קטגוריה: שירים

יונה וולך: "לא יכולתי לעשות עם זה כלום"

יונה וולך הייתה בת עשרים ואחת כשאשפזה את עצמה בבית החולים הפסיכיאטרי בטלביה שבירושלים, כמי שהולכת לקראת הרפתקה, התנסות מרתקת, טיול לארץ לא נודעת שאותה ביקשה לחקור. אין לדעת אם הטירוף שארב לה שם היה בלתי נמנע, אם היה לוכד אותה גם אלמלא מה שהתרחש שם, בטלביה: הרופא שטיפל בוולך, ד"ר עשהאל, הוקסם מהמשוררת, שקע אתה בשיחות על אמנות וציור, העניק לה תנאים מיוחדים: חדר לכתוב בו, יחס מועדף ופנאי, ובה בעת ערך עליה מה שהתברר בדיעבד כניסוי מסוכן: טיפול בסם ההזיות  אל-אס-די. באותה עת סברו שהסם מרחיב את היצירתיות, אבל לימים הודו הרופאים בסכנותיו ארוכות הטווח. "את הסם נתתי כדי לעזור לה," כתב לימים הפסיכיאטר, "היא הרי רצתה להשתגע, היא ביקשה."

אשפוזיה הפסיכיאטריים הבאים כבר נעשו בכורח, ובהם לא זכתה עוד ליחס מועדף של פסיכיאטר מעריץ. וולך סבלה ממחשבות שווא, ראתה ראשים כרותים ודם ניגר, סבלה מתחושת רדיפה, האמינה שידידיה הקרובים גונבים רעיונות ממוחה. בין האשפוזים חיה וולך באינטנסיביות תזזית, הרבתה להכיר אנשים חדשים, נשים וגברים, התקרבה אליהם ויצרה קשרים אינטימיים מאוד, ואז השליכה אותם מעליה, אחרי שמאסה בהם. אפילו ידידותה הקרובה עם שני משוררים אחרים, יאיר הורוביץ ומאיר ויזלטיר, נזנחה לאחר שחשדה בהם שנטשו אותה. עד כדי כך שבמרוצת הזמן נהגה להשמיץ ולתקוף את שיריו של האחרון ולהזהיר את חסידיה מפניהם. את המשוררת זלדה, שאותה יונה וולך אהבה והעריכה מאוד, קוממה עליה אחרי שפרסמה בכתב העת הספרותי "עיתון 77" שיר שבו כרכה תפילין עם מין.

ייתכן מאוד שיונה וולך הייתה מאבדת את שפיות דעתה גם אלמלא התייצבה מרצונה לאשפוז הראשון שבו קיבלה את סמי ההזיה המסוכנים כל כך. רמזים להתנהגויות קיצוניות ויוצאות דופן התגלו אצלה כבר בגיל הנעורים. בכפר אונו, לימים קריית אונו, שם נולדה, גדלה וחיה רוב שנותיה, כינו אותה "המשוגעת". השורש למצוקת חייה הייתה יתמותה מאב: מיכאל וולך − שהרחוב שבו גרה עם אמה, ובשנות חייה הראשונות גם עם אחותה, נקרא על שמו − נהרג במלחמת העצמאות בקרב עקוב מדם שהיה כרוך בו כנראה גם איזה כשל מבצעי. לא זו בלבד, אלא שהגופות שנותרו בשטח עברו התעללות קשה. היתמות מאב מגיל ארבע הותירה ביונה וולך כעס רב: על אחותה הבכורה, נירה, שזכתה להכיר את האב עד גיל חמש עשרה, ועל האימא שהאדירה את גבורתו לכאורה. "פשוט שחטו אותו", נהגה יונה לומר בבוז, ולצעוק על אמה: "כבר שמענו הכול על הבעל הגיבור שלך." לימים כתב ידידה המשורר מאיר ויזלטיר, גם הוא יתום כמוה, כי "מות האב היה עמוד התווך בדיאלוג הראשוני שלנו עם העולם." מהלימודים בבית ספר תיכון חדש נשרה. המנהלת המיתולוגית, טוני הלה, לא התפעלה ממנה ולא הבחינה בכישרונה המיוחד. וולך עברה בחייה כמה הפלות יזומות, הראשונה שבהן בגיל שש עשרה. היא הרבתה לקיים יחסי מין אקראיים, כעניין של מה בכך, עם ידידים וקרובים וגם עם זרים שיזמה אתם מפגש לרגע.

כשהייתה בת שלושים ושמונה אובחן סרטן השד בגופה של יונה וולך. היא סירבה להתייחס למחלה. התעלמה ממנה. טענה שהיא מרפאה את עצמה, מוציאה מהשד את הגידול בכך שהיא סוחטת את הפטמה, שממנה יצא, לדבריה, "חלב שחור". חודשים ארוכים, כמעט שנה, חלפו לפני שהייתה מוכנה להכיר בכך שהיא חולה, להתאשפז, לעבור טיפול. דווקא באותה תקופה ידעה יציבות בחייה: היא הכירה גבר צעיר ממנה, יובל ריבלין, שאהב אותה אהבת אמת ועבר לגור אתה. במשך ארבע שנים חיו ביחד בבית אמה. יובל עזר לוולך לטפל באם, שהייתה במצב סיעודי, וכשאהובתו הסכימה להכיר במחלתה ולנסות להירפא, טיפל גם בה במסירות.

לאורך כל חייה כתבה וולך בלי הרף, בעיקר שירים, אבל עבדה גם על מחזה, תסכית, וכמה קטעי פרוזה. אחרי אחד מאשפוזיה כתבה את השורות: "מה שיכלתי כבר לא יכולתי לעשות מהתחלה, /מה שיכלתי לעשות לפני כן נמחק, שכחה / אפשר לחכות ימים עד שזה יחזור…"

לימים התפתחו השורות הללו והשתנו לשיר:

לֹא יָכוֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת עִם זֶה כְּלוּם
אַתָּה שׁוֹמֵעַ לֹא יָכוֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת מִזֶּה כְּלוּם
זֶה הָיָה אֶצְלִי בַּיָּדַיִים
וְלֹא יָכוֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת עִם זֶה כְּלוּם
וְלֹא יָכוֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת מִזֶּה מַשֶהוּ
אַתָּה שׁוֹמֵעַ יָָכוֹלְתִּי לְגַמְגֵם
מָה רָצִיתִי לְהַגִּיד
יָכוֹלְתִּי לְהַרְגִּישׁ הֲכִי רָע שֶׁאֶפְשָׁר
וּפִתְאוֹם אַתָּה עוֹמֵד כְּמוֹ יֶלֶד קָטָן
בְּסִינוֹר לַצַּוָאר וְחוֹזֵר עַל הַשְּאֵלָה
מֶה עָשִׂית עִם זֶה שׁוֹאֲלִים
לְאָן בִּזְבַּזְתְּ אֶת כּל זֶה, הָיָה לָךְ סִכּוּי
וְאַתָּה תִּצְטָּרֵךְ לְהַתְחִיל הַכּל מֵחָדָשׁ

היו מי שסברו כי בשלב מסוים נעשו שיריה של יונה וולך חסרי פשר. פרופסור שמעון זנדבק כתב כי "אי-הקוהרנטיות לבשה לא פעם ממדים מגלומניים עד כדי כך ששוב לא היה אפשר לקרוא לזה חופש, אלא שיגעון. מה שהכה כברק בשיר קצר נהפך בשיר ארוך לטרחנות בלתי נסבלת". אלה דברים שאי אפשר לומר על השיר "לא יכולתי לעשות עם זה כלום", שזכה לא מכבר לביצוע מרגש מאוד של נינט והצ'לנית מאיה בלזיצמן. התמונה המצטיירת בשיר נוגעת ללב: הדוברת פונה אל מישהו, גבר, שנהפך בעיניה באחת לתינוק מגודל. הגבר אינו מסוגל להבין: איך זה שהכול היה אפשרי, ואת החמצת? איך ייתכן ש"זה" היה לך בידיים, ולא ידעת מה לעשות, איך למצות, איך ליהנות, איך לחיות עם מה שניתן לך, עם מה שיכול היה להיות, עם מה שהיה לכאורה אפשרי, אבל כנראה שלא בשבילך?

"לא יכולתי לעשות עם זה כלום" הוא דיבור של יונה וולך על חייה, שעדיין לא ידעה אז כיצד יסתיימו, בלי סיבה, בלי טעם, מוקדם מדי, רק מכיוון שלא הייתה מסוגלת להביט במציאות וגם לראות אותה. הוא מספר על ההחמצה הגדולה של הכישרון ושל היכולת ליצור יופי, וגם ההחמצה של ההזדמנות לחיות ולהמשיך לאהוב. "זה" שהיה לה בידיים הוא כל מה שלא ידעה אלא לבזבז: החברויות הקרובות שנטשה, האנשים שנקשרו אליה והיא לא הייתה מסוגלת להשאירם אתה, התינוקות שהפילה, האהבה שנקטעה עם מותה בטרם עת. הדוברת מספרת לאיש על כך שהוא בזבז את מה שהיה לו סיכוי, ולכן יצטרך להתחיל הכול מהתחלה. אבל לה עצמה, כמו לכולנו, לא היה סיבוב חיים שני, לא הייתה עוד אפשרות תיקון, וכשכתבה את השיר אפילו לא ידעה מה היא אומרת בעצם לעצמה.

 

הטור ב X-NETסיפורי שירים ב אקס נט

ט"ס אליוט: שיר האהבה של ג'יי אלפרד פְּרוּפְרוֹק

בֹּאוּ וְנֵלֵךְ אִם כָּךְ
כְּשֶׁהָעֶרֶב עַל הַשָּׁמַיִם נִמְתַּח
כְּמוֹ חֹלֶה שֶׁאֻלְחַשׁ עַל הַשֻּׁלְחָן
בֹּאוּ וְנֵלֵךְ לָרְחוֹבוֹת הַנְּטוּשִׁים
לַמִּלְמוּלִים הַנְּסוֹגִים
שֶׁל מְלוֹנוֹת זוֹלִים לְלַיְלָה
לְמִסְעָדוֹת נְסֹרֶת עִם קְלִפּוֹת בֵּיצִים
רְחוֹבוֹת הָעוֹקְבִים כְּמוֹ טִעוּן מַשְׁמִים
שֶׁמַּטְרָתוֹ לְהַעֲרִים,
לְהוֹבִילֵנוּ יְשִׁירוֹת לַשְּׁאֵלָה הָחַתְרָנִית…
לֹֹא אַל תִּשְׁאֲלוּ בְּמָה עִנְיָן אָמוּר,
בֹּאוּ וְנֵלֵךְ לַעֲרֹךְ אֶת הַבִּקּוּר.

בַּחֶדֶר נָשִׁים הוֹלְכוֹת וּבָאוֹת
עַל מִיכָאֵלאָנְגֶ'לוֹ הֵן מְדַבְּרוֹת.

הָעֲרָפֶל הַצָּהֹב שֶׁמְּחַכֵּךְ אֶת גַּבּוֹ עַל זְגוּגִיּוֹת,
הֶעָשָׁן הַצָּהֹב שֶׁמּחַכֵּךְ אֶת חָטְמוֹ עַל זְגוּגִיּוֹת,
לִקֵּק אֶת פִּינוֹת הָעֶרֶב בִּלְשׁוֹנוֹ,
נָח וְהִשְׁתָּהָה עַל שְׁלוּלִיּוֹת,
הִנִּיחַ עַל גַּבּוֹ לְאֵפֶר אֲרֻבּוֹת לִנְשׁוֹר,
חָמַק לְיַד מִרְפֶּסֶת וּפִתְאוֹם זִנֵּק וְקָם,
וּבִרְאוֹתוֹ שֶׁזֶּהוּ לֵיל אוֹקְטוֹבֶּר רַךְ,
נִצְנַף לְיַד הַבַּיִת עוֹד פַּעַם וְנִרְדַּם.

וְאָכֵן עוֹד עֵת לַכֹּל
לָעֲרָפֶל הַצָּהֹב שֶׁמַּחֲלִיק בַּכְּבִישִׁים,
וּמְחַכֵּך עַל זְגוּגִיּוֹת אֶת גַּבּוֹ;
עוֹד עֵת לַכֹּל, עוֹד עֵת לַכֹּל,
לְהָכִין אֶת הַפָּנִים כְּדֵי לִפְגוֹשׁ אֶת הַפָּנִים,
עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא
וְעֵת לְכָל עָמָל וּלְיוֹם שֶׁיָּדַיִם בּוֹ
מְטִילוֹת וּמְרִימוֹת עַל פִּנְכַתְּךּ שְׁאֵלוֹת;
יֵשׁ עֵת לָכֶם וְעֵת גַּם לִי
וְעֵת עֲדַיִן לְמֵאוֹת סְפֵקוֹת,
וּלְמֵאוֹת מַרְאוֹת חֲזוֹן וְלִבְדִיקוֹת,
לִפְנֵי שֶׁשּׁוֹתִים אֶת הַתֵּה עִם הַקְּלִי.

בָּחֶדֶר נָשִׁים הוֹלְכוֹת וּבָאוֹת
עַל מִיכָאֵלאָנְגֶ'לוֹ הֵן מְדַבְּרוֹת.

וְאָכֵן תִהְיֶה עוֹד עֵת לִתְהוֹת
"הַאִם אַרְהִיב?" "הַאִם אַרְהִיב?"
עֵת אֶת הַגַּב לְהַפְנוֹת בְּמוֹרַד הַמַּדְרֵגָה
בְּמֶרְכַּז קוֹדְקוֹדִי כֶּתֶם  קָרַחַת נָגַע –
(הֵם יֹאמְרוּ: "כַּמָה שְׂעָרוֹ נַעֲשָׂה דָּלִיל!")
עַד סַנְטֵרִי רָכוּס הֵיטֵב הַמְּעִיל
עֲנִיבָה קְצָת מְהֻדֶּרֶת עִם סִכָּה מִסּוּג רָגִיל −
(הֵם יֹאמְרוּ: " כַּמָה עוֹרוֹ נַעֲשָׂה דָּלִיל!")
הַאִם אַרְהִיב
לַיְּקוּם לְהַפְרִיעַ?
בְּתוֹךְ דַּקָּה אַחַת יֵשׁ עֵת
לְהַחְלָטוֹת וַחֲרָטוֹת שֶׁדַּקָּה אַחַת תַּכְרִיעַ.

כִּי אֲנִי אֶת כֻּלָּם הִכַּרְתִּי, אֶת כֻּלָּם,
אֶת הַלֵּילוֹת, הָעֲרָבִים וְהַבְּקָרִים,
בְּכַפִּיּוֹת שֶׁל קָפֶה מָדַדְתִּי אֶת הָחַיִּים.
אֶת הַקּוֹל הַגּוֹוֵעַ בְּדִמְמַת עוֹלָם,
נִבְלַע בְּמַּנְגִּינוֹת מֵחֶדֶר אַחֵר.
כֵּיצַד אִם כָּךְ אוּכַל לְהִתְיַמֵּר?

וּמַכִּיר אֶת הָעֵינַיִם, אֶת כֻּלָּן מַכִּיר,
אֶת אֵלֶּה שֶׁמְּעַצְּבוֹת בְּמִשְׁפָּט אֶחָד בָּהִיר,
וְאַחֲרֵי שֶׁעֻצַּבְתִּי, פָּרוּשׂ עַל סִכָּה,
נָעוּץ, מְפַרְפֵּר עַל הַקִּיר,
אָז אֵיךְ אוּכַל לְהַתְחִיל
לִפְלֹט אֶת בִּדְלִי הַיָּמִים וְהָעִתּוֹת,
וְכֵיצַד זֶה אוּכַל לְהַהִין?

וְאֶת הַזְּרוֹעוֹת כְּבָר הִכַּרְתִּי, מַכִּיר הֵיטֵב אֶת כֻּלָּן,
חֲשׂוּפוֹת, עִם צְמִידִים, לְבָנוֹת כְּגִיר,
(אַךְ בָּאוֹר מְכֻסּוֹת בְּשֵׂעָר חוּם בָּהִיר!)
הַאִם זֹאת שִׂמְלָה אֲפוּפָה בְּנִיחוֹחַ
שֶׁגּוֹרֶמֶת לִי כָּךְ מֵהַנּוֹשֵׂא לִבְרֹחַ?
זְרוֹעוֹת הַמֵיטִיבוֹת צָעִיף, אוֹ מֻנָּחוֹת עַל שֻׁלְחָן,
וְכֵיצַד זֶה אוּכַל לְהַהִין?
וְכֵיצַד זֶה אוּכַל לְהַתְחִיל?

הַאִם אֹמַר שֶׁעָבַרְתִּי בָּרְחוֹב הַצַּר,
וְצָפִיתִי בָּעָשֵׁן מִתַּמֵּר מִמִּקְטֶרֶת
שֶׁל גֶּבֶר בּוֹדֵד בָּחַלּוֹן לְעֵת עֶרֶב?

אוּלַי יָכוֹלְתִּי לִהְיוֹת זוּג מַלְתְּעוֹת שְׁחוּקוֹת
רָצוֹת עַל קַרְקָעִית שֶׁל יָם דָּמוּם.

וּשְׁעוֹת  בֵּין הָעַרְבַּיִם, הָעֶרֶב יָשֵׁן לוֹ בְּשַׁלְוָה!
בְּלִטּוּף אֶצְבָּעוֹת אָרוֹךְ מָלֵא
יָשֵׁן… עָיֵף… אוֹ מִתְחַלֶּה,
נִמְתַּח עַל הָרִצְפָּה כָּאן לְיָדִי וּלְיַדְכֶם,
הַאִם אַחֲרָי הַתֵּה וְהָעוּגוֹת וְהַגְּלִידָה יִהְיֶה לִי כֹּחַ לְהָבִיא
אֶת הָרֶגַע אֶל הַשִּׂיא?

אֲבָל אַף כִּי צַמְתִּי וַאֶבְכֶּה, בָּכִיתִי וְנָשָׂאתִי תְּפִלָּה
אַף כִּי אֶת רָאשִׁי (הַמַּקְרִיחַ קִמְעָא) רָאִיתִי מוּבָא עַל מַגָּשׁ
אֵינֶנִּי  נָבִיא – וְאֵין כָּאן עִנְיָן שֶׁל מַמָּשׁ.

רָאִיתִי אֶת רֶגַע גְּדֻלָּתִי מְרַפְרֵף,
אֶת הַשּוֹעֵר הַנִּצְחִי אוֹחֵז בִּמְעִילִי וְצוֹנֵף,
וְאֹמַר בְּקִצּוּר – הִתְמַלֵּאתִי חַלְחֲלָה.
וְהַאִם הָיָה כְּדַאי אַחֲרֵי כִּכְלוֹת הַכֹּל,
אַחֲרֵי הַסְּפָלִים הָרִבָּה, הַתֵּה,
בֵּין כְּלֵי הַחַרְסִינָה וְשִׂיחוֹת עַל אֲנִי וְאַתֶּם
הַאִם הָיָה כְּדַאי לִמְחוֹק
אֶת כֹּל הָעִנְיָן בְּבַת צְחוֹק?
אֶת הַיְּקוּם לִמְעֹךְ לְכַדּוּר עָגוֹל
וּלְגַלְגְלוֹ אֶל אֵיזוֹ שְׁאֵלָה מַכְרַעַת,
לוֹמַר – "אֲנִי לַזָרוּס, בָּאתִי מֵהַמִּיתָה
שַׁבְתִּי כְּדֵי לוֹמַר לָכֶם הַכֹּל, אֲנִי אֹמַר לָכֶם הַכֹּל"
אִם מִי שֶׁשָּׂם כָּר לְיַד רֹאשָׁהּ בַּמִּטָּה
יֹאמַר "לֹא אֶת זֹאת הִתְכַּוַּנְתִּי לוֹמַר עַד כֹּה,
כְּלָל וּכְלָל לֹֹא."

וְהַאִם הָיָה כְּדַאי אַחֲרֵי כִּכְלוֹת הַכֹּל
וְהַאִם הָיָה כְּדַאי,
אַחֲרֵי הַחֲצֵרוֹת, הַשְּׁקִיעוֹת, הָרְחוֹבוֹת הַשְּׁטוּפִים,
אַחֲרֵי הַסְּפָרִים שׁוֹבְלֵי הַחֲצָאִיוֹת הַמִּשְׂתָּרְכוֹת
כֹּל זֹאת – וְעוֹד −
הַאִם אֶפְשָׁר לוֹמַר לְמַה כַּוָּנָתִי!
כְּאִלּוּ פָּנָּס קֶסֶם אֶת מִבְנֵי הָעֲצַבִּים עַל מָסָךְ מֵטִיל:
הַאִם הָיָה כְּדָאי
אִם מִי שֶׁמַּנִּיחַ כָּר אוֹ מַשְׁלִיךְ צָעִיף
וְאָז סָב אֶל הָחַלּוֹן וּמַפְטִיר:
"לֹא זֹאת הָיְתָה כַּוָּנָתִי,
כְּלָל וּכְלָל לֹֹא."

לֹא! אֵינֶנִּי הַמְלֵט, וְלֹא נוֹעַדְתִּי לִהְיוֹת.
אֲנִי אָצִיל חָצֵר. כָּזֶה שֶׁמַּתְאִים בֵּינְתַיִם
לְקַדֵּם עֲלִילָה, לִפְתֹּחַ תְּמוּנָה אוֹ שְׁתַּיִם,
בְּלִי סָפֵק, מַכְשִׁיר נֹחַ, אֶחָד שֶׁלַּנָּסִיךְ עֵצָה נוֹתֵן
מָלֵא כָּבוֹד, נָכוֹן לַעֲזֹר, מְחֻכָּם,
נָבוֹן, קַפְּדָן וּמְרוֹמָם
מָלֵא מִשְׁפָּטִים נַעֲלִים, אַךְ מְעַט מְעֻמְעָם,
אָכֵן  אָמְנָם – מְגֹחָךְ מִדֵּי פַּעַם,
כִּמְעַט לִפְעָמִים  – הַשּׁוֹטֶה.

אֲנִי מִזְדַּקֵּן, אֲנִי מִזְדַּקֵּן
אֶת שׁוּלֵי  מִכְנְסֵי הַפְלָנֶל אֲגַלְגֵּל

הַאִם אֶת שְׂעָרִי מֵאָחוֹר לְפַסֵּק? הַאִם אַרְהִיב לֶאֱכֹל אֲפַרְסֵק?
אֶלְבַּשׁ מִכְנָסַיִם לְבָנִים מפְְלָנֶל וְאֵצֵא אֶל הָחוֹף לְטַיֵּל.
אֶת זִמְרַת בְּנוֹת הַיָּם זוֹ לְזוֹ שָׁמַעְתִּי פַּעַם,
אֵינֶנִּי סָבוּר שֶׁהֵן תָּשֵׁרְנָה לִי גַּם.

רְאִיתִין דּוֹהֲרוֹת עַל גַּלִּים וּנְסוֹגוֹת
מְסָרְקוֹת אֶת שֵׂעָר הָאֲדָווֹת לְאָחוֹר
וְהַמַּיִם נִנְשָׁבִים בְּלָבָן וּבְשָׁחוֹר
נַעֲרוֹת עֲטוּרוֹת זֵרֵי חוּם וְאָדֹם
אִתָּנוּ שָׁהוּ בִּלְשָׁכוֹת הַיָּם
עַד שֶׁהִטְבִּיעוּנוּ קוֹלוֹת בְּנֵי אָדָם.

TS Eliot

The Love Song of Alfred J. Prufrock



הַזְּמָן, חמוטל בר יוסף

הַזְּמָן

הַזְּמָן! הַזְּמָן שֶׁלּוֹקֵחַ לְךָ לְהָבִין
שֶׁזֶּה קָרָה.
שֶׁאֵין. אָבוּד. הָיָה, אֲבָל עַכְשָׁו אֵינֶנּוּ.
מֵת, מֵת! וְלֹא יָקוּם לִתְחִיָּה.
לֹא יוֹפִיעַ בְּהֶסַּח הַדַּעַת.
לֹא יָשׁוּב בְּמַפְתִּיעַ.
הַזְּמָן שֶׁל הָרַעַל
בִּפְנִים וְהַחוּצָה.
הַזְּמָן שֶׁל לִנְקֹם. שֶׁל לִשְׂנֹא.
הַזְּמָן שֶׁל לִשְׂרֹף אֶת הַכֹּל
בִּפְנִים וְהַחוּצָה.
הַזְּמָן שֶׁל לָמוּת כָּל הַזְּמָן.
הַזְּמָן שֶׁהַכֹּל נִהְיָה אֶבֶן
גְּדוֹלָה, אֲפֹרָה, חֲשׁוּדָה, זוֹמֶמֶת.

 זְמַן הַעִוָּרוֹן לַהֶבְדֵּלִים
בֵּין גּוֹנֵי הַוָּרֹד,
זְמַן הַחֵרְשׁוּת לַבֶּכִי שֶׁל חֲתַלְתּוּל אַשְׁפָּתוֹת
וְלַצְּרִיחָה שֶׁל גּוֹזַל עוֹרֵב  מִתְעַלֵּף.

זְמַן הַהַחְלָטָה לִשְׂרֹד.
עִם הַשִּׁנִַּים. עִם הַצִּפָּרְנַיִם.
זְמַן הַצְּעָקָה שֶׁהִשְׁתַּתְּקָה. זְמַן הַדָּם.

כַּמָּה – שָׁנָה? עֶשֶׂר? מֵאָה? אֶלֶף?
לִי זֶה לָקַח שְׁלשִׁים.
בַּפַּעַם הַשְּׁנִיָּה רַק עֶשֶׂר.
אַחַר כַּךְ הִתְחַלְּתִי לִחְיוֹת,
לֶאֱהֹב, לְהַקְשִׁיב.

פרסי ביש שלי: הפילוסופיה של האהבה

מֵימֵי מַעְיָן נִמְהָלִים בַּנָּהָר,
נְהָרוֹת מִתְמַזְּגִים עִם הַיָּם.
כֹּל כִּוּוּן בַּשָּׁמַיִם לָעַד מְחֻבָּר
וְיֵשׁ רֶגֶשׁ מָתוֹק בָּעוֹלָם.
אֵין בָּחֶלֶד דָּבָר שֶׁנִּשְׁאָר לְבַדּוֹ
וְהַכֹּל עַל פִּי חֹק אֱלֹהִי.
גַּם רוּחוֹת נִפְגָּשׁוֹת וְאֵינָן נִפְרָדוֹת
אָז מַדּוּעַ לֹא אַתְּ וַאֲנִי?

הִנֵּה הֶהָרִים מִתְנַשְּׁקִים בָּרָקִיעַ
וְגַל נֶאֱחָז בְּעוֹד גַּל;
גַּם פְּרִיחָה שֶׁתִּזְנַח אֶת אָחִיהָ
תֵּדַע, שֶׁעַל כָּךְ לְעוֹלָם לֹא נִמְחָל.
קַרְנֵי הַחַמָּה מְחַבְּקִים אֲדָמָה,
יָרֵחַ זוֹרֵחַ נוֹשֵׁק אֶת הַיָּם,
אַךְ לַשָּׁוְא כֹּל הַטּוֹב, לֹא בָּרוּר לְשֵׁם מָה,
אִם לֹא תְּנַשְּׁקִי אוֹתִי גַּם.

פרסי ביש שלי

love's philosophy

מַטְסוּאוֹ בָּאשׁוֹ: שיר הייקו

בִּקְיוֹטוֹ אֲנִי
וַעֲדַיִן אֲנִי מִתְגַּעְגֵּעַ
לִקְיוֹטוֹ
תרגומו של השיר בגרסה האנגלית:
,In Kyoto
,hearing the cuckoo
.I long for Kyoto

ג'והן קיטס: "שיר הלל לעונת הסתיו"

עוֹנָה שֶׁל עַרְפִלִּים וּפוֹרִיּוֹת רַכָּה
חֶמְדַּת חֵיקוֹ וַחֲבֶרְתּוֹ שֶׁל שֶׁמֶשׁ מִתְבַּגֵּר;
בְּיַחַד זוֹמְמִים בִּמְלֵאוּת בְּרוּכָה
לִגְדֹּשׁ אֶת פְּרִי הַגֶּפֶן שֶׁמַּרְזֵבִים עוֹטֵר;
לִכְפֹּף בְּתַפּוּחִים עֵצִים עוֹטֵי אֵזוֹב,
וּלְהַבְשִׁיל אֶת כֹּל הַפְּרִי עַד עֹמֶק לְבָבוֹ.
הַדְּלַּעַת לְהַתְפִּיחַ, וּלְעַגֵּל אֱגוֹז,
לִגְדֹּשׁ אוֹתָם בַּמְּתִיקוּת שֶׁל מַה שֶׁעוֹד יִנְבֹּט.
וּלְהוֹסִיף פְּרִיחוֹת שֶׁהַדְּבוֹרָה תַּחֲשֹׁב
שֶׁאִם הַקַּיִץ חַלּוֹתֶיהָ כָּךְ הֵצִיף בְּטוֹב
הָחֲמִימוּת הַנְּעִימָה לַנֶּצַח לֹא תִּגּוֹז.

הֲרֵי מִי לֹא רֹאֶה אֶת כֹּל מַה שֶׁאִכְסַנְתְּ,
הֵן אוֹתָךְ הַמְּחַפְּשִׂים יִמְצְאוּ, כָּךְ קוֹרֶה
יְשוּבָה בְּשִׁוְיוֹן נֶפֶשׁ בְּתוֹךְ הָאָסָם
וְרוּחַ נוֹשֶׁבֶת תִּפְרַע שְׂעָרֵךְ;
אַתְּ שְׁקוּעָה בְּשֵׁנָה בִּקְצֵה תֶּלֶם חָרוּשׁ,
שִׁכּוֹרָהּ מִפְּרָגִים, חֶרְמֵשֵךְ הַמֻּפְקָר
לֹא קוֹצֵר עוֹד פְּרָחִים לְעַטֶּרֶת קְלוּעָה
וְאֶת מִטְעָנֵךְ אַתְּ נוֹשֵׂאת זְקוּפַת רֹאשׁ
חוֹצָה לְאִטֵּךְ נְחָלִים אוֹ נָהָר,
מַשְׁקִיפָהּ לְפָנִים, מַבָּטֵךְ מְהֻרְהָר
וְצוֹפָה בִּנְטִיפַת הֶעָסִיס כֹּל שָׁעָה.

וְהֵיכָן הֵם שִׁירֵי הָאָבִיב, כֵּן, הֵיכָן?
עֲלֵיהֶם לֹא נַחֲשֹׁב כִּי גַּם לָךְ יֵשׁ מִזְמוֹר,
כְּשֶׁמּוֹתוֹ שֶׁל הַיּוֹם מְפֻסְפָּס בֶּעָנָן
צוֹבֵעַ שָׂדוֹת בְּוָרֹד וּבְאוֹר.
יַתּוּשִׁים מַשְׁמִיעִים זִמְזוּמַם הָאָבֵל
עֲרָבוֹת נִשָּׂאוֹת בִּתְנוּעָה עֲדִינָה
אוֹ צוֹנְחוֹת, אִם מַשָּׁב לֹא מַגִּיעַ.
לְיַד הַיוּבַל גְּדִי פּוֹעֶה כְּקוֹבֵל
הַצְּרָצַר מְזַמֵּר לוֹ בְּקוֹל נְגִינָה
כְּשֶׁאָדֹם הֶחָזֶה מְשַׁרְקֵק בַּגִּנָּה,
וּקְבֻצַּת סְנוּנִיּוֹת מְצַיְּצוֹת בָּרָקִיעַ.

קיטס

ODE TO AUTUMN

John Keats

ode to springג'והן קיטס

אנה אחמטובה: ירח הדבש הקצר מדי, שלפני המהפכה

היא נודעה בשם המשפחה אחמטובה, שאותו גזרה מהשם אחמט חאן – אחד מאבות אבותיה. אחמט, כך סיפרו במשפחתה, היה מנהיג טטרי וצאצא ישיר של ג'ינגיס חאן. את שם העט שבחרה לעצמה נאלצה לאמץ כשהחלה לפרסם את שיריה בהיותה בת עשרים ושלוש: אביה לא הסכים ש"משוררת דקדנטית", כדבריו, תבייש בכתיבתה את משפחת גורנקו המכובדת. ספרה הראשון, "ערב", העניק לה הכרה ואהבה מיידית של קוראיה, אבל במשך שנים אסרו עליה השלטונות לפרסם את השירים הנוספים שכתבה.

"היא מלכה טרגית", אמר עליה הפילוסוף ישעהו ברלין, שביקר אצלה בלנינגרד, זמן לא רב אחרי תום מלחמת העולם השנייה, ולא בִּכְדִי כינה אותה כך: אחמטובה זהרה בהדר מלכות, ועם זאת הייתה בדרך כלל אפופה בעצבות. חייה היו מיוסרים, אם כי תחילתם, לפני העידן הסובייטי, לא העידה על כל הכאב שהיה מנת חלקה. כך למשל ב1910, במהלך ירח הדבש שלה עם בעלה הראשון, המשורר ניקולאי גומיליוב, פגשה אחמטובה את הצייר האיטלקי מודליאני שהתאהב בה עד כלות וצייר דיוקנאות רבים שלה (מאחד מהם לא נפרדה מעולם, הוא היה תלוי דרך קבע מעל מיטתה). סבלה האישי החל מיד אחרי שהיא והבעל שזה עתה נישאה לו שבו ללנינגרד והוא עזב אותה ונסע לבדו לסיור ממושך באפריקה. כשבנה היחיד, לב גומיליוב, נולד, דרש ממנה גומיליוב למורת רוחה להניח להוריו לגדלו. לימים, לאחר שהבן גדל ונאסר שוב ושוב, אילצה את עצמה אחמטובה לכתוב שירי הלל לסטלין, בתקוות שווא שתצליח לשחרר את הבן ממחנות העבודה שאליהם נשלח. לשירים הכפויים הללו התנכרה ברבות הימים, וסירבה לכלול אותם בספריה. מגומיליוב התגרשה, ושלוש שנים אחרי כן, ב1921, הוא הוצא להורג. גורל דומה ציפה לשני הבעלים האחרים שלה: השני, המשורר ולדמיר שיליקו נרצח בבית הסוהר, והשלישי, הסופר ניקולאי פונין – בגולג. במהלך חייה עם פונין נהג זה לשכן נשים אחרות, וגם את ילדיהן, בבית שבו גרו ביחד. את הפער בין הליכותיה נשואות הפנים לבין תנאי החיים המחפירים בחדר הזעיר, הצפוף והמוזנח, תיארה סופרת בת זמנה כך: "אחמטובה ישבה, יפה להפליא, זקופה ואצילית, בקצה של ספה בלויה."

אחמטובה ספר שירים

בשנים שבהם נאסר עליה לפרסם את שיריה התפרנסה אחמטובה מתרגומים, ושקעה בכתיבת הפואמה "רקוויאם", שבה ביכתה את קורבנות הטרור של סטלין. אחד מהם היה ידידה הקרוב, אוסיפ מנדלשטם, שנמנה כמוה עם קבוצה של משוררים רוסיים, הזרם האקמאיסטי. חברי הקבוצה דגלו בכתיבה מפורשת וברורה, בניגוד לכתיבה הסימבוליסטית שהייתה נפוצה אז ברוסיה. מנדלשטם נעלם בשנת  1938 באחד ממחנות העבודה, כמה שנים אחרי שנעצר לראשונה והוגלה בתוך שטחה של ברית המועצות. אחמטובה, שהייתה קרובה מאוד אליו ואל אשתו, עשתה כמיטב יכולתה לסייע להם בימים שבהם רעבו ללחם, מאחר שנאסר על שניהם לעבוד. היא אספה בעבורם כספים, תמכה בהם נפשית והעניקה להם עצות שהתגלו כמועילות ונכונות. כך למשל ביום שפשטו על דירתם בחיפוש אחרי שירים מפלילים, הציעה לאשתו של מנדלשטם להבריח את הטקסטים המסוכנים, אבל להשאיר את הדפים שפיזרו סוכני המשטר על הרצפה, כי הם ודאי יבואו שוב להמשיך בחיפוש. האינטואיציה שלה הוכחה כמוצדקת והאריכה מן הסתם את חייו של ידידה בעוד כמה שנים.

בניגוד לחבריה ולבעליה, אחמטובה האריכה ימים, אבל כישרונה הסב לה לא פעם סבל. אפילו על המפגש עם ישעיהו ברלין, שעבד באותה עת כנציג בשגרירות בריטניה, שילמה אחמטובה ביוקר: סטלין זעם על כך שהמשוררת לא ביקשה רשות לקיים את הפגישה. צו מיוחד של המפלגה הקומוניסטית תקף בחריפות את יצירתה, ובנה נשלח שוב למחנה עבודה.

רק אחרי מותו של סטלין ידעה אחמטובה רגיעה, ובשנות השישים זכתה בפרסים והותר לה לבקר שוב באיטליה, למעלה מיובל שנים אחרי ירח הדבש הקצר מדי שידעה בחייה.


 

 

 

שִׁירַת הַפְּגִישָׁה הָאַחֲרוֹנָה

תרגמה: רחל

בֶּחָזֶה צְמַרְמֹרֶת,  אֵין עֵזֶר.
אַךְ קַלּוּ צְעָדַי כְּתָמִיד.
עַל יָדִי הַשְּׂמָאלִית לָבַשְׁתִּי
הַכְּסָיָה שֶׁל הַיָּד הַיְמָנִית.

רַק שָׁלֹשׁ מַדְרֵגוֹת, יָדַעְתִּי,
אַךְ נִדְמֶה: מִסְפָּרָן כֹּה רָב…
בֵּין עֲצֵי אַשּׁוּחַ הָרוּחַ
הִתְחַנֵּן: נָמוּתָה יַחְדָּו.

הַגּוֹרָל רִמַּנִי. שׁוֹמְעָה אַתְּ.
הַגּוֹרָל הָרַע, הֲפַכְפָּךְ.
– חֲבִיבִי, חֲבִיבִי, עָנִיתִי,
גַּם אוֹתִי… אָמוּתָה אִתָּךְ…

זוֹ שִׁירַת אַחֲרוֹנַת פְּגִישׁוֹתֵינוּ.
אֶל הַבַּיִת הִפְנֵיתִי רֹאשִׁי.
בַּחֲדַר הַמִּטּוֹת עוֹד נִרְאָה לִי
אוֹר נֵרוֹת צָהֹב אֲדִישִׁי.

 

טור על סופרות באקס נט

ג'ררד מנלי הופקינס

 יופי מנומר
הַלֵּל לָאֵל עַל כֹּל מַה שֶׁעָקֹד
עַל שַׁלֶּכֶת עַרְמוֹנִים לוֹחֶשֶׁת אֵשׁ וּכְנַף פָּרוּש
עַל  רָקִיעַ כְּפָרָה מְנוּמָרָה רַב גָּוֶן,
בְּרֹד טְרוּטָה שוֹחָה בְּכִתְמֵי וָרוֹד,

נוׂף מְנֻקָּד ומְטֻלָּא – מְקֻפַּל, מְפֻלָּח, חֲרוּשׁ;
וְכָל הָרוּחוׂת מְהֻלָכוׂת, חִבֵּל, בָּלוּם, מְכֻוָּן;
עַל דָבָר מוּזָרִ, נָדִיר, שׁוֹנֶה, אַחֵר
כֹּל מַה שֶׁמָתוֹק, מַר; מָהִיר, מָתוּן; רוֹשֵׁף, כָּבוּשׁ;
עִם מְנֻמָּשׁ, הֲפַכְפַּךְ (מִי יֹדֵעַ הֵיאַךְ?)
הוּא הוֹרֶה ׁשֶׁיֹפְיוׂ מֵעֵבֶר לָעוֹבֵר,
יִתְּבָּרַךְ.

 

                

 Pied Beauty

— Glory be to God for dappled things
;For skies of couple-colour as a brinded cow
;For rose-moles all in stipple upon trout that swim
;Fresh-firecoal chestnut-falls; finches' wings
;Landscape plotted and pieced — fold, fallow, and plough
.And áll trádes, their gear and tackle and trim

;All things counter, original, spare, strange
(?Whatever is fickle, freckled (who knows how
;With swift, slow; sweet, sour; adazzle, dim
:He fathers-forth whose beauty is past change
.Praise him

Gerard Manley Hopkins

ו"ה אודן, בלוז לפליטים

 

בָּעִיר הַזֹּאת גָּרִים מִלְיוֹנֵי בְּנֵי אָדָם
חֶלְקָם בַּחֲוִילוֹת, אֲחֵרִים בְּדִירוֹת סְתָם,
אַךְ לָנוּ יַקִּירִי אֵין מָקוֹם בָּעוֹלָם, לָנוּ אֵין שׁוּם מָקוֹם.

הָיְתָה לָנוּ אֶרֶץ, בְּעֵינֵינוּ נְאוֹתָה
מַבָּט מָהִיר בַּגְּלוֹבּוּס, מִיָּד תִּמְצָא  אוֹתָהּ,
אַךְ לְשָׂם יַקִּירִי לֹא נוּכַל לָשׁוּב עַתָּה, לֹא, לֹא נוּכַל  עוֹד לָשׁוּב.

בֶּחָצֵר שֶׁבַּכְּפָר צוֹמֵחַ עֵץ אַלּוֹן,
כֹּל אָבִיב נִצָּנָיו שׁוּב צָצִים בַּחַלּוֹן.
דַּרְכּוֹנֵינוּ אֶת זֹאת לֹא יוּכְלוּ לַעֲשׂוֹת, לֹא, לֹא יוּכְלוּ לַעֲשׂוֹת.

הַקּוֹנְסוּל עַל הַשֻּׁלְחָן חוֹבֵט.
"מִי שֶׁאֵין לוֹ דַּרְכּוֹן, הוּא רִשְׁמִית אָדָם מֵת,"
אֲבָל  אֲנַחְנוּ חַיִּים יַקִּירִי, אֲנַחְנוּ עֲדַיִן חַיִּים.

הִצִּיעוּ לִי כִּסֵּא בַּוַּעֲדָה הַמְּמֻנָּה
וּבְנִימוּס אָמְרוּ "חֲזֹר בְּעוֹד שָׁנָה",
אַךְ לְאָן נֵלֵךְ הַיּוֹם יַקִּירִי, לְאָן נֵלֵךְ הַיּוֹם?

הִגַּעְתִּי לַמִּפְגָּשׁ' הַדּוֹבֵר שָׁם נָאַם,
שֶׁאִם יַכְנִיסוּ אוֹתָנוּ נִגְנֹב אֶת לַחְמָם
הוּא דִּבֵּר עָלֵינוּ יַקִּירִי, עָלֵינוּ הוּא דִּבֵּר.

שָׁמַעְתִּי רַעַם רָם נוֹהֵם בְּקוֹל עָמוּם
הָיָה זֶה הִיטְלֶר שֶׁזָּעַק כִּי "עֲלֵיהֶם לָמוּת".
אֵלֵינוּ הוּא כִּוֵּן יַקִּירִי, אֵלֵינוּ הוּא כִּוֵּן.

רָאִיתִי כֶּלֶב פּוּדֶל עֲטוּי בְּמַחְלָצוֹת,
וְדֶלֶת שֶׁנִּפְתַּחַת לְקַדֵּם פְּנֵי חֲתוּלוֹת,
אַךְ הֵם לֹא הָיוּ יְהוּדִים גֶּרְמָנִים, לֹא הֵם לֹא הָיוּ.

יָרַדְנוּ לַנָּמָל  לְהַבִּיט בַּגַּלִּים
רָאִינוּ שָׁם  דָּגִים שׂוֹחִים כְּאִלּוּ חָפְשִׁיִּים
כְּפֶסַע מִמֶּנִּי וּמִמְךָ, יַקִּירִי רַק כְּפֶסַע אֶחָד מֵרַגְלֵינוּ.

פָּסַעְנוּ בָּחֻרְשָׁה שָׁם צִפֳּרִים עַל אִילָנוֹת,
בְּאֵין לָהֶן מְדִינָאִים, צִיְּצוּ לָהֶן שְׁלֵווֹת.
הֵן לֹא הָיוּ הָאֱנוֹשׁוּת, לֹא, לֹא הָאֱנוֹשׁוּת.

בַּחֲלוֹמִי בַּחֲלוֹמִי רָאִיתִי בִּנְיָן רַב קוֹמוֹת,
וְאֶלֶף חַלּוֹנוֹת בּוֹ וְגַם אַלְפֵי דְּלָתוֹת,
אַךְ אַף אַחַת אֵינָהּ שֶׁלָּנוּ, אֲפִלּוּ לֹא אַחַת.

וּבַמִּשוֹר נִצַבְנוּ בַּשֶּׁלֶג הַלָּבָן
כְּשֶׁרְבָבוֹת פּוֹסְעִים, הוֹלְכִים לְכָאן וּלְכָאן,
וְכֹל הָחַיָּלִים הַלָּלוּ רַק אוֹתָנוּ מְחַפְּשִׂים, רַק אוֹתָנוּ יַקִּירִי.

 

W H Auden

Refugee Blues, W H Auden

Refugee Blues WH Audenתרגומים נוספים להשוואה:
אורי וייס


שי אריה מזרחי

רֶגַע שֶׁל דְּמָמָה מָתוּחַ

מַעֲשֶׂה מַלְכָּה

אַדְווֹת לְבָנוֹת מְעַגְּלוֹת חַמוּקַיִם
בֵּין חוֹף זְהַבְהַב וּבֵין קְצֵה הַשָּׁמַיִם
זֶהוּ הַחֹמֶר מִמֶנוּ נוֹלָדוֹת
בְּנוֹת הַיָם הַקְטָנוֹת שֶׁבַּאֲגָדוֹת.

עֵינֵיהֵן פִּסּוֹת אֲפֹרוֹת שֶׁל עָנָן
חוֹל חַם וְזָהֹב מְחַסְפֵּס אֶת גוּפָן
וְשֶׁמֶשׁ לוֹטֶפֶת הַגַּל עַל הַגַּב –
זֶה בְּרַק הַקַּשְׂקַשׂ מִמֹּתֶן עַד זָנָב.

לִפְעָמִים נוֹלֶדֶת אַחַת בֵּין עַרְבַּיִם

שָׁמַיִם מְתוּקִים
אַפְלוּלִית בַּמַּיִם
רוּחַ נוֹשֵׁב
גַּל מַשִּׁיק לְגַל
מְנַגֵּן הַחֹשֶׁךְ
שְׁחֹר הַתַּלְתַּל

הַיָּם כֻּלּוֹ רוֹטֵט וּמִתְרַגֵּשׁ
אֶל מַלְכָּתוֹ הוֹמֶה, אֶל סְנַפִּירֵיהָ מִתְנַגֵּשׁ
וְהִיא, מַעֲשֶׂה מַלְכָּה, זֹהַר יָרֵחַ מִתְעַטֶּפֶת
חוֹמֶקֶת וְחוֹבֶקֶת, נִרְדֶּפֶת וְרוֹדֶפֶת

אָז הַמַלְכָּה פּוֹשֶׁטֶת אֶת גְלִימַת הַזֹּהַר
חֲשׂוּפַת כְּתֵפַיִם הַמַלְכָּה כֻּלָּה צוֹחֶקֶת
מְפַזְזִים הַמַּיִם בְּשִׂמְחָה שׁוֹקֶקֶת

וּמִין מִשְׂחָק מַתְחִיל, וּמִתְפַּזְּרִים בַּמַּיִם

אוֹרוֹת קְטָנִים
כְּמוֹ פְּנִינִים
קְרָעִים קְרָעִים
שֶׁל עֲנָנִים
וְרוּדִים מִשֶּׁמֶש נָמָה
לְחִישׁוֹת דַּקּוֹת שֶׁל רוּחַ
רֶגַע שֶׁל דְּמָמָה מָתוּחַ
תַּוִּים זַכִּים שְׁחֹרֵי תַּלְתַּל

וְגַל מַשִּׁיק אֶל גַּל נוֹסֵק אֶל עַל
פִּתְאֹם צוֹנְחוֹת מִלְמַעֲלָה טִפּוֹת שְׁקוּפוֹת שֶׁל אוֹר
לוֹטְפוֹת אֶת צָוַּארָה, אֶת עַפְעַפֵּיהָ, אֶת עוֹרָה,
וְהַמַּלְכָּה אוֹסֶפֶת אָז אֶת כָּל הַמִּשְׂחָקִים
לְרֶגַע מִתְכּוֹפֶפֶת, מְנַשֶּׁקֶת אֶת הַמַּיִם
מְנָעֶרֶת חַמוּקִים וּבְנִצְנוּץ נַסוֹגָה
הַיָּם דָּרוּךְ כֻּלּוֹ וּמִשְׁתַּקֵּף בַּנֹּגַהּ

לַמְּקוֹמוֹת הָרְחוֹקִים, כֻּלָּה בְּדִידוּת וָרֹגַע
הַמַּלְכָּה נִשֵּׂאת עַכְשָׁו, הַמַּלְכָּה נָּמוֹגָה

לִפְעָמִים נוֹלֶדֶת אַחַת בֵּין עַרְבַּיִם  – – –

אלפרד טניסון

הך, הך, הך
הַךְ, הַךְ, הַךְ,
עַל קוֹר אֲבָנֶיךָ, יָם אָפֹר,
אִילוּ רַק יָכְלָה לְשֹׁנִי לְהַבִּיעַ
כֹּל הִרְהוּר שֶׁבִּי נֵעוֹר.

כַּמָּה טוֹב לִבְנוֹ שֶׁל הַדַּיָּג
הַצּוֹעֵק לוֹ בַּמִּשְׂחָק עִם אֲחוֹתוֹ!
כַּמָּה טוֹב לַנַּעַר הַמַּלָּח
הַשָּׁר שָם בַּמִּפְרָץ עִם סִירָתוֹ!

וְהַסְּפִינוֹת הַכְּבוּדוֹת מַמְשִׁיכוֹת
אֶל מִבְטָחָן אֲשֶׁר מִתַּחַת לַגִּבְעָה;
אַךְ הוֹ, לְמַגַּע יָד שֶׁנָּמוֹג,
וּצְלִיל קוֹל שָׁקֵט בְּלִי תְּנוּעָה!

הַךְ, הַךְ, הַךְ,
עַל רַגְלֵי צוּקֶיךָ, הוֹ יָם!
אַךְ הָרוֹךְ הַמְּעֻדָּן שֶׁל יוֹם שֶׁמֵּת
אֵלַי לֹא יָשׁוּב עוֹד לְעוֹלָם.

Break, Break, Break

,Break, break, break
!On thy cold gray stones, O sea
And I would that my tongue could utter
.The thoughts that arise in me

O, well for the fisherman's boy
!That he shouts with his sister at play
O, well for the sailor lad
!That he sings in his boat on the bay

And the stately ships go on
;To their haven under the hill
,But O for the touch of a vanished hand
!And the sound of a voice that is still

,Break, break, break
!At the foot of thy crags, O sea
But the tender grace of a day that is dead
.Will never come back to me

Lord Alfred  Tennyson


 

אבות ישורון: איך נקרא

אבות ישורון: איך נקרא

אֵיךְ נִקְרָא שֶׁאֲנִי מְקַבֵּל מִכְתָּבִים מֵהַבַּיִת,
וְהַבַּיִת אֵינֶנֻּ?
אֵיךְ נִקְרָא שֶׁאֲנִי מְקַבֵּל מִכְתָּבִים מֵהַבַּיִת,
וְאִישׁ לֹא חַי?

אֵיךְ נִקְרָא שֶׁמֵהַבַּיִת כּוֹתְבִים לִי,
וְהַמִּכְתָּב לֹא נִכְתַּב?
וְהַמִּכְתָּב לֹא נִשְׁלַח?
אֵיךְ זֶה נִקְרָא?

"אנשי-סגולה רפתה רוחם, בעוד חדלי-אישים כולם עוצמה לוהטת"

ההתגלות השנייה

ויליאם בטלר ייטס
לעברית:  שמעון זנדבנק

 

סובב סחור-סחור, מכה מעגלים,
הבז שוב לא שומע קול בזיר;
הכול קורס; ציר הדברים נשמט;
התוהו משתלח בעולם,
נחשול עכור מדם,
ובכל מקום הטקס של התום הנה טבע.
אנשי-סגולה רפתה רוחם, בעוד חדלי-אישים
כולם עוצמה לוהטת.

הן מתרגשת התגלות לבוא;
הן התגלות שנייה קרבה לבוא.
קרבה לבוא! עוד המלים בפי
וצלם ענקי מתוך ספיריטוס מונדי
טורד עיני: אי-שם בלב מדבר
דמות שגוף אריה וראש אדם לה
ומבטה ריק ואכזר כשמש,
נגררת כבדת ירך, בעוד סביבה קופצים
צללי עופות-מדבר רוגזים.
ושוב יורד החושך, אבל עכשיו אדע:
אלפים שנות תנומה של אבן החרידה עריסה לכלל סיוט,
ומה חית-הפרא, שהפעם הגיעה שעתה סוף-סוף,
נשרכת אל בית-לחם להיוולד?

 

     

The Second Coming

פבלו נרודה, "מת באטיות", לעברית: אריה קומיי

מֵת בְּאִטִּיּוּת
מִי שֶׁלֹּא זָז מִמְּקוֹמוֹ
מִי שֶׁלֹּא מִתְעַנְיֵן.

מֵת בְּאִטִּיּוּת
מִי שֶׁפּוֹגֵעַ בִּכְבוֹדוֹ הָעַצְמִי
מִי שֶׁלֹּא נוֹתֵן שֶׁיַּעַזְרוּ לוֹ.

מֵת בְּאִטִּיּוּת
מִי שֶׁהָיָה שָׁבוּי בְּהֵרְגֵּלָיו
וְחוֹזֵר יוֹם יוֹם לְאוֹתָן הַמֻּסְכָּמוֹת.
שֶׁלֹּא מַחֲלִיף מוּתָג
שֶׁלֹּא מֵעֵז לְשַׁנּוֹת גּוֹנֵי לְבוּשׁוֹ
שֶֹּׁלא מְשׂוֹחֵחַ עִם מִי שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר.

מֵת בְּאִטִּיּוּת מִי שֶׁמּוֹנֵעַ מֵעַצְמוֹ תְּשוּקוֹת
וּמְעַרְבּוֹלוֹת הָרְגָּשׁוֹת שֶׁהֵם יוֹצְרִים, דַּוְקָא אֵלֶּה
מַחְזִירִים נִיצוֹצוֹת לָעֵינַיִם וּמְשִׁיבִים לַחַיִּים
לְבָבוֹת שְׁבוּרִים.

מֵת בְּאִטִּיּוּת
מִי שֶׁלֹּא מְשַׁנֶּה כִּוּוּן כְּשֶׁהוּא מַרְגִּיש
אֻמְלָל בִּמְקוֹם עֲבוֹדָתוֹ, אוֹ עִם אֲהוּבָתוֹ,
מִי שֶׁלֹּא מְרַעֲנֵן הַיָּדוּעַ וְהַבִּלְתִּי יָדוּעַ
כְּדֵי לְהִתְעַלּוֹת בַּחֲלוֹמוֹתָיו,
מִי שֶׁלֹּא מַרְשֶׁה לְעַצְמוֹ, וְלוּ פַּעַם אַחַת בַּחַיִּים
לְהִתְרַחֵק מֵעֵצוֹת נְבוֹנוֹת.

תִּחְיֶה הַיּוֹם,
סַכֵּן הַיּוֹם
עֲשֵׂה זֹאת עַכְשָׁו.

אַל תִּתֵּן לְעַצְמְךָ לָמוּת בְּאִטִּיּוּת.
אַל תִּמָּנַע מֵהָאֹשֶׁר.


לעברית: אריה קומיי


לאחרונה פרסמה האמנית הצ'יליאנית קרלה מורנו ציטוט מתוך תיאור של נרודה על מעשה שעשה בשנות ה-20 (כשלא מנע מעצמו תשוקות). על פי הציטוט מדבריו של נרודה, בתקופה ששירת כקונסול בסרי לנקה, (שנקראה אז ציילון), חשק המשורר באישה טמילית שתפקידה היה לנקות כל בוקר את בית השימוש שלו. הנה תיאור דבריו:

"בוקר אחד החלטתי ללכת על זה, תפשתי אותה בכוח בפרק היד והבטתי בפניה מקרוב. לא יכולתי לדבר אתה בשום שפה. בלי שום חיוך על פניה היא אִפשרה לי לגרור אותה, ועד מהרה הייתה ערומה על המיטה. בזכות מותניה הדקיקות, ירכיה המלאים, עגלגלות שדיה השופעים, היא נראתה בדיוק כמו הפסלים בני אלפי השנים הפזורים בדרום הודו. המפגש היה כמו בין גבר לפסל. היא לא פקחה את עיניה ולא זעה. הייתה לה הזכות לתעב אותי. זה לא קרה שוב."

קרלה מורנו מוסיפה וכותבת: "תרבות האונס והגזענות הייתה טבעית כל כך, עד שגבר לבן בעל כוח יכול לתאר אונס שביצע כאילו לא היה אלא עוד אנקדוטה בזיכרונותיו, ושום דבר לא קורה".

לאה גולדברג, רמברנדט: הבן האובד

 

 


 

לאה גולדברג: "משירי הבן האובד"
רמברנדט: "שובו של הבן האובד" 1663-1665, מוצג במוזיאון ההרמיטז' בסנקט פטרסבורג

אַנָּא, הַגְבֵּר עָצְמַת אוֹתוֹתֶיךָ, בארי חזק

ריבונו של עולם

אַנָּא, הַגְבֵּר עָצְמַת אוֹתוֹתֶיךָ
כָּאן אֲנִי לא שׁוֹמֵעַ, לא יוֹדֵעַ
הַאִם שׁוּב תָּקַעְתָּ פֶּרַח בַּרְזֶל בְּדַשׁ הָאַנְטֶנָּה
אַתָּה עָדִין כָּל כָּךְ
לָמָּה אַתָּה כּה רַכְרוּכִי
לָמָּה אַתָּה תָּמִיד אֶזְרָחִי
הַאִם אֲנִי נִשְׁמָע הֵיטֵב, עֲבוֹר,
עֲבוֹר גַּם אַתָּה נִשְׁמַע קָטוּעַ
אַתָּה נִשְׁמַע פָּצוּעַ, אַתָּה
בָּעֵמֶק מְאֻרְגָּן הֶקֵּפִית
הָרִים וְכִנֶּרֶת אַחֶרֶת

אָנָּא הוֹדַע עָצְמַת אוֹתוֹתֶיךָ
בַּמַּכַּ"ם לא רוֹאִים אֶת פָּנֶיךָ
מַדּוּעַ אֵינְךָ מְזֻחְלָם
מַדּוּעַ אֵינְךָ נִלְחַם
הַאִם לִשְׁלוֹחַ אֵלֶיךָ סִיּוּר מְמֻנָּע
אֲנִי מָלֵא אֱמוּנָה
שֶׁלּא יַגִיעַ וְלא יַחֲזוֹר
פֶּצַע שָׁחוֹר

אָנָא הַחֲלֵשׁ עָצְמַת אוֹתוֹתֶיךָ
אֲמִירֵי הַבְּרוֹשִׁים לְעֵת עֶרֶב
לַשָּׁוְא לַוֹאֲטִים שְׁמֵךָ
וְכוֹכַב הַצָּפוֹן הַבּוֹדֵד
אָנָה יְנַוֵּט אֶת צְבָא עֶגְלוֹתֶיךָ
לְאָן הוּא יוֹבִיל בָּהֶן אֶת…
אָנָא, עֲצוֹם אֶת עֵינֶיךָ
עַכְשָׁו אֲנִי שׁוֹמֵעַ. רוּת
אַתָּה יָכוֹל סוֹפִית
לָמוּת
אָב שַׁכּוּל, אֲנִי כְּבָר לא מַרְגִישׁ
דִמְעוֹת הַחוֹרֶף עָלֶיךָ יַגִּידוּ קַדִּיש

בארי חזק  (נהרג ב- 17 באוקטובר 1973)

ציטוט מתוך: "שיר האשה המרומה", חנוך לוין

 

הציפורים הבטיחו באביב,
רימו בסתיו,
רימו הצפרדעים,
אמרו "קְווה-קְווה",
הזכירו
את מלת הרמאות
"תקווה".

 

ויסלבה שימבורסקה, (חלק שני): אוטוטומיה – "למות במידה ההכרחית, בלי להגזים"

נכתב על שימבורסקה שהיא נוהגת לבחור פרט קטן מתוך המציאות, ולשנות את הפרופורציות הפנימיות שלו: מקטינה, מגדילה, "נאחזת באיזה בדל מחשבה… […] מפתחת ערוץ צדדי, שותלת אסוציאציות משלה, […] מתרחקת מנקודת התחלה ומרחפת במרחב הרטורי." השימוש שלה בפרטים הקטנים שהיא מעניקה להם עומק מטפיזי מגיע אל הקוראים ונוגע בהם בדרכים מפתיעות.

נוכחתי בכך פעם כשקראתי את שירה "אוטוטומיה". בניגוד להרגלה, הקדישה שימבורסקה את השיר לחברה שלה, משוררת שהלכה לעולמה בצעירותה. בדרך כלל העדיפה לא להקדיש את שיריה לאנשים, כדי שכל אחד מהקוראים יחוש שהשיר מופנה אליו ונכתב עליו, ובכך חרגה ממנהגה.

פירוש המילה הנושאת את שמו של השיר היא – קטיעה עצמית של איבר פגוע או לכוד (כגון זנב לטאה), שנועדה לאפשר לחיה להימלט ולהציל את עצמה, תוך ויתור על חלק מגופה. הנהו, בתרגומו של רפי וייכרט:

אוטוטומיה

בשעת סכנה מלפפון-הים נחלק לשניים:
עצמי אחד שלו הוא מפקיר כטרף לעולם,
עם השני הוא בורח.
נחלק בפתאם לאובדן וישע,
למה שהיה ולמה שיהיה.
באמצע גופו של מלפפון-הים נפערת תהום
ששתי גדותיה זרות מיד.
בגדה אחת מוות, בשנייה חיים
כאן ייאוש, שם תקווה.
למות במידה ההכרחית בלי להגזים,
לגדול כמה שאפשר מן השארית שניצלה.
אנחנו יודעים להתחלק, הו נכון, גם אנחנו,
אך רק לגוף וללחישה קרועה…
כאן לב כבד, שם   non omnis moriar*
רק שלוש מילים קטנות כמו שלוש נוצות נסיקה
התהום אינה חוצה אותנו,
התהום מקיפה אותנו.

*לא אמות כולי.

non omnis moriar

השיר התבסס על ידיעותיה המגוונות של שימבורסקה, שאהבה מאוד לקרוא אנציקלופדיות. (פעם הגיבה לפליאתה של חברה על כך שהיא קוראת ספרים על מדעי הטבע ואמרה: "אני תמהה על תמיהתך. צריך לעיין בכל דבר."). הוא מבטא את צערה של המשוררת על מות חברתה, את התחושה שלא כולה מתה, שהרי משהו ממנה נשאר ביצירתה.

אבל מסתבר שאפשר למצוא בו אמירה נוספת, שונה לגמרי ומשמעותית מאוד: ד"ר אשל השתמשה בו כמוטו למאמר שלה, שהופיע בכתב העת "שיחות", שם כתבה על ילדים שעוברים התעללות ונאלצים לנקוט "פתרון אוטוטומי": כדי לשרוד עליהם לפצל את עצמם, לסלק את הכאב, במחיר של קיום מנוכר, נטול חיים וזיקה אל עצמם ואל חוויותיהם. בה בעת החלק של עצמם שוויתרו עליו נשאר מחובר "בהמשכיות התאבדותית" אל כל מה שממשיך "לפצוע ולטרוף". כמה כאב טמון ביופיו של השיר!

"הנפש נחה לא רק בשעת צחוק, אלא גם בשעה שכולה עצב," אמרה פעם לשימבורסקה שחקנית תיאטרון. הדברים הללו, כך סיפרה, עוררו בה מחשבות רבות.

היא עצמה כתבה כי "הרגע שבו אדם פתוח למשהו מרומם יותר מאשר ענייני היום יום הוא בשבילי הנפש". למי שקוראים את שיריה, וגם את הביוגרפיה עליה, נכונות שעות מנוחה רבות כאלה של הנפש.

שכיות זיכרון

אנה ביקונט, "שכיות זיכרון מחיי ויסלבה שימבורסקה", (חלק ראשון)

"אנשים כותבים שני סוגי יומנים," הסבירה פעם ויסלבה שימבורסקה. "אלה שנכתבים מתוך מחשבה על פרסומם, ואינם מביאים על כותביהם צרות שלאחר המוות, ואלה שנועדו רק לעיני הכותב."

גם ביוגרפיות עלולות להמיט "צרות שלאחר המוות" על האדם שעליו נכתבו. לא כך במקרה של הספר שכיות זיכרון מחיי ויסלבה שימבורסקה. הוא נכתב באהבה, בהערצה גלויה (ומוצדקת! מי שקורא את הספר נמנה מן הסתם מלכתחילה עם אוהביה של שימבורסקה, אבל אם במקרה נקלע אליו קורא אדיש, אין ספק שכבר יהיה מאוהב בהגיעו לעמודים האחרונים).

שכיות זיכרון
הוצאת כרמל, לעברית: מירי פז

שימבורסקה לא אהבה את העיסוק בחיים הפרטיים של כותבים. היא סברה כי ייעודו של הסופר לכתוב, לא לדבר, ושמוטב לא להעסיק אנשים בצרותיך. עם אחת מידידותיה נהגה לפתוח כל שיחה באמירה המבודחת, שהייתה בה כמובן לא מעט ביקורת על תרבות הווידויים הפומביים: "ועכשיו אספר לך את סיפור חיי…"

לאורך שנים סירבה לשתף פעולה עם מי שניסו לכתוב עליה, אבל שינתה את דעתה מתוך נדיבות אופיינית לה: כשהמחברות הצליחו להגיע אליה עם כתב היד גולמי, חסה עליהן. היא נוכחה לראות כמה עבודה השקיעו בניסיונותיהן לדלות מידע עליה ועל טעמיה והעדפותיה, מתוך ספר המסות שכתבה קריאת רשות: "סחטתן אותו עד העצם," אמרה, והסכימה לשוחח אתן, אף על פי שהתקשתה, לדבריה, לקרוא על עצמה.

קריאת רשות
הוצאת חרגול. לעברית: רפי וייכרט

שימבורסקה הסתייגה מכל ביטוי של חשיבות או האדרה עצמית. כך למשל כשנשאלה פעם על מה חשבה כשכתבה את שירה "שיחה עם אבן", אכזבה את המראיין כשהשיבה בפשטות, "על אבן," וכששאל אותה עיתונאי "איך זה להיות בפנתיאון של גדולי הספרות העולמית?" השיבה לו באירוניה אופיינית: "ימים ידברו, בוא נקבע פגישה בעוד מאה שנה".

כשניסו למשוך אותה לדיון על עניינים שברומו של עולם נהגה להטות את נושא השיחה, התחילה פתאום לספר על עוגיות שאפתה אחותה או על משהו מצחיק שקרה לה באותו יום במכולת…  "בתקופתנו," כך אמרה, "מדברים יותר מדי. עד לא מזמן נע כדור הארץ בקוסמוס בשקט יחסית…"

הביוגרפיה שכיות זיכרון מחיי ויסלבה שימבורסקה נוגעת בה ובחייה בעדינות ובהערכה רבה. הנה למשל תיאור קשריה עם שני הגברים החשובים והמשמעותיים לה: המחברות מספרות לנו כיצד שמרה על קשר ידידותי ומכבד עם הבעל הראשון, שממנו התגרשה כעבור שנים מעטות. הקשר נמשך אפילו אחרי  מותו, שכן כל השנים הקפידה לציין ביחד עם חבריו את יום הולדתו. על בן הזוג השני הן מספרות לנו כיצד חיו באהבה ובהערכה הדדית עמוקה, גם אם גרו בדירות שונות. הקורא לא מקבל הרבה יותר מכך. אין בספר שום רמז על עניינים אישיים באמת: למשל – מה הייתה העילה לגירושיה? מדוע הייתה חשוכת ילדים? כיצד ייתכן שלאחר מות אחותה נותרה למעשה נטולת משפחה (אבל עשירה בחברים!)? פרטים כאלה אינם מעניינו של הקורא.

החלקים הביוגרפיים שכן מופיעים בספר, מרתקים. למשל – ההיסטוריה המשפחתית: אביה של שימבורסקה ניהל את עסקיו של רוזן פולני, מי שהיה הבעלים של אדמות עיר הקיט ההררית זקופנה. אותו רוזן התגאה בכך שהגן על המולדת: את אדמות זקופנה הציל מידיו של יהודי בשם יעקוּבּ גולדפינגר שניסה לרכוש אותן, ואילו הצליח, "היה עומד על הגבוהים שבהרי פולין […] ויורק משם על פולין"…

אנו מקבלים תיאור זריז של מעבר המשפחה לקרקוב ועל חייהם שם: הם גרו בבית שבבעלותם והתפרנסו מהשכרת דירות באותו בניין, ומקצבה קטנה ולא יציבה שקיבל האב מהמדינה, לאחר שהרוזן הוריש לה את אדמותיו.

על מלחמת העולם השנייה חולף הספר ביעף. אין לדעת מה באמת עבר על שימבורסקה באותם ימים. היא עצמה לא הרבתה לכתוב על המלחמה, לטענתה משום שחשה כי משוררים אחרים בני ארצה היטיבו לעשות זאת, ושלא תוכל להוסיף עליהם.

השיר "עדיין" מוכיח עד כמה  הייתה שירתה חשובה כשכתבה על השואה:

       עדיין
לעברית: רפי וייכרט

בקרונות חתומים
בארץ שמות נוסעים
לאן זה כך ייסעו
האם אי פעם יצאו
אל תשאלו, לא אגיד, לא יודעת.
השם נתן הולם באגרוף בדופן קרון
השם יצחק מזמר בשגעון
השם שרה למים משווע
למען השם אהרן, שבצמא גווע.
אל תקפוץ בנסיעה, השם דוד,
אתה שם מובס שנדון להפסיד,
לא ניתן לאיש, קשה מנשוא,
שם בלי בית בארץ זו.
תנו שם סלבי לבנים,
כי כאן מונים על הראש שערות,
כי כאן בין טוב לרע מבחינים
לפי צורת עפעף ולפי שמות.
אל תקפוץ בנסיעה. הבן יקרא לֵך.
אל תקפוץ בנסיעה. עוד לא עת.
אל תקפוץ. הלילה משתרר כצחוק ומגחך
לקול שקשוק גלגלי הרכבת.
ענן מבני אדם מעל הארץ שט,
מענן גדול דמעה אחת, גשם קט,
דמעה אחת, גשם קט, עונה צחיחה.
המלה ליער שחור מוליכה.
כך, כן כך, הגלגל משקשק. יער ללא קרחות.
כך, כן כך. ביער נוסע טרנספורט צרחות.
כך, כן כך. ערה בלילה אני שומעת
כך, כן כך, דממה בדממה פוגעת.

בתגובה לשיר, שחלקו מצוטט בספר, מעירות המחברות כי שימבורסקה לא מתארת בו את המעשה עצמו – שילוח היהודים – אלא "את אי ידיעתה עליו." אני חולקת עליהן: לדעתי שימבורסקה לא כתבה בו על אי ידיעה, אלא על הבלהה הנמשכת, הממשיכה לצוּר עליה בזיכרון זועק, "בדממה פוגעת".

אחרי המלחמה הצטרפה שימבורסקה, כמו אינטלקטואלים רבים באירופה באותה תקופה, למפלגה הקומוניסטית. היא האמינה שהקומוניזם יפתור את בעיותיה של פולין ושל העולם כולו. באותה תקופה כתבה שירים מגויסים, ורק אחרי שהתפכחה חשה שהשחיתה בכך משהו בפנימיותה.

את עיוורונה לעוולות המשטר הסבירה ברצון העמוק שלה להאמין, לקבל את התשובות המגוחכות שסיפק המשטר הרוסי: למשל מה שקרה בימי מרד ורשה (לא מרד הגטו, אלא ההתקוממות הכושלת של המחתרת הפולנית  נגד הכיבוש הנאצי !). הרוסים ניצבו אז על הגבעות בחוסר מעש וחיכו עד שהגרמנים השלימו את ההשמדה של בירת פולין. ההסבר היה שהרוסים השתוקקו מאוד לסייע, אבל משום מה לא התאפשר להם לפעול… על כך כתבה: "קיבלנו את כל 'התשובות,' עד שהתחלנו לחשוב".

בשנים הראשונות לנישואיה גרה שימבורסקה עם בעלה הראשון ב"בית הסופרים": המצאה קומוניסטית שנועדה, כך הבינה בדיעבד, לאפשר לשלטונות לפקח על אנשי הרוח שחיו בו בדירות קטנות ונהנו מחיי חברה עליזים, נשפים – שימבורסקה מיעטה להשתתף בהם ­– התוועדויות, ותחרויות היתוליות.

את אלה האחרונות דווקא חיבבה מאוד. לאורך כל חייה נהגה לארגן בביתה הגרלות: כששבה מביקורים בארצות אחרות – לרוב נסעה כמעט בעל כורחה, היא לא אהבה להרחיק מביתה – נהגה להביא אתה תשורות קטנות לחבריה, וביניהן גם מתנה אחת בעלת ערך, ואת כל אלה חילקה ביניהם בהגרלה.

היא אהבה מאוד גם תחרויות של כתיבת חמשירים ועסקה בכך רבות בתקופה שבה לא הצליחה לכתוב שירים. זה קרה מיד אחרי שהתבשרה על פרס הנובל לספרות שהוענק לה בשנת 1996. כמו תמיד בסתיו נפשה בחודש אוקטובר של אותה שנה בחברת ידידים בזקופנה, העיר שאביה "ניהל" בעבר. הבשורה הגיעה אליה רגע אחרי שמזגה לעצמה מרק, שאותו כבר לא אכלה מעולם, בשל התנפלות העיתונאים שצרו עליה מאותו רגע. גם את השיר שהתחילה לכתוב לא הצליחה לסיים, אלא לאחר שחלפו שלוש שנים, כשהתאוששה מהנטל המכביד של הפרס. חלק גדול מהכסף שקיבלה הקדישה כתרומה לקהילה. היא עצמה המשיכה לחיות בצניעות רבה. ישראלים שזכו לבקר בביתה העידו בפליאה על כך שנראה כמו דירה משנות הצנע בארץ.

החיבה הבלתי נמנעת שחש הקורא כלפי שימבורסקה נובעת לא רק מהעדויות על מסירותיה המופלגת לחבריה, הגינותה, הקלילות שבה התייחסה אל עצמה, כל אלה תכונות מלבבות ומעוררות כבוד; שימבורסקה ניחנה גם בסגולה שממשיכה לפעול גם כיום, כשכבר איננה עמנו: חוש הומור מקורי ושנון. הדברים המושחזים שאמרה וכתבה ממשיכים לשעשע ולעורר מחשבות. למשל: במשך שנים השתתפה שימבורסקה בעריכת כתבי עת שונים. בתוקף תפקידה השיבה לפונים ששלחו אליה את יצירותיהם. אי אפשר שלא לצחוק כשקוראים את תגובותיה המושחזות:  "אתה זקוק לעט חדש," העירה לאחד הכותבים, "זה שאתה משתמש בו מרבה לשגות. כנראה שהוא עט לא מקומי." לאחרת הציעה: "בואי נסלק את הכנפיים, נסי לכתוב בהליכה ברגל, טוב?" ולמישהו כתבה: "הצלחת לסחוט מילים נשגבות לתוך שלושה שירים קצרים, יותר מכפי שמצליחים מרבית המשוררים במשך חיים שלמים: 'מולדת,' 'אמת', 'חירות', 'צדק': מילים כאלה אינן באות בזול. דם אמיתי זורם בהן, ואי אפשר לזייף אותו עם דיו." לאחת הכותבות יעצה בתמציתיות: "נסי לאהוב בפרוזה", ולאם מודאגת שפנתה אליה בשאלה האם טוב שבנה בן האחת עשרה "קורא ספרות רצינית מדי – שייקספיר," השיבה: "מובן שזה טוב, כבר ידוע מראש שנער כזה לא יהיה מתאגרף ולא ייסע ברחבי העולם. בשביל מה לו? הוא כבר בעיצומו של מסע!" בין תשובותיה המבדחות אפשר למצוא גם אמיתות חשובות על כתיבה. כך למשל הסבירה למשורר ששלח שיר לא מחורז: "שירה היא משחק. אין משחק בלי כללים, ילדים יודעים את זה. מדוע המבוגרים שוכחים?" והדגישה שעליו לדעת כי "גם לשיר מחורז יש כללים משלו. אמנם נסתרים – אבל הכרחיים."

על פי עדותה טיפח בה אביה את ההומור המתלווה לאמירה של דברים חשובים והמשמעותיים: היא החלה לכתוב כבר כשהייתה בת חמש. אביה העניק לה 20 גרוֹשים על כל שיר חדש, בתנאי שיהיה משעשע –  "שום קינות, שום שירי אבל."

וכן, כמובן שגם כשהצחיקה, אמרה בעצם דברים של טעם. כך למשל בשירה "אחותי", תרגם רפי וייכרט:

אחותי אינה כותבת שירים
ונראה שכבר לא תתחיל לפתע לכתוב שירים.
זה בא לה מאמא, שלא כתבה שירים,
ומאבא שאף הוא לא כתב שירים.
תחת קורת הגג של אחותי אני מרגישה בטוחה:
בעלה של אחותי לא היה כותב שירים בעד שום הון שבעולם.
[…]
במגרות של אחותי אין שירים ישנים
ובתיק שלה אין שירים חדשים.
וכשאחותי מזמינה לארוחת צהריים
אני יודעת שאין בכוונתה לקרוא באזניי שירים.
המרקים שלה מצוינים בלא מחשבה תחילה
והקפה אינו נשפך על כתבי היד.
[…]

 את השיר הזה הקריאה במפגש משוררים, שלא יכלו לעצור את פרצי הצחוק. איש לא יכול היה להחמיץ את האירוניה העצמית.

גם כשכתבה מסות שהופיעו בספרה כתיבת רשות הייתה רצינית ובה בעת גם מצחיקה מאוד. כך למשל כתבה על התפקיד הקשה מנשוא שמטילים סופרים על חיות: "מבעלי חיים הדוברים בקול אנושי דורשים בספרות יותר מדי. הם חייבים לדבר לא רק בהיגיון, אלא גם לומר דברים חשובים. הם חייבים להיות שנונים, המסכנים".

פעם כתבה אפילו מכתב גלוי לדולפינים, שבו הזהירה אותם מפני הניסויים הצבאיים שעושים בהם…

ועם כל ההומור והצחוק, עם אהבתה לחפצי הקיטש המופרכים ששמחה לאסוף, לצפייה שלה בסדרות אמריקניות מטופשות ששעשעו אותה, עם הצורך שלה להתלוצץ, לכתוב חמשירים, לשחק, היה בשימבורסקה גם צד נוגה, שאותו סירבה לחשוף, או לחלוק עם אחרים. היא הסבירה שברור לה: שירה יכולה ללוות אנשים סובלים, אבל אינה יכולה למנוע את סבלם. (אם כי על מולייר אמרה שהציל בקומדיות שלו אנשים רבים יותר מאלה שהציל האיש שהמציא את החיסון נגד אבעבועות…)

את קוראיה ראתה בעיני רוחה כאנשים שהפרוטה אינם מצויה בכיסם. אליהם דיברה. אל אלה שצריכים לפשפש בארנק כדי לבדוק אם יש בו די כסף כדי לקנות את ספרה. "הנבלים האמיתיים […],"  כתבה, "אינם קוראים שירה."

רוברט פרוסט: הסיפור המפתיע שמאחורי שירו "הדרך שלא נבחרה"

השיר The Road not Taken שכתב המשורר האמריקני רוברט פרוסט בשנת 1914 נחשב לאחד השירים החשובים והקלאסיים בספרות האמריקנית. בשנת 2000 נבחר כשיר האהוב ביותר על האמריקנים, על פי דיווח של העיתון גרדיאן.

,Two roads diverged in a yellow wood
And sorry I could not travel both
And be one traveler, long I stood
And looked down one as far as I could
To where it bent in the undergrowth

,Then took the other, as just as fair
And having perhaps the better claim
Because it was grassy and wanted wear
Though as for that, the passing there
Had worn them really about the same

And both that morning equally lay
In leaves no step had trodden black
Oh, I kept the first for another day
Yet knowing how way leads on to way
I doubted if I should ever come back

I shall be telling this with a sigh
– Somewhere ages and ages hence
two roads diverged in a wood, and I
I took the one less traveled by
.And that has made all the difference

הנה אחד מתרגומיו הרבים לעברית:

השביל שלא נבחר

תירגם מאנגלית: אמיר אור

שְׁנֵי שְׁבִילִים נִפְרְדוּ בְּיַעַר צָהֹב,
אַךְ לָלֶכֶת בַּשְּׁנַיִם, הִרְהַרְתִּי בְּעֶצֶב,
אֵינֶנִּי יָכוֹל – אָז עָצַרְתִּי לַחְשֹׁב,
מַרְחִיק אֶל הָאֶחָד מַבָּטִי לְלֹא סוֹף
לְאָן שֶׁפִּתּוּלָיו נֶעֶלְמוּ בָּעֵשֶׂב;

לַשֵּׁנִי אָז פָּנִיתִי, מְבַקֵּשׁ לְהַשְׁווֹת,
אִם רָאוּי הוּא יוֹתֵר, כִּי גַּם הוּא כֹּה יָפֶה,
שׁוֹפֵעַ רֹב יֶרֶק, וּמְעוּט עֲקֵבוֹת;
אַךְ שְׁנֵיהֶם הָיוּ נְתִיבוֹת עֲזוּבוֹת
שֶׁמִּדְרַךְ הַהוֹלֵךְ בָּם שְׁחָקָם בְּשָׁוֶה,

וּבַבֹּקֶר הַהוּא הִשְׂתָּרְעוּ לִקְרָאתִי
בְּשַׁלֶּכֶת שֶׁאִישׁ לֹא הִשְׁחִיר אֶת פָּנֶיהָ.
אָהּ, הָרִאשׁוֹן – לְיוֹם אַחֵר נְצַרְתִּיו!
אַךְ יָדַעְתִּי שֶׁנָּתִיב מוֹבִיל אֶל נָתִיב,
וְסָפֵק אִם אָשׁוּב עוֹד אֵי־פַּעַם הֵנָּה.

אֵי־שָׁם, אֵי־פַּעַם, לֹא בְּלִי אֲנָחוֹת
בַּחֲלֹף הַשָּׁנִים אֲסַפֵּר זֹאת בְּקוֹל:
שְׁנֵי שְׁבִילִים בַּיַּעַר, לִבְחֹר אוֹ לִדְחוֹת –
אַךְ פָּנִיתִי בְּזֶה שֶׁדָּרְכוּ בּוֹ פָּחוֹת,
וְזֶה הַהֶבְדֵּל שֶׁשִּׁנָּה אֶת הַכֹּל.

 


תרגום נוסף, מאת יעקב שקד

שׁתֵּי דּרָכִים הִתפַּצּלוּ בְּיַעַר צָהוֹב,
חֲבָל, בִּשׁתֵיהֶן לֹא יָכוֹלתִּי לִבחוֹר,
הָיִיתִי אֶחָד רַק. זְמַן רַב עַד מַכאוֹב,
בָּחַנתִּי אַחַת בְּמַבַּט חַד וְטוֹב,
עַד מְקוֹם הִתעַקּלָה בַּסּבַך אֶל הַשּׁחוֹר.

וְאָז הָלַכתִּי בַּשּׁנִיָּה, אַף הִיא נָאוָה
וּמפַתָּה קצָת יוֹתֵר מִצִּידָהּ,
כִּי גָּדלוּ בָהּ דּשָׁאִים, לִשׁחִיקָה מִתאַוָה,
אַף כִּי כֹּל אֵלֶּה אֲשֶׁר הָלכוּ בָהּ
שָׁחֲקוּ אוֹתָן בָּהּ בַּמִּידָּה.

וּשְׁתֵיהֶן דּוֹמוֹת שָׁכבוּ שָׁם בָּאוֹר
בְּעָלִים שֶׁצּעָדִים לֹא הִשׁחִירוּ.
אֶל הָרִאשׁוֹנָה עוֹד חָשַׁבתִּי לַחֲזוֹר!
אַךְ מִדֶּרֶך דְּרָכִים זוֹ אֶל זוֹ לַחֲבוֹר
סָפֵק אִם אוֹתִי הֵן אֵלֶיהָ יַחזִירוּ.

אֲנִי אֲסַפֵּר נֶאֱנַח בְּצַעַר,
אֵי פֹה בְּמֶרְחָק זְמַן גָּדֵל:
שְׁתֵּי דְּרָכִים הִתְפַּצְּלוּ בַּיַּעַר,
בָּחַרְתִּי בָּזֹאת שֶׁהָלְכוּ בָהּ פָּחוֹת,
וְזֶה מַה שֶׁעָשָׂה אֶת כֹּל הַהֶבְדֵּל.


כאן, (באתר של הדרכת טיולים), כאן  (בוויקיטסט), ויש ודאי גרסאות נוספות.

"הדרך שלא נבחרה" מופיע באנתולוגיות ומרבים ללמד אותו. בישראל הוא נכלל כבר שנים בתוכנית הלימודים של לימודי האנגלית בבתי הספר התיכוניים, כמעין אבן יסוד של הספרות האמריקנית. אין כמעט בוגר בית ספר תיכון בישראל שלא למד את השיר, שינן אותו, פירש את הסימבוליקה שבו: היער המצהיב המסמל את החיים ושתי הדרכים המסמלות את הבחירות הבלתי נמנעות שכל אדם ניצב בפניהם שוב ושוב.

אלפי תלמידים ברחבי העולם נאנחים ביחד עם המשורר ולומדים להסביר שאת האנחה אפשר לפרש בשני אופנים: כמביעה סיפוק ורווחה, כי הבחירה הצליחה, או ככזאת שמביעה צער וחרטה, שהרי "נָּתִיב מוֹבִיל אֶל נָתִיב", ואין דרך חזרה.

רבות נכתב על השיר. הנה למשל מה שכתבה עליו עדנה אולמן-מרגלית: "הוא כובש כבר בקריאה ראשונה. בד בבד מהלכת קסם על הקורא האווירה המהורהרת והרת הגורל השורה על השיר. נושא השיר הוא הבחירה שנאלץ המטייל ביער לבחור באחת משתי הדרכים המתפצלות למולו, ורק באחת. המטייל מרוצה כנראה בסופו של דבר מהדרך שבחר בה, הדרך 'שהלכו בה פחות', אבל לאורך ימים ושנים מלווה אותו תחושה של החמצה בלתי נמנעת בשל הדרך שלא הלך בה ואשר את טיבה ואת מחוז חפצה לא ידע לעולם."

קוראיו של השיר תוהים לא פעם מה הייתה הבחירה שעליה כתב רוברט פרוסט. הדובר מדגיש כי שתי הדרכים לא היו שונות מהותית זו מזו: "לַשֵּׁנִי אָז פָּנִיתִי, מְבַקֵּשׁ לְהַשְׁווֹת, / אִם רָאוּי הוּא יוֹתֵר, כִּי גַּם הוּא כֹּה יָפֶה, / שׁוֹפֵעַ רֹב יֶרֶק, וּמְעוּט עֲקֵבוֹת", כלומר – שתי הדרכים כמעט זהות בעיניו, אבל בסופו של דבר הוא מחליט לפסוע בשביל שהיה שונה רק במעט: "מְעוּט עֲקֵבוֹת", כלומר – בנתיב השגור פחות, המקורי יותר, זה שפחות אנשים בחרו בו. האם התכוון לבחירה של מקצוע בחיים? של אישה לשאת? של עיר לגור בה?

לא ולא.

הסיפור האמיתי העומד מאחורי כתיבתו של השיר מצמרר ומזעזע!

רוברט פרוסט האמריקני ניסה בשלב מסוים של חייו להגר לאנגליה, ביחד עם אשתו ומשפחתו הגדלה. (שישה ילדים נולדו להם במרוצת השנים, אך לא כולם שרדו). ניסיונו כחוואי בניו המפשייר לא צלח, והוא ניסה את מזלו מעבר לאוקיינוס.

הבקתה של רוברט פרוסט בוורמונט

בשנים שחי באנגליה התיידד עם כמה אנשי ספרות אנגליים, ביניהם עזרא פאונד, שעזר לו להוציא לאור את ספרי השירה הראשונים שלו.

חבר אנגלי אחר שאתו התיידד באותם ימים היה סופר בשם אדוארד תומס, שכתב עשרות ספרי פרוזה ואלפי ביקורות ספרותיות. ביום שפרצה מלחמת העולם הראשונה (אז כמובן לא ידעו עדיין למה תתפתח המלחמה האיומה ההיא, זאת שנהרגו בה 16 מיליון בני אדם ונפצעו 20 מיליון!), טיילו רוברט פרוסט ואדוארד תומס, לא הרחק מביתו של פרוסט בגלוסטשייר שבדרום מערב אנגליה. תומס היה בן 36. פרוסט בן 40. הם שוחחו על המלחמה, תהו אם מהמקום שבו הם משוטטים יוכלו לשמוע את רעם התותחים.

רוברט פרוסט ואדוארד תומס
רוברט פרוסט ואדוארד תומס

 

כמה חודשים אחרי כן, בנובמבר, התרחש אירוע שהשפיע מאוד על תומס. פרוסט והוא טיילו שוב, כדרכם, באזור הכפרי הסמוך לביתו של פרוסט, עד שנתקלו לפתע  בשומר צַיִד. השומר טען שהם מסיגי גבול, איים עליהם בנשקו ואילץ אותם לסגת. תומס חש מושפל, והיה בטוח שחברו רואה בו פחדן. הוא לא הצליח להשתחרר מזיכרון המקרה, שהמשיך לרדוף אותו במשך זמן רב. הוא חש נלעג ומיוסר. למרות התיעוב שרחש כלפי מלחמה בכלל וּלְאוּמנוּת בפרט, השפיע עליו  העימות עם שומר הציד עד כדי כך, ששקל להתגייס לצבא כדי להוכיח לעצמו שאינו עלוב נפש, כפי שחש. התלבטויותיו והיסוסיו נמשכו, עד שחברו כתב למענו את השיר "הדרך שלא נבחרה": "שְׁנֵי  שְׁבִילִים נִפְרְדוּ בְּיַעַר צָהֹב, / אַךְ לָלֶכֶת בַּשְּׁנַיִם, הִרְהַרְתִּי בְּעֶצֶב, /אֵינֶנִּי יָכוֹל…" וכן הלאה.

היה בשיר מסר אישי, מבודח: לא פעם טיילו שני החברים בחיפוש אחרי פרחי בר או קיני ציפורים, ובסופה של הדרך נזף תומס בעצמו, כי בַּשְׁביל שבחר לא  הגיע אל האוצרות שקיווה למצוא. פרוסט השתעשע מכך שנבצר מחברו לחוש מרוצה ומסופק, ולכן הקניט אותו: "לא משנה באיזו דרך תבחר, תמיד תיאנח ותצטער שלא בחרת בדרך האחרת."

השיר השפיע על תומס עמוקות. הרבה יותר מכפי שפרוסט התכוון, ולמרבה הפליאה והעצב, הטה את הכף. תומס הגיב לשיר בזעם. פרוסט ניסה להפיס את דעתו. להסביר לו את נימת הלגלוג המבודחת הקלה שבה השתמש במילה "אנחה". תומס לא נרגע. והחליט להתגייס.

פרוסט חזר לארצות הברית, ולקח אתו לשם את בנו של אדוארד. מלכתחילה תכננו לגור בניו המפשייר בשכנות – זאת הייתה "הדרך האחרת", שתומס לא בחר בה!

תומס הגיע לשדה הקרב באראס, שם נהרג בחג המולד של שנת 1917, כחודשיים בלבד אחרי שהגיע לצרפת.

לימים כתב פרוסט במכתב לאחד מידידיו כי אדוארד תומס "הוא האח היחיד שהיה לי אי פעם."

בדיילי מייל נכתב לפני שלוש שנים על "הגאון שנהרג, רק משום שלא הבין בדיחה."

צילום של אדוארד תומס מתוך הדיילי מייל
צילום של אדוארד תומס מתוך הדיילי מייל

 

פרוסט גילה שוב ושוב שקוראיו אינם מבינים את ההלצה. "השתדלתי להבהיר שאני מתבדח," אמר לקהל שומעיו בהקראה באחת המכללות, אבל לא הצלחתי. Mea culpa," הוסיף: "אַשְׁמָתִי".

סיפורו של שיר x net