ארכיון הקטגוריה: שירים

גרי אקשטיין: "רוח סתיו"

רוּחַ סְתָו אֶל הַחַלּוֹן הֵבִיאָה חֶזְיוֹנוֹת
שֶׁל יָמִים קָרִים וְשֶׁל שֶׁלֶּכֶת,
וּבַבַּיִת שׁוּב הָאַף דָּבֵק לַזְּגוּגִיּוֹת,
וְחֶשְׁוָן דּוֹחֵק חֻמּוֹ שֶׁל קַיִץ.

וּכְעָלֶה נִדָּף בָּרוּחַ
כָּךְ דּוֹאוֹת הַמַּחְשָׁבוֹת
אֶל שֶׁמֶשׁ בְּחֻפְשָׁה
וְעַל יָרֵחַ שֶׁכָּבֶה בַּחֹרֶף,
וְאִילָן קָטָן שָׁכוּחַ
מִשְׁתּוֹפֵף בְּצֵל אָבִיב
וְרוּחַ יְגֵעָה נוֹשֵׂאת מַשָּׂא
לַעֲיֵפָה עַד הָאָבִיב.

רוּחַ סְתָו הַדְּרָכִים הֵבִיאָה הַבְטָחוֹת
שֶׁל יָמִים טוֹבִים עוֹמְדִים בַּפֶּתַח,
וְיוֹנָה תְּמִימָה נוֹשֵׂאת עָנָף לְמַזָּל טוֹב
וּשְׁלֵמִים שְׁלֵוִים פְּנֵי הַשָּׁמַיִם.

וְעוֹבֶרֶת לָהּ חוֹלֶפֶת עוֹד עוֹנָה וְעוֹד תְּקוּפָה
וְהָעוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ נוֹהֵג וּמִשְׁתַּנֶּה בְּתוֹךְ שָׁבוּעַ
וַאֲנִי עוֹמֵד תָּמֵהַּ, מִתְקַשֶּׁה קְצָת לְהָבִין,
אֲבָל אַף פַּעַם לֹא אֵדַע, לֹא אֵדַע.

רוּחַ סְתָו הִבְהִירָה מַחְשָׁבוֹת וְזֶה לֹא דַּי לָהּ
רוּחַ סְתָו עָשְׂתָה שֵׁרוּת יָפֶה…

אליזבת בארט בראונינג: סונטות מהפורטוגזית: הספר השלם

ספר דפדוף, מהדורה אנגלית-עברית

יש ללחוץ על התמונה ולחכות כמה שניות

ערכה: אנה הרמן

"זר שלגים, מבחר משירת יידיש" בחר ותרגם בני מר: איך נראית המוזה?

איך נראית המוזה? כמו פרח? כמו פרפר? היא מצייצת? קולה קול של זמיר? הו, לא. לא כך רואה אותה י"ל פרץ, שחי וכתב ביידיש בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, ומוכר יותר כפרוזאיקון, אבל בספר שלפנינו מובאים כמה משיריו. הנה, כך הוא מתאר אותה, את "הַמּוּזָה שֶׁל שִׁירַי"' ומזכיר במידה מסוימת את סונטה 130 הידועה כל כך של שייקספיר, ששם הדובר מסביר כי אהובתו לא דומה לשמש, לאלמוג, לשלג. ורדים אינם פורחים בלחייה, ופיה אינו מדיף ניחוח… בשני השירים האהובה והמוזה אינן דומות לתפישה הקונוונציונלית, הבנלית והשחוקה: 

הַמּוּזָה שֶׁל שִׁירַי אֵינֶנָּה פֶּרַח.
לֹא בָּאָחוּ הִיא גְּדֵלָה,
הִיא לֹא פַּרְפָּר, נוֹשֵׁק בְּפֶה רַךְ
כָּל פִּרְחָח, בִּמְחִילָה.
וְלֹא צִיּוּץ מָתוֹק הִיא מְזַמֶּרֶת.
מוּזָה זוֹ — זָמִיר אֵינָהּ.
וְהִיא קְפוּצָה וּמְכֹעֶרֶת,
הִיא יְהוּדִיָּה זְקֵנָה.
הִיא עֲגוּנָה וִיתוֹמֶיהָ
בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ טְרוּפִים.
וְעַל עָנְיָהּ אַתָּה שׁוֹמֵעַ
עִם קְלָלוֹת וְגִדּוּפִים!

כמה נכון לדמיין מוזה של שיר שנכתב ביידיש כיהודייה זקנה ואומללה. 

קובץ השירים זר שלגים שראה אור לאחרונה, עתיר פנינים כמו שירו של י"ל פרץ. בני מר הסביר בדברי ההקדמה שכתב לספר כמה מהעקרונות שהנחו אותו בבחירת השירים ובתרגומם. הוא מבקש להביא בפנינו "יצירה שירית מרהיבה שהתפתחה במשך יותר מ-150 שנה בשלוש יבשות", ומדגיש כי השירים שבספר הם רק "דוגמאות מן העושר הזה".

עצם הופעתם של השירים, כך אפשר להבין, גובלת כמעט בנס, שכן "כתיבת שירה בשפה המדוברת של העם לא הייתה בחירה מובנת מאליה": היידיש נתפסה כ"אמצעי נחות" לעומת השפה העברית, והשפות שבארצותיהן נולדו הכותבים השונים. 

ובכל זאת, הם כתבו, ועסקו בשיריהם במגוון נושאים. למשל: "העיירה והמעבר לעיר הגדולה, השאיפה לצדק חברתי, הזיקה המשפחתית, השואה, ההשתרשות בישראל."

אחד העקרונות שהנחו את בני מר, כך ציין בהקדמה, מצא חן בעיני במיוחד: רצונו  "להימנע ממליצות וקישוטים ולתת למקור לדבר בעד עצמו ככל האפשר". לפיכך החליט, כך הסביר, "להתגבר על הפיתוי, למשל, לחרוז 'ילֶד' ב'חלֶד' או 'מזכרת' ב'קֶרֶת.'" מלאכתו של המתרגם לא הייתה פשוטה, אבל הוא נחל הצלחה מסחררת. השירים בעברית פשוט מקסימים! 

החריזה בהרבה מקומות מפתיעה ביופייה. הנה כמה דוגמאות, מעטות מיני רבות: "צַמּוֹת־הַקֶּרַח" עם "דּוֹקֵר־רַךְ" בשיר של ביאליק "סף-אביב", "רֶגַע קַל" עם "הַכֹּל נִשְׁקָל" ועם "חֲצִי אֻכָּל", בשיר של פרץ מארקיש, "הַשָּׁמַיִם" עם "וְאָז מָה אִם", בשיר של יחזקאל דוברושין, "לִקְלֹעַ" עם "הַלֹּעַ" ועוד אינספור הפתעות מעין אלה. 

שמחתי מאוד לפגוש מכרים ותיקים, שאת שיריהם לא הכרתי. למשל, השיר "שערך הזהוב" של ישראל ראבון, שאת ספרו הרחוב אני אוהבת כל כך: איזו תוגה ופסימיות עולות מהשיר, שמזכיר את התוגה העולה מהרומן שכתב:
שְׂעָרֵךְ הַזָּהֹב
יִהְיֶה לְשֵׂיבָה;
לְכָל חַי עוֹד תַּגִּיעַ
שָׁעָה עֲצוּבָה.
רֹאשׁוֹ שֶׁל הָעֵשֶׂב
כְּיֶלֶד סָרוּחַ,
בְּעֵת שֶׁחוֹלֵף
כִּנּוֹרוֹ שֶׁל הָרוּחַ.
אַךְ סוֹעֵר בַּשָּׂדֶה
וְהַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה.
הֲשָׁמַעְתְּ, יַלְדָּתִי,
שָׁם סְנָאִי שֶׁבָּכָה?
וְלָכֵן תְּנִי לִי יָד
וְהַכֹּל יְתֻקַּן.
חוּץ מִמֶּנִּי, מִמֵּךְ
רַק הַשֶּׁקֶט גָּר כָּאן.

התרגשתי לפגוש מכרים מסוג שונה: 

כך למשל, הזכיר לי השיר של אִיזִי כַארִיק, שנכתב ב-1924, את תקוות השיר, ספרה של נדייז'דה מנדלשטם, את סרטיו של ניקיטה מיכלקוב וגם את מה שידוע לי על מרינה צווטייבה, אוסיפ מנדלשטם ואנה אחמטובה. הנה שירו של כַארִיק:

וְהָאֵם תִּתְבּוֹנֵן בַּגַּבּוֹת
שֶׁהִצְמִיחַ הַבֵּן שֶׁחָזַר,
בְּעֵינֵי צִדְקָנִית נִשְׂגָּבוֹת –
אַךְ אֶת בְּנָהּ לֹא תַּכִּיר. הוּא כְּבָר זָר.
הוּא הָיָה אָז פִּרְחָח מְיֻמָּן,
רָץ כִּסְיָח אַחֲרֵי עֲגָלָה.
הוּא כָּל כָּךְ הִשְׁתַּנָּה עִם הַזְּמַן,
אֲבָל הִיא לֹא תֹּאמַר אַף מִלָּה.
"הַאֻמְנָם אֵם תּוּכַל לְשַׁנּוֹת?"
הִיא חוֹשֶׁבֶת. "וּמִי יְגַלֵּנִי
מַדּוּעַ עֵינָיו מְשֻׁנּוֹת,
וְעָלַי מַעְדִּיף הוּא אֶת לֶנִין?"
הִיא תַּבִּיט כָּךְ בַּיֶּלֶד שֶׁשָּׁב
וְהִצְמִיחַ גַּבּוֹת עֲבֻתּוֹת,
כְּמוֹ בְּאֵר חֲרֵבָה שֶׁעַכְשָׁו
גַּם הַדְּלִי לֹא יָשׁוּב בָּהּ לִשְׁתּוֹת.

השיר "בלדת מלחמה" שכתב איציק מאנגר "ביום שבו היטלר התמנה לקנצלר" מתחיל בשורות הנבואיות: "בְּעַצְבוּת וְקוּרִים הַבְּקָתוֹת מְשׁוּחוֹת, / וּבְדָם מֻטָּלִים הָאָבוֹת בַּשּׁוּחוֹת. / וְגוּפָהּ שֶׁל הָאֵם עִם הַמָּוֶת מֻפְקָר / בָּאֻרְוָה — בַּעֲבוּר קֹמֶץ לֶחֶם, סֻכָּר. / בַּחַלּוֹן נִצָּבִים וְרוֹאִים הַיְלָדִים: / חַיָּלִים בִּזְקָנִים לַחֲזִית צוֹעֲדִים. / נִצָּחוֹן! נִצָּחוֹן! וְהַשִּׁיר הַנִּלְהָב / כְּבָר קוֹצֵר בַּשָּׂדוֹת אֶת תַּלְמֵי הַזָּהָב".

השיר "סמוצ'ה" הזכיר לי כמובן את הספר הנפלא סמוצה – ביוגרפיה של רחוב יהודי, שכתב בני מר.

את שְׁמֶרְקֶה קָצֶ'רְגִינְסְקִי, שמוקדש לו שיר, פגשתי לראשונה בספר מחתרת הנייר – המלחמה על אוצרות הרוח של ירושלים דליטא

התרגשתי לפגוש כמה וכמה פעמים את חוה אלברשטיין, בשירים שתרגומם הותאם ללחן שהיא שרה ביידיש. למשל השיר "מלכהל'ה, עץ הדובדבן", של אברהם סוצקבר:

מַלְכָּה'לֶה, הַיּוֹם הָעֵץ
הֵנֵץ, הַגָּן הִפְשִׁיר.
גַּם עֵץ הַדֻּבְדְּבָן חָפֵץ
לִהְיוֹת הַיּוֹם לְשִׁיר.
אֶפְתַּח חַלּוֹן, מַבָּט אַיְשִׁיר:
צִפּוֹר תַּחֲלֹף בִּיעָף.
לִהְיוֹת הַיּוֹם לַשֶּׁמֶשׁ שִׁיר
גַּם הִיא וַדַּאי תִּשְׁאַף.
אֲנִי נוֹשֵׂא עֵינַי לִרְאוֹת:
עָנָן כָּסוּף מֵאִיר.
בַּשֶּׁמֶשׁ הוּא רוֹצֶה לִהְיוֹת,
לִהְיוֹת הַיּוֹם לְשִׁיר.
וְכָל פּוֹרֵחַ וְנוֹשֵׁם
צוֹחֵק: מַשָּׁב עוֹבֵר.
צִפּוֹר, הַיֶּלֶד וְהָאֵם
וְשָׁם, קַבְּצָן עִוֵּר,
וְאִישׁ הָאֲרֻבּוֹת בַּגָּג,
וְגַם חַלְבָן קָשִׁישׁ,
מוֹכֶרֶת הַפְּרָחִים לַחַג –
רוֹצִים לִהְיוֹת לְשִׁיר.
הַדְּיוֹ דּוֹחֶקֶת לִי בָּעֵט,
הָעֵט לַיָּד נִדְחָק,
אֲבָל אֲנִי חוֹשֵׁב כָּעֵת
עָלַיִךְ בַּמֶּרְחָק.
שָׁם אַתְּ, אֶל מְכוֹנַת תְּפִירָה,
תֵּשְׁבִי בַּחֲלוֹמִי,
וְאוֹר יַזְהִיב קְוֻצָּה שְׁחֹרָה
בִּשְׂעַר רֹאשֵׁךְ בִּשְׁמִי.
חַלּוֹן וַאֲגַרְטָל עָלָיו –
וּבוֹ יֵשׁ צִפָּרְנִים;
וְעַל הַסַּף, אֶת סַנְדָּלָיו
חוֹלֵץ כִּסּוּף נָעִים.
הוּא בָּא לְתוֹךְ בֵּיתֵךְ, פִּלְאִי,
בְּצַעַד חֲרִישִׁי,
וּמַלְכָּה הַיָּפָה, תִּרְאִי:
הַיּוֹם הָפַכְתְּ לְשִׁיר.

שירה הפשוט, הקצר, המושלם, של קדיה מולודובסקי קסם לי במיוחד:

מִי הִמְצִיא סוֹף לַיּוֹם בְּשָׁעָה
שֶׁאֵינֶנִּי רוֹצָה בַּשְּׁקִיעָה?
מִי הִמְצִיא וְשָׁלַח לִי עָנָן
בְּרָקִיעַ כָּחֹל, שַׁאֲנָן?
וְהַקּוֹל שֶׁרָצִיתִי לִשְׁמֹעַ, לִשְׁמֹעַ –
מִי שָׁלַח לִי שְׁתִיקָה שֶׁכָּמוֹהָ
תְּהוֹם?

והוא רק אחד מרבים כל כך, שכל אחד מהם יפה ומרגש בדרכו המיוחדת. 

אליזבת בארט בראונינג סונטה 43

תרגום: עופרה עופר אורן

תרגום: משה זינגר
Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 43 Sonnets from the Portuguese

שייקספיר, סונטה 3: הבט בבואה ואז אמור – הבט בראי, אמור אם זה העלם – הבט בראי ובו לצלם צו – בראי את צלמך ראה ולו הגד – הבט בראי, דיוקן ניבט בך – אל המראה לראות פניך גש – הבט במראה ואמור לפניך

ביום הולדת – רק ענות אחת

בְּיוֹם הֻלֶּדֶת ‒ רַק עֱנוּת אַחַת,
כִּי בֶּעָתִיד צְפוּיוֹת לִהְיוֹת פָּחוֹת.
"מַכְאִיב" ‒ הוּא שֵׁם הַתֹּאַר, אַךְ דּוּמָה
הִיא עֹשֶׁר מַעֲתִיר שֶׁל אֲבַדּוֹן.

לעברית: עופרה עופר אורן

 

שייקספיר סונטה 2: משמצור בן ארבעים – כשעל מצחך יצורו ארבעים חורפים – בצור על עפעפיך ארבעים – כשארבעים סתוים על מצחך – ביום על מצחך יצורו מ' סתוים – בעת יצורו ארבעים סתוים

שירי שהתפרסמו בכתב העת של החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב: "סיפור בתשע סונטות" והסונטה "בזריזות אצבעות"

קישור ל"סיפור בתשע סונטות על כובע שנשכח"

 

קישור ל"בזריזות אצבעות" 

קישור לכתב העת "פג תוקף"

שייקספיר סונטה 1: "מהיפים מכל" – "מיפי המראה" – "מיציר תפארת" – "מיצורים יפים" – "מיציר תפארת" – "מיצורים יפים"


קדיה מולודובסקי' "כַּלּוֹת": מי ינחם אותן?

"ב-1919 פרץ בקייב פוגרום", סיפרה המשוררת קדיה מולודובסקי בשיחה שנערכה בישראל עם עיתונאי של מעריב, שלושים שנה לאחר המעשה. קדיה הסתתרה באותו יום ביחד עם שתי חברות בביתו של ידיד, אך "קצינים פורעים" מצאו אותן שם. להפתעתן, הסתפקו הפורעים בתכשיטיהן של הצעירות, ולא נגעו בהן לרעה. "מאז אין אני עונדת עדיים", סיפרה קדיה, והוסיפה: "סידרנו מסיבה לכבוד הנס, ובמסיבה קראתי כמה שירים שכתבתי בקשר למאורע".

כך נהפכה קדיה מולודובסקי בת העשרים וחמש למשוררת. עד אז עבדה כגננת בוורשה. "ילדות קודרת הייתה לילדי ישראל אלה", סיפרה באותו ריאיון בעיתון מעריב. "יחפים היו באים לגן, נפשה כלתה לנעליים", והיא הייתה מספרת להם אגדה על נעליים חדשות ועל מעיל חם "כשהם רועדים מקור". 

אכן, מולודובסקי ידועה בעיקר בזכות השירים שכתבה לילדים. בין הידועים שבהם "גלגוליו של מעיל" שמתאר את קורותיו של מעיל שתפרו במיוחד לילד, ואחרי שגדל, המעיל עובר לילדים אחרים, עובר ומתגלגל ומתבלה, מאבד חלקים ממנו ולבסוף מתפורר לגמרי.  השיר התפרסם לראשונה ביידיש בעיתון הילדים "גרינינקע ביימעלעך" (העצים הירקרקים), בווילנה, ב- 1933, ותורגם לעברית פעמיים. בפעם הראשונה הוא הופיע בדבר לילדים ב-1934, בתרגומה של פנינה הלפרין:  

ובפעם השנייה תרגם אותו נתן אלתרמן והוא הופיע בספר בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב-1945:

אבל כפי שאפשר להבין מסיפורה של מולודובסקי על הנסיבות שבהן כתבה את שיריה הראשונים, היא כתבה גם שירים למבוגרים.

את אחד מהם, שנקרא "כלות", היא מייחדת לנשים היהודיות שהכירה בערי פולין. הנה הוא כאן, בתרגומו של עמוס נוי:

לְכַלּוֹת עֲלוּבוֹת שֶׁהָיוּ עוֹזְרוֹת בַּיִת
מוֹזֶגֶת שָׂרָה אִמֵּנוּ בְּקַנְקַנִּים
יֵין נְתָזִים מֵחָבִיּוֹת אֲפֵלוֹת.
מִי שֶׁיֹּעַד לָהּ קַנְקַן מָלֵא
נוֹשֵׂאת אוֹתוֹ אֵלֶיהָ שָׂרָה אִמֵּנוּ בִּשְׁתֵּי יָדַיִם.
וּמִי שֶׁיֹּעַד לָהּ גָּבִיעַ זָעִיר
מְמַלְּאָה אוֹתוֹ שָׂרָה אִמֵּנוּ בִּדְמָעוֹת.
וּלְנַעֲרוֹת הָרְחוֹב
הָרוֹאוֹת נַעֲלֵי חֲתֻנָּה לְבָנוֹת בַּחֲלוֹמָן,
מְבִיאָה שָׂרָה אִמֵּנוּ
לְפִיהֶן הֶעָיֵף
דְּבַשׁ טָהוֹר בְּצַלָּחוֹת קְטַנּוֹת.
לְכַלּוֹת עֲלוּבוֹת מִמּוֹצָא מְיֻחָס,
מְבֻיָּשׁוֹת מִכְּדֵי לְהָבִיא לְבָנִים מֻכְתָּמִים
אֶל תַּחַת מַבָּטָהּ הַבּוֹחֵן שֶׁל הַחוֹתֶנֶת,
מוֹבִילָה רִבְקָה אִמֵּנוּ גְּמַלִּים
טְעוּנִים אֲרִיגֵי פִּשְׁתָּן.
וּכְשֶׁעֲלָטָה נִפְרֶשֶׂת לִפְנֵי רַגְלֵיהֶם
וְכָל הַגְּמַלִּים כּוֹרְעִים בֶּרֶךְ לָנוּחַ עַל הָאֲדָמָה
מוֹדֶדֶת רִבְקָה אִמֵּנוּ כֻּתְנָה, אַמָּה אַחַר אַמָּה,
מֵהַטַּבָּעוֹת שֶׁעַל אֶצְבְּעוֹתֶיהָ וְעַד הַצָּמִיד שֶׁעַל זְרוֹעָהּ.
לְאֵלּוּ שֶׁעֵינֵיהֶן כְּבָר עָיְפוּ
מִצְּפִיָּה בְּיַלְדֵי הַשְּׁכֵנִים,
וִידֵיהֶן כָּחֲשׁוּ מִכְּמִיהָה
לְגוּף יֶלֶד קָטָן וְעָנֹג,
מְבִיאָה רָחֵל אִמֵּנוּ עִשְׂבֵי מַרְפֵּא
שֶׁנִּתְגַּלּוּ עַל הָרִים רְחוֹקִים,
וּמְנַחֶמֶת אוֹתָן בְּדִבּוּר שָׁקֵט:
אֱלֹהִים יָכֹל בְּכָל רֶגַע לִפְתֹּחַ רֶחֶם שֶׁנֶּחְתַּם.
לְאֵלּוּ שֶׁבּוֹכוֹת בַּלַּיְלָה עַל יְצוּעִים בּוֹדְדִים,
וְאֵין לָהֶן מִי שֶׁיַּחֲלֹק עִמָּן אֶת צַעֲרָן,
הַמְּדַבְּרוֹת עִם עַצְמָן בִּשְׂפָתַיִם חֲרוּכוֹת,
אֲלֵיהֶן בָּאָה חֶרֶשׁ לֵאָה אִמֵּנוּ
מְסוֹכֶכֶת עַל שְׁתֵּי עֵינֶיהָ בְּיָדַיִם חִוְּרוֹת.

מהשיר אנחנו לומדים להכיר את הנשים הללו ואת מצוקותיהן: עוזרות בית, נערות רחוב, נשים בודדות ונשים אומללות. מולודובסקי מתארת בשיר את הנחמה והפיצוי שיזכו להן עלובות הנפש, אותן המקופחות והזנוחות, שלאחר מותן יעניקו להן אהבה ותשומת הלב שכמותן לא קיבלו מעולם בחייהן. ולא סתם טיפול רגיל יקבלו: האמהות מהמקרא, הן עצמן, יטפחו את הנשים הללו, כל אחת על פי דרכה.

שרה אמנו, שעל פי הסיפור בספר "בראשית" רדתה באמתה והתנכלה לה: "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל-שָׂרַי, הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ–עֲשִׂי-לָהּ, הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ; וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי, וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ", (בראשית ט"ז, ו') דווקא היא, תפצה את עוזרות הבית ותשרת אותן.

רבקה הנדיבה, זאת שאמרה לאליעזר, ההלך שביקש ממנה להגמיע אותו מים: "שְׁתֵה אֲדֹנִי… גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת" (בראשית, כד, יח-יט), רבקה הצנועה, שבראותה את החתן המיועד לה שאלה את אליעזר "מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ" וכשהוא משיב לה "הוּא אֲדֹנִי" היא מתכסה, מפאת הצניעות: " וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס" (בראשית, כד, סה), היא, שעזבה את בית אביה והגרה לארץ כנען, תוביל על גמלים, כמו אלה שעליהם הגיעה אל משפחתה החדשה, שלא תראה בה רוב אושר, אריגי פשתן שמיועדים  לאותן "כלות עלובות ממוצא מיוחס", שמתביישות להוכיח את בתוליהן (או להיחשף בקלונן?)

רחל שהשתוקקה לבן: "הָבָה-לִּי בָנִים, וְאִם-אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" (בראשית, ל', א') כך איימה, תעזור לעקרות, ולאה הדחויה, שזכתה אמנם לבנים, אבל לא לאהבה: "וַיֶּאֱהַב גַּם-אֶת-רָחֵל מִלֵּאָה; וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ, עוֹד שֶׁבַע-שָׁנִים אֲחֵרוֹת. לא וַיַּרְא יְהוָה כִּי-שְׂנוּאָה לֵאָה, וַיִּפְתַּח אֶת-רַחְמָהּ" (בראשית כ"ט, ל'), הָאֵם ששמה מעיד עליה שהיא עייפה, רפה וחולה: "וְעֵינֵי לֵאָה, רַכּוֹת" (בראשית, כ"ט, י"ז), תסוכך על עיניהן של הבודדות, עיני הנשים שלא היה מי שיאהב אותן וינחם אותן בחייהן.

נראה כי הפיצוי והגמול מיועד לא רק לנשים שאליהן מפנה מולודובסקי את השיר, אלא גם לאמהות עצמן, שגם הן זקוקות לתיקון או לנחמה.

השיר ראה אור לראשונה בתרגומו הנוכחי בגיליון 13 של כתב העת הו! לצד הקדמה שכתב המתרגם, עמוס נוי. 

איך שר זמר אמיתי

גשם זלעפות ירד באותו יום בווימבלדון והגג הנע טרם נבנה מעל למגרשים, לכן נאלצו המארגנים לכסות אותם בברזנטים, ולחכות.  הגשם לא שכך, והקהל החל להיות קצר רוח. 

במרכז יציע המכובדים ישב אוהד טניס מושבע, סר קליף ריצ'רד. קליף ריצ'רד נודע כמובן ברבים לא משום שהוא אוהד טניס, אלא בהיותו אחד הזמרים האנגלים המצליחים ביותר. הוא רשום בספר השיאים של גינס כמי שהכניס למצעד הבריטי הכי הרבה סינגלים: (134), בין השנים 1958 ל-2008. בזכות הצלחתו הרבה אף זכה ב-1995 לקבל מהמלכה את עיטור הכבוד "סר". 

בתקופה מסוימת נרשמה יריבות לכאורה בינו ובין אלביס פרסלי האמריקני, וחובבי המוזיקה הקלה ברחבי העולם נחלקו לשני "מחנות" של אוהדים, של "קליף" ושל "אלביס". 

אחד מפזמוניו המפורסמים ביותר של קליף ריצ'רד היה "Living Doll", כלומר – "בובה חיה", שאותו כתב ליונל בארט ב-1959.

השיר מכר 1.86 מיליון עותקים בגרסתו הראשונה, ועוד 1.50 מיליון כשחודש ב-1986 לטובת ארגון צדקה בריטי. 

הנה כאן מילותיו, בתרגום חופשי שלי:

השגתי לי בובה בוכה, ישנה, פוסעת, חיה.
משיג לה את הכול, רק שתשמח, כי היא בובה חיה.
יש לי עין משוטטת, מחפשת, לכן היא מספקת את נפשי,
השגתי לי בובה אחת ויחידה שהולכת, מדברת, חיה.

תסתכלו על שערה, הוא אמיתי,
אם אינכם מאמינים – מששו אותו,
אני מתכוון לסגור אותה בארגז ענק
כדי שאף חתיך מגודל לא יגנוב אותה ממני…

סביר להניח שאוהדי השיר לא נתנו מעולם את דעתם אל משמעות המילים ואל האלימות המפחידה שהוא מסווה מעבר ללחן הקצבי החביב. אין ספק שקולו הערב והרך של קליף ריצ'רד ומראהו הנערי והנאה הוסיפו לשיר את הנופך המתקתק שבו הוא מתנגן ותרמו להצלחתו הרבה והמתמשכת.

נשוב עתה אל איצטדיון וימבלדון, ואל הקהל המשועמם שמחכה לגשם שילך. 

בדעתו של אחד המארגנים עלה רעיון מבריק: אולי הצופה ריצ'רד מוכן לקום ולשיר ככה, בלי שום הכנות, לשעשע את הקהל? 

קליף ריצ'רד,  אז בן חמישים ושש, לא היסס. הוא אכן קם על רגליו ובלי תזמורת, בלי ליווי, ברוח טובה, התחיל לשיר. בקטעי היוטיוב שהנציחו את המעמד אפשר היה לראות איך הקהל הולך ונשבה בקסמים של הזמר שאינו נדרש לאולפן הקלטות כדי לתקן את שירתו; שמסתדר היטב בלי עזרה של ליווי, מדייק מאוד בקולו, שופע כריזמה שנובעת בין היתר מהכרה בערך עצמו שאינה מלווה ביהירות, אלא להפך: אפשר בקלות להבחין בצניעות מסוימת של ריצ'רד, בכך שאינו מעורר תחושה שהוא מורם מעם. הוא כאן כדי לשמח ולשעשע, וניכרת מאוד הנאתו שלו מכל העניין. זמר שגורף בלי ספק סכומי כסף אגדיים על כל הופעה שלו נרתם להעניק לנוכחים מכישרונו חינם אין כסף, והם נענים לו, מקשיבים, מחייכים באושר, מצטרפים אליו ואפילו קוראים לו לבצע שירים ידועים ואהובים.

אחד הרגעים המלבבים ביותר באירוע חל כשריצ'רד החל לשיר את "בובה חיה", ואז ניגש אל שולי הבמה המאולתרת – שורת היושבים ביציע – ומשך אליו שוטרת במדים. היא המומה, מופתעת, שמחה, מתרגשת, מחייכת חיוך רחב, מתגברת על מבוכתה ונענית לו, נמשכת אל מרכז השורה ומאפשרת לו לשיר אתה ועליה, כביכול. 

בין שיר לשיר ריצ'רד דיבר. למשל על השיר – "bachelor boy", כלומר – "נער רווק", הקדים וסיפר בהומור ואירוניה עצמית שכאשר שר אותו לראשונה היה צעיר מאוד, ולא העלה בדעתו שיישאר תמיד רווק… (האם נכונות השמועות שלא התחתן כי הוא מעדיף גברים? אין לדעת. ואם כן, איך אפשר להבין את המילים של פזמונו הידוע כל כך, "בובה חיה"?) אפילו על היריבות שלו עם אלביס פרסלי לא דילג בדבריו, וזאת לפני שבחר לשיר את אחד מלהיטיו של האחרון: "I'm All Shook Up":

למרבה הצער, הקליפים המלאים של אותו אירוע הוסרו מיוטיוב. שם נותר רק אחד קצרצר, שמתעד שבריר של רגע וממנו אפשר ללמוד על האווירה שהייתה שם באותו יום, (אבל שניים מהקליפים עדיין מופיעים בפייסבוק). 

ואז הגשם פסק, הזמר התיישב והטניסאים שבו אל מרכז תשומת הלב. 

את הקליפ הזה אפשר עדיין לראות בפייסבוק. 

הו! גיליון 21 (ובו גם שלוש סונטות שלי)

גיליון חדש של הו! הוא תמיד חגיגה, והנה מספר 21 כבר כאן, גדוש ועשיר: שירים נשכחים של זלדה, שירים לא מוכרים של אברהם בן-יצחק (סונֶה), אהובה של לאה גולדברג, שירים חדשים של אהרן לוין, בנו של חנוך לוין, ועוד כהנה וכהנה.

ובתוך כל השפע הזה – גם שלוש סונטות שלי. 

אפשר לרכוש את הגליון המודפס, באתר הקיבוץ המאוחד

או גליון דיגיטלי, באתר עברית

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 29

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 29 Sonnets from the Portuguese

סונטה 29 בתרגומו של משה זינגר

מה הייתה נקמתו של ברוך ממגנצה

מסע הצלב הראשון החל ב-1096, ונמשך כשלוש שנים. מטרתם של הצלבנים הייתה לכבוש את ארץ הקודש מידי המוסלמים ולגאול את כנסיית הקבר.

דרכם לארץ ישראל הייתה מסע של כיבוש והרג שהחל בטבח של יהודי גרמניה, ונמשך עד שהגיעו לירושלים, שם טבחו יהודים ומוסלמים ובזזו את אוצרותיהם. הפרעות ההן מכונות "גזירות תתנ"ו". הצלבנים ניסו לאלץ את היהודים להמיר את דתם, אבל רובם סירבו, העדיפו למות על קידוש השם ולא להתנצר. רבים רצחו את בני משפחתם והתאבדו, רק כדי שלא יטבילו אותם בכוח.

אחת הערים בגרמניה שבהן התחולל טבח הייתה מיינץ השוכנת על גדת הריין. במקורות היהודיים כונתה העיר מגנצא, או מגנצה. קהילה יהודית משגשגת שכנה בעיר במשך כאלף שנים, אבל כשהצלבנים הגיעו, ידעו תושבי העיר היהודים כי הם נתונים בסכנה גדולה. תחילה ניסו להגן על עצמם. במשך יומיים חסו כאלף ושלוש מאות מהם בביתו של הארכיהגמון. היהודים ניסו לפדות את חייהם תמורת תשלום גבוה, אבל הוא לא הועיל להם, שכן ביום חג השבועות פתח הארכיהגמון את שערי העיר בפני הצלבנים הצרים עליה. היהודים "לבשו שריונים וחגרו כלי מלחמתם", אבל הובסו בקרב, ואז החליטו לעשות את מה שעשו לוחמי מצדה לנוכח המצור הרומאי הממושך והוודאות שבקרוב יאלצו להיכנע: כדי לא ליפול בידי האויבים הם המיתו את בני המשפחה שלהם והתאבדו, זאת אחרי ששרפו במו ידיהם את בית הכנסת, כדי שהצלבנים לא יחללו אותו. 

כמה מאות שנים לאחר מכן בחר המשורר שאול טשרניחובסקי לכתוב על מה שקרה באותו יום במגנצה, מנקודת המבט של איש בשם ברוך, שהרג את בנותיו. "ברוך ממגנצה", זהו שמו של השיר, מספר לשומעיו על קורות אותו יום.

את השיר במלואו אפשר לקרוא כאן. להלן בית מתוכו:

אֲנִי הָאִישׁ, אֲנִי הָאָב,
שֶׁשָּׁחַט בְּנוֹתָיו, וְלֹא שָׁב
סַכִּינוֹ אָחוֹר, טֶרֶם דָּם
כִּסָּהוּ, מַעֲלֶה אֵד חָם!
לְעֵינַי יְעַלְעוּ דָּם, מִכְּאֵב
יְפַרְפְּרוּ וִינִידוּ גֵּו – – –
עִם מַר-הַמָּוֶת נֶאֶבְקוּ הֵן,
וְלֹא יָדַע לִבִּי רַחֲמִים, וְאֵין
בִּי רֶגֶשׁ אָב… הַאֻמְנָם פַּס?!
וְנָקֵל בְּעֵינַי לוּ בִּצְבַת
לוֹהֶטֶת תּוֹךְ הָאֵשׁ, בִּיקוֹד,
אֶת לִבִּי לָחֲצוּ עַד מְאֹד,
לְחַיִּים בְּרָאָן יוֹצֵר אוֹר,
וַאֲנִי הוֹרַדְתִּין יַרְכְּתֵי-בוֹר,
כִּי, אוֹיָה, לֹא יָכֹלְתִּי שְׂאֵת
אֶת מַר גּוֹרָלִי: אוֹתָן תֵּת
בִּידֵי הַצָּר, בִּידֵי הָעָם
הַשּׁוֹאֵף תָּמִיד אַךְ לְדָם;
לִהְיוֹתָן שׁוֹכְחוֹת בֵּית הַצָּר
אֶת-כָּל קֳּדָשַׁי וְאֶת הַיְקָר,
נָתַתִּי מְחִירָם נַהֲרוֹת-דָּם,
וְהַדּוֹר הַיִּלּוֹד לָהֶן קָם
בֶּהָמוֹן חוֹגֵג וּבְקוֹל רָם
וְרוֹאֶה, עוֹטֶה רִקְמוֹת-שֵׁשׁ,
בִּצְלוֹת יְהוּדִים עַל הָאֵשׁ…

בבית זה מתאר טשרניחובסקי בפירוט מעורר פלצות את הרצח: הסכין, הדם, האד, הכאב הגופני, הסבל הנפשי, פרפורי הגסיסה, הקבורה, וברקע של כל אלה – שמחתם של הרוצחים, ההמון החוגג "בִּצְלוֹת יְהוּדִים עַל הָאֵשׁ": כלומר ברצח האכזרי שנועד למי שלא התאבדו. 

בחלקים אחרים של השיר קורא טשרניחובסקי, מתוך פיו של ברוך, לנקמה: "אָרוּר אַתָּה גּוֹי אַכְזָרִי! / אָרוּר יִהְיֶה שִׁמְךָ", כמבקש מזולתו, או מהאל, לעשות זאת, שכן הוא עצמו מרגיש חלש. אמנם שחט את בנותיו, אבל כוחו לא  עמד לו להתאבד. ההמון גרר אותו אל הכנסייה, שם הוטבל בכוח לנצרות. אבל בסופו של דבר מצא ברוך ממגנצה את הכוחות לנקום, כשהצית את המקום שבו נכלא. האש התפשטה בין בתי העיר והוא רץ בטירוף בין הלהבות: "יָדַי, יָדַי שָׁלְחוּ אֵשׁ זוֹ / הֶעֱלוּ הַמְּדוּרָה, / וְיַעַל בָּהּ הַגּוֹי הַנֶּאֱלָח…" 

ב-10 במרס 1943, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה ושל שואת יהודי אירופה, סיפר חיים כספי בטור בעיתון הארץ על מה שחווה כמה ימים לפני כן בחברת אחד ממכריו, עולה חדש מגרמניה שנודע בשל סירובו לדבר בשפת אמו, עד כדי מאמצים ניכרים לשכוח אותה. הם הכירו "מן השמירה על קווי הרכבת בארץ, באותם הימים והלילות הרועשים וקודרים, אף מתקופה קודרת וכאובה יותר: מן השמירה. מסביב לגדר התיל, מן הסוגר במחנה". מוצאו של אותו צעיר היה "ממיינץ המפורסמת. משפחתו, זה מאות שנים קשורה בעיר זו, וממנה ינק וספג את התרבות הגרמנית עד תומה". והנה ניגש אליו יום אחד הצעיר ועל פניו נסוכה ארשת של שמחה, והראה למספר תצלום מהעיתון: "מיינץ בלהבות", בעקבות הפצצה של מטוסי אר-איי-אף בריטיים. את התמונה היקרה ללבו שמר מכל משמר, ובמסיבת ערב שבת ניגש וביקש בביישנות לדקלם באוזני הבחורים את "ברוך ממגנצה" שכתב טשרניחובסקי. עמד לפניהם וקרא את השיר במלואו, "בחום לב, בפאתוס, ובמבטא עברי טהור", מציין הכותב בפליאה ובהתפעלות. הסתבר כי במשך ימים רבים הוא למד את השיר בעל פה, והבהיר לנוכחים כי לעולם לא ייפרד ממנו, ולא מתצלום העיר העולה באש. "זהו הקשר היחיד שנשאר בינו ובין מגנצה העיר", מסכם הכותב.

בארי חזק, "מה תרעש אבי"

מַה תִּרְעַשׁ אָבִי,
אָבִי הַשּׁוֹתֵק, הַמָּלֵא
צַעֲקָתוֹ
אֶגְרוֹפִי בְּשַׂעֲרוֹתֶיךָ, אֲנִי,
שֶׁהִנְנִי מַכְאוֹבֶיךָ
הָעֲתִידִים לָבוֹא.
אֵיךְ לֹא אֶזְכֹּר
כִּי בְּדִמְעָה אוֹתִי זָרַעְתָּ
וּבְבֶכִי אַתָּה אוֹתִי תִּקְצֹר.