קטגוריה: תרגמתי שיר

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 10

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 10 Sonnets from the Portuguese

תרגומי לסונטות 1 ו-2 מהקובץ הופיעו בגיליון מאזניים של חודש יוני. 

את התרגום לסונטה 3 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה 4 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 5 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 6 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 7 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 8 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 9 אפשר לראות כאן

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 9

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 9 Sonnets from the Portuguese

תרגומי לסונטות 1 ו-2 מהקובץ הופיעו בגיליון מאזניים של חודש יוני. 

את התרגום לסונטה 3 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה 4 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 5 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 6 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 7 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 8 אפשר לראות כאן

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 8

תרגומי לסונטות 1 ו-2 מהקובץ הופיעו בגיליון מאזניים של חודש יוני. 

את התרגום לסונטה 3 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה 4 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 5 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 6 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 7 אפשר לראות כאן

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 8 Sonnets from the Portuguese

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 7

פְּנֵי הַתֵּבֵל שֻׁנּוּ, אֲנִי סְבוּרָה,
מֵאָז שָׁמַעְתִּי אֶת אוֹתָן פְּסִיעוֹת
שֶׁל נַפְשְׁךָ נָעוֹת, חֲרִישִׁיּוֹת,
בֵּינִי לַתְּהוֹם שֶׁאָז עוֹד נִפְעֲרָה –
הַמָּוֶת שֶׁאָרַב לִי וְקָרָא.
אַהֲבָתְךָ לָכְדָה אוֹתִי פִּתְאוֹם,
לִמְּדָה מִקְצָב חָדָשׁ וְאֵיךְ לִטְעֹם
אֶת יְשׁוּעַת הָאֵל אֲשֶׁר בָּרָא,

וּלְהַלֵּל כָּל מֶתֶק כְּשֶׁאַתָּה
קָרוֹב בְּתוֹךְ יְקוּם שֶׁהִשְׁתַּנָּה
בַּנּוֹכְחוּת שֶׁלְךָ שֶׁמֵּעַתָּה
נִמְצֵאת בְּכָל מָקוֹם כְּמַנְגִּינָה.
קוֹלָם שֶׁל מַלְאָכִים וְשִׁירָתָם,
שִׁמְךָ אֲשֶׁר נִשָּׂא בְּפִי שְּׁכִינָה.

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 7 Sonnets from the Portuguese

תרגומי לסונטות 1 ו-2 מהקובץ הופיעו בגיליון מאזניים של חודש יוני. 

את התרגום לסונטה 3 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה 4 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 5 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 6 אפשר לראות כאן

"הרועה הלהוט, לאהובתו" | "תשובתה של הנימפה לרועה" 

האם המחזאי האנגלי כריסטופר מארלו (1564-1593) היה סוכן חשאי של אליזבת, מלכת בריטניה? האם נרצח כשהיה רק בן עשרים ותשע, בשל אותה פעילות? אולי בכלל ביים את מותו ונס לאירופה כדי להציל את נפשו? האם היה יהודי? האם הכיר את ויליאם שייקספיר, בן תקופתו, והשפיע על כתיבתו, או שאולי בעצם הסתווה בדמותו של שייקספיר, ולמעשה הוא זה שכתב את מחזותיו של האחרון? כל השאלות הללו אופפות את דמותו של כריסטופר מארלו, ורב הנסתר על הגלוי. 

לפחות את התהייה האחרונה, הזהות בין מארלו לשייקספיר, ניסו להפריך במחקר שנערך במחלקה למתמטיקה של אוניברסיטת בר אילן. במחקר נבחנו טקסטים שונים באמצעות מחשב. החוקרים הצליחו לגלות אם כתב אותם גבר או אישה, או אם מי שחתום עליהם אכן כתב אותם, או שזהותו זויפה. טקסטים הם "כמו חומר גנטי לבדיקת DNA, או כמו טביעת אצבעות במעבדה לזיהוי פלילי", הסביר החוקר, פרופסור משה קופל, שלהערכתו שייקספיר ומארלו היו שני כותבים שונים. 

אחת מיצירותיו הידועות ביותר של כריסטופר מארלו הייתה שיר פיתוי אידילי, "הרועה הלהוט, לאהובתו" (כאן בתרגומי, שראה אור לראשונה בספרי מה המים יודעים על צמא, ספרי עיתון 77):

הֲיִי שֶׁלִּי, חֲיִי אִתִּי,
נוֹכִיחַ ענֶֹג אֲמִתִּי,
שֶׁעֵמֶק, גֶּבַע, גַּיְא, שָׂדֶה,
אוֹ סֶלַע מְחֻסְפָּס נוֹתֵן.

נֵשֵׁב בְּיַחַד עַל מָצוֹק
נִרְאֶה רוֹעִים שָׁם מֵרָחוֹק,
לְיַד נָהָר שֶׁטִּפְטוּפוֹ
הוּא רֶקַע לְשִׁירַת צִפּוֹר.

אַתְקִין לָךְ שָׁם מִטַּת שׁוֹשָׁן,
צְרוֹרוֹת נִיחוֹחַ מֵהַגַּן
כִּפָּה זְרוּעָה זֵרֵי פְּרָחִים
וגְםַ גְּלִימַת עָלִים אָכִין.

שִׂמְלָה מִצֶּמֶר מְשֻׁבָּח
אוֹתוֹ מֵהַשֵּיׂוֹת אֶקַּח,
אַנְפִּילאָותֹ פַּרְוָה לַקֹּר,
לָהֶן אַבְזָם זָהָב טָהוֹר.

אַבְנֵט נִצָּן, שֶׁמְּעֻטָּר
בָּאַלְמֻגִּים וּבְעִנְבַּר,
הָענֶֹג רַב וַאֲמִתִּי,
הֲיִי שֶׁלִּי, חֲיִי אִתִּי,

כָּל שַׁחַר בְּמָחוֹל רוֹעִים
יַצְהִילוּ אֶת לִבֵּךְ, אָז אִם
הָענֶֹג רַב וַאֲמִתִּי,
הֲיִי שֶׁלִּי, חֲיִי אִתִּי.

השיר התפרסם לראשונה ב-1599, שש שנים אחרי מותו של מארלו, והוא נחשב אחד השירים הפסטורליים הראשונים מתקופת הרנסנס האנגלי. הוא עורר את תגובתו של סר וולטר ראלי (1618-1552), שהיה סופר, משורר, חייל, איש חצר המלכות ומגלה ארצות אנגלי. ראלי כתב שיר פארודי שבו האישה "הנימפה" שאותה ניסה הרועה לפתות בשירו של מארלו, משיבה לרועה בלגלוג ובעצם "נוזפת" במארלו על התמימות הילדותית שבה כתב את שירו של הרועה. "תשובתה של הנימפה לרועה" (כאן בתרגומי):

לוּ הָעוֹלָם הָיָה צָעִיר
אוּלַי הָיִיתָ בִּי מֵעִיר
רָצוֹן לְעֹנֶג מִתְלַהֵט,
לוּ כָּל רוֹעֶה דִּבֵּר אֱמֶת.

בְּיוֹם שֶׁבּוֹ סְלָעִים קוֹפְאִים
הַצּאן יֻחְזַר לַדִּיר אַף אִם
כָּל הַנָּהָר הַקַּר זוֹעֵם
וּפִילוֹמֶלָה תֵּאָלֵם.

פְּרָחִים נוֹבְלִים, אֶת הַשָּׂדוֹת
מֵבִיס הַחֹרֶף לְבַדּוֹ
לָשׁוֹן שֶׁל דְּבָשׁ, הַלֵּב הוּא מַר,
אָבִיב חוֹשֵׁק, אַךְ סְתָו אַכְזָר.

זֵרֵי פְּרָחִים וַחֲצָאִית,
מִגְבַּעַת שֶׁאֶחְבֹּשׁ תָּעִיד
עַל הִתְרַפְּטוּת וּבְלָאי נֶחְרַב,
שִׂמְחַת טִפְּשׁוּת, חָכְמַת רָקָב,

גְּלִימַת קִיסוֹס, אַבְנֵט וְגַם
עִטּוּר עִנְבָּר, אַלְמוֹג, אַבְזַם
לֹא יְפַתּוּ לִחְיוֹת אִתְּךָ,
לָבוֹא לִהְיוֹת אֲהוּבָתְךָ.

אִם נְעוּרִים נָאִים יוּכְלוּ
לְהִמָּשֵׁךְ בְּלִי שֶׁיִּכְלוּ
אָז בְּחֶמְדַּת עִנּוּג אֶבְחַר
לִחְיוֹת אִתְּךָ, אֲהוּבָתְךָ.

ראלי בחר בתבנית שירית זהה לזאת של מארלו: שורות של שמונה הברות וחריזה הדוקה ומדויקת. הוא חושף את האידיאליזציה הילדותית המצטיירת בשירו של מארלו: האישה המפוקחת אינה הולכת שבי אחרי ההבטחות חסרות השחר לחיי תענוגות בטבע. היא יודעת שרועים חייבים לטפל בעדרים שלהם, גם כשמזג האוויר קשה; יודעת שאחרי האביב והקיץ מגיע החורף, הפרחים נובלים והיופי מתפוגג, לא רק זה של הטבע, אלא גם של בני האדם, שלא מובטחים להם נעורי נצח והשתובבויות שמחות.  

שני השירים והדיאלוג ביניהם העניקו השראה ליצירות רבות, מאז שנכתבו ועד היום. יוצרים רבים, ביניהם ג'ון דאן, ס' דיי לואיס, דורותי פארקר ואחרים הגיבו אל השירים ביצירותיהם. "הרועה הלהוט, לאהובתו" ו"תשובתה של הנימפה לרועה" הולחנו, וגם צוטטו בסרט האמריקני "The Private Lives of Elizabeth and Essex" משנת 1939.

הם מופיעים באנתולוגיות ובקובצי שירים. הוויכוח בין ראלי למארלו, שהחל להתנהל אחרי מותו של האחרון, נמשך אם כן, כבר יותר מארבע מאות שנה. 

תרגומו של שמעון זנדבק לשירו של מארלו, כפי שהופיע בספר שיר אהבה בהוצאת חרגול / עם עובד

תרגומו של שמעון זנדבק לשירו של וולטר ראלי, כפי שהופיע בספר שיר אהבה בהוצאת חרגול / עם עובד

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 6

אָז לֵךְ מִמֶּנִּי, גַּם אִם אֶשָּׁאֵר
לַחְסוֹת עוֹד בְּצִלְּךָ וְלֹא אֵיטִיב
שׁוּב לַעֲמֹד בָּדָד עַל סַף דַּלְתִּי,
לִחְיוֹת לְבָד חַיֵּי וִתּוּר אֲשֶׁר
אֶשְׁלֹט בָּהֶם וּבְנַפְשׁי. גַּם לֹא
אֶשָּׂא כַּף יָד שְׁלֵוָה אֶל מוּל הָאוֹר
בְּלִי שֶׁאָחוּשׁ בְּמָה שֶׁבִּי נֵעוֹר:
מַגָּע יָדְךָ אֲשֶׁר נִשְׁאַר כֻּלּוֹ,

וּבִי הוֹתִיר חוֹתָם. כְּשֶׁיֶּחֱצֶה
בֵּינֵינוּ אֲבַדּוֹן, לִבְּךָ יַמְשִׁיךּ
לִפְעֹם מֻכְפָּל בְּמָה שֶׁאֶעֱשֶׂה
כְּמוֹ טַעַם יַיִן שֶׁעֵנָב מֵכִיל.
כְּשֶׁאֶתְפַּלֵּל לָאֵל דִמְעָה תֵצֵא
גַּם מֵעֵינֶיךָ, כִּי הָאֵל יַסְכִּית.

תרגומי לסונטות 1 ו-2 מהקובץ הופיעו בגיליון מאזניים של חודש יוני. 

את התרגום לסונטה 3 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה 4 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה 5 אפשר לראות כאן

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 6 Sonnets from the Portuguese

סונטה 5, אליזבת בארט בראונינג

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 5 Sonnets from the Portuguese

 

 

 


תרגומי לסונטות 1 ו-2 מהקובץ הופיעו בגיליון מאזניים של חודש יוני. 

את התרגום לסונטה 3 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה 4 אפשר לראות כאן

סונטה 4, אליזבת בארט בראונינג

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 4 Sonnets from the Portuguese

תרגומי לסונטות 1 ו-2 מהקובץ הופיעו בגיליון מאזניים של חודש יוני. 

את התרגום לסונטה 3 אפשר לראות כאן

תזכור

כריסטינה רוזטי, תרגום: עופרה עופר אורן

 

 



כריסטינה רוזטי, תרגום: לאה נאור

 

474474

"Christina Rossetti, "Remember

שתי סונטות בתרגומי, בכתב העת מאזניים


קישור לדף בגיליון מאזניים

את התרגום לסונטה 3 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה 4 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 5 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 6 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 7 אפשר לראות כאן

 

 

השוואה עם הגרסה של עמרי לבנת ושל יעקב שבתאי

הוֹ, דָּנִי בּוֹי, הַצּוֹפָרִים עוֹלִים,
קוֹרְאִים לְךָ, בַּגַּיְא קוֹלָם כֹּה עֵר.
הַקַּיִץ תַּם וְהַפְּרָחִים נוֹבְלִים,
אַתָּה הוֹלֵךְ, עָלַי לְהִשָּׁאֵר.
וּכְשֶׁתָּשׁוּב הַקַּיִץ יִזְדַּחֵל
בָּאָחוּ, אוֹ – תָּבוֹא בְּשֶׁלֶג צַח;
בַּשֶּׁמֶשׁ, בּוֹא, בַּקַּיִץ, אוֹ בַּצֵּל,
אוֹתְךָ אֲנִי תָּמִיד אֹהַב כָּל  כָּךְ.
וְאִם כָּל הַפְּרָחִים כְּבָר יִקְמְלוּ
וְגַם אֲנִי אָמוּת – כָּךְ אֶפְשָׁרִי –
תִּמְצָא אוֹתִי בַּבּוֹר שֶׁבּוֹ אָלוּן,
תִּכְרַע וּתְקוֹנֵן עָלַי לָרִיק.
אֲבָל אֲנִי אֶשְׁמַע, גַּם אִם תִּפְסַע
שָׁם מֵעָלַי, חֲלוֹמוֹתַי – רַק דַּע –
יִתְחַמְּמוּ וְיִמְתְּקוּ, אַתָּה
תִּלְחַשׁ שֶׁגַּם אַתָּה אוֹהֵב, וְאָז
אִישַׁן שָׁם בְּשַׁלְוָה לְעֵת עַתָּה,
עַד שֶׁתָּבוֹא אֵלַי, כֵּן, גַּם אַתָּה.

תרגום: עופרה עופר אורן

תרגום: עמרי לבנת התפרסם במוסף ספרות ותרבות "הארץ" 26.6.2020

תרגום: יעקב שבתאי
Frederic Weatherly

ג'ררד מנלי הופקינס "אביב"

מָה עוד יָפֶה כְּמוֹ יוֹם אָבִיב נָקִי,
כְּשֶׁצֶּמַח עֲסִיסִי וּמְלַבְלֵב,
בֵּיצֵי קִיכְלִי גּוֹנְזוֹת מַחֲסֶה שָׁלֵו,
וְהֵד קְרִיאוֹת כּוֹרְתִים נִשְׁטַף, מֵקִים
צְלִילִים שֶׁל שִׁיר, מַכִּים כְּמוֹ בְּרָקִים;
עָלִים שְׁקוּפִים כְּשֶׁעֵץ אַגָּס מֵבִיא
אֶת תְּכוֹל כּוֹחוֹ הָרַךְ שֶׁבָּאֲוִיר,
וּבַמֶּרְחָב רָצִים טְלָאִים רַכִּים.

מָה כָּל הַצּוּף וְכָל אוֹתָהּ שִׂמְחָה?
זֶה מֶתֶק אֲדָמָה שֶׁכָּךְ הִתְחִיל,
גַּן עֵדֶן, קַח, קַבֵּל  עַד שֶׁנִּמְחָה,
לִפְנֵי הַחֵטְא, וְיֵשׁוּ שֶׁהִנְחִיל
אֶת תֹם הַלֵּב לְיֶלֶד  שֶׁבָּכָה,
בֵּן הַבְּתוּלָה שֶׁנִּצָּחוֹן הֵכִין.

  1877

לעברית: עופרה עופר אורן ©

ראה אור לראשונה בחוברת הו! גיליון 18, אסופה משירת העולם מהומרוס ועד שירה עכשווית שאפשר לרכוש אותה ישירות מההוצאה, כאן

תרגומו של שמעון זנדבק

האם לדמותך ליום אביב חמים?

התרגום הופיע בספר מה המים יודעים על צמא

מה המים יודעים על צמא

ג'יין אוסטן, "מין דברי קילוסין לידידה צעירה": למי כתבה את השיר?

ג'יין אוסטן היא סופרת אהובה מאוד. גם כיום, יותר ממאתיים שנה אחרי מותה, ספריה ממשיכים להימכר, ומשמשים בסיס לסרטי קולנוע עדכניים ולסדרות טלוויזיה שמושכות אליהן צופים רבים, שלא לדבר על המחקר האקדמי הפורה העוסק ברומנים שכתבה. לא רק את הרומנים הארוכים עיבדו יוצרים לאקרן. כך למשל הופיע  לפני כארבע שנים סרט שמתבסס על סיפורה הקצר, "אהבה וידידות".

העיבוד הראשון של יצירתה לקולנוע היה כשחברת MGM  הפיקה ב-1940 סרט קולנוע על פי הרומן גאווה ודעה קדומה (בכיכובו של לורנס אוליבייה). החל בשנות השבעים של המאה העשרים הפיק ה-BBC סדרות דרמה לפי ספריה של אוסטן. שם השתדלו לשמור על נאמנות למקור, לדמויות, ולתלבושות של התקופה.

ב-1995 החל גל חדש של עיבודים לקולנוע ולטלוויזיה ליצירותיה, בעקבות סרטה של אמה תומפסון על פי הרומן על תבונה ורגישות. כמו כן, הופקה סדרת הטלוויזיה הפופולרית "גאווה ודעה קדומה".

עם זאת, השירים שכתבה ג'יין אוסטן מוכרים הרבה פחות. אוסטן כתבה אותם בעיקר כדי להשתעשע ולהצחיק את בני משפחתה. הם נכתבו בקלילות, קצובים ומחורזים, שופעי הומור ושנונים. חלקם מזכירים מבחינה מסוימת את הפרוזה שלה, ליתר דיוק, את אפיון הדמויות שבו הצטיינה כל כך, את חריפות מבטה שראה חולשות ואת שנינותה כשתיארה אנשים מגוחכים כמו למשל את דמותו של הכומר הנפוח, מר קולינס, בספרה המוכר ביותר גאווה ודעות קדומות.

הנה למשל שיר שבו היא משרטטת בקווים מהירים את דמותו של "פועל שמח" שמגיע לתפילה בכנסייה (כאן בתרגום שלי):

פּוֹעֵל שָׂמֵחַ בְּבִגְדֵי שַׁבָּת
מְעִיל קָצָר, מֻטְלָא וּמְקֻשָּׁט,
לַכְּנֵסִיָּה הוֹלֵךְ לְאַט לְאַט,
חָבוּשׁ בְּכוֹבַע, הוּא זוֹרֵק מַבָּט
לַפֶּרַח שֶׁלַּלּוּלָאָה מֻצְמָד
וְנִיחוֹחוֹ מַרְנִין, אֵין שֶׁמֶץ קָט
שֶׁל רֶגֶשׁ שֶׁל קִנְאָה בְּשׁוּם זוּלַת,
בְּשׁוּם גַּנְדְּרָן – בְּלוֹנְדוֹן מְבֻיָּת.
הוּא מִתְיַשֵּׁב בַּכְּנֵסִיָּה בַּלָּאט
וּמְכַבֵּד אֶת הַמָּקוֹם, כִּמְעַט
מֵבִין אֶת הַתְּפִלּוֹת, אַךְ מְמוֹטָט,
נִרְדַּם, יָשַׁן בְּקוֹל דְּמָמָה מֻחְלָט,
אֲבָל מֵקִיץ בַּסּוֹף וְלֹא נִמְלָט.

Happy the Lab'rer

האתגר התרגומי היה כמובן לשמר את החריזה שבה בחרה אוסטן לכתוב את השיר: כל השורות מסתיימות באותו צליל. החריזה המיוחדת, לצד תוכנו של השיר, מייצרת אפקט קומי ומשעשע. אוסטן מצביעה על הפער בין רצינות כוונותיו של הפועל המגיע לכנסייה בתחושה של חגיגיות וחובה, לבין מה שקורה בפועל: הוא מתקשה לעקוב אחרי התפילה ונרדם, אבל ממשיך להיות מרוצה מעצמו. גם בגדיו המטולאים אינם מטרידים אותו. אשריו וטוב לו!

בשיר אחר, "מין דברי קילוסין לידידה צעירה", מתבדחת אוסטן על חשבונה של צעירה ששמה אנה, ומתארת את החשיבות העצמית המופרזת שבה אותה אנה נוהגת (גם השיר הזה כאן בתרגום שלי):

בַּחֲרוּזִים שְׁקוּלִים אֶמְנֶה
אֶת הַקְּסָמִים שֶׁל אָנָה,
תְּחִלָּה: מוֹחָה אֵינוֹ מֻגְבָּל,
עָצוּם כְּמוֹ הַסָּוָנָה.

אֲגַם אוֹנְטַרְיוֹ יְסַפֵּר
עַל רֹחַב תְּשׁוּקוֹתֶיהָ,
כִּי הֶקֵּפוֹ הוּא חֲמִשָּׁה
מִילִין, אֲבָל פִּי מֵאָה.

וּשְׁנִינוּתָהּ עַל חֲבֵרִים
נוֹפֶלֶת כְּמוֹ נָיָגְרָה,
שָׁם תַּיָּרִים לוֹטְשִׁים מַבָּט,
שׁוֹמְעִים אוֹתָהּ כְּמוֹ שָׁרָה.

חוֹרֶצֶת דִּין סָמִיךְ, אָפֵל,
כְּמוֹ חֹרֶשׁ טְרַנְסְאַטְלַנְטִי,
וּמַצִּיעָה עֶזְרָה כְּמוֹ צֵל
לְכָל מִי שֶׁלֹּא אַנְטִי.

אִם אֶת שִׂכְלָהּ נַגְדִּיר, נִרְאֶה
אֲמֵרִיקָה מֻתֶּשֶׁת.
הַדִּמּוּיִים כְּבָר יִתְמַצּוּ
מִכָּל אוֹתָהּ יַבֶּשֶׁת.

כֵּיצַד אוּכַל אֶת מְלֹא דְּמוּתָהּ
לִרְקֹם וּלְהַבִּיעַ,
אֵיךְ אֲצַיֵּר אֶת הַפָּנִים,
אֶת כָּל הַטּוּב אַשְׁמִיעַ?

צָרִיךְ לִמְצֹא עוֹלָם אַחֵר,
לָשׁוֹן שֶׁאֵין יוֹדֵעַ,
רַק כָּךְ תּוּכַל אָז הַשָּׂפָה
לוֹמַר אֶת כָּל שְׁבָחֶיהָ.

Mock Panegyric on a Young Friend

את השיר "מין דברי קילוסין לידידה צעירה" כתבה אוסטן על אחייניתה, אנה אוסטן לפרוי (Anna Austen Lefroy), שנחשבה במשפחתה "ילדה שובבה". גם אנה, כמו דודתה, שלחה את ידה בכתיבה, אמנם במידה פחותה של הצלחה, ובכל זאת פרסמה ארבעה ספרים. בניגוד לג'יין אוסטן, אנה נישאה (בגיל עשרים), חרף ההתנגדות של בני משפחתה, והייתה אם לשבעה ילדים. בצעירותה, אחרי שהסתפרה במפתיע, כינתה אותה ג'יין "אנה-מאוד בווריאציות שונות". ("quite an Anna with variations"). 

בשיר שלפנינו ניכרת העוקצנות החביבה של הדודה כלפי אחייניתה: לכאורה משבחת אותה על שלל תכונותיה הטובות, תבונתה המופלגת, שנינותה, נכונותה לתת עצה טובה, ובעצם, בשל ההפרזות – "אֲגַם אוֹנְטַרְיוֹ יְסַפֵּר /  עַל רֹחַב תְּשׁוּקוֹתֶיהָ" – סונטת בה וחומדת לצון, ברוח טובה ובחיבה גלויה. 

אנה הרבתה להתכתב עם דודתה, וניסתה אפילו לשדך בינה ובין תומס לפרוי, פוליטיקאי ושופט. יש מי שסבורים שעל אותו לפרוי התבססה אוסטן כשיצרה את דמותו המוכרת כל כך של מר דארסי ברומן גאווה ודעות קדומות. אכן, לפרוי חיזר אחריה ממש בתקופה שכתבה את הספר, אבל בניגוד לאהבה הממומשת של אליזבת ומר דארסי, תומס לא נשא את ג'יין לאישה. 

אחד הספרים שכתבה אנה אוסטן לפרוי עסק בחייה של דודתה המפורסמת. הוא נקרא זיכרונות על גי'ין אוסטן. הוא ראה אור ב-1864, כלומר ארבעים ושבע שנים אחרי מותה של אוסטן.

הנה פסקה מתוכו (כאן בתרגום שלי): "דודה ג'יין הייתה החביבה ביותר על הילדים [במשפחה]. היא השתובבה אתם, והסיפורים הארוכים ועתירי הפרטים שסיפרה היו פשוט מקסימים!  היא סיפרה אותם בהמשכים, ותמיד התחננו כמובן שתמשיך, גם כשהנסיבות לא אפשרו זאת. היא ארגה אותם מלא כלום, רק מתוך יכולת ההמצאה המופלאה שלה. כמה חבל שכבר אי אפשר לשחזר אף אחד מהם!"

אכן חבל. ובכל זאת, כמה טוב שנותרו בידינו בכל זאת ניצוצות מגאונותה של ג'יין אוסטן. 

"בימים שבהם אין מזל, רק כלימה"

סיפורה של סונטה 29 מאת שייקספיר

התרגום מתוך הספר מה המים יודעים על צמא

מה אהבה איננה?

תרגום מאנגלית: עופרה עופר אורן
התרגום מופיע בספר מה המים יודעים על צמא

מה המים יודעים על צמא

כריסטינה רוזטי, "שירי לי שיר": למי כתבה אותם המשוררת שלא היו לה ילדים?

במכתב שסיפרה בו לאחותה על ספר השירים שלה, קובץ של שירי ילדים, כתבה המשוררת כריסטינה רוזטי לאחותה כי יש בו "פנינים שלא נדלו ואבני חן שלא נכרו מהמעמקים". רוזטי כתבה את הדברים הללו ב-1874, שנתיים אחרי שהספר ראה אור לראשונה. עד היום הוא מרתק את קוראיה של רוזטי ואת החוקרים העוסקים בכתיבתה.

הספר כולל 126 שירים קצרים, קצובים ומחורזים. באנגלית הוא נקרא Sing Song. תרגמתי אותו לעברית בשם שירי לי שיר: ציטוט של שורה מתוך אחד השירים.

חלקם יכלו להתפרסם גם היום בספרי ילדים, אבל רבים היו מן הסתם נפסלים ונחשבים לא הולמים קוראים צעירים, שכן הם עוסקים רבות בשכול וביתמות. אלה נושאים שהעסיקו מאוד את בני התקופה הוויקטוריאנית. אנשים לא היססו באותה תקופה להתקרב אל המוות, לגעת בו ולתעד אותו. אחד המנהגים המקובלים היה למשל להצטלם לצד גופות של אנשים שזה עתה הלכו לעולמם. לפעמים נהגו אפילו להציב את המתים בתנוחות "חיות". הנה לדוגמה תצלום של תינוק מת, שהוצג כאילו הוא חי:

לפיכך גם הנושאים המופיעים בשיריה של רוזטי, אחותו של הצייר הנודע גבריאל דנטה רוזטי, שנחשבת כיום אחת מבכירות השירה הוויקטוריאנית, אינם מפתיעים. היא מוכרת אמנם בעיקר בזכות השירים שכתבה למבוגרים, שהיו חדורים באמונה דתית, אבל גם שירי הילדים שלה מעוררים, כאמור, עניין. הם מיטיבים לשקף את התקופה שבה חיה, ובה לא רק מותם של פעוטות ותינוקות היה שכיח אלא גם העוני שנשא בחובו מצוקה קשה.

הנושאים המרכזיים בשירתה, אהבה, פרידה ומוות, שולטים גם בשירי הילדים שכתבה. גם הטבע מופיע בהם רבות: ציפורים, פרחים, חילופי העונות, הנופים הכפריים של אנגליה והדמויות שמאכלסות אותם: הנערה החולבת, הפועל בחווה, ילדים שמשוטטים בשדות.

אל הספר נוספו איורים שרוזטי עצמה רשמה את הרעיונות להם. היא העבירה את הרישומים שלה לצייר ארתור יוז, שעיבד אותם, בהתאם להנחיותיה.

הנה כמה מבחר מתוך כמה מהשירים בקובץ, מלווים באיורים המקוריים, כאן בתרגומי:

פָּרוּשׁ בִּכְלוּב זָהָב,
פָּרוּשׁ עַל הֶעָנָף –
בְּיוֹם מַקְפִּיא רַק נְשַׁעֵר
חֶלְקוֹ שֶׁל מִי שָׁפַר יוֹתֵר.

אַךְ כְּשֶׁעָלִים יָנֵצּוּ כָּאן
וְעַל עָנָף יָצוּץ הַקֵּן,
הָאִם עוֹד יִוָּתֵר סָפֵק
מִי מִשְּׁנֵיהֶם הוּא הַמִּסְכֵּן?



בִּן לַיְלָה פִּטְרִיָּה בָּקְעָה,
מָה תִּלְמְדוּ מִכָּךְ, רֵעַי?
מֵאָה שָׁנָה צָרִיך אַלּוֹן,
אַךְ הוּא אַלּוֹן, הֲלֹא.

מַלְאָךְ לְרַגְלֶיךָ
מַלְאָךְ לְרֹאשְׁךָ,
אַתָּה כְּמוֹ טָלֶה
מְתֻלְתָּל בַּמִּטָּה.





לְכֹל סִיכָּה יֵשׁ רֹאש, אַךְ הוּא נְטוּל שֵׂעָר,
יֵשׁ לָאֲגַם פָּנִים, אַךְ אֵין פֶּה שֶׁנִּפְעַר.
הַמַּחַט? יֵשׁ לָה קוֹף! אַךְ הוּא לֹא מְטַפֵּס,
לַכֹּתֶל יֵשׁ אָזְנַיִם, אוֹתָן לֹא נְחַפֵּשׂ.
יֵשׁ לַשֻּׁלְחָן רַגְלַיִם, שֶׁכְּלָל אֵינָן פּוֹסְעוֹת.
לַמַּיִם יֵשׁ עֵינַיִם, אַךְ הֵן אֵינָן רוֹאוֹת.
יֵשׁ לַכִּנּוֹר צַוָּאר, שֶׁבִּמְקוֹמוֹ קָבוּעַ,
לַמְּשֻׁלָּשׁ ­– שׁוֹקַיִם, לֹא יְכוֹלוֹת לָנוּעַ.
לַנַּעַל יֵשׁ לָשׁוֹן, שֶׁכְּלוּם אֵינָה בּוֹלָעָת,
וְלַמַּסּוֹר יֵשׁ שֵׁן – לִלְעוֹס אֵינָה יוֹדָעָת.
הָעֵץ מַצְמִיחַ בַּד, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִתְפֹּר,
הַדַּף אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ, גַּם עִם אָזְנֵי חֲמוֹר,
אֵין שֵׁם-נִרְדָּף חוֹשֵׁשׁ, הֲרֵי לֹא הוּא אָשֵׁם,
וְאַף-אֶחָד שׁוֹנֶה: הוּא אַף שֶׁלֹא נוֹשֵׁם.



בֵּין לְהָבִים שֶׁל דֶּשֶׁא חַד
פִּרְחֵי קַחְוָן תְּמִימֵי מַבָּט.
כְּמוֹ זֹהַר כּוֹכָבִים רָחוֹק,
עַל שַׁחַק שֶׁכֻּלּוֹ יָרוֹק.



לִבְחוֹש אוֹתָהּ,
וּלְעַרְבֵּב,
לִטְרֹף אוֹתָהּ
הֵיטֵב הֵיטֵב,
וּמֵאִלְפָּס שֶׁלֹא כֻּסָּה,
אָז לְהָעִיף אֶת הָעִסָּה,
מִי אֶת הַפַּנְקֵייק אָז תוֹפֵס?
מִי שֶׁזָרִיז לֹא מְפַסְפֵס.

ההקדשה של כריסטינה רוזטי בפתח ספרה נוגעת ללב במיוחד: "חרוזים שמוקדשים בלי רשות לַתִּינוק שהציע אותם".

רוזטי לא נישאה מעולם ולא היו לה ילדים. עם זאת, אפשר לחוש באהבתה להם וביכולתה להבין אותם ואת מה שמעניין אותם, וגם באהדה הרבה שהיא רחשה כלפי הורים לילדים קטנים. אין לדעת אם שיריה מבוססים על זיכרונות הילדות שלה, או על היכרותה עם הילדים שראתה סביבה. מכל מקום, שיריה ממשיכים לגעת ללב גם שנים רבות אחרי מותה.

אפשר לקנות את הספר בהנחה, ישירות מהמתרגמת, עם הקדשה אישית, תמורת 52 ש"ח, כולל דמי משלוח בדואר רשום. לכתוב אל ofra.offer@gmail.com

ofra.offer@gmail.com 

ג'ררד מנלי הופקינס, "העת שעת דמדומים"

הַזְּמַן כֻּלּוֹ – שְׁעַת דִּמְדּוּמִים, רְאֵה, אוֹרו נִקְלַשׁ,
הַזְּמַן הוּא חֹרֶף, הִתְבּוֹנֵן אֵיך הַיְּקוּם נִפְרַם.
כָּלֶה הַזְּמַן, וְהוּא קָמֵל כְּכָל שֶׁסָּב עוֹלָם,
זְחִיחוּת מֵחִיל כְּכָל שֶׁהָאָדָם בַּשֶּׁבֶר חָשׁ.

אֲנִי – יָדַי  קָצְרוּ, לֹא אֶתְפָּאֵר בְּהַצְלָחָה,
הַכֹּל הָרוּס גַּם פֹּה, גַּם שָׁם, הַהַצָּלָה כָּשְׁלָה,
כְּשֶׁצַּו נָדִיר אֶרְאֶה אוֹבֵד, מִיָּד בַּהַתְחָלָה.
אֶת פְּנֵי הַמָּוֶת אֲקַדֵּם, הַשִּׁכְחָה בְּרוּכָה.

אַךְ מָה נוֹתַר? יֵשׁ עוֹד עוֹלָם אֲשֶׁר טָמוּן עָמֹק,
שָׁם נִפָּטֵר מִדְּרָקוֹנִים, הַחֵטְא שָׁם לֹא יַחְמֹק, 
שָׁם רְצוֹנְךָ יִהְיֶה הַחֹק לְטוּב  הַמַּמְלָכָה.

(סבורים כי זהו שירו האחרון של הופקינס: סונטה שלא הושלמה, אם כי לא נקבע התאריך שבו נכתב.)

לעברית: עופרה עופר אורן ©

ראה אור לראשונה בחוברת הו! גיליון 18, אסופה משירת העולם מהומרוס ועד שירה עכשווית שאפשר לרכוש אותה ישירות מההוצאה, כאן

ג'ררד מנלי הופקינס, "אינוורסנייד"

הַנָּהָר הַשּׁוֹעֵט – כֻּלּוֹ חוּם וּשְׁחַרְחַר,
עַל גַּב סֶלַע נִתַּךְ, וְשָׁאַג וְדָהַר,
בִּנְקִיקִים עוֹד סֵרֵק אֶת צַמְרוֹ הַנִּתָּז,
וּבְתֶלֶם  נָפַל לָאֲגַם, נֶאֱחַז.

בְּמִּגְבַּעַת שֶׁל רוּחַ וְקֶצֶף מֻצְהָב,
מִתְהַפֵּךְ, מִתְקַמֵּט, וְכֻלּוֹ רַחַשׁ רַב
בִּבְרֵכָה אֲפֵלָה שֶׁסִּבְרָהּ כֹּה נִזְעָף,
וְאֶת כֵּף הַיֵּאוּשׁ הוּא מַקִּיף כְּנִטְרָף,

הוּא שְׁטוּף טַל, וּבְטַל כָּל כֻּלּוֹ מְנֻקָּד,
בְּקִמְרוֹן הַמִּישׁוֹר שָׁם הַפֶּלֶג נִפְרַד,
בְּתוֹךְ סְבַךְ שֶׁל שָׁרָךְ וְאַבְרָשׁ מְפֻתָּל,
בֶּעָפָר מְעֻשָּׁן – שֶׁמִּגַּחַל הוּטַל.

מֶה הָיָה לוּ כָּל זֶה כְבָר הָיָה נֶאֱבַד,
לוּ נִשְׁלַל כְָּל הַלַּח, הַפָּרוּעַ, לָעַד?
אָנָּא תֵּן שֶׁיִּשְׂרֹד הַפָּרוּעַ, הַלַּח,
שֶׁיִּחְיֶה הַצּוֹמֵחַ, הַבָּר שֶׁיִּפְרַח.

1881

לעברית: עופרה עופר אורן ©

ראה אור לראשונה בחוברת הו! גיליון 18, אסופה משירת העולם מהומרוס ועד שירה עכשווית שאפשר לרכוש אותה ישירות מההוצאה, כאן

ג'ררד מנלי הופקינס, "עצי הצפצפה בְּבִּינְזִי" 

נכרתו, 1879

אֶת הַשֶּׁמֶשׁ כָּבַשְׁתֶּם, עֲצֵי צַפְצָפָה אֲהוּבִים,
כְּשֶׁנִּסְּתָה לְפַזֵּז מִכְּלוּבִים שֶׁל עָלִים וַאֲוִיר.
כְּרוּתִים, כְּרוּתִים, כֻּלְּכֶם כְּרוּתִים,
בְּטוּר טָרִי אַתֶּם נוֹטִים
אֲפִלּוּ אֶחָד לֹא נִצַּל

לֹא צֵל מְנֻדְנָד, מְטֻלְטָל, מְסֻנְדָּל,
 שֶׁנִּשָּׂא עַל כְּנַף רוּחַ, צָלַל עַל גָּדָה,
שֶׁשָּׂחָה, שֶׁשָּׁקַע, עַל כַּר דֶּשֶׁא דָּאָה.

לוּ רַק יָדַעְנוּ מָה קוֹרֶה
כְּשֶׁאֶחָד מֵאִתָּנוּ כּוֹרֵת
אֶת הַיָּרֹק הַפּוֹרֶה!
הֵן הָאָרֶץ רַכָּה,
רַכָּה, עֲנֻגָּה,
כְּמוֹ גַּלְגַּל הָעַיִן חֲלָקָה,
שׁוּב לֹא תִּרְאֶה אִם תִּדָּקֵר מִמַּגָּע,
וּמִי שֶׁמְּשַׁכְלֵל אוֹתָהּ
– מְחַסֵּל אוֹתָהּ,

וּמִי שֶׁמֵּנִיחַ לַנּוֹף לְהִקָּטַע
מוֹנֵעַ אֶת הַיֹּופִי שֶׁהָיָה כָּאן.
תְּרֵיסָר אוֹ מִנְיָן, רַק תְּרֵיסָר אוֹ מִנְיָן
חֲבָטוֹת שֶׁל חֻרְבָּן,
עַל יִפְעַת הַמַּרְאֶה,
יִפְעַת כַּפְרִיּוּת הַמַּרְאֶה,
כַּפְרִיּוּת הַמַּרְאֶה, כַּפְרִיּוּת הַמַּרְאֶה,
יִפְעַת כַּפְרִיּוּת הַמַּרְאֶה.

1879

לעברית: עופרה עופר אורן ©

ראה אור לראשונה בחוברת הו! גיליון 18, אסופה משירת העולם מהומרוס ועד שירה עכשווית שאפשר לרכוש אותה ישירות מההוצאה, כאן

תרגומו של שמעון זנדבק

אליזבת בארט בראונינג: מדוע התנכר אביה למשוררת

היא הייתה אשתו של רוברט בראונינג, שנחשב אחד מגדולי המשוררים הוויקטוריאניים, אבל בעודה בחיים עלה המוניטין הספרותי שלה בהרבה על זה שלו. רבים החשיבו מאוד את כתיבתה. כך למשל תמונת דיוקן ממוסגרת שלה הייתה תלויה בחדר השינה של המשוררת האמריקנית הנודעת אמילי דיקנסון, שהעריצה את שירתה.

עד שמלאו לה ארבעים חיה המשוררת, אליזבת בארט בראונינג, בצלו של אב מדכא ושתלטן שאסר עליה להינשא לאיש או בכלל לעזוב את הבית. האב היה אדם אמיד מאוד. את עושרו הפיק ממטעים של קני סוכר בג'מייקה. אליזבת, אחיה ואחיותיה חיו בילדותם חיי נוחות פריבילגיים שאיפיינו את מעמדם. הם גרו בבית מידות ששכן באחוזה עצומת ממדים בהרטפודשייר, רכבו על סוסי פוני, ערכו פיקניקים בטבע, אירחו והתארחו, והפיקו הצגות תיאטרון ביתיות. אבל בשלב מסוים החלה אליזבת להתרחק מחיי החברה, והתעניינה בספרים יותר מאשר בעיסוקים המקובלים על בני המעמד שלתוכו נולדה. "חיי נסובו סביב ספרים וחלומות," העידה לימים, "וחיי הבית דמו בעיני רק לזמזום מעודן של דבורים שנשאר ברקע."

היא החלה לכתוב שירים, הרבתה לקרוא – עוד לפני גיל עשר כבר הספיקה לקרוא כמה ממחזותיו של שייקספיר – ולמדה שפות.

כשהייתה בת עשרים פרסמה את ספר השירים הראשון שלה. בערך באותה תקופה התערער מעט מצבו הכספי של אביה והמשפחה נאלצה לעזוב את אחוזתה ולעבור לגור בבית שכור, בדבון שבדרום מערב אנגליה.

עוד בנעוריה לקתה בריאותה של בארט. עמוד השדרה שלה נפגע והיא סבלה מחולשה של הריאות. יש הסבורים כי מחלותיה לא נבעו אלא מתוך עריצותו של אביה שהגביל את דרכה והטיל עליה מורא. גם מותו בטביעה של אחיה הכביד מאוד על נפשה המיוסרת ובמשך כחמש שנים היא הסתגרה בחדרה, סירבה לצאת מהבית, שקעה בקריאה ובכתיבה, והמשיכה לפרסם את שיריה.

אחד מהם, שאותו הקדישה לרוברט בראונינג, הגיע לידיו. הוא שלח לה מכתב ובו כתב "אני אוהב את שירייך בכל לבי, מיס בארט היקרה". בראונינג היה אז בן שלושים ושלוש והיא – מבוגרת ממנו בשש שנים. הוא ניהל חיי חברה תוססים והיא, כאמור, הסתגרה בביתה. היא כבר הצליחה מאוד כמשוררת, והוא עדיין לא זכה לתהילה.

בראונינג החל לחזר אחריה, למורת רוחו של אביה, שהעדיף, כאמור, לראות אותה לא-עצמאית ותלויה בו. גם בארט עצמה חששה. היא לא בטחה באהבתו של בראונינג, חשדה שהיא נובעת מתוך החמלה שחש כלפיה, ולא הייתה בטוחה שזהו בסיס איתן לאהבה או לקשר זוגי. היא הציעה לו ידידות בלבד, אבל הוא לא ויתר. שנה אחרי שכתב לה את המכתב הראשון נישאו בחשאי.

אליזבת בארט בראונינג כתבה את מחזור שיריה "סונטות מן הפורטוגזית" שבו תיארה את אהבתם. הנה השיר השביעי במחזור, כאן בתרגומי:

פְּנֵי הַתֵּבֵל שֻׁנּוּ, אֲנִי סְבוּרָה,
מֵאָז שָׁמַעְתִּי אֶת אוֹתָן פְּסִיעוֹת
שֶׁל נַפְשְׁךָ נָעוֹת, חֲרִישִׁיּוֹת,
בֵּינִי לַתְּהוֹם שֶׁאָז עוֹד נִפְעֲרָה –

הַמָּוֶת שֶׁאָרַב לִי וְקָרָא.
אַהֲבָתְךָ לָכְדָה אוֹתִי פִּתְאוֹם,
לִמְּדָה מִקְצָב חָדָשׁ וְאֵיךְ לִטְעֹם
אֶת יְשׁוּעַת הָאֵל אֲשֶׁר בָּרָא,

וּלְהַלֵּל כָּל מֶתֶק כְּשֶׁאַתָּה
קָרוֹב בְּתוֹךְ יְקוּם שֶׁהִשְׁתַּנָּה
בַּנּוֹכְחוּת שֶׁלְךָ שֶׁמֵּעַתָּה
נִמְצֵאת בְּכָל מָקוֹם כְּמַנְגִּינָה.

קוֹלָם שֶׁל מַלְאָכִים וְשִׁירָתָם,
שִׁמךָ אֲשֶׁר נִשָּׂא בְּפִי שְּׁכִינָה.

מדובר בסונטה פטררקית שבה, כרגיל בסונטה, יש 14 שורות, שסדר החריזה שלהן שונה מזה של הסונטה השייקספירית.  מהשיר אפשר לראות עד כמה קצה אליזבת בארט בחייה לפני שהכירה את בראונינג, ועל מחשבות "הַמָּוֶת שֶׁאָרַב לִי וְקָרָא" שהציפו אותה. היא מתארת בשיר גם את השינוי שחל בה, את האושר והמשמעות שהעניקה לה האהבה ונוכחותו של בעלה, ואת התחושה שהעולם מלא בצלילי המנגינה של שמו.

זמן קצר אחרי שנישאו עזבו בני הזוג את אנגליה וגרו בפירנצה שבאיטליה, שם חיו עד יום מותה של אליזבת. אביה לא סלח לבתו על נישואיה, והתנכר לה, עד שהלך לעולמו.



פְּנֵי הָעוֹלָם שֻׁנּוּ כָּלִיל, דּוֹמַנִי,
מֵאָז אֶת צַעַד נִשְׁמָתְךָ קָלְטוּ אָזְנַי
בַּלָּאט קָרֵב כְּמִתְגַּנֵּב, נִלְוָה אֵלַי,
וְאֶל סַף מָוֶת שֶׁכִּמְעַט בְּלָעַנִי

עָצַר אוֹתִי מִבּוֹא, וֶהֱנִיאַנִי
מִטְּבֹעַ, תַּחַת זֹאת לָאַהֲבָה פָּנַי
הֵסֵב, מִקְצָב חָדָשׁ מִלֵּא חַיַּי.
מִגְּבִיעַ נִטְפֵי-אֵל, לִלְגֹּם כְּמֵהַנִי,

הַלֵּל מִתְקוֹ, כְּמֶתֶק קִרְבָתְךָ.
"אֶרֶץ" "שַׁחַק" חָלְפוּ מִכֹּל וָכֹל,
בַּעֲבוּרִי קַיָּם רַק מְקוֹמְךָ.
קַתְרוֹס וְזֶמֶר זֶה אָהוּב מִתְּמוֹל

(שִׁירַת מַלְאָךְ) יָקְרוּ רַק כִּי שִׁמְךָ
בָּם מְהַדְהֵד וּמְמַלֵּא הַכֹּל.

תרגומו של אבנר פרץ


תרגומו של משה זינגר, ראה אור בהוצאת כרמל.

מדוע סירב המשורר לפרסם את שיריו

"זאת עבודה שהורגת", כתב ג'ררד מנלי הופקינס לאחד מידידיו, כשנה לפני מותו ב-1889, בהיותו בן 45 בלבד. אחרי שנים רבות שבהן שימש ככומר קתולי, התמנה הופקינס למשרה של פרופסור ליוונית באוניברסיטה המלכותית של דבלין. את הלימודים הקלאסיים – עברית, תיאולוגיה ופילוסופיה – אהב מאוד, אבל לא הצליח בעבודת ההוראה. לא פעם התלונן באוזני ידידיו על המונוטוניות והשעמום שחש כשנאלץ לבדוק מאות מבחנים בשנה.

בסתר כתב הופקינס שירים, שהיו אמורים להיות מקור לנחמה ואפילו לגאווה, הופקינס נחשב כיום גדול המשוררים הוויקטוריאניים, אבל אדיקותו הדתית מנעה ממנו את היכולת להרגיש שבע רצון מכישרונו ולהתמסר לו.

ג'רארד מנלי הופקינס נולד באנגליה למשפחה שהשתייכה לכנסייה האנגליקנית, אבל בבחרותו המיר את דתו. כשהיה בן 19, סטודנט באוקספורד, פגש את חברי "תנועת אוקספורד", שחשו זיקה אל הכנסייה הקתולית. בעקבות המפגש נעשה קתולי ולאחר זמן מה עזב את אוקספורד, הצטרף למסדר היֵשועי של הכנסייה הקתולית וב-1877 הוסמך לכמורה.

על חברי המסדר שאליו השתייך הוטל להתמסר לחיים נוקשים של סיגוף, צייתנות, עוני וטוהר. קנאותם המופלגת קוממה עליהם לפעמים את הכנסייה. הם ניהלו רשת של בתי ספר מיסיונריים רבי השפעה וטיפחו אותם. הייתה למסדר היררכיה ברורה ונוקשה, והוא קבע לעצמו את הקדושים והמרטירים שלו. חברי המסדר נתבעו לטוהר רוחני, ומעל לכול – לנאמנות למסדר.

הופקינס התקומם כנגד החומרנות הוויקטוריאנית, והתמסר לחיי הדת מתוך החיפוש שלו אחרי יופי, ורוחניות, שהשתקפו גם בשיריו. אלא שאלה עוררו בו תחושה של סתירה פנימית. הופקינס ניסה להתכחש לדחף שלו לכתוב, והשתדל להימנע מכך.

מאחר שהתחייב לחיים של דלות ונאמנות, הקדיש את עצמו בגוף ובנפש, למסדר, שקבע את אורחות חיי היומיום שלו וגם את תחומי העניין האינטלקטואלי שבהם הורשה לעסוק. בתקופת ההכשרה צונזרו אפילו המכתבים שכתב ואלה שקיבל, וכדי לקיים כל פעילות שלא נקבעה מראש, נאלץ לבקש רשות.

את כל אלה קיבל על עצמו מרצונו החופשי. אמנם בהמשך חייו הביע לא פעם תחושות של אי נחת בשל המגבלות שהוטלו עליו, אך ציית להן תמיד, ומעולם לא הטיל ספק קל שבקלים במחויבותו המוחלטת למסדר.

הוא התקשה ליישב בין הדחף שלו לכתוב, "לשרת את המוזה", והצורך לעבוד את האל. ב-1868, כשהצטרף למסדר, שרף את כל שיריו, אבל חזר לכתיבה אחרי שחמש נזירות פרנציסקאניות, שנאלצו לגלות מגרמניה על סיפונה של האונייה "דויטשלנד", טבעו ביחד אתה, בשפך של נהר התמזה. "הייתי רוצה לכתוב על כך," גילה את אוזנו של אחד הממונים עליו, וזה עודד אותו להתחיל במלאכה. אחרי הפואמה "דויטשלנד" המשיך לכתוב, אבל התייסר, כי הרגיש שהשירה מנוגדת למצפונו הדתי. במשך שנה שלמה בלם אותה, אבל אז פרצו ממנו כמה מהשירים שבהם פיאר בהתפעלות אקסטטית, את יופיו של הטבע, המגלם את גדולתו של האל.

הנה אחד מהם, "הבז", כאן בתרגומי, שראה אור לראשונה בגיליון 18 של כתב העת הספרותי הו!, שהוקדש כולו לתרגומי שירה: 

הַבֹּקֶר תָּפַסְתִי בִּמְעוּפוֹ אֶת בַּז-הַבֹּקֶר, הַנָּסִיך הַשָּׁלוּחַ
שֶׁל מַלְכוּת הַשַּׁחַר הַוָּרֹד מְקֻוְקָו, דוֹהֵר בְּחֶדְוָה
עַל אֵדְווֹת הָאֲוִיר הַיַּצִּיב הַחוֹלְפוֹת מִתַּחְתָּיו,
עָף גָּבוֹהַּ, מוֹשֵׁךְ בְּכוֹחַ אֶת רֶסֶן הָרוּחַ
וְאָז שָׁב שוּב, נוֹשֵׁב, נָע, נָד, דּוֹאֶה, בְּלִי לָנוּחַ
גּוֹלֵשׁ, גּוֹעֵשׁ, שׁוֹטֵף, מַחְלִיק עַל מָה שֶׁלְּרַגְלָיו,
לִבִּי נִסְתָּר כְּשֶׁהוּא הוֹדֵף אֶת הַמַּשָּׁב הָרַב,
רוֹטֵט אֶל מְעוֹף הַצִּפּוֹר, אֶל מָרוּת מוֹסְרוֹתָיו!

פֶּרֶא פָּרוּעַ, הָדָר מְפוֹאָר מִתַּמֵּר בְּךָ כָּאן
כְּשֶׁאַתָּה נִרְתַּם, רוֹשֵׁף אֵשׁ, נָאֶה פִּי אֶלֶף
מוֹנִים, אַבִּירִי, וּפִי כַּמָּה יוֹתֵר מְסֻכָּן!
אַךְ אֵין תֵּמַהּ: נִצְנוּץ הֶחָרִישׁ אַחֲרֵי שֶׁלֶף
וּתְכֵלֶת הָרֶשֶׁף שֶׁל גִּיץ אַרְגָּמָן
מִתְנַפְּצִים וְנוֹפְלִים בַּזָּהָב הַנֶּחְשָׂף.

כתיבתו של הופקינס מתאפיינת ומצטיינת במוזיקליות שבה. אכן, באחד ממכתביו הדגיש הופקינס כי את שיריו יש לקרוא "עם האוזן", ורצוי – בקול. כך גם "הבז", שבו הוא מתאר בעושר צלילי רב את "הַנָּסִיך הַשָּׁלוּחַ" – הבז היפהפה שבמעופו צפה, אחוז התפעלות מעוצמתו שהיא פראית אך בה בעת גם מרוסנת. הופקינס רואה איך הבז משייט על פני הרוח, שולט בה ובשמים שבהם הוא מרחף, גולש על האוויר, ונראה כאילו בכל עוצמתו הוא "מוֹשֵׁךְ בְּכוֹחַ אֶת רֶסֶן הָרוּחַ", כמו פרש על סוס. הבז מסמל בעיניו את ישו, והצפייה בו מעניקה למשורר תחושה של התגלות והארה.

ברבים משיריו נוגע הופקינס כך בטבע, ביופיו, ובחוויה המיסטית והדתית שהוא מעניק לכותבם. כך למשל השיר "ליל כוכבים", גם הוא בתרגומי, גם הוא הופיע לראשונה בכתב העת הו! (כאן אפשר לקנות אותו ישירות מההוצאה):

הַבֵּט בַּכּוֹכָבִים! רְאֵה, רָקִיע יֵשׁ מֵעַל!
רְאֵה אֶת בַּרְנָשֵׁי הָאֵשׁ יוֹשְׁבִים שָׁם בָּאֲוִיר!
וּפַרְוָרִים שֶׁל בֹּהַק, עִגּוּלֵי מִגְדַּל שָׁבִיט,
וְיַהֲלוֹם הָאוֹר הוֹלֵם, בָּאֲפֵלָה טָבַל.
עַל דֶּשֶׁא פָּז קַר וְקוֹדֵר זָהָב  מֻתָּךְ מוּטָל,
הַצַּפְצָפוֹת בְּאוֹר כָּסוּף שֶׁאֶת הַלֵּיל מַבְעִיר
פְּתִיתֵי יוֹנִים צָפוֹת מֵעַל הַכְּפָר בִּיעָף מַבְהִיל,
אָכֵן, הַכֹּל נִרְכַּשׁ תָּמִיד, לַכֹּל כָּאן פְּרָס נִתַּן.

אִם כֵּן –  רַק קְנֵה  – אַךְ מָה? – תְּפִלָּה, צְדָקָה, בְּרָכָה, שְׁבוּעָה,
רְאֵה, רְאֵה: אֲבִיבִיּוּת שֶׁעַל עַנְפֵי מַטָּע!
רְאֵה! נִצַּת נִיסָן, הַמּוֹפִיעָה עַל עֲרָבָה!
הִנֵּה אָסָם סָגוּר הַמְּשַׁכֵּן שָׁם בְּקִרְבּוֹ
אֶת אֲלֻמּוֹת הָאוֹר שֶׁל הֶחָתָן אֲשֶׁר יָבוֹא,
בֵּיתָם שֶׁל יֵשׁוּ וְאִמוֹ שֶׁקְּדֻשָּׁתוֹ רַבָּה.

המשורר מתאר את עוצמתו של ליל כוכבים שנראים בעיניו כמו "fire folks" (בתרגום לעברית: "ברנשי האש") ש"יושבים" באוויר. היופי המכשף של הלילה מחזק בו את הלהט הדתי ואת תחושת ההתעלות השמימית.

אף אחד משיריו של הופקינס לא התפרסם במהלך חייו. כל ימיו השתדל להתכחש להיותו אמן יוצר, גם כאשר המוזה גברה עליו ואילצה אותו לכתוב. ידידיו הפצירו בו שירשה להם לפרסם את השירים, אך הוא התמיד בסירובו התקיף.

רק אחרי מותו החל אחד מהם, רוברט ברידג'ס, לפרסם אותם באנתולוגיות. ב-1918, כמעט שלושים שנה אחרי מותו של המשורר, ראה אור ספר שכלל את כל שיריו. נדרש זמן עד שציבור הקוראים למד לאהוב אותם, אבל מאז שנות ה-30 הם החלו לזכות להערכה, מוניטין והתפעלות רבה.

השיר בתרגומו של שמעון זנדבק
השיר בתרגומו של שמעון זנדבק

ג'ררד מנלי הופקינס, "הגדולה של האל"

הַתֵּבֵל כֹּה גְּדוּשָׁה בַּגְּדֻלָּה שֶׁל הָאֵל,
שֶׁכְּמוֹ זִיק מִבַּרְזֶל-מְרֻקָּע צָץ, מוּאָר,
אֲבָל אֵיךְ, אִם הוֹדוֹ מְפַכֶּה כְּמוֹ יִצְהָר,
לֹא כֻּלָּם מְצַיְּתִים לַמַּטֶּה הַגּוֹאֵל?
דוֹר וְדוֹר רַק רָמַס, וְרָמַס וְרָמַס,
וְהַכֹּל מְרֻבָּב וּמֻכְתָּם מֵעָמָל,
וְהַכֹּל מְרֻפָּשׁ, מְעֻפָּשׁ, מְעֻרְפָּל,
בֶּעָפָר שֶׁנֶּחְשַׂף הָאָדָם כְּבָר לֹא חָשׁ.

אַךְ הַטֶּבַע אֵינוֹ מִתְמַצֶּה לְעוֹלָם,
בְּעָמְקָם שֶׁל דְבָרִים יֵשׁ טְרִיוּת מֵיטִיבָה,
וְלָכֵן כְּשֶׁהָאוֹר נֶעֱלַם בִּשְׁחֹר יָם
עִם כֹּל שַׁחַר הוּא קָם מִמִּזְרָח וְשׁוּב בָּא,
כִּי אָז רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מֵעַל לָעוֹלָם
מִשְׁתּוֹפֵף בִּכְנָפָיו, וְחָזֵהוּ הַחַם.

1877

לעברית: עופרה עופר אורן ©

ראה אור לראשונה בחוברת הו! גיליון 18, אסופה משירת העולם מהומרוס ועד שירה עכשווית שאפשר לרכוש אותה ישירות מההוצאה, כאן

תרגומו של שמעון זנדבק

על המשורר ג'ררד מנלי הופקינס: מדוע סירב לפרסם את שיריו