סיפורו של השיר

תרגום חדש – באנפסט

לוּ הָיָה לָנוּ זְמָן לְמַכְבִּיר לְחַכּוֹת,
צְנִיעוּתֵךְ לֹא הָיְתָה אֵיזֶה פֶּשַׁע, אוֹ אוֹת.
כִּי הָיִינוּ יוֹשְׁבִים וְחוֹשְׁבִים אֵי לְאָן
נְטַיֵּל וְכֵיצַד נַעֲבִיר אֶת הַזְּמָן.
וּבְיַחַד בְּהֹדּוּ, לְחוֹף הַנָּהָר,
נְחַפֵּשׂ אַבְנֵי חֵן, אֶתְלוֹנֵן כְּשֶׁאֶגְהַר
עַל שִׁצְפּוֹ שֶׁל הָהָמְבֶּר, וְאָז פִּי שִׁבְעָה,
אֶתְאַהֵב בָּךְ, עַד בֹּא הַמַּבּוּל וְשׁוּב אַתְּ
תְּסָרְבִי, אִם תִּרְצִי, עֵד בֹּאוֹ שֶׁל הַיּוֹם
שֶׁבּוֹ כָּל הַיְּהוּדִים יִתְנַצְּרוּ בְּלִי לִפְגֹּם
בְּאוֹתָהּ אַהֲבָה שֶׁתִּפְרַח כְּמוֹ צְמָחִים:
עֲצוּמָה מֵאִימְפֶּרְיוֹת, אִטִּית נוֹכְחִית.
שְׁנֵי יוֹבָלוֹת יַחֲלְפוּ וּבָהֶם אֲהַלֵּל
אֶת עֵינַיִךְ וְאָז מִמִּצְחֵךְ אֶתְפָּעֵל.
שְׁתֵּי מֵאוֹת לְשַׁבֵּחַ כָּל שַׁד וּלְכֹל
אֲבָרַיִךְ – שְׁלֹשָׁה אֲלָפִים, מִי יָכוֹל
לְפָאֵר אֶת לִבֵּךְ, הֵן נִדְרָשׁ לוֹ עִדָּן.
אַתְּ, גְּבִרְתִּי, רְאוּיָה לִסְגִידָה, כַּמּוּבָן.
וּפָחוֹת – אִי אֶפְשָׁר, אַךְ אוֹתָהּ מֶרְכָּבָה
מְכֻנֶּפֶת, דּוֹהֶרֶת אֵלֵינוּ, קְרֵבָה.
לְפָנֵינוּ שְׂרוּעָה רַק תְּהוֹם שֶׁל אֵין קָץ,
שָׁם יָפְיֵךְ יֵעָלֵם, לֹא תּוּכְלִי לְחַלֵּץ.
אֶל הַשַּׁיִשׁ, תֵּדְעִי, שׁוּם צְלִיל לֹא יַחֲדֹר,
הֵד שִׁירִי יִתְנַדֵּף, יִתְפּוֹגֵג, לֹא יַחֲזֹר.
תּוֹלָעִים יִטְרְפוּ אֶת תֻּמַּת הַבְּתוּלִים
שֶׁשָּׁמַרְתְּ, כָּל כְּבוֹדֵךְ יִפָּגַע וְגַם לִי
לֹא תִּהְיֶה  עוֹד תְּשׁוּקָה, הִיא כֻּלָּה תִּתְפּוֹרֵר,
וְתִהְיֶה לְאָבָק שֶׁאֵין אִישׁ שֶׁזּוֹכֵר.
כֵּן, הַקֶּבֶר מָקוֹם דֵּי נָאֶה וּפְרָטִי
אֲבָל לֹא תִּתְחַבְּקִי שֵׁם, וְלֹא רַק אִתִּי.

וְאִם כָּךְ, כְּשֶׁיָּפְיֵךְ רַעֲנָן, אֵגֶל טַל,
מְלֻטָּף עַל עֹרֵךְ, וְעִם זֹאת – מְטֻלְטָל,
כִּי נַפְשֵׁךְ מִשְׁתּוֹקֶקֶת וְכָל נַקְבּוּבִית
מְלֹהֶטֶת בְּאֵשׁ, לֹא יָדַעְתְּ… לֹא שִׁוִּית…
בָּא הַזְּמָן שֶׁנַּתְחִיל כִּי עֲדַיִן נוּכַל,
וְנִזְלֹל – צִפּוֹרֵי אַהֲבָה – וְנֹאכַל
אֶת כָּל מָה שֶׁאֶפְשָׁר, עוֹד לִפְנֵי שֶׁהַזְּמַן
יְכַלֶּה וְיִטְרֹף, זֹאת בְּטֶרֶם נֻטְמַן
בֵּין שִׁנָּיו. בְּכֹחוֹ הָאִטִּי הוּא יִקַּח
לְתוֹכוֹ אֶת גּוּפֵנוּ, אָז בּוֹאִי נִשְׁכַּח,
נִתְגַּלְגֵּל בִּמְתִיקוּת לְכַדּוּר מְהֻדָּק
וּבְעֹנֶג, בְּשַׁעַר שֶׁטֶּרֶם נִסְדַּק,
נַעֲבֹר, וְנָכוֹן, שְׁנֵינוּ לֹא נַעֲצֹר
אֶת הַשֶּׁמֶשׁ, אַךְ כֵּן, כֵּן נִגְרֹם לָהּ לִדְהֹר.

תרגום קודם – ביאמבים

לוּ רַק הָיָה לָנוּ דֵּי זְמָן וְעוֹלָמוֹת בְּשֶׁפַע,
הִצְטַנְּעוּתֵךְ, גְּבִרְתִּי, כְּלָל לֹא הָיְתָה נֶחְשֶׁבֶת פֶּשַׁע,
הָיִינוּ אָז יוֹשְׁבִים, הָיִינוּ אָז חוֹשְׁבִים  בְּנַחַת
אֵיךְ יַעֲבֹר עָלֵינוּ יוֹם שֶׁל אַהֲבָה בְּיַחַד.
הָיִית אוֹסֶפֶת רְסִיסִים מִשְּׁלַל אַבְנֵי האֹדֶם,
אֲשֶׁר נָפוֹצוּ בִּגְדוֹתָיו שֶׁל הַנָּהָר הָהוֹדִי.
אֲנִי לְיַד נָהָר אַחֵר אוֹהֵב, אַךְ גַּם רוֹטֵן,
מַמְתִּין תְּרֵיסַר שָׁנִים עַד שֶׁיָּבוֹא מַבּוּל שׁוֹטֵף.
וְאַתְּ הָיִית עוֹד מַמְשִׁיכָה וְלִי אוֹמֶרֶת דַּי,
עַד קֵץ הַזְּמָן כְּשֶׁהַיְהוּדִים יָמִירוּ אֶת דָּתָם.
אַהֲבָתִי הָיְתָה גְּדֵלָה, הָיְתָה גַם מִתְפַּתַּחַת,
כְּמוֹ אִמְפֶּרְיָה הִיא הָיְתָה לְאַט לְאַט צוֹמַחַת.
מֵאָה שָׁנָה הָיִיתִי אֶת עֵינַיִךְ מְשַׁבֵּחַ
וְאָז גַּם אֶל מִצְחֵךְ הַצַּח מַבָּט אָרוֹךְ שׁוֹלֵחַ.
רַק  שַׁד אֶחָד לְהַעֲרִיץ צָרִיךְ מֵאָה שָׁנִים
וְעוֹד שְׁלוֹשִׁים רִבּוֹא שָׁנָה, כִּי יֵשׁ לָךְ גַּם פָּנִים.
עִדָּן שָׁלֵם אַקְּדִישׁ, אוּלי יוֹתֵר, לְכָל אֵבָר,
וְהָעִדָן הָאַחֲרוֹן לְלְבַבֵךְ נִשְׁאַר.
אָכֵן, גְבִרְתִי, אַתְּ זַכָּאִית שֶׁאוֹהַבֵךְ מְאֹד,
שֶׁלֹּא יַחְלֹף אַף רֶגַע בּוֹ אֹהַב אוֹתָךְ פָּחוֹת.
אֲבָל אֲנִי בְּלִי סוֹף שׁוֹמֵעַ שַׁעֲטַת מִרְדָּף,
הַזְּמָן דוֹהֵר וְלֹא עוֹצֵר רִכְבּוֹ הַמְּכוּנָף,
וּמֵעֶבְרוֹ מָה מִשְׂתָּרֵעַ – נֶצַח כֹּה עָצוּם,
שְׁמָמוֹת רַחֲבוֹת יָדַיִם שֶׁבָּהֶן אֵינְסוֹף וּכְלוּם.
הֲרֵי בְּשַׁיִשׁ כֹּל יָפְיֵךְ עוֹד יִטָּמֵן לָעַד,
וְשָׁם גַּם הֵד שִׁירִי יֻשְׁתַּק, וְלֹא יִהְיֶה, יֹאבַד.
התּוֹלָעִים שָׁם יִטְעֲמוּ אֶת כֹּל תֻּמַּת גּוּפֵךְ,
אֶת הַבְּתוּלִים שֶׁכֹּה שָׁמַרְתְּ, הִשְׁאַרְתְּ רַק לְעַצְמֵךְ.
מִכָּל כְּבוֹדֵךְ לֹא יִוָּתֵר אֶלָּא עָנָן אָבָק,
וּתְשׁוּקָתִי הַלְּהוּטָה תִּהְיֶה חִישׁ לְעָפָר.
הַקֶּבֶר כֹּה נָאֶה, פְּרָטִי, וְגַם, אוּלַי, נָעִים,
אַךְ אַל לָךְ לְצַפּוֹת שֶׁתְּקַבְּלִי שָׁם חִבּוּקִים.
אִם כֵּן כָּל עוֹד עוֹרֵךְ טָרִי, צָעִיר כָּל כָּךְ וְרַךְ,
כָּל עוֹד לֶחְיֵךְ רַעֲנַנָּה כְּמוֹ טַל בְּבֹקֶר זַךְ,
כּל עוֹד נַפְשֵׁךְ הַצְּעִירָה כְּמֵהָה וְגַם רוֹצָה,
כָּל עוֹד נַקְבּוּבִיוֹת גּוּפֵךְ מָלְאוּ בְּחוֹם נִצַּת,
מוּטָב לָנוּ לְהִתְעַלֵּס מִיָּד, עַכְשָׁו, בְּלִי הֶרֶף,
לְהִתְנַפֵּל בְּאַהֲבָה כְּמוֹ זוּג עוֹפוֹת שֶׁל טֶרֶף,
נִזְלֹל בְּיַחַד אֶת הַזְּמָן הַזֶּה, הַמְּחַסֵּל,
בִּמְקוֹם שֶׁבֵּין מַלְתָּעוֹתַיו אֲנַחְנוּ נֵאָכֵל.
אָז בֹּאִי נְגַלְגֵּל בְּיַחַד כֹּחַ שֶׁיָּכוֹל
לִיצוֹר כַּדּוּר שֶׁל מְתִיקוּת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּבָר הַכֹּל.
הָעֹנֶג שֶׁנָּחוּשׁ יִגְבַּר עַל כֹּל רִיב וּמָדוֹן,
מִשַּׁעַר הַבַּרְזֶל שֶׁל הַחַיִּים אָנּוּ נַחְדֹר
וְגַם אִם אֶת תְּנוּעַת הַשֶּׁמֶשׁ לֹא נוּכַל לִבְלֹם,
נִגְרֹם לָהּ לְפָחוֹת לָרוּץ וּלְהָאִיר עוֹד יוֹם.

לוּ נִתְּנוּ לִי וְלָךְ דֵּי עוֹלָם וְדֵי עֵת,
נָהֳגֵךְ הֶחָסוּד לֹא הָיָה נֶחֱשָׁב חֵטְא.
הָיִינוּ תּוֹהִים לָנוּ אָנָה לָלֶכֶת
לְבִלּוּי יְמָמַת אַהֲבָה מִתְמַשֶּׁכֶת.
אַתְּ הָיִית עַל הַגַּנְגֶּס מוֹצֵאת אַבְנֵי־חֵן,
וַאֲנִי עַל הַהַמְבֵּר — יוֹשֵׁב מְקוֹנֵן.
הָיִיתִי סוֹגֵד לָךְ בְּלִי סְיָג וּבְלִי גְּבוּל
עוֹד בְּטֶרֶם טָבַע הָעוֹלָם בַּמַּבּוּל,
וְהָיִית מְגוֹנֶנֶת עַל שְׁמֵךְ פֶּן יֻכְתַּם
עַד שֶׁבְּנֵי דַּת מֹשֶׁה יְשַׁנּוּ אֶת דָּתָם.
תְּשׁוּקָתִי הַצִּמְחִית אָז הָיְתָה עוֹד גְּדֵלָה
כִּצְמִיחַת מַמְלָכָה שֶׁאֵינָהּ חֲדֵלָה,
וְהָיִיתִי מַקְדִּישׁ עֲשָׂרוֹת בַּשָּׁנִים
לְפָאֵר אֶת עֵינַיִךְ, לִסְגֹּד לַפָּנִים,
וּמֵאוֹת לְשַׁבֵּחַ כָּל שָׁד בִּמְפֹרָשׁ,
וְלַשְּׁאָר — לְיַחֵד אֲלָפִים כַּנִּדְרָשׁ.
עוֹד עִדָּן לְהַלֵּל כָּל אֵבֶר שֶׁבַּגֵּו,
וְעִדָּן אַחֲרוֹן לְתָאֵר אֶת הַלֵּב.
כִּי הִנָּךְ רְאוּיָה לִסְגִידָה שֶׁכָּזֹאת,
וְלִבִּי לֹא הָיָה מִסְתַּפֵּק בְּפָחוֹת.

אַךְ מֵעֵבֶר כְּתֵפִי אַאֲזִין בִּבְעָתָה
לְמֶרְכֶּבֶת הַזְּמַן הַקְּרֵבָה בִּשְׁעָטָה;
וְהִנֵּה שָׁם מִמּוּל לְפָנֵינוּ פָּעוּר
יְשִׁימוֹן שֶׁאֵין סוֹף לוֹ וְאֵין לוֹ שִׁעוּר.
כִּי בִּרְבוֹת הַיָּמִים יִפְעָתֵךְ תִּשָּׁכַח,
וּבְקִבְרֵךְ הַקָּמוּר תֵּחָלֵשׁ וְתִדְעַךְ
שִׁירָתִי. בִּמְקוֹמִי, רַק תּוֹלְעֵי הַקְּבָרִים
יִסְעֲדוּ אֶת לִבָּן בַּבְּתוּלִים הַשְּׁמוּרִים,
וּכְבוֹדֵךְ הֶחָבִיב יַהֲפֹךְ לְאָבָק
וּלְאֵפֶר כָּבוּי — חֹם חִשְׁקִי הַמְּאֻפָּק;
הַקֶּבֶר מַקְנֶה פְּרָטִיּוּת וְשַׁלְוָה
אֲבָל אֵין מְקַבְּלִים בּוֹ חִבּוּק אַהֲבָה.
וְעַל כֵּן, כְּשֶׁבְּשָׂרֵךְ רַעֲנָן כִּפְרִיחָה

וְעוֹטֵף אֶת גּוּפֵךְ כִּטְלָלִים עִם זְרִיחָה,
וְכָל עוֹד נִשְׁמָתֵךְ חֲפֵצָה וְנֶחְשֶׂפֶת
מִכָּל נִים בְּגוּפֵךְ כְּשַׁלְהֶבֶת רוֹשֶׁפֶת,
נִתְהוֹלֵל וְנַחְגֹּג אֶת הַפְּנַאי, עַד יִתַּם,
כָּעוֹפוֹת הַטּוֹרְפִים בְּסַעֲרַת תְּשׁוּקָתָם.
כִּי מוּטָב לֵהָנוֹת מֵהַזְּמַן מֵעַכְשָׁו
מִלִּסְפֹּג מִדֵּי יוֹם אֶת הַלְמוּת פַּטִּישָׁיו.
נְגַלְגֵּל־נָא יַחְדָּיו אֶת הָאוֹן הָאָצוּר
וְאֶת לַהַט הַגּוּף הַמָּתוֹק לְכַדּוּר,
נִתְעַנֵּג בְּטֵרוּף, צְעִירִים וּפְרָאִים,
וְנִשְׁבֹּר אֶת בַּרְזֶל שַׁעֲרֵי הַחַיִּים.
עַל הַשֶּׁמֶשׁ אָמְנָם לֹא נוּכַל לְצַוּוֹת
לַעֲצֹר. אַךְ נוּכַל לְהָאִיץ בָּהּ לִשְׁעֹט.

תרגומה של שירב התפרסם במוסף תרבות וספרות של עיתון הארץ, עם דבריו המקדימים של רונן סוניס, עורך המדור קו המשווה

לאהובתו החומקנית / אנדרו מארוול

לוּ אַךְ הָיוּ לָנוּ מֶרְחָב אֵין קֵץ וּפְנָאי
יָכֹלְתְּ, גְּבִרְתִּי, לַחֲמֹק מִמֶּנִּי עַד בְּלִי דַּי.
יוֹשְׁבִים הָיִינוּ וּמְחַשְּׁבִים כֵּיצַד
נַנְעִים יוֹם אֲהָבִים אָרֹךְ. הָיִית לְצַד
הַגַּנְגֶּס מְלַקֶּטֶת פִּטְדוֹת
וּשְׁלַל אַבְנֵי סַפִּיר, וַאֲנֹכִי לִגְדוֹת
הַהַמְבֶּר קִינָתִי שׁוֹפֵךְ. הָיִיתִי אוֹהֲבֵךְ
עוֹד מִקַּדְמַת דְּנָא, וְאַתְּ לְאֵל יָדֵךְ
הָיָה, לוּ אַךְ רָצִית, לָנוּס מִמֶּנִּי עַד
אֲשֶׁר יֵצְאוּ כָּל יְהוּדֵי תֵּבֵל לִשְׁמָד.
אַהֲבָתִי נְטוּלַת הַיְצָרִים הָיְתָה תּוֹפַחַת
כְּמַמְלָכָה רַבַּת הֵקֶף, אַט וּבְנַחַת,
יוֹבֵל הָיָה נִדְרָשׁ לִדְרֹש בְּשֶׁבַח
יוֹנֵי עֵינַיִךְ וְחַגְוֵי הַמֵּצַח
כֶּפֶל כִּפְלַיִם – לְכָל עֹפֶר אַיָּלִים,
וּלְכָל הַשְׁאָר – שְׁנוֹת עַד, לְאֵין גְּבוּלִין.
עִדָּן עַד כָּל אֵבָר יָסִיר סוּתוֹ
וְעִדָּנִים עֲדֵי לִבֵּךְ אֶת כָּל כְּסוּתוֹ.
כִּי לָךְ יָאָה, גְּבִרְתִּי, הַתִּפְאָרָה
וּבְדִידֵךְ לֹא אֶהְיֶה מוּכָן לְשׁוּם פְּשָׁרָה.
אַךְ בְּעָרְפִּי תָּמִיד נוֹשְׁפִים
רִכְבֵּי הַזְּמַן הַמְכֻנָּפִים
וּמוּל עֵינֵינוּ הַנְּשׂוּאוֹת
עַרְבוֹת הַנֶּצַח, מַשּׁוּאוֹת
עוֹלָם, יָפְיֵךְ לָעַד לֹא יִשָּׂרֵד
וּבְגַל קִבְרֵךְ לֹא יְהַדְהֵד
שִׁירִי. רִמָּה תְּהֵא קוֹסֶסֶת
אֶת תֻּמָּתֵךְ הַמְיֻחֶסֶת
כְּבוֹדֵךְ שֶׁכֹּה נָצַרְתְּ יְהֵא לְאֵפֶר
וּתְשׁוּקָתִי לְרֶמֶץ, כִּי בַּקֶּבֶר
יֵשׁ פְּרָטִיּוּת, אוּלַי, וְגַם תְּנָאִים טוֹבִים,
אַךְ אִישׁ עוֹד לֹא רָוָה בּוֹ אֲהָבִים.
עַל כֵּן, בְּעוֹד בְּרַק צִבְעֵי הַנֹּעַר
לָן עַל פָּנַיִךְ כִּטְלָלִים לְטֹהַר,
וּבְעוֹד נַפְשֵׁךְ גּוֹאָה וּמִשְׁתּוֹקֶקֶת,
וְאֵשׁ פּוֹרֶצֶת בָּהּ מִכָּל נָקִיק וָנֶקֶב,
נִשְׁתַּעְשֵׁעַ כָּל עוֹד בָּנוּ נֶפֶשׁ חֲפֵצָה,
כְּזוּג נִצִּים טְרוּפֵי אַהֲבָה, סְמוּרֵי נוֹצָה,
מוּטָב נִטְרֹף אֶת כָּל זְמַנֵּנוּ בַּחֲטָף
מִשֶׁנִּכְלֶה אַט אַט, שָׁעָה שָׁעָה, בֵּין לִסְתוֹתָיו.
הָבָה נִצְנֹף אֶת כָּל כֹּחֵנוּ וְאֶת כָּל
מִתְקֵנוּ לְכַדּוּר אֶחָד עָגֹל
וּנְבַקֵּעַ בּוֹ בְּעֹנֶג אוֹן אַלִּים
את שַׁעַר הַחַיִּים, בְּרִיחָיו הַמְחֻשָּׁלִים.
כִּי גַּם אִם "דֹּמִּי!" לֹא נִקְרָא לַשֶּׁמֶשׁ הָעוֹלָה
חִישָׁה פַּעֲמֵי רִכְבָּהּ לִדְהָרָה גְּדוֹלָה.

תרגום: זיוה שמיר

קישור לטור בהארץ

היום שלחתי למנויי 'פיוט' הרהור על סונטה של שייקספיר שהחזירה אותי לילדותי, בתרגומה של עופרה עופר אורן, מתוך המהדורה החדשה והנהדרת של הסונטות של שייקספיר, שהוציאה לאור לאחרונה. את ההרהור והשיר וצילומים מחיינו בכפר הבולגרי אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף בחינם לרשימת המנויים. אנא שתפו:

https://www.psychom.com/Poetry_1352_he.html

———————————————————

יותר מכל צורה ספרותית אני אוהב את צורת הסוֹנֶטָה (וגם הוִּילָנֶל). אני מאמין שככל שצורה ספרותית (או אמנותית, כמו צורת הסוֹנָטָה במוסיקה) מעמידה גבולות קשיחים יותר החופש האמנותי של היוצר גדול יותר. הסיבה לכך פשוטה: גבולות מוגדרים מחייבים את היוצר להתמחות ולרכוש וירטואוזיות בתחום יצירתו, ובו-בזמן גם מאפשרים לו לפרוץ את המסגרת המוכרת, להוסיף לה מימד חדש ולהעשיר אותה. זו הדרך שבה נוצרה התרבות האנושית.

צורת הסונֶטה (סוֹנֶט באיטלקית) נוצרה באיטליה (סיציליה) באמצע המאה השלוש-עשרה, ובין המשוררים הידועים ששכללו צורה זו היו גם דנטה אליגיירי ופטררקה. המשורר עמנואל הרומי (1268-1330) היה הראשון שכתב סוֹנֶטוֹת בעברית.

הסונֶטה מורכבת מארבע-עשרה שורות, במשקל מחומש, בדרך-כלל בארבעה בתים: שני בתים בני ארבע שורות מחורזות ושני בתים בני שלוש שורות. החריזה בסונטה קבועה. בסונטה הקלאסית מקובל היה לחרוז א-ב-ב-א, א-ב-ב-א, ג-ד-ג, ד-ג-ד. הסונֶטה של שייקספיר מורכבת משלושה בתים בני ארבע שורות ובית אחד בן שתי שורות. שייקספיר בחר לוותר על ההפרדה הגרפית בין הבתים, ובחר במבנה חריזה של א-ב-א-ב, ג-ד-ג-ד, ה-ו-ה-ו, ז-ז.

התרגול של צורת הסונטה, בעיני, דומה למיומנות הרישום של צייר. שירה חופשית, כמו זו שהטיף לה נתן זך, שירה פרוזאית ללא חרוז ומשקל, יכולה להיות נפלאה כשהיא נכתבת על-ידי משורר שיודע לכתוב סונטה, כשם שפיקאסו יכול היה להמציא צורות חדשות לאחר שידע לרשום כמו וירטואוז. משוררים רבים, ידועים ולא-ידועים, חיברו סונטות, ובהם גם אליזבת בארט-בראונינג, המשורר האנגלי כריס ברדשו, והמשוררים העבריים מיכה יוסף לבנזון, יעקב פיכמן, לאה גולדברג ועוד רבים אחרים.

לא הכרתי את ספריה של עופרה עופר אורן, עד ששמעתי על ספרה 'מה קרה להגר באילת' (אותו עדיין לא סיימתי לקרוא), רומן שכתוב כסדרה של 336 סונטות. כבר לפני שנים תכננתי לכתוב רומן המבוסס על מעגל סונטות, ושמחתי לגלות נפש תאומה (שמחתי פחות לגלות שגם היא עברה התעללות בילדותה). באתר שלה גיליתי שהיא מפליאה לתרגם סונטות, ושמחתי שוב לשמוע שלאחרונה היא הוציאה לאור מהדורה חדשה, דו-לשונית, של 154 הסונטות של שייקספיר: ויליאם שייקספיר – מֵהַיָּפִים מִכֹּל נִתְבַּע הֶמְשֵׁךְ, מחזור הסונטות המלא. תרגמה: עופרה עופר אורן, 2023.

שייקספיר (1564-1616) פרסם את הסוֹנֶטוֹת שלו בשנת 1698. הסונטות של שייקספיר עוסקות באהבה, בשבריריותו של היופי, בלידה ובמוות. רוב הסונטות מבטאות אהבה אידילית לנער צעיר, וחלקן לפילגשו האהובה של שייקספיר.

כותרת הספר היא הפתיחה לסונטה הראשונה של שייקספיר:

מֵהַיָּפִים מִכֹּל נִתְבַּע הֶמְשֵךְ:
שֶׁשּׁוֹשַנַת יָּפְיָּם תִּחְיֶה לָּעַד.
כְּשֶׁהַבָּשֵׁל יָּשּׁוּחַ וְיֵלְֵךּ,
יַזְכִּיר יוֹרְשוֹ הָרַךְ מָּה שֶׁאָבַד.
אֲבָל אַתָּה – מָסוּר כֻּלְךָ לְאֵשׁ
עֵינֶיךָ, בִּבְשָׂרְךָ הִיא מְלֻבָּה.
אַתָּה מַדְבִּיר כָּל שֶׁפַע וְחוֹרֵשׁ
רָעָה: לְעַצְמְךָ אוֹיֵב מֻשְבָּע.
אַתָּה הֲלוֹא עֲדִי שֶׁל הַתֵּבֵל,
הַמְאוֹתֵת בְּך כִּי יֵש אָבִיב,
אַךְ בַּנִצָּן שֶׁלְךָ אַתָּה קוֹבֵר
וּמְבַזְבֵּז עָתִיד, אִם לֹא תָּנִיב.
וְחוּס עַל הָעוֹלָם, פֶּן תִָתָּפֵס
כְזַלְלָן שֶאוֹצְרוֹתָּיו הוֹרֵס.

רבים תרגמו את הסונטות של שייקספיר לעברית, ובהם אפרים ברוידא, שמעון זנדבנק, זיוה שמיר, ש. שלום ואחרים. לא קל לקרוא את התרגומים הישנים. תרגומה של עופרה עופר אורן קריא ונהיר, מוסיקלי ומחורז כהלכה, כשהוא שומר על המשקל המדויק של הסונטה.

בחרתי כאן בסונטה יוצאת-דופן החורגת מתוכנן של שאר הסונטות. נהוג לראות בסונטה הזו חלק ממחזור הסונטות שהקדיש שייקספיר לפילגשו, המכונה 'הגבירה האפלה', ולראות בסיפור על האם הנוטשת את בנה ביטוי לקשרי האהבה והתלות שבין האוהבים: "אַתְּ כְּמוֹ עֲקֶרֶת בַּיִת כְּשֶׁאֶחָד מִכָּל תַּרְנְגוֹלֶיהָ מִתְרָחֵק".

גם אם נקבל את ההשערה שהשיר מתאר את הקשר בין המשורר לאהובתו, תיאור האם הנוטשת כה חי וכואב, עד שניתן להניח שהוא מבוסס על ניסיון-ילדות של שייקספיר עצמו. זהו שיר-סיפור שחורג ממסגרת סונטות-האהבה של שייקספיר, והוא מבטא מסר אוניברסלי הרלוונטי גם היום ומוחה נגד ההזנחה ההורית.

במלים "עֲקֶרֶת בַּיִת כְּשֶׁאֶחָד מִכָּל תַּרְנְגוֹלֶיהָ מִתְרָחֵק" שייקספיר לא התכוון לאשה נשואה מרמת-גן, לאחר לידה. התיאור של שייקספיר מתאים יותר לכפר הבולגרי שבו אני חי. אצלנו "עֲקֶרֶת בַּיִת" איננה מי שבחרה לוותר על קריירה עצמאית כדי לגדל את ילדיה בשעה שבעלה מפרנס אותה, אלא אשה עובדת שיוצאת בבוקר להפוך את האדמה בחצר, להשקות את העגבניות ואת המלפפונים ואת הבצל והשעועית והחסה, לנכש ולעשב, להוציא את העזים למרעה ולהאכיל את התרנגולות, לנקות את הבית, לנער את השטיחים ולהכין את ארוחת-הצהרים. "עֲקֶרֶת בַּיִת" של שייקספיר היא אשה עובדת מבוקר עד ליל.

"עֲקֶרֶת בַּיִת" בימיו של שייקספיר, במאה השש-עשרה, עבדה מבוקר ועד ערב בבית ובחצר, בשעה שגם גידלה את ילדיה, בעולם שלא היתה בו מערכת חינוך חינם. כששייקספיר כתב "כְּשֶׁאֶחָד מִכָּל תַּרְנְגוֹלֶיהָ מִתְרָחֵק, אֶת הַתִּינוֹק הִיא שָׁמָה וּמִיָּד דּוֹלֶקֶת, לֹא תִּתֵּן לְהִתְחַמֵּק", הוא תיאר את המציאות כפי שהיתה. התינוק, שמן הסתם עוד ינק, היה כרוך כמובן אחר אמו, אך היא לא התקשתה להניח אותו ולרדוף אחרי התרנגולת שברחה (שייקספיר מן הסתם התכוון לתרנגולת ולא לתרנגול, כשכתב "One of her feathered creatures"). אכן, התרנגולת היתה חשובה יותר לכלכלת המשפחה מאשר התינוק. רק בגיל מאוחר יותר נשלחו גם הילדים לעבוד ולסייע בפרנסה ובתחזוקת הבית.

שייקספיר לא מבקר את אמו שהזניחה אותו לרגע וגם לא כועס עליה. היחס לילדים בסוף ימי-הביניים שונה באופן מהותי מן האופן שבו אנו מתייחסים היום לילדים. כמחצית מן הילדים מתו לפני שהגיעו לגיל חמש, והיחס לתינוקות לווה בכהות רגשית. ילדים קטנים היו מעמסה על המשפחה, ולא זכו ליחס מיוחד רק משום שהיו 'קטנים'. המושג 'זכויות ילדים' לא עלה על הדעת. תיאור האם הדולקת אחר התרנגולת הבורחת כשהיא מתעלמת מן התינוק הבוכה הוא תיאור המציאות שבה חי שייקספיר, שיש בה באופן טבעי אטימות רגשית לילדים, ואין בתיאור הזה דבר יוצא-דופן.

מה שמיוחד בשיר הזה, הוא תשומת-הלב של שייקספיר לרגשותיו של התינוק, גם אם זו תשומת-לב אגבית, ששייקפיר עצמו לא היה מודע לחשיבותה, משום שעשה בה שימוש רק כדימוי הממחיש את רגשותיו בשעה שהמאהבת שלו לא הקדישה לו את תשומת-הלב שלה ציפה. הסונטה של שייקספיר דומה לציור של בית מן המאה השש-עשרה, כשמבעד לחלון קטן בפינת הציור אפשר להבחין בגבר המלקה אשה, באופן שמאפשר לנו ללמוד משהו על היחס לנשים באותם ימים.

שייקספיר לא מתייחס כלל לאופן בו גידלו ילדים בתקופתו, אבל הסונטה שלו מספרת סיפור המתאר באופן חי ומדויק סצינת-ילדות שמתוכה אנחנו יכולים ללמוד לא רק על רגשותיו של תינוק שנזנח אלא גם על המציאות הרגשית המשותפת גם לנו ואשר מאפשרת לנו לקרוא את הטקסטים של שייקספיר בעיניים עכשוויות. אולי זה מה שהפך אותו למחזאי ולמשורר הידוע בכל הזמנים.

שייקספיר מתאר, כמו במחזה, את האם הרודפת אחר התרנגולת: "כְּשֶׁהַתִּינוֹק, עָזוּב, בּוֹכֶה, רוֹדֵף אַחַר אִמּוֹ, הִיא מַמְשִׁיכָה לִרְאוֹת רַק מִי שֶׁרָץ מוּלָהּ כְּמִתְעוֹפֵף, וְהַתִּינוֹק, נָטוּשׁ, מַמְשִׁיךְ לִפְעוֹת". התיאור הזה, הנקי משיפוט, מסיט את ההתבוננות שלנו, הקוראים, מן המראה השגרתי הזה ומכוון אותו להתבונן במה שחשוב באמת, ברגשות, וליבנו נשבר כשאנחנו קוראים על "הַתִּינוֹק, הֶעָזוּב, הַבּוֹכֶה", בתחילת המשפט, ועוד יותר בסוף המשפט: "וְהַתִּינוֹק, נָטוּשׁ, מַמְשִׁיךְ לִפְעוֹת". גדולתו של שייקספיר נובעת מן היכולת שלו לגייס את האמפתיה של הקורא. באופן אינטואיטיבי הוא ידע את מה שגילו מחקרים ארבע-מאות שנים מאוחר יותר. הוא ידע שאין מה שמעורר את רגשותינו יותר מצילום של ילד בוכה (או צילום של חתול).

רק לקראת סופה של הסונטה, בבית השלישי, מזהה שייקספיר את עצמו בדמותו של התינוק: "אַתְּ רָצָה כָּךְ, רוֹדֶפֶת מִי שֶׁנָּס, וְתִינוֹקֵךְ – אֲנִי – נִשְׁאָר מֻפְקָר". גם כאן שייקספיר נמנע משיפוט ואינו מבקר את אמו. הוא מתאר את רגשותיו של תינוק, ובכך מקדים את התודעה הרגשית המאוחרת, האופיינית כל-כך למאה-העשרים, בה הפכו הילדים למרכז חיי המשפחה.

לקראת סיום הסונטה מתאר שייקספיר את הצורך האנושי הבסיסי ביותר, את הצורך באהבה, שבלעדיו מתערערים חייו של כל ילד: "אִם תִּלְכְּדִי, אוּכַל עוֹד, מְפֻיָּס, לִזְכּוֹת שׁוּב בְּחִבּוּק הוֹרִי יָקָר". לא הנטישה עומדת במרכזה של הסונטה הזו, ושייקספיר ממהר להסיט את תשומת-הלב לצורך האנושי ב'מקום בטוח', באהבה, שיש לה ביטוי מוחשי " בְּחִבּוּק הוֹרִי", או, כפי שמופיע במקור באנגלית: "נַשְׁקִי אוֹתִי, תִּהְיִי נֶחְמָדָה". זה שובר את ליבי.

השיר מסתיים בתחכום וירטואוזי, המגלה את החשיבות העצומה של המחוות הקטנות בגידול ילדים: "וְאַתְּ תּוּכְלִי שׁוּב לְקַבֵּל אֶת וִויל, הַסְכִּיתִי וּבִכְיִי אוֹתָךְ יוֹבִיל". זהו סיומו של משפט תנאי: "אם תחזרי ותחבקי אותי, שוב אהיה שלך". מאחורי המלים מסתתר איום נורא: "אם לא תחבקי אותי, לא אהיה שלך, וכל ילדותי תתערער". המסר הזה נבלע בתחכום הלשוני באנגלית, בהקבלה בין המלה will לבין שמו של המשורר Will (קיצור של וויליאם).

השורה האחרונה בסונטה מסתיימת בבכי: "הַסְכִּיתִי וּבִכְיִי אוֹתָךְ יוֹבִיל". תמונת הילד הבוכה נותרת בדמיונו של הקורא גם זמן רב לאחר שסיים לקרוא את השיר. יש כאן אמת חשובה. שייקספיר מבקש מאיתנו, כמו מהקוראים בני זמנו, להבין שבכיו של התינוק אינו רק הטרדה, כפי שכל הורה לתינוק חש, אלא ביטוי לרגשותיו של התינוק, המבקש אהבה, החשובה יותר ממזון ולבוש.

כל קורא מפענח את השירים שהוא קורא בדרכו, באופן סובייקטיבי המתאים לתפישת עולמו ולהיסטוריה האישית שלו. הסונטה הזו נגעה לליבי משום שהחוויה הפעוטה הזו שמתאר שייקספיר מסכמת בבהירות ובתמצות את כל חוויית ילדותי עם אמי האלימה, שנטשה אותי רגשית וראתה בי הפרעה ברצף חייה. את המחיר על כך אני משלם עד היום.

—————————————————–

את ההרהור על הסונטה של שייקספיר ואת 841 ההרהורים והשירים האחרים אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף בחינם לרשימת המנויים:

https://www.psychom.com/Poetry_1352_he.html

 

את הספר המתורגם של הסונטות של שייקספיר אפשר לקנות באתר e-vrit (תמורת 15 ש"ח בלבד…), כאן בקישור 

התפרסם ב"הארץ", 18.11.2022

אוֹתָן שָָעוֹת שֶׁשִּׂרְטְטוּ אֶת מָה
שֶׁחֵן דְּמוּתוֹ עָלָה עַל כָּל דִּמְיוֹן,
עוֹד יִנְהֲגוּ בַּעֲרִיצוּת שְׁלֵמָה
וְאֶת יָפְיוֹ יוֹרִידוּ לְטִמְיוֹן.
הַזְּמָן דּוֹהֵר, הוֹדֵף וּמַעֲלִים
כָּל קַיִץ אֶל הַחֹרֶף הָאָיוֹם.
הַכְּפוֹר מֵנִיס עָסִיס מִן הֶעָלִים,
וְעֵירֻמָּם בַּשֶּׁלֶג נָח יוֹם-יוֹם.
לְשַד הַקַּיִץ שֶׁזֻּקַּק, לָכוּד
בְּתוֹךְ בַּקְבּוּק זְכוּכִית – וְכָךְ נִשְׁמַר.
לוּלֵא נִכְלָא, הָיָה עַתָּה אֲבוּד,
וּכְלוּם מִמֶּנּוּ לֹא הָיָה נִזְכָּר.
   אַךְ פֶּרַח שֶׁקָּמַל בַּחֹרֶף – אִם
   זֻקַּק בַּזְּמַן, יִחְיֶה עוֹד וְיַנְעִים.

בגיליון הו! 22 הופיעה מסה קצרה  ובה השוואה בין תרגומים של סונטה 20 מאת שייקספיר. 

כרך 22 החדש של "הו!" ממשיך את מסורת אסופות תרגומי השירה ומהווה אנתולוגיה נרחבת של שירה מתורגמת מאת מיטב המשוררות/ים והמתרגמות/ים. הוא מדלג מהמזרח הקדום, דרך יוון ורומא, אל התקופה האליזבתנית, אל המאה הי"ט, אל המודרניזם, ומשם – אל האלף השלישי. יש כאן תרגומים חדשים ליצירותיהם של משוררים מרכזיים לתרבויותיהם, כגון שייקספיר, היינה ופושקין, וגם של משוררים מודרניסטים גדולים כגון אליזבת בישופ, אלן גינזברג, ניקולאי גומיליוב, אוסיפ מנדלשטם, אלזה לסקר-שילר, אינגבורג בכמן, צ'סלב מילוש וויליאם באטלר ייטס.
לצד משוררים מהוללים אלה יפגוש הקורא משוררים רבים מארצות ותקופות שונות, וביניהן משוררים בני זמננו. הפתעת הגיליון היא דווקא אמירה הס, משוררת עברית, כלת פרס עמיחי, שמשתתפת בגיליון המוקדש לתרגום בשירים המתורגמים משפת אמה, ערבית עיראקית.

אפשר לקנות את הכרך כאן, בקישור

ספר דפדוף, מהדורה אנגלית-עברית

יש ללחוץ על התמונה ולחכות כמה שניות

ערכה: אנה הרמן

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 40 Sonnets from the Portuguese

בְּיוֹם הֻלֶּדֶת ‒ רַק עֱנוּת אַחַת,
כִּי בֶּעָתִיד צְפוּיוֹת לִהְיוֹת פָּחוֹת.
"מַכְאִיב" ‒ הוּא שֵׁם הַתֹּאַר, אַךְ דּוּמָה
הִיא עֹשֶׁר מַעֲתִיר שֶׁל אֲבַדּוֹן.

לעברית: עופרה עופר אורן

סונטה 29 בתרגומו של משה זינגר

תרגומו של משה זינגר

הסונטה בתרגומי:

הוֹ, יוֹפִי בַּזְבְּזָן, אֵיךְ כָּךְ תַּשְׁחִית
עַל עַצְמְךָ בִּלְבָד מָה שֶׁיָּפֶה?
הַטֶּבַע רַק מַלְוֶה – לֹא לְתָמִיד,
אַךְ בְּשִׁפְעָה – לְמִי שֶׁלֹּא קוֹפֵץ
יָדוֹ, אָז אֵיךְ, כִּילַי, כָּךְ תְּחַבֵּל
בְּכָל הַטּוּב אֲשֶׁר נִתַּן לְךָ?
נוֹשֶׁה כּוֹשֵׁל, מֵעֵז עוֹד לְקַבֵּל
אוֹצָר שַׁלֵּם שֶׁהוּא לֹא רַק שֶׁלְּךָ?
אַתָּה סוֹחֵר עִם עַצְמְךָ בִּלְבָד,
וּמְרַמֶּה את עַצְמְךָ, וְאָז,
כְּשֶׁתִּקָּרֵא לְהִסְתַּלֵּק, תִּלְמַד
שֶׁחֶשְׁבּוֹנְךָ שֶׁלֹּא סֻלַּק – בֻּזְבַּז?
     בְּלִי שׁוּם שִׁמּוּשׁ – הַיֹּפִי יִקָּבֵר,
     בִּמְקוֹם שֶׁיְּנֻצַּל וְיִשָּׁאֵר.

הסונטה בתרגומה של זיוה שמיר:

הסונטה בתרגומו של אריה סתיו:

הסונטה בתרגומם של אבי הסנר וגיל הראבן:

הסונטה בתרגום ש' שלום:

הסונטה בתרגום אפרים ברוידא:

הסונטה בתרגום שמעון זנדבק:

William Shakespeare Sonnet I 

על סיפורה של הסונטה אפשר לקרוא כאן

הסונטות הראשונות במחזור השירים שכתב ויליאם שייקספיר נקראות "סונטות ההולדה". שייקספיר פונה בהן אל גבר צעיר ונאה מאוד, ומפציר בו שלא יבזבז את יופיו, ויוליד בן, ובכך ישמר את דמותו. 

יש הסבורים כי שייקספיר כתב את הסונטות לאהוב קרוב ואינטימי, שהיה ביניהם קשר הומו ארוטי. 

לאחרונה ראה אור ספר שמפריך לכאורה את התפיסה, ומוצא הסבר אחר לסונטות הללו. סטיבן גרינבלט בספרו להיות או לא להיות שייקספיר שוטח את הטענה הבאה: שייקספיר התחיל לכתוב את הסונטות שלו (תוך הקפדה יתרה על עמעום של כל פרט ביוגרפי על עצמו, כפי שנהג לעשות כל חייו), מכיוון ששילמו לו, למעשה – שכרו את שירותיו כמשורר. 

זה קרה בתקופה שבה היה שייקספיר מובטל מאונס, בקיץ של שנת 1592, בשל מגפת הדבר שהכתה שוב בלונדון. הרשויות לא הבינו עדיין מה גורם למגיפה (היו אלה העכברושים ששרצו בלונדון בהמוניהם ונשאו עליהם את הפרעושים, מחוללי המחלה. דווקא ההריגה המסיבית של החתולים והכלבים התועים ששוטטו בחוצות העיר, כאמצעי שגוי לגבור על המגיפה, חיזקה את אוכלוסיית העכברושים והגבירה את הסיכון). לא ידעו, אבל הסיקו שהתקהלויות מסכנות את הציבור, לכן כשמספר המתים עלה על שלושים ביום, סגרו את התיאטראות  (אבל לא את בתי התפילה! נשמע מוכר?). 

בעלי התיאטראות ועובדיהם שיוועו לשווא לסיוע כספי מהממשלה, ומצבם הכספי של רוב השחקנים, שייקספיר ביניהם, התערער מאוד. 

ממש באותם ימים סירב הרוזן מסאות'המפטון בכל תוקף לשאת אישה ולהמשיך את השושלת, כפי שתבעו ממנו הוריו. רק אם ייוולד לו בן יוכל להוריש לו את התואר ואת הרכוש הרב שצברה המשפחה. ואז, טוען פיטר גרינבלט, קיבל שייקספיר מהוריו העשירים-להפליא של הרוזן מסאות'המפטון הצעה לכתוב שירים בתשלום, כדי שאלה ישכנעו את בנם הסורר לשאת אישה ולהוליד יורש, כנדרש. הצעיר היה ידוע כחובב שירה, והם סברו שכישרונו של שייקספיר יצליח לפעול עליו. 

שייקספיר התגייס למשימה. איך יוכל לשכנע סרבן-נישואים יפה תואר ומפונק להיעתר לתחינות של הוריו? 

המשורר הסביר לו בשיריו כי את יופיו הרב ראוי להנציח באמצעות הילד שייוולד לו וידמה לו, ובכך לגבור על עריצותו של הזמן ועל קצם הצפוי של החיים. שייקספיר לא החמיץ את ההזדמנות לקבוע גם כי בשיריו אל האיש הצעיר ינציח בעצם את עצמו. כך למשל בסונטה מספר 18, אחת המפורסמות שבהן, הוא מסביר לנמען של דבריו כי כל עוד יש אנשים בעולם "הֵם עוֹד יִתְּנוּ חַיִּים לָזֹאת וְְגַם לְךָ", כלומר – לשיר שלי, ולך, באמצעותו. 

הנה סונטה 4 בסדרת 154 הסונטות שכתב שייקספיר, כאן בתרגומי:

הוֹ, יוֹפִי בַּזְבְּזָן, אֵיךְ כָּךְ תַּשְׁחִית
עַל עַצְמְךָ בִּלְבָד מָה שֶׁיָּפֶה?
הַטֶּבַע רַק מַלְוֶה – לֹא לְתָמִיד,
אַךְ בְּשִׁפְעָה – לְמִי שֶׁלֹּא קוֹפֵץ
יָדוֹ, אָז אֵיךְ, כִּילַי, כָּךְ תְּחַבֵּל
בְּכָל הַטּוּב אֲשֶׁר נִתַּן לְךָ?
נוֹשֶׁה כּוֹשֵׁל, מֵעֵז עוֹד לְקַבֵּל
אוֹצָר שַׁלֵּם שֶׁהוּא לֹא רַק שֶׁלְּךָ?
אַתָּה סוֹחֵר עִם עַצְמְךָ בִּלְבָד,
וּמְרַמֶּה את עַצְמְךָ, וְאָז,
כְּשֶׁתִּקָּרֵא לְהִסְתַּלֵּק, תִּלְמַד
שֶׁחֶשְׁבּוֹנְךָ שֶׁלֹּא סֻלַּק – בֻּזְבַּז?
     בְּלִי שׁוּם שִׁמּוּשׁ – הַיֹּפִי יִקָּבֵר,
     בִּמְקוֹם שֶׁיְּנֻצַּל וְיִשָּׁאֵר.

(כל הסונטות כתובות במבנה זהה ומאתגר מאוד לתרגום: חריזה משורגת בכל אחד מהבתים, ומשקל שירי קבוע: פנטמטר יאמבי).  

בשיר מסביר המשורר לצעיר שוב, כמו בשלוש הסונטות הקודמות במחזור השירים וכמו בבאות אחריהן, כי חבל לבזבז את יופיו המופלג. התביעה ממנו להוליד ילד מוצדקת, שמא יופיו הרב יתבזבז וירד לטמיון במותו. הוא גוער בצעיר שאליו הוא ממען את השיר, נוזף בו על נכונותו להשחית את מה שקיבל מהטבע "בהלוואה" ומפציר בו לנהוג באחריות: לשמר את מעלותיו בכך שיוליד בן שיירש ממנו את סגולותיו. 

האם הצליח שייקספיר במשימתו? הרוזן הפתיע יום אחד את בני משפחתו, ובאותה הזדמנות הכעיס מאוד את המלכה אליזבת', שכן נשא בחשאי אישה שלא היה אמור לחבור דווקא אליה: את אחת מבנות הלוויה של המלכה, שאפילו הרתה כבר ללדת את בנו. נישואיהם עלו יפה והיו מאושרים. 

שייקספיר לעומתו, היה נשוי כבר מזמן לאן הת'ווי. הוא התחתן כשהיה רק בן 18 (גם היא כבר הייתה בהיריון!), אבל נראה שנישואיהם לא היו מאושרים. אן נשארה בסטרטפורד עם שלושת ילדיהם, והוא חי בלונדון. אף אחת מהסונטות לא נכתבה אל אשתו או ילדיו. רק אחת מהן כוללת רמיזה סמויה, כמעט אפשר לומר – עקיצה מרה – המופנית אל שמה של אשתו: משחק המילים "hate away" בסונטה 145 מרמז כנראה בצליליו על שם המשפחה שלה: הת'ווי, כלומר – שנאה: "hate"…

אין לדעת אם התיאוריה של סטיבן גרינבלט, משכנעת ככל שתהיה, אכן נכונה. בסונטות מביע שייקספיר התפעלות, כמעט אפשר לומר היקסמות, מהצעיר שאליו הוא כותב את שיריו. סאות'המפטון היה ידוע ביופיו הנשי המופלג. קשה להאמין שעוצמה רגשית כזאת נוצרה רק תמורת שכר כספי, גבוה ככל שיהיה. 

ובעצם, אין בכך כל חשיבות. שייקספיר לא רצה שנדע פרטים על חייו, ואולי, למרות הסקרנות, אפשר להניח לביוגרפיה שלו, ולהתענג מיפי כתיבתו. 

HENRY WRIOTHESLEY, third Earl of Southampton 

תרגומו של משה זינגר

האם המחזאי האנגלי כריסטופר מארלו (1564-1593) היה סוכן חשאי של אליזבת, מלכת בריטניה? האם נרצח כשהיה רק בן עשרים ותשע, בשל אותה פעילות? אולי בכלל ביים את מותו ונס לאירופה כדי להציל את נפשו? האם היה יהודי? האם הכיר את ויליאם שייקספיר, בן תקופתו, והשפיע על כתיבתו, או שאולי בעצם הסתווה בדמותו של שייקספיר, ולמעשה הוא זה שכתב את מחזותיו של האחרון? כל השאלות הללו אופפות את דמותו של כריסטופר מארלו, ורב הנסתר על הגלוי. 

לפחות את התהייה האחרונה, הזהות בין מארלו לשייקספיר, ניסו להפריך במחקר שנערך במחלקה למתמטיקה של אוניברסיטת בר אילן. במחקר נבחנו טקסטים שונים באמצעות מחשב. החוקרים הצליחו לגלות אם כתב אותם גבר או אישה, או אם מי שחתום עליהם אכן כתב אותם, או שזהותו זויפה. טקסטים הם "כמו חומר גנטי לבדיקת DNA, או כמו טביעת אצבעות במעבדה לזיהוי פלילי", הסביר החוקר, פרופסור משה קופל, שלהערכתו שייקספיר ומארלו היו שני כותבים שונים. 

אחת מיצירותיו הידועות ביותר של כריסטופר מארלו הייתה שיר פיתוי אידילי, "הרועה הלהוט, לאהובתו" (כאן בתרגומי, שראה אור לראשונה בספרי מה המים יודעים על צמא, ספרי עיתון 77):

הֲיִי שֶׁלִּי, חֲיִי אִתִּי,
נוֹכִיחַ ענֶֹג אֲמִתִּי,
שֶׁעֵמֶק, גֶּבַע, גַּיְא, שָׂדֶה,
אוֹ סֶלַע מְחֻסְפָּס נוֹתֵן.

נֵשֵׁב בְּיַחַד עַל מָצוֹק
נִרְאֶה רוֹעִים שָׁם מֵרָחוֹק,
לְיַד נָהָר שֶׁטִּפְטוּפוֹ
הוּא רֶקַע לְשִׁירַת צִפּוֹר.

אַתְקִין לָךְ שָׁם מִטַּת שׁוֹשָׁן,
צְרוֹרוֹת נִיחוֹחַ מֵהַגַּן
כִּפָּה זְרוּעָה זֵרֵי פְּרָחִים
וגְםַ גְּלִימַת עָלִים אָכִין.

שִׂמְלָה מִצֶּמֶר מְשֻׁבָּח
אוֹתוֹ מֵהַשֵּיׂוֹת אֶקַּח,
אַנְפִּילאָותֹ פַּרְוָה לַקֹּר,
לָהֶן אַבְזָם זָהָב טָהוֹר.

אַבְנֵט נִצָּן, שֶׁמְּעֻטָּר
בָּאַלְמֻגִּים וּבְעִנְבַּר,
הָענֶֹג רַב וַאֲמִתִּי,
הֲיִי שֶׁלִּי, חֲיִי אִתִּי,

כָּל שַׁחַר בְּמָחוֹל רוֹעִים
יַצְהִילוּ אֶת לִבֵּךְ, אָז אִם
הָענֶֹג רַב וַאֲמִתִּי,
הֲיִי שֶׁלִּי, חֲיִי אִתִּי.

השיר התפרסם לראשונה ב-1599, שש שנים אחרי מותו של מארלו, והוא נחשב אחד השירים הפסטורליים הראשונים מתקופת הרנסנס האנגלי. הוא עורר את תגובתו של סר וולטר ראלי (1618-1552), שהיה סופר, משורר, חייל, איש חצר המלכות ומגלה ארצות אנגלי. ראלי כתב שיר פארודי שבו האישה "הנימפה" שאותה ניסה הרועה לפתות בשירו של מארלו, משיבה לרועה בלגלוג ובעצם "נוזפת" במארלו על התמימות הילדותית שבה כתב את שירו של הרועה. "תשובתה של הנימפה לרועה" (כאן בתרגומי):

לוּ הָעוֹלָם הָיָה צָעִיר
אוּלַי הָיִיתָ בִּי מֵעִיר
רָצוֹן לְעֹנֶג מִתְלַהֵט,
לוּ כָּל רוֹעֶה דִּבֵּר אֱמֶת.

בְּיוֹם שֶׁבּוֹ סְלָעִים קוֹפְאִים
הַצּאן יֻחְזַר לַדִּיר אַף אִם
כָּל הַנָּהָר הַקַּר זוֹעֵם
וּפִילוֹמֶלָה תֵּאָלֵם.

פְּרָחִים נוֹבְלִים, אֶת הַשָּׂדוֹת
מֵבִיס הַחֹרֶף לְבַדּוֹ
לָשׁוֹן שֶׁל דְּבָשׁ, הַלֵּב הוּא מַר,
אָבִיב חוֹשֵׁק, אַךְ סְתָו אַכְזָר.

זֵרֵי פְּרָחִים וַחֲצָאִית,
מִגְבַּעַת שֶׁאֶחְבֹּשׁ תָּעִיד
עַל הִתְרַפְּטוּת וּבְלָאי נֶחְרַב,
שִׂמְחַת טִפְּשׁוּת, חָכְמַת רָקָב,

גְּלִימַת קִיסוֹס, אַבְנֵט וְגַם
עִטּוּר עִנְבָּר, אַלְמוֹג, אַבְזַם
לֹא יְפַתּוּ לִחְיוֹת אִתְּךָ,
לָבוֹא לִהְיוֹת אֲהוּבָתְךָ.

אִם נְעוּרִים נָאִים יוּכְלוּ
לְהִמָּשֵׁךְ בְּלִי שֶׁיִּכְלוּ
אָז בְּחֶמְדַּת עִנּוּג אֶבְחַר
לִחְיוֹת אִתְּךָ, אֲהוּבָתְךָ.

ראלי בחר בתבנית שירית זהה לזאת של מארלו: שורות של שמונה הברות וחריזה הדוקה ומדויקת. הוא חושף את האידיאליזציה הילדותית המצטיירת בשירו של מארלו: האישה המפוקחת אינה הולכת שבי אחרי ההבטחות חסרות השחר לחיי תענוגות בטבע. היא יודעת שרועים חייבים לטפל בעדרים שלהם, גם כשמזג האוויר קשה; יודעת שאחרי האביב והקיץ מגיע החורף, הפרחים נובלים והיופי מתפוגג, לא רק זה של הטבע, אלא גם של בני האדם, שלא מובטחים להם נעורי נצח והשתובבויות שמחות.  

שני השירים והדיאלוג ביניהם העניקו השראה ליצירות רבות, מאז שנכתבו ועד היום. יוצרים רבים, ביניהם ג'ון דאן, ס' דיי לואיס, דורותי פארקר ואחרים הגיבו אל השירים ביצירותיהם. "הרועה הלהוט, לאהובתו" ו"תשובתה של הנימפה לרועה" הולחנו, וגם צוטטו בסרט האמריקני "The Private Lives of Elizabeth and Essex" משנת 1939.

הם מופיעים באנתולוגיות ובקובצי שירים. הוויכוח בין ראלי למארלו, שהחל להתנהל אחרי מותו של האחרון, נמשך אם כן, כבר יותר מארבע מאות שנה. 

תרגומו של שמעון זנדבק לשירו של מארלו, כפי שהופיע בספר שיר אהבה בהוצאת חרגול / עם עובד

תרגומו של שמעון זנדבק לשירו של וולטר ראלי, כפי שהופיע בספר שיר אהבה בהוצאת חרגול / עם עובד

כריסטינה רוזטי, תרגום: עופרה עופר אורן

כריסטינה רוזטי, תרגום: לאה נאור

"Christina Rossetti, "Remember

קישור לדף בגיליון מאזניים

תרגומי הסונטות מאת משה זינגר:

הוֹ, דָּנִי בּוֹי, הַצּוֹפָרִים עוֹלִים,
קוֹרְאִים לְךָ, בַּגַּיְא קוֹלָם כֹּה עֵר.
הַקַּיִץ תַּם וְהַפְּרָחִים נוֹבְלִים,
אַתָּה הוֹלֵךְ, עָלַי לְהִשָּׁאֵר.

וּכְשֶׁתָּשׁוּב הַקַּיִץ יִזְדַּחֵל
בָּאָחוּ, אוֹ – תָּבוֹא בְּשֶׁלֶג צַח;
בַּשֶּׁמֶשׁ, בּוֹא, בַּקַּיִץ, אוֹ בַּצֵּל,
אוֹתְךָ אֲנִי תָּמִיד אֹהַב כָּל  כָּךְ.

וְאִם כָּל הַפְּרָחִים כְּבָר יִקְמְלוּ
וְגַם אֲנִי אָמוּת – כָּךְ אֶפְשָׁרִי –
תִּמְצָא אוֹתִי בַּבּוֹר שֶׁבּוֹ אָלוּן,
תִּכְרַע וּתְקוֹנֵן עָלַי לָרִיק.

אֲבָל אֲנִי אֶשְׁמַע, גַּם אִם תִּפְסַע
שָׁם מֵעָלַי, חֲלוֹמוֹתַי – רַק דַּע –
יִתְחַמְּמוּ וְיִמְתְּקוּ, אַתָּה
תִּלְחַשׁ שֶׁגַּם אַתָּה אוֹהֵב, וְאָז
אִישַׁן שָׁם בְּשַׁלְוָה לְעֵת עַתָּה,

עַד שֶׁתָּבוֹא אֵלַי, כֵּן, גַּם אַתָּה.

תרגום: עופרה עופר אורן

מָה עוד יָפֶה כְּמוֹ יוֹם אָבִיב נָקִי,
כְּשֶׁצֶּמַח עֲסִיסִי וּמְלַבְלֵב,
בֵּיצֵי קִיכְלִי גּוֹנְזוֹת מַחֲסֶה שָׁלֵו,
וְהֵד קְרִיאוֹת כּוֹרְתִים נִשְׁטַף, מֵקִים
צְלִילִים שֶׁל שִׁיר, מַכִּים כְּמוֹ בְּרָקִים;
עָלִים שְׁקוּפִים כְּשֶׁעֵץ אַגָּס מֵבִיא
אֶת תְּכוֹל כּוֹחוֹ הָרַךְ שֶׁבָּאֲוִיר,
וּבַמֶּרְחָב רָצִים טְלָאִים רַכִּים.

מָה כָּל הַצּוּף וְכָל אוֹתָהּ שִׂמְחָה?
זֶה מֶתֶק אֲדָמָה שֶׁכָּךְ הִתְחִיל,
גַּן עֵדֶן, קַח, קַבֵּל  עַד שֶׁנִּמְחָה,
לִפְנֵי הַחֵטְא, וְיֵשׁוּ שֶׁהִנְחִיל
אֶת תֹם הַלֵּב לְיֶלֶד  שֶׁבָּכָה,
בֵּן הַבְּתוּלָה שֶׁנִּצָּחוֹן הֵכִין.

  1877

לעברית: עופרה עופר אורן ©

ראה אור לראשונה בחוברת הו! גיליון 18, אסופה משירת העולם מהומרוס ועד שירה עכשווית שאפשר לרכוש אותה ישירות מההוצאה, כאן. 

מה המים יודעים על צמא

סיפורה של סונטה 29 מאת שייקספיר

התרגום מתוך הספר מה המים יודעים על צמא

מה המים יודעים על צמא

(35)

(104)

במכתב שסיפרה בו לאחותה על ספר השירים שלה, קובץ של שירי ילדים, כתבה המשוררת כריסטינה רוזטי לאחותה כי יש בו "פנינים שלא נדלו ואבני חן שלא נכרו מהמעמקים". רוזטי כתבה את הדברים הללו ב-1874, שנתיים אחרי שהספר ראה אור לראשונה. עד היום הוא מרתק את קוראיה של רוזטי ואת החוקרים העוסקים בכתיבתה.

הספר כולל 126 שירים קצרים, קצובים ומחורזים. באנגלית הוא נקרא Sing Song. תרגמתי אותו לעברית בשם שירי לי שיר: ציטוט של שורה מתוך אחד השירים.

חלקם יכלו להתפרסם גם היום בספרי ילדים, אבל רבים היו מן הסתם נפסלים ונחשבים לא הולמים קוראים צעירים, שכן הם עוסקים רבות בשכול וביתמות. אלה נושאים שהעסיקו מאוד את בני התקופה הוויקטוריאנית. אנשים לא היססו באותה תקופה להתקרב אל המוות, לגעת בו ולתעד אותו. אחד המנהגים המקובלים היה למשל להצטלם לצד גופות של אנשים שזה עתה הלכו לעולמם. לפעמים נהגו אפילו להציב את המתים בתנוחות "חיות". הנה לדוגמה תצלום של תינוק מת, שהוצג כאילו הוא חי:

לפיכך גם הנושאים המופיעים בשיריה של רוזטי, אחותו של הצייר הנודע גבריאל דנטה רוזטי, שנחשבת כיום אחת מבכירות השירה הוויקטוריאנית, אינם מפתיעים. היא מוכרת אמנם בעיקר בזכות השירים שכתבה למבוגרים, שהיו חדורים באמונה דתית, אבל גם שירי הילדים שלה מעוררים, כאמור, עניין. הם מיטיבים לשקף את התקופה שבה חיה, ובה לא רק מותם של פעוטות ותינוקות היה שכיח אלא גם העוני שנשא בחובו מצוקה קשה.

הנושאים המרכזיים בשירתה, אהבה, פרידה ומוות, שולטים גם בשירי הילדים שכתבה. גם הטבע מופיע בהם רבות: ציפורים, פרחים, חילופי העונות, הנופים הכפריים של אנגליה והדמויות שמאכלסות אותם: הנערה החולבת, הפועל בחווה, ילדים שמשוטטים בשדות.

אל הספר נוספו איורים שרוזטי עצמה רשמה את הרעיונות להם. היא העבירה את הרישומים שלה לצייר ארתור יוז, שעיבד אותם, בהתאם להנחיותיה.

הנה כמה מבחר מתוך כמה מהשירים בקובץ, מלווים באיורים המקוריים, כאן בתרגומי:

פָּרוּשׁ בִּכְלוּב זָהָב,
פָּרוּשׁ עַל הֶעָנָף –
בְּיוֹם מַקְפִּיא רַק נְשַׁעֵר
חֶלְקוֹ שֶׁל מִי שָׁפַר יוֹתֵר.

אַךְ כְּשֶׁעָלִים יָנֵצּוּ כָּאן
וְעַל עָנָף יָצוּץ הַקֵּן,
הָאִם עוֹד יִוָּתֵר סָפֵק
מִי מִשְּׁנֵיהֶם הוּא הַמִּסְכֵּן?

בִּן לַיְלָה פִּטְרִיָּה בָּקְעָה,
מָה תִּלְמְדוּ מִכָּךְ, רֵעַי?
מֵאָה שָׁנָה צָרִיך אַלּוֹן,
אַךְ הוּא אַלּוֹן, הֲלֹא.

מַלְאָךְ לְרַגְלֶיךָ
מַלְאָךְ לְרֹאשְׁךָ,
אַתָּה כְּמוֹ טָלֶה
מְתֻלְתָּל בַּמִּטָּה.

לְכֹל סִיכָּה יֵשׁ רֹאש, אַךְ הוּא נְטוּל שֵׂעָר,
יֵשׁ לָאֲגַם פָּנִים, אַךְ אֵין פֶּה שֶׁנִּפְעַר.
הַמַּחַט? יֵשׁ לָה קוֹף! אַךְ הוּא לֹא מְטַפֵּס,
לַכֹּתֶל יֵשׁ אָזְנַיִם, אוֹתָן לֹא נְחַפֵּשׂ.
יֵשׁ לַשֻּׁלְחָן רַגְלַיִם, שֶׁכְּלָל אֵינָן פּוֹסְעוֹת.
לַמַּיִם יֵשׁ עֵינַיִם, אַךְ הֵן אֵינָן רוֹאוֹת.
יֵשׁ לַכִּנּוֹר צַוָּאר, שֶׁבִּמְקוֹמוֹ קָבוּעַ,
לַמְּשֻׁלָּשׁ ­– שׁוֹקַיִם, לֹא יְכוֹלוֹת לָנוּעַ.
לַנַּעַל יֵשׁ לָשׁוֹן, שֶׁכְּלוּם אֵינָה בּוֹלָעָת,
וְלַמַּסּוֹר יֵשׁ שֵׁן – לִלְעוֹס אֵינָה יוֹדָעָת.
הָעֵץ מַצְמִיחַ בַּד, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִתְפֹּר,
הַדַּף אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ, גַּם עִם אָזְנֵי חֲמוֹר,
אֵין שֵׁם-נִרְדָּף חוֹשֵׁשׁ, הֲרֵי לֹא הוּא אָשֵׁם,
וְאַף-אֶחָד שׁוֹנֶה: הוּא אַף שֶׁלֹא נוֹשֵׁם.

בֵּין לְהָבִים שֶׁל דֶּשֶׁא חַד
פִּרְחֵי קַחְוָן תְּמִימֵי מַבָּט.
כְּמוֹ זֹהַר כּוֹכָבִים רָחוֹק,
עַל שַׁחַק שֶׁכֻּלּוֹ יָרוֹק.

לִבְחוֹש אוֹתָהּ,
וּלְעַרְבֵּב,
לִטְרֹף אוֹתָהּ
הֵיטֵב הֵיטֵב,
וּמֵאִלְפָּס שֶׁלֹא כֻּסָּה,
אָז לְהָעִיף אֶת הָעִסָּה,
מִי אֶת הַפַּנְקֵייק אָז תוֹפֵס?
מִי שֶׁזָרִיז לֹא מְפַסְפֵס.

ההקדשה של כריסטינה רוזטי בפתח ספרה נוגעת ללב במיוחד: "חרוזים שמוקדשים בלי רשות לַתִּינוק שהציע אותם".

רוזטי לא נישאה מעולם ולא היו לה ילדים. עם זאת, אפשר לחוש באהבתה להם וביכולתה להבין אותם ואת מה שמעניין אותם, וגם באהדה הרבה שהיא רחשה כלפי הורים לילדים קטנים. אין לדעת אם שיריה מבוססים על זיכרונות הילדות שלה, או על היכרותה עם הילדים שראתה סביבה. מכל מקום, שיריה ממשיכים לגעת ללב גם שנים רבות אחרי מותה.

אפשר לקנות את הספר בהנחה, ישירות מהמתרגמת, עם הקדשה אישית, תמורת 52 ש"ח, כולל דמי משלוח בדואר רשום. לכתוב אל ofra.offer@gmail.com

ofra.offer@gmail.com 

הַזְּמַן כֻּלּוֹ – שְׁעַת דִּמְדּוּמִים, רְאֵה, אוֹרו נִקְלַשׁ,
הַזְּמַן הוּא חֹרֶף, הִתְבּוֹנֵן אֵיך הַיְּקוּם נִפְרַם.
כָּלֶה הַזְּמַן, וְהוּא קָמֵל כְּכָל שֶׁסָּב עוֹלָם,
זְחִיחוּת מֵחִיל כְּכָל שֶׁהָאָדָם בַּשֶּׁבֶר חָשׁ.

אֲנִי – יָדַי  קָצְרוּ, לֹא אֶתְפָּאֵר בְּהַצְלָחָה,
הַכֹּל הָרוּס גַּם פֹּה, גַּם שָׁם, הַהַצָּלָה כָּשְׁלָה,
כְּשֶׁצַּו נָדִיר אֶרְאֶה אוֹבֵד, מִיָּד בַּהַתְחָלָה.
אֶת פְּנֵי הַמָּוֶת אֲקַדֵּם, הַשִּׁכְחָה בְּרוּכָה.

אַךְ מָה נוֹתַר? יֵשׁ עוֹד עוֹלָם אֲשֶׁר טָמוּן עָמֹק,
שָׁם נִפָּטֵר מִדְּרָקוֹנִים, הַחֵטְא שָׁם לֹא יַחְמֹק, 
שָׁם רְצוֹנְךָ יִהְיֶה הַחֹק לְטוּב  הַמַּמְלָכָה.

(סבורים כי זהו שירו האחרון של הופקינס: סונטה שלא הושלמה, אם כי לא נקבע התאריך שבו נכתב.)

לעברית: עופרה עופר אורן ©

ראה אור לראשונה בחוברת הו! גיליון 18, אסופה משירת העולם מהומרוס ועד שירה עכשווית שאפשר לרכוש אותה ישירות מההוצאה, כאן. 

הַנָּהָר הַשּׁוֹעֵט – כֻּלּוֹ חוּם וּשְׁחַרְחַר,
עַל גַּב סֶלַע נִתַּךְ, וְשָׁאַג וְדָהַר,
בִּנְקִיקִים עוֹד סֵרֵק אֶת צַמְרוֹ הַנִּתָּז,
וּבְתֶלֶם  נָפַל לָאֲגַם, נֶאֱחַז.

בְּמִּגְבַּעַת שֶׁל רוּחַ וְקֶצֶף מֻצְהָב,
מִתְהַפֵּךְ, מִתְקַמֵּט, וְכֻלּוֹ רַחַשׁ רַב
בִּבְרֵכָה אֲפֵלָה שֶׁסִּבְרָהּ כֹּה נִזְעָף,
וְאֶת כֵּף הַיֵּאוּשׁ הוּא מַקִּיף כְּנִטְרָף,

הוּא שְׁטוּף טַל, וּבְטַל כָּל כֻּלּוֹ מְנֻקָּד,
בְּקִמְרוֹן הַמִּישׁוֹר שָׁם הַפֶּלֶג נִפְרַד,
בְּתוֹךְ סְבַךְ שֶׁל שָׁרָךְ וְאַבְרָשׁ מְפֻתָּל,
בֶּעָפָר מְעֻשָּׁן – שֶׁמִּגַּחַל הוּטַל.

מֶה הָיָה לוּ כָּל זֶה כְבָר הָיָה נֶאֱבַד,
לוּ נִשְׁלַל כְָּל הַלַּח, הַפָּרוּעַ, לָעַד?
אָנָּא תֵּן שֶׁיִּשְׂרֹד הַפָּרוּעַ, הַלַּח,
שֶׁיִּחְיֶה הַצּוֹמֵחַ, הַבָּר שֶׁיִּפְרַח.

1881

לעברית: עופרה עופר אורן ©

ראה אור לראשונה בחוברת הו! גיליון 18, אסופה משירת העולם מהומרוס ועד שירה עכשווית שאפשר לרכוש אותה ישירות מההוצאה, כאן. 

נכרתו, 1879

אֶת הַשֶּׁמֶשׁ כָּבַשְׁתֶּם, עֲצֵי צַפְצָפָה אֲהוּבִים,
כְּשֶׁנִּסְּתָה לְפַזֵּז מִכְּלוּבִים שֶׁל עָלִים וַאֲוִיר.
כְּרוּתִים, כְּרוּתִים, כֻּלְּכֶם כְּרוּתִים,
בְּטוּר טָרִי אַתֶּם נוֹטִים
אֲפִלּוּ אֶחָד לֹא נִצַּל

לֹא צֵל מְנֻדְנָד, מְטֻלְטָל, מְסֻנְדָּל,
 שֶׁנִּשָּׂא עַל כְּנַף רוּחַ, צָלַל עַל גָּדָה,
שֶׁשָּׂחָה, שֶׁשָּׁקַע, עַל כַּר דֶּשֶׁא דָּאָה.

לוּ רַק יָדַעְנוּ מָה קוֹרֶה
כְּשֶׁאֶחָד מֵאִתָּנוּ כּוֹרֵת
אֶת הַיָּרֹק הַפּוֹרֶה!
הֵן הָאָרֶץ רַכָּה,
רַכָּה, עֲנֻגָּה,
כְּמוֹ גַּלְגַּל הָעַיִן חֲלָקָה,
שׁוּב לֹא תִּרְאֶה אִם תִּדָּקֵר מִמַּגָּע,
וּמִי שֶׁמְּשַׁכְלֵל אוֹתָהּ
– מְחַסֵּל אוֹתָהּ,

וּמִי שֶׁמֵּנִיחַ לַנּוֹף לְהִקָּטַע
מוֹנֵעַ אֶת הַיֹּופִי שֶׁהָיָה כָּאן.
תְּרֵיסָר אוֹ מִנְיָן, רַק תְּרֵיסָר אוֹ מִנְיָן
חֲבָטוֹת שֶׁל חֻרְבָּן,
עַל יִפְעַת הַמַּרְאֶה,
יִפְעַת כַּפְרִיּוּת הַמַּרְאֶה,
כַּפְרִיּוּת הַמַּרְאֶה, כַּפְרִיּוּת הַמַּרְאֶה,
יִפְעַת כַּפְרִיּוּת הַמַּרְאֶה.

1879

לעברית: עופרה עופר אורן ©

ראה אור לראשונה בחוברת הו! גיליון 18, אסופה משירת העולם מהומרוס ועד שירה עכשווית שאפשר לרכוש אותה ישירות מההוצאה, כאן. 

היא הייתה אשתו של רוברט בראונינג, שנחשב אחד מגדולי המשוררים הוויקטוריאניים, אבל בעודה בחיים עלה המוניטין הספרותי שלה בהרבה על זה שלו. רבים החשיבו מאוד את כתיבתה. כך למשל תמונת דיוקן ממוסגרת שלה הייתה תלויה בחדר השינה של המשוררת האמריקנית הנודעת אמילי דיקנסון, שהעריצה את שירתה.

עד שמלאו לה ארבעים חיה המשוררת, אליזבת בארט בראונינג, בצלו של אב מדכא ושתלטן שאסר עליה להינשא לאיש או בכלל לעזוב את הבית. האב היה אדם אמיד מאוד. את עושרו הפיק ממטעים של קני סוכר בג'מייקה. אליזבת, אחיה ואחיותיה חיו בילדותם חיי נוחות פריבילגיים שאיפיינו את מעמדם. הם גרו בבית מידות ששכן באחוזה עצומת ממדים בהרטפודשייר, רכבו על סוסי פוני, ערכו פיקניקים בטבע, אירחו והתארחו, והפיקו הצגות תיאטרון ביתיות. אבל בשלב מסוים החלה אליזבת להתרחק מחיי החברה, והתעניינה בספרים יותר מאשר בעיסוקים המקובלים על בני המעמד שלתוכו נולדה. "חיי נסובו סביב ספרים וחלומות," העידה לימים, "וחיי הבית דמו בעיני רק לזמזום מעודן של דבורים שנשאר ברקע."

היא החלה לכתוב שירים, הרבתה לקרוא – עוד לפני גיל עשר כבר הספיקה לקרוא כמה ממחזותיו של שייקספיר – ולמדה שפות.

כשהייתה בת עשרים פרסמה את ספר השירים הראשון שלה. בערך באותה תקופה התערער מעט מצבו הכספי של אביה והמשפחה נאלצה לעזוב את אחוזתה ולעבור לגור בבית שכור, בדבון שבדרום מערב אנגליה.

עוד בנעוריה לקתה בריאותה של בארט. עמוד השדרה שלה נפגע והיא סבלה מחולשה של הריאות. יש הסבורים כי מחלותיה לא נבעו אלא מתוך עריצותו של אביה שהגביל את דרכה והטיל עליה מורא. גם מותו בטביעה של אחיה הכביד מאוד על נפשה המיוסרת ובמשך כחמש שנים היא הסתגרה בחדרה, סירבה לצאת מהבית, שקעה בקריאה ובכתיבה, והמשיכה לפרסם את שיריה.

אחד מהם, שאותו הקדישה לרוברט בראונינג, הגיע לידיו. הוא שלח לה מכתב ובו כתב "אני אוהב את שירייך בכל לבי, מיס בארט היקרה". בראונינג היה אז בן שלושים ושלוש והיא – מבוגרת ממנו בשש שנים. הוא ניהל חיי חברה תוססים והיא, כאמור, הסתגרה בביתה. היא כבר הצליחה מאוד כמשוררת, והוא עדיין לא זכה לתהילה.

בראונינג החל לחזר אחריה, למורת רוחו של אביה, שהעדיף, כאמור, לראות אותה לא-עצמאית ותלויה בו. גם בארט עצמה חששה. היא לא בטחה באהבתו של בראונינג, חשדה שהיא נובעת מתוך החמלה שחש כלפיה, ולא הייתה בטוחה שזהו בסיס איתן לאהבה או לקשר זוגי. היא הציעה לו ידידות בלבד, אבל הוא לא ויתר. שנה אחרי שכתב לה את המכתב הראשון נישאו בחשאי.

אליזבת בארט בראונינג כתבה את מחזור שיריה "סונטות מן הפורטוגזית" שבו תיארה את אהבתם. הנה השיר השביעי במחזור, כאן בתרגומי:

פְּנֵי הַתֵּבֵל שֻׁנּוּ, אֲנִי סְבוּרָה,
מֵאָז שָׁמַעְתִּי אֶת אוֹתָן פְּסִיעוֹת
שֶׁל נַפְשְׁךָ נָעוֹת, חֲרִישִׁיּוֹת,
בֵּינִי לַתְּהוֹם שֶׁאָז עוֹד נִפְעֲרָה –

הַמָּוֶת שֶׁאָרַב לִי וְקָרָא.
אַהֲבָתְךָ לָכְדָה אוֹתִי פִּתְאוֹם,
לִמְּדָה מִקְצָב חָדָשׁ וְאֵיךְ לִטְעֹם
אֶת יְשׁוּעַת הָאֵל אֲשֶׁר בָּרָא,

וּלְהַלֵּל כָּל מֶתֶק כְּשֶׁאַתָּה
קָרוֹב בְּתוֹךְ יְקוּם שֶׁהִשְׁתַּנָּה
בַּנּוֹכְחוּת שֶׁלְךָ שֶׁמֵּעַתָּה
נִמְצֵאת בְּכָל מָקוֹם כְּמַנְגִּינָה.

קוֹלָם שֶׁל מַלְאָכִים וְשִׁירָתָם,
שִׁמךָ אֲשֶׁר נִשָּׂא בְּפִי שְּׁכִינָה.

מדובר בסונטה פטררקית שבה, כרגיל בסונטה, יש 14 שורות, שסדר החריזה שלהן שונה מזה של הסונטה השייקספירית.  מהשיר אפשר לראות עד כמה קצה אליזבת בארט בחייה לפני שהכירה את בראונינג, ועל מחשבות "הַמָּוֶת שֶׁאָרַב לִי וְקָרָא" שהציפו אותה. היא מתארת בשיר גם את השינוי שחל בה, את האושר והמשמעות שהעניקה לה האהבה ונוכחותו של בעלה, ואת התחושה שהעולם מלא בצלילי המנגינה של שמו.

זמן קצר אחרי שנישאו עזבו בני הזוג את אנגליה וגרו בפירנצה שבאיטליה, שם חיו עד יום מותה של אליזבת. אביה לא סלח לבתו על נישואיה, והתנכר לה, עד שהלך לעולמו.

פְּנֵי הָעוֹלָם שֻׁנּוּ כָּלִיל, דּוֹמַנִי,
מֵאָז אֶת צַעַד נִשְׁמָתְךָ קָלְטוּ אָזְנַי
בַּלָּאט קָרֵב כְּמִתְגַּנֵּב, נִלְוָה אֵלַי,
וְאֶל סַף מָוֶת שֶׁכִּמְעַט בְּלָעַנִי

עָצַר אוֹתִי מִבּוֹא, וֶהֱנִיאַנִי
מִטְּבֹעַ, תַּחַת זֹאת לָאַהֲבָה פָּנַי
הֵסֵב, מִקְצָב חָדָשׁ מִלֵּא חַיַּי.
מִגְּבִיעַ נִטְפֵי-אֵל, לִלְגֹּם כְּמֵהַנִי,

הַלֵּל מִתְקוֹ, כְּמֶתֶק קִרְבָתְךָ.
"אֶרֶץ" "שַׁחַק" חָלְפוּ מִכֹּל וָכֹל,
בַּעֲבוּרִי קַיָּם רַק מְקוֹמְךָ.
קַתְרוֹס וְזֶמֶר זֶה אָהוּב מִתְּמוֹל

(שִׁירַת מַלְאָךְ) יָקְרוּ רַק כִּי שִׁמְךָ
בָּם מְהַדְהֵד וּמְמַלֵּא הַכֹּל.

תרגומו של אבנר פרץ

"זאת עבודה שהורגת", כתב ג'ררד מנלי הופקינס לאחד מידידיו, כשנה לפני מותו ב-1889, בהיותו בן 45 בלבד. אחרי שנים רבות שבהן שימש ככומר קתולי, התמנה הופקינס למשרה של פרופסור ליוונית באוניברסיטה המלכותית של דבלין. את הלימודים הקלאסיים – עברית, תיאולוגיה ופילוסופיה – אהב מאוד, אבל לא הצליח בעבודת ההוראה. לא פעם התלונן באוזני ידידיו על המונוטוניות והשעמום שחש כשנאלץ לבדוק מאות מבחנים בשנה.

בסתר כתב הופקינס שירים, שהיו אמורים להיות מקור לנחמה ואפילו לגאווה, הופקינס נחשב כיום גדול המשוררים הוויקטוריאניים, אבל אדיקותו הדתית מנעה ממנו את היכולת להרגיש שבע רצון מכישרונו ולהתמסר לו.

ג'רארד מנלי הופקינס נולד באנגליה למשפחה שהשתייכה לכנסייה האנגליקנית, אבל בבחרותו המיר את דתו. כשהיה בן 19, סטודנט באוקספורד, פגש את חברי "תנועת אוקספורד", שחשו זיקה אל הכנסייה הקתולית. בעקבות המפגש נעשה קתולי ולאחר זמן מה עזב את אוקספורד, הצטרף למסדר היֵשועי של הכנסייה הקתולית וב-1877 הוסמך לכמורה.

על חברי המסדר שאליו השתייך הוטל להתמסר לחיים נוקשים של סיגוף, צייתנות, עוני וטוהר. קנאותם המופלגת קוממה עליהם לפעמים את הכנסייה. הם ניהלו רשת של בתי ספר מיסיונריים רבי השפעה וטיפחו אותם. הייתה למסדר היררכיה ברורה ונוקשה, והוא קבע לעצמו את הקדושים והמרטירים שלו. חברי המסדר נתבעו לטוהר רוחני, ומעל לכול – לנאמנות למסדר.

הופקינס התקומם כנגד החומרנות הוויקטוריאנית, והתמסר לחיי הדת מתוך החיפוש שלו אחרי יופי, ורוחניות, שהשתקפו גם בשיריו. אלא שאלה עוררו בו תחושה של סתירה פנימית. הופקינס ניסה להתכחש לדחף שלו לכתוב, והשתדל להימנע מכך.

מאחר שהתחייב לחיים של דלות ונאמנות, הקדיש את עצמו בגוף ובנפש, למסדר, שקבע את אורחות חיי היומיום שלו וגם את תחומי העניין האינטלקטואלי שבהם הורשה לעסוק. בתקופת ההכשרה צונזרו אפילו המכתבים שכתב ואלה שקיבל, וכדי לקיים כל פעילות שלא נקבעה מראש, נאלץ לבקש רשות.

את כל אלה קיבל על עצמו מרצונו החופשי. אמנם בהמשך חייו הביע לא פעם תחושות של אי נחת בשל המגבלות שהוטלו עליו, אך ציית להן תמיד, ומעולם לא הטיל ספק קל שבקלים במחויבותו המוחלטת למסדר.

הוא התקשה ליישב בין הדחף שלו לכתוב, "לשרת את המוזה", והצורך לעבוד את האל. ב-1868, כשהצטרף למסדר, שרף את כל שיריו, אבל חזר לכתיבה אחרי שחמש נזירות פרנציסקאניות, שנאלצו לגלות מגרמניה על סיפונה של האונייה "דויטשלנד", טבעו ביחד אתה, בשפך של נהר התמזה. "הייתי רוצה לכתוב על כך," גילה את אוזנו של אחד הממונים עליו, וזה עודד אותו להתחיל במלאכה. אחרי הפואמה "דויטשלנד" המשיך לכתוב, אבל התייסר, כי הרגיש שהשירה מנוגדת למצפונו הדתי. במשך שנה שלמה בלם אותה, אבל אז פרצו ממנו כמה מהשירים שבהם פיאר בהתפעלות אקסטטית, את יופיו של הטבע, המגלם את גדולתו של האל.

הנה אחד מהם, "הבז", כאן בתרגומי, שראה אור לראשונה בגיליון 18 של כתב העת הספרותי הו!, שהוקדש כולו לתרגומי שירה: 

הַבֹּקֶר תָּפַסְתִי בִּמְעוּפוֹ אֶת בַּז-הַבֹּקֶר, הַנָּסִיך הַשָּׁלוּחַ
שֶׁל מַלְכוּת הַשַּׁחַר הַוָּרֹד מְקֻוְקָו, דוֹהֵר בְּחֶדְוָה
עַל אֵדְווֹת הָאֲוִיר הַיַּצִּיב הַחוֹלְפוֹת מִתַּחְתָּיו,
עָף גָּבוֹהַּ, מוֹשֵׁךְ בְּכוֹחַ אֶת רֶסֶן הָרוּחַ
וְאָז שָׁב שוּב, נוֹשֵׁב, נָע, נָד, דּוֹאֶה, בְּלִי לָנוּחַ
גּוֹלֵשׁ, גּוֹעֵשׁ, שׁוֹטֵף, מַחְלִיק עַל מָה שֶׁלְּרַגְלָיו,
לִבִּי נִסְתָּר כְּשֶׁהוּא הוֹדֵף אֶת הַמַּשָּׁב הָרַב,
רוֹטֵט אֶל מְעוֹף הַצִּפּוֹר, אֶל מָרוּת מוֹסְרוֹתָיו!

פֶּרֶא פָּרוּעַ, הָדָר מְפוֹאָר מִתַּמֵּר בְּךָ כָּאן
כְּשֶׁאַתָּה נִרְתַּם, רוֹשֵׁף אֵשׁ, נָאֶה פִּי אֶלֶף
מוֹנִים, אַבִּירִי, וּפִי כַּמָּה יוֹתֵר מְסֻכָּן!
אַךְ אֵין תֵּמַהּ: נִצְנוּץ הֶחָרִישׁ אַחֲרֵי שֶׁלֶף
וּתְכֵלֶת הָרֶשֶׁף שֶׁל גִּיץ אַרְגָּמָן
מִתְנַפְּצִים וְנוֹפְלִים בַּזָּהָב הַנֶּחְשָׂף.

כתיבתו של הופקינס מתאפיינת ומצטיינת במוזיקליות שבה. אכן, באחד ממכתביו הדגיש הופקינס כי את שיריו יש לקרוא "עם האוזן", ורצוי – בקול. כך גם "הבז", שבו הוא מתאר בעושר צלילי רב את "הַנָּסִיך הַשָּׁלוּחַ" – הבז היפהפה שבמעופו צפה, אחוז התפעלות מעוצמתו שהיא פראית אך בה בעת גם מרוסנת. הופקינס רואה איך הבז משייט על פני הרוח, שולט בה ובשמים שבהם הוא מרחף, גולש על האוויר, ונראה כאילו בכל עוצמתו הוא "מוֹשֵׁךְ בְּכוֹחַ אֶת רֶסֶן הָרוּחַ", כמו פרש על סוס. הבז מסמל בעיניו את ישו, והצפייה בו מעניקה למשורר תחושה של התגלות והארה.

ברבים משיריו נוגע הופקינס כך בטבע, ביופיו, ובחוויה המיסטית והדתית שהוא מעניק לכותבם. כך למשל השיר "ליל כוכבים", גם הוא בתרגומי, גם הוא הופיע לראשונה בכתב העת הו! (כאן אפשר לקנות אותו ישירות מההוצאה):

הַבֵּט בַּכּוֹכָבִים! רְאֵה, רָקִיע יֵשׁ מֵעַל!
רְאֵה אֶת בַּרְנָשֵׁי הָאֵשׁ יוֹשְׁבִים שָׁם בָּאֲוִיר!
וּפַרְוָרִים שֶׁל בֹּהַק, עִגּוּלֵי מִגְדַּל שָׁבִיט,
וְיַהֲלוֹם הָאוֹר הוֹלֵם, בָּאֲפֵלָה טָבַל.
עַל דֶּשֶׁא פָּז קַר וְקוֹדֵר זָהָב  מֻתָּךְ מוּטָל,
הַצַּפְצָפוֹת בְּאוֹר כָּסוּף שֶׁאֶת הַלֵּיל מַבְעִיר
פְּתִיתֵי יוֹנִים צָפוֹת מֵעַל הַכְּפָר בִּיעָף מַבְהִיל,
אָכֵן, הַכֹּל נִרְכַּשׁ תָּמִיד, לַכֹּל כָּאן פְּרָס נִתַּן.

אִם כֵּן –  רַק קְנֵה  – אַךְ מָה? – תְּפִלָּה, צְדָקָה, בְּרָכָה, שְׁבוּעָה,
רְאֵה, רְאֵה: אֲבִיבִיּוּת שֶׁעַל עַנְפֵי מַטָּע!
רְאֵה! נִצַּת נִיסָן, הַמּוֹפִיעָה עַל עֲרָבָה!
הִנֵּה אָסָם סָגוּר הַמְּשַׁכֵּן שָׁם בְּקִרְבּוֹ
אֶת אֲלֻמּוֹת הָאוֹר שֶׁל הֶחָתָן אֲשֶׁר יָבוֹא,
בֵּיתָם שֶׁל יֵשׁוּ וְאִמוֹ שֶׁקְּדֻשָּׁתוֹ רַבָּה.

המשורר מתאר את עוצמתו של ליל כוכבים שנראים בעיניו כמו "fire folks" (בתרגום לעברית: "ברנשי האש") ש"יושבים" באוויר. היופי המכשף של הלילה מחזק בו את הלהט הדתי ואת תחושת ההתעלות השמימית.

אף אחד משיריו של הופקינס לא התפרסם במהלך חייו. כל ימיו השתדל להתכחש להיותו אמן יוצר, גם כאשר המוזה גברה עליו ואילצה אותו לכתוב. ידידיו הפצירו בו שירשה להם לפרסם את השירים, אך הוא התמיד בסירובו התקיף.

רק אחרי מותו החל אחד מהם, רוברט ברידג'ס, לפרסם אותם באנתולוגיות. ב-1918, כמעט שלושים שנה אחרי מותו של המשורר, ראה אור ספר שכלל את כל שיריו. נדרש זמן עד שציבור הקוראים למד לאהוב אותם, אבל מאז שנות ה-30 הם החלו לזכות להערכה, מוניטין והתפעלות רבה.

הַתֵּבֵל כֹּה גְּדוּשָׁה בַּגְּדֻלָּה שֶׁל הָאֵל,
שֶׁכְּמוֹ זִיק מִבַּרְזֶל-מְרֻקָּע צָץ, מוּאָר,
אֲבָל אֵיךְ, אִם הוֹדוֹ מְפַכֶּה כְּמוֹ יִצְהָר,
לֹא כֻּלָּם מְצַיְּתִים לַמַּטֶּה הַגּוֹאֵל?
דוֹר וְדוֹר רַק רָמַס, וְרָמַס וְרָמַס,
וְהַכֹּל מְרֻבָּב וּמֻכְתָּם מֵעָמָל,
וְהַכֹּל מְרֻפָּשׁ, מְעֻפָּשׁ, מְעֻרְפָּל,
בֶּעָפָר שֶׁנֶּחְשַׂף הָאָדָם כְּבָר לֹא חָשׁ.

אַךְ הַטֶּבַע אֵינוֹ מִתְמַצֶּה לְעוֹלָם,
בְּעָמְקָם שֶׁל דְבָרִים יֵשׁ טְרִיוּת מֵיטִיבָה,
וְלָכֵן כְּשֶׁהָאוֹר נֶעֱלַם בִּשְׁחֹר יָם
עִם כֹּל שַׁחַר הוּא קָם מִמִּזְרָח וְשׁוּב בָּא,
כִּי אָז רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מֵעַל לָעוֹלָם
מִשְׁתּוֹפֵף בִּכְנָפָיו, וְחָזֵהוּ הַחַם.

1877

לעברית: עופרה עופר אורן ©

ראה אור לראשונה בחוברת הו! גיליון 18, אסופה משירת העולם מהומרוס ועד שירה עכשווית שאפשר לרכוש אותה ישירות מההוצאה, כאן. 

על המשורר ג'ררד מנלי הופקינס: מדוע סירב לפרסם את שיריו