קטגוריה: שירים

לאה גולדברג, רמברנדט: הבן האובד

 

 


 

לאה גולדברג: "משירי הבן האובד"
רמברנדט: "שובו של הבן האובד" 1663-1665, מוצג במוזיאון ההרמיטז' בסנקט פטרסבורג

אַנָּא, הַגְבֵּר עָצְמַת אוֹתוֹתֶיךָ, בארי חזק

ריבונו של עולם

אַנָּא, הַגְבֵּר עָצְמַת אוֹתוֹתֶיךָ
כָּאן אֲנִי לא שׁוֹמֵעַ, לא יוֹדֵעַ
הַאִם שׁוּב תָּקַעְתָּ פֶּרַח בַּרְזֶל בְּדַשׁ הָאַנְטֶנָּה
אַתָּה עָדִין כָּל כָּךְ
לָמָּה אַתָּה כּה רַכְרוּכִי
לָמָּה אַתָּה תָּמִיד אֶזְרָחִי
הַאִם אֲנִי נִשְׁמָע הֵיטֵב, עֲבוֹר,
עֲבוֹר גַּם אַתָּה נִשְׁמַע קָטוּעַ
אַתָּה נִשְׁמַע פָּצוּעַ, אַתָּה
בָּעֵמֶק מְאֻרְגָּן הֶקֵּפִית
הָרִים וְכִנֶּרֶת אַחֶרֶת

אָנָּא הוֹדַע עָצְמַת אוֹתוֹתֶיךָ
בַּמַּכַּ"ם לא רוֹאִים אֶת פָּנֶיךָ
מַדּוּעַ אֵינְךָ מְזֻחְלָם
מַדּוּעַ אֵינְךָ נִלְחַם
הַאִם לִשְׁלוֹחַ אֵלֶיךָ סִיּוּר מְמֻנָּע
אֲנִי מָלֵא אֱמוּנָה
שֶׁלּא יַגִיעַ וְלא יַחֲזוֹר
פֶּצַע שָׁחוֹר

אָנָא הַחֲלֵשׁ עָצְמַת אוֹתוֹתֶיךָ
אֲמִירֵי הַבְּרוֹשִׁים לְעֵת עֶרֶב
לַשָּׁוְא לַוֹאֲטִים שְׁמֵךָ
וְכוֹכַב הַצָּפוֹן הַבּוֹדֵד
אָנָה יְנַוֵּט אֶת צְבָא עֶגְלוֹתֶיךָ
לְאָן הוּא יוֹבִיל בָּהֶן אֶת…
אָנָא, עֲצוֹם אֶת עֵינֶיךָ
עַכְשָׁו אֲנִי שׁוֹמֵעַ. רוּת
אַתָּה יָכוֹל סוֹפִית
לָמוּת
אָב שַׁכּוּל, אֲנִי כְּבָר לא מַרְגִישׁ
דִמְעוֹת הַחוֹרֶף עָלֶיךָ יַגִּידוּ קַדִּיש

בארי חזק  (נהרג ב- 17 באוקטובר 1973)

ציטוט מתוך: "שיר האשה המרומה", חנוך לוין

 

הציפורים הבטיחו באביב,
רימו בסתיו,
רימו הצפרדעים,
אמרו "קְווה-קְווה",
הזכירו
את מלת הרמאות
"תקווה".

 

ויסלבה שימבורסקה, (חלק שני): אוטוטומיה – "למות במידה ההכרחית, בלי להגזים"

נכתב על שימבורסקה שהיא נוהגת לבחור פרט קטן מתוך המציאות, ולשנות את הפרופורציות הפנימיות שלו: מקטינה, מגדילה, "נאחזת באיזה בדל מחשבה… […] מפתחת ערוץ צדדי, שותלת אסוציאציות משלה, […] מתרחקת מנקודת התחלה ומרחפת במרחב הרטורי." השימוש שלה בפרטים הקטנים שהיא מעניקה להם עומק מטפיזי מגיע אל הקוראים ונוגע בהם בדרכים מפתיעות.

נוכחתי בכך פעם כשקראתי את שירה "אוטוטומיה". בניגוד להרגלה, הקדישה שימבורסקה את השיר לחברה שלה, משוררת שהלכה לעולמה בצעירותה. בדרך כלל העדיפה לא להקדיש את שיריה לאנשים, כדי שכל אחד מהקוראים יחוש שהשיר מופנה אליו ונכתב עליו, ובכך חרגה ממנהגה.

פירוש המילה הנושאת את שמו של השיר היא – קטיעה עצמית של איבר פגוע או לכוד (כגון זנב לטאה), שנועדה לאפשר לחיה להימלט ולהציל את עצמה, תוך ויתור על חלק מגופה. הנהו, בתרגומו של רפי וייכרט:

אוטוטומיה

בשעת סכנה מלפפון-הים נחלק לשניים:
עצמי אחד שלו הוא מפקיר כטרף לעולם,
עם השני הוא בורח.
נחלק בפתאם לאובדן וישע,
למה שהיה ולמה שיהיה.
באמצע גופו של מלפפון-הים נפערת תהום
ששתי גדותיה זרות מיד.
בגדה אחת מוות, בשנייה חיים
כאן ייאוש, שם תקווה.
למות במידה ההכרחית בלי להגזים,
לגדול כמה שאפשר מן השארית שניצלה.
אנחנו יודעים להתחלק, הו נכון, גם אנחנו,
אך רק לגוף וללחישה קרועה…
כאן לב כבד, שם   non omnis moriar*
רק שלוש מילים קטנות כמו שלוש נוצות נסיקה
התהום אינה חוצה אותנו,
התהום מקיפה אותנו.

*לא אמות כולי.

non omnis moriar

השיר התבסס על ידיעותיה המגוונות של שימבורסקה, שאהבה מאוד לקרוא אנציקלופדיות. (פעם הגיבה לפליאתה של חברה על כך שהיא קוראת ספרים על מדעי הטבע ואמרה: "אני תמהה על תמיהתך. צריך לעיין בכל דבר."). הוא מבטא את צערה של המשוררת על מות חברתה, את התחושה שלא כולה מתה, שהרי משהו ממנה נשאר ביצירתה.

אבל מסתבר שאפשר למצוא בו אמירה נוספת, שונה לגמרי ומשמעותית מאוד: ד"ר אשל השתמשה בו כמוטו למאמר שלה, שהופיע בכתב העת "שיחות", שם כתבה על ילדים שעוברים התעללות ונאלצים לנקוט "פתרון אוטוטומי": כדי לשרוד עליהם לפצל את עצמם, לסלק את הכאב, במחיר של קיום מנוכר, נטול חיים וזיקה אל עצמם ואל חוויותיהם. בה בעת החלק של עצמם שוויתרו עליו נשאר מחובר "בהמשכיות התאבדותית" אל כל מה שממשיך "לפצוע ולטרוף". כמה כאב טמון ביופיו של השיר!

"הנפש נחה לא רק בשעת צחוק, אלא גם בשעה שכולה עצב," אמרה פעם לשימבורסקה שחקנית תיאטרון. הדברים הללו, כך סיפרה, עוררו בה מחשבות רבות.

היא עצמה כתבה כי "הרגע שבו אדם פתוח למשהו מרומם יותר מאשר ענייני היום יום הוא בשבילי הנפש". למי שקוראים את שיריה, וגם את הביוגרפיה עליה, נכונות שעות מנוחה רבות כאלה של הנפש.

שכיות זיכרון

אנה ביקונט, "שכיות זיכרון מחיי ויסלבה שימבורסקה", (חלק ראשון)

"אנשים כותבים שני סוגי יומנים," הסבירה פעם ויסלבה שימבורסקה. "אלה שנכתבים מתוך מחשבה על פרסומם, ואינם מביאים על כותביהם צרות שלאחר המוות, ואלה שנועדו רק לעיני הכותב."

גם ביוגרפיות עלולות להמיט "צרות שלאחר המוות" על האדם שעליו נכתבו. לא כך במקרה של הספר שכיות זיכרון מחיי ויסלבה שימבורסקה. הוא נכתב באהבה, בהערצה גלויה (ומוצדקת! מי שקורא את הספר נמנה מן הסתם מלכתחילה עם אוהביה של שימבורסקה, אבל אם במקרה נקלע אליו קורא אדיש, אין ספק שכבר יהיה מאוהב בהגיעו לעמודים האחרונים).

שכיות זיכרון
הוצאת כרמל, לעברית: מירי פז

שימבורסקה לא אהבה את העיסוק בחיים הפרטיים של כותבים. היא סברה כי ייעודו של הסופר לכתוב, לא לדבר, ושמוטב לא להעסיק אנשים בצרותיך. עם אחת מידידותיה נהגה לפתוח כל שיחה באמירה המבודחת, שהייתה בה כמובן לא מעט ביקורת על תרבות הווידויים הפומביים: "ועכשיו אספר לך את סיפור חיי…"

לאורך שנים סירבה לשתף פעולה עם מי שניסו לכתוב עליה, אבל שינתה את דעתה מתוך נדיבות אופיינית לה: כשהמחברות הצליחו להגיע אליה עם כתב היד גולמי, חסה עליהן. היא נוכחה לראות כמה עבודה השקיעו בניסיונותיהן לדלות מידע עליה ועל טעמיה והעדפותיה, מתוך ספר המסות שכתבה קריאת רשות: "סחטתן אותו עד העצם," אמרה, והסכימה לשוחח אתן, אף על פי שהתקשתה, לדבריה, לקרוא על עצמה.

קריאת רשות
הוצאת חרגול. לעברית: רפי וייכרט

שימבורסקה הסתייגה מכל ביטוי של חשיבות או האדרה עצמית. כך למשל כשנשאלה פעם על מה חשבה כשכתבה את שירה "שיחה עם אבן", אכזבה את המראיין כשהשיבה בפשטות, "על אבן," וכששאל אותה עיתונאי "איך זה להיות בפנתיאון של גדולי הספרות העולמית?" השיבה לו באירוניה אופיינית: "ימים ידברו, בוא נקבע פגישה בעוד מאה שנה".

כשניסו למשוך אותה לדיון על עניינים שברומו של עולם נהגה להטות את נושא השיחה, התחילה פתאום לספר על עוגיות שאפתה אחותה או על משהו מצחיק שקרה לה באותו יום במכולת…  "בתקופתנו," כך אמרה, "מדברים יותר מדי. עד לא מזמן נע כדור הארץ בקוסמוס בשקט יחסית…"

הביוגרפיה שכיות זיכרון מחיי ויסלבה שימבורסקה נוגעת בה ובחייה בעדינות ובהערכה רבה. הנה למשל תיאור קשריה עם שני הגברים החשובים והמשמעותיים לה: המחברות מספרות לנו כיצד שמרה על קשר ידידותי ומכבד עם הבעל הראשון, שממנו התגרשה כעבור שנים מעטות. הקשר נמשך אפילו אחרי  מותו, שכן כל השנים הקפידה לציין ביחד עם חבריו את יום הולדתו. על בן הזוג השני הן מספרות לנו כיצד חיו באהבה ובהערכה הדדית עמוקה, גם אם גרו בדירות שונות. הקורא לא מקבל הרבה יותר מכך. אין בספר שום רמז על עניינים אישיים באמת: למשל – מה הייתה העילה לגירושיה? מדוע הייתה חשוכת ילדים? כיצד ייתכן שלאחר מות אחותה נותרה למעשה נטולת משפחה (אבל עשירה בחברים!)? פרטים כאלה אינם מעניינו של הקורא.

החלקים הביוגרפיים שכן מופיעים בספר, מרתקים. למשל – ההיסטוריה המשפחתית: אביה של שימבורסקה ניהל את עסקיו של רוזן פולני, מי שהיה הבעלים של אדמות עיר הקיט ההררית זקופנה. אותו רוזן התגאה בכך שהגן על המולדת: את אדמות זקופנה הציל מידיו של יהודי בשם יעקוּבּ גולדפינגר שניסה לרכוש אותן, ואילו הצליח, "היה עומד על הגבוהים שבהרי פולין […] ויורק משם על פולין"…

אנו מקבלים תיאור זריז של מעבר המשפחה לקרקוב ועל חייהם שם: הם גרו בבית שבבעלותם והתפרנסו מהשכרת דירות באותו בניין, ומקצבה קטנה ולא יציבה שקיבל האב מהמדינה, לאחר שהרוזן הוריש לה את אדמותיו.

על מלחמת העולם השנייה חולף הספר ביעף. אין לדעת מה באמת עבר על שימבורסקה באותם ימים. היא עצמה לא הרבתה לכתוב על המלחמה, לטענתה משום שחשה כי משוררים אחרים בני ארצה היטיבו לעשות זאת, ושלא תוכל להוסיף עליהם.

השיר "עדיין" מוכיח עד כמה  הייתה שירתה חשובה כשכתבה על השואה:

       עדיין
לעברית: רפי וייכרט

בקרונות חתומים
בארץ שמות נוסעים
לאן זה כך ייסעו
האם אי פעם יצאו
אל תשאלו, לא אגיד, לא יודעת.
השם נתן הולם באגרוף בדופן קרון
השם יצחק מזמר בשגעון
השם שרה למים משווע
למען השם אהרן, שבצמא גווע.
אל תקפוץ בנסיעה, השם דוד,
אתה שם מובס שנדון להפסיד,
לא ניתן לאיש, קשה מנשוא,
שם בלי בית בארץ זו.
תנו שם סלבי לבנים,
כי כאן מונים על הראש שערות,
כי כאן בין טוב לרע מבחינים
לפי צורת עפעף ולפי שמות.
אל תקפוץ בנסיעה. הבן יקרא לֵך.
אל תקפוץ בנסיעה. עוד לא עת.
אל תקפוץ. הלילה משתרר כצחוק ומגחך
לקול שקשוק גלגלי הרכבת.
ענן מבני אדם מעל הארץ שט,
מענן גדול דמעה אחת, גשם קט,
דמעה אחת, גשם קט, עונה צחיחה.
המלה ליער שחור מוליכה.
כך, כן כך, הגלגל משקשק. יער ללא קרחות.
כך, כן כך. ביער נוסע טרנספורט צרחות.
כך, כן כך. ערה בלילה אני שומעת
כך, כן כך, דממה בדממה פוגעת.

בתגובה לשיר, שחלקו מצוטט בספר, מעירות המחברות כי שימבורסקה לא מתארת בו את המעשה עצמו – שילוח היהודים – אלא "את אי ידיעתה עליו." אני חולקת עליהן: לדעתי שימבורסקה לא כתבה בו על אי ידיעה, אלא על הבלהה הנמשכת, הממשיכה לצוּר עליה בזיכרון זועק, "בדממה פוגעת".

אחרי המלחמה הצטרפה שימבורסקה, כמו אינטלקטואלים רבים באירופה באותה תקופה, למפלגה הקומוניסטית. היא האמינה שהקומוניזם יפתור את בעיותיה של פולין ושל העולם כולו. באותה תקופה כתבה שירים מגויסים, ורק אחרי שהתפכחה חשה שהשחיתה בכך משהו בפנימיותה.

את עיוורונה לעוולות המשטר הסבירה ברצון העמוק שלה להאמין, לקבל את התשובות המגוחכות שסיפק המשטר הרוסי: למשל מה שקרה בימי מרד ורשה (לא מרד הגטו, אלא ההתקוממות הכושלת של המחתרת הפולנית  נגד הכיבוש הנאצי !). הרוסים ניצבו אז על הגבעות בחוסר מעש וחיכו עד שהגרמנים השלימו את ההשמדה של בירת פולין. ההסבר היה שהרוסים השתוקקו מאוד לסייע, אבל משום מה לא התאפשר להם לפעול… על כך כתבה: "קיבלנו את כל 'התשובות,' עד שהתחלנו לחשוב".

בשנים הראשונות לנישואיה גרה שימבורסקה עם בעלה הראשון ב"בית הסופרים": המצאה קומוניסטית שנועדה, כך הבינה בדיעבד, לאפשר לשלטונות לפקח על אנשי הרוח שחיו בו בדירות קטנות ונהנו מחיי חברה עליזים, נשפים – שימבורסקה מיעטה להשתתף בהם ­– התוועדויות, ותחרויות היתוליות.

את אלה האחרונות דווקא חיבבה מאוד. לאורך כל חייה נהגה לארגן בביתה הגרלות: כששבה מביקורים בארצות אחרות – לרוב נסעה כמעט בעל כורחה, היא לא אהבה להרחיק מביתה – נהגה להביא אתה תשורות קטנות לחבריה, וביניהן גם מתנה אחת בעלת ערך, ואת כל אלה חילקה ביניהם בהגרלה.

היא אהבה מאוד גם תחרויות של כתיבת חמשירים ועסקה בכך רבות בתקופה שבה לא הצליחה לכתוב שירים. זה קרה מיד אחרי שהתבשרה על פרס הנובל לספרות שהוענק לה בשנת 1996. כמו תמיד בסתיו נפשה בחודש אוקטובר של אותה שנה בחברת ידידים בזקופנה, העיר שאביה "ניהל" בעבר. הבשורה הגיעה אליה רגע אחרי שמזגה לעצמה מרק, שאותו כבר לא אכלה מעולם, בשל התנפלות העיתונאים שצרו עליה מאותו רגע. גם את השיר שהתחילה לכתוב לא הצליחה לסיים, אלא לאחר שחלפו שלוש שנים, כשהתאוששה מהנטל המכביד של הפרס. חלק גדול מהכסף שקיבלה הקדישה כתרומה לקהילה. היא עצמה המשיכה לחיות בצניעות רבה. ישראלים שזכו לבקר בביתה העידו בפליאה על כך שנראה כמו דירה משנות הצנע בארץ.

החיבה הבלתי נמנעת שחש הקורא כלפי שימבורסקה נובעת לא רק מהעדויות על מסירותיה המופלגת לחבריה, הגינותה, הקלילות שבה התייחסה אל עצמה, כל אלה תכונות מלבבות ומעוררות כבוד; שימבורסקה ניחנה גם בסגולה שממשיכה לפעול גם כיום, כשכבר איננה עמנו: חוש הומור מקורי ושנון. הדברים המושחזים שאמרה וכתבה ממשיכים לשעשע ולעורר מחשבות. למשל: במשך שנים השתתפה שימבורסקה בעריכת כתבי עת שונים. בתוקף תפקידה השיבה לפונים ששלחו אליה את יצירותיהם. אי אפשר שלא לצחוק כשקוראים את תגובותיה המושחזות:  "אתה זקוק לעט חדש," העירה לאחד הכותבים, "זה שאתה משתמש בו מרבה לשגות. כנראה שהוא עט לא מקומי." לאחרת הציעה: "בואי נסלק את הכנפיים, נסי לכתוב בהליכה ברגל, טוב?" ולמישהו כתבה: "הצלחת לסחוט מילים נשגבות לתוך שלושה שירים קצרים, יותר מכפי שמצליחים מרבית המשוררים במשך חיים שלמים: 'מולדת,' 'אמת', 'חירות', 'צדק': מילים כאלה אינן באות בזול. דם אמיתי זורם בהן, ואי אפשר לזייף אותו עם דיו." לאחת הכותבות יעצה בתמציתיות: "נסי לאהוב בפרוזה", ולאם מודאגת שפנתה אליה בשאלה האם טוב שבנה בן האחת עשרה "קורא ספרות רצינית מדי – שייקספיר," השיבה: "מובן שזה טוב, כבר ידוע מראש שנער כזה לא יהיה מתאגרף ולא ייסע ברחבי העולם. בשביל מה לו? הוא כבר בעיצומו של מסע!" בין תשובותיה המבדחות אפשר למצוא גם אמיתות חשובות על כתיבה. כך למשל הסבירה למשורר ששלח שיר לא מחורז: "שירה היא משחק. אין משחק בלי כללים, ילדים יודעים את זה. מדוע המבוגרים שוכחים?" והדגישה שעליו לדעת כי "גם לשיר מחורז יש כללים משלו. אמנם נסתרים – אבל הכרחיים."

על פי עדותה טיפח בה אביה את ההומור המתלווה לאמירה של דברים חשובים והמשמעותיים: היא החלה לכתוב כבר כשהייתה בת חמש. אביה העניק לה 20 גרוֹשים על כל שיר חדש, בתנאי שיהיה משעשע –  "שום קינות, שום שירי אבל."

וכן, כמובן שגם כשהצחיקה, אמרה בעצם דברים של טעם. כך למשל בשירה "אחותי", תרגם רפי וייכרט:

אחותי אינה כותבת שירים
ונראה שכבר לא תתחיל לפתע לכתוב שירים.
זה בא לה מאמא, שלא כתבה שירים,
ומאבא שאף הוא לא כתב שירים.
תחת קורת הגג של אחותי אני מרגישה בטוחה:
בעלה של אחותי לא היה כותב שירים בעד שום הון שבעולם.
[…]
במגרות של אחותי אין שירים ישנים
ובתיק שלה אין שירים חדשים.
וכשאחותי מזמינה לארוחת צהריים
אני יודעת שאין בכוונתה לקרוא באזניי שירים.
המרקים שלה מצוינים בלא מחשבה תחילה
והקפה אינו נשפך על כתבי היד.
[…]

 את השיר הזה הקריאה במפגש משוררים, שלא יכלו לעצור את פרצי הצחוק. איש לא יכול היה להחמיץ את האירוניה העצמית.

גם כשכתבה מסות שהופיעו בספרה כתיבת רשות הייתה רצינית ובה בעת גם מצחיקה מאוד. כך למשל כתבה על התפקיד הקשה מנשוא שמטילים סופרים על חיות: "מבעלי חיים הדוברים בקול אנושי דורשים בספרות יותר מדי. הם חייבים לדבר לא רק בהיגיון, אלא גם לומר דברים חשובים. הם חייבים להיות שנונים, המסכנים".

פעם כתבה אפילו מכתב גלוי לדולפינים, שבו הזהירה אותם מפני הניסויים הצבאיים שעושים בהם…

ועם כל ההומור והצחוק, עם אהבתה לחפצי הקיטש המופרכים ששמחה לאסוף, לצפייה שלה בסדרות אמריקניות מטופשות ששעשעו אותה, עם הצורך שלה להתלוצץ, לכתוב חמשירים, לשחק, היה בשימבורסקה גם צד נוגה, שאותו סירבה לחשוף, או לחלוק עם אחרים. היא הסבירה שברור לה: שירה יכולה ללוות אנשים סובלים, אבל אינה יכולה למנוע את סבלם. (אם כי על מולייר אמרה שהציל בקומדיות שלו אנשים רבים יותר מאלה שהציל האיש שהמציא את החיסון נגד אבעבועות…)

את קוראיה ראתה בעיני רוחה כאנשים שהפרוטה אינם מצויה בכיסם. אליהם דיברה. אל אלה שצריכים לפשפש בארנק כדי לבדוק אם יש בו די כסף כדי לקנות את ספרה. "הנבלים האמיתיים […],"  כתבה, "אינם קוראים שירה."

רוברט פרוסט: הסיפור המפתיע שמאחורי שירו "הדרך שלא נבחרה"

השיר The Road not Taken שכתב המשורר האמריקני רוברט פרוסט בשנת 1914 נחשב לאחד השירים החשובים והקלאסיים בספרות האמריקנית. בשנת 2000 נבחר כשיר האהוב ביותר על האמריקנים, על פי דיווח של העיתון גרדיאן.

,Two roads diverged in a yellow wood
And sorry I could not travel both
And be one traveler, long I stood
And looked down one as far as I could
To where it bent in the undergrowth

,Then took the other, as just as fair
And having perhaps the better claim
Because it was grassy and wanted wear
Though as for that, the passing there
Had worn them really about the same

And both that morning equally lay
In leaves no step had trodden black
Oh, I kept the first for another day
Yet knowing how way leads on to way
I doubted if I should ever come back

I shall be telling this with a sigh
– Somewhere ages and ages hence
two roads diverged in a wood, and I
I took the one less traveled by
.And that has made all the difference

הנה אחד מתרגומיו הרבים לעברית:

השביל שלא נבחר

תירגם מאנגלית: אמיר אור

שְׁנֵי שְׁבִילִים נִפְרְדוּ בְּיַעַר צָהֹב,
אַךְ לָלֶכֶת בַּשְּׁנַיִם, הִרְהַרְתִּי בְּעֶצֶב,
אֵינֶנִּי יָכוֹל – אָז עָצַרְתִּי לַחְשֹׁב,
מַרְחִיק אֶל הָאֶחָד מַבָּטִי לְלֹא סוֹף
לְאָן שֶׁפִּתּוּלָיו נֶעֶלְמוּ בָּעֵשֶׂב;

לַשֵּׁנִי אָז פָּנִיתִי, מְבַקֵּשׁ לְהַשְׁווֹת,
אִם רָאוּי הוּא יוֹתֵר, כִּי גַּם הוּא כֹּה יָפֶה,
שׁוֹפֵעַ רֹב יֶרֶק, וּמְעוּט עֲקֵבוֹת;
אַךְ שְׁנֵיהֶם הָיוּ נְתִיבוֹת עֲזוּבוֹת
שֶׁמִּדְרַךְ הַהוֹלֵךְ בָּם שְׁחָקָם בְּשָׁוֶה,

וּבַבֹּקֶר הַהוּא הִשְׂתָּרְעוּ לִקְרָאתִי
בְּשַׁלֶּכֶת שֶׁאִישׁ לֹא הִשְׁחִיר אֶת פָּנֶיהָ.
אָהּ, הָרִאשׁוֹן – לְיוֹם אַחֵר נְצַרְתִּיו!
אַךְ יָדַעְתִּי שֶׁנָּתִיב מוֹבִיל אֶל נָתִיב,
וְסָפֵק אִם אָשׁוּב עוֹד אֵי־פַּעַם הֵנָּה.

אֵי־שָׁם, אֵי־פַּעַם, לֹא בְּלִי אֲנָחוֹת
בַּחֲלֹף הַשָּׁנִים אֲסַפֵּר זֹאת בְּקוֹל:
שְׁנֵי שְׁבִילִים בַּיַּעַר, לִבְחֹר אוֹ לִדְחוֹת –
אַךְ פָּנִיתִי בְּזֶה שֶׁדָּרְכוּ בּוֹ פָּחוֹת,
וְזֶה הַהֶבְדֵּל שֶׁשִּׁנָּה אֶת הַכֹּל.

 


תרגום נוסף, מאת יעקב שקד

שׁתֵּי דּרָכִים הִתפַּצּלוּ בְּיַעַר צָהוֹב,
חֲבָל, בִּשׁתֵיהֶן לֹא יָכוֹלתִּי לִבחוֹר,
הָיִיתִי אֶחָד רַק. זְמַן רַב עַד מַכאוֹב,
בָּחַנתִּי אַחַת בְּמַבַּט חַד וְטוֹב,
עַד מְקוֹם הִתעַקּלָה בַּסּבַך אֶל הַשּׁחוֹר.

וְאָז הָלַכתִּי בַּשּׁנִיָּה, אַף הִיא נָאוָה
וּמפַתָּה קצָת יוֹתֵר מִצִּידָהּ,
כִּי גָּדלוּ בָהּ דּשָׁאִים, לִשׁחִיקָה מִתאַוָה,
אַף כִּי כֹּל אֵלֶּה אֲשֶׁר הָלכוּ בָהּ
שָׁחֲקוּ אוֹתָן בָּהּ בַּמִּידָּה.

וּשְׁתֵיהֶן דּוֹמוֹת שָׁכבוּ שָׁם בָּאוֹר
בְּעָלִים שֶׁצּעָדִים לֹא הִשׁחִירוּ.
אֶל הָרִאשׁוֹנָה עוֹד חָשַׁבתִּי לַחֲזוֹר!
אַךְ מִדֶּרֶך דְּרָכִים זוֹ אֶל זוֹ לַחֲבוֹר
סָפֵק אִם אוֹתִי הֵן אֵלֶיהָ יַחזִירוּ.

אֲנִי אֲסַפֵּר נֶאֱנַח בְּצַעַר,
אֵי פֹה בְּמֶרְחָק זְמַן גָּדֵל:
שְׁתֵּי דְּרָכִים הִתְפַּצְּלוּ בַּיַּעַר,
בָּחַרְתִּי בָּזֹאת שֶׁהָלְכוּ בָהּ פָּחוֹת,
וְזֶה מַה שֶׁעָשָׂה אֶת כֹּל הַהֶבְדֵּל.


כאן, (באתר של הדרכת טיולים), כאן  (בוויקיטסט), ויש ודאי גרסאות נוספות.

"הדרך שלא נבחרה" מופיע באנתולוגיות ומרבים ללמד אותו. בישראל הוא נכלל כבר שנים בתוכנית הלימודים של לימודי האנגלית בבתי הספר התיכוניים, כמעין אבן יסוד של הספרות האמריקנית. אין כמעט בוגר בית ספר תיכון בישראל שלא למד את השיר, שינן אותו, פירש את הסימבוליקה שבו: היער המצהיב המסמל את החיים ושתי הדרכים המסמלות את הבחירות הבלתי נמנעות שכל אדם ניצב בפניהם שוב ושוב.

אלפי תלמידים ברחבי העולם נאנחים ביחד עם המשורר ולומדים להסביר שאת האנחה אפשר לפרש בשני אופנים: כמביעה סיפוק ורווחה, כי הבחירה הצליחה, או ככזאת שמביעה צער וחרטה, שהרי "נָּתִיב מוֹבִיל אֶל נָתִיב", ואין דרך חזרה.

רבות נכתב על השיר. הנה למשל מה שכתבה עליו עדנה אולמן-מרגלית: "הוא כובש כבר בקריאה ראשונה. בד בבד מהלכת קסם על הקורא האווירה המהורהרת והרת הגורל השורה על השיר. נושא השיר הוא הבחירה שנאלץ המטייל ביער לבחור באחת משתי הדרכים המתפצלות למולו, ורק באחת. המטייל מרוצה כנראה בסופו של דבר מהדרך שבחר בה, הדרך 'שהלכו בה פחות', אבל לאורך ימים ושנים מלווה אותו תחושה של החמצה בלתי נמנעת בשל הדרך שלא הלך בה ואשר את טיבה ואת מחוז חפצה לא ידע לעולם."

קוראיו של השיר תוהים לא פעם מה הייתה הבחירה שעליה כתב רוברט פרוסט. הדובר מדגיש כי שתי הדרכים לא היו שונות מהותית זו מזו: "לַשֵּׁנִי אָז פָּנִיתִי, מְבַקֵּשׁ לְהַשְׁווֹת, / אִם רָאוּי הוּא יוֹתֵר, כִּי גַּם הוּא כֹּה יָפֶה, / שׁוֹפֵעַ רֹב יֶרֶק, וּמְעוּט עֲקֵבוֹת", כלומר – שתי הדרכים כמעט זהות בעיניו, אבל בסופו של דבר הוא מחליט לפסוע בשביל שהיה שונה רק במעט: "מְעוּט עֲקֵבוֹת", כלומר – בנתיב השגור פחות, המקורי יותר, זה שפחות אנשים בחרו בו. האם התכוון לבחירה של מקצוע בחיים? של אישה לשאת? של עיר לגור בה?

לא ולא.

הסיפור האמיתי העומד מאחורי כתיבתו של השיר מצמרר ומזעזע!

רוברט פרוסט האמריקני ניסה בשלב מסוים של חייו להגר לאנגליה, ביחד עם אשתו ומשפחתו הגדלה. (שישה ילדים נולדו להם במרוצת השנים, אך לא כולם שרדו). ניסיונו כחוואי בניו המפשייר לא צלח, והוא ניסה את מזלו מעבר לאוקיינוס.

הבקתה של רוברט פרוסט בוורמונט

בשנים שחי באנגליה התיידד עם כמה אנשי ספרות אנגליים, ביניהם עזרא פאונד, שעזר לו להוציא לאור את ספרי השירה הראשונים שלו.

חבר אנגלי אחר שאתו התיידד באותם ימים היה סופר בשם אדוארד תומס, שכתב עשרות ספרי פרוזה ואלפי ביקורות ספרותיות. ביום שפרצה מלחמת העולם הראשונה (אז כמובן לא ידעו עדיין למה תתפתח המלחמה האיומה ההיא, זאת שנהרגו בה 16 מיליון בני אדם ונפצעו 20 מיליון!), טיילו רוברט פרוסט ואדוארד תומס, לא הרחק מביתו של פרוסט בגלוסטשייר שבדרום מערב אנגליה. תומס היה בן 36. פרוסט בן 40. הם שוחחו על המלחמה, תהו אם מהמקום שבו הם משוטטים יוכלו לשמוע את רעם התותחים.

רוברט פרוסט ואדוארד תומס
רוברט פרוסט ואדוארד תומס

 

כמה חודשים אחרי כן, בנובמבר, התרחש אירוע שהשפיע מאוד על תומס. פרוסט והוא טיילו שוב, כדרכם, באזור הכפרי הסמוך לביתו של פרוסט, עד שנתקלו לפתע  בשומר צַיִד. השומר טען שהם מסיגי גבול, איים עליהם בנשקו ואילץ אותם לסגת. תומס חש מושפל, והיה בטוח שחברו רואה בו פחדן. הוא לא הצליח להשתחרר מזיכרון המקרה, שהמשיך לרדוף אותו במשך זמן רב. הוא חש נלעג ומיוסר. למרות התיעוב שרחש כלפי מלחמה בכלל וּלְאוּמנוּת בפרט, השפיע עליו  העימות עם שומר הציד עד כדי כך, ששקל להתגייס לצבא כדי להוכיח לעצמו שאינו עלוב נפש, כפי שחש. התלבטויותיו והיסוסיו נמשכו, עד שחברו כתב למענו את השיר "הדרך שלא נבחרה": "שְׁנֵי  שְׁבִילִים נִפְרְדוּ בְּיַעַר צָהֹב, / אַךְ לָלֶכֶת בַּשְּׁנַיִם, הִרְהַרְתִּי בְּעֶצֶב, /אֵינֶנִּי יָכוֹל…" וכן הלאה.

היה בשיר מסר אישי, מבודח: לא פעם טיילו שני החברים בחיפוש אחרי פרחי בר או קיני ציפורים, ובסופה של הדרך נזף תומס בעצמו, כי בַּשְׁביל שבחר לא  הגיע אל האוצרות שקיווה למצוא. פרוסט השתעשע מכך שנבצר מחברו לחוש מרוצה ומסופק, ולכן הקניט אותו: "לא משנה באיזו דרך תבחר, תמיד תיאנח ותצטער שלא בחרת בדרך האחרת."

השיר השפיע על תומס עמוקות. הרבה יותר מכפי שפרוסט התכוון, ולמרבה הפליאה והעצב, הטה את הכף. תומס הגיב לשיר בזעם. פרוסט ניסה להפיס את דעתו. להסביר לו את נימת הלגלוג המבודחת הקלה שבה השתמש במילה "אנחה". תומס לא נרגע. והחליט להתגייס.

פרוסט חזר לארצות הברית, ולקח אתו לשם את בנו של אדוארד. מלכתחילה תכננו לגור בניו המפשייר בשכנות – זאת הייתה "הדרך האחרת", שתומס לא בחר בה!

תומס הגיע לשדה הקרב באראס, שם נהרג בחג המולד של שנת 1917, כחודשיים בלבד אחרי שהגיע לצרפת.

לימים כתב פרוסט במכתב לאחד מידידיו כי אדוארד תומס "הוא האח היחיד שהיה לי אי פעם."

בדיילי מייל נכתב לפני שלוש שנים על "הגאון שנהרג, רק משום שלא הבין בדיחה."

צילום של אדוארד תומס מתוך הדיילי מייל
צילום של אדוארד תומס מתוך הדיילי מייל

 

פרוסט גילה שוב ושוב שקוראיו אינם מבינים את ההלצה. "השתדלתי להבהיר שאני מתבדח," אמר לקהל שומעיו בהקראה באחת המכללות, אבל לא הצלחתי. Mea culpa," הוסיף: "אַשְׁמָתִי".

סיפורו של שיר x net

מה מקומו של הזיכרון הפרטי לצד השכול הלאומי? מאת אופיר טננבאום

שירה של יונה וולך המת החי: "יכולתי לקונן"

יונה וולך איבדה בגיל ארבע את אביה. מיכאל וולך נחשב גיבור מלחמה, ולאורך מרבית חייה גרה יונה בבית הוריה, ברחוב הקרוי על שמו, בכפר אונו (קריית אונו של היום). כמשוררת לא הרבתה לכתוב במפורש על מות אביה, אולם בכמה מהשירים אפשר למצוא את הפרספקטיבה הפרטית שלה כבת שכולה או כיתומה. המוכר שבהם הוא "מת בארץ":

 "הַמֵּת הַיָּפֶה כְּבָר הָיָה מָצוּי בְּגַנִּי
פּוֹרֵחַ, שְׁטוּף זְהַב-אוֹר וְרֵיחַ מַיִם
בְּגֹבַהּ גֻּמָּה לְאַגָּס נָח מֵת נֶהְדָּר.
שְׁבִילִים זְרוּיֵי חוֹל רַךְ בָּהִיר
עִטְּרוּ לַדֶּשֶׁא, הַכֹּל רָאִיתִי חָדָשׁ
מֵת מַתָּנָה שָׁם נָח וְחִכָּה לִי.
אָבִיב יָם-תִּיכוֹנִי מֻקְדָּם וְעוֹמֵד
בַּלָּאט, הִסִּיעַ אוֹתִי כְּפַרְפָּר לְאָן
שֶׁכְּאֵב מָתוֹק הִפְצִיעַ כְּמוֹ שַׁחַר.
וְגָהַרְתִּי מֵעַל אֻמְלָלִי הַמַּרְהִיב
הַלָּבָן וְדָמוֹ עִגּוּל יָפֶה בְּיוֹתֵר
לוּחַ לִבּוֹ, צַוָּארוֹ אָהַבְתִּי כָּרֶגַע.
יָכֹלְתִּי לְקוֹנֵן לָשִׁיר לְהַקְפִּיא
מֵת שֶׁלִּי, אֵין שִׁירִים בְּדָמִי
הָאָרֶץ הוֹרִישָׁה שִׁירִים לְמֵת אַחֵר.
תּוֹדָה וּבְכִי מֵתִי שֶׁלִּי יְפֵהפֶה
הַצָּפוּי בְּמוֹ עֵינַי עָמַדְתִּי לִרְאוֹת
אֵיךְ יֹפִי בִּתְנַאי כְּהֶרֶף זְוָעָה."

(מת בארץ, יונה וולך)

דימויים רבים מעולם הצומח ותיאורי הגן מופיעים בשיריה של יונה וולך. הכותרת "מת בארץ" משמשת כמעין אלוזיה ניגודית לכינוי "דור בארץ", הלא הוא דור תש"ח, שהיה דומיננטי בספרות העברית משנות ה-40 ועד אמצע שנות ה-50 של המאה ה-20, כחלק מהעצמת המפעל הציוני. זוהי אלוזיה ניגודית כי השיר חותר תחת מה שהיה מקובל בספרות דור הפלמ"ח, ומבקר תפישות הקשורות בו. מבנהו של השיר קצוב, סדור ומחזורי, והוא מורכב משישה מקטעים, שכל אחד מהם מתפרש על פני שלוש שורות, ונחתם בנקודה.

השיר נפתח בתיאור של "מת יפה". עצם התיאור מעט אבסורדי, מכיוון שהמוות שנתפס לרוב  כזוועה ואימה מתואר כאן על דרך היופי, והמוות המאופיין ברקב מתואר בשיר על דרך הפריחה. בשורה הראשונה בשיר: "המת היפה כבר היה מצוי בגני" הגן הוא מטפורה לחיים: המוות מצוי בחייה מאז ילדותה, ממש כפי שהמוות מצוי בגינתה, לצד הפריחה וריח המים.  מעבר לשימוש במילה "מצוי" כדי לתאר את שכיחות קיומו ונוכחותו של המוות בגן, השימוש במילה זו לקוח מתוך עולם הצומח (בתיאור זני פרחים), מה שעולה בקנה אחד עם שאר תיאורי הגן בשיר זה.

תיאור המת כ"מצוי" בגינת הבית, כמו מתאר מצב שבו המוות שרוי תמיד על  השטח המשפחתי, וצובר נוכחות במרחב האינטימי-פרטי. התייחסות זו מדגישה את המתבקש, ומבהירה כי השיר מדבר על מותו של אביה בקרב על גבעת קולה, במלחמת העצמאות. וולך מטיבה לתאר את הקשר בין המת ובין הארץ, בין האדם ובין האדמה. הנפילה בקרב היא נפילה גם במובן המילולי מכיוון שהיא רגע של חיבור בין אדם לארץ ולאדמה – כסוג של ביטוי לקשר הסימביוטי שביניהם.

דווקא תיאור מותו של מיכאל בשיר כ"מוות יפה" סותר את התפישה שהייתה לה לגבי מותו. לידידה אמיר שרון אמרה פעם: "הוא לא היה מת יפה, אלא קרוע, שחוט ודקור".  עוד בהיותה נערה מרדה בדמותו ההרואית של אביה, וכאשר ביקשה אותה אמה לשמור על שמו וכבודו של האב, ענתה בזלזול, "שמענו כבר הכול על הבעל הגיבור שלך. פשוט שחטו אותו, ובכלל, מה הייתה הגבורה שם?"  היה חשוב לה להשיבו מן הדמות ההרואית שנוצרה בהיעדרו, לממדיו של אדם מת. השימוש ב"מת יפה" כדי לתאר את מותו של מיכאל נעשה אם כך באופן ציני, והוא אינו משקף את האופן שבו היא רואה את "מות הגיבורים" של אביה.

כלאחר פסיחה וולך מתחילה בתיאורים "פורח, שטוף זהב-אור וריח מים". אלו מתארים לכאורה את הגן, אולם יש כאן היסט, ומבחינה תחבירית הם מתייחסים למת, תוך שימוש במטונימיה: התכונות המיוחסות באופן עקרוני לגן מושלכות על המת עצמו. כך נוצרת סיטואציה אבסורדית: המת, שאמור להירקב ולהיכלות, דווקא פורח ומשגשג. ישנה אנלוגיה בין קבורת המת לנטיעת שתיל באדמה – הקבר איננו קבר של ממש, אלא מעין קבר מאולתר, בגובה של גומה לעץ אגסים, שבו המת נח, ולא נקבר ממש. באותו משפט נעשה שימוש נוסף בתיאור המוות כדבר יפה: המת הוא "מת נהדר". נדמה כי יש כאן ריכוך של המוות והפיכתו לדבר טהור כמעט. הסיטואציה שנבנית היא מנוחה קלה של אותו מת נהדר בגומה חולית מאולתרת, ולא של מת "קרוע, שחוט ודקור" כפי שתיארה בעבר יונה וולך את מות אביה באוזני אמיר שרון.

וולך ממשיכה בתיאורי הגינה, האדמה והארץ, שמשתלבים לצד תיאורי המוות: "שבילים זרויי חול רך בהיר עטרו לדשא". תיאור שבילי החול כמעט מהדהד "ועשבים יבשים / וקלוחי הדם / זורמים / עם החיים" שתכתוב מאוחר יותר בחייה. בשירה מתרחשים זה לצד זה זרימה וקיפאון, הן בטבע והן במת עצמו, אקטיביות וגם פסיביות: מחד גיסא המת "פורח" ומאידך גיסא המת "נח" ומחכה; כך גם בטבע השבילים "עטרו לדשא", אולם האביב "עומד בלאט".

הרשומה על יונה וולך
מאת: Anna Mandieta

כעת מתארת וולך את האב כ"מת מתנה". כדי  לרדת לעומקם של הדברים חשוב להתייחס למושג "מתנה" ולמשמעויותיו. הפירוש המקובל למתנה הוא "מנחה, תשורה, דבר שאדם נותן לחברו ללא תשלום לאות חיבה או הוקרה (…)", וגם "זריקת דם על קרנות המזבח". (כך מתוך מילון אבן שושן).  המוות כמתנה נדמה כסוג של קורבן. כאן ניתן הרמז הראשון בשיר בעניין יחסה של המשוררת למתח שבין השכול האישי לשכול הקולקטיבי. וולך ממשיכה כאן קו מחשבתי אופייני שהחל עוד בשנות ה-50 אצל משוררים כמו יהודה עמיחי, אשר התנגד לתפישת השכול שהנחיל דור הפלמ"ח. בעוד שדור הפלמ"ח קידש את מות הגיבורים באמצעות מילים גדולות ומלאות רוח כמו " הָרֵעוּת, נְשָׂאְנוּךְ בְּלִי מִלִּים" או" אַהֲבָה מְקֻדֶּשֶׁת בְּדָם" של חיים גורי, דור המשוררים הבא התנגד לאותה תפישת מוות, והעמיד בעצם את הפרט במקום גבוה יותר. "כְּבָר לֹא אִכְפַּת לִי לָמוּת בִּיחִידוּתִי, אֲבָל אֲנִי רוֹצֶה לָמוּת עַל מִטָּתִי." כתב יהודה עמיחי.

השימוש שעושה יונה בתיאורים רכים ועדינים כמו "מת נהדר" או "מת מתנה" הם תיאורים ציניים שמנכיחים את המעוות. אין מוות יפה ואין מוות נהדר. כשהיא מציגה את המוות  כמתנה שהאדם מעניק לארצו, היא מותחת באופן סמוי ביקורת חריפה על הקורבן הפרטי למען המדינה. ה"מת היפה" שמעמידה וולך כמציאות מעוותת לכל דבר, ניצב כהתנגשות ישירה וחתרנית מול "נִזְכֹּר אֶת כֻּלָּם/ אֶת יְפֵי הַבְּלוֹרִית וְהַתֹּאַר" של גורי.

תיאור המוות נעלם בבית הבא, וזהו הבית היחידי בשיר שבו לא מוזכר בבירור המת עצמו, ועל כן הוא מתמקד מבחינה רגשית בדוברת. לראשונה יש תיאור של תגובת הדוברת למות יקירה. "אביב ים-תיכוני מקדם ועומד בלאט, הסיע אותי כפרפר". יש כאן תיאור של ערבוב תחושות מנוגדות. שוב מתבטא בשיר הקיפאון בטבע (אביב עומד בלאט) מחד, והזרימה (מסיע אותי כפרפר) מאידך. מצד אחד כבדות באביב המוקדם והקפוא, מצד שני ריחוף כפרפר. כאב מתוק הוא ביטוי אוקסימורוני, והכאב מתבטא כאן דווקא באמצעות המטפורה של זריחה. השימוש במילה "הפציע" כמו מזכירה בעילגות תיאור של פציעה, פגיעה בגוף, מה שמחבר אותנו לבית הבא בשיר.

שוב חוזר התיאור ההרואי של המת כדבר נפלא: "אומללי המרהיב". יש התעמקות בפרטי הגוף: החזה, הצוואר, וגם מדובר על אהבה "כרגע". תיאורים אלו מעוררים תחושה של הימצאות ממשית ברגע גילוי הגופה, לעומת "מת מתנה שם נח וחכה לי" שהרי זה דיבור בלשון עבר, כמו מן הזיכרון. תיאור החזה והצוואר מבטאים ארוטיזיציה של המת "הגיבור" – אותו אחד ש"מת בארץ" ולמען הארץ. התיאור החזותי של המוות הוא כמעט כתיאור קדם-איקונוגרפי, תיאור של יצירת אמנות: בצבעוניות, בצורניות, ברגש שמתעורר אצל הצופה בו. אפשר גם לשים לב שכאן, בפעם הראשונה, משייכת וולך את המת אליה, כמו היה בבעלותה הפרטית: "אומללי" תחילה, ובהמשך השיר תיאורים כמו "מת שלי" או "מתי שלי יפהפה" שמצדיקים את ההשערה שאכן מדובר באביה. השימוש בבעלות על המת גם מדמה התנהגות ילדית ומציג השקפה שלפיה העולם סובב סביב הדובר: לאב אין קיום משל עצמו, הוא אינה אלא חלק מההוויה של אבהות בחיי הצאצא.

"יכולתי לקונן לשיר להקפיא מת שלי" היא לדעתי אחת השורות היפות והמשמעותיות ביותר בשיר. מדובר כאן על מעשה פוטנציאלי, ואת זאת אנו מבינים מהמילה "יכולתי". הפעולות המוזכרות: קינה, שירה, הקפאה, אינן ממשיות אלא פעולות פוטנציאליות שמתעוררות רק בדיעבד. מבחינה תחבירית וולך מכניסה את המילה "להקפיא" כמו הייתה מילה נרדפת לקודמותיה, ובעלת משמעות זהה, אולם לא כך הדבר. יש כאן צבירת משמעות של "הקפאה" כשמירה, כהנצחה. לא סתם נוצר מין רצף מתבקש: "להקפיא מת שלי". בנוסף על הנוכחות שהמת מקבל בזכרו באמצעות הקינה והשירה, הייתה הדוברת רוצה להעניק לו גם נוכחות פיזית, לשמר את גופתו, להקפיאה.

זהו מצב שבו המעשים אינם משקפים את הרגשות: הדוברת חשה צורך לשאת קינה על אביה ולשמר את נוכחותו, אולם לא עשתה זאת, אף על פי שהייתה לה היכולת. (אילו עשתה זאת, הייתה כותבת "קוננתי, שרתי וכן הלאה" ולא "יכולתי לקונן לשיר…"). את מעשיה היא מצדיקה בשורה הבאה בשיר: "אין שירים בדמי הארץ הורישה שירים למת אחר". (נוצר גם קישור בין המת למשוררת, דרך אזכור הדם: "דמו עגול יפה" ו"אין שירים בדמי").  כאן עוברת וולך מתיאור אירוני לביקורת תקיפה יותר: אלמלא הורישה "הארץ" את  שיריה למת אחר, הייתה יכולה לשאת את קינתה כרצונה. כאן נפתר גם המתח שנוצר בין מות מיכאל שתיארה וולך באוזניי אמיר שרון, ובין המוות המתואר בשיר. וולך מתארת שני סוגי "מת": "השחוט", המחולל, והיפה, המרהיב, כל אחד ישות בפני עצמה. ישנם גם שני תיאורים של קבלת המוות: בתחילת השיר קבלת המוות נעשית כמו באורח קוסמי: המת מצוי בגן הבית, בין שבילי חול וריח מים, נח בגומת עץ אגסים כמו פרח בנונשלנטיות מתוך האדמה. בחלקו השני של השיר (שמתחיל במשפט "וגהרתי מעל אמללי המרהיב") המת ממשי, שטוף בדם ולא באור, הוא איננו פורח בגווני זהב אלא צבעו לבן וחיוור. כמו כן מתארת וולך הבדלה שעושה "הארץ" בין שני סוגי המתים, ומורישה את שיריה רק לאחד מהם. "הארץ" מופיעה בתוספת ה' היידוע, אולם היא נשארת בגדר המופשט – על איזו ארץ מדובר? האם הארץ היא ש"מורישה" באופן אקטיבי?

כאשר וולך מדברת על ה"ירושה" שהארץ מעניקה למתיה היא מדגישה כי איננה מורישה את שירה למת ה"מכוער", המחולל (אביה) אלא ל"מת האחר"- זהו המת ה"יפה", "מרהיב" שפיתחה כדימוי ציני בתוך השיר. מכיוון שהארץ מורישה את שיריה רק למתים היפים, לא מתאפשר לוולך לקונן על אביה שהוא מת "שחוט". ה"ארץ" מייצרת תבנית שבה הולכים תמיד השירים אל המתים "היפים", ולא אל המתים "המכוערים": מת אחד עדיף על האחר, מוות אחד עדיף על שני.

"תודה ובכי" הוא עוד ביטוי אבסורדי. הכרת התודה מזויפת ומלאה. הדיבור אל המת כאילו הוא נוכח – "תודה מתי שלי" – היא אינטראקציה מילולית ראשונה בין המת לחי, בין הבת השכולה לאב. המת מעניק את חייו כקורבן, ומותו הוא מתנה שהוא מעניק.  הבת "מודה" למת על מתנתו – זאת משום שהקריב עצמו למען הכלל. זאת משום ש"טוב למות בעד ארצנו".

במילים האחרונות בשיר מופיע בפעם האחרונה תיאור היפה והמזוויע כמו שני קצוות שונים הקיימים במוות. נקודת המבט כעת רחוקה יותר:  ממצב של גהירה אנו עוברים לעמידה לצד המתרחש. עדות הראייה הממשית (הדוברת מדגישה שנעשתה "במו עיניה") אינה עדות ממקום של קרבה (מגע עם המת, שיוך המת באמצעות המילה "שלי" או "מתי", או הצורך לשאת עליו קינה), וגם לא ממרחק (הסתכלות על המוות כ"מתנה" ועל הקינה כשיר שיש לחלקו לפי רמת ההדר המצויה במוות), אלא ממקום ניטרלי (עדות ראייה מובהקת). באמצעות הצפייה במת כעדות, "ממרחק", נגלים לעיניי הדוברת שני הקטבים המצויים במת, ממש כמו שני תנאים המתקיימים יחד– היופי והזוועה.

"יכולתי לקונן" הוא הפער הקשה מנשוא שמלווה את וולך ועוד רבים אחרים לאורך חיים שלמים. הרצון להכיל ולעבד את השכול באופן הפרטי והאינטימי עולה לעתים בתוהו לצד הקינה הקולקטיבית, זאת של ימי הזיכרון וטקסיו. שירה של וולך מעלה תהייה לגבי אותה קינה משותפת, לאומית, שיש בה בהכרח ממד פוליטי – ובעוד המוות מצוי בגננו ואהבה מקודשת בדם "תשוב עוד בינינו לפרוח" – הנזכור את כולם?

 

האם כשמתרגמים שיר רצוי להבין את המקור?

ומה קורה כשמתרגם מחמיץ את העיקר.

את התשובה העגומה לשאלה הזאת אפשר לראות כשקוראים את התרגום לשיר Musée des Beaux Arts, מאת המשורר האנגלי וו' ה' אודן.

הנה השיר המקורי:

אודן, המוזיאון לאמנות יפה

תרגום של השיר לעברית הופיע בספר שהוא חלק ממפעל  מונומנטלי של מתרגם אחד: סדרה של שבעה כרכים המחזיקה תרגומי שירה משלל  שפות: אנגלית, צרפתית, לטינית, גרמנית, ספרדית, רוסית, איטלקית, פולנית.

התקלות בתרגום המסוים הזה רבות, וחלקן ממש מפתיעות.

הנהו:

המוזיאון לאמנות מודרנית מאת אודן

תחילה, כדי להתעכב על הטעות החמורה והבלתי אפשרית ביותר, נציין כי השיר מתאר שלוש תמונות במוזיאון, את אחת מהן צייר ברויגל ושמה: "נוף עם נפילתו של איקרוס" (היא הוזכרה ברשומה "בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח?").

בתמונה של ברויגל איקרוס, המופיע בשם היצירה, אינו מצויר במרכז התמונה: רואים רק את שתי רגליו הלבנות מתנופפות באוויר, מעל פני המים. הן חלק גופו האחרון שבעוד רגע ייבלע גם הוא בים. איקרוס לא ציית לאביו, עף גבוה מדי אל השמש, שהתיכה את הדונג בכנפיו, והוא נפל וטבע. לשמש יש בתמונה מקום מרכזי, אורה יוקד ומסנוור, אליה שאף איקרוס, ובגללה איבד את יכולתו לעוף. השורה בשיר אומרת:

…the sun shone / As it had to on the white legs disappearing into the green / Water…

כלומר: השמש זרחה, כפי שנאלצה, על הרגליים הלבנות שנעלמו בתוך המים הירוקים.

בתרגום שלפנינו: "השמש זרחה כרגיל מוצנעת על רגליה הלבנות / אל תוך המים הירוקים."

רגליו של איקרוס, שהן מוקד התמונה (והשיר!) נמוגו בתרגום ואינן עוד. במקומן קיבלה השמש רגליים לבנות (?) והיא עצמה "מוצנעת". כל ניסיון להבין את המשפט, גם בלי לחפש את הקשרו לשיר המקורי, נכשל. השמש מוצנעת? יש לה רגליים, והן לבנות? הכיצד?

הלאה: השיר מתאר, כאמור, תמונות. יש בו שלושה בתים ובכל אחד מהם מופיעה תמונה אחרת מתוך המוזיאון. הראשונה שבהן היא הלידה המופלאה, הנסית, של ישו: "the miraculous birth". בתרגום: "…נס שבלידה". כלומר –  כל לידה שהיא!

באותו בית בשורה when the aged are reverently, passionately waiting… מדבר אודן על העדים להולדתו של ישו. המלאכים, או הרועים, בהתאם לגרסאות השונות של השליחים, אולי בכלל – שלושת האמגושים שהגיעו בעקבות כוכבו של המשיח שנגהּ במזרח, כדי לסגוד לו. בכל מקרה, התרגום שלפנינו גורס כי זהו "הזקן" ש"ממתין / מלא הערצה ולהט…" הפסיון, סיפור לידתו של הנוצרי, המנבאת את ייסוריו ומותו, נהפך לאיזה זקן מעריץ שיושב ליד דלת חדר הלידה וממתין…

מושג נוסף מהנצרות, martyr, שמוזכר בתמונה השנייה, עובר במקור עינויים , אבל בתרגום נוסף לו גיור, שכן הוא מת כמו יהודי טוב, "על קידוש השם"…

"חיים כלביים", doggy life – כלומר חיים שיש בהם הנאות ושעשועים אופייניים לכלבים, נהפכים ל"חיי כלב" שפירושם בעברית, לפי מילון אבן שושן, כִּנּוּי לְחַיֵּי דֹּחַק וּמַחְסוֹר.

וישנם גם כמה אי דיוקים פחות מהותיים: חלון נהפך לחלונות, לא מסודר נהפך למזוהם, ילדים שלא התעניינו במיוחד בלידתו של ישו מתוארים בתרגום כאילו הם אדישים "תמיד"… the forsaken cry, הזעקה האבודה, בתרגום – "זעקת הנטישה", הנער, איקרוס, נהפך לסתם איזה "צעיר", הסוס שבשיר Scratches its innocent behind on a tree, כלומר –  מגרד את אחוריו על גזע עץ, בתרגום "את עכוזו החף שף על קליפת העץ".

כל השיבושים הללו מעוררים  חשד עמוק כלפי כל עשרות, אם לא מאות,  התרגומים האחרים שבסדרת הספרים הזאת.   ומתחשק לומר למתרגם רב העשייה שלפעמים "תפסת מרובה, לא תפסת".

בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח?

לפני ימים אחדים התפרסם תצלום של תושבי שדרות יושבים על גבעה סמוכה לישובם, צופים בהתקפה של צה"ל על עזה ופורצים מדי פעם בתשואות.

המראה קומם את כתבת הסי-אן-אן , שגינתה אותו במילים כה חריפות, עד שהממונים עליה העבירו אותה מתפקידה.

לפני שנים אחדות הרעיש תצלום אחר את הציבור האמריקני:

צעירים אמריקנים על רקע הפיגוע במגדלי התאומים צלם גרמני, תומס הפקר צילם אותו ב-11 בספטמבר 2001. הפקר בחר לגנוז את התצלום, ופרסם אותו רק כעבור חמש שנים. מה רואים בו? אלה, כמובן, מגדלי התאומים בניו יורק, זמן לא רב אחרי אחד מפיגועי הטרור הקשים ביותר שנודעו. אבל ההרס המחריד מצוי בתצלום הזה רק ברקע. שם, באופק, מתאבך עשן, והשבר המתחולל נהפך לפרט שולי. כי בקדמת התמונה יושבת חבורה של בני נוער אמריקניים. האופניים שאתם הגיע אחד מהם מונחים ביניהם. בעוד רגע ישוב ודאי לרכוב עליהם, בדרכו חזרה אל המשך חייו. הצעירים יושבים קרוב אל שפת המים. תנוחת הגוף שלהם רגועה, הם רוכנים או נשענים לאחור, שלושה מהם מתעלמים במפגיע, או סתם מחוסר עניין, באסון המתרחש, יושבים עם הגב אליו, מביטים זה בזה. רק שניים מהם צופים במתרחש מאחורי גבם של האחרים, וביניהם רק אחד נראה מוטרד, יושב בכריעה מתוחה. האווירה המצטיירת מהתצלום נינוחה: מים כחולים, שיחים מטופחים, הבעות פנים מחויכות, שיח רעים בתוך מפגש חברתי שהמשתתפים בו אינם מוטרדים במיוחד ממה שקורה מבחינתם ברקע.

כמעט כמו בציורו המפורסם של האמן הפלמי פטר ברויגל "נוף עם נפילתו של איקרוס", האמור לתאר את סיפורו העגום של איקרוס, מתוך המיתולוגיה היוונית: דדלוס בנה לו  ולבנו איקרוס כנפיים מדונג ונוצות, כדי להימלט ביחד מהכלא. התוכנית הצליחה. כמעט: הם אכן המריאו ועפו אל החופש, אבל איקרוס שסירב לציית להנחיות אביו עף גבוה מדי, התקרב אל השמש, שהתיכה את הדונג בכנפיו. איקרוס נפל לים וטבע.

ברויגל, נוף עם נפילתו של איקרוס

מי שמתבונן בציור מופתע: הנוף המובטח קיים, אבל היכן מי ששמו מופיע בכותרת של התמונה? הנה רואים ים, אוניות, איכר חורש, דייג רוכן מעל המים, רועה עם צאנו שעומד ומשקיף כלפי מעלה בתימהון, עיר רחוקה, צוקים על שפת המים, משהו שנראה כמו הריסות של בית עתיק, ומעל לכול – שמש צהובה, ענקית, שממלאת את השמים באור חד ומסנוור, אבל העיקר, הנער הנופל, איקרוס עצמו, איננו.

מבט נוסף מגלה אותו: הנהו, מרומז וכמעט סמוי מהעין, בפינה התחתונה הימנית, גופו כבר נעלם במים, נותרו רק שתי רגליים מוקפות באדוות, הנער שוקע, הנער טובע, בעוד כמה שניות ייבלע ויעלם בים. ואיש לא ידע. איש לא לא ראה. אין בכל התמונה אף אחד שהבחין בנפילה. שראה את הבהלה, האובדן, הקץ. הכול שקועים בעיסוקיהם – הספינות שטות, השמש זורחת, האיכר חורש, הדייג דג. אפילו הרועה, שמשהו מטריד את מנוחתו – האם הוא מתבונן במראה המוזר, באב השכול, שממשיך לרחף בשמים?  – אינו פנוי לראות את הבן ואת מצוקתו.

בעיצומה של מלחמת העולם השנייה כתב המשורר האנגלי וו' ה' אודן את השיר "המוזיאון לאמנות", בהשראתו ציורו של ברויגל: אמני העבר, נכתב בשיר, היטיבו לתאר את האדישות של אלה הסובבים זולת סובל. לאף אחד – בני אדם, חיות, הטבע, לא ממש אכפת. כך, ממש ברגעים שבהם מתרחשים ייסורים, או אפילו בשעת אירועים מופלאים שיש בהם חשיבות קוסמית, "מישהו אוכל, או פותח חלון, או סתם מתהלך." הנה, בזמן שישו נולד, המשיכו ילדים שווי נפש להחליק על אגם בשולי היער. לצדו של מרטיר הסופג עינויים שיהפכו אותו לקדוש, מתרוצצים כלבים, וסוס מגרד את אחוריו, וכשאיקרוס השמיע את זעקתו האומללה, זעקת האובדן, המשיכה הספינה לשוט, האיכר שמע משהו אבל לא הטריד את עצמו ולא התרגש, ולשמש, האשמה  לכאורה,  היא זאת שהתיכה את הדונג, לא היה בעצם תפקיד פעיל. היא רק זרחה, כי כך הוטל עליה.

כמו במחזה "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" מאת תום סטופרד, שבו קרעים קצרים מהעלילה העיקרית של המלט נראים בשוליים, ובקדמת הבמה מופיעות שתיים מהדמויות הזניחות ביותר במחזהו של שייקספיר, כך גם אצל ברויגל, אצל אודן, ובתצלום של הפקר: העלילה החשובה נמצאת ברקע, ובקדמת ההתרחשות מתוארים החיים הרגילים, אלה שאינם שמים לב לעיקר אלה שהם, למצער, אדישים אליו.

הצעירים האמריקנים שתועדו בשנת 2001 בשעה שישבו והתענגו על השמש הנעימה דווקא ביום הקשה ההוא הסבירו שהצלם לכד רק רגע אחד קצר ולא משקף. לטענתם, את מה שחשו לנוכח המראות המחרידים לא יכול היה הצלם לתעד. תושבי שדרות אמרו שאת צהלות השמחה השמיעו לא למראה החורבן של עזה, אלא רק כאשר היו עדים ליירוט מוצלח של רקטה שמשוגרת לעבר ישראל, ובעצם –  להצלתם מפני האיום הישיר המשוגר לעברם.

כל כך הרבה כאב, אימה, ייאוש, מוות, אובדן, ממלאים בימים האחרונים את הלבבות. האם, אני תוהה, צודקים ברויגל, אודן, תומס הפקר? האם הסבל של הזולת, לא של עצמנו, באמת קיים רק בשוליים, ואין מי שיראה אותו, ואויב אכזרי במיוחד,  והסבל והאימה שהוא ממיט עלינו בימים אלה, אינם יכולים שלא להקהות את הלב?

האם יש בימים אלה ערך לפסוק מתוך ספר משלי האומר: "בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ," והאם מותר לייחל לכך, גם בשעה ששקועים בהגנה עצמית, כמו שכתוב באותו פרק עצמו, "כִּי בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה וּתְשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ"?