ארכיון הקטגוריה: שירה

שייקספיר סונטה 1: "מהיפים מכל" – "מיפי המראה" – "מיציר תפארת" – "מיצורים יפים" – "מיציר תפארת" – "מיצורים יפים"


קדיה מולודובסקי' "כַּלּוֹת": מי ינחם אותן?

"ב-1919 פרץ בקייב פוגרום", סיפרה המשוררת קדיה מולודובסקי בשיחה שנערכה בישראל עם עיתונאי של מעריב, שלושים שנה לאחר המעשה. קדיה הסתתרה באותו יום ביחד עם שתי חברות בביתו של ידיד, אך "קצינים פורעים" מצאו אותן שם. להפתעתן, הסתפקו הפורעים בתכשיטיהן של הצעירות, ולא נגעו בהן לרעה. "מאז אין אני עונדת עדיים", סיפרה קדיה, והוסיפה: "סידרנו מסיבה לכבוד הנס, ובמסיבה קראתי כמה שירים שכתבתי בקשר למאורע".

כך נהפכה קדיה מולודובסקי בת העשרים וחמש למשוררת. עד אז עבדה כגננת בוורשה. "ילדות קודרת הייתה לילדי ישראל אלה", סיפרה באותו ריאיון בעיתון מעריב. "יחפים היו באים לגן, נפשה כלתה לנעליים", והיא הייתה מספרת להם אגדה על נעליים חדשות ועל מעיל חם "כשהם רועדים מקור". 

אכן, מולודובסקי ידועה בעיקר בזכות השירים שכתבה לילדים. בין הידועים שבהם "גלגוליו של מעיל" שמתאר את קורותיו של מעיל שתפרו במיוחד לילד, ואחרי שגדל, המעיל עובר לילדים אחרים, עובר ומתגלגל ומתבלה, מאבד חלקים ממנו ולבסוף מתפורר לגמרי.  השיר התפרסם לראשונה ביידיש בעיתון הילדים "גרינינקע ביימעלעך" (העצים הירקרקים), בווילנה, ב- 1933, ותורגם לעברית פעמיים. בפעם הראשונה הוא הופיע בדבר לילדים ב-1934, בתרגומה של פנינה הלפרין:  

ובפעם השנייה תרגם אותו נתן אלתרמן והוא הופיע בספר בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב-1945:

אבל כפי שאפשר להבין מסיפורה של מולודובסקי על הנסיבות שבהן כתבה את שיריה הראשונים, היא כתבה גם שירים למבוגרים.

את אחד מהם, שנקרא "כלות", היא מייחדת לנשים היהודיות שהכירה בערי פולין. הנה הוא כאן, בתרגומו של עמוס נוי:

לְכַלּוֹת עֲלוּבוֹת שֶׁהָיוּ עוֹזְרוֹת בַּיִת
מוֹזֶגֶת שָׂרָה אִמֵּנוּ בְּקַנְקַנִּים
יֵין נְתָזִים מֵחָבִיּוֹת אֲפֵלוֹת.
מִי שֶׁיֹּעַד לָהּ קַנְקַן מָלֵא
נוֹשֵׂאת אוֹתוֹ אֵלֶיהָ שָׂרָה אִמֵּנוּ בִּשְׁתֵּי יָדַיִם.
וּמִי שֶׁיֹּעַד לָהּ גָּבִיעַ זָעִיר
מְמַלְּאָה אוֹתוֹ שָׂרָה אִמֵּנוּ בִּדְמָעוֹת.
וּלְנַעֲרוֹת הָרְחוֹב
הָרוֹאוֹת נַעֲלֵי חֲתֻנָּה לְבָנוֹת בַּחֲלוֹמָן,
מְבִיאָה שָׂרָה אִמֵּנוּ
לְפִיהֶן הֶעָיֵף
דְּבַשׁ טָהוֹר בְּצַלָּחוֹת קְטַנּוֹת.
לְכַלּוֹת עֲלוּבוֹת מִמּוֹצָא מְיֻחָס,
מְבֻיָּשׁוֹת מִכְּדֵי לְהָבִיא לְבָנִים מֻכְתָּמִים
אֶל תַּחַת מַבָּטָהּ הַבּוֹחֵן שֶׁל הַחוֹתֶנֶת,
מוֹבִילָה רִבְקָה אִמֵּנוּ גְּמַלִּים
טְעוּנִים אֲרִיגֵי פִּשְׁתָּן.
וּכְשֶׁעֲלָטָה נִפְרֶשֶׂת לִפְנֵי רַגְלֵיהֶם
וְכָל הַגְּמַלִּים כּוֹרְעִים בֶּרֶךְ לָנוּחַ עַל הָאֲדָמָה
מוֹדֶדֶת רִבְקָה אִמֵּנוּ כֻּתְנָה, אַמָּה אַחַר אַמָּה,
מֵהַטַּבָּעוֹת שֶׁעַל אֶצְבְּעוֹתֶיהָ וְעַד הַצָּמִיד שֶׁעַל זְרוֹעָהּ.
לְאֵלּוּ שֶׁעֵינֵיהֶן כְּבָר עָיְפוּ
מִצְּפִיָּה בְּיַלְדֵי הַשְּׁכֵנִים,
וִידֵיהֶן כָּחֲשׁוּ מִכְּמִיהָה
לְגוּף יֶלֶד קָטָן וְעָנֹג,
מְבִיאָה רָחֵל אִמֵּנוּ עִשְׂבֵי מַרְפֵּא
שֶׁנִּתְגַּלּוּ עַל הָרִים רְחוֹקִים,
וּמְנַחֶמֶת אוֹתָן בְּדִבּוּר שָׁקֵט:
אֱלֹהִים יָכֹל בְּכָל רֶגַע לִפְתֹּחַ רֶחֶם שֶׁנֶּחְתַּם.
לְאֵלּוּ שֶׁבּוֹכוֹת בַּלַּיְלָה עַל יְצוּעִים בּוֹדְדִים,
וְאֵין לָהֶן מִי שֶׁיַּחֲלֹק עִמָּן אֶת צַעֲרָן,
הַמְּדַבְּרוֹת עִם עַצְמָן בִּשְׂפָתַיִם חֲרוּכוֹת,
אֲלֵיהֶן בָּאָה חֶרֶשׁ לֵאָה אִמֵּנוּ
מְסוֹכֶכֶת עַל שְׁתֵּי עֵינֶיהָ בְּיָדַיִם חִוְּרוֹת.

מהשיר אנחנו לומדים להכיר את הנשים הללו ואת מצוקותיהן: עוזרות בית, נערות רחוב, נשים בודדות ונשים אומללות. מולודובסקי מתארת בשיר את הנחמה והפיצוי שיזכו להן עלובות הנפש, אותן המקופחות והזנוחות, שלאחר מותן יעניקו להן אהבה ותשומת הלב שכמותן לא קיבלו מעולם בחייהן. ולא סתם טיפול רגיל יקבלו: האמהות מהמקרא, הן עצמן, יטפחו את הנשים הללו, כל אחת על פי דרכה.

שרה אמנו, שעל פי הסיפור בספר "בראשית" רדתה באמתה והתנכלה לה: "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל-שָׂרַי, הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ–עֲשִׂי-לָהּ, הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ; וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי, וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ", (בראשית ט"ז, ו') דווקא היא, תפצה את עוזרות הבית ותשרת אותן.

רבקה הנדיבה, זאת שאמרה לאליעזר, ההלך שביקש ממנה להגמיע אותו מים: "שְׁתֵה אֲדֹנִי… גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת" (בראשית, כד, יח-יט), רבקה הצנועה, שבראותה את החתן המיועד לה שאלה את אליעזר "מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ" וכשהוא משיב לה "הוּא אֲדֹנִי" היא מתכסה, מפאת הצניעות: " וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס" (בראשית, כד, סה), היא, שעזבה את בית אביה והגרה לארץ כנען, תוביל על גמלים, כמו אלה שעליהם הגיעה אל משפחתה החדשה, שלא תראה בה רוב אושר, אריגי פשתן שמיועדים  לאותן "כלות עלובות ממוצא מיוחס", שמתביישות להוכיח את בתוליהן (או להיחשף בקלונן?)

רחל שהשתוקקה לבן: "הָבָה-לִּי בָנִים, וְאִם-אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" (בראשית, ל', א') כך איימה, תעזור לעקרות, ולאה הדחויה, שזכתה אמנם לבנים, אבל לא לאהבה: "וַיֶּאֱהַב גַּם-אֶת-רָחֵל מִלֵּאָה; וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ, עוֹד שֶׁבַע-שָׁנִים אֲחֵרוֹת. לא וַיַּרְא יְהוָה כִּי-שְׂנוּאָה לֵאָה, וַיִּפְתַּח אֶת-רַחְמָהּ" (בראשית כ"ט, ל'), הָאֵם ששמה מעיד עליה שהיא עייפה, רפה וחולה: "וְעֵינֵי לֵאָה, רַכּוֹת" (בראשית, כ"ט, י"ז), תסוכך על עיניהן של הבודדות, עיני הנשים שלא היה מי שיאהב אותן וינחם אותן בחייהן.

נראה כי הפיצוי והגמול מיועד לא רק לנשים שאליהן מפנה מולודובסקי את השיר, אלא גם לאמהות עצמן, שגם הן זקוקות לתיקון או לנחמה.

השיר ראה אור לראשונה בתרגומו הנוכחי בגיליון 13 של כתב העת הו! לצד הקדמה שכתב המתרגם, עמוס נוי. 

הו! גיליון 21 (ובו גם שלוש סונטות שלי)

גיליון חדש של הו! הוא תמיד חגיגה, והנה מספר 21 כבר כאן, גדוש ועשיר: שירים נשכחים של זלדה, שירים לא מוכרים של אברהם בן-יצחק (סונֶה), אהובה של לאה גולדברג, שירים חדשים של אהרן לוין, בנו של חנוך לוין, ועוד כהנה וכהנה.

ובתוך כל השפע הזה – גם שלוש סונטות שלי. 

אפשר לרכוש את הגליון המודפס, באתר הקיבוץ המאוחד

או גליון דיגיטלי, באתר עברית

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 29

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 29 Sonnets from the Portuguese

סונטה 29 בתרגומו של משה זינגר

מה הייתה נקמתו של ברוך ממגנצה

מסע הצלב הראשון החל ב-1096, ונמשך כשלוש שנים. מטרתם של הצלבנים הייתה לכבוש את ארץ הקודש מידי המוסלמים ולגאול את כנסיית הקבר.

דרכם לארץ ישראל הייתה מסע של כיבוש והרג שהחל בטבח של יהודי גרמניה, ונמשך עד שהגיעו לירושלים, שם טבחו יהודים ומוסלמים ובזזו את אוצרותיהם. הפרעות ההן מכונות "גזירות תתנ"ו". הצלבנים ניסו לאלץ את היהודים להמיר את דתם, אבל רובם סירבו, העדיפו למות על קידוש השם ולא להתנצר. רבים רצחו את בני משפחתם והתאבדו, רק כדי שלא יטבילו אותם בכוח.

אחת הערים בגרמניה שבהן התחולל טבח הייתה מיינץ השוכנת על גדת הריין. במקורות היהודיים כונתה העיר מגנצא, או מגנצה. קהילה יהודית משגשגת שכנה בעיר במשך כאלף שנים, אבל כשהצלבנים הגיעו, ידעו תושבי העיר היהודים כי הם נתונים בסכנה גדולה. תחילה ניסו להגן על עצמם. במשך יומיים חסו כאלף ושלוש מאות מהם בביתו של הארכיהגמון. היהודים ניסו לפדות את חייהם תמורת תשלום גבוה, אבל הוא לא הועיל להם, שכן ביום חג השבועות פתח הארכיהגמון את שערי העיר בפני הצלבנים הצרים עליה. היהודים "לבשו שריונים וחגרו כלי מלחמתם", אבל הובסו בקרב, ואז החליטו לעשות את מה שעשו לוחמי מצדה לנוכח המצור הרומאי הממושך והוודאות שבקרוב יאלצו להיכנע: כדי לא ליפול בידי האויבים הם המיתו את בני המשפחה שלהם והתאבדו, זאת אחרי ששרפו במו ידיהם את בית הכנסת, כדי שהצלבנים לא יחללו אותו. 

כמה מאות שנים לאחר מכן בחר המשורר שאול טשרניחובסקי לכתוב על מה שקרה באותו יום במגנצה, מנקודת המבט של איש בשם ברוך, שהרג את בנותיו. "ברוך ממגנצה", זהו שמו של השיר, מספר לשומעיו על קורות אותו יום.

את השיר במלואו אפשר לקרוא כאן. להלן בית מתוכו:

אֲנִי הָאִישׁ, אֲנִי הָאָב,
שֶׁשָּׁחַט בְּנוֹתָיו, וְלֹא שָׁב
סַכִּינוֹ אָחוֹר, טֶרֶם דָּם
כִּסָּהוּ, מַעֲלֶה אֵד חָם!
לְעֵינַי יְעַלְעוּ דָּם, מִכְּאֵב
יְפַרְפְּרוּ וִינִידוּ גֵּו – – –
עִם מַר-הַמָּוֶת נֶאֶבְקוּ הֵן,
וְלֹא יָדַע לִבִּי רַחֲמִים, וְאֵין
בִּי רֶגֶשׁ אָב… הַאֻמְנָם פַּס?!
וְנָקֵל בְּעֵינַי לוּ בִּצְבַת
לוֹהֶטֶת תּוֹךְ הָאֵשׁ, בִּיקוֹד,
אֶת לִבִּי לָחֲצוּ עַד מְאֹד,
לְחַיִּים בְּרָאָן יוֹצֵר אוֹר,
וַאֲנִי הוֹרַדְתִּין יַרְכְּתֵי-בוֹר,
כִּי, אוֹיָה, לֹא יָכֹלְתִּי שְׂאֵת
אֶת מַר גּוֹרָלִי: אוֹתָן תֵּת
בִּידֵי הַצָּר, בִּידֵי הָעָם
הַשּׁוֹאֵף תָּמִיד אַךְ לְדָם;
לִהְיוֹתָן שׁוֹכְחוֹת בֵּית הַצָּר
אֶת-כָּל קֳּדָשַׁי וְאֶת הַיְקָר,
נָתַתִּי מְחִירָם נַהֲרוֹת-דָּם,
וְהַדּוֹר הַיִּלּוֹד לָהֶן קָם
בֶּהָמוֹן חוֹגֵג וּבְקוֹל רָם
וְרוֹאֶה, עוֹטֶה רִקְמוֹת-שֵׁשׁ,
בִּצְלוֹת יְהוּדִים עַל הָאֵשׁ…

בבית זה מתאר טשרניחובסקי בפירוט מעורר פלצות את הרצח: הסכין, הדם, האד, הכאב הגופני, הסבל הנפשי, פרפורי הגסיסה, הקבורה, וברקע של כל אלה – שמחתם של הרוצחים, ההמון החוגג "בִּצְלוֹת יְהוּדִים עַל הָאֵשׁ": כלומר ברצח האכזרי שנועד למי שלא התאבדו. 

בחלקים אחרים של השיר קורא טשרניחובסקי, מתוך פיו של ברוך, לנקמה: "אָרוּר אַתָּה גּוֹי אַכְזָרִי! / אָרוּר יִהְיֶה שִׁמְךָ", כמבקש מזולתו, או מהאל, לעשות זאת, שכן הוא עצמו מרגיש חלש. אמנם שחט את בנותיו, אבל כוחו לא  עמד לו להתאבד. ההמון גרר אותו אל הכנסייה, שם הוטבל בכוח לנצרות. אבל בסופו של דבר מצא ברוך ממגנצה את הכוחות לנקום, כשהצית את המקום שבו נכלא. האש התפשטה בין בתי העיר והוא רץ בטירוף בין הלהבות: "יָדַי, יָדַי שָׁלְחוּ אֵשׁ זוֹ / הֶעֱלוּ הַמְּדוּרָה, / וְיַעַל בָּהּ הַגּוֹי הַנֶּאֱלָח…" 

ב-10 במרס 1943, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה ושל שואת יהודי אירופה, סיפר חיים כספי בטור בעיתון הארץ על מה שחווה כמה ימים לפני כן בחברת אחד ממכריו, עולה חדש מגרמניה שנודע בשל סירובו לדבר בשפת אמו, עד כדי מאמצים ניכרים לשכוח אותה. הם הכירו "מן השמירה על קווי הרכבת בארץ, באותם הימים והלילות הרועשים וקודרים, אף מתקופה קודרת וכאובה יותר: מן השמירה. מסביב לגדר התיל, מן הסוגר במחנה". מוצאו של אותו צעיר היה "ממיינץ המפורסמת. משפחתו, זה מאות שנים קשורה בעיר זו, וממנה ינק וספג את התרבות הגרמנית עד תומה". והנה ניגש אליו יום אחד הצעיר ועל פניו נסוכה ארשת של שמחה, והראה למספר תצלום מהעיתון: "מיינץ בלהבות", בעקבות הפצצה של מטוסי אר-איי-אף בריטיים. את התמונה היקרה ללבו שמר מכל משמר, ובמסיבת ערב שבת ניגש וביקש בביישנות לדקלם באוזני הבחורים את "ברוך ממגנצה" שכתב טשרניחובסקי. עמד לפניהם וקרא את השיר במלואו, "בחום לב, בפאתוס, ובמבטא עברי טהור", מציין הכותב בפליאה ובהתפעלות. הסתבר כי במשך ימים רבים הוא למד את השיר בעל פה, והבהיר לנוכחים כי לעולם לא ייפרד ממנו, ולא מתצלום העיר העולה באש. "זהו הקשר היחיד שנשאר בינו ובין מגנצה העיר", מסכם הכותב.

בארי חזק, "מה תרעש אבי"

מַה תִּרְעַשׁ אָבִי,
אָבִי הַשּׁוֹתֵק, הַמָּלֵא
צַעֲקָתוֹ
אֶגְרוֹפִי בְּשַׂעֲרוֹתֶיךָ, אֲנִי,
שֶׁהִנְנִי מַכְאוֹבֶיךָ
הָעֲתִידִים לָבוֹא.
אֵיךְ לֹא אֶזְכֹּר
כִּי בְּדִמְעָה אוֹתִי זָרַעְתָּ
וּבְבֶכִי אַתָּה אוֹתִי תִּקְצֹר.

חיים נחמן ביאליק, "פעמי אביב"

הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת, גָּבְהוּ שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם,

וַיִּגָּלוּ מֶרְחַקִּים בְּהִירִים, רַחֲבֵי יָדַיִם –

עַל-הָהָר עוֹמְדוֹת רַגְלֵי הָאָבִיב!

עַל-הַמִּגְרָשׁ עִם-שֶׁמֶשׁ אֵדִים חַמִּים מִשְׁתַּטְּחִים,

מִן-הָעֵצִים הָרְטֻבִּים פְּטוּרֵי צִיצִים מִתְפַּתְּחִים –

הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת מִסָּבִיב.

 

עוֹד לֹא-פָרְצוּ הַנְּגֹהוֹת, אֵין עוֹד צִלְצְלֵי תְרוּעָה –

מֵאֵלֶיהָ תִּתְפַּשֵּׁט שִׁירָה זַכָּה וּצְנוּעָה,

אוֹרוֹת רַכִּים כְּמוֹ בֹקְעִים וְעוֹלִים –

חֲבוּ כִמְעָט! וְהִתְפָּרֵץ עֹז הַחַיִּים הַחֲתוּמִים,

יָצִיץ פִּתְאֹם וְיִתְגַּל כָּל-עֱזוּז הָעֲלוּמִים,

כָּל-הַכֹּחוֹת הַפֹּרִים, הַגְּדוֹלִים!

 

וּמַה-מָּתוֹק הָאוֹר וּמַה-מָּתוֹק הָרוּחַ!

פָּנִים שׂחֲקוֹת בַּכּל, בַּאֲשֶׁר עַיִן תָּנוּחַ –

שָׁם רְעוּתָהּ לִקְרָאתָהּ מַזְהֶרֶת.

וּמִכֹּל אֱלֵי-כֹל חוּטֵי זָהָב נִמְתָּחִים;

עוֹד מְעַט וְהִשְׁתַּפְּכָה בְּלִבְנַת הַפְּרָחִים

שִׁפְעַת נֹעַר הַלֵּזוּ וְזֹה הָעֲתֶרֶת.

 

עוֹד מְעַט וְהִשְׁתַּפְּכוּ בִּפְרָחִים לְבָנִים

גַּם-נְעוּרַי הַחֲדָשִׁים וַחֲלֹמוֹתַי הַיְשָׁנִים,

כִּי גַּם-בָּם נָשְׁבָה רוּחַ הָאָבִיב.

וּמִלְּבָבִי הַמָּלֵא כָּל-הֲגִיגִי אָשִׂיחָה,

וּבִדְמָעוֹת מַזְהִירוֹת שְׁחוֹר יֵאוּשִׁי אָדִיחָה –

הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת מִסָּבִיב!

 

תר"ס.

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 25

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 25 Sonnets from the Portuguese

תרגומו של משה זינגר

אנה אחמטובה, "שבח לסבל בל יתואר"

 
(מרוסית: ריטה קוגן)
 

שֶּׁבַח לְסֵּבֶל בַּל יְתֹאַר!
הַמֶּלֶךְ אָפֹר-הָעֵינַיִם נִפְטַר.

עֵת עֶרֶב סְתָו חַכְלִילִי וּמַחְנִיק
שָׁב בַּעֲלִי וּבְרֹגַע הִמְתִּיק:

"רְאִי, מֵהַצַּיִד הֵבִיאוּ אוֹתוֹ,
בֵּין אַלּוֹנִים נִמְצְאָה גּוּפָתוֹ.

צַר עַל אִשְׁתּוֹ. הַמַּלְכָּה צְעִירָה.
בִּן לַיְלָה הִכְסִיף-הֶאֱפִיר שְׂעָרָהּ."

אֶת מִקְטַרְתּוֹ הוּא נָטַל מִן הָאָח

וּלְמִשְׁמֶרֶת שֶׁל לַיְלָה הָלַךְ.

אָעִיר אֶת בִּתִּי בְּיָדַיִם קָרוֹת,
אַבִּיט בְּעֵינֶיהָ הָאֲפֹרוֹת.

שְׁאוֹן צַפְצֵפוֹת אֶל הַצֹּהַר נִתַּךְ:
"סָר מִן הָאָרֶץ הַמֶּלֶךְ שֶׁלָּךְ."

 

11 בדצמבר 1910, צארסקויה סילו


על אנה אחמוטובה: ירח הדבש הקצר מדי, שלפני המהפכה

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 20


Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 20 Sonnets from the Portuguese

 

צ'סלב מילוש, "משמעות"

כְּשֶׁאָמוּת אֶרְאָה אֶת הַבִּטְנָה שֶׁל הָעוֹלָם.
הַצַּד הַשֵּׁנִי, מֵעֵבֶר לַצִּפּוֹר, לָהָר, לִשְׁקִיעַת הַשֶּׁמֶש.
הַפֵּשֶָר הָאֲמִתִּי יִתְגַּלֶּה.
מַה שֶׁלא נִפְתַּר, יִפָּתֵר.
מַה שֶָלֹא הָיָה מוּשָׂג, יוּשָג

וְאִם אֵין לָעוֹלָם בִּטְנָה?
אִם קִיכְלִי עַל עָנָף אֵינְנוּ סִמָן
כִּי אִם קִיכְלִי עַל עָנָף? אִם יוֹם וְלַיְלָה
בָּאִים זֶה אַחַר זֶה בְּלֹא פֵּשֶׁר?
וְאֵין דָבָר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, חוּץ מִהָאֲדָמָה הַזֹּאת

אֲפִילוּ כָּךְ. עֲדַיִן תִּשָּׁאֵר
הַמִּלָה שֶׁבָּקְעָה פַּעַם מִפִי בֶּןחֲלוֹף,
וְהִיא רָצָה וְרָצָה, צִיר בִּלְתִּי נִלְאֶה,
שָׁלוּחַ אֶל מַעֲרֶכֶת הַכּוֹכָבִים, מַסְלוּל שְׁבִיל הֶחָלָב,
וְהוּא מוֹחֶה, קוֹרֵא בְּקוֹל, צוֹעֵק. 

תרגם מפולנית דוד וינפלד
מתוך "מחוזות רחוקים" 1991




מקשיבים לשיר שאהבת, וחושבים עלייך. 

"כְּשֶׁהִגַּעְתִּי לְאוֹשְׁוִיץ הָיִיתִי תָּמִים"

"כְּשֶׁהִגַּעְתִּי לְאוֹשְׁוִיץ הָיִיתִי תָּמִים",
הוּא אָמַר בַּמִּשְׁפָּט. מִסְתַּמֵּא – כְּשֶׁהֵמִית
יְהוּדִים זֹאת הָיְתָה מִצִּדּוֹ רַק תְּמִימוּת:
רַק פָּעַל עַל פִּי חֹק שֶׁקָּבַע מִי יָמוּת.

"אָז עָשִׂיתִי טָעוּת יַלְדּוּתִית," הוּא אָמַר
לִי: "הָיִיתִי יָתוֹם, וּבְאוֹשְׁוִיץ! אָז מָה
אַתְּ תָּמִיד תִּזְכְּרִי לִי הַכֹּל?". הִיא כָּתְבָה
לִי: "הָיִיתִי יַלְדָּה – זֶה קָרָה בֶּעָבָר – "

הוֹ, הוֹרַי הַתְּמִימִים, הוֹ, הוֹרַי שֶׁהָיוּ
קָרְבָּנוֹת קִיּוּמִי, מֶה הָיָה הַסִּיּוּט
שֶׁנּוֹלָד לִשְׁנֵיכֶם עִם גּוּפִי? מִי הִתִּיר
לִשְׁנֵיכֶם לְהַסִּיג וְלִפְלֹשׁ, לְהוֹתִיר

אֶת חוֹתָם תְּמִימוּתְכֶם (אַךְ אָסוּר, כַּמּוּבָן,
לְחַפֵּשׂ כָּל דִּמְיוֹן בֵּין קָרְבַּן לְתַלְיָן).

עמוס נוי, קינמון

הַצַּיָּד אָהַב אֶת כִּפָּה אֲדֻמָּה
אֲבָל כִּפָּה אֲדֻמָּה אָהֲבָה אֶת הַזְּאֵב,
הִיא הָיְתָה מִתְרָאָה אִתּוֹ בַּחֲשַׁאי
בִּמְקוֹמוֹת מִסְתּוֹר בְּמַעֲבֵה הַיַּעַר.

הַצַּיָּד הָיָה יוֹשֵׁב לוֹ לִפְעָמִים בַּבַּיִת
וְחוֹלֵם עַל כִּפָּה אֲדֻמָּה בִּזְמַן
שֶׁנִּקָּה אֶת הַנֶּשֶׁק אוֹ הוֹצִיא חֶשְׁבּוֹנִיּוֹת.
מְזֹהָם בִּגְרִיז אוֹ בִּדְיוֹ הוּא הֶעֱלָה בְּדִמְיוֹנוֹ
אֶת הַכִּפָּה הָאֲדֻמָּה אֶצְלוֹ עַל הַקִּיר
בֵּין רָאשֵׁי צְבָאִים וְעוֹרוֹת דֻּבִּים.
זוֹ הָיְתָה הֲזָיָה חֲזָקָה כְּמוֹ בַּזֶּלֶת.

סָבְתָא הָיְתָה מְכִינָה לְכִּפָּה אֲדֻמָּה
עוּגַת קִנָּמוֹן שֶׁהִיא אוֹהֶבֶת,
שֶׁיִּהְיֶה לָהּ מַשֶּׁהוּ מָתוֹק כְּשֶׁהִיא חוֹזֶרֶת
רְטֻבָּה וּסְמוּקַת-לְחָיַיִם מֵעֹנֶג.
הִיא הָיְתָה אוֹמֶרֶת: בְּבַיִת אֲמִתִּי
צָרִיךְ לִהְיוֹת תָּמִיד רֵיחַ שֶׁל עוּגָה.

הֵן הָיוּ מְשׂוֹחֲחוֹת עַל כּוֹס תֶּה בַּמִּטְבָּח
וְכִפָּה אֲדֻמָּה הָיְתָה שׁוֹאֶלֶת:
סָבְתָא, לָמָּה יֵשׁ לָךְ אָזְנַיִם?
סָבְתָא, לָמָּה יֵשׁ לָךְ עֵינַיִם?
סָבְתָא, אָהַבְתָּ בִּכְלָל אֶת סָבָא לִפְנֵי
שֶׁצַּלָּף מִצְרִי הוֹרִיד אוֹתוֹ בִּירִיָּה
מְדֻיֶּקֶת לַמֵּצַח בָּעִיר סוּאֵץ?

סָבְתָא אָמְרָה: לֹא אָהַבְתִּי אוֹתוֹ בִּמְיֻחָד.
הוּא הָיָה קִבּוּצְנִיק, וְהוּא הָיָה קְצָת טִפֵּשׁ,
וְהוּא לֹא אָהַב אֶת הָעוּגוֹת שֶׁלִּי
וְלֹא הֵבִין אֶת הַגּוּף שֶׁלִּי,
אֲבָל אֶפְשָׁר הָיָה לִסְמֹךְ עָלָיו
וְהוּא הָיָה טוֹב מְאוֹד בְּתִקּוּנִים.

וְאִם אַתְּ שׁוֹאֶלֶת אֶת עֲצָתִי
אָז הַזְּאֵב הַזֶּה הוּא בָּחוּר קַל-דַּעַת
וְלַצַּיָּד יֵשׁ הַכְנָסָה קְבוּעָה
כָּכָה שֶׁלִּכְאוֹרָה הָיִיתִי אֲמוּרָה
לְהַמְלִיץ לָךְ עַל הַצַּיָּד,
אֲבָל הַצַּיָּד הוּא אִישׁ מַמָּשׁ מְרֻשָּׁע
אָז לְפָחוֹת תַּעֲשִׂי בֵּינְתַיִם חַיִּים.
אֲנִי תָּמִיד אֲחַכֶּה לָךְ כָּאן עִם עוּגָה.

לִפְעָמִים הֵן שָׁמְעוּ בַּחוּץ
אֶת הַצְּעָדִים הַכְּבֵדִים שֶׁל הַצַּיָּד –
צְלִיל שֶׁל זְרָדִים מִתְפַּצְּחִים
וְעָלִים יְבֵשִׁים נִשְׁבָּרִים.
זֶה הָיָה מַצְחִיק אוֹתָן.
וְהַסָּבְתָא הָיְתָה אוֹמֶרֶת:
הַמְּחַזֵּר שֶׁלָּךְ מִשְׁתַּגֵּעַ
וְהוּא כְּבָר הוֹלֵךְ בְּמַעְגָּלִים –

אֲבָל אִם הַמַּצָּב יִהְיֶה גָּרוּעַ
תּוּכְלִי תָּמִיד לְהִכָּנֵס לִי לַבֶּטֶן
וְלֹא לָצֵאת הַחוּצָה לְעוֹלָם.
וְהֵן צָחֲקוּ וְצָחֲקוּ וְצָחֲקוּ
בְּעוֹלָם שֶׁלְּרֶגַע אֶחָד
לֹא הָיוּ בּוֹ בִּכְלָל זְאֵבִים וצַיָּדִים,
בְּעוֹלָם שֶׁלְּרֶגַע אֶחָד הָיוּ בּוֹ רַק
שְׁתֵּי נָשִׁים וְרֵיחַ שֶׁל קִנָּמוֹן

לחפש הרפתקאות? ואולי בעצם – לחלום?

איתקה הוא שמו של אי יווני השוכן לא רחוק מהחוף הדרום מערבי של יוון. הוא מוכר עוד מימי קדם בשמו הנוכחי, ונודע במיוחד בזכות האפוס אודיסאה, המיוחס להומרוס.

על פי האודיסיאה, המלך אודיסאוס שלט על האי, והאפוס מתאר את מסעותיו בדרך חזרה הביתה, אחרי ניצחונו במלחמת טרויה. מסעו נמשך כעשר שנים, והיה רצוף מאבקים והרפתקאות. הוא העניק השראה ליצירות רבות, בהן, למשל, שירו של אלפרד טניסון, המתאר את הלוחם האמיץ, כפי שראה אותו המשורר בעיני רוחו בערוב ימיו: גבר מזדקן, שמתגעגע אל כל ההרפתקאות שחווה בצעירותו, ומסרב לכלות את ימיו האחרונים בבית, לצד אשתו הזקנה.

משוררים אחרים שאבו את השראתם מעצם המסע הארוך בדרך לאיתקה. המשורר היווני קונסטנדינוס פ' קוואפיס, שמת ב-1933 כשהיה בן שבעים, כתב את השיר "איתקה", כאן בתרגומו של יורם ברונובסקי:

כִּי תֵּצֵא בַּדֶּרֶךְ אֶל אִיתָקָה
שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד
מְלֵאָה בְּהַרְפַּתְקָאוֹת, מְלֵאָה בְּדַעַת.
אַל תִּירָא אֶת הַלַּסְטְרִיגוֹנִים וְאֶת הַקִּיקְלוֹפִּים
אַל תִּירָא אֶת פּוֹסֵידוֹן הַמִּשְׁתּוֹלֵל.
לְעוֹלָם לֹא תִּמְצְאֵם עַל דַּרְכְּךָ
כָּל עוֹד מַחְשְׁבוֹתֶיךָ נִשָּׂאוֹת, וְרֶגֶשׁ מְעֻלֶּה
מַפְעִים אֶת נַפְשְׁךָ וְאֶת גּוּפְךָ מַנְהִיג.
לֹא תִּתָּקֵל בַּלַּסְטְרִיגוֹנִים וּבַקִּיקְלוֹפִּים
וְלֹא בְּפּוֹסֵידוֹן הַזּוֹעֵם, אֶלָּא אִם כֵּן
תַּעֲמִידֵם לְפָנֶיךָ נַפְשְׁךָ.

שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד.
כִּי בִּבְקָרִים רַבִּים שֶׁל קַיִץ תִּכָּנֵס
בְּחֶדְוָה, בִּפְלִיאָה רַבָּה כָּל כָּךְ
אֶל נְמֵלִים שֶׁלֹּא רָאִיתָ מֵעוֹלָם.
בְּתַחֲנוֹת-מִסְחָר פֵינִיקִיּוֹת תַּעֲגֹן
תִּקְנֶה סְחוֹרוֹת מְשֻׁבָּחוֹת לָרֹב,
פְּנִינִים וְאַלְמֻגִּים, עִנְבָּר וְהָבְנֶה,
וּמִינִים שׁוֹנִים שֶׁל בְּשָׂמִים טוֹבִים
כְּכָל שֶׁרַק תִּמְצָא בְּשָׂמִים טוֹבִים.
עָלֶיךָ לְבַקֵּר בְּהַרְבֵּה עָרֵי מִצְרַיִם
לִלְמֹד, לִלְמֹד מֵאֵלֶּה הַיּוֹדְעִים.

וְכָל הַזְּמַן חֲשֹׁב עַל אִיתָקָה
כִּי יִעוּדְךָ הוּא לְהַגִּיעַ שָׁמָּה.
אַךְ אַל לְךָ לְהָחִישׁ אֶת מַסָּעֲךָ
מוּטָב שֶׁיִּמָּשֵׁךְ שָׁנִים רַבּוֹת.
שֶׁתַּגִּיעַ אֶל הָאִי שֶׁלְּךָ זָקֵן
עָשִׁיר בְּכָל מַה שֶּׁרָכַשְׁתָּ בַּדֶּרֶךְ.
אַל תְּצַפֶּה שֶׁאִיתָקָה תַּעֲנִיק לְךָ עשֶׁר.

אִיתָקָה הֶעֱנִיקָה לְךָ מַסָּע יָפֶה
אִלְמָלֵא הִיא לֹא הָיִיתָ כְּלָל יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ.
יוֹתֵר מִזֶּה הִיא לֹא תּוּכַל לָתֵת.

וְהָיָה כִּי תִּמְצָאֶנָּה עֲנִיָּה – לֹא רִמְּתָה אוֹתְךָ אִיתָקָה.
וְכַאֲשֶׁר תָּשׁוּב, וְאַתָּה חָכָם, רַב-נִסָּיוֹן,
תּוּכַל אָז לְהָבִין מַה הֵן אִיתָקוֹת אֵלֶּה.

קוואפיס פונה אל הקורא בגוף שני, כמו מדבר אתו ישירות. הוא מציע לאותו נמען ליהנות מדרכו, לא לנסות לקצר אותה, לתת לה את משך הזמן הנדרש, לחוות את כל מה שיקרה לו לאורכה. קוואפיס שואב את הרפתקאות ישירות מתוך יצירתו של הומרוס ומציין את המפגשים השונים והמשונים שתיאר: את "הַלַּסְטְרִיגוֹנִים", את "הַקִּיקְלוֹפִּים", את "פּוֹסֵידוֹן הַמִּשְׁתּוֹלֵל". לכאורה מדובר בכל מיני מפגשים מיתולוגיים ואגדיים, אבל קוואפיס מזכיר אותם כמעין סמלים לחוויות חיים קיצוניות ומסעירות שצפויות למי שיוצא אל מסע חייו "בְּחֶדְוָה, בִּפְלִיאָה", נכון לראות הכול, להשתומם, לחוש בעוצמה, להתמסר. מי שדרכו אינה אצה לו יכול למצות את חייו בידיעה שלא המטרה הסופית חשובה, אלא עצם התהליך.

מעניין לזכור שקוואפיס גר לאורך רוב חייו בעיר אחת, אלכסנדריה, וכמעט שלא עזב אותה. במשך שנים רבות עבד במשרה שכולה חול ושגרה, כפקיד במשרד ההשקיה במיניסטריון לעבודות לציבוריות. מסע חייו, הדרכים המסעירות שבהן שוטט, הימים שבהם הפליג, לא היו אם כן גיאוגרפיים, אלא נפשיים, והתבטאו בשירים שכתב, חלקם הגדול שירי אהבה, זיכרון ותשוקה לאהובו.

משורר אחר, חורחה לואיס בורחס הארגנטינאי, שנחשב אחד מגדולי היוצרים בספרדית, כתב שיר ארס-פואטי בשם "איתקה", כאן בתרגומם של עודד סברדליק ומשה דור:

לְהִתְבּוֹנֵן בְּנָהָר עָשׂוּי זְמַן מַיִם
וְלִזְכֹּר כִּי הַזְּמַן הוּא נָהָר אַחֵר,
לָדַעַת כִי אוֹבְדִים כְּמוֹ הַנְהָר
וְהַדְּמֻיּוֹת חוֹלְפוֹת כְּמוֹ הַמַּיִם.

לָחוּשׁ שֶׁהָעֵרוּת הִיא חֲלוֹם אַחֵר
הַחוֹלֵם לֹא לַחֲלֹם וְכִי הַמָוֶת
שֶׁיָרֵא בְּשָׂרֵנוּ הוּא מוֹת
כָּל לַיְלָה שֶׁיְּכֻנֶּה חֲלוֹם.

לִרְאוֹת בַּיוֹם אוֹ בַּשָּׁנָה רַק סֶמֶל
לִימֵי הָאָדָם וְלִשְׁנוֹתָיו,
לַהֲפֹך אֶת קַלְחַת הַשָׁנִים
לְלַחַן, לְלַחַשׁ וּלְסֵמֶל.

לִרְאוֹת אֶת הַחֲלוֹם בַּמָוֶת, בַּשְּׁקִיעָה
זָהָב אֻמְלָל כָּךְ הַשִּׁירָה הִיא
בַּת אַלְמָוֶת וְדַלָה, הַשִּׁירָה
תָּשׁוּב כַּשַּׁחַר וְכַשְּׁקִיעָה.

יֵשׁ וּבַעֲרָבִים פַּרְצוּף אֶחָד
נִבָּט אֵלֵינוּ מֵעִמְקֵי הָרְאִי;
עַל הָאָמָּנוּת לִהְיוֹת כְּאוֹתוֹ רְאִי
שֶׁבּוֹ נִגְלָה פַּרְצוּפֵנוּ אָנוּ.

מְסֻפָּר כִּי אוֹדִיסֶוּס, תָּשׁוּשׁ מִנִּפְלָאוֹת
בָּכָה מֵאַהֲבָה בְּהַבְחִינוֹ בְּאִיתָקָה
יְרֻקָּה וּצְנוּעָה, הָאָמָּנוּת הִיא אִיתָקָה זוֹ
שֶׁל נֶצַח יָרֹק, לֹא שֶׁל נִּפְלָאוֹת.

וְהִיא גַּם כְּנָהָר אֵין קֵץ
הָחוֹלֵף וְנוֹתָר וְהוּא בְּדֹלַח שֶׁל אוֹתוֹ
הֶרַקְלִיטוּס קַל דַּעַת, שֶׁהוּא עַצְמוֹ
וְהוּא אַחֵר, כְּמוֹ נָהָר אֵין-קֵץ.

כמו קוואפיס, גם אצל בורחס איתקה אינה מקום גיאוגרפי, אלא מעין סמל. איתקה שלו דומה ל"נָהָר אֵין קֵץ", ששואב את השראתו מהמימרה הנודעת של הפילוסוף היווני הרקליטוס, שקבע כי "לעולם לא תוכל להיכנס לאותו הנהר פעמיים", שהרי "הכול זורם": מימיו של הנהר משתנים בלי הרף. את הנקודה הזאת אפשר להמשיך ולפתח: גם האדם שטבל בנהר שוב אינו אותו אדם, שכן גם הוא השתנה: הוא אדם שחווה טבילה בנהר, ועכשיו הוא אחר ממי שהיה לפני כן.

אצל בורחס הנהר "עָשׂוּי זְמַן מַיִם": הזרימה הבלתי פוסקת היא זאת של הזמן עצמו, הערוּת, הלילה, המוות – כל אלה הם חלום, ומה יש לו לאדם אם לא להפוך את החיים "לְלַחַן, לְלַחַשׁ וּלְסֵמֶל"? מה עוד יכול אדם לעשות, אם לא לבטא את החיים  באמצעות האמנות, שכן "הַשִּׁירָה הִיא בַּת אַלְמָוֶת" (אך עם זאת גם "דַלָה", בהשוואה עם עצם הזמן החולף…). אמנות לפי בורחס אמורה לשמש לנו מראה, שבה נראה את דיוקן פנינו. היא מספרת לנו על עצמנו. בורחס מהדהד כאן את הדברים שוויליאם שייקספיר שם בפיו של המלט, כשזה מנחה את השחקנים איך להציג, ומסביר להם שתפקידה של אמנות המשחק, ובעצם – של אמנות בכלל – "להניף, בוא נגיד, ראי אל מול הטבע, להראות לַטוב את הקלסתר שלו" (המלט, מערכה III תמונה 2, בתרגומו של דורי פרנס).

כמה מעניין לראות את המבט השונה, ועם זאת דומה, על אותה איתקה – האמיתית אך מדומיינת – של יוצרים שונים, לראות כיצד ולאן היא לוקחת כל אחד מהם.

שייקספיר, סונטה 4: יופי בזבזן? נוי פזרני? פזרן נלבב? קסם בזבזני? פזרון החן? נעם בזבזן?

הסונטה בתרגומי:

הוֹ, יוֹפִי בַּזְבְּזָן, אֵיךְ כָּךְ תַּשְׁחִית
עַל עַצְמְךָ בִּלְבָד מָה שֶׁיָּפֶה?
הַטֶּבַע רַק מַלְוֶה – לֹא לְתָמִיד,
אַךְ בְּשִׁפְעָה – לְמִי שֶׁלֹּא קוֹפֵץ
יָדוֹ, אָז אֵיךְ, כִּילַי, כָּךְ תְּחַבֵּל
בְּכָל הַטּוּב אֲשֶׁר נִתַּן לְךָ?
נוֹשֶׁה כּוֹשֵׁל, מֵעֵז עוֹד לְקַבֵּל
אוֹצָר שַׁלֵּם שֶׁהוּא לֹא רַק שֶׁלְּךָ?
אַתָּה סוֹחֵר עִם עַצְמְךָ בִּלְבָד,
וּמְרַמֶּה את עַצְמְךָ, וְאָז,
כְּשֶׁתִּקָּרֵא לְהִסְתַּלֵּק, תִּלְמַד
שֶׁחֶשְׁבּוֹנְךָ שֶׁלֹּא סֻלַּק – בֻּזְבַּז?
     בְּלִי שׁוּם שִׁמּוּשׁ – הַיֹּפִי יִקָּבֵר,
     בִּמְקוֹם שֶׁיְּנֻצַּל וְיִשָּׁאֵר.

הסונטה בתרגומה של זיוה שמיר:

הסונטה בתרגומו של אריה סתיו:

הסונטה בתרגומם של אבי הסנר וגיל הראבן:

הסונטה בתרגום ש' שלום:

הסונטה בתרגום אפרים ברוידא:

הסונטה בתרגום שמעון זנדבק:

William Shakespeare Sonnet I 

על סיפורה של הסונטה אפשר לקרוא כאן

אנה הרמן, דורי מנור, "אלפא ואומגה": למי עוד התנכל הנחש?

איך יכולים שני יוצרים לכתוב ביחד? זכורים בני הזוג יונת ואלכסנדר סנד, שכתבו את כל הרומנים שלהם במשותף; ח"נ ביאליק וי"ח רבניצקי, שעמלו ביחד על "ספר האגדה"; וכמובן – זוגות היוצרים שהאחד כתב והשני צייר: ט' כרמי ושושנה הימן עם שמוליק קיפוד, מאיר שלו ויוסי אבולעפיה עם כמה ספרי ילדים, ורבים אחרים.

אבל איך כותבים ביחד שירים? ועוד כאלה שמצטרפים לסיפור? ומשמשים בסיס לאופרה: טקסט שהולחן והופק והושר על הבמה? ושההשראה לכתיבתם הם סדרת ליתוגרפיות?

הנס הזה התרחש ב-2001, כאשר שני משוררים צעירים, אנה הרמן ודורי מנור כתבו ביחד ליברית המבוסס על סדרת ליתוגרפיות מאת אדוארד מונק. את הליברית הלחין גיל שוחט, ושרו אותו מיטב זמרי האופרה הישראלית, בניצוחו של גארי ברתיני. 

 "זה היה סוג של נס: אופרה שלמה – וליתר דיוק, ליברית של אופרה – שנכתבה בארבע ידיים, בשיחות טלפון ממושכות אל תוך הלילה בין פריז שבה התגוררתי אז לישראל שבה חיתה שותפתי לכתיבה, המשוררת אנה הרמן. היינו בני עשרים וקצת, ובזק וחברת הטלפונים הצרפתית עשו בזכותנו לא מעט כסף באותה שנה", סיפר דורי מנור לימים.

"אלפא" היא האות הראשונה באל"ף בי"ת היווני, ובמערכת הסְפָרוֹת היוונית משמעותה היא הספרה 1. "אומגה" היא האות העשרים וארבע והאחרונה באלפבית היווני.

ביצירה שלפנינו אלפא ואומגה הם בני האדם הראשונים (והאחרונים?) עלי אדמות.

הסיפור מפגיש אותנו עם הסמלים המיתולוגיים המוכרים מסיפור הבריאה: האדם הראשון, האישה הראשונה והנחש, ולצדם גם החיות שהקיפו אותם בעודם בגן עדן, כאן הוא אי שעליו נראה אלפא לראשונה "עירום, על מצע סחלבים" בשעה שאומגה "רוכנת מעליו ומלטפת את פניו בנוצת טווס" ומפצירה בו להתעורר: "צֵא / מִנַּרְתִּיקָהּ הָרַךְ / שֶׁל הַשֵּנָה  כְּצֵאת / הַשֶּׁמֶש מִמּזְרָח."

השניים מאוהבים, נשבעים אמונים זה לזה, והחיות סביבם מביטות בשניים, אותם "זָקוּף וּזְקוּפָה" (בניגוד, כמובן, להולכים על ארבע), בהשתוממות, שכן "כָּל יָמֵינוּ בָּאִי / לֹא רָאִינוּ מוֹפָע / מְשֻׁנֶּה כְּאוֹתָם / מִגְדָּלִים שֶׁל בָּשָׂר / הַלּוֹכְדִים זֶה אֶת זֶה /בְּמִלִּים כְּאַפְסָר." (כמה יפה הדימוי שבאמצעותו מתוארת האהבה האנושית: את הבשר בני אדם "לוכדים" בעזרת מילים, במעשה החיזור, בדיבור המביע והמקרב, זה שמקדים את קרבת הגוף. הדימוי הוא כמובן גם ערס פואטי, שהרי השירים המביעים את האהבה, כמו גם רגשות אנושיים אחרים, עושים זאת במילים).

כמו בסיפור המקראי, ובשונה ממנו מאוד, הנחש מתנכל גם לאלפא ואומגה ולאהבתם. מה הוא יעולל? מה כוחו?

מקהלת החיות מספרת לנו על מעלליו הקודמים:

מקהלת החיות:

הַנָּחָשׁ הָאָרוּר מִכַּף־רֶגֶל עַד רֹאשׁ
הוּא זָנָב וְתוּ־לא, חוּט שֶׁל אֶרֶס וָרוֹשׁ,
הוּא סוֹפֶנוּ הָרָע: בִּגְלָלוֹ כָּאן בָּאִי
הַקְשָׁרִים מְרוּטִים וְהַכֹּל אֲרָעִי.
יוֹם אֶחָד, כְּשֶׁהַצְבִי הִתְהַלֵּךְ בַּדְרָכִים,
הַצְבִיָּה וְהָרֶמֶשׂ נִרְאוּ מִתְקַלְחִים
בְּאַמְבַּטְיָה אַחַת כִּסְפִינוֹת נִטְרָפוֹת –
וּמֵאָז יֵשׁ לַצְבִי שְׁתֵּי קַרְנַיִם כְּפוּפוֹת.
הַקַרְנַף, גַּם עָלָיו לֹא שָׁפַר גּוֹרָלוֹ:
בְּאַחַד הַיָּמִים, עוֹד הוּא נָח בְּצִלוֹ
שֶׁל עֵץ פִיקוּס רָחָב, הַנָּחָשׁ הִסְתַּנֵּן
אֶל עוֹרָה הֶעָבָה שֶׁל קַרְנֶפֶת, קִנֵן
בְּרַחְמָהּ הַטָּמוּם אַרְבָּעִים רְגָעִים –
וּמֵאָז לָקַרְנַף יְשׁ מִין זִיז לֹא נָעִים
עַל מִצְחוֹ. אַךְ גָרוּעַ מִזֶּה מַעֲשֶׂה
הַנָּחָשׁ וְהַפִּיל: בַּאֲרָשֶׁת שֶׁל שֶׂה
הוּא זָחַל בֵּין כַּרְעִי הַפִּילִים וּפְתָּה
אֶת הַפִּיל הַלָּבָן, וְשִׁדָּל גַם אוֹתָהּ,
אֶת אִשְׁתּוֹ הַכְּבֵדָה – וּכְמוֹ שֶׁקֶר גָדַל
בְּמֶרְכַּז פַרְצוּפָם גּוּשׁ בָּשָׂר מְדֻלְדָּל,
זֶה הַחֵדֶק שֶׁהֵם מַשְׁפִּילִים לֶעָפָר.
וְזָכוּר עוֹד הָעֶרֶב שֶׁבּוֹ הוּא תָּפַר
בְּעַרְשׂוֹ רֶשֶׁת מֶשִׁי וְצָד פַּרְפָּרָה –
הוּא עָקַד אֶת יְפִי הַפַּרְפָר וְזָרַע
מְשׁוֹשִׁים בֵּין כְּנָפָיו, חֲבָלִים שֶׁל קָלוֹן
שֶׁתְּקוּעִים לוֹ בָּאֶמְצַע כְּמוֹ חוּט שֶׁל בָּלּוֹן,
אָז תִּקְעוּ בַּשּׁוֹפָר וְהַכְרִיזוּ בָּאִי:
הַנָּחָשׁ וְאַרְסוֹ אֶל אוֹמֶגָה בָּאִים,
לְהַצְמִיחַ לְאַלְפָא שֶׁלָהּ אֶת קַרְנָיו!

בבית הזה מהתלים המשוררים בנחש, ובחיות שהוא זה שעיצב, לכאורה, את צורתן: אמנם הוא עצמו אינו יותר מאשר "זָנָב וְתוּ־לא" ו"חוּט שֶׁל אֶרֶס" (איזה תיאור מופלא לייצור הזוחל…!), אבל פגיעתו רעה, והוא אחראי לכל מה שמרוט וארעי על האי: בגללו קרניו של הצבי כפופות, בגללו יש לקרנף "זִיז לֹא נָעִים / עַל מִצְחוֹ", ובגללו הפילים גידלו "בְּמֶרְכַּז פַרְצוּפָם גּוּשׁ בָּשָׂר מְדֻלְדָּל". הנחש הצליח אפילו לזרוע משושים  "בֵּין כְּנָפָיו" של הפרפר, והם נראים כמו "חֲבָלִים שֶׁל קָלוֹן". 

לא קשה לדמיין את שני המשוררים מפתחים את כל התמונות המילוליות הללו, מתענגים ביחד על כל דימוי, ודאי גם צוחקים במשובה, שמחים על כוחם היוצר, שמצייר את התמונות המשעשעות, המחוכמות, הזוהרות בתחכומן, ואי אפשר שלא להתפעל ממעשה האוּמנות של השניים, משליטתם בחריזה ובמשקל, וביופי הרב שנוצר בזכות שליטתם הזאת. 

לא רק היתול ולצון יש בשירים, אלא גם יופי פיוטי שמביע אהבה ותשוקה, ייסורים וגעגועים, חלומות בהקיץ, שמתארים את יופייה של התבל, ואת הפורענות הבלתי נמנעת. 

שהרי הנחש ירע, כמובן, גם לאלפא ולאומגה. מדוע יעשה זאת? אהה. קודם כל, כי הוא הנחש! שנית, כי הוא "מְקַנֵּא בָּם מְאֹד"!

את היצירה היפהפייה הזאת, שראתה אור בספר בהוצאת הקיבוץ המאוחד לפני כמעט 20 שנה, אפשר עדיין לקנות. הנה, כאן, בקישור. 

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 12

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 12 Sonnets from the Portuguese

כמה שנים קיים אודיסאוס?

שמו היה הומרוס. הוא חי ויצר במאה השמינית לפנה"ס. שתי יצירותיו הידועות ביותר, "האיליאדה" ו"האודיסיאה", שרדו תחילה כשירה שנמסרה בעל פה מדור לדור וכך נשמרה, עד שהועלתה לראשונה על הכתב, כמאתיים שנה אחרי שחיבר אותה.  

יש מי שסבורים שכלל לא היה אדם אחד כזה, ושאת האפוסים המפורסמים כל כך המיוחסים לו חיברו למעשה משוררים רבים. מכל מקום, שתי היצירות הללו, "האיליאדה" ו"האודיסאה", נשמרו למרבה המזל, ונותרו כנכס צאן ברזל של התרבות המערבית. 

"האודיסיאה" היא סיפור מסעותיו של אודיסאוס, מלך איתקה, לאחר ששב ממלחמתו בטרויה. זוהי פואמה ארוכה שמחולקת לעשרים וארבעה בתים, או "ספרים", המתארים את הרפתקאותיו של אודיסאוס במשך שתים עשרה השנים שבהן היה בדרכו הביתה. 

המשורר שאול טשרניחובסקי תרגם את שני האפוסים הללו, וגם כתב להם מבוא ובו ביאר, בין היתר, מהו אפוס: "בניגוד לסיפור-מעשה סתם, למשל לאגדה, האפוס מקבל צורה יציבה ומגובשת, הן בבניין והן במנגינה", ואת הדרך שבה התגלגלו לדעתו היצירות עד שנהפכו לאפוס: "ברבות הימים, כשכבר קיבל הסיפור את צורתו המגובשת, והתפתח בכמותו, הוא נופל בידי 'בעלי כישרונות', מחוננים בזיכרון טוב, ובכוח יוצרים ודמיון מפותח; הוא עובר לרשותם של 'בעלי מקצוע' בסיפור", כך עד שמגיע יוצר גאון "אמן אחד גדול" והוא, להערכתו של טשרניחובסקי, זה ש"צר את כל המחזורים ביחד, מאחד את כל הנוסחאות ומרכז את כולם מסביב למאור אחד גדול ביותר". 

טשרניחובסקי מספר במבוא גם על הספק בעניין מלחמת טרויה, האם אלה "דברים שלא היו ולא נבראו על מלחמות שלא היו ולא נבראו ועל עיר של נבראה מאת משורר שלא היה ולא נברא, אלא משל היה"? אפשר למצוא את התשובה לשאלה, כך הוא כותב, בתגליתו של  הארכיאולוג הגרמני היינריך שלימן שהאמין בסיפור על טרויה, ואכן, הגיע למקום המשוער שבו שכנה, חפר באדמה, "וגילה את האגדה הנפלאה, את חלום נעוריו, ומצא את טרויה שלו על מסד מגדלה הגדול אשר מרמתו השקיפו הזקנים והלנה המלכה על פני צבא הצרים", כדברי טשרניחובסקי. 

אחד הסיפורים המוכרים ביותר שנשארו מ"האודיסיאה" הוא זה של הסוס הטרויאני: המתנה האפלה והמסוכנת שהונחה לפתחה של העיר הנתונה במצור, סוס עץ גדול שהסתתרו בתוכו חייליו החמושים של אודיסאוס. אנשי טרויה הכניסו את הסוס לעירם ולעת לילה פרצו מתוכו החיילים וכך הצליחו להביס את טרויה. 

תיאור התכסיס של הסוס הטרויאני, מופיע בספר השמיני ב"אודיסאה", כאן בתרגומו של שאול טשרניחובסקי: 

אֵיךְ הִפְלִיגוּ בַיָּם כָּל-הָאַרְגֵּאִים בִּסְפִינוֹת
יְפוֹת-הַצְּלָעוֹת, וְשִׁלְּחוּ הָאֵשׁ בָּאֳהָלִים נָטָשׁוּ.
וְאֵלֶּה אֲשֶׁר הִתְאַסְּפוּ מִסָּבִיב לְאוֹדִיסֵס הַמְהֻלָּל,
בְּשָׁכְבָם בְּבֶטֶן הַסּוּס, הִגִּיעוּ עַד שׁוּק אַנְשֵׁי טְרוֹיָה,
יַעַן הִכְנִיסוּם הַטְּרוֹיִים, הֵמָּה בְּעַצְמָם, לַמְּצוּדָה.
כָּכָה עָמַד הַסּוּס שָׁם, וְהֵמָּה מִסָּבִיב מַכְבִּירִים
מִלִּים אֵין לָהֶם שָׁחַר, כִּי נִפְרְדוּ שְׁלשׁ עֲצוֹתֵיהֶם:
לַהֲרֹס בִּנְחשֶׁת אַכְזְרִיָּה בִּנְיַן הָעֵצִים הַנָּבוּב,
אוֹ לְהַסִּיעוֹ לַמְּצוּדָה, לְהַפִּילוֹ מִשָּׁם מִן-הַסְּלָעִים,
אוֹ לְהַשְׁאִירוֹ, – וְהָיָה אוֹת-חַטָּאת וְתִפְאֶרֶת לָאֵלִים.
וְקָמוּ וְהָיוּ הַדְּבָרִים, הָעֵצָה הַיְעוּצָה נֶעֱשָׂתָה,
יַעַן כִּי נִגְזְרָה כְלָיָה עֲלֵיהֶם, לִכְשֶׁתִּפָּתַח
עִירָם לְסוּס-עֵץ הָאַבִּיר, אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ כָּל-טוֹבֵי
חֵיל-הָאַרְגֵּאִים לְהָבִיא כִלָּיוֹן וּמָוֶת לַטְּרוֹיִים.
שָׁר אֵיךְ הֶחֱרִיבוּ בְּנֵי-הָאֲכַיִּים הַקִּרְיָה,
פּוֹרְצִים מִבֶּטֶן הַסּוּס, וּבְגִיחָם מִמְּקוֹם מַאֲרָבָם,
אֵיךְ פָּנוּ אִישׁ לְעֶבְרוֹ, מְהָרְסִים הָעִיר הַנִּשָּׂאָה,
אֵיךְ הִתְפָּרֵץ אוֹדִיסֵס, וּכְמַרְאֵה אָרֵס מַרְאֵהוּ,
עִם-מֶנֶּלָּאוֹס הַדּוֹמֶה-לָאֵלִים אֶל-בֵּית דֵּאִיפוֹבּוֹס,
אָסַר בִּגְבוּרָה וְעֹז-לֵב מִלְחֶמֶת הַמָּגוֹר וְהַדָּמִים,
וְנִצַּח לְבַסּוֹף, כִּי לִימִינוֹ עוֹמֶדֶת אַתֵּנָה הַנְּדִיבָה. 

צמד המילים "סוס טרויאני" נהפך למושג. כך למשל מכנים תוכנה מתחזה ומסוכנת, שאינה מועילה למשתמש אלא מזיקה לו אם הוא  מוריד אותה אל המחשב שלו.

ברברה טוכמן, בספרה מצעד האיוולת ניתחה את טעותם של תושבי העיר הנצורה, ובדקה מדוע לא הטו אוזן לחשדותיהם, התעלמו מהם והתפתו להכניס את הסוס אל תחומי עירם.  

השם אודיסאוס זכה לקיום משלו. כך למשל נושא אותו הספר יוליסס של ג'יימס ג'ויס, כמו גם השיר "אודיסאוס" של אלפרד טניסון. גם המילה "אודיסאה" חדרה לשפה כמושג, ולא רק במשמעות של "כינוי למסעות ולנדודים ארוכים, מלאים קשיים ואירועים יוצאי דופן ומסוכנים", על פי מילון רב מילים. היא משמשת רבים. הנה דוגמאות אחדות מתוך רבות לאינספור: "תוכנית אודיסיאה" למדענים צעירים; כתב עת "אודיסאה", מרכז מעבדות "אודיסאה", סרט מדע בדיוני "2001 אודיסאה בחלל" של סטנלי קובריק, ואפילו אולמות אירועים שהומרוס העניק להם את שמם…   

מפעים לחשוב על כך שרעיון או שם שנטבעו לפני אלפי שנים בשורות של שיר ממשיכים להתקיים עד עצם היום הזה, והם עדיין משמעותיים. 

את הפואמה השלמה אפשר לקרוא כאן במלואה.

שושי שמיר: "אלגיות לאהבה"

 
 

הלא יְבַכּוּ

יָשַׁבְנוּ יַחַד בָּעֶרֶב חֲרִישִׁי
אֲנִי פָּרַסְתִּי לֶחֶם חַי
אַתָּה גְּבִינָה מָרַחְתָּ
הַחֲמִימוּת זָרְמָה בֵּינֵינוּ
דֶּרֶךְ הַשֻּׁלְחָן.

הַמּוֹלִיכוּת שֶׁל הַפוֹרְמַיְקָה
גְּבוֹהָה מְאוֹד
וְאוֹר הַנֵּאוֹן לֹא מַשְׁאִיר צְלָלִים

*

אַל תֵּלֵךְ
חֹשֶׁךְ בַּחוּץ
שְׁעַת הַכִּשּׁוּף עוֹד לֹא תַּמַּה.

אַל תֵּלֵךְ
הַלֹּא יְבַכּוּ
אֶת כַּף יָדְךָ הַחַמָּה.

אַל תֵּלֵךְ
הַזְּמַן עוֹד קָצָר
אֵינְסוֹף דּוֹאֶה מֵעָלֶיךָ.

אַל תֵּלֵךְ
יִהְיֶה כָּל כָּךְ קַר
הֵי, שָׁכַחְתָּ אֶת מִשְׁקְפֶיךָ.

 

קול של ציפור ראשונה

בִּקַּשְׁתָּ
הַשְׁאִירִי דֶלֶת פְּתוּחָה
אָמַרְתָּ שֶׁלא תְצַלְצֵל.
אָמַרְתָּ
שֶׁאִם אֶהֱיֶה נְבוֹכָה
אֲפִילוּ לא תִתְנַצֵל.

נִדְמֶה שֶׁחִיַּכְתָּ
לְתוֹךְ הַשְׁפוֹפֶרֶת
בִּקַּשְׁתָּ
שֶׁלא אֶהֱיֶה מְאֻפֶּרֶת
אָמַרְתָּ
בְּשֶׁקֶט אָבוֹא אֶל חַדְרֵךְ
לא אָעִיר אוֹתָךְ מִשְׁנַתֵךְ.

בּוֹא אֵלַי

הַשַּׁחַר מַפְצִיעַ
דַּלְתִּי פְּתוּחָה

שׁוֹמֵעַ?

קוֹל שֶׁל צִפּוֹר
רִאשׁוֹנָה
אוּלַי יוֹנָה

*

יַחַד הָיִינוּ צִפּוֹר
כָּנָף מוּל כָּנָף
נוֹסֶקֶת לָאוֹר
לא חוֹשֶׁבֶת
עַל מַה יִהְיֶה
כְּשֶׁתַחְזוֹר
לא בּוֹחֶרֶת נָתִיב
לא מְחַכָּה לָאָבִיב
פּוֹרֶצֶת אֶל עַל
נוֹצָה וְתַלְתַּל
יַחַד הָיִינוּ צִפּוֹר
נוֹסֶקֶת לָאוֹר

הַתְכֵלֶת הָרַךְ
הָיָה לָנוּ נוֹף
הָיָה לָנוּ חוֹף
שַׁלְוָה וּמִסְתּוֹר
הַזְמָן נֶעֱלַם לוֹ
וְכָל הָעוֹלָם
לא הָיָה קַיָּם
הָיָה רַק אוֹר
כָּנָף מוּל כָּנָף
יַחַד הָיִינוּ צִפּוֹר
בַּתְּכֵלֶת הָרַךְ

 

חֵץ

נִנְעַץ בַּכָּנָף
הָיִינוּ צִפּוֹר נְעוּצָה
עַל שֶׁבֶר עָנָן

 

הדים וצללים

כְּשֶׁרָצִיתִי – עָצַמְתִי עֵינַיִם
וְהוּא הוֹפִיעַ מוּלִי
כְּחָתָן עַד קְצוֹת הַשְּׂפָתַיִם
לְהָרִיחַ פְּלוּמַת שְׂעָרִי עַל הָעֹרֶף.
כְּצוֹרֵף הָאוֹרֵב לָאוֹר לְלָכְדוֹ בְּכַפָּיו
הוּא אָרַג בְּגֵוִי תַּכְשִׁיטִים נִזְרָמִים שֶׁל זָהָב.

*

הֵדִים וּצְלָלִים לא יְכוֹלִים לַגַעַת בָּעוֹר.
מִבַּעַד לַגוּף הֵם חוֹלְפִים מוֹתִירִים קוֹר.
לא הֵם יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת גַעֲגוּעֵי הָעוֹר.

*

הַצִּיּוּר שֶׁתָּלוּי עַל הַקִיר
נוֹעָד תְּחִלָּה לְהַזְכִּיר
שֶׁאֵינֶנּוּ.
שֶׁרַק הַמַּגָּע הַשָׁטוּחַ, הַקַר,
נִשְׁאָר עוֹד מִמֶּנּוּ.
הוּא הָיָה כָּל כַּךְ חַי
בְּקַלוּת יָכוֹלְתִי לִטְעוֹת.
הָיוּ אֲפִילוּ קוֹלוֹת
וְרֵיחַ וְטַעַם.
הַכֹּל כְּמוֹ פַּעַם.
אַחַר כָּךְ הִגִּיעוּ יָמִים אֲחֵרִים.
בִּיקוּרָיו נִהְיוּ נְדִירִים
וְאָבַד קוֹלוֹ מִן הַחֲלוֹמוֹת.

*

הוּא
מֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר.
אִם הָיִיתִי עוֹבֶרֶת
אֶת הַגָּדֵר
וַדַּאי
הָיִיתִי מַשִּׂיגָה אוֹתוֹ.
כְּמוֹ
שֶׁוַּדַּאי הָיִיתִי לוֹכֶדֶת
אֶת הַיָּרֵחַ
לוּ טִפַּסְתִּי עַל הָעֵץ
שֶׁבֵּין עֲנָפָיו הִתְחַבֵּא.


עורי משיל אותך

אֵיךְ מֵחַלוֹנְךָ
נִרְאָה הַשֶׁלֶג
דוֹמֵם וְנֶעֱרָם עַל הֶהָרִים

דְמוּתְךָ
בְּלָבָן מוֹלֶכֶת
עַל הַכְּסָתוֹת וְהַכָּרִים.

שְׁתִיקָה
נִמְלָא הַחֶדֶר
כְּמַשֶׁהוּ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַחְדוֹר

אֲבָל סְדָקֵיהָ
תָּסְסוּ בְּאוֹר.

רָאִינוּ אֶת הַשֶׁלֶג
שֶׂזָרַק שֵׂיבָה בַּהַר

הַזְמַן הַהוּא
עָרִיץ וְנֶהֱדָר
עֲדַיִין הֵד מוּכָּר.

הַיִינוּ יְלָדִים
וְלַחַלוֹן מִסְגֶרֶת
עַכְשָׁיו נוֹפֵל הַגֶּשֶם
עַל הַמִּרְפָּסוֹת בַּלָאט
עוֹרִי מַשִׁיל אוֹתְךָ
לְאָט אַחַר לְאָט

*

לֵב שֶׁנִגְדַע בְּעוֹדוֹ בְּאִבּו לֹא מִזְדַּקֵּן
תָּמִיד עַל גָּדָה אַחַת תַּעֲמוֹד אַהֲבָתוֹ
עַל הַשְּׁנִיָּה אָהוּבָה שֶׁנָּטַשׁ אֶת הַקֵּן

הַקֵּן שֶׁהֵקִימוּ יַחְדָיו לְשַׁכֵּן בּוֹ אֶת מֶתֶק סוֹדָם
שְׁמוּרִים בּוֹ זִיעַ הַשְּׁרִיר הַסָּמוּי
פְּלֻמַּת הַשֵּׂעָר הַזָּהוֹב סָמוּר עַל הַזְּרוֹעַ
הֹלֶם הַדָּם

וְהֵם חַיִים יוֹמְיוֹם בִּמְּסִירוּת אֱמֶת
כְּאִלּוּ הוּא אַף פַּעַם אַף פַּעַם לֹא מֵת


*


הוּא מִתְרַחֵק מִשָּׁם, מַחְלִיק מִשָּׁם בְּסִירָתוֹ,
עִיגוּלִים עִיגוּלִים צִיְּרוּ מְשׁוֹטָיו עַל פְּנֵי הַמַּיִּם
שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ רִצְּדָה בַּגַּלִּים,
וְגַם בַּטִּפּוֹת הַזְּרוּיוֹת עַל עוֹר זְרוֹעוֹתָיו רִצְּדָה,
לֹא עוֹשִׂים אֵיפָה וְאֵיפָה
בֵּין זָהָב וְזָהָב.


©שושי שמיר