קטגוריה: שירים

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 9

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 6 Sonnets from the Portuguese

תרגומי לסונטות 1 ו-2 מהקובץ הופיעו בגיליון מאזניים של חודש יוני. 

את התרגום לסונטה 3 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה 4 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 5 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 6 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 7 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 8 אפשר לראות כאן

עוד פעם כל זה?

אלול בעין כרם

אֱלוּל בְּעֵין-כָּרֶם. עֲנָנִים רִאשׁוֹנִים וְהָרִים אַחֲרוֹנִים,
"הַדִּכְדּוּךְ הֶעָמֹק שֶׁל רוּת", עַכְשָׁו שׁוּב.
חוֹמוֹת וּמַדְרֵגוֹת מְטַפְּסוֹת בְּלִי לְהַגִּיעַ,
הַגֶּפֶן, רֵיקָה וּמְאֻשֶּׁרֶת, דְּבוּקָה לָאֲדָמָה.
"לֹא לָמוּת עַכְשָׁו". הָעָיִן יוֹצֵאת לְטַיֵּל
הַגּוּף נִשְׁאַר בְּבֵית. וּבַחוּץ גּוֹעֵשׁ
שׁוּק סוֹף הַקַּיץ: אוֹר מָחְלָף
עִם שֶׁל מְדַבֵּר. צְבָעִים וְזַיִת
סֶלַע וְהֵדֵי דִּבּוּר.

מִמְצָאִים אַרְכֵאוֹלוֹגִיִּים מִתַּחַת לָרַגְלַיִם
"לְכָל הַיּוֹתֵר אַהֲבָה", אַתְּ
מְרַשְׁרֶשֶׁת חֲזָרָה לְתוֹךְ הַחֶדֶר הַפְּנִימִי.
"כְּאִלּו נוֹלַדְתִּי מֵחָדָשׁ". זֶה נוֹרָא,
עוֹד פַּעַם כָּל זֶה?

"בֵּין כָּךְ קִבַּלְתִּי אָז אֶת הַכְּאֵב מֵאִמִּי
בְּלִי לָקַחַת אוֹתוֹ מִמֶּנָּה."

שיר לראש השנה

הַרְצָאוֹת טְרָשִׁים. תַּלְמִידֵי קוֹצִים,
הָאוּנִיבֶרְסִיטָה שֶׁל נְדִידַת חוֹלוֹת.

מִכְלְלוֹת הַזֵיתִים. מַדָּעֵי הָרוּחַ שֶׁל הָרוּחַ,
מֶחְקָר עֲצֵי הַתְּאֵנָה עָלֵינוּ, בַּעֲנָפִים שׁוֹנִים. 

קוֹנְגְרֶסִים שֶׁל צְרִיחַת צְפָּרִים רְעֵבוֹת,
כִּנוּסֵי שָׁרָב בָּהָר הַקֵרֵחַ.

וְעוֹד מְעַט יָבוֹאוּ לְבַקֵּר,
אֶת הַנְהָלַת סִפְרֵי דָּמִי, לִקְרַאת רֹאשׁ הַשָּׁנָה. 

רַגְלֵי הַשָּׁנָה הָאַכְזָרִית דָּרְסוּ אוֹתִי,
אֲבָל יָדִי עַל מָתְנֵי הַשָּׁנָה הַחֲדָשָׁה. 

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 8

תרגומי לסונטות 1 ו-2 מהקובץ הופיעו בגיליון מאזניים של חודש יוני. 

את התרגום לסונטה 3 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה 4 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 5 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 6 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 7 אפשר לראות כאן

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 8 Sonnets from the Portuguese

מי הם "האנרכיסטים"?

ב-1977 התחולל בישראל "המהפך", כפי שהכריז עליו בטלוויזיה חיים יבין. בפעם הראשונה נערך מדגם טלוויזיוני, שתפקידו לקבוע, עוד לפני שמגיעות תוצאות האמת בבחירות, בכמה מנדטים זכו כל אחת מהמפלגות. בעקבות התוצאות שהגיעו לידי יבין, הוא הודיע בשידור ישיר, בחגיגיות נרעשת, על השינוי שחל במפה הפוליטית בישראל. 

אכן, בעיני ישראלים רבים הייתה זאת אחת ממערכות הבחירות החשובות והמשפיעות בתולדות מדינת ישראל, כאלה שתוצאותיהן עדיין ניכרות, זמן רב אחרי תום כהונתה של הכנסת התשיעית; באותן בחירות, שנערכו ארבע שנים אחרי מלחמת יום כיפור, זכה לראשונה הליכוד בראשות מנחם בגין, ברוב בכנסת, וקיבל לידיו את רסן השלטון. הסתיימה ההגמוניה של מפלגות הפועלים, ובראשן מפא"י, אשר שלטו במוסדות היישוב ולאחר מכן במדינה, במשך כמעט חמישים שנה, והליכוד שולט מאז ועד עתה כמעט ברצף, למעט ממשלות רבין, ברק, וממשלת האחדות הלאומית (פרס-שמיר). 

זמן לא רב אחרי "המהפך" כתב יהושע סובול,  מחזאי, במאי וסופר ישראלי, את "השיר על הארץ", שיוני רכטר הלחין, ונורית גלרון שרה:

בואו נשיר את השיר המטורף של הארץ
בואו נשיר את השיר הצהוב של החול
יחפנים מתהלכים לאורכה ולרוחבה של הארץ
ועושים איתה אהבה, אנשים פורקי עול.

איפה הארץ ההיא, שקראו לה קטנטונת?
איפה אותה אהבה מגוללת בחול?
אנרכיסטים הולכים בדרכים, לעורם רק כותונת
ובוערת אש בראשם ששורפת הכל?

תנו לי לשוב אל אותה הפינה הנידחת
איפה אותם החיים עם שמחת הפשטות
תנו לי מילים עזובות, מנגינה נשכחת,
להוציא מבין הקוצים, קרעים של ילדות.

תנו לי לשיר את השיר החולה, הקודח
מאוהב וזרוק אמיתי בלי זהות וזכויות
תנו לי לחזור בדרכים החולות אהבה לירח
שוב לחזור ללכת יחף על שברי זכוכיות.

לפני שנה, בספטמבר 2019, כשחגג סובול יום הולדת 80, הוא לא היסס לספר מה היה הרקע לכתיבת השיר: "התחושה הייתה," אמר בריאיון לעיתון כלכליסט, "שהולכים להשתנות דברים בצורה קיצונית ומתוכה כתבתי שהולכים להיפרד מהארץ כפי שהיתה. כשכתבתי על ‘שמחת הפשטות’ התכוונתי לכל מילה כי היתה יותר סולידריות בין השכבות השונות והחיים היו יותר פשוטים, על כל היתרונות והחסרונות. הארץ היתה יותר קטנה אבל פחות שמנה. אחת המחלות של החברה הישראלית שהיא לוקה בהשמנת יתר, היא מחזיקה חגורה שמנה מאוד של אוכלוסייה חסרת זכויות ואלה דברים שפועלים על הלב והורסים אותו. אני עדיין מכבד את הדעות של הבחור ההוא שכתב את השיר, לא נעשיתי חכם יותר מכפי שאותו צעיר היה".

סובול מתאר בשיר ארץ שכבר לא הייתה כבר כשכתב אותו: ארץ שהייתה פעם "קטנטנה": זכור הפזמון החוזר בשיר מ-1943, שכתב שמואל פישר והלחין הנריק (צבי) גולד-זהבי: "אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת, אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת, אַרְצִי שֶׁלִּי, שֶׁלִּי, / נַפְשִׁי אֵלַיִךְ כֹּה נִכְסֶפֶת. / אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת, אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת, אִמִּי שֶׁלִּי שֶׁלִּי, הֲרֵי / אֶת בְּנֵךְ אַתְּ כֹּה אוֹהֶבֶת"…

אחרי מלחמת ששת הימים הארץ שוב לא הייתה כה קטנה, שכן היא כללה את שטחי הגדה המערבית, את הגולן ואת מרחבי חצי האי סיני (שהוחזרו למצרים בעקבות הסכם השלום עם אנואר סאדאת, ב-1982). 

סובול זוכר בשירו את "היחפנים" "פורקי העול" ש"עשו אהבה" עם הארץ כפי שהוא זוכר אותה, או רואה אותה בעיני רוחו, בימים שנאבקו עליה באהבה, כבשו אותה בכפות רגליהם היחפות, מאוהבים ושרוטים, עניים חולמים ש"לעורם רק כותונת", והם מתעלים בחלום קודח ו"מטורף", שהרי שיבת ציון, התקומה, החזון הציוני, לא יכלו להיראות מעשה שפוי. סובול מתגעגע לימים שהארץ הייתה "נידחת", והחיים בה – אלה של בוניה החלוצים – היו פשוטים. אנשים עסקו בסילוק קוצים כדי להכשיר את האדמה לגידולים חקלאיים.

סובול מכנה את אותם חלוצים "אנרכיסטים". בפזמון המילה הזאת מלבבת ומכמירה. כן, היחפנים ההם חלמו. כן, הם פעלו, ומימשו חלומות בלתי אפשריים. ולא, סובול ודאי לא העלה בדעתו לאן תתגלגל המילה הזאת, "אנרכיסטים", שבשיר שכתב היא כה תמימה ואוהבת.  

אנה הרמן, "אוּלַי הִגִּיעַ הַזְּמַן לִכְתֹּב דְּבַר־מָה עַל הַלֵּדָה"

חָלְפוּ כְּבָר שֵׁשׁ שָׁנִים, אוּלַי הִגִּיעַ
הַזְּמַן לִכְתֹּב דְּבַר־מָה עַל הַלֵּדָה.
רַכִּים־רַכִּים יָרְדוּ מֵהָרָקִיעַ
גְּשָׁמִים מְעֹרָבִים בְּשֶׁלֶג דַּק.
וְלֹא יָדַעְתִּי שֶׁהִסְמִיךְ הַשֶּׁלֶג
בְּמֶשֶׁךְ כָּל אוֹתָן שְׁלוֹשִׁים שָׁעוֹת
שֶׁל הֱיוֹתִי לְסֵרוּגִין מֻפְשֶׁלֶת,
לְסֵרוּגִין כְּבוּלַת שַׁלְשְׁלָאוֹת.
רַכִּים־רַכִּים יָרְדוּ מֵהָרָקִיעַ
גְּשָׁמִים מְעֹרָבִים בְּשֶׁלֶג דַּק,
אֲבָל הַמְּיַלֶּדֶת לֹא הִגִּיעָה
וְדָם שָׁתַת מִפֶּתַח הַלֵּדָה.
וְרַק קוֹלָהּ בָּקַע מִן הַשְּׁפוֹפֶרֶת
בְּטוֹן אָמֶרִיקָנִי פַּרְבָרִי –
(שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא הָיְתָה אֵינָהּ מוּפֶרֶת):
לְבֵית־חוֹלִים גַּם אִם הַדָּם בָּרִיא.
מוֹנִית עָצְרָה. נָסַעְתִּי לַהֲדַסָּה
עֵין כָּרֶם. הַנָּהָג שָׁאַל: "לָלֶדֶת?"
מִבַּעַד לַחַלּוֹן הַדֶּרֶךְ טָסָה
וַעֲנָנֶיהָ תָּסְסוּ כַּלֶּתֶת.
נִדְמֶה שֶׁהַצַּלֶּקֶת שׁוּב נִפְתַּחַת.
מוּטָב אוּלַי שֶׁלֹּא אֶכְתֹּב דָּבָר
כִּי מִי יוֹדֵעַ מָה נִשְׁאַר מִתַּחַת –
שְׁאֵרִיּוֹת שִׁלְיָה? כְּפָפוֹת? צַוַּאר־
הָרֶחֶם וְהָרֶחֶם מַחְבִּיאִים בָּם
אֶת פֶּשַׁע הַסַּכִּין וְהָאִזְמֵל.
הַשְּׁבִיל שֶׁבְּסוֹפוֹ הָיִיתִי אִמָּא
נֶחְתַּךְ עָמֹק בַּגּוּף הַמִּתְנַמֵּל.
אֲנִי הוֹלֶכֶת לְאָחוֹר לְאֹרֶךְ
אוֹתָהּ צַלֶּקֶת לֹא־סְגוּרָה. נוֹתַר
חֲדַר־לֵדָה פָּתוּחַ כְּמוֹ סְחַרְחֹרֶת,
חֲדַר־לֵדָה פָּתוּחַ שֶׁבּוֹ תָּר
רֹאשִׁי אַחַר אוֹתוֹ הִדְהוּד טוֹטָלִי
שֶׁל דְּמֵי דְּמוּתֵךְ בַּחֶדֶר הַמּוּצָף,
לָכֵן חָזַרְתִּי וְקָרָאתִי "טָלִי"
כָּל פַּעַם שֶׁרֹאשִׁי חָזַר וְצָף.
שָׁקַעְתִּי וְחָזַרְתִּי וְהוּעַרְתִּי
בַּחֶדֶר הַגָּדֵל וְהַהוֹלֵךְ.
אֶל חֶדֶר תֵּשַׁע בָּא הַקֹּר הָאַרְקְטִי.
חָשַׁבְתִּי שֶׁשָּׁמַעְתִּי אֶת קוֹלֵךְ.
הָלַךְ לוֹ חֶדֶר תֵּשַׁע וְגָדַל.
הָלַךְ לוֹ וְגָדַל לְמִיקְרוֹקוֹסְמוֹס.
הָיִיתִי נְמָלָה בָּאוֹר הַדַּל
וּבְתוֹכִי תִּינֹקֶת אֶסְקִימוֹסִית.
לַחְזֹר כְּמוֹ נְמָלָה לְחֶדֶר תֵּשַׁע,
לַחְזֹר כְּמוֹ נְמָלִים מְעַקְצְצוֹת,
לַחְזֹר לְשָׁם כְּמוֹ לְזִירַת הַפֶּשַׁע
מִבְּלִי לָדַעַת שֶׁבַּחוּץ נוֹצוֹת
הַשֶּׁלֶג עָפוּ בָּאֲוִיר בְּלִי הֶרֶף.
מִבְּלִי לָדַעַת שֶׁחָלְפוּ שָׁעוֹת
רַבּוֹת כָּל־כָּךְ, וְיוֹם חָלַף וְעֶרֶב
וְלַיְלָה – לַיְלָה פְלוֹרוֹסֶנְטִי – אוֹת
שֶׁאֵין עוֹד פְּסִיכוֹאָנָלִיטִיקָאִית
שֶׁשְּׁמָהּ הוּא טָלִי. רַק הִדְהוּד מַקְנִיט.
לֵדָה בְּבֵית־חוֹלִים וְלֹא בַּבַּיִת.
קָרָאתִי "טָלִי" וּמוּלִי דָּנִית
הַדּוּלָה הִתְיַצְּבָה. דְּמוּתָהּ הוֹפִיעָה
מִבַּעַד לְחוֹמָה שֶׁל אֲטִימוּת.
אֲבָל הַמְּיַלֶּדֶת לֹא הִגִּיעָה
אֲפִלּוּ כְּשֶׁעָמַדְתִּי לָמוּת.
בְּמֶשֶׁךְ כָּל אוֹתָן שְׁלוֹשִׁים שָׁעוֹת
בַּחֲדָרִים סָבִיב פָּקַע הַבֶּכִי.
וְלֹא יָכֹלְתִּי כְּלָל וּכְלָל לִרְאוֹת
אֵיךְ הִיא תֵּצֵא מִתּוֹךְ רַחֲמִי, וְאֵיךְ הִיא
תָּגִיחַ דֶּרֶךְ כָּל שִׁכְבוֹת הַטְּרָאוּמָה.
הַזִּכְרוֹנוֹת הָיוּ לְפַח יָקוּשׁ.
הַבֶּטֶן הַגְּדוֹלָה גָּבְהָה וְרָמָה.
דּוּמָם נָפַל הַשֶּׁלֶג. קוֹל קִרְקוּשׁ
שֶׁל אִזְמֵלִים הֵחֵל לְהִשָּׁמַע.
כְּדֶרֶךְ כָּל הַנְּחָלִים הָלְכָה
הַמְּיַלֶּדֶת נַחַל אוֹ שֶׁשְּׁמָהּ
הַמְּיַלֶּדֶת לַחַן – שִׁכְחָה
הָפְכָה אֶת שְׁמָהּ לְדוּ־צְדָדִי. לְאֹרֶךְ
הַשֵּׁם הַמִּתְהַפֵּךְ הַזֶּה אֵלֵךְ,
כִּי שֶׁלֶג עַל הַלֵּב נָפַל כְּמֹרֶךְ
וְרַק אַחֲרֵי שָׁבוּעַ הִתְלַכְלֵךְ.
הַמְּיַלֶּדֶת לַחַן שֶׁאוֹמֶרֶת:
"צַוַּאר־הָרֶחֶם כְּבָר מָחוּק־מָחוּק",
הָלְכָה כִּי נִגְמְרָה לָהּ הַמִּשְׁמֶרֶת,
הָלְכָה וְלֹא הוֹתִירָה גַּם קְצֵה חוּט.
צַוַּאר־הָרֶחֶם כְּבָר הָיָה מָחוּק
חָמֵשׁ שָׁעוֹת. הָיְתָה פְּתִיחָה שֶׁל עֶשֶׂר.
שָׁלוֹשׁ שָׁעוֹת שֶׁל פִּיטוּצִין מָחוּ
כָּל זֵכֶר שֶׁל רָצוֹן חָפְשִׁי כְּאֵפֶר.
עַכְשָׁו אֲנִי חוֹזֶרֶת וְנִתְקַעַת
כְּמוֹ בַּפְּתִיחָה שֶׁל עֶשֶׂר בַּלֵּדָה,
כְּאִלּוּ מִתְהַפֶּכֶת בִּי הַפְּקַעַת
עֲדַיִן, הַכְּרוּבִית הַוְּרַדְרַדָּה
שֶׁלֹּא נָתַתִּי לָהּ לָצֵאת מִתּוֹךְ
רַחֲמִי, כִּי לֹא יָדַעְתִּי אֶת הַדֶּרֶךְ
הַחוּצָה. הָרוֹפְאִים צִוּוּ לַחְתֹּךְ
אוֹתִי מִן הֶחָזֶה וְעַד הַבֶּרֶךְ.
לַחְתֹּךְ מִן הַקַּרְסֹל עַד הַצַּוָּאר
עִם חֹמֶר שֶׁמַּרְדִּים שִׁשָּׁה סוּסִים,
לַחְתֹּךְ וּלְפַלֵּס בִּי מַעֲבָר
לִכְרוּב אֲפֹר־עֵינַיִם וּמַקְסִים.
וְכָךְ יָצָא שֶׁבַּחֲדַר־נִתּוּחַ,
כְּשֶׁכָּל גּוּפִי הָלַךְ לוֹ וְנָמוֹג
יָצְאָה לִי מִן הַפֶּצַע הַפָּתוּחַ
יַלְדָּה חָרְפִּית כִּכְרוּב סָגֹל עָמֹק.
(עַכְשָׁו הִיא כְּבָר בַּת שֶׁבַע וְשׁוֹאֶלֶת
כֵּיצַד חוֹתְכִים אֶת חֶבֶל הַטַּבּוּר,
הַאִם בִּקְצֵה הָאֵם תָּלוּי הַיֶּלֶד
וּמִשְׁתַּלְשֵׁל כְּמוֹ טֶלֶפוֹן שָׁבוּר?)
חָלְפוּ כְּבָר שֵׁשׁ שָׁנִים, חָלְפוּ כְּבָר שֶׁבַע,
חָלַף הַזְּמַן שֶׁבּוֹ הָיָה אֶפְשָׁר
שׁוּב לְהַפְשִׁיר מִקִּפְאוֹנוֹ אֶת שֶׁפַע
הַנַּחַל שֶׁקָּפָא לִפְנֵי שֶׁשָּׁר.
חָלְפוּ כְּבָר שֵׁשׁ שָׁנִים, חָלְפוּ כְּבָר שֶׁבַע.
נִטְרַק מוּלִי כְּבָר שַׁעַר הַבַּרְזֶל
שֶׁל גַּן וְשֶׁל בֵּית־סֵפֶר, וְאֵשֵׁב עַל
מִפְתַּן הַזְּמַן הָרַךְ וְהַנּוֹזֵל.
אֵשֵׁב לִי עַל מִפְתַּן הַזְּמַן שֶׁל דָאלִי,
אֵשֵׁב לִי מוּל שָׁעוֹן גָּדוֹל נוֹזֵל.
הַפְּסִיכוֹאָנָלִיטִיקָאִית טָלִי
הֲלֹא הָלְכָה גַּם הִיא לַעֲזָאזֵל.

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 7

פְּנֵי הַתֵּבֵל שֻׁנּוּ, אֲנִי סְבוּרָה,
מֵאָז שָׁמַעְתִּי אֶת אוֹתָן פְּסִיעוֹת
שֶׁל נַפְשְׁךָ נָעוֹת, חֲרִישִׁיּוֹת,
בֵּינִי לַתְּהוֹם שֶׁאָז עוֹד נִפְעֲרָה –
הַמָּוֶת שֶׁאָרַב לִי וְקָרָא.
אַהֲבָתְךָ לָכְדָה אוֹתִי פִּתְאוֹם,
לִמְּדָה מִקְצָב חָדָשׁ וְאֵיךְ לִטְעֹם
אֶת יְשׁוּעַת הָאֵל אֲשֶׁר בָּרָא,

וּלְהַלֵּל כָּל מֶתֶק כְּשֶׁאַתָּה
קָרוֹב בְּתוֹךְ יְקוּם שֶׁהִשְׁתַּנָּה
בַּנּוֹכְחוּת שֶׁלְךָ שֶׁמֵּעַתָּה
נִמְצֵאת בְּכָל מָקוֹם כְּמַנְגִּינָה.
קוֹלָם שֶׁל מַלְאָכִים וְשִׁירָתָם,
שִׁמְךָ אֲשֶׁר נִשָּׂא בְּפִי שְּׁכִינָה.

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 7 Sonnets from the Portuguese

תרגומי לסונטות 1 ו-2 מהקובץ הופיעו בגיליון מאזניים של חודש יוני. 

את התרגום לסונטה 3 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה 4 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 5 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 6 אפשר לראות כאן

"הרועה הלהוט, לאהובתו" | "תשובתה של הנימפה לרועה" 

האם המחזאי האנגלי כריסטופר מארלו (1564-1593) היה סוכן חשאי של אליזבת, מלכת בריטניה? האם נרצח כשהיה רק בן עשרים ותשע, בשל אותה פעילות? אולי בכלל ביים את מותו ונס לאירופה כדי להציל את נפשו? האם היה יהודי? האם הכיר את ויליאם שייקספיר, בן תקופתו, והשפיע על כתיבתו, או שאולי בעצם הסתווה בדמותו של שייקספיר, ולמעשה הוא זה שכתב את מחזותיו של האחרון? כל השאלות הללו אופפות את דמותו של כריסטופר מארלו, ורב הנסתר על הגלוי. 

לפחות את התהייה האחרונה, הזהות בין מארלו לשייקספיר, ניסו להפריך במחקר שנערך במחלקה למתמטיקה של אוניברסיטת בר אילן. במחקר נבחנו טקסטים שונים באמצעות מחשב. החוקרים הצליחו לגלות אם כתב אותם גבר או אישה, או אם מי שחתום עליהם אכן כתב אותם, או שזהותו זויפה. טקסטים הם "כמו חומר גנטי לבדיקת DNA, או כמו טביעת אצבעות במעבדה לזיהוי פלילי", הסביר החוקר, פרופסור משה קופל, שלהערכתו שייקספיר ומארלו היו שני כותבים שונים. 

אחת מיצירותיו הידועות ביותר של כריסטופר מארלו הייתה שיר פיתוי אידילי, "הרועה הלהוט, לאהובתו" (כאן בתרגומי, שראה אור לראשונה בספרי מה המים יודעים על צמא, ספרי עיתון 77):

הֲיִי שֶׁלִּי, חֲיִי אִתִּי,
נוֹכִיחַ ענֶֹג אֲמִתִּי,
שֶׁעֵמֶק, גֶּבַע, גַּיְא, שָׂדֶה,
אוֹ סֶלַע מְחֻסְפָּס נוֹתֵן.

נֵשֵׁב בְּיַחַד עַל מָצוֹק
נִרְאֶה רוֹעִים שָׁם מֵרָחוֹק,
לְיַד נָהָר שֶׁטִּפְטוּפוֹ
הוּא רֶקַע לְשִׁירַת צִפּוֹר.

אַתְקִין לָךְ שָׁם מִטַּת שׁוֹשָׁן,
צְרוֹרוֹת נִיחוֹחַ מֵהַגַּן
כִּפָּה זְרוּעָה זֵרֵי פְּרָחִים
וגְםַ גְּלִימַת עָלִים אָכִין.

שִׂמְלָה מִצֶּמֶר מְשֻׁבָּח
אוֹתוֹ מֵהַשֵּיׂוֹת אֶקַּח,
אַנְפִּילאָותֹ פַּרְוָה לַקֹּר,
לָהֶן אַבְזָם זָהָב טָהוֹר.

אַבְנֵט נִצָּן, שֶׁמְּעֻטָּר
בָּאַלְמֻגִּים וּבְעִנְבַּר,
הָענֶֹג רַב וַאֲמִתִּי,
הֲיִי שֶׁלִּי, חֲיִי אִתִּי,

כָּל שַׁחַר בְּמָחוֹל רוֹעִים
יַצְהִילוּ אֶת לִבֵּךְ, אָז אִם
הָענֶֹג רַב וַאֲמִתִּי,
הֲיִי שֶׁלִּי, חֲיִי אִתִּי.

השיר התפרסם לראשונה ב-1599, שש שנים אחרי מותו של מארלו, והוא נחשב אחד השירים הפסטורליים הראשונים מתקופת הרנסנס האנגלי. הוא עורר את תגובתו של סר וולטר ראלי (1618-1552), שהיה סופר, משורר, חייל, איש חצר המלכות ומגלה ארצות אנגלי. ראלי כתב שיר פארודי שבו האישה "הנימפה" שאותה ניסה הרועה לפתות בשירו של מארלו, משיבה לרועה בלגלוג ובעצם "נוזפת" במארלו על התמימות הילדותית שבה כתב את שירו של הרועה. "תשובתה של הנימפה לרועה" (כאן בתרגומי):

לוּ הָעוֹלָם הָיָה צָעִיר
אוּלַי הָיִיתָ בִּי מֵעִיר
רָצוֹן לְעֹנֶג מִתְלַהֵט,
לוּ כָּל רוֹעֶה דִּבֵּר אֱמֶת.

בְּיוֹם שֶׁבּוֹ סְלָעִים קוֹפְאִים
הַצּאן יֻחְזַר לַדִּיר אַף אִם
כָּל הַנָּהָר הַקַּר זוֹעֵם
וּפִילוֹמֶלָה תֵּאָלֵם.

פְּרָחִים נוֹבְלִים, אֶת הַשָּׂדוֹת
מֵבִיס הַחֹרֶף לְבַדּוֹ
לָשׁוֹן שֶׁל דְּבָשׁ, הַלֵּב הוּא מַר,
אָבִיב חוֹשֵׁק, אַךְ סְתָו אַכְזָר.

זֵרֵי פְּרָחִים וַחֲצָאִית,
מִגְבַּעַת שֶׁאֶחְבֹּשׁ תָּעִיד
עַל הִתְרַפְּטוּת וּבְלָאי נֶחְרַב,
שִׂמְחַת טִפְּשׁוּת, חָכְמַת רָקָב,

גְּלִימַת קִיסוֹס, אַבְנֵט וְגַם
עִטּוּר עִנְבָּר, אַלְמוֹג, אַבְזַם
לֹא יְפַתּוּ לִחְיוֹת אִתְּךָ,
לָבוֹא לִהְיוֹת אֲהוּבָתְךָ.

אִם נְעוּרִים נָאִים יוּכְלוּ
לְהִמָּשֵׁךְ בְּלִי שֶׁיִּכְלוּ
אָז בְּחֶמְדַּת עִנּוּג אֶבְחַר
לִחְיוֹת אִתְּךָ, אֲהוּבָתְךָ.

ראלי בחר בתבנית שירית זהה לזאת של מארלו: שורות של שמונה הברות וחריזה הדוקה ומדויקת. הוא חושף את האידיאליזציה הילדותית המצטיירת בשירו של מארלו: האישה המפוקחת אינה הולכת שבי אחרי ההבטחות חסרות השחר לחיי תענוגות בטבע. היא יודעת שרועים חייבים לטפל בעדרים שלהם, גם כשמזג האוויר קשה; יודעת שאחרי האביב והקיץ מגיע החורף, הפרחים נובלים והיופי מתפוגג, לא רק זה של הטבע, אלא גם של בני האדם, שלא מובטחים להם נעורי נצח והשתובבויות שמחות.  

שני השירים והדיאלוג ביניהם העניקו השראה ליצירות רבות, מאז שנכתבו ועד היום. יוצרים רבים, ביניהם ג'ון דאן, ס' דיי לואיס, דורותי פארקר ואחרים הגיבו אל השירים ביצירותיהם. "הרועה הלהוט, לאהובתו" ו"תשובתה של הנימפה לרועה" הולחנו, וגם צוטטו בסרט האמריקני "The Private Lives of Elizabeth and Essex" משנת 1939.

הם מופיעים באנתולוגיות ובקובצי שירים. הוויכוח בין ראלי למארלו, שהחל להתנהל אחרי מותו של האחרון, נמשך אם כן, כבר יותר מארבע מאות שנה. 

תרגומו של שמעון זנדבק לשירו של מארלו, כפי שהופיע בספר שיר אהבה בהוצאת חרגול / עם עובד

תרגומו של שמעון זנדבק לשירו של וולטר ראלי, כפי שהופיע בספר שיר אהבה בהוצאת חרגול / עם עובד

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 6

אָז לֵךְ מִמֶּנִּי, גַּם אִם אֶשָּׁאֵר
לַחְסוֹת עוֹד בְּצִלְּךָ וְלֹא אֵיטִיב
שׁוּב לַעֲמֹד בָּדָד עַל סַף דַּלְתִּי,
לִחְיוֹת לְבָד חַיֵּי וִתּוּר אֲשֶׁר
אֶשְׁלֹט בָּהֶם וּבְנַפְשׁי. גַּם לֹא
אֶשָּׂא כַּף יָד שְׁלֵוָה אֶל מוּל הָאוֹר
בְּלִי שֶׁאָחוּשׁ בְּמָה שֶׁבִּי נֵעוֹר:
מַגָּע יָדְךָ אֲשֶׁר נִשְׁאַר כֻּלּוֹ,

וּבִי הוֹתִיר חוֹתָם. כְּשֶׁיֶּחֱצֶה
בֵּינֵינוּ אֲבַדּוֹן, לִבְּךָ יַמְשִׁיךּ
לִפְעֹם מֻכְפָּל בְּמָה שֶׁאֶעֱשֶׂה
כְּמוֹ טַעַם יַיִן שֶׁעֵנָב מֵכִיל.
כְּשֶׁאֶתְפַּלֵּל לָאֵל דִמְעָה תֵצֵא
גַּם מֵעֵינֶיךָ, כִּי הָאֵל יַסְכִּית.

תרגומי לסונטות 1 ו-2 מהקובץ הופיעו בגיליון מאזניים של חודש יוני. 

את התרגום לסונטה 3 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה 4 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה 5 אפשר לראות כאן

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 6 Sonnets from the Portuguese

ריטה, "מחכה": יום אחד זה יקרה?

"פשוט נסעתי ברכב בתל אביב והייתי צריכה להגיע לאנשהו", סיפרה הזמרת ריטה לכתב של עיתון מעריב והמשיכה: "בכל רמזור, בכל מקום, ברכבים, באוטובוסים, הסתכלתי על הפנים של האנשים, וראיתי שכולם שקועים בתוך איזה מקום שבטוח לא נעים. כולם עסוקים וחושבים על הצרות שלהם, במקום לפתוח את החלון ולצעוק: 'הכל יהיה טוב, הכל יהיה בסדר'. יש לי מחברת בתיק, והיד רשמה בעצמה. אפילו לא הסתכלתי מה נכתב. וזה מה שהיה".

ריטה סיפרה על השיר "מחכה" שאת מילותיו כתבה ב-2008. שיר שנועד לנחם, להפיץ רוח אופטימית, להבטיח לשומעים עתיד טוב יותר, שינוי שיבוא לאטו, בהדרגה, כמו מאליו, בלי שנחוש בו, ולפתע הוא יהיה כאן. הנה המילים לפזמון שעידן רייכל הלחין וריטה שרה: 

יום אחד זה יקרה
בלי שנרגיש, משהו ישתנה
משהו ירגע בנו, משהו יגע בנו
ולא יהיה ממה לחשוש.

וזה יבוא כמו קו חרוט על כף יד
זה יבוא בטוח בעצמו
כאילו היה שם תמיד
וחיכה שנבחין בו

וזה יבוא, אתה תראה
הידיים הקפוצות יתארכו
והלב השומר לא להיפגע יפעם בקצב רגיל
זה יבוא, כמו שהטבע רגיל
להיות שלם עם עצמו

יום אחד זה יקרה
בלי שנרגיש, משהו ישתנה
משהו יגע בנו, משהו ירגע בנו
ולא יהיה ממה לחשוש

וזה יבוא כמו קו חרוט על כף יד
זה יבוא בטוח בעצמו
כאילו היה שם תמיד
וחיכה שנבחין בו

וזה יבוא, אתה תראה…

וזה יבוא, אתה הרי יודע
לא הכל יטלטל אותנו
לא הכל יכה
ומה שייפתח לנו
מחכה

מה התרחש אז, ב-2008, בארץ ובעולם? מה גרם אז לאנשים להיראות כמי שזקוקים כל כך לעידוד?  

הנה כמה מהאירועים של אותה שנה: הבורסות בעולם קרסו. מטוס של בריטיש איירוויס התרסק. פעילי אל-קאעידה השתלטו על בסיס צבאי בפקיסטן ליד הגבול עם אפגניסטן. טורנדו הכה בארצות הברית. היה פיגוע בישיבת מרכז הרב בירושלים. סופת ציקלון פגעה במיאנמר, והותירה אחריה כ-22,500 הרוגים ויותר מ-40,000 נעדרים. התבצעה עסקת החלפת אסירים לבנוניים וגופות של מחבלי חיזבאללה תמורת הגופות של אלדד רגב ואהוד גולדווסר. במומבאי התרחשה בבית חב"ד מתקפת טרור קטלנית. ובסוף אותה שנה, ב-27 בדצמבר, החל בעזה מבצע "עופרת יצוקה" (שבמהלכו נהרגו כ-1,166 מתושבי עזה, בהם נשים וילדים, 10 חיילי צה"ל ושלושה אזרחים ישראלים). 

אכן, שנה לא קלה, שהיו בה גם בשורות משמחות, למשל: לווין התקשורת הישראלי עמוס 3 שוגר לחלל.  אינגריד בטנקור שוחררה משבי שנמשך שש שנים. האולימפיאדה בבייג'ין התקיימה באותה שנה. פול מק'רתני ביקר לראשונה בישראל. 

כשקוראים את קורות שנת 2008 ומשווים אותם לימינו, ימי נגיף הקורונה, קשה כמעט להבין מה היה אז כל כך קשה ומדכא. 

אכן, שום מטוס נוסעים לא התרסק בחודשים האחרונים, אבל זאת משום שהתעופה האזרחית דממה במשך כמה חודשים, ולמעשה עדיין לא חזרה, ולא ברור מתי תתחדש בנפחים שאליהם הורגלנו לפני שפרצה המגיפה העולמית.

נפילת הבורסות ב-2008 היו כאין וכאפס בהשוואה עם המשבר הכלכלי העולמי שפקד את כל הארצות, למעשה – הכלכלה בעולם קורסת. בישראל אנחנו מתבשרים על מספר שיא של מובטלים, לאחר שהסתיימה תקופת החל"ת שאליה הוצאו בכורח בתקופת הסגר. עסקים רבים פושטים את הרגל ונסגרים, ואין לדעת מה יעלה בגורלם של כל המובטלים.

אפילו האקלים העולמי מאיים ומפחיד, שכן נראה שגם הוא משתנה לנגד עינינו. התקדים של 38 מעלות חום בסיביר מסמן מעין תחושה אפוקליפטית. רבים הזהירו מפני השפעת ההתחממות הגלובלית, שתביא לשינויי מזג אוויר קיצוניים, והנה ראינו את שריפות הענק באוסטרליה, את השטפונות והסופות הקטלניות באמריקה, ועכשיו את גלי החום הקשים בסיביר.

כל זה קורה בד בבד עם התפשטותו של הנגיף המסתורי. רופאים מסבירים שרב הנסתר על הגלוי, ככל שמדובר בנגיף, שכן בכל כמה זמן מתגלות השפעות נוספות שלו על גופם של בני אדם. לאחרונה דווח שגם מי שהחלימו ממנו ממשיכים כנראה לסבול מתוצאות ההידבקות בו, שכן נמסר שאצל חלקם נרשמה פגיעה בלבלב ובעקבותיה החלו תסמינים של סוכרת נעורים. למעשה, על פי מחקר חדש שנערך בארצות הברית, הנגיף הקורונה פוגע כמעט בכל איבר חיוני בגוף.

שלא לדבר על התוהו ובוהו הפוליטי השורר בישראל, ומעורר גם הוא תחושות אפוקליפטיות. 

נראה כי דווקא עכשיו כולנו זקוקים במיוחד לנחמה. שירה של ריטה מבטיח שמשהו ישתנה. יבוא "כאילו היה שם תמיד /  וחיכה שנבחין בו". יבוא "בלי שנרגיש" ו"משהו ישתנה." 

האם אפשר להיאחז במילים הללו? להאמין להן? אשרי מי שיכול. 

סונטה 5, אליזבת בארט בראונינג

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 5 Sonnets from the Portuguese

 

 

 


תרגומי לסונטות 1 ו-2 מהקובץ הופיעו בגיליון מאזניים של חודש יוני. 

את התרגום לסונטה 3 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה 4 אפשר לראות כאן

שפיות זמנית "הקיץ האחרון": מניין בא כל העצב

באותה שנה, 1990, הושמע השיר ברדיו בלי הרף, שוב ושוב. במשך חמישים ושניים שבועות שהה במצעד הפזמונים של רשת ג', בהם שבועיים במקום הראשון. בשנה שאחרי כן הוא הוכתר "שיר השנה" של הרשת במצעד הפזמונים העברי השנתי. כל זאת קרה בעיצומה של מלחמת המפרץ. ייתכן שהשיר הצליח כל כך דווקא בגלל, לא למרות התקופה, שהתאפיינה בחששות ובפחדים רבים, בתחושה האפוקליפטית-כמעט שהייתה לרבים לנוכח מה שהתרחש אז – הצתת בארות הנפט בכווית, הטילים שנורו על ישראל, ההסתגרות בחדרים האטומים, הצורך לעטות מסכות הגנה מפני גזים רעילים – כל אלה התאימו אולי לפזמון המלנכולי כל כך של השיר "הקיץ האחרון", שנאחז עמוק בלבבות.

הנה מילותיו:

זה הקיץ האחרון שלי אתכם
עם הגשם הראשון אני איעלם
דמעותיי יזרמו במורד הרחובות
כמו עלה נושר ותקוות רחוקות

אני איש של חורף בין אלפי אנשי ים
אך בחורף הזה כבר לא אהיה קיים
לאט לאט השכבות נמסות
בין רוצים לא רוצים ותפילות אחרונות

אז תזכרו שהבטחתם לא לבכות
כי השמיים גדולים והדמעות קטנות
תעצמו את העיניים כל גשם ראשון
ותחשבו עליי

אני רוצה לטפס על ההרים כי הם שם
ולבקר במדינות מעבר לים
לדעת אם יש צורות חיים אחרות
ואם המתים ממשיכים לחיות

כי זה הקיץ האחרון שלי אתכם
עם הגשם הראשון אני איעלם
לאט לאט השכבות נמסות
בין רוצים לא רוצים ותפילות אחרונות

את השיר חיבר, למרבה ההפתעה, צעיר, למעשה נער: מקס גת-מור היה להמשיך לקרוא שפיות זמנית "הקיץ האחרון": מניין בא כל העצב

אילן ברקוביץ', "המשורר האשכנזי האחרון": מדוע אשכנזי, ומדוע אחרון?

יש ספרי שירה שבהם השירים יוצרים אפקט שהולך ומצטבר, מתחזק ומתעצם, וכל השירים ביחד הם בעצם יצירה אחת שאת משמעותה הם מעניקים לה בתהליך סינרגטי. 

כזה הוא ספר השירים של אילן ברקוביץ, המשורר האשכנזי האחרון. שמו של הספר מעורר תשומת לב: האשכנזי? מי מעניק לעצמו כינוי כזה? ועוד "האחרון"? על שום מה?

המוטו שבחר ברקוביץ' לספרו הוא שיר של רועי חסן, פעיל בקבוצות ערס פואטיקה שתואר כ"גל המזרחי החדש של השירה העברית". רועי חסן פותח את שירו במילה "אַשְׁכְּנַזִּים", וכותב עליהם שהם "חֲבוּרָה שֶׁל עַרְסִים", "חֲמוּמֵי מוֹחַ", וכל שאר הסטריאוטיפים הלשוניים שהוא מעלה במר נפשו, למעשה – מצטט את הדעות הקדומות ש"מזרחיים" הרבו (מרבים?) לשמוע על עצמם.

ובכן, אילן ברקוביץ' מבקש להביא את קולם של "האשכנזים". לספר על מורשת הכאב הסבל שהיו מנת חלקם של בני משפחתו, ושאותם הוא עצמו ממשיך לחוש. 

הכותרת של כמעט כל אחד מהמשירים מתחילה במילים "המשורר האשכנזי האחרון": מה הוא נוהג לאכול ולשתות? בשיר הראשון: "שׁוֹתֶה מְרַק-בּוֹרְשְׁט וּמְקַנֵּח בְּסָלַט-וַרְזֶה". הוא מחכה בתור לנקניקיות ובה בעת גוזר לאמו מודעה מהעיתון: "אִם עָלִיתָ מֵרוֹמַנְיָה לְאַחַר / 1953, וְעָבַדְתָּ בִּכְפִיָּה אוֹ הִתְלַוֵּיתָ לְהוֹרֶה שֶׁעָבַד / בִּכְפִיָּה (גַּם אִם לַנְתָּ בַּבַּיִת) יִתָּכֵן וְהִנְךָ זַכָּאי / לְתַגְמוּל חָדְשִׁי בְּסַךְ 2,200 ש"ח".

בשיר השני "המשורר האשכנזי האחרון יושב על הספה בבית הוריו". הוא משוחח עם אמו על אביו המת "שֶׁשּׁוֹתֵק / כְּפִי שֶׁשָּׁתַק בְּחַיָּיו". אמו מספרת לו על קורות המשפחה בתקופת השואה ברומניה. אמנם היא לא הייתה במחנה השמדה, אבל חיילים רומנים תלשו מאוזניה " עֲגִילֵי / זָהָב שֶׁקִּבְּלָהּ בְּמַתָּנָה מֵאָבִיהָ".  

בשיר השלישי "המשורר האשכנזי האחרון מתבונן בתצלום של הבית ברחוב דוּמְבְּרָבָה רוֹשְׁיָה 19, בוטושאן, ממנו גורשו בני משפחת אמו", הוא חושב על תולשי העגילים, על הזורקים לבורות, שוברי החלונות, על הכעס האילם שהביאו הוריו אתם אל ילדותו "בָּעִיר חוֹלוֹן". 

עוד הוא מספר על תחושת הנחיתות שלו כאשכנזי "רומני" ולכן "אַשְׁכְּנַזִּי סוּג בֵּי"ת"; על גילויי גזענות שספג: צעירה שרקדה אתו מסרבת לצעדי ריקוד מסוים שכן "זֶה "אַשְׁכְּנַזִּי לִי מִדַּי"; על כינויי הגנאי שספג בנעוריו: "גְּבִינָה לְבָנָה / גְּבִינָה חֲמִשָּׁה אָחוּז / קוֹטֵג', / לַבְקָן"; על כך שסולק מחוף הים כי נעל נעלי מוקסין שחורות שלא מצאו חן בעיני חבורת הנערים שהיו שם; על קולו שנשנק בלילות, בחשאי, כשחשב על הסבל; הוא "מגלגל את השמות לראשונה בשיר על דל שפתיו: מזכיר את שמות בני משפחתו שנרצחו, ביניהם "סוֹלוֹמוֹן בֵּן הַשָּלוֹש, / סוֹלוֹמוֹן בַּעַל תַּלְתַּלֵּי הַזָּהָב"; הוא "מתקשר ליד ושם" כדי למצוא שם, במאגרי הנתונים, את סבו, והוא "נכנס לסרטים" בעקבות שיחה עם אמו שסיפרה לו כי משפחתו חויבה לענוד טלאי צהוב על החולצה.   

עוד ועוד שירים פועמים בכאב והולמים בקורא שמזדהה עם תחושותיו של המשורר האשכנזי האחרון כשזה מספר לו איך הוא "מהרהר במסופר לו" וחושב שיש לאסוף את כל מאורעות השואה ב"סֵפֶר תַּנָךּ הֶחָדָש"; איך הוא "מְחַפֵּשׂ אַחַר קִבְרוֹ שֶׁל סבו מִצַּד אמו" בבית העלמין בחולות בת ים שם, ברשומות, הוא "מוֹצֵא אֶת הַקָּטֵגוֹרְיָה" על פי העדה הנכונה: לא אתיופי. לא ספרדי. לא רוסי. לא תימני: אשכנזי; איך הוא משחזר את קורות מחנה העבודה בכפייה טֶלֶאוֹרְמָן שאליו גורש סבו בסוף 1943, והשאיר מאחוריו אישה וארבעה ילדים קטנים: "מָה שֵׁם הַמִּשְׁפָּחָה טֶלֶאוֹרְמָן /  הֵיכָן הַתֵּל שֶׁל הַגְּוִיוֹת טֶלֶאוֹרְמָן / הָלַכְתָּ לְאִבּוּד טֶלֶאוֹרְמָן / חַכֵּה עַד לַמִּסְמָךְ טֶלֶאוֹרְמָן / פִּזַרְתָ אַלּימוּת / טֶלֶאוֹרְמָן …" המילה חוזרת ומכה שוב ושוב, בכל קצה שורה, עד לשורה האחרונה: "עַכְשָׁו הוּא שֵׁם מִשְׁפַּחְתְּךָ טֶלֶאוֹרְמָן ": ההזדהות עם הסבא, ההיטמעות בו ובגורלו הושלמה.  

אחד השירים רבי העוצמה בקובץ הוא "המשורר האשכנזי האחרון בא לביקור דמיוני אצל פטריקה אוניגה":

הַמְשׁוֹרֵר הָאַשְׁכְּנַזִי הָאַחֲרוֹן בָּא לבִּקוּר דִּמְיוֹנִי אֵצֶל פֶּטְרִיקָה
אוֹנִיגָה
שֶׁאִלְמָלֵא
פָּתַח אֶת דָּלֶת־בֵּית־הוֹרָיו בִּפְנֵי בְּנֵי מִשְׁפַּחְתּוֹ
לֹא הָיָה הַמְשׁוֹרֵר הָאַשְׁכְּנַזִי הָאַחֲרוֹן בָּא לְבַקְרוֹ
וְזֹאת מְשׁוּם שֶׁלֹא הָיָה נוֹלָד.
שָׁרָשָׁיו הָיוּ נִגְדָּעִים.
פֶּטְרִיקָה אוֹנִיגָה הָיָה חַקְלַאי.
לְהוֹרָיו הָיָה בַּיִת קָטָן בִּכְפָר נוֹצְרִי סָמוּךְ לְבּוֹטוֹשָׁאן, עַם פָּרוֹת
וְתַרְנְגוֹלִים,
אֶחָיו הָיוּ קְשׁוּרִים בַּמִּפְלָגָה הָרוֹמָנִית הַקוֹמוּנִיסְטִית
אֲבָל הוּא הִצִיל יְהוּדִים.
אִשְׁתּוֹ מִימִי, שֶׁהָיְתָה חֲשׂוּכַת יְלָדִים, כְּבָר לֹא בֵּין הַחַיִּים

וְהוּא? אֶפְשָׁר כִּי בְּשֶׁל שְׁתִיקָתָהּ שֶׁל מִשְׁפַּחְתּוֹ
שֶׁל הַמְשׁוֹרֵר הָאַשְׁכְּנַזִי הָאַחֲרוֹן עַל מַעֲשֶׂה הַצְלָתוֹ אוֹתָהּ
נִמְנַע מִמֶנוּ אוֹת חֲסִיד אוּמוֹת הָעוֹלָם
אבָל עַכְשָׁו הַזְמַן לְשׁוֹרֵר אֶת הַתִּקוּן וְלוֹמַר לוֹ תּוֹדָה
עַל שֶׁפָתַח אֶת דָּלֶת־בֵּית־הוֹרָיו בְּרֶגַע הַמְצוּלָה,
תּוֹדָה עַל הַחֲבֵרוּת הָאַמִּיצָה עִם סָבוֹ,
עַל הַנֶפֶשׁ הָאֲצִילָה, עַל שֶׁהָיָה מוּכָן לְסַכֵּן אֶת נַפְשׁוֹ
וְנֶפֶשׁ יַקִירָיו עַל מְנָת לְהַצִיל אֲנָשִׁים אֲחֵרִים זוּלָתָם
דָּבָר שֶׁהוּא הַמַעֲשֶׂה הָאֱנוֹשִׁי הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר הָאֶפְשָׁרִי,
מוֹדֶל לְחִקוי, מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם

השיר מסתיים בלי סימן פיסוק, שכן אין לו סוף, אבל יש לו אחרית דבר, בצדו האחר של הדף, ובה מסופר כיצד צעדה בשלג אם צעירה וארבעת ילדיה הקטנים, כיצד פתח בפניהם אוניגה את דלת ביתו והסתיר אותם במשך שנה. המשורר חש את האימה, הסכנה, הכרת התודה, מבחינתו המעשה ימשיך להתקיים לצמיתות, לא בעולם המעשה, אלא בנפשו שאימצה אותו. הוא זוכר, כאילו היה שם ממש, גם את הילדה היתומה רות, חברתה הטובה של אמו בילדותן, וגם כשהוא "כורע ברך על האדמה בבית העלמין הישן בנהריה", הוא יודע שהמתים לא ימצאו את מנוחתם. 

הספר מסתיים במילים "תם ולא נשלם". 

סונטה 4, אליזבת בארט בראונינג

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 4 Sonnets from the Portuguese

תרגומי לסונטות 1 ו-2 מהקובץ הופיעו בגיליון מאזניים של חודש יוני. 

את התרגום לסונטה 3 אפשר לראות כאן

יהונתן גפן, "שיר לשירה": מי ייתן עולם חדש וטוב


קורין אלאל, בקולה המתוק והסדוק, שרה שיר שבו היא פונה אל פעוטה ששמה שירה, ומבטיחה להקשיב לה תמיד, ולברוא למענה עולם חדש וטוב. שירה קטנטנה, עדיין יונקת – מחיוכה "חלב נוטף", והדוברת אליה, נשמע שזאת אמה, רואה את הפחדים שעוד ירדפו אותה, מקשיבה למלמוליה, ויודעת שלא תמיד המציאות תיטיב אתה: "לא תמיד הקשיבו לקולך": מתי תינוקת פעוטה מספיקה לא להישמע? אולי מרגע שנולדה וכבר נאלצה להתמודד עם הקושי בחיים, חבטת האור המסנוור את עיניה שהורגלו בגן העדן היחיד והמוחלט שיש לו, לכל אדם, כל עוד הוא מוגן מכל עבר ברחם אמו; ההכרח לנשום, הבכי הראשון, הכאב הראשון, הבעתה מפני הרעב שאצל תינוקות קטנים אין לו שיעור וגבול… 

האם האוחזת בתינוקת רואה ויודעת את כל אלה, מקשיבה למלמולים, רואה את העיניים המדברות, אוספת אליה את התינוקת ומבקשת ממנה לחבק את הפחד, לחבק את דוב הצעצוע המונח בעריסתה, ומשמיעה באוזניה את ההבטחה האולטימטיבית שכל אם מבטיחה לתינוקה: "עולם חדש וטוב אני אתן לך". היא מפצירה בה לאפשר לעצמה להיות קטנה, שכן האם תדאג לכך ש"מאומה לא יפגע בך". האימא תהיה שם תמיד, גדולה, מגינה, שומרת.

הנה מילות "שיר לשירה":

דברי עכשיו ילדה אני שומעת,
כל העולם מקשיב למלמולך.
דברי, מלאך שלי, אני יודעת
שלא תמיד הקשיבו לקולך.

דברו שפתיים יחפות, דברו עיניים,
כל עוד חלב נוטף מחיוכך.
חבקי את כל פחדי בשתי ידייך,
חבקי דובים גדולים מתוך שנתך.

עולם חדש וטוב אני אתן לך.
כבר במבט כחול את מגלה,
כמה חשוב לראות פתאום חצי ירח
קורץ צהוב צהוב מתוך האפלה.

תהיי קטנה מאומה לא יפגע בך.
סיכת פרפר קשורה בשערך.
תהיי קטנה מאומה לא יברח לך.
אני אהיה גדולה גם בשבילך.

דברו שפתיים יחפות דברו עיניים.

את השיר כתב אב אוהב, יהונתן גפן, שדיבר בו אל בתו הקטנה, שירה גפן (אחותו של אביב גפן).

מרגש לחשוב שקורין אלאל שהשיר מזוהה כל כך עם קולה הענוג, עם העדינות שבה היא שרה אותו, גידלה את שני הבנים שבת הזוג שלה, רותי, ילדה, והיא עצמה לא חיבקה מעולם את התינוקת שהיא מפליאה כל כך לשיר לה.

עוצמה של כאב בלתי נשכח ובלתי נסלח נלווית ל"שיר לשירה" אחרי מה שקרה ב-15 ביולי 2015. במהלך מצעד הגאווה שנערך בירושלים רצח ישי שליסל, חרדי קיצוני תושב ירושלים, את הנערה הצעירה, שירה בנקי, שעדיין לא מלאו לה שש עשרה.

שירה הייתה נערה מחוננת, פסנתרנית, תלמידה מוכשרת, בת, אחות וחברה טובה.

"שירה שלנו נרצחה ברחוב במדינת ישראל", כתבו הוריה ופירטו בדייקנות מצמררת את כל מה ששירה לא תזכה לעשות: לא תחגוג את יום ההולדת שלה, בנובמבר של אותה שנה שבה נרצחה, לא תיבחן בבחינות הבגרות, לא תלך לצבא, לא תלמד, לא תינשא, לא יהיו לה ילדים. לא ולא ולא.

אין ספק שכאשר הוריה החזיקו בזרועותיהם את שירה כשהייתה תינוקת קטנה ויפה כל כך, כשגדלה והתפתחה, גם הם הבטיחו לה להגן עליה, להעניק לה עולם יפה ובטוח.

אבל המציאות אינה מצייתת לרצון הטוב, להבטחות ההוריות, לאהבה. את שירה, שהגיעה למצעד הגאווה כדי לתמוך בחירות הפרט, בזכותו של כל אחד לחיות את חייו כאוות נפשו ועל פי ייעודו, רצח קנאי חשוך שאין שום חסד בלבו.

ביום השנה למותה של שירה בנקי שרה קורין אלאל את השיר שהיא עצמה הלחינה. מאז הוא נקשר בלבבות עם שירה בנקי, ועם ההתנגשות המחרידה, הבלתי נסבלת, בין טוב לב, נדיבות ויופי, לבין רוע צרוף וקטלני.

אין נחמה על מותה של שירה בנקי.

"לילה בחוף אכזיב": מה היו הקולות אשר קראו לה

"אני כותבת רק לפי הזמנה, אבל ההזמנה החיצונית חייבת לפגוש הזמנה פנימית," אמרה לא פעם נעמי שמר וסיפרה כי מבחינתה לא הייתה סתירה בין הצורך לכתוב כמענה לבקשה חיצונית, למשל – למופע שנקבע כבר או לזמר שפנה אליה – ובין הצורך האישי שלה להתבטא ולספר על רגשותיה ומחשבותיה, או לפנות אל זולתה באמצעות שיר שכתבה (כמו למשל בשיר "תרנגול בן גבר", שנכתב לכבוד חתונתם של ידידים).

ב-1964 פנה אל שמר במאי הקולנוע מנחם גולן, וביקש ממנה לכתוב שיר שיצטרף לפס הקול של סרטו החדש, "דליה והמלחים", סרט שלווה באותם ימים בשערוריה זוטא: הוחלט לצלם אותו אחרי שבוטלה הפקתו של סרט אחר, "פנים חדשות במראה", וזאת "בגלל מחלוקת על תנאי החוזה עם השחקנית הראשית דינה דורון", כפי שנכתב בעיתון מעריב בינואר 1964.

"דליה והמלחים" היה סיפור על דליה, צעירה ילידת ישראל שעברה לקנדה עם בני משפחתה ובשל געגועיה לארץ התגנבה בקוויבק לאוניית משא כנוסעת סמויה. המלחים שמגלים אותה לאחר שחפציהם נעלמים, משתדלים להגן עליה ולהסתיר אותה מפני רב החובל הקשוח (וגם מכיוון שהיא חננית ומוצאת חן בעיניהם… את דמותה גילמה שחקנית צרפתייה יפהפייה, ורוניק ונדל.)

"שיר הוא חתונה בין הזמנה פנימית והזמנה חיצונית", הסבירה נעמי שמר, והשיר שכתבה לטובת "דליה והמלחים" מדגים זאת. הנה מילותיו:

הָרוּחַ וְהַחשֶׁךְ וְהַמַּיִם
זוֹכְרִים מִלִיל אֶתְמוֹל אֶת צַעֲדךְ
הַקֶצֶף שֶׁמָּחָה אֶת עַקְבוֹתַיִךְ
יוֹדֵעַ שֶׁהָיִית כָּאן לְבַדָּךְ 

אֲנִי כְּעוֵּר אַחֲרַיִךְ הוֹלֵךְ
רוּחַ בַּחשֶׁךְ נוֹשֶׁקֶת לִפְנֵי הַמַּיִם
שׁוּב לֹא יָאִיר אֵלַי בַּחוֹף בְּעָברֶךְ
צְחוֹרהָחְבַצֶלֶת בִּשְׁחוֹר-שְׂעָרֶךְ 

הַמַּיִם וְהָרוּחַ וְהַחֹשֶׁךְ
אָמְרוּ לִי שֶׁעָבַרְתְּ כָּאן יְחֵפָה
מַדּוּעַ לֹא הָיִיתִי כָּאן לִלְחשׁ לָךְ
חַכִּי לִי, נֶעֶצֶבֶת וְיָפָה

אֲנִי כְּעוֵּר אַחריִךְ הוֹלֵךְ… 

הַחֹשֶׁךְ וְהַמַּיִם וְהָרוּחַ
עוֹנִים לִי בְּחִידָה שֶׁאֵין לָהּ סוֹף
הוֹ מָה הֵם הַקוֹלוֹת אֲשֶׁר קָרְאוּ לָךְ
בְּלַיְלָה בְּלִי יָרֵחַ אֶל הַחוֹף

אֲנִי כְּעוֵּר אַחריִךְ הוֹלֵךְ… 

השיר מתאר את הגעגועים הנוגים של מישהו שמחפש אחרי אהובה נעלמה: מישהי שהתהלכה לבדה על החוף, ואין לדעת מה בדיוק קרה לה: השיר רומז על, אולי, היעלמות, טביעה, הליכה לעבר "הַקוֹלוֹת אֲשֶׁר קָרְאו" לאותה אישה "יְחֵפָה", "נֶעֶצֶבֶת וְיָפָה", הגלים שסחפו אותה לתוכם בעודה עונדת לשערה חבצלת לבנה שבוהקת בחשכת הלילה. 

צר לו לדובר על שלא היה לצדה. הוא יודע שאותה חבצלת לא תאיר לו עוד, כי הקצף מחה את עקבותיה. כמו עיוור הוא ממשיך לחפש אותה, אך לשווא.

והנה, מסתבר שהרקע לכתיבת השיר איננו באמת התאבדות, אלא שהוא מנציח כמה רגעי תוגה שחשה נעמי שמר בערב אחד שבו התקבצו לעתים מזומנות חבורות עליזות על חוף אכזיב שבגליל המערבי, חוף שנחשב באותם ימים מקום אתר בילוי חביב על אנשי הבוהמה התל אביביים. אלי אביבי שגר שם אפילו הכריז על הקמתה של "מדינת אכזיב" בהנהגתו. בקיץ ובחגים נהגו להגיע לשם צעירים שהתענגו על תחושת השחרור והחופש שהקנה להם המקום.

נעמי שמר נסעה לשם ערב אחד עם חברה, אבל לא השתלבה בעליזות. מן הסתם נפרדה מהחבורה ופסעה לה לבדה על החוף. מתוך תחושת הבדידות של אותו ערב נולד השיר, שאותו ביצעה שלישיית גשר הירקון. הוא זכה להצלחה רבתי, וזמרים רבים שרו אותו מאז שנוצר לראשונה. עד היום משמיעים את השיר ברדיו, והוא אף העניק את שמו לסרטו הדוקומנטרי של יהלי גת שעסק בנעמי שמר ובמורשתה התרבותית.

כך הונצחו הקולות אשר קראו לנעמי שמר, והם ממשיכים עד היום להדהד באוזנינו.

שתי סונטות בתרגומי, בכתב העת מאזניים


קישור לדף בגיליון מאזניים

את התרגום לסונטה 3 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה 4 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 5 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 6 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 7 אפשר לראות כאן

 

 

השוואה עם הגרסה של עמרי לבנת ושל יעקב שבתאי

הוֹ, דָּנִי בּוֹי, הַצּוֹפָרִים עוֹלִים,
קוֹרְאִים לְךָ, בַּגַּיְא קוֹלָם כֹּה עֵר.
הַקַּיִץ תַּם וְהַפְּרָחִים נוֹבְלִים,
אַתָּה הוֹלֵךְ, עָלַי לְהִשָּׁאֵר.
וּכְשֶׁתָּשׁוּב הַקַּיִץ יִזְדַּחֵל
בָּאָחוּ, אוֹ – תָּבוֹא בְּשֶׁלֶג צַח;
בַּשֶּׁמֶשׁ, בּוֹא, בַּקַּיִץ, אוֹ בַּצֵּל,
אוֹתְךָ אֲנִי תָּמִיד אֹהַב כָּל  כָּךְ.
וְאִם כָּל הַפְּרָחִים כְּבָר יִקְמְלוּ
וְגַם אֲנִי אָמוּת – כָּךְ אֶפְשָׁרִי –
תִּמְצָא אוֹתִי בַּבּוֹר שֶׁבּוֹ אָלוּן,
תִּכְרַע וּתְקוֹנֵן עָלַי לָרִיק.
אֲבָל אֲנִי אֶשְׁמַע, גַּם אִם תִּפְסַע
שָׁם מֵעָלַי, חֲלוֹמוֹתַי – רַק דַּע –
יִתְחַמְּמוּ וְיִמְתְּקוּ, אַתָּה
תִּלְחַשׁ שֶׁגַּם אַתָּה אוֹהֵב, וְאָז
אִישַׁן שָׁם בְּשַׁלְוָה לְעֵת עַתָּה,
עַד שֶׁתָּבוֹא אֵלַי, כֵּן, גַּם אַתָּה.

תרגום: עופרה עופר אורן

תרגום: עמרי לבנת התפרסם במוסף ספרות ותרבות "הארץ" 26.6.2020

תרגום: יעקב שבתאי
Frederic Weatherly

מה היה משה טבנקין אומר על תוכנית הסיפוח?

ביולי של שנת 1967 חלף רק חודש מאז שהסתיימה מלחמת ששת הימים – המלחמה שבעקבותיה שילשה מדינת ישראל את שטחה, והתעוררה השאלה מה יהיה עתיד השטחים שנכבשו, אלה שכינו אותם אז "השטחים המוחזקים", או "השטחים המשוחררים".

יגאל אלון, שר החוץ בממשלת לוי אשכול, הגיש לראש הממשלה תוכנית מדינית מפורטת שנקראה "תוכנית אלון" ובה שרטט מפה שקבעה כיצד יחלקו את שטחי הגדה המערבית. את חלקם המזרחי, לאורך הירדן, ייעד לסיפוח למדינת ישראל, ואת חלקם המערבי, הגובל בקו הירוק, ביקש אלון להחזיר לירדן, או להביא לכינון של ישות עצמאית פלסטינית, בהתאם לבחירתם והחלטתם של תושבי אותו שטח. 

התוכנית אמנם לא התממשה, ואפילו לא הועמדה להצבעה, אבל די היה בהצעה כדי להביא לקרע בקרב חברי תנועת העבודה. אלה מהם שדגלו באידיאולוגיה של "ארץ ישראל השלמה" חברו לאישי ציבור מהימין, והקימו את "התנועה למען ארץ ישראל השלמה". הם קראו ליישב את כל השטחים הכבושים, לא רק בגדה המערבית אלא גם בחבל עזה, בחצי האי סיני וברמת הגולן. 

אחד מחברי התנועה החדשה שקמה היה משה טבנקין, יליד המושבה כנרת, שעבר בגיל חמש לקיבוץ עין חרוד וחי שם עד מותו. טבנקין, איש תנועת העבודה, התנגד נחרצות לתוכנית אלון, וכעס על החלטתו של הקיבוץ המאוחד לקבל אותה.

טבנקין, שהיה משורר וכבר פרסם כמה ספרי שירה, כתב את השיר "ביום מסה" שמתי כספי הלחין ושר:

בבגוד באדם דרכו –
מארבע רוחות העולם
רגליו יוליכוהו שולל –

אל מחוז אין בו חפץ
מערה יער – אטום.
שחללו – בלוי
שעיגולו – חתום.
שעפרו – קלוי.

שאין בו אבן על אבן

שאין בו ענף לקושש.
שאין בו פחמי כיריים.
אין בו לחם.
אין אש
אין מים.

שבו יש
מלוא חופניים
רק אפר.

בשיר זועם טבנקין ומתאבל. הוא חש שהדרך בגדה באדם, והוליכה אותו שולל: התנועה שאליה השתייך, שהזדהה עם דרכה, שהייתה כור מחצבתו, מוליכה אותו לפתע למקום אחר ולא רצוי: "אל מחוז אין בו חפץ". מקום שהוא אטום, בלוי, חתום. "עפרו קלוי" – כלומר, אדמתו שרופה, ונראה שלא יהיה אפשר עוד לעבד אותה ולהוציא "לחם מהארץ". במקום שאליו נקלע בניגוד לרצונו אין מים מרווים, ואין בו עוד אפילו אש שתוכל לשמש לחימום ולבישול. זהו מקום עקר ומחוסל, שכן אפשר למצוא בו רק אפר, כלומר – מה שהיה בו נשרף והתכלה. 

זהו שיר כאוב מאוד של אדם שנראה כמי שמרגיש  כי נאלץ להתפקח מחלום, שכן הגיע למקום שיש בו רק אבנים, ושום דבר אינו צומח בו.

המילה מסה המופיעה בשמו של השיר מעלה על הדעת את פסוק ז' בפרק י"ז בספר שמות: "וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל-רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם-אָיִן": בני ישראל שצמאו במדבר זעמו על משה ותבעו ממנו מים. משה זעק אל האל בבקשת עזרה: "וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל- ה' לֵאמֹר, מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה; עוֹד מְעַט, וּסְקָלֻנִי," והאל הורה לו כיצד לנהוג: "וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם, וְשָׁתָה הָעָם". פירוש המילה "מסה" נובע אם כן מהמילה "ניסיון" שבו העמידו בני ישראל את מנהיגם ורבו אתו ועם האל. כך הרגיש כנראה גם משה טבנקין, ואולי אפילו הזדהה עם כאבו של משה רבנו, שאת שמו נשא.

חמישים ושלוש שנים חלפו מאז שהחל הפולמוס הציבורי הסוער סביב עתידם של השטחים בגדה המערבית, ולאחרונה הוא התעצם שוב. משה טבנקין הלך לעולמו ב-1979. האם היה תומך בסיפוח או שהיה מתנגד לו?