בעוד חודשים אחדים ימלאו שלוש מאות שנה ליציאתו לאור לראשונה של הספר רובינזון קרוזו. מעניין לקרוא את מה שכתבה עליו ווירג’יניה וולף לפני מאה שנה, ויותר מכך – את מה שכתבה על מחברו, דניאל דֶפוֹ, כשמלאו לספרו “רק” מאתיים שנה.
מאמרה הופיע בקובץ המרתק The Common Reader, שיש בו אוצרות של תובנות ושנינות. רבים מספריה של וולף תורגמו לעברית, אך מאמריה טרם קובצו לספר אחד. הם מופיעים מדי פעם באכסניות שונות, ומאחר שיצירותיה הן כבר נחלת הכלל, לכבוד ולעונג לי לגעת בהן ולתרגמן לעברית. (הנה קישור ותזכורת למאמר אחר שלה, “משלח יד של נשים” שתרגמתי בעבר. הוא הופיע בספר אחר שלה).
החשש של כל מי שכותב על ספרים בני מאה שנה ויותר שמא יגלה שהוא נוגע ברוח רפאים שהולכת ונעלמת, שמא יאלץ להיות עד להתפוגגותה, מתקיים גם כשמדובר בספר רובינזון קרוזו[1], אבל באשר לו, החשש מגוחך. לרובינזון קרוזו ימלאו אמנם מאתיים שנה ב-25 באפריל 1919, אבל אין צורך לתהות אם אנשים קוראים את הספר ואם ימשיכו לקרוא אותו. מאתיים השנים שחלפו מעוררות בנו השתאות, שכן רובינזון קרוזו, הנצחי והתמידי, קיים בעצם זמן לא רב. הספר מעלה על הדעת יצירה של בני אדם אנונימיים. קשה להאמין שהוא יציר מוחו של אדם אחד, מסוים ויחיד. מי שמתפעל מכך שמלאו לו מאתיים שנה, יכול להתפעל גם ממאות השנים שחלפו מאז שסטונהנג’ נוצר. הרי לכולנו קראו בקול את רובינזון קרוזו כשהיינו ילדים, ולכן עמדתנו הרגשית כלפי דניאל דֶפוֹ וסיפורו דומה מאוד לזאת שהייתה ליוונים כלפי הומרוס. לא עולה בדעתנו לכאורה שאדם בשם דֶפוֹ התקיים, ואילו אמרו לנו שאת רובינזון קרוזו יצר אדם שהחזיק עט ביד, היינו חשים אי נוחות לא נעימה, או נותרים אדישים. חוויות הילדות הן המתמשכות והעמוקות ביותר. עדיין נדמה שלשם דניאל דֶפוֹ אין זכות להופיע בדף הכותרת של רובינזון קרוזו, ואם נציין את מלאת מאתיים השנה להיווצרותו של הספר, נתייחס לכך שכמו סטונהנג’, הוא ממשיך להתקיים.
פרסומו הרב של הספר הזיק, במידה מסוימת, לסופר שכתב אותו. אמנם הפרסום העניק לו מעין תהילה אנונימית, אבל הוא גם טשטש את עובדת היותו סופר שכתב יצירות נוספות, שאותן, אפשר להניח בביטחון, לא קראו לנו כשהיינו ילדים.
לפיכך כשהעורך של “העולם הנוצרי” קרא ב-1870 אל “הילדים והילדות באנגליה” להקים יד-זיכרון על קברו של דֶפוֹ, יד-זיכרון שברק פגע בה, נחקק על השיש כי היד הוקמה לזכרו של רובינזון קרוזו. את מול פלנדרס[2] כלל לא הזכירו. אם נחשוב על הנושאים שבהם עוסק אותו ספר, כמו גם על רוקסנה[3], קפטן סינגלטון ,קולונל ג’ק וכל האחרים, לא נופתע, אבל נחוש מורת רוח, בשל ההשמטה. ייתכן שנסכים עם מר רייט, כותב הביוגרפיה של דֶפוֹ, שטען כי אלה “אינן יצירות שאפשר להניח אותן על שולחן הקפה בסלון”. אבל אם נתנגד לאפשרות שהרהיט המדובר יהיה הפוסק האחרון בכל מה שנוגע לטעם, נתקומם כנגד הגסות השרירותית והפרסום העצום של רובינזון קרוזו שבעטיים ספריו האחרים של דֶפוֹ אינם מפורסמים כמוהו.
על כל יד-זיכרון ראויה לשמה יש לחקוק לפחות את שמותיהם של מול פלנדרס ושל רוקסנה, ולחקוק אותם לא פחות עמוק מאשר את שמו של דֶפוֹ עצמו. הספרים הללו נמנים עם הרומנים האנגליים היחידים שאפשר לכנותם, בלי שום פקפוק, דגולים. בשל חג יובל המאתיים של בן לוויתם המפורסם נשקול את גדולתם, ונגלה שיש ביניהם הרבה מאוד במשותף.
דֶפוֹ היה כבר אדם מבוגר כשהחל לכתוב רומנים, שנים רבות לפני ריצ’רדסון[4] ופילדינג[5], והיה אחד הראשונים שעיצבו את הרומן ושילחו אותו לדרכו. הצורך להתאמץ כדי להוכיח שהוא פעל לפני אותם סופרים נובע רק מכך שדֶפוֹ התחיל לכתוב רומנים מתוך תפישות אמנותיות מסוימות ששאב מעצם היותו הראשון שעסק בעשייה הזאת.
הרומן היה חייב להצדיק את קיומו על ידי כך שסיפר סיפור אמיתי והציג מוסר השכל איתן ומבוסס. “להציג סיפור מומצא – זהו בלי ספק פשע שערורייתי,” כתב דפו. “מדובר בשקר שנוקב חור גדול בלב, ואל החור הזה מחלחל בהדרגה השקר כאורח חיים.”
לכן בהקדמה, או בטקסט עצמו של כל אחת מיצירותיו, מתאמץ דֶפוֹ להתעקש ולקבוע שכלל לא נעזר בכוח ההמצאה שלו, אלא נשען על עובדות. בלהט מוסרי ביקש לתקן את המרושעים ולהזהיר את התמימים והחפים מפשע. היו אלה בלי ספק עקרונות שתאמו את נטיותיו הטבעיות ואת הכישרונות שחונן בהם. את העובדות שינן במשך שישים שנים שבהן עבר תהפוכות חיים שונות, עד שהחל להמיר את התנסויותיו לכתיבה ספרותית. “לפני זמן מה העליתי על הכתב צמד שורות המתארות תמונות מחיי,” הוא כתב: “איש לא טעם יותר חוויות / שלוש עשר פעם הייתי עשיר וגם אביון”.
במשך שמונה עשרה חודשים שהה בניוגייט, שוחח עם גנבים ועם פיראטים, עם שודדי דרכים ועם זייפני מטבעות, לפני שכתב את הספר על חייה של מול פלנדרס. אבל עובדות שנכפות עליך כאורח חיים שונות מעובדות שזללת ברעבתנות עד שהותירו בך חותם בל יימחה. לא רק שדֶפוֹ הכיר את המצוקה שמוליד העוני, ולא רק ששוחח עליה עם מי שנפגע ממנה, אלא שהחיים הלא מוגנים, החשופים למאבקים, משכו את לבו. הוא ראה בהם חומר שהולם את האמנות שלו.
בעמודים הראשונים של כל אחד מהרומנים החשובים שלו הציב את הגיבור או הגיבורה במצוקה ובדידות עצומים כל כך, עד שקיומם אינו אלא מאבק מתמשך, והישרדותם נובעת כולה ממזלם הטוב וממאמציהם. מול פלנדרס נולדה בניוגייט לאם פושעת; קפטן סינגלטון נגנב בילדותו ונמכר לצוענים; קולונל ג’ק אמנם “נולד כג’נטלמן, אבל ‘נשלח להיות שוליה של כייס'”; רוקסנה מתחילה בנסיבות משופרות יותר, אבל אחרי שנישאה כשהייתה בת חמש עשרה, הייתה עדה לפשיטת הרגל של בעלה ונותרה עם חמישה ילדים “במצב חמור יותר מכפי שאפשר להביע במילים.”
וכך, כל אחד מהנערים והנערות הללו מגיע לעולם של מאבקים. דֶפוֹ בהחלט צידד בכך. מהרגע שנולדה, למעט כחצי שנה של הפוגה, “השד הרע מכולם – העוני” הוא זה שהמריץ את מול פלנדרס, הדמות הראויה לציון מכולן. היא נאלצת התפרנס ברגע שהיא מסוגלת להתחיל לתפור, מסולקת ממקום למקום, אינה תובעת מבוראה מאומה בגין החיים הביתיים שמנע ממנה, אבל שואבת ממנו את כל מה שידוע לו על אנשים מוזרים ועל מנהגיהם.
נטל ההוכחה לזכות הקיום שלה מונח מהרגע הראשון על כתפיה. עליה לסמוך רק על חוכמתה ועל יכולת השיפוט שלה, ולהתמודד עם כל מצב חירום שמתעורר, בעזרת כללי מוסר מאולתרים שהיא מעצבת בתודעתה. הנמרצות שיש בסיפור נובעת חלקית מכך שמול פלנדרס, שהפרה בגיל צעיר מאוד את החוקים המקובלים, זוכה בחֵרות המוענקת למנודים ולדחויים. רק דבר אחד ויחיד בלתי אפשרי: אי אפשר לצפות לכך שהיא תצליח להתבסס בחיי נוחות וביטחון.
אבל גאונותו הייחודית של הסופר מתגלה מההתחלה, והוא נמנע מהסכנה המובנת מאליה: מכך שהרומן יהפוך לספר הרפתקאות. דֶפוֹ מביא אותנו להבנה שמול פלנדרס היא אישה שמתקיימת בזכות עצמה, לא כחומר שיכול להתאים לסדרת הרפתקאות. כדי להוכיח זאת היא מתחילה, כמו רוקסנה, בהתלהבות לוהטת, גם אם סרת מזל. אין להקל ראש בלהט רגשותיה רק מכיוון שהיא נאלצת להתעורר ולהינשא לגבר אחר, ואז לבחון בקפידה את מצבה ואת סיכוייה. יש להבין את הנסיבות שבהן נולדה. וכמו כל דמויות הנשים של דֶפוֹ, מול פלנדרס מחוננת ביכולת הבנה מצוינת. מאחר שאינה מהססת לשקר כשהשקרים משרתים את מטרותיה, אי אפשר להכחיש את אמיתות דבריה, כשהיא מביעה אותם. אין לה זמן לבזבז על דקויות של רגשות בין-אישיים; דמעה אחת נוטפת, רגע אחד של ייאוש מתאפשר, ואז “קדימה, הלאה עם הסיפור”. היא בעלת מזג שאוהב להתייצב בעוז מול הסופה. היא מתענגת על הפעלת כוחה. כשהיא מגלה שהאדם שנישאה לו בווירג’יניה הוא אחיה, היא מתמלאת תיעוב; היא מתעקשת לעזוב אותו; אבל ברגע שהיא מתייצבת בבריסטול, “הרשיתי לעצמי לנסוע לבאת’, כי עדיין לא הזדקנתי, ומצב הרוח שלי, שהיה תמיד שמח ועליז, נשאר כזה, עד מאוד.” היא אינה מחוסרת לב, ואי אפשר להאשים אותה בקלות ראש. אבל החיים משמחים אותה, ודמות של גיבורה תוססת וחיה מושכת אותנו אליה. יתר על כן, יש בשאפתנותה אותו נופך קל של דמיון שמציב אותה בקטגוריה של להט רגשות אציליים. אין לה ברֵרה אלא להיות פיקחית ומעשית, ועם זאת היא רדופת תשוקה לקשר אהבים ולאותן איכויות שלפי תפישתה הופכות גבר לג’נטלמן. “הייתה בו רוח אבירית של ממש, והיא ציערה אותי עוד יותר. אני נוטה יותר להיפגע מגבר בעל כבוד מאשר ממנוול,” היא כותבת אחרי ששודד דרכים הונה אותה ופגע בה. לפיכך היא גאה בבן הזוג האחרון שלה, כי הוא מסרב לעבוד כשהם מגיעים אל המטעים ומעדיף לצאת לציד, והיא נהנית לקנות לו פאות נוכריות וחרבות עם קתות מכסף “כדי שיראה מי שהוא באמת, ג’נטלמן של ממש.” גם החיבה שהיא רוחשת למזג אוויר חם הולמת, כמו גם הלהט שבו היא מנשקת את האדמה שבנה פסע עליה, וכן – סבילותה האצילית לכל דופי, כל עוד “אין בו שפלות רוחנית גמורה, יהירות, אכזריות ונוקשות, מתוך שפלות רוח קיצונית”. בעיני העולם היא ניחנה רק רצון טוב.
מאחר שאי אפשר בשום פנים ואופן למצות את רשימת התכונות והאיכויות של האישה החוטאת הזאת, נוכל להבין מדוע על גשר לונדון כינתה אותה מוכרת התפוחים של בּוֹרוֹ[6] מרי המבורכת” וחשה שערכה רב הרבה יותר מאשר כל התפוחים שבדוכנה. כמו כן, אפשר להבין איך בורו, שלקח אתו את הספר לחלקה הפנימי של החנות, קרא בו עד שעיניו כאבו.
אבל נתעכב על האותות המעידים על אופייה של הדמות, רק כדי להוכיח שמי שיצר את מול פלנדרס לא היה, כפי שנוטים להאשים אותו, סתם עיתונאי או מתעד ספרותי של עובדות שבכלל שלא הבין את הפסיכולוגיה של הדמויות שיצר. אם כי הן מתעצבות וזוכות לנפח כמו בכוחות עצמן, ודומה כאילו כל זה מתרחש בלי השפעתו של הסופר ובניגוד לטעמו האישי. הוא אינו מתעכב או מדגיש נקודה כלשהי שמצטיינת באבחנה דקה או בפאתוס; הוא חותר קדימה בקור רוח, כאילו הכול קורה בלי ידיעתו. נראה כי נגיעה של דמיון, למשל – כשהנסיך יושב ליד עריסת בנו ורוקסנה מבחינה איך “הוא אוהב להביט בתינוק ישן” – משמעותית מבחינתנו הרבה יותר מאשר מבחינתו. המחקר המודרני חשף את הצורך שיש לבני אדם לספר לאדם אחר על דברים שחשובים להם, כדי למנוע את הסכנה שידברו על אותם דברים מתוך שינה, כמו שקרה לשודד בניוגייט. דֶפוֹ מתנצל על כך שהוא סוטה מהעיקר. נראה שהִרבה כל כך לחשוב על הדמויות שיצר, עד שחי אותן בלי לדעת בדיוק כיצד הוא עושה זאת. וכמו כל האמנים הלא מודעים, הותיר ביצירתו זהב רב יותר מכפי שבני דורו היו מסוגלים לדלות מהמעמקים.
הפרשנות שאנו מעניקים לדמויות שלו הייתה מן הסתם מתמיהה אותו. אנחנו מוצאים לעצמנו פירושים שאותם הקפיד להסתיר אפילו מעצמו. הנה למשל התפעלותנו ממול פלנדרס רבה מהמידה שאנו מאשימים אותה. גם קשה לנו להאמין שדֶפוֹ קבע שהיא אשמה. הרי הוא ידע שכאשר הוא מספר על חייהם של אנשים נטושים, הוא מעורר שאלות משמעותיות מאוד, גם אם אינו מביע אותן במפורש, ומספק תשובות מגוונות, שנבעו מהעניינים שהעסיקו אותו ומהאמונות שהחזיק בהן. מאמרו העוסק ב”חינוך של נשים” מוכיח כי הקדיש מחשבות רבות ומתקדמות ביחס לתקופה שבה חי, ליכולותיהן של נשים, שהיו לדעתו גבוהות מאוד, ולאי צדק שסבלו ממנו, שהיה בעיניו חמור מאוד:
לא פעם חשבתי על אחד המנהגים הברבריים ביותר בעולם, אם סבורים שאנחנו ארץ מתורבתת ונוצרית: כוונתי לכך ששוללים מנשים את האפשרות לרכוש השכלה. אין יום שבו איננו דנים לכף חובה את בנות המין הנשי, ואין יום שאיננו מייחסים להן הבלוּת ועזות מצח. אין ספק שאילו זכו להשכלה דומה לזאת של הגברים, לא היה אפשר להאשימן בתכונות הללו.
למי שתומכים בזכויות שוות לנשים לא אכפת אולי לטעון שמול פלנדרס ורוקסנה נמנות עם הקדושות המגינות עליהן; אבל ברור: לא רק שדֶפוֹ ביקש שהדמויות הללו יבטאו כמה מהתפישות המודרניות מאוד הנוגעות בעניין זה, הוא רצה גם שהן יציגו את התפישות הללו בנסיבות שבהן קשייהן של הדמויות יעוררו בנו אהדה. אומץ לב, טוענת מול פלנדרס, הוא התכונה שנשים זקוקות לה, כמו גם לכוח “לעמוד על שלהן”; ואז היא מפגינה מיד את היתרונות המעשיים הנובעים מכך. רוקסנה, גברת שעוסקת באותו מקצוע, טוענת בתחכום נגד העבדות הצפונה בחיי נישואים. היא “עוררה עניין חדש בעולם”, אמר לה הסוחר; “זאת הייתה דרכה לטעון כנגד נוהג שכיח ומקובל.”
אבל דֶפוֹ הוא הסופר האחרון שאפשר להאשימו בהטפה בוטה. רוקסנה ממקדת אליה את תשומת לבנו כי למרבה השמחה אינה מודעת לכך שהיא, במידה רבה, משמשת דוגמה לבנות מינה, ולכן היא חופשייה להחזיק באותו חלק של הטיעון שלה שיש בו “צליל מרומם שבכלל לא חשבתי עליו מלכתחילה”.
היא מכירה בחולשה שלה עצמה, ומאחר שהיא בוחנת את המניעים שלה בכנות, היא מוסיפה להיות רעננה ואנושית בזמן שהקדושים המעונים והחלוצים המופיעים ברומנים רבים כל כך כבר הצטמקו והתכווצו ונהפכו לכפיסים ולאביזרים חסרי שימוש של כל התורות והאמונות שהחזיקו בהן.
אבל הערצתנו לדֶפוֹ אינה נובעת מכך שאפשר להראות כיצד הקדים את מרדית’[7] , בחלק מהשקפותיו או שכתב סצינות שאותן (עולה פתאום על הדעת) הפך איבסן למחזות.
היו דעותיו על מעמדן של הנשים אשר היו, המעלה העיקרית של כתיבתו ושל דעותיו היא רק תוצאה אקראית שלהן: ההתמודדות שלו עם המשמעות החשובה והבלתי פוסקת של הסוגיות שעסק בהן, ולא בזוטות בנות חלוף. לא פעם הוא משעמם. הוא מסוגל לחקות את הדייקנות העניינית של נוסע מדען, עד שאנו תוהים אם העט שלו היה מסוגל לאתר או להגות דברים שלא התיימרו בכלל להיות אמיתיים, כדי לרכך את היבשושיות שלו. הוא השמיט את כל מה שקשור בעולם הצומח, ועמם גם חלקים גדולים מהטבע האנושי. יש להודות בכל אלה, אם כי עלינו להודות בפגמים חמורים לא פחות שאפשר למצוא בכתיבתם של סופרים רבים שאותם אנו מכנים “חשובים”.
הדברים הללו אינם פוגעים במעלה הייחודית של כל שאר מעלותיו. מאחר שמלכתחילה הגביל את טווח העשייה שלו ואת שאיפותיו, ומכיוון שהגיע לתובנה אמיתית נדירה ובת קיימא הרבה יותר מאשר אמיתותן של העובדות שהציג כאילו בהן הוא דוגל. מול פלנדרס וחבריה מתייצבים בפניו לא מכיוון שהיו, כפי שיש מי שנוטים לומר, “ציוריים”; לא, כפי שהוא אישר, מכיוון ששימשו דוגמאות לרשע שהציבור יכול ללמוד ממנו. מהימנותם הטבעית, שנוצרה מתוך חיים של מצוקה, היא זאת שעניינה אותו. להם לא היו שום אמתלות. לא היה להם מחסה נוח שערפל את מניעיהם. העוני נגש בהם. דֶפוֹ לא ביטא רק את השיפוט שלו עצמו כלפי הפגמים שלהם. אבל אומץ לבם, התושייה שלהם ועמידותם, הרנינו אותו. חברתם העניקה לו הזדמנות לשיחה מעניינת, לסיפורים נעימים, לאמונה זה בזה, וגם למוסריות מהסוג המיוצר בבית.
היו בחייהם דברים רבים שהוא שיבח והעריץ, והוא צפה בהם בהשתאות מתוך החיים שלו עצמו. מעל לכול, הגברים והנשים הללו, היו חופשיים לדבר בפתיחות על תשוקותיהם ועל להט הרגשות שהניעו גברים ונשים מאז ומתמיד, ולכן גם כיום החיוניות שלהם אינה פוחתת. יש כבוד והדר בכל מה שנבחן בפתיחות. אפילו העניין הנתעב של כסף, שיש לו תפקיד חשוב כל כך בחייהם, אינו נתעב אלא טרגי, כשאין מייעדים אותו לחיים קלים אלא לכבוד עצמי ויושר, ולחיים עצמם.
תטענו אולי שדֶפוֹ עוסק בשגרת החיים, אבל הוא לעולם אינו שקוע בזוטות.
אכן, הוא שייך לאסכולה של הסופרים הפשוטים, הדגולים, שעבודתם נשענת על הידע של כל מה שאוחז בך ואינו מרפה, גם אם אינו מפתה, המצוי בחייהם של בני האדם. עולה על הדעת הנוף של לונדון הנשקף מגשר הנגרפורד: אפור, קודר, מסיבי, הומה מתנועת כלי רכב ועסקים, פרוזאי, אלמלא התרנים של האוניות והצריחים והכיפות של העיר. הנערות בבלויי הסחבות שמחזיקות סיגליות בקרנות הרחוב, והנשים שאפשר לראות על פניהן את פגעי מזג האוויר, אלה שמציגות באורך רוח את הגפרורים ושרוכי הנעליים מתחת למחסה של הקשתות, נראות כמו דמויות מספריו. הוא שייך לאסכולה של קְרָבֶּה[8] וגיסינג[9] כתלמיד וכעמית, אלא כמייסד ורב אמן.
(נכתב ב-1919)
[1] ראה אור בעברית בהוצאת מסדה ב-1980 בתרגומו של אשר ברש; בהוצאת מחברות לספרות ב-1960, 1988, 1990 , בתרגומו של צב ארד; בהוצאת כרמל ב-2006 בתרגומה של סיגל אדלר
[2] ראה אור בעברית בהוצאת כרמל ב-2003 בתרגומה של סיגל אדלר
[3] ראה אור בעברית בהוצאת ידיעות ספרים ב-2007 בתרגומו של גרשון גירון
[4] Samuel Richardson 1689-1761, סופר אנגלי שכתב את הספר לוונגרו שבו מוכרת התפוחים מכנה כך את מול פלנדרס.
[5] Henry Fielding, 1754-1707, סופר אנגלי
[6] George Borrow, 1881-1803 סופר אנגלי. כתב את הספר לוונגרו שבו מוכרת התפוחים מכנה כך את מול פלנדרס.
[7] George Meredith, 1828-1909, סופר ומשורר אנגלי, שבספרו האגואיסט תיאר את שעבודן של הנשים בתקופה הוויקטוריאנית.
[8] George Crabbe, 1832-1754, סופר אנגלי
[9] ⁻George Robert Gissing , 1987-1903, סופר אנגלי
