו חיפשו אותו) רק מכיוון שלא שמרו תורה ומצוות, ובעיקר על הלכות נידה. כן, דברים מאוסים כאלה נאמרים ונתפסים בציבורים מסוימים כלגיטימיים!

נובוגרודוק בשנות השלושים, לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה

 

מעבר לכך, משהו בסרט "בריחה!" מוחמץ. קשה להבין את רצף האירועים, שמוגשים בסדרה של פלשבקים אקראיים, בכל פעם מפיו של אדם אחר. דמויותיהם של המשתתפים אינן מתקבעות ואינן ברורות –  מי הם האנשים הללו? מה הסיפור שלהם? מה הקשרים ביניהם? מכיוון שכך, קשה להזדהות אתם, הם אובדים בתוך התיאורים הקטועים, הערוכים בלי תכנון ברור, רגע פה, רגע שם, מעוררים סקרנות, אבל מאוד לא מספקים אותה.

רגע של נס לא מובן

ועם כל ההסתייגויות, יש להודות כי סופו של הסרט נוגע ללב במיוחד: נכדו של אחד הניצולים מספר כיצד באחד מימי חייו האחרונים, כששמע על כך שבתו ונכדו ביקרו במקום שבו נחפרה המנהרה ואף מצאו את פתחה, התעורר פתאום אף על פי שהיה לאחרונה מנותק מהמציאות, וניהל עם השניים שיחה הגיונית ומשמעותית: הוא התעניין בתיאור שלהם, סיפר שוב איך הצליח אז לברוח דרך אותה מנהרה: רגע של נס לא מובן. זמן לא רב אחרי כן הלך הסבא לעולמו, והנכד חש בקשר שיש בין ההינצלות ההיא, מתוך האדמה, ובין החזרה אליה, לאחר המוות.

ייתכן שיש בכך תשובה לספקות שהתעוררו בי בעניין הביקור במקום הקונקרטי והחפירה בתוכו: הנה אחד השותפים למעשה ההרואי ההוא התעורר לכמה רגעים אחרונים של צלילות מעצם הביקור של צאצאיו שם. ואולי בכל זאת זה מוכיח שיש בכך ערך ומשמעות.

 

סיפור רציף של הבריחה, מאת בתו של אחד הניצולים


 

על שואת יהודי נובוגרודוק באתר יד ושם.

חנה ארנדט, "אייכמן בירושלים, דו"ח על הבנאליות של הרוע": האם יש בדבריה לֶקַח לימינו?

"יום יבוא, שאותו לא תזכי לראות, ובו היהודים יקימו לך אנדרטה בישראל", כתב לחנה ארנדט בשנת 1963 ידידה קארל יאספרס. באותה שנה התפרסם בארצות הברית ספרה של ארנדט, אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע שהתבסס על הדיווחים ששלחה מהמשפט לעיתון ניו יורקר.

הספר עורר בישראל כעס גדול, התעלמו ממנו, למעשה החרימו אותו ואת המחברת. ראו בה אויבת ואנטישמית ששונאת את בני עמה. סברו שפגעה בקורבנות השואה. הספר הופיע בתרגומו לעברית רק ארבעים וארבע שנים אחרי שהתפרסם לראשונה.

בישראל לא זכתה עדיין חנה ארנדט לאנדרטה. בגרמניה, לעומת זאת, מרבים להנציח אותה: יש על שמה בול, קו רכבת, מכון, פרסים
באוניברסיטאות שונות. באחד מבתי הכנסת מוצגת תערוכה מתמדת לזכרה. אבל גם בישראל עמדותיה שוב אינן מוקצות כליל, הן זוכות לעיון מחודש ולדיון. בהוצאת מאגנס הוציאו לפני שמונה שנים את הספר חנה ארנדט בירושלים, קובץ מאמרים העוסקים בכתביה, מאת חוקרים ישראלים, גרמנים ואמריקנים.

האם המליצות הנבובות אכן הוכיחו משהו

לכאורה נבע עיקר הכעס על ארנדט ממה שאפשר להסיק מעצם שמו של ספרה: "הבנאליות של הרוע": היא תיארה את אייכמן כביורוקרט אפרורי, חסר מעוף, "נורמלי", כדבריה, מכיוון שהגיב כמו רוב האנשים סביבו, ומכיוון ש"בתנאים של הרייך השלישי אפשר היה לצפות רק מ'יוצאי דופן'" לנהוג אחרת. התרשמותה מכך שהיה אדם פשוט ומוגבל נבעה מדברים שאמר: למשל, בכך שהציג את עצמו כ"אידיאליסט", התנחם בקלישאות חסרות משמעות, נשען רק על מליצות שגורות שלדעתה את משמעותן לא הבין בעצם, וכן מכיוון שלא פעם סתר את עצמו. כך למשל, היא כותבת "מה אפשר לעשות עם מי שחוזר ומבטיח לבית המשפט בהתרגשות מופגנת, כפי שהבטיח לחוקר המשטרתי, שהדבר הגרוע ביותר שהוא יכול לעשות הוא להתחמק מאחריותו האמיתית, להיאבק על צווארו, לבקש רחמים –  ואז, על פי הוראת  סניגורו, מגיש מסמך כתוב בכתב ידו ובו בקשת סליחה?" בעיניה היה לאייכמן "כישרון מדהים שלא לזנוח לעולם אף הלך רוח ואף מליצה נבובה" ולכן "מפתה להאמין בכנותו […] בגלל חוסר העקביות המוחלט במחשבותיו וברגשותיו". לכן, טוענת ארנדט, גם במקומות שבהם היה אמור להגן על עצמו במהלך המשפט, המשיך, בניגוד לאינטרסים שלו, לדבר בססמאות השגורות ששינן בעברו, למשל –  להתגאות בכך שפעל ביעילות "וכאזרח שומר חוק", לנופף בנאמנותו הלא מתפשרת להיטלר –  כאילו שכח שהנסיבות השתנו, ולא הבין שבבית המשפט הדן אותו על פשעיו נגד בני העם שברצח שלהם הוא מתגאה כך, יקרבו אותו הססמאות הללו אל הגרדום. (בקשת החנינה שלו מעידה  שלא נהג כך מתוך אדישות למותו הצפוי). לדעתה נהג כך אייכמן מתוך טיפשות.

לעומת זאת, היא משבחת את שלושת השופטים, שניסו, לדבריה, "בכל מאודם להבין את הנאשם, והתייחסו אליו בהתחשבות ובאנושית קורנת וכנה", וציינה כי לדעתה "העובדה שהם מעולם לא הצליחו להבין אותו היא אולי ההוכחה ל'טוב לבם' של שלושת האנשים האלה, לאמונתם הבלתי מעורערת והמיושנת קמעה ביסודות המוסריים של מקצועם".

אפשר להתווכח עם האופן שבו תפסה ארנדט את אייכמן. בביוגרפיה של השופט משה לנדוי, שעמד בראש ההרכב שדן את אייכמן וגזר עליו הוצאה להורג, מובאים דבריו של השופט שטוען כי ארנדט טעתה, וכי אייכמן היה אדם ערמומי ומתוחכם שהבין היטב את מלוא המשמעויות של פשעיו.

אבל לדעתי שורש המחלוקת האמיתי עם חנה ארנדט לא היה קשור באופן שבו ראתה את אייכמן, אלא בשתי סוגיות מהותיות הרבה יותר. האחת הייתה קשורה במשפט עצמו, והאחרת, קשה ומרה אף יותר, באופן שבו התייחסה ארנדט למנהיגות היהודית במהלך שנות ההשמדה.

טריבונל בינלאומי או בית המשפט בירושלים?

בעניין המשפט סברה ארנדט כי "כשם שרוצח מובא לדין מפני שהוא הפר את החוק של הקהילה, ולא  מפני שהוא גזל ממשפחה פלונית את הבעל, את האב, את המפרנס שלה, כך גם עובדי המדינה, רוצחי המונים מודרניים אלה, חייבים לעמוד לדין מפני שהפרו את הסדר של המין האנושי, ולא מפני שהרגו מיליוני אנשים", וזאת משום שלדעתה רצח עם שונה במהותו מכל רצח אחר, כי הוא "מפר סדר אחר לחלוטין". מהרגע שהתבצע רצח כזה, הסבירות שיקרה שוב גבוהה מאוד ולכן "אף עַם עלי אדמות –  ופחות מכולם העם היהודי, בישראל ובכל מקום אחר –  לא יכול להרגיש בטוח מספיק בהמשך קיומו ללא עזרה והגנה מהחוק הבינלאומי". לפיכך סברה ארנדט שאייכמן צריך היה להישפט בטריבונל בינלאומי. לא בירושלים.

עמדתה קוממה עליה כמובן את ההנהגה בירושלים, זאת שהביאה את אייכמן לישראל, זאת שהחליטה לשפוט אותו כאן.

בעיני חנה ארנדט היה פגם במשפט הפומבי, משפט ראווה, למעשה, מה שהיא כינתה "אסיפה המונית, שבה נואם אחרי נואם עושה כמיטב יכולתו כדי לעורר את הקהל", שהיה רצוף בעדויות שלא היו קשורות באופן ישיר להליך המשפטי, שכן מרבית העדים לא הכירו את אייכמן ולא יכלו להוכיח את אשמתו.

בעיני ההנהגה הציונית הייתה למשפט חשיבות ציבורית, שאכן הוכחה בדיעבד. הוא הוציא מהמחשכים את האנשים האילמים ששתקו עד אז, ולא העזו לספר על מה שקרה להם, מחשש "המכה השמונים ואחת". (אכן, אפילו אותה עדות מחרידה של ניצול שואה, שהולקה על ידי הנאצים שמונים מכות שוט, ולדבריו, המכה השמונים ואחת שספג הייתה האדישות שבה התקבלו בישראל סיפוריהם של הניצולים, התגלה רק במהלך המשפט).

המחלוקת הקשה ביותר בין חנה ארנדט לבין ההנהגה בישראל, ובגללה דנו אותה לאורך שנים כה רבות לגינוי ולחרמות, הייתה זאת: ארנדט טענה כי שיתוף הפעולה של ההנהגה הוא זה שאפשר למעשה את הרציחות ההמוניות. כך למשל היא מעלה על נס את מה שאירע בדנמרק, המקום היחיד שבו הנאצים נתקלו בהתנגדות מקומית גלויה, "והתוצאה הייתה שאלה שנחשפו אליה שינו את דעתם" (כלומר –  ההתנגדות לא הייתה צריכה להיות רק של ההנהגה היהודית!). בהתנהגות הדנית היא רואה לקח ומופת המלמדים על "הכוח העצום הגלום בפעולה לא אלימה ובהתנגדות ליריב בעל אמצעים אלימים עדיפים בהרבה."

ההאשמה החמורה באמת בעיניה היא כי: "בכל מקום שחיו בו יהודים היו מנהיגים יהודים מוכרים, וההנהגה הזאת, כמעט ללא יוצא מהכלל, שיתפה פעולה בדרך זו או אחרת, מסיבה זו או אחת, עם הנאצים. האמת כולה הייתה שאם היהודים היו באמת לא מאורגנים ונטולי הנהגה היה משתרר כאוס ומצוקה נוראה, אבל המספר הכולל של הקורבנות היה בוודאי בין ארבעה וחצי לשישה מיליון נפש (לפי חישוביו של פרוידיגר, בערך מחציתם יכלו להציל את עצמם לולא מילאו אחר הוראות המועצות היהודיות)". באותו עניין אפשר לראות את דבריו של שאול פרידלנדר על האופן שבו תפסו הגרמנים את סיכוייהם הטובים לשיתוף פעולה של ההנהגה היהודית (לעומת ההנהגה הפולנית).

האשמת הקורבנות היא עניין קשה לעיכול ולא קל להתנגד לתפיסה האומרת –  למי שלא היה שם אין שום זכות לדון אותם לכף חובה על כל מה שעשו, או לא עשו. אניטה שפירא הגיבה על כך במאמר "משפט אייכמן, דברים שרואים מכאן לא רואים משם" המופיע כאחרית דבר בספר משפט אייכמן בירושלים שכתב התובע במשפט, גדעון האוזנר. כך כתבה שפירא: "ארנדט טענה שהשאלה [שהפנה האוזנר כלפי העדים, ניצולי השואה] 'למה לא מרדתם?' הייתה מסך עשן, שהסתיר את השאלה האמיתית שהייתה צריכה להישאל: 'למה שיתפת פעולה בחורבן עמך, ובסופו של דבר בחורבנך אתה?' בכך היא חשפה את הקשר שהיה קיים בתודעתה בין שתי השאלות."

לטעמה של שפירא הביקורתיות של ארנדט מעידה על אמביוולנטיות מוסרית, פוסט מודרניסטית, שבה "שום דבר איננו באמת כפי שהוא נראה, אין אמת ושקר, קרבן ורוצח, אשם וחף מפשע, אין היררכיות של ערכים, ואין ערכים מוחלטים".

אבל את ספרה המפורסם כל כך חותמת חנה ארנדט בדברים חד משמעיים, שלאורם לא ברור לי כיצד אפשר להאשים אותה באמביוולנטיות מוסרית. היא פונה אל אייכמן, ומסבירה לו מדוע הוא ראוי לעונש המוות שקיבל: "בדיוק כשם שאתה תמכת וביצעת מדיניות של סירוב לחלוק את האדמה עם העם היהודי ועם בניהן של כמה אומות אחרות –  כאילו שלך ולממונים עליך הייתה זכות כלשהי לקבוע למי מותר ולמי אסור לשכון בעולם –  כך גם אנו מוצאים שאין לצפות מאיש, כלומר, מאף בן אנוש, כי ירצה לחלוק אתך את האדמה. מסיבה זו, ורק מסיבה זו, עליך להיתלות".

האם הייתה לחנה ארנדט זכות מוסרית להאשים את שיתוף הפעולה של ההנהגה? האם יש לקח שאותו עלינו להפיק מהדברים הללו כיום (אולי משהו בעניין שיתוף הפעולה שלנו עם ההנהגה שלנו?) אלה שאלות שיישארו לעת עתה ללא מענה.

שאול פרידלנדר: האם מוטב לסרב וכדאי לא להישען על תקוות?

"פקודותיו של היידריך, שניתנו בשעה שהעילית הפולנית הייתה מתחסלת והולכת, נסמכו כנראה על שתי הנחות יסוד. ראשית, שהעילית היהודית לא תסית למרי והמנהיגים היהודים לא יעמדו בראש מרד ולא יהיו דעתנים דווקא אלא יטיפו לכניעה וציות. ושנית, שהעילית היהודית – כמו שהיא מיוצגת במועצות – תהיה מקובלת למדי על האוכלוסייה וזו תציית לה פחות או יותר. במילים אחרות, העילית הפולנית נרצחה מפני שהייתה עלולה להסית נגד הגרמנים, ואילו העילית היהודית נשארה בחיים מפני שהגרמנים שיערו שתהיה כנועה ותבטיח את הכניעות."

[…]

"איך הגיבו 'ההמונים היהודים' על ברד המהלומות הגופניות והנפשיות שירד עליהם למן היום הראשון של הכיבוש הגרמני [בפולין]?  מובן שתגובתו האישית של כל אדם הייתה שונה, אבל אם נחפש מכנה משותף בקרב הרוב הגדול נמצא שהתגובה הנפוצה הייתה אמונה בשמועות, אפילו בשמועות המופרכות ביותר, כל זמן שהיה בהן שמץ של תקווה."

 


שאול פרידלנדר: שנות ההשמדה, 1939-1945 גרמניה הנאצית והיהודים, עם עובד, ספריית אופקים, יד ושם. הספר זכה בפרס פוליצר לספרות עיון, בשנת 2008. לעברית: יוסי מילוא

וים ונדרס, "מלח הארץ": מדוע וכיצד הוא מאלץ את האנושות להביט במראה

בחוץ ירד שלג, אבל כל המבקרים פשטו מיד את המעילים והסירו את הצעיפים, כי גם מעל מעקה הצפייה שהקיף את האולם היה אפשר לחוש בחום הלוהט שהדיפו הכבשנים.

גביעי קריסטל בוהקים, תלויים על שרשרת, נעו מעל ראשי הפועלים, לעבר השלב הבא של הייצור. "אלה – " הצביע עליהם מדריך הסיור, עובד המפעל  –  "רק נראים גמורים. הם עדיין צריכים להתקרר לפני שאפשר יהיה להמשיך את העבודה עליהם."

ליד הכבשנים עמדו בזוגות גברים לבושים בגופיות והחזיקו מוטות שקצותיהם צינורות בוערים: "זאת הזכוכית, לפני שמתחילים לנפח אותה," הוסיף המדריך להסביר. "תראו – המומחה מתחיל לייצר את הגביע, וזה שעומד לידו עוזר לו. תוחלת העבודה של המומחים קצרה מאוד. לא מחזיקים מעמד בתנאי העבודה הקשים האלה."

עמדנו והסתכלנו. ראינו את הגביעים נוצרים: הגברים הניעו את גושי האש, טלטלו אותם, הקישו עליהם, ומתוכם החלה להופיע הדקיקות השקופה, השברירית.

עשרות האנשים שם למטה היו מתורגלים. המקצוענים ניפחו. עוזריהם הגישו להם את המוטות. נשים צעירות הסתובבו ביניהם, אספו, תלו, העבירו, לא היו שם תנועות מיותרות. ולא דיבורים. המלאכה נעשתה בדממה גמורה, בלי החלפת מבטים, בלי לשאת עיניים אל התיירים הסקרנים שעמדו וצפו בפועלים שכך, בזיעת אפיים, מייצרים יופי כל כך עדין.

כשצפיתי בסרטו התיעודי של וים ונדרס, "מלח הארץ" נזכרתי בביקור ההוא, בבית החרושת לייצור כלי קריסטל בבוהמיה. בפער הבלתי מובן שבין המאמץ הנדרש לייצור הכלים הללו, השימוש הנצלני בגופם של בני אדם שנאלצים לעבוד בתנאים כל כך קשים, לבין התוצאה: הגביעים היקרים, שבני אדם אחרים קונים אותם כדי להתענג עליהם, ואינם מעלים בדעתם באיזה מחיר הם יוצרו.

בפתיחת הסרט מציג ונדרס סדרת תצלומים שנתקל בהם במקרה. הם עוררו בו השתאות והובילו בסופו של דבר ליצירת הסרט, שהיה השנה מועמד לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט התיעודי. רואים בהם מרחוק צוק ועליו מין נחיל של נמלים. ככל שהתצלומים מתקרבים אל צלע ההר מתברר שה"נמלים" הללו הם מאות בני אדם. הם ממלאים כל נקיק, מטפסים על סולמות, עולים ויורדים, הם כורי הזהב. המדרון תלול מאוד, וכדי להגיע למטה הם נאלצים לרוץ. מאחר שהם רצים בטורים צפופים מאוד, ומטפסים עם שקים מלאים על גבם, אסור להם בשום פנים ואופן למעוד. אם אחד מהם ייפול, לא רק הוא ייפגע אלא יזיק גם לרבים אחרים, לפניו ומצדדיו. כך, במחיר של מאמץ אנושי שלא יאמן, מפיקים את החומר לייצור תכשיטים יוקרתיים ומעודנים.

האיש שצילם את הסדרה הזאת על כורי הזהב הוא הצלם הברזילאי סבסטיאן סלגדו. וים ונדרס חיפש אותו ויצר את הסרט "מלח הארץ" העוקב אחרי הצלם ויצירתו הייחודית. "לא תיארתי לעצמי מה אגלה," מספר הבמאי, ולוקח את הצופים אתו ועם סלגדו למסע מחריד, מזעזע אבל גם מעורר השראה.

סלגדו הסתובב, נסע וצילם אנשים. הוא הרחיק והגיע אל המקומות הנידחים ביותר, ושם לכד במבטו האוהד בני אדם ואת רגשותיהם. במשך עשרות שנים הסתובב באמריקה הדרומית, באפריקה, באירופה. הוא תיעד מצוקות שאי אפשר לשאת את המראה שלהן, חשף לעיני העולם את האכזריות הבלתי נסבלת שבני אדם מסוגלים לנהוג בה בבני אדם אחרים. סלגדו ראה בכך שליחות, וכאשר וים ונדרס מחזיר את התצלומים הללו למוקד ההתעניינות הוא מאלץ שוב את האנושות להביט במראה ואולי ללמוד איזה לקח, אולי לשפר את דרכיה (או לפחות להתבייש?).

סלגדו תיעד רעב. מלחמות. סבל שלא יתואר במילים. באחת הסדרות תיעד בני אדם עובדים. רציתי, כך הוא מסביר אל מצלמתו של ונדרס, לצלם את האנשים שבונים בשבילנו את העולם שלנו.

אחרי כל הזוועות שראה החליט לצלם סדרה שתפאר את יופיו של כדור הארץ, את החיות המאכלסות אותו לצדנו. והנה הוא מתיידד עם גורילה: אתן, הוא מסביר, יש לנהוג בכבוד. בנימוס. אם עושים זאת, הן מקבלות אותנו בברכה. ועם לוויתן, שנזהר בשלומם של בני האדם ואף על פי שיכול, מסביר שוב הצלם אל המצלמה, הקפיד לא לחבוט בים בזנבו, שמא יהפוך את סירתם ויסכן אותם.

הסרט נחתם בתיעוד של מבצע מרגש ומשמח עד מאוד: סלגדו ואשתו, שאת תרומתה לעשייתו האמנותית והציבורית הוא מעלה שוב ושוב על נס, החליטו לפעול כדי לשקם את הנזק הסביבתי האיום שיצרו בני אדם. במשך עשור גייסו השניים סביבם אנשים רבים וביחד החלו לייער את השממה. זאת התרחשה בעקבות כריתת עצים בעבר. בהיעדר עצים לא היה עוד מה שיעצור את הסחף ואת מי הגשמים, עד שנוצרה ארץ ישימון חרבה. הגבעות הצחיחות שהקיפו את בית הוריו בברזיל מוריקות שוב, כמו באמצע המאה שעברה, בימי ילדותו של הצלם. מראה הג'ונגל המחודש שבו שוקקים שוב חיים –  אפילו הטיגריסים חזרו לשכון שם! – מעורר מאליו מחשבות כאובות על יופיו של  כדור הארץ בכל מקום שבו יד אדם לא הרסה אותו (אחת מסדרות הצילומים של סלגדו נערכה בגלפגוס, מקום שהאנושות הצליחה בינתיים לשמר), ועל אצילותן של החיות בטבע שמצפות מבני האדם לכבד אותן ואת זכויותיהן. אבל אלה, כך ברור לגמרי מהסרט, אינם יודעים לכבד גם את הזכויות של בני מינם.

רות שפירא, "הירח אותו ירח": מסע של אהבה

בתחילת הקריאה רציתי להודות לרות שפירא על כך שלקחה אותי אתה הרחק במקום ובזמן: לווייטנאם, בשנת 1997. כמה נעים לשבת על הכורסה הנוחה וממנה להפליג לארצות אחרות בלי כל הטרחה, הפרשי השעות והטיסות הממושכות, בלי לסבול מהלחות, החום, התנאים ההיגייניים הלוקים בחסר…

אמנם המחברת לא נסעה לווייטנאם כתיירת מן השורה, אלא כמי שיש לה מטרה מאוד מוגדרת: לשוב משם עם התינוקת שאימצה, אבל בזכות עיניה הפקוחות וכישרון התיאור שלה חשתי שאני מתלווה אליה וחווה אתה את כל מה שראתה, שמעה, הריחה ולמדה.

כמו רות שפירא, גם נעורי עברו עלי בשנות השישים של המאה ה-20 ועולם האסוציאציות שלנו בעניין וייטנאם דומה: הארץ ההיא נקשרת כמובן בתודעה עם המלחמה, עם כל התיעוד שהגיע אז אל החדשות, עם רעש להבי המסוקים מעל הג'ונגלים, התצלומים בעיתון, השמות המפורסמים שנחרתו בזיכרון הקולקטיבי, כמו גם ההפגנות של אותם ימים. בדיוק כמו שרות שפירא מתארת, שנאנו אז את נשיא ארצות הברית, לינדון ב' ג'ונסון וחסנו על תושבי וייטנאם המותקפים. לכן כל מה שגילתה על ויינטאם עשרים ושתיים שנה אחרי תום המלחמה עניין מאוד גם אותי. למשל – שבניגוד לציפיות, הווייטנאמים אינם שונאים את האמריקנים, אלא אפילו מקדמים אותם בברכה, ואפילו "מסתכלים עליהם קצת מלמעלה, אחרי שגברו עליהם, כמו דוד על גליית", עד כדי כך שלא הופתעה בשובה משם כשראתה קטע וידיאו ובו איש צבא וייטנאמי מברך צעירה אמריקנית במילים "Welcome back", עם חיוך על פניו… (ועם זאת, אפשר בהחלט להבין מהתיאורים עד כמה קשים החיים תחת המשטר הקומוניסטי, שאותו  ניסו בשעתו האמריקנים להפיל).

רות שפירא מתארת הכול בפרטי פרטים: את הדרך לווייטנאם. את שדה התעופה הבינלאומי של בירתה: "חום לוהט, לחות מגרדת את המאה אחוזים", את התור לביקורת הדרכונים, את הנוסעים בני הלאומים השונים, רובם גברים ותיירים, "לא רק בשל עלות הנסיעה הזאת, אלא  בשל הצורך באשרת יציאה." היא מספרת על הדרך משדה התעופה לעיר, מציירת את הנוף: "ירוק ושטוח ברובו: שדות רחבי ידיים, פה ושם חקלאים בכובעי קש משולשים מעבדים את אדמותיהם, הרחק ברקע גבעות או הרים כחלחלים", את העיר עצמה, בתי המלון שבהם השתכנה, הרחובות, הרעש, הריחות, הצלילים. לכול היא מוסיפה ביאורים ומידע שצברה – למשל − על שיטת הכתיבה הווייטנאמית: באמצעןתה נודע לי שהם כותבים באותיות לטיניות, אבל מחלקים כל מילה להברותיה. (לכן Le Nin הוא בעצם לנין…). כל הידע המפורט הזה מרתק, ושוב ושוב הרגשתי שאני ממש שם, אתה, בלי לזוז ממקומי.

אבל בהמשך הקריאה הבנתי: המסע שאליו לוקחת אותי רות שפירא הוא הרבה יותר מגיאוגרפי. זוהי הפלגה אל הנפש האנושית, אל יופייה ואל נדיבותה.

רות שפירא מתעדת את דרכה המפותלת להיות אם. אנחנו פוגשים בה בשלב שבו ויתרה על המאמצים להרות, ואל הרגע שבו החליטה לאמץ תינוקת. במתינות וברוח חיובית, בשנינות מעודנת ומתוחכמת, ומתוך ראייה מתמדת של החיובי שבאדם, מתארת שפירא את דרך החתחתים שעשתה בדרכה אל האמהות.

הירח אותו ירח

שוב ושוב היא מציינת את טוב לבם של אנשים שנחלצו לעזרתה. רופאים שגילו רצון טוב, מעבר לנדרש. פקידים שהושיטו יד ומצאו את הדרך לעקוף מכשולים, אפילו את הרב ששיתף אתה פעולה ועזר לה לגייר את בתה, תוך ששניהם מדברים סחור סחור, היא כדי לא לשקר, ועם זאת לא לומר את כל האמת, הוא – בעצימת עיניים זהירה, כדי לא לסכל את המהלך.

את האכזבות מאנשים אחרים היא לא מפרטת, אם כי אפשר להבין אותן בין השורות, ברמיזות דקות מאוד: חלק מהאכזבות חוותה בתוך התהליך (כך למשל החברה שהתלוותה אליה הודיעה לה במפתיע, זמן קצר אחרי שהגיעו, שעליה לשוב ארצה. חמור ומפליא יותר החשש שעליו הכריזה אותה בת לוויה מפני הצורך להישאר לבדה עם התינוקת כששפירא נאלצה לנסוע הרחק כדי לטפל בסידורים ביורקרטיים חיוניים: בת הלוויה הסבירה שלא תוכל להחליף לתינוקת חיתול!). לאכזבות האחרות היא מייחדת פרק שלם שנקרא "מה את בשבילה? מה היא בשבילך?" שם היא מצטטת תגובות מוזרות, מופרעות אפילו, של אנשים זרים שהבחינו בשוני בינה לבין בתה: אבא לילד בתור בקופת חולים ששאל "שלך, הדבר הזה?", שכן שהסביר לה בנוכחות הילדה כי בתה "גויה" ולכן כנראה לא כאב לה כשצמחו לה השיניים, אנשים זרים שפונים ושואלים אותה שאלות חודרניות וחצופות – מי ההורים הביולוגיים שלה, אם פגשה אותם, מדוע מסרו אותה לאימוץ. על כך הגיבה פעם לין עצמה בבגרות ובתבונה ואמרה: "אני חושבת שזה די חטטני […] מה הם יעשו עם המידע הזה?"

 

אכן, אנשים זרים מסוגלים להיות גסי רוח במיוחד, אבל בני המשפחה והחברים קיבלו את התינוקת שהצטרפה אליהם, בשמחה רבה ובאהבה.

וזאת למעשה המילה המתאימה ביותר לתאר בה את סיפור האימוץ הזה, שכולו רצוף אהבה: של האימא המאמצת את לין הקטנה. של הדודים החדשים והסבתא, שאינה יודעת את נפשה מרוב שמחה, של ידידים: "אני לא האמנתי שאי פעם אראה אותה עם תינוקת על הידיים", אמרה בהתרגשות חברה קרובה של אמה, ולא בִּכְדִי. לקראת סוף הספר מתארת רות שפירא את הרקע להיותה אם יחידנית: הגבר שהייתה נשואה לו שנה אחת בלבד נהרג מפגיעת צלף בתום מלחמת יום הכיפורים, למעשה – זמן קצר אחרי שנכנסה הפסקת האש לתוקפה, במבצע מיותר ומטופש שנועד "להפגין כוח". גם את האובדן הזה מתארת רות שפירא באותה מתינות, לכאורה בנימוס אבל בלחישה רועמת שאינה מסתירה את הכאב, את הכעס, את תחושת העוול והבזבוז שנגזרו עליה (ועוד יותר מכך – על ההרוג שקיפח את חייו לשווא, בגיל כה צעיר). אבל גם מתוך הייסורים האלה היא מביאה סיפור של אהבה: הוריו של בעלה הבטיחו לה שבבוא העת, כשתהיה לאם, יתפקדו כסבא וסבתא לילדיה. נדרשו עשרים וארבע שנים עד שיכלו לקיים את הבטחתם, והם עשו זאת במלוא הכוונה!

 

על האושר הגדול של גמר הליכי האימוץ מעיבה המחשבה שאי שם בכפר נידח יושבת עכשיו אישה אחרת ובוכה.

אחד הרגעים הנוגעים ביותר ללב הוא זה שבו מתארת רות שפירא את שני המפגשים שלה עם האם הביולוגית של בתה ואת כאב הפרידה שלה. גם שם היא מתגלה ביופייה המרגש: המתווכת הווייטנאמית מייעצת לה לא לאפשר לאם הביולוגית להחזיק את התינוקת בטרם תמסור אותה סופית. רות שפירא, בדרכה האצילית, חסה על האישה ומעניקה לה את החסד האחרון הזה, כואבת את כאבה ומזדהה אתו. בגדלות רוח, ביכולת אמיתית לראות את הזולת, אינה שוכחת כי "על האושר הגדול של גמר הליכי האימוץ מעיבה המחשבה שאי שם בכפר נידח יושבת עכשיו אישה אחרת ובוכה."

ומה על לין עצמה? היא, כך מספרת רות שפירא, גדלה להיות נערה מוכשרת, אהובה, משמחת לב. את אמה הביולוגית היא רואה כאישה גיבורה, שוויתרה על היקר לה מכול, עליה עצמה, לטובתה. הנה כך כאב של מלחמות, אובדן ושכול, יכולים להוליד גם נתינה ואהבה כאלה, ובעקבותיהם את הספר הירח אותו ירח, המקפל בתוכו כל כך הרבה משמעות ורגש.

ויסלבה שימבורסקה: איך ניצל אחד מאבותינו הקדמוניים מתאונת דרכים

הלכתי בכיוון כיכר השוק (רינק) דרך רחוב "18 בינואר" ורחוב כרמליצקה, דימיוני נשא אותי מעל לים נטול חופים. כדי לגוון את המסלול אני מדלגת במחשבותי אחורנית על עשרות מיליוני שנים – והנה אני מתפעלת ממראה הים הנסוג, מביטה על המפרץ הרדוד, המחורץ שוניות אלמוגים. בהצטלבות הסואנת של הרחוב כרמליצקה ושווסקה אני מבחינה ביצור מוזר הזוחל בחול הרטוב. אף על פי שהאור האדום ברמזור עוצר את תנועת הולכי הרגל, היצור ההוא – לא דג ולא צפרדע – נדחק בשלווה גמורה מתחת לגלגלי משאית ואחרי דקה יוצא ללא פגע, ובמצב רוח מרומם מתקדם לכיוון המים. "איזה מזל", אני חושבת. "הסצנה הזאת מתרחשת בניגוד לכל כללי אמנות הקלאסית! אי-התאמה מבורכת בין זמן למקום הצילה את אחד מאבותינו הקדמוניים מתאונת דרכים!"


ויסלבה שימבורסקה, "מאמר על נושא הים," הים אצל משוררים, אנתולוגיה בעריכת זביגנייב ינקובסקי 1977, מצוטט בספר שכיות זיכרון מחיי ויסלבה שימבורסקה ביוגרפיה, מאת אנה ביקונט ויואנה שצ'סנה, כרמל, לעברית: מירי פז

אגתה כריסטי: תעלומת היעלמותה המיסתורית

הזמן – שנת 1926, אמצע החורף. עשר בלילה. המקום – בית כפרי בדרום מזרח אנגליה. סופרת ספרי המתח הנודעת והאהובה אגתה כריסטי עולה לחדר השינה של בתה בת השבע שישנה במיטתה, נושקת לה, יורדת, יוצאת מהבית, נכנסת למכוניתה ומתחילה לנהוג, מתרחקת, ונעלמת.

למחרת מוצאים את המכונית. אורותיה עדיין דולקים, המכסה של תא המטען מורם ומגלים בו מזוודה עם חפצים של כריסטי, מעיל הפרווה שלה ורישיון נהיגה פג תוקף. המכונית ננטשה ליד אגם קטן, המכונה "הבריכה הדמומה", שמי מעיין מפכים לתוכו. תושבי המקום נוהגים לספר כי ממש כאן טבעו פעם למוות נערה צעירה ואחיה. הרוחות באנגליה סוערות. האם אגתה כריסטי טבעה? או שמא נרצחה? מסתבר ששלחה מכתב לקצין המשטרה באזור במגוריה ובו הודיעה שהיא חוששת לחייה. מי רצח אותה, אם כן? האם ייתכן שבעלה אשם בכך?

הבריכה הדמומה שלידה נעלמה אגתה כריסטי

 

במשך אחד עשר יום לא מצליחים להתחקות אחרי עקבותיה של אגתה כריסטי. חמישה עשר אלף מתנדבים ומאות שוטרים ממחוזות שונים מחפשים אותה. נקבע פרס בגובה חמש מאות פאונד שיינתן למי שימציא רמזים שיעזרו באיתורה. כלבי גישוש, צוללנים ומטוסים (לראשונה משתמשים בהם כדי לחפש אדם נעדר) סורקים את האזור. דמויות ידועות שֵם מתגייסות כדי להשתתף בחיפושים. כך למשל הסופר ארתור קונן דויל, מי שברא את דמותו של הבלש שרלוק הולמס, מחליט להירתם לעניין. מאחר שהוא מאמין בספיריטואליזם הוא נעזר במדיום, שאליה הוא נוטל כפפה שאגתה כריסטי שמטה. ללא הועיל.

ואז היא מתגלה פתאום. מסתבר כי במשך כל הימים שנעדרה התאכסנה הסופרת בבית מלון בהרוגייט שבצפון יורקשייר. אין ספק שראתה את כל מה שנכתב עליה בעיתונים, הסיפור הגיע עד העמוד הראשון של הניו יורק טיימס, ובכל זאת בחרה להמשיך ולהסתתר. ואולי נבצר ממנה להתגלות? האם השתמשה בחייה האישיים, ביימה את ההיעלמות, כדי לייצר עלילת מסתורין לא כתובה? האם היה זה תעלול של יחסי ציבור? ואולי יש הסבר אחר למה שקרה?

צילומים משטרתיים שהתפרסמו בעיתון, משמאל – כריסטי כפי שנראתה לאחרונה. באחרות – כיצד שיערו ששינתה את עצמה.

 

התברר כי אחרי שנטשה את מכוניתה נסעה כריסטי ברכבת ללונדון, משם שלחה מכתב לגיסה, האח של בעלה, הודיעה לו שהיא נוסעת לחופשה ביורקשייר, ואז נסעה לבית המלון שבו השתכנה בשם בדוי.

התעלומה והתהייה מה קרה באותם אחד עשר יום ממשיכות עד היום להעסיק ולסקרן רבים. לפני שנים אחדות ראה אור ספר ביוגרפי על חייה של אגתה כריסטי, ובו טוען המחבר, אנדרו נורמן, כי הסופרת לקתה באותם ימים בהתקף של הפרעה פסיכיאטרית הפיכה, דיסוציאציה שהביאה לאובדן זיכרון זמני. לכן לכאורה שהתה כל אותם ימים הרחק מביתה, מבולבלת וחסרת עשתונות. לפי סברה אחרת היה שם תכנון מתוחכם שנועד להביא לכך ששוטרים יפרצו לחדר שבו התאכסן בעלה עם המאהבת שלו, ויש המאמינים כי הסתלקה ונעלמה כדי להבהיל אותו, ואולי כך לשוב ולזכות בו. ביום  האירוע הודיע לה הבעל שהחליט לעזוב את הבית.

מחפשים את אגתה כריסטי

 

שם המשפחה שבו נרשמה כריסטי בבית המלון היה שמה של המאהבת של בעלה. על עצמה סיפרה שהיא אם שכולה, ואורחים בבית המלון ראו אותה פותרת תשבצים, קוראת עיתונים ומשחקת בקלפים. כמו כן, היא פרסמה מודעה בטיימס שבה התבקשו ידידים ובני משפחתה של תרזה נידל – השם הבדוי שבחרה לעצמה – לכתוב לתיבת דואר שצוינה במודעה. זהותה של אגתה כריסטי נחשפה בסופו של דבר כשעיתונאי שזיהה אותה פנה אליה בשמה האמיתי, והיא השיבה לו…

אגתה וארצ'י כריסטי

 

לאחר שהתגלתה שבה כריסטי לחייה הרגילים. כעבור שנתיים התגרשה מארצ'י כריסטי, טייס לשעבר שנלחם במלחמת העולם הראשונה, בימים שהיא עצמה שירתה כאחות. את שם משפחתו המשיכה לשאת ולפרסם גם אחרי שנישאה שוב.

על הפרשה הכאובה סירבה לדבר בפומבי, אבל דומה שלא רק שלא הזיקה לה, אולי אפילו העצימה את הצלחתה. אגתה כריסטי כתבה 78 ספרים. רבים מהם עובדו לסרטי קולנוע, תורגמו ל-103 שפות ונמכרו עד כה בכ-2 מיליארד עותקים. הנתונים הללו מקנים לה את שיא גינס במכירות לסופר. את הדמויות שיצרה, הרקול פוארו והבלשית החובבת גברת מרפל, מכירים ואוהבים חובבים של ספרי מתח ברחבי העולם.

גם הסיפור המסתורי שיצרה בעלילת חייה לא נשכח. לפני כשנה יצא אל האקרנים סרט של דיויד פינצ'ר, "נעלמת" בכיכובו של בן אפלק. הסרט הוא עיבוד של הספר Gone Girl, נעלמת, שהתבסס על פרשת היעלמותה, והוא מוכיח עד כמה היא ממשיכה לסקרן אנשים גם כיום, כמעט תשעים שנה לאחר מעשה.

טור על סופרות באקס נט

הסרט "פרינסס": סיפור זהיר מדי על הבגידה הכי קשה

הסרט "פרינסס" מבקש לגעת במצוקתה של ילדה קורבן. לעצב את העצב הבלתי נסבל של נפגעת גילוי עריות. זאת אינה משימה של מה בכך. כדי לעשות זאת הוא מתנתק מהמציאות הריאלית. ספק קיים בה, ספק מרחף מעליה, נוגע ונמלט מפניה אל דממה הזייתית, אפלה, שאין בה כמעט מעשים של יום יום.

שלושה אנשים מאכלסים דירה קטנה: אימא רופאה. מיכאל, הגבר שלה ואדר, בתה בת השתים עשרה. הסרט נפתח בתמונה שאין בה שום תמימות. האימא מעירה את הילדה משנתה. הילדה מתהפכת. מסרבת להתעורר. האימא נוגעת,  מפצירה, כאילו רק מלבבת, אבל משהו בנגיעות הללו מטריד, מוגזם, לטפני מדי, כמעט פולש מדי בתובענות לא אימהית.

ואז מתגלה התמונה הרחבה יותר: במיטה הזוגית ישנו הלילה שלושה: הגבר, האישה, הילדה.

בלילות היא מתגנבת למיטתם. בהתחלה נדמה שהיא מבקשת להצטרף. אחרי כן מתברר שהיא לא יכולה לשאת את הקולות הבוקעים מחדרם, מנסה לבלום אותם, לעצור את המעשים הטורדים את מנוחתה המתרחשים קרוב כל כך אליה, מעבר לקיר הדק, מול הפתח הפעור – האם ייתכן שהם באמת רוקדים כך לעיניה בעירום, ומתעלסים? האם ייתכן שהיא נכנסת למיטתם ממש בשעת המשגל והם ממשיכים בו, כמעט בלי לבלום את עצמם? מי פוגע בילדה הזאת, הנוכחות המינית המופגנת של שני המבוגרים? האימא הפתיינית, המתגרה? הגבר נטול העכבות שכולו יצרים פרוצים, שמתיר לעצמו כל מעשה שעולה על דעתו?

תמימותה של הילדה הופרה מזמן. היא שומעת. היא רואה. מה מתרחש שם, בבית הזה?

הרמז היחיד למציאות ריאלית מתרחש הרחק מהבית: בבית הספר למחוננים שבו לומדת הילדה מודאגים מהיעדרויותיה הרבות. אם לא תתחיל ללמוד, מאיים המורה, לא תוכל להישאר בבית הספר הזה. לתדהמתה של הילדה האימא מסכימה אתו. תומכת בהסתייגויותיו ובספקותיו. מחוץ לכיתה היא מתפארת: לא יעיפו אותך בזכותי, כי עכשיו המורה מרחם עלייך. הבגידה האימהית טוטלית. במקום להיאבק למען בתה, במקום לעזור לה למצוא את הכוחות כדי להתמודד עם מה שילדה בת שתים עשרה אמורה לעשות, היא מסתפקת במלמולי הטפה חסרי משמעות על כך שאדר חייבת ללכת לישון מוקדם, לקום בזמן, ללמוד – אבל בעצם מפקירה אותה לסטיותיו של הגבר חסר המעצורים שנשאר אתה בבית, משחק אתה, כביכול, מעורר בה סקרנות ותשוקה בטרם זמנה, ואת הרצון לברוח ממה שמושך ודוחה אותה, לראות, לעצום את העיניים, לדעת, לא להבין.

תגובתה הצפויה של האימא למה שהגבר הזה מעולל לבתה: "הוא בן הזוג שלי," היא צורחת על הילדה. "את אשמה. את משחקת אתו במשחקים מלוכלכים," וההטעיה האולטימטיבית: "אולי היו דברים מסוימים שלא פירשת נכון…." אכן, כך מגיבות האימהות שמפקירות את בנותיהן.

ואיך בוגד הגבר? לא רק במעשים. גם בדיבורים. משמיע את דברי הרמאות המוכרים כל כך: "את הייצור הכי יפה שראיתי אי פעם," הוא אומר לילדה, "זה הרגע הכי יפה בחיי." לא רק הגוף נאנס. גם הנפש חייבת להתבלבל, כך מגיעות ההטעיות: שיא האכזריות יתלווה לסתמיות שבה מגלגלים מילים נאצלות בתוך זוהמה, ומאבידים מהעולם את כל היופי האפשרי לא רק מההווה, אלא גם מהעתיד: אם הרגע הכי יפה של מי שאמור להיות דמות אב מסתכם באלימות, חדירה בכוח, נסיגה מהירה וחזרה אל מיטתה של האם, שמקבלת אותו לזרועותיה המנומנמות כמי שאינה יודעת מה אירע לפני רגע מעבר לאותו קיר דק שאינו בולם גם את אנחותיה הליליות, מה הוא רגע מכוער? ומי תדע להבדיל ביניהם?

כוחו העיקרי של הסרט נובע מכישרונה המופלא של השחקנית המגלמת את דמותה של הילדה.

שירה האס מפעימה בקשת המדויקת והאינסופית של הבעות הפנים שלה. תמיהה. אימה. סקרנות מפוחדת. גועל. תדהמה. היא ילדה חכמה. היא ילדה מבוהלת. היא יודעת ולא מתירה לעצמה להבין. היא צוחקת ונאבקת. מבקשת להיחלץ מהביצה האפלה שהמבוגרים משקיעים אותה בה, ואין מושיע.

חולשתו של הסרט בכך שהוא זהיר מדי. אולי כדי לא להיות בוטה, אולי מתוך חששות אחרים, החליטה הבמאית להתהלך במחוזות המפחידים פחות של עולם הזוי. שם, כשלא ממש ברור מה אמת ומה דמיון, מה קורה ומה נדמה, אפשר למצוא מפלט מפני הזוועה.

אכן, חומרת הבגידה של האימא מצטיירת כמעט כפי שהיא בחיים, אבל גם היא  נוגעת בעצם רק בקצה הזוועה. אימהות אמיתיות שמאפשרות פגיעות כאלה אינן חסות על בנותיהן אף לרגע (הנה קישור לתוכניתה של גל גבאי "אימא איפה היית). אינן חוששות מפניהן. הן מפקירות באמת, מאוד ולגמרי. רבות מהילדות הנפגעות מושלכות מהבית (הנה למשל כתבה בעיתון הארץ המציינת כי יותר מ-80% מהנערות המופנות למעון "צופיה" היו קורבן לגילוי עריות).

גילוי עריות אמיתי הוא דווקא כן עניין בוטה ומחריד. מדוע, למשל, בחרה הבמאית בדמות של גבר שאינו אביה של הילדה? האם החליטה לעשות חסד עם הצופים, כי ידעה שלא יוכלו להתמודד עם החלחלה הגלויה, כפי שהיא? עם אבא אונס? עם הטירוף והרוע שפוקדים ילדות רבות בבתים רבים ממש ברגע זה?

לטעמי מחלישה את הסרט גם כל ההסתתרות מאחורי דימויים, סמלים וספקות עלילתיים – האם הנער שמצטרף בשלב מסוים אל המשפחה אמיתי או  שהוא יציר דמיונה של הילדה? האם יכולתו לעמוד בפני הגבר הפוגע מסמנת את הגבול שהילדה למדה סוף סוף לשים? מדוע אם כן לעשות זאת בהסוואה ובאטיות לא טבעית, במקום לספר סיפור גלוי, אמיץ, עם דמויות ממשיות שיש להן חיים אמיתיים, במגע עם המציאות, לא דרך פריזמות של הזיה, לא דרך חלונות חצי שקופים, מרוחקים, אלא מקרוב, כמו שהן, מעוררות הזדהות, ממשיות?

בעיניי הסרט מחמיץ במידה רבה את ההזדמנות לומר את הדברים החשובים שמסתתרים בו עמוק מדי מתחת לפני השטח.

jokopost

גשם בירושלים

פרק 25
איך הפרוקוטור ניסה להציל את יהודה איש-קריות

החושך שבא מן הים התיכון כיסה את העיר השנואה על הפרוקורטור. נעלמו הגשרים התלויים שחיברו את בית המקדש עם מגדל אנטוניוס המפחיד, ירדה מן השמים תהום רבה והציפה את האלים המכונפים מעל להיפודרום, את ארמון החשמונאים על חרכי הירי שלו, את השווקים, הפונדקים, הסמטאות, הבריכות…  אבדה עירשלם, העיר הגדולה, כאילו לא הייתה קיימת בעולם. הכול נבלע בחשכה, שהפחידה כל חי בעירשלם וסביבותיה. העננה באה מכיוון הים לפנו ערב, ביום הארבעה עשר בירח האביבי ניסן.

גחונה הכבד עלה על הר הגולגולת הקירח, שם דקרו התליינים בחופזה את המוּצאים להורג; היא רבצה במלוא כובדה על בית המקדש בעירשלם, הזדחלה בזרמים עשנים מעל הר הבית והציפה את העיר התחתית. היא נשפכה לתוך החלונות והניסה מן הרחובות המעוקלים אנשים לבתיהם. היא לא מיהרה להיפרד מלחותה ולעת עתה נתנה רק את אורה. את את תבשיל העשן השחור פילחה ופרמה האש, ומייד האמיר אל על מן העלטה האטומה גושו העצום של המקדש, במעטה קשקשים זוהר. אלא שהאש דעכה בין רגע, והמקדש שקע במצולות החשכה. לעיתים צמח ממנה וצלל לתוכה שוב, וכל פעם התלוו לצלילה זו רעמי אסון.

ריצודי זוהר אחרים הקימו מן המצולות את ארמונו של הורדוס הגדול, שניצב על הגבעה המערבית כנגד בית המקדש. ופסלי זהב מפחידים, חסרי עיניים, האמירו אל הרקיע השחור, פושטים אליו את ידיהם. אבל האש השמיימית נסתתרה שוב, ומהלומות רעם כבדות הדפו את אלילי הזהב אל תוך החשכה.

גשם שוטף פרץ פתאום, והסערה הייתה להוריקן. במקום שבו, בסביבות הצהריים, סמוך לספסל השימש, שוחחו הפרוקורטור והכוהן הגדול, – נשבר עץ ברוש במכה שדמתה להתפוצצות, כאילו היה מקל הליכה. יחד עם רסיסי המים והברד הוטחו למרפסת ורדים תלושים, עלי מגנוליות, זרדים קטנים וחול. ההוריקן עינה את הגן. […]

פילטוס השתרע על משכבו באפלולית הסערה, מזג לו יין לכוס, שתה בלגימות ארוכות, נגע מזמן לזמן בלחם, פורר אותו, בלע ממנו גושים קטנים, מצץ מדי פעם צדפות, לעס לימון ושתה שוב מכוסו.

אילמלא שאגת המים ומהלומות הרעם, שאיימו  לפחוס ולשטח את גג הארמון, אילמלא תיפוף הברד שניתך על מדרגות המרפסת – היה אפשר לשמוע את הפרוקטור ממלמל דבר מה, בפנותו אל עצמו. ואילו היו הבזקיה המרטיטים, הלא יציבים, של האש השמיימית הופכים לתאורה קבועה – הצופה מהצד היה יכול לראות שפני הפרוקורטור ועיניו הדלוקות מנדודי שינה ומיין – מביעים קוצר רוח. וגם שהפרוקורטור לא רק מסתכל בשני ורדים לבנים ששקעו בשלולית האדומה, אלא גם מפנה בקביעות את פניו אל רסיסי המים ומטחי החול, שהוא מצפה למישהו, ורוחו קצרה עליו.


מיכאל בולגקוב, האמן ומרגריטה, ידיעות ספרים, סדרת פרוזה. לעברית: פטר קריקסונוב

 

מאיה ערד, "העלמה מקזאן": של מי היד המכוונת?

בהתחלה חשבתי שכמו שבספרה הראשון מקום אחר ועיר זרה פסעה מאיה ערד בעקבות פושקין, כך היא מקבלת בספרה החדש השראה מג'יין אוסטן. ברומן המחורז ההוא, העשוי לתפארת, כולו מדויק שנון ומעוצב, התכתבה ערד עם הפואמה המונומנטלית "ייבגני אונייגין". האם העלמה מקזאן   הוא מעין גרסה ישראלית עכשווית של גאווה ודעות קדומות? גם כאן מתפתח סיפור אהבה שיש בו מאבק בין המינים, גם כאן יש החמצות ואי הבנות, ומתעוררת ציפייה שבסוף העלילה תגיע ההתרה המקובלת – הצעת הנישואים המיוחלת, הטובות ינצחו ויגיעו אל האושר ואל הפתרון האפשרי היחיד: חתונה עם הגבר המתאים.

 

גיבורת הספר, עידית, אפילו רומזת על כך בעיסוקה ובמאווייה: היא מורה לאנגלית שהחלה בכתיבת הדוקטורט שלה שעסק בנישואים בספרות של המאה התשע עשרה. היא עצמה מזכירה כמה פעמים את מר דארסי הנכסף, האב-טיפוס לגבר הבלתי מושג שמופיע, בסופו של דבר, אם רק יודעים לחכות לו בסבלנות.

אבל לא, הסיפור בספר העלמה מקזאן מסרב ללכת בתלם הזה. הוא  מוביל את עידית ואת הקוראים דרך כל המהמורות כדי להגיע אל סוף אחר, שאליו, כך מתברר בדיעבד, הוא מתכוונן. עידית תצטרך לגלות שאת משמעות חייה תמצא במקום אחר לגמרי.

וכן, הסופרת תיקח אותה לשם בביטחון גמור. יש להוסיף, למרבה הצער, בביטחון רב מדי. כי לאורך כל הסיפור אפשר לחוש ביד המכוונת המובילה את העלילה ואת ההתרחשויות, גם אם הסיפור כתוב בגוף שלישי ועובר כל הזמן בין התודעות השונות.

כדי שעידית תצליח להשתנות ולמצוא את אושרה, מאלצת אותה מאיה ערד לעבור רצף של תסכולים, כישלונות ומפחי נפש. הנה היא מוותרת בלית בררה על אהבת חייה ומחליטה ללדת ילד מחוץ לנישואים, אבל בדרך לשם נתקלת בשרשרת של התרחשויות שמעל כל אחת מהן כמו תלויה מעין תווית נושא: עידית מנסה להגיע להסדר עם ידיד נעוריה שחי בקשר זוגי עם גבר, אבל בן הזוג שלו מסכל את התוכנית. התווית היא אם כן "זוגיות הומוסקסואלית". עידית יוצרת קשר עם גבר אחר, מקסים ומושלם, אבל אז מסתבר לה להוותה שהוא נשא HIV. התווית היא: איידס והשפעתו על בני האדם. היא מנסה למצוא גבר להורות משותפת בפורומים באינטרנט: התווית: מוזרויותיהם של גברים במרחב הווירטואלי. היא פונה להורים שבנם מת ממחלה: התווית היא נואשותם של הורים שכולים שלא לאבד את הסיכוי לסבאות.

כל אחד מהמפגשים הללו מתרחש כמו כדי להציג עוד פן, עוד היבט המביע את תחושותיהן של רווקות בישראל בימינו והתלאות שהן נאלצות לעבור. שוב ושוב מתעוררת תחושה של בימוי, כאילו חשים בנוכחותה של היד המזיזה את השחקנים על הבמה, במקום שהם יחיו את חייהם, ייסחפו, יניעו את עצמם ולא יחכו לה כדי שתגיד להם לאן עליהם ללכת, מה עליהם לעשות, לומר, לחשוב.

עד כדי כך, שבמקומות רבים בסיפור לא נותר די סבטקסט, כי הדברים נאמרים ישירות. הנה למשל –  "קשה להאמין שעידית המפונקת, המרוכזת בעצמה, הצליחה להכניס שינויים עצומים כאלה בחייה," אומר מישהו את מה שהקורא אמור להבין בכוחות עצמו.

ואגב האמירה הזאת, אין להכחיש: עידית באמת מפונקת ומרוכזת בעצמה. מזמן לא נתקלתי בדמות ספרותית מעצבנת כל כך כמוה. הביקור בעולמה הפנימי של האישה הנעלבת, הפגיעה, חסרת האונים, הקנאית, המסתגפת, כמעט בלתי נסבל. מתחשק לרגעים לצעוק לה – מה, את עיוורת? את לא רואה מה קורה סביבך? אולי תפסיקי כבר עם השטויות שלך? ומה את יושבת בקיץ וסובלת מול מאוורר שמערבל אוויר לח וחם, תיקני כבר מזגן, ותאכלי משהו!

אכן, עידית משתנה, ובעצם על כך הספר: על ההשלמה שלה, על הלמידה. על ההבנה שהחיים הם כאן ועכשיו, לא תוכנית שצריך לחכות לה כל הזמן, ובעיקר – על ההכרח להתפשר, אבל למרבה הצער הדרך המובילה אל העמודים האחרונים בספר לא ממש אמינה. שוב ושוב מתרחשים דברים לא מתוך היגיון פנימי, אלא כצירופי מקרים שמצטרפים בדיעבד לכלל תבנית מסודרת מאוד, ובעצם – מסודרת מדי. כי כן, בסופו של הספר מבינים לאן הוליך הכול. מה הייתה מטרת כל הסבל, מה השיא שאליו מבקשת הסופרת להוביל.

אמנות אמורה להיות אוסף לא אקראי של פרטים נבחרים שיוצרים ביחד מכלול המוליד משמעות. במקרה של העלמה מקזאן המכלול אקראי מדי, והמשמעות מוכתבת מראש.

ועם זאת, ולמרות כל ההסתייגויות, אי אפשר להכחיש: הספר ממשיך לרתק לכל אורכו. בשל התהייה לאן בעצם הוא מוביל, מה מטרת כל ההתנסויות הללו, מה הוא רוצה להגיד, לא ויתרתי עליו, והגעתי עד סופו.

למי שקראה את כל ספריה הקודמים של מאיה ערד היה מעניין ואף משעשע לפגוש רמזים מהספר אמן הסיפור הקצר, רומן ארס פואטי שעוסק, כפי ששמו מעיד עליו, באמנות הכתיבה.

כך למשל היא מרחיבה את אחד הסיפורים הקצרים מהספר ההוא, וגם מיישמת המלצות של אחת הדמויות משם.

"'המספר של אלף לילה ולילה,'" אומרת אותה דמות, משתמש במיומנות באמצעי אמנותי המכונה התקה, או נוהג "לקרוא לזה בכינוי סתום. נגיד, עשו מה שעשו. או פשוט 'זה'." הנה אצל צ'כוב "'הם הולכים לחדר שלה ואז פתאום צ'כוב אומר, אחרי זה הם אכלו אבטיח. אחרי מה? את זה הוא לא אומר. לך תבין בעצמך.'"

"'אז לא לכתוב על סקס,'" מסיק בן השיח שלה, סופר שטוף תשוקה, והיא "משכה בכתפיה, 'תעשה מה שאתה רוצה, אני לא מורה לכתיבה יוצרת.'"

בסצנת ההתייחדות קיבלה ערד את ההמלצה שלא נאמרה במפורש. כמו אצל צ'כוב גם בספרה מגיעים בני הזוג אל דלת חדר השינה, המסך יורד והקוראים מנועים מלדעת מה בעצם התרחש שם, בין הסדין לשמיכה, במשך הלילה.

אין ספק שמאיה ערד כותבת מיומנת מאוד. יאמר בכנות: את הספר אי אפשר להניח, וסופו, גם אם הוא מתוכנן מדי, הסב הנאה אפילו לקוראת הביקורתית.

קארן בליקסן – איזק דינסן: מה היו אומרים הילידים על זיכרונותיה מאפריקה

קארן בליסקן, ילידת דנמרק, כמעט בת חמישים, בעלת תואר אצולה, יושבת על המרפסת בבית חד קומתי מעוטר בגג  רעפים אדומים. הבית ניצב בשולי מטע גדול של עצי קפה, שאותו היא מנהלת עם בעלה, לא הרחק מניירובי שבקניה. לאפריקה הגיעה בשנת 1914, לאחר שנישאה לדודן שלה, הברון השוודי בְּרוֹר בליקסן-פיינקה, סופר וציד של חיות בר גדולות, שדמותו העניקה כנראה השראה להמינגווי בסיפור "חיי האושר הקצרים של פרנסיס מקומבר".

היא נושאת מדי פעם מבט אל הרי נגונג הנישאים מולה, אבל לעיניה מצטיירים נופים אחרים. היא משוטטת בדמיונה באירופה האריסטוקרטית שלפני מאה ומאתיים שנה, רוקמת אגדות על אהבה וחלומו, כותבת את ספרה הראשון, שבעה סיפורים גותיים.

בעוד כמה שנים, כשתשוב למולדתה, תוכל לראות בעיני רוחה את המציאות הסובבת אותה ברגעים אלה. דווקא שם, בביתה שבדנמרק, תכתוב את ספרה המפורסם ביותר, זיכרונות מאפריקה. יש ביבשת הזאת "משהו שמשכיח את כל צער ומעורר תחושה ששתית חצי בקבוק שמפניה – בעבוע שממלא את כולך בהכרת תודה על היותך בחיים," כתבה לימים, וסיפרה כי "החיים באפריקה היו עשירים מבחינות רבות – נופים, אלפי סוסים וכלבים, והמוני משרתים"… עוד כתבה כי "אנשים לבנים שחיים זמן רב בחברת ילידים בלבד, מתרגלים לומר את אשר על לבם, מאחר שאין להם שום סיבה או הזדמנות להעמדת פנים. ואחרי שהם נפגשים שוב, הם משמרים בשיחתם את גוון הדיבור הילידי…" עוד תיארה בליקסן את המגע שהיה לה עם האפריקנים, ששימשו לה לטענתה קהל מצוין. ללבנים, כך טענה, כבר אין סבלנות להאזין לסיפורים, "אבל אוזנם של הילידים עדיין קשובה. סיפרתי להם כל הזמן סיפורים מכל הסוגים. וכל מיני שטויות. התחלתי עם, 'פעם היה איש שהיה לו פיל עם שני ראשים…' והם היו מיד להוטים לשמוע מה עוד יש לי לומר. 'כן? אבל גיברת, איך הוא מצא אותו, ואיך הוא הצליח להאכיל אותו?' או דברים מהסוג הזה. הם אהבו המצאות כאלה."

קארן בליקסן חיה שבע עשרה שנה באפריקה, אבל נאלצה לשוב לארצה כדי לקבל טיפול רפואי, לאחר שחלתה בעגבת. ממי נדבקה? כנראה מהבעל, שממנו התגרשה. (גם אביה חלה בעגבת, והתאבד כשהייתה בת עשר). במשך שנים אחדות ניסתה לנהל את החווה בכוחות עצמה, אבל לא עמדה במשימה. בערוב ימיה, על ערש דווי, הודתה כי הייתה מוותרת על הכול אילו רק יכלה לצאת שוב לאפריקה למסע ציד בחברת בְּרוֹר, שכבר הלך מזמן לעולמו.

שמה היה אמנם קארן בליקסן, אבל היא התפרסמה בשמות אחרים. ספריה הופיעו בשמות עט שונים. הידוע שבהם היה איזק דינסן. יש הסוברים כי הצורך שלה להסתתר כך מאחורי שמות בדויים נבע מההתנסות של אחותה, שגם היא כתבה ספרים, אך לא זכתה להכרה. ייתכן שקארן בליקסן העדיפה לא להסתכן, לא לצאת אל העולם בזהותה האמיתית. דינסן היה שם נעוריה, ואת השם איזק, כך הסבירה, נטלה מהתנ"ך, מתוך הפסוק "וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק, עָשָׂה לִי אֱלֹהִים, כָּל-הַשֹּׁמֵעַ, יִצְחַק-לִי". בראיון שהעניקה בשנת 1960 אמרה כי המחשבה על כך שהעולם כולו יצחק אתה שימחה אותה. (נראה כי החמיצה את הפרשנות האפשרית, לפיה הצחוק שעליו דיברה שרה לא היה אלא חששה מהלגלוג שתספוג מי שלעת בלותה הייתה לה עדנה…). הדעת נותנת כי בחירתה בשם לא נשי הייתה מכוונת. כנראה שכמו סופרות אחרות (ג'ורג' אליוט, ז'ורז' סנד), סברה שמוטב לה לחסות מאחורי זהות גברית. בדויה.

את אחד מספריה, הנוקמים המלאכיים,  שאותו כינתה "הילד הלא חוקי שלי," כתבה בזמן הכיבוש הנאצי של דנמרק תחת הפסבדונים פייר אנדז'רל. את אחוזתה פתחה באותם ימים בפני פליטים יהודיים, וברומן שכתבה הביעה את זוועות הכיבוש באמצעות סיפור אלגורי. ספר אחר שלה,  סיפורי חורף, הוברח דרך שוודיה בשנת 1942, פורסם בארצות הברית במהדורת כיס קטנה והוענק ללוחמים אמריקניים שהרבו לכתוב לה מכתבי תודה.

דניס פינץ' הטון, מאהבה של קארן בליקסן

קארן ודניס

נראה כי לתודעה הציבורית חדרה בעיקר בזכות שני עיבודים לספריה, שנהפכו לסרטי קולנוע מצליחים: "זיכרונות מאפריקה," משנת 1985, בכיכובם של מריל סטריפ ורוברט רדפורד זכה בשבעה פרסי אוסקר, כולל הפרס לסרט הטוב ביותר ו"החגיגה של באבט" זכה שנתיים אחרי כן בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. (התסריט של הסרט "זיכרונות מאפריקה" שונה בפרטים רבים מהספר. כך למשל מודגשת בו מאוד פרשת האהבים שניהלה בליקסן עם ציד אנגלי עמו חיה עד שנהרג בתאונת מטוס. בסרט שיחק אותו כאמור כוכב הקולנוע האמריקני, רוברט רדפורד. בתחילתם של הצילומים דיבר רדפורד במבטא אנגלי, אבל הבמאי, סידני פולק, שינה את דעתו, ורדפורד נאלץ להקליט מחדש חלק מהדיאלוגים.)

מריל סטריפ ורוברט רודפורד בסרט "זיכרונות מאפריקה"

 

קארן בליקסן, או איזק דינסן, הייתה במשך שנים מועמדת לפרס הנובל לספרות, אך לא זכתה בו. בשנת 1954 כשהוענק הפרס לארנסט המינגווי, מחה הסופר והצהיר שדינסן הייתה ראויה לו הרבה יותר.

מתוך הסראט "החגיגה של באבט"

 

"לדעתי," נהגה לומר, "אפשר לשאת כל כאב אם הופכים אותו לסיפור או מספרים עליו."  אין לדעת אם הילידים ששירתו אותה והאזינו לסיפוריה, והחיות שאהבה לצוד, יכלו להזדהות עם תפיסת העולם הזאת.

קארין בליקסן מציגה לראווה פרוות נמר שצדה בעצמה

טור על סופרות באקס נט

פרימו לוי, "השוקעים והניצולים": מהלך הגיוני או טירוף קיבוצי?

נחזור ונהרהר בשנים ההן, שהחריבו את אירופה ולבסוף את גרמניה עצמה ונסתייע לשם כך בחוכמה שלאחר מעשה; כך נמצא ששתי הערכות נאבקות בנו: האם היינו עדים למהלך הגיוני של תוכנית לא-אנושית, או להתגלות […] של טירוף קיבוצי? הגיון שבהסכמה עם רשע, או היעדר הגיון?

משטר לא אנושי מפיץ את אי-אנושיותו ומרחיבה לכל הכיוונים; גם, ובמיוחד, כלפי מטה; למעט התנגדויות של בעלי אופי מחושל במיוחד, הוא משחית את קורבנותיו ואת יריביו כאחת.

אמה רייס, "אני באה משם": מה קרה לילדה בת הארבע שטיפלה בתינוק

"אני חושבת כמוך שילד בן חמש שחי חיים רגילים, לא יוכל לשחזר בקלות כזאת את ילדותו. אנחנו, אלנה לא פחות ממני, זוכרות אותה כאילו התרחשה היום, ואת הסיבה אינני מסוגלת להסביר. דבר לא נעלם מאתנו, לא המחוות, לא המילים, לא הרעשים, לא הצבעים, הכול כבר היה לנו ברור."

אמה רייס, ציירת ילידת קולומביה, כתבה כך באחד מעשרים ושלושה המכתבים שתועדו בספר אני באה משם ונהפכו לרומן המגולל את סיפור ילדותה.

אכן, הפירוט הרב שבו מספרת אֶמה רייס על מה שעבר עליה ועל אלנה אחותה מעורר השתאות. הוא מעלה על הדעת את העדויות של ניצולי שואה, למשל כמו אלה שהעידו במשפט אייכמן, שש עשרה שנה אחרי תום מלחמת העולם השנייה. קשה לפעמים שלא לתהות איך הזיכרונות נותרו ברורים כל כך, איך הצליחו העדים לשחזר את המראות, המקומות, המפגשים והאירועים.

נראה כי התנסויות כה טראומטיות אינן מתפוגגות מהזיכרון. הן נחרתות בו עד כדי כך, שלמעשה אינן נשארות בעבר, אלא מתקיימות במעין הווה מתמשך, ואין דרך לנוס מפניהן, גם לא ממרחק רב של מקום ושל זמן.

אני באה משם
הוצאת זיקית, לעברית: סוניה ברשילון

אֶמה רייס מתארת בסדרת המכתבים כיצד בהיותה ילדה כבת ארבע או חמש התגלגלה ביחד עם אחותה, שהייתה לא גדולה ממנה בהרבה, לחיים במנזר. עד אז חיו השתיים עם אישה, "הגברת מריה" שהייתה אולי אמן, אין לדעת. את המילה אימא, אבא, הורים, את המושג משפחה, לא הכירו מעולם. עד שהגיעו למנזר הספיקו לעבור התנסויות בלתי אפשריות כל כך, עד שקשה להבין איך שרדו, איך לא איבדו את שפיות דעתן. היה למשל התינוק שילדה "הגברת מריה", והזניחה אותו כמעט כליל. אֶמה, אז רק בת ארבע, הייתה היחידה שטיפלה בו, האכילה אותו, ניקתה אותו. יש תיאור מבט אחד של עצב תהומי שהיא זוכרת, שלה ושל התינוק, שאת המחשבה על ייסורי חייו הקצרים אי אפשר בכלל לשאת, גם לא את מה שעבר על הילדה שהייתה עדה לרגע שבו ננטש. הכאב שעליו היא מספרת, אובדן היכולת שלה לצעוק, הייאוש שחשה והשתיקה, במשך כמה ימים לא יכלה כלל לדבר, כל אלה נדמים כמו שיא הזוועה שאפשר להעלות על הדעת, אבל זאת רק ההתחלה.

כי זמן לא רב אחרי כן גם אֶמה ואחותה ננטשו, ונקלעו לחיי עבדות במנזר שבו נדרשו, כמו עשרות ילדות אחרות, לתת הרבה מאוד כדי להרוויח את הלא כלום שקיבלו בתמורה. כמה מעט אהבה הייתה שם, וכמה רשעוּת. אמה רייס מפליאה לתאר את חיי היומיום, את האכזריות והניצול. את ההשתוקקות והכמיהה לחיים "בעולם". את רגעי החסד הקצרים מאוד, כשמישהי שמה לב. כשמישהי הפגינה חום אנושי. אחד הסיפורים הנוגעים ללב במיוחד הוא על ילדה חדשה שהגיעה למנזר, והראתה לאֶמה, ואחרי כן גם לילדות האחרות, את האח הקטן שלה, שאותו הגניבה אתה למנזר: בובה קטנה שהייתה רעבה מאוד, וידעה בתמורה לאוכל שהילדות הגניבו לה מתוך המנות הזעומות שלהן לספר סיפורים על ארמונות, בתים, על האנשים בחוץ: פתח קטן שנפתח בפניהן אל חיים שלא יכלו לדעת עליהם מאומה.

המנזר היה בעצם מפעל ריווחי מאוד של עבודות רקמה. הילדות הועבדו בפרך, ולא הורשו אפילו להצטרף לדבקות הדתית של הנזירות – היה רגע שבו החליטה אֶמה שהיא רוצה להפוך לנזירה, אבל סירבו בתקיפות לתחינותיה: מאחר שלא ידעו מה מוצאה ואם הוריה היו נוצרים, מנעו ממנה את האפשרות להקדיש את עצמה לחיים של הסתגפות. ומזל שכך. כי אחרי מה שתואר במכתב האחרון – בריחתה מהמנזר – החלו חייה האמיתיים. אחרי שנדדה ברחבי אמריקה הלטינית, הגיעה אֶמה רייס לפריז. היא זכתה במלגה, למדה ציור, נהפכה לאמנית מצליחה, התיידדה עם אמנים ואינטלקטואלים כמו סארטר, אלזה מורנטה, אלברטו מורביה, דייגו ריברה ואחרים, נישאה לרופא צרפתי שגר בקרבת בורדו, הציגה תערוכות ברחבי העולם וזכתה בערוב ימיה לקבל מממשלת צרפת את אות מסדר הכבוד לאמנויות ולספרות הצרפתית. (אמה רייס נולדה בשנת 1919 ומתה בגיל 84).

הפרטים הללו אינם כתובים ברומן עצמו אלא באחרית הדבר שהוסיף עורך בשם דייגו גרסון. חייה של אמה רייס עוררו את סקרנותו והוא התחקה אחרי העובדות המסוּפרות במכתביה, ותיאר גם מה עבר עליה בהמשך.

ציור מאת אמה רייס

הספר אני באה משם נראה למבקרת רות אלמוג בלתי אפשרי כל כך, עד שהיא הטילה ספק בעצם הזהות של המחברת, וחשדה בה שהיא "בדיה" או "תחבולה שאיזה סופר המציא". האוצר יונה פישר הגיב על כך וסיפר כי הכיר את אמה רייס היטב והיה מיודד אתה במשך ארבעים שנה. פישר אישר את הדברים שסיפרה, כולל את השמועות שהתהלכו סביבה (היא סירבה לאשר או להזים אותן בפומבי) כאילו הייתה נכדתו האינדיאנית למחצה של רודן קולומביה, רפאל רייס.

ביום ששתי הילדות נקלעו למנזר אמרה אלנה לאֶמה, "אם תדברי על הגברת מריה ארביץ לך." אכן, שתיהן שתקו. מעולם לא סיפרו מאומה על עברן, על מה שקרה להן, על מי נטש אותן וכיצד. הן לא אמרו אף מילה על הילדים האחרים שננטשו לפניהן, על הרעב וההזנחה, על תחושת האשם המתמדת שהחדירו בהן בשל עצם קיומן. מעולם לא השיבו על אף שאלה. גם האֵלם הזה שגזרו על עצמן מזכיר את שתיקותיהם של ניצולי שואה, שמרביתם סירבו לשתף את הזולת במה שעבר עליהם. לפעמים הסכר נפרץ, ולפעמים הוא נשאר חתום לצמיתות.

ציור מאת אמה רייס

אני באה משם (במקור שמו זיכרונות בהתכתבות ואני תוהה מדוע שונה בעברית), הוא הרבה יותר מסתם עדות. הוא הוכחה לכך שכאשר יד אמן נוגעת בכאב ומעבדת אותו, הוא זוכה במשמעות, ובזאת אולי גם בנחמה לכותבת, ולא פחות מכך – לקורא.

ציטוט מתוך: "שיר האשה המרומה", חנוך לוין

 

הציפורים הבטיחו באביב,
רימו בסתיו,
רימו הצפרדעים,
אמרו "קְווה-קְווה",
הזכירו
את מלת הרמאות
"תקווה".

 

קוראת, צופה ומספרת

%d בלוגרים אהבו את זה: