קטגוריה: שירה

חיים נחמן ביאליק, "פעמי אביב"

הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת, גָּבְהוּ שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם,

וַיִּגָּלוּ מֶרְחַקִּים בְּהִירִים, רַחֲבֵי יָדַיִם –

עַל-הָהָר עוֹמְדוֹת רַגְלֵי הָאָבִיב!

עַל-הַמִּגְרָשׁ עִם-שֶׁמֶשׁ אֵדִים חַמִּים מִשְׁתַּטְּחִים,

מִן-הָעֵצִים הָרְטֻבִּים פְּטוּרֵי צִיצִים מִתְפַּתְּחִים –

הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת מִסָּבִיב.

 

עוֹד לֹא-פָרְצוּ הַנְּגֹהוֹת, אֵין עוֹד צִלְצְלֵי תְרוּעָה –

מֵאֵלֶיהָ תִּתְפַּשֵּׁט שִׁירָה זַכָּה וּצְנוּעָה,

אוֹרוֹת רַכִּים כְּמוֹ בֹקְעִים וְעוֹלִים –

חֲבוּ כִמְעָט! וְהִתְפָּרֵץ עֹז הַחַיִּים הַחֲתוּמִים,

יָצִיץ פִּתְאֹם וְיִתְגַּל כָּל-עֱזוּז הָעֲלוּמִים,

כָּל-הַכֹּחוֹת הַפֹּרִים, הַגְּדוֹלִים!

 

וּמַה-מָּתוֹק הָאוֹר וּמַה-מָּתוֹק הָרוּחַ!

פָּנִים שׂחֲקוֹת בַּכּל, בַּאֲשֶׁר עַיִן תָּנוּחַ –

שָׁם רְעוּתָהּ לִקְרָאתָהּ מַזְהֶרֶת.

וּמִכֹּל אֱלֵי-כֹל חוּטֵי זָהָב נִמְתָּחִים;

עוֹד מְעַט וְהִשְׁתַּפְּכָה בְּלִבְנַת הַפְּרָחִים

שִׁפְעַת נֹעַר הַלֵּזוּ וְזֹה הָעֲתֶרֶת.

 

עוֹד מְעַט וְהִשְׁתַּפְּכוּ בִּפְרָחִים לְבָנִים

גַּם-נְעוּרַי הַחֲדָשִׁים וַחֲלֹמוֹתַי הַיְשָׁנִים,

כִּי גַּם-בָּם נָשְׁבָה רוּחַ הָאָבִיב.

וּמִלְּבָבִי הַמָּלֵא כָּל-הֲגִיגִי אָשִׂיחָה,

וּבִדְמָעוֹת מַזְהִירוֹת שְׁחוֹר יֵאוּשִׁי אָדִיחָה –

הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת מִסָּבִיב!

 

תר"ס.

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 26

אֵיךְ יְדִידֵי דִּמְיוֹן אָז נַעֲנוּ
אֵלַי, אַךְ לֹא הָיוּ כְּלָל בְּנִי אָדָם.
כֵּן, לֹא הָיוּ עוֹד עֲדִינִים כְּמוֹתָם,
כַּמַּנְגִּינָה הַהִיא שֶׁהֵם נִגְּנוּ.
עַד מְהֵרָה לָאַרְגָּמָן נִלְוָה
אָבָק אַרְצִי וַחֲלִילָם נָדַם.
אֲנִי נֶחְלַשְׁתִּי תַּחַת מַבָּטָם,
עַד שֶׁאַתָּה הוֹפַעְתָּ וְאָז כְּבָר

אָהוּב, הַבֹּהַק שֶׁלָּהֶם הוּעַם
(כְּמוֹ מֵי נָהָר בְּתוֹךְ אַגַּן טְבִילָה)
דָּעַךְ הוֹדָם, נָמוֹג בְּרַק שִׁירָם.
כִּי בַּמִּפְגָּשׁ אִתְּךָ נַפְשִׁי כֻּלָּה
יוֹדַעַת: חֲלוֹמָהּ נִצָּב נִכְלָם,
שֶׁכֵּן הַשַּׁי מֵאֱלֹהִים מֻשְׁלָם.

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 26 Sonnets from the Portuguese

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 25

לִבִּי, אָהוּב, הָיָה כָּבֵד כֹּל כָּךְ,
שָׁנָה אַחַר שָׁנָה עַד שֶׁסוֹף סוֹף
עֵינַי זָכוּ לִרְאוֹת וְלֶאֱסֹף
אֶת זִיו פָּנֶיךָ – הַמַּפָּח נִשְׁכַּח.
כְּמוֹ פֶּרַח קִיר מוֹלַלְתִּי אֶת פְּנִינַי, 
לִבִּי פָּעַם בַּנֶּשֶׁף בְּתִקְוָה
שֶׁהִתְחַלְּפָה שׁוּב בְּיֵאוּשׁ וּכְבַר
גַּם חֶסֶד שֶׁל הָאֵל סַר מֵעָלַי.

לִבִּי הָיָה כָּבֵד עַד שֶׁאַתָּה
הוֹפַעְתָּ וּבְרוֹב עֶדְנָה וְרוֹךְ
הִנַּחְתָּ לוֹ לִשְׁקֹעַ, מְלֻטָּף
עָמוֹק לְפִי טִבְעוֹ וּבְלִי לַחְסֹךְ
מִמֶּנִּי, מֵעָלַי, אֶת הַמַּבָּט
שֶׁמְּהֻרְהָר, בֵּין כּוֹכָבִים, יִמְלֹךְ.

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 25 Sonnets from the Portuguese

תרגומו של משה זינגר

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 24

מוּטָב שֶׁחַדּוּתוֹ שֶׁל הַיְּקוּם
תִּטְרֹק עַצְמָהּ בַּיָּד, כְּמוֹ אוֹלָר,
וְכָךְ לֹא יִפָּגַע אֶגְרוֹף נִסְגָּר,
וְלֹא נִשְׁמָע קוֹלוֹת מָדוֹן וּכְלוּם
כְּבָר לֹא יַטְרִיד אוֹתָנוּ בַּקִּיּוּם.
עָלֶיךָ אֶשָּׁעֵן בְּלִי בְּעַתָּה,
מוּגֶנֶת כְּמוֹ בְּקֶסֶם שֶׁאַתָּה
מַרְחִיק אִתּוֹ כָּל מַדְקֵרוֹת אִיּוּם.

אֲנַחְנוּ כְּמוֹ חֲבַצָּלוֹת רַכּוֹת,
לָבְנָן נִשָּׂא פָּגִיעַ, כָּךְ נִרְאֶה,
אֲבָל בָּאֲדָמָה יֵשׁ שְׁתֵּי פְּקָעוֹת
שֶׁחִבּוּרָן נִסְתַּר, לֹא מִתְגַּלֶּה.
זְקוּפִים, שְׁטוּפִים בְּטַל עַל הַגְּבָעוֹת
נִצְמַח בָּעֹשֶׁר שֶׁנּוֹתֵן הָאֵל.



Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 24 Sonnets from the Portuguese

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 23

כָּךְ? הַאֻמְנָם אִם אָמוּת אָז תַּרְגִּישׁ
אֵיךְ קִיּוּמְךָ נֶעְלָם וְהוֹלֵךְ,
חֹם הַחַמָּה מִסְתַּלֵּק וְדוֹעֵךְ
עֵת קוֹר הַקֶּבֶר יַקִּיף אֶת רֹאשִׁי?
כַּמָּה הָלְמוּ בִּי דְּבָרֶיךָ, אֲשֶׁר
כָּךְ נִכְתְּבוּ בְּיָדְךָ בַּמִּכְתָּב:
כֵּן, שֶׁאַתָּה רַק שֶׁלִּי, לֹא אֵדַע:
רַעַד יָדִי – הֲיוּכַל לְאַפְשֵׁר

יַיִן לִמְזֹג? הֵן נַפְשִׁי מִקָּרוֹב
כָּאן אֶת מוֹתִי מַמְשִׁיכָה לְאַתֵּר,
אַךְ אֶתְחַנֵּן שֶׁתּוֹסִיף לֶאֱהֹב!
כְּמוֹ הַנָּשִׁים שֶׁיּוֹדְעוֹת לְוַתֵּר
כָּךְ גַּם אֲנִי לֹא אַחְלִיט לַעֲזֹב.
כָּאן בָּעוֹלָם, אֲהוּבִי, אֶשָּׁאֵר.

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 23 Sonnets from the Portuguese

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 22

כְּשֶׁנַּפְשׁוֹתֵינוּ נִצָּבוֹת זְקוּפוֹת
וּמִתְקָרְבוֹת בַּלַּהַט הָרוֹגֵשׁ
קַצְווֹת כְּנָפֵינוּ מִתְלַקְּחוֹת בָּאֵשׁ
אַךְ הָעוֹלָם אֵינוֹ יָכוֹל לִצְפּוֹת
בַּנֶּזֶק שֶׁיּוּסַב לִשְׁנֵינוּ כָּאן.
הֲדַּי בְּכָךְ? הֵן אִם נִנְסֹק לָרוֹם
שְׁנֵי מַלְאָכֵינוּ יִתְבְּעוּ פִּתְאוֹם
שִׁירֵי שְׁלֵמוּת, שִׁירֵי זָהָב מוּכָן.

אָז בּוֹא וְנִתְחַפֵּר כָּאן בִּדְמָמָה,
נִחְיֶה, אָהוּב, רַק שְׁנֵינוּ, כָּךְ לְבָד,
וּמִתְנַגְּדֵינוּ לֹא יֵדְעוּ עַל מָה
לִרְטֹן וּכְשֶׁיֵּלְכוּ כְּלָל לֹא נֹאבַד.
אַהֲבָתֵנוּ תִּשָּׁאֵר שְׁלֵמָה,
מֻקֶּפֶת מָוֶת הִיא תִּחְיֶה לָעַד.

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 22 Sonnets from the Portuguese

אנה אחמטובה, "שבח לסבל בל יתואר"

 
(מרוסית: ריטה קוגן)
 

שֶּׁבַח לְסֵּבֶל בַּל יְתֹאַר!
הַמֶּלֶךְ אָפֹר-הָעֵינַיִם נִפְטַר.

עֵת עֶרֶב סְתָו חַכְלִילִי וּמַחְנִיק
שָׁב בַּעֲלִי וּבְרֹגַע הִמְתִּיק:

"רְאִי, מֵהַצַּיִד הֵבִיאוּ אוֹתוֹ,
בֵּין אַלּוֹנִים נִמְצְאָה גּוּפָתוֹ.

צַר עַל אִשְׁתּוֹ. הַמַּלְכָּה צְעִירָה.
בִּן לַיְלָה הִכְסִיף-הֶאֱפִיר שְׂעָרָהּ."

אֶת מִקְטַרְתּוֹ הוּא נָטַל מִן הָאָח

וּלְמִשְׁמֶרֶת שֶׁל לַיְלָה הָלַךְ.

אָעִיר אֶת בִּתִּי בְּיָדַיִם קָרוֹת,
אַבִּיט בְּעֵינֶיהָ הָאֲפֹרוֹת.

שְׁאוֹן צַפְצֵפוֹת אֶל הַצֹּהַר נִתַּךְ:
"סָר מִן הָאָרֶץ הַמֶּלֶךְ שֶׁלָּךְ."

 

11 בדצמבר 1910, צארסקויה סילו


על אנה אחמוטובה: ירח הדבש הקצר מדי, שלפני המהפכה

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 20

אָהוּב שֶׁלִּי, אָהוּב, אֵיךְ לֹא אֶזְכֹּר
שֶׁרַק לִפְנֵי שָׁנָה כָּאן, בָּעוֹלָם,
בִּבְדִידוּתִי, הָיִיתָ כְּבָר קַיָּם.
יָשַׁבְתִּי אָז בַּשֶּׁלֶג וּבַקֹּר
וְלֹא רָאִיתִי אַף פְּסִיעָה, גַּם לֹא
שָׁמַעְתִּי צְלִיל מִלְּבַד דְּמָמָה וְכָאן
מָנִיתִי רַק חֻלְיוֹת בַּאֲזִקַּי
שֶׁלֹּא נָפְלוּ, כִּי בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ

נוֹכַחְתִּי – לֹא הוּשְׁטָה לִי יָד, אֲבָל
עַכְשָׁו אֲנִי שׁוֹתָה מִכּוֹס פְּלָאִים
אוֹתָהּ יָכֹלְתִּי לְהַחְמִיץ בִּכְלָל
לוּלֵא אוֹתָהּ פְּרִיחָה. כְּמוֹ נְבִיאִים
חָזִינוּ בַּצְּמִיחָה, וּמָה חֲבָל
עַל מִי שֶׁבְּלִבּוֹ אֵין אֱלֹהִים.


חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא elizabeth-barrett-browning-sonnet-20.png

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 20 Sonnets from the Portuguese

 

צ'סלב מילוש, "משמעות"

כְּשֶׁאָמוּת אֶרְאָה אֶת הַבִּטְנָה שֶׁל הָעוֹלָם.
הַצַּד הַשֵּׁנִי, מֵעֵבֶר לַצִּפּוֹר, לָהָר, לִשְׁקִיעַת הַשֶּׁמֶש.
הַפֵּשֶָר הָאֲמִתִּי יִתְגַּלֶּה.
מַה שֶׁלא נִפְתַּר, יִפָּתֵר.
מַה שֶָלֹא הָיָה מוּשָׂג, יוּשָג

וְאִם אֵין לָעוֹלָם בִּטְנָה?
אִם קִיכְלִי עַל עָנָף אֵינְנוּ סִמָן
כִּי אִם קִיכְלִי עַל עָנָף? אִם יוֹם וְלַיְלָה
בָּאִים זֶה אַחַר זֶה בְּלֹא פֵּשֶׁר?
וְאֵין דָבָר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, חוּץ מִהָאֲדָמָה הַזֹּאת

אֲפִילוּ כָּךְ. עֲדַיִן תִּשָּׁאֵר
הַמִּלָה שֶׁבָּקְעָה פַּעַם מִפִי בֶּןחֲלוֹף,
וְהִיא רָצָה וְרָצָה, צִיר בִּלְתִּי נִלְאֶה,
שָׁלוּחַ אֶל מַעֲרֶכֶת הַכּוֹכָבִים, מַסְלוּל שְׁבִיל הֶחָלָב,
וְהוּא מוֹחֶה, קוֹרֵא בְּקוֹל, צוֹעֵק. 

תרגם מפולנית דוד וינפלד
מתוך "מחוזות רחוקים" 1991




מקשיבים לשיר שאהבת, וחושבים עלייך. 

"כְּשֶׁהִגַּעְתִּי לְאוֹשְׁוִיץ הָיִיתִי תָּמִים"

"כְּשֶׁהִגַּעְתִּי לְאוֹשְׁוִיץ הָיִיתִי תָּמִים",
הוּא אָמַר בַּמִּשְׁפָּט. מִסְתַּמֵּא – כְּשֶׁהֵמִית
יְהוּדִים זֹאת הָיְתָה מִצִּדּוֹ רַק תְּמִימוּת:
רַק פָּעַל עַל פִּי חֹק שֶׁקָּבַע מִי יָמוּת.

"אָז עָשִׂיתִי טָעוּת יַלְדּוּתִית," הוּא אָמַר
לִי: "הָיִיתִי יָתוֹם, וּבְאוֹשְׁוִיץ! אָז מָה
אַתְּ תָּמִיד תִּזְכְּרִי לִי הַכֹּל?". הִיא כָּתְבָה
לִי: "הָיִיתִי יַלְדָּה – זֶה קָרָה בֶּעָבָר – "

הוֹ, הוֹרַי הַתְּמִימִים, הוֹ, הוֹרַי שֶׁהָיוּ
קָרְבָּנוֹת קִיּוּמִי, מֶה הָיָה הַסִּיּוּט
שֶׁנּוֹלָד לִשְׁנֵיכֶם עִם גּוּפִי? מִי הִתִּיר
לִשְׁנֵיכֶם לְהַסִּיג וְלִפְלֹשׁ, לְהוֹתִיר

אֶת חוֹתָם תְּמִימוּתְכֶם (אַךְ אָסוּר, כַּמּוּבָן,
לְחַפֵּשׂ כָּל דִּמְיוֹן בֵּין קָרְבַּן לְתַלְיָן).

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 19

בְּשׁוּק הַנְּשָׁמוֹת יֶשְׁנָהּ סְחוֹרָה;
קִבַּלְתִּי שָׁם תַּלְתַּל תְּמוּרַת תַּלְתַּל
שֶׁהַפַּיְטָן לִלְבָבִי נָתָן  –
שָׁוְיוֹ עוֹלֶה מְאוֹד עַל כָּל תְּמוּרָה.
כְּמוֹ שְׁתֵּי עֵינֵי פִּינְדָרוּס הוּא שָׁחֹר,
צִיצַת שֵׂעָר כִּמְעַט סָגֹל נָצַץ
לְרֹחַב מֵצַח צַח שֶׁבּוֹ מֻנְצָח
כּוֹחָן שֶׁל מוּזוֹת, אֲהוּבִי, נָכוֹן.

עַל אֶצְבָּעִי תַּלְתַּל שָׁחֹר שֶׁלְּךָ
מַמְשִׁיךְ לָגַעַת, מְנֻשָּׁק, נִנְשַׁם.
אֲנִי לוֹכֶדֶת צֵל וְהוּא מִמְּךָ
לֹא יַחֲזֹר, לֹא יַחֲמֹק לְשָׁם.
כָּאן, עַל לִבִּי, כְּמוֹ עַל מִצְחֲךָ,
עוֹד חַם, עַד שֶׁאֵלֵךְ מֵהָעוֹלָם.

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 19 Sonnets from the Portuguese

עמוס נוי, קינמון

הַצַּיָּד אָהַב אֶת כִּפָּה אֲדֻמָּה
אֲבָל כִּפָּה אֲדֻמָּה אָהֲבָה אֶת הַזְּאֵב,
הִיא הָיְתָה מִתְרָאָה אִתּוֹ בַּחֲשַׁאי
בִּמְקוֹמוֹת מִסְתּוֹר בְּמַעֲבֵה הַיַּעַר.

הַצַּיָּד הָיָה יוֹשֵׁב לוֹ לִפְעָמִים בַּבַּיִת
וְחוֹלֵם עַל כִּפָּה אֲדֻמָּה בִּזְמַן
שֶׁנִּקָּה אֶת הַנֶּשֶׁק אוֹ הוֹצִיא חֶשְׁבּוֹנִיּוֹת.
מְזֹהָם בִּגְרִיז אוֹ בִּדְיוֹ הוּא הֶעֱלָה בְּדִמְיוֹנוֹ
אֶת הַכִּפָּה הָאֲדֻמָּה אֶצְלוֹ עַל הַקִּיר
בֵּין רָאשֵׁי צְבָאִים וְעוֹרוֹת דֻּבִּים.
זוֹ הָיְתָה הֲזָיָה חֲזָקָה כְּמוֹ בַּזֶּלֶת.

סָבְתָא הָיְתָה מְכִינָה לְכִּפָּה אֲדֻמָּה
עוּגַת קִנָּמוֹן שֶׁהִיא אוֹהֶבֶת,
שֶׁיִּהְיֶה לָהּ מַשֶּׁהוּ מָתוֹק כְּשֶׁהִיא חוֹזֶרֶת
רְטֻבָּה וּסְמוּקַת-לְחָיַיִם מֵעֹנֶג.
הִיא הָיְתָה אוֹמֶרֶת: בְּבַיִת אֲמִתִּי
צָרִיךְ לִהְיוֹת תָּמִיד רֵיחַ שֶׁל עוּגָה.

הֵן הָיוּ מְשׂוֹחֲחוֹת עַל כּוֹס תֶּה בַּמִּטְבָּח
וְכִפָּה אֲדֻמָּה הָיְתָה שׁוֹאֶלֶת:
סָבְתָא, לָמָּה יֵשׁ לָךְ אָזְנַיִם?
סָבְתָא, לָמָּה יֵשׁ לָךְ עֵינַיִם?
סָבְתָא, אָהַבְתָּ בִּכְלָל אֶת סָבָא לִפְנֵי
שֶׁצַּלָּף מִצְרִי הוֹרִיד אוֹתוֹ בִּירִיָּה
מְדֻיֶּקֶת לַמֵּצַח בָּעִיר סוּאֵץ?

סָבְתָא אָמְרָה: לֹא אָהַבְתִּי אוֹתוֹ בִּמְיֻחָד.
הוּא הָיָה קִבּוּצְנִיק, וְהוּא הָיָה קְצָת טִפֵּשׁ,
וְהוּא לֹא אָהַב אֶת הָעוּגוֹת שֶׁלִּי
וְלֹא הֵבִין אֶת הַגּוּף שֶׁלִּי,
אֲבָל אֶפְשָׁר הָיָה לִסְמֹךְ עָלָיו
וְהוּא הָיָה טוֹב מְאוֹד בְּתִקּוּנִים.

וְאִם אַתְּ שׁוֹאֶלֶת אֶת עֲצָתִי
אָז הַזְּאֵב הַזֶּה הוּא בָּחוּר קַל-דַּעַת
וְלַצַּיָּד יֵשׁ הַכְנָסָה קְבוּעָה
כָּכָה שֶׁלִּכְאוֹרָה הָיִיתִי אֲמוּרָה
לְהַמְלִיץ לָךְ עַל הַצַּיָּד,
אֲבָל הַצַּיָּד הוּא אִישׁ מַמָּשׁ מְרֻשָּׁע
אָז לְפָחוֹת תַּעֲשִׂי בֵּינְתַיִם חַיִּים.
אֲנִי תָּמִיד אֲחַכֶּה לָךְ כָּאן עִם עוּגָה.

לִפְעָמִים הֵן שָׁמְעוּ בַּחוּץ
אֶת הַצְּעָדִים הַכְּבֵדִים שֶׁל הַצַּיָּד –
צְלִיל שֶׁל זְרָדִים מִתְפַּצְּחִים
וְעָלִים יְבֵשִׁים נִשְׁבָּרִים.
זֶה הָיָה מַצְחִיק אוֹתָן.
וְהַסָּבְתָא הָיְתָה אוֹמֶרֶת:
הַמְּחַזֵּר שֶׁלָּךְ מִשְׁתַּגֵּעַ
וְהוּא כְּבָר הוֹלֵךְ בְּמַעְגָּלִים –

אֲבָל אִם הַמַּצָּב יִהְיֶה גָּרוּעַ
תּוּכְלִי תָּמִיד לְהִכָּנֵס לִי לַבֶּטֶן
וְלֹא לָצֵאת הַחוּצָה לְעוֹלָם.
וְהֵן צָחֲקוּ וְצָחֲקוּ וְצָחֲקוּ
בְּעוֹלָם שֶׁלְּרֶגַע אֶחָד
לֹא הָיוּ בּוֹ בִּכְלָל זְאֵבִים וצַיָּדִים,
בְּעוֹלָם שֶׁלְּרֶגַע אֶחָד הָיוּ בּוֹ רַק
שְׁתֵּי נָשִׁים וְרֵיחַ שֶׁל קִנָּמוֹן

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 18

לא הֶעֱנַקְתִּי מֵעוֹלָם תַּלְתַּל
לְאִישׁ, מִלְּבַד לְךָ, אָהוּב יָקָר.
עַתָּה נוֹגַעַת בִּקְוֻצַּת שֵׂעָר,
לוֹטֶפֶת אֶת אָרְכָהּ, וְאָז אוֹתָהּ
אַגִּישׁ לְךָ, אָז קַח, הֵן לֹא נוֹתָר
דָּבָר מִדִּלּוּגַי כְּנָעֲרָה
שֶׁאָז הַשַּׂעֲרָה עוֹד נִשְׁאֲרָה
תְּלוּיָה עַל שִׂיחַ וֶרֶד כְּמַתָּת.

אָז רַק דְּמָעוֹת זָלְגוּ כְּמוֹ מִין אוֹתוֹת
עַל לֶחִי כֹּה חִוֶּרֶת,  רֹאשׁ נִרְכָּן
בְּצַעֲרִי חָשַׁבְתִּי אָז לִרְאוֹת
מַגָּל קוֹטֵל שֶׁל מָוֶת שֶׁמּוּכָן
לִגְזֹל, כְּמוֹ אֶת אִמִּי, עוֹד אֲהָבוֹת.
הִיא עַל מִצְחִי הוֹתִירָה נְשִׁיקָה.

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 18 Sonnets from the Portuguese

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 17

פַּיְטָן שֶׁלִּי, הֵיטֵב תֵּדַע – בִּצְלִיל
שֶׁאֱלֹהִים הִצִּיב בֵּין כָּאן לְשָׁם –
לָגַעַת, לְהָעִיר אֶת הָעוֹלָם
בִּנְעִימָה רוֹעֶמֶת שֶׁתָּכִיל
אֲוִיר נָקִי, טָהוֹר מֵרְעָלִים.
זֹאת מַנְגִּינַת מַרְפֵּא שֶׁמְּשִׁיבָה
לְבוֹדְדֵי תֵּבֵל אֶת כָּל טוּבָה,
אֲשֶׁר אַתָּה מוֹזֵג, כִּי אֱלֹהִים

מַקְדִּישׁ אוֹתְךָ לְכָךְ, וְאָז אוֹתִי
לִהְיוֹת נוֹשֵׂאת כֵּלֶיךָ, רַק תֹּאמַר
אֵיךְ לְשָׁרֵת אוֹתְךָ , כֵּן, אֵיךְ אֵיטִיב?
הָאִם תִּרְצֶה בִּצְלִיל תִּקְוָה מוּשָׁר,
אוֹ תַּעֲדִיף לִזְכֹּר אֶת הַמֵּתִים?
שִׂמְחָה, אוֹ עֶצֶב?  רַק אַתָּה תִּבְחַר.

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 17 Sonnets from the Portuguese

לחפש הרפתקאות? ואולי בעצם – לחלום?

איתקה הוא שמו של אי יווני השוכן לא רחוק מהחוף הדרום מערבי של יוון. הוא מוכר עוד מימי קדם בשמו הנוכחי, ונודע במיוחד בזכות האפוס אודיסאה, המיוחס להומרוס.

על פי האודיסיאה, המלך אודיסאוס שלט על האי, והאפוס מתאר את מסעותיו בדרך חזרה הביתה, אחרי ניצחונו במלחמת טרויה. מסעו נמשך כעשר שנים, והיה רצוף מאבקים והרפתקאות. הוא העניק השראה ליצירות רבות, בהן, למשל, שירו של אלפרד טניסון, המתאר את הלוחם האמיץ, כפי שראה אותו המשורר בעיני רוחו בערוב ימיו: גבר מזדקן, שמתגעגע אל כל ההרפתקאות שחווה בצעירותו, ומסרב לכלות את ימיו האחרונים בבית, לצד אשתו הזקנה.

משוררים אחרים שאבו את השראתם מעצם המסע הארוך בדרך לאיתקה. המשורר היווני קונסטנדינוס פ' קוואפיס, שמת ב-1933 כשהיה בן שבעים, כתב את השיר "איתקה", כאן בתרגומו של יורם ברונובסקי:

כִּי תֵּצֵא בַּדֶּרֶךְ אֶל אִיתָקָה
שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד
מְלֵאָה בְּהַרְפַּתְקָאוֹת, מְלֵאָה בְּדַעַת.
אַל תִּירָא אֶת הַלַּסְטְרִיגוֹנִים וְאֶת הַקִּיקְלוֹפִּים
אַל תִּירָא אֶת פּוֹסֵידוֹן הַמִּשְׁתּוֹלֵל.
לְעוֹלָם לֹא תִּמְצְאֵם עַל דַּרְכְּךָ
כָּל עוֹד מַחְשְׁבוֹתֶיךָ נִשָּׂאוֹת, וְרֶגֶשׁ מְעֻלֶּה
מַפְעִים אֶת נַפְשְׁךָ וְאֶת גּוּפְךָ מַנְהִיג.
לֹא תִּתָּקֵל בַּלַּסְטְרִיגוֹנִים וּבַקִּיקְלוֹפִּים
וְלֹא בְּפּוֹסֵידוֹן הַזּוֹעֵם, אֶלָּא אִם כֵּן
תַּעֲמִידֵם לְפָנֶיךָ נַפְשְׁךָ.

שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד.
כִּי בִּבְקָרִים רַבִּים שֶׁל קַיִץ תִּכָּנֵס
בְּחֶדְוָה, בִּפְלִיאָה רַבָּה כָּל כָּךְ
אֶל נְמֵלִים שֶׁלֹּא רָאִיתָ מֵעוֹלָם.
בְּתַחֲנוֹת-מִסְחָר פֵינִיקִיּוֹת תַּעֲגֹן
תִּקְנֶה סְחוֹרוֹת מְשֻׁבָּחוֹת לָרֹב,
פְּנִינִים וְאַלְמֻגִּים, עִנְבָּר וְהָבְנֶה,
וּמִינִים שׁוֹנִים שֶׁל בְּשָׂמִים טוֹבִים
כְּכָל שֶׁרַק תִּמְצָא בְּשָׂמִים טוֹבִים.
עָלֶיךָ לְבַקֵּר בְּהַרְבֵּה עָרֵי מִצְרַיִם
לִלְמֹד, לִלְמֹד מֵאֵלֶּה הַיּוֹדְעִים.

וְכָל הַזְּמַן חֲשֹׁב עַל אִיתָקָה
כִּי יִעוּדְךָ הוּא לְהַגִּיעַ שָׁמָּה.
אַךְ אַל לְךָ לְהָחִישׁ אֶת מַסָּעֲךָ
מוּטָב שֶׁיִּמָּשֵׁךְ שָׁנִים רַבּוֹת.
שֶׁתַּגִּיעַ אֶל הָאִי שֶׁלְּךָ זָקֵן
עָשִׁיר בְּכָל מַה שֶּׁרָכַשְׁתָּ בַּדֶּרֶךְ.
אַל תְּצַפֶּה שֶׁאִיתָקָה תַּעֲנִיק לְךָ עשֶׁר.

אִיתָקָה הֶעֱנִיקָה לְךָ מַסָּע יָפֶה
אִלְמָלֵא הִיא לֹא הָיִיתָ כְּלָל יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ.
יוֹתֵר מִזֶּה הִיא לֹא תּוּכַל לָתֵת.

וְהָיָה כִּי תִּמְצָאֶנָּה עֲנִיָּה – לֹא רִמְּתָה אוֹתְךָ אִיתָקָה.
וְכַאֲשֶׁר תָּשׁוּב, וְאַתָּה חָכָם, רַב-נִסָּיוֹן,
תּוּכַל אָז לְהָבִין מַה הֵן אִיתָקוֹת אֵלֶּה.

קוואפיס פונה אל הקורא בגוף שני, כמו מדבר אתו ישירות. הוא מציע לאותו נמען ליהנות מדרכו, לא לנסות לקצר אותה, לתת לה את משך הזמן הנדרש, לחוות את כל מה שיקרה לו לאורכה. קוואפיס שואב את הרפתקאות ישירות מתוך יצירתו של הומרוס ומציין את המפגשים השונים והמשונים שתיאר: את "הַלַּסְטְרִיגוֹנִים", את "הַקִּיקְלוֹפִּים", את "פּוֹסֵידוֹן הַמִּשְׁתּוֹלֵל". לכאורה מדובר בכל מיני מפגשים מיתולוגיים ואגדיים, אבל קוואפיס מזכיר אותם כמעין סמלים לחוויות חיים קיצוניות ומסעירות שצפויות למי שיוצא אל מסע חייו "בְּחֶדְוָה, בִּפְלִיאָה", נכון לראות הכול, להשתומם, לחוש בעוצמה, להתמסר. מי שדרכו אינה אצה לו יכול למצות את חייו בידיעה שלא המטרה הסופית חשובה, אלא עצם התהליך.

מעניין לזכור שקוואפיס גר לאורך רוב חייו בעיר אחת, אלכסנדריה, וכמעט שלא עזב אותה. במשך שנים רבות עבד במשרה שכולה חול ושגרה, כפקיד במשרד ההשקיה במיניסטריון לעבודות לציבוריות. מסע חייו, הדרכים המסעירות שבהן שוטט, הימים שבהם הפליג, לא היו אם כן גיאוגרפיים, אלא נפשיים, והתבטאו בשירים שכתב, חלקם הגדול שירי אהבה, זיכרון ותשוקה לאהובו.

משורר אחר, חורחה לואיס בורחס הארגנטינאי, שנחשב אחד מגדולי היוצרים בספרדית, כתב שיר ארס-פואטי בשם "איתקה", כאן בתרגומם של עודד סברדליק ומשה דור:

לְהִתְבּוֹנֵן בְּנָהָר עָשׂוּי זְמַן מַיִם
וְלִזְכֹּר כִּי הַזְּמַן הוּא נָהָר אַחֵר,
לָדַעַת כִי אוֹבְדִים כְּמוֹ הַנְהָר
וְהַדְּמֻיּוֹת חוֹלְפוֹת כְּמוֹ הַמַּיִם.

לָחוּשׁ שֶׁהָעֵרוּת הִיא חֲלוֹם אַחֵר
הַחוֹלֵם לֹא לַחֲלֹם וְכִי הַמָוֶת
שֶׁיָרֵא בְּשָׂרֵנוּ הוּא מוֹת
כָּל לַיְלָה שֶׁיְּכֻנֶּה חֲלוֹם.

לִרְאוֹת בַּיוֹם אוֹ בַּשָּׁנָה רַק סֶמֶל
לִימֵי הָאָדָם וְלִשְׁנוֹתָיו,
לַהֲפֹך אֶת קַלְחַת הַשָׁנִים
לְלַחַן, לְלַחַשׁ וּלְסֵמֶל.

לִרְאוֹת אֶת הַחֲלוֹם בַּמָוֶת, בַּשְּׁקִיעָה
זָהָב אֻמְלָל כָּךְ הַשִּׁירָה הִיא
בַּת אַלְמָוֶת וְדַלָה, הַשִּׁירָה
תָּשׁוּב כַּשַּׁחַר וְכַשְּׁקִיעָה.

יֵשׁ וּבַעֲרָבִים פַּרְצוּף אֶחָד
נִבָּט אֵלֵינוּ מֵעִמְקֵי הָרְאִי;
עַל הָאָמָּנוּת לִהְיוֹת כְּאוֹתוֹ רְאִי
שֶׁבּוֹ נִגְלָה פַּרְצוּפֵנוּ אָנוּ.

מְסֻפָּר כִּי אוֹדִיסֶוּס, תָּשׁוּשׁ מִנִּפְלָאוֹת
בָּכָה מֵאַהֲבָה בְּהַבְחִינוֹ בְּאִיתָקָה
יְרֻקָּה וּצְנוּעָה, הָאָמָּנוּת הִיא אִיתָקָה זוֹ
שֶׁל נֶצַח יָרֹק, לֹא שֶׁל נִּפְלָאוֹת.

וְהִיא גַּם כְּנָהָר אֵין קֵץ
הָחוֹלֵף וְנוֹתָר וְהוּא בְּדֹלַח שֶׁל אוֹתוֹ
הֶרַקְלִיטוּס קַל דַּעַת, שֶׁהוּא עַצְמוֹ
וְהוּא אַחֵר, כְּמוֹ נָהָר אֵין-קֵץ.

כמו קוואפיס, גם אצל בורחס איתקה אינה מקום גיאוגרפי, אלא מעין סמל. איתקה שלו דומה ל"נָהָר אֵין קֵץ", ששואב את השראתו מהמימרה הנודעת של הפילוסוף היווני הרקליטוס, שקבע כי "לעולם לא תוכל להיכנס לאותו הנהר פעמיים", שהרי "הכול זורם": מימיו של הנהר משתנים בלי הרף. את הנקודה הזאת אפשר להמשיך ולפתח: גם האדם שטבל בנהר שוב אינו אותו אדם, שכן גם הוא השתנה: הוא אדם שחווה טבילה בנהר, ועכשיו הוא אחר ממי שהיה לפני כן.

אצל בורחס הנהר "עָשׂוּי זְמַן מַיִם": הזרימה הבלתי פוסקת היא זאת של הזמן עצמו, הערוּת, הלילה, המוות – כל אלה הם חלום, ומה יש לו לאדם אם לא להפוך את החיים "לְלַחַן, לְלַחַשׁ וּלְסֵמֶל"? מה עוד יכול אדם לעשות, אם לא לבטא את החיים  באמצעות האמנות, שכן "הַשִּׁירָה הִיא בַּת אַלְמָוֶת" (אך עם זאת גם "דַלָה", בהשוואה עם עצם הזמן החולף…). אמנות לפי בורחס אמורה לשמש לנו מראה, שבה נראה את דיוקן פנינו. היא מספרת לנו על עצמנו. בורחס מהדהד כאן את הדברים שוויליאם שייקספיר שם בפיו של המלט, כשזה מנחה את השחקנים איך להציג, ומסביר להם שתפקידה של אמנות המשחק, ובעצם – של אמנות בכלל – "להניף, בוא נגיד, ראי אל מול הטבע, להראות לַטוב את הקלסתר שלו" (המלט, מערכה III תמונה 2, בתרגומו של דורי פרנס).

כמה מעניין לראות את המבט השונה, ועם זאת דומה, על אותה איתקה – האמיתית אך מדומיינת – של יוצרים שונים, לראות כיצד ולאן היא לוקחת כל אחד מהם.

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 16

אֲבָל אַתָּה סָבְלָן, אַתָּה נֵחַן
בַּאֲצִילוּת שֶׁל מֶלֶךְ וְלָכֵן
תִּגְבַּר עַל פַּחַד שֶׁאֶצְלִי שׁוֹכֵן,
תִּפְרֹשׂ עָלַי גְּלִימָה מֵאַרְגָּמָן.
וְאָז תִּשְׁמַע כָּל כָּךְ קָרוֹב כֵּיצַד
לִבִּי כְּבָר לֹא נִרְעַד בִּבְדִידוּתוֹ.
כִּי כֵּן, עַכְשָׁו אַתָּה נוֹשֵׂא אוֹתוֹ
אֶל הַמְּרוֹמִים – שׁוּב לֹא יִהְיֶה לְבַד!

וּכְמוֹ חַיָּל מוּבָס שֶׁאֶת חַרְבּוֹ
שֶׁהֻכְתְּמָה בַּדָּם שׁוֹמֵט, נִכְנָע
עַתָּה הִגִּיעַ קֵץ כָּל הַקְּרָבוֹת
אֵין מַאֲבָק, אֲנִי כְּבָר מוּכָנָה.
אִם רַק תַּזְמִין, אֲנִי מִיָּד אָבוֹא
וּגְדֻלָּתְךָ אוֹתִי אוֹפֶפֶת וּמְשַׁנָּה.

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 16 Sonnets from the Portuguese

שייקספיר, סונטה 4: יופי בזבזן? נוי פזרני? פזרן נלבב? קסם בזבזני? פזרון החן? נעם בזבזן?

הסונטה בתרגומי:

הוֹ, יוֹפִי בַּזְבְּזָן, אֵיךְ כָּךְ תַּשְׁחִית
עַל עַצְמְךָ בִּלְבָד מָה שֶׁיָּפֶה?
הַטֶּבַע רַק מַלְוֶה – לֹא לְתָמִיד,
אַךְ בְּשִׁפְעָה – לְמִי שֶׁלֹּא קוֹפֵץ
יָדוֹ, אָז אֵיךְ, כִּילַי, כָּךְ תְּחַבֵּל
בְּכָל הַטּוּב אֲשֶׁר נִתַּן לְךָ?
נוֹשֶׁה כּוֹשֵׁל, מֵעֵז עוֹד לְקַבֵּל
אוֹצָר שַׁלֵּם שֶׁהוּא לֹא רַק שֶׁלְּךָ?
אַתָּה סוֹחֵר עִם עַצְמְךָ בִּלְבָד,
וּמְרַמֶּה את עַצְמְךָ, וְאָז,
כְּשֶׁתִּקָּרֵא לְהִסְתַּלֵּק, תִּלְמַד
שֶׁחֶשְׁבּוֹנְךָ שֶׁלֹּא סֻלַּק – בֻּזְבַּז?
     בְּלִי שׁוּם שִׁמּוּשׁ – הַיֹּפִי יִקָּבֵר,
     בִּמְקוֹם שֶׁיְּנֻצַּל וְיִשָּׁאֵר.

הסונטה בתרגומה של זיוה שמיר:

הסונטה בתרגומו של אריה סתיו:

הסונטה בתרגומם של אבי הסנר וגיל הראבן:

הסונטה בתרגום ש' שלום:

הסונטה בתרגום אפרים ברוידא:

הסונטה בתרגום שמעון זנדבק:

William Shakespeare Sonnet I 

על סיפורה של הסונטה אפשר לקרוא כאן

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 15

אַל תְּגַנֶּה אֶת הַבָּעַת פָּנַי
שֶׁהִיא נוּגָה מִדַּי אוֹ סְתָם שְׁקֵטָה.
אֲנַחְנוּ כֹּה שׁוֹנִים וְרַק אַתָּה
בּוֹהֵק תָּמִיד בַּשֶּׁמֶשׁ, וְאוּלַי
תַּבִּיט בִּי בְּחֶמְלָה, כֻּלְּךָ מֵאִיר,
כְּמוֹ עַל דְּבוֹרָה כְּלוּאָה בְּתוֹךְ גָּבִישׁ.
מִי שֶׁרָגִיל לָעֶצֶב כָּךְ מַרְגִּישׁ:
יִקְשֶׁה לִפְרֹשׂ כָּנָף אֶל הָאֲוִיר.

אִם אֶשְׁתַּדֵּל רַק אֶכָּשֵׁל, אַךְ אִם
אַבִּיט בְּךָ, בְּךָ בִּלְבַד וְעַל
אַהֲבָתְךָ שֶׁמְּאִירָה פָּנִים,
אוּכַל לִשְׁמֹעַ נְשִׁיָּה, אוּכַל
לִצְפּוֹת מִלְּמַעְלָה, כְּמוֹ מֵעֲנָנִים
עַל הַנָּהָר הַמַּר – בְּשִׁכְחָה.

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 15 Sonnets from the Portuguese

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 14

אִם לֶאֱהֹב אוֹתִּי, הֲרֵי ­– מוּטָב
שֶׁזֶּה יִהְיֶה בְּשֵׁם הָאַהֲבָה,
וְלֹא בִּגְלַל קְלַסְתֵּר, בַּת שְׂחוֹק טוֹבָה,
שֶׁלֹּא בִּזְכוּת סִגְנוֹן דִּבּוּר תֹּאהַב.
שֶׁלֹּא תֹּאמַר – "אוֹהַב כִּי נוֹחַ כָּךְ",
שֶׁכֵּן דְּבָרִים כָּאֵלֶּה בֶּעָתִיד
עוֹד יְכוֹלִים לְהִשְׁתַּנּוֹת תָּמִיד
וְאַהֲבָה כָּזוֹ אוּלַי תֻּכְרַח

לְהִתְפָּרֵק, לָפוּג כְּמוֹ שֶׁנּוֹלְדָה.
וְאל תֹּאהַב מֵחֶסֶד שֶׁל חֶמְלָה,
כִּי כְּשֶׁאֶחְדַּל לִבְכּוֹת הַאִם תֵּדַע
לִשְׁמֹר אֶת מְלֹא אַהֲבָתְךָ כֻּלָּהּ?
אֱהֹב בְּאַהֲבָה כָּךְ, לְבַדָּהּ,
רַק אַהֲבָה כָּזוֹ תִּשְׂרֹד צְלוּלָה.

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 14 Sonnets from the Portuguese

אנה הרמן, דורי מנור, "אלפא ואומגה": למי עוד התנכל הנחש?

איך יכולים שני יוצרים לכתוב ביחד? זכורים בני הזוג יונת ואלכסנדר סנד, שכתבו את כל הרומנים שלהם במשותף; ח"נ ביאליק וי"ח רבניצקי, שעמלו ביחד על "ספר האגדה"; וכמובן – זוגות היוצרים שהאחד כתב והשני צייר: ט' כרמי ושושנה הימן עם שמוליק קיפוד, מאיר שלו ויוסי אבולעפיה עם כמה ספרי ילדים, ורבים אחרים.

אבל איך כותבים ביחד שירים? ועוד כאלה שמצטרפים לסיפור? ומשמשים בסיס לאופרה: טקסט שהולחן והופק והושר על הבמה? ושההשראה לכתיבתם הם סדרת ליתוגרפיות?

הנס הזה התרחש ב-2001, כאשר שני משוררים צעירים, אנה הרמן ודורי מנור כתבו ביחד ליברית המבוסס על סדרת ליתוגרפיות מאת אדוארד מונק. את הליברית הלחין גיל שוחט, ושרו אותו מיטב זמרי האופרה הישראלית, בניצוחו של גארי ברתיני. 

 "זה היה סוג של נס: אופרה שלמה – וליתר דיוק, ליברית של אופרה – שנכתבה בארבע ידיים, בשיחות טלפון ממושכות אל תוך הלילה בין פריז שבה התגוררתי אז לישראל שבה חיתה שותפתי לכתיבה, המשוררת אנה הרמן. היינו בני עשרים וקצת, ובזק וחברת הטלפונים הצרפתית עשו בזכותנו לא מעט כסף באותה שנה", סיפר דורי מנור לימים.

"אלפא" היא האות הראשונה באל"ף בי"ת היווני, ובמערכת הסְפָרוֹת היוונית משמעותה היא הספרה 1. "אומגה" היא האות העשרים וארבע והאחרונה באלפבית היווני.

ביצירה שלפנינו אלפא ואומגה הם בני האדם הראשונים (והאחרונים?) עלי אדמות.

הסיפור מפגיש אותנו עם הסמלים המיתולוגיים המוכרים מסיפור הבריאה: האדם הראשון, האישה הראשונה והנחש, ולצדם גם החיות שהקיפו אותם בעודם בגן עדן, כאן הוא אי שעליו נראה אלפא לראשונה "עירום, על מצע סחלבים" בשעה שאומגה "רוכנת מעליו ומלטפת את פניו בנוצת טווס" ומפצירה בו להתעורר: "צֵא / מִנַּרְתִּיקָהּ הָרַךְ / שֶׁל הַשֵּנָה  כְּצֵאת / הַשֶּׁמֶש מִמּזְרָח."

השניים מאוהבים, נשבעים אמונים זה לזה, והחיות סביבם מביטות בשניים, אותם "זָקוּף וּזְקוּפָה" (בניגוד, כמובן, להולכים על ארבע), בהשתוממות, שכן "כָּל יָמֵינוּ בָּאִי / לֹא רָאִינוּ מוֹפָע / מְשֻׁנֶּה כְּאוֹתָם / מִגְדָּלִים שֶׁל בָּשָׂר / הַלּוֹכְדִים זֶה אֶת זֶה /בְּמִלִּים כְּאַפְסָר." (כמה יפה הדימוי שבאמצעותו מתוארת האהבה האנושית: את הבשר בני אדם "לוכדים" בעזרת מילים, במעשה החיזור, בדיבור המביע והמקרב, זה שמקדים את קרבת הגוף. הדימוי הוא כמובן גם ערס פואטי, שהרי השירים המביעים את האהבה, כמו גם רגשות אנושיים אחרים, עושים זאת במילים).

כמו בסיפור המקראי, ובשונה ממנו מאוד, הנחש מתנכל גם לאלפא ואומגה ולאהבתם. מה הוא יעולל? מה כוחו?

מקהלת החיות מספרת לנו על מעלליו הקודמים:

מקהלת החיות:

הַנָּחָשׁ הָאָרוּר מִכַּף־רֶגֶל עַד רֹאשׁ
הוּא זָנָב וְתוּ־לא, חוּט שֶׁל אֶרֶס וָרוֹשׁ,
הוּא סוֹפֶנוּ הָרָע: בִּגְלָלוֹ כָּאן בָּאִי
הַקְשָׁרִים מְרוּטִים וְהַכֹּל אֲרָעִי.
יוֹם אֶחָד, כְּשֶׁהַצְבִי הִתְהַלֵּךְ בַּדְרָכִים,
הַצְבִיָּה וְהָרֶמֶשׂ נִרְאוּ מִתְקַלְחִים
בְּאַמְבַּטְיָה אַחַת כִּסְפִינוֹת נִטְרָפוֹת –
וּמֵאָז יֵשׁ לַצְבִי שְׁתֵּי קַרְנַיִם כְּפוּפוֹת.
הַקַרְנַף, גַּם עָלָיו לֹא שָׁפַר גּוֹרָלוֹ:
בְּאַחַד הַיָּמִים, עוֹד הוּא נָח בְּצִלוֹ
שֶׁל עֵץ פִיקוּס רָחָב, הַנָּחָשׁ הִסְתַּנֵּן
אֶל עוֹרָה הֶעָבָה שֶׁל קַרְנֶפֶת, קִנֵן
בְּרַחְמָהּ הַטָּמוּם אַרְבָּעִים רְגָעִים –
וּמֵאָז לָקַרְנַף יְשׁ מִין זִיז לֹא נָעִים
עַל מִצְחוֹ. אַךְ גָרוּעַ מִזֶּה מַעֲשֶׂה
הַנָּחָשׁ וְהַפִּיל: בַּאֲרָשֶׁת שֶׁל שֶׂה
הוּא זָחַל בֵּין כַּרְעִי הַפִּילִים וּפְתָּה
אֶת הַפִּיל הַלָּבָן, וְשִׁדָּל גַם אוֹתָהּ,
אֶת אִשְׁתּוֹ הַכְּבֵדָה – וּכְמוֹ שֶׁקֶר גָדַל
בְּמֶרְכַּז פַרְצוּפָם גּוּשׁ בָּשָׂר מְדֻלְדָּל,
זֶה הַחֵדֶק שֶׁהֵם מַשְׁפִּילִים לֶעָפָר.
וְזָכוּר עוֹד הָעֶרֶב שֶׁבּוֹ הוּא תָּפַר
בְּעַרְשׂוֹ רֶשֶׁת מֶשִׁי וְצָד פַּרְפָּרָה –
הוּא עָקַד אֶת יְפִי הַפַּרְפָר וְזָרַע
מְשׁוֹשִׁים בֵּין כְּנָפָיו, חֲבָלִים שֶׁל קָלוֹן
שֶׁתְּקוּעִים לוֹ בָּאֶמְצַע כְּמוֹ חוּט שֶׁל בָּלּוֹן,
אָז תִּקְעוּ בַּשּׁוֹפָר וְהַכְרִיזוּ בָּאִי:
הַנָּחָשׁ וְאַרְסוֹ אֶל אוֹמֶגָה בָּאִים,
לְהַצְמִיחַ לְאַלְפָא שֶׁלָהּ אֶת קַרְנָיו!

בבית הזה מהתלים המשוררים בנחש, ובחיות שהוא זה שעיצב, לכאורה, את צורתן: אמנם הוא עצמו אינו יותר מאשר "זָנָב וְתוּ־לא" ו"חוּט שֶׁל אֶרֶס" (איזה תיאור מופלא לייצור הזוחל…!), אבל פגיעתו רעה, והוא אחראי לכל מה שמרוט וארעי על האי: בגללו קרניו של הצבי כפופות, בגללו יש לקרנף "זִיז לֹא נָעִים / עַל מִצְחוֹ", ובגללו הפילים גידלו "בְּמֶרְכַּז פַרְצוּפָם גּוּשׁ בָּשָׂר מְדֻלְדָּל". הנחש הצליח אפילו לזרוע משושים  "בֵּין כְּנָפָיו" של הפרפר, והם נראים כמו "חֲבָלִים שֶׁל קָלוֹן". 

לא קשה לדמיין את שני המשוררים מפתחים את כל התמונות המילוליות הללו, מתענגים ביחד על כל דימוי, ודאי גם צוחקים במשובה, שמחים על כוחם היוצר, שמצייר את התמונות המשעשעות, המחוכמות, הזוהרות בתחכומן, ואי אפשר שלא להתפעל ממעשה האוּמנות של השניים, משליטתם בחריזה ובמשקל, וביופי הרב שנוצר בזכות שליטתם הזאת. 

לא רק היתול ולצון יש בשירים, אלא גם יופי פיוטי שמביע אהבה ותשוקה, ייסורים וגעגועים, חלומות בהקיץ, שמתארים את יופייה של התבל, ואת הפורענות הבלתי נמנעת. 

שהרי הנחש ירע, כמובן, גם לאלפא ולאומגה. מדוע יעשה זאת? אהה. קודם כל, כי הוא הנחש! שנית, כי הוא "מְקַנֵּא בָּם מְאֹד"!

את היצירה היפהפייה הזאת, שראתה אור בספר בהוצאת הקיבוץ המאוחד לפני כמעט 20 שנה, אפשר עדיין לקנות. הנה, כאן, בקישור. 

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 12

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 12 Sonnets from the Portuguese

כמה שנים קיים אודיסאוס?

שמו היה הומרוס. הוא חי ויצר במאה השמינית לפנה"ס. שתי יצירותיו הידועות ביותר, "האיליאדה" ו"האודיסיאה", שרדו תחילה כשירה שנמסרה בעל פה מדור לדור וכך נשמרה, עד שהועלתה לראשונה על הכתב, כמאתיים שנה אחרי שחיבר אותה.  

יש מי שסבורים שכלל לא היה אדם אחד כזה, ושאת האפוסים המפורסמים כל כך המיוחסים לו חיברו למעשה משוררים רבים. מכל מקום, שתי היצירות הללו, "האיליאדה" ו"האודיסאה", נשמרו למרבה המזל, ונותרו כנכס צאן ברזל של התרבות המערבית. 

"האודיסיאה" היא סיפור מסעותיו של אודיסאוס, מלך איתקה, לאחר ששב ממלחמתו בטרויה. זוהי פואמה ארוכה שמחולקת לעשרים וארבעה בתים, או "ספרים", המתארים את הרפתקאותיו של אודיסאוס במשך שתים עשרה השנים שבהן היה בדרכו הביתה. 

המשורר שאול טשרניחובסקי תרגם את שני האפוסים הללו, וגם כתב להם מבוא ובו ביאר, בין היתר, מהו אפוס: "בניגוד לסיפור-מעשה סתם, למשל לאגדה, האפוס מקבל צורה יציבה ומגובשת, הן בבניין והן במנגינה", ואת הדרך שבה התגלגלו לדעתו היצירות עד שנהפכו לאפוס: "ברבות הימים, כשכבר קיבל הסיפור את צורתו המגובשת, והתפתח בכמותו, הוא נופל בידי 'בעלי כישרונות', מחוננים בזיכרון טוב, ובכוח יוצרים ודמיון מפותח; הוא עובר לרשותם של 'בעלי מקצוע' בסיפור", כך עד שמגיע יוצר גאון "אמן אחד גדול" והוא, להערכתו של טשרניחובסקי, זה ש"צר את כל המחזורים ביחד, מאחד את כל הנוסחאות ומרכז את כולם מסביב למאור אחד גדול ביותר". 

טשרניחובסקי מספר במבוא גם על הספק בעניין מלחמת טרויה, האם אלה "דברים שלא היו ולא נבראו על מלחמות שלא היו ולא נבראו ועל עיר של נבראה מאת משורר שלא היה ולא נברא, אלא משל היה"? אפשר למצוא את התשובה לשאלה, כך הוא כותב, בתגליתו של  הארכיאולוג הגרמני היינריך שלימן שהאמין בסיפור על טרויה, ואכן, הגיע למקום המשוער שבו שכנה, חפר באדמה, "וגילה את האגדה הנפלאה, את חלום נעוריו, ומצא את טרויה שלו על מסד מגדלה הגדול אשר מרמתו השקיפו הזקנים והלנה המלכה על פני צבא הצרים", כדברי טשרניחובסקי. 

אחד הסיפורים המוכרים ביותר שנשארו מ"האודיסיאה" הוא זה של הסוס הטרויאני: המתנה האפלה והמסוכנת שהונחה לפתחה של העיר הנתונה במצור, סוס עץ גדול שהסתתרו בתוכו חייליו החמושים של אודיסאוס. אנשי טרויה הכניסו את הסוס לעירם ולעת לילה פרצו מתוכו החיילים וכך הצליחו להביס את טרויה. 

תיאור התכסיס של הסוס הטרויאני, מופיע בספר השמיני ב"אודיסאה", כאן בתרגומו של שאול טשרניחובסקי: 

אֵיךְ הִפְלִיגוּ בַיָּם כָּל-הָאַרְגֵּאִים בִּסְפִינוֹת
יְפוֹת-הַצְּלָעוֹת, וְשִׁלְּחוּ הָאֵשׁ בָּאֳהָלִים נָטָשׁוּ.
וְאֵלֶּה אֲשֶׁר הִתְאַסְּפוּ מִסָּבִיב לְאוֹדִיסֵס הַמְהֻלָּל,
בְּשָׁכְבָם בְּבֶטֶן הַסּוּס, הִגִּיעוּ עַד שׁוּק אַנְשֵׁי טְרוֹיָה,
יַעַן הִכְנִיסוּם הַטְּרוֹיִים, הֵמָּה בְּעַצְמָם, לַמְּצוּדָה.
כָּכָה עָמַד הַסּוּס שָׁם, וְהֵמָּה מִסָּבִיב מַכְבִּירִים
מִלִּים אֵין לָהֶם שָׁחַר, כִּי נִפְרְדוּ שְׁלשׁ עֲצוֹתֵיהֶם:
לַהֲרֹס בִּנְחשֶׁת אַכְזְרִיָּה בִּנְיַן הָעֵצִים הַנָּבוּב,
אוֹ לְהַסִּיעוֹ לַמְּצוּדָה, לְהַפִּילוֹ מִשָּׁם מִן-הַסְּלָעִים,
אוֹ לְהַשְׁאִירוֹ, – וְהָיָה אוֹת-חַטָּאת וְתִפְאֶרֶת לָאֵלִים.
וְקָמוּ וְהָיוּ הַדְּבָרִים, הָעֵצָה הַיְעוּצָה נֶעֱשָׂתָה,
יַעַן כִּי נִגְזְרָה כְלָיָה עֲלֵיהֶם, לִכְשֶׁתִּפָּתַח
עִירָם לְסוּס-עֵץ הָאַבִּיר, אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ כָּל-טוֹבֵי
חֵיל-הָאַרְגֵּאִים לְהָבִיא כִלָּיוֹן וּמָוֶת לַטְּרוֹיִים.
שָׁר אֵיךְ הֶחֱרִיבוּ בְּנֵי-הָאֲכַיִּים הַקִּרְיָה,
פּוֹרְצִים מִבֶּטֶן הַסּוּס, וּבְגִיחָם מִמְּקוֹם מַאֲרָבָם,
אֵיךְ פָּנוּ אִישׁ לְעֶבְרוֹ, מְהָרְסִים הָעִיר הַנִּשָּׂאָה,
אֵיךְ הִתְפָּרֵץ אוֹדִיסֵס, וּכְמַרְאֵה אָרֵס מַרְאֵהוּ,
עִם-מֶנֶּלָּאוֹס הַדּוֹמֶה-לָאֵלִים אֶל-בֵּית דֵּאִיפוֹבּוֹס,
אָסַר בִּגְבוּרָה וְעֹז-לֵב מִלְחֶמֶת הַמָּגוֹר וְהַדָּמִים,
וְנִצַּח לְבַסּוֹף, כִּי לִימִינוֹ עוֹמֶדֶת אַתֵּנָה הַנְּדִיבָה. 

צמד המילים "סוס טרויאני" נהפך למושג. כך למשל מכנים תוכנה מתחזה ומסוכנת, שאינה מועילה למשתמש אלא מזיקה לו אם הוא  מוריד אותה אל המחשב שלו.

ברברה טוכמן, בספרה מצעד האיוולת ניתחה את טעותם של תושבי העיר הנצורה, ובדקה מדוע לא הטו אוזן לחשדותיהם, התעלמו מהם והתפתו להכניס את הסוס אל תחומי עירם.  

השם אודיסאוס זכה לקיום משלו. כך למשל נושא אותו הספר יוליסס של ג'יימס ג'ויס, כמו גם השיר "אודיסאוס" של אלפרד טניסון. גם המילה "אודיסאה" חדרה לשפה כמושג, ולא רק במשמעות של "כינוי למסעות ולנדודים ארוכים, מלאים קשיים ואירועים יוצאי דופן ומסוכנים", על פי מילון רב מילים. היא משמשת רבים. הנה דוגמאות אחדות מתוך רבות לאינספור: "תוכנית אודיסיאה" למדענים צעירים; כתב עת "אודיסאה", מרכז מעבדות "אודיסאה", סרט מדע בדיוני "2001 אודיסאה בחלל" של סטנלי קובריק, ואפילו אולמות אירועים שהומרוס העניק להם את שמם…   

מפעים לחשוב על כך שרעיון או שם שנטבעו לפני אלפי שנים בשורות של שיר ממשיכים להתקיים עד עצם היום הזה, והם עדיין משמעותיים. 

את הפואמה השלמה אפשר לקרוא כאן במלואה.

שושי שמיר: "אלגיות לאהבה"

 
 

הלא יְבַכּוּ

יָשַׁבְנוּ יַחַד בָּעֶרֶב חֲרִישִׁי
אֲנִי פָּרַסְתִּי לֶחֶם חַי
אַתָּה גְּבִינָה מָרַחְתָּ
הַחֲמִימוּת זָרְמָה בֵּינֵינוּ
דֶּרֶךְ הַשֻּׁלְחָן.

הַמּוֹלִיכוּת שֶׁל הַפוֹרְמַיְקָה
גְּבוֹהָה מְאוֹד
וְאוֹר הַנֵּאוֹן לֹא מַשְׁאִיר צְלָלִים

*

אַל תֵּלֵךְ
חֹשֶׁךְ בַּחוּץ
שְׁעַת הַכִּשּׁוּף עוֹד לֹא תַּמַּה.

אַל תֵּלֵךְ
הַלֹּא יְבַכּוּ
אֶת כַּף יָדְךָ הַחַמָּה.

אַל תֵּלֵךְ
הַזְּמַן עוֹד קָצָר
אֵינְסוֹף דּוֹאֶה מֵעָלֶיךָ.

אַל תֵּלֵךְ
יִהְיֶה כָּל כָּךְ קַר
הֵי, שָׁכַחְתָּ אֶת מִשְׁקְפֶיךָ.

 

קול של ציפור ראשונה

בִּקַּשְׁתָּ
הַשְׁאִירִי דֶלֶת פְּתוּחָה
אָמַרְתָּ שֶׁלא תְצַלְצֵל.
אָמַרְתָּ
שֶׁאִם אֶהֱיֶה נְבוֹכָה
אֲפִילוּ לא תִתְנַצֵל.

נִדְמֶה שֶׁחִיַּכְתָּ
לְתוֹךְ הַשְׁפוֹפֶרֶת
בִּקַּשְׁתָּ
שֶׁלא אֶהֱיֶה מְאֻפֶּרֶת
אָמַרְתָּ
בְּשֶׁקֶט אָבוֹא אֶל חַדְרֵךְ
לא אָעִיר אוֹתָךְ מִשְׁנַתֵךְ.

בּוֹא אֵלַי

הַשַּׁחַר מַפְצִיעַ
דַּלְתִּי פְּתוּחָה

שׁוֹמֵעַ?

קוֹל שֶׁל צִפּוֹר
רִאשׁוֹנָה
אוּלַי יוֹנָה

*

יַחַד הָיִינוּ צִפּוֹר
כָּנָף מוּל כָּנָף
נוֹסֶקֶת לָאוֹר
לא חוֹשֶׁבֶת
עַל מַה יִהְיֶה
כְּשֶׁתַחְזוֹר
לא בּוֹחֶרֶת נָתִיב
לא מְחַכָּה לָאָבִיב
פּוֹרֶצֶת אֶל עַל
נוֹצָה וְתַלְתַּל
יַחַד הָיִינוּ צִפּוֹר
נוֹסֶקֶת לָאוֹר

הַתְכֵלֶת הָרַךְ
הָיָה לָנוּ נוֹף
הָיָה לָנוּ חוֹף
שַׁלְוָה וּמִסְתּוֹר
הַזְמָן נֶעֱלַם לוֹ
וְכָל הָעוֹלָם
לא הָיָה קַיָּם
הָיָה רַק אוֹר
כָּנָף מוּל כָּנָף
יַחַד הָיִינוּ צִפּוֹר
בַּתְּכֵלֶת הָרַךְ

 

חֵץ

נִנְעַץ בַּכָּנָף
הָיִינוּ צִפּוֹר נְעוּצָה
עַל שֶׁבֶר עָנָן

 

הדים וצללים

כְּשֶׁרָצִיתִי – עָצַמְתִי עֵינַיִם
וְהוּא הוֹפִיעַ מוּלִי
כְּחָתָן עַד קְצוֹת הַשְּׂפָתַיִם
לְהָרִיחַ פְּלוּמַת שְׂעָרִי עַל הָעֹרֶף.
כְּצוֹרֵף הָאוֹרֵב לָאוֹר לְלָכְדוֹ בְּכַפָּיו
הוּא אָרַג בְּגֵוִי תַּכְשִׁיטִים נִזְרָמִים שֶׁל זָהָב.

*

הֵדִים וּצְלָלִים לא יְכוֹלִים לַגַעַת בָּעוֹר.
מִבַּעַד לַגוּף הֵם חוֹלְפִים מוֹתִירִים קוֹר.
לא הֵם יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת גַעֲגוּעֵי הָעוֹר.

*

הַצִּיּוּר שֶׁתָּלוּי עַל הַקִיר
נוֹעָד תְּחִלָּה לְהַזְכִּיר
שֶׁאֵינֶנּוּ.
שֶׁרַק הַמַּגָּע הַשָׁטוּחַ, הַקַר,
נִשְׁאָר עוֹד מִמֶּנּוּ.
הוּא הָיָה כָּל כַּךְ חַי
בְּקַלוּת יָכוֹלְתִי לִטְעוֹת.
הָיוּ אֲפִילוּ קוֹלוֹת
וְרֵיחַ וְטַעַם.
הַכֹּל כְּמוֹ פַּעַם.
אַחַר כָּךְ הִגִּיעוּ יָמִים אֲחֵרִים.
בִּיקוּרָיו נִהְיוּ נְדִירִים
וְאָבַד קוֹלוֹ מִן הַחֲלוֹמוֹת.

*

הוּא
מֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר.
אִם הָיִיתִי עוֹבֶרֶת
אֶת הַגָּדֵר
וַדַּאי
הָיִיתִי מַשִּׂיגָה אוֹתוֹ.
כְּמוֹ
שֶׁוַּדַּאי הָיִיתִי לוֹכֶדֶת
אֶת הַיָּרֵחַ
לוּ טִפַּסְתִּי עַל הָעֵץ
שֶׁבֵּין עֲנָפָיו הִתְחַבֵּא.


עורי משיל אותך

אֵיךְ מֵחַלוֹנְךָ
נִרְאָה הַשֶׁלֶג
דוֹמֵם וְנֶעֱרָם עַל הֶהָרִים

דְמוּתְךָ
בְּלָבָן מוֹלֶכֶת
עַל הַכְּסָתוֹת וְהַכָּרִים.

שְׁתִיקָה
נִמְלָא הַחֶדֶר
כְּמַשֶׁהוּ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַחְדוֹר

אֲבָל סְדָקֵיהָ
תָּסְסוּ בְּאוֹר.

רָאִינוּ אֶת הַשֶׁלֶג
שֶׂזָרַק שֵׂיבָה בַּהַר

הַזְמַן הַהוּא
עָרִיץ וְנֶהֱדָר
עֲדַיִין הֵד מוּכָּר.

הַיִינוּ יְלָדִים
וְלַחַלוֹן מִסְגֶרֶת
עַכְשָׁיו נוֹפֵל הַגֶּשֶם
עַל הַמִּרְפָּסוֹת בַּלָאט
עוֹרִי מַשִׁיל אוֹתְךָ
לְאָט אַחַר לְאָט

*

לֵב שֶׁנִגְדַע בְּעוֹדוֹ בְּאִבּו לֹא מִזְדַּקֵּן
תָּמִיד עַל גָּדָה אַחַת תַּעֲמוֹד אַהֲבָתוֹ
עַל הַשְּׁנִיָּה אָהוּבָה שֶׁנָּטַשׁ אֶת הַקֵּן

הַקֵּן שֶׁהֵקִימוּ יַחְדָיו לְשַׁכֵּן בּוֹ אֶת מֶתֶק סוֹדָם
שְׁמוּרִים בּוֹ זִיעַ הַשְּׁרִיר הַסָּמוּי
פְּלֻמַּת הַשֵּׂעָר הַזָּהוֹב סָמוּר עַל הַזְּרוֹעַ
הֹלֶם הַדָּם

וְהֵם חַיִים יוֹמְיוֹם בִּמְּסִירוּת אֱמֶת
כְּאִלּוּ הוּא אַף פַּעַם אַף פַּעַם לֹא מֵת


*


הוּא מִתְרַחֵק מִשָּׁם, מַחְלִיק מִשָּׁם בְּסִירָתוֹ,
עִיגוּלִים עִיגוּלִים צִיְּרוּ מְשׁוֹטָיו עַל פְּנֵי הַמַּיִּם
שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ רִצְּדָה בַּגַּלִּים,
וְגַם בַּטִּפּוֹת הַזְּרוּיוֹת עַל עוֹר זְרוֹעוֹתָיו רִצְּדָה,
לֹא עוֹשִׂים אֵיפָה וְאֵיפָה
בֵּין זָהָב וְזָהָב.


©שושי שמיר

אנה הרמן, "אוּלַי הִגִּיעַ הַזְּמַן לִכְתֹּב דְּבַר־מָה עַל הַלֵּדָה"

חָלְפוּ כְּבָר שֵׁשׁ שָׁנִים, אוּלַי הִגִּיעַ
הַזְּמַן לִכְתֹּב דְּבַר־מָה עַל הַלֵּדָה.
רַכִּים־רַכִּים יָרְדוּ מֵהָרָקִיעַ
גְּשָׁמִים מְעֹרָבִים בְּשֶׁלֶג דַּק.
וְלֹא יָדַעְתִּי שֶׁהִסְמִיךְ הַשֶּׁלֶג
בְּמֶשֶׁךְ כָּל אוֹתָן שְׁלוֹשִׁים שָׁעוֹת
שֶׁל הֱיוֹתִי לְסֵרוּגִין מֻפְשֶׁלֶת,
לְסֵרוּגִין כְּבוּלַת שַׁלְשְׁלָאוֹת.
רַכִּים־רַכִּים יָרְדוּ מֵהָרָקִיעַ
גְּשָׁמִים מְעֹרָבִים בְּשֶׁלֶג דַּק,
אֲבָל הַמְּיַלֶּדֶת לֹא הִגִּיעָה
וְדָם שָׁתַת מִפֶּתַח הַלֵּדָה.
וְרַק קוֹלָהּ בָּקַע מִן הַשְּׁפוֹפֶרֶת
בְּטוֹן אָמֶרִיקָנִי פַּרְבָרִי –
(שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא הָיְתָה אֵינָהּ מוּפֶרֶת):
לְבֵית־חוֹלִים גַּם אִם הַדָּם בָּרִיא.
מוֹנִית עָצְרָה. נָסַעְתִּי לַהֲדַסָּה
עֵין כָּרֶם. הַנָּהָג שָׁאַל: "לָלֶדֶת?"
מִבַּעַד לַחַלּוֹן הַדֶּרֶךְ טָסָה
וַעֲנָנֶיהָ תָּסְסוּ כַּלֶּתֶת.
נִדְמֶה שֶׁהַצַּלֶּקֶת שׁוּב נִפְתַּחַת.
מוּטָב אוּלַי שֶׁלֹּא אֶכְתֹּב דָּבָר
כִּי מִי יוֹדֵעַ מָה נִשְׁאַר מִתַּחַת –
שְׁאֵרִיּוֹת שִׁלְיָה? כְּפָפוֹת? צַוַּאר־
הָרֶחֶם וְהָרֶחֶם מַחְבִּיאִים בָּם
אֶת פֶּשַׁע הַסַּכִּין וְהָאִזְמֵל.
הַשְּׁבִיל שֶׁבְּסוֹפוֹ הָיִיתִי אִמָּא
נֶחְתַּךְ עָמֹק בַּגּוּף הַמִּתְנַמֵּל.
אֲנִי הוֹלֶכֶת לְאָחוֹר לְאֹרֶךְ
אוֹתָהּ צַלֶּקֶת לֹא־סְגוּרָה. נוֹתַר
חֲדַר־לֵדָה פָּתוּחַ כְּמוֹ סְחַרְחֹרֶת,
חֲדַר־לֵדָה פָּתוּחַ שֶׁבּוֹ תָּר
רֹאשִׁי אַחַר אוֹתוֹ הִדְהוּד טוֹטָלִי
שֶׁל דְּמֵי דְּמוּתֵךְ בַּחֶדֶר הַמּוּצָף,
לָכֵן חָזַרְתִּי וְקָרָאתִי "טָלִי"
כָּל פַּעַם שֶׁרֹאשִׁי חָזַר וְצָף.
שָׁקַעְתִּי וְחָזַרְתִּי וְהוּעַרְתִּי
בַּחֶדֶר הַגָּדֵל וְהַהוֹלֵךְ.
אֶל חֶדֶר תֵּשַׁע בָּא הַקֹּר הָאַרְקְטִי.
חָשַׁבְתִּי שֶׁשָּׁמַעְתִּי אֶת קוֹלֵךְ.
הָלַךְ לוֹ חֶדֶר תֵּשַׁע וְגָדַל.
הָלַךְ לוֹ וְגָדַל לְמִיקְרוֹקוֹסְמוֹס.
הָיִיתִי נְמָלָה בָּאוֹר הַדַּל
וּבְתוֹכִי תִּינֹקֶת אֶסְקִימוֹסִית.
לַחְזֹר כְּמוֹ נְמָלָה לְחֶדֶר תֵּשַׁע,
לַחְזֹר כְּמוֹ נְמָלִים מְעַקְצְצוֹת,
לַחְזֹר לְשָׁם כְּמוֹ לְזִירַת הַפֶּשַׁע
מִבְּלִי לָדַעַת שֶׁבַּחוּץ נוֹצוֹת
הַשֶּׁלֶג עָפוּ בָּאֲוִיר בְּלִי הֶרֶף.
מִבְּלִי לָדַעַת שֶׁחָלְפוּ שָׁעוֹת
רַבּוֹת כָּל־כָּךְ, וְיוֹם חָלַף וְעֶרֶב
וְלַיְלָה – לַיְלָה פְלוֹרוֹסֶנְטִי – אוֹת
שֶׁאֵין עוֹד פְּסִיכוֹאָנָלִיטִיקָאִית
שֶׁשְּׁמָהּ הוּא טָלִי. רַק הִדְהוּד מַקְנִיט.
לֵדָה בְּבֵית־חוֹלִים וְלֹא בַּבַּיִת.
קָרָאתִי "טָלִי" וּמוּלִי דָּנִית
הַדּוּלָה הִתְיַצְּבָה. דְּמוּתָהּ הוֹפִיעָה
מִבַּעַד לְחוֹמָה שֶׁל אֲטִימוּת.
אֲבָל הַמְּיַלֶּדֶת לֹא הִגִּיעָה
אֲפִלּוּ כְּשֶׁעָמַדְתִּי לָמוּת.
בְּמֶשֶׁךְ כָּל אוֹתָן שְׁלוֹשִׁים שָׁעוֹת
בַּחֲדָרִים סָבִיב פָּקַע הַבֶּכִי.
וְלֹא יָכֹלְתִּי כְּלָל וּכְלָל לִרְאוֹת
אֵיךְ הִיא תֵּצֵא מִתּוֹךְ רַחֲמִי, וְאֵיךְ הִיא
תָּגִיחַ דֶּרֶךְ כָּל שִׁכְבוֹת הַטְּרָאוּמָה.
הַזִּכְרוֹנוֹת הָיוּ לְפַח יָקוּשׁ.
הַבֶּטֶן הַגְּדוֹלָה גָּבְהָה וְרָמָה.
דּוּמָם נָפַל הַשֶּׁלֶג. קוֹל קִרְקוּשׁ
שֶׁל אִזְמֵלִים הֵחֵל לְהִשָּׁמַע.
כְּדֶרֶךְ כָּל הַנְּחָלִים הָלְכָה
הַמְּיַלֶּדֶת נַחַל אוֹ שֶׁשְּׁמָהּ
הַמְּיַלֶּדֶת לַחַן – שִׁכְחָה
הָפְכָה אֶת שְׁמָהּ לְדוּ־צְדָדִי. לְאֹרֶךְ
הַשֵּׁם הַמִּתְהַפֵּךְ הַזֶּה אֵלֵךְ,
כִּי שֶׁלֶג עַל הַלֵּב נָפַל כְּמֹרֶךְ
וְרַק אַחֲרֵי שָׁבוּעַ הִתְלַכְלֵךְ.
הַמְּיַלֶּדֶת לַחַן שֶׁאוֹמֶרֶת:
"צַוַּאר־הָרֶחֶם כְּבָר מָחוּק־מָחוּק",
הָלְכָה כִּי נִגְמְרָה לָהּ הַמִּשְׁמֶרֶת,
הָלְכָה וְלֹא הוֹתִירָה גַּם קְצֵה חוּט.
צַוַּאר־הָרֶחֶם כְּבָר הָיָה מָחוּק
חָמֵשׁ שָׁעוֹת. הָיְתָה פְּתִיחָה שֶׁל עֶשֶׂר.
שָׁלוֹשׁ שָׁעוֹת שֶׁל פִּיטוּצִין מָחוּ
כָּל זֵכֶר שֶׁל רָצוֹן חָפְשִׁי כְּאֵפֶר.
עַכְשָׁו אֲנִי חוֹזֶרֶת וְנִתְקַעַת
כְּמוֹ בַּפְּתִיחָה שֶׁל עֶשֶׂר בַּלֵּדָה,
כְּאִלּוּ מִתְהַפֶּכֶת בִּי הַפְּקַעַת
עֲדַיִן, הַכְּרוּבִית הַוְּרַדְרַדָּה
שֶׁלֹּא נָתַתִּי לָהּ לָצֵאת מִתּוֹךְ
רַחֲמִי, כִּי לֹא יָדַעְתִּי אֶת הַדֶּרֶךְ
הַחוּצָה. הָרוֹפְאִים צִוּוּ לַחְתֹּךְ
אוֹתִי מִן הֶחָזֶה וְעַד הַבֶּרֶךְ.
לַחְתֹּךְ מִן הַקַּרְסֹל עַד הַצַּוָּאר
עִם חֹמֶר שֶׁמַּרְדִּים שִׁשָּׁה סוּסִים,
לַחְתֹּךְ וּלְפַלֵּס בִּי מַעֲבָר
לִכְרוּב אֲפֹר־עֵינַיִם וּמַקְסִים.
וְכָךְ יָצָא שֶׁבַּחֲדַר־נִתּוּחַ,
כְּשֶׁכָּל גּוּפִי הָלַךְ לוֹ וְנָמוֹג
יָצְאָה לִי מִן הַפֶּצַע הַפָּתוּחַ
יַלְדָּה חָרְפִּית כִּכְרוּב סָגֹל עָמֹק.
(עַכְשָׁו הִיא כְּבָר בַּת שֶׁבַע וְשׁוֹאֶלֶת
כֵּיצַד חוֹתְכִים אֶת חֶבֶל הַטַּבּוּר,
הַאִם בִּקְצֵה הָאֵם תָּלוּי הַיֶּלֶד
וּמִשְׁתַּלְשֵׁל כְּמוֹ טֶלֶפוֹן שָׁבוּר?)
חָלְפוּ כְּבָר שֵׁשׁ שָׁנִים, חָלְפוּ כְּבָר שֶׁבַע,
חָלַף הַזְּמַן שֶׁבּוֹ הָיָה אֶפְשָׁר
שׁוּב לְהַפְשִׁיר מִקִּפְאוֹנוֹ אֶת שֶׁפַע
הַנַּחַל שֶׁקָּפָא לִפְנֵי שֶׁשָּׁר.
חָלְפוּ כְּבָר שֵׁשׁ שָׁנִים, חָלְפוּ כְּבָר שֶׁבַע.
נִטְרַק מוּלִי כְּבָר שַׁעַר הַבַּרְזֶל
שֶׁל גַּן וְשֶׁל בֵּית־סֵפֶר, וְאֵשֵׁב עַל
מִפְתַּן הַזְּמַן הָרַךְ וְהַנּוֹזֵל.
אֵשֵׁב לִי עַל מִפְתַּן הַזְּמַן שֶׁל דָאלִי,
אֵשֵׁב לִי מוּל שָׁעוֹן גָּדוֹל נוֹזֵל.
הַפְּסִיכוֹאָנָלִיטִיקָאִית טָלִי
הֲלֹא הָלְכָה גַּם הִיא לַעֲזָאזֵל.

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 7

פְּנֵי הַתֵּבֵל שֻׁנּוּ, אֲנִי סְבוּרָה,
מֵאָז שָׁמַעְתִּי אֶת אוֹתָן פְּסִיעוֹת
שֶׁל נַפְשְׁךָ נָעוֹת, חֲרִישִׁיּוֹת,
בֵּינִי לַתְּהוֹם שֶׁאָז עוֹד נִפְעֲרָה –
הַמָּוֶת שֶׁאָרַב לִי וְקָרָא.
אַהֲבָתְךָ לָכְדָה אוֹתִי פִּתְאוֹם,
לִמְּדָה מִקְצָב חָדָשׁ וְאֵיךְ לִטְעֹם
אֶת יְשׁוּעַת הָאֵל אֲשֶׁר בָּרָא,

וּלְהַלֵּל כָּל מֶתֶק כְּשֶׁאַתָּה
קָרוֹב בְּתוֹךְ יְקוּם שֶׁהִשְׁתַּנָּה
בַּנּוֹכְחוּת שֶׁלְךָ שֶׁמֵּעַתָּה
נִמְצֵאת בְּכָל מָקוֹם כְּמַנְגִּינָה.
קוֹלָם שֶׁל מַלְאָכִים וְשִׁירָתָם,
שִׁמְךָ אֲשֶׁר נִשָּׂא בְּפִי שְּׁכִינָה.

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 7 Sonnets from the Portuguese

"הרועה הלהוט, לאהובתו" | "תשובתה של הנימפה לרועה" 

האם המחזאי האנגלי כריסטופר מארלו (1564-1593) היה סוכן חשאי של אליזבת, מלכת בריטניה? האם נרצח כשהיה רק בן עשרים ותשע, בשל אותה פעילות? אולי בכלל ביים את מותו ונס לאירופה כדי להציל את נפשו? האם היה יהודי? האם הכיר את ויליאם שייקספיר, בן תקופתו, והשפיע על כתיבתו, או שאולי בעצם הסתווה בדמותו של שייקספיר, ולמעשה הוא זה שכתב את מחזותיו של האחרון? כל השאלות הללו אופפות את דמותו של כריסטופר מארלו, ורב הנסתר על הגלוי. 

לפחות את התהייה האחרונה, הזהות בין מארלו לשייקספיר, ניסו להפריך במחקר שנערך במחלקה למתמטיקה של אוניברסיטת בר אילן. במחקר נבחנו טקסטים שונים באמצעות מחשב. החוקרים הצליחו לגלות אם כתב אותם גבר או אישה, או אם מי שחתום עליהם אכן כתב אותם, או שזהותו זויפה. טקסטים הם "כמו חומר גנטי לבדיקת DNA, או כמו טביעת אצבעות במעבדה לזיהוי פלילי", הסביר החוקר, פרופסור משה קופל, שלהערכתו שייקספיר ומארלו היו שני כותבים שונים. 

אחת מיצירותיו הידועות ביותר של כריסטופר מארלו הייתה שיר פיתוי אידילי, "הרועה הלהוט, לאהובתו" (כאן בתרגומי, שראה אור לראשונה בספרי מה המים יודעים על צמא, ספרי עיתון 77):

הֲיִי שֶׁלִּי, חֲיִי אִתִּי,
נוֹכִיחַ ענֶֹג אֲמִתִּי,
שֶׁעֵמֶק, גֶּבַע, גַּיְא, שָׂדֶה,
אוֹ סֶלַע מְחֻסְפָּס נוֹתֵן.

נֵשֵׁב בְּיַחַד עַל מָצוֹק
נִרְאֶה רוֹעִים שָׁם מֵרָחוֹק,
לְיַד נָהָר שֶׁטִּפְטוּפוֹ
הוּא רֶקַע לְשִׁירַת צִפּוֹר.

אַתְקִין לָךְ שָׁם מִטַּת שׁוֹשָׁן,
צְרוֹרוֹת נִיחוֹחַ מֵהַגַּן
כִּפָּה זְרוּעָה זֵרֵי פְּרָחִים
וגְםַ גְּלִימַת עָלִים אָכִין.

שִׂמְלָה מִצֶּמֶר מְשֻׁבָּח
אוֹתוֹ מֵהַשֵּיׂוֹת אֶקַּח,
אַנְפִּילאָותֹ פַּרְוָה לַקֹּר,
לָהֶן אַבְזָם זָהָב טָהוֹר.

אַבְנֵט נִצָּן, שֶׁמְּעֻטָּר
בָּאַלְמֻגִּים וּבְעִנְבַּר,
הָענֶֹג רַב וַאֲמִתִּי,
הֲיִי שֶׁלִּי, חֲיִי אִתִּי,

כָּל שַׁחַר בְּמָחוֹל רוֹעִים
יַצְהִילוּ אֶת לִבֵּךְ, אָז אִם
הָענֶֹג רַב וַאֲמִתִּי,
הֲיִי שֶׁלִּי, חֲיִי אִתִּי.

השיר התפרסם לראשונה ב-1599, שש שנים אחרי מותו של מארלו, והוא נחשב אחד השירים הפסטורליים הראשונים מתקופת הרנסנס האנגלי. הוא עורר את תגובתו של סר וולטר ראלי (1618-1552), שהיה סופר, משורר, חייל, איש חצר המלכות ומגלה ארצות אנגלי. ראלי כתב שיר פארודי שבו האישה "הנימפה" שאותה ניסה הרועה לפתות בשירו של מארלו, משיבה לרועה בלגלוג ובעצם "נוזפת" במארלו על התמימות הילדותית שבה כתב את שירו של הרועה. "תשובתה של הנימפה לרועה" (כאן בתרגומי):

לוּ הָעוֹלָם הָיָה צָעִיר
אוּלַי הָיִיתָ בִּי מֵעִיר
רָצוֹן לְעֹנֶג מִתְלַהֵט,
לוּ כָּל רוֹעֶה דִּבֵּר אֱמֶת.

בְּיוֹם שֶׁבּוֹ סְלָעִים קוֹפְאִים
הַצּאן יֻחְזַר לַדִּיר אַף אִם
כָּל הַנָּהָר הַקַּר זוֹעֵם
וּפִילוֹמֶלָה תֵּאָלֵם.

פְּרָחִים נוֹבְלִים, אֶת הַשָּׂדוֹת
מֵבִיס הַחֹרֶף לְבַדּוֹ
לָשׁוֹן שֶׁל דְּבָשׁ, הַלֵּב הוּא מַר,
אָבִיב חוֹשֵׁק, אַךְ סְתָו אַכְזָר.

זֵרֵי פְּרָחִים וַחֲצָאִית,
מִגְבַּעַת שֶׁאֶחְבֹּשׁ תָּעִיד
עַל הִתְרַפְּטוּת וּבְלָאי נֶחְרַב,
שִׂמְחַת טִפְּשׁוּת, חָכְמַת רָקָב,

גְּלִימַת קִיסוֹס, אַבְנֵט וְגַם
עִטּוּר עִנְבָּר, אַלְמוֹג, אַבְזַם
לֹא יְפַתּוּ לִחְיוֹת אִתְּךָ,
לָבוֹא לִהְיוֹת אֲהוּבָתְךָ.

אִם נְעוּרִים נָאִים יוּכְלוּ
לְהִמָּשֵׁךְ בְּלִי שֶׁיִּכְלוּ
אָז בְּחֶמְדַּת עִנּוּג אֶבְחַר
לִחְיוֹת אִתְּךָ, אֲהוּבָתְךָ.

ראלי בחר בתבנית שירית זהה לזאת של מארלו: שורות של שמונה הברות וחריזה הדוקה ומדויקת. הוא חושף את האידיאליזציה הילדותית המצטיירת בשירו של מארלו: האישה המפוקחת אינה הולכת שבי אחרי ההבטחות חסרות השחר לחיי תענוגות בטבע. היא יודעת שרועים חייבים לטפל בעדרים שלהם, גם כשמזג האוויר קשה; יודעת שאחרי האביב והקיץ מגיע החורף, הפרחים נובלים והיופי מתפוגג, לא רק זה של הטבע, אלא גם של בני האדם, שלא מובטחים להם נעורי נצח והשתובבויות שמחות.  

שני השירים והדיאלוג ביניהם העניקו השראה ליצירות רבות, מאז שנכתבו ועד היום. יוצרים רבים, ביניהם ג'ון דאן, ס' דיי לואיס, דורותי פארקר ואחרים הגיבו אל השירים ביצירותיהם. "הרועה הלהוט, לאהובתו" ו"תשובתה של הנימפה לרועה" הולחנו, וגם צוטטו בסרט האמריקני "The Private Lives of Elizabeth and Essex" משנת 1939.

הם מופיעים באנתולוגיות ובקובצי שירים. הוויכוח בין ראלי למארלו, שהחל להתנהל אחרי מותו של האחרון, נמשך אם כן, כבר יותר מארבע מאות שנה. 

תרגומו של שמעון זנדבק לשירו של מארלו, כפי שהופיע בספר שיר אהבה בהוצאת חרגול / עם עובד

תרגומו של שמעון זנדבק לשירו של וולטר ראלי, כפי שהופיע בספר שיר אהבה בהוצאת חרגול / עם עובד

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 6

אָז לֵךְ מִמֶּנִּי, גַּם אִם אֶשָּׁאֵר
לַחְסוֹת עוֹד בְּצִלְּךָ וְלֹא אֵיטִיב
שׁוּב לַעֲמֹד בָּדָד עַל סַף דַּלְתִּי,
לִחְיוֹת לְבָד חַיֵּי וִתּוּר אֲשֶׁר
אֶשְׁלֹט בָּהֶם וּבְנַפְשׁי. גַּם לֹא
אֶשָּׂא כַּף יָד שְׁלֵוָה אֶל מוּל הָאוֹר
בְּלִי שֶׁאָחוּשׁ בְּמָה שֶׁבִּי נֵעוֹר:
מַגָּע יָדְךָ אֲשֶׁר נִשְׁאַר כֻּלּוֹ,

וּבִי הוֹתִיר חוֹתָם. כְּשֶׁיֶּחֱצֶה
בֵּינֵינוּ אֲבַדּוֹן, לִבְּךָ יַמְשִׁיךּ
לִפְעֹם מֻכְפָּל בְּמָה שֶׁאֶעֱשֶׂה
כְּמוֹ טַעַם יַיִן שֶׁעֵנָב מֵכִיל.
כְּשֶׁאֶתְפַּלֵּל לָאֵל דִמְעָה תֵצֵא
גַּם מֵעֵינֶיךָ, כִּי הָאֵל יַסְכִּית.

 

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 6 Sonnets from the Portuguese

אילן ברקוביץ', "המשורר האשכנזי האחרון": מדוע אשכנזי, ומדוע אחרון?

יש ספרי שירה שבהם השירים יוצרים אפקט שהולך ומצטבר, מתחזק ומתעצם, וכל השירים ביחד הם בעצם יצירה אחת שאת משמעותה הם מעניקים לה בתהליך סינרגטי. 

כזה הוא ספר השירים של אילן ברקוביץ, המשורר האשכנזי האחרון. שמו של הספר מעורר תשומת לב: האשכנזי? מי מעניק לעצמו כינוי כזה? ועוד "האחרון"? על שום מה?

המוטו שבחר ברקוביץ' לספרו הוא שיר של רועי חסן, פעיל בקבוצות ערס פואטיקה שתואר כ"גל המזרחי החדש של השירה העברית". רועי חסן פותח את שירו במילה "אַשְׁכְּנַזִּים", וכותב עליהם שהם "חֲבוּרָה שֶׁל עַרְסִים", "חֲמוּמֵי מוֹחַ", וכל שאר הסטריאוטיפים הלשוניים שהוא מעלה במר נפשו, למעשה – מצטט את הדעות הקדומות ש"מזרחיים" הרבו (מרבים?) לשמוע על עצמם.

ובכן, אילן ברקוביץ' מבקש להביא את קולם של "האשכנזים". לספר על מורשת הכאב הסבל שהיו מנת חלקם של בני משפחתו, ושאותם הוא עצמו ממשיך לחוש. 

הכותרת של כמעט כל אחד מהמשירים מתחילה במילים "המשורר האשכנזי האחרון": מה הוא נוהג לאכול ולשתות? בשיר הראשון: "שׁוֹתֶה מְרַק-בּוֹרְשְׁט וּמְקַנֵּח בְּסָלַט-וַרְזֶה". הוא מחכה בתור לנקניקיות ובה בעת גוזר לאמו מודעה מהעיתון: "אִם עָלִיתָ מֵרוֹמַנְיָה לְאַחַר / 1953, וְעָבַדְתָּ בִּכְפִיָּה אוֹ הִתְלַוֵּיתָ לְהוֹרֶה שֶׁעָבַד / בִּכְפִיָּה (גַּם אִם לַנְתָּ בַּבַּיִת) יִתָּכֵן וְהִנְךָ זַכָּאי / לְתַגְמוּל חָדְשִׁי בְּסַךְ 2,200 ש"ח".

בשיר השני "המשורר האשכנזי האחרון יושב על הספה בבית הוריו". הוא משוחח עם אמו על אביו המת "שֶׁשּׁוֹתֵק / כְּפִי שֶׁשָּׁתַק בְּחַיָּיו". אמו מספרת לו על קורות המשפחה בתקופת השואה ברומניה. אמנם היא לא הייתה במחנה השמדה, אבל חיילים רומנים תלשו מאוזניה " עֲגִילֵי / זָהָב שֶׁקִּבְּלָהּ בְּמַתָּנָה מֵאָבִיהָ".  

בשיר השלישי "המשורר האשכנזי האחרון מתבונן בתצלום של הבית ברחוב דוּמְבְּרָבָה רוֹשְׁיָה 19, בוטושאן, ממנו גורשו בני משפחת אמו", הוא חושב על תולשי העגילים, על הזורקים לבורות, שוברי החלונות, על הכעס האילם שהביאו הוריו אתם אל ילדותו "בָּעִיר חוֹלוֹן". 

עוד הוא מספר על תחושת הנחיתות שלו כאשכנזי "רומני" ולכן "אַשְׁכְּנַזִּי סוּג בֵּי"ת"; על גילויי גזענות שספג: צעירה שרקדה אתו מסרבת לצעדי ריקוד מסוים שכן "זֶה "אַשְׁכְּנַזִּי לִי מִדַּי"; על כינויי הגנאי שספג בנעוריו: "גְּבִינָה לְבָנָה / גְּבִינָה חֲמִשָּׁה אָחוּז / קוֹטֵג', / לַבְקָן"; על כך שסולק מחוף הים כי נעל נעלי מוקסין שחורות שלא מצאו חן בעיני חבורת הנערים שהיו שם; על קולו שנשנק בלילות, בחשאי, כשחשב על הסבל; הוא "מגלגל את השמות לראשונה בשיר על דל שפתיו: מזכיר את שמות בני משפחתו שנרצחו, ביניהם "סוֹלוֹמוֹן בֵּן הַשָּלוֹש, / סוֹלוֹמוֹן בַּעַל תַּלְתַּלֵּי הַזָּהָב"; הוא "מתקשר ליד ושם" כדי למצוא שם, במאגרי הנתונים, את סבו, והוא "נכנס לסרטים" בעקבות שיחה עם אמו שסיפרה לו כי משפחתו חויבה לענוד טלאי צהוב על החולצה.   

עוד ועוד שירים פועמים בכאב והולמים בקורא שמזדהה עם תחושותיו של המשורר האשכנזי האחרון כשזה מספר לו איך הוא "מהרהר במסופר לו" וחושב שיש לאסוף את כל מאורעות השואה ב"סֵפֶר תַּנָךּ הֶחָדָש"; איך הוא "מְחַפֵּשׂ אַחַר קִבְרוֹ שֶׁל סבו מִצַּד אמו" בבית העלמין בחולות בת ים שם, ברשומות, הוא "מוֹצֵא אֶת הַקָּטֵגוֹרְיָה" על פי העדה הנכונה: לא אתיופי. לא ספרדי. לא רוסי. לא תימני: אשכנזי; איך הוא משחזר את קורות מחנה העבודה בכפייה טֶלֶאוֹרְמָן שאליו גורש סבו בסוף 1943, והשאיר מאחוריו אישה וארבעה ילדים קטנים: "מָה שֵׁם הַמִּשְׁפָּחָה טֶלֶאוֹרְמָן /  הֵיכָן הַתֵּל שֶׁל הַגְּוִיוֹת טֶלֶאוֹרְמָן / הָלַכְתָּ לְאִבּוּד טֶלֶאוֹרְמָן / חַכֵּה עַד לַמִּסְמָךְ טֶלֶאוֹרְמָן / פִּזַרְתָ אַלּימוּת / טֶלֶאוֹרְמָן …" המילה חוזרת ומכה שוב ושוב, בכל קצה שורה, עד לשורה האחרונה: "עַכְשָׁו הוּא שֵׁם מִשְׁפַּחְתְּךָ טֶלֶאוֹרְמָן ": ההזדהות עם הסבא, ההיטמעות בו ובגורלו הושלמה.  

אחד השירים רבי העוצמה בקובץ הוא "המשורר האשכנזי האחרון בא לביקור דמיוני אצל פטריקה אוניגה":

הַמְשׁוֹרֵר הָאַשְׁכְּנַזִי הָאַחֲרוֹן בָּא לבִּקוּר דִּמְיוֹנִי אֵצֶל פֶּטְרִיקָה
אוֹנִיגָה
שֶׁאִלְמָלֵא
פָּתַח אֶת דָּלֶת־בֵּית־הוֹרָיו בִּפְנֵי בְּנֵי מִשְׁפַּחְתּוֹ
לֹא הָיָה הַמְשׁוֹרֵר הָאַשְׁכְּנַזִי הָאַחֲרוֹן בָּא לְבַקְרוֹ
וְזֹאת מְשׁוּם שֶׁלֹא הָיָה נוֹלָד.
שָׁרָשָׁיו הָיוּ נִגְדָּעִים.
פֶּטְרִיקָה אוֹנִיגָה הָיָה חַקְלַאי.
לְהוֹרָיו הָיָה בַּיִת קָטָן בִּכְפָר נוֹצְרִי סָמוּךְ לְבּוֹטוֹשָׁאן, עַם פָּרוֹת
וְתַרְנְגוֹלִים,
אֶחָיו הָיוּ קְשׁוּרִים בַּמִּפְלָגָה הָרוֹמָנִית הַקוֹמוּנִיסְטִית
אֲבָל הוּא הִצִיל יְהוּדִים.
אִשְׁתּוֹ מִימִי, שֶׁהָיְתָה חֲשׂוּכַת יְלָדִים, כְּבָר לֹא בֵּין הַחַיִּים

וְהוּא? אֶפְשָׁר כִּי בְּשֶׁל שְׁתִיקָתָהּ שֶׁל מִשְׁפַּחְתּוֹ
שֶׁל הַמְשׁוֹרֵר הָאַשְׁכְּנַזִי הָאַחֲרוֹן עַל מַעֲשֶׂה הַצְלָתוֹ אוֹתָהּ
נִמְנַע מִמֶנוּ אוֹת חֲסִיד אוּמוֹת הָעוֹלָם
אבָל עַכְשָׁו הַזְמַן לְשׁוֹרֵר אֶת הַתִּקוּן וְלוֹמַר לוֹ תּוֹדָה
עַל שֶׁפָתַח אֶת דָּלֶת־בֵּית־הוֹרָיו בְּרֶגַע הַמְצוּלָה,
תּוֹדָה עַל הַחֲבֵרוּת הָאַמִּיצָה עִם סָבוֹ,
עַל הַנֶפֶשׁ הָאֲצִילָה, עַל שֶׁהָיָה מוּכָן לְסַכֵּן אֶת נַפְשׁוֹ
וְנֶפֶשׁ יַקִירָיו עַל מְנָת לְהַצִיל אֲנָשִׁים אֲחֵרִים זוּלָתָם
דָּבָר שֶׁהוּא הַמַעֲשֶׂה הָאֱנוֹשִׁי הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר הָאֶפְשָׁרִי,
מוֹדֶל לְחִקוי, מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם

השיר מסתיים בלי סימן פיסוק, שכן אין לו סוף, אבל יש לו אחרית דבר, בצדו האחר של הדף, ובה מסופר כיצד צעדה בשלג אם צעירה וארבעת ילדיה הקטנים, כיצד פתח בפניהם אוניגה את דלת ביתו והסתיר אותם במשך שנה. המשורר חש את האימה, הסכנה, הכרת התודה, מבחינתו המעשה ימשיך להתקיים לצמיתות, לא בעולם המעשה, אלא בנפשו שאימצה אותו. הוא זוכר, כאילו היה שם ממש, גם את הילדה היתומה רות, חברתה הטובה של אמו בילדותן, וגם כשהוא "כורע ברך על האדמה בבית העלמין הישן בנהריה", הוא יודע שהמתים לא ימצאו את מנוחתם. 

הספר מסתיים במילים "תם ולא נשלם". 

תזכור

כריסטינה רוזטי, תרגום: עופרה עופר אורן

 

 



כריסטינה רוזטי, תרגום: לאה נאור

 

474474

"Christina Rossetti, "Remember

אליזבת בארט בראונינג: שתי סונטות בתרגומי, בכתב העת מאזניים


קישור לדף בגיליון מאזניים

 

תרגומי הסונטות מאת משה זינגר:

השוואה עם הגרסה של עמרי לבנת ושל יעקב שבתאי

הוֹ, דָּנִי בּוֹי, הַצּוֹפָרִים עוֹלִים,
קוֹרְאִים לְךָ, בַּגַּיְא קוֹלָם כֹּה עֵר.
הַקַּיִץ תַּם וְהַפְּרָחִים נוֹבְלִים,
אַתָּה הוֹלֵךְ, עָלַי לְהִשָּׁאֵר.
וּכְשֶׁתָּשׁוּב הַקַּיִץ יִזְדַּחֵל
בָּאָחוּ, אוֹ – תָּבוֹא בְּשֶׁלֶג צַח;
בַּשֶּׁמֶשׁ, בּוֹא, בַּקַּיִץ, אוֹ בַּצֵּל,
אוֹתְךָ אֲנִי תָּמִיד אֹהַב כָּל  כָּךְ.
וְאִם כָּל הַפְּרָחִים כְּבָר יִקְמְלוּ
וְגַם אֲנִי אָמוּת – כָּךְ אֶפְשָׁרִי –
תִּמְצָא אוֹתִי בַּבּוֹר שֶׁבּוֹ אָלוּן,
תִּכְרַע וּתְקוֹנֵן עָלַי לָרִיק.
אֲבָל אֲנִי אֶשְׁמַע, גַּם אִם תִּפְסַע
שָׁם מֵעָלַי, חֲלוֹמוֹתַי – רַק דַּע –
יִתְחַמְּמוּ וְיִמְתְּקוּ, אַתָּה
תִּלְחַשׁ שֶׁגַּם אַתָּה אוֹהֵב, וְאָז
אִישַׁן שָׁם בְּשַׁלְוָה לְעֵת עַתָּה,
עַד שֶׁתָּבוֹא אֵלַי, כֵּן, גַּם אַתָּה.

תרגום: עופרה עופר אורן

תרגום: עמרי לבנת התפרסם במוסף ספרות ותרבות "הארץ" 26.6.2020

תרגום: יעקב שבתאי
Frederic Weatherly

מה היה משה טבנקין אומר על תוכנית הסיפוח?

ביולי של שנת 1967 חלף רק חודש מאז שהסתיימה מלחמת ששת הימים – המלחמה שבעקבותיה שילשה מדינת ישראל את שטחה, והתעוררה השאלה מה יהיה עתיד השטחים שנכבשו, אלה שכינו אותם אז "השטחים המוחזקים", או "השטחים המשוחררים".

יגאל אלון, שר החוץ בממשלת לוי אשכול, הגיש לראש הממשלה תוכנית מדינית מפורטת שנקראה "תוכנית אלון" ובה שרטט מפה שקבעה כיצד יחלקו את שטחי הגדה המערבית. את חלקם המזרחי, לאורך הירדן, ייעד לסיפוח למדינת ישראל, ואת חלקם המערבי, הגובל בקו הירוק, ביקש אלון להחזיר לירדן, או להביא לכינון של ישות עצמאית פלסטינית, בהתאם לבחירתם והחלטתם של תושבי אותו שטח. 

התוכנית אמנם לא התממשה, ואפילו לא הועמדה להצבעה, אבל די היה בהצעה כדי להביא לקרע בקרב חברי תנועת העבודה. אלה מהם שדגלו באידיאולוגיה של "ארץ ישראל השלמה" חברו לאישי ציבור מהימין, והקימו את "התנועה למען ארץ ישראל השלמה". הם קראו ליישב את כל השטחים הכבושים, לא רק בגדה המערבית אלא גם בחבל עזה, בחצי האי סיני וברמת הגולן. 

אחד מחברי התנועה החדשה שקמה היה משה טבנקין, יליד המושבה כנרת, שעבר בגיל חמש לקיבוץ עין חרוד וחי שם עד מותו. טבנקין, איש תנועת העבודה, התנגד נחרצות לתוכנית אלון, וכעס על החלטתו של הקיבוץ המאוחד לקבל אותה.

טבנקין, שהיה משורר וכבר פרסם כמה ספרי שירה, כתב את השיר "ביום מסה" שמתי כספי הלחין ושר:

בבגוד באדם דרכו –
מארבע רוחות העולם
רגליו יוליכוהו שולל –

אל מחוז אין בו חפץ
מערה יער – אטום.
שחללו – בלוי
שעיגולו – חתום.
שעפרו – קלוי.

שאין בו אבן על אבן

שאין בו ענף לקושש.
שאין בו פחמי כיריים.
אין בו לחם.
אין אש
אין מים.

שבו יש
מלוא חופניים
רק אפר.

בשיר זועם טבנקין ומתאבל. הוא חש שהדרך בגדה באדם, והוליכה אותו שולל: התנועה שאליה השתייך, שהזדהה עם דרכה, שהייתה כור מחצבתו, מוליכה אותו לפתע למקום אחר ולא רצוי: "אל מחוז אין בו חפץ". מקום שהוא אטום, בלוי, חתום. "עפרו קלוי" – כלומר, אדמתו שרופה, ונראה שלא יהיה אפשר עוד לעבד אותה ולהוציא "לחם מהארץ". במקום שאליו נקלע בניגוד לרצונו אין מים מרווים, ואין בו עוד אפילו אש שתוכל לשמש לחימום ולבישול. זהו מקום עקר ומחוסל, שכן אפשר למצוא בו רק אפר, כלומר – מה שהיה בו נשרף והתכלה. 

זהו שיר כאוב מאוד של אדם שנראה כמי שמרגיש  כי נאלץ להתפקח מחלום, שכן הגיע למקום שיש בו רק אבנים, ושום דבר אינו צומח בו.

המילה מסה המופיעה בשמו של השיר מעלה על הדעת את פסוק ז' בפרק י"ז בספר שמות: "וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל-רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם-אָיִן": בני ישראל שצמאו במדבר זעמו על משה ותבעו ממנו מים. משה זעק אל האל בבקשת עזרה: "וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל- ה' לֵאמֹר, מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה; עוֹד מְעַט, וּסְקָלֻנִי," והאל הורה לו כיצד לנהוג: "וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם, וְשָׁתָה הָעָם". פירוש המילה "מסה" נובע אם כן מהמילה "ניסיון" שבו העמידו בני ישראל את מנהיגם ורבו אתו ועם האל. כך הרגיש כנראה גם משה טבנקין, ואולי אפילו הזדהה עם כאבו של משה רבנו, שאת שמו נשא.

חמישים ושלוש שנים חלפו מאז שהחל הפולמוס הציבורי הסוער סביב עתידם של השטחים בגדה המערבית, ולאחרונה הוא התעצם שוב. משה טבנקין הלך לעולמו ב-1979. האם היה תומך בסיפוח או שהיה מתנגד לו?  

כמו הגר במדבר

1.
הִיא פָּסְעָה בַּשּׁוּלַיִם שֶׁל כְּבִיש וּסְבִיבָה
הַטְּרָשִׁים חִדְּדוּ אֲבָנִים וְקוֹצִים,
בְּשִׂמְלָה רְקוּמָה הִיא הִדְּקָה אֶל לִבָּהּ
חֲבִילָה עֲטוּפָה שֶׁמִּמֶּנָּה הֵצִיץ 

רַק קָדְקוֹד שֶׁל תִּינוֹק מְעֻרְסָל שֶׁשָׁתַק.
זֶה הָיָה יוֹם שֶׁל קַיִץ אֲשֶׁר כָּל חֻמּוֹ
מִתְלַהֵט לוֹ אָדִישׁ וְחוֹדֵר לְכָל תָּא.
צְעָדֶיהָ הָיוּ נְחוּשִׁים, הָיוּ כְּמוֹ

פְּסִיעוֹתָיו שֶׁל אָדָם שֶׁחַיָּיו הֵם מִין קְרָב
וְאִם לֹא יִכָּנַע עוֹד יַכְרִיעַ אוֹתָם.
בַּמֶּרְחָק הִשְׂתָּרֵעַ הַכְּפָר שֶׁאֵלָיו
הַתִּינוֹק וְאִמּוֹ הִתְקַדְּמוּ לְאִטָּם.

כְּשֶׁאָסַפְתִּי אוֹתָהּ לֹא הָיָה לִי סִכּוּי
לְאַפְשֵׁר הֲפוּגָה לגוּפָהּ הֶעָקוּד.

2.
הִיא נָשְׂאָה אֶת יַלְדָהּ, כְּמוֹ הָגָר בַּמִּדְבָּר
עַל גוּפָהּ הֶעָטוּי בְּשָׁחוֹר, הָעוֹטֵף,
לֹא הָיָה לִי דָּבָר, לֹא הָיָה מָה לוֹמַר,
לֹא הָיָה לִי אֲפִלּוּ נֹאד מַיִם לָתֵת,

וְהָאִישׁ שֶׁיָשַׁב לְצִדִּי רַק אָמַר
שֶׁאֶסַּע, שֶׁאַמְשִׁיךְ, שֶׁאָסוּר לְסַכֵּן
אֶת עַצְמִי עִם אִשָׁה בְּשִׂמְלָה רְקוּמָה,
"הִשְׁתַּגַּעְתְּ, מָה עָשִׂית, מָה עָצַרְת?" וְאָכֵן- – –

הַחַיָּל לֹא יָרָה מִנִּשְׁקוֹ הָאִישִׁי
הַחַיָּל רַק קָרָא "תַּעַצְרִי כָּאן מִיָּד!"
הַחַיָּל רַק הוֹרָה שָׁם, בִּכְבִיש לֹא רָאשִׁי,
לְאִשָׁה עִם תִּינוֹק שֶׁהֶחְזִיקָה בַּיָּד

לַעֲמֹד, לֹא לָזוּז. לִי אָמַר – "תִּתְבַּיְּשִׁי,
וְעַכְשָׁו תִּשְׁתְּקִי, תַחֲנִי כָּאן בַּצַּד."

 

עופרה עופר אורן

ברטולד ברכט, "בלדת הרצח על מארי פראר" וכיצד היא קשורה לפרויד

ברטולד ברכט היה רק בן עשרים ושלוש כשכתב בלדה ובה אפשר כבר להבחין במה שיעסיק אותו כל חייו כיוצר. השיר הוא כתב האשמה נוקב כנגד החברה שבה לאישה צעירה, מארי פראר, אין שום סיכוי לשרוד בעולם שאליו הגיעה בעל כורחה, והוצאה ממנו באקט אלים ובכאב שאין לו שיעור. 

 למארי פראר יש כבר גוף של אישה, אבל היא רק נערה צעירה בת שש עשרה, יתומה משני הוריה. היא ננטשה והופקרה אחרי שהרתה. ייאושה קשה ומר. אין בשיר עליה שום דבר מטפורי. הוא מפורט וראליסטי. ברכט מתאר אותה, ואת מה שעבר עליה ועל תינוקה הרך: הניסיון הנואש, הלא חוקי, להפיל את העובר, ייסורי הנפש והגוף, חוסר האונים, היעדר כל יד שתושט לסייע לה, והסוף הנורא.

הנה השיר, כאן בתרגומה של אנה הרמן, שנעשה לבקשתה של שילה פרבר, שאף הלחינה ושרה אותו:  

מארי פראר, קטינה, נולדה ביום סגריר,
חולת רככת, יתומה משנֵי הוריה,
בלי תיק פלילי עד כה, בלי שום סימן מסגיר,
רצחה תינוק. וכך העידה למפרע:
בחודש השני להריונה, בְּכֹחַ
ניסתה להיפטר מן העובר, סיפרה –
בעזרתה של ברמנית הזריקה חומר.
זה לא הצליח אף שזה כָּאַב נורא.
אבל אתם, אל תחפזו לְקַלְּלָהּ
כי כל יצור זקוק לְחסד וחמלה.

והיא שילמה הכל, סיפרה, כפי שסוכם,
הידקה את המחוך בְּכֹחַ סביב מתניה,
היא שתתה ליקר זרוי פִּלְפֵּל שֶגם
גרם לה להקיא, גם לא עָזַר כנגד.
אפשר היה לראות כבר איך תָּפחה בִּטנהּ,
וכששטפה כֵּלים, היה גופהּ מפריע.
היא מספרת, אך הרי עודה קטנה,
איך היא התפללה כל לילה לְמריה.
אבל אתם, אל תחפזו לְקַלְּלָהּ
כי כל יצור זקוק לחסד וחמלה.

אבל את התפילות המציאות הֵמיסה
והיא היתה זקוקה לְסַעַד, לעזרה.
בשל המצוקה, היא התעלפה בַּמִּיסה,
מול המזבח נעטפה זעה קרה.
אֶת מצבה עד בוא שעתה שמרה בְּסוד.
גם לוּ סיפרה, איש לא היה חושד שהיא,
חסרת היופי, כך שודלה קשות, שזאת,
חסרת החן, נפלה בידי פיתוי פראי.
אבל אתם, אל תחפזו לְקַלְּלָהּ
כי כל יצור זקוק לְחסד וחמלה.

בבוא שעתה, סיפרה, בַּשַחַר האפור,
כשאֶת המדרגות שָטפה, כְּאֵב פילח
כחוד מסמר את עומק טבורה וכפור
היִסורים אחז בה מבָּשָר עד לֵחַ.
וחֵרֶף הצירים הסתירה את סודה.
וחֵרֶף הצירים תלתה כביסה בְּאֶלֶם.
בְּלֵב כבד הבינה, וראשה יָדַע –
אל העולם יבוא מתוך רחמה הילד.
אבל אתם, אל תחפזו לְקַלְּלָהּ
כי כל יצור זקוק לחסד וחמלה.

על יצועה עלתה רק מאוחר מאוד.
עוד לא שכבה וכבר למטה הִזְעִיקוּהָ –
בשלג הכבד לבטוש ולעבוד.
רק באחת-עשרה עלתה על היצוע.
רק באישון הלילה התפנתה ללדת.
וכך, היא מספרת, היא ילדה את בנה.
והוא דמה לכל הילדים, הילד,
למרות שהיא, אִמו, היתה כל כך שונה.
אך לא, זו כלל אינה סיבה לְקַלְּלָהּ
כי כל יצור זקוק לְחסד וחמלה.

בשארית כוחה יצאה מכפור החדר,
היא מספרת, כי הכפור היה איום,
וגררה עצמה לשרותים, ללדת,
מתי? אינה זוכרת. כבר עלה היום.
אל תוך השרותים החל ליפול השלג,
קפאו כפות-ידיה, לא יכלה לשאת
כמעט את התינוק, כמעט להחזיקו,
ולא יכלה בכלל את דעתה לתת.
חושיה התקהו משֶלֶג ומקור.
אבל חִסכו ממנה זַעַם וקללה
כי כל יצור זקוק לחסד וחמלה.

ובין השרותים לחדר הוא צָרַח.
בִּכְיו וצרחותיו הרתיחו את דמהּ.
והיא, באגרופיה, בגופו הרך
הלמה בְּעִוורון, עד שֶילדהּ דָמַם.
ואת גופו לקחה אִתה אל המיטה
וכל הלילה שָם ביחד הצטנפו.
וכשעלה היום, בינות לכביסתה
החביאה את גופו הקט והקפוא.
אבל אתם, אל תחפזו לְקַלְּלָהּ
כי כל יצור זקוק לחסד וחמלה.

מארי פראר נולדה אמנם ביום סגריר,
היא אם לא-נשואה והיא מורשעת. שם,
בבית-הסוהר, מתה. סיפורה מזכיר
לכם את חטאיהם של כל בני האדם.
אתן שבין סדינים צחורים כורעות ללדת
ומכנות את פרי הבטן "מבורך",
אל תגנו אותה, נידחת, מקוללת.
חטאה המכוער בסבל רב נכרך.
ואל נא תחפזו, אתם, לְקַלְּלָהּ
כי כל יצור זקוק לחסד וחמלה.

מארי פראר הורשעה והוצאה להורג, כי הרגה את תינוקה. כל השומע מגנה את הרוצחת, אבל ברכט בשירו פונה שוב ושוב אלינו, העדים בדיעבד, ומפציר בנו: "אל תחפזו לְקַלְּלָהּ / כי כל יצור זקוק לְחסד וחמלה". הוא מבקש מאתנו לחמול עליה במותה, אם לא בחייה, לנסות להבין את הנסיבות שלא הותירו לה שום אפשרות, שום תקווה. 

מארי פראר, הדמות שברכט בדה, מופיעה במחזה מ-1997 בשם  "Freud's Girls", כלומר – "הבנות של פרויד", שכתבה מחזאית אמריקנית בשם דורי אפל. שם היא מופיעה לצד ברטה פפנהיים, וירג'יניה וולף ואנאיס נין במעין משפט שהן עורכות לאבי הפסיכואנליזה, וזאת בשל הפגמים שמצאו באופן שבו טיפל בברטה פפנהיים, המוכרת בכינוי שהעניק לה פרויד: אנה או.  לטענתן פרויד הפקיר למעשה את המטופלת ומסר דיווח שווא על החלמתה. כל אחת מהן מייצגת פן של נשיות פגועה: שתי הסופרות הנודעות וירג'יניה וולף ואנאיס נין היו קורבנות של גילוי עריות: בראשונה פגע אחיה ובשנייה התעלל אביה, אחרי שזנח אותה בילדותה אך שב לחייה בבגרותה. פרויד פיתח, כידוע, את "מודל הטראומה", שלפיו, כך הסביר, עברו מטופלות רבות פגיעה מינית טראומטית, אך בשלב מסוים, לנוכח התגובות הסוערות לתיאוריה שהציג, שינה את התיאוריה למה שכונה "מודל דחפי", שעל פיו מדובר לכאורה רק בפנטזיה של מיניות ילדית. 

מארי פראר מצטרפת במחזה אל שלוש הנשים האמיתיות שמקטרגות על פרויד ועל כך שחדל להאמין למטופלות שלו. היא מייצגת את מי שהחברה כולה פגעה בה ודנה אותה למוות, אחרי חיים קצרים ומיוסרים. 

ג'ררד מנלי הופקינס "אביב"

מָה עוד יָפֶה כְּמוֹ יוֹם אָבִיב נָקִי,
כְּשֶׁצֶּמַח עֲסִיסִי וּמְלַבְלֵב,
בֵּיצֵי קִיכְלִי גּוֹנְזוֹת מַחֲסֶה שָׁלֵו,
וְהֵד קְרִיאוֹת כּוֹרְתִים נִשְׁטַף, מֵקִים
צְלִילִים שֶׁל שִׁיר, מַכִּים כְּמוֹ בְּרָקִים;
עָלִים שְׁקוּפִים כְּשֶׁעֵץ אַגָּס מֵבִיא
אֶת תְּכוֹל כּוֹחוֹ הָרַךְ שֶׁבָּאֲוִיר,
וּבַמֶּרְחָב רָצִים טְלָאִים רַכִּים.

מָה כָּל הַצּוּף וְכָל אוֹתָהּ שִׂמְחָה?
זֶה מֶתֶק אֲדָמָה שֶׁכָּךְ הִתְחִיל,
גַּן עֵדֶן, קַח, קַבֵּל  עַד שֶׁנִּמְחָה,
לִפְנֵי הַחֵטְא, וְיֵשׁוּ שֶׁהִנְחִיל
אֶת תֹם הַלֵּב לְיֶלֶד  שֶׁבָּכָה,
בֵּן הַבְּתוּלָה שֶׁנִּצָּחוֹן הֵכִין.

  1877

לעברית: עופרה עופר אורן ©

ראה אור לראשונה בחוברת הו! גיליון 18, אסופה משירת העולם מהומרוס ועד שירה עכשווית שאפשר לרכוש אותה ישירות מההוצאה, כאן

תרגומו של שמעון זנדבק

האם לדמותך ליום אביב חמים?

התרגום הופיע בספר מה המים יודעים על צמא

מה המים יודעים על צמא

ג'יין אוסטן, "מין דברי קילוסין לידידה צעירה": למי כתבה את השיר?

ג'יין אוסטן היא סופרת אהובה מאוד. גם כיום, יותר ממאתיים שנה אחרי מותה, ספריה ממשיכים להימכר, ומשמשים בסיס לסרטי קולנוע עדכניים ולסדרות טלוויזיה שמושכות אליהן צופים רבים, שלא לדבר על המחקר האקדמי הפורה העוסק ברומנים שכתבה. לא רק את הרומנים הארוכים עיבדו יוצרים לאקרן. כך למשל הופיע  לפני כארבע שנים סרט שמתבסס על סיפורה הקצר, "אהבה וידידות".

העיבוד הראשון של יצירתה לקולנוע היה כשחברת MGM  הפיקה ב-1940 סרט קולנוע על פי הרומן גאווה ודעה קדומה (בכיכובו של לורנס אוליבייה). החל בשנות השבעים של המאה העשרים הפיק ה-BBC סדרות דרמה לפי ספריה של אוסטן. שם השתדלו לשמור על נאמנות למקור, לדמויות, ולתלבושות של התקופה.

ב-1995 החל גל חדש של עיבודים לקולנוע ולטלוויזיה ליצירותיה, בעקבות סרטה של אמה תומפסון על פי הרומן על תבונה ורגישות. כמו כן, הופקה סדרת הטלוויזיה הפופולרית "גאווה ודעה קדומה".

עם זאת, השירים שכתבה ג'יין אוסטן מוכרים הרבה פחות. אוסטן כתבה אותם בעיקר כדי להשתעשע ולהצחיק את בני משפחתה. הם נכתבו בקלילות, קצובים ומחורזים, שופעי הומור ושנונים. חלקם מזכירים מבחינה מסוימת את הפרוזה שלה, ליתר דיוק, את אפיון הדמויות שבו הצטיינה כל כך, את חריפות מבטה שראה חולשות ואת שנינותה כשתיארה אנשים מגוחכים כמו למשל את דמותו של הכומר הנפוח, מר קולינס, בספרה המוכר ביותר גאווה ודעות קדומות.

הנה למשל שיר שבו היא משרטטת בקווים מהירים את דמותו של "פועל שמח" שמגיע לתפילה בכנסייה (כאן בתרגום שלי):

פּוֹעֵל שָׂמֵחַ בְּבִגְדֵי שַׁבָּת
מְעִיל קָצָר, מֻטְלָא וּמְקֻשָּׁט,
לַכְּנֵסִיָּה הוֹלֵךְ לְאַט לְאַט,
חָבוּשׁ בְּכוֹבַע, הוּא זוֹרֵק מַבָּט
לַפֶּרַח שֶׁלַּלּוּלָאָה מֻצְמָד
וְנִיחוֹחוֹ מַרְנִין, אֵין שֶׁמֶץ קָט
שֶׁל רֶגֶשׁ שֶׁל קִנְאָה בְּשׁוּם זוּלַת,
בְּשׁוּם גַּנְדְּרָן – בְּלוֹנְדוֹן מְבֻיָּת.
הוּא מִתְיַשֵּׁב בַּכְּנֵסִיָּה בַּלָּאט
וּמְכַבֵּד אֶת הַמָּקוֹם, כִּמְעַט
מֵבִין אֶת הַתְּפִלּוֹת, אַךְ מְמוֹטָט,
נִרְדַּם, יָשַׁן בְּקוֹל דְּמָמָה מֻחְלָט,
אֲבָל מֵקִיץ בַּסּוֹף וְלֹא נִמְלָט.

Happy the Lab'rer

האתגר התרגומי היה כמובן לשמר את החריזה שבה בחרה אוסטן לכתוב את השיר: כל השורות מסתיימות באותו צליל. החריזה המיוחדת, לצד תוכנו של השיר, מייצרת אפקט קומי ומשעשע. אוסטן מצביעה על הפער בין רצינות כוונותיו של הפועל המגיע לכנסייה בתחושה של חגיגיות וחובה, לבין מה שקורה בפועל: הוא מתקשה לעקוב אחרי התפילה ונרדם, אבל ממשיך להיות מרוצה מעצמו. גם בגדיו המטולאים אינם מטרידים אותו. אשריו וטוב לו!

בשיר אחר, "מין דברי קילוסין לידידה צעירה", מתבדחת אוסטן על חשבונה של צעירה ששמה אנה, ומתארת את החשיבות העצמית המופרזת שבה אותה אנה נוהגת (גם השיר הזה כאן בתרגום שלי):

בַּחֲרוּזִים שְׁקוּלִים אֶמְנֶה
אֶת הַקְּסָמִים שֶׁל אָנָה,
תְּחִלָּה: מוֹחָה אֵינוֹ מֻגְבָּל,
עָצוּם כְּמוֹ הַסָּוָנָה.

אֲגַם אוֹנְטַרְיוֹ יְסַפֵּר
עַל רֹחַב תְּשׁוּקוֹתֶיהָ,
כִּי הֶקֵּפוֹ הוּא חֲמִשָּׁה
מִילִין, אֲבָל פִּי מֵאָה.

וּשְׁנִינוּתָהּ עַל חֲבֵרִים
נוֹפֶלֶת כְּמוֹ נָיָגְרָה,
שָׁם תַּיָּרִים לוֹטְשִׁים מַבָּט,
שׁוֹמְעִים אוֹתָהּ כְּמוֹ שָׁרָה.

חוֹרֶצֶת דִּין סָמִיךְ, אָפֵל,
כְּמוֹ חֹרֶשׁ טְרַנְסְאַטְלַנְטִי,
וּמַצִּיעָה עֶזְרָה כְּמוֹ צֵל
לְכָל מִי שֶׁלֹּא אַנְטִי.

אִם אֶת שִׂכְלָהּ נַגְדִּיר, נִרְאֶה
אֲמֵרִיקָה מֻתֶּשֶׁת.
הַדִּמּוּיִים כְּבָר יִתְמַצּוּ
מִכָּל אוֹתָהּ יַבֶּשֶׁת.

כֵּיצַד אוּכַל אֶת מְלֹא דְּמוּתָהּ
לִרְקֹם וּלְהַבִּיעַ,
אֵיךְ אֲצַיֵּר אֶת הַפָּנִים,
אֶת כָּל הַטּוּב אַשְׁמִיעַ?

צָרִיךְ לִמְצֹא עוֹלָם אַחֵר,
לָשׁוֹן שֶׁאֵין יוֹדֵעַ,
רַק כָּךְ תּוּכַל אָז הַשָּׂפָה
לוֹמַר אֶת כָּל שְׁבָחֶיהָ.

Mock Panegyric on a Young Friend

את השיר "מין דברי קילוסין לידידה צעירה" כתבה אוסטן על אחייניתה, אנה אוסטן לפרוי (Anna Austen Lefroy), שנחשבה במשפחתה "ילדה שובבה". גם אנה, כמו דודתה, שלחה את ידה בכתיבה, אמנם במידה פחותה של הצלחה, ובכל זאת פרסמה ארבעה ספרים. בניגוד לג'יין אוסטן, אנה נישאה (בגיל עשרים), חרף ההתנגדות של בני משפחתה, והייתה אם לשבעה ילדים. בצעירותה, אחרי שהסתפרה במפתיע, כינתה אותה ג'יין "אנה-מאוד בווריאציות שונות". ("quite an Anna with variations"). 

בשיר שלפנינו ניכרת העוקצנות החביבה של הדודה כלפי אחייניתה: לכאורה משבחת אותה על שלל תכונותיה הטובות, תבונתה המופלגת, שנינותה, נכונותה לתת עצה טובה, ובעצם, בשל ההפרזות – "אֲגַם אוֹנְטַרְיוֹ יְסַפֵּר /  עַל רֹחַב תְּשׁוּקוֹתֶיהָ" – סונטת בה וחומדת לצון, ברוח טובה ובחיבה גלויה. 

אנה הרבתה להתכתב עם דודתה, וניסתה אפילו לשדך בינה ובין תומס לפרוי, פוליטיקאי ושופט. יש מי שסבורים שעל אותו לפרוי התבססה אוסטן כשיצרה את דמותו המוכרת כל כך של מר דארסי ברומן גאווה ודעות קדומות. אכן, לפרוי חיזר אחריה ממש בתקופה שכתבה את הספר, אבל בניגוד לאהבה הממומשת של אליזבת ומר דארסי, תומס לא נשא את ג'יין לאישה. 

אחד הספרים שכתבה אנה אוסטן לפרוי עסק בחייה של דודתה המפורסמת. הוא נקרא זיכרונות על גי'ין אוסטן. הוא ראה אור ב-1864, כלומר ארבעים ושבע שנים אחרי מותה של אוסטן.

הנה פסקה מתוכו (כאן בתרגום שלי): "דודה ג'יין הייתה החביבה ביותר על הילדים [במשפחה]. היא השתובבה אתם, והסיפורים הארוכים ועתירי הפרטים שסיפרה היו פשוט מקסימים!  היא סיפרה אותם בהמשכים, ותמיד התחננו כמובן שתמשיך, גם כשהנסיבות לא אפשרו זאת. היא ארגה אותם מלא כלום, רק מתוך יכולת ההמצאה המופלאה שלה. כמה חבל שכבר אי אפשר לשחזר אף אחד מהם!"

אכן חבל. ובכל זאת, כמה טוב שנותרו בידינו בכל זאת ניצוצות מגאונותה של ג'יין אוסטן. 

"ראי אדמה": מתי ייפסק הבזבוז

"ראי אדמה כי היינו בזבזנים עד מאוד", ציטט הסופר דוד גרוסמן ב-2006, בעצרת לציון 11 שנה לרצח יצחק רבין, את השורה הראשונה משירו של שאול טשרניחובסקי "ראי אדמה".

גרוסמן הסביר את דבריו של המשורר: "הוא," אמר עליו, "קונן על כך שבחיק האדמה בארץ ישראל אנחנו טומנים פעם אחר פעם אנשים צעירים בשיא לבלובם. מותם של אנשים צעירים הוא בזבוז נורא, זועק. אבל לא פחות נוראה התחושה שכבר שנים רבות מדינת ישראל מבזבזת באופן נפשע, לא רק את חיי בניה, אלא גם את הנס שאירע לה; את ההזדמנות הגדולה והנדירה שהעניקה לה ההיסטוריה, את ההזדמנות ליצור פה מדינה מתוקנת, נאורה, דמוקרטית, שתנהג לפי ערכים יהודיים ואוניברסליים; מדינה שתהיה בית לאומי ומקלט, אבל לא רק מקלט, אלא מקום שייתן משמעות חדשה לקיום היהודי; מדינה שחלק חשוב ומהותי מזהותה היהודית, מהאתוס היהודי שלה, יהיה יחס של שויון מלא וכבוד לאזרחיה הלא יהודיים."

חודשיים לפני הנאום שנשא גרוסמן בעצרת נהרג בנו, אורי גרוסמן, בקרבות בדרום לבנון, בחרבת כסיף, כשהטנק שלו נפגע מטיל. רק יומיים לפני כן עוד ביקש גרוסמן מממשלת ישראל שתשקול לנקוט צעדים אחרים, שתצא מלבנון, הפציר בה "להביט שלושה צעדים קדימה ולא לכיוון הרגיל, לא לתגובה האינסטינקטיבית המוכרת של צורת הלחימה בישראל – שמה שלא הולך בכוח, ילך בהרבה יותר כוח." ב-2011 כתב גרוסמן לבנו את אחד משירי הקינה העצובים ביותר בעברית, שיר ששובר את הלב: "קצר פה כל כך האביב".

את השיר של טשרניחובסקי "ראי אדמה", שממנו ציטט גרוסמן בדבריו, כתב המשורר ב-1938, בעקבות מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט – מרד מאורגן של ערביי ארץ ישראל שהחל שנתיים לפני כן ונמשך בהפוגות, עד חודש מרס, 1939. המרד כוון בעיקרו כגד מוסדות המנדט הבריטי ששלט בארץ ישראל, וגם נגד יהודים תושבי הארץ, וכלל פעולות טרור, התקפות על קהילות יהודיות, על חיילים בריטיים, על מוסדות שלטון בריטיים, הצתת רכוש וגידולים חקלאיים של יהודים, וגם טרור פנימי נגד מתנגדי המרד.

הנה השיר:

רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד!
בְּחֵיקֵךְ, מְלוֹן-בְּרָכָה, מְעוֹן סֵתֶר, זֶרַע טָמַנּוּ … לֹא עוֹד
פְּנִינֵי זְגוּגִיּוֹת שֶׁל כֻּסֶּמֶת, זֶרַע חִטָּה כְּבֵדָה,
גַּרְגֵּר שְׂעוֹרָה חֲתוּל כֶּתֶם, שִׁבֹּלֶת-שׁוּעָל חֲרֵדָה.

רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד:
פִּרְחֵי פְּרָחִים בָּךְ טָמַנּוּ רַעֲנַנִּים וּבְהוֹד,
אֲשֶּר נְשָׁקָתַם הַשֶּׁמֶשׁ מִנְּשִׁיקָתָהּ רִאשׁוֹנָה,
מַצְנִיעַ חֵן עִם יְפֵה קֶלַח, קְטֹרֶת כּוֹסוֹ נְכוֹנָה.
וְעַד שֶׁיָּדְעוּ צָהֳרַיִם בְּעֶצֶם הַצַּעַר הַתָּם,
וּבְטֶרֶם רָווּ טַל שֶׁל בֹּקֶר בַּחֲלוֹמוֹת-אוֹר נִבְטָם.

הֵא לָךְ הַטּוֹבִים בְּבָנֵינוּ, נֹעַר טְהָר חֲלוֹמוֹת,
בָּרֵי לֵב, נְקִיֵּי כַּפַּיִם, טֶרֶם חֶלְאַת אֲדָמוֹת,
וְאֶרֶג יוֹמָם עוֹדוֹ שֶׁתִי, אֶרֶג תִּקְווֹת יוֹם יָבֹא,
אֵין לָנוּ טוֹבִים מִכָּל אֵלֶּה. אַתְּ הֲרָאִית? וְאֵיפֹה?

וְאַתְּ תְּכַסִּי עַל כָּל אֵלֶּה. יַעַל הַצֶּמַח בְּעִתּוֹ!
מֵאָה שְׁעָרִים הוֹד וָכֹחַ, קֹדֶשׁ לְעַם מְכוֹרָתוֹ!
בָּרוּךְ קָרְבָּנָם בְּסוֹד מָוֶת, כֹּפֶר חַיֵּינוּ בְּהוֹד …
רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד!

טשרניחובסקי מקונן על הבזבוז הנורא הכרוך במותם של אנשים צעירים, "הַטּוֹבִים בְּבָנֵינוּ, נֹעַר טְהָר חֲלוֹמוֹת", מקונן על קבורתם של אלה ש"אֵין לָנוּ טוֹבִים" מהם.

הוא פונה אל האדמה שקולטת לתוכה את טובי הצעירים כמבקש ממנה להעיד על עוצמת הבזבוז, על אובדן התקוות, שהרי במקום לטמון בה זרעים שיניבו יבולים – כוסמת, חיטה, שעורה, שיבולת שועל – טומנים בה פרחים מלבלבים, את הנערים הדומים ל"פִּרְחֵי פְּרָחִים" רעננים.

האדמה אינה יכולה להאזין או לעזור. היא אינה יכולה להשיב לשאלותיו של המשורר "הֲרָאִית? וְאֵיפֹה?" היא רק תכסה על הכול, והצמחים שיעלו בה יסתירו את הבזבוז המשווע, הנורא.

"ראי אדמה" היה לשיר קינה מקובל בטקסי זיכרון, גם בטקסים ממלכתיים ובצה"ל.

ב-14 בדצמבר 1947 הוא הופיע במאמר שנכתב בעיתון הארץ בעקבות מותם של  כמאה בני היישוב בנגבה, כפר עציון ומשמר הנגב: "נוכח הניסיון של השבועיים הראשונים ובהתחשב במבחנים הקשים שעוד נכונו לנו בחדשים הבאים ואולי בשנים הבאות, חייבים אנו לשאול את עצמנו אם אין אנו בזבזנים יותר מדי. כלום  אי־אפשר היה למנוע חלק, לכל הפחות, מאבידות קשות אלה? כלום כולן היו הכרחיות כדי להגן על עמדותינו ולבנות את מדינתנו? זה עתה עבר על עם ישראל הסבל הנורא ביותר בתולדות האנושות. הושמד למעלה משליש של עמנו. דורות רבים של מאמץ בניין בלתי פוסק יהיו דרושים לנו בשביל להעלות ארוכה מהמכה האנושה שהוכה עמנו. מצב זה אוסר עלינו איסור חמור להיות בזבזנים." 

כל אותם מאה איש נהרגו, כדברי המאמר, "בשבועיים שעברו מאז הוחלט על הקמת המדינה העברית באסיפת האומות המאוחדות". כותב המאמר מדגיש: "ידענו, שהמדינה לא תקום על פי החלטת  האו"ם בלבד. […] ידענו שגם החלטה זו לא נתקבלה אלא משום שהראינו שמוכנים אנו לשלם מחיר יקר, בזיעה ובדם, בשביל לחזור ולהיאחז במולדתנו…" אבל, הוא שב ושואל: האם איננו בזבזנים מדי? האם אפשר היה אולי למנוע לפחות חלק מהקורבנות?

באותו עמוד ממש, בסמוך למאמר הדיעה הזה, שהופיע במדור "מיום ליום", הודפס מאמר אחר, מאת "פרשננו הצבאי", ועסק במאבק שניטש בין הפרדסנים הערביים לאלה היהודים.

"חוּדַש הטרור הערבי," נכתב שם, "ובעקבותיו התגובה הפעילה הראשונה של כוחות הביטחון היישוביים", שלדברי המאמר כיוונו את מאמציהם לפגיעה במרכזי תחבורה ערביים, כדי "לפגוע בייצוא הערבי", פגיעה שתקשה מאוד גם על האספקה לאוכלוסייה הערבית ביפו שנהפכה, לדברי הכתב, "ריכוז לא רק לריכוזי פליטים [ערביים] מכפרי הסביבה, אלא אף ממקומות מרוחקים".

 כותרות נוספות מאותו עיתון, שראה כאמור אור כמה חודשים לפני ההכרזה על ההקמה של מדינת ישראל: "הותקף הכפר הערבי יהודיה על יד פתח תקוה, 7 ערבים נהרגו וכ-10 נפצעו"; "יהודי נרצח בדקירות סכין בחיפה"; "הותקף כפר שעפאת"; "ערבים ניסו לברוח מעתליט"; "נורה ונשדד נהג יהודי"; "נורו שלושה חיילים בהדר הכרמל"; "עוצר בהדר הכרמל"; "שיתוק החיים בחיפה"; "פעולות עונשין של ההגנה" – וכל הכותרות הללו רק מעמוד אחד ביום אחד בעיתון הארץ!

שמונה עשורים חלפו מאז שכתב טשרניחובסקי את שירו. יותר משבעה עשורים חלפו מאז שהמדינה הוקמה. ודומה כאילו שום דבר לא השתנה. הבזבוז נמשך ונמשך עד אין קץ.

פאול צלאן, "פוגת מוות": האם היה משורר גרמני?

פאול צאלן הוא "גדול המשוררים הכותבים גרמנית בימינו". כך אמר עליו האנס מאייר, פרופסור לספרות גרמנית, באוקטובר 1968 בריאיון בעיתון "על המשמר". אכן, צלאן נודע בשם שאימץ לעצמו, ובשירה שכתב בגרמנית, אבל הוא לא היה גרמני, אלא יהודי שנולד ב-1920 בעיר צ'רנוביץ, בבוקובינה, אז ברומניה, ונשא את השם פסח אַנצֶ'ל. את הוריו איבד ב-1941: הגרמנים שהגיעו לעירו הגלו את תושביה היהודים לטרנסניסטריה. אביו מת מטיפוס ואמו נורתה שכן "הייתה תשושה ולא הביאה עוד תועלת".

בשלבים מסוימים של חייו שקל לעלות לישראל: לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה חינך אותו אביו להיות ציוני, אבל אמו העדיפה שיזכה להשכלה גרמנית והיא הייתה הבסיס לכתיבתו בשפה. בישראל תמך, אך לא היגר אליה.

זמן לא רב אחרי שהמלחמה הסתיימה היגר צלאן לווינה ואחריה לפריז, שם נשא לאישה בת למשפחה אריסטוקרטית. לכאורה – מצא לעצמו אחיזה והשתייכות, אבל למעשה חש תלוש וחסר זהות, כפי שביטא בנאום שנשא ב-1960 ובו הסביר שאין לו בעצם מולדת, בין היתר מכיוון שאינו מוכן לגור בארץ ששפתה גרמנית, אם כי זאת הייתה השפה שבה יצר.

שירו הנודע ביותר, "פוגת מוות", כאן בתרגום מגרמנית מאת שמעון זנדבק, נוגע במהות הקונפליקט של חייו.

חָלָב שָׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אֲנַחְנוּ שׁוֹתִים עִם עֶרֶב
שׁוֹתִים צָהֳרַיִם וָבֹקֶר שׁוֹתִים עִם לַיְלָה
שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים
כּוֹרִים בּוֹר קֶבֶר בָּרוּחַ שָׁם שׁוֹכְבִים לֹא צָפוּף
אִישׁ גָּר בַּבַּיִת וְהוּא מְנַגֵּן בִּנְחָשִׁים הוּא כּוֹתֵב
כּוֹתֵב לְגֶרְמַנְיָה בִּשְׁעַת דִּמְדּוּמִים זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָּרִיטָה
כּוֹתֵב וְיוֹצֵא אֶת הַבַּיִת רוֹשְׁפִים כּוֹכָבִים הוּא שׁוֹרֵק לִכְלָבָיו שֶׁיָּבוֹאוּ
שׁוֹרֵק לִיהוּדָיו שֶׁיֵּצְאוּ וְיִכְרוּ בֶּעָפָר בּוֹר קֶבֶר
פּוֹקֵד עָלֵינוּ פִּצְּחוּ בִּנְגִינוֹת לַמָּחוֹל

חָלָב שָׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אֲנַחְנוּ שׁוֹתִים אוֹתְךָ לַיְלָה
שׁוֹתִים צָהֳרַיִם וָבֹקֶר שׁוֹתִים עִם עֶרֶב
שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים
אִישׁ גָּר בַּבַּיִת וְהוּא מְנַגֵּן בִּנְחָשִׁים הוּא כּוֹתֵב
כּוֹתֵב לְגֶרְמַנְיָה בִּשְׁעַת דִּמְדּוּמִים זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָּרִיטָה
אֵפֶר שְׂעָרֵךְ שׁוּלַמִּית אֲנַחְנוּ כּוֹרִים בּוֹר קֶבֶר בָּרוּחַ שָׁם שׁוֹכְבִים לֹא צָפוּף

הוּא קוֹרֵא הַעֲמִיקוּ לִדְקֹר בְּמַלְכוּת הֶעָפָר אַתֶּם וְאַתֶּם שָׁם וְשִׁירוּ נַגְּנוּ
הוּא שׁוֹלֵחַ יָדוֹ לַבַּרְזֶל בַּחֲגוֹר וּמֵנִיף בְּיָדוֹ וְעֵינָיו תְּכֻלּוֹת
הַעֲמִיקוּ לִדְקֹר בָּאֵתִים אַתֶּם וְאַתֶּם שָׁם הַמְשִׁיכוּ נַגְּנוּ לַמָּחוֹל

חָלָב שָׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אֲנַחְנוּ שׁוֹתִים אוֹתְךָ לַיְלָה
שׁוֹתִים צָהֳרַיִם וָבֹקֶר שׁוֹתִים עִם עֶרֶב
שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים
אִישׁ גָּר בַּבַּיִת זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָּרִיטָה
אֵפֶר שְׂעָרֵךְ שׁוּלַמִּית וְהוּא מְנַגֵּן בִּנְחָשִׁים
הוּא קוֹרֵא הַמְתִּיקוּ יוֹתֵר לְנַגֵּן אֶת הַמָּוֶת הַמָּוֶת אָמָּן מִגֶּרְמַנְיָה
הוּא קוֹרֵא הַאֲפִילוּ יוֹתֵר לִפְרֹט עַל כִּנּוֹר וְאַחַר תַּעֲלוּ כֶּעָשָׁן בַּאֲוִיר
וּבוֹר קֶבֶר לָכֶם בֶּעָנָן שָׁם שׁוֹכְבִים לֹא צָפוּף

חָלָב שָׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אֲנַחְנוּ שׁוֹתִים אוֹתְךָ לַיְלָה
שׁוֹתִים צָהֳרַיִם הַמָּוֶת אָמָּן מִגֶּרְמַנְיָה
שׁוֹתִים אוֹתְךָ עֶרֶב וָבֹקֶר שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים
הַמָּוֶת אָמָּן מִגֶּרְמַנְיָה עֵינָיו תְּכֻלּוֹת
הוּא קוֹלֵעַ בְּךָ כַּדּוּר שֶׁל עוֹפֶרֶת הוּא קוֹלֵעַ בְּךָ בִּמְדֻיַּק
אִישׁ גָּר בַּבַּיִת זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָּרִיטָה
הוּא מְשַׁלֵּחַ בָּנוּ כְּלָבָיו נוֹתֵן לָנוּ קֶבֶר בָּרוּחַ
מְנַגֵּן בִּנְחָשִׁים וְחוֹלֵם הַמָּוֶת אָמָּן מִגֶּרְמַנְיָה

זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָּרִיטָה
אֵפֶר שְׂעָרֵךְ שׁוּלַמִּית

הדובר בשיר מספר על ההרעלה שהוא וזולתו חווים בכך שהם נאלצים לשתות "חָלָב שָׁחֹר". הוא כותב לגרמניה זהובת שיער, מַרְגָּרִיטָה. האיש אשר "מְנַגֵּן בִּנְחָשִׁים" הוא זה שקורא לכלבים, פוקד על יהודים לכרות לעצמם קבר ולפני שהוא הורג הוא גם משפיל אותם: מצווה עליהם לרקוד.

"הַמָּוֶת אָמָּן מִגֶּרְמַנְיָה" כותב פאול צלאן (בגרמנית, כאמור!), "עֵינָיו תְּכֻלּוֹת" והוא יורה "כַּדּוּר שֶׁל עוֹפֶרֶת" שפוגע במדויק והורג את שולמית אפורת השיער, ממש כשם שאמו של צלאן נרצחה, כל זאת כשברקע נשמעת נגינת כינור כפויה.

על פי מילון רב-מילים פירוש המילה "פוגה", המופיעה בשמו של השיר, הוא: "צורה מוזיקלית רב קולית המבוססת על נושא, המוצג תחילה בקול אחד ומועבר אחר כך לקלות אחרים הרודפים זה את זה".

בשיר שלפנינו אפשר לראות את החזרה וההשתנות: "חָלָב שָׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אֲנַחְנוּ שׁוֹתִים עִם עֶרֶב", בהמשך – "חָלָב שָׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אֲנַחְנוּ שׁוֹתִים אוֹתְךָ לַיְלָה": שותים את החלב? שותים את הלילה? החזרה על השורות מעוררת תחושה של הלמות תופים או של פעימות של לב: קצובה, דקורה "בְּמַלְכוּת הֶעָפָר", מלווה את הנרצחים שאין להם אפילו קבר, אלא "בָּרוּחַ" והם, ואלה ששרדו, כמו פול צלאן, ממשיכים עוד ועוד, שוב ושוב, לשתות את הרעל.

פול צלאן הוגדר לא פעם אחד מגדולי המשוררים הגרמנים. איש הרוח ז'אן אמרי, בספרו מעבר לאשמה ולכפרה כתב כי לדעתו "משורר גרמני אינו יכול להיות אלא מי שכותב את שיריו לא רק בגרמנית, אלא גם בשביל גרמנים, לפי בקשתם המפורשת". אמרי עצמו, איש רוח יליד וינה שאביו, שאותו לא הכיר, היה יהודי, ואמו הייתה קתולית, סירב לראות בעצמו גרמני, אחרי שעבר עינויים בשל פעילותו המחתרתית נגד המשטר הנאצי. הוא חש נבגד, שכן לא רק שהחברה הגרמנית לא התנגדה לאנטישמיות ולרצחנות, אלא גם שיתפה אתה פעולה ואהדה אותה. את  הדברים האלה כתב בתגובה לזעקתו הבלתי פוסקת של אסיר במחנה הריכוז שבו היו ביחד, אדם בשם מומברט: "אבל אני משורר גרמני!"

"כדי להיות אדם זה או אחר אנחנו זקוקים להסכמה של החברה," כתב ז'אן אמרי והוסיף "אבל כשהחברה קבעה שמעולם לא היינו אדם זה או אחר, כי אז אכן לא היינו," ולפיכך אותו מומברט "מת בלי עבר".

פול צלאן התאבד ב-1970. יש הסבורים כי לא עמד במסע השמועות כאילו שירים בספרו  פרג וזיכרון התבססו על שיריו של משורר אחר. הוא התאבד בקפיצה מגשר לתוך נהר הסן.

ז'אן אמרי התאבד שמונה שנים אחריו, מנטילת מנה מופרזת של כדורי שינה.

שניהם השאירו אחריהם לא רק את יצירתם, אלא גם את אותו "קֶבֶר בָּרוּחַ" שבו נחו יקיריהם ועברם המעונה.

מה אהבה איננה?

תרגום מאנגלית: עופרה עופר אורן
התרגום מופיע בספר מה המים יודעים על צמא

מה המים יודעים על צמא

מה קרה בערב ליל הסדר בוורשה, ב-1943

את ליל הסדר יחגגו השנה רבים בצל מגיפת הקורונה והצורך להסתגר בבתים ולהישאר רק במשפחה הגרעינית המצומצמת. המשוררת חוה ניסימוב כתבה שיר על ליל סדר אחר, שהתקיים בפולין לפני 77 שנים.

ניסימוב הייתה בת שלושה חודשים כשהחלה המלחמה, זאת שכונתה לימים "מלחמת העולם השנייה". היא נולדה בוורשה, שאותה כבשו הגרמנים בספטמבר של שנת 1939, זמן קצר אחרי פרוץ המלחמה. אמה של ניסימוב הצליחה לברוח מהגטו, ולמלט אתה את ילדתה. כשהייתה הפעוטה בת שלוש הפקידה אותה האם בידיה של איכרה פולנייה, חברה של אחותה, וכך ניצלה הילדה. רק כשמלאו לה שש, בתום המלחמה, הגיעה הדודה, אחותה של האם, לבית המשפחה הפולנית ולקחה משם את הילדה. גם אמה ניצלה: היא מצאה לעצמה מקלט בגרמניה, שם חיה בזהות בדויה.

חוה הילדה עלתה לישראל לבדה, נקלטה בקיבוץ, ולימים הקימה משפחה. היא מרבה לכתוב על השואה, על חוויותיה מאותם ימים, וגם על דברים שחוותה בעצמה אלא רק שמעה עליהם, אבל עדותה ישירה, ורגשית, ממש כאילו נכחה בגופה באותם אירועים שהיא מיטיבה כל כך לאתר. אחד השירים שמתעדים את מציאות החיים בגטו הוא השיר "בית":

בַּקּוֹמָה הַשְׁלִישִׁית נִתָּן אוּלַי לַחְשֹׁב כִּי הַכּל כָּרָגִיל.
אַךְ לֹא, הַצְפִיפות חוֹנְקֶת. מִשְׁפָּחוֹת רַבּוֹת בַּחֲדָרִים,
וַעֲרֵמוֹת חֲפָצִים, אִיסֶדֶר. כְּבָר יוֹדְעִים, עֲדַיִן לֹא הַכֹּל,
בְּכָל זאת מְנַקִים אֶת הָאֲרוֹנוֹת הָרֵיקִים מִמָּזוֹן
לִקְרַאת פֶּסַח. אוּלַי יִפְסַח הַפַּעַם, מִי שֶׁיַחְלִיט.
בַּקְוֹמָה הַשְׁנִיָּה מְאֶוְרָר יוֹתֵר, הַחַלוֹנוֹת פְּרוּצִים,
רַק רוּחַ מְיַבֵּב פְנִימָה. הָאֲנָשִׁים נָסְעוּ אוֹ הוּבְלוּ.
בַּקּוֹמָה הָרִאשׁוֹנָה, זָקֵן מְכֻסֶּה בַּעֲרֵמַת
מְעִילִים וּסְמַרְטוּטִים. מִסְתַּתֵּר.
זֶה
סָבִי שֶׁחָזַר מֵהַצַד הָאָרִי לַגֶּטוֹ,
לַחְגג אֶת הַחַג בֵּין יְהוּדִים.

(הפסח האחרון בגטו ורשה, אפריל 1943)

אמנם באותו זמן כבר חייתה חוה ניסימוב בבית האיכרים הפולנים, אבל היא יודעת מה התרחש בגטו בחודש אפריל, 1943, ומתארת בשיר את הדבקות הדתית, את הצורך העמוק ואת המחויבות לשמור על מנהגי חג הפסח: ניקוי הארונות מחמץ, שיש בו כמובן אירוניה מיוסרת: הרי הארונות הללו התרוקנו מזמן מכל דבר מאכל, ואין באמת שום צורך לנקות אותם.

הדוברת בשיר עוברת מקומה לקומה, יורדת במדרגות במין מסע אטי וכאוב, ומתארת את מה שעיני רוחה רואות: בקומה הגבוהה ביותר "נִתָּן אוּלַי לַחְשֹׁב כִּי הַכּל כָּרָגִיל": אמנם צפוף, אמנם, יש "עֲרֵמוֹת חֲפָצִים" ויש "אִי-סֶדֶר", אבל שם עוד מנסים להקפיד במצווה. מנקים. משתדלים לקוות: "אוּלַי יִפְסַח הַפַּעַם, מִי שֶׁיַחְלִיט". ניסימוב נוגעת כאן כמובן במקורו של שם חג הפסח, שבא מפסוק כ"ז שבפרק י"ב, בספר שמות:  "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל". שם מוזכר הנס שאלוהים עשה לבני ישראל, זה שאִפשר להם לנוס מארץ מצרים, לצאת מעבדות לחירות ולהינצל.

והנה שוכני הבית שניסימוב מתארת מצפים ומייחלים שוב לנס: אולי גם הם יינצלו. הם אינם חושבים על אלוהים, אלא על אותו נוגס אכזר שיחליט אולי לחוס עליהם ולהותירם בחיים.

בקומה השנייה שאליה יורד מבטה של המספרת, המצב קשה יותר: שם כבר אין אנשים. ברגע הראשון נדמה ששם טוב: החדרים מאווררים, אבל מיד מסתבר שלא. המקום ריק מאדם, החלונות אינם פתוחים אלא "פְּרוּצִים", כל זאת מכיוון שהדיירים "נָסְעוּ אוֹ הוּבְלוּ", כלומר – אולצו לצאת אל גורלם, שאותו אנחנו הקוראים כבר יודעים, והדוברת אינה נותנת לו מילים, אלא משאירה אותנו עם הידיעה שבדיעבד: ברור לכל קורא שאותם דיירים נלקחו אל מותם. 

יורדים עוד קומה. כאן הדוברת מקרבת את מה שהיא רואה ישירות אל עצמה: היא מוצאת שם זקן מסתתר, "זָקֵן