ארכיון הקטגוריה: שירים

לא כולן, לא תמיד: רק העומדות מנגד, הסרסורות, המאפשרות – רק אלה שמשתפות אתו פעולה, רק האמהות שמעלימות עין, ומנדות את הבת, אם העזה לנסות להתקומם!

שבע סונטות במוסף תרבות וספרות של עיתון הארץ, ערב שבועות 25.5.2023

יהודה אטלס, “ילדים של אף אחד”: איפה היו השכנים?

על הספר ילדים של אף אחד | שירי ילדים בסיכון שמעתי מפיו של יהודה אטלס ביום העיון שנערך באוניברסיטת חיפה לספרה של דנית בר, ילדות של נסיכה. אטלס קרא כמה מהשירים המופיעים בו, וגם סיפר שכמה מול”ים סירבו להוציאו לאור, רק מכיוון שתכניו קשים מדי, כך הסבירו לאטלס, לדבריו. השירים שקרא היו כל כך חזקים ומשמעותיים, שלא הבנתי איך ייתכן שטרם נמצא המו”ל שיבין את עוצמתם ואת חשיבותם.

לכן שמחתי מאוד כשגילית שהספר ראה אור – בחסות של מכון חרוב, “הגוף המוביל בישראל ומהמובילים בעולם בהכשרה ובמחקר בתחום הטיפול בילדים נפגעי התעללות והזנחה ומניעתן”.

בהקדמה לספר מספר יהודה אטלס כיצד ומדוע בעצם נוצרו השירים. אתן לו כאן את זכות הדיבור:

מגיע להם תיקון!
“לפני כשש שנים, בסיום הרצאה על שירי והילד הזה הוא אני בפני כ־200 עובדים סוציאליים, קמה אחת הנוכחות ואמרה לי: ‘כל הנוכחים באולם הזה הם מטפלים בילדים בסיכוך ילדים בסיכון,’ הסבירה, ‘הם ילדים שסובלים מהזנחה, מאלימות, מהתעללות מינית, מדרישות יתר של המבוגרים ומבעיות אחרות. אין בידינו המטפלים. אפילו בדל של טקסט – שיר סיפור מחזה – שרלוונטי לחיי המטופלים שלנו ומתאר משהו מחייהם, שאפשר להיעזר בו כדי לשקף, כדי לשתף, כדי לפתח סביבו שיחה ולקדם את הטיפול. כל מה שאתם, סופרי הילדים, כותבים – זה על אבא, אימא ושני ילדים מצפון תל אביב. רבים מהמטופלים שלנו לא יודעים מה זה יד של אימא אוהבת’. בסוף דבריה הישירה אליי מבט ושאלה: ‘אולי אתה מוכן?’ קירבתי את המיקרופון אל פי ועניתי: ‘אני מתחייב לנסות!’

אולי שכנעו אותי האכפתיות, המסירות והקריאה לעזרה בקולה; אולי הפגישה עם נושא כבד משקל ועם המאסה הענקית של ילדים במצוקה – לימים נאמר לי שיש בארץ כ־400 אלף ילדים בסיכון; אולי השאלה שניקרה בי, בגילי המתקדם, האם אוכל לעשות עוד משהו בעל ערך בתחום הכתיבה לילדים; אם עד אז כתבתי על בעיות יום יום של ילדים רגילים, ילדים שיש להם, האין זו חובתי לנסות לכתוב גם על אלה שאין להם?”

לא קל לקרוא את הספר, והקושי מעיד כאלף עדים על איכותו. השירים החזקים ביותר הם אלה שבהם אטלס לא כותב “על”, לא דידקטי ולא מסביר לנו, הקוראים, למה כוונתו (כמו שהוא עושה למשל בשיר העוסק בתופעה המוכרת, המכאיבה כל כך, של ילדים שילדים דחויים שבני גילם “מחרימים” אותם ומתעללים בהם: “ילדי  כאפות”, כפי שהם מכונים). עוצמתם הרבה של השירים מתגלה באלה שאטלס “מכניס” אותנו ישירות אל לבו, נפשו, חייו, של ילד פגוע. 

השירים משקפים הזנחה, פגיעות מסוגים שונים, חולי (של הורים). קשה להאמין כמה הרבה גוונים ואופנים יש להתעללות שילדים חווים. ההורים שאנחנו פוגשים יכולים להיות אומללים ומאמללים. לפעמים הם, כאמור, חולים, כמו למשל בשיר “לא משוגעת”, ואותם הילדים כמעט מנסים להבין ולסלוח להם:

אִמָּא שֶׁלִּי,
אֲנִי יוֹדַעַת בָּטוּחַ,
הִיא לֹא מְשֻגַּעַת,
הִיא רַק חוֹלַת רוּחַ.

ובשיר “בגלל התרופות:

מֵהַתְּרוּפוֹת שֶׁאִמָּא בּוֹלַעַת
הִיא קְצָת מְטֻשְׁטֶשֶׁת
וּמְדַבֶּרֶת עִם כֻּלָּנוּ
בְּעִבְרִית מְשֻׁבֶּשֶׁת;
כִּמְעַט רַק אֲנִי מְבִינָה
מָה הִיא מְבַקְשֶׁת.

אטלס כותב על על עוני, בדידות, על ילדים שהוצאו מהבית למוסד שאמור להציל אותם, על הורים נוטשים, ועל הזוועה של הורים שפוגעים מינית, למשל – בשיר “נחש”: “מתחת לחלוק הלבן של אבא מסתתר נחש אמיתי / שמכל הילדות בעולם מחפש דווקא אותי”, ועל האימה הנלווית לפגיעה כזאת: “אם אספר מה הוא עושה לי / אף אחד לא יאמין”, וגם: “אם הוא ידע שסיפרתי / הוא יחטיף לי מכות־רצח”, ועל הבלבול המזוויע שמתלווה לגילוי עריות, כמו בשיר “אהבת אב”:

כָּל פַּעַם, כְּשֶׁאַבָּא גּוֹמֵר,
לִפְנֵי שֶׁהוּא חוֹזֵר
לִישֹׁן עִם אִמָּא,
הוּא רוֹכֵן
קְצָת קָדִימָה,
מֵרִים לִי תָּ’רַגְלַיִם
מְעַט,
וְעוֹטֵף אוֹתָן
לְאַט לְאַט
בְּכִסוּי הַמִּטָּה הֶעָלוּב
וְכָךְ אֲנִי יוֹדַעַת שׁוּב,
אַחֲרֵי שֶׁאַבָּא הָיָה בְּתוֹכִי,
שֶׁאוֹתִי הוּא אוֹהֵב הֲכִי.

חלק מהשירים קצרצרים, ארבע או חמש שורות, וחלקם, למשל “חטופים בסיני”, ממש סיפורים קצרים בחרוזים.

ההורים המתוארים הם אכזריים במידה בלתי נתפסת, והילד שמספר עליהם זועם, כמו בשיר “איפה היו השכנים?”

כְּשֶׁאִמָּא כָּעֲסָה עָלֵינוּ, כִּי הַכַּדּוּר פָּגַע בַּפְּסַנְתֵּר,
הִיא סָגְרָה אוֹתָנוּ לַיְלָה שָׁלֵם בַּמַּחְסָן בֶּחָצֵר.
יָשַׁבְנוּ שָׁם בַּחֹשֶׁךְ, בֵּין הַגּ’וּקִים וְהַגְרוּטָאוֹת,
וּבָכִינוּ וְצָרַחְנוּ צְרָחוֹת נוֹרָאוֹת,
וְרַק בַּחֲצוֹת, כְּשֶׁנִּצְרַד כְּבָר הַגָּרוֹן,
נִרְדַּמְנוּ בַּכַּרְסָה הַשְׁבוּרָה לְיַד הָאָרוֹן.
אָז עַכְשָׁו אֲנִי רוֹצֶה רַק לִשְׁאֹל, בְּשֵׁם שְׁנֵינוּ,
אֶת כָּל הַשְׁכֵנִים שֶׁגָּרִים סְבִיבֵנוּ:
הֲרֵי שְׁמַעְתֶּם כֻּלְכֶם אֶת הַבֶּכִי הַנּוֹרָא,
אָז אֵיךְ זֶה שֶׁאַף אֶחָד לֹא הִזְמִין מִשְׁטָרָה?

זאת, כמובן, אחת השאלות החשובות ביותר שהספר אמור לעורר: איפה היו השכנים? איפה הייתה החברה? בית הספר שלא ראה? 

דרוש כפר שלם כדי לגדל ילד“, קובע הפתגם האפריקאי הידוע שהילרי קלינטון השתמשה בו ככותרת לספרה. אכן, הקהילה כולה אמורה להתגייס למען טובתו של כל אחד מהילדים הנולדים וגדלים בתוכה. אבל בישראל קשה אפילו להוציא לאור ספר שמדבר בשמם של ילדים פגועים וחסרי אונים! 

סונטה 50, מתוך “מה קרה להגר באילת?” רומן בסונטות

כתבו על הספר

חנוך לוין, “שחמט”

לאן הלך ילדי, ילדי הטוב לאן?
חייל שחור מכה חייל לבן.
לא יחזור אבי, אבי לא יחזור.
חייל לבן מכה חייל שחור.

בכי בחדרים ובגנים שתיקה;
המלך משחק עם המלכה.
ילדי שוב לא יקום, לעולמים יישן.
חייל שחור מכה חייל לבן.

אבי בחשיכה ולא יראה עוד אור.
חייל לבן מכה חייל שחור.
בכי בחדרים ובגנים שתיקה;
המלך משחק עם המלכה.

ילדי שבחיקי, עכשיו הוא בענן.
חייל שחור מכה חייל לבן.
אבי בחום ליבו, עכשיו ליבו בקור.
חייל לבן מכה חייל שחור.

בכי בחדרים ובגנים שתיקה;
המלך משחק עם המלכה.
לאן הלך ילדי, ילדי הטוב לאן?
נפלו חייל שחור, חייל לבן.

לא יחזור אבי, אבי לא יחזור.
ואין חייל לבן ואין שחור.
בכי בחדרים ובגנים שתיקה;
על לוח ריק רק מלך ומלכה.

© 2020-2022 יורשי חנוך לוין


מתוך: את ואני והמלחמה הבאה
בספר: מה איכפת לציפור

אברהם סוצקבר (סוצקעווער) מתוך “אל יורשִי הלא–נולד, אחד–עשר שירים מאוחרים”, תרגם מיידיש: בני מר

ראה אור לראשונה בגיליון מספר 10 של כתב העת הו!

יגאל שפירא, “בסיני”

אלמנתו, רותי שפירא, כתבה את הספר בקולן – נשים בישראל בצל האובדן

השיר התפרסם בגיליון מיוחד ליום הזיכרון ויום העצמאות, “לשחזר תקווה״, שיזם וערך אילן שיינפלד.

דרור גרין, על השיר הראשון, “פליאה”, בספרי “מה המים יודעים על צמא”

היום שלחתי למנויי “פיוט” הרהור על השיר “פליאה” מאת עופרה עופר אורן, המתאר את תחילתה של החשיבה האנושית. את ההרהור והשיר וצילומים מחיינו בכפר הבולגרי אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף בחינם לרשימת המנויים. אנא שתפו:

https://www.psychom.com/Poetry_1320_he.html

——————————————————–

רק במקרה שמעתי על הספר ‘מה שקרה להגר באילת’. לא היכרתי את ספריה של עופרה עופר אורן ומעולם לא קראתי את שיריה. משהו משך את תשומת-לבי, וכך גיליתי שהיתה קורבן אלימות וגילוי עריות. היא כתבה על כך בשיר ‘שואה ביתית’:

שואה ביתית / עופרה עופר אורן

“כְּשֶׁהִגַּעְתִּי לְאוֹשְׁוִיץ הָיִיתִי תָּמִים”,
הוּא אָמַר בַּמִּשְׁפָּט. מִסְתַּמֵּא – כְּשֶׁהֵמִית
יְהוּדִים זֹאת הָיְתָה מִצִּדּוֹ רַק תְּמִימוּת:
רַק פָּעַל עַל פִּי חֹק שֶׁקָּבַע מִי יָמוּת.

“אָז עָשִׂיתִי טָעוּת יַלְדּוּתִית,” הוּא אָמַר
לִי: “הָיִיתִי יָתוֹם, וּבְאוֹשְׁוִיץ! אָז מָה
אַתְּ תָּמִיד תִּזְכְּרִי לִי הַכֹּל?”. הִיא כָּתְבָה
לִי: “הָיִיתִי יַלְדָּה – זֶה קָרָה בֶּעָבָר – “

הוֹ, הוֹרָי הַתְּמִימִים, הוֹ, הוֹרָי שֶׁהָיוּ
קָרְבָּנוֹת קִיּוּמִי, מֶה הָיָה הַסִּיּוּט
שֶׁנּוֹלָד לִשְׁנֵיכֶם עִם גּוּפִי? מִי הִתִּיר
לִשְׁנֵיכֶם לְהַסִּיג וְלִפְלֹשׁ, לְהוֹתִיר

אֶת חוֹתָם תְּמִימוּתְכֶם (אַךְ אָסוּר, כַּמּוּבָן,
לְחַפֵּשׂ כָּל דִּמְיוֹן בֵּין קָרְבַּן לְתַלְיָן).

כשתיארתי פעם את ההתעללות של הורי כ’שואה’ זכיתי בתגובה נזעמת. רק מאוחר יותר, כשפגשתי קורבנות נוספים של התעללות הורית, גיליתי שאינני היחיד שחווה כך את ההתעללות. מובן שלא מדובר בהשוואת האסון הפרטי להשמדת יהודי אירופה, אלא בניסיון לבטא את העוצמה הבלתי-נסבלת של ההתעללות ההורית, שלא ניתן לכמת אותה. הצורך לבטא את זוועת ההתעללות נובע בעיקר מ’חומת ההכחשה’ של העדים להתעללות ההורית, המתעלמים ממנה או מנסים להקטין אותה. כשקראתי את הכותרת ‘שואה ביתית’ הרגשתי קירבה מיידית, עוד לפני שפענחתי את מלוא הכאב. קירבה נוספת חשתי כשגיליתי שהספר ‘מה שקרה להגר באילת’, המתאר אונס, הוא רצף של 336 סוֹנֶטוֹת. צורת הסוֹנֶטָה אהובה עלי במיוחד, ואני מאמין שהמגבלה הצורנית מאפשרת חופש גדול של ביטוי. במאמר על שייקספיר כתבה עופרה עופר אורן כך:

“סוֹנֶטָה היא שיר לירי שכתוב במבנה נוקשה: ארבע עשרה שורות, עם חריזה ומשקל קבועים. בסונטות נהג לכתוב בגוף ראשון על רגשותיו ועל עולמו הפנימי. דווקא המבנה הנוקשה והמאתגר מאפשר לכותבים מוכשרים להביע את עולמם הפנימי וצפונות נפשם הכמוסות: שלד חזק ששומר על רגשות עזים.”

עופרה עופר אורן נולדה בתל-אביב, למדה ספרות אנגלית, קולנוע ומשחק, פרסמה תשעה ספרי פרוזה ורומן בחרוזים, וספר שירה אחד. היא לימדה אנגלית, תרגמה וערכה ספרי פרוזה רבים, וזכתה בפרס ראש-הממשלה בשנת 1995.

כשחיפשתי ברשת את השירים של עופרה עופר אורן, והתענגתי על הסונטות והווילאנלים, מצאתי גם את השיר הקצר ‘פליאה’, מתוך ‘מה המים יודעים על צמא’, בעריכת אנה הרמן (ספרי עיתון 77, 2018).

נדמה לי שהשיר ‘פליאה’ רחוק כרחוק מזרח ממערב מהגדרת הסונטה, האהובה על עופרה עופר אורן. הוא קרוב יותר לצורת ההייקו, המשלבת התבוננות כמעט נייטרלית בטבע המשולבת בתחושת ‘פליאה’.

תחושת ה”פְּלִיאָה” המאפיינת את שיר ההייקו ומופיעה ככותרת השיר הזה מיטיבה לתאר את תוכנו, המתאר את רגע הגילוי של המציאות, כחוויה אנושית ראשונית, שהיא גם תחילתה של חשיבה מוּדעת. הפליאה הראשונית למראה הריבוי שבטבע ובמציאות היא מקור הסקרנות האנושית, ההשתוקקות שאינה נגמרת לידע ולהבנת המציאות, וגם התסכול שבידיעה שיכולת החשיבה וההבנה שלנו מוגבלת, כפי שמנסח זאת משורר התהלים: “פְּלִיאָה דַעַת מִמֶּנִּי נִשְׂגְּבָה לֹא אוּכַל לָהּ” (תהלים קל”ט – ו’).

השיר מתאר, ללא ביקורת וללא מניפולציה, שלושה אובייקטים:

– “תִּינוֹק שׁוֹכֵב בַּעֲגָלָה”

– “עָנָף תָּלוּי מִצַּמֶּרֶת שֶׁל עֵץ”

– “עָלֶה”

אנחנו, הקוראים, משלימים בדמיוננו את התמונה כדי לפרש אותה באמצעות פירוק והרכבה, וכדי ליצור את ה”פְּלִיאָה” המעניקה לצירוף המלים האלו משמעות..

השיר נפתח בתיאור התינוק: “תִּינוֹק שׁוֹכֵב בַּעֲגָלָה עַל הַגַּב”. זו תמונה מעוררת אמפתיה. תינוקות וגורי חתולים גורמים לנו לחוש אמפתיה, כלומר לחוש בתחושותיהם כדי שנוכל להגן עליהם. האמפתיה נוצרת במוחנו באמצעות התבוננות. האמפתיה היא גם מה שמאפשר לנו לקרוא שיר, לפענח סימנים שחורים על דף לבן וליצור מהם סיפור בדמיוננו.

כשאנו יוצרים בדמיוננו את תמונת התינוק אנחנו רואים את העולם מבעד לעיניו. התינוק, ה”שׁוֹכֵב בַּעֲגָלָה עַל הַגַּב”, מתבונן למעלה. שם הוא רואה ש”מִצַּמֶּרֶת שֶׁל עֵץ תָּלוּי עָנָף”. הוא מתבונן. הוא עדיין לא יודע מהו “עֵץ” ומהו “עָנָף”. הוא חש בדברים באמצעות הגירוי שמעוררת בו הראיה, ותחילה הוא חווה כל גילוי כגילוי יחיד. הוא רואה את “הֶעָלֶה הָרִאשׁוֹן בְּחַיָּיו”.

הגילוי של “הֶעָלֶה הָרִאשׁוֹן בְּחַיָּיו שֶׁל הַתִּינוֹק” יוצר בו התפעמות, כלומר “פְּלִיאָה”. המוח האנושי מזהה את המציאות באמצעות דמיון ושוני, ובאמצעות ההשוואה. כל גילוי של פרט חדש יוצר בנו “פְּלִיאָה”, עד שאנחנו מגלים פרטים דומים נוספים, ובאמצעות ההכללה מכנים אותם בשם.

ה”פְּלִיאָה” היא ניצוץ החשיבה הראשון, ניצוץ רפלקטיבי המפעיל את מוחנו, מאפשר לנו להיות מודעים ליכולת שלנו לחשוב ולארגן את המציאות, ומאפשר לנו להרחיב עוד ועוד במהלך חיינו את מאגר הידע וההתנסויות שלנו.

עופרה עופר אורן מתארת בתמצות רב את מהות הטבע האנושי, ואת המוח האנושי שאינו מַחְשֶׁב המזהה את המציאות אלא מעבד סיפורים רב-עוצמה המאפשר לנו לפרש את המציאות בדרכים שונות, סובייקטיביות. השיר הקצרצר הזה מתאר את רגעיה הראשונים של החשיבה האנושית, שהיא המיומנות הרגשית החשובה ביותר שלנו, המאפשרת לנו להיות יצירתיים, לפרש את העולם, ללמוד ולהרחיב את מאגר הידע וההתנסות שלנו. זו המיומנות אותה לא נלמד בבית-הספר, ובלעדיה לא נוכל לחיות חיים עצמאיים.

בחמישים השנים האחרונות חקרתי את החשיבה האנושית ופיתחתי מתודה חדשה לחשיבה. בימים אלו סיימתי להקים את האקדמיה לחשיבה, בכפר בולגרי קטן, בעקבות האקדמיה של אפלטון ואריסטו.

את האקדמיה לחשיבה בניתי בחיק-הטבע, על שפת הנחל, ליד המעיין שבחצר, מתחת לעץ האגוז הענק ועצי הדובדבן והאגס והתפוח. כמו בשירה של עופרה עופר אורן, החשיבה מתחילה בהתבוננות בעלה אחד, ובענף שעליו הוא צומח, ובעץ שממנו צומח הענף.

——————————————————–

את ההרהור על ‘פליאה’ ואת 826 ההרהורים והשירים האחרים אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף בחינם לרשימת המנויים:

https://www.psychom.com/Poetry_1320_he.html

=========================================

בהשקה של מה המים יודעים על צמא שרה ניצן ורדי את השיר “פליאה”, שאותו היא הלחינה

גליון 24 של כתב העת הו!ראה אור לאחרונה (ויש בו גם שלושה וילאנלים שכתבתי)

קישור לרכישת הגליון

קישור לפייסבוק של הו!

קישור לאינסטגרם של הו!

כתב אפרים סידון, אייר יוסי אבולעפיה, “עלילות פֶרְדִינַנְד פְּדָהצוּר בקיצור”  

ללי מיכאלי, “אהובי הסודי, אתה”: מפתח על וו הגעגוע

את ספר שיריה החדש של המשוררת ללי מיכאלי אהובי הסודי, אתה פותח שיר שמופנה “לקוראיי”, אלה “שמבקשים להכיר אותי אישית / פנים אל פנים”. השיר מפציר בנו: “אל תתעניינו בי מעבר לשירים כי / כל שהיה בחיי היו השירים ותו לא”, והיא ממשיכה ומסבירה שהכול התקיים “למען השירים”. 

לא בכדי פותחת מיכאלי בהפצרה הזאת, שכן השירים מעידים על סיפור שמתקיים מאחוריהם, משהו שהתחולל בחייה, מסתורין שהולך ומתפענח, אך בעצם נשאר מוסתר: קשר עם משורר פלסטיני, שחלק מהשירים מופנים אליו ישירות, ובאחרים מתנהל אתו דיאלוג סמוי. אבל לא, אומרת המשוררת. אל תתמקדו ב”סיפור”, שכן “להכיר אותי מעבר לשירים זה / בזבוז זמן מוחלט”, והיא מוסיפה באירוניה, “לא חבל?”

שיריה של מיכאלי אינם רק מילוליים: כל אחד מהם יוצר על הדף מבנה גרפי מעניין. למשל: 

הצורה הגרפית מבטאת כאן את ההיסוס, הדעיכה, החששות, שכולם מובעים כמובן בעיקר במילים.

מצד אחד היא מבקשת שלא נחשוב עליה כעל אדם ממשי, שחושף בפנינו סודות, ומצד שני היא מזהירה: דעו לכם שאחרי שתקראו את שירי תיאלצו לשאת את הפצע שהפקדתי בלבכם. 

הפצע, הכאב לא נחשפים תמיד בבירור ובמובהק. לפעמים ההסתרות מכסות עליו. אבל יש שירים שפותחים את האישי הנוגע בכללי וב”לאומי”. כך למשל בשיר “למשורר פלסטיני” שנפתח במילים “ידידי היקר,” ושבו היא מסבירה לנמען שהיא “מביאה לך את השיר שלי כמו חתיכת בשר מדמם משולי שירי הקרוע”, ולקראת סופו כותבת שהיא “קורבן שעוטה מסכה של מנצח”. חרף הבטחתה שלא תספר לנו על עצמה נודע לנו מהשיר כי לכאן, לארץ ישראל, המקום המשותף לה ולמשורר הפלסטיני, קיבלה “ויזה לצאת כשבברית המועצות אמרו לי שנים / ‘נייט’.” והיא משיבה לו, למשורר האחר – ובד בבד גם לנו, הקוראים – על שאלתו “איך ישנת?”, שאותה הוא מפנה אליה “בוואטסאפ, ממש לפנות בוקר, לפני שהשמש / פיהקה” וכותבת: “החלום שלי נדד בעולם. חצה אוקינוסים, ואדיות וכרמים, דילג על חומות / חוזים וקרעי מלחמות”, ומוסיפה: “הסירוב דיבר שפות זרות. רק לאהבה הייתה / שפה אחת.”

אהבה? איזו אהבה? הנה:

שני המשוררים חיים את הקונפליקט הלאומי, את הסדק שלפעמים נהפך לשבר ולתהום נפערת.

בשיר אחר, “אתה מבקש ממני שלום ומדינה פלסטינית” היא מנסה להסביר: “אבל אני / בכלל לא במפה הפיזית מדינית”, ומצטטת דברים שאומרים לה: “ללי, / את לא חייבת לו שום דבר / שידע להפסיד בספורטיביות כמו / שאר הארצות שיצאו למלחמה”… אז מה, הוא “ארץ” – או גבר? והיא – אישה או “מפה”? לא, לא, “אני לא כזאת צינית,” היא משיבה להם, ולו היא מסבירה: “יש לי רגשות אליך כאדם / כשכן / כמשורר / כמי שבא למילים כמוני בתשוקה / שבוער ולא זז / לא נכנע לחיים / דוחה את המוות בסלידה / מבקש מגע קדום ומשיט בי דמיונות”…

באחד השירים, לקראת סופו של הספר, היא מציעה לו “בוא נאהב בארץ ציה וערבה / למה שלא נלך בנועם / לאותו המקום / ננער את גרגרי הנרדפות / נמצא את שפת השעורה”, ותוהה: “איך אדבר עם עם אחר / עם עמי לא הצלחתי למצוא שפה”… 

“לא הצלחתי למצוא שפה”? לא ברור מי מהשניים אומר את הדברים, היא? הוא? האם זאת ההתחלה של תשובתו לה, שהרי בשורה הבאה הוא ממשיך: “אז בואי, בואי נלך לעם אחר / כן, כן / יש מדינות שקטות יותר / אבל לא לא, / זאת המדינה שלנו”, או שהיא זאת שאומרת אותם?

“זאת המדינה שלנו”: כלומר – של משוררת יהודייה שעלתה לישראל מברית המועצות, ואימצה לה כאן מולדת חדשה, ושל משורר פלסטיני מובס וזועם. הוא, כך היא מספרת, נוהג לקרוא לה “פאטמה”.

“הבית איננו”, היא כותבת. למי אבד? לה? לו? (לשניהם…!)

מה בכל זאת נותר? “המפתח תלוי על וו הגעגוע” והוא “פריט אמנות / מאובן של דינוזאור.” 

ג’ויס קרול אוטס “דוקטור תעזור לי” תרגמה מאנגלית: רוני אמיר

התפרסם במדור לספרות ותרבות של עיתון הארץ ב-26 באוגוסט 2022

שייקספיר, סונטה 9: האם אתה נותר ברווקות | האם מפחד בכי של אלמנה | המחשש דמעות האלמנה | האם כדי למנוע מאלמנה לקונן | שמא מפחד עין אלמנה להרטיב | את בכי האלמנה אתה ירא? האם | האם מפחד בכי האלמנה


מדוע מדוזה נענשה



יש להקליק על התמונה שלהלן כדי לקרוא את הטור שעלה ב־Ynet ב־20.11.2022
לציון יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים

https://www.ynet.co.il/news/article/s1h11acp8s

השוואת תרגומי סונטה 66 של שייקספיר במוסף הספרותי של עיתון הארץ

התפרסם ב”הארץ”, 18.11.2022

צילה זן־בר צור, שמרי על הקיכלי: “קמה בבוקר אל תוך העצב”

מְטַאֲטֵאת אָבָק מֵהַחֶדֶר
פּוֹתַחַת סֵפֶר יָשָׁן
וּמְנַסָּה לִקְרֹא.
כָּל אוֹת הִיא צִפּוֹר זַהֲבָן
הַמִּתְנַגֶשֶׁת בְּמִצְחִי.

מִי אֲנִי?

שֵׁשׁ בַּבֹּקֶר. זְמַן לִשְׁפֹּת
קֻמְקוּם עַל הַכִּירָה.
לְהָעִיר אֶת הַיְלָדִים
וּלְשַׁנֵּן
חַיַּי לֹא הָיוּ לִשָּׁוְא.

חצי סיכה על מפת העולם ו… אבוי… נובמבר 2022, בחירות בפעם החמישית, בתוך שלוש שנים וחצי, ובכל זאת: לכו להצביע!

מילים: מאיר גולדברג
לחן: קורין אלאל

צילה זן־בר צור, “שמרי על הקיכלי”: איך נשמע קולן הקפוא

“לא קל להיות אישה”, אומרת הדוברת באחד משירי ספרה החדש והמרטיט של צילה זן־בר צור, “שמרי על הקיכלי”. בהקדמה לשירים מספרת המשוררת על המחקר שערכה בדוקטורט, שאותו סיימה לכתוב באוניברסיטה העברית, ב־2012. נושאו היה “תפישת הנשיות וביטוייה הפולקלוריסטים אצל נשים יהודיות יוצאות אפגניסטן בישראל”. במחקרה שוחחה עם נשים אפגניות. המרואיינות היו “בנות 80, 90 ואף 100”, והשירים שלפנינו הם “חלק מעדות פואטית של עבודת שדה” עם אותן נשים, כדבריה בהקדמה לספר.

ההזדמנות שזן־בר צור מעניקה לנשים רבות ושונות לספר לנו על עצמן, על גורלן, סבלן, חייהן, פשוט מופלאה.

אנחנו פוגשים בספר נשים רבות שאולצו להינשא בהיותן ילדות. “בגילך התחתנתי”, מספרת הדוברת לבת שיחה בשיר “ג’ינאד שלי / היום קל יותר להיות אשה”. בת שיחה של האישה האפגנית מספרת לנו על התנסות נשית משל עצמה: איך כשהייתה ילדה, בגיל שבו האישה האפגנית אולצה להינשא, הוציאה מתוך ילקוט בית הספר “ספר היסטוריה מקופל / בפרק על דריוש המלך” וקרעה מתוכו דפים, כדי להכין לעצמה רפידה. “לו ידע המלך הפרסי / שכבר אז הוא רחץ בדמי”, היא מוסיפה, ואנחנו מבינים את מצוקתה של ילדה שהחלה לדמם, כנראה שבפעם הראשונה, דווקא בבית הספר, את חוסר האונים שלה, את הצורך לאלתר פתרון:  שתי ילדות, שאחת צריכה לפתור בעיה מביכה, והאחרת, המבוגרת ממנה בשנים רבות, זוכרת עד כמה בילדותה היה “קשה מנשוא” להיות אישה.

בשיר “תרשמי את המילים שלי / במחברת שלך” אנחנו פוגשים את ח’אנום שוּשן, שמספרת לה: “אמא שלי לא קוננה על המתים / היא קוננה על הנשים שלנו / שנמכרו להיות שפחות / בילדותן, שהתחתנו בתוך / שק מלא עקרבים, / שמתו בלידה, / ואלה שנשארו בחיים המשיכו לסבול”. ח’אנום שושן זועמת, ומבטיחה כי “תלמד לכתוב בעפרון במחברת”, ואז “תלמד נשים / זכויות”.

אנחנו שומעים נשים שמסרבות להמשיך לשתוק. כך בשיר, שנקרא כמו חבטת אגרוף בלב, “כל חיי אמרו לי לשתוק. לא עוד”:

זֶה הָיָה בַּחַמָּאם. הִפְשִׁיטוּ אוֹתִי מֵהַלּוֹנְגִי. הָיִיתִי
עֵירֻמָה. הֵם בָּדְקוּ אוֹתִי כְּמוֹ שֶׁבּוֹדְקִים סְחוֹרָה
בַּשּׁוּק. הַשְֻמָּן שֶׁלִי. הָעֲצָמוֹת. הַיַּשְׁבָן. הַמִּשְֻלָּשׁ.
הַבְּלִיטוֹת הַקְּטָנּוֹת בֶּחָזֶה. הַצֶּבַע שֶׁלִי. אַחַר כָּךְ
מָרְטוּ לִי אֶת כָּל הַשֵׂעָר מֵהַגּוּף, מָרְחוּ אוֹתִי
בְּלַחְ’לַחָ’ה וְשָׁלְחוּ אוֹתִי אֶל גֶבֶר שֶׁבִּכְלָל לֹא
הִכַּרְתִּי. כְּשֶׁאֲנִי מַבִּיטָה לוֹ בַּפָּנִים, אֲנִי לֹא רוֹאָה
פָּנִים. הוּא פֵּרֵק לִי אֶת הָרַגְלַיִם כְּמוֹ שֶׁמְּפָרְקִים
עוֹפוֹת בָּאִטְלִיז. כָּל הַמַּעַיִם שֶׁלִי נִשְׁפְּכוּ הַחוּצָה.
זֶה הַזִכָּרוֹן הָרִאשׁוֹן וְהָאַחֲרוֹן מֵהַחֲתֻנָּה שֶׁלִּי.

אני לא זוכרת שקראתי פעם תיאור מזעזע יותר של הלילה הראשון שבו כלה נאנסת כך, ועל הברוטליות של החתן. אבל בהחלט לא רק שלו: כל הסביבה מקריבה ילדה לגבר לא מוכר לה, בודקים אותה (מי עושה את זה? ודאי הנשים: אמה, סבתה, לא צריך לפרט, זה לגמרי ברור), מכינים את השה לעולה, גוזלים (גוזלות!) ממנה את זכויותיה, את כבודה – את אנושיותה!

הדוברת בשיר היא רק אחת מכמה נשים שמעידות כולן על האונס הנורא שביצעו בהן בילדותן. אפילו בעל שהושאה לו הדוברת בשיר “אני זוכרת”, שהתחיל כצעיר עדין ש”היה ילד כשהתחתנו”, והתנהג בהתחלה אחרת: “הוא דיבר אלי במילים מתוקות”, השתנה עד מהרה. הוא “חזר חיה. / עם שינים חדות כמו של גורגרה־עלי. / של זאב. תפס לי בבשר וקרע אותי. // לא נשאר לי גוף. / לא נשאר לי גוף.”

בשיר “השכם בבוקר” תוהה האישה מה יקרה כשייוולד הילד שייווצר בעקבות האונס הלילי שעברה: “איך אניק אותו / וריח חלבי הוא / צער איברי הפגועים.” ובלי קול היא קוראת אל הגבר (ושמא אל ילד שטרם נולד?): “בדממת הבוקר הזה / אני קוראת לך: // אל תעשה בי שמות.”

סבלן של הנשים אינו נובע רק מכך שנאנסו. בשיר “אחיות” מספרת הדוברת על אחותה האהובה, שהייתה בת שש עשרה, מבוגרת ממנה עצמה בשש שנים. זוכרת את דבריה האחרונים: הסוד שגילתה לאחותה הקטנה, סיפרה לה על אהבתה האסורה, ה”מתוקה יותר מסוכר נבאט” למישהו שהעניק לה “את / פרחי היסמין” שאותם היא שומרת “בתוך ספר מעשיות.” מספרת איך נשבעה לא לגלות לאיש את הסוד של אחותה, אבל זה לא הספיק. כי “אֵילו כל זיכרונותי מאחותי”: רק “אחר כך נודע לי שכרו בור במדבר / גלגלו אותה בשטיח / והניחוה בתוכו. היא לא התנגדה. /אפילו לא בכתה. / לא היה צריך לחפש אבנים כדי לרגום אותה.” כל הפרטים נמסרים בצורה עניינית. ביובש. בלי דרמות. ודווקא משום כך הם שוברים את הלב.

סבל אחר של אישה מבטאת הדוברת בשיר “מי אני, את שואלת”. אפשר ממש לראות את דמותה: “כבר לא צעירה”, היא מעידה על עצמה, “חומה כמו ענף, / צנומה ויבשה. / לא יפה”, כאן היא מפתיעה אותנו בשורה קצרה, חזקה כל כך: “סליחה, גבירתי, שאני צוחקת.” מה יש לה לצחוק? אנחנו יכולים לדמיין אותה: חזקה. מפוקחת. מיואשת, אבל עדיין עם שמץ של אירוניה עצמית. “ביום־יום אני מסקלת אבנים / מן הדרכים”, היא מספרת. ועוד היא אומרת שאמנם בכפר שלה “יש לאנשים טלפונים סלולריים / וצלחות לווין,” שהאנשים “אוהבים לראות סרטים רומנטיים / בטלוויזיה”, אבל, היא מוסיפה בפסקנות: “לי אין.” כי היא “מסקלת אבנים / בידיים חשופות.” היא מעידה על עצמה שהיא שתקנית. כן, “לפעמים אני מעזה לשוחח עם הרוחות / העזות שנושבות כאן”, אך אינה בת שיח לאיש. כאן היא מתחילה להתמוטט: “סליחה, גבירתי, על הקול שלי,” ובהמשך, בסוף, “סליחה, גבירתי שאני נשברת.” כי אין לה משפחה. כי אין לה ילדים, הורים, אחים. וברור שגם אין לה חברים, אין לה אף נפש קרובה. הנה, עוד צבע אחר, שונה, של ייסורים.

ועוד סבל, זה של ספיד בחצ’י, בשיר “תרשמי במחברת שלך”: “בלילות הייתי שפחת המין של בעלי / ובימים שפחת אמו.” הילדים שילדה – בפעם הראשונה כשהייתה בת שלוש עשרה – מתו כולם. “את בתי השנייה ילדתי / כשהייתי בת ארבע עשרה. / היא מתה.” ושוב, ושוב. “שאגתי את הכאב שלי / עד שנרעדו הרי הינדו כוש”, היא מספרת על מות הבן שילדה כשהייתה בת חמש עשרה. ואז ביקשה מחמותה: “עכשיו תעקרי לי / את הלב.” והיא מסיימת: “תרשמי במחברת שלך / שעומדת מולך אישה / בלי לב.”

פה ושם יש ניצוץ של אור. בשיר הכאוב “על השולחן” שבו “החושך פשה לכל עבר בכפר”, שיש בו “כלבי בר רעבים”, שיש בו ילד קטן ותמים “כקליפת שקד ירוק” ש”שוכב בארגז העץ” ואינו יודע כי “אביו מת במלחמה,” כי “סבתו מקוננת / בקול סדוק ומאובק / של עיי חורבות”, שבו האימא “מטיחה אגרוף בקיר”, אבל מפצירה בעצמה “עשי משהו” ומציעה: “סרגי לילדך / שמיכה חמה לחורף.” מה עוד היא יכולה לעשות? “לשתול אורז בטרסות”, או “לזרוע פרחי סיגליות.” ואלה “יספרו את הסיפור שלך: / היה פה הרס / ועכשיו / יש כאן חיים.” איזו גבורה! איזה מאבק הירואי לחיים, לאופטימיות, לתקווה שאולי בעתיד עוד יתאפשרו צמיחה ויופי!

יופיים של השירים נובע, בין היתר, מהניחוח האקזוטי, הלא מוכר, שהם מדיפים, וזאת בזכות השימוש החוזר במילים אפגניות: צ’ולצ’ול (=פות), אָש־י ח’יראתי, אש־י מש, אשי־פלאו (אש=נזיד), כורסי (=קמין פחמים נייד), זנגולה (=פעמונים), שמות של מקומות מרוחקים: עמק כמיאן, מכרות הלאפיס, אזכורי תבלינים וטעמים שריחם עולה באפה של הקוראת: זנגביל, קינמון, מיץ רימונים, תה אפגני ירוק, שן ארי, אכילאה וקורנית… כל אלה, ורבים אחרים, מהדהדים לאורך השירים ומעוררים תחושה של מסע אל מקום אחר.

ההיבט החשוב ביותר בקובץ הזה הוא, לטעמי, שיש בו מעין תשובה לבקשותיהן של כמה מהנשים: למשל, האישה בשיר “אני זוכרת” מסיימת את דבריה ואומרת: “עכשיו אני רוצה לכתוב יומן. / בתוך הגרון שלי יש צעקה / שמבקשת לצאת”.

צילה זן־בר צור עשתה מעשה של חסד רב: היא העניקה להן מילים: לסבתה שהסבירה לה שהיא “כותבת בתבלינים”, כמו שעושה גם האישה בשיר “אני זו המכונה בכפר שלנו / הכותבת בחינה”, שמערבבת “חינה עם זעפרן ושמן שמשום” וכותבת על כף ידן של נשים אחרות “קו גורל חדש”; המשוררת מעניקה מילים וקול לאישה בשיר “שלא תחשבי / שאני אישה בלי אהבה” שמספרת לה שהיא כותבת “באניץ זעפרן”, שהאותיות שלה “נראות כמו הנשרים / בעמק במיאן”, ששואלת אותה: “התוכלי לקרוא לי שיר?”; וגם לאישה שמייצרת עפרונות, כדי שילדות ילמדו לכתוב, ולכל הנשים אחרות, שהזעקה קפאה להן בגרון, ועכשיו אנחנו יכולים לשמוע אותה.

לאה גולדברג, “גשם בשמש”

הַבְּרִית הַזֹּאת בֵּין גֶשֶׁם וּבֵין אוֹר
כְּרוּתָה וַדַּאי רַק לִרְגָעִים סְפוּרִים.
אַךְ אַהֲבָה, כְּשֶׁהִיא קְצָרָה מְאֹד,
יָפָה יוֹתֵר מִכָּל הָאֲהָבוֹת.

כמה דק המרחק



אתמול היינו אמורים לחגוג עם מיכל את יום הולדתה ה־45. לצערנו, לא זכינו. 

מיכל השאירה לעולם את יצירתה – הדיסרטציה שכתבה – שממשיכה לשמש חוקרים בבלשנות, וכמובן גם את הזיכרונות הרבים ממנה.


השירים מתוך השער תמונות מרמב”ם,  בספר מה המים יודעים על צמא

יאצק דנל, “כל הערים הרחוקות” (מפולנית – חנה הרציג): מי רואה, מי יודע ומי יכול לספר

“Lost in Translation” הוא שמו, כך באנגלית, של אחד משיריו של יאצק דנל, משורר פולני שחנה הרציג מיקדה עליו לאחרונה את תשומת לבו של הקורא העברי, ליקטה את שיריו ותרגמה אותם לשפתנו.

“שומה על אהבה בין עמים להיות על תנאי / שכן כל כך קשה לתרגם / מפולנית לשפתנו // ואחר כך כל כך קשה לתרגם / לעצמנו שהאהבה בין העמים נשארה על תנאי”, כותב דנל בפתיחת השיר, וכמו מדבר בשמו של קורא התרגום, מסביר לנו עד כמה קשה לבני אדם להבין זה את זה, ולפיכך, ככתוב בשורות הסיום, “עלינו להזכיר לעצמנו שוב / שהאהבה בין עמים נשארת על תנאי”.

כתיבת שירה (וגם כמובן – תרגומה והקריאה שלה) היא מעין כף יד מושטת ממרחקים, ניסיון לעבור על פני תהומות, לגעת בזולת ולהבין משהו עליו, על מהותו, על עולמו הפנימי, חוויותיו וקשייו.

כך למשל מכניס אותנו השיר http://www.gaydar.pl לנבכיה של חוויה שיכולה לכאורה להיות זרה ורחוקה לחלק מהקוראים: עולמם של גייז, חיפושיהם הנואשים אחרי אהבה, קשר ומשמעות:

בְּתם שָׁלֹשׁ שְׁנוֹת זוּגִיוּת מֻצְלַחַת, לְהִתְחַבֵּר
לְכָאן – אֵיזֶה עֶלְבּוֹן. עֲבוּר אֲחָדִים: כְּמוֹ מְהַמֵּר מְפֻקְפָּק
לָבוּשׁ בִּסְמוֹקִינְג (אַרְמָנִי, גוּצִ’י, קִילְמַן, פָּאטָק),
אַרְנָקוֹ מִתְפַּקַע מִמַּזָּל, מִתְפָּרֵץ
לִלְוָיָה שֶׁל קִבְּצָנִים; עֲבוּר אֲחֵרִים – כְּמוֹ אֵיזֶה אֶבְיוֹן מְנַקֵה מַדְרֵגוֹת,
מוֹכֵר סִדְקִית, דָּוָּר, שֶׁנִּכְנָס בְּטָעוּת

וּמִן הַמִּפְתָּן מִתְבּוֹנֵן בְּמַבָּט מִשֻׁעֲמָם
בָּאוֹרְגִיָה הַמְחַרְמָנֶת. וּבְכֵן, אֲנִי עוֹמֵד וְסוֹקֵר
אֶת אֵלֶּה וְאֵלֶּה: אֵלֶּה הַכּוֹבְשִׁים אֶת בִּכְיָם
וְהָאִפּוּר מָרוּחַ עַל הָעֵינַיִם, שֶׁיַּחְזְרוּ וְיָבוֹאוּ, יַחְזְרוּ וְיָבוֹאוּ,
וְהָאֲחֵרִים, שֶׁיִּסְעוּ וְיַגִיעוּ, יָטוּסוּ, יִסְתַּלְקוּ וְיַאַרְזוּ מֵחָדָשׁ
שֶׁלֶג, תַּרְמִיל גַּב, וְעָלָיו לוֹגוֹ שֶׁל כָּרִישׁ.

מצְעַד גּוּפִים לְרַאֲוָה. כְּמוֹ בְּכָל מָקוֹם. בְּטָנִים שְׂעִירוֹת,
גִּבּוֹת שְׁרִירִיִים תְּפוּחִים הַיְשֵׁר מִמִּטַת הַשְׁזוּף. בֵּית הֶחָזֶה
הַכָּחוּשׁ שֶׁל נַעֲרֵי תִּיכוֹן. “סְטוּדָנְט שֶׁלֹא שׁוֹתָה.
רִיקִי מלִידְזְבַּרְק מְחַכָּה לַנָּסִיךְ שָׁלוֹ.
רוֹצָה לְהָרִיחַ אֶת הַגַּרְבַּיִם שֶׁלְךָ” – תְּמוּנַת פְּרוֹפִיל
שֶׁל בָּחוּר בְּלוֹנְדִינִי עָב בָּשָׂר וּמְמִשְׁקָף. וְכֻלָם לִמְכִירָה.

וּמִתַּחַת לְכָל זֶה, כְּמוֹ נָהָר תַּת־קַרְקָעִי,
זֶרֶם שֶׁל תַּפְאוּרוֹת: וִילוֹנוֹת תַּחֲרָה סִינְתֶּטִית,
כְּסוּיַי כָֻרְסָאוֹת זוֹלִים, חִפּוּיֵי טַפֶטִים,
מִיָּמִין לָאֵיבָר הַזֶּקוּף פּוֹסְטֶר שֶׁל אַנְנִי לֵנוֹקְס,
מִשְׂמאל – אֲגַרְטָל מֻזְהָב עַל זְכִיָּה בִּפְרֶס כָּלְשָׁהוּ.
“אֲנִי אוֹהֵב: סֶקְס מְסָרְתִּי, צַיְתָנוּת, הַשְׁתָּנָה, קְשִׁירוֹת”.

וְזֶרֶם הַנָּהָר מַעֲמִיק וּמֵמֵס אֶת אַדְמַת הַטִין,
מְחַלְחֵל מִבַּעַד לַפְּרוֹפִילִים וּלְחֻקֵּי הַמִּשְׂחָק,
ולוֹחֵשׁ שֶׁאֵלֶּה בְּנֵי אָדָם, וְאֵלֶּה בָּתֵּיהֶם וְכַלְבֵיהֶם
וְשֶׁכָּל זֶה – הַכֶּרֶס, הַוִּילוֹן, הַטְוִיטָר,
תַּבַת הָאִימֵיל – חֲסַר חֲשִׁיבוּת, שֶׁכֵּן מִתַּחַת לָהֶם
נָהָר אַחֵר, עָמֹק עוֹד יוֹתֵר, זוֹרֵם בְּלִי מִלִים.

ורשה, 13 ביולי 2006

אנחנו חווים כאן, להבנתי, את הפער בין הרצונות והציפיות למצוא אהבה, שהרי מספר לנו עליה מישהו שזה עתה נגמר לו קשר זוגי ממושך, לבין המקום שאליו הוא מגיע כדי למצוא אותה, שם הכול בוטה, גס, ארצי ואפילו וולגרי. מה הוא מוצא?  גופניות גלויה וישירה: איבר זקוף, מצעד גופים שמוצגים לראווה ודיבורים נטולי כל עידון: “רוצה להריח את הגרביים שלך”. עוד הוא מוצא כאן כרס, בטן שעירה, במקום שבו “כולם למכירה”. אבל מתחת לכל אלה “זורם בלי מילים” נהר אחר – נהר של כמיהה וגעגוע, של תקוות ושל צרכים לא עד כדי כך ישירים. ובעצם מתחוור מקריאת השיר שאין באמת הבדל גדול כל כך בין השפות, זאת של גייז גבריים שמתעקשים להפגין בוטות, לזאת של קשרים הטרוסקסואליים, שגם בהם מוסתרים לא פעם הרצונות האמיתיים והתקוות להיווצרותו של קשר משמעותי, רגשי ונפשי, לא רק סקס נטול רגשות.
בשיר אחר, שכתב בוורשה בינואר 2012, נזכר דנל באירוע שהתרחש עשר שנים לפני כן. השיר נקרא “ימים בשנת 2002”, (הוא הזכיר לי את Les roses blanches – “שושנים לבנות” –  של דורי מנור: תיאורו של הנשגב שרק הגשמי יכול לבטא) והוא מספר בו על צעיר, “אפשר היה לראות שעודנו רק נער מתבגר”, מישהו ש”במקום אחר יכול היה להיות אדם בוגר, להשתייך לאומת / האנשים המהוגנים, המוגנים”, אבל באותו חדר “שבו עשה מעשים היאים לדעת רבים למבוגרים בלבד / (ללא בגדים, איפוא)” הוא “ניגף כל הזמן / במדפים בולטים, במתלים, בשקעים שבקיר”. דנל מתאר כך את המבוכה, את חוסר היכולת ליישב בין עצמו לבין המציאות הבלתי נמנעת שנאלץ להיקלע אליה, שאולי בעתיד ילמד איך לחיות בתוכה, אולי – כן, אנחנו שקוראים את שיריו יודעים זאת! – ימצא אהבה אחרת.
נוגע ללב השיר “הנאהבים ממודנה” החותם את הקובץ. כך הוא מתחיל: “כמו שני עלי שרך מפחם שזורים זה בזה / על רקע שחור”. דנל כותב בו על שני שלדים שכפות ידיהם שלובות, שהתגלו בשנת 2009 במודנה שבצפון איטליה (ההסבר מאיר העיניים מופיע בהערת השוליים, הנחוצה מאוד): “הם תוארכו לשנות החמש מאות לספירה לערך, אף על פי שלא ניתן היה לקבוע את מינם, תוארו השניים כצמד נאהבים. הוא והיא. כשהתגלה ב־2019 שאלה שני גברים, הוסבה ההשערה לכך שהיו ‘חברים לנשק'”. וזהו, בתמצית, סיפורה של אהבת גברים, והכורח שלה להיאבק על מקומה בעולם…
הפולניות של יאצק דנל אינה חומקת מההיסטוריה של ארצו. כך בשיר שנכתב בוורשה ב־2004 – “אישה עם ילד על הידיים, ברגן בלזן”:
הוּא רָאָה וַאֲנִי רוֹאֶה. הוּא – כְּשֶׁלָחַץ
עַל כַּפְתּוֹר הַמַּצְלֵמָה, אָז, בַּחֹרֶף הַקָּפוּא
שֶׁל שְׁנַת אַרְבָּעִים וְחָמֵשׁ, אֲנִי – כְּשֶׁאֲנִי מַבִּיט
בִַּשְּׁנַיִם הַלָּלוּ הַמּוּטָלִים בַּשֶׁלֶג, עַל גִּלְיוֹן
הַנְּיָר הַמְהֻדָּר, בָּאַלְבּוֹם הַיָּקֶר, הַיָּפֶה
יֶתֶר עַל הַמִּדָּה: הֵם נִרְאִים כְּמוֹ בְּצִיּוּרִים שֶׁל אָמָנִים נִשְׁכָּחִים,
כְּמוֹ יְצִירוֹת מוֹפַת מֻכָּרוֹת רַק מֵרֶפְּרוֹדוּקְצִיוֹת,
שֶׁנִּגְנְבוּ אוֹ נִשְׂרְפוּ בְּלַהֲבוֹת דֶּרֶזְדָּן.

וְהִיא לֹא יָדְעָה. הוּא לֹא יָדַע,
שֶׁהֵם רַק חֲקוּי. הֵם נָפְלוּ אֶל הַשֶׁלֶג בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים,
לֹא הִתְעַנְיְנוּ בַּמַּבָּט הַצוֹפָה בָּהֶם. שְׁנֵי גּוּפִים בּוֹדְדִים
מַלְבִּינִים בַּכְּפוֹר, קְשׁוּיִים, כְּרוּכִים בִּסְחָבוֹת, זֶה בָּזֶה,
כַּחֲלוֹנָם חוֹמֵק מֵהָעַיִן בַּצְלוּם הַשְׁחר־לָבָן.

בְּהֶסְתֵּר פָּנִים נְצָב הָאֵל בְּמִרְכֶּבֶת
הָאֵשׁ, נוֹרָא הוֹד וּמֵטִיל אֵימָה,
מְרוּחַ בְּאֵפֶר וּבְדָם. וּמִבַּעַד לִשְׁלָגִים וְלַשָּׁנִים
אוֹתָהּ אִירוֹנִיָה עַצְמָהּ: הַטָּיַת הָרֹאשׁ הָרַכָּה,
חֲמִימוּת הַיָּד הַמֵּתָה: וּמִתַּחַת לְכָל זֶה מִתְנוֹסֶסֶת חֲתִימָה.

דנל מתבונן בתצלום נושן המתעד את רציחתם של שניים  שלא ידעו מה עלה בגורלם, שכן שבריר שנייה לפני שלחץ מי שלחץ על הכפתור, הם מתו. מבחינתם של הנרצחים המוות היה חד־פעמי ואמיתי. הם לא ידעו שיישארו בתוך אלבום תמונות יפה מדי. לא ידעו שחתימתו של הצלם תתנוסס על צילומם. לא ידעו שמותם יזכיר רפרודוקציות מדרזדן (ששם הגרמנים הם אלה שנרצחו), אבל מי שצילם אותם – ידע. ומי שמביט בתצלום – יודע. ואנחנו, שקוראים על כך – יודעים. הם נשארו מונצחים בשחור־לבן ורק האל “נורא הוד ומטיל אימה” נשאר מוסתר פנים: מי הוא אותו אל? אלוהים? או שמא הרוצח הגרמני, שנשאר עלום ואלמוני?

אנדרו מרוול, “לגבירתו המצטנעת” | “לגבירתו הסרבנית”