קטגוריה: תרגמתי שיר

ג'ררד מנלי הופקינס "אביב"

מָה עוד יָפֶה כְּמוֹ יוֹם אָבִיב נָקִי,
כְּשֶׁצֶּמַח עֲסִיסִי וּמְלַבְלֵב,
בֵּיצֵי קִיכְלִי גּוֹנְזוֹת מַחֲסֶה שָׁלֵו,
וְהֵד קְרִיאוֹת כּוֹרְתִים נִשְׁטַף, מֵקִים
צְלִילִים שֶׁל שִׁיר, מַכִּים כְּמוֹ בְּרָקִים;
עָלִים שְׁקוּפִים כְּשֶׁעֵץ אַגָּס מֵבִיא
אֶת תְּכוֹל כּוֹחוֹ הָרַךְ שֶׁבָּאֲוִיר,
וּבַמֶּרְחָב רָצִים טְלָאִים רַכִּים.

מָה כָּל הַצּוּף וְכָל אוֹתָהּ שִׂמְחָה?
זֶה מֶתֶק אֲדָמָה שֶׁכָּךְ הִתְחִיל,
גַּן עֵדֶן, קַח, קַבֵּל  עַד שֶׁנִּמְחָה,
לִפְנֵי הַחֵטְא, וְיֵשׁוּ שֶׁהִנְחִיל
אֶת תֹם הַלֵּב לְיֶלֶד  שֶׁבָּכָה,
בֵּן הַבְּתוּלָה שֶׁנִּצָּחוֹן הֵכִין.

  1877

לעברית: עופרה עופר אורן ©

ראה אור לראשונה בחוברת הו! גיליון 18, אסופה משירת העולם מהומרוס ועד שירה עכשווית שאפשר לרכוש אותה ישירות מההוצאה, כאן

תרגומו של שמעון זנדבק

האם לדמותך ליום אביב חמים?

התרגום הופיע בספר מה המים יודעים על צמא

מה המים יודעים על צמא

ג'יין אוסטן, "מין דברי קילוסין לידידה צעירה": למי כתבה את השיר?

ג'יין אוסטן היא סופרת אהובה מאוד. גם כיום, יותר ממאתיים שנה אחרי מותה, ספריה ממשיכים להימכר, ומשמשים בסיס לסרטי קולנוע עדכניים ולסדרות טלוויזיה שמושכות אליהן צופים רבים, שלא לדבר על המחקר האקדמי הפורה העוסק ברומנים שכתבה. לא רק את הרומנים הארוכים עיבדו יוצרים לאקרן. כך למשל הופיע  לפני כארבע שנים סרט שמתבסס על סיפורה הקצר, "אהבה וידידות".

העיבוד הראשון של יצירתה לקולנוע היה כשחברת MGM  הפיקה ב-1940 סרט קולנוע על פי הרומן גאווה ודעה קדומה (בכיכובו של לורנס אוליבייה). החל בשנות השבעים של המאה העשרים הפיק ה-BBC סדרות דרמה לפי ספריה של אוסטן. שם השתדלו לשמור על נאמנות למקור, לדמויות, ולתלבושות של התקופה.

ב-1995 החל גל חדש של עיבודים לקולנוע ולטלוויזיה ליצירותיה, בעקבות סרטה של אמה תומפסון על פי הרומן על תבונה ורגישות. כמו כן, הופקה סדרת הטלוויזיה הפופולרית "גאווה ודעה קדומה".

עם זאת, השירים שכתבה ג'יין אוסטן מוכרים הרבה פחות. אוסטן כתבה אותם בעיקר כדי להשתעשע ולהצחיק את בני משפחתה. הם נכתבו בקלילות, קצובים ומחורזים, שופעי הומור ושנונים. חלקם מזכירים מבחינה מסוימת את הפרוזה שלה, ליתר דיוק, את אפיון הדמויות שבו הצטיינה כל כך, את חריפות מבטה שראה חולשות ואת שנינותה כשתיארה אנשים מגוחכים כמו למשל את דמותו של הכומר הנפוח, מר קולינס, בספרה המוכר ביותר גאווה ודעות קדומות.

הנה למשל שיר שבו היא משרטטת בקווים מהירים את דמותו של "פועל שמח" שמגיע לתפילה בכנסייה (כאן בתרגום שלי):

פּוֹעֵל שָׂמֵחַ בְּבִגְדֵי שַׁבָּת
מְעִיל קָצָר, מֻטְלָא וּמְקֻשָּׁט,
לַכְּנֵסִיָּה הוֹלֵךְ לְאַט לְאַט,
חָבוּשׁ בְּכוֹבַע, הוּא זוֹרֵק מַבָּט
לַפֶּרַח שֶׁלַּלּוּלָאָה מֻצְמָד
וְנִיחוֹחוֹ מַרְנִין, אֵין שֶׁמֶץ קָט
שֶׁל רֶגֶשׁ שֶׁל קִנְאָה בְּשׁוּם זוּלַת,
בְּשׁוּם גַּנְדְּרָן – בְּלוֹנְדוֹן מְבֻיָּת.
הוּא מִתְיַשֵּׁב בַּכְּנֵסִיָּה בַּלָּאט
וּמְכַבֵּד אֶת הַמָּקוֹם, כִּמְעַט
מֵבִין אֶת הַתְּפִלּוֹת, אַךְ מְמוֹטָט,
נִרְדַּם, יָשַׁן בְּקוֹל דְּמָמָה מֻחְלָט,
אֲבָל מֵקִיץ בַּסּוֹף וְלֹא נִמְלָט.

Happy the Lab'rer

האתגר התרגומי היה כמובן לשמר את החריזה שבה בחרה אוסטן לכתוב את השיר: כל השורות מסתיימות באותו צליל. החריזה המיוחדת, לצד תוכנו של השיר, מייצרת אפקט קומי ומשעשע. אוסטן מצביעה על הפער בין רצינות כוונותיו של הפועל המגיע לכנסייה בתחושה של חגיגיות וחובה, לבין מה שקורה בפועל: הוא מתקשה לעקוב אחרי התפילה ונרדם, אבל ממשיך להיות מרוצה מעצמו. גם בגדיו המטולאים אינם מטרידים אותו. אשריו וטוב לו!

בשיר אחר, "מין דברי קילוסין לידידה צעירה", מתבדחת אוסטן על חשבונה של צעירה ששמה אנה, ומתארת את החשיבות העצמית המופרזת שבה אותה אנה נוהגת (גם השיר הזה כאן בתרגום שלי):

בַּחֲרוּזִים שְׁקוּלִים אֶמְנֶה
אֶת הַקְּסָמִים שֶׁל אָנָה,
תְּחִלָּה: מוֹחָה אֵינוֹ מֻגְבָּל,
עָצוּם כְּמוֹ הַסָּוָנָה.

אֲגַם אוֹנְטַרְיוֹ יְסַפֵּר
עַל רֹחַב תְּשׁוּקוֹתֶיהָ,
כִּי הֶקֵּפוֹ הוּא חֲמִשָּׁה
מִילִין, אֲבָל פִּי מֵאָה.

וּשְׁנִינוּתָהּ עַל חֲבֵרִים
נוֹפֶלֶת כְּמוֹ נָיָגְרָה,
שָׁם תַּיָּרִים לוֹטְשִׁים מַבָּט,
שׁוֹמְעִים אוֹתָהּ כְּמוֹ שָׁרָה.

חוֹרֶצֶת דִּין סָמִיךְ, אָפֵל,
כְּמוֹ חֹרֶשׁ טְרַנְסְאַטְלַנְטִי,
וּמַצִּיעָה עֶזְרָה כְּמוֹ צֵל
לְכָל מִי שֶׁלֹּא אַנְטִי.

אִם אֶת שִׂכְלָהּ נַגְדִּיר, נִרְאֶה
אֲמֵרִיקָה מֻתֶּשֶׁת.
הַדִּמּוּיִים כְּבָר יִתְמַצּוּ
מִכָּל אוֹתָהּ יַבֶּשֶׁת.

כֵּיצַד אוּכַל אֶת מְלֹא דְּמוּתָהּ
לִרְקֹם וּלְהַבִּיעַ,
אֵיךְ אֲצַיֵּר אֶת הַפָּנִים,
אֶת כָּל הַטּוּב אַשְׁמִיעַ?

צָרִיךְ לִמְצֹא עוֹלָם אַחֵר,
לָשׁוֹן שֶׁאֵין יוֹדֵעַ,
רַק כָּךְ תּוּכַל אָז הַשָּׂפָה
לוֹמַר אֶת כָּל שְׁבָחֶיהָ.

Mock Panegyric on a Young Friend

את השיר "מין דברי קילוסין לידידה צעירה" כתבה אוסטן על אחייניתה, אנה אוסטן לפרוי (Anna Austen Lefroy), שנחשבה במשפחתה "ילדה שובבה". גם אנה, כמו דודתה, שלחה את ידה בכתיבה, אמנם במידה פחותה של הצלחה, ובכל זאת פרסמה ארבעה ספרים. בניגוד לג'יין אוסטן, אנה נישאה (בגיל עשרים), חרף ההתנגדות של בני משפחתה, והייתה אם לשבעה ילדים. בצעירותה, אחרי שהסתפרה במפתיע, כינתה אותה ג'יין "אנה-מאוד בווריאציות שונות". ("quite an Anna with variations"). 

בשיר שלפנינו ניכרת העוקצנות החביבה של הדודה כלפי אחייניתה: לכאורה משבחת אותה על שלל תכונותיה הטובות, תבונתה המופלגת, שנינותה, נכונותה לתת עצה טובה, ובעצם, בשל ההפרזות – "אֲגַם אוֹנְטַרְיוֹ יְסַפֵּר /  עַל רֹחַב תְּשׁוּקוֹתֶיהָ" – סונטת בה וחומדת לצון, ברוח טובה ובחיבה גלויה. 

אנה הרבתה להתכתב עם דודתה, וניסתה אפילו לשדך בינה ובין תומס לפרוי, פוליטיקאי ושופט. יש מי שסבורים שעל אותו לפרוי התבססה אוסטן כשיצרה את דמותו המוכרת כל כך של מר דארסי ברומן גאווה ודעות קדומות. אכן, לפרוי חיזר אחריה ממש בתקופה שכתבה את הספר, אבל בניגוד לאהבה הממומשת של אליזבת ומר דארסי, תומס לא נשא את ג'יין לאישה. 

אחד הספרים שכתבה אנה אוסטן לפרוי עסק בחייה של דודתה המפורסמת. הוא נקרא זיכרונות על גי'ין אוסטן. הוא ראה אור ב-1864, כלומר ארבעים ושבע שנים אחרי מותה של אוסטן.

הנה פסקה מתוכו (כאן בתרגום שלי): "דודה ג'יין הייתה החביבה ביותר על הילדים [במשפחה]. היא השתובבה אתם, והסיפורים הארוכים ועתירי הפרטים שסיפרה היו פשוט מקסימים!  היא סיפרה אותם בהמשכים, ותמיד התחננו כמובן שתמשיך, גם כשהנסיבות לא אפשרו זאת. היא ארגה אותם מלא כלום, רק מתוך יכולת ההמצאה המופלאה שלה. כמה חבל שכבר אי אפשר לשחזר אף אחד מהם!"

אכן חבל. ובכל זאת, כמה טוב שנותרו בידינו בכל זאת ניצוצות מגאונותה של ג'יין אוסטן. 

כריסטינה רוזטי, "שירי לי שיר": למי כתבה אותם המשוררת שלא היו לה ילדים?

במכתב שסיפרה בו לאחותה על ספר השירים שלה, קובץ של שירי ילדים, כתבה המשוררת כריסטינה רוזטי לאחותה כי יש בו "פנינים שלא נדלו ואבני חן שלא נכרו מהמעמקים". רוזטי כתבה את הדברים הללו ב-1874, שנתיים אחרי שהספר ראה אור לראשונה. עד היום הוא מרתק את קוראיה של רוזטי ואת החוקרים העוסקים בכתיבתה.

הספר כולל 126 שירים קצרים, קצובים ומחורזים. באנגלית הוא נקרא Sing Song. תרגמתי אותו לעברית בשם שירי לי שיר: ציטוט של שורה מתוך אחד השירים.

חלקם יכלו להתפרסם גם היום בספרי ילדים, אבל רבים היו מן הסתם נפסלים ונחשבים לא הולמים קוראים צעירים, שכן הם עוסקים רבות בשכול וביתמות. אלה נושאים שהעסיקו מאוד את בני התקופה הוויקטוריאנית. אנשים לא היססו באותה תקופה להתקרב אל המוות, לגעת בו ולתעד אותו. אחד המנהגים המקובלים היה למשל להצטלם לצד גופות של אנשים שזה עתה הלכו לעולמם. לפעמים נהגו אפילו להציב את המתים בתנוחות "חיות". הנה לדוגמה תצלום של תינוק מת, שהוצג כאילו הוא חי:

לפיכך גם הנושאים המופיעים בשיריה של רוזטי, אחותו של הצייר הנודע גבריאל דנטה רוזטי, שנחשבת כיום אחת מבכירות השירה הוויקטוריאנית, אינם מפתיעים. היא מוכרת אמנם בעיקר בזכות השירים שכתבה למבוגרים, שהיו חדורים באמונה דתית, אבל גם שירי הילדים שלה מעוררים, כאמור, עניין. הם מיטיבים לשקף את התקופה שבה חיה, ובה לא רק מותם של פעוטות ותינוקות היה שכיח אלא גם העוני שנשא בחובו מצוקה קשה.

הנושאים המרכזיים בשירתה, אהבה, פרידה ומוות, שולטים גם בשירי הילדים שכתבה. גם הטבע מופיע בהם רבות: ציפורים, פרחים, חילופי העונות, הנופים הכפריים של אנגליה והדמויות שמאכלסות אותם: הנערה החולבת, הפועל בחווה, ילדים שמשוטטים בשדות.

אל הספר נוספו איורים שרוזטי עצמה רשמה את הרעיונות להם. היא העבירה את הרישומים שלה לצייר ארתור יוז, שעיבד אותם, בהתאם להנחיותיה.

הנה כמה מבחר מתוך כמה מהשירים בקובץ, מלווים באיורים המקוריים, כאן בתרגומי:

פָּרוּשׁ בִּכְלוּב זָהָב,
פָּרוּשׁ עַל הֶעָנָף –
בְּיוֹם מַקְפִּיא רַק נְשַׁעֵר
חֶלְקוֹ שֶׁל מִי שָׁפַר יוֹתֵר.

אַךְ כְּשֶׁעָלִים יָנֵצּוּ כָּאן
וְעַל עָנָף יָצוּץ הַקֵּן,
הָאִם עוֹד יִוָּתֵר סָפֵק
מִי מִשְּׁנֵיהֶם הוּא הַמִּסְכֵּן?



בִּן לַיְלָה פִּטְרִיָּה בָּקְעָה,
מָה תִּלְמְדוּ מִכָּךְ, רֵעַי?
מֵאָה שָׁנָה צָרִיך אַלּוֹן,
אַךְ הוּא אַלּוֹן, הֲלֹא.

מַלְאָךְ לְרַגְלֶיךָ
מַלְאָךְ לְרֹאשְׁךָ,
אַתָּה כְּמוֹ טָלֶה
מְתֻלְתָּל בַּמִּטָּה.





לְכֹל סִיכָּה יֵשׁ רֹאש, אַךְ הוּא נְטוּל שֵׂעָר,
יֵשׁ לָאֲגַם פָּנִים, אַךְ אֵין פֶּה שֶׁנִּפְעַר.
הַמַּחַט? יֵשׁ לָה קוֹף! אַךְ הוּא לֹא מְטַפֵּס,
לַכֹּתֶל יֵשׁ אָזְנַיִם, אוֹתָן לֹא נְחַפֵּשׂ.
יֵשׁ לַשֻּׁלְחָן רַגְלַיִם, שֶׁכְּלָל אֵינָן פּוֹסְעוֹת.
לַמַּיִם יֵשׁ עֵינַיִם, אַךְ הֵן אֵינָן רוֹאוֹת.
יֵשׁ לַכִּנּוֹר צַוָּאר, שֶׁבִּמְקוֹמוֹ קָבוּעַ,
לַמְּשֻׁלָּשׁ ­– שׁוֹקַיִם, לֹא יְכוֹלוֹת לָנוּעַ.
לַנַּעַל יֵשׁ לָשׁוֹן, שֶׁכְּלוּם אֵינָה בּוֹלָעָת,
וְלַמַּסּוֹר יֵשׁ שֵׁן – לִלְעוֹס אֵינָה יוֹדָעָת.
הָעֵץ מַצְמִיחַ בַּד, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִתְפֹּר,
הַדַּף אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ, גַּם עִם אָזְנֵי חֲמוֹר,
אֵין שֵׁם-נִרְדָּף חוֹשֵׁשׁ, הֲרֵי לֹא הוּא אָשֵׁם,
וְאַף-אֶחָד שׁוֹנֶה: הוּא אַף שֶׁלֹא נוֹשֵׁם.



בֵּין לְהָבִים שֶׁל דֶּשֶׁא חַד
פִּרְחֵי קַחְוָן תְּמִימֵי מַבָּט.
כְּמוֹ זֹהַר כּוֹכָבִים רָחוֹק,
עַל שַׁחַק שֶׁכֻּלּוֹ יָרוֹק.



לִבְחוֹש אוֹתָהּ,
וּלְעַרְבֵּב,
לִטְרֹף אוֹתָהּ
הֵיטֵב הֵיטֵב,
וּמֵאִלְפָּס שֶׁלֹא כֻּסָּה,
אָז לְהָעִיף אֶת הָעִסָּה,
מִי אֶת הַפַּנְקֵייק אָז תוֹפֵס?
מִי שֶׁזָרִיז לֹא מְפַסְפֵס.

ההקדשה של כריסטינה רוזטי בפתח ספרה נוגעת ללב במיוחד: "חרוזים שמוקדשים בלי רשות לַתִּינוק שהציע אותם".

רוזטי לא נישאה מעולם ולא היו לה ילדים. עם זאת, אפשר לחוש באהבתה להם וביכולתה להבין אותם ואת מה שמעניין אותם, וגם באהדה הרבה שהיא רחשה כלפי הורים לילדים קטנים. אין לדעת אם שיריה מבוססים על זיכרונות הילדות שלה, או על היכרותה עם הילדים שראתה סביבה. מכל מקום, שיריה ממשיכים לגעת ללב גם שנים רבות אחרי מותה.

אפשר לקנות את הספר בהנחה, ישירות מהמתרגמת, עם הקדשה אישית, תמורת 52 ש"ח, כולל דמי משלוח בדואר רשום. לכתוב אל ofra.offer@gmail.com

ofra.offer@gmail.com 

ג'ררד מנלי הופקינס, "העת שעת דמדומים"

הַזְּמַן כֻּלּוֹ – שְׁעַת דִּמְדּוּמִים, רְאֵה, אוֹרו נִקְלַשׁ,
הַזְּמַן הוּא חֹרֶף, הִתְבּוֹנֵן אֵיך הַיְּקוּם נִפְרַם.
כָּלֶה הַזְּמַן, וְהוּא קָמֵל כְּכָל שֶׁסָּב עוֹלָם,
זְחִיחוּת מֵחִיל כְּכָל שֶׁהָאָדָם בַּשֶּׁבֶר חָשׁ.

אֲנִי – יָדַי  קָצְרוּ, לֹא אֶתְפָּאֵר בְּהַצְלָחָה,
הַכֹּל הָרוּס גַּם פֹּה, גַּם שָׁם, הַהַצָּלָה כָּשְׁלָה,
כְּשֶׁצַּו נָדִיר אֶרְאֶה אוֹבֵד, מִיָּד בַּהַתְחָלָה.
אֶת פְּנֵי הַמָּוֶת אֲקַדֵּם, הַשִּׁכְחָה בְּרוּכָה.

אַךְ מָה נוֹתַר? יֵשׁ עוֹד עוֹלָם אֲשֶׁר טָמוּן עָמֹק,
שָׁם נִפָּטֵר מִדְּרָקוֹנִים, הַחֵטְא שָׁם לֹא יַחְמֹק, 
שָׁם רְצוֹנְךָ יִהְיֶה הַחֹק לְטוּב  הַמַּמְלָכָה.

(סבורים כי זהו שירו האחרון של הופקינס: סונטה שלא הושלמה, אם כי לא נקבע התאריך שבו נכתב.)

לעברית: עופרה עופר אורן ©

ראה אור לראשונה בחוברת הו! גיליון 18, אסופה משירת העולם מהומרוס ועד שירה עכשווית שאפשר לרכוש אותה ישירות מההוצאה, כאן

ג'ררד מנלי הופקינס, "אינוורסנייד"

הַנָּהָר הַשּׁוֹעֵט – כֻּלּוֹ חוּם וּשְׁחַרְחַר,
עַל גַּב סֶלַע נִתַּךְ, וְשָׁאַג וְדָהַר,
בִּנְקִיקִים עוֹד סֵרֵק אֶת צַמְרוֹ הַנִּתָּז,
וּבְתֶלֶם  נָפַל לָאֲגַם, נֶאֱחַז.

בְּמִּגְבַּעַת שֶׁל רוּחַ וְקֶצֶף מֻצְהָב,
מִתְהַפֵּךְ, מִתְקַמֵּט, וְכֻלּוֹ רַחַשׁ רַב
בִּבְרֵכָה אֲפֵלָה שֶׁסִּבְרָהּ כֹּה נִזְעָף,
וְאֶת כֵּף הַיֵּאוּשׁ הוּא מַקִּיף כְּנִטְרָף,

הוּא שְׁטוּף טַל, וּבְטַל כָּל כֻּלּוֹ מְנֻקָּד,
בְּקִמְרוֹן הַמִּישׁוֹר שָׁם הַפֶּלֶג נִפְרַד,
בְּתוֹךְ סְבַךְ שֶׁל שָׁרָךְ וְאַבְרָשׁ מְפֻתָּל,
בֶּעָפָר מְעֻשָּׁן – שֶׁמִּגַּחַל הוּטַל.

מֶה הָיָה לוּ כָּל זֶה כְבָר הָיָה נֶאֱבַד,
לוּ נִשְׁלַל כְָּל הַלַּח, הַפָּרוּעַ, לָעַד?
אָנָּא תֵּן שֶׁיִּשְׂרֹד הַפָּרוּעַ, הַלַּח,
שֶׁיִּחְיֶה הַצּוֹמֵחַ, הַבָּר שֶׁיִּפְרַח.

1881

לעברית: עופרה עופר אורן ©

ראה אור לראשונה בחוברת הו! גיליון 18, אסופה משירת העולם מהומרוס ועד שירה עכשווית שאפשר לרכוש אותה ישירות מההוצאה, כאן

ג'ררד מנלי הופקינס, "עצי הצפצפה בְּבִּינְזִי" 

נכרתו, 1879

אֶת הַשֶּׁמֶשׁ כָּבַשְׁתֶּם, עֲצֵי צַפְצָפָה אֲהוּבִים,
כְּשֶׁנִּסְּתָה לְפַזֵּז מִכְּלוּבִים שֶׁל עָלִים וַאֲוִיר.
כְּרוּתִים, כְּרוּתִים, כֻּלְּכֶם כְּרוּתִים,
בְּטוּר טָרִי אַתֶּם נוֹטִים
אֲפִלּוּ אֶחָד לֹא נִצַּל

לֹא צֵל מְנֻדְנָד, מְטֻלְטָל, מְסֻנְדָּל,
 שֶׁנִּשָּׂא עַל כְּנַף רוּחַ, צָלַל עַל גָּדָה,
שֶׁשָּׂחָה, שֶׁשָּׁקַע, עַל כַּר דֶּשֶׁא דָּאָה.

לוּ רַק יָדַעְנוּ מָה קוֹרֶה
כְּשֶׁאֶחָד מֵאִתָּנוּ כּוֹרֵת
אֶת הַיָּרֹק הַפּוֹרֶה!
הֵן הָאָרֶץ רַכָּה,
רַכָּה, עֲנֻגָּה,
כְּמוֹ גַּלְגַּל הָעַיִן חֲלָקָה,
שׁוּב לֹא תִּרְאֶה אִם תִּדָּקֵר מִמַּגָּע,
וּמִי שֶׁמְּשַׁכְלֵל אוֹתָהּ
– מְחַסֵּל אוֹתָהּ,

וּמִי שֶׁמֵּנִיחַ לַנּוֹף לְהִקָּטַע
מוֹנֵעַ אֶת הַיֹּופִי שֶׁהָיָה כָּאן.
תְּרֵיסָר אוֹ מִנְיָן, רַק תְּרֵיסָר אוֹ מִנְיָן
חֲבָטוֹת שֶׁל חֻרְבָּן,
עַל יִפְעַת הַמַּרְאֶה,
יִפְעַת כַּפְרִיּוּת הַמַּרְאֶה,
כַּפְרִיּוּת הַמַּרְאֶה, כַּפְרִיּוּת הַמַּרְאֶה,
יִפְעַת כַּפְרִיּוּת הַמַּרְאֶה.

1879

לעברית: עופרה עופר אורן ©

ראה אור לראשונה בחוברת הו! גיליון 18, אסופה משירת העולם מהומרוס ועד שירה עכשווית שאפשר לרכוש אותה ישירות מההוצאה, כאן

תרגומו של שמעון זנדבק

אליזבת בארט בראונינג: מדוע התנכר אביה למשוררת

היא הייתה אשתו של רוברט בראונינג, שנחשב אחד מגדולי המשוררים הוויקטוריאניים, אבל בעודה בחיים עלה המוניטין הספרותי שלה בהרבה על זה שלו. רבים החשיבו מאוד את כתיבתה. כך למשל תמונת דיוקן ממוסגרת שלה הייתה תלויה בחדר השינה של המשוררת האמריקנית הנודעת אמילי דיקנסון, שהעריצה את שירתה.

עד שמלאו לה ארבעים חיה המשוררת, אליזבת בארט בראונינג, בצלו של אב מדכא ושתלטן שאסר עליה להינשא לאיש או בכלל לעזוב את הבית. האב היה אדם אמיד מאוד. את עושרו הפיק ממטעים של קני סוכר בג'מייקה. אליזבת, אחיה ואחיותיה חיו בילדותם חיי נוחות פריבילגיים שאיפיינו את מעמדם. הם גרו בבית מידות ששכן באחוזה עצומת ממדים בהרטפודשייר, רכבו על סוסי פוני, ערכו פיקניקים בטבע, אירחו והתארחו, והפיקו הצגות תיאטרון ביתיות. אבל בשלב מסוים החלה אליזבת להתרחק מחיי החברה, והתעניינה בספרים יותר מאשר בעיסוקים המקובלים על בני המעמד שלתוכו נולדה. "חיי נסובו סביב ספרים וחלומות," העידה לימים, "וחיי הבית דמו בעיני רק לזמזום מעודן של דבורים שנשאר ברקע."

היא החלה לכתוב שירים, הרבתה לקרוא – עוד לפני גיל עשר כבר הספיקה לקרוא כמה ממחזותיו של שייקספיר – ולמדה שפות.

כשהייתה בת עשרים פרסמה את ספר השירים הראשון שלה. בערך באותה תקופה התערער מעט מצבו הכספי של אביה והמשפחה נאלצה לעזוב את אחוזתה ולעבור לגור בבית שכור, בדבון שבדרום מערב אנגליה.

עוד בנעוריה לקתה בריאותה של בארט. עמוד השדרה שלה נפגע והיא סבלה מחולשה של הריאות. יש הסבורים כי מחלותיה לא נבעו אלא מתוך עריצותו של אביה שהגביל את דרכה והטיל עליה מורא. גם מותו בטביעה של אחיה הכביד מאוד על נפשה המיוסרת ובמשך כחמש שנים היא הסתגרה בחדרה, סירבה לצאת מהבית, שקעה בקריאה ובכתיבה, והמשיכה לפרסם את שיריה.

אחד מהם, שאותו הקדישה לרוברט בראונינג, הגיע לידיו. הוא שלח לה מכתב ובו כתב "אני אוהב את שירייך בכל לבי, מיס בארט היקרה". בראונינג היה אז בן שלושים ושלוש והיא – מבוגרת ממנו בשש שנים. הוא ניהל חיי חברה תוססים והיא, כאמור, הסתגרה בביתה. היא כבר הצליחה מאוד כמשוררת, והוא עדיין לא זכה לתהילה.

בראונינג החל לחזר אחריה, למורת רוחו של אביה, שהעדיף, כאמור, לראות אותה לא-עצמאית ותלויה בו. גם בארט עצמה חששה. היא לא בטחה באהבתו של בראונינג, חשדה שהיא נובעת מתוך החמלה שחש כלפיה, ולא הייתה בטוחה שזהו בסיס איתן לאהבה או לקשר זוגי. היא הציעה לו ידידות בלבד, אבל הוא לא ויתר. שנה אחרי שכתב לה את המכתב הראשון נישאו בחשאי.

אליזבת בארט בראונינג כתבה את מחזור שיריה "סונטות מן הפורטוגזית" שבו תיארה את אהבתם. הנה השיר השביעי במחזור, כאן בתרגומי:

פְּנֵי הַתֵּבֵל שֻׁנּוּ, אֲנִי סְבוּרָה,
מֵאָז שָׁמַעְתִּי אֶת אוֹתָן פְּסִיעוֹת
שֶׁל נַפְשְׁךָ נָעוֹת, חֲרִישִׁיּוֹת,
בֵּינִי לַתְּהוֹם שֶׁאָז עוֹד נִפְעֲרָה –

הַמָּוֶת שֶׁאָרַב לִי וְקָרָא.
אַהֲבָתְךָ לָכְדָה אוֹתִי פִּתְאוֹם,
לִמְּדָה מִקְצָב חָדָשׁ וְאֵיךְ לִטְעֹם
אֶת יְשׁוּעַת הָאֵל אֲשֶׁר בָּרָא,

וּלְהַלֵּל כָּל מֶתֶק כְּשֶׁאַתָּה
קָרוֹב בְּתוֹךְ יְקוּם שֶׁהִשְׁתַּנָּה
בַּנּוֹכְחוּת שֶׁלְךָ שֶׁמֵּעַתָּה
נִמְצֵאת בְּכָל מָקוֹם כְּמַנְגִּינָה.

קוֹלָם שֶׁל מַלְאָכִים וְשִׁירָתָם,
שִׁמךָ אֲשֶׁר נִשָּׂא בְּפִי שְּׁכִינָה.

מדובר בסונטה פטררקית שבה, כרגיל בסונטה, יש 14 שורות, שסדר החריזה שלהן שונה מזה של הסונטה השייקספירית.  מהשיר אפשר לראות עד כמה קצה אליזבת בארט בחייה לפני שהכירה את בראונינג, ועל מחשבות "הַמָּוֶת שֶׁאָרַב לִי וְקָרָא" שהציפו אותה. היא מתארת בשיר גם את השינוי שחל בה, את האושר והמשמעות שהעניקה לה האהבה ונוכחותו של בעלה, ואת התחושה שהעולם מלא בצלילי המנגינה של שמו.

זמן קצר אחרי שנישאו עזבו בני הזוג את אנגליה וגרו בפירנצה שבאיטליה, שם חיו עד יום מותה של אליזבת. אביה לא סלח לבתו על נישואיה, והתנכר לה, עד שהלך לעולמו.



פְּנֵי הָעוֹלָם שֻׁנּוּ כָּלִיל, דּוֹמַנִי,
מֵאָז אֶת צַעַד נִשְׁמָתְךָ קָלְטוּ אָזְנַי
בַּלָּאט קָרֵב כְּמִתְגַּנֵּב, נִלְוָה אֵלַי,
וְאֶל סַף מָוֶת שֶׁכִּמְעַט בְּלָעַנִי

עָצַר אוֹתִי מִבּוֹא, וֶהֱנִיאַנִי
מִטְּבֹעַ, תַּחַת זֹאת לָאַהֲבָה פָּנַי
הֵסֵב, מִקְצָב חָדָשׁ מִלֵּא חַיַּי.
מִגְּבִיעַ נִטְפֵי-אֵל, לִלְגֹּם כְּמֵהַנִי,

הַלֵּל מִתְקוֹ, כְּמֶתֶק קִרְבָתְךָ.
"אֶרֶץ" "שַׁחַק" חָלְפוּ מִכֹּל וָכֹל,
בַּעֲבוּרִי קַיָּם רַק מְקוֹמְךָ.
קַתְרוֹס וְזֶמֶר זֶה אָהוּב מִתְּמוֹל

(שִׁירַת מַלְאָךְ) יָקְרוּ רַק כִּי שִׁמְךָ
בָּם מְהַדְהֵד וּמְמַלֵּא הַכֹּל.

תרגומו של אבנר פרץ


תרגומו של משה זינגר, ראה אור בהוצאת כרמל.

מדוע סירב המשורר לפרסם את שיריו

"זאת עבודה שהורגת", כתב ג'ררד מנלי הופקינס לאחד מידידיו, כשנה לפני מותו ב-1889, בהיותו בן 45 בלבד. אחרי שנים רבות שבהן שימש ככומר קתולי, התמנה הופקינס למשרה של פרופסור ליוונית באוניברסיטה המלכותית של דבלין. את הלימודים הקלאסיים – עברית, תיאולוגיה ופילוסופיה – אהב מאוד, אבל לא הצליח בעבודת ההוראה. לא פעם התלונן באוזני ידידיו על המונוטוניות והשעמום שחש כשנאלץ לבדוק מאות מבחנים בשנה.

בסתר כתב הופקינס שירים, שהיו אמורים להיות מקור לנחמה ואפילו לגאווה, הופקינס נחשב כיום גדול המשוררים הוויקטוריאניים, אבל אדיקותו הדתית מנעה ממנו את היכולת להרגיש שבע רצון מכישרונו ולהתמסר לו.

ג'רארד מנלי הופקינס נולד באנגליה למשפחה שהשתייכה לכנסייה האנגליקנית, אבל בבחרותו המיר את דתו. כשהיה בן 19, סטודנט באוקספורד, פגש את חברי "תנועת אוקספורד", שחשו זיקה אל הכנסייה הקתולית. בעקבות המפגש נעשה קתולי ולאחר זמן מה עזב את אוקספורד, הצטרף למסדר היֵשועי של הכנסייה הקתולית וב-1877 הוסמך לכמורה.

על חברי המסדר שאליו השתייך הוטל להתמסר לחיים נוקשים של סיגוף, צייתנות, עוני וטוהר. קנאותם המופלגת קוממה עליהם לפעמים את הכנסייה. הם ניהלו רשת של בתי ספר מיסיונריים רבי השפעה וטיפחו אותם. הייתה למסדר היררכיה ברורה ונוקשה, והוא קבע לעצמו את הקדושים והמרטירים שלו. חברי המסדר נתבעו לטוהר רוחני, ומעל לכול – לנאמנות למסדר.

הופקינס התקומם כנגד החומרנות הוויקטוריאנית, והתמסר לחיי הדת מתוך החיפוש שלו אחרי יופי, ורוחניות, שהשתקפו גם בשיריו. אלא שאלה עוררו בו תחושה של סתירה פנימית. הופקינס ניסה להתכחש לדחף שלו לכתוב, והשתדל להימנע מכך.

מאחר שהתחייב לחיים של דלות ונאמנות, הקדיש את עצמו בגוף ובנפש, למסדר, שקבע את אורחות חיי היומיום שלו וגם את תחומי העניין האינטלקטואלי שבהם הורשה לעסוק. בתקופת ההכשרה צונזרו אפילו המכתבים שכתב ואלה שקיבל, וכדי לקיים כל פעילות שלא נקבעה מראש, נאלץ לבקש רשות.

את כל אלה קיבל על עצמו מרצונו החופשי. אמנם בהמשך חייו הביע לא פעם תחושות של אי נחת בשל המגבלות שהוטלו עליו, אך ציית להן תמיד, ומעולם לא הטיל ספק קל שבקלים במחויבותו המוחלטת למסדר.

הוא התקשה ליישב בין הדחף שלו לכתוב, "לשרת את המוזה", והצורך לעבוד את האל. ב-1868, כשהצטרף למסדר, שרף את כל שיריו, אבל חזר לכתיבה אחרי שחמש נזירות פרנציסקאניות, שנאלצו לגלות מגרמניה על סיפונה של האונייה "דויטשלנד", טבעו ביחד אתה, בשפך של נהר התמזה. "הייתי רוצה לכתוב על כך," גילה את אוזנו של אחד הממונים עליו, וזה עודד אותו להתחיל במלאכה. אחרי הפואמה "דויטשלנד" המשיך לכתוב, אבל התייסר, כי הרגיש שהשירה מנוגדת למצפונו הדתי. במשך שנה שלמה בלם אותה, אבל אז פרצו ממנו כמה מהשירים שבהם פיאר בהתפעלות אקסטטית, את יופיו של הטבע, המגלם את גדולתו של האל.

הנה אחד מהם, "הבז", כאן בתרגומי, שראה אור לראשונה בגיליון 18 של כתב העת הספרותי הו!, שהוקדש כולו לתרגומי שירה: 

הַבֹּקֶר תָּפַסְתִי בִּמְעוּפוֹ אֶת בַּז-הַבֹּקֶר, הַנָּסִיך הַשָּׁלוּחַ
שֶׁל מַלְכוּת הַשַּׁחַר הַוָּרֹד מְקֻוְקָו, דוֹהֵר בְּחֶדְוָה
עַל אֵדְווֹת הָאֲוִיר הַיַּצִּיב הַחוֹלְפוֹת מִתַּחְתָּיו,
עָף גָּבוֹהַּ, מוֹשֵׁךְ בְּכוֹחַ אֶת רֶסֶן הָרוּחַ
וְאָז שָׁב שוּב, נוֹשֵׁב, נָע, נָד, דּוֹאֶה, בְּלִי לָנוּחַ
גּוֹלֵשׁ, גּוֹעֵשׁ, שׁוֹטֵף, מַחְלִיק עַל מָה שֶׁלְּרַגְלָיו,
לִבִּי נִסְתָּר כְּשֶׁהוּא הוֹדֵף אֶת הַמַּשָּׁב הָרַב,
רוֹטֵט אֶל מְעוֹף הַצִּפּוֹר, אֶל מָרוּת מוֹסְרוֹתָיו!

פֶּרֶא פָּרוּעַ, הָדָר מְפוֹאָר מִתַּמֵּר בְּךָ כָּאן
כְּשֶׁאַתָּה נִרְתַּם, רוֹשֵׁף אֵשׁ, נָאֶה פִּי אֶלֶף
מוֹנִים, אַבִּירִי, וּפִי כַּמָּה יוֹתֵר מְסֻכָּן!
אַךְ אֵין תֵּמַהּ: נִצְנוּץ הֶחָרִישׁ אַחֲרֵי שֶׁלֶף
וּתְכֵלֶת הָרֶשֶׁף שֶׁל גִּיץ אַרְגָּמָן
מִתְנַפְּצִים וְנוֹפְלִים בַּזָּהָב הַנֶּחְשָׂף.

כתיבתו של הופקינס מתאפיינת ומצטיינת במוזיקליות שבה. אכן, באחד ממכתביו הדגיש הופקינס כי את שיריו יש לקרוא "עם האוזן", ורצוי – בקול. כך גם "הבז", שבו הוא מתאר בעושר צלילי רב את "הַנָּסִיך הַשָּׁלוּחַ" – הבז היפהפה שבמעופו צפה, אחוז התפעלות מעוצמתו שהיא פראית אך בה בעת גם מרוסנת. הופקינס רואה איך הבז משייט על פני הרוח, שולט בה ובשמים שבהם הוא מרחף, גולש על האוויר, ונראה כאילו בכל עוצמתו הוא "מוֹשֵׁךְ בְּכוֹחַ אֶת רֶסֶן הָרוּחַ", כמו פרש על סוס. הבז מסמל בעיניו את ישו, והצפייה בו מעניקה למשורר תחושה של התגלות והארה.

ברבים משיריו נוגע הופקינס כך בטבע, ביופיו, ובחוויה המיסטית והדתית שהוא מעניק לכותבם. כך למשל השיר "ליל כוכבים", גם הוא בתרגומי, גם הוא הופיע לראשונה בכתב העת הו! (כאן אפשר לקנות אותו ישירות מההוצאה):

הַבֵּט בַּכּוֹכָבִים! רְאֵה, רָקִיע יֵשׁ מֵעַל!
רְאֵה אֶת בַּרְנָשֵׁי הָאֵשׁ יוֹשְׁבִים שָׁם בָּאֲוִיר!
וּפַרְוָרִים שֶׁל בֹּהַק, עִגּוּלֵי מִגְדַּל שָׁבִיט,
וְיַהֲלוֹם הָאוֹר הוֹלֵם, בָּאֲפֵלָה טָבַל.
עַל דֶּשֶׁא פָּז קַר וְקוֹדֵר זָהָב  מֻתָּךְ מוּטָל,
הַצַּפְצָפוֹת בְּאוֹר כָּסוּף שֶׁאֶת הַלֵּיל מַבְעִיר
פְּתִיתֵי יוֹנִים צָפוֹת מֵעַל הַכְּפָר בִּיעָף מַבְהִיל,
אָכֵן, הַכֹּל נִרְכַּשׁ תָּמִיד, לַכֹּל כָּאן פְּרָס נִתַּן.

אִם כֵּן –  רַק קְנֵה  – אַךְ מָה? – תְּפִלָּה, צְדָקָה, בְּרָכָה, שְׁבוּעָה,
רְאֵה, רְאֵה: אֲבִיבִיּוּת שֶׁעַל עַנְפֵי מַטָּע!
רְאֵה! נִצַּת נִיסָן, הַמּוֹפִיעָה עַל עֲרָבָה!
הִנֵּה אָסָם סָגוּר הַמְּשַׁכֵּן שָׁם בְּקִרְבּוֹ
אֶת אֲלֻמּוֹת הָאוֹר שֶׁל הֶחָתָן אֲשֶׁר יָבוֹא,
בֵּיתָם שֶׁל יֵשׁוּ וְאִמוֹ שֶׁקְּדֻשָּׁתוֹ רַבָּה.

המשורר מתאר את עוצמתו של ליל כוכבים שנראים בעיניו כמו "fire folks" (בתרגום לעברית: "ברנשי האש") ש"יושבים" באוויר. היופי המכשף של הלילה מחזק בו את הלהט הדתי ואת תחושת ההתעלות השמימית.

אף אחד משיריו של הופקינס לא התפרסם במהלך חייו. כל ימיו השתדל להתכחש להיותו אמן יוצר, גם כאשר המוזה גברה עליו ואילצה אותו לכתוב. ידידיו הפצירו בו שירשה להם לפרסם את השירים, אך הוא התמיד בסירובו התקיף.

רק אחרי מותו החל אחד מהם, רוברט ברידג'ס, לפרסם אותם באנתולוגיות. ב-1918, כמעט שלושים שנה אחרי מותו של המשורר, ראה אור ספר שכלל את כל שיריו. נדרש זמן עד שציבור הקוראים למד לאהוב אותם, אבל מאז שנות ה-30 הם החלו לזכות להערכה, מוניטין והתפעלות רבה.

השיר בתרגומו של שמעון זנדבק
השיר בתרגומו של שמעון זנדבק

ג'ררד מנלי הופקינס, "הגדולה של האל"

הַתֵּבֵל כֹּה גְּדוּשָׁה בַּגְּדֻלָּה שֶׁל הָאֵל,
שֶׁכְּמוֹ זִיק מִבַּרְזֶל-מְרֻקָּע צָץ, מוּאָר,
אֲבָל אֵיךְ, אִם הוֹדוֹ מְפַכֶּה כְּמוֹ יִצְהָר,
לֹא כֻּלָּם מְצַיְּתִים לַמַּטֶּה הַגּוֹאֵל?
דוֹר וְדוֹר רַק רָמַס, וְרָמַס וְרָמַס,
וְהַכֹּל מְרֻבָּב וּמֻכְתָּם מֵעָמָל,
וְהַכֹּל מְרֻפָּשׁ, מְעֻפָּשׁ, מְעֻרְפָּל,
בֶּעָפָר שֶׁנֶּחְשַׂף הָאָדָם כְּבָר לֹא חָשׁ.

אַךְ הַטֶּבַע אֵינוֹ מִתְמַצֶּה לְעוֹלָם,
בְּעָמְקָם שֶׁל דְבָרִים יֵשׁ טְרִיוּת מֵיטִיבָה,
וְלָכֵן כְּשֶׁהָאוֹר נֶעֱלַם בִּשְׁחֹר יָם
עִם כֹּל שַׁחַר הוּא קָם מִמִּזְרָח וְשׁוּב בָּא,
כִּי אָז רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מֵעַל לָעוֹלָם
מִשְׁתּוֹפֵף בִּכְנָפָיו, וְחָזֵהוּ הַחַם.

1877

לעברית: עופרה עופר אורן ©

ראה אור לראשונה בחוברת הו! גיליון 18, אסופה משירת העולם מהומרוס ועד שירה עכשווית שאפשר לרכוש אותה ישירות מההוצאה, כאן

תרגומו של שמעון זנדבק

על המשורר ג'ררד מנלי הופקינס: מדוע סירב לפרסם את שיריו

"הקולוסוס החדש": אל מי באמת פונה השיר החקוק על פסל החירות?

"הכיתוב על פסל החירות מתייחס לאירופאים בלבד", אמר לפני כמה ימים קן קוצ'נלי, ראש רשות ההגירה של ארה"ב. ארה"ב רוצה מהגרים "שיכולים לעמוד על הרגליים שלהם", הוסיף עוד. נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, תמך בדבריו.

על פסל החירות חקוק שיר שאותו כתבה אמה לזרוס, משוררת יהודייה ילידת ארצות הברית. שני הוריה היו צאצאי מהגרים ותיקים מאוד: אביה היה נצר למשפחה שהגיעה מגרמניה, ואמה הייתה בת למשפחה יהודית ממוצא פורטוגזי, אנשים שהגיעו לאמריקה עוד לפני המהפכה. 

לזרוס הייתה מעורבת מאוד בקליטתם של מהגרים יהודים שהגיעו לאמריקה מרוסיה. בעקבות התנסויותיה עם המהגרים הללו כתבה לזרוס את הסונטה "הקולוסוס החדש" (משמעות המילה "קולוסוס" היא "פסל ענק" והכוונה היא לפסל של אל השמש הליוס, שהוקם ברודוס במאה השלישית לפנה"ס). הנה הסונטה בתרגומי: 

לֹא כְּמוֹ עֲנָק הַמַּתֶּכֶת אֲשֶׁר בְּיָוָן,
שָׁם – מְחַבֵּר בֵּין חוֹפִים בָּם רַגְלוֹ נְטוּעָה,
כָּאן הוּא עַל שַׁעַר הַחוֹף שְׁטוּף גַּלִּים, בַּשְּׁקִיעָה,
פֶּסֶל אִשָּׁה אַדִּירָה עִם לַפִּיד לֶהָבָה,
אֵשׁ לְכוּדָה שֶׁאֶת שְׁמָהּ הִיא נוֹשֵׂאת בְּקִרְבָּהּ.
אֵם הַגּוֹלִים הָאוֹחֶזֶת בַּיָּד מַשּׂוּאָה,
אֶל הָעוֹלָם מְאוֹתֵת מַבָּטָהּ בִּישׁוּעָה.
גֶּשֶׁר אֲוִיר הִיא, עוֹטֶפֶת עָרִים, מִקִּרְבָּהּ
קוֹל הַקּוֹרֵא לָעוֹלָם "אֶת הוֹדְךָ שְׁמוֹר וְקַח!
שְׁלַח לִי," אוֹמֶרֶת, דְּמוּמָה, "אֶת הָרָשׁ, אֶת הַדַּךְ.
כָּל הֶהָמוֹן שֶׁנִּכְסַף שׁוּב לִנְשׁוֹם בְּחֵרוּת,
שְׁלַח אוּמְלָלִים הַשּׁורְצִים עַל חוֹפְךָ הַמּוֹאֵס,
שְׁלַח אֶת מוּכֵּי הַגּוֹרָל שֶׁבֵּיתָם כְּבָר אָבוּד,
אוֹר אֲבוּקָה שֶׁל זָהָב אָז אֶשָּׂא כְּמו בְּנֵס.

את השיר ביקשו ממנה לכתוב כדי לאסוף את הכסף שנדרש להקמת הכן הענק לפסל, שאותו עצמו תרמה ממשלת צרפת. 

הפסל נושא את דמותה של אישה המייצגת את אלת החירות הרומית ליברטאס. היא עטויה בגלימה רומית, לראשה נזר שקרניו פונות מכל עבריה אל העולם כולו, ומייצגות את החירות. עם אחת מרגליה עומדת האישה על שרשרת שבורה, סמל לשחרור ולביטול העבדות בארצות הברית. בידה הימנית היא נושאת לפיד המקדם את פניהם של כל הבאים בשערי הארץ. 

אמה לזרוס סירבה תחילה לכתוב את השיר המוזמן, אבל בסופו של דבר נעתרה. היא מתארת בו את הפסל הקורא לכל הנידחים והמדוכאים, חסרי הבית, האומללים, שוחרי החירות, לבוא ולחסות באורה. היא מבטיחה להם להיות להם לאם מיטיבה. לאפשר להם סוף סוף לנשום ולחוות תחושה של מקלט בטוח וחירות. 

השיר, כמו הפסל עצמו, אינו פונה רק לעבר מקום אחד. לא מדובר על מהגרים אומללים וחסרי בית מאירופה. לא כתוב שרק פליטים משם ייקלטו וימצאו להם בית חדש ובטוח. בשיר פונה החירות אל העולם כולו: Glows world-wide, וקרניה של החירות נשלחות לארבע כנפות תבל, אל כל היבשות וכל המקומות, אל כל הנידחים והדחויים המוזמנים אליה.

כל תושביה של ארצות הברית, למעט, כמובן, הילידים המקוריים, ה"אינדיאנים", הם צאצאי מהגרים או מהגרים בעצמם. חלקם אפרו-אמריקנים שאבותיהם נחטפו והובאו לאמריקה בניגוד לרצונם. אחרים פליטים מאסיה. רבים הגיעו מאירופה המערבית והמזרחית. 

פסל החירות נהפך מזמן לסמל. צרפת העניקה אותו לכבוד חגיגות מאה שנות העצמאות של ארצות הברית וכדי לציין את הערכים המשותפים לשתי המדינות.  מאחר שהוצב בנמל ניו יורק, דרומית מערבית לקצה הדרומי של מנהטן, הוא היה האתר הראשון שראו המהגרים שהגיעו לארצות הברית באוניות. הוא הונצח בעשרות סרטי קולנוע (ביניהם – "המהגר" של צ'רלי צ'פלין, "הסנדק" של קופולה, סרטי "סופרמן", ועוד רבים אחרים), ונהפך לסמל של חירות ברחבי העולם. כך למשל ב-1989 הציבו מפגינים סיניים העתק שלו בכיכר טיין-אן-מן. עותקים מוקטנים רבים שלו אפשר למצוא בכל חלקי העולם. קפקא תיאר אותו בספרו אמריקה, ובסרט "כוכב הקופים" הריסותיו מסמלות את קץ הציוויליזציה האנושית.

דומה כי דבריו של ראש רשות ההגירה של ארה"ב אינם אלא הרס מסוג אחר. לא של הפסל הפיזי, אלא של הערכים שאותם ביקש לייצג. 

תרגום מאת ראובן אבינועם. התפרסם באוגוסט 1949 בעיתון דבר

ג'רארד מנלי הופקינס: "הבז"

††

הַבֹּקֶר תָּפַסְתִי בִּמְעוּפוֹ אֶת בַּז-הַבֹּקֶר, הַנָּסִיך הַשָּׁלוּחַ
שֶׁל מַלְכוּת הַשַּׁחַר הַוָּרֹד מְקֻוְקָו, דוֹהֵר בְּחֶדְוָה 
עַל אֵדְווֹת הָאֲוִיר הַיַּצִּיב הַחוֹלְפוֹת מִתַּחְתָּיו,
עָף גָּבוֹהַּ, מוֹשֵׁךְ בְּכוֹחַ אֶת רֶסֶן הָרוּחַ
וְאָז שָׁב שוּב, נוֹשֵׁב, נָע, נָד, דּוֹאֶה, בְּלִי לָנוּחַ
גּוֹלֵשׁ, גּוֹעֵשׁ, שׁוֹטֵף, מַחְלִיק עַל מָה שֶׁלְּרַגְלָיו,
לִבִּי נִסְתָּר כְּשֶׁהוּא הוֹדֵף אֶת הַמַּשָּׁב הָרַב,
רוֹטֵט אֶל מְעוֹף הַצִּפּוֹר, אֶל מָרוּת מוֹסְרוֹתָיו!

פֶּרֶא פָּרוּעַ, הָדָר מְפוֹאָר מִתַּמֵּר בְּךָ כָּאן
כְּשֶׁאַתָּה נִרְתַּם, רוֹשֵׁף אֵשׁ, נָאֶה פִּי אֶלֶף
מוֹנִים, אַבִּירִי, וּפִי כַּמָּה יוֹתֵר מְסֻכָּן!

אַךְ אֵין תֵּמַהּ: נִצְנוּץ הֶחָרִישׁ אַחֲרֵי שֶׁלֶף
וּתְכֵלֶת הָרֶשֶׁף שֶׁל גִּיץ אַרְגָּמָן
מִתְנַפְּצִים וְנוֹפְלִים בַּזָּהָב הַנֶּחְשָׂף.   

1877

לעברית: עופרה עופר אורן

התרגום ראה אור בגיליון החדש של כתב העת הספרותי הו!, לצד שמונה שירים נוספים של הופקינס שתרגמתי, וארבעה של כריסטינה רוזטי. הגיליון כולו מוקדש לתרגומי שירים מתקופות ותרבויות שונות. כאן אפשר לראות את תוכן העניינים של הגיליון.

בימים אלה אפשר לקנות את הו! החדש, מספר 18, בהנחה ישירות מאתר הוצאת הקיבוץ המאוחד, כאן בקישור.

מי כתב את השיר "דמיין" של ג'ון לנון?

זה קרה לפני ארבעים ושמונה שנים, במהלך חודש יוני. ג'ון לנון, אחד החברים הבולטים בלהקת הביטלס, שפרש ממנה רק שנה לפני כן, עסק בהקלטה של שירים חדשים. 

באחוזה כפרית עצומת הממדים "טיטנהרסט פארק"'  השוכנת בדרום מזרח אנגליה, שאותה רכש עם אשתו השנייה, יוקו אונו, הקים לנון אולפן הקלטות צמוד לבית המגורים, לשם הזמין את טובי המוזיקאים, ידידיו, כדי להקליט את שיריו. 

צלם צמוד נלווה אל ג'ון ויוקו במשך שעות וימים, כפי שמעידים קטעי הווידיאו הרבים שמהם נוצר הסרט התיעודי שהוקרן בדוקאביב האחרון (ואפשר למצוא אותו גם בהוט-וי-או-די): "ג'ון ויוקו, רק שמים מעל". המצלמות ליוו את ג'ון בחיי היומיום, באולפן ההקלטות, ואפילו הציצו לו לתוך השירותים, בעודו יושב על האסלה… 

אחד השירים החדשים שג'ון לנון כתב, הלחין והקליט באותם ימים היה "דמיין", כאן בתרגומה של סמדר שיר:

דמיין שאין גן עדן 
וגם לא גיהינום 
שרק שמיים תכלת 
פרושים שם במרום 
דמיין עולם של שקט 
אין זה כבר חלום 
דמיין אדם בלי פחד 
חופשי מדאגות 
ואנשים ביחד 
זורמים ללא גבולות 
פשוט חיים בנחת 
עם אותן המשאלות. 

אולי תגיד שרק חלמתי 
אך זה כוחו של החלום 
אם נדמיין אותו ביחד 
נגשים אותו עכשיו היום. 

דמיין עכשיו את שנינו 
באהבה טובה 
האופק לפנינו 
מקרין חום ושלווה 
תנשום את מה שבינינו 
נכון שיש תקווה 

אאהה… 

אולי תגיד שרק חלמתי 
אך זה כוחו של החלום 
אם נדמיין אותו ביחד 
נגשים אותו עכשיו היום. 

אוו.. 

נגשים אותו עכשיו היום… 

אווו… 

דמיין שאין גן עדן 
וגם לא גיהנום 
שרק שמיים תכלת 
פרושים שם במרום

האנשים הראשונים שזכו לשמוע את השיר המוקלט סיפרו כי חשו מיד בגדולתו. אחד מהם העיד כי אמר ללנון: "את השיר הזה ישמעו גם בעוד עשר שנים", ולנון השיב לו בחביבות מצטנעת  – "בחייך, זה רק עוד שיר רוק". 

נראה כי איש לא העלה בדעתו עד כמה Imagine יצליח. ב-2004, הוא דורג במקום השלישי ברשימת "500 השירים הגדולים בכל הזמנים" של מגזין המוזיקה האמריקני "הרולינג סטון" וב-2017 בחרה בו אגודת NMPA  (האגודה הלאומית למפיקי מוזיקה) כ"שיר המאה ה-20", ויוקו אונו, אלמנתו של ג'ון לנון שנרצח ב-1980 בפתח ביתו שבניו יורק, זכתה להכרה כשותפה לכתיבתו של השיר. 

יוקו אונו, ילידת יפן, בת למשפחה אמידה שאיבדה את כל רכושה במלחמת העולם השנייה (אונו נולדה ב-1933), סיפרה כיצד נהגה בימי המלחמה להרגיע את רעבונו של אחיה הקטן בדמיונות על האוכל שאליו התגעגע כל כך. 

שנים רבות אחרי כן, כשכבר הייתה בת זוגו של לנון, כתבה יוקו אונו – אמנית מולטימדיה, מוזיקאית ופעילת שלום – את הספר  Grapefruit, כלומר "אשכולית", ובו כמה שירים קצרצרים שמרמזים על הקשר עם השיר "דמיין". הנה שיר שכתבה יוקו אונו באביב 1963 (כאן בתרגומי):

דמיין את העננים נוטפים
חופרים בור בגנך,
לשם תוכל להכניסם

Imagine the clouds dripping
Dig a hole in your garden to
put them in

ועוד אחד, גם הוא בתרגומי, שכתבה באביב של 1964:

 

 
דמיין אלף שמשות
בשמים בה בעת,
תן להן לזרוח שעה
ואז, הנח להן להינתך
לתוך השמים
ואז הכן כריך של טונה ואכול

Imagine one thousand suns in the
sky at the same time
Let them shine for one hour
Then, let them gradually melt
into the sky
Make one tunafish sandwich and eat

ג'ון לנון סיפר לימים כי המילה "דמיין" המופיעה בשיריה של אשתו העניקה לו השראה לשירו המפורסם כל כך, ואף הודה כי רק משום שלא היה עניו די הצורך, לא העניק לה מלכתחילה קרדיט כשותפה לכתיבתו.
 
מילות השיר "דמיין" עוררו השראה לאורך עשרות שנים בקרב אנשים רבים. הן קוראות לשינוי, לקיומו של עולם אחר, כזה שאין בו עוד גבולות וגם לא דתות (בגרסתה של סמדר שיר הפרט הזה חסר), ולכן גם אין בו מלחמות. לנון קורא לנו, השומעים, לדמיין עולם כזה, לחלום עליו, באמונה שלמה שאם די אנשים יצטרפו לחלומו, הוא יתגשם.
 
אין ספק שיוקו אונו השפיעה מאוד על לנון. כך למשל בילו השניים את ירח הדבש שלהם, במרס 1969, במה שכינו "שביתת מיטה": במשך שבוע שלם שהו במיטה שלהם בחדר 702 במלון הילטון שבאמסטרדם, הזמינו לשם את כלי התקשורת ודיברו על שלום, כשמעל ראשיהם תלויות ססמאות כמו "שיער שלום" ו"מיטת שלום". 
 
אין לדעת אם פעילויותיהם השונות אכן הועילו במשהו לשינוי עולמי, אבל ברור שהשיר "דמיין" נותר חקוק בתודעה מאז ועד היום, ביופיו ובעוצמתו המשלבים מנגינה מופלאה, מילים וביצוע חד פעמי של אחד מטובי היוצרים במוזיקה הפופולרית העולמית. 

 

Imagine, John Lennon

"אוזימנדיאס": מה נותר ממלך רב עוצמה ויהיר?

שמו היה רעמסס II. הוא מלך על מצרים באלף השני לפנה"ס, שליט רב עוצמה, במשך כמעט שבעים שנה. בעת העתיקה נחשב אחד הפרעונים החזקים והמשפיעים ביותר בהיסטוריה של מצרים. הוא בנה ערים ובהן מבנים אדירים, מקדשים ומונומנטים. היו לו, ככל הידוע, מאות נשים ופילגשים וכמאתיים ילדים. 

יש המזהים את רעמסס II עם פרעה של סיפור יציאת מצרים, אם כי לא ברור אם מדובר על פרעה של תקופת השיעבוד, או על זה שמלך במצרים בשעה שבני ישראל יצאו ממנה.  

שמו היווני של רעמסס הוא אוזימנדיאס. מגופתו החנוטה שהתגלתה בשנות ה-20 של המאה ה-20 אפשר להסיק כי שיערו היה אדמוני – מאפיין נדיר במצרים העתיקה. 

אלפי שנים אחרי מותו כתב עליו המשורר האנגלי פרסי ביש שלי את השיר "אוזימנדיאס". הנה הוא כאן, בתרגומי:

פַּגַשְׁתִּי מְטַיֵּל שֶׁשָּׁב מֵאֶרֶץ עַתִּיקָה,
סִפֵּר הָאִישׁ עַל זוּג רַגְלַיִם שֶׁגּוּפָן נֻתַּק
מֵאֶבֶן עֲנָקִית, שְׁקוּעוֹת בַּחוֹל שֶׁל הַמִּדְבָּר,
וּלְיָדָן פַּרְצוּף זָעוּף, כְּמוֹתָן שָׁם מְבֻתָּר.  

שְׂפָתָיו מְשֻׁרְבָּבוֹת בְּבוּז צוֹנֵן וְאַדְנוּתִי,
אֶת כָּל הַיֵּצֶר וְהַלַּהַט הַפַּסָּל הֵיטִיב
לַחְרֹת וּלְהַנְצִיחַ בַּדְּבָרִים הַדּוֹמְמִים:
הַיָּד שֶׁלָּעֲגָה לַכֹּל, הַלֵּב שֶׁלֹא הִכְמִיר.

וְעַל הַכַּן נוֹתְרוּ מִלִּים, דְבָרִים שָׁם חֲקוּקִים:
"אֲנִי הוּא אוֹזִימַנְדִיאָס, וּמֶלֶךְ הַמְּלָכִים.
הַבִּיטוּ והִתְיָאֲשׁוּ, בְּכָל יְצִירוֹתַי!"
אֲבָל סְבִיבוֹ כְּלוּם לֹא נוֹתָר, הַכֹּל מִזְּמַן נֶחְרַב
הֵן רַק חֻרְבָּן חָשׂוּף, עָצוּם, מֵקִיף אוֹתוֹ עַתָּה,
רַק חוֹל נוֹתָר מֵעֲבָרָיו, שְׁמָמָה שָׁם, בַּמֶּרְחָב.

בשיר מתאר הדובר את מה שסיפר לו טייל מארץ רחוקה, שם ראה פסל מנותץ, שקוע בחול, שראשו מנותק מרגליו. זהו פסלו של אותו מלך רם ונישא, רעמסס, כלומר – אוזימנדיאס, שהבעת פניו החקוקה לצמיתות באבן מעידה על יהירותו הרבה, שנבעה מעוצמת מלכותו. על בסיס הפסל נותרו חקוקות המילים שאותן תבע המלך לראות מונצחות מתחת  לדמותו. הן מצהירות על כוחו האדיר, ומצוות על מי שקורא אותן להתפעל מהמלך ומעוצמתו הכבירה.

אבל מה נותר ממנו, מאותו שליט רב פעלים? רק פסל שבור, שריד עלוב שאובד בתוך השממה והחול שבמרחב המקיף אותו. רעמסס מזמן איננו. את כוחו הרב, את האימה שהטיל על נתיניו, אין איש זוכר עוד. רק העדות לכישרונו של האמן שפיסל אותו נותרה לפנינו. 

ידוע כי המצרים האמינו שאם יקימו מונמנטים אדירים, יצליחו להקנות חיי נצח למתיהם. לכן בנו את הפירמידות. לכן נהגו לחנוט את המתים. פסלו ההרוס של רעמסס הוא עדות להפך הגמור: הפסל לא הצליח להנציח את האיש החי, אלא רק את רברבנותו, שרמז לה נותר חקוק באבן, בהבעת הפנים שהפסל לכד. הטבע חזק מהאדם. לא הרבה נותר מהפסל רב הממדים, הזמן החולף ופגעי מזג האוויר פגמו בו וכילו אותו, ובכל מקרה, הוא נראה קטן ואבוד בתוך מרחבי המדבר. 

הקול המצווה השתתק מזמן. היהירות נגרסה לאבק. נותרה רק האמנות המנציחה: את רעמסס עצמו, בדמות הפסל שאמן אלמוני יצר, ואת הפסל, שהשיר שלפנינו מתאר את הלקח הנלמד ממנו: כולנו, חזקים וחלשים, עשירים ועניים, מפקדים ופקודים, רמי המעלה והנדכאים, בני תמותה, בני אדם בשר ודם שגורלנו משותף, בלי קשר לאורח החיים שניהלנו. 

יש הסבורים כי הפסל שהעניק לפרסי ביש שלי את ההשראה לכתיבת השיר הוא זה של רעמסס II, אשר מוצג כיום במוזיאון הבריטי. הפסל הגיע אמנם לאנגליה ב-1821, אבל נקנה כבר ב-1816, וקיומו הכה גלים ועורר עניין רב באנגליה. 

שירו של פרסי ביש שלי התפרסם לראשונה ב-1818. הוא כתב אותו במהלך  תחרות ידידותית שקיים עם ידיד, משורר עמית בשם הוראס סמית, שלא זכה לאותה תהילה עולמית רבת שנים (אך לא נצחית, כך למדנו מהשיר…). השניים החליטו לכתוב סונטה על הפסל, אבל רק זאת של שלי נותרה בזיכרון. 


תרגום של ראובן צור:

בָּא זָר שֶׁסָּח עַל אֶרֶץ קַדְמוֹנִית:
שְׁתֵּי רַגְלֵי-אֶבֶן עֲצוּמוֹת בְּלִי גֵּו
עוֹמְדוֹת בַּיְּשִׁימוֹן… קָבוּר חֶלְקִית
פַּרְצוּף נָתוּץ נָח, בּוֹ מַבָּט נוֹקֵב,

שָׂפָה קְפוּצָה וּבוּז קַר שֶׁל שַׁלִּיט
יָעִידוּ מָה הֵיטִיב לִקְרוֹא יוֹצְרָם
בְּלַהַט-לֵב שֶׁהֶאֱרִיךְ יָמִים
מִיַד פּוֹסְלוֹ וּמִן הַלֵּב הָרָם.

עַל הַבָּסִיס חָקוּק בִּכְתָב בָּרוּר:
"שְׁמִי אוֹזִימַנְדִּיאָס, מֶלֶךְ-הַמְּלָכִים,
שׁוּר, הָאַדִּיר, אֶל פָּעֳלִי וָגוּר!"
כְּלוּם לא נוֹתַר עוֹד. סְבִיב שְׂרִיד-הָעֲנָק,

חָרֵב וּרְחַב-מִדּוֹת וּלְאֵין שִׁעוּר
מִישׁוֹר הַחוֹל פָּרוּשׂ אֶל הַמֶּרְחָק.


Ozymandias

   by Percy Bysshe Shelley

"Fire and Ice" רוברט פרוסט: איך יבוא העולם אל קצו?

ב-1919 פגש המשורר רוברט פרוסט אסטרונום ששמו רוברט שייפלי. הלה, כך סיפר לימים, השיב לשאלתו של פרוסט, שביקש לדעת כיצד יבוא העולם אל קצו. "או שהשמש תתפוצץ ותשרוף את כדור הארץ, או, אם כדור הארץ יינצל איכשהו, הוא יקפא לאטו בחלל," השיב לו, לדבריו, האסטרונום.

שייפלי היה בטוח שהשיחה הזאת בינו ובין המשורר הייתה מקור ההשראה לאחד משיריו המפורסמים ביותר של רוברט פרוסט, "אש וקרח", כאן בתרגומי:

הָאִם קֵץ הָעוֹלָם יָבוֹא בְּאֵשׁ?
אוּלי בְּקֶרַח, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמְרִים.
אֲנִי טָעַמְתִי חֵשֶׁק מְרַחֵשׁ,
לכן אֶתְמֹךְ בְּמִי שֶׁמְּצַדֵּד בָּאֵשׁ.
אֲבָל אִם הַחֻרְבָּן יִהְיֶה כָּפוּל,
אֲנִי יוֹדֵע דֵי הַצֹּרֶךְ עַל שִׂנְאָה,
לוֹמַר שֶׁקֶּרַח וְחֻרְבָּן קָפוּא
יָכוֹל לִהְיוֹת גָדוֹל
וְגַם לִפְעוֹל.

זהו אחד משיריו המוכרים ביותר של המשורר האמריקני הנודע (לצד השיר "הדרך שלא נבחרה"). הוא הופיע בספרו  ניו המפשייר, שזכה בפרס פוליצר.

שייפלי, האסטרונום, התפעל מכך שהמדע יכול להשפיע על השירה באופן כזה. הוא לא ידע כנראה שהייתה לשירו של פרוסט השראה אחרת, ואולי נוספת: "התופת", מתוך  הקומדיה האלוהית מאת דנטה. יש מי שמוצאים הקבלה בין תשע השורות שבשיר ותשע הטבעות של השאול, כמו גם בהצטמצמותו של השיר ללקראת סופו לשתי שורות קצרות, שמזכירות את הירידה דמוית המשפך אל התופת.

גם החטאים המוזכרים אצל דנטה – אלה של התאוותניים והגרגרנים – מעלים על הדעת את אותו "חֵשֶׁק מְרַחֵשׁ", המקביל לאש, המוזכר בשיר של פרוסט.  (אם כי הם נמנים עם "שבעת החטאים" המוכרים בנצרות, עוד לפני דנטה, שרק היטיב להגדיר ולתאר אותם ביצירתו).

ב"תופת" של דנטה מתוארים הבוגדים בבני משפחתם ובמולדת, וכן מי שרצחו אורחים, בגדו באדונם או חיללו את הקודש, שכולם כלואים בתוך קרח: "רֹאשׁי הסבתי וממולי ראיתי / מתחת לרגלי אגם קפוא, פניו / כמותם זכוכית הבדולח / ולאו דווקא של מים." (תרגום: אריה סתיו).

אין ספק שפרשנותו של האסטרונום, כאילו שירו של פרוסט דן בשתי האפשרויות של קץ העולם, מוגבלת. שייפלי מתייחס רק למה שנראה על פני השטח. לכאורה יש בשיר רק תשובה לשאלה הפשוטה: האם העולם ייחרב באש, או יקפא. אבל קריאה לעומק חושפת שעניינו האמיתי של השיר הוא רוח האדם וקשריו עם הזולת.

מה עלול להביא לסכסוך, או לעימות בין אנשים קרובים? תוהה פרוסט, ומנסה להשיב: עוצמה יוקדת של כעס, או לחילופין – קור מקפיא ועז לא פחות של טינה.

ברור לגמרי שהמשורר נזכר בחוויות אישיות ורגשיות עזות. הוא כותב זאת במפורש: "אֲנִי טָעַמְתִי חֵשֶׁק". לכאורה הטון קליל ושיחתי: "יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמְרִים", הוא כותב, כאילו מדובר בדיון שבו מובעות דעות שונות וסותרות, כאילו שהוא באמת מטה להן אוזן, כדי לקבוע את עמדתו. אבל היא הרי כבר ידועה לו: גם קיפאון ביחסים יכול להביא לקצם, בלי הרבה דרמה, ולפעמים שתיקה ממושכת יכולה להיות הרסנית יותר מאשר להט הוויכוח וסערת המריבה.

אזכורים רבים לשיר "אש וקרח" מופיעים בתרבות הפופולרית. הוא העניק את שמו לסדרת ספרי הפנטזיה שיר של אש ושל קרח מאת הסופר האמריקני ג'ורג' ר"ר מרטין, הופיע כמוטו בספר ליקוי חמה בסדרת הספרים  דמדומים מאת סטפני מאייר, ושורות ממנו מצוטטות אפילו במשחק הווידיאו "החיים מוזרים: לפני הסערה".

לורנס תומפסון, הביוגרף של רוברט פרוסט, סבר שהשיר הוא "מופת של דחיסות". רבים הם אלה שמסכימים אתו. השיר מופיע כחלק מתוכנית הלימודים לבחינת הבגרות באנגלית בישראל.

להשוואה עם תרגומים נוספים

מי עושה עניין מנסים?

אָז מִי עוֹשֶׁה עִנְיָן מִנִּסִּים?
אֵינִי מַכִּיר מְאוּמָה מִלְּבַד נִסִּים,
כְּשֶׁאֲנִי פּוֹסֵע בָּרְחוֹבוֹת שֶׁל מֶנְהֶטֶן,
אוֹ מֵעִיף מַבָּט עַל גַּגּוֹת הַבָּתִּים אֶל הָרָקִיעַ,
אוֹ מְבוֹסֵס בָּרַגְלַיִם יְחֵפוֹת בָּחוֹף בְּקַו הַמַּיִם,
אוֹ עוֹמֵד מִתַּחַת לְעֵצִים בַּחֻרְשָׁה,
אוֹ מְשׂוֹחֵחַ בַּיּוֹם עִם אֲהוּב לִבִּי, אוֹ יָשֵׁן בַּלַּיְלָה
עִם אֲהוּב לִבִּי,
אוֹ יוֹשֵׁב לִסְעוֹד עִם כָּל הָאֲחֵרִים,
אוֹ מַבִּיט בַּזָּרִים הַיּוֹשְׁבִים מוּלִי בִּקְרוֹן הָרַכֶּבֶת,
אוֹ מִתְבּוֹנֵן בִּדְבוֹרִים  סְבִיב הַכַּוֶּרֶת בְּיוֹם קַיִץ,
אוֹ בַּחַיּוֹת הָרוֹעוֹת בַּשָּׂדוֹת,
אוֹ בַּצִּפּוֹרִים, אוֹ בְּנִפְלְאוֹת הַחֲרָקִים בָּאֲוִיר,
אוֹ בְּיִפְעַת הַשְּׁקִיעָה, אוֹ בַּכּוֹכָבִים הַנּוֹצְצִים
כֹּה שְׁקֵטִים וּבוֹהֲקִים,
אוֹ בַּקִּעוּר הֶעָדִין מֻפְלָא שֶׁל סַהַר חָדָשׁ בָּאָבִיב,
אֵלֶּה, וְכָל הָאֲחֵרִים, אֶחָד וּבְיַחַד, הֵם לִי נִסִּים,
הַשָּׁלֵם וְכָל אֶחָד מֵחֲלָקָיו, מֻבְהָק וּבִמְקוֹמוֹ.

בִּשְׁבִילִי כָּל שָׁעָה שֶׁל אוֹר וְשֶׁל חֹשֶׁךְ הִיא נֵס,
כָּל סֶנְטִימֶטֶר מְעֻקָּב שֶׁל חָלָל הוּא נֵס
וְגַם כָּל מֶטֶר מְרֻבָּע שֶׁל פְּנֵי הַאֲדָמָה,
כָּל חֵלֶק בִּפְנִימִיּוּתָהּ רוֹחֵש בּוֹ.

בִּשְׁבִילִי הַיָּם הוּא נֵס מִתְמַשֵּׁךְ,
הַדָּגִים הַשָּׁטִים – הַסְּלָעִים – תְּנוּעַת הַגַּלִּים – הָאֳנִיּוֹת
וּבָהֶן הָאֲנָשִׁים,
הָאִם יֵשׁ נִסִּים יוֹתֵר מְשׁוּנִים?

לעברית: עופרה עופר אורן ©



אה, מי מחשיב את הנס?
אשר לי, דבר איני יודע מלבד ניסים,
אם אפסע ברחובות מנהטן,
או אשגר מבטי מעל גגות הבתים השמימה,
או אבוסס ברגליים יחפות לאורך החוף בשפת הים ממש,
או אעמוד תחת עצים ביער,
או אשיח ביום עם מי שאהב,
או אישן במיטה בלילה עם מי שאהב,
או אסב לשלחן לסעודה עם השאר,
או אביט בזרים שמולי בנסיעה בקרון,
או אתבונן בדבורים טרודות סביב כוורת ביום קיץ לפני הצהריים,
או בבהמות הרועות בשדה,
או בציפורים, או בנפלאות החרקים באוויר,
או בנפלאות השקיעה, או בכוכבים הזורחיםכה שקטים ובהירים,
או בפיתול הדק, המעודן והיפהפה של מולד הלבנה באביב
אלה עם השאר, כולם כאחד, ניסים הם בעיני, מצביעים על הכלל,
אך מובהק כל אחד וקבוע במקומו.

כל שעת אור וחשכה נס היא בעיני,
כל זרת מעקבת בחלל נס היא,
כל אמה רבועה של שטח האדמה מחופה נס,
כל רגל במרחב הפנימי אותו רוחשת.

הים נס תמידי הוא בעיני,הדגים השוחים – הסלעים – תנועת הגלים –האניות ואנשים בהן,
מה ניסים מופלאים יש מאלה?

תרגום של אמלי מנור מתוך בלוג ב-דה מרקר קפה


איך מתנהגת ילדה טובה

הדף שאיתרתי יום אחד, לפני שנים רבות, באתר של יד-ושם, המם אותי. עד היום לא ברור מדוע בכלל נכנסתי לשם, מה חשבתי שאמצא. אבל הנתונים שראיתי לא הותירו לכאורה מקום לספק. עלה מהם שבעצם לא יכולתי בכלל להיוולד: על פי הרישומים בארכיון, מי שהוליד אותי נרצח עוד לפני שמלאו לו 16, כלומר – תשע שנים לפני שבאתי לעולם. כל הפרטים התאימו: תאריך הלידה שלו, שמו, עיר הולדתו, למעט העובדה הברורה והחותכת: הוא שרד והגיע ארצה, ואני בהחלט כאן. ההפתעה הולידה את אחד השירים בספר השירים מה המים יודעים על צמא, שכתבתי.

דף מיד-ושם
הוּא נִרְאֶה לְגַמְרֵי מְדֻיָּק,
הַדַּף שֶׁנֶּחְשַׂף בַּמַּאֲגָר.
יֵשׁ לְהָבִין עַד כַּמָּה הִשְׁתַּדְּלָה
הַכַּתְּבְנִית הַהִיא שֶׁקִּבְּלָה
עוֹד וְעוֹד רְשִׁימוֹת
וְכָל יוֹם הֶעֱתִיקָה לְנָקִי
רְבָבוֹת כֹּה רַבּוֹת שֶׁל שֵׁמוֹת.
מוּטָב לִסְמֹךְ עָלֶיהָ, הִיא לֹא יָכְלָה לִטְעוֹת.
אָז הִנֵּה כָּךְ כָּתוּב: שֵׁם קּוֹדֵם.
שֵׁם הַמִּשְׁפָּחָה שֶׁהֻכְחַד.
הַיּוֹם בּוֹ נוֹלַד. עִיר מְגוּרָיו.
שְׁמוֹת שְׁנֵי הוֹרַיו.
אֲחוֹתוֹ. סָבָתוֹ.
וּבַטּוּר הָאַחֲרוֹן
גַּם תַּאֲרִיךְ מוֹתוֹ.
אִם כָּךְ,
אִם הָיָה רַק נַעַר כְּשֶׁנִּרְצַח
אֲנִי  מֵעוֹלָם לֹא הִתְקַיַּמְתִּי
וְהוּא לֹא חַי וְהִזְדַּקֵּן,
וְלָכֵן
כָּל מָה שֶׁהוּא עָשַָה לִי
בִּכְלָל לֹא יִתָּכֵן.

התעתוע הוא חלק בלתי נפרד משירים רבים בקובץ (אגב, הפרטים באתר של יד-ושם תוקנו כעבור זמן מה. כנראה שמישהו מלבדי הבחין בטעות). רבים מהשירים מכילים את השאלה הסמויה – מהי משפחה? מה הניגונים שהורים שותלים בנפשם של ילדים? האם, כמו אצל פניה ברנשטיין, ששורה משירה מופיעה כמוטו באחד השירים, אלה שירי ערש מעוררי געגועים, או שמדובר ב"מַטָּחֵי הַצְּרָחוֹת שֶׁפָּרְחוּ בַּלֵּילוֹת", שאינם אלא "נִגּוּנֵי הַיָּגוֹן, הַמָּדוֹן, הָחֵמָה"? איך מתנהגת "יַלְדָה טוֹבָה" שנפגעת במקום שבו היא אמורה להיות הכי בטוחה, כשהפוגע הוא מי שאמור להגן עליה? ומה עתיד לקרות לילדה כזאת בבגרותה?

שניים מהתלמידים המוכשרים שלימדתי בעבר בתלמה ילין שיתפו אתי פעולה בביצוע השירים.

דר רוזנבאום, בעבר תלמידתי בתלמה ילין, כיום שחקנית בקאמרי

 תום חודורוב, במאי, זמר-יוצר ושחקן בתיאטרון באר שבע, הלחין ושר את השיר שממנו נלקח שמו של הספר: "מה המים יודעים על צמא":

אחד השירים הארוכים יותר בקובץ, "תמונות מרמב"ם", נוצר בעקבות מותה של מיכל ארן, בתו של אישי, שהחליטה לכנות אותי "אימא מאמצת". מיכל נאבקה במחלת הסרטן, אך הובסה. את הייסורים ביקשתי לתאר:

הַפִּכְפּוּךְ הַנִּשְׁמָע
אֵינֶנּוּ מַעְיָן,
זֶה רַק הַחַמְצָן
הַמֻּזְרָם לַדָּם.
אֵיךְ הָעוֹלָם הֻקְטַן!
כָּאן אֲפִלּוּ הַיָּם
שֶׁבַּחַלּוֹן הַמֻּכְתָּם
מְצֻמְצָם,
וְגַם הוּא
לֹא קַיָּם
מִמִּטָּתָהּ.

צולם מחדרה של מיכל בבית החולים רמב"ם

וגם את אצילות הנפש, הן של מיכל, והן של המטפלים בה:

קַטְיָה אָמְרָה שֶׁגַּם אִם בַּחֶדֶר
הֶחָדָשׁ אֵין מִקְלַחַת, רַק אַמְבָּטְיָה,
אֶפְשָׁר.
לִי יֵשׁ שִׁטָּה, קַטְיָה אָמְרָה,
וְחִיּוּכָהּ קָלַח כְּמוֹ הַמַּיִם
שֶׁיָּדְעָה לְהַמְטִיר
עַל פָּנַיִךְ הַחֲרֵבוֹת. אַחֲרֵי
שֶׁגּוּפֵךְ הַמְּיֹאָשׁ סָפַג
כִּמְעַט דֵּי צוֹרְכוֹ
עָטְפָה אוֹתָךְ,
קַטְיָה הַיָּפָה,
וְלֹא רַק בְּבַד הַמַּגֶּבֶת
הָרַךְ.

מתוך השיר "תמונות מרמב"ם":

הקובץ כולל לא רק שירים מקוריים, אלא גם שירים מתורגמים. כמה מהם הופיעו גם ב-Xnet, בטור "הסיפורים שמאחורי השירים".

איך בוחרים איזה שיר לתרגם? יש אתגר בשירים שיש בהם מקצב קבוע וחריזה. כך למשל הסונטות של שייקספיר מסתיימות כולן בשתי שורות מחורזות, שבהן המשורר מפתיע, מחדד, לפעמים כמו נועץ סכין מילולית בנפשו של הקורא. הנה למשל הסיום של סונטה 94, אחת הידועות שבהן:

כִּי כָּל מַה שֶׁמָּתוֹק עוֹד יַחְמִיץ אִם יִנְהַג בְּרִשְׁעוּת
וּמַצְחִין הַשּׁוֹשָׁן הַנִּרְקָב מִכָּל עֵשֶׂב פָּשֹׁוּט.

או זה של סונטה 116, גם היא מהידועות והאהובות:

אִם זֹאת טָעוּת שֶׁעוֹד תּוּכַח אֹמַר לָכֶם עַכְשָׁו,
שֶׁלֹא כָּתַבְתִּי אַף מִלָּה, וְאִישׁ עוֹד לֹא אָהַב.

שבהן שייקספיר מתחכם וכמו קורץ לקורא: הרי ידוע שכל בני האדם אוהבים מישהו, וברור שהוא עצמו כתב, ועוד איך, לפיכך הטיעון שפרש לפנינו עד כאן הוכח!

בחרתי לתרגם שירים אהובים, אם מכיוון שיש בהם משהו משעשע, או כי התוכן שלהם נוגע ללב או מרגש. למשל – שיר הפיתוי השובב של אנדרו מרוול "לגבירתו המצטנעת", שיר הקינה על אובדן הנעורים "אודיסאוס" של אלפרד טניסון שהלן מירן מפליאה כל כך לקרוא, או השיר "הלל לאל" של ג'ררד מנלי הופקינס, המפאר את יופיו של העולם.

אחת הבעיות העולות בהתמודדות עם תרגום שירים מאנגלית היא זאת של המגדר. באנגלית you מתייחס לזכר ולנקבה. בעברית אין ברירה, צריך להכריע. בסונטות של שייקספיר לא היה ספק. חלק מהן מופנות אל אישה, ואילו באחרות, הנמנות עם אלה המכונות "סונטות ההולדה", פונה שייקספיר אל גבר ומספר לו על אהבתו. בשניים מהשירים האחרים, בלוז לפליטים של ו"ה אודן ושיר האהבה של ג'יי אלפרד פרופרוק נאלצתי להכריע – את, אתה, ואולי בכלל "אתם"? – באנגלית כל המילים הללו הן "you". אליוט היה גיי. האם אפשר להסיק מכך שהשיר מופנה אל גבר? כך סברתי בגרסה המתורגמת הראשונה. אבל אחרי מחשבה נוספת, כשהבנתי שהדובר איננו אליוט עצמו – הוא גבר מזדקן ואליוט היה רק בן 22 כשכתב אותו! – חשבתי שהפנייה היא אל אישה. האם כיוונתי לדעתו של המשורר? אין לדעת. כל תרגום כרוך בפרשנות. לא בִּכְדִי מכונה אמנות התרגום "הנשיקה מבעד למטפחת": נגיעה שכרוכה במחסום בלתי נמנע, כשמעבירים שיר משפה לשפה ומשתדלים לשמר את רוחו.

כידוע, בסוף שנות ה-50 יצא נתן זך נגד שירתו של נתן אלתרמן במניפסט שנתפס כמרד. זך  הביע, בין היתר, התנגדות לכתיבה של שירים המצייתים למשקל קבוע ולחריזה. כיום מתחוללת בחוגים מסוימים בעולם הספרות בישראל מעין "הפיכת נגד". כך למשל מייצג כתב העת הו! את השיבה אל הצורה הקלאסית. המשוררת אנה הרמן, עורכת מה המים יודעים על צמא, ציינה על גבו של ספרי כי "השפעת השירה הקלאסית" של השירים המתורגמים ניכרת גם בשירי המקור. אני רוצה לקוות שהיא צודקת.

הכתבה ב-Xnet

ו"ה אודן, "1 בספטמבר 1939": מה עוד קרה באותו יום

הקיץ של שנת 1939 היה אחד החמים והיבשים ביותר שזכרו באירופה. גם בוורשה צהלו הרוחות. המסעדות והפארקים מלאו בחוגגים שאכלו גלידה ורכבו על גלגל הענק בגן קרשינסקי. השמש של חודש אוגוסט יקדה על איכרות שלבשו חצאיות מכווצות ועטו מטפחות ראש צבעוניות בשעה שהתהלכו בשדות וליקטו את אגודות הקמה שהגברים קצרו.

הצהרות לוחמניות נשמעו אמנם מגרמניה, ורק לפני כמה חודשים פלש צבאו של היטלר לצ'כוסלובקיה וכבש אותה, אבל ביטחונם של הפולנים לא התערער. הם הכינו את צבאם שיגן על פולין מפני כל רע. ב-25 באוגוסט של שנת 1939, תחת שמים תכולים להפליא, ניצבו איכרים פולנים בסמוך לגבול עם גרמניה והכינו את סוסיהם. קציני הצבא שהגיעו רתמו אותם אל תותחים ועגלות, שיסיעו את אנשי המילואים. גם חיל הפרשים הפולני התכונן לקרב. הכול היו סמוכים ובטוחים שבתוך ימים אחדים יביסו את הגרמנים, אם אלה יעזו בכלל לתקוף.

ראש ממשלת אנגליה, נוויל צ'מברליין, שבמכתביו לאחיותיו כינה את היטלר "חולה נפש, מטורף," אמר עליו בפומבי שהוא "ג'ורג' וושינגטון של גרמניה", "מנהיג דגול ונפלא. אדם שיודע לתכנן ולבצע. המושיע של גרמניה." צ'מברליין סבר שאנגליה צריכה להתרחק מהעימות. מה פתאום שהאנגלים יתערבו בסכסוך בין עמים שהם בקושי מכירים? הוא אמר.

אבל אין מה לדאוג, אמרו לעצמם הפולנים השאננים. הרי גרמניה חלשה, והיטלר רמאי ורק מבלף. פולין חזקה, מאוחדת, מוכנה. הם זכרו והזכירו זה לזה את הקרב המפורסם משנת 1410, שבו ניצחו הפולנים והליטאים את הצבאות הטבטונים. אמנם חפרו שוחות, אבל לא פחדו. השמים היו כחולים, בלי אף ענן.

השכם בבוקר ב-1 בספטמבר, היום הראשון של שנת הלימודים החדשה, רעמו האזעקות בערי פולין. הגלים הראשונים של המתקפה האווירית החלו. מלחמת העולם השנייה פרצה.

המשורר האנגלי ו"ה אודן חי באותה עת הרחק משם, בארצות הברית. כששמע על הפלישה כתב את שירו הנודע "1 בספטמבר, 1939", כאן בתרגומי:

אֲנִי יוֹשֵׁב בְּאֶחָד הַבָּרִים
בִּרְחוֹב חֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם,
מְהֻסָּס וְחוֹשֵׁשׁ
בְּשֶׁל שְׁלַל הַתִּקְווֹת הַמִּתְבַּדּוֹת,
בֶּעָשׂוֹר הַיָּרוּד שֶׁל שָׁנִים מְכַזְּבוֹת:
גַּלִּים שֶׁל חֵמָה וְשֶׁל פַּחַד
דוֹאִים מֵעַל הָאֲדָמוֹת
הָאֲפֵלוֹת, הַבּוֹהֲקוֹת, שֶׁל הָעוֹלָם,
וְאָנוּ שְׁקוּעִים רַק בְּחַיֵּינוּ,
צַחֲנַת הַמָּוֶת הָאָסוּר בְּדִבּוּר
פּוֹגַעַת בַּלַּיְלָה שֶׁל חֹדֶשׁ סֶפְּטֶמְבֶּר.

מֶחְקָר מַדָּעִי מְדֻיָּק יָכוֹל
לַחְשֹׂף אֶת הַפְּגִיעוֹת,
מֵאָז יָמָיו שֶׁל מַרְטִין לוּתֶר עַד עַתָּה:
אֶת כֹּל מָה שֶׁהִטְרִיף אֶת הַתַּרְבּוּת,
הוּא יְגַלֶּה אֶת מָה שֶׁהִתְרַחֵשׁ בְּלִינְץ,
אֶת אוֹתוֹ דִּמּוּי רַב מְמַדִּים
שֶׁיָּצַר אֶת הָאֵל הַמְּטֹרָף:
אֲנִי וְהַצִּבּוּר יוֹדְעִים
אֶת מָה שֶׁלּוֹמְדִים תַּלְמִידִים:
קָרְבָּנוֹת שֶׁל רֹעַ
מְשִׁיבִים בְּרֹעַ.

תוּקִידִידֶס הַגּוֹלֶה יָדַע
אֶת כֹּל מָה שֶׁאֶפְשָׁר לוֹמַר בִּנְאוּם
עַל אוֹדוֹת הַדֶּמוֹקְרַטְיָה,
וְעַל מָה שֶׁרוֹדָנִים מְעוֹלְלִים,
עַל הַשְּׁטֻיּוֹת הַמְּיֻשָּׁנוֹת שֶׁהֵם אוֹמְרִים
לְקֶבֶר אָדִישׁ;
אֶת כֹּל אֵלֶּה הוּא נִתֵּחַ בְּסִפְרוֹ,
עִדָּן הַהַשְׂכָּלָה סֻלַּק,
הַכְּאֵב הַמֻּרְגָּל,
נִהוּל פָּגוּם וְיָגוֹן,
אֶת כֹּל אֵלֶּה עָלֵינוּ שוּב לָשֵׂאת.

אֶל הָאֲוִיר הַמָּתוּן,
שֶׁמִּתְנַשְּׂאִים בּוֹ גּוֹרְדֵי שְׁחָקִים עִוְּרִים
הַמְּנַצְּלִים אֶת מְלוֹא גָּבְהָם
כְּדֵי לְהַכְרִיז עַד כַּמָּה רַב
כּוֹחָם הַמְּשֻׁתָּף שֶׁל בְּנֵי הָאָדָם,
מַזְרִימָה כֹּל שָׂפָה לַשָּׁוְא
אֲמַתְלוֹת שֶׁמִּתְחָרוֹת זוֹ בְּזוֹ:
אֲבָל מִי יָכוֹל לְהִתְקַיֵּם לְאוֹרֵךְ זְמַן
בְּתוֹךְ חֲלוֹם הָלוּם אֹשֶׁר;
מִתּוֹךְ הַמַּרְאוֹת נוֹעֲצִים אֶת מַבָּטָם
הָאִימְפֶּרְיָאלִיזְם,
וְהָעָוֶל הַבֵּינְלְאֻמִּי.

לְאוֹרֵךְ הַמַּחְסוֹם פָּנִים נֶאֱחָזִים
בְּתוֹךְ יוֹמָם הָרָגִיל:
אָסוּר לָאוֹרוֹת לִכְבּוֹת,
הַמּוּזִיקָה חַיֶּבֶת לְהִתְנַגֵּן,
כֹּל הַמֻּסְכָּמוֹת זוֹמְמוֹת
לְהַסְדִּיר אֶת הַמִּבְצָר
כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה כְּמוֹ בַּיִת,
שֶׁמָּא נַבְחִין לְאָן נִקְלַעְנוּ,
אֲבוּדִים בְּיַעַר מְכֻשָּׁף,
יְלָדִים מְבֹהָלִים בַּלַּיְלָה,
שֶׁלֹא הָיוּ מֵעוֹלָם מְחֻנָּכִים אוֹ שְׂמֵחִים.

תְּרוּעוֹת הַמִּלְחָמָה הַנְּפוּחוֹת,
שֶׁמַּשְׁמִיעִים אֲנָשִׁים כֹּה חֲשׁוּבִים,
אֵינָן בּוֹטוֹת בַּמִּדָּה הָרְצוּיָה:
מָה שֶׁנִיזִ'ינְסְקִי הַמֻּפְרָע
כָּתַב עַל דִיאָגֶלֶב
נָכוֹן לְכֹל לֵב אֱנוֹשִׁי שָׁפוּי;
כִּי הַטָּעוּת הַמּוּלֶדֶת בְּגוּפוֹ
שֶׁל כֹּל גֶּבֶר, בְּגוּפָהּ שֶׁל כֹּל אִשָּׁה,
כְּמֵהָה אֵל הַבִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי,
לֹא לְאַהֲבָה כְּלַל-אֱנוֹשִׁית,
אֶלָּא לְאַהֲבָה אִישִׁית.

כֹּל בֹּקֶר הַנּוֹסְעִים מְגִיחִים
מִתּוֹךְ חֶשְׁכַת יוֹמָם הַשַּׁמְרָנִית
אֵל חַיֵּי הַמּוּסָר,
שָׁבִים וּמַשְׁמִיעִים אֶת הַשְּׁבוּעָה,
"אֶהְיֶה נֶאֱמָן לְאִשְׁתִּי,
אֶשְׁקַע וְאֶתְמַקֵּד עוֹד יוֹתֵר בָּעֲבוֹדָה,"
וְשַׁלִּיטִים חַסְרֵי אוֹנִים מְקִיצִים
כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ בְּמִשְׂחָקָם הַכָּפוּי:
מִי יָכוֹל לְשַׁחְרֵר אוֹתָם עַכְשָׁו,
מִי יָכוֹל לְהַשְׁמִיעַ אֶת קוֹלוֹ אֵל הַחֵרְשִׁים,
מִי יָכוֹל לְדַבֵּר בִּשְׁמָם שֶׁל הָאִלְּמִים?

לִי יֵשׁ רַק קוֹל
שֶׁיָכוֹל לְפָרֵק אֶת הַשֶּׁקֶר,
אֶת הַשֶּׁקֶר הָרוֹמַנְטִי הַנִּסְתָּר בַּתּוֹדָעָה
עַל אוֹדוֹת הָאִישׁ-מֵהָרְחוֹב הַחוּשָׁנִי כִּבְיָכוֹל,
וְאֶת הַשֶּׁקֶר שֶׁל אַנְשֵׁי הַסַּמְכוּת
שֶׁבָּתֵּיהֶם מְמַשְּׁשִׁים אֶת הַשְּׁחָקִים:
הַמְּדִינָה אֵינָהּ קַיֶּמֶת,
וְאַף אָדָם אֵינוֹ קַיָּם כְּשֶׁלְּעַצְמוֹ;
הָרָעָב אֵינוֹ מוֹתִיר בְּרֵרָה
לָאֶזְרָח הַפָּשׁוּט אוֹ גַם לַמִּשְׁטָרָה.
עָלֵינוּ לֶאֱהֹב זֶה אֶת זֶה אוֹ שֶׁנָּמוּת.

חַסְרֵי יֶשַׁע, בַּלַּיְלָה,
עוֹלָמֵנוּ שָׁרוּי בְּעִרְפּוּל מְבֻלְבָּל;
אוֹרוֹת אִירוֹנִיִּים מְנַקְּדִים הַכֹּל,
מְהַבְהֲבִים בְּכָל מָקוֹם שֶׁבּוֹ
אֲנָשִׁים הוֹגְנִים מַחְלִיפִים הוֹדָעוֹת;
הַאִם יֻתַּר לִי, הַמֻּרְכָּב כְּמוֹתָם
מֵאֶרוֹס וְעָפָר,
הַמְּכֻתָּר בְּאוֹתָן הַשְּׁלִילוֹת וְהַיֵּאוּשׁ,
לְהַמְשִׁיךְ לְהַצִּיג לֶהָבָה מְאַשֶּׁשֶׁת שֶׁל אֵשׁ.

אודן הגיב בשירו על מה שכמובן לא היה עדיין ידוע. בספטמבר של שנת 1939 לא יכול היה איש לא להעלות בדעתו כמה נוראה תהיה המלחמה שפרצה. לא ידעו שתגבה את חייהם של עשרות מיליוני בני אדם. שתתרחש בה שואת יהודי אירופה וצפון אפריקה. שהיא תימשך שש שנים, ותחריב את חייהם של מאות מיליונים, גם של אלה ששרדו אך איבדו את יקיריהם ונדונו להיות פליטים.

ואף על פי שהמשורר אינו יודע את כל זאת, הוא חש בזוועה שהחלה, בגלי החֵמה והפחד אשר "דוֹאִים מֵעַל הַאֲדָמוֹת" ברחבי העולם. שליטי העולם נראים לו חסרי אונים כנגד כוחו של המטורף שנולד בלינץ, ואודן מבקש לגייס את המחקר ההיסטורי כדי להבין איך זה קרה, איך התופעה הזאת, היטלר, הגיעה לעולם. הוא מרגיש שלו עצמו כמשורר יש תפקיד: עליו לשמור על הלהבה המאירה, כדי שקוראיו יבינו באמצעות שיריו את המציאות שלתוכה נקלעו, שכן מי אם לא המשורר יכול לפנות אל החירשים או "לְדַבֵּר בִּשְׁמָם שֶׁל הָאִלְּמִים".

שירו של אודן זכה לתשומת לב מחודשת ולתהודה רבה אחרי הפיגוע בבנייני התאומים בניו יורק, ב-11 בספטמבר 2001, ולא רק מכיוון שבפתיחתו מציין המשורר שהוא יושב באחד הבארים במנהטן.

אודן עצמו לא אהב את השיר. הוא הרגיש שנטל בו לעצמו מקום חשוב מדי, ולכן חש נבוך. בספר שראה אור בהוצאת פינגווין אילץ את העורכים להוסיף הערה שלפיה הוא מתבייש שכתב אותו. חרף הסתייגותו של המשורר, השיר ידוע ומוערך. שורה מתוכו, "העָשׂוֹר הַיָּרוּד שֶׁל שָׁנִים מְכַזְּבוֹת" הופיעה כשם ספרו של היסטוריון אמריקני שכתב על הגורמים לפרוץ מלחמת העולם השנייה. הנשיא האמריקני לינדון ב' ג'ונסון ציטט שורה מתוכו, "עָלֵינוּ לֶאֱהֹב זֶה אֶת זֶה אוֹ שְׁנָמוּת", במהלך מערכת הבחירות שלו לנשיאות.


SEPTEMBER 1, 1939

by W.H. Auden

אלפרד טניסון, "אודיסיאוס": מי חלם לעזוב את משפחתו

אודיסיאוס – יוליסס בלטינית ובאנגלית – הוא גיבור האפוסים "האיליאדה" ו"האודיסיאה" שכתב הומרוס, גדול משוררי יוון העתיקה, כנראה במאה ה-8 לפנה"ס. אודיסיאוס, מלך איתקה, נודע כאחד המצביאים היוונים המוכשרים ביותר. כשפרצה מלחמת טרויה, סירב להצטרף אל מלכי יוון האחרים, ואפילו העמיד פנים שהוא חולה נפש, רק כדי שיניחו לו. הוא נאלץ לוותר על ההתחזות כשהבין שחייו של  טלמקוס, בנו הפעוט, נתונים בסכנה. חרף התנגדותו, הצטרף אודיסיאוס למלחמה והוא זה שהגה את רעיון הסוס הטרויאני, שאִפשר ליוונים להביס את טרויה. על פי האיליאדה התרברב אודיסיאוס אחרי הניצחון, וברוב יהירות התריס כנגד אל הים, פוסידון, לכן הוענש בתלאות הרבות שבהן נתקל בדרכו חזרה הביתה. פנלופה, רעייתו, חיכתה לו עשרים שנה בנאמנות, עד ששב ממסעותיו.

אודיסאוס העניק השראה ליוצרים רבים. ג'יימס ג'וייס, אחד מגדולי הסופרים האיריים, העניק את שמו לרומן שכתב. המתרגמים של ספרו לעברית החליטו לשמור על הגרסה הלטינית והאנגלית של השם, והספר נקרא בעברית יוליסס.

לורד אלפרד טניסון כתב שיר לא מחורז, ששואב את השראתו מדמותו של אודיסיאוס. טניסון בחר לבחון את דמותו של הלוחם הנועז ורב התושייה מזווית חדשה ולא מוכרת: הוא תיאר את הלוחם האמיץ כפי שראה אותו בעיני רוחו בערוב ימיו: גבר מזדקן, שמתגעגע אל ההרפתקאות שחווה בצעירותו, ומסרב לכלות את ימיו האחרונים בבית, לצד אשתו הזקנה. אודיסיאוס שבשיר נחוש לצאת שוב לדרך, כדי לחפש משמעות מחודשת לחייו. הוא בטוח שימצא אותה רק במסע. הנה השיר, בתרגומי:

 אודיסיאוס

בְּמֶלֶךְ מִתְבַּטֵּל אֵין כֹּל תּוֹעֶלֶת,
הֵן תַּנּוּרוֹ בְּצֵל טְרָשִׁים כָּבוּי,
אִשְׁתּוֹ – מַלְכָּה זְקֵנָה, גַּם הִיא יוֹשֶׁבֶת,
בִּזְמַן שֶׁהוּא מֵטִּיל עַל בְּנֵי עַמּוֹ
הַפִּרְאִיִּים, חוּקְים וְעֳנָשִׁים,
וְהֵם נָמִים, צוֹבְרִים, סוֹבְאִים, אֲבָל
מִמֶּנּוּ מִתְעַלְּמִים.לֹא עוֹד אוּכַל
מִמַּסָּעוֹת לְהִמָּנַע; אֶשְׁתֶּה
אֶת הַחַיִּים עַד הַטּיפָּה הָאַחֲרוֹנָה.
תָּמִיד חָגַגְתִּי בְּעוֹצְמָה, וְאַף
סָבַלְתִּי בְּעוֹצְמָה, עִם אוֹהֲבַי
וּבְגַפִּי, עַל חוֹף הַיָּם, וְגַם
בְּנַחְשׁוֹלֵי הִיאָדוֹת[1] סוֹחֲפִים,
אֲשֶׁר הִקְצִיפוּ יָם אָפֵל, אֲנִי
קָנִיתִי שֵׁם. כִּי שָׁם תָּמִיד בְּלֵב
רָעֵב שׁוֹטַטְתִּי, וְשָׁם יָדַעְתִּי
כֹּה הַרְבֵּה – עָרִים, וּמֶמְשָׁלוֹת
גַּם אַקְלִימִים וּמִנְהָגִים, כֵּן, לֹא
תָּמִיד נָחוּת הָיִיתִי, אַךְ כָּבוֹד
רָחַשְׁתִּי, וּמֵעֹנֶג קְרָב רַבֹּות
טָעַמְתִּי עִם רֵעַי, כָּל זֶה הָיָה
בִּטְרוֹיָה, בַּמֶּרְחָב סְחוּף הָרוּחוֹת.
עִם כָּל מַה שֶׁפָּגַשְׁתִּי – הִתְמַזַּגְתִּי,
אֲבָל חֲוָיוֹתַי הֵן שַׁעַר בּוֹ
קָצֶהָ שֶׁל תֵּבֵל בּוֹהֵק. לְשָׁם
אָנוּעַ עוֹד, אל הַקָּצֶה אָבוֹא,
כִּי כָּה מַשְׁמִים לִבְלוֹם לִפְנֵי הַקֵּץ,
עִם מַה שֶׁהִתְרַפֵּט מֵרוֹב שִׁמּוּשׁ,
מָה – רַק לִנְשׁוֹם? לֹא אֵלֶּה הַחַיִּים!
לֹא דַּי לִי בִּמְנוּחָה מֵהַחַיִּים!
אַז מָה נוֹתָר? – מֵרוֹץ שֶׁמְּחַדֵּשׁ,
שֶׁמֵהַנֶּצַח עוֹד שָׁעָה חוֹלֵץ,
אֵינִי רוֹצֶה לִצְבֹּור לַשָּׁוְא שְׁמָשׁוֹת,
כִּי גַּם לִבּוֹ שֶׁל אִישׁ שֵׂיבָה חוֹשֵׁק
לִרְדוֹף אַחַר כּוֹכָב שָׁבִיט נוֹפֵל,
לַחְצוֹת גְבוּל הַחָכְמָה הָאֱנוֹשִׁית.
הִנֵּה כּאן טֶלְמָקוּס, זֶהו בְּנִי,
אֶת כָּל הַמַּמְלָכָה אֶצְלוֹ אַפְקִיד,
לֹא רַק אֶת הַשַׁרְבִיט – אֶת כָּל הָאִי.
אָהוּב עָלַי, רָגוּעַ הוּא וְרַךְ,
יַגְשִׁים הַכָּל וִיעַדֵּן אֶת בְּנֵי
הָעָם הַגַּס, הַמְּחֻסְפָּס יַכְנִיעַ,
נְטוּל רְבָב הוּא, וּמְּצַיֵּת לַצַּו,
הָגוּן, מָתוּן, לָכֵן לֹא יִכָּשֵׁל,
וּבַיַּמִּים שֶׁאֵעָדֵר, לֹא יֶחֱדַּל
גַּם אֵל אֶלַי לִסְגוֹד, וְיַעֲמֹל,
בְּעוֹד אֲנִי יוֹצֵא אֵל עֲמָלִי.
הִנֵּה נָמֵל, וְהַמִּפְרָשׂ תָפַח,
הִנֵּה הָאֹפֶל שֶׁל מֵרְחָב הַיָּם,
וּמַלָּחַי הֶחָרוּצִים גַּם הֵם אִתִּי,
כְּמוֹ תָּמִיד בְּלִי כָּל חֲשָׁשׁ קִדְּמוּ
פָּנָיו שֶׁל רַעַם אוֹ יוֹם קַיִץ חַם,

בְּרֹאש וְלֵב אֲשֶׁר יוֹדְעִים חֵרוּת,
כִּי גַּם זָקֵן אֶת הֶעָמָל אוֹהֵב.
אָמְנָם הַמָּוֶת מְסַיֵּם, אֲבָל
לִפְנֵי הַקֵּץ נוֹתְרָה עוֹד מְשִׁימָה,
וְגַם עַתָּה נוּכַל לִזְכּוֹת בְּצַו
הָאֵל. הִנֵּה רִצּוּד שֶׁל אוֹר עוֹלֶה
מֵהַסְּלָעִים, וְזֶהוּ סוֹף הַיום
שֶׁמִּתְכַּלֶּה, שֶׁכֵּן הַסַּהַר כְּבָר
עוֹלֶה. בַּכָּל נִשְׁמָע קול אֲנָחוֹת.
עַל כֵּן נֵצֵא נָא יְדִידַי לִמְצוֹא
עוֹלָם חָדָשׁ, לֹא מְאֻחָר מִדַּי.
הִשָּׁעֲנוּ כְּדֵי לִדְחֹף, מָשׁוֹט
בַּמַּיִם לְהַכּוֹת, וּלְיַצֵּר
תְּלָמִים. נַפְלִיג מֵעֵבֶר לַשְּׁקִיעָה,
לְתוֹךְ בְּרֵכוֹת רַכּוֹת שֶׁל כּוֹכָבִים,
כָּךְ עוֹד וְעוֹד נַחְתֹּר, עַד בּוֹא יוֹמִי,
וְאִם אוֹתָנוּ יְכַסֶּה נַחְשׁוֹל,
אוּלַי נִגַּע כָּךְ בְּאִיֵי הָאֹשֶׁר,
וְאֶת אָכִילֶס הַדָּגוּל נִרְאֶה.
אָמְנָם הַרְבֵּה  נִגְזַל, אַךְ גַּם נוֹתָר,
וְאִם בְּכוֹחַ דַּל כְּבָר לֹא נוּכַל
אֶת מְלוֹא תֵּבֵל שוּב לְהָנִיף כְּמוֹ אָז,
הֲרֵי לִבֵּנוּ הַנּוֹעָז נוֹתָר,
וְנִשָּׁאֵר בְּיַחַד, בִּמְשֻׁתָּף,
גַּם אִם הַזְּמָן אוֹתָנוּ הֶחְלִישׁ,
נַחְתֹּר, נִשְׁאַף, לֹא נְוַתֵּר, נִמְצָא.

[1]  צביר כוכבים קרוב ובהיר מאוד, מופיע באיליאדה ובאודיסיאה, מאת הומרוס.

השיר, שכתוב כמונולוג דרמטי, נישא מפיו של אדם אחד: המלך המזדקן. זהותו נחשפת לא רק באמצעות כותרתו של השיר, אלא גם בזכות הפרטים שהוא מגולל על חייו בצעירותו: ההרפתקאות שחווה, הקרבות שבהם השתתף, המקום שבו פעל: טרויה, וכמובן הפרט המסגיר מכולם: השם של בנו, טלמקוס.

סופו של השיר נוגע ללב במיוחד. אודיסאוס יודע היטב שכוחו הגופני הולך ואוזל, אבל מתנחם בעוז רוחו. הוא מתעתד לצאת לדרך עם מלחיו, ומבטיח להם שלא ייפרדו, שימשיכו לשאוף, לחתור וגם למצוא.  את מה בדיוק הוא מקווה לגלות בעתיד, אין לדעת, אבל הוא נחוש בדעתו שלא לבזבז את שארית ימיו, ואינו מוכן להסתפק בקיום חסר משמעות, שבו הוא רק נושם, אבל לא חי.

טניסון כתב את השיר בעקבות מות ידיד קרוב ואהוב, שהיה מאורס לאחותו. באותה עת גר טניסון בבית אמו, ועזר לה לטפל בשלושה מאחיו, שהיו חולי נפש, זאת אחרי שאביהם הלך לעולמו.

המשורר המסור לתחושת החובה נתן בפיו של אודיסיאוס מונולוג שבו הוא מתנער מאשתו ומבנו, ובוחר להתרחק מהם. נראה כי לא מופרך להניח שטניסון ביטא בשיר את כיסופיו הסמויים.

 

המתרגמת אליעזרה איג-ז'קוב, שתרגומה מובא להלן, בחרה לשמור על השם יוליסס. כמו כן, תרגמה את הבתים כשורות רציפות של קטעי פרוזה קצרים, והמילים בגרסתה אינן מנוקדות:

יוליסס

יתרון מועט בהיות מלך בטלן, ליד אח דוממת, בין צוקים חשופים, מזוג לקשישה, קוצב ומטיף חקים מפלים לגזע של פראים, אוגרים, נמים, אוכלים ולא ידעוני. ממסעותי מנוח לא אדע; ואגמע חיי עד תם; כל עתותי רבות ענגוני, רבות סבלתי, הן עם אלה אוהבי, ואף לבדי; על חוף, ועת מבעד לסחפי רוחות היאדות גשומות הסעירו אפל ים, נודע שמי בעולם. נודד לעד בלב רעב אני, רבות ראיתי, וידעתי – ערי-אדם, נהגו, אקלימיו, מועצות וממשלות, עצמי לא פחות, אף מכלם נכבד – גמעתי הנאות קרב עם שוים לי, בהד רוחות, במישורי טרויה. חלק אני מכל אשר פגשתי;

אך התנסות היא קשת שדרכה זוהר עולם חף ממדרך אנוש, גבולו נמוג לעדי עד בעברי. מה משמים לנוח, קץ לשים, נחלד, עומם, במעש לא לזרח! כמו החיים אך נשימה הם! חיים נערמים עלי חיים, הנם מזער, ומותירים בי אך מעט; אך כל שעה, נצלה מדממת נצח, תוסיף מעט, מביאת חדש עמה; נקלה לשמרני, לשלשה מסעי-שמש; נפש זו אפרה בגעגועי תשוקה נוהה לידע ככוכב שוקע מעבר גבול מחשבת בן-אנוש

זה בני, עצמי ובשרי, טלמאכוס, לו אוריש האי, אף השרביט – אהוב עלי, יבין וגם יגשים מסה זו בתבונה וארך-רוח ירכך אנשי-טרשים בהדרגה, יכניעם לאשר מועיל הנו וטוב. ללא רבב הוא, ממקד בתחום חובות הכלל, הוגן ולא יכשל במטלות של נעם ויעניק כבוד הולם לאלי ביתי, כשלא אהיה. הוא בעמלו, אני בשלי.

שם הנמל; במפרש תפח ספינה; שם יקדרו ימים אפלים, רחבים. ספני-נפשות שעמלו וחשבו עמי, והמה בברכה שובבת קדמו רעם ואור-חמה, והתעמתו בלב וראש חפשיים – אנו זקנו; הזקנה עוד כבוד לה ועמל. מות חותם לכל; אך טרם קץ, עוד יעשה דבר של אצילות, לא לא-הולם לשרות עם האלים. האור מן הסלעים החל מרצד; היום דעך; אט עולה ירח; אנקות התהום רבת קולות. בואו, רעי לא מאחר בקש עולם חדש.

הרימו עגן, ישובים כסדר הלמו בהמית תלמי-ים; מטרתי הפלג מעבר לשקיעה, מקום טבילת כל כוכבי מערב, עד שעת מותי. אולי נצלל מטה במערבולות; אולי באיי האשר נתחכך, נחזה את אכילס הגדול אשר ידענו; אף שרב נלקח, רב הנותר; ואף אם לא לנו עתה עצמת-ימות-עבר, עת ארץ ושמים הפכנו, הננו אשר הננו – גבורים מזגם אחד, החלישום גורל וזמן, אך עז רצונם חתר, בקש, מצא, לא להכנע.

לעברית: אליעזרה איג-ז'קוב

Ulysses

BY LORD ALFRED TENNYSON

איך יבוא העולם אל קצו?

הָאִם קֵץ הָעוֹלָם יָבוֹא בְּאֵשׁ?
אוּלי בְּקֶרַח, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמְרִים.
אֲנִי טָעַמְתִי חֵשֶׁק מְרַחֵשׁ,
לכן אֶתְמֹךְ בְּמִי שֶׁמְּצַדֵּד בָּאֵשׁ.
אֲבָל אִם הַחֻרְבָּן יִהְיֶה כָּפוּל,
אֲנִי יוֹדֵע דֵי הַצֹּרֶךְ עַל שִׂנְאָה,
לוֹמַר שֶׁקֶּרַח וְחֻרְבָּן קָפוּא
יָכוֹל לִהְיוֹת גָדוֹל
וְגַם לִפְעוֹל.

לעברית: עופרה עופר אורן


אוֹמְרִים: הַקֵּץ יָבֹא בְּאֵשׁ,
וְיֵשׁ אוֹמְרִים: בְּקֶרַח.
מִתּוֹךְ הַנִּסָּיוֹן שֶׁיֵּשׁ
לִי בִּתְשׁוּקָה, תּוֹמְכֵי הָאֵשׁ
נִרְאִים לִי כְּצוֹדְקִים יוֹתֵר, אַךְ
גַּם שִׂנְאָה הִכַּרְתִּי דַּי
לָדַעַת עַל אוֹתָהּ הַדֶּרֶךְ
שֶׁוַּדַּאי
יַסְפִּיק גַּם קֶרַח
.

 לעברית: רענן אייכלר


אומרים תבל תכלה באש
ויש גורסים- בקרח
ממה שלי נודע על חשק
אסכים עם התומכים באש
אך אם תחרב היא בשנייה
דומה אדע על השנאה
די עד לומר שלכליה
עצמת הקרח
גם דיה.

לעברית: אורלי שמואלי


יש האומרים כי העולם יָסוּף באש.
יש האומרים – בִּכפור.
מנסיוני עם התשוקה איני חושש
להימנות עם המצַדדים באש.
אך אם נגזר עליו שנית להחרב,
מכיר אני דַיִי את השנאה
כדי לִסבֹּור כי כפור
גם הוא מתאים מאד, ויחֲריב היטב.

לעברית: דליה אפרת


Fire an Ice", Robert Frost"

סונטה 29: במי קינא ויליאם שייקספיר, ומדוע?

ויליאם שייקספיר מדוכדך ועצוב. הוא מקנא מאוד באנשים הסובבים אותו, ומרגיש מבויש וחסר מזל. את כל התחושות הללו הוא מביע בשיר, סונטה 29, המופיע בתוך מחזור של 154 הסונטות שכתב. "סונטה" היא אמנם מבנה שירי נוקשה – יש בה תמיד 14 שורות, וסידור חריזה קבוע – אבל היא מאפשרת למשורר להביע את רגשותיו ואת עולמו הפנימי. הנה הסונטה, כאן בתרגומי:

בְּיָמִים שֶׁבָּהֶם אֵין מַזָּל, רַק כְּלִמָּה,
מְנֻדֶּה בִּבְדִידוּת, וְקוֹרֵא אֶל הָאֵל,
אֲבָל הוּא, הַחֵרֵשׁ, אֶת בִּכְיִי לֹא יִשְׁמַע,
כְּשֶׁאֲנִי בִּי מַבִּיט, גּוֹרָלִי מְקַלֵּל.
מְבַקֵּשׁ לְעַצְמִי אֶת עָשְׁרוֹ שֶׁל אֶחָד,
וְאוּלַי אֶת יָפְיוֹ, אוֹ אֶת כָּל חֲבֵרָיו,
מִשְׁתּוֹקֵק לְנַכֵס אֶת כָּשְׁרוֹ הַמְּיֻחָד
וְכֹל מָה שֶׁשִׂמֵּחַ אוֹתִי נֶחֱרַב.
אֲבָל אִם הַתֵּעוּב הָעַצְמִי מִתְחַלֵּף
בְּהִרְהוּר אוֹדוֹתֶיךָ, לְפֶתַע אֲנִי
כְּבַר דוֹמֶה לְצִיּוּץ שֶׁעִם  שַׁחַר עוֹלֶה
כְּשֶׁאֶל שַׁעַר רָקִיעַ מַנְעִים עֶפְרוֹנִי.
כִּי זִכְרוֹן חֶמְדָּתְךָ כֹּה אָהוּב וְרַב עֵרֶךְ
לָכֵן לֹא אַחְלִיף אֶת חַיַּי עִם אַף מֶלֶךְ.

אז מה קרה לו, לשייקספיר? מה הניע אותו לכתוב שיר שמתוארת בו מצוקה רגשית כה עמוקה?

ייתכן שקשייו של המחזאי נבעו מכך שב-1592 נסגר התיאטרון שלו בלונדון, כמו תיאטראות אחרים, בעטיה של מגיפה קשה שהשתוללה באנגליה. סגירת התיאטרון הקשתה עליו להתפרנס.

ייתכן גם שהשיר נכתב בתגובה להתקפה פוגענית שספג שייקספיר באותה עת ממחזאי בשם רוברט גרין. בהיותו על ערש דווי כתב גרין ביקורת נוקבת ביותר על שייקספיר. אמנם הוא לא נקב בשמו, אבל ציטט שורה מתוך "הנרי השישי", כדי שאפשר יהיה להבין למי כוונתו. גרין כינה את שייקספיר המחזאי "עורב יומרני שמתקשט בנוצות לא לו" ומתח עליו ביקורת, שכן, כך כתב, הוא רק שחקן שמעז לכתוב מחזות, אף על פי שלא רכש השכלה, שהרי לא למד באוניברסיטה. גרין הפנה את דבריו אל שלושה מחזאים עמיתים והפציר בהם להתרחק משייקספיר, שנוהג "לגנוב" רעיונות מכותבים אחרים. אכן, ידוע ששייקספיר שאב רעיונות ממקורות רבים, אבל על כך כתב ט"ס אליוט: "משוררים לא בשלים – מחקים; משוררים בשלים – גונבים; משוררים גרועים – משחיתים; משוררים טובים משנים, או לפחות משפרים". שייקספיר שאב השראה מכותבים כמו צ'וסר, או פּלוּטַרכוֹס, וגם מאירועים היסטוריים, אבל כתיבתו העשירה והעמיקה כל רעיון שעיבד.

שייקספיר הגיע כנראה ללונדון כארבע שנים לפני שרוברט גרין מתח עליו ביקורת כה קטלנית, וכבר כתב והפיק באותה עת כמה ממחזותיו. יש הסבורים כי אחת הדמויות המופיעה בכמה מהם, פלסטף גדול הגוף והרברבן, מתבססת על אותו רוברט גרין.

האם תחושתו של הדובר בסונטה 29 לפיה עוברים עליו "יָמִים שֶׁבָּהֶם אֵין מַזָּל, רַק כְּלִמָּה", האם העלבון שהוא מביע, בהיותו, לדבריו, "מְנֻדֶּה בִּבְדִידוּת", נובעים מאותה ביקורת פרועה שספג?

מוזר, מפעים, ואפילו די משעשע, לקרוא את הדברים שהוא כתב לפני יותר מארבע מאות שנים: גאון היוצרים בתרבות המערב, מי שכתיבתו ממשיכה עד היום להיחשב דגולה, משמעותית ומרתקת, קינא בחבריו, חמד "אֶת עָשְׁרוֹ שֶׁל אֶחָד" מהם, ואפילו את כישרונו!

איש אינו זוכר כיום את רוב עמיתיו של שייקספיר. גם זכרו של רוברט גרין היה נכחד מהתודעה, אלמלא תקף את שייקספיר, ואולי גרם לכך שהמשורר הנציח את כאבו בסונטה שלפנינו.

אפילו זהותו של האהוב, שאהבתו היא הנחמה היחידה של הכותב, אינה ידועה בוודאות. חלק מהסונטות של שייקספיר הן שירי אהבה אל אישה, "אהובתו השחורה", ואחרות מופנות אל גבר. יש המזהים את האהובה עם משוררת בשם אמליה בסאנו, יהודייה ונציאנית ממוצא צפון אפריקני, בתו של מוזיקאי בחצרה של המלכה אליזבט, שיהדותה נשמרה בסוד. יש אפילו מי שסבורים כי את הסונטות שבהן מובעת אהבה לגבר, כתבה אותה בסאנו, ופרסמה בשמו של שייקספיר.

סברה אחרת באשר לסונטות היא כי שייקספיר, הכותב שהפליא כל כך לתאר במחזותיו דמויות שונות ומגוונות, לא הביע בשירתו הלירית את רחשי לבו "האמיתיים", אלא יצר, גם בסונטות, דמות בדויה, שרק לכאורה מביעה את רגשותיה.

נראה כי לעולם לא נדע מי צודק, ובעצם – אין לכך כל חשיבות. האדם שכתב את הסונטות, יהא אשר יהא, ממשיך לגעת בלבבות הקוראים עד עצם היום הזה.


תרגומים נוספים:

חֲסַר־מַזָּל וּדְקוּר חִצִּים שֶׁל לַעַג,
בְּתוֹךְ אָזְנֵי שָׁמַיִם עֲרֵלוֹת
זַעֲקָתִי הַמְּנֻדָּה נִבְלַעַת,
וְעַל רֹאשִׁי נוֹפֵל מְטַר קְלָלוֹת;
לוּ רַק הָיִיתִי אִישׁ עַתִּיר־תּוֹחֶלֶת
כְּמוֹ מִישֶׁהוּ אַחֵר, יָפֶה וְאִישׁ
רֵעִים לְהִתְרוֹעֵעַ וְרַב־חֶלֶד,
לוּ לֹא הָיָה הָעֹנֶג פְּרִי מַבְאִישׁ;
בְּעוֹד אֲנִי אֲכוּל אֵיבָה עַצְמִית,
אֲנִי חוֹשֵׁב עָלֶיךָ, וְנִרְעֶדֶת
בִּי כְּנַף צִפּוֹר שֶׁמִּגְּרוֹנָהּ הֲמִית־
מִזְמוֹר יוֹצֵאת אֶל שַׁעֲרֵי גַּן־עֵדֶן;
כִּי טַעֲמוֹ שֶׁל מֶתֶק חֶמְדָּתְךָ
הוּא לִי אַרְמוֹן וְכֶתֶר מְלוּכָה.

לעברית: אנה הרמן


 

 

 

 

 

 

 

 

 

לעברית: זיוה שמיר

לעברית: אבי הסנר וגיל הראבן


לעברית: אריה סתיו


 

Sonnet 29 William Shakespeare