קטגוריה: שירים

עמוס נוי, קינמון

הַצַּיָּד אָהַב אֶת כִּפָּה אֲדֻמָּה
אֲבָל כִּפָּה אֲדֻמָּה אָהֲבָה אֶת הַזְּאֵב,
הִיא הָיְתָה מִתְרָאָה אִתּוֹ בַּחֲשַׁאי
בִּמְקוֹמוֹת מִסְתּוֹר בְּמַעֲבֵה הַיַּעַר.

הַצַּיָּד הָיָה יוֹשֵׁב לוֹ לִפְעָמִים בַּבַּיִת
וְחוֹלֵם עַל כִּפָּה אֲדֻמָּה בִּזְמַן
שֶׁנִּקָּה אֶת הַנֶּשֶׁק אוֹ הוֹצִיא חֶשְׁבּוֹנִיּוֹת.
מְזֹהָם בִּגְרִיז אוֹ בִּדְיוֹ הוּא הֶעֱלָה בְּדִמְיוֹנוֹ
אֶת הַכִּפָּה הָאֲדֻמָּה אֶצְלוֹ עַל הַקִּיר
בֵּין רָאשֵׁי צְבָאִים וְעוֹרוֹת דֻּבִּים.
זוֹ הָיְתָה הֲזָיָה חֲזָקָה כְּמוֹ בַּזֶּלֶת.

סָבְתָא הָיְתָה מְכִינָה לְכִּפָּה אֲדֻמָּה
עוּגַת קִנָּמוֹן שֶׁהִיא אוֹהֶבֶת,
שֶׁיִּהְיֶה לָהּ מַשֶּׁהוּ מָתוֹק כְּשֶׁהִיא חוֹזֶרֶת
רְטֻבָּה וּסְמוּקַת-לְחָיַיִם מֵעֹנֶג.
הִיא הָיְתָה אוֹמֶרֶת: בְּבַיִת אֲמִתִּי
צָרִיךְ לִהְיוֹת תָּמִיד רֵיחַ שֶׁל עוּגָה.

הֵן הָיוּ מְשׂוֹחֲחוֹת עַל כּוֹס תֶּה בַּמִּטְבָּח
וְכִפָּה אֲדֻמָּה הָיְתָה שׁוֹאֶלֶת:
סָבְתָא, לָמָּה יֵשׁ לָךְ אָזְנַיִם?
סָבְתָא, לָמָּה יֵשׁ לָךְ עֵינַיִם?
סָבְתָא, אָהַבְתָּ בִּכְלָל אֶת סָבָא לִפְנֵי
שֶׁצַּלָּף מִצְרִי הוֹרִיד אוֹתוֹ בִּירִיָּה
מְדֻיֶּקֶת לַמֵּצַח בָּעִיר סוּאֵץ?

סָבְתָא אָמְרָה: לֹא אָהַבְתִּי אוֹתוֹ בִּמְיֻחָד.
הוּא הָיָה קִבּוּצְנִיק, וְהוּא הָיָה קְצָת טִפֵּשׁ,
וְהוּא לֹא אָהַב אֶת הָעוּגוֹת שֶׁלִּי
וְלֹא הֵבִין אֶת הַגּוּף שֶׁלִּי,
אֲבָל אֶפְשָׁר הָיָה לִסְמֹךְ עָלָיו
וְהוּא הָיָה טוֹב מְאוֹד בְּתִקּוּנִים.

וְאִם אַתְּ שׁוֹאֶלֶת אֶת עֲצָתִי
אָז הַזְּאֵב הַזֶּה הוּא בָּחוּר קַל-דַּעַת
וְלַצַּיָּד יֵשׁ הַכְנָסָה קְבוּעָה
כָּכָה שֶׁלִּכְאוֹרָה הָיִיתִי אֲמוּרָה
לְהַמְלִיץ לָךְ עַל הַצַּיָּד,
אֲבָל הַצַּיָּד הוּא אִישׁ מַמָּשׁ מְרֻשָּׁע
אָז לְפָחוֹת תַּעֲשִׂי בֵּינְתַיִם חַיִּים.
אֲנִי תָּמִיד אֲחַכֶּה לָךְ כָּאן עִם עוּגָה.

לִפְעָמִים הֵן שָׁמְעוּ בַּחוּץ
אֶת הַצְּעָדִים הַכְּבֵדִים שֶׁל הַצַּיָּד –
צְלִיל שֶׁל זְרָדִים מִתְפַּצְּחִים
וְעָלִים יְבֵשִׁים נִשְׁבָּרִים.
זֶה הָיָה מַצְחִיק אוֹתָן.
וְהַסָּבְתָא הָיְתָה אוֹמֶרֶת:
הַמְּחַזֵּר שֶׁלָּךְ מִשְׁתַּגֵּעַ
וְהוּא כְּבָר הוֹלֵךְ בְּמַעְגָּלִים –

אֲבָל אִם הַמַּצָּב יִהְיֶה גָּרוּעַ
תּוּכְלִי תָּמִיד לְהִכָּנֵס לִי לַבֶּטֶן
וְלֹא לָצֵאת הַחוּצָה לְעוֹלָם.
וְהֵן צָחֲקוּ וְצָחֲקוּ וְצָחֲקוּ
בְּעוֹלָם שֶׁלְּרֶגַע אֶחָד
לֹא הָיוּ בּוֹ בִּכְלָל זְאֵבִים וצַיָּדִים,
בְּעוֹלָם שֶׁלְּרֶגַע אֶחָד הָיוּ בּוֹ רַק
שְׁתֵּי נָשִׁים וְרֵיחַ שֶׁל קִנָּמוֹן

"מטרייה בשניים": נפרדו או חיים (ביחד) באושר?

מי לא שומעים בלבם את השיר הזה בכל פעם שיורד גשם, והם פוסעים ברחוב, לבד או בצמד, עם מטרייה מעל הראש? אני בטוחה שכל בני הדור שלי מפזמים לעצמם את המילים הלא נשכחות ההן, אלה שמקושרות כמעט מאליהן אל  כל גשם שיורד ואנחנו מחוץ לבית, פוסעים: "שנינו יחד מטרייה אחת…"

השיר היה ב-1963 חלק מהתוכנית "שמש במדבר" של להקת הנח"ל: מחזמר קומי שכתבה עדנה שביט. נושאו היה – המשמעת בצבא. במרכזו של המערכון היה רומן בין חייל וקצינה שנושאים את אותו שם משפחה. נעמי שמר כתבה את כל השירים בתוכנית, והם הנחילו פרסום רב לה וללהקה. בין חברי הלהקה היו אז שניים שהצליחו מאוד בהמשך דרכם האמנותית: המלחין והמעבד יאיר רוזנבלום (שהלך לעולמו ב-1996), והשחקן המוכשר כל כך טוביה צפיר, שממשיך מאז להופיע ולהצליח. 

מהתוכנית "שמש במדבר" נשארו עוד כמה שירים שחקוקים בתודעה ואהובים עד היום, ביניהם – "הטיול הגדול" ("יצאנו בבוקר אלול לצעוד ארבעים קילומטר…"), "מחבואים" ("חפש אותי…"), "עוד לא אכלנו" ("אנחנו עוד לא אכלנו שום דבר / ושום דבר עוד לא שתינו / אם אין שמפן ואין קוויר /תנו לנו לחם וזיתים…") וכאמור – "מטרייה בשניים", האהוב במיוחד:

שְנֵינוּ יַחַד תַּחַת מִטְרִיָּה אַחַת
שְנֵינוּ מְדַלְּגִים עַל כֹּל הַשְּלוּלִיוֹת
עִיר בַּגֶּשֶם סָחָה לָנוּ כָּכָה –
הַחַיִּים יָפִים כְּדַאי לָכֶם לִחְיוֹת!

אֵיזֶה מַזָּל: הֶחְלַטְתִי לָגֶשֶת
אֶל הַצָּגַת הַקּוֹלְנוֹעַ הַשְּנִיָה
אֵיזֶה מַזָּל, הִתְחִיל לָרֶדֶת גֶּשֶם
אֵיזֶה מַזָּל שֶלֹּא הַיְתָה לָךְ מִטְרִיָּה!

אֵיזֶה מַזָּל הִכַּרְתִּי אֶת פָּנֶיךָ
אֵיזֶה מַזָּל: חִייַּכְתְּ אֵלַי פִּתְאוֹם
אֵיזֶה מַזָּל: הִצַּעְתָּ לִי לָלֶכֶת
יַחַד אִתָּךְ אָמַרְתְּ – יֵש מָקוֹם.

שְנֵינוּ יַחַד תַּחַת מִטְרִיָּה אַחַת
שְנֵינוּ מְדַלְּגִים עַל כֹּל הַשְּלוּלִיוֹת
עִיר בַּגֶּשֶם סָחָה לָנוּ כָּכָה –
הַחַיִּים יָפִים כְּדַאי לָכֶם לִחְיוֹת!

   

אֵיזֶה מַזָּל: אִחַרְנוּ אֶת הַסֶּרֶט
אֵיזֶה מַזָּל שֶׁאָזְלוּ הַכַּרְטִיסִים
כָּל הָרְחוֹבוֹת נִשְׁטְפוּ סוּפָה סוֹעֶרֶת
אוֹר צִבְעוֹנִי בִּזְבְּזוּ הַפָּנָסִים

בָּא הַבָּרָק וְהִצִּית אֶת כָּל הָאֹפֶק
רַעַם גָּדוֹל כִּבָּה אֶת הַבָּרָק
פַּחַד פִּתְאוֹם הֶחְלִישׁ בִּי אֶת הַדֹּפֶק
אֵיזֶה מַזָּל שֶׁאָחַזְתָּ בִּי חָזָק!

שְנֵינוּ יַחַד תַּחַת מִטְרִיָּה אַחַת
שְנֵינוּ מְדַלְּגִים עַל כֹּל הַשְּלוּלִיוֹת
עִיר בַּגֶּשֶם סָחָה לָנוּ כָּכָה –
הַחַיִּים יָפִים כְּדַאי לָכֶם לִחְיוֹת!

 

אֵיזֶה מַזָּל: הִפְסִיק לָרֶדֶת גֶּשֶׁם
וְהִתְבַּהֵר הָרָקִיעַ על הָעִיר
אִם הַפְּרֵדָה הָיְתָה מְעַט נִרְגֶּשֶׁת
אָז הָאָשָׁם הוּא בְּמֶזֶג הָאֲוִיר

אִישׁ לֹא שָׁאַל אִם נוֹסִיף וְנִפָּגֵשׁ עוֹד
(רוּחַ נָשְׁבָה, הָיָה קְצָת מְאֻחָר)
אֲבָל תָּמִיד כְּשֶׁהָעִיר מוּצֶפֶת גֶּשֶׁם
שְׁנֵינוּ לָבֶטַח רוֹאִים אוֹתוֹ דָּבָר:

שְנֵינוּ יַחַד תַּחַת מִטְרִיָּה אַחַת
שְנֵינוּ מְדַלְּגִים עַל כֹּל הַשְּלוּלִיוֹת
עִיר בַּגֶּשֶם סָחָה לָנוּ כָּכָה –
הַחַיִּים יָפִים כְּדַאי לָכֶם לִחְיוֹת!

הפזמון הוא למעשה מעין סיפור קצר בחרוזים ובלחן: צעיר וצעירה נתקלו זה בזה ביום גשם, בדרכם (בנפרד) אל הקולנוע. התחיל לרדת גשם. לה לא הייתה מטרייה. הוא הציע לה מחסה.

לשמחתם הלא מדוברת הם איחרו לסרט, ולכן המשיכו להסתובב ביחד, חוסים מתחת למטרייה אחת, דילגו על שלוליות, וחשו ש"החיים יפים" וש"כדאי לחיות".

אי אפשר שלא לחשוב כאן כמובן על "שיר אשיר בגשם", סרטו הנודע מ-1952 של ג'ין קלי, שאף משחק בו בתפקיד הראשי, ומופיע בקטע הקלאסי והבלתי נשכח שבו הוא רוקד ושר בגשם שוטף, מתענג על המים הנִתָּכִים עליו ומשתעשע מהם.

תיאור הגשם העירוני בשירה של נעמי שמר מלבב: הרחובות השטופים, האור הצבעוני שהפנסים "בזבזו", הברק והרעם שמקרבים בין האישה המבוהלת והגבר שמציע לה חיבוק מגן. 

אבל מה אז? מה קרה כשהגשם חדל? מה?

כבר שנים, אולי מאז ששמעתי את השיר לראשונה, אני תוהה ודואגת: מה – יכול להיות שהם נפרדו? וזהו? לצמיתות? ובכל פעם שיורד גשם, כשהם נזכרים באותו מפגש, בשניהם תחת אותה מטרייה, הם מרוחקים זה מזה? הם נשארו רק כזיכרון רגעי מתוק אבל חד פעמי? 

שוב ושוב אני חוזרת אל השורות ומנסה להשתכנע ש-לא! הם לא נפרדו! לא ייתכן! שהם עדיין ביחד, חיים באושר ובעושר, עד עצם היום הזה. שהזיכרון ההוא משותף להם ביחד, ביחד! שהמפגש ההוא לא היה חוויה אחת קצרה שנגוזה בלי להותיר עקבות במציאות, שהם ממשיכים לאהוב. שהם התחתנו, ויש להם ילדים ונכדים (וכבר, אולי?, אפילו נינים…)

מה דעתכם? 

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 18

לא הֶעֱנַקְתִּי מֵעוֹלָם תַּלְתַּל
לְאִישׁ, מִלְּבַד לְךָ, אָהוּב יָקָר.
עַתָּה נוֹגַעַת בִּקְוֻצַּת שֵׂעָר,
לוֹטֶפֶת אֶת אָרְכָהּ, וְאָז אוֹתָהּ
אַגִּישׁ לְךָ, אָז קַח, הֵן לֹא נוֹתָר
דָּבָר מִדִּלּוּגַי כְּנָעֲרָה
שֶׁאָז הַשַּׂעֲרָה עוֹד נִשְׁאֲרָה
תְּלוּיָה עַל שִׂיחַ וֶרֶד כְּמַתָּת.

אָז רַק דְּמָעוֹת זָלְגוּ כְּמוֹ מִין אוֹתוֹת
עַל לֶחִי כֹּה חִוֶּרֶת,  רֹאשׁ נִרְכָּן
בְּצַעֲרִי חָשַׁבְתִּי אָז לִרְאוֹת
מַגָּל קוֹטֵל שֶׁל מָוֶת שֶׁמּוּכָן
לִגְזֹל, כְּמוֹ אֶת אִמִּי, עוֹד אֲהָבוֹת.
הִיא עַל מִצְחִי הוֹתִירָה נְשִׁיקָה.

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 18 Sonnets from the Portuguese

תרגומי לסונטות 1 ו-2 מהקובץ הופיעו בגיליון מאזניים של חודש יוני. 

את התרגום לסונטה 3 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה 4 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 5 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 6 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 7 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 8 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 9 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 10 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 11 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 12 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 13 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 14 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 15 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 16 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 17 אפשר לראות כאן

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 17

פַּיְטָן שֶׁלִּי, הֵיטֵב תֵּדַע – בִּצְלִיל
שֶׁאֱלֹהִים הִצִּיב בֵּין כָּאן לְשָׁם –
לָגַעַת, לְהָעִיר אֶת הָעוֹלָם
בִּנְעִימָה רוֹעֶמֶת שֶׁתָּכִיל
אֲוִיר נָקִי, טָהוֹר מֵרְעָלִים.
זֹאת מַנְגִּינַת מַרְפֵּא שֶׁמְּשִׁיבָה
לְבוֹדְדֵי תֵּבֵל אֶת כָּל טוּבָה,
אֲשֶׁר אַתָּה מוֹזֵג, כִּי אֱלֹהִים

מַקְדִּישׁ אוֹתְךָ לְכָךְ, וְאָז אוֹתִי
לִהְיוֹת נוֹשֵׂאת כֵּלֶיךָ, רַק תֹּאמַר
אֵיךְ לְשָׁרֵת אוֹתְךָ , כֵּן, אֵיךְ אֵיטִיב?
הָאִם תִּרְצֶה בִּצְלִיל תִּקְוָה מוּשָׁר,
אוֹ תַּעֲדִיף לִזְכֹּר אֶת הַמֵּתִים?
שִׂמְחָה, אוֹ עֶצֶב?  רַק אַתָּה תִּבְחַר.

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 17 Sonnets from the Portuguese

תרגומי לסונטות 1 ו-2 מהקובץ הופיעו בגיליון מאזניים של חודש יוני. 

את התרגום לסונטה 3 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה 4 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 5 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 6 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 7 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 8 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 9 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 10 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 11 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 12 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 13 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 14 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 15 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 16 אפשר לראות כאן

לחפש הרפתקאות? ואולי בעצם – לחלום?

איתקה הוא שמו של אי יווני השוכן לא רחוק מהחוף הדרום מערבי של יוון. הוא מוכר עוד מימי קדם בשמו הנוכחי, ונודע במיוחד בזכות האפוס אודיסאה, המיוחס להומרוס.

על פי האודיסיאה, המלך אודיסאוס שלט על האי, והאפוס מתאר את מסעותיו בדרך חזרה הביתה, אחרי ניצחונו במלחמת טרויה. מסעו נמשך כעשר שנים, והיה רצוף מאבקים והרפתקאות. הוא העניק השראה ליצירות רבות, בהן, למשל, שירו של אלפרד טניסון, המתאר את הלוחם האמיץ, כפי שראה אותו המשורר בעיני רוחו בערוב ימיו: גבר מזדקן, שמתגעגע אל כל ההרפתקאות שחווה בצעירותו, ומסרב לכלות את ימיו האחרונים בבית, לצד אשתו הזקנה.

משוררים אחרים שאבו את השראתם מעצם המסע הארוך בדרך לאיתקה. המשורר היווני קונסטנדינוס פ' קוואפיס, שמת ב-1933 כשהיה בן שבעים, כתב את השיר "איתקה", כאן בתרגומו של יורם ברונובסקי:

כִּי תֵּצֵא בַּדֶּרֶךְ אֶל אִיתָקָה
שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד
מְלֵאָה בְּהַרְפַּתְקָאוֹת, מְלֵאָה בְּדַעַת.
אַל תִּירָא אֶת הַלַּסְטְרִיגוֹנִים וְאֶת הַקִּיקְלוֹפִּים
אַל תִּירָא אֶת פּוֹסֵידוֹן הַמִּשְׁתּוֹלֵל.
לְעוֹלָם לֹא תִּמְצְאֵם עַל דַּרְכְּךָ
כָּל עוֹד מַחְשְׁבוֹתֶיךָ נִשָּׂאוֹת, וְרֶגֶשׁ מְעֻלֶּה
מַפְעִים אֶת נַפְשְׁךָ וְאֶת גּוּפְךָ מַנְהִיג.
לֹא תִּתָּקֵל בַּלַּסְטְרִיגוֹנִים וּבַקִּיקְלוֹפִּים
וְלֹא בְּפּוֹסֵידוֹן הַזּוֹעֵם, אֶלָּא אִם כֵּן
תַּעֲמִידֵם לְפָנֶיךָ נַפְשְׁךָ.

שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד.
כִּי בִּבְקָרִים רַבִּים שֶׁל קַיִץ תִּכָּנֵס
בְּחֶדְוָה, בִּפְלִיאָה רַבָּה כָּל כָּךְ
אֶל נְמֵלִים שֶׁלֹּא רָאִיתָ מֵעוֹלָם.
בְּתַחֲנוֹת-מִסְחָר פֵינִיקִיּוֹת תַּעֲגֹן
תִּקְנֶה סְחוֹרוֹת מְשֻׁבָּחוֹת לָרֹב,
פְּנִינִים וְאַלְמֻגִּים, עִנְבָּר וְהָבְנֶה,
וּמִינִים שׁוֹנִים שֶׁל בְּשָׂמִים טוֹבִים
כְּכָל שֶׁרַק תִּמְצָא בְּשָׂמִים טוֹבִים.
עָלֶיךָ לְבַקֵּר בְּהַרְבֵּה עָרֵי מִצְרַיִם
לִלְמֹד, לִלְמֹד מֵאֵלֶּה הַיּוֹדְעִים.

וְכָל הַזְּמַן חֲשֹׁב עַל אִיתָקָה
כִּי יִעוּדְךָ הוּא לְהַגִּיעַ שָׁמָּה.
אַךְ אַל לְךָ לְהָחִישׁ אֶת מַסָּעֲךָ
מוּטָב שֶׁיִּמָּשֵׁךְ שָׁנִים רַבּוֹת.
שֶׁתַּגִּיעַ אֶל הָאִי שֶׁלְּךָ זָקֵן
עָשִׁיר בְּכָל מַה שֶּׁרָכַשְׁתָּ בַּדֶּרֶךְ.
אַל תְּצַפֶּה שֶׁאִיתָקָה תַּעֲנִיק לְךָ עשֶׁר.

אִיתָקָה הֶעֱנִיקָה לְךָ מַסָּע יָפֶה
אִלְמָלֵא הִיא לֹא הָיִיתָ כְּלָל יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ.
יוֹתֵר מִזֶּה הִיא לֹא תּוּכַל לָתֵת.

וְהָיָה כִּי תִּמְצָאֶנָּה עֲנִיָּה – לֹא רִמְּתָה אוֹתְךָ אִיתָקָה.
וְכַאֲשֶׁר תָּשׁוּב, וְאַתָּה חָכָם, רַב-נִסָּיוֹן,
תּוּכַל אָז לְהָבִין מַה הֵן אִיתָקוֹת אֵלֶּה.

קוואפיס פונה אל הקורא בגוף שני, כמו מדבר אתו ישירות. הוא מציע לאותו נמען ליהנות מדרכו, לא לנסות לקצר אותה, לתת לה את משך הזמן הנדרש, לחוות את כל מה שיקרה לו לאורכה. קוואפיס שואב את הרפתקאות ישירות מתוך יצירתו של הומרוס ומציין את המפגשים השונים והמשונים שתיאר: את "הַלַּסְטְרִיגוֹנִים", את "הַקִּיקְלוֹפִּים", את "פּוֹסֵידוֹן הַמִּשְׁתּוֹלֵל". לכאורה מדובר בכל מיני מפגשים מיתולוגיים ואגדיים, אבל קוואפיס מזכיר אותם כמעין סמלים לחוויות חיים קיצוניות ומסעירות שצפויות למי שיוצא אל מסע חייו "בְּחֶדְוָה, בִּפְלִיאָה", נכון לראות הכול, להשתומם, לחוש בעוצמה, להתמסר. מי שדרכו אינה אצה לו יכול למצות את חייו בידיעה שלא המטרה הסופית חשובה, אלא עצם התהליך.

מעניין לזכור שקוואפיס גר לאורך רוב חייו בעיר אחת, אלכסנדריה, וכמעט שלא עזב אותה. במשך שנים רבות עבד במשרה שכולה חול ושגרה, כפקיד במשרד ההשקיה במיניסטריון לעבודות לציבוריות. מסע חייו, הדרכים המסעירות שבהן שוטט, הימים שבהם הפליג, לא היו אם כן גיאוגרפיים, אלא נפשיים, והתבטאו בשירים שכתב, חלקם הגדול שירי אהבה, זיכרון ותשוקה לאהובו.

משורר אחר, חורחה לואיס בורחס הארגנטינאי, שנחשב אחד מגדולי היוצרים בספרדית, כתב שיר ארס-פואטי בשם "איתקה", כאן בתרגומם של עודד סברדליק ומשה דור:

לְהִתְבּוֹנֵן בְּנָהָר עָשׂוּי זְמַן מַיִם
וְלִזְכֹּר כִּי הַזְּמַן הוּא נָהָר אַחֵר,
לָדַעַת כִי אוֹבְדִים כְּמוֹ הַנְהָר
וְהַדְּמֻיּוֹת חוֹלְפוֹת כְּמוֹ הַמַּיִם.

לָחוּשׁ שֶׁהָעֵרוּת הִיא חֲלוֹם אַחֵר
הַחוֹלֵם לֹא לַחֲלֹם וְכִי הַמָוֶת
שֶׁיָרֵא בְּשָׂרֵנוּ הוּא מוֹת
כָּל לַיְלָה שֶׁיְּכֻנֶּה חֲלוֹם.

לִרְאוֹת בַּיוֹם אוֹ בַּשָּׁנָה רַק סֶמֶל
לִימֵי הָאָדָם וְלִשְׁנוֹתָיו,
לַהֲפֹך אֶת קַלְחַת הַשָׁנִים
לְלַחַן, לְלַחַשׁ וּלְסֵמֶל.

לִרְאוֹת אֶת הַחֲלוֹם בַּמָוֶת, בַּשְּׁקִיעָה
זָהָב אֻמְלָל כָּךְ הַשִּׁירָה הִיא
בַּת אַלְמָוֶת וְדַלָה, הַשִּׁירָה
תָּשׁוּב כַּשַּׁחַר וְכַשְּׁקִיעָה.

יֵשׁ וּבַעֲרָבִים פַּרְצוּף אֶחָד
נִבָּט אֵלֵינוּ מֵעִמְקֵי הָרְאִי;
עַל הָאָמָּנוּת לִהְיוֹת כְּאוֹתוֹ רְאִי
שֶׁבּוֹ נִגְלָה פַּרְצוּפֵנוּ אָנוּ.

מְסֻפָּר כִּי אוֹדִיסֶוּס, תָּשׁוּשׁ מִנִּפְלָאוֹת
בָּכָה מֵאַהֲבָה בְּהַבְחִינוֹ בְּאִיתָקָה
יְרֻקָּה וּצְנוּעָה, הָאָמָּנוּת הִיא אִיתָקָה זוֹ
שֶׁל נֶצַח יָרֹק, לֹא שֶׁל נִּפְלָאוֹת.

וְהִיא גַּם כְּנָהָר אֵין קֵץ
הָחוֹלֵף וְנוֹתָר וְהוּא בְּדֹלַח שֶׁל אוֹתוֹ
הֶרַקְלִיטוּס קַל דַּעַת, שֶׁהוּא עַצְמוֹ
וְהוּא אַחֵר, כְּמוֹ נָהָר אֵין-קֵץ.

כמו קוואפיס, גם אצל בורחס איתקה אינה מקום גיאוגרפי, אלא מעין סמל. איתקה שלו דומה ל"נָהָר אֵין קֵץ", ששואב את השראתו מהמימרה הנודעת של הפילוסוף היווני הרקליטוס, שקבע כי "לעולם לא תוכל להיכנס לאותו הנהר פעמיים", שהרי "הכול זורם": מימיו של הנהר משתנים בלי הרף. את הנקודה הזאת אפשר להמשיך ולפתח: גם האדם שטבל בנהר שוב אינו אותו אדם, שכן גם הוא השתנה: הוא אדם שחווה טבילה בנהר, ועכשיו הוא אחר ממי שהיה לפני כן.

אצל בורחס הנהר "עָשׂוּי זְמַן מַיִם": הזרימה הבלתי פוסקת היא זאת של הזמן עצמו, הערוּת, הלילה, המוות – כל אלה הם חלום, ומה יש לו לאדם אם לא להפוך את החיים "לְלַחַן, לְלַחַשׁ וּלְסֵמֶל"? מה עוד יכול אדם לעשות, אם לא לבטא את החיים  באמצעות האמנות, שכן "הַשִּׁירָה הִיא בַּת אַלְמָוֶת" (אך עם זאת גם "דַלָה", בהשוואה עם עצם הזמן החולף…). אמנות לפי בורחס אמורה לשמש לנו מראה, שבה נראה את דיוקן פנינו. היא מספרת לנו על עצמנו. בורחס מהדהד כאן את הדברים שוויליאם שייקספיר שם בפיו של המלט, כשזה מנחה את השחקנים איך להציג, ומסביר להם שתפקידה של אמנות המשחק, ובעצם – של אמנות בכלל – "להניף, בוא נגיד, ראי אל מול הטבע, להראות לַטוב את הקלסתר שלו" (המלט, מערכה III תמונה 2, בתרגומו של דורי פרנס).

כמה מעניין לראות את המבט השונה, ועם זאת דומה, על אותה איתקה – האמיתית אך מדומיינת – של יוצרים שונים, לראות כיצד ולאן היא לוקחת כל אחד מהם.

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 16

אֲבָל אַתָּה סָבְלָן, אַתָּה נֵחַן
בַּאֲצִילוּת שֶׁל מֶלֶךְ וְלָכֵן
תִּגְבַּר עַל פַּחַד שֶׁאֶצְלִי שׁוֹכֵן,
תִּפְרֹשׂ עָלַי גְּלִימָה מֵאַרְגָּמָן.
וְאָז תִּשְׁמַע כָּל כָּךְ קָרוֹב כֵּיצַד
לִבִּי כְּבָר לֹא נִרְעַד בִּבְדִידוּתוֹ.
כִּי כֵּן, עַכְשָׁו אַתָּה נוֹשֵׂא אוֹתוֹ
אֶל הַמְּרוֹמִים – שׁוּב לֹא יִהְיֶה לְבַד!

וּכְמוֹ חַיָּל מוּבָס שֶׁאֶת חַרְבּוֹ
שֶׁהֻכְתְּמָה בַּדָּם שׁוֹמֵט, נִכְנָע
עַתָּה הִגִּיעַ קֵץ כָּל הַקְּרָבוֹת
אֵין מַאֲבָק, אֲנִי כְּבָר מוּכָנָה.
אִם רַק תַּזְמִין, אֲנִי מִיָּד אָבוֹא
וּגְדֻלָּתְךָ אוֹתִי אוֹפֶפֶת וּמְשַׁנָּה.

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 16 Sonnets from the Portuguese

תרגומי לסונטות 1 ו-2 מהקובץ הופיעו בגיליון מאזניים של חודש יוני. 

את התרגום לסונטה 3 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה 4 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 5 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 6 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 7 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 8 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 9 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 10 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 11 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 12 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 13 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 14 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 15 אפשר לראות כאן

שייקספיר, סונטה 4: יופי בזבזן? נוי פזרני? פזרן נלבב? קסם בזבזני? פזרון החן? נעם בזבזן?

הסונטה בתרגומי:

הוֹ, יוֹפִי בַּזְבְּזָן, אֵיךְ כָּךְ תַּשְׁחִית
עַל עַצְמְךָ בִּלְבָד מָה שֶׁיָּפֶה?
הַטֶּבַע רַק מַלְוֶה – לֹא לְתָמִיד,
אַךְ בְּשִׁפְעָה – לְמִי שֶׁלֹּא קוֹפֵץ
יָדוֹ, אָז אֵיךְ, כִּילַי, כָּךְ תְּחַבֵּל
בְּכָל הַטּוּב אֲשֶׁר נִתַּן לְךָ?
נוֹשֶׁה כּוֹשֵׁל, מֵעֵז עוֹד לְקַבֵּל
אוֹצָר שַׁלֵּם שֶׁהוּא לֹא רַק שֶׁלְּךָ?
אַתָּה סוֹחֵר עִם עַצְמְךָ בִּלְבָד,
וּמְרַמֶּה את עַצְמְךָ, וְאָז,
כְּשֶׁתִּקָּרֵא לְהִסְתַּלֵּק, תִּלְמַד
שֶׁחֶשְׁבּוֹנְךָ שֶׁלֹּא סֻלַּק – בֻּזְבַּז?
     בְּלִי שׁוּם שִׁמּוּשׁ – הַיֹּפִי יִקָּבֵר,
     בִּמְקוֹם שֶׁיְּנֻצַּל וְיִשָּׁאֵר.

הסונטה בתרגומה של זיוה שמיר:

הסונטה בתרגומו של אריה סתיו:

הסונטה בתרגומם של אבי הסנר וגיל הראבן:

הסונטה בתרגום ש' שלום:

הסונטה בתרגום אפרים ברוידא:

הסונטה בתרגום שמעון זנדבק:

William Shakespeare Sonnet I 

על סיפורה של הסונטה אפשר לקרוא כאן

שיר שכנוע או שיר אהבה?

הסונטות הראשונות במחזור השירים שכתב ויליאם שייקספיר נקראות "סונטות ההולדה". שייקספיר פונה בהן אל גבר צעיר ונאה מאוד, ומפציר בו שלא יבזבז את יופיו, ויוליד בן, ובכך ישמר את דמותו. 

יש הסבורים כי שייקספיר כתב את הסונטות לאהוב קרוב ואינטימי, שהיה ביניהם קשר הומו ארוטי. 

לאחרונה ראה אור ספר שמפריך לכאורה את התפיסה, ומוצא הסבר אחר לסונטות הללו. סטיבן גרינבלט בספרו להיות או לא להיות שייקספיר שוטח את הטענה הבאה: שייקספיר התחיל לכתוב את הסונטות שלו (תוך הקפדה יתרה על עמעום של כל פרט ביוגרפי על עצמו, כפי שנהג לעשות כל חייו), מכיוון ששילמו לו, למעשה – שכרו את שירותיו כמשורר. 

זה קרה בתקופה שבה היה שייקספיר מובטל מאונס, בקיץ של שנת 1592, בשל מגפת הדבר שהכתה שוב בלונדון. הרשויות לא הבינו עדיין מה גורם למגיפה (היו אלה העכברושים ששרצו בלונדון בהמוניהם ונשאו עליהם את הפרעושים, מחוללי המחלה. דווקא ההריגה המסיבית של החתולים והכלבים התועים ששוטטו בחוצות העיר, כאמצעי שגוי לגבור על המגיפה, חיזקה את אוכלוסיית העכברושים והגבירה את הסיכון). לא ידעו, אבל הסיקו שהתקהלויות מסכנות את הציבור, לכן כשמספר המתים עלה על שלושים ביום, סגרו את התיאטראות  (אבל לא את בתי התפילה! נשמע מוכר?). 

בעלי התיאטראות ועובדיהם שיוועו לשווא לסיוע כספי מהממשלה, ומצבם הכספי של רוב השחקנים, שייקספיר ביניהם, התערער מאוד. 

ממש באותם ימים סירב הרוזן מסאות'המפטון בכל תוקף לשאת אישה ולהמשיך את השושלת, כפי שתבעו ממנו הוריו. רק אם ייוולד לו בן יוכל להוריש לו את התואר ואת הרכוש הרב שצברה המשפחה. ואז, טוען פיטר גרינבלט, קיבל שייקספיר מהוריו העשירים-להפליא של הרוזן מסאות'המפטון הצעה לכתוב שירים בתשלום, כדי שאלה ישכנעו את בנם הסורר לשאת אישה ולהוליד יורש, כנדרש. הצעיר היה ידוע כחובב שירה, והם סברו שכישרונו של שייקספיר יצליח לפעול עליו. 

שייקספיר התגייס למשימה. איך יוכל לשכנע סרבן-נישואים יפה תואר ומפונק להיעתר לתחינות של הוריו? 

המשורר הסביר לו בשיריו כי את יופיו הרב ראוי להנציח באמצעות הילד שייוולד לו וידמה לו, ובכך לגבור על עריצותו של הזמן ועל קצם הצפוי של החיים. שייקספיר לא החמיץ את ההזדמנות לקבוע גם כי בשיריו אל האיש הצעיר ינציח בעצם את עצמו. כך למשל בסונטה מספר 18, אחת המפורסמות שבהן, הוא מסביר לנמען של דבריו כי כל עוד יש אנשים בעולם "הֵם עוֹד יִתְּנוּ חַיִּים לָזֹאת וְְגַם לְךָ", כלומר – לשיר שלי, ולך, באמצעותו. 

הנה סונטה 4 בסדרת 154 הסונטות שכתב שייקספיר, כאן בתרגומי:

הוֹ, יוֹפִי בַּזְבְּזָן, אֵיךְ כָּךְ תַּשְׁחִית
עַל עַצְמְךָ בִּלְבָד מָה שֶׁיָּפֶה?
הַטֶּבַע רַק מַלְוֶה – לֹא לְתָמִיד,
אַךְ בְּשִׁפְעָה – לְמִי שֶׁלֹּא קוֹפֵץ
יָדוֹ, אָז אֵיךְ, כִּילַי, כָּךְ תְּחַבֵּל
בְּכָל הַטּוּב אֲשֶׁר נִתַּן לְךָ?
נוֹשֶׁה כּוֹשֵׁל, מֵעֵז עוֹד לְקַבֵּל
אוֹצָר שַׁלֵּם שֶׁהוּא לֹא רַק שֶׁלְּךָ?
אַתָּה סוֹחֵר עִם עַצְמְךָ בִּלְבָד,
וּמְרַמֶּה את עַצְמְךָ, וְאָז,
כְּשֶׁתִּקָּרֵא לְהִסְתַּלֵּק, תִּלְמַד
שֶׁחֶשְׁבּוֹנְךָ שֶׁלֹּא סֻלַּק – בֻּזְבַּז?
     בְּלִי שׁוּם שִׁמּוּשׁ – הַיֹּפִי יִקָּבֵר,
     בִּמְקוֹם שֶׁיְּנֻצַּל וְיִשָּׁאֵר.

(כל הסונטות כתובות במבנה זהה ומאתגר מאוד לתרגום: חריזה משורגת בכל אחד מהבתים, ומשקל שירי קבוע: פנטמטר יאמבי).  

בשיר מסביר המשורר לצעיר שוב, כמו בשלוש הסונטות הקודמות במחזור השירים וכמו בבאות אחריהן, כי חבל לבזבז את יופיו המופלג. התביעה ממנו להוליד ילד מוצדקת, שמא יופיו הרב יתבזבז וירד לטמיון במותו. הוא גוער בצעיר שאליו הוא ממען את השיר, נוזף בו על נכונותו להשחית את מה שקיבל מהטבע "בהלוואה" ומפציר בו לנהוג באחריות: לשמר את מעלותיו בכך שיוליד בן שיירש ממנו את סגולותיו. 

האם הצליח שייקספיר במשימתו? הרוזן הפתיע יום אחד את בני משפחתו, ובאותה הזדמנות הכעיס מאוד את המלכה אליזבת', שכן נשא בחשאי אישה שלא היה אמור לחבור דווקא אליה: את אחת מבנות הלוויה של המלכה, שאפילו הרתה כבר ללדת את בנו. נישואיהם עלו יפה והיו מאושרים. 

שייקספיר לעומתו, היה נשוי כבר מזמן לאן הת'ווי. הוא התחתן כשהיה רק בן 18 (גם היא כבר הייתה בהיריון!), אבל נראה שנישואיהם לא היו מאושרים. אן נשארה בסטרטפורד עם שלושת ילדיהם, והוא חי בלונדון. אף אחת מהסונטות לא נכתבה אל אשתו או ילדיו. רק אחת מהן כוללת רמיזה סמויה, כמעט אפשר לומר – עקיצה מרה – המופנית אל שמה של אשתו: משחק המילים "hate away" בסונטה 145 מרמז כנראה בצליליו על שם המשפחה שלה: הת'ווי, כלומר – שנאה: "hate"…

אין לדעת אם התיאוריה של סטיבן גרינבלט, משכנעת ככל שתהיה, אכן נכונה. בסונטות מביע שייקספיר התפעלות, כמעט אפשר לומר היקסמות, מהצעיר שאליו הוא כותב את שיריו. סאות'המפטון היה ידוע ביופיו הנשי המופלג. קשה להאמין שעוצמה רגשית כזאת נוצרה רק תמורת שכר כספי, גבוה ככל שיהיה. 

ובעצם, אין בכך כל חשיבות. שייקספיר לא רצה שנדע פרטים על חייו, ואולי, למרות הסקרנות, אפשר להניח לביוגרפיה שלו, ולהתענג מיפי כתיבתו. 

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא earl-of-southampton.png

Henry Wriothesley, 3rd Earl of Southampton

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 15

אַל תְּגַנֶּה אֶת הַבָּעַת פָּנַי
שֶׁהִיא נוּגָה מִדַּי אוֹ סְתָם שְׁקֵטָה.
אֲנַחְנוּ כֹּה שׁוֹנִים וְרַק אַתָּה
בּוֹהֵק תָּמִיד בַּשֶּׁמֶשׁ, וְאוּלַי
תַּבִּיט בִּי בְּחֶמְלָה, כֻּלְּךָ מֵאִיר
כְּמוֹ עַל דְּבוֹרָה כְּלוּאָה בְּתוֹךְ גָּבִישׁ.
מִי שֶׁרָגִיל לָעֶצֶב כָּךְ מַרְגִּישׁ:
יִקְשֶׁה לִפְרֹשׂ כָּנָף אֶל הָאֲוִיר.

אִם אֶשְׁתַּדֵּל רַק אֶכָּשֵׁל, אַךְ אִם
אַבִּיט בְּךָ, בְּךָ בִּלְבַד וְעַל
אַהֲבָתְךָ שֶׁמְּאִירָה פָּנִים,
אוּכַל לִשְׁמֹעַ נְשִׁיָּה, אוּכַל
לִצְפּוֹת מִלְּמַעְלָה, כְּמוֹ מֵעֲנָנִים
עַל הַנָּהָר הַמַּר – בְּשִׁכְחָה.

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 15 Sonnets from the Portuguese

תרגומי לסונטות 1 ו-2 מהקובץ הופיעו בגיליון מאזניים של חודש יוני. 

את התרגום לסונטה 3 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה 4 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 5 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 6 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 7 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 8 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 9 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 10 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 11 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 12 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 13 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 14 אפשר לראות כאן

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 14

אִם לֶאֱהֹב אוֹתִּי, הֲרֵי ­– מוּטָב
שֶׁזֶּה יִהְיֶה בְּשֵׁם הָאַהֲבָה,
וְלֹא בִּגְלַל קְלַסְתֵּר, בַּת שְׂחוֹק טוֹבָה,
שֶׁלֹּא בִּזְכוּת סִגְנוֹן דִּבּוּר תֹּאהַב.
שֶׁלֹּא תֹּאמַר"–  אוֹהַב כִּי נוֹחַ כָּךְ",
שֶׁכֵּן דְּבָרִים כָּאֵלֶּה בֶּעָתִיד
עוֹד יְכוֹלִים לְהִשְׁתַּנּוֹת תָּמִיד
וְאַהֲבָה כָּזוֹ אוּלַי תֻּכְרַח

לְהִתְפָּרֵק, לָפוּג כְּמוֹ שֶׁנּוֹלְדָה.
וְאל תֹּאהַב מֵחֶסֶד שֶׁל חֶמְלָה,
כִּי כְּשֶׁאֶחְדַּל לִבְכּוֹת הַאִם תֵּדַע
לִשְׁמֹר אֶת מְלֹא אַהֲבָתְךָ כֻּלָּהּ?
אֱהֹב בְּאַהֲבָה כָּךְ, לְבַדָּהּ,
רַק אַהֲבָה כָּזוֹ תִּשְׂרֹד צְלוּלָה.

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 14 Sonnets from the Portuguese

תרגומי לסונטות 1 ו-2 מהקובץ הופיעו בגיליון מאזניים של חודש יוני. 

את התרגום לסונטה 3 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה 4 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 5 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 6 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 7 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 8 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 9 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 10 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 11 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 12 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 13 אפשר לראות כאן

אנה הרמן, דורי מנור, "אלפא ואומגה": למי עוד התנכל הנחש?

איך יכולים שני יוצרים לכתוב ביחד? זכורים בני הזוג יונת ואלכסנדר סנד, שכתבו את כל הרומנים שלהם במשותף; ח"נ ביאליק וי"ח רבניצקי, שעמלו ביחד על "ספר האגדה"; וכמובן – זוגות היוצרים שהאחד כתב והשני צייר: ט' כרמי ושושנה הימן עם שמוליק קיפוד, מאיר שלו ויוסי אבולעפיה עם כמה ספרי ילדים, ורבים אחרים.

אבל איך כותבים ביחד שירים? ועוד כאלה שמצטרפים לסיפור? ומשמשים בסיס לאופרה: טקסט שהולחן והופק והושר על הבמה? ושההשראה לכתיבתם הם סדרת ליתוגרפיות?

הנס הזה התרחש ב-2001, כאשר שני משוררים צעירים, אנה הרמן ודורי מנור כתבו ביחד ליברית המבוסס על סדרת ליתוגרפיות מאת אדוארד מונק. את הליברית הלחין גיל שוחט, ושרו אותו מיטב זמרי האופרה הישראלית, בניצוחו של גארי ברתיני. 

 "זה היה סוג של נס: אופרה שלמה – וליתר דיוק, ליברית של אופרה – שנכתבה בארבע ידיים, בשיחות טלפון ממושכות אל תוך הלילה בין פריז שבה התגוררתי אז לישראל שבה חיתה שותפתי לכתיבה, המשוררת אנה הרמן. היינו בני עשרים וקצת, ובזק וחברת הטלפונים הצרפתית עשו בזכותנו לא מעט כסף באותה שנה", סיפר דורי מנור לימים.

"אלפא" היא האות הראשונה באל"ף בי"ת היווני, ובמערכת הסְפָרוֹת היוונית משמעותה היא הספרה 1. "אומגה" היא האות העשרים וארבע והאחרונה באלפבית היווני.

ביצירה שלפנינו אלפא ואומגה הם בני האדם הראשונים (והאחרונים?) עלי אדמות.

הסיפור מפגיש אותנו עם הסמלים המיתולוגיים המוכרים מסיפור הבריאה: האדם הראשון, האישה הראשונה והנחש, ולצדם גם החיות שהקיפו אותם בעודם בגן עדן, כאן הוא אי שעליו נראה אלפא לראשונה "עירום, על מצע סחלבים" בשעה שאומגה "רוכנת מעליו ומלטפת את פניו בנוצת טווס" ומפצירה בו להתעורר: "צֵא / מִנַּרְתִּיקָהּ הָרַךְ / שֶׁל הַשֵּנָה  כְּצֵאת / הַשֶּׁמֶש מִמּזְרָח."

השניים מאוהבים, נשבעים אמונים זה לזה, והחיות סביבם מביטות בשניים, אותם "זָקוּף וּזְקוּפָה" (בניגוד, כמובן, להולכים על ארבע), בהשתוממות, שכן "כָּל יָמֵינוּ בָּאִי / לֹא רָאִינוּ מוֹפָע / מְשֻׁנֶּה כְּאוֹתָם / מִגְדָּלִים שֶׁל בָּשָׂר / הַלּוֹכְדִים זֶה אֶת זֶה /בְּמִלִּים כְּאַפְסָר." (כמה יפה הדימוי שבאמצעותו מתוארת האהבה האנושית: את הבשר בני אדם "לוכדים" בעזרת מילים, במעשה החיזור, בדיבור המביע והמקרב, זה שמקדים את קרבת הגוף. הדימוי הוא כמובן גם ערס פואטי, שהרי השירים המביעים את האהבה, כמו גם רגשות אנושיים אחרים, עושים זאת במילים).

כמו בסיפור המקראי, ובשונה ממנו מאוד, הנחש מתנכל גם לאלפא ואומגה ולאהבתם. מה הוא יעולל? מה כוחו?

מקהלת החיות מספרת לנו על מעלליו הקודמים:

מקהלת החיות:

הַנָּחָשׁ הָאָרוּר מִכַּף־רֶגֶל עַד רֹאשׁ
הוּא זָנָב וְתוּ־לא, חוּט שֶׁל אֶרֶס וָרוֹשׁ,
הוּא סוֹפֶנוּ הָרָע: בִּגְלָלוֹ כָּאן בָּאִי
הַקְשָׁרִים מְרוּטִים וְהַכֹּל אֲרָעִי.
יוֹם אֶחָד, כְּשֶׁהַצְבִי הִתְהַלֵּךְ בַּדְרָכִים,
הַצְבִיָּה וְהָרֶמֶשׂ נִרְאוּ מִתְקַלְחִים
בְּאַמְבַּטְיָה אַחַת כִּסְפִינוֹת נִטְרָפוֹת –
וּמֵאָז יֵשׁ לַצְבִי שְׁתֵּי קַרְנַיִם כְּפוּפוֹת.
הַקַרְנַף, גַּם עָלָיו לֹא שָׁפַר גּוֹרָלוֹ:
בְּאַחַד הַיָּמִים, עוֹד הוּא נָח בְּצִלוֹ
שֶׁל עֵץ פִיקוּס רָחָב, הַנָּחָשׁ הִסְתַּנֵּן
אֶל עוֹרָה הֶעָבָה שֶׁל קַרְנֶפֶת, קִנֵן
בְּרַחְמָהּ הַטָּמוּם אַרְבָּעִים רְגָעִים –
וּמֵאָז לָקַרְנַף יְשׁ מִין זִיז לֹא נָעִים
עַל מִצְחוֹ. אַךְ גָרוּעַ מִזֶּה מַעֲשֶׂה
הַנָּחָשׁ וְהַפִּיל: בַּאֲרָשֶׁת שֶׁל שֶׂה
הוּא זָחַל בֵּין כַּרְעִי הַפִּילִים וּפְתָּה
אֶת הַפִּיל הַלָּבָן, וְשִׁדָּל גַם אוֹתָהּ,
אֶת אִשְׁתּוֹ הַכְּבֵדָה – וּכְמוֹ שֶׁקֶר גָדַל
בְּמֶרְכַּז פַרְצוּפָם גּוּשׁ בָּשָׂר מְדֻלְדָּל,
זֶה הַחֵדֶק שֶׁהֵם מַשְׁפִּילִים לֶעָפָר.
וְזָכוּר עוֹד הָעֶרֶב שֶׁבּוֹ הוּא תָּפַר
בְּעַרְשׂוֹ רֶשֶׁת מֶשִׁי וְצָד פַּרְפָּרָה –
הוּא עָקַד אֶת יְפִי הַפַּרְפָר וְזָרַע
מְשׁוֹשִׁים בֵּין כְּנָפָיו, חֲבָלִים שֶׁל קָלוֹן
שֶׁתְּקוּעִים לוֹ בָּאֶמְצַע כְּמוֹ חוּט שֶׁל בָּלּוֹן,
אָז תִּקְעוּ בַּשּׁוֹפָר וְהַכְרִיזוּ בָּאִי:
הַנָּחָשׁ וְאַרְסוֹ אֶל אוֹמֶגָה בָּאִים,
לְהַצְמִיחַ לְאַלְפָא שֶׁלָהּ אֶת קַרְנָיו!

בבית הזה מהתלים המשוררים בנחש, ובחיות שהוא זה שעיצב, לכאורה, את צורתן: אמנם הוא עצמו אינו יותר מאשר "זָנָב וְתוּ־לא" ו"חוּט שֶׁל אֶרֶס" (איזה תיאור מופלא לייצור הזוחל…!), אבל פגיעתו רעה, והוא אחראי לכל מה שמרוט וארעי על האי: בגללו קרניו של הצבי כפופות, בגללו יש לקרנף "זִיז לֹא נָעִים / עַל מִצְחוֹ", ובגללו הפילים גידלו "בְּמֶרְכַּז פַרְצוּפָם גּוּשׁ בָּשָׂר מְדֻלְדָּל". הנחש הצליח אפילו לזרוע משושים  "בֵּין כְּנָפָיו" של הפרפר, והם נראים כמו "חֲבָלִים שֶׁל קָלוֹן". 

לא קשה לדמיין את שני המשוררים מפתחים את כל התמונות המילוליות הללו, מתענגים ביחד על כל דימוי, ודאי גם צוחקים במשובה, שמחים על כוחם היוצר, שמצייר את התמונות המשעשעות, המחוכמות, הזוהרות בתחכומן, ואי אפשר שלא להתפעל ממעשה האוּמנות של השניים, משליטתם בחריזה ובמשקל, וביופי הרב שנוצר בזכות שליטתם הזאת. 

לא רק היתול ולצון יש בשירים, אלא גם יופי פיוטי שמביע אהבה ותשוקה, ייסורים וגעגועים, חלומות בהקיץ, שמתארים את יופייה של התבל, ואת הפורענות הבלתי נמנעת. 

שהרי הנחש ירע, כמובן, גם לאלפא ולאומגה. מדוע יעשה זאת? אהה. קודם כל, כי הוא הנחש! שנית, כי הוא "מְקַנֵּא בָּם מְאֹד"!

את היצירה היפהפייה הזאת, שראתה אור בספר בהוצאת הקיבוץ המאוחד לפני כמעט 20 שנה, אפשר עדיין לקנות. הנה, כאן, בקישור. 

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 13

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 13 Sonnets from the Portuguese

תרגומי לסונטות 1 ו-2 מהקובץ הופיעו בגיליון מאזניים של חודש יוני. 

את התרגום לסונטה 3 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה 4 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 5 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 6 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 7 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 8 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 9 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 10 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 11 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 12 אפשר לראות כאן

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 12

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 12 Sonnets from the Portuguese

תרגומי לסונטות 1 ו-2 מהקובץ הופיעו בגיליון מאזניים של חודש יוני. 

את התרגום לסונטה 3 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה 4 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 5 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 6 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 7 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 8 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 9 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 10 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 11 אפשר לראות כאן

כמה שנים קיים אודיסאוס?

שמו היה הומרוס. הוא חי ויצר במאה השמינית לפנה"ס. שתי יצירותיו הידועות ביותר, "האיליאדה" ו"האודיסיאה", שרדו תחילה כשירה שנמסרה בעל פה מדור לדור וכך נשמרה, עד שהועלתה לראשונה על הכתב, כמאתיים שנה אחרי שחיבר אותה.  

יש מי שסבורים שכלל לא היה אדם אחד כזה, ושאת האפוסים המפורסמים כל כך המיוחסים לו חיברו למעשה משוררים רבים. מכל מקום, שתי היצירות הללו, "האיליאדה" ו"האודיסאה", נשמרו למרבה המזל, ונותרו כנכס צאן ברזל של התרבות המערבית. 

"האודיסיאה" היא סיפור מסעותיו של אודיסאוס, מלך איתקה, לאחר ששב ממלחמתו בטרויה. זוהי פואמה ארוכה שמחולקת לעשרים וארבעה בתים, או "ספרים", המתארים את הרפתקאותיו של אודיסאוס במשך שתים עשרה השנים שבהן היה בדרכו הביתה. 

המשורר שאול טשרניחובסקי תרגם את שני האפוסים הללו, וגם כתב להם מבוא ובו ביאר, בין היתר, מהו אפוס: "בניגוד לסיפור-מעשה סתם, למשל לאגדה, האפוס מקבל צורה יציבה ומגובשת, הן בבניין והן במנגינה", ואת הדרך שבה התגלגלו לדעתו היצירות עד שנהפכו לאפוס: "ברבות הימים, כשכבר קיבל הסיפור את צורתו המגובשת, והתפתח בכמותו, הוא נופל בידי 'בעלי כישרונות', מחוננים בזיכרון טוב, ובכוח יוצרים ודמיון מפותח; הוא עובר לרשותם של 'בעלי מקצוע' בסיפור", כך עד שמגיע יוצר גאון "אמן אחד גדול" והוא, להערכתו של טשרניחובסקי, זה ש"צר את כל המחזורים ביחד, מאחד את כל הנוסחאות ומרכז את כולם מסביב למאור אחד גדול ביותר". 

טשרניחובסקי מספר במבוא גם על הספק בעניין מלחמת טרויה, האם אלה "דברים שלא היו ולא נבראו על מלחמות שלא היו ולא נבראו ועל עיר של נבראה מאת משורר שלא היה ולא נברא, אלא משל היה"? אפשר למצוא את התשובה לשאלה, כך הוא כותב, בתגליתו של  הארכיאולוג הגרמני היינריך שלימן שהאמין בסיפור על טרויה, ואכן, הגיע למקום המשוער שבו שכנה, חפר באדמה, "וגילה את האגדה הנפלאה, את חלום נעוריו, ומצא את טרויה שלו על מסד מגדלה הגדול אשר מרמתו השקיפו הזקנים והלנה המלכה על פני צבא הצרים", כדברי טשרניחובסקי. 

אחד הסיפורים המוכרים ביותר שנשארו מ"האודיסיאה" הוא זה של הסוס הטרויאני: המתנה האפלה והמסוכנת שהונחה לפתחה של העיר הנתונה במצור, סוס עץ גדול שהסתתרו בתוכו חייליו החמושים של אודיסאוס. אנשי טרויה הכניסו את הסוס לעירם ולעת לילה פרצו מתוכו החיילים וכך הצליחו להביס את טרויה. 

תיאור התכסיס של הסוס הטרויאני, מופיע בספר השמיני ב"אודיסאה", כאן בתרגומו של שאול טשרניחובסקי: 

אֵיךְ הִפְלִיגוּ בַיָּם כָּל-הָאַרְגֵּאִים בִּסְפִינוֹת
יְפוֹת-הַצְּלָעוֹת, וְשִׁלְּחוּ הָאֵשׁ בָּאֳהָלִים נָטָשׁוּ.
וְאֵלֶּה אֲשֶׁר הִתְאַסְּפוּ מִסָּבִיב לְאוֹדִיסֵס הַמְהֻלָּל,
בְּשָׁכְבָם בְּבֶטֶן הַסּוּס, הִגִּיעוּ עַד שׁוּק אַנְשֵׁי טְרוֹיָה,
יַעַן הִכְנִיסוּם הַטְּרוֹיִים, הֵמָּה בְּעַצְמָם, לַמְּצוּדָה.
כָּכָה עָמַד הַסּוּס שָׁם, וְהֵמָּה מִסָּבִיב מַכְבִּירִים
מִלִּים אֵין לָהֶם שָׁחַר, כִּי נִפְרְדוּ שְׁלשׁ עֲצוֹתֵיהֶם:
לַהֲרֹס בִּנְחשֶׁת אַכְזְרִיָּה בִּנְיַן הָעֵצִים הַנָּבוּב,
אוֹ לְהַסִּיעוֹ לַמְּצוּדָה, לְהַפִּילוֹ מִשָּׁם מִן-הַסְּלָעִים,
אוֹ לְהַשְׁאִירוֹ, – וְהָיָה אוֹת-חַטָּאת וְתִפְאֶרֶת לָאֵלִים.
וְקָמוּ וְהָיוּ הַדְּבָרִים, הָעֵצָה הַיְעוּצָה נֶעֱשָׂתָה,
יַעַן כִּי נִגְזְרָה כְלָיָה עֲלֵיהֶם, לִכְשֶׁתִּפָּתַח
עִירָם לְסוּס-עֵץ הָאַבִּיר, אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ כָּל-טוֹבֵי
חֵיל-הָאַרְגֵּאִים לְהָבִיא כִלָּיוֹן וּמָוֶת לַטְּרוֹיִים.
שָׁר אֵיךְ הֶחֱרִיבוּ בְּנֵי-הָאֲכַיִּים הַקִּרְיָה,
פּוֹרְצִים מִבֶּטֶן הַסּוּס, וּבְגִיחָם מִמְּקוֹם מַאֲרָבָם,
אֵיךְ פָּנוּ אִישׁ לְעֶבְרוֹ, מְהָרְסִים הָעִיר הַנִּשָּׂאָה,
אֵיךְ הִתְפָּרֵץ אוֹדִיסֵס, וּכְמַרְאֵה אָרֵס מַרְאֵהוּ,
עִם-מֶנֶּלָּאוֹס הַדּוֹמֶה-לָאֵלִים אֶל-בֵּית דֵּאִיפוֹבּוֹס,
אָסַר בִּגְבוּרָה וְעֹז-לֵב מִלְחֶמֶת הַמָּגוֹר וְהַדָּמִים,
וְנִצַּח לְבַסּוֹף, כִּי לִימִינוֹ עוֹמֶדֶת אַתֵּנָה הַנְּדִיבָה. 

צמד המילים "סוס טרויאני" נהפך למושג. כך למשל מכנים תוכנה מתחזה ומסוכנת, שאינה מועילה למשתמש אלא מזיקה לו אם הוא  מוריד אותה אל המחשב שלו.

ברברה טוכמן, בספרה מצעד האיוולת ניתחה את טעותם של תושבי העיר הנצורה, ובדקה מדוע לא הטו אוזן לחשדותיהם, התעלמו מהם והתפתו להכניס את הסוס אל תחומי עירם.  

השם אודיסאוס זכה לקיום משלו. כך למשל נושא אותו הספר יוליסס של ג'יימס ג'ויס, כמו גם השיר "אודיסאוס" של אלפרד טניסון. גם המילה "אודיסאה" חדרה לשפה כמושג, ולא רק במשמעות של "כינוי למסעות ולנדודים ארוכים, מלאים קשיים ואירועים יוצאי דופן ומסוכנים", על פי מילון רב מילים. היא משמשת רבים. הנה דוגמאות אחדות מתוך רבות לאינספור: "תוכנית אודיסיאה" למדענים צעירים; כתב עת "אודיסאה", מרכז מעבדות "אודיסאה", סרט מדע בדיוני "2001 אודיסאה בחלל" של סטנלי קובריק, ואפילו אולמות אירועים שהומרוס העניק להם את שמם…   

מפעים לחשוב על כך שרעיון או שם שנטבעו לפני אלפי שנים בשורות של שיר ממשיכים להתקיים עד עצם היום הזה, והם עדיין משמעותיים. 

את הפואמה השלמה אפשר לקרוא כאן במלואה.

יכול להיות שזה נגמר?

נוסטלגיה, על פי מילון רב מילים היא "געגועים אל מה שהיה בעבר". מדוע יש בכלל צורך במילה מיוחדת לגעגועים מהסוג הזה? אולי "נוסטלגיה" אינה אלא געגועים אל מה שלא באמת היה בעבר, אל מה שרק נדמה שקרה ונגמר?

נראה שנוסטלגיה קיימת תמיד. אכן, בני דורי מתגעגעים כיום אל ימי נעוריהם, אל שנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20, אבל גם אז התגעגעו אל העבר! 

אפשר להיווכח בכך בשיר שהופיע ב-1973 באלבום "ארץ ישראל הישנה והטובה". יהונתן גפן כתב ושם טוב לוי הלחין שיר ששב וקובע – אולי שואל שאלה רטורית, שמופיעה גם בשמו – "יכול להיות שזה נגמר?" 

אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי,
והכול היה פשוט נפלא עד שהגעתי
שומר עברי על סוס לבן, בלילה שחור
על שפת הכינרת טרומפלדור היה גיבור
תל אביב הקטנה, חולות אדומים, ביאליק אחד
שני עצים שקמים, אנשים יפים מלאים חלומות
ואנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות,
כי לנו, לנו, לנו ארץ זאת.

כאן, איפה שאתה רואה את הדשא
היו פעם רק יתושים וביצות
אמרו שפעם היה כאן חלום נהדר
אבל כשבאתי לראות לא מצאתי שום דבר

יכול להיות שזה נגמר.
יכול להיות שזה נגמר.

אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי
והכול היה פשוט נפלא עד שהגעתי
פלמ"ח, פינג'אן, קפה שחור וכוכבים
אנגלים, מחתרת וילקוט הכזבים
שפם ובלורית, כאפייה על צוואר, ירון זהבי
אלתרמן, תמר, בחורות יפות, מכנסיים קצרים
והיה להם בשביל מה לקום בבוקר
כי לנו, לנו, לנו ארץ זאת

כאן, איפה שאתה רואה את הדשא…

אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי
והכול היה פשוט נפלא עד שהגעתי.

השיר מביע את תחושת ההחמצה של מי שנולדו, לטעמם, "מאוחר מדי", כי בניגוד להם, לבני הדור הקודם היה "בשביל מה לקום בבוקר".

"הם", כלומר – החלוצים שחלמו על בניין הארץ, ייבשו ביצות, הצטרפו אל ארגון השומר (שפעל בשנים 1909–1920), נלחמו לצדו של טרומפלדור (שאמר, כך מספר המיתוס, "טוב למות בעד ארצנו", לפני שנפח את נשמתו), הקימו את תל אביב שנבנתה על "חולות אדומים", הצטרפו לפלמ"ח והיו "ירון זהבי", הלא הוא דמותו המיתולוגית של מפקד חסמב"ה, מסדרת הספרים שכתב יגאל מוסינזון, ותמר, נערתו מאותה חבורה.  

הפזמון רצוף מילים ושמות שכל אחד מהם מעורר נוסטלגיה, ורצף של אסוציאציות: למשל – "שני עצים שקמים" מזכירים לא רק את העצים שאנחנו מכירים מרחוב המלך ג'ורג' בתל אביב, אלה שנשארו כלואים "בתוך אי תנועה צר,  נטועים באספלט וחנוקים מפיח במרכז המסחרי הישן של תל אביב" (מתוך ספרה של כרמלה רובין בד בבד) אלא את אותן "שקמים עתיקות" שצייר ראובן רובין, ב-1929: "חורשה של עצים חסונים החולשים על סביבתם, וגזעיהם הענקיים נעים כמו מכוח סמוי שאצור בהם. בתיה אדומי הגגות של העיר מבצבצים מבעד לגושי הגזעים העבותים ו'נוטעים' את החורשה בתוך המציאות", (וגם מחשבות על הפזמון  "גן השקמים" שכתב יצחק יצחקי והלחין יוחנן זראי):

"לבנות ולהיבנות" מזכיר את הפזמון "אנו באנו ארצה" שכתב מנשה רבינא:

"ילקוט הכזבים" ועמו "מכנסיים קצרים" "כאפייה על צוואר" "בחורות יפות", מעוררים מחשבות על סיפוריהם של דן בן אמוץ וחיים חפר, על ה"צ'יזבטים" – כך כינו אז סיפורי מעשיות, מימי הפלמ"ח.  

כשהשיר "יכול להיות שזה נגמר?" הופיע, דן בן אמוץ טרם איבד את ההילה שזהרה סביבו. כזכור, שלוש שנים אחרי מותו ב-1989 כתב אמנון דנקנר את הביוגרפיה של בן אמוץ, ושם חשף ללא כחל וסרק את מעשיו הנלוזים, ביניהם פגיעות מיניות חוזרות ונשנות בילדות.

נראה שכיום אף אחד לא היה נלהב להביע נוסטלגיה אל דמותו של דן בן אמוץ. ואולי אם נבחן את כל הגעגועים הללו אל העבר נגלה שאין באמת אל מה להתגעגע במיוחד? שכל מה שמצטייר באור רומנטי ומלהיב כל כך היה בעצם קשה, מייגע, ומתסכל?

ואולי בעצם הגעגוע איננו אל מה שעשו אנשים בשנות ההקמה של המדינה, אלא אל החלום שחלמו, ואל התחושה שהם משתתפים במימוש חלום שהעניק לחייהם משמעות. 

לפיכך, השאלה המעניינת באמת היא – האם גם בעוד כמה עשרות שנים יהיה אל מה להתגעגע. 

תיקי דיין (שבקולה אפשר לשמוע נימה של אירוניה, כשהיא שרה "הכול היה פשוט נפלא…"), חנה לסלאו, מיקי קם ורבקה מיכאלי חידשו לאחרונה את השיר בביצוע מרהיב: 

והנה הוא בביצוע שהתרגלנו לשמוע, עם אריק איינשטיין:

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 11 (השוואת תרגומים)

תרגום: עופרה עופר אורן
Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 11 Sonnets from the Portuguese

תרגומי לסונטות 1 ו-2 מהקובץ הופיעו בגיליון מאזניים של חודש יוני. 

את התרגום לסונטה 3 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה 4 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 5 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 6 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 7 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 8 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 9 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 10 אפשר לראות כאן

תרגומו של משה זינגר

מי רוצה לקבל ורד

אחד משיריה המוכרים ביותר של תרצה אתר היה ב-1992 לפזמון וללהיט, אחרי שוורד קלפטר הלחינה, ויעל לוי שרה אותו. השיר הופיע במצעדי הפזמונים השבועיים של רשת ג' ושהה בהם במשך 11 שבועות. 

בריאיון שנערך עם יעל לוי בעיתון מעריב בדצמבר 1989 סיפרה הזמרת כי קיבלה את השיר מתרצה אתר זמן לא רב לפני שהלכה לעולמה. מדובר בשיר ספק רציני, ספק היתולי, שבו פונה אישה אל המחזר שלה ומבקשת ממנו להעז, להתפרע, לא לנהוג כמקובל, ובפשטות – לא לתת לה ורד "בעטיפה של פרגמנט":

רָצִיתִי שֶׁתִּקְנֶה לִי כּוֹבַע
מְשֻׁנֶּה וְלֹא מַתְאִים.
רָצִיתִי שֶׁתֹּאמַר לִי
כָּל מִינֵי דְּבָרִים
קְצָת מוּזָרִים.


רָצִיתִי שֶׁנִּבְנֶה לַגֹּבַהּ
מִגְדָּלִים עַל מִגְדָּלִים
וְנָשִׁיט בִּתְעָלוֹת הַמַּיִם
אֳנִיּוֹת וְדַחְלִילִים.

רַק אַל תִּקְנֶה לִי וֶרֶד

בַּעֲטִיפָה שֶׁל פֶּרְגָמֶנְט.

רַק אַל תָּבִיא לִי וֶרֶד
כִּי אָז אֹמַר אֶת הָאֱמֶת,
שֶׁמִּי שֶׁמֵּבִיא לִי וֶרֶד
הוּא הָאִישׁ הַלֹּא נָכוֹן.

רָצִיתִי שֶׁתִּכְתֹּב אִגֶּרֶת
עִם שְׁקָרִים בַּחֲרוּזִים.
רָצִיתִי שֶׁתִּהְיֶה לִי
כָּל מִינֵי דְּבָרִים מְיֻתָּרִים.

רָצִיתִי שֶׁנֵּלֵךְ לְסֶרֶט
בְּשָׁעָה לֹא מַתְאִימָה
וְנֵשֵׁב שָׁם בּוֹדְדִים לְגַמְרֵי
בָּאוּלָם שָׁנָה שְׁלֵמָה.

רַק אַל תִּקְנֶה לִי וֶרֶד…

רָצִיתִי שֶׁכָּל זֶה וְכָכָה
וְכֵן הָלְאָה וְכֻלֵּי…
רָצִיתִי שֶׁתִּהְיֶה לִי
כָּל מִינֵי דְּבָרִים מְיֻתָּרִים.

רָצִיתִי שֶׁנִּסַּע בְּיַחַד
לִמְקוֹמוֹת לֹא מֻכָּרִים
וְנָשׁוּב בַּחֲזָרָה הַבַּיְתָה
בִּשְׁבִילִים עֲקַלְקַלִּים.

רַק אַל תִּקְנֶה לִי וֶרֶד…

כאמור, האישה מבקשת שהגבר יעשה כל מיני דברים שונים מהמקובל: יקנה לה כובע משונה, יאמר דברים מוזרים, ייתן דברים מיותרים, ורק שלא יהיה קונבנציונלי וצפוי

בטיוטה של השיר, כפי שהיא מצולמת בספר תרצה אתר כל השירים שראה אור ב-2018 בהוצאת הקיבוץ המאוחד, נראית גרסה פרועה עוד יותר מזאת המוכרת לנו: האישה מבקשת מהמחזר שבמקום ורד, יביא לה "תרד, צנון", ושהדברים המיותרים שיגיש לה יהיו… כחולים, והיא מוסיפה בסוגריים: "אני אוהבת כחול", שמתחרז עם שורה אחרת, גם היא בסוגריים: "חושב שהיית יכול?" שגם היא לא הופיעה בגרסה הסופית.

מעניין אם תרצה אתר הכירה את השיר "ורד אחד מושלם" שכתבה  דורותי פארקר, הכותבת האמריקנית השנונה, שהתלוננה פעם באוזני עיתונאי שראיין אותה "תאר לעצמך," אמרה לו, "המצב הגיע עד לידי כך שאנשים פורצים בצחוק עוד לפני שאני פותחת את הפה…"

הנה השיר שלה, בתרגומו של שמעון זנדבק:

פֶּרַח אֶחָד שָׁלַח לִי מֵאָז נִפְגַשְׁנוּ.
בָּחַר שַׁגְרִיר עָדִין, נָקִי מִפְגָם,
בַּר־לֵבָב, טָהוֹר וּטְלוּל נִיחוֹחַ –
וֶרֶד אֶחָד מֻשְׁלָם

יָדַעְתִּי אֶת לְשׁוֹן אוֹתוֹ הַפֶּרַח;
"בֵּין עַלְעָלַי," אָמַר, "לְבּוֹ נֶחְתַּם."
הָאַהֲבָה אִמְצָה לָהּ לְקָמֵעַ
וֶרֶד אֶחָד מֻשְׁלָם

אֲבָל אִמְרוּ לִי: לָמָּה לִימוּזִינָה
אַחַת מִשְׁלֶמֶת לֹא שָׁלְחוּ לִי מֵעוֹלָם?
זֶה הַמַזָל שֶׁלִי: תָּמִיד שׁוֹלְחִים לִי
וֶרֶד אֶחָד מֻשְׁלָם.

שתי המשוררות קובלות לכאורה על אותו עניין: שתיהן לא מעוניינות בוורד. אבל יש הבדל גדול בין שני השירים הדומים במבט ראשון.

הדוברת של תרצה אתר עדיין לא קיבלה את הוורד. היא מתרה במחזר, מסבירה לו שאינה מעוניינת בפרח, והחלופה שלה היא – הרצון "להשתגע", ורצוי ביחד: לנסוע בדרכים עקלקלות, ללכת לסרט בשעה לא מתאימה, וכן הלאה.

דורותי פארקר חדת הלשון כבר קיבלה את הוורד. היא לכאורה דווקא כן מתפעלת ממנו. הוורד לדבריה עדין, נקי מפגם, ממש מושלם. בתחילתו של השיר אפשר להאמין שהיא שמחה על החיזור באמצעותו, אבל בבית האחרון דעתה האמיתית מתגלה: היא תוהה בציניות מדוע העניק לה הגבר פרח, מושלם ככל שיהיה, ואיך זה שלא שלח לה, לחילופין, לימוזינה. "זה המזל שלי", היא אומרת, והופכת את הקערה על פיה: תודה רבה, היא אומרת, על הוורד המושלם, ובעצם – תעשה לי טובה, אל תתקמצן! פרח? לא תודה! תטרח בבקשה קצת יותר, ובעצם – תכניס את היד עמוק לכיס, ותן לי מתנה ראויה, כלומר – מתנה יקרה! 

תרצה אתר מתלוצצת, דורותי פארקר לועגת (לא רק למחזר, גם לעצמה, שאינה זוכה למתנות ראויות). תרצה אתר מחפשת אותנטיות. דורותי פארקר מבקשת הוכחות חומריות. 

יש מי שסבורים כי גבר שטורח להגיש לאשתו פרחים מוכיח במעשה את אהבתו ואת מסירותו. כך למשל נכתב בפסק דין העוסק במעמד אישי, וליתר דיוק, ברצונה של אישה להתגרש: "נמצא שאמנם הבעל שלח פרחים כדי לחזר אחר אשתו. האישה מתחמקת בתשובותיה וביה"ד אף העיר לה על כך. כמו כן מודה כי בעלה חפץ בשלום־הבית, אלא טוענת שהוא כופה עליה את הקשר הזה." הדיינים ציפו מהאישה להכרת תודה ולהבנה שהפרחים שבעלה נתן לה הם אות לאהבתו, ולפיכך יש בהם משקל כנגד רצונה להיפרד ממנו. 

אולי ראוי היה להגיש להם בתגובה את השירים של תרצה אתר ושל דורותי פארקר? 

שושי שמיר: "אלגיות לאהבה"

 
 

הלא יְבַכּוּ

יָשַׁבְנוּ יַחַד בָּעֶרֶב חֲרִישִׁי
אֲנִי פָּרַסְתִּי לֶחֶם חַי
אַתָּה גְּבִינָה מָרַחְתָּ
הַחֲמִימוּת זָרְמָה בֵּינֵינוּ
דֶּרֶךְ הַשֻּׁלְחָן.

הַמּוֹלִיכוּת שֶׁל הַפוֹרְמַיְקָה
גְּבוֹהָה מְאוֹד
וְאוֹר הַנֵּאוֹן לֹא מַשְׁאִיר צְלָלִים

*

אַל תֵּלֵךְ
חֹשֶׁךְ בַּחוּץ
שְׁעַת הַכִּשּׁוּף עוֹד לֹא תַּמַּה.

אַל תֵּלֵךְ
הַלֹּא יְבַכּוּ
אֶת כַּף יָדְךָ הַחַמָּה.

אַל תֵּלֵךְ
הַזְּמַן עוֹד קָצָר
אֵינְסוֹף דּוֹאֶה מֵעָלֶיךָ.

אַל תֵּלֵךְ
יִהְיֶה כָּל כָּךְ קַר
הֵי, שָׁכַחְתָּ אֶת מִשְׁקְפֶיךָ.

 

קול של ציפור ראשונה

בִּקַּשְׁתָּ
הַשְׁאִירִי דֶלֶת פְּתוּחָה
אָמַרְתָּ שֶׁלא תְצַלְצֵל.
אָמַרְתָּ
שֶׁאִם אֶהֱיֶה נְבוֹכָה
אֲפִילוּ לא תִתְנַצֵל.

נִדְמֶה שֶׁחִיַּכְתָּ
לְתוֹךְ הַשְׁפוֹפֶרֶת
בִּקַּשְׁתָּ
שֶׁלא אֶהֱיֶה מְאֻפֶּרֶת
אָמַרְתָּ
בְּשֶׁקֶט אָבוֹא אֶל חַדְרֵךְ
לא אָעִיר אוֹתָךְ מִשְׁנַתֵךְ.

בּוֹא אֵלַי

הַשַּׁחַר מַפְצִיעַ
דַּלְתִּי פְּתוּחָה

שׁוֹמֵעַ?

קוֹל שֶׁל צִפּוֹר
רִאשׁוֹנָה
אוּלַי יוֹנָה

*

יַחַד הָיִינוּ צִפּוֹר
כָּנָף מוּל כָּנָף
נוֹסֶקֶת לָאוֹר
לא חוֹשֶׁבֶת
עַל מַה יִהְיֶה
כְּשֶׁתַחְזוֹר
לא בּוֹחֶרֶת נָתִיב
לא מְחַכָּה לָאָבִיב
פּוֹרֶצֶת אֶל עַל
נוֹצָה וְתַלְתַּל
יַחַד הָיִינוּ צִפּוֹר
נוֹסֶקֶת לָאוֹר

הַתְכֵלֶת הָרַךְ
הָיָה לָנוּ נוֹף
הָיָה לָנוּ חוֹף
שַׁלְוָה וּמִסְתּוֹר
הַזְמָן נֶעֱלַם לוֹ
וְכָל הָעוֹלָם
לא הָיָה קַיָּם
הָיָה רַק אוֹר
כָּנָף מוּל כָּנָף
יַחַד הָיִינוּ צִפּוֹר
בַּתְּכֵלֶת הָרַךְ

 

חֵץ

נִנְעַץ בַּכָּנָף
הָיִינוּ צִפּוֹר נְעוּצָה
עַל שֶׁבֶר עָנָן

 

הדים וצללים

כְּשֶׁרָצִיתִי – עָצַמְתִי עֵינַיִם
וְהוּא הוֹפִיעַ מוּלִי
כְּחָתָן עַד קְצוֹת הַשְּׂפָתַיִם
לְהָרִיחַ פְּלוּמַת שְׂעָרִי עַל הָעֹרֶף.
כְּצוֹרֵף הָאוֹרֵב לָאוֹר לְלָכְדוֹ בְּכַפָּיו
הוּא אָרַג בְּגֵוִי תַּכְשִׁיטִים נִזְרָמִים שֶׁל זָהָב.

*

הֵדִים וּצְלָלִים לא יְכוֹלִים לַגַעַת בָּעוֹר.
מִבַּעַד לַגוּף הֵם חוֹלְפִים מוֹתִירִים קוֹר.
לא הֵם יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת גַעֲגוּעֵי הָעוֹר.

*

הַצִּיּוּר שֶׁתָּלוּי עַל הַקִיר
נוֹעָד תְּחִלָּה לְהַזְכִּיר
שֶׁאֵינֶנּוּ.
שֶׁרַק הַמַּגָּע הַשָׁטוּחַ, הַקַר,
נִשְׁאָר עוֹד מִמֶּנּוּ.
הוּא הָיָה כָּל כַּךְ חַי
בְּקַלוּת יָכוֹלְתִי לִטְעוֹת.
הָיוּ אֲפִילוּ קוֹלוֹת
וְרֵיחַ וְטַעַם.
הַכֹּל כְּמוֹ פַּעַם.
אַחַר כָּךְ הִגִּיעוּ יָמִים אֲחֵרִים.
בִּיקוּרָיו נִהְיוּ נְדִירִים
וְאָבַד קוֹלוֹ מִן הַחֲלוֹמוֹת.

*

הוּא
מֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר.
אִם הָיִיתִי עוֹבֶרֶת
אֶת הַגָּדֵר
וַדַּאי
הָיִיתִי מַשִּׂיגָה אוֹתוֹ.
כְּמוֹ
שֶׁוַּדַּאי הָיִיתִי לוֹכֶדֶת
אֶת הַיָּרֵחַ
לוּ טִפַּסְתִּי עַל הָעֵץ
שֶׁבֵּין עֲנָפָיו הִתְחַבֵּא.


עורי משיל אותך

אֵיךְ מֵחַלוֹנְךָ
נִרְאָה הַשֶׁלֶג
דוֹמֵם וְנֶעֱרָם עַל הֶהָרִים

דְמוּתְךָ
בְּלָבָן מוֹלֶכֶת
עַל הַכְּסָתוֹת וְהַכָּרִים.

שְׁתִיקָה
נִמְלָא הַחֶדֶר
כְּמַשֶׁהוּ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַחְדוֹר

אֲבָל סְדָקֵיהָ
תָּסְסוּ בְּאוֹר.

רָאִינוּ אֶת הַשֶׁלֶג
שֶׂזָרַק שֵׂיבָה בַּהַר

הַזְמַן הַהוּא
עָרִיץ וְנֶהֱדָר
עֲדַיִין הֵד מוּכָּר.

הַיִינוּ יְלָדִים
וְלַחַלוֹן מִסְגֶרֶת
עַכְשָׁיו נוֹפֵל הַגֶּשֶם
עַל הַמִּרְפָּסוֹת בַּלָאט
עוֹרִי מַשִׁיל אוֹתְךָ
לְאָט אַחַר לְאָט

*

לֵב שֶׁנִגְדַע בְּעוֹדוֹ בְּאִבּו לֹא מִזְדַּקֵּן
תָּמִיד עַל גָּדָה אַחַת תַּעֲמוֹד אַהֲבָתוֹ
עַל הַשְּׁנִיָּה אָהוּבָה שֶׁנָּטַשׁ אֶת הַקֵּן

הַקֵּן שֶׁהֵקִימוּ יַחְדָיו לְשַׁכֵּן בּוֹ אֶת מֶתֶק סוֹדָם
שְׁמוּרִים בּוֹ זִיעַ הַשְּׁרִיר הַסָּמוּי
פְּלֻמַּת הַשֵּׂעָר הַזָּהוֹב סָמוּר עַל הַזְּרוֹעַ
הֹלֶם הַדָּם

וְהֵם חַיִים יוֹמְיוֹם בִּמְּסִירוּת אֱמֶת
כְּאִלּוּ הוּא אַף פַּעַם אַף פַּעַם לֹא מֵת


*


הוּא מִתְרַחֵק מִשָּׁם, מַחְלִיק מִשָּׁם בְּסִירָתוֹ,
עִיגוּלִים עִיגוּלִים צִיְּרוּ מְשׁוֹטָיו עַל פְּנֵי הַמַּיִּם
שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ רִצְּדָה בַּגַּלִּים,
וְגַם בַּטִּפּוֹת הַזְּרוּיוֹת עַל עוֹר זְרוֹעוֹתָיו רִצְּדָה,
לֹא עוֹשִׂים אֵיפָה וְאֵיפָה
בֵּין זָהָב וְזָהָב.


©שושי שמיר