ארכיון הקטגוריה: שירה

שושי שמיר: "זאב דוגל בצעירות" (אקרוסטיכון!)

זְאֵב, זִיו, זַהֲרוּר, זִינְזָנָה, זִיל הַזּוֹֹל, זוּלָה, זוֹנוֹת, זָהָב, מִלִים בְּזַי"ן.
אָבִיב, אַבָּא, אָרוּר, אֱלֹהִים, אֲבִיוֹנָה, אַהֲבָה, אַנָּס, אֶבֶן, מִלִים בְּאָל"ף.
בּוּדְהָה בַּבַּיִת, מַתְחִיל לְהָבִין שֶׁזֶה שִׁיר חָדָשׁ.

דוֹגֶל בְּאֶפֶס אֲבָל לֹא שׁוֹלֵל הִתְמַקְמוּת זְמַנִית
וְיֵשׁ לוֹ אֲבִיזָרִים: פֶלִים נָאִים, תְּמוּנוֹת דְּיוֹקָן וְנוֹף,
גַּם תַּבְלִינִים מְיֻחָדִים, מָנוֹף לְפַסְט גוּרְמָה, אֶת הַשְׁאָר אֶפְשָׁר
לְהַשׂיג בְּכָל שׁוּק, בְּכָל מָקוֹם.

בֵּינְתַיִם, מִבְּלִי מֵשִׂים, מַתְחִילִים לִצְמֹחַ מִתַּחְתָּיו יְסוֹדוֹת,
צְפִיפוּת הָעֶצֶם גְּדֵלָה וּמַתְחִילִים לְהִסְתַּכֵּן אֲפִלוּ שָׁרָשִׁים.
עַבִיט שׁוֹפְכִין עַתִּיק מִפּוֹרְצֶלָן מְעֻטָּר פְּרָחִים עַל הַמִּזְנוֹן.
יְרָקוֹת, פְּקָעוֹת וַעֲשָׂבִים, בְּשׁוּל אִטִי בְּנִיחוֹחַ בֵּיתִי.
רְשִׁימַת קְנִיוֹת מְמִגְנְטֶת לַמְקָרֵר, בְּדִיקַת רוֹפֵא נְעוּצָה בַּשַׁעַם.
וִיטָמִינִים עַל מַדָּף בָּאַמְבָּט אֶפְשָׁר לָבוֹא לָגוּר. הוּא כְּבָר לֹא שָׁם, אָרַז
תַּרְמִיל צַד קָטָן, נִפְרַד מֵהַגְנָּה, מֵעֲצִירוּת. זְאֵב דּוֹגֶל בְּצְעִירוּת.

אירוע חד פעמי נדיר ויוצא דופן

האירוע היה חד פעמי, נדיר ויוצא דופן. אירוע שהוצף באור וביופי, ערב הכרחי ומוצדק מאין כמוהו.

הוא התרחש במוצאי השבת האחרונה. במרכזו עמדה אישה, שושי שמיר, שמלאו לה ממש באותו יום שבעים. אישה למודת סבל שידעה בחייה לא מעט כאב, אובדן ושכול, אבל ידעה כל השנים לשמור על נדיבות של הלב ועל היכולת למצוא בכל מקום פשר ויופי.

חברותיה החליטו לעשות מעשה, ובלי לשתף אותה ליקטו כמה משיריה הרבים. המשוררת והעורכת חגית חוף, ביחד עם המשוררת והעורכת דיתי רונן, ערכו אותם, ומצאו לקובץ בית ראוי בהוצאת כרמל, שם שמחו להוציאו לאור, וערכו לכבודה מסיבת הפתעה, לכאורה – לכבוד יום ההולדת, אבל בשיאה של המסיבה הגישו לשושי את ערימת הספרים שלה, עטופים באריזת מתנה.

ההתרגשות, לא רק של שושי, של כל הנוכחות והנוכחים, הייתה רבה. 

בעבר העליתי כאן כמה משיריה של שושי: את "אלגיות לאהבה" (אחת מהן נבחרה, ובצדק רב, להופיע על כריכתו של הספר החדש), את "בין זהב לזהב", את "ביום שבו הלך המצורע", את "מעשה מלכה" – כולם אוצרות של יופי וחוכמה. 

שמו של הספר "עננים מוכי זוהר" מיטיב לבטא את דמותה של שושי, כמשוררת וכאדם: כן, יש עננים, והם מוכים, אבל במה? לא בקדרות, לא בייאוש, אלא בזוהר הבוקע מהם, ומאיר על סביבתם.

יופיים של השירים במוזיקליות שבהם: 

הֵדים וּצְלָלִים לֹא יְכוֹלִים לָגַעַת בָּעוֹר.
מִבַּעַד לָגוּף הֵם חוֹלְפִים מוֹתִירִים קֹר.
לא הֵם יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת גַעֲגוּעַ הָאוֹר.

בכל מקום שיש בו עצב, פודים אותו היופי והלהטוטים הלשוניים הווירטואוזיים: 

בִּישׁ גַדָא יִשׁ רַק בָּאַגָּדָה.
אָרִיאַדְנָה וְהַחוּט מוֹבִילִים לַגָּדָה.

כל שיר מכיל הפתעות ססגוניות, "מַמְתַּקֵּי עֲשִׁירִים", ובכולם מתעוררת התחושה ששום דבר לא קושר ולא כובל את המשוררת. היא מעזה להיסחף ולהמריא, לתת למילים לקחת אותה, ועם זאת היא שולטת בהן, בצליליהן, במשמעויותיהן.

הכול יכול להופיע בשירים: "עָבִיט שׁוֹפְכִין" ו"עֲצִירוּת", לצד "תַּבְלִינִים מְיֻחָדִים" וּ"תְמוּנוֹת דְּיוקָן" ונוף, "אֲדָווֹת" ו"תַּלְתַּלֵּי כֶּסֶף", ו"שִׂמְלָה סְגֻלָּה מִקְּטִיפָה אֲמִתִּית".

היא מתריסה: "מה תעשו לי?", מתרפקת: "אֲנִי רוֹאָה בַּמַּרְאָה / אֶת סָבְתָא שֶׁל אִמָּא שֶָלִּי", מתארת: "הַיוֹם לא נִגְמַר, עוֹד הַכְּבָסִים מַכְתִּיבִים / סֵדֶר וּמִשְׁמַעַת, לְמַעֵט חֲריגוֹת, אַחַת לָאֹרֶךְ, אַחַת / לָרֹחַב, וְתַפְקִידָן לְהַרְגִישׁ אֶת הַקוֹאוֹרְדִינָטוֹת שֶׁל / סֵדֶר הַמָקוֹם. סֵדֶר הַקֵיָם. סֵדֶר הַיְשׁ, הַחַי, הָלֹא תִּאַטְרוֹן / וְלֹא מַחֲזֶה, אֶלָּא הַזֶהוּ הַזֶה שֶׁל אֱמֶת הַמַּעֲשֶׂה, /  לוּחַ הַבְּרִית וְהַכֶּפֶל שֶׁל הַיוֹם־יוֹם. כִּי הֲרֵי עֲגֶ'מִי, הֲרֵי / יָפוֹ הַלֹּא עַתִּיקָה, הֲרֵי חֲנוּת לֹא גָלֶרְיָה לְאָמָנוּת. // הַכַּרְכֻּבִּים בְּסִלְסוּלֵי חֶמְדָּתָם בְּערֶף הַיָּם", מספרת: "לִבִּי לֹא פָּנוּי", "אֲנִי לֹא רוֹאָה" (וכמה שהיא כן רואה!) אוהבת, נזכרת, יודעת.

באחד משיריה מופיעות השורות: 

אִם חַיִּינוּ יִסְתַּכְּמוּ בְּיוֹם אֶחָד 
יָפְיָם יַמְשִׁיךְ לִחְיוֹת, יִחְיֶה לָעַד,
יְהַדְהֵד אֵין־סוֹף.

הספר שלפנינו מבטיח שלא רק שושי וחברותיה וחבריה יכירו את היופי. הוא עכשיו נחלת הכלל, לכוד בין דפי ספרה. 

נר נשמה
נָא לָשֶׁבֶת. הַנֵּרוֹת דּוֹלְקִים.
רַק מַבָּטִים עוֹד מִסְתַּתְּרִים מֵאֲחוֹרֵי הַלֶהָבָה.
נָא לָשֶׁבֶת. הַכְּסְאוֹת עֲנָקִיים.
שְׁמוּשִׁיִים בִּמְיֻחָד לְבַעֲלֵי תְּשׁוּבָה.
מָה עוֹד נֹאמַר, אֲנַחְנוּ נְקִיִּים.
הַכֹּל נִלְחַשׁ זֶה כְּבָר בְּשֵׁם הָאַהֲבָה.

קישור ישיר לקניית הספר

ויסלבה שימבורסקה: תצלומו הראשון של היטלר

וּמִיהוּ הַתִּינוֹקוֹן הַזֶּה שֶׁבַּמָּתְנִיָּה?
זֶהוּ אַדּוֹלְפִיק הַקָּטָן, בְּנָהּ שֶׁל מִשְׁפַּחַת הִיטְלֶר!
אוּלַי יִהְיֶה דּוֹקְטוֹר לְמִשְׁפָּטִים כְּשֶׁיִּגְדַּל?
אוֹ טֶנוֹר בָּאוֹפֶּרָה שֶׁל וִינָה?
שֶׁל מִי הַיָּד הַקְּטַנְטַנָּה הַזֹּאת, שֶׁל מִי הָאֹזֶן, הָעַיִן, הָאַף הַזְּעִירִים?
שֶׁל מִי הַבֶּטֶן הַקְּטַנְטַנָּה הַמְּלֵאָה חָלָב, עֲדַיִן לֹא יָדוּעַ:
שֶׁל דַּפָּס, רוֹפֵא, סוֹחֵר, כֹּמֶר?
לְאָן יַגִּיעוּ הָרַגְלַיִם הַקְּטַנְטַנּוֹת, הַמַּצְחִיקוֹת הַלָּלוּ, לְאָן?
לַגַּנּוֹן, לְבֵית־הַסֵּפֶר, לַמִּשְׂרָד, לַחֲתֻנָּה
אוּלַי עִם בִּתּוֹ שֶׁל רֹאשׁ הָעִיר?
עוֹלָל, מַלְאָכוֹן, פְּתִיתוֹן, קֶרֶן אוֹר,
כְּשֶׁבָּא לָעוֹלָם אֶשְׁתָּקַד,
לֹא חָסְרוּ אוֹתוֹת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ:
שֶׁמֶשׁ אֲבִיבִית, צִמְחֵי גֵּרַנְיוּם בַּחַלּוֹנוֹת,
בֶּחָצֵר מוּזִיקָה שֶׁל תֵּבַת נְגִינָה,
נִבּוּי מֻצְלָח בַּעֲטִיפַת נְיָר וְרֻדָּה,
מַמָּשׁ לִפְנֵי הַלֵּדָה חֲלוֹמָהּ הַנְּבוּאִי שֶׁל הָאֵם:
לִרְאוֹת בַּחֲלוֹם יוֹנָה — בְּשׂוֹרָה מְשַׂמַּחַת,
לִלְכֹּד אוֹתָהּ — יַגִּיעַ אוֹרֵחַ מְיֻחָל זֶה מִכְּבָר.

טוּק טוּק, מִי שָׁם, זֶה לִבּוֹ שֶׁל אַדּוֹלְפִיק פּוֹעֵם.
מוֹצֵץ, חִתּוּל, סִנָּרוֹן, רַעֲשָׁן,
הַבַּחוּרוֹן בָּרִיא, תּוֹדָה לָאֵל,
דּוֹמֶה לְהוֹרָיו, לַחֲתַלְתּוּל שֶׁבַּסַּל,
לַיְלָדִים מִכָּל הָאַלְבּוֹמִים הַמִּשְׁפַּחְתִּיִּים הָאֲחֵרִים.
נוּ, הֲרֵי לֹא נַתְחִיל לִבְכּוֹת עַכְשָׁו,
אָדוֹן צַלָּם יַעֲשֶׂה קְלִיק מִתַּחַת לַשַּׁרְווּל הַשָּׁחֹר.
פוֹטוֹ־קְלִינְגֶּר, גְּרַבֶּנְשְׁטְרָסֶה בְּרַאוּנַאוּ,
וּבְּרַאוּנַאוּ הִיא עֲיָרָה קְטַנָּה אַךְ מְכֻבֶּדֶת,
חֲבָרוֹת סוֹלִידִיּוֹת, שְׁכֵנִים טוֹבִים וִישָׁרִים,
נִיחוֹחַ עוּגַת שְׁמָרִים וְסַבּוֹן אַפְרוּרִי.
יִבְבַת הַכְּלָבִים וּפַעֲמֵי הַגּוֹרָל אֵינָם נִשְׁמָעִים.
הַמּוֹרֶה לְהִיסְטוֹרְיָה מְרוֹפֵף אֶת צַוְּארוֹנוֹ
וּמְפַהֵק מֵעַל לַמַּחְבָּרוֹת.

 

תרגם מפולנית: רפי וייכרט

אלכסנדר פן, "ובכל זאת"

בָּלָה וּמֻפְקֶרֶת, כַּשֶׁמֶשׁ הַזֹּאת,
מִי, מִי הִמְצִיאֵךְ לְחָרְכֵנִי בְּחֶנֶק?…
אָרוּר, שֶׁהִסְגִּיר לְאָזְנִי אֶת הַסּוֹד,
כִּי רַק בִּדְרָכַיִךְ שֶׁלָךְ אֶבָּחֵנָה!

צָרַרְתִּי בַּשֶׁלֶג מִזְגֵּךְ הָלוֹהֵט,
קַרְחוֹן הֶעֱלֵיתִי עַל פְּנֵי שְׂרֵפוֹתַיִךְ,
וְאַתְּ לא נִרְתַּעַת מִכֹּבֶד הַחֵטְא –
אֲנִי הַנָּמֵס בְּחִשּׁוּק זְרוֹעוֹתַיִךְ.

וּפַעַם־בְּפַעַם, תְּפוּחָה כְּאֶשְׁכּוֹל,
תִּפְּלִי עַל אָבְנָיִם פְּלָאַיִךְ לָלֶדֶת.
וְאָז, בִּבְלִי־דָעַת, רוֹעֵם בִּי הַקּוֹל :
בָּלָה וּמֻפְקֶרֶת, וּבְכָל זֹאת – מוֹלֶדֶת!…

 


1930

חנה סנש, "יש כוכבים"

יֵשׁ כּוֹכָבִים שֶׁאוֹרָם מַגִיעַ אַרְצָה,
רַק כַּאֲשֶׁר הֶם עַצְמָם אָבְדוּ וְאֵינָם.
יש אֲנָשִׁים שֶׁזִיו זִכְרָם מֵאִיר
כַּאֲשֶׁר הֵם עַצְמָם אֵינָם עוֹד בְּתוֹכֵנוּ.
אוֹרוֹת אֵלֶה הַמַּבְהִיקִים בְּחֶשְׁכַת הַלַיִל –
הֵם הֵם שֶׁמַּרְאִים לָאָדָם אֶת הַדֶּרֶךְ.

לי עברון, "גודל האהבה"

לֹא טוֹב שֶׁתִּהְיֶה הָאַהֲבָה
גְדוֹלָה מֵהַחַיִים
עֲדִיפָה אַהֲבָה בְּגדֶל הַחַיִים
שֶׁכְּשֶׁיִתְנַשְׁקוּ הָאַהֲבָה וְהַחַיִים
אַף אֶחָד מֵהֶם לֹא יִצְטָרֵךְ לְהִתְכּוֹפֵף מְאֹד,
עֲדִיפָה אַהֲבָה גְמִישָׁה,
שֶׁמִּתְנַשֶׁמֶת, מִתְרַחֶבֶת, מִתְכַּוֶצֶת
עִם הַחַיִּים,
אַהֲבָה שֶׁיּוֹדַעַת לְהִכָּנֵס דֶרֶךְ סֶדֶק
כְּשֶׁהַדֶּלֶת סְגוּרָה, אוֹ לִרְבּץ עַל הַמִּפְתָּן בְּשֶׁקֶט
בִּידִיעָה שֶׁהַדֶּלֶת אָכֵן תִּפָּתַח.
אַהֲבָה שֶׁמַיִם רַבִּים לֹא יְכַבּוּ
כִּי הִיא עַצְמָהּ מַיִם
מַיִם חַיִּים.

חיים נחמן ביאליק, "הקיץ גווע"

הַקַּיִץ גֹּוֵעַ מִתּוֹךְ זָהָב וָכֶתֶם
וּמִתּוֹךְ הָאַרְגָּמָן
שֶׁל־שַׁלֶכֶת הַגַּנִּים וְשֶׁל־עָבֵי עַרְבַָיִם
הַמִּתְבּוֹסְסוֹת בְּדָמָן.

וּמִתְרוֹקֵן הַפַּרְדֵס. רַק טַיָּלִים יְחִידִים
וְטַיָּלוֹת יְחִידוֹת
יִשְׂאוּ עֵינָם הַבּוֹהָה אַחֲרֵי מְעוּף הָאַחֲרוֹנָה
בְּשַיָּרוֹת הַחֲסִידות.

וּמִתְיַתֵּם הַלֵּב. עוֹד מְעַט וְיוֹם סַגְרִיר
עַל־הַחַלּוֹן יִתְדַפֵּק בִּדְמָמָה:
"בְּדַקְתָּם נַעֲלֵיכֶם? טְלֶאתָם אַדַּרְתְּכֶם?
צְאוּ הָכִינוּ תַּפּוּחִי אָדָמָה".

תרס"ה

אליזבת בארט בראונינג: סונטות מהפורטוגזית: הספר השלם

ספר דפדוף, מהדורה אנגלית-עברית

יש ללחוץ על התמונה ולחכות כמה שניות

ערכה: אנה הרמן

"זר שלגים, מבחר משירת יידיש" בחר ותרגם בני מר: איך נראית המוזה?

איך נראית המוזה? כמו פרח? כמו פרפר? היא מצייצת? קולה קול של זמיר? הו, לא. לא כך רואה אותה י"ל פרץ, שחי וכתב ביידיש בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, ומוכר יותר כפרוזאיקון, אבל בספר שלפנינו מובאים כמה משיריו. הנה, כך הוא מתאר אותה, את "הַמּוּזָה שֶׁל שִׁירַי"' ומזכיר במידה מסוימת את סונטה 130 הידועה כל כך של שייקספיר, ששם הדובר מסביר כי אהובתו לא דומה לשמש, לאלמוג, לשלג. ורדים אינם פורחים בלחייה, ופיה אינו מדיף ניחוח… בשני השירים האהובה והמוזה אינן דומות לתפישה הקונוונציונלית, הבנלית והשחוקה: 

הַמּוּזָה שֶׁל שִׁירַי אֵינֶנָּה פֶּרַח.
לֹא בָּאָחוּ הִיא גְּדֵלָה,
הִיא לֹא פַּרְפָּר, נוֹשֵׁק בְּפֶה רַךְ
כָּל פִּרְחָח, בִּמְחִילָה.
וְלֹא צִיּוּץ מָתוֹק הִיא מְזַמֶּרֶת.
מוּזָה זוֹ — זָמִיר אֵינָהּ.
וְהִיא קְפוּצָה וּמְכֹעֶרֶת,
הִיא יְהוּדִיָּה זְקֵנָה.
הִיא עֲגוּנָה וִיתוֹמֶיהָ
בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ טְרוּפִים.
וְעַל עָנְיָהּ אַתָּה שׁוֹמֵעַ
עִם קְלָלוֹת וְגִדּוּפִים!

כמה נכון לדמיין מוזה של שיר שנכתב ביידיש כיהודייה זקנה ואומללה. 

קובץ השירים זר שלגים שראה אור לאחרונה, עתיר פנינים כמו שירו של י"ל פרץ. בני מר הסביר בדברי ההקדמה שכתב לספר כמה מהעקרונות שהנחו אותו בבחירת השירים ובתרגומם. הוא מבקש להביא בפנינו "יצירה שירית מרהיבה שהתפתחה במשך יותר מ-150 שנה בשלוש יבשות", ומדגיש כי השירים שבספר הם רק "דוגמאות מן העושר הזה".

עצם הופעתם של השירים, כך אפשר להבין, גובלת כמעט בנס, שכן "כתיבת שירה בשפה המדוברת של העם לא הייתה בחירה מובנת מאליה": היידיש נתפסה כ"אמצעי נחות" לעומת השפה העברית, והשפות שבארצותיהן נולדו הכותבים השונים. 

ובכל זאת, הם כתבו, ועסקו בשיריהם במגוון נושאים. למשל: "העיירה והמעבר לעיר הגדולה, השאיפה לצדק חברתי, הזיקה המשפחתית, השואה, ההשתרשות בישראל."

אחד העקרונות שהנחו את בני מר, כך ציין בהקדמה, מצא חן בעיני במיוחד: רצונו  "להימנע ממליצות וקישוטים ולתת למקור לדבר בעד עצמו ככל האפשר". לפיכך החליט, כך הסביר, "להתגבר על הפיתוי, למשל, לחרוז 'ילֶד' ב'חלֶד' או 'מזכרת' ב'קֶרֶת.'" מלאכתו של המתרגם לא הייתה פשוטה, אבל הוא נחל הצלחה מסחררת. השירים בעברית פשוט מקסימים! 

החריזה בהרבה מקומות מפתיעה ביופייה. הנה כמה דוגמאות, מעטות מיני רבות: "צַמּוֹת־הַקֶּרַח" עם "דּוֹקֵר־רַךְ" בשיר של ביאליק "סף-אביב", "רֶגַע קַל" עם "הַכֹּל נִשְׁקָל" ועם "חֲצִי אֻכָּל", בשיר של פרץ מארקיש, "הַשָּׁמַיִם" עם "וְאָז מָה אִם", בשיר של יחזקאל דוברושין, "לִקְלֹעַ" עם "הַלֹּעַ" ועוד אינספור הפתעות מעין אלה. 

שמחתי מאוד לפגוש מכרים ותיקים, שאת שיריהם לא הכרתי. למשל, השיר "שערך הזהוב" של ישראל ראבון, שאת ספרו הרחוב אני אוהבת כל כך: איזו תוגה ופסימיות עולות מהשיר, שמזכיר את התוגה העולה מהרומן שכתב:
שְׂעָרֵךְ הַזָּהֹב
יִהְיֶה לְשֵׂיבָה;
לְכָל חַי עוֹד תַּגִּיעַ
שָׁעָה עֲצוּבָה.
רֹאשׁוֹ שֶׁל הָעֵשֶׂב
כְּיֶלֶד סָרוּחַ,
בְּעֵת שֶׁחוֹלֵף
כִּנּוֹרוֹ שֶׁל הָרוּחַ.
אַךְ סוֹעֵר בַּשָּׂדֶה
וְהַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה.
הֲשָׁמַעְתְּ, יַלְדָּתִי,
שָׁם סְנָאִי שֶׁבָּכָה?
וְלָכֵן תְּנִי לִי יָד
וְהַכֹּל יְתֻקַּן.
חוּץ מִמֶּנִּי, מִמֵּךְ
רַק הַשֶּׁקֶט גָּר כָּאן.

התרגשתי לפגוש מכרים מסוג שונה: 

כך למשל, הזכיר לי השיר של אִיזִי כַארִיק, שנכתב ב-1924, את תקוות השיר, ספרה של נדייז'דה מנדלשטם, את סרטיו של ניקיטה מיכלקוב וגם את מה שידוע לי על מרינה צווטייבה, אוסיפ מנדלשטם ואנה אחמטובה. הנה שירו של כַארִיק:

וְהָאֵם תִּתְבּוֹנֵן בַּגַּבּוֹת
שֶׁהִצְמִיחַ הַבֵּן שֶׁחָזַר,
בְּעֵינֵי צִדְקָנִית נִשְׂגָּבוֹת –
אַךְ אֶת בְּנָהּ לֹא תַּכִּיר. הוּא כְּבָר זָר.
הוּא הָיָה אָז פִּרְחָח מְיֻמָּן,
רָץ כִּסְיָח אַחֲרֵי עֲגָלָה.
הוּא כָּל כָּךְ הִשְׁתַּנָּה עִם הַזְּמַן,
אֲבָל הִיא לֹא תֹּאמַר אַף מִלָּה.
"הַאֻמְנָם אֵם תּוּכַל לְשַׁנּוֹת?"
הִיא חוֹשֶׁבֶת. "וּמִי יְגַלֵּנִי
מַדּוּעַ עֵינָיו מְשֻׁנּוֹת,
וְעָלַי מַעְדִּיף הוּא אֶת לֶנִין?"
הִיא תַּבִּיט כָּךְ בַּיֶּלֶד שֶׁשָּׁב
וְהִצְמִיחַ גַּבּוֹת עֲבֻתּוֹת,
כְּמוֹ בְּאֵר חֲרֵבָה שֶׁעַכְשָׁו
גַּם הַדְּלִי לֹא יָשׁוּב בָּהּ לִשְׁתּוֹת.

השיר "בלדת מלחמה" שכתב איציק מאנגר "ביום שבו היטלר התמנה לקנצלר" מתחיל בשורות הנבואיות: "בְּעַצְבוּת וְקוּרִים הַבְּקָתוֹת מְשׁוּחוֹת, / וּבְדָם מֻטָּלִים הָאָבוֹת בַּשּׁוּחוֹת. / וְגוּפָהּ שֶׁל הָאֵם עִם הַמָּוֶת מֻפְקָר / בָּאֻרְוָה — בַּעֲבוּר קֹמֶץ לֶחֶם, סֻכָּר. / בַּחַלּוֹן נִצָּבִים וְרוֹאִים הַיְלָדִים: / חַיָּלִים בִּזְקָנִים לַחֲזִית צוֹעֲדִים. / נִצָּחוֹן! נִצָּחוֹן! וְהַשִּׁיר הַנִּלְהָב / כְּבָר קוֹצֵר בַּשָּׂדוֹת אֶת תַּלְמֵי הַזָּהָב".

השיר "סמוצ'ה" הזכיר לי כמובן את הספר הנפלא סמוצה – ביוגרפיה של רחוב יהודי, שכתב בני מר.

את שְׁמֶרְקֶה קָצֶ'רְגִינְסְקִי, שמוקדש לו שיר, פגשתי לראשונה בספר מחתרת הנייר – המלחמה על אוצרות הרוח של ירושלים דליטא

התרגשתי לפגוש כמה וכמה פעמים את חוה אלברשטיין, בשירים שתרגומם הותאם ללחן שהיא שרה ביידיש. למשל השיר "מלכהל'ה, עץ הדובדבן", של אברהם סוצקבר:

מַלְכָּה'לֶה, הַיּוֹם הָעֵץ
הֵנֵץ, הַגָּן הִפְשִׁיר.
גַּם עֵץ הַדֻּבְדְּבָן חָפֵץ
לִהְיוֹת הַיּוֹם לְשִׁיר.
אֶפְתַּח חַלּוֹן, מַבָּט אַיְשִׁיר:
צִפּוֹר תַּחֲלֹף בִּיעָף.
לִהְיוֹת הַיּוֹם לַשֶּׁמֶשׁ שִׁיר
גַּם הִיא וַדַּאי תִּשְׁאַף.
אֲנִי נוֹשֵׂא עֵינַי לִרְאוֹת:
עָנָן כָּסוּף מֵאִיר.
בַּשֶּׁמֶשׁ הוּא רוֹצֶה לִהְיוֹת,
לִהְיוֹת הַיּוֹם לְשִׁיר.
וְכָל פּוֹרֵחַ וְנוֹשֵׁם
צוֹחֵק: מַשָּׁב עוֹבֵר.
צִפּוֹר, הַיֶּלֶד וְהָאֵם
וְשָׁם, קַבְּצָן עִוֵּר,
וְאִישׁ הָאֲרֻבּוֹת בַּגָּג,
וְגַם חַלְבָן קָשִׁישׁ,
מוֹכֶרֶת הַפְּרָחִים לַחַג –
רוֹצִים לִהְיוֹת לְשִׁיר.
הַדְּיוֹ דּוֹחֶקֶת לִי בָּעֵט,
הָעֵט לַיָּד נִדְחָק,
אֲבָל אֲנִי חוֹשֵׁב כָּעֵת
עָלַיִךְ בַּמֶּרְחָק.
שָׁם אַתְּ, אֶל מְכוֹנַת תְּפִירָה,
תֵּשְׁבִי בַּחֲלוֹמִי,
וְאוֹר יַזְהִיב קְוֻצָּה שְׁחֹרָה
בִּשְׂעַר רֹאשֵׁךְ בִּשְׁמִי.
חַלּוֹן וַאֲגַרְטָל עָלָיו –
וּבוֹ יֵשׁ צִפָּרְנִים;
וְעַל הַסַּף, אֶת סַנְדָּלָיו
חוֹלֵץ כִּסּוּף נָעִים.
הוּא בָּא לְתוֹךְ בֵּיתֵךְ, פִּלְאִי,
בְּצַעַד חֲרִישִׁי,
וּמַלְכָּה הַיָּפָה, תִּרְאִי:
הַיּוֹם הָפַכְתְּ לְשִׁיר.

שירה הפשוט, הקצר, המושלם, של קדיה מולודובסקי קסם לי במיוחד:

מִי הִמְצִיא סוֹף לַיּוֹם בְּשָׁעָה
שֶׁאֵינֶנִּי רוֹצָה בַּשְּׁקִיעָה?
מִי הִמְצִיא וְשָׁלַח לִי עָנָן
בְּרָקִיעַ כָּחֹל, שַׁאֲנָן?
וְהַקּוֹל שֶׁרָצִיתִי לִשְׁמֹעַ, לִשְׁמֹעַ –
מִי שָׁלַח לִי שְׁתִיקָה שֶׁכָּמוֹהָ
תְּהוֹם?

והוא רק אחד מרבים כל כך, שכל אחד מהם יפה ומרגש בדרכו המיוחדת. 

אליזבת בארט בראונינג סונטה 43

תרגום: עופרה עופר אורן

תרגום: משה זינגר
Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 43 Sonnets from the Portuguese

שייקספיר, סונטה 3: הבט בבואה ואז אמור – הבט בראי, אמור אם זה העלם – הבט בראי ובו לצלם צו – בראי את צלמך ראה ולו הגד – הבט בראי, דיוקן ניבט בך – אל המראה לראות פניך גש – הבט במראה ואמור לפניך

ביום הולדת – רק ענות אחת

בְּיוֹם הֻלֶּדֶת ‒ רַק עֱנוּת אַחַת,
כִּי בֶּעָתִיד צְפוּיוֹת לִהְיוֹת פָּחוֹת.
"מַכְאִיב" ‒ הוּא שֵׁם הַתֹּאַר, אַךְ דּוּמָה
הִיא עֹשֶׁר מַעֲתִיר שֶׁל אֲבַדּוֹן.

לעברית: עופרה עופר אורן

 

שייקספיר סונטה 1: "מהיפים מכל" – "מיפי המראה" – "מיציר תפארת" – "מיצורים יפים" – "מיציר תפארת" – "מיצורים יפים"


קדיה מולודובסקי' "כַּלּוֹת": מי ינחם אותן?

"ב-1919 פרץ בקייב פוגרום", סיפרה המשוררת קדיה מולודובסקי בשיחה שנערכה בישראל עם עיתונאי של מעריב, שלושים שנה לאחר המעשה. קדיה הסתתרה באותו יום ביחד עם שתי חברות בביתו של ידיד, אך "קצינים פורעים" מצאו אותן שם. להפתעתן, הסתפקו הפורעים בתכשיטיהן של הצעירות, ולא נגעו בהן לרעה. "מאז אין אני עונדת עדיים", סיפרה קדיה, והוסיפה: "סידרנו מסיבה לכבוד הנס, ובמסיבה קראתי כמה שירים שכתבתי בקשר למאורע".

כך נהפכה קדיה מולודובסקי בת העשרים וחמש למשוררת. עד אז עבדה כגננת בוורשה. "ילדות קודרת הייתה לילדי ישראל אלה", סיפרה באותו ריאיון בעיתון מעריב. "יחפים היו באים לגן, נפשה כלתה לנעליים", והיא הייתה מספרת להם אגדה על נעליים חדשות ועל מעיל חם "כשהם רועדים מקור". 

אכן, מולודובסקי ידועה בעיקר בזכות השירים שכתבה לילדים. בין הידועים שבהם "גלגוליו של מעיל" שמתאר את קורותיו של מעיל שתפרו במיוחד לילד, ואחרי שגדל, המעיל עובר לילדים אחרים, עובר ומתגלגל ומתבלה, מאבד חלקים ממנו ולבסוף מתפורר לגמרי.  השיר התפרסם לראשונה ביידיש בעיתון הילדים "גרינינקע ביימעלעך" (העצים הירקרקים), בווילנה, ב- 1933, ותורגם לעברית פעמיים. בפעם הראשונה הוא הופיע בדבר לילדים ב-1934, בתרגומה של פנינה הלפרין:  

ובפעם השנייה תרגם אותו נתן אלתרמן והוא הופיע בספר בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב-1945:

אבל כפי שאפשר להבין מסיפורה של מולודובסקי על הנסיבות שבהן כתבה את שיריה הראשונים, היא כתבה גם שירים למבוגרים.

את אחד מהם, שנקרא "כלות", היא מייחדת לנשים היהודיות שהכירה בערי פולין. הנה הוא כאן, בתרגומו של עמוס נוי:

לְכַלּוֹת עֲלוּבוֹת שֶׁהָיוּ עוֹזְרוֹת בַּיִת
מוֹזֶגֶת שָׂרָה אִמֵּנוּ בְּקַנְקַנִּים
יֵין נְתָזִים מֵחָבִיּוֹת אֲפֵלוֹת.
מִי שֶׁיֹּעַד לָהּ קַנְקַן מָלֵא
נוֹשֵׂאת אוֹתוֹ אֵלֶיהָ שָׂרָה אִמֵּנוּ בִּשְׁתֵּי יָדַיִם.
וּמִי שֶׁיֹּעַד לָהּ גָּבִיעַ זָעִיר
מְמַלְּאָה אוֹתוֹ שָׂרָה אִמֵּנוּ בִּדְמָעוֹת.
וּלְנַעֲרוֹת הָרְחוֹב
הָרוֹאוֹת נַעֲלֵי חֲתֻנָּה לְבָנוֹת בַּחֲלוֹמָן,
מְבִיאָה שָׂרָה אִמֵּנוּ
לְפִיהֶן הֶעָיֵף
דְּבַשׁ טָהוֹר בְּצַלָּחוֹת קְטַנּוֹת.
לְכַלּוֹת עֲלוּבוֹת מִמּוֹצָא מְיֻחָס,
מְבֻיָּשׁוֹת מִכְּדֵי לְהָבִיא לְבָנִים מֻכְתָּמִים
אֶל תַּחַת מַבָּטָהּ הַבּוֹחֵן שֶׁל הַחוֹתֶנֶת,
מוֹבִילָה רִבְקָה אִמֵּנוּ גְּמַלִּים
טְעוּנִים אֲרִיגֵי פִּשְׁתָּן.
וּכְשֶׁעֲלָטָה נִפְרֶשֶׂת לִפְנֵי רַגְלֵיהֶם
וְכָל הַגְּמַלִּים כּוֹרְעִים בֶּרֶךְ לָנוּחַ עַל הָאֲדָמָה
מוֹדֶדֶת רִבְקָה אִמֵּנוּ כֻּתְנָה, אַמָּה אַחַר אַמָּה,
מֵהַטַּבָּעוֹת שֶׁעַל אֶצְבְּעוֹתֶיהָ וְעַד הַצָּמִיד שֶׁעַל זְרוֹעָהּ.
לְאֵלּוּ שֶׁעֵינֵיהֶן כְּבָר עָיְפוּ
מִצְּפִיָּה בְּיַלְדֵי הַשְּׁכֵנִים,
וִידֵיהֶן כָּחֲשׁוּ מִכְּמִיהָה
לְגוּף יֶלֶד קָטָן וְעָנֹג,
מְבִיאָה רָחֵל אִמֵּנוּ עִשְׂבֵי מַרְפֵּא
שֶׁנִּתְגַּלּוּ עַל הָרִים רְחוֹקִים,
וּמְנַחֶמֶת אוֹתָן בְּדִבּוּר שָׁקֵט:
אֱלֹהִים יָכֹל בְּכָל רֶגַע לִפְתֹּחַ רֶחֶם שֶׁנֶּחְתַּם.
לְאֵלּוּ שֶׁבּוֹכוֹת בַּלַּיְלָה עַל יְצוּעִים בּוֹדְדִים,
וְאֵין לָהֶן מִי שֶׁיַּחֲלֹק עִמָּן אֶת צַעֲרָן,
הַמְּדַבְּרוֹת עִם עַצְמָן בִּשְׂפָתַיִם חֲרוּכוֹת,
אֲלֵיהֶן בָּאָה חֶרֶשׁ לֵאָה אִמֵּנוּ
מְסוֹכֶכֶת עַל שְׁתֵּי עֵינֶיהָ בְּיָדַיִם חִוְּרוֹת.

מהשיר אנחנו לומדים להכיר את הנשים הללו ואת מצוקותיהן: עוזרות בית, נערות רחוב, נשים בודדות ונשים אומללות. מולודובסקי מתארת בשיר את הנחמה והפיצוי שיזכו להן עלובות הנפש, אותן המקופחות והזנוחות, שלאחר מותן יעניקו להן אהבה ותשומת הלב שכמותן לא קיבלו מעולם בחייהן. ולא סתם טיפול רגיל יקבלו: האמהות מהמקרא, הן עצמן, יטפחו את הנשים הללו, כל אחת על פי דרכה.

שרה אמנו, שעל פי הסיפור בספר "בראשית" רדתה באמתה והתנכלה לה: "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל-שָׂרַי, הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ–עֲשִׂי-לָהּ, הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ; וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי, וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ", (בראשית ט"ז, ו') דווקא היא, תפצה את עוזרות הבית ותשרת אותן.

רבקה הנדיבה, זאת שאמרה לאליעזר, ההלך שביקש ממנה להגמיע אותו מים: "שְׁתֵה אֲדֹנִי… גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת" (בראשית, כד, יח-יט), רבקה הצנועה, שבראותה את החתן המיועד לה שאלה את אליעזר "מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ" וכשהוא משיב לה "הוּא אֲדֹנִי" היא מתכסה, מפאת הצניעות: " וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס" (בראשית, כד, סה), היא, שעזבה את בית אביה והגרה לארץ כנען, תוביל על גמלים, כמו אלה שעליהם הגיעה אל משפחתה החדשה, שלא תראה בה רוב אושר, אריגי פשתן שמיועדים  לאותן "כלות עלובות ממוצא מיוחס", שמתביישות להוכיח את בתוליהן (או להיחשף בקלונן?)

רחל שהשתוקקה לבן: "הָבָה-לִּי בָנִים, וְאִם-אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" (בראשית, ל', א') כך איימה, תעזור לעקרות, ולאה הדחויה, שזכתה אמנם לבנים, אבל לא לאהבה: "וַיֶּאֱהַב גַּם-אֶת-רָחֵל מִלֵּאָה; וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ, עוֹד שֶׁבַע-שָׁנִים אֲחֵרוֹת. לא וַיַּרְא יְהוָה כִּי-שְׂנוּאָה לֵאָה, וַיִּפְתַּח אֶת-רַחְמָהּ" (בראשית כ"ט, ל'), הָאֵם ששמה מעיד עליה שהיא עייפה, רפה וחולה: "וְעֵינֵי לֵאָה, רַכּוֹת" (בראשית, כ"ט, י"ז), תסוכך על עיניהן של הבודדות, עיני הנשים שלא היה מי שיאהב אותן וינחם אותן בחייהן.

נראה כי הפיצוי והגמול מיועד לא רק לנשים שאליהן מפנה מולודובסקי את השיר, אלא גם לאמהות עצמן, שגם הן זקוקות לתיקון או לנחמה.

השיר ראה אור לראשונה בתרגומו הנוכחי בגיליון 13 של כתב העת הו! לצד הקדמה שכתב המתרגם, עמוס נוי. 

הו! גיליון 21 (ובו גם שלוש סונטות שלי)

גיליון חדש של הו! הוא תמיד חגיגה, והנה מספר 21 כבר כאן, גדוש ועשיר: שירים נשכחים של זלדה, שירים לא מוכרים של אברהם בן-יצחק (סונֶה), אהובה של לאה גולדברג, שירים חדשים של אהרן לוין, בנו של חנוך לוין, ועוד כהנה וכהנה.

ובתוך כל השפע הזה – גם שלוש סונטות שלי. 

אפשר לרכוש את הגליון המודפס, באתר הקיבוץ המאוחד

או גליון דיגיטלי, באתר עברית

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 29

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 29 Sonnets from the Portuguese

סונטה 29 בתרגומו של משה זינגר

מה הייתה נקמתו של ברוך ממגנצה

מסע הצלב הראשון החל ב-1096, ונמשך כשלוש שנים. מטרתם של הצלבנים הייתה לכבוש את ארץ הקודש מידי המוסלמים ולגאול את כנסיית הקבר.

דרכם לארץ ישראל הייתה מסע של כיבוש והרג שהחל בטבח של יהודי גרמניה, ונמשך עד שהגיעו לירושלים, שם טבחו יהודים ומוסלמים ובזזו את אוצרותיהם. הפרעות ההן מכונות "גזירות תתנ"ו". הצלבנים ניסו לאלץ את היהודים להמיר את דתם, אבל רובם סירבו, העדיפו למות על קידוש השם ולא להתנצר. רבים רצחו את בני משפחתם והתאבדו, רק כדי שלא יטבילו אותם בכוח.

אחת הערים בגרמניה שבהן התחולל טבח הייתה מיינץ השוכנת על גדת הריין. במקורות היהודיים כונתה העיר מגנצא, או מגנצה. קהילה יהודית משגשגת שכנה בעיר במשך כאלף שנים, אבל כשהצלבנים הגיעו, ידעו תושבי העיר היהודים כי הם נתונים בסכנה גדולה. תחילה ניסו להגן על עצמם. במשך יומיים חסו כאלף ושלוש מאות מהם בביתו של הארכיהגמון. היהודים ניסו לפדות את חייהם תמורת תשלום גבוה, אבל הוא לא הועיל להם, שכן ביום חג השבועות פתח הארכיהגמון את שערי העיר בפני הצלבנים הצרים עליה. היהודים "לבשו שריונים וחגרו כלי מלחמתם", אבל הובסו בקרב, ואז החליטו לעשות את מה שעשו לוחמי מצדה לנוכח המצור הרומאי הממושך והוודאות שבקרוב יאלצו להיכנע: כדי לא ליפול בידי האויבים הם המיתו את בני המשפחה שלהם והתאבדו, זאת אחרי ששרפו במו ידיהם את בית הכנסת, כדי שהצלבנים לא יחללו אותו. 

כמה מאות שנים לאחר מכן בחר המשורר שאול טשרניחובסקי לכתוב על מה שקרה באותו יום במגנצה, מנקודת המבט של איש בשם ברוך, שהרג את בנותיו. "ברוך ממגנצה", זהו שמו של השיר, מספר לשומעיו על קורות אותו יום.

את השיר במלואו אפשר לקרוא כאן. להלן בית מתוכו:

אֲנִי הָאִישׁ, אֲנִי הָאָב,
שֶׁשָּׁחַט בְּנוֹתָיו, וְלֹא שָׁב
סַכִּינוֹ אָחוֹר, טֶרֶם דָּם
כִּסָּהוּ, מַעֲלֶה אֵד חָם!
לְעֵינַי יְעַלְעוּ דָּם, מִכְּאֵב
יְפַרְפְּרוּ וִינִידוּ גֵּו – – –
עִם מַר-הַמָּוֶת נֶאֶבְקוּ הֵן,
וְלֹא יָדַע לִבִּי רַחֲמִים, וְאֵין
בִּי רֶגֶשׁ אָב… הַאֻמְנָם פַּס?!
וְנָקֵל בְּעֵינַי לוּ בִּצְבַת
לוֹהֶטֶת תּוֹךְ הָאֵשׁ, בִּיקוֹד,
אֶת לִבִּי לָחֲצוּ עַד מְאֹד,
לְחַיִּים בְּרָאָן יוֹצֵר אוֹר,
וַאֲנִי הוֹרַדְתִּין יַרְכְּתֵי-בוֹר,
כִּי, אוֹיָה, לֹא יָכֹלְתִּי שְׂאֵת
אֶת מַר גּוֹרָלִי: אוֹתָן תֵּת
בִּידֵי הַצָּר, בִּידֵי הָעָם
הַשּׁוֹאֵף תָּמִיד אַךְ לְדָם;
לִהְיוֹתָן שׁוֹכְחוֹת בֵּית הַצָּר
אֶת-כָּל קֳּדָשַׁי וְאֶת הַיְקָר,
נָתַתִּי מְחִירָם נַהֲרוֹת-דָּם,
וְהַדּוֹר הַיִּלּוֹד לָהֶן קָם
בֶּהָמוֹן חוֹגֵג וּבְקוֹל רָם
וְרוֹאֶה, עוֹטֶה רִקְמוֹת-שֵׁשׁ,
בִּצְלוֹת יְהוּדִים עַל הָאֵשׁ…

בבית זה מתאר טשרניחובסקי בפירוט מעורר פלצות את הרצח: הסכין, הדם, האד, הכאב הגופני, הסבל הנפשי, פרפורי הגסיסה, הקבורה, וברקע של כל אלה – שמחתם של הרוצחים, ההמון החוגג "בִּצְלוֹת יְהוּדִים עַל הָאֵשׁ": כלומר ברצח האכזרי שנועד למי שלא התאבדו. 

בחלקים אחרים של השיר קורא טשרניחובסקי, מתוך פיו של ברוך, לנקמה: "אָרוּר אַתָּה גּוֹי אַכְזָרִי! / אָרוּר יִהְיֶה שִׁמְךָ", כמבקש מזולתו, או מהאל, לעשות זאת, שכן הוא עצמו מרגיש חלש. אמנם שחט את בנותיו, אבל כוחו לא  עמד לו להתאבד. ההמון גרר אותו אל הכנסייה, שם הוטבל בכוח לנצרות. אבל בסופו של דבר מצא ברוך ממגנצה את הכוחות לנקום, כשהצית את המקום שבו נכלא. האש התפשטה בין בתי העיר והוא רץ בטירוף בין הלהבות: "יָדַי, יָדַי שָׁלְחוּ אֵשׁ זוֹ / הֶעֱלוּ הַמְּדוּרָה, / וְיַעַל בָּהּ הַגּוֹי הַנֶּאֱלָח…" 

ב-10 במרס 1943, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה ושל שואת יהודי אירופה, סיפר חיים כספי בטור בעיתון הארץ על מה שחווה כמה ימים לפני כן בחברת אחד ממכריו, עולה חדש מגרמניה שנודע בשל סירובו לדבר בשפת אמו, עד כדי מאמצים ניכרים לשכוח אותה. הם הכירו "מן השמירה על קווי הרכבת בארץ, באותם הימים והלילות הרועשים וקודרים, אף מתקופה קודרת וכאובה יותר: מן השמירה. מסביב לגדר התיל, מן הסוגר במחנה". מוצאו של אותו צעיר היה "ממיינץ המפורסמת. משפחתו, זה מאות שנים קשורה בעיר זו, וממנה ינק וספג את התרבות הגרמנית עד תומה". והנה ניגש אליו יום אחד הצעיר ועל פניו נסוכה ארשת של שמחה, והראה למספר תצלום מהעיתון: "מיינץ בלהבות", בעקבות הפצצה של מטוסי אר-איי-אף בריטיים. את התמונה היקרה ללבו שמר מכל משמר, ובמסיבת ערב שבת ניגש וביקש בביישנות לדקלם באוזני הבחורים את "ברוך ממגנצה" שכתב טשרניחובסקי. עמד לפניהם וקרא את השיר במלואו, "בחום לב, בפאתוס, ובמבטא עברי טהור", מציין הכותב בפליאה ובהתפעלות. הסתבר כי במשך ימים רבים הוא למד את השיר בעל פה, והבהיר לנוכחים כי לעולם לא ייפרד ממנו, ולא מתצלום העיר העולה באש. "זהו הקשר היחיד שנשאר בינו ובין מגנצה העיר", מסכם הכותב.

בארי חזק, "מה תרעש אבי"

מַה תִּרְעַשׁ אָבִי,
אָבִי הַשּׁוֹתֵק, הַמָּלֵא
צַעֲקָתוֹ
אֶגְרוֹפִי בְּשַׂעֲרוֹתֶיךָ, אֲנִי,
שֶׁהִנְנִי מַכְאוֹבֶיךָ
הָעֲתִידִים לָבוֹא.
אֵיךְ לֹא אֶזְכֹּר
כִּי בְּדִמְעָה אוֹתִי זָרַעְתָּ
וּבְבֶכִי אַתָּה אוֹתִי תִּקְצֹר.

חיים נחמן ביאליק, "פעמי אביב"

הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת, גָּבְהוּ שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם,

וַיִּגָּלוּ מֶרְחַקִּים בְּהִירִים, רַחֲבֵי יָדַיִם –

עַל-הָהָר עוֹמְדוֹת רַגְלֵי הָאָבִיב!

עַל-הַמִּגְרָשׁ עִם-שֶׁמֶשׁ אֵדִים חַמִּים מִשְׁתַּטְּחִים,

מִן-הָעֵצִים הָרְטֻבִּים פְּטוּרֵי צִיצִים מִתְפַּתְּחִים –

הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת מִסָּבִיב.

 

עוֹד לֹא-פָרְצוּ הַנְּגֹהוֹת, אֵין עוֹד צִלְצְלֵי תְרוּעָה –

מֵאֵלֶיהָ תִּתְפַּשֵּׁט שִׁירָה זַכָּה וּצְנוּעָה,

אוֹרוֹת רַכִּים כְּמוֹ בֹקְעִים וְעוֹלִים –

חֲבוּ כִמְעָט! וְהִתְפָּרֵץ עֹז הַחַיִּים הַחֲתוּמִים,

יָצִיץ פִּתְאֹם וְיִתְגַּל כָּל-עֱזוּז הָעֲלוּמִים,

כָּל-הַכֹּחוֹת הַפֹּרִים, הַגְּדוֹלִים!

 

וּמַה-מָּתוֹק הָאוֹר וּמַה-מָּתוֹק הָרוּחַ!

פָּנִים שׂחֲקוֹת בַּכּל, בַּאֲשֶׁר עַיִן תָּנוּחַ –

שָׁם רְעוּתָהּ לִקְרָאתָהּ מַזְהֶרֶת.

וּמִכֹּל אֱלֵי-כֹל חוּטֵי זָהָב נִמְתָּחִים;

עוֹד מְעַט וְהִשְׁתַּפְּכָה בְּלִבְנַת הַפְּרָחִים

שִׁפְעַת נֹעַר הַלֵּזוּ וְזֹה הָעֲתֶרֶת.

 

עוֹד מְעַט וְהִשְׁתַּפְּכוּ בִּפְרָחִים לְבָנִים

גַּם-נְעוּרַי הַחֲדָשִׁים וַחֲלֹמוֹתַי הַיְשָׁנִים,

כִּי גַּם-בָּם נָשְׁבָה רוּחַ הָאָבִיב.

וּמִלְּבָבִי הַמָּלֵא כָּל-הֲגִיגִי אָשִׂיחָה,

וּבִדְמָעוֹת מַזְהִירוֹת שְׁחוֹר יֵאוּשִׁי אָדִיחָה –

הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת מִסָּבִיב!

 

תר"ס.

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 25

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 25 Sonnets from the Portuguese

תרגומו של משה זינגר