סיפורו של השיר

תרגום חדש – באנפסט

לוּ הָיָה לָנוּ זְמָן לְמַכְבִּיר לְחַכּוֹת,
צְנִיעוּתֵךְ לֹא הָיְתָה אֵיזֶה פֶּשַׁע, אוֹ אוֹת.
כִּי הָיִינוּ יוֹשְׁבִים וְחוֹשְׁבִים אֵי לְאָן
נְטַיֵּל וְכֵיצַד נַעֲבִיר אֶת הַזְּמָן.
וּבְיַחַד בְּהֹדּוּ, לְחוֹף הַנָּהָר,
נְחַפֵּשׂ אַבְנֵי חֵן, אֶתְלוֹנֵן כְּשֶׁאֶגְהַר
עַל שִׁצְפּוֹ שֶׁל הָהָמְבֶּר, וְאָז פִּי שִׁבְעָה,
אֶתְאַהֵב בָּךְ, עַד בֹּא הַמַּבּוּל וְשׁוּב אַתְּ
תְּסָרְבִי, אִם תִּרְצִי, עֵד בֹּאוֹ שֶׁל הַיּוֹם
שֶׁבּוֹ כָּל הַיְּהוּדִים יִתְנַצְּרוּ בְּלִי לִפְגֹּם
בְּאוֹתָהּ אַהֲבָה שֶׁתִּפְרַח כְּמוֹ צְמָחִים:
עֲצוּמָה מֵאִימְפֶּרְיוֹת, אִטִּית נוֹכְחִית.
שְׁנֵי יוֹבָלוֹת יַחֲלְפוּ וּבָהֶם אֲהַלֵּל
אֶת עֵינַיִךְ וְאָז מִמִּצְחֵךְ אֶתְפָּעֵל.
שְׁתֵּי מֵאוֹת לְשַׁבֵּחַ כָּל שַׁד וּלְכֹל
אֲבָרַיִךְ – שְׁלֹשָׁה אֲלָפִים, מִי יָכוֹל
לְפָאֵר אֶת לִבֵּךְ, הֵן נִדְרָשׁ לוֹ עִדָּן.
אַתְּ, גְּבִרְתִּי, רְאוּיָה לִסְגִידָה, כַּמּוּבָן.
וּפָחוֹת – אִי אֶפְשָׁר, אַךְ אוֹתָהּ מֶרְכָּבָה
מְכֻנֶּפֶת, דּוֹהֶרֶת אֵלֵינוּ, קְרֵבָה.
לְפָנֵינוּ שְׂרוּעָה רַק תְּהוֹם שֶׁל אֵין קָץ,
שָׁם יָפְיֵךְ יֵעָלֵם, לֹא תּוּכְלִי לְחַלֵּץ.
אֶל הַשַּׁיִשׁ, תֵּדְעִי, שׁוּם צְלִיל לֹא יַחֲדֹר,
הֵד שִׁירִי יִתְנַדֵּף, יִתְפּוֹגֵג, לֹא יַחֲזֹר.
תּוֹלָעִים יִטְרְפוּ אֶת תֻּמַּת הַבְּתוּלִים
שֶׁשָּׁמַרְתְּ, כָּל כְּבוֹדֵךְ יִפָּגַע וְגַם לִי
לֹא תִּהְיֶה  עוֹד תְּשׁוּקָה, הִיא כֻּלָּה תִּתְפּוֹרֵר,
וְתִהְיֶה לְאָבָק שֶׁאֵין אִישׁ שֶׁזּוֹכֵר.
כֵּן, הַקֶּבֶר מָקוֹם דֵּי נָאֶה וּפְרָטִי
אֲבָל לֹא תִּתְחַבְּקִי שֵׁם, וְלֹא רַק אִתִּי.

וְאִם כָּךְ, כְּשֶׁיָּפְיֵךְ רַעֲנָן, אֵגֶל טַל,
מְלֻטָּף עַל עֹרֵךְ, וְעִם זֹאת – מְטֻלְטָל,
כִּי נַפְשֵׁךְ מִשְׁתּוֹקֶקֶת וְכָל נַקְבּוּבִית
מְלֹהֶטֶת בְּאֵשׁ, לֹא יָדַעְתְּ… לֹא שִׁוִּית…
בָּא הַזְּמָן שֶׁנַּתְחִיל כִּי עֲדַיִן נוּכַל,
וְנִזְלֹל – צִפּוֹרֵי אַהֲבָה – וְנֹאכַל
אֶת כָּל מָה שֶׁאֶפְשָׁר, עוֹד לִפְנֵי שֶׁהַזְּמַן
יְכַלֶּה וְיִטְרֹף, זֹאת בְּטֶרֶם נֻטְמַן
בֵּין שִׁנָּיו. בְּכֹחוֹ הָאִטִּי הוּא יִקַּח
לְתוֹכוֹ אֶת גּוּפֵנוּ, אָז בּוֹאִי נִשְׁכַּח,
נִתְגַּלְגֵּל בִּמְתִיקוּת לְכַדּוּר מְהֻדָּק
וּבְעֹנֶג, בְּשַׁעַר שֶׁטֶּרֶם נִסְדַּק,
נַעֲבֹר, וְנָכוֹן, שְׁנֵינוּ לֹא נַעֲצֹר
אֶת הַשֶּׁמֶשׁ, אַךְ כֵּן, כֵּן נִגְרֹם לָהּ לִדְהֹר.

תרגום קודם – ביאמבים

לוּ רַק הָיָה לָנוּ דֵּי זְמָן וְעוֹלָמוֹת בְּשֶׁפַע,
הִצְטַנְּעוּתֵךְ, גְּבִרְתִּי, כְּלָל לֹא הָיְתָה נֶחְשֶׁבֶת פֶּשַׁע,
הָיִינוּ אָז יוֹשְׁבִים, הָיִינוּ אָז חוֹשְׁבִים  בְּנַחַת
אֵיךְ יַעֲבֹר עָלֵינוּ יוֹם שֶׁל אַהֲבָה בְּיַחַד.
הָיִית אוֹסֶפֶת רְסִיסִים מִשְּׁלַל אַבְנֵי האֹדֶם,
אֲשֶׁר נָפוֹצוּ בִּגְדוֹתָיו שֶׁל הַנָּהָר הָהוֹדִי.
אֲנִי לְיַד נָהָר אַחֵר אוֹהֵב, אַךְ גַּם רוֹטֵן,
מַמְתִּין תְּרֵיסַר שָׁנִים עַד שֶׁיָּבוֹא מַבּוּל שׁוֹטֵף.
וְאַתְּ הָיִית עוֹד מַמְשִׁיכָה וְלִי אוֹמֶרֶת דַּי,
עַד קֵץ הַזְּמָן כְּשֶׁהַיְהוּדִים יָמִירוּ אֶת דָּתָם.
אַהֲבָתִי הָיְתָה גְּדֵלָה, הָיְתָה גַם מִתְפַּתַּחַת,
כְּמוֹ אִמְפֶּרְיָה הִיא הָיְתָה לְאַט לְאַט צוֹמַחַת.
מֵאָה שָׁנָה הָיִיתִי אֶת עֵינַיִךְ מְשַׁבֵּחַ
וְאָז גַּם אֶל מִצְחֵךְ הַצַּח מַבָּט אָרוֹךְ שׁוֹלֵחַ.
רַק  שַׁד אֶחָד לְהַעֲרִיץ צָרִיךְ מֵאָה שָׁנִים
וְעוֹד שְׁלוֹשִׁים רִבּוֹא שָׁנָה, כִּי יֵשׁ לָךְ גַּם פָּנִים.
עִדָּן שָׁלֵם אַקְּדִישׁ, אוּלי יוֹתֵר, לְכָל אֵבָר,
וְהָעִדָן הָאַחֲרוֹן לְלְבַבֵךְ נִשְׁאַר.
אָכֵן, גְבִרְתִי, אַתְּ זַכָּאִית שֶׁאוֹהַבֵךְ מְאֹד,
שֶׁלֹּא יַחְלֹף אַף רֶגַע בּוֹ אֹהַב אוֹתָךְ פָּחוֹת.
אֲבָל אֲנִי בְּלִי סוֹף שׁוֹמֵעַ שַׁעֲטַת מִרְדָּף,
הַזְּמָן דוֹהֵר וְלֹא עוֹצֵר רִכְבּוֹ הַמְּכוּנָף,
וּמֵעֶבְרוֹ מָה מִשְׂתָּרֵעַ – נֶצַח כֹּה עָצוּם,
שְׁמָמוֹת רַחֲבוֹת יָדַיִם שֶׁבָּהֶן אֵינְסוֹף וּכְלוּם.
הֲרֵי בְּשַׁיִשׁ כֹּל יָפְיֵךְ עוֹד יִטָּמֵן לָעַד,
וְשָׁם גַּם הֵד שִׁירִי יֻשְׁתַּק, וְלֹא יִהְיֶה, יֹאבַד.
התּוֹלָעִים שָׁם יִטְעֲמוּ אֶת כֹּל תֻּמַּת גּוּפֵךְ,
אֶת הַבְּתוּלִים שֶׁכֹּה שָׁמַרְתְּ, הִשְׁאַרְתְּ רַק לְעַצְמֵךְ.
מִכָּל כְּבוֹדֵךְ לֹא יִוָּתֵר אֶלָּא עָנָן אָבָק,
וּתְשׁוּקָתִי הַלְּהוּטָה תִּהְיֶה חִישׁ לְעָפָר.
הַקֶּבֶר כֹּה נָאֶה, פְּרָטִי, וְגַם, אוּלַי, נָעִים,
אַךְ אַל לָךְ לְצַפּוֹת שֶׁתְּקַבְּלִי שָׁם חִבּוּקִים.
אִם כֵּן כָּל עוֹד עוֹרֵךְ טָרִי, צָעִיר כָּל כָּךְ וְרַךְ,
כָּל עוֹד לֶחְיֵךְ רַעֲנַנָּה כְּמוֹ טַל בְּבֹקֶר זַךְ,
כּל עוֹד נַפְשֵׁךְ הַצְּעִירָה כְּמֵהָה וְגַם רוֹצָה,
כָּל עוֹד נַקְבּוּבִיוֹת גּוּפֵךְ מָלְאוּ בְּחוֹם נִצַּת,
מוּטָב לָנוּ לְהִתְעַלֵּס מִיָּד, עַכְשָׁו, בְּלִי הֶרֶף,
לְהִתְנַפֵּל בְּאַהֲבָה כְּמוֹ זוּג עוֹפוֹת שֶׁל טֶרֶף,
נִזְלֹל בְּיַחַד אֶת הַזְּמָן הַזֶּה, הַמְּחַסֵּל,
בִּמְקוֹם שֶׁבֵּין מַלְתָּעוֹתַיו אֲנַחְנוּ נֵאָכֵל.
אָז בֹּאִי נְגַלְגֵּל בְּיַחַד כֹּחַ שֶׁיָּכוֹל
לִיצוֹר כַּדּוּר שֶׁל מְתִיקוּת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּבָר הַכֹּל.
הָעֹנֶג שֶׁנָּחוּשׁ יִגְבַּר עַל כֹּל רִיב וּמָדוֹן,
מִשַּׁעַר הַבַּרְזֶל שֶׁל הַחַיִּים אָנּוּ נַחְדֹר
וְגַם אִם אֶת תְּנוּעַת הַשֶּׁמֶשׁ לֹא נוּכַל לִבְלֹם,
נִגְרֹם לָהּ לְפָחוֹת לָרוּץ וּלְהָאִיר עוֹד יוֹם.

לוּ נִתְּנוּ לִי וְלָךְ דֵּי עוֹלָם וְדֵי עֵת,
נָהֳגֵךְ הֶחָסוּד לֹא הָיָה נֶחֱשָׁב חֵטְא.
הָיִינוּ תּוֹהִים לָנוּ אָנָה לָלֶכֶת
לְבִלּוּי יְמָמַת אַהֲבָה מִתְמַשֶּׁכֶת.
אַתְּ הָיִית עַל הַגַּנְגֶּס מוֹצֵאת אַבְנֵי־חֵן,
וַאֲנִי עַל הַהַמְבֵּר — יוֹשֵׁב מְקוֹנֵן.
הָיִיתִי סוֹגֵד לָךְ בְּלִי סְיָג וּבְלִי גְּבוּל
עוֹד בְּטֶרֶם טָבַע הָעוֹלָם בַּמַּבּוּל,
וְהָיִית מְגוֹנֶנֶת עַל שְׁמֵךְ פֶּן יֻכְתַּם
עַד שֶׁבְּנֵי דַּת מֹשֶׁה יְשַׁנּוּ אֶת דָּתָם.
תְּשׁוּקָתִי הַצִּמְחִית אָז הָיְתָה עוֹד גְּדֵלָה
כִּצְמִיחַת מַמְלָכָה שֶׁאֵינָהּ חֲדֵלָה,
וְהָיִיתִי מַקְדִּישׁ עֲשָׂרוֹת בַּשָּׁנִים
לְפָאֵר אֶת עֵינַיִךְ, לִסְגֹּד לַפָּנִים,
וּמֵאוֹת לְשַׁבֵּחַ כָּל שָׁד בִּמְפֹרָשׁ,
וְלַשְּׁאָר — לְיַחֵד אֲלָפִים כַּנִּדְרָשׁ.
עוֹד עִדָּן לְהַלֵּל כָּל אֵבֶר שֶׁבַּגֵּו,
וְעִדָּן אַחֲרוֹן לְתָאֵר אֶת הַלֵּב.
כִּי הִנָּךְ רְאוּיָה לִסְגִידָה שֶׁכָּזֹאת,
וְלִבִּי לֹא הָיָה מִסְתַּפֵּק בְּפָחוֹת.

אַךְ מֵעֵבֶר כְּתֵפִי אַאֲזִין בִּבְעָתָה
לְמֶרְכֶּבֶת הַזְּמַן הַקְּרֵבָה בִּשְׁעָטָה;
וְהִנֵּה שָׁם מִמּוּל לְפָנֵינוּ פָּעוּר
יְשִׁימוֹן שֶׁאֵין סוֹף לוֹ וְאֵין לוֹ שִׁעוּר.
כִּי בִּרְבוֹת הַיָּמִים יִפְעָתֵךְ תִּשָּׁכַח,
וּבְקִבְרֵךְ הַקָּמוּר תֵּחָלֵשׁ וְתִדְעַךְ
שִׁירָתִי. בִּמְקוֹמִי, רַק תּוֹלְעֵי הַקְּבָרִים
יִסְעֲדוּ אֶת לִבָּן בַּבְּתוּלִים הַשְּׁמוּרִים,
וּכְבוֹדֵךְ הֶחָבִיב יַהֲפֹךְ לְאָבָק
וּלְאֵפֶר כָּבוּי — חֹם חִשְׁקִי הַמְּאֻפָּק;
הַקֶּבֶר מַקְנֶה פְּרָטִיּוּת וְשַׁלְוָה
אֲבָל אֵין מְקַבְּלִים בּוֹ חִבּוּק אַהֲבָה.
וְעַל כֵּן, כְּשֶׁבְּשָׂרֵךְ רַעֲנָן כִּפְרִיחָה

וְעוֹטֵף אֶת גּוּפֵךְ כִּטְלָלִים עִם זְרִיחָה,
וְכָל עוֹד נִשְׁמָתֵךְ חֲפֵצָה וְנֶחְשֶׂפֶת
מִכָּל נִים בְּגוּפֵךְ כְּשַׁלְהֶבֶת רוֹשֶׁפֶת,
נִתְהוֹלֵל וְנַחְגֹּג אֶת הַפְּנַאי, עַד יִתַּם,
כָּעוֹפוֹת הַטּוֹרְפִים בְּסַעֲרַת תְּשׁוּקָתָם.
כִּי מוּטָב לֵהָנוֹת מֵהַזְּמַן מֵעַכְשָׁו
מִלִּסְפֹּג מִדֵּי יוֹם אֶת הַלְמוּת פַּטִּישָׁיו.
נְגַלְגֵּל־נָא יַחְדָּיו אֶת הָאוֹן הָאָצוּר
וְאֶת לַהַט הַגּוּף הַמָּתוֹק לְכַדּוּר,
נִתְעַנֵּג בְּטֵרוּף, צְעִירִים וּפְרָאִים,
וְנִשְׁבֹּר אֶת בַּרְזֶל שַׁעֲרֵי הַחַיִּים.
עַל הַשֶּׁמֶשׁ אָמְנָם לֹא נוּכַל לְצַוּוֹת
לַעֲצֹר. אַךְ נוּכַל לְהָאִיץ בָּהּ לִשְׁעֹט.

תרגומה של שירב התפרסם במוסף תרבות וספרות של עיתון הארץ, עם דבריו המקדימים של רונן סוניס, עורך המדור קו המשווה

לאהובתו החומקנית / אנדרו מארוול

לוּ אַךְ הָיוּ לָנוּ מֶרְחָב אֵין קֵץ וּפְנָאי
יָכֹלְתְּ, גְּבִרְתִּי, לַחֲמֹק מִמֶּנִּי עַד בְּלִי דַּי.
יוֹשְׁבִים הָיִינוּ וּמְחַשְּׁבִים כֵּיצַד
נַנְעִים יוֹם אֲהָבִים אָרֹךְ. הָיִית לְצַד
הַגַּנְגֶּס מְלַקֶּטֶת פִּטְדוֹת
וּשְׁלַל אַבְנֵי סַפִּיר, וַאֲנֹכִי לִגְדוֹת
הַהַמְבֶּר קִינָתִי שׁוֹפֵךְ. הָיִיתִי אוֹהֲבֵךְ
עוֹד מִקַּדְמַת דְּנָא, וְאַתְּ לְאֵל יָדֵךְ
הָיָה, לוּ אַךְ רָצִית, לָנוּס מִמֶּנִּי עַד
אֲשֶׁר יֵצְאוּ כָּל יְהוּדֵי תֵּבֵל לִשְׁמָד.
אַהֲבָתִי נְטוּלַת הַיְצָרִים הָיְתָה תּוֹפַחַת
כְּמַמְלָכָה רַבַּת הֵקֶף, אַט וּבְנַחַת,
יוֹבֵל הָיָה נִדְרָשׁ לִדְרֹש בְּשֶׁבַח
יוֹנֵי עֵינַיִךְ וְחַגְוֵי הַמֵּצַח
כֶּפֶל כִּפְלַיִם – לְכָל עֹפֶר אַיָּלִים,
וּלְכָל הַשְׁאָר – שְׁנוֹת עַד, לְאֵין גְּבוּלִין.
עִדָּן עַד כָּל אֵבָר יָסִיר סוּתוֹ
וְעִדָּנִים עֲדֵי לִבֵּךְ אֶת כָּל כְּסוּתוֹ.
כִּי לָךְ יָאָה, גְּבִרְתִּי, הַתִּפְאָרָה
וּבְדִידֵךְ לֹא אֶהְיֶה מוּכָן לְשׁוּם פְּשָׁרָה.
אַךְ בְּעָרְפִּי תָּמִיד נוֹשְׁפִים
רִכְבֵּי הַזְּמַן הַמְכֻנָּפִים
וּמוּל עֵינֵינוּ הַנְּשׂוּאוֹת
עַרְבוֹת הַנֶּצַח, מַשּׁוּאוֹת
עוֹלָם, יָפְיֵךְ לָעַד לֹא יִשָּׂרֵד
וּבְגַל קִבְרֵךְ לֹא יְהַדְהֵד
שִׁירִי. רִמָּה תְּהֵא קוֹסֶסֶת
אֶת תֻּמָּתֵךְ הַמְיֻחֶסֶת
כְּבוֹדֵךְ שֶׁכֹּה נָצַרְתְּ יְהֵא לְאֵפֶר
וּתְשׁוּקָתִי לְרֶמֶץ, כִּי בַּקֶּבֶר
יֵשׁ פְּרָטִיּוּת, אוּלַי, וְגַם תְּנָאִים טוֹבִים,
אַךְ אִישׁ עוֹד לֹא רָוָה בּוֹ אֲהָבִים.
עַל כֵּן, בְּעוֹד בְּרַק צִבְעֵי הַנֹּעַר
לָן עַל פָּנַיִךְ כִּטְלָלִים לְטֹהַר,
וּבְעוֹד נַפְשֵׁךְ גּוֹאָה וּמִשְׁתּוֹקֶקֶת,
וְאֵשׁ פּוֹרֶצֶת בָּהּ מִכָּל נָקִיק וָנֶקֶב,
נִשְׁתַּעְשֵׁעַ כָּל עוֹד בָּנוּ נֶפֶשׁ חֲפֵצָה,
כְּזוּג נִצִּים טְרוּפֵי אַהֲבָה, סְמוּרֵי נוֹצָה,
מוּטָב נִטְרֹף אֶת כָּל זְמַנֵּנוּ בַּחֲטָף
מִשֶׁנִּכְלֶה אַט אַט, שָׁעָה שָׁעָה, בֵּין לִסְתוֹתָיו.
הָבָה נִצְנֹף אֶת כָּל כֹּחֵנוּ וְאֶת כָּל
מִתְקֵנוּ לְכַדּוּר אֶחָד עָגֹל
וּנְבַקֵּעַ בּוֹ בְּעֹנֶג אוֹן אַלִּים
את שַׁעַר הַחַיִּים, בְּרִיחָיו הַמְחֻשָּׁלִים.
כִּי גַּם אִם “דֹּמִּי!” לֹא נִקְרָא לַשֶּׁמֶשׁ הָעוֹלָה
חִישָׁה פַּעֲמֵי רִכְבָּהּ לִדְהָרָה גְּדוֹלָה.

תרגום: זיוה שמיר

קישור לטור בהארץ

היום שלחתי למנויי ‘פיוט’ הרהור על סונטה של שייקספיר שהחזירה אותי לילדותי, בתרגומה של עופרה עופר אורן, מתוך המהדורה החדשה והנהדרת של הסונטות של שייקספיר, שהוציאה לאור לאחרונה. את ההרהור והשיר וצילומים מחיינו בכפר הבולגרי אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף בחינם לרשימת המנויים. אנא שתפו:

https://www.psychom.com/Poetry_1352_he.html

———————————————————

יותר מכל צורה ספרותית אני אוהב את צורת הסוֹנֶטָה (וגם הוִּילָנֶל). אני מאמין שככל שצורה ספרותית (או אמנותית, כמו צורת הסוֹנָטָה במוסיקה) מעמידה גבולות קשיחים יותר החופש האמנותי של היוצר גדול יותר. הסיבה לכך פשוטה: גבולות מוגדרים מחייבים את היוצר להתמחות ולרכוש וירטואוזיות בתחום יצירתו, ובו-בזמן גם מאפשרים לו לפרוץ את המסגרת המוכרת, להוסיף לה מימד חדש ולהעשיר אותה. זו הדרך שבה נוצרה התרבות האנושית.

צורת הסונֶטה (סוֹנֶט באיטלקית) נוצרה באיטליה (סיציליה) באמצע המאה השלוש-עשרה, ובין המשוררים הידועים ששכללו צורה זו היו גם דנטה אליגיירי ופטררקה. המשורר עמנואל הרומי (1268-1330) היה הראשון שכתב סוֹנֶטוֹת בעברית.

הסונֶטה מורכבת מארבע-עשרה שורות, במשקל מחומש, בדרך-כלל בארבעה בתים: שני בתים בני ארבע שורות מחורזות ושני בתים בני שלוש שורות. החריזה בסונטה קבועה. בסונטה הקלאסית מקובל היה לחרוז א-ב-ב-א, א-ב-ב-א, ג-ד-ג, ד-ג-ד. הסונֶטה של שייקספיר מורכבת משלושה בתים בני ארבע שורות ובית אחד בן שתי שורות. שייקספיר בחר לוותר על ההפרדה הגרפית בין הבתים, ובחר במבנה חריזה של א-ב-א-ב, ג-ד-ג-ד, ה-ו-ה-ו, ז-ז.

התרגול של צורת הסונטה, בעיני, דומה למיומנות הרישום של צייר. שירה חופשית, כמו זו שהטיף לה נתן זך, שירה פרוזאית ללא חרוז ומשקל, יכולה להיות נפלאה כשהיא נכתבת על-ידי משורר שיודע לכתוב סונטה, כשם שפיקאסו יכול היה להמציא צורות חדשות לאחר שידע לרשום כמו וירטואוז. משוררים רבים, ידועים ולא-ידועים, חיברו סונטות, ובהם גם אליזבת בארט-בראונינג, המשורר האנגלי כריס ברדשו, והמשוררים העבריים מיכה יוסף לבנזון, יעקב פיכמן, לאה גולדברג ועוד רבים אחרים.

לא הכרתי את ספריה של עופרה עופר אורן, עד ששמעתי על ספרה ‘מה קרה להגר באילת’ (אותו עדיין לא סיימתי לקרוא), רומן שכתוב כסדרה של 336 סונטות. כבר לפני שנים תכננתי לכתוב רומן המבוסס על מעגל סונטות, ושמחתי לגלות נפש תאומה (שמחתי פחות לגלות שגם היא עברה התעללות בילדותה). באתר שלה גיליתי שהיא מפליאה לתרגם סונטות, ושמחתי שוב לשמוע שלאחרונה היא הוציאה לאור מהדורה חדשה, דו-לשונית, של 154 הסונטות של שייקספיר: ויליאם שייקספיר – מֵהַיָּפִים מִכֹּל נִתְבַּע הֶמְשֵׁךְ, מחזור הסונטות המלא. תרגמה: עופרה עופר אורן, 2023.

שייקספיר (1564-1616) פרסם את הסוֹנֶטוֹת שלו בשנת 1698. הסונטות של שייקספיר עוסקות באהבה, בשבריריותו של היופי, בלידה ובמוות. רוב הסונטות מבטאות אהבה אידילית לנער צעיר, וחלקן לפילגשו האהובה של שייקספיר.

כותרת הספר היא הפתיחה לסונטה הראשונה של שייקספיר:

מֵהַיָּפִים מִכֹּל נִתְבַּע הֶמְשֵךְ:
שֶׁשּׁוֹשַנַת יָּפְיָּם תִּחְיֶה לָּעַד.
כְּשֶׁהַבָּשֵׁל יָּשּׁוּחַ וְיֵלְֵךּ,
יַזְכִּיר יוֹרְשוֹ הָרַךְ מָּה שֶׁאָבַד.
אֲבָל אַתָּה – מָסוּר כֻּלְךָ לְאֵשׁ
עֵינֶיךָ, בִּבְשָׂרְךָ הִיא מְלֻבָּה.
אַתָּה מַדְבִּיר כָּל שֶׁפַע וְחוֹרֵשׁ
רָעָה: לְעַצְמְךָ אוֹיֵב מֻשְבָּע.
אַתָּה הֲלוֹא עֲדִי שֶׁל הַתֵּבֵל,
הַמְאוֹתֵת בְּך כִּי יֵש אָבִיב,
אַךְ בַּנִצָּן שֶׁלְךָ אַתָּה קוֹבֵר
וּמְבַזְבֵּז עָתִיד, אִם לֹא תָּנִיב.
וְחוּס עַל הָעוֹלָם, פֶּן תִָתָּפֵס
כְזַלְלָן שֶאוֹצְרוֹתָּיו הוֹרֵס.

רבים תרגמו את הסונטות של שייקספיר לעברית, ובהם אפרים ברוידא, שמעון זנדבנק, זיוה שמיר, ש. שלום ואחרים. לא קל לקרוא את התרגומים הישנים. תרגומה של עופרה עופר אורן קריא ונהיר, מוסיקלי ומחורז כהלכה, כשהוא שומר על המשקל המדויק של הסונטה.

בחרתי כאן בסונטה יוצאת-דופן החורגת מתוכנן של שאר הסונטות. נהוג לראות בסונטה הזו חלק ממחזור הסונטות שהקדיש שייקספיר לפילגשו, המכונה ‘הגבירה האפלה’, ולראות בסיפור על האם הנוטשת את בנה ביטוי לקשרי האהבה והתלות שבין האוהבים: “אַתְּ כְּמוֹ עֲקֶרֶת בַּיִת כְּשֶׁאֶחָד מִכָּל תַּרְנְגוֹלֶיהָ מִתְרָחֵק“.

גם אם נקבל את ההשערה שהשיר מתאר את הקשר בין המשורר לאהובתו, תיאור האם הנוטשת כה חי וכואב, עד שניתן להניח שהוא מבוסס על ניסיון-ילדות של שייקספיר עצמו. זהו שיר-סיפור שחורג ממסגרת סונטות-האהבה של שייקספיר, והוא מבטא מסר אוניברסלי הרלוונטי גם היום ומוחה נגד ההזנחה ההורית.

במלים “עֲקֶרֶת בַּיִת כְּשֶׁאֶחָד מִכָּל תַּרְנְגוֹלֶיהָ מִתְרָחֵק” שייקספיר לא התכוון לאשה נשואה מרמת-גן, לאחר לידה. התיאור של שייקספיר מתאים יותר לכפר הבולגרי שבו אני חי. אצלנו “עֲקֶרֶת בַּיִת” איננה מי שבחרה לוותר על קריירה עצמאית כדי לגדל את ילדיה בשעה שבעלה מפרנס אותה, אלא אשה עובדת שיוצאת בבוקר להפוך את האדמה בחצר, להשקות את העגבניות ואת המלפפונים ואת הבצל והשעועית והחסה, לנכש ולעשב, להוציא את העזים למרעה ולהאכיל את התרנגולות, לנקות את הבית, לנער את השטיחים ולהכין את ארוחת-הצהרים. “עֲקֶרֶת בַּיִת” של שייקספיר היא אשה עובדת מבוקר עד ליל.

“עֲקֶרֶת בַּיִת” בימיו של שייקספיר, במאה השש-עשרה, עבדה מבוקר ועד ערב בבית ובחצר, בשעה שגם גידלה את ילדיה, בעולם שלא היתה בו מערכת חינוך חינם. כששייקספיר כתב “כְּשֶׁאֶחָד מִכָּל תַּרְנְגוֹלֶיהָ מִתְרָחֵק, אֶת הַתִּינוֹק הִיא שָׁמָה וּמִיָּד דּוֹלֶקֶת, לֹא תִּתֵּן לְהִתְחַמֵּק“, הוא תיאר את המציאות כפי שהיתה. התינוק, שמן הסתם עוד ינק, היה כרוך כמובן אחר אמו, אך היא לא התקשתה להניח אותו ולרדוף אחרי התרנגולת שברחה (שייקספיר מן הסתם התכוון לתרנגולת ולא לתרנגול, כשכתב “One of her feathered creatures”). אכן, התרנגולת היתה חשובה יותר לכלכלת המשפחה מאשר התינוק. רק בגיל מאוחר יותר נשלחו גם הילדים לעבוד ולסייע בפרנסה ובתחזוקת הבית.

שייקספיר לא מבקר את אמו שהזניחה אותו לרגע וגם לא כועס עליה. היחס לילדים בסוף ימי-הביניים שונה באופן מהותי מן האופן שבו אנו מתייחסים היום לילדים. כמחצית מן הילדים מתו לפני שהגיעו לגיל חמש, והיחס לתינוקות לווה בכהות רגשית. ילדים קטנים היו מעמסה על המשפחה, ולא זכו ליחס מיוחד רק משום שהיו ‘קטנים’. המושג ‘זכויות ילדים’ לא עלה על הדעת. תיאור האם הדולקת אחר התרנגולת הבורחת כשהיא מתעלמת מן התינוק הבוכה הוא תיאור המציאות שבה חי שייקספיר, שיש בה באופן טבעי אטימות רגשית לילדים, ואין בתיאור הזה דבר יוצא-דופן.

מה שמיוחד בשיר הזה, הוא תשומת-הלב של שייקספיר לרגשותיו של התינוק, גם אם זו תשומת-לב אגבית, ששייקפיר עצמו לא היה מודע לחשיבותה, משום שעשה בה שימוש רק כדימוי הממחיש את רגשותיו בשעה שהמאהבת שלו לא הקדישה לו את תשומת-הלב שלה ציפה. הסונטה של שייקספיר דומה לציור של בית מן המאה השש-עשרה, כשמבעד לחלון קטן בפינת הציור אפשר להבחין בגבר המלקה אשה, באופן שמאפשר לנו ללמוד משהו על היחס לנשים באותם ימים.

שייקספיר לא מתייחס כלל לאופן בו גידלו ילדים בתקופתו, אבל הסונטה שלו מספרת סיפור המתאר באופן חי ומדויק סצינת-ילדות שמתוכה אנחנו יכולים ללמוד לא רק על רגשותיו של תינוק שנזנח אלא גם על המציאות הרגשית המשותפת גם לנו ואשר מאפשרת לנו לקרוא את הטקסטים של שייקספיר בעיניים עכשוויות. אולי זה מה שהפך אותו למחזאי ולמשורר הידוע בכל הזמנים.

שייקספיר מתאר, כמו במחזה, את האם הרודפת אחר התרנגולת: “כְּשֶׁהַתִּינוֹק, עָזוּב, בּוֹכֶה, רוֹדֵף אַחַר אִמּוֹ, הִיא מַמְשִׁיכָה לִרְאוֹת רַק מִי שֶׁרָץ מוּלָהּ כְּמִתְעוֹפֵף, וְהַתִּינוֹק, נָטוּשׁ, מַמְשִׁיךְ לִפְעוֹת“. התיאור הזה, הנקי משיפוט, מסיט את ההתבוננות שלנו, הקוראים, מן המראה השגרתי הזה ומכוון אותו להתבונן במה שחשוב באמת, ברגשות, וליבנו נשבר כשאנחנו קוראים על “הַתִּינוֹק, הֶעָזוּב, הַבּוֹכֶה“, בתחילת המשפט, ועוד יותר בסוף המשפט: “וְהַתִּינוֹק, נָטוּשׁ, מַמְשִׁיךְ לִפְעוֹת“. גדולתו של שייקספיר נובעת מן היכולת שלו לגייס את האמפתיה של הקורא. באופן אינטואיטיבי הוא ידע את מה שגילו מחקרים ארבע-מאות שנים מאוחר יותר. הוא ידע שאין מה שמעורר את רגשותינו יותר מצילום של ילד בוכה (או צילום של חתול).

רק לקראת סופה של הסונטה, בבית השלישי, מזהה שייקספיר את עצמו בדמותו של התינוק: “אַתְּ רָצָה כָּךְ, רוֹדֶפֶת מִי שֶׁנָּס, וְתִינוֹקֵךְ – אֲנִי – נִשְׁאָר מֻפְקָר“. גם כאן שייקספיר נמנע משיפוט ואינו מבקר את אמו. הוא מתאר את רגשותיו של תינוק, ובכך מקדים את התודעה הרגשית המאוחרת, האופיינית כל-כך למאה-העשרים, בה הפכו הילדים למרכז חיי המשפחה.

לקראת סיום הסונטה מתאר שייקספיר את הצורך האנושי הבסיסי ביותר, את הצורך באהבה, שבלעדיו מתערערים חייו של כל ילד: “אִם תִּלְכְּדִי, אוּכַל עוֹד, מְפֻיָּס, לִזְכּוֹת שׁוּב בְּחִבּוּק הוֹרִי יָקָר“. לא הנטישה עומדת במרכזה של הסונטה הזו, ושייקספיר ממהר להסיט את תשומת-הלב לצורך האנושי ב’מקום בטוח’, באהבה, שיש לה ביטוי מוחשי “ בְּחִבּוּק הוֹרִי“, או, כפי שמופיע במקור באנגלית: “נַשְׁקִי אוֹתִי, תִּהְיִי נֶחְמָדָה“. זה שובר את ליבי.

השיר מסתיים בתחכום וירטואוזי, המגלה את החשיבות העצומה של המחוות הקטנות בגידול ילדים: “וְאַתְּ תּוּכְלִי שׁוּב לְקַבֵּל אֶת וִויל, הַסְכִּיתִי וּבִכְיִי אוֹתָךְ יוֹבִיל“. זהו סיומו של משפט תנאי: “אם תחזרי ותחבקי אותי, שוב אהיה שלך”. מאחורי המלים מסתתר איום נורא: “אם לא תחבקי אותי, לא אהיה שלך, וכל ילדותי תתערער”. המסר הזה נבלע בתחכום הלשוני באנגלית, בהקבלה בין המלה will לבין שמו של המשורר Will (קיצור של וויליאם).

השורה האחרונה בסונטה מסתיימת בבכי: “הַסְכִּיתִי וּבִכְיִי אוֹתָךְ יוֹבִיל“. תמונת הילד הבוכה נותרת בדמיונו של הקורא גם זמן רב לאחר שסיים לקרוא את השיר. יש כאן אמת חשובה. שייקספיר מבקש מאיתנו, כמו מהקוראים בני זמנו, להבין שבכיו של התינוק אינו רק הטרדה, כפי שכל הורה לתינוק חש, אלא ביטוי לרגשותיו של התינוק, המבקש אהבה, החשובה יותר ממזון ולבוש.

כל קורא מפענח את השירים שהוא קורא בדרכו, באופן סובייקטיבי המתאים לתפישת עולמו ולהיסטוריה האישית שלו. הסונטה הזו נגעה לליבי משום שהחוויה הפעוטה הזו שמתאר שייקספיר מסכמת בבהירות ובתמצות את כל חוויית ילדותי עם אמי האלימה, שנטשה אותי רגשית וראתה בי הפרעה ברצף חייה. את המחיר על כך אני משלם עד היום.

—————————————————–

את ההרהור על הסונטה של שייקספיר ואת 841 ההרהורים והשירים האחרים אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף בחינם לרשימת המנויים:

https://www.psychom.com/Poetry_1352_he.html

 

את הספר המתורגם של הסונטות של שייקספיר אפשר לקנות באתר e-vrit (תמורת 15 ש”ח בלבד…), כאן בקישור 

התפרסם ב”הארץ”, 18.11.2022

אוֹתָן שָָעוֹת שֶׁשִּׂרְטְטוּ אֶת מָה
שֶׁחֵן דְּמוּתוֹ עָלָה עַל כָּל דִּמְיוֹן,
עוֹד יִנְהֲגוּ בַּעֲרִיצוּת שְׁלֵמָה
וְאֶת יָפְיוֹ יוֹרִידוּ לְטִמְיוֹן.
הַזְּמָן דּוֹהֵר, הוֹדֵף וּמַעֲלִים
כָּל קַיִץ אֶל הַחֹרֶף הָאָיוֹם.
הַכְּפוֹר מֵנִיס עָסִיס מִן הֶעָלִים,
וְעֵירֻמָּם בַּשֶּׁלֶג נָח יוֹם-יוֹם.
לְשַד הַקַּיִץ שֶׁזֻּקַּק, לָכוּד
בְּתוֹךְ בַּקְבּוּק זְכוּכִית – וְכָךְ נִשְׁמַר.
לוּלֵא נִכְלָא, הָיָה עַתָּה אֲבוּד,
וּכְלוּם מִמֶּנּוּ לֹא הָיָה נִזְכָּר.
   אַךְ פֶּרַח שֶׁקָּמַל בַּחֹרֶף – אִם
   זֻקַּק בַּזְּמַן, יִחְיֶה עוֹד וְיַנְעִים.

בגיליון הו! 22 הופיעה מסה קצרה  ובה השוואה בין תרגומים של סונטה 20 מאת שייקספיר. 

כרך 22 החדש של “הו!“ ממשיך את מסורת אסופות תרגומי השירה ומהווה אנתולוגיה נרחבת של שירה מתורגמת מאת מיטב המשוררות/ים והמתרגמות/ים. הוא מדלג מהמזרח הקדום, דרך יוון ורומא, אל התקופה האליזבתנית, אל המאה הי”ט, אל המודרניזם, ומשם – אל האלף השלישי. יש כאן תרגומים חדשים ליצירותיהם של משוררים מרכזיים לתרבויותיהם, כגון שייקספיר, היינה ופושקין, וגם של משוררים מודרניסטים גדולים כגון אליזבת בישופ, אלן גינזברג, ניקולאי גומיליוב, אוסיפ מנדלשטם, אלזה לסקר-שילר, אינגבורג בכמן, צ’סלב מילוש וויליאם באטלר ייטס.
לצד משוררים מהוללים אלה יפגוש הקורא משוררים רבים מארצות ותקופות שונות, וביניהן משוררים בני זמננו. הפתעת הגיליון היא דווקא אמירה הס, משוררת עברית, כלת פרס עמיחי, שמשתתפת בגיליון המוקדש לתרגום בשירים המתורגמים משפת אמה, ערבית עיראקית.

אפשר לקנות את הכרך כאן, בקישור

ספר דפדוף, מהדורה אנגלית-עברית

יש ללחוץ על התמונה ולחכות כמה שניות

ערכה: אנה הרמן

Elizabeth Barrett Browning’s Sonnet 40 Sonnets from the Portuguese

בְּיוֹם הֻלֶּדֶת ‒ רַק עֱנוּת אַחַת,
כִּי בֶּעָתִיד צְפוּיוֹת לִהְיוֹת פָּחוֹת.
“מַכְאִיב” ‒ הוּא שֵׁם הַתֹּאַר, אַךְ דּוּמָה
הִיא עֹשֶׁר מַעֲתִיר שֶׁל אֲבַדּוֹן.

לעברית: עופרה עופר אורן

סונטה 29 בתרגומו של משה זינגר