קטגוריה: שירים

"שנה חדשה" וגם "שנה טובה" לכולנו

"שמואל בס הוא משורר צנוע ואת זאת צריך להגיד ברבים לשבחו", כתב מבקר הספרות של העיתון "דואר היום" בחודש פברואר, 1927. עוד הוסיף המבקר וכתב על בס כי "אינו מרעיש עולמות ומרקיע שחקים כיתר משוררינו הצעירים. סיסמתו היא – הדרגה מתונה […]  בשירי ש' בס יש אולי מהטון היותר שקט ומרגיע…"

תשעים ושתיים שנים חלפו מאז אותה ביקורת, שנכתבה על הספר אדם, ספרו הראשון של בס, שהמבקר של אותם ימים התענג מאוד על קריאתו.

באותה שנה ראה אור גם ספר השירים לילדים שכתב בס, וממנו נותר בזיכרון עד היום שיר אחד קצר, רק שבע שורות אורכו, וזאת כנראה גם משום שהולחן בידיו של עמנואל עמירן (פוגצ'וב), ונהפך לפזמון שמלווה מאז ועד עתה את ילדי הגנים, בפרוס השנה החדשה. הנה מילות השיר "שנה חדשה":

הַקַּיִץ עָבַר, הַחֹם הַגָּדוֹל,
שָׁנָה חֲדָשָׁה בָּאָה לַכֹּל.

רוּחוֹת מְנַשְּׁבוֹת, נוֹדְדוֹת צִפֳּרִים,
הוֹלְכִים וּבָאִים הַיָּמִים הַקָּרִים.
הַבִּיטוּ וּרְאוּ, קָטֹנְתִּי אֶתְמוֹל,
הַקַּיִץ עָבַר – וַאֲנִי כְּבָר גָּדוֹל.

שָׁנָה חֲדָשָׁה הִתְחִילָה הַיּוֹם.

שמואל בס, שהיה גם מורה ולא רק משורר, נולד באוקראינה, ועלה לארץ ישראל ב-1905, בהיותו בן שש. אביו היה מורה לעברית ופעיל ציוני עוד שם, באודסה. אולי מכיוון שגדל בישראל, הצליח בס ללכוד בשירו הקצר את מהות הסתיו הארץ ישראלי: הציפורים הנודדות, החום של הקיץ שהולך ומתפוגג, הציפייה לבואו של החורף – "הַיָּמִים הַקָּרִים". ומה עוד קורה בסתיו? ילדים עולים כיתה. הקטנים הולכים לגן של בוגרים, וילדי בית הספר חשים במובהק כי אתמול עוד היו קטנים ומעתה כל אחד מהם "כְּבָר גָּדוֹל".

גם עמנואל עמירן-פּוּגָצ'וֹב, מלחינו של השיר, שהצליח ללכוד בלחן שלו את הנימה המהורהרת של מילות השיר, הגיע לארץ ישראל ממזרח אירופה. הוא היה יליד ורשה להורים ילידי אוקראינה, וגם אביו היה מורה לעברית. "התנ"ך ונוף הארץ הם הרקע האמיתי לזמרת הארץ", אמר עמירן בריאיון לעיתון "מעריב" במארס 1963.

שני היוצרים הללו, שלא נולדו בישראל, היטיבו לבטא ביצירתם המשותפת את האווירה האופפת את ימי ראש השנה בישראל. אפשר אולי לומר אפילו שבשיר שלהם לא רק ביטאו את החג, אלא למעשה יצרו אותו בתודעה הקולקטיבית. שכן כל מי שהיה אי פעם בגן ישראלי, כילד או כהורה, מכיר כנראה את השיר, והוא מזדמזם בתודעתו כל שנה בבוא הסתיו, לקראת ראש השנה ותחילת שנת הלימודים החדשה.

שיר אחר שמלווה את כולנו כפס הקול של השנה החדשה הוא "שנה טובה" שאת מילותיו כתב לוין קיפניס, ונחום נרדי הלחין. הנהו:

שָׁנָה הָלְכָה, שָׁנָה בָּאָה
אֲנִי כַּפַּי אָרִימָה
שָׁנָה טוֹבָה לְךָ, אַבָּא,
שָׁנָה טוֹבָה לָךְ, אִמָּא
שָׁנָה טוֹבָה, שָׁנָה טוֹבָה!

שָׁנָה טוֹבָה לְדוֹד גִּבּוֹר
אֲשֶׁר עַל הַמִּשְׁמֶרֶת
וּלְכָל נוֹטֵר בָּעִיר, בַּכְּפָר
בִּרְכַּת "חֲזַק" נִמְסֶרֶת.
שָׁנָה טוֹבָה, שָׁנָה טוֹבָה!

שָׁנָה טוֹבָה, טַיָּס אַמִּיץ,
רוֹכֵב בִּמְרוֹם שָׁמַיִם,
וְרֹב שָׁלוֹם, מַלָּח עִבְרִי,
עוֹשֶׂה דַּרְכּוֹ בַּמַּיִם.
שָׁנָה טוֹבָה, שָׁנָה טוֹבָה!

שָׁנָה טוֹבָה לְכָל עָמֵל
בַּנִּיר וְגַם בַּמֶּלֶט,
שָׁנָה טוֹבָה וּמְתוּקָה
לְכָל יַלְדָּה וָיֶלֶד!
שָׁנָה טוֹבָה, שָׁנָה טוֹבָה

"שנה טובה" הופיע לראשונה בדפוס  בברלין ב-1923, בקובץ שיועד לשימושן של גננות.

שורה מהשיר נעשתה מזוהה כל כך עם החג, עד שאפרים קישון ציטט אותה בהומורסקה שכתב ב-1970 בעיתון "מעריב" במדורו הזכור לטוב "חד גדיא". את הטור הקדיש באותו שבוע לעומס הכבד שהוטל על כתפי הדואר, בעטיין של ברכות השנה הטובה הרבות שאנשים נהגו לשלוח זה אל זה באותם ימים. בהומורסקה עומד לדין אחד משולחי הברכות, ולהגנתו הוא פוצח במילים "אֲנִי כַּפַּי אָרִימָה"… כותרתו של הטור הייתה "במאבק נגד השגשוג". נראה כי בספטמבר 1970, חודש אחרי שהסתיימה מלחמת ההתשה, התבטא השגשוג גם במשלוח של ברכות שנה טובה.

כמו יוצריו של השיר "שנה חדשה", גם לוין קיפניס והמלחין נחום נרדי היו ילידי מזרח אירופה (כיום באזור ששייך לאוקראינה). גם את "שנה טובה" ממשיכים לנגן ולשיר בגני הילדים, לברך לא רק את ההורים אלא גם את החייל הגיבור השומר עלינו, את הטייס ואת הבנאים, "שָׁנָה טוֹבָה לְכָל עָמֵל / בַּנִּיר וְגַם בַּמֶּלֶט". כמה עצוב לחשוב שאותו "ניר" חקלאי מפורסם מעבדים כנראה עובדים תאילנדים, או שכבר נהפך ברבות הימים לחלקת "שהופשרה" ונמכרה, או תימכר בקרוב, לאיזשהו איל נדל"ן שיבנה בה עוד כמה מגדלי מגורים, ושאת הבניינים הללו לא יקים עוד אותו "עָמֵל" עברי, אלא – פועלים זרים.

ובכל זאת: ננסה כולנו להתברך במידה נחוצה של אופטמיות, ונברך זה את זה שוב, עם תקווה שאסור לוותר עליה ב"שנה טובה".

"הקולוסוס החדש": אל מי באמת פונה השיר החקוק על פסל החירות?

"הכיתוב על פסל החירות מתייחס לאירופאים בלבד", אמר לפני כמה ימים קן קוצ'נלי, ראש רשות ההגירה של ארה"ב. ארה"ב רוצה מהגרים "שיכולים לעמוד על הרגליים שלהם", הוסיף עוד. נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, תמך בדבריו.

על פסל החירות חקוק שיר שאותו כתבה אמה לזרוס, משוררת יהודייה ילידת ארצות הברית. שני הוריה היו צאצאי מהגרים ותיקים מאוד: אביה היה נצר למשפחה שהגיעה מגרמניה, ואמה הייתה בת למשפחה יהודית ממוצא פורטוגזי, אנשים שהגיעו לאמריקה עוד לפני המהפכה. 

לזרוס הייתה מעורבת מאוד בקליטתם של מהגרים יהודים שהגיעו לאמריקה מרוסיה. בעקבות התנסויותיה עם המהגרים הללו כתבה לזרוס את הסונטה "הקולוסוס החדש" (משמעות המילה "קולוסוס" היא "פסל ענק" והכוונה היא לפסל של אל השמש הליוס, שהוקם ברודוס במאה השלישית לפנה"ס). הנה הסונטה בתרגומי: 

לֹא כְּמוֹ עֲנָק הַמַּתֶּכֶת אֲשֶׁר בְּיָוָן,
שָׁם – מְחַבֵּר בֵּין חוֹפִים בָּם רַגְלוֹ נְטוּעָה,
כָּאן הוּא עַל שַׁעַר הַחוֹף שְׁטוּף גַּלִּים, בַּשְּׁקִיעָה,
פֶּסֶל אִשָּׁה אַדִּירָה עִם לַפִּיד לֶהָבָה,
אֵשׁ לְכוּדָה שֶׁאֶת שְׁמָהּ הִיא נוֹשֵׂאת בְּקִרְבָּהּ.
אֵם הַגּוֹלִים הָאוֹחֶזֶת בַּיָּד מַשּׂוּאָה,
אֶל הָעוֹלָם מְאוֹתֵת מַבָּטָהּ בִּישׁוּעָה.
גֶּשֶׁר אֲוִיר הִיא, עוֹטֶפֶת עָרִים, מִקִּרְבָּהּ
קוֹל הַקּוֹרֵא לָעוֹלָם "אֶת הוֹדְךָ שְׁמוֹר וְקַח!
שְׁלַח לִי," אוֹמֶרֶת, דְּמוּמָה, "אֶת הָרָשׁ, אֶת הַדַּךְ.
כָּל הֶהָמוֹן שֶׁנִּכְסַף שׁוּב לִנְשׁוֹם בְּחֵרוּת,
שְׁלַח אוּמְלָלִים הַשּׁורְצִים עַל חוֹפְךָ הַמּוֹאֵס,
שְׁלַח אֶת מוּכֵּי הַגּוֹרָל שֶׁבֵּיתָם כְּבָר אָבוּד,
אוֹר אֲבוּקָה שֶׁל זָהָב אָז אֶשָּׂא כְּמו בְּנֵס.

את השיר ביקשו ממנה לכתוב כדי לאסוף את הכסף שנדרש להקמת הכן הענק לפסל, שאותו עצמו תרמה ממשלת צרפת. 

הפסל נושא את דמותה של אישה המייצגת את אלת החירות הרומית ליברטאס. היא עטויה בגלימה רומית, לראשה נזר שקרניו פונות מכל עבריה אל העולם כולו, ומייצגות את החירות. עם אחת מרגליה עומדת האישה על שרשרת שבורה, סמל לשחרור ולביטול העבדות בארצות הברית. בידה הימנית היא נושאת לפיד המקדם את פניהם של כל הבאים בשערי הארץ. 

אמה לזרוס סירבה תחילה לכתוב את השיר המוזמן, אבל בסופו של דבר נעתרה. היא מתארת בו את הפסל הקורא לכל הנידחים והמדוכאים, חסרי הבית, האומללים, שוחרי החירות, לבוא ולחסות באורה. היא מבטיחה להם להיות להם לאם מיטיבה. לאפשר להם סוף סוף לנשום ולחוות תחושה של מקלט בטוח וחירות. 

השיר, כמו הפסל עצמו, אינו פונה רק לעבר מקום אחד. לא מדובר על מהגרים אומללים וחסרי בית מאירופה. לא כתוב שרק פליטים משם ייקלטו וימצאו להם בית חדש ובטוח. בשיר פונה החירות אל העולם כולו: Glows world-wide, וקרניה של החירות נשלחות לארבע כנפות תבל, אל כל היבשות וכל המקומות, אל כל הנידחים והדחויים המוזמנים אליה.

כל תושביה של ארצות הברית, למעט, כמובן, הילידים המקוריים, ה"אינדיאנים", הם צאצאי מהגרים או מהגרים בעצמם. חלקם אפרו-אמריקנים שאבותיהם נחטפו והובאו לאמריקה בניגוד לרצונם. אחרים פליטים מאסיה. רבים הגיעו מאירופה המערבית והמזרחית. 

פסל החירות נהפך מזמן לסמל. צרפת העניקה אותו לכבוד חגיגות מאה שנות העצמאות של ארצות הברית וכדי לציין את הערכים המשותפים לשתי המדינות.  מאחר שהוצב בנמל ניו יורק, דרומית מערבית לקצה הדרומי של מנהטן, הוא היה האתר הראשון שראו המהגרים שהגיעו לארצות הברית באוניות. הוא הונצח בעשרות סרטי קולנוע (ביניהם – "המהגר" של צ'רלי צ'פלין, "הסנדק" של קופולה, סרטי "סופרמן", ועוד רבים אחרים), ונהפך לסמל של חירות ברחבי העולם. כך למשל ב-1989 הציבו מפגינים סיניים העתק שלו בכיכר טיין-אן-מן. עותקים מוקטנים רבים שלו אפשר למצוא בכל חלקי העולם. קפקא תיאר אותו בספרו אמריקה, ובסרט "כוכב הקופים" הריסותיו מסמלות את קץ הציוויליזציה האנושית.

דומה כי דבריו של ראש רשות ההגירה של ארה"ב אינם אלא הרס מסוג אחר. לא של הפסל הפיזי, אלא של הערכים שאותם ביקש לייצג. 

תרגום מאת ראובן אבינועם. התפרסם באוגוסט 1949 בעיתון דבר

כְּשֶׁהַמִּמְטָר הַצֶּ'רְנוֹבִּילִי

כְּשֶׁהַמִּמְטָר הַצֶּ'רְנוֹבִּילִי אַחֲרֵי חֲצוֹת
שָׁטַף אֶת כָּל חוּצוֹת הָעִיר בִּסְעָרָה פִּרְאִית,
דִּלַּגְנוּ בְּחֶדְוָה בַּשְּׁלוּלִיּוֹת הַמִּתְמַלְּאוֹת,
וְלֹא הָיָה לָנוּ מֻשָּׂג עַל מָה כָּל זֶה מֵעִיד.

בְּרֶגַע מְסֻיָּם כְּבָר לֹא נִסִּינוּ לֹא לִטְבֹּל
כִּמְעַט אֶת כָּל הַגּוּף בְּתוֹךְ הַמַּיִם שֶׁנִּתְּזוּ
וְלֹא נִרְאוּ בִּכְלָל כְּמוֹ מָה שֶׁמְּכַנִּים טִפּוֹת.
הָיִינוּ אָז כְּמוֹ מְאֻחוֹת, וּמִי יָדְעָה שֶׁזוּ

שֶׁצָּחֲקָה אִתִּי בְּתוֹךְ מִין גֶּשֶׁם לֹא מוּבָן,
אֵינָה אֲנִי, אֲנִי לֹא הִיא, וּבְקָרוֹב יִפְרֹץ
כָּל מַה שֶׁמְּחַלְחֵל סָמוּי בְּעֹמֶק הַלִּבָּה.
בְּפְּרִיפִּיאַט נָפְלוּ מֵהָאֲוִיר יוֹנִים שְׁחוֹרוֹת,

וְהֶעָנָן הַגַּרְעִינִי נִבְלַם שָׁם לִכְאוֹרָה,
אֲבָל נְשֹׁרֶת מִשּׁוּלָיו הַלֹּא נִרְאִים נוֹתְרָה.

עופרה עופר אורן ©

מתוך השער השני, שירים מן התקופה התיכונה, בעיקר משנות הארבעים והחמישים

אַחֲרֵי הַרְבֵּה שָׁנִים,
אַחֲרֵי מוֹתֵנוּ,
הָלוֹךְ יֵלְכוּ עֲנָנִים
עַל פְּנֵי הַשָּׁמַיִם. 

יַעַמְדוּ יָמִים לְבָנִים
וְלֵילוֹת יַשְׁחִירוּ
וְיֵרְדוּ גְשָׁמִים רוֹנְנִים
עִם פְּרוֹס הַחרֶף. 

בֶּחָצֵר יְשַׂחֲקוּ יְלָדִים
וּבִשְׁעוֹת הָעֶרֶב
מֵחַלוֹן יִקְרָא קוֹל הָאֵם:
"יְלָדִים, הַבַּיְתָה!". 

וְזוּגוֹת יַעַמְדוּ צְמוּדִים
בִּמְבוֹי הַשַׁעַר,
וְאִישׁ בָּעוֹלָם לֹא יִזְכֹּר
כִּי אֲהַבְתִּיךָ. 

סונטה על הכבד המטוגן



וְעַכְשָׁו בְּקִרְבִּי מִטַּגֵּן הַכָּבֵד –
 לֹא אוֹתָה חֲתִיכָה שֶׁדָּחַפְתְּ לְתוֹךְ פִּי
בְּעָרְמָה שָׁם בַּחֹשֶׁךְ שֶׁבּוֹ אֲאַבֵּד
לִצְמִיתוּת כָּל תִּקְוָה שֶׁאַת פַּעַם תַּרְפִּי.

לֹא, אֵינֶנִּי בַּת אַרְבַּע, עַכְשָׁו הַכָּבֵד
בְּבִטְנִי מִטַּגֵּן בַּשֻּׁמָּן שֶׁל עַצְמוֹ,
הוּא נִצְרַב שָׁם בִּפְנִים, מִתְפָּרֵק וְרוֹעֵד
מִי יֻזְמַן לֶאֱכֹל אֶת תוֹכִי, אֲנִי כְּמוֹ

הַכִּירָה הַגְּדוֹלָה שָׁם הַשֶּׁמֶן רָחַשׁ
וְכָבֵד שֶׁל פָּרָה הֶעֱלָה צַחֲנָה.
כְּשֶׁבָּרַחְתִּי עָלִית וּבַחֹשֶׁךְ לָחַשְׁתְּ,
"אַתְּ עַכְשָׁו תִּטְעֲמִי", וְתָחַבְתְּ וְחָנַקְתְּ. 

הַכָּבֵד הָרוֹתֵחַ עַכְשָׁו בְּגוּפִי
כְּבָר יוֹדֵעַ שֶׁאַתְּ בְּתוֹכִי לֹא תַּרְפִּי.

עופרה עופר אורן ©

"שיר הפונדקית": מי זוכר את גמזו?

בניית המתח והדרמה שהקדימו את ההצגה היו מושלמים. כך למשל נכתב בעיתון מעריב ב-17 בדצמבר  1959 כי "ההנהלה של התיאטרון הקאמרי והשחקנים נשבעו לנתן אלתרמן שלא לפרסם ברבים אף מילה על תוכן המחזה 'פונדק הרוחות' שיוצג 'עם פתיחת אולם התיאטרון בפסז' דיזנגוף מי יודע עוד כמה חודשים.'"

יום לפני כן בישרו בעיתון למרחב: "התרגשות רבה עוררה היום בקרב שחקני התיאטרון הקאמרי ובציבור שוחרי הבמה הידיעה כי מחזה מקורי של המשורר נתן אלתרמן , 'פונדק הרוחות',  יועלה על בימת הקאמרי".

"הנהלת התיאטרון הודיעה", נכתב באותו יום בעיתון על המשמר, "כי תיאטרון הקאמרי החליט  לפתוח ב'פונדק הרוחות' את אולמו החדש," ורבים תהו מי יזכה לביים אותו, עד שהגיעה הבשורה בעיתון דבר ביום רביעי, 23 בדצמבר: יהיו שני במאים, גרשון פלוטקין ושמואל בונים. בסופו של דבר רק פלוטקין ביים את ההצגה, שבכורתה התקיימה ב-1963, כמה שנים אחרי הבשורה הראשונה.

ואז, אחרי הצגת הבכורה, קטל אותה, מבקר התיאטרון, חיים גמזו, שאת שם המשפחה שלו הפך אפרים קישון לפועל: "לגמוז", כלומר – למתוח ביקורת קטלנית.

גמזו שלל בעיקר את משחקה של חנה מרון, שגילמה את תפקיד הפונדקית. את השיר שביצעה בדמותה כאישה מבוגרת (היא הייתה אז בת 40) כינה "יפה", אבל הסתייג משירתה של השחקנית. הנה השיר:

בא הזמן, הנה כך, זה הסוף. 
הנה כך, פונדקית,
מה עושים כאשר הוא מגיע? 
מתקשטים, פונדקית, לפגישה חגיגית. 
עם הסוף המחכה ללא ניע.

קודם כל השיער, שילבין ויואר, 
והעור שייבש רך וטוב כמו קש. 
והפה שילהט כמו קרח,
ולזכור את כיבוי העיניים, 
וקר שיהיה גם הדם, 
איזה קור נהדר… 
עוד פרטים יש, אך זהו, בערך. 

ולכן אם יוצאים 
למרחק, למרחק. 
יש לומר את שיבחו 
של הגוף, הפונדק. 

שאחרי קצת שנים של סופה. 
הוא יפה כמפולת יפה,
אך על אף חסרונות ופגמים, 
אין אחר במקומו, לפעמים. 

לפעמים, לפעמים, 
נמצאים אנו פה קצת ימים. 
נחפזים וטורחים והומים, 
ויוצאים בלי לחזור, לפעמים. 

כבר הוגד שהגוף, שהגוף, 
הוא אם כך או אם כך, 
רק בית חומר, נכון, אומנם כן הוא, 
אבל חומר כזה, כה נאה ומשובח, 
כבר כמעט לא מוצאים בימינו. 

ולכן, בלכתך, מה יאמרו, פונדקית, 
רק החליפה היא את הקליפה הגופית, 
אך היתה זו קליפה שהספיקה, 
לאהוב ולחמוד, ולחלום חלומות,
ולבכות ולצחוק ולחשוק ולנשוק, 
ואת זה היא בקושי הפסיקה…

ולכן אם יוצאים 
למרחק, למרחק, 
יש לזכור את שבחו 
של הגוף הפונדק… 

שמפה לפעמים, כמסופר, 
שב אדם אל פונדק של עפר, 
ובשל כמה סיבות וטעמים, 
הוא משם לא חוזר לפעמים, 

לפעמים, לפעמים, 
נמצאים אנו פה קצת ימים, 
נחפזים וטורחים והומים,
ויוצאים בלי לחזור, לפעמים, 

והלילה בהיר, והלילה מואר כתמיד, 
כי תמיד הוא אורחים מארח. 
ונדלקת עליו כמנורה ענקית, 
הלבנה המכונה גם, ירח, 

עד הסוף מאירה, היא יפה ושמחה, 
ובסוף מדביקה היא מעין מסיכה, 
קצת זרה וקרה ומוזרת. 
מסכה נפלאה, חגיגית חגיגית, 
רק דוממת מדי, וחיוורת כסיד, 
או כאיזו תרכובת אחרת. 

ולכן אם יוצאים, 
למרחק, למרחק, 
יש לזמר את שבחו 
של הגוף, הפונדק. 

המכיל בערבוב ממוזג,
עיצבון, ושמחה מלוא השק. 
כי שני אלה בתור תאומים, 
קיימים לעולם, לפעמים… 

לפעמים, לפעמים, 
נמצאים אנו פה קצת ימים, 
נחפזים וטורחים והומים, 
ויוצאים בלי לחזור לפעמים… 

לפעמים, לפעמים, 
נמצאים אנו פה קצת ימים, 
נחפזים ותוהים, והומים, 
ויוצאים… וחוזרים לפעמים.

בשיר מבכה הפונדקית את אובדן נעוריה, את ההתדרדרות הגופנית הנלווית אל הזיקנה, ומנסה להתייצב באומץ נוכח המוות הבלתי נמנע, הקרב ובא אליה. החיים קצרים וחולפים ביעף: "נמצאים אנו פה קצת ימים" ובינתיים יש "לזמר את שבחו של הגוף", להתענג על מה שיש, בין הלידה למוות.

המחזה "פונדק הרוחות" מספר על חננאל, כנר שמחליט לעזוב את אשתו האוהבת נעמי כדי להתמסר לאמנותו. הוא יוצא לחיי נדודים, בברכתה של נעמי, שמשלימה עם דרכו, מבינה אותו ואפילו משתעבדת מרצון  לבן של חלפן כדי שתוכל לסייע לחננאל להגשים את מטרתו. בקשתה האחת: שיבטיח לה לשוב אליה במועד. במהלך נדודיו חננאל פוגש דמויות שונות של מעריצים וזוכה לפרסום ולתהילה. אבל ברגע של משבר וחשבון נפש מתחוור לו כי בשל האמנות, שלה הקדיש את חייו ולמענה הקריב את נעמי, התרחק מהעולם האמיתי ושבעצם גם הוא, כמו נעמי, משועבד. הוא נוטש את הנגינה ומנסה לחזור אל המציאות ואל נעמי.

אחת הדמויות שחננאל פוגש בדרכו היא זאת שגילמה חנה מרון: פונדקית שהוא מנהל אתה פרשיית אהבים.

את שירה הלחין גארי ברתיני, וחנה מרון, שזכתה ב-1973 בפרס ישראל, הרבתה לשיר אותו גם אחרי שההצגה ירדה, והוא נותר מזוהה אתה ועם קולה. היא ביצעה אותו כמה חודשים אחרי ששבה ארצה כשהחלימה מפציעתה בהתקפת טרור בשדה התעופה של מינכן, ב-1970. עם רגל תותבת עמדה מרון על בימת תיאטרון הבימה ושרה את שיר הפונדקית, לקול תשואות רמות. ביקורתו של חיים גמזו נשכחה מזמן.

סונטה ל-4 ביולי 1976, יום הולדת 25

בשעות שמבצע אנטבה היה עדיין סודי


כְּשֶׁהֵם הִמְרִיאוּ בַּחֲשַׁאי רָצִיתִי מְסִבָּה,
אוֹ לְפָחוֹת מַבָּט, שֶׁיְּשַׁקֵּף שֶׁיֵּשׁ קִיוּם
לַגּוּף שֶׁשוּב הֻכָּה, כְּמוֹ מֵת, לַגּוּף שֶׁשוּב נֶּחְבַּט.

כְּשֶׁלּוֹחֲמִים הִסְתַּעֲרוּ – חָלַמְתִּי עַל פְּרָחִים,
אֲשֶׁר יֻגְּשׁוּ לִי בְּמַבָּט רוֹאֶה, לֹא בְּאִיוּם –
מַתָּת חִנָּם לֹא מוֹעִילָה, רוֹמֶזֶת עַל חַיִּים

שֶׁיִּקְמְלוּ בְּכַד שָׁקוּף אֲבָל גַּם יִוָּתְרוּ
בַּזִּכָּרוֹן הַמְּלַקֵּט לוֹ הוֹכָחוֹת שֶׁל כְּלוּם
לְכָךְ שְׁלֹא הַכֹּל מֻחְלָט וְלֹא הַכֹּל  בָּרוּר.

אַךְ בַּדִּירָה שֶׁבְּחוֹלוֹן, הַרְחֵק מֵהַזִּירָה,
הִשְׂתָּרְרָה שְׁתִיקָה חַדָּה, נוֹקֶבֶת, חֲמוּרָה,
שֶׁל מִי שֶׁלֹא נִבְחַר לְהִשְׁתַּתֵּף, וּבַסִּיוּם

שֶׁל הַמִּבְצָע הַמְּהֻלָּל הֵטִיחַ בְּחֵמָה:
תֵּדְעִי שֶׁזֶּה רַק בִּגְלָלֵךְ, תֵּדְעִי: אַתְּ אֲשֵׁמָה!


עופרה עופר אורן ©

ג'רארד מנלי הופקינס: "הבז"

††

הַבֹּקֶר תָּפַסְתִי בִּמְעוּפוֹ אֶת בַּז-הַבֹּקֶר, הַנָּסִיך הַשָּׁלוּחַ
שֶׁל מַלְכוּת הַשַּׁחַר הַוָּרֹד מְקֻוְקָו, דוֹהֵר בְּחֶדְוָה 
עַל אֵדְווֹת הָאֲוִיר הַיַּצִּיב הַחוֹלְפוֹת מִתַּחְתָּיו,
עָף גָּבוֹהַּ, מוֹשֵׁךְ בְּכוֹחַ אֶת רֶסֶן הָרוּחַ
וְאָז שָׁב שוּב, נוֹשֵׁב, נָע, נָד, דּוֹאֶה, בְּלִי לָנוּחַ
גּוֹלֵשׁ, גּוֹעֵשׁ, שׁוֹטֵף, מַחְלִיק עַל מָה שֶׁלְּרַגְלָיו,
לִבִּי נִסְתָּר כְּשֶׁהוּא הוֹדֵף אֶת הַמַּשָּׁב הָרַב,
רוֹטֵט אֶל מְעוֹף הַצִּפּוֹר, אֶל מָרוּת מוֹסְרוֹתָיו!

פֶּרֶא פָּרוּעַ, הָדָר מְפוֹאָר מִתַּמֵּר בְּךָ כָּאן
כְּשֶׁאַתָּה נִרְתַּם, רוֹשֵׁף אֵשׁ, נָאֶה פִּי אֶלֶף
מוֹנִים, אַבִּירִי, וּפִי כַּמָּה יוֹתֵר מְסֻכָּן!

אַךְ אֵין תֵּמַהּ: נִצְנוּץ הֶחָרִישׁ אַחֲרֵי שֶׁלֶף
וּתְכֵלֶת הָרֶשֶׁף שֶׁל גִּיץ אַרְגָּמָן
מִתְנַפְּצִים וְנוֹפְלִים בַּזָּהָב הַנֶּחְשָׂף.   

1877

לעברית: עופרה עופר אורן

התרגום ראה אור בגיליון החדש של כתב העת הספרותי הו!, לצד שמונה שירים נוספים של הופקינס שתרגמתי, וארבעה של כריסטינה רוזטי. הגיליון כולו מוקדש לתרגומי שירים מתקופות ותרבויות שונות. כאן אפשר לראות את תוכן העניינים של הגיליון.

בימים אלה אפשר לקנות את הו! החדש, מספר 18, בהנחה ישירות מאתר הוצאת הקיבוץ המאוחד, כאן בקישור.

מי כתב את השיר "דמיין" של ג'ון לנון?

זה קרה לפני ארבעים ושמונה שנים, במהלך חודש יוני. ג'ון לנון, אחד החברים הבולטים בלהקת הביטלס, שפרש ממנה רק שנה לפני כן, עסק בהקלטה של שירים חדשים. 

באחוזה כפרית עצומת הממדים "טיטנהרסט פארק"'  השוכנת בדרום מזרח אנגליה, שאותה רכש עם אשתו השנייה, יוקו אונו, הקים לנון אולפן הקלטות צמוד לבית המגורים, לשם הזמין את טובי המוזיקאים, ידידיו, כדי להקליט את שיריו. 

צלם צמוד נלווה אל ג'ון ויוקו במשך שעות וימים, כפי שמעידים קטעי הווידיאו הרבים שמהם נוצר הסרט התיעודי שהוקרן בדוקאביב האחרון (ואפשר למצוא אותו גם בהוט-וי-או-די): "ג'ון ויוקו, רק שמים מעל". המצלמות ליוו את ג'ון בחיי היומיום, באולפן ההקלטות, ואפילו הציצו לו לתוך השירותים, בעודו יושב על האסלה… 

אחד השירים החדשים שג'ון לנון כתב, הלחין והקליט באותם ימים היה "דמיין", כאן בתרגומה של סמדר שיר:

דמיין שאין גן עדן 
וגם לא גיהינום 
שרק שמיים תכלת 
פרושים שם במרום 
דמיין עולם של שקט 
אין זה כבר חלום 
דמיין אדם בלי פחד 
חופשי מדאגות 
ואנשים ביחד 
זורמים ללא גבולות 
פשוט חיים בנחת 
עם אותן המשאלות. 

אולי תגיד שרק חלמתי 
אך זה כוחו של החלום 
אם נדמיין אותו ביחד 
נגשים אותו עכשיו היום. 

דמיין עכשיו את שנינו 
באהבה טובה 
האופק לפנינו 
מקרין חום ושלווה 
תנשום את מה שבינינו 
נכון שיש תקווה 

אאהה… 

אולי תגיד שרק חלמתי 
אך זה כוחו של החלום 
אם נדמיין אותו ביחד 
נגשים אותו עכשיו היום. 

אוו.. 

נגשים אותו עכשיו היום… 

אווו… 

דמיין שאין גן עדן 
וגם לא גיהנום 
שרק שמיים תכלת 
פרושים שם במרום

האנשים הראשונים שזכו לשמוע את השיר המוקלט סיפרו כי חשו מיד בגדולתו. אחד מהם העיד כי אמר ללנון: "את השיר הזה ישמעו גם בעוד עשר שנים", ולנון השיב לו בחביבות מצטנעת  – "בחייך, זה רק עוד שיר רוק". 

נראה כי איש לא העלה בדעתו עד כמה Imagine יצליח. ב-2004, הוא דורג במקום השלישי ברשימת "500 השירים הגדולים בכל הזמנים" של מגזין המוזיקה האמריקני "הרולינג סטון" וב-2017 בחרה בו אגודת NMPA  (האגודה הלאומית למפיקי מוזיקה) כ"שיר המאה ה-20", ויוקו אונו, אלמנתו של ג'ון לנון שנרצח ב-1980 בפתח ביתו שבניו יורק, זכתה להכרה כשותפה לכתיבתו של השיר. 

יוקו אונו, ילידת יפן, בת למשפחה אמידה שאיבדה את כל רכושה במלחמת העולם השנייה (אונו נולדה ב-1933), סיפרה כיצד נהגה בימי המלחמה להרגיע את רעבונו של אחיה הקטן בדמיונות על האוכל שאליו התגעגע כל כך. 

שנים רבות אחרי כן, כשכבר הייתה בת זוגו של לנון, כתבה יוקו אונו – אמנית מולטימדיה, מוזיקאית ופעילת שלום – את הספר  Grapefruit, כלומר "אשכולית", ובו כמה שירים קצרצרים שמרמזים על הקשר עם השיר "דמיין". הנה שיר שכתבה יוקו אונו באביב 1963 (כאן בתרגומי):

דמיין את העננים נוטפים
חופרים בור בגנך,
לשם תוכל להכניסם

Imagine the clouds dripping
Dig a hole in your garden to
put them in

ועוד אחד, גם הוא בתרגומי, שכתבה באביב של 1964:

 

 
דמיין אלף שמשות
בשמים בה בעת,
תן להן לזרוח שעה
ואז, הנח להן להינתך
לתוך השמים
ואז הכן כריך של טונה ואכול

Imagine one thousand suns in the
sky at the same time
Let them shine for one hour
Then, let them gradually melt
into the sky
Make one tunafish sandwich and eat

ג'ון לנון סיפר לימים כי המילה "דמיין" המופיעה בשיריה של אשתו העניקה לו השראה לשירו המפורסם כל כך, ואף הודה כי רק משום שלא היה עניו די הצורך, לא העניק לה מלכתחילה קרדיט כשותפה לכתיבתו.
 
מילות השיר "דמיין" עוררו השראה לאורך עשרות שנים בקרב אנשים רבים. הן קוראות לשינוי, לקיומו של עולם אחר, כזה שאין בו עוד גבולות וגם לא דתות (בגרסתה של סמדר שיר הפרט הזה חסר), ולכן גם אין בו מלחמות. לנון קורא לנו, השומעים, לדמיין עולם כזה, לחלום עליו, באמונה שלמה שאם די אנשים יצטרפו לחלומו, הוא יתגשם.
 
אין ספק שיוקו אונו השפיעה מאוד על לנון. כך למשל בילו השניים את ירח הדבש שלהם, במרס 1969, במה שכינו "שביתת מיטה": במשך שבוע שלם שהו במיטה שלהם בחדר 702 במלון הילטון שבאמסטרדם, הזמינו לשם את כלי התקשורת ודיברו על שלום, כשמעל ראשיהם תלויות ססמאות כמו "שיער שלום" ו"מיטת שלום". 
 
אין לדעת אם פעילויותיהם השונות אכן הועילו במשהו לשינוי עולמי, אבל ברור שהשיר "דמיין" נותר חקוק בתודעה מאז ועד היום, ביופיו ובעוצמתו המשלבים מנגינה מופלאה, מילים וביצוע חד פעמי של אחד מטובי היוצרים במוזיקה הפופולרית העולמית. 

 

Imagine, John Lennon

מה הייתה בחירתה השגויה של ערפה

רק בדיעבד נודע כי היה זה רגע מכריע בתולדות עם ישראל. הסיפור נראה לכאורה אישי ופרטי מאוד: משפחה משבט יהודה, אלימלך ונעמי ושני בניהם, מחלון וכיליון, מהגרת למואב, בשל הרעב ששרר בארצה. אב המשפחה הולך לעולמו, ושני הבנים נושאים נשים מואביות, רות וערפה. כעשר שנים אחרי כן גם שני הבנים מתים, בזה אחר זה, בלי שהולידו ילדים. מה יעשו שלוש האלמנות שנשארו בגפן, ללא גבר, נטולות הגנה?

נעמי שומעת שאין עוד רעב בארצה, והיא מחליטה לשוב לשם. כלותיה מתלוות אליה, גם אחרי שהיא מפצירה בהן לוותר, להישאר בארצן ולחיות את חייהן. ברגע מסוים ערפה, מלשון עורף, נמלכת בדעתה ומחליטה לשוב על עקבותיה. הכלה האחרת, רות, דבקה בחמותה "אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין –עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי," היא מצהירה, וממשיכה עם נעמי עד בית לחם שבנחלת יהודה.

מה מצפה שם לשתיים?

נעמי מרת נפש ומיואשת. למכרות שלה מהעבר שפוגשות אותה בהתלהבות היא אומרת "אַל-תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי: קְרֶאןָ לִי מָרָא, כִּי-הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד. אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה".

אבל רות, הכלה הנאמנה, מתגלה כבעלת תושייה: היא מחליטה ללכת לשדה של קרוב משפחה עשיר, בתקווה שתמצא חן בעיניו. נעמי מעודדת אותה: "וַתֹּאמֶר לָהּ, לְכִי בִתִּי." המזימה מצליחה. בעז, קרוב המשפחה העשיר, אכן מבחין בה. ואז מסבירה לה נעמי איך לפתות אותו: "וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ, וְשַׂמְתְּ שִׂמְלֹתַיִךְ עָלַיִךְ וְיָרַדְתְּ הַגֹּרֶן; אַל-תִּוָּדְעִי לָאִישׁ, עַד כַּלֹּתוֹ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת.וִיהִי בְשָׁכְבוֹ, וְיָדַעַתְּ אֶת-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכַּב-שָׁם, וּבָאת וְגִלִּית מַרְגְּלֹתָיו, וְשָׁכָבְתְּ; וְהוּא יַגִּיד לָךְ, אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשִׂין."

רות מצייתת. התוצאה: בעז, שהתפתה בלילה, נושא אותה לאישה. הבן שנולד לו מהאישה המואבית הוא אבי השושלת שתגיע עד דוד המלך: "וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד".

וכך הביאה לעולם החלטתה של רות לדבוק בנעמי את אחת הדמויות האהובות ביותר על העם היהודי לדורותיו. דמות שעד היום זוכרים אותה ושרים לה:

רות לא ידעה כמובן לאן תיקח אותה הבחירה לוותר על ההיסטוריה שלה, על עמה ועל אלוהיה, להיאחז בנעמי ולהגר אתה לארץ זרה, וגם נעמי לא יכלה לדעת שסוף טוב צפוי לשתיהן, ולא רק בממד ההיסטורי. לקראת סופה של מגילת רות נכתב על התינוק שנולד לרות שהיה לנעמי  "לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ" שיכלכל אותה בשיבתה, וכי כלתה "אֲשֶׁר-אֲהֵבַתֶךְ, יְלָדַתּוּ, אֲשֶׁר-הִיא טוֹבָה לָךְ, מִשִּׁבְעָה בָּנִים." נעמי מאושרת לטפל בתינוק: "וַתִּקַּח נָעֳמִי אֶת-הַיֶּלֶד וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ, וַתְּהִי-לוֹ לְאֹמֶנֶת."איזו תמונה מלבבת!

רות המואבייה פרנצ'סקו אַייֶץ

אבל מה על ערפה? מה עלה בגורלה של האישה הצעירה שבחירתה הייתה לכאורה הגיונית יותר, כי מי רוצה להיות הרפתקנית כמו רות? מי רוצה להסתכן, לעבור לארץ לא מוכרת, ענייה ומורעבת?

המשורר איציק מאנגר שכתב ביידיש, הקדיש לערפה שיר, חלק מתוך מחזור שנקרא "רות", ומביא את גרסתו לסיפור המגילה. השיר נקרא "ערפה אינה יכולה לישון", כאן בתרגומו לעברית של בנימין טנא:

עָרְפָּה יוֹשֶׁבֶת בַּלֵיל בְּחַדְרָהּ,
קוֹרֵאת הַמִּכְתָּב עוֹד וָעוֹד.
אָבִיהָ, הָאִכָּר הַזָקֵן, כּוֹתֵב.
קוֹרְאָה וְנוֹשְׁמָה עֲמֻקוֹת.

"עֶרְפַּאסְיָה בִּתִּי, הַבַּיְתָה חִזְרִי,
חוֹלָה וּזְקֵנָה הִיא הָאֵם.
קְרָאסָה הַפָּרָה הִמְלִיטָה סוֹף-סוֹף,
וְהַכֹּל בָּרוּךְ הַשֵּם.

בַּלַיְלָה הָרַג אֶת אִשְׁתּוֹ בְּגַרְזֶן סְטַאשׁ,
הַטוֹחֵן שֶׁל הַכְּפָר.
עַתָּה הוּא חָבוּשׁ, בָּרוּךְ הַשֶׁם,
וְאָנוּ אוֹכְלִים לֶחֶם־צַר…

אַנְיוּסְיָה, בַּת־הַנְפָּח, חָזְרָה
מִן הָעִיר וּכְרֵסָהּ נְפוּחָה.
הָאֵם בּוֹכִיָּה, סוֹבֵא הַנַּפָח,
וּמַרְבִּיץ בְּחֵמָה שְׁפוּכָה.

וְאֵצֶל אִיצְקוֹ הַזִּ'יד, הַמּוֹזֵג,
נִפְצוּ אֶת כָּל הַשְׁמָשׁוֹת.
וְאִיצְקוֹ עַצְמוֹ וּבְנֵי־בֵיתוֹ
סַפְגוּ מַכּוֹת הָגוּנוֹת.

כֵּן, אַנְטֶק, לַבְלָר שֶׁל בֵּית־הַמִּשְׁפָּט,
עֲצָרַנִי אֶתְמוֹל וְסָח: –
שָׁמַעְתִּי, בַּעֲלָהּ שֶׁל עָרְפָּאסְיָה נִפְטַר
וְעוֹלָמָהּ עָלֶיהָ חָשַׁךְ.

אִם כֵּן תַּחְזֹר נָא הַבַּיְתָה מִיָּד
כְּתֹב לָהּ שְׁמוּכָן אֲנִי,
אִם כִּי חָיְתָה בַּתְּךָ עַם זִ'יד,
לָשֵׂאת אוֹתָהּ כְּמוֹ שֶׁהִיא".

עָרְפָּה מְסַלֶקֶת אֶת הַמִּכְתָּב.
אַנְטֶק קוֹרֵא לָהּ לַחֲזֹר.
אוּלַי בֶּאֱמֶת, אוּלַי לְצִדּוֹ
אשֶׁר צָפוּי לָהּ וְאוֹר?

אַט־אַט קְרִבָה הִיא אֶל הַחַלּוֹן,
לִבָּה בּוֹ כֹּבֶד מוּזָר.
בֵּית־הַקְבָרוֹת נָם בְּזִיו הַלְּבָנָה
וְדֶמַע אַחֲרוֹן נִגָּר…

כדרכו, "מעביר" מאנגר את הסיפור אל עולמו ואל המציאות המוכרת לו. אצלו הוא מתרחש בפולין. ערפה השיקסע, המכונה כאן בניגון הסלאבי "עֶרְפַּאסְיָה", מתלבטת כיצד לנהוג. היא קוראת מכתב מאביה, שמנסה לפתות אותה לשוב הביתה. תוך כדי כך הוא מספר לה על חדשות הכפר – אותן התרחשויות שמוכרות היטב למאנגר: בת הנפח הרתה ללדת, איצקו, המוזג היהודי, עבר פוגרום קטן, ובכפר כבר יודעים שבתו התאלמנה. אמנם הייתה נשואה ליהודי, אבל אנטק מוכן לשאת אותה לאישה…

בשירו של מאנגר ערפה טרם החליטה, אבל כבר ברור לאן לבה נוטה. היא לא תתעלה לגבהים שאליהם תגיע אחותה. רות זוכה להיות סבתא רבתא  של מלך ישראל בזכות מסירותה המופלגת, ודווקא משום שהצטרפה לעם היהודי מבחירה, לא מלידה. ערפה תשוב אל המוכר והצפוי. בשירו של מאנגר – אל הכפר הקטן והעלוב שבו לא נראה שמחכים לה חיים מלאי השראה. היא אמנם משקיפה דומעת אל בית הקברות שם טמון בעלה, אבל בעצם כבר החליטה: היא נשארת מאחור, תרתי משמע.

מגילת רות קשורה בקשר הדוק אל חג השבועות, בין היתר מכיוון ששניהם מתרחשים בימי קציר החיטה.

רות המואבייה מאת דורה

"אוזימנדיאס": מה נותר ממלך רב עוצמה ויהיר?

שמו היה רעמסס II. הוא מלך על מצרים באלף השני לפנה"ס, שליט רב עוצמה, במשך כמעט שבעים שנה. בעת העתיקה נחשב אחד הפרעונים החזקים והמשפיעים ביותר בהיסטוריה של מצרים. הוא בנה ערים ובהן מבנים אדירים, מקדשים ומונומנטים. היו לו, ככל הידוע, מאות נשים ופילגשים וכמאתיים ילדים. 

יש המזהים את רעמסס II עם פרעה של סיפור יציאת מצרים, אם כי לא ברור אם מדובר על פרעה של תקופת השיעבוד, או על זה שמלך במצרים בשעה שבני ישראל יצאו ממנה.  

שמו היווני של רעמסס הוא אוזימנדיאס. מגופתו החנוטה שהתגלתה בשנות ה-20 של המאה ה-20 אפשר להסיק כי שיערו היה אדמוני – מאפיין נדיר במצרים העתיקה. 

אלפי שנים אחרי מותו כתב עליו המשורר האנגלי פרסי ביש שלי את השיר "אוזימנדיאס". הנה הוא כאן, בתרגומי:

פַּגַשְׁתִּי מְטַיֵּל שֶׁשָּׁב מֵאֶרֶץ עַתִּיקָה,
סִפֵּר הָאִישׁ עַל זוּג רַגְלַיִם שֶׁגּוּפָן נֻתַּק
מֵאֶבֶן עֲנָקִית, שְׁקוּעוֹת בַּחוֹל שֶׁל הַמִּדְבָּר,
וּלְיָדָן פַּרְצוּף זָעוּף, כְּמוֹתָן שָׁם מְבֻתָּר.  

שְׂפָתָיו מְשֻׁרְבָּבוֹת בְּבוּז צוֹנֵן וְאַדְנוּתִי,
אֶת כָּל הַיֵּצֶר וְהַלַּהַט הַפַּסָּל הֵיטִיב
לַחְרֹת וּלְהַנְצִיחַ בַּדְּבָרִים הַדּוֹמְמִים:
הַיָּד שֶׁלָּעֲגָה לַכֹּל, הַלֵּב שֶׁלֹא הִכְמִיר.

וְעַל הַכַּן נוֹתְרוּ מִלִּים, דְבָרִים שָׁם חֲקוּקִים:
"אֲנִי הוּא אוֹזִימַנְדִיאָס, וּמֶלֶךְ הַמְּלָכִים.
הַבִּיטוּ והִתְיָאֲשׁוּ, בְּכָל יְצִירוֹתַי!"
אֲבָל סְבִיבוֹ כְּלוּם לֹא נוֹתָר, הַכֹּל מִזְּמַן נֶחְרַב
הֵן רַק חֻרְבָּן חָשׂוּף, עָצוּם, מֵקִיף אוֹתוֹ עַתָּה,
רַק חוֹל נוֹתָר מֵעֲבָרָיו, שְׁמָמָה שָׁם, בַּמֶּרְחָב.

בשיר מתאר הדובר את מה שסיפר לו טייל מארץ רחוקה, שם ראה פסל מנותץ, שקוע בחול, שראשו מנותק מרגליו. זהו פסלו של אותו מלך רם ונישא, רעמסס, כלומר – אוזימנדיאס, שהבעת פניו החקוקה לצמיתות באבן מעידה על יהירותו הרבה, שנבעה מעוצמת מלכותו. על בסיס הפסל נותרו חקוקות המילים שאותן תבע המלך לראות מונצחות מתחת  לדמותו. הן מצהירות על כוחו האדיר, ומצוות על מי שקורא אותן להתפעל מהמלך ומעוצמתו הכבירה.

אבל מה נותר ממנו, מאותו שליט רב פעלים? רק פסל שבור, שריד עלוב שאובד בתוך השממה והחול שבמרחב המקיף אותו. רעמסס מזמן איננו. את כוחו הרב, את האימה שהטיל על נתיניו, אין איש זוכר עוד. רק העדות לכישרונו של האמן שפיסל אותו נותרה לפנינו. 

ידוע כי המצרים האמינו שאם יקימו מונמנטים אדירים, יצליחו להקנות חיי נצח למתיהם. לכן בנו את הפירמידות. לכן נהגו לחנוט את המתים. פסלו ההרוס של רעמסס הוא עדות להפך הגמור: הפסל לא הצליח להנציח את האיש החי, אלא רק את רברבנותו, שרמז לה נותר חקוק באבן, בהבעת הפנים שהפסל לכד. הטבע חזק מהאדם. לא הרבה נותר מהפסל רב הממדים, הזמן החולף ופגעי מזג האוויר פגמו בו וכילו אותו, ובכל מקרה, הוא נראה קטן ואבוד בתוך מרחבי המדבר. 

הקול המצווה השתתק מזמן. היהירות נגרסה לאבק. נותרה רק האמנות המנציחה: את רעמסס עצמו, בדמות הפסל שאמן אלמוני יצר, ואת הפסל, שהשיר שלפנינו מתאר את הלקח הנלמד ממנו: כולנו, חזקים וחלשים, עשירים ועניים, מפקדים ופקודים, רמי המעלה והנדכאים, בני תמותה, בני אדם בשר ודם שגורלנו משותף, בלי קשר לאורח החיים שניהלנו. 

יש הסבורים כי הפסל שהעניק לפרסי ביש שלי את ההשראה לכתיבת השיר הוא זה של רעמסס II, אשר מוצג כיום במוזיאון הבריטי. הפסל הגיע אמנם לאנגליה ב-1821, אבל נקנה כבר ב-1816, וקיומו הכה גלים ועורר עניין רב באנגליה. 

שירו של פרסי ביש שלי התפרסם לראשונה ב-1818. הוא כתב אותו במהלך  תחרות ידידותית שקיים עם ידיד, משורר עמית בשם הוראס סמית, שלא זכה לאותה תהילה עולמית רבת שנים (אך לא נצחית, כך למדנו מהשיר…). השניים החליטו לכתוב סונטה על הפסל, אבל רק זאת של שלי נותרה בזיכרון. 


תרגום של ראובן צור:

בָּא זָר שֶׁסָּח עַל אֶרֶץ קַדְמוֹנִית:
שְׁתֵּי רַגְלֵי-אֶבֶן עֲצוּמוֹת בְּלִי גֵּו
עוֹמְדוֹת בַּיְּשִׁימוֹן… קָבוּר חֶלְקִית
פַּרְצוּף נָתוּץ נָח, בּוֹ מַבָּט נוֹקֵב,

שָׂפָה קְפוּצָה וּבוּז קַר שֶׁל שַׁלִּיט
יָעִידוּ מָה הֵיטִיב לִקְרוֹא יוֹצְרָם
בְּלַהַט-לֵב שֶׁהֶאֱרִיךְ יָמִים
מִיַד פּוֹסְלוֹ וּמִן הַלֵּב הָרָם.

עַל הַבָּסִיס חָקוּק בִּכְתָב בָּרוּר:
"שְׁמִי אוֹזִימַנְדִּיאָס, מֶלֶךְ-הַמְּלָכִים,
שׁוּר, הָאַדִּיר, אֶל פָּעֳלִי וָגוּר!"
כְּלוּם לא נוֹתַר עוֹד. סְבִיב שְׂרִיד-הָעֲנָק,

חָרֵב וּרְחַב-מִדּוֹת וּלְאֵין שִׁעוּר
מִישׁוֹר הַחוֹל פָּרוּשׂ אֶל הַמֶּרְחָק.


Ozymandias

   by Percy Bysshe Shelley

חֲבִיבָה עוֹמֶדֶת עַל שְׂפַת הַזִּירָה…

חֲבִיבָה עוֹמֶדֶת עַל שְׂפַת הַזִּירָה.
הֶבְזֵק חַשְׁמַלִּי שֶׁנִּלְכַּד בִּשְׂעָרָהּ
אֵינֶנּוּ אִתוּת וְאֵינֶנּוּ רַמְזוֹר,
כִּי רַק שְׁתֵּי עֵינֶיהָ עַתָּה מְרַמְּזוֹת

עַל מָה שֶׁמֻּנָּח עַל שֻׁלְחָן הַמִּטְבָּח:
חֲבִיבָה הִשְׁאִירָה צַלַּחַת וּבָהּ
עוּגָה שֶׁלָּמְדָה מֵאִמָּהּ לְהָכִין:
זֵר קוּגְלוֹף שְׁמָרִים שֶׁשָׁזוּר כְּמוֹ פְּרָחִים,

עָטוּר רְסִיסִים נוֹצְצִים שֶׁל סֻכָּר
מָתוֹק שֶׁיַּתְסִיס אֶת נִבְכֵי הַבָּשָׂר
שֶׁלָּהּ כְּשֶׁתָּשׁוּב עִם צֵידָהּ בְּיָדָהּ,
וּכְבָר מִתְרַחֶשֶׁת אוֹתָהּ רְעָדָה,

שֶׁל גוּף שֶׁנִּדְרַךְ עוֹד בְּטֶרֶם הֵחֵל
לִסְפּוֹג צִפִּיָּה אֶל עִנּוּג מִתְחַלְחֵל
הַבָּא כְּשֶׁנִּדְרָשׁ וּמֵאִיר אֶת עוֹרָהּ.
חֲבִיבָה עוֹמֶדֶת עַל שְׂפַת הַזִּירָה,

שׁוֹלַחַת מַבָּט שֶׁנִּתַּז מִתּוֹכָהּ,
כְּמוֹ קֶרֶס נָעוּץ בְּקָצֶה שֶׁל חַכָּה.
הַלַּיְלָה בָּטוּחַ תָּדוּג לָהּ שָׁלָל,
הֲרֵי רַק עַתָּה הוּא הִתְחִיל, וּבִכְלָל,

כָּל מִי שֶׁיַּבִּיט בָּהּ מִיָּד יְבַקֵּשׁ
לָדַעַת אֶת טַעַם הַתֹּם וְהָאֵשׁ
שֶׁל טֶרֶף חוֹמֵד: גַּם דַּיָּג, גַּם תְּמָנוּן.
כָּל מִי שֶׁיַּבִּיט בָּהּ יֵדַע מָה טָמוּן

בְּתוֹך הַתְּנוּעוֹת הָרַכּוֹת, מִתְפַּתְּלוֹת,
הִיא נָעָה כְּמוֹ מִי שֶׁחַיֶּבֶת לִרְקֹד,
כְּמוֹ זְרוֹעַ שְׁלוּחָה, מְגַשֶּׁשֶׁת בַּיֳָּם,
נוֹגַעַת לְרֶגַע בְּמָה שֶׁקַּיָּם

מִחוּץ לְעוֹרָהּ שֶׁנָחוּץ לוֹ חִכּוּךְ.
שָׁנִים אֲרֻכּוֹת, כָּךְ נִדְמֶה, מָחֲקוּ
אֶת מָה שֶׁנִרְאָה כֹּה מוּבָן מֵאֵלָיו:
הָאֹשֶׁר שֶׁפַּעַם נִסְבָּא וְנִטְרַף,

בַּבֹּקֶר כְּשֶׁנִיקוֹס פָּקַח אֶת עֵינָיו,
כְּשֶׁנִיקוֹס, עֵירֹם וּפָרוּעַ, יָשַׁב
לְיַד הַשֻּׁלְחָן בַּמִּטְבָּח וּפִטֵּם
אֶת פִּיהָ בְּקוּגְלוֹף מָתוֹק שֶׁמִּתֵּן

שְׁקָרִים נוֹשָׁנִים, הוֹנָאָה בְּלִי תַכְלִית.
הֲרֵי לְעוֹלָם לֹא תוּכָל לְהָגִיד
לַגֶּבֶר שֶׁרַק בִּגְלָלוֹ הִיא נֻתְּקָה
מִכָּל עֲתִידָה, וְהִגִּיעָה לְכָאן,

לַכְּרַךְ הָאָפֵל הַהוֹמֶה וְהָרֵיק,
שֶׁמָה שֶׁעוֹלֵל לָהּ כְּבָר לֹא יִמָּחֵק,
אָז נִיקוֹס הוֹפִיעַ פְּתְאֹם בַּזִּירָה
וְנִיקוֹס אָחַז וְרָקַד וְזָרַח,

וְנִיקוֹס תוֹפֵף עַל עוֹרוֹת מְתוּחִים,
בְּקֶצֶב פּוֹעֵם שֶׁיָדַע לְהָכִיל
בֻּלְמוּס, הִתְלַקְחוּת וְכָל מָה שֶׁקָבַר
אֶת זֵכֶר הָאִישׁ שֶׁהָרְתָה לוֹ עֻבָּר.

חֲבִיבָה עַתָּה בַּמֶּרְכָּז הַזִּירָה,
בְּכֹחַ שׁוֹכַחַת אֶת נִיקוֹס כִּי רַע
לָתוּר אַחֲרֵי הַצְּלָלִים שֶׁאֵינָם.
הָאוֹר מְרַצֵד עַל פָּנֶיהָ וְגַם

צוֹבֵע אוֹתַם בְּחוּטִים שֶׁל זָהָב.
עֵינֶיהָ פְּקוּחוֹת, אַךְ לַשָּׁוְא, אַךְ לַשָּׁוְא!
בְּעוֹד שְׁעָתַיִם חֲבִיבָה תֵּדּע:
עוֹד קוּגְלוֹף שָׁלֵם הִיא תֹאכַל לְבַדָּהּ.


עופרה עופר אורן ©

שולמית אפפל: ""תדמְיְני שאת כוכבת": "נשי"? "גברי"? מה פשר השאלה?

"האם השירה העברית החדשה היא מינורית?" תהתה רינה עשת, כתבת של עיתון דבר שסיקרה בפברואר 1973 מפגש של אמנים צעירים שבו קראו משוררים מיצירותיהם. עשת רמזה לכך שכן, זאת לדעתה התשובה לשאלתה המובלעת. לא זו בלבד, אלא שעל קהל הקוראים הוטלה לדעתה משימה: למתוח ביקורת ו"לעזור" ליוצרים לערוך חשבון נפש.

אחת המשתתפות במפגש הייתה משוררת צעירה, שולמית אפפל, אז בת 25, שכבר פרסמה שני ספרי שירה.

שלוש עשרה שנה אחרי אותו מפגש, נכתב על שירתה של אפפל במדור הספרות של עיתון מעריב, שהיא "נשית ישראלית". המבקר, אורציון ברתנא, כתב שאפפל היא אמנם "משוררת טובה ומעניינת מאוד", אבל שעוצמתה בנשיותה, שבה ראה "'סימפטומים' של מודעות עצמית נשית בוטה וחריפה". (כמה שנים לפני כן כינה מבקר הספרות של עיתון דבר את שירתה "גברית"…)

מאז שהחלה לכתוב פרסמה אפפל שבעה ספרי שירה, והשתתפה באנתולוגיות רבות. שיריה הופיעו גם בכתבי עת שונים, והיא זכתה בלא מעט פרסים. לאחרונה – בפרס משרד התרבות והספורט על שם אריק איינשטיין לאמנים ותיקים.

להלן משהו מתוך מה שכתבו השופטים על ספר השירים שזיכה אותה בפרס: "הסיפורים שאפפל מספרת מופלאים ממש, עוצרי נשימה ביופים הגבישי. מתקיים בהם שיווי משקל מפתיע, ולעיתים אף מערער, בין אמת אוטוביוגרפית חשופה לבדיון מסוגנן, ובין גילוי לב מוחלט, נטול עכבות, של מי שאין לה כביכול מה להסתיר, לפנטזיה פרועה. דומה שהאמת הטמונה בשירים כל כך אכזרית וכואבת לפעמים, כל כך בלתי נסבלת, שאין לה ברירה אלא להימחק, להישכח, להיברא מחדש ולהפוך, לפחות בעיני הקוראים, למעין חלום או חיזיון."

הנה אחד השירים שהופיע בספרה האחרון, תדמייני שאת כוכבת, זה שזיכה אותה בפרס:

המחר יימשך לנצח

כַּמָּה שָׁנִים עָבְרוּ. לֹא חָשׁוּב. אַתְּ עוֹד שָׁם. בַּת כִּמְעַט שָׁלוֹשׁ בְּמִטַת תִּינוֹקוֹת כְּפִי שֶׁהָיָה נָהוּג אָז, עוֹמֶדֶת בְּתוֹךְ שְׁלוּלִית בֶּכִי, גַם אַחֲרֵי שֶׁאַתְּ רוֹאָה אוֹתִי אַתְּ מַמְשִׁיכָה לִבְכּוֹת וּמוֹשִׁיטָה אֵלַי זְרוֹעוֹת קְטַנּוֹת. אֲנִי הַמוֹשִׁיעָה שֶׁלָּךְ. גַּם מָחָר אָבוֹא. הַמָּחָר יִמָּשֵׁךְ לָנֶצַח. אֶשְׁטֹף אֶת פָּנַיִךְ אֶתֵּן לָךְ עוּגְיַת רִבָּה וְאָקַח אוֹתָךְ עַל הַיָּדַיִם. דַּי מְתוּקָה, דַּי. וּבְעוֹד עֶשְׂרִים שָׁנָה אַתְּ תְּהִי הֲרוּסָה כְּשֶׁתַּתְחִילִי לַהֲרֹס אוֹתִי. הַתְּמוּנָה תִּרְדֹף וְעַל הַזְכָּרוֹן הַזֶּה נָפַלְתִּי. עִם הַשָׁנִים מוּל הַמַּעוֹן שֶׁלָךְ הִצִיבוּ תַּחֲנָה. קַו הָאוֹטוֹבּוּס שֶׁלִי עוֹצֵר שָׁם. אֲנִי עוֹצֶמֶת אֶת עֵינַי כְּדֵי לַעֲמֹד בְּבִכְיִךְ. עֵינַיִךְ בּוֹעֲרוֹת מִבֶּכִי, אַתְּ לֹא יְכוֹלָה לְהָכִיל אֶת הַדְּמָעוֹת וְהֵן מְמַלְאוֹת אֶת פִיךְ. הַלְחָיַיִם שֶׁלָּךְ מְלוּחוֹת. כַּמָּה אַתְּ יָפָה. אֲנִי מַּצִּילָה אוֹתָךְ וּמִשְׁתַּדֶּלֶת לְהַקְדִים לְמָחֳרָת. אַתְּ מִתְעוֹרֶרֶת לִפְנֵי כֻּלָּם. עַכְשָׁו עוֹלֶה בְּדַעְתִּי שֶׁאוּלַי כְּלָל לֹא נִרְדַּמְתְּ. אֵין אֶת מִי לִשְׁאֹל. בּוֹאִי מְתוּקָה. קְחִי עוּגִיָּה. אֵיזֶה יָאוּש. אֲנִי בַּת עֶשֶׂר וְהַקְטַנָּה רוֹצָה רַק אוֹתִי

לא בכדי התנסחו השופטים באופן שמטשטש בין שיר וסיפור. אכן, השירים בספר הם במידה לא מעטה מעין סיפורים קצרים. ברבים מהם אפפל נוקטת בתחבולה ספרותית מרתקת: בשורות האחרונות הקורא מבין שהערימה עליו, שכן היא מצליפה בפניו הפתעה פתאומית שמאירה את השורות הקודמות באור שונה, ומבהירה את מלוא עוצמתן. כך למשל בשיר שלפנינו, כשמסתבר פתאום שהדוברת היא הילדה שהופקדה על הטיפול באחותה הקטנה: "אֵיזֶה יָאוּש. אֲנִי בַּת עֶשֶׂר וְהַקְטַנָּה רוֹצָה רַק אוֹתִי"… (האם אפשר שלא להיזכר, להבדיל, כמובן, בשירו של בינם הלר, "אחותי חיה"?)

אפפל מציירת בשיר תמונה קורעת לב של התינוקת חסרת האונים המצפה לה שתושיע אותה. אמנם חלפו שנים, אבל הרגע ההוא קפא בזמן, כי התמונה נצרבה בזיכרון. התינוקת העומדת "בְּתוֹךְ שְׁלוּלִית בֶּכִי" לא יודעת את נפשה מרוב ייאוש, בדידות וצער. כל יום שבו היא נמצאת במעון הוא מבחינתה אינסופי, וגם "הַמָּחָר יִמָּשֵׁךְ לָנֶצַח", שהרי פעוטות אינם יודעים, אינם מבינים, אין להם תחושת זמן, אין להם אפשרות להעריך עד מתי ויותר מכך – מדוע. (ואי אפשר שלא להיזכר גם בשירה של טל ניצן "מסע הילדים"!),  אוזנה של הדוברת שומעת את המצוקה ונפשה ממשיכה לדעת, גם אם חלפו שנים רבות.  

שורת המחץ  שבסוף השיר מבהירה לנו שיש פה שתיים שסובלות. האחת תינוקת, האחרת ילדה שרואה ומבינה, אך אינה יכולה להושיע. רק לתת לקטנה "עוּגִיַת רִבָּה" ולחבק אותה. 

והיא גם יודעת היום את מה שטרם התרחש אז, בהווה של השיר: "בְּעוֹד עֶשְׂרִים שָׁנָה אַתְּ תְּהִיי הֲרוּסָה כְּשֶׁתַּתְחִילִי לַהֲרֹס אוֹתִי". אין לסיפור-שיר הזה סוף טוב. הסבל לא יסתיים ולא יהיה לו תיקון. 

האם מבקרת הספרות של עיתון דבר הייתה ממשיכה לדבר על "שירה מינורית", למקרא השיר "המחר יימשך לנצח"? האם המבקר של עיתון מעריב היה מדבר שוב על "שירה נשית"? 

בעצם לא חשוב להשיב, שהרי אין טעם או פשר בסיווגים הללו – "נשי", "גברי", "מינורי". כל מי שיש לו לב פתוח ועין רואה יכול להבחין בעוצמתו של השיר, ביופיו, בכאב המובע בו בעדינות ובחוכמה, ובמשמעויותיו, הנסתרות והנגלות. 


דן פגיס, "כתוב בעפרון בקרון החתום": האם אדם יכול למות יותר מפעם אחת?

הוא רק בן 11. נושא עדיין את שם ילדותו, שברבות הימים יעברת אותו, וייקרא דן פגיס. מאמו התייתם מזמן, עוד כשהיה בן 4. גם את אביו לא ראה כמעט. האב היגר לפלשתינה עוד לפני שהאם מתה. האב תכנן להביא אליו את אשתו ואת ילדם אחרי שיתבסס בארץ ישראל, אבל כל התוכניות השתבשו כשהיא מתה בעקבות ניתוח. הסבתא והסבא שלו מגדלים אותו.

אביו הגיע אמנם  ב-1939, לרדאוץ שבחבל בוקובינה, שם הוא גר עם בני המשפחה מצד אמו, אבל בתום הביקור הקצר שכנעו את האב להשאיר את הילד אצלם, ולא להתנסות בהרפתקאות, כלומר, לא לקחת אותו אתו בחזרה לארץ ישראל שנראתה להם מקום מסוכן מדי.

ועכשיו, שנתיים אחרי אותו ביקור שיכול היה להציל אותו מהזוועות שאתן יאלץ בקרוב מאוד להתמודד, נכרתה ברית בין המשטר הפשיסטי הרומני לבין המשטר הנאצי בגרמניה. יהודי בוקובינה מגורשים לטרנסניסטריה, בשטחי אוקראינה הכבושה.

על מה שעבר עליו בטרנסניסטריה סירב כל ימיו לספר אפילו לאשתו, עדה פגיס, שכתבה אחרי מותו את הביוגרפיה שלו, לב פתאומי. ידוע כי כ-10,000 יהודים מבני עירו של פגיס נספו באזור שאליו גורשו.

שנים אחרי שניצל והגיע לישראל כתב את אחד השירים הידועים ביותר שלו, "כתוב בעפרון בקרון החתום", שראה אור לראשונה ב-1970:

כָּאן בַּמִּשְׁלוֹחַ הַזֶּה
אֲנִי חַוָּה
עִם הֶבֶל בְּנִי
אִם תִּרְאוּ אֶת בְּנֵי הַגָּדוֹל
קַיִן בֶּן אָדָם
תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁאֲנִי

את השיר מרבים לקרוא בטקסי יום השואה, וגם מלמדים אותו בבתי הספר התיכוניים ברחבי המדינה, במסגרת תוכנית הלימודים המחייבת לבחינת הבגרות בספרות עברית.

השיר חקוק על גבי אנדרטת הקרון ביד-ושם ועל אנדרטה באתר מחנה ההשמדה בלז'ץ.

השיר הוא כביכול ציטוט של כתובת מקוטעת שנכתבה בקרון של רכבת מוות וכוּונה אל השורדים, אל קרובי המשפחה של הקורבנות. מעין ניסיון אחרון ומיואש להעביר ידיעה, ליצור תקשורת אנושית, בתוך ההתנסות המסויטת של קרון רכבת מוות. השמות חוה, הבל וקין בן אדם יוצרים זיקה אל הרצח הראשון המוכר בתרבות האנושית: קין שרוצח את אחיו. האם הרוצחים הם בני אדם? האם יש סיכוי שדבריה של חוה, המיועדים אל בנה הבכור, יישמעו?

המשפט הקטוע "תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁאֲנִי" שאין בסיומו אף סימן פיסוק, מבהיר לקוראיו של השיר שגורלה של האם, כמו גם זה של בנה האחר, הבל, נחרץ. היא כבר לא תשלים את המשפט. והשאלה שנשארת תלויה באוויר היא – מה רצתה חוה לומר לבנה הרוצח? מה ביקשה ממי שנותרו אחריה למסור לו?

בסיפור המקראי קין רוצח את הבל ואותו בלבד. בסיפור השואתי גם חוה אמם, שהיא אם כל חי, נשלחת בקרון המוות. המיתוס המקראי מתרחב ומתעצם: רצח של אדם בידי אחיו אינו מסתיים במעשה. המשפחה כולה נרצחת, גם אם מישהו נותר בחיים. פגיס מספר לנו בשירו שבאופן דומה גם הרצחנות שהתרחשה בשואה לא קטלה רק את הקורבנות הישירים, את הנרצחים עצמם, אלא את משפחת האדם כולה, שזאת הייתה פגיעה אנושה באנושות כולה.

אפשר להניח ששירו של פגיס נוצר במידה מסוימת בעקבות ההתנסות האישית שלו. הוא ובני משפחתו גורשו בקרונות רכבת צפופים ודחוקים, ואין ספק שמה שעבר עליהם הותיר בו חותם בל יימחה.

עם זאת, סירב כאמור לספר על כך. "כל שנותיו, ובכל כוחותיו ניסה להסתיר זאת מעצמו ומאחרים", מספרת אלמנתו. כשאחד מספריו ראה אור היה מוכן לומר בריאיון עיתונאי רק כי "שלחו אותנו למחנות עבודה, לא למחנות ריכוז. לא תמיד הייתי עם סבא וסבתא." ידוע כי סבו מת שם, בטרנסניסטריה, אך לא ידוע באילו נסיבות. פגיס גם לא שמח על התיוג שתייגו אותו כמשורר שואה. במחקריו הספרותיים התמקד בשירת ימי הביניים, ושימש כפרופסור באוניברסיטה העברית, בחוג לספרות.

אמנם לא סיפר ולא דיבר, אבל שיריו בכל זאת עשו זאת בשמו. בשיר אחר שלו, "אוטוביוגרפיה", כתב: "אַתָּה יָכוֹל לָמוּת פַּעַם, פַּעֲמַיִם, אֲפִילוּ שֶׁבַע פְּעמִים, / אֲבָל אֵינְךָ יָכוֹל לָמוּת רְבָבוֹת. /אֲנִי יָכוֹל."

"אני", כלומר – ניצול שואה, שמסוגל לשחזר בעיני רוחו את כל הפעמים שבהם מת, בעקבות מה שראה ושמע וחווה?

"אני", כלומר – המשורר, שיודע לחיות ולמות שוב ושוב?

כנראה ששניהם גם יחד.

האם היה נפוליאון מנהיג דגול

"לילה אחד בפריז יביא תיקון לכל הטבח הזה", הפטיר נפוליאון בונפרטה בנימה לא מוסתרת של זלזול. הוא דיבר על תוצאותיו של קרב עקוב מדם, שנערך בפברואר 1807 באיילאו שבמזרח פרוסיה, שם נלחם צבאו נגד הצבא הרוסי. כוונתו של נפוליאון הייתה שלכל האבדות הקשות יימצא עד מהרה תחליף: ליל אהבים אחד בפריז יבטיח כי הנשים הצרפתיות תהרינה וייוולדו תינוקות חדשים שיגדלו וימלאו את מקומם של החיילים ההרוגים.

לנו ודאי קשה להזדהות עם צורת המחשבה הזאת, שלפיה בני אדם אינם אלא חומר בר המרה, ואיננו מסוגלים להבין את תפיסת העולם שהיא מבטאת, כאילו כל פרט נטמע בהמון, עד שהוא מאבד את ייחודיותו ואת ערכו כאדם חד פעמי שאין לו תחליף.

אמירתו של נפוליאון מפתיעה במיוחד כשזוכרים כי הוא זה שיזם את  הקודקס המוכר עד היום בכינוי "קוד נפוליאון": רפורמה של החוק הצרפתי, שבבסיסו ההכרה בכך שכל בני-האדם נולדו שווים ושכולם זכאים להיות הבעלים של רכוש. (יש לציין כי הקודקס הנפוליאוני כלל גם את היהודים, והיטיב את מצבם בכל המדינות האירופיות שכבש).

חמש שנים אחרי קרב איילאו, נקלע צבאו של נפוליאון לקרב קשה עוד יותר. ב-1812 פלשו הצרפתים בהנהגתו של נפוליאון לרוסיה, וספגו אבדות קשות מאוד. על פי האומדן נהרגו ברוסיה בין יולי 1812 לדצמבר של אותה שנה 380,000 חיילים צרפתים, ורבים כמובן נפצעו או נפלו בשבי.

בהשראת אותו קרב ממושך כתב המשורר הגרמני היינריך היינה את השיר "שני הגרנדירים[1]", כאן בתרגומו לעברית של שאול טשרניחובסקי: 

שְׁנֵי גְרֵנָדִירִים צָרְפַתָּה
עָשׂוּ מִשְּׁבִי רוּסְיָה דַרְכָּם,
וַיְהִי כְבוֹאָם גְּבוּל גֶּרְמַנְיָה,
הוֹרִידוּ בְּעֶצֶב רֹאשָׁם.

שְמוּעָה שָׁם רָעָה הִדְבִּיקָתַם:
אָבְדָה בַּת-צָרְפַת, בַּת-הַצְּבִי;
שֻׁדַּד וְהֻכָּה צְבָא הֶחָיִל,
וְהַקֵּיסָר, הַקֵּיסָר בַּשְּׁבִי.

וַיִּבְכּוּ אָז הַגְּרֵנָדִירִים,
הַשְּׁנַיִם לַשֵּׁמַע הַמָּר.
אָמַר הָאֶחָד: "מַה נִדְמֵיתִי!
פִּצְעִי הַנּוֹשָׁן מַה יִבְעָר!"

עָנָה הַשֵּׁנִי: "תַּם הַזֶּמֶר,
לוּ מַתִּי אִתְּךָ גַּם אֲנִי;
אַךְ יֶלֶד וְאִשָּׁה לִי בַבַּיִת,
אוֹבְדִים בִּלְעָדַי בָּעֳנִי".

"מַה לִי וְלָאִשָּׁה וּלְבָנֶיהָ?
נַעֲלָה תַאֲוַת לְבָבִי;
יַחְזְרוּ עַל פְּתָחִים אִם יִרְעָבוּ –
הַקֵּיסָר, הַקֵּיסָר בַּשְּׁבִי.

"אָחִי, נָא מַלֵּא בַקָּשָׁה לִי,
עַתָּה, כִּי בָאַנִי מוֹתִי,
הַעֲלֵה גְוִיָּתִי, שָׂא צָרְפַתָּה,
בְּקַרְקַע שֶׁל צָרְפַת קְבוֹר אוֹתִי.

"זֶה צְלַב הַכָּבוֹד תִּקְשְׁרֶנּוּ
עַל סֶרֶט שָׁנִי לִלְבָבִי,
אֱזוֹר בְּמָתְנַי אֶת הַסַּיִף,
וּתְקַע בְּכַפִּי אֶת רוֹבִי.

"אֶשְׁכַּב כָּךְ כְּזָקִיף עַל מִשְׁמֶרֶת,
אַקְשִׁיבָה – בַּקֶּבֶר – אֶדֹּם,
עַד יוֹם קוֹל תּוֹתָח אַאֲזִינָה,
סוּסִים צוֹהֲלִים בְּשַׁעְטָם.

"זֶה הוּא עַל קִבְרִי בָא בְדַהַר
בְּרַעַשׁ חַרְבוֹת נִצָּחוֹן –
מִבּוֹר אָז אֵצֵא, לְגוֹנֶנְךָ
קֵיסָרִי, קֵיסָרִי, נָכוֹן!"

השיר מתחיל מהנקודה שבה שני החיילים הצרפתים משתחררים מהשבי ומתחילים לעשות את דרכם בחזרה הביתה, לצרפת. במהלך נסיגתם דרך פרוסיה הם סבורים כי הקיסר המהולל שלהם, שעד כה נחשב בלתי מנוצח, נפל גם הוא בשבי. בפועל נפוליאון הובס אמנם, אבל נס על נפשו, התפטר, וכעבור כמה חודשים נשלח לאי אלבה, משם שב כעבור גלות קצרה וניסה את מזלו לכבוש את כס השלטון.

שני הגרנדירים מאבדים את הרצון לחיות. אמנם, אומר אחד מהם, יש לו אישה וילדים שמחכים לו בבית, אבל התבוסה והצורך הפנימי להישאר נאמנים למפקד העליון אפילו אחרי מותם: "מִבּוֹר אָז אֵצֵא, לְגוֹנֶנְךָ" גוברים על הכול.

כמו דמויותיהם של הגרנדירים שהיינה הגה, גם הוא עצמו העריץ את נפוליאון עד כלות. היינה חי בנעוריו בדיסלדורף. משפחתו היהודייה המירה את דתה ללותרנית. כשנולד ב-1797 כבר כבש נפוליאון את העיר, לפיכך חי בנעוריו תחת השלטון הצרפתי והושפע ממנו.  הוא העריץ את הקוד הנפוליאוני, וסבר כי הקיסר מקדם את ערכי המהפכה הצרפתית: חירות, שוויון, אחווה.

את השיר "שני גרנדירים" פרסם לראשונה ב-1822, כעשור אחרי התבוסה המפורסמת. המלחין הגרמני רוברט שומאן הלחין ב-1840 את אחת ממנגינותיו המוכרות ביותר למילותיו של השיר. בסופה של המנגינה, בקטע שבו נשבע הגרנדיר אמונים לקיסר, שיבץ שומאן את ההמנון הצרפתי, המרסייז, שנותר מימי המהפכה. אחרי נפילתו הסופית של נפוליאון בקרב ווטרלו וחזרתו הזמנית של השלטון המלוכני,  נאסר על הצרפתים לשיר את המרסייז, שנחשב שיר חתרני. במאה ה-19 הוחלף ההמנון הצרפתי לאינטרנציונל, והמרסייז נהפך להמנון של הימין הצרפתי. אחרי מלחמת העולם השנייה חזר המרסייז להיות ההמנון הרשמי של צרפת.

בגרמניה הייתה תקופה שבה אסור היה להשמיע את "שני הגרנדירים", בשל נעימת המרסייז המשולבת בו.

גדולת תרגומו של טשרניחובסקי לא רק בנאמנותו לטקסט המקורי, אלא גם בכך שהמילים בעברית תואמות היטב את הלחן המוכר.

[1] [1] גרנדירים: זורקי רימונים, מהמילה הצרפתית grenade.

עדה פגיס: "לב פתאומי": אמת זה טוב?

אפילו החלק הראשון, ההקדמה לספר היפהפה הזה – הביוגרפיה של המשורר דן פגיס שכתבה אלמנתו – יוצא דופן. הוא נפתח ב"התנצלות המחברת". פגיס מסבירה מדוע נאלצה לוותר על תיאור חלקים חשובים בקורות חייו של בעלה: פגיס סירב בכל תוקף לספר עליהם, אפילו לה, ומדוע נטלה לעצמה פה ושם את חירות המספר הכול יודע: היא נעזרה בדברים שנכתבו או סופרו על בעלה המנוח ולפעמים גם בספרי היסטוריה שהשלימו את החסר. ההקדמה מסתיימת בתיאור "חיוכו האירוני" של פגיס, שאותו היא רואה בעיני רוחה, והוא מלווה כדבריה בשאלה "העייפה והמתפרחחת כאחת: 'אמת זה טוב?'"

אפשר בהחלט לומר לה, לכותבת, כי האמת ניכרת מכל מילה שכתבה. פגיס מאפשרת לנו בספרה להכיר את האיש שאהבה כל כך ואת מעלותיו הרבות, גם במקומות שהיא מתארת כעסים ישנים, ואינה חוסכת את שבט הביקורת מעצמה וממנו. כתיבתה הגלויה והמדויקת נוגעת ללב עד מאוד. "המפרש, כידוע, מתוך עצמו הוא מפרש ואת עצמו הוא חושף לא פחות משחשף את נושאו. מלבד זאת, כדי לתאר את חיינו המשותפים היה עלי לכתוב גם על עצמי בגלוי," היא מספרת, ולנו, קוראיה, לא נותר עוד אלא להודות לה על הנכונות, על החשיפה, ועל הגילוי, שכן מדובר בספר מעורר השראה.

דמותו של פגיס, כפי שהיא מצטיירת מהספר וגם, כמובן, משיריו המצוטטים בו, מרשימה מאוד. הילדות הפגועה, אחרי שהתייתם מאמו בגיל ארבע, ונאלץ להיפרד מאביו לשנים ארוכות: האב עלה לישראל עוד לפני מות אשתו, בכוונה להתמקם ולהביא אליו את משפחתו, אבל אחרי מותה לא העלה איש על דעתו שגבר לבד, בפלשתינה, יכול לגדל ילד קטן. הגעגועים. הגילוי שלו, אחרי שנים, מתוך המכתבים של אמו שמצא בעזבונו של אביו, שכל מה שסיפרו לו בילדותו היה אמת: אביו אכן התכוון להביא אליו את הילד ואת אמו, אבל מותה קטע את התוכניות. ההחמצה המזעזעת: אביו הגיע לביקור בפולין זמן קצר מאוד לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, אבל קרובי המשפחה שכנעו אותו להשאיר אצלם את הילד ולא לקחת אותו לפלשתינה שנחשבה מקום נידח ומסוכן… סירובו הנחרץ לדבר על מה שעבר עליו. הלקח שנאלץ ללמוד: שאין לו שום זכות או יכולת להתמרד. הכישורים שרכש בשל נסיבות חייו. למשל – לעולם לא להתנגש עם הזולת: "ה'כנראה' וה'אולי' שימשו אותו בבגרותו כתחבולה רטורית. תחילה היה מסכים במקצת, אחר כך היה מציע פתרון חדש בלי לעורר התנגדות." האיסטניסיות המאופקת ועדינת הנפש שלו: "בהרצאות של עמיתים שלא דייקו בלשונם או במבטאם היה אוטם את אוזניו בשתי ידיו וסובל נוראות. דברים רבים הרתיעו אותו, לא רק שגיאות בלשון אלא גם ריחם של חומרי חיטוי וטעם רע בריהוט. לפעמים דחו אותו כל הדברים האלה עד כדי בחילה, אבל הוא נשמר שלא להראות זאת והיה מתרחק מהם ככל שיוכל באמונה תמימה שלא הבחינו בסלידתו. 'אסור' היה שיבחינו, כי הוא גם הזדהה עם מי שלא עמדו באמות המידה החמורות שלו, וברחמיו עליהם נזהר שלא לבוא עמם במגע"; ומעל לכול, כמובן, שיריו.

ההקשרים שאליהם משייכת אותם פגיס מרתקים. הנה למשל השיר הנפלא "הסיפור":

פַּעַם קָרָאתִי
סִפּוּר עַל חַרְגּוֹל בֶּן-יוֹמוֹ,
הַרְפַּתְקָן יָרֹק מְאֹד, שֶׁבָּעֶרֶב
נִטְרַף בְּפִי עֲטַלֵּף.

מִיָּד אַחֲרֵי זֶה נָשָׂא הַיַּנְשׁוּף הֶחָכָם
נְאוּם תַּנְחוּמִים קָצָר וְאָמַר:
גַּם עֲטַלֵּף רוֹצֶה לְהִתְפַּרְנֵס,
וְיֵשׁ עוֹד חַרְגּוֹלִים רַבִּים בָּאָחוּ.

מִיָּד אַחֲרֵי זֶה בָּא
דַּף אַחֲרוֹן רֵיק.

אַרְבָּעִים שָׁנָה מֵאָז אוֹתוֹ רֶגַע
אֲנִי רָכוּן עַל הַדַּף הַהוּא.
אֵין לִי כֹּחַ
לִסְגֹּר אֶת הַסֵּפֶר.

פגיס מספרת כי כשנשאל אם השיר קשור למה שעבר עליו בשואה, לא הכחיש, אבל מיהר לספר כי הרעיון עלה בדעתו בילדותו המוקדמת, בגיל חמש או שש, כשקרא ספר ילדים בגרמנית. "נכון הוא כמובן שגם עטלפים צריכים להתפרנס," אמר, "אבל הגישה הלא אישית הזאת למוות הדהימה אותי." כמה מעניין (ומרגש!) לגלות שהמחשבות הללו העסיקו ילד שהיה למשורר, ולהבין כמה זמן נדרש להן להתפתח עד שהתעצבו לכדי שיר עז הבעה.

הספר רצוף בתובנות ובאירוניה דקיקה. למשל, הסיפור על שובו של פגיס מהגלות הקשה בטרנסניסטריה, ונאסף אל ביתה של משפחה של "בעלי מלאכה פשוטים", ושם, מורעב ככל שהיה, הקפיד לשמור על נימוסי השולחן שהוקנו לו בבית, ואכל בפה סגור. ילדי אותה משפחה סיפרו בשכונה כי האורח היה מורעב כל כך, "עד ששכח איך לפתוח את פיו ואיך להניע את לסתותיו," אבל בני המשפחה שלו, שהתאחדו אתו כעבור כמה שבועות, התמלאו בשמחה: "ולא היה קץ לגאוותם, גאוות האוכלים בפה סגור"…

סיומו של הספר יפה במיוחד. פגיס מתארת ערב לזכרו של בעלה, כיצד "לראשונה מאז מותו ישב המשורר המנוח בקהל והקשיב להרצאה על שירתו," וכיצד ביקש לנזוף באשתו, כמו שנהג לעשות בעודו בחייו, כי העזה לגחך ברגע מסוים, אבל "אז נזכר שהיא אשתו-לשעבר, אלמנתו בעצם, ואין זה איפוא כה חמור, שתתנהג לה כמו שהיא רוצה!" כמו כן היא מתארת איך הנוכח הנפקד "נהנה מהבדיחה" של המרצה, שהתנצלה בפני היושבים בקהל על היעדרותו מהאירוע, "מפני שנפטר כבר לפני שנים אחדות".

מי שאיבד אדם יקר מכיר את הקשר המתמשך עם המתים, שגופם איננו עוד, אבל הם מתמידים בנוכחותם. וכך מתארת פגיס מפגש שלה עם בעלה שאיננו עוד "בבריכת השחייה של האוניברסיטה". הדיאלוג שהיא מנהלת אתו סביר ומציאותי כל כך. היא חוששת שמא ריח הכלור השנוא עליו יבריח אותו. היא נזהרת שלא להבהיל אותו, כשהוא עומד כך מולה, על שפת הבריכה, לבוש, מכופתר וקורץ לה. היא מנסה לפתות אותו להישאר עוד. מבשרת לו על ספר שלו שהוחלט להוציא לאור, "כל כתביך בכרך אחד!" היא קוראת אליו, וממשיכה, "בהוצאה מכובדת!" מספרת לנו, הקוראים איך לא בחלה בשום אמצעי, הכול כדי שיישאר אתה עוד רגע…

נראה כי בספר שכתבה עליו, עליה, ועל שניהם ביחד, אבל בעיקר עליו, אכן השאירה אותו אתה. וגם אתנו. ועל כך ראוי להודות לה. ולו.

"Fire and Ice" רוברט פרוסט: איך יבוא העולם אל קצו?

ב-1919 פגש המשורר רוברט פרוסט אסטרונום ששמו רוברט שייפלי. הלה, כך סיפר לימים, השיב לשאלתו של פרוסט, שביקש לדעת כיצד יבוא העולם אל קצו. "או שהשמש תתפוצץ ותשרוף את כדור הארץ, או, אם כדור הארץ יינצל איכשהו, הוא יקפא לאטו בחלל," השיב לו, לדבריו, האסטרונום.

שייפלי היה בטוח שהשיחה הזאת בינו ובין המשורר הייתה מקור ההשראה לאחד משיריו המפורסמים ביותר של רוברט פרוסט, "אש וקרח", כאן בתרגומי:

הָאִם קֵץ הָעוֹלָם יָבוֹא בְּאֵשׁ?
אוּלי בְּקֶרַח, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמְרִים.
אֲנִי טָעַמְתִי חֵשֶׁק מְרַחֵשׁ,
לכן אֶתְמֹךְ בְּמִי שֶׁמְּצַדֵּד בָּאֵשׁ.
אֲבָל אִם הַחֻרְבָּן יִהְיֶה כָּפוּל,
אֲנִי יוֹדֵע דֵי הַצֹּרֶךְ עַל שִׂנְאָה,
לוֹמַר שֶׁקֶּרַח וְחֻרְבָּן קָפוּא
יָכוֹל לִהְיוֹת גָדוֹל
וְגַם לִפְעוֹל.

זהו אחד משיריו המוכרים ביותר של המשורר האמריקני הנודע (לצד השיר "הדרך שלא נבחרה"). הוא הופיע בספרו  ניו המפשייר, שזכה בפרס פוליצר.

שייפלי, האסטרונום, התפעל מכך שהמדע יכול להשפיע על השירה באופן כזה. הוא לא ידע כנראה שהייתה לשירו של פרוסט השראה אחרת, ואולי נוספת: "התופת", מתוך  הקומדיה האלוהית מאת דנטה. יש מי שמוצאים הקבלה בין תשע השורות שבשיר ותשע הטבעות של השאול, כמו גם בהצטמצמותו של השיר ללקראת סופו לשתי שורות קצרות, שמזכירות את הירידה דמוית המשפך אל התופת.

גם החטאים המוזכרים אצל דנטה – אלה של התאוותניים והגרגרנים – מעלים על הדעת את אותו "חֵשֶׁק מְרַחֵשׁ", המקביל לאש, המוזכר בשיר של פרוסט.  (אם כי הם נמנים עם "שבעת החטאים" המוכרים בנצרות, עוד לפני דנטה, שרק היטיב להגדיר ולתאר אותם ביצירתו).

ב"תופת" של דנטה מתוארים הבוגדים בבני משפחתם ובמולדת, וכן מי שרצחו אורחים, בגדו באדונם או חיללו את הקודש, שכולם כלואים בתוך קרח: "רֹאשׁי הסבתי וממולי ראיתי / מתחת לרגלי אגם קפוא, פניו / כמותם זכוכית הבדולח / ולאו דווקא של מים." (תרגום: אריה סתיו).

אין ספק שפרשנותו של האסטרונום, כאילו שירו של פרוסט דן בשתי האפשרויות של קץ העולם, מוגבלת. שייפלי מתייחס רק למה שנראה על פני השטח. לכאורה יש בשיר רק תשובה לשאלה הפשוטה: האם העולם ייחרב באש, או יקפא. אבל קריאה לעומק חושפת שעניינו האמיתי של השיר הוא רוח האדם וקשריו עם הזולת.

מה עלול להביא לסכסוך, או לעימות בין אנשים קרובים? תוהה פרוסט, ומנסה להשיב: עוצמה יוקדת של כעס, או לחילופין – קור מקפיא ועז לא פחות של טינה.

ברור לגמרי שהמשורר נזכר בחוויות אישיות ורגשיות עזות. הוא כותב זאת במפורש: "אֲנִי טָעַמְתִי חֵשֶׁק". לכאורה הטון קליל ושיחתי: "יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמְרִים", הוא כותב, כאילו מדובר בדיון שבו מובעות דעות שונות וסותרות, כאילו שהוא באמת מטה להן אוזן, כדי לקבוע את עמדתו. אבל היא הרי כבר ידועה לו: גם קיפאון ביחסים יכול להביא לקצם, בלי הרבה דרמה, ולפעמים שתיקה ממושכת יכולה להיות הרסנית יותר מאשר להט הוויכוח וסערת המריבה.

אזכורים רבים לשיר "אש וקרח" מופיעים בתרבות הפופולרית. הוא העניק את שמו לסדרת ספרי הפנטזיה שיר של אש ושל קרח מאת הסופר האמריקני ג'ורג' ר"ר מרטין, הופיע כמוטו בספר ליקוי חמה בסדרת הספרים  דמדומים מאת סטפני מאייר, ושורות ממנו מצוטטות אפילו במשחק הווידיאו "החיים מוזרים: לפני הסערה".

לורנס תומפסון, הביוגרף של רוברט פרוסט, סבר שהשיר הוא "מופת של דחיסות". רבים הם אלה שמסכימים אתו. השיר מופיע כחלק מתוכנית הלימודים לבחינת הבגרות באנגלית בישראל.

להשוואה עם תרגומים נוספים

גוזל לא מוזן

בשדה התעופה
בְּיַלְדּוּתָהּ הָיְתָה גּוֹזָל לֹא מוּזָן.
עַכְשָׁו הִיא כָּאן –
בִּשְׂדֵה הַתְּעוּפָה הַזָּר שֶׁמְּטוֹסָיו כְּבָר
לא יָשׁוּבוּ בַּזְּמָן.
כָּל כַּסְפָּהּ נִגְזַל,
הַגֶּשֶׁם הֶחָשׁוּךְ נִיתָךְ
לְתוֹךְ תִּיקָהּ הָרֵיק.
מַכְשִׁיר הַקֶּשֶׁר שֶׁהָיָה לָהּ מְקֻלְקָל,
אֲבָל
הִיא לֹא מְוַתֶּרֶת.
כְּעִוֶּרֶת
הִיא נוֹקֶשֶׁת מִלִּים בָּאֲוִיר,
אֶצְבְּעוֹתֶיהָ לוֹחֲשׁוֹת
אֶת מָה
שֶׁלְּעוֹלָם לֹא יִשָּׁמַע,
אֶת מִי
שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא בָּא –

אִמָּא.
אַבָּא.

מתוך ספרי מה המים יודעים על צמא, הוצאת ספרי עיתון 77, 2018

 




 

אחד הנזקים הקשים ביותר של ההרעלה היא ההתנהלות הבוגרת המיוסרת של הילדים המורעלים שנמשכת לאורך כל חייהם. בעבודתי הטיפולית פגשתי נשים וגברים שמנהלים את חייהם בתחושה של חסרי בית "אני מרגישה כמו גוזל חשוף שרק עכשיו נולד והוא זרוק על הארץ מתחת לעץ מחוץ לקן, נטוש ושכוח אל," אמרה לי בבכי אישה בוגרת, אם לילדים.


דנית בר, ילדות של נסיכה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת קו אדום, 2019

שושי שמיר, מהי מסירות אמת

למ'

לֵב שֶׁנִגְדַע בְּעוֹדוֹ בְּאִבּו לֹא מִזְדַּקֵּן
תָּמִיד עַל גָּדָה אַחַת תַּעֲמוֹד אַהֲבָתוֹ
עַל הַשְּׁנִיָּה אָהוּבָה שֶׁנָּטַשׁ אֶת הַקֵּן

הַקֵּן שֶׁהֵקִימוּ יַחְדָיו לְשַׁכֵּן בּוֹ אֶת מֶתֶק סוֹדָם
שְׁמוּרִים בּוֹ זִיעַ הַשְּׁרִיר הַסָּמוּי 
פְּלֻמַּת הַשֵּׂעָר הַזָּהוֹב סָמוּר עַל הַזְּרוֹעַ
הֹלֶם הַדָּם

וְהֵם חַיִים יוֹמְיוֹם בִּמְּסִירוּת אֱמֶת
כְּאִלּוּ הוּא אַף פַּעַם אַף פַּעַם לֹא מֵת

הוּא מִתְרַחֵק מִשָּׁם, מַחְלִיק מִשָּׁם בְּסִירָתוֹ,
עִיגוּלִים עִיגוּלִים צִיְּרוּ מְשׁוֹטָיו עַל פְּנֵי הַמַּיִּם
שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ רִצְּדָה בַּגַּלִּים,
וְגַם בַּטִּפּוֹת הַזְּרוּיוֹת עַל עוֹר זְרוֹעוֹתָיו רִצְּדָה,
לֹא עוֹשִׂים אֵיפָה וְאֵיפָה
בֵּין זָהָב וְזָהָב.

מי הציל את עזבונו של יצחק אוורבוך אורפז

לפני כשנתיים וחצי נזעקו עוברי אורח בתל אביב: הם חלפו על פני ערימה של ניירות שנמצאו זרוקים על המדרכה, ברחוב הסמוך לכיכר רבין. עיון קצר במסמכים הבהיר שזהו עזבונו של הסופר והמשורר יצחק אוורבוך אורפז. 

"הצלחנו להציל חלקי ארכיון של יצחק אוורבוך אורפז שנזרקו לרחוב לאחר מותו ונאספו (מפתח ביתו) על ידי עובדי גנזים," הודיע זמן מה אחרי כן צביקה ניר, יושב הראש של אגודת הסופרים, במכתב שנשלח אל כל חברי האגודה. 

יצחק אורפז זכה בפרס ישראל לספרות ב-2005. "בכל יצירתו הענפה נתן אוורבוך-אורפז ביטוי אישי ייחודי למציאות הקשה, המסובכת והמסוכסכת של המאה העשרים על היבטיה היהודיים והכלל-אנושיים. הוא הצליח לשלב בכתיבתו את העולם התל-אביבי של שנות השישים והשבעים, ובצדו את עולם העיירה היהודית על שלל דמויותיה ועל ההוויי שלה, שבאו לידי ביטוי בספרו רחוב הטומוז'נה. גם בחייו האישיים נע אוורבוך אורפז בין מחוזות ילדותו במזרח אירופה לבין מציאות הכרך הישראלי החילוני. הוא החזיר לעצמו את שם נעוריו, אוורבוך, ובכך נתן ביטוי חזק ויפה לקשר שלו אל שני העולמות הללו", כתבו השופטים בנימוקים לפרס. 

את שם המשפחה המקורי שלו, אוורבוך, החזיר אליו ב-1984, יותר משלושה עשורים אחרי שוויתר עליו ועברת אותו. אורפז אוורבוך עלה ארצה עם עליית הנוער ב-1938, בהיותו בן 17. במהלך מלחמת העולם השנייה נודע לו שהוריו ואחותו שנותרו באירופה, נספו. 

געגועיו אליהם, ובמיוחד אל אמו, עברו כחוט השני בכתביו, שבהם מהל את חוויותיו כישראלי, כתל אביבי, וכיהודי שמשהו ממנו נותר בעיירה שבה חי בילדותו. הדימוי, שאותו שאב מאמו, של אישה העומדת בחלון ומחכה, שב וחזר ביצירתו. 

אורפז נודע במיוחד בזכות המסה הצליין החילוני שכתב, ופיתח בה, כדברי השופטים של פרס ישראל, "תפיסה הממזגת מושג דתי נוצרי עם אלמנטים חילוניים ועם שאיפה רליגיוזית לחפש ולמצוא טעם ומשמעות לחיינו, אך בלי לחצות את הקווים אל האמונה הדתית הממוסדת".

הצליין החילוני הוא כל אחד מאתנו ששואף, כל אחד בדרכו, אל הנשגב, אליו לא יגיע לעולם. רק הדרך אליו חשובה באמת.

הד לתפישה אפשר לראות בשיר החותם את ספרו לצלוח את המאה, שראה אור ב-1993 בהוצאת הקיבוץ המאוחד. זהו השיר השלישי בתוך השער הנקרא "רוח":

אִישׁ יְהוּדִי אֲנִי
חוֹצֶה בַּאֲלַכְסוֹן אֶת הַזְּמָן
צָלוּב עַל הָרוּחַ.
מִזְוָדָתִי אֲרוּזָה. סוּלְיוֹתַי נָכוֹנוּ.
צִפֹּרֶן הַכְּתָב טְבוּלָה בְְדָמִי.
מָה אֶקַּח עִמִּי. מָה אַשְׁאִיר אַחֲרַי:
כְּאֵב – בְּדִידוּת – גַעֲגּוּעַ –
וְרוּחַ
(נְגוּעָה וְנִצְחִית
כְּכַף יַד אִישׁ בְּנַעֲנוּעַ פְּרֵידָה)
הָעוֹטֶפֶת לַחֹמֶר, הָעוֹטֶפֶת לַגּוּף,
הַקּוֹשֶׁרֶת אוֹתָם אַהֲבָה. 

"איש יהודי" הוא הדובר, המוכן שוב לצאת לדרכו. היהודי הנודד. הכול מוכן – המזוודה ארוזה, סוליות הנעליים מחוזקות. אורפז ידע כמובן משהו על היציאה לנדודים, שהרי בנעוריו נפרד לבלי שוב ממשפחתו, מהמקום שבו נולד ושהיה קשור אליו בשורשים שנותקו אך נותרו במקומם. בבגרותו הוא תוהה מה יקרה עכשיו: מה ייוותר ממנו? מה ייקח אתו? 

אמנם הוא יהודי, אבל הוא חש "צָלוּב עַל הָרוּחַ", והרי גם הצלוב הידוע מכולם היה יהודי… הוא יודע שמעתה והלאה יכתוב בדמו, כפי שאכן עשה אוורבוך-אורפז, שכל ימיו כתב, באופן כזה או אחר, על כאב הפרידה ועל הגעגוע המתמיד.

המשורר ודאי לא העלה על דעתו שאחת התשובות לשאלה "מָה אַשְׁאִיר אַחֲרַי" לא תהיה רק הנכסים הרוחניים שצבר, היצירה, ההגות, הרעיונות שהותיר לקוראיו ולשומעיו, אלא גם אוצרותיו, שיישארו זרוקים ברחוב, מופקרים לעיניהם של העוברים ושבים, שאותם יורשיו – בן ושלוש בנות, שארבעתם נולדו משלוש נשותיו השונות  – לא ימצאו בהם חפץ ולא יכבדו את ערכם.

לפחות פעילי אגודת הסופרים אספו והפקידו הכול במכון גנזים, שהוא "ארכיון הספרות העברית הגדול בעולם, שנשמרים בו כ-800 אוספים ארכיוניים של סופרים, משוררים, מחזאים, הוגים, עורכים ואנשי עט מסוף המאה ה-19 ועד ימינו, באוסף מרכזי ענק ועשיר, המשקף את היצירה העברית המודרנית ואת תולדות התפתחות התרבות והיצירה לצד היסטוריה של העם היהודי בארץ ובעולם". 

יצחק אוורבוך אורפז הלך לעולמו בגיל 94. מאז שהתגרש מאשתו השלישית ועד שנות חייו האחרונות חי בגפו. את גופתו תרם למדע. 

"כי קר לי אמא"

הָיִיתִי מִתְקַשֵּׁר אֵלֶיהָ מִטֶּלֶפוֹן צִבּוּרִי
וְהָיִיתִי אוֹמֵר לָהּ: הִגַּעְתִּי
וְהִיא הָיְתָה אוֹמֶרֶת: בֶּטַח כְּבָר אֵין תַּחְבּוּרָה צִבּוּרִית
וְהָיִיתִי אוֹמֵר לָהּ: לֹא נוֹרָא אֲנִי אֶסְתַּדֵּר
וְהִיא הָיְתָה אוֹמֶרֶת: אֲנִי אָבוֹא לָקַחַת אוֹתְךָ
וְהָיִיתִי אוֹמֵר לָהּ: לֹא צָרִיךְ אַגִּיעַ בִּטְרֶמְפִּים
וְהִיא הָיְתָה אוֹמֶרֶת: מָה פִּתְאוֹם תֵּצֵא לַצֹּמֶת אֲנִי מַגִּיעָה
וְהָיִיתִי אוֹמֵר לָהּ: טוֹב אֲבָל תַּעֲשִׂי אֶת זֶה מַהֵר
כִּי קַר לִי אִמָּא

זוֹ אַשְׁמַת הַשֶּׁמֶשׁ, שֶׁהִצִּיתָה לֶהָבוֹת אֲדֻמּוֹת בְּרָאשֵׁי הַפְּרָגִים
זוֹ אַשְׁמַת הַיָּרֵחַ, שֶׁהִזְלִיף טִפּוֹת שֶׁל כֶּסֶף בְּצַמְּרוֹת הָעֵצִים
זוֹ אַשְׁמַת הַצִּפּוֹר, שֶׁשָּׁרָה מַנְגִּינוֹת שֶׁל כִּשּׁוּף לִפְנוֹת בֹּקֶר
זוֹ אַשְׁמַת הַחֲלוֹם, שֶׁהֵאִיר אֶת הַחֶדֶר מִבַּעַד לְעֵינַיִם עֲצוּמוֹת 

הָיִיתִי מִתְקַשֵּׁר אֵלֶיהָ מִטֶּלֶפוֹן צִבּוּרִי
וְהָיִיתִי אוֹמֵר לָהּ: הִגַּעְתִּי
וְהִיא הָיְתָה אוֹמֶרֶת: בֶּטַח כְּבָר אֵין תַּחְבּוּרָה צִבּוּרִית
וְהָיִיתִי אוֹמֵר לָהּ: אַתְּ מַכְאִיבָה לָאֲנָשִׁים שֶׁאֲנִי אוֹהֵב
וְהִיא הָיְתָה אוֹמֶרֶת: אֲנִי אָבוֹא לָקַחַת אוֹתְךָ
וְהָיִיתִי אוֹמֵר לָהּ: אַתְּ מַכְאִיבָה לָאֲנָשִׁים שֶׁאַתְּ אוֹהֶבֶת
וְהִיא הָיְתָה אוֹמֶרֶת: מָה פִּתְאוֹם תֵּצֵא לַצֹּמֶת אֲנִי מַגִּיעָה
וְהָיִיתִי אוֹמֵר לָהּ: לֹא אַתְּ לֹא יְכוֹלָה כִּי אַתְּ כְּבָר מֵתָה לָנֶצַח
וְקַר לִי אִמָּא

עמוס נוי, מתוך הספר שלום לאדון העורב

וילפרד אואן, "משל הזקן והצעיר": מי היה השה לעולה

לפני חודשים אחדים מלאו מאה שנה לסיומה של מלחמת העולם הראשונה. ב-11 בנובמבר, בשעה 11:00 בבוקר, נחתמו הסכמי שביתת הנשק האחרונים בין נציגי גרמניה לנציגי מדינות ההסכמה, וכל הפעולות המלחמתיות נפסקו.

כניעתה של גרמניה סימנה אמנם את קצה של הקיסרות, אבל לא הבטיחה, כידוע, את קץ המלחמות, אם כי אותה מלחמה, שנמשכה ארבע שנים, כונתה בתחילתה, בתמימות מפחידה, "המלחמה שתשים קץ לכל המלחמות". רק 21 שנים חלפו לפני שפרצה מלחמת העולם הנוספת, זאת שכונתה לימים "השנייה".

כמעט דורות שלמים של גברים צעירים נמחו מעל פני האדמה. על פי האומדן המשוער, במלחמת העולם הראשונה נספו כעשרה מיליון לוחמים וכשבעה מיליון אזרחים. באותה מלחמה נפצעו כ-21 מיליון ו-7.7 מיליון איש נשבו או נעלמו. (לעומת יותר מ-60 מיליון שנהרגו במלחמת העולם השנייה, בהם כ-50 מיליון או יותר אזרחים, כולל בין 13 ל-20 מיליון אזרחים שמתו במהלכה ממחלות או מרעב).

אחד מהרוגי מלחמת העולם הראשונה היה משורר אנגלי צעיר, וילפרד אואן, רק בן 25 במותו.

במהלך המלחמה לקה אואן בהלם קרב ונשלח לטיפול בבית חולים צבאי באדינבורו, שם פגש משורר מוכר אחר, זיגפריד ששון והתיידד אתו. לפני שאובחן ואושפז שלח אואן לאמו מכתבים שבהם תיאר את מוראות המלחמה. את הקור המקפיא, את רגליו המדממות, את הצעדות האינסופיות בשוחות ובבוץ הטובעני, את החיילים שנפצעו או נהרגו לצדו. פעם אחת אושפז בשל זעזוע מוח, לאחר שנפל לתוך בור שפער פגז, בשעה שחיפש בחשכה אחר חייל שהתמוטט מרוב תשישות. הקור היה קיצוני, אואן ואנשיו נאלצו לשהות ימים ארוכים בשלג, בלי מחסה, מורעבים, בבגדים קפואים. "כבר 12 יום שלא שטפתי את הפנים ולא חלצתי את המגפיים, וגם לא ממש ישנתי. 12  יום שאנחנו שוכבים בתוך בורות וכל רגע עלול פגז לחסל אותנו", כתב באחד המכתבים.

אואן כתב גם שירים. את אחד מהם "משל הזקן והצעיר",  תרגם דן צלקה (מתוך ספרו  כל המסות).

וְאַבְרָהָם הִשְׁכִּים בַּבּקֶר, בָּקַע עֲצֵי עוֹלָה וְקָם
וַיֵּלֶךְ, וּבְיָדוֹ הָאֵשׁ וְגַם הַמַאֲכֶלֶת.
וּבְעוֹדָם הוֹלְכִים, שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו, בַּדֶּרֶךְ,
פָּתַח יִצְחָק הַבֵּן הַבְּכוֹר לֵאמֹר: אָבִי,
הַבֵּט וּרְאֶה, הַכֹּל עָרוּךְ, הָאֵשׁ, הַבַּרְזֶל, הַלַּהַב,
אֲבָל הַשֶׂה בִּשְׁבִיל הָעוֹלָה אַיִהוּ?
אָז אַבְרָהָם כָּפַת אֶת הַצָעִיר בִּרְצוּעוֹת־חַגור
כָּרָה שׁוּחוֹת שָׁם וְשָׁפַךְ תִּלִים,
וְאָז שָׁלַח יָדוֹ לִשְׁחֹט אֶת־בְּנוֹ.
אַךְ־הָהּ! קָרָא אֵלָיו מַלְאָךְ מִן־הַשָּׁמַיִם וְסָח:
לַנַּעַר אַל־תִּשְׁלַח יָדְךָ,
אַל־תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה. הִִסְְתַַּּכֵֵּּל, הִנֵּה
כָּאן אַיִל, בְּקַרְנָיו אָחוּז בַּסְבַךְ,
קוּם,  הַעֲלֶה עוֹלָה תַּחְתָּיו אֶת אֵיל־הַגַאֲוָה.
אַךְ הַזָקֵן מֶאֵן לִשְׁמעַ, וְשָׁחַט אֶת־בְּנוֹ,  –
וּמַחֲצִית מִזֶרַע בְּנֵי־אֵירוֹפָּה, אִישׁ לְאִישׁ.

אואן משתמש בסיפור העקידה הידוע, מספר בראשית. אברהם מוביל את בנו כשה לעולה. כמו בסיפור המקראי, הילד, או הנער, תוהה ושואל בתמימות היכן הוא הקורבן הצפוי שאותו ישחטו בעוד רגע ביחד. אברהם אינו משיב. רק כורה שוחות – כמו שנאלצים לעשות החיילים הלוחמים בחזית – וכופת את בנו "בִּרְצוּעוֹת־חַגור". בסיפור המקראי העקידה אינה יוצאת לפועל. המלאך עוצר בעד אברהם ומציג בפניו את האייל, הקורבן החלופי. בסיפור המקראי נבחנת מסירותו של האב, עוצמת אמונתו הדתית, נכונותו להקריב. "קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק, וְלֶךְ-לְךָ, אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם, לְעֹלָה" (בראשית, כ"ב, פסוק 2), מצווה עליו האל, והוא מציית, גם כשהאל פוקד עליו לחדול. בשיר זה לא קורה. בשיר אברהם "מֶאֵן לִשְׁמעַ". לרגע אינו מהסס, אינו נעצר אפילו כדי להרהר, וממשיך ב"משימה" שהחליט עליה, כך מסתבר, על דעת עצמו, ושוחט את בנו. ההקבלה אל מציאות חייו של וילפרד אואן ושל בני דורו ברורה לגמרי: הבן הוא דור הצעירים, "מַחֲצִית מִזֶרַע בְּנֵי־אֵירוֹפָּה", החיילים שהועלו כשיות לעולה על מזבח המלחמה שדור המבוגרים מהם פתח בה.

וילפרד אואן היה, כאמור, אחד מהם. אחרי שהחלים, נשלח שוב לחזית. בתחילת נובמבר 1918, שבוע לפני תום המלחמה, הוא נהרג בחזית בצרפת.

 

בִּינֶם הלר, "אחותי חיה": האם יש נחמה בשיר?

באמצע שנות התשעים צילמה הזמרת חוה אלברשטיין ביחד עם בן זוגה, נדב לויתן, את הסרט "מוקדם מדי לשתוק, מאוחר מדי לשיר" ובו שוחחה עם משוררים ישראלים כותבי יידיש.

בספרו של בני מר, סמוצ'ה – ביוגרפיה של רחוב יהודי בוורשה שראה אור לאחרונה בהוצאת מאגנס, ציטט המחבר דברים שסיפרה אלברשטיין על הנסיבות שבהן הלחינה את אחד משירי היידיש הידועים ביותר שלה, "מײַן שוועסטער חיה" – "אחותי חיה", שכתב המשורר בִּינֶם הלר.

"אני לא אדם של תחקירים, אבל לקראת הסרט עשיתי קצת תחקיר על משוררי היידיש בארץ. אמרו לי שבבית לייוויק יש ערב קריאת שירה של הדסה קסטין, אשתו של בִּינֶם הלר. בערב היא קראה משיריו, ו'מײַן שוועסטער חיה' (אחותי חיה) היה כמובן השיא. כשבאנו אל בִּינֶם לצלם, הכנתי כמה שירים שלו שיקריא קצת משם וקצת מכאן, שיר על הכנרת למשל. והנה התחלנו לארוז את הציוד וברגע האחרון אמרתי להדסה: אולי בכל זאת תקראי את 'מײַן שוועסטער חיה'. פחדתי שזה שיר כל כך כבד ועצוב שאי אפשר לעמוד בפניו. אבל אימא של נדב אמרה לי שאני צריכה להלחין את זה. אמרתי מה פתאום? איך מלחינים שיר טרגי כזה? נו, וגם זה קרה," סיפרה אלברשטיין בסרט.

השיר, ביידיש ובתרגומו לעברית, הוא אכן אחד הנוגים ביותר שנכתבו אי פעם. הוא מספר על מצבן של נשים צעירות, בעצם ילדות, שגורלן היה מר וקשה מנשוא. הן נולדו עניות, עבדו בפרך, ולא זכו להתבגר.

הנהו, ביידיש, ובתרגומו המעודכן לעברית, מאת בני מֶר:

צַמּוֹת שְׁחֹרוֹת לַאֲחוֹתִי, לְחַיָּה,
הָיוּ לָהּ שְׁתֵּי עֵינַיִם יְרֻקּוֹת.
וְהִיא גִּדְּלָה אוֹתִי וְאֶת אַחַי אָז
בַּמַּדְרֵגוֹת שֶׁל סְמוֹצֶ'ה, הַחוֹרְקוֹת. כִּי אִמָּא, כְּבָר לִפְנֵי עֲלוֹת הַבֹּקֶר,
כְּשֶׁרַק הֵאִיר בָּאֹפֶק, נֶעֶלְמָה
אֶל הַחֲנוּת לִמְכֹּר וְלֹא בְּיֹקֶר –
כַּמָּה פְּרוּטוֹת שְׁחוּקוֹת בִּשְׂכַר יוֹמָהּ. וְחַיָּה לְבַדָּהּ הָיְתָה נִשְׁאֶרֶת
עִם כָּל אַחֶיהָ וּמַאֲכִילָה,
שׁוֹמֶרֶת עֲלֵיהֶם וּמְשׁוֹרֶרֶת
שִׁירִים יָפִים בִּשְׁעַת הָאֲפֵלָה.הָיָה לְחַיָּה יְרֻקַּת הָעַיִן,
לְחַיָּה אֲחוֹתִי, שֵׂעָר שָׁחֹר אָרֹךְ.
בַּת עֶשֶׂר חַיָּה לֹא הָיְתָה עֲדַיִן
וּכְבָר גִּדְּלָה אַחִים לְאֵין עֲרֹךְ.וְהִיא נִקְּתָה, בִּשְּׁלָה וְגַם הִגִּישָׁה
וְאֶת רָאשֵׁינוּ הַקְּטַנִּים טִפְּחָה.
אֲבָל שֶׁהִיא עַצְמָהּ יַלְדָּה הִכְחִישָׁה
וּלְשַׂחֵק אִתָּנוּ שָׁכְחָה.אֶת חַיָּה אֲחוֹתִי וִירֹק עֵינֶיהָ
שָׂרַף אָז בִּטְרֶבְּלִינְקָה גֶּרְמָנִי.
———————-וְאַף אֶחָד, אֶת חַיָּה שֶׁאֵינֶנָּה,
כְּבָר לֹא זוֹכֵר בָּאָרֶץ – רַק אֲנִי. 

שִׁירַי בְּיִידִישׁ נִכְתָּבִים אֵלֶיהָ,
לָכֵן, בְּעֵת קָשָׁה וּמַחְרִידָה.
כִּי בַּשָּׁמַיִם, לְיַד אֱלֹהֶיהָ,
יוֹשֶׁבֶת הִיא, בִּתּוֹ הַיְּחִידָה.

מײַן שוועסטער חיה מיט די גרינע אויגן,

מײַן שוועסטער חיה מיט די שוואַרצע צעפּ –

די שװעסטער חיה, װאָס האָט מיך דערצױגן
אױף סמאָטשע־גאַס, אין הױז מיט קרומע טרעפּ.

די מאַמע איז אַװעק פֿון שטוב באַגינען,
װען אױפֿן הימל האָט ערשט קױם געהעלט.
זי איז אַװעק אין קראָם אַרײַן פֿאַרדינען
דאָס בידנע־דראָבנע גראָשעדיקע געלט.

און חיה איז געבליבן מיט די ברידער,
און זי האָט זײ געקאָרמעט און געהיט.
און זי פֿלעגט זינגען זײ די שײנע לידער,
פֿאַר נאַכט, װען קלײנע קינדער װערן מיד.

מײַן שװעסטער חיה מיט די גרינע אױגן,
מײַן שװעסטער חיה מיט די לאַנגע האָר –
די שװעסטער חיה, װאָס האָט מיך דערצױגן,
איז נאָך נישט אַלט געװען קײן צענדלינג יאָר.

זי האָט גערױמט, געקאָכט, דערלאַנגט דאָס עסן,
זי האָט געצװאָגן אונדז די קלײנע קעפּ.
נאָר שפּילן זיך מיט אונדז האָט זי פֿאַרגעסן –
די שװעסטער חיה מיט די שװאַרצע צעפּ.

מײַן שװעסטער חיה מיט די אױגן גרינע,
אַ דײַטש האָט אין טרעבלינקע זי פֿאַרברענט.
———————————–

און איך בין אין דער ייִדישע מדינה
דער סאַמע לעצטער, װאָס האָט זי געקענט.

 

פֿאַר איר שרײַב איך אױף ייִדיש מײַנע לידער
אין טעג די שרעקלעכע פֿון אונדזער צײַט.

בײַ גאָט אַלײן איז זי אַ בת־יחידה –
אין הימל זיצט זי בײַ זײַן רעכטער זײַט.

 

 

רעייתו של המשורר, הדסה קעסטין, קוראת את השיר, לצדו

לתרגומו של השיר הייתה גרסה מוקדמת יותר, אבל המתרגם החליט לעדכנה בספרו. הנה הגרסה הקודמת:

הָיוּ לְחַיָּה יְרֻקַּת הָעַיִן
צַמּוֹת שְׁחוֹרוֹת לְחַיָּה אֲחוֹתִי.
בְּבַיִת מָט לִנְפֹּל בִּסְמוֹצָ'ה שְׁתַּיִם
שָׁם גָּרָה חַיָּה וְגִדְּלָה אוֹתִי.

עִם שַׁחַר כְּבָר הָלְכָה מִמֶּנִּי אִמָּא,
לִקְנוֹת, לִמְכֹּר, לָשֶׁבֶת, לְחַכּוֹת.
לִפְנֵי הָנֵץ חַמָּה אִמִּי הִשְׁכִּימָה,
לִשְׁלַל יוֹמָהּ כַּמָּה פְּרוּטוֹת שְׁחוּקוֹת.

וְחַיָּה הִיא לְבַד הָיְתָה נִשְׁאֶרֶת
עִם כָּל אָחֶיהָ וּמַאֲכִילָה,
וְהִיא הָיְתָה שׁוֹמֶרֶת וּמְשׁוֹרֶרֶת
שִׁירִים יָפִים לִשְׁעַת הָאֲפֵלָה.

הָיָה לְחַיָּה יְרֻקַּת הָעַיִן
שֵׂעָר שָׁחוֹר לְחַיָּה אֲחוֹתִי.
וְהִיא אֲפִילוּ לֹא הָיְתָה עֲדַיִן
בַּת עֶשֶׂר חַיָּה כְּשֶׁגִדְּלָה אוֹתִי.

וְהִיא נִקְּתָה, בִּשְּׁלָה וְגַם טוֹרַחַת,
חוֹפֶפֶת אֶת רָאשֵׁינוּ הָרַכִּים,
וְרַק אֶת זֹאת הָיְתָה תָּמִיד שׁוֹכַחַת –
שֶׁיְלָדִים זְקוּקִים לְמִשְׂחָקִים.

אָחוֹת הָיְתָה לִי יְרֻקַּת הָעַיִן,
אֲבָל טְרֶבְּלִינְקָה בָּא לְכַלּוֹתָהּ,
וְרַק אֲנִי נוֹתַרְתִּי בֵּינְתַיִם
בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לִזְכֹּר אוֹתָהּ.

שִׁירִי בְּיִידִישׁ בְּוַדַּאי יַגִּיעַ
מִכָּאן, בְּעֵת קָשָׁה וּמַחְרִידָה,
הַיְשֵׁר לִימִין הָאֵל שֶׁבָּרָקִיעַ,
שֶׁבּוֹ תֵּשֵׁב בִּתּוֹ הַיְחִידָה.

בינם (או בונים, בניב אחר) הלר היה יליד ורשה. כשפרצה מלחמת העולם השנייה הצליח להגיע לברית המועצות, ושב לפולין רק ב-1948. לישראל עלה הלר ב-1957, אבל עד מותו ב-1998 המשיך לכתוב ביידיש.

"בינם הלר הוא משוררה של יהדות פולין," נכתב בעיתון דבר בשנה שבה עלה ארצה. "את חייה חי, את סבלה נשא, את מזמוריה ספג. מעורה בחוסנה ודלותה." קינתו על אחותו חיה, שנאלצה לגדל אותו בעודה ילדה בעצמה, "בַּת עֶשֶׂר חַיָּה לֹא הָיְתָה עֲדַיִן", קורעת את הלב, במיוחד כשיודעים מה עלה בסופו של דבר בגורלה: "אֶת חַיָּה אֲחוֹתִי וִירֹק עֵינֶיהָ / שָׂרַף אָז בִּטְרֶבְּלִינְקָה גֶּרְמָנִי."

הלר המשיך לכתוב ביידיש, לזכר אחותו, שכן זאת הייתה השפה היחידה שידעה.

בני מֶר, שתרגם את השיר לעברית, מעיד בספרו על דברים שאמרה לו חוה אלברשטיין בעניין הספר שכתב: "'זה היופי בעולם, נר מדליק נר. בינם התחיל, אני המשכתי ועכשיו גם אתה.'"

האם יש בכך נחמה?

מות שרה

אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הִיא מֵתָה מְנֻצֵחַת
עַל שֶׁלֹא שָׁמְרָה עַל הַיָּלֶד. חוֹמֶלֶת עַל כָּל צִפֹּרֶן, עַל פִּקַּת הַבֶּרֶךְ  השְׂרוּטָה, עַל הַתְּנוּךְ הָרַךְ, עַל הָאֶצְבַּע הַדְּקִיקָה הַמְפָרֶקֶת תַּלְתַּלִים.

הִיא מֵתָה רָצוֹא וָשׁוֹב בֵּין יְרִיעוֹת הָאהֶל
אֵיךְ הִנִיחָה לַיָּלֶד לַחְמֹק עַל קְצוֹת הָאֶצְבָּעוֹת בְּחָסוּת נְעִירָה וְשַׁחַר הַנֶּעֱרָם לְכֹבֶד עַפְעַפֶּיהָ.
שׁוֹמַעַת אֵיךְ נֶחְלָשׁ הֵד שְׁמוֹ
וְעִמּוֹ קוֹלָ
הּ הַקוֹרֵא אֵלָיו.

הִיא מֵתָה לֹא מְבִינָה אֵיךְ הִגִיר הָאִישׁ אֶת נֶפֶשׁ בְּנָהּ
וְהוֹתִירוֹ שָׁמוּט עַל אַחַד הֶהָרִים
חָתוּם בִּתְנוּעַת מַאֲכֶלֶת.

הִיא מֵתָה בְּשׁוּבוֹ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא
זְחִיחוּת נוֹהֶרֶת מֵעֵינָיו, עוֹטֶפֶת אוֹתוֹ בְּהִלָּת קְדוֹשִׁים מְעַנִים.
הַצְחוֹק הַמֻּכְחָשׁ שֶׁהִתְכַּוֵּץ בְּבִטְנָהּ
נַעֲשָׂה לְעֵין הַנַחְשׁוֹל. הִיא מֵתָה שֶׁמָּא יַעֲבֹר בְּסָמוּךְ לָהּ,
וְיָדֶיהָ הֲלֹא מְמֻשְׁמָעוֹת יְכַתְּרוּ אֶת גְרוֹנוֹ –

מֵעַתָּה אֵין הִיא וְהוּא יְכוֹלִים לָדוּר בְּאוֹתוֹ עוֹלָם. וּבְטֶרֶם יַהַדְפֶנָה מֵאָחוֹר כֹּח חֲסָר פָּנִים אֶל הַקְפִיצָה,
הִיא נֶאֶסְפָה אֶל מוֹתָהּ.