קטגוריה: שירים

שפיות זמנית "הקיץ האחרון": מניין בא כל העצב

באותה שנה, 1990, הושמע השיר ברדיו בלי הרף, שוב ושוב. במשך חמישים ושניים שבועות שהה במצעד הפזמונים של רשת ג', בהם שבועיים במקום הראשון. בשנה שאחרי כן הוא הוכתר "שיר השנה" של הרשת במצעד הפזמונים העברי השנתי. כל זאת קרה בעיצומה של מלחמת המפרץ. ייתכן שהשיר הצליח כל כך דווקא בגלל, לא למרות התקופה, שהתאפיינה בחששות ובפחדים רבים, בתחושה האפוקליפטית-כמעט שהייתה לרבים לנוכח מה שהתרחש אז – הצתת בארות הנפט בכווית, הטילים שנורו על ישראל, ההסתגרות בחדרים האטומים, הצורך לעטות מסכות הגנה מפני גזים רעילים – כל אלה התאימו אולי לפזמון המלנכולי כל כך של השיר "הקיץ האחרון", שנאחז עמוק בלבבות.

הנה מילותיו:

זה הקיץ האחרון שלי אתכם
עם הגשם הראשון אני איעלם
דמעותיי יזרמו במורד הרחובות
כמו עלה נושר ותקוות רחוקות

אני איש של חורף בין אלפי אנשי ים
אך בחורף הזה כבר לא אהיה קיים
לאט לאט השכבות נמסות
בין רוצים לא רוצים ותפילות אחרונות

אז תזכרו שהבטחתם לא לבכות
כי השמיים גדולים והדמעות קטנות
תעצמו את העיניים כל גשם ראשון
ותחשבו עליי

אני רוצה לטפס על ההרים כי הם שם
ולבקר במדינות מעבר לים
לדעת אם יש צורות חיים אחרות
ואם המתים ממשיכים לחיות

כי זה הקיץ האחרון שלי אתכם
עם הגשם הראשון אני איעלם
לאט לאט השכבות נמסות
בין רוצים לא רוצים ותפילות אחרונות

את השיר חיבר, למרבה ההפתעה, צעיר, למעשה נער: מקס גת-מור היה להמשיך לקרוא שפיות זמנית "הקיץ האחרון": מניין בא כל העצב

אילן ברקוביץ', "המשורר האשכנזי האחרון": מדוע אשכנזי, ומדוע אחרון?

יש ספרי שירה שבהם השירים יוצרים אפקט שהולך ומצטבר, מתחזק ומתעצם, וכל השירים ביחד הם בעצם יצירה אחת שאת משמעותה הם מעניקים לה בתהליך סינרגטי. 

כזה הוא ספר השירים של אילן ברקוביץ, המשורר האשכנזי האחרון. שמו של הספר מעורר תשומת לב: האשכנזי? מי מעניק לעצמו כינוי כזה? ועוד "האחרון"? על שום מה?

המוטו שבחר ברקוביץ' לספרו הוא שיר של רועי חסן, פעיל בקבוצות ערס פואטיקה שתואר כ"גל המזרחי החדש של השירה העברית". רועי חסן פותח את שירו במילה "אַשְׁכְּנַזִּים", וכותב עליהם שהם "חֲבוּרָה שֶׁל עַרְסִים", "חֲמוּמֵי מוֹחַ", וכל שאר הסטריאוטיפים הלשוניים שהוא מעלה במר נפשו, למעשה – מצטט את הדעות הקדומות ש"מזרחיים" הרבו (מרבים?) לשמוע על עצמם.

ובכן, אילן ברקוביץ' מבקש להביא את קולם של "האשכנזים". לספר על מורשת הכאב הסבל שהיו מנת חלקם של בני משפחתו, ושאותם הוא עצמו ממשיך לחוש. 

הכותרת של כמעט כל אחד מהמשירים מתחילה במילים "המשורר האשכנזי האחרון": מה הוא נוהג לאכול ולשתות? בשיר הראשון: "שׁוֹתֶה מְרַק-בּוֹרְשְׁט וּמְקַנֵּח בְּסָלַט-וַרְזֶה". הוא מחכה בתור לנקניקיות ובה בעת גוזר לאמו מודעה מהעיתון: "אִם עָלִיתָ מֵרוֹמַנְיָה לְאַחַר / 1953, וְעָבַדְתָּ בִּכְפִיָּה אוֹ הִתְלַוֵּיתָ לְהוֹרֶה שֶׁעָבַד / בִּכְפִיָּה (גַּם אִם לַנְתָּ בַּבַּיִת) יִתָּכֵן וְהִנְךָ זַכָּאי / לְתַגְמוּל חָדְשִׁי בְּסַךְ 2,200 ש"ח".

בשיר השני "המשורר האשכנזי האחרון יושב על הספה בבית הוריו". הוא משוחח עם אמו על אביו המת "שֶׁשּׁוֹתֵק / כְּפִי שֶׁשָּׁתַק בְּחַיָּיו". אמו מספרת לו על קורות המשפחה בתקופת השואה ברומניה. אמנם היא לא הייתה במחנה השמדה, אבל חיילים רומנים תלשו מאוזניה " עֲגִילֵי / זָהָב שֶׁקִּבְּלָהּ בְּמַתָּנָה מֵאָבִיהָ".  

בשיר השלישי "המשורר האשכנזי האחרון מתבונן בתצלום של הבית ברחוב דוּמְבְּרָבָה רוֹשְׁיָה 19, בוטושאן, ממנו גורשו בני משפחת אמו", הוא חושב על תולשי העגילים, על הזורקים לבורות, שוברי החלונות, על הכעס האילם שהביאו הוריו אתם אל ילדותו "בָּעִיר חוֹלוֹן". 

עוד הוא מספר על תחושת הנחיתות שלו כאשכנזי "רומני" ולכן "אַשְׁכְּנַזִּי סוּג בֵּי"ת"; על גילויי גזענות שספג: צעירה שרקדה אתו מסרבת לצעדי ריקוד מסוים שכן "זֶה "אַשְׁכְּנַזִּי לִי מִדַּי"; על כינויי הגנאי שספג בנעוריו: "גְּבִינָה לְבָנָה / גְּבִינָה חֲמִשָּׁה אָחוּז / קוֹטֵג', / לַבְקָן"; על כך שסולק מחוף הים כי נעל נעלי מוקסין שחורות שלא מצאו חן בעיני חבורת הנערים שהיו שם; על קולו שנשנק בלילות, בחשאי, כשחשב על הסבל; הוא "מגלגל את השמות לראשונה בשיר על דל שפתיו: מזכיר את שמות בני משפחתו שנרצחו, ביניהם "סוֹלוֹמוֹן בֵּן הַשָּלוֹש, / סוֹלוֹמוֹן בַּעַל תַּלְתַּלֵּי הַזָּהָב"; הוא "מתקשר ליד ושם" כדי למצוא שם, במאגרי הנתונים, את סבו, והוא "נכנס לסרטים" בעקבות שיחה עם אמו שסיפרה לו כי משפחתו חויבה לענוד טלאי צהוב על החולצה.   

עוד ועוד שירים פועמים בכאב והולמים בקורא שמזדהה עם תחושותיו של המשורר האשכנזי האחרון כשזה מספר לו איך הוא "מהרהר במסופר לו" וחושב שיש לאסוף את כל מאורעות השואה ב"סֵפֶר תַּנָךּ הֶחָדָש"; איך הוא "מְחַפֵּשׂ אַחַר קִבְרוֹ שֶׁל סבו מִצַּד אמו" בבית העלמין בחולות בת ים שם, ברשומות, הוא "מוֹצֵא אֶת הַקָּטֵגוֹרְיָה" על פי העדה הנכונה: לא אתיופי. לא ספרדי. לא רוסי. לא תימני: אשכנזי; איך הוא משחזר את קורות מחנה העבודה בכפייה טֶלֶאוֹרְמָן שאליו גורש סבו בסוף 1943, והשאיר מאחוריו אישה וארבעה ילדים קטנים: "מָה שֵׁם הַמִּשְׁפָּחָה טֶלֶאוֹרְמָן /  הֵיכָן הַתֵּל שֶׁל הַגְּוִיוֹת טֶלֶאוֹרְמָן / הָלַכְתָּ לְאִבּוּד טֶלֶאוֹרְמָן / חַכֵּה עַד לַמִּסְמָךְ טֶלֶאוֹרְמָן / פִּזַרְתָ אַלּימוּת / טֶלֶאוֹרְמָן …" המילה חוזרת ומכה שוב ושוב, בכל קצה שורה, עד לשורה האחרונה: "עַכְשָׁו הוּא שֵׁם מִשְׁפַּחְתְּךָ טֶלֶאוֹרְמָן ": ההזדהות עם הסבא, ההיטמעות בו ובגורלו הושלמה.  

אחד השירים רבי העוצמה בקובץ הוא "המשורר האשכנזי האחרון בא לביקור דמיוני אצל פטריקה אוניגה":

הַמְשׁוֹרֵר הָאַשְׁכְּנַזִי הָאַחֲרוֹן בָּא לבִּקוּר דִּמְיוֹנִי אֵצֶל פֶּטְרִיקָה
אוֹנִיגָה
שֶׁאִלְמָלֵא
פָּתַח אֶת דָּלֶת־בֵּית־הוֹרָיו בִּפְנֵי בְּנֵי מִשְׁפַּחְתּוֹ
לֹא הָיָה הַמְשׁוֹרֵר הָאַשְׁכְּנַזִי הָאַחֲרוֹן בָּא לְבַקְרוֹ
וְזֹאת מְשׁוּם שֶׁלֹא הָיָה נוֹלָד.
שָׁרָשָׁיו הָיוּ נִגְדָּעִים.
פֶּטְרִיקָה אוֹנִיגָה הָיָה חַקְלַאי.
לְהוֹרָיו הָיָה בַּיִת קָטָן בִּכְפָר נוֹצְרִי סָמוּךְ לְבּוֹטוֹשָׁאן, עַם פָּרוֹת
וְתַרְנְגוֹלִים,
אֶחָיו הָיוּ קְשׁוּרִים בַּמִּפְלָגָה הָרוֹמָנִית הַקוֹמוּנִיסְטִית
אֲבָל הוּא הִצִיל יְהוּדִים.
אִשְׁתּוֹ מִימִי, שֶׁהָיְתָה חֲשׂוּכַת יְלָדִים, כְּבָר לֹא בֵּין הַחַיִּים

וְהוּא? אֶפְשָׁר כִּי בְּשֶׁל שְׁתִיקָתָהּ שֶׁל מִשְׁפַּחְתּוֹ
שֶׁל הַמְשׁוֹרֵר הָאַשְׁכְּנַזִי הָאַחֲרוֹן עַל מַעֲשֶׂה הַצְלָתוֹ אוֹתָהּ
נִמְנַע מִמֶנוּ אוֹת חֲסִיד אוּמוֹת הָעוֹלָם
אבָל עַכְשָׁו הַזְמַן לְשׁוֹרֵר אֶת הַתִּקוּן וְלוֹמַר לוֹ תּוֹדָה
עַל שֶׁפָתַח אֶת דָּלֶת־בֵּית־הוֹרָיו בְּרֶגַע הַמְצוּלָה,
תּוֹדָה עַל הַחֲבֵרוּת הָאַמִּיצָה עִם סָבוֹ,
עַל הַנֶפֶשׁ הָאֲצִילָה, עַל שֶׁהָיָה מוּכָן לְסַכֵּן אֶת נַפְשׁוֹ
וְנֶפֶשׁ יַקִירָיו עַל מְנָת לְהַצִיל אֲנָשִׁים אֲחֵרִים זוּלָתָם
דָּבָר שֶׁהוּא הַמַעֲשֶׂה הָאֱנוֹשִׁי הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר הָאֶפְשָׁרִי,
מוֹדֶל לְחִקוי, מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם

השיר מסתיים בלי סימן פיסוק, שכן אין לו סוף, אבל יש לו אחרית דבר, בצדו האחר של הדף, ובה מסופר כיצד צעדה בשלג אם צעירה וארבעת ילדיה הקטנים, כיצד פתח בפניהם אוניגה את דלת ביתו והסתיר אותם במשך שנה. המשורר חש את האימה, הסכנה, הכרת התודה, מבחינתו המעשה ימשיך להתקיים לצמיתות, לא בעולם המעשה, אלא בנפשו שאימצה אותו. הוא זוכר, כאילו היה שם ממש, גם את הילדה היתומה רות, חברתה הטובה של אמו בילדותן, וגם כשהוא "כורע ברך על האדמה בבית העלמין הישן בנהריה", הוא יודע שהמתים לא ימצאו את מנוחתם. 

הספר מסתיים במילים "תם ולא נשלם". 

סונטה 4, אליזבת בארט בראונינג

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 4 Sonnets from the Portuguese

תרגומי לסונטות 1 ו-2 מהקובץ הופיעו בגיליון מאזניים של חודש יוני. 

את התרגום לסונטה 3 אפשר לראות כאן

יהונתן גפן, "שיר לשירה": מי ייתן עולם חדש וטוב


קורין אלאל, בקולה המתוק והסדוק, שרה שיר שבו היא פונה אל פעוטה ששמה שירה, ומבטיחה להקשיב לה תמיד, ולברוא למענה עולם חדש וטוב. שירה קטנטנה, עדיין יונקת – מחיוכה "חלב נוטף", והדוברת אליה, נשמע שזאת אמה, רואה את הפחדים שעוד ירדפו אותה, מקשיבה למלמוליה, ויודעת שלא תמיד המציאות תיטיב אתה: "לא תמיד הקשיבו לקולך": מתי תינוקת פעוטה מספיקה לא להישמע? אולי מרגע שנולדה וכבר נאלצה להתמודד עם הקושי בחיים, חבטת האור המסנוור את עיניה שהורגלו בגן העדן היחיד והמוחלט שיש לו, לכל אדם, כל עוד הוא מוגן מכל עבר ברחם אמו; ההכרח לנשום, הבכי הראשון, הכאב הראשון, הבעתה מפני הרעב שאצל תינוקות קטנים אין לו שיעור וגבול… 

האם האוחזת בתינוקת רואה ויודעת את כל אלה, מקשיבה למלמולים, רואה את העיניים המדברות, אוספת אליה את התינוקת ומבקשת ממנה לחבק את הפחד, לחבק את דוב הצעצוע המונח בעריסתה, ומשמיעה באוזניה את ההבטחה האולטימטיבית שכל אם מבטיחה לתינוקה: "עולם חדש וטוב אני אתן לך". היא מפצירה בה לאפשר לעצמה להיות קטנה, שכן האם תדאג לכך ש"מאומה לא יפגע בך". האימא תהיה שם תמיד, גדולה, מגינה, שומרת.

הנה מילות "שיר לשירה":

דברי עכשיו ילדה אני שומעת,
כל העולם מקשיב למלמולך.
דברי, מלאך שלי, אני יודעת
שלא תמיד הקשיבו לקולך.

דברו שפתיים יחפות, דברו עיניים,
כל עוד חלב נוטף מחיוכך.
חבקי את כל פחדי בשתי ידייך,
חבקי דובים גדולים מתוך שנתך.

עולם חדש וטוב אני אתן לך.
כבר במבט כחול את מגלה,
כמה חשוב לראות פתאום חצי ירח
קורץ צהוב צהוב מתוך האפלה.

תהיי קטנה מאומה לא יפגע בך.
סיכת פרפר קשורה בשערך.
תהיי קטנה מאומה לא יברח לך.
אני אהיה גדולה גם בשבילך.

דברו שפתיים יחפות דברו עיניים.

את השיר כתב אב אוהב, יהונתן גפן, שדיבר בו אל בתו הקטנה, שירה גפן (אחותו של אביב גפן).

מרגש לחשוב שקורין אלאל שהשיר מזוהה כל כך עם קולה הענוג, עם העדינות שבה היא שרה אותו, גידלה את שני הבנים שבת הזוג שלה, רותי, ילדה, והיא עצמה לא חיבקה מעולם את התינוקת שהיא מפליאה כל כך לשיר לה.

עוצמה של כאב בלתי נשכח ובלתי נסלח נלווית ל"שיר לשירה" אחרי מה שקרה ב-15 ביולי 2015. במהלך מצעד הגאווה שנערך בירושלים רצח ישי שליסל, חרדי קיצוני תושב ירושלים, את הנערה הצעירה, שירה בנקי, שעדיין לא מלאו לה שש עשרה.

שירה הייתה נערה מחוננת, פסנתרנית, תלמידה מוכשרת, בת, אחות וחברה טובה.

"שירה שלנו נרצחה ברחוב במדינת ישראל", כתבו הוריה ופירטו בדייקנות מצמררת את כל מה ששירה לא תזכה לעשות: לא תחגוג את יום ההולדת שלה, בנובמבר של אותה שנה שבה נרצחה, לא תיבחן בבחינות הבגרות, לא תלך לצבא, לא תלמד, לא תינשא, לא יהיו לה ילדים. לא ולא ולא.

אין ספק שכאשר הוריה החזיקו בזרועותיהם את שירה כשהייתה תינוקת קטנה ויפה כל כך, כשגדלה והתפתחה, גם הם הבטיחו לה להגן עליה, להעניק לה עולם יפה ובטוח.

אבל המציאות אינה מצייתת לרצון הטוב, להבטחות ההוריות, לאהבה. את שירה, שהגיעה למצעד הגאווה כדי לתמוך בחירות הפרט, בזכותו של כל אחד לחיות את חייו כאוות נפשו ועל פי ייעודו, רצח קנאי חשוך שאין שום חסד בלבו.

ביום השנה למותה של שירה בנקי שרה קורין אלאל את השיר שהיא עצמה הלחינה. מאז הוא נקשר בלבבות עם שירה בנקי, ועם ההתנגשות המחרידה, הבלתי נסבלת, בין טוב לב, נדיבות ויופי, לבין רוע צרוף וקטלני.

אין נחמה על מותה של שירה בנקי.

"לילה בחוף אכזיב": מה היו הקולות אשר קראו לה

"אני כותבת רק לפי הזמנה, אבל ההזמנה החיצונית חייבת לפגוש הזמנה פנימית," אמרה לא פעם נעמי שמר וסיפרה כי מבחינתה לא הייתה סתירה בין הצורך לכתוב כמענה לבקשה חיצונית, למשל – למופע שנקבע כבר או לזמר שפנה אליה – ובין הצורך האישי שלה להתבטא ולספר על רגשותיה ומחשבותיה, או לפנות אל זולתה באמצעות שיר שכתבה (כמו למשל בשיר "תרנגול בן גבר", שנכתב לכבוד חתונתם של ידידים).

ב-1964 פנה אל שמר במאי הקולנוע מנחם גולן, וביקש ממנה לכתוב שיר שיצטרף לפס הקול של סרטו החדש, "דליה והמלחים", סרט שלווה באותם ימים בשערוריה זוטא: הוחלט לצלם אותו אחרי שבוטלה הפקתו של סרט אחר, "פנים חדשות במראה", וזאת "בגלל מחלוקת על תנאי החוזה עם השחקנית הראשית דינה דורון", כפי שנכתב בעיתון מעריב בינואר 1964.

"דליה והמלחים" היה סיפור על דליה, צעירה ילידת ישראל שעברה לקנדה עם בני משפחתה ובשל געגועיה לארץ התגנבה בקוויבק לאוניית משא כנוסעת סמויה. המלחים שמגלים אותה לאחר שחפציהם נעלמים, משתדלים להגן עליה ולהסתיר אותה מפני רב החובל הקשוח (וגם מכיוון שהיא חננית ומוצאת חן בעיניהם… את דמותה גילמה שחקנית צרפתייה יפהפייה, ורוניק ונדל.)

"שיר הוא חתונה בין הזמנה פנימית והזמנה חיצונית", הסבירה נעמי שמר, והשיר שכתבה לטובת "דליה והמלחים" מדגים זאת. הנה מילותיו:

הָרוּחַ וְהַחשֶׁךְ וְהַמַּיִם
זוֹכְרִים מִלִיל אֶתְמוֹל אֶת צַעֲדךְ
הַקֶצֶף שֶׁמָּחָה אֶת עַקְבוֹתַיִךְ
יוֹדֵעַ שֶׁהָיִית כָּאן לְבַדָּךְ 

אֲנִי כְּעוֵּר אַחֲרַיִךְ הוֹלֵךְ
רוּחַ בַּחשֶׁךְ נוֹשֶׁקֶת לִפְנֵי הַמַּיִם
שׁוּב לֹא יָאִיר אֵלַי בַּחוֹף בְּעָברֶךְ
צְחוֹרהָחְבַצֶלֶת בִּשְׁחוֹר-שְׂעָרֶךְ 

הַמַּיִם וְהָרוּחַ וְהַחֹשֶׁךְ
אָמְרוּ לִי שֶׁעָבַרְתְּ כָּאן יְחֵפָה
מַדּוּעַ לֹא הָיִיתִי כָּאן לִלְחשׁ לָךְ
חַכִּי לִי, נֶעֶצֶבֶת וְיָפָה

אֲנִי כְּעוֵּר אַחריִךְ הוֹלֵךְ… 

הַחֹשֶׁךְ וְהַמַּיִם וְהָרוּחַ
עוֹנִים לִי בְּחִידָה שֶׁאֵין לָהּ סוֹף
הוֹ מָה הֵם הַקוֹלוֹת אֲשֶׁר קָרְאוּ לָךְ
בְּלַיְלָה בְּלִי יָרֵחַ אֶל הַחוֹף

אֲנִי כְּעוֵּר אַחריִךְ הוֹלֵךְ… 

השיר מתאר את הגעגועים הנוגים של מישהו שמחפש אחרי אהובה נעלמה: מישהי שהתהלכה לבדה על החוף, ואין לדעת מה בדיוק קרה לה: השיר רומז על, אולי, היעלמות, טביעה, הליכה לעבר "הַקוֹלוֹת אֲשֶׁר קָרְאו" לאותה אישה "יְחֵפָה", "נֶעֶצֶבֶת וְיָפָה", הגלים שסחפו אותה לתוכם בעודה עונדת לשערה חבצלת לבנה שבוהקת בחשכת הלילה. 

צר לו לדובר על שלא היה לצדה. הוא יודע שאותה חבצלת לא תאיר לו עוד, כי הקצף מחה את עקבותיה. כמו עיוור הוא ממשיך לחפש אותה, אך לשווא.

והנה, מסתבר שהרקע לכתיבת השיר איננו באמת התאבדות, אלא שהוא מנציח כמה רגעי תוגה שחשה נעמי שמר בערב אחד שבו התקבצו לעתים מזומנות חבורות עליזות על חוף אכזיב שבגליל המערבי, חוף שנחשב באותם ימים מקום אתר בילוי חביב על אנשי הבוהמה התל אביביים. אלי אביבי שגר שם אפילו הכריז על הקמתה של "מדינת אכזיב" בהנהגתו. בקיץ ובחגים נהגו להגיע לשם צעירים שהתענגו על תחושת השחרור והחופש שהקנה להם המקום.

נעמי שמר נסעה לשם ערב אחד עם חברה, אבל לא השתלבה בעליזות. מן הסתם נפרדה מהחבורה ופסעה לה לבדה על החוף. מתוך תחושת הבדידות של אותו ערב נולד השיר, שאותו ביצעה שלישיית גשר הירקון. הוא זכה להצלחה רבתי, וזמרים רבים שרו אותו מאז שנוצר לראשונה. עד היום משמיעים את השיר ברדיו, והוא אף העניק את שמו לסרטו הדוקומנטרי של יהלי גת שעסק בנעמי שמר ובמורשתה התרבותית.

כך הונצחו הקולות אשר קראו לנעמי שמר, והם ממשיכים עד היום להדהד באוזנינו.

השוואה עם הגרסה של עמרי לבנת ושל יעקב שבתאי

הוֹ, דָּנִי בּוֹי, הַצּוֹפָרִים עוֹלִים,
קוֹרְאִים לְךָ, בַּגַּיְא קוֹלָם כֹּה עֵר.
הַקַּיִץ תַּם וְהַפְּרָחִים נוֹבְלִים,
אַתָּה הוֹלֵךְ, עָלַי לְהִשָּׁאֵר.
וּכְשֶׁתָּשׁוּב הַקַּיִץ יִזְדַּחֵל
בָּאָחוּ, אוֹ – תָּבוֹא בְּשֶׁלֶג צַח;
בַּשֶּׁמֶשׁ, בּוֹא, בַּקַּיִץ, אוֹ בַּצֵּל,
אוֹתְךָ אֲנִי תָּמִיד אֹהַב כָּל  כָּךְ.
וְאִם כָּל הַפְּרָחִים כְּבָר יִקְמְלוּ
וְגַם אֲנִי אָמוּת – כָּךְ אֶפְשָׁרִי –
תִּמְצָא אוֹתִי בַּבּוֹר שֶׁבּוֹ אָלוּן,
תִּכְרַע וּתְקוֹנֵן עָלַי לָרִיק.
אֲבָל אֲנִי אֶשְׁמַע, גַּם אִם תִּפְסַע
שָׁם מֵעָלַי, חֲלוֹמוֹתַי – רַק דַּע –
יִתְחַמְּמוּ וְיִמְתְּקוּ, אַתָּה
תִּלְחַשׁ שֶׁגַּם אַתָּה אוֹהֵב, וְאָז
אִישַׁן שָׁם בְּשַׁלְוָה לְעֵת עַתָּה,
עַד שֶׁתָּבוֹא אֵלַי, כֵּן, גַּם אַתָּה.

תרגום: עופרה עופר אורן

תרגום: עמרי לבנת התפרסם במוסף ספרות ותרבות "הארץ" 26.6.2020

תרגום: יעקב שבתאי
Frederic Weatherly

מה היה משה טבנקין אומר על תוכנית הסיפוח?

ביולי של שנת 1967 חלף רק חודש מאז שהסתיימה מלחמת ששת הימים – המלחמה שבעקבותיה שילשה מדינת ישראל את שטחה, והתעוררה השאלה מה יהיה עתיד השטחים שנכבשו, אלה שכינו אותם אז "השטחים המוחזקים", או "השטחים המשוחררים".

יגאל אלון, שר החוץ בממשלת לוי אשכול, הגיש לראש הממשלה תוכנית מדינית מפורטת שנקראה "תוכנית אלון" ובה שרטט מפה שקבעה כיצד יחלקו את שטחי הגדה המערבית. את חלקם המזרחי, לאורך הירדן, ייעד לסיפוח למדינת ישראל, ואת חלקם המערבי, הגובל בקו הירוק, ביקש אלון להחזיר לירדן, או להביא לכינון של ישות עצמאית פלסטינית, בהתאם לבחירתם והחלטתם של תושבי אותו שטח. 

התוכנית אמנם לא התממשה, ואפילו לא הועמדה להצבעה, אבל די היה בהצעה כדי להביא לקרע בקרב חברי תנועת העבודה. אלה מהם שדגלו באידיאולוגיה של "ארץ ישראל השלמה" חברו לאישי ציבור מהימין, והקימו את "התנועה למען ארץ ישראל השלמה". הם קראו ליישב את כל השטחים הכבושים, לא רק בגדה המערבית אלא גם בחבל עזה, בחצי האי סיני וברמת הגולן. 

אחד מחברי התנועה החדשה שקמה היה משה טבנקין, יליד המושבה כנרת, שעבר בגיל חמש לקיבוץ עין חרוד וחי שם עד מותו. טבנקין, איש תנועת העבודה, התנגד נחרצות לתוכנית אלון, וכעס על החלטתו של הקיבוץ המאוחד לקבל אותה.

טבנקין, שהיה משורר וכבר פרסם כמה ספרי שירה, כתב את השיר "ביום מסה" שמתי כספי הלחין ושר:

בבגוד באדם דרכו –
מארבע רוחות העולם
רגליו יוליכוהו שולל –

אל מחוז אין בו חפץ
מערה יער – אטום.
שחללו – בלוי
שעיגולו – חתום.
שעפרו – קלוי.

שאין בו אבן על אבן

שאין בו ענף לקושש.
שאין בו פחמי כיריים.
אין בו לחם.
אין אש
אין מים.

שבו יש
מלוא חופניים
רק אפר.

בשיר זועם טבנקין ומתאבל. הוא חש שהדרך בגדה באדם, והוליכה אותו שולל: התנועה שאליה השתייך, שהזדהה עם דרכה, שהייתה כור מחצבתו, מוליכה אותו לפתע למקום אחר ולא רצוי: "אל מחוז אין בו חפץ". מקום שהוא אטום, בלוי, חתום. "עפרו קלוי" – כלומר, אדמתו שרופה, ונראה שלא יהיה אפשר עוד לעבד אותה ולהוציא "לחם מהארץ". במקום שאליו נקלע בניגוד לרצונו אין מים מרווים, ואין בו עוד אפילו אש שתוכל לשמש לחימום ולבישול. זהו מקום עקר ומחוסל, שכן אפשר למצוא בו רק אפר, כלומר – מה שהיה בו נשרף והתכלה. 

זהו שיר כאוב מאוד של אדם שנראה כמי שמרגיש  כי נאלץ להתפקח מחלום, שכן הגיע למקום שיש בו רק אבנים, ושום דבר אינו צומח בו.

המילה מסה המופיעה בשמו של השיר מעלה על הדעת את פסוק ז' בפרק י"ז בספר שמות: "וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל-רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם-אָיִן": בני ישראל שצמאו במדבר זעמו על משה ותבעו ממנו מים. משה זעק אל האל בבקשת עזרה: "וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל- ה' לֵאמֹר, מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה; עוֹד מְעַט, וּסְקָלֻנִי," והאל הורה לו כיצד לנהוג: "וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם, וְשָׁתָה הָעָם". פירוש המילה "מסה" נובע אם כן מהמילה "ניסיון" שבו העמידו בני ישראל את מנהיגם ורבו אתו ועם האל. כך הרגיש כנראה גם משה טבנקין, ואולי אפילו הזדהה עם כאבו של משה רבנו, שאת שמו נשא.

חמישים ושלוש שנים חלפו מאז שהחל הפולמוס הציבורי הסוער סביב עתידם של השטחים בגדה המערבית, ולאחרונה הוא התעצם שוב. משה טבנקין הלך לעולמו ב-1979. האם היה תומך בסיפוח או שהיה מתנגד לו?  

בתי את בוכה או צוחקת?

 

"אני יודע איך התחילו לפחות שמונים אחוז מכל התקריות שם. […]. זה היה הולך ככה: אנחנו היינו שולחים טרקטור לחרוש באיזה מקום שאי אפשר לעשות בו כלום, בשטח המפורז, ויודעים מראש שהסורים יתחילו לירות. אם הם לא היו יורטם, היינו מודיעים לטרקטור להתקדם הלאה, עד שהסורים היו מתעצבנים וכן יורים. ואז היינו מפעילים תותחים, ויותר מאוחר גם את חיל האוויר"…

את הדברים הללו סיפר משה דיין, מי שהיה שר הביטחון בתקופת מלחמת ששת הימים, בריאיון לעיתון ידיעות אחרונות שהתפרסם ב-27 באפריל 1997, כלומר – כמעט שלושים שנה אחרי שהסתיימה המלחמה. בדבריו הקפיד דיין להדגיש כי רבים מראשי הצבא  נהגו כך, שכן דגלו במדיניות של פרובוקציות שיעוררו את הסורים לירות. דיין אמר שנקט את הצעדים הללו, כשם שעשו הרמטכ"לים חיים לסקוב, צבי צור, יצחק רבין, כמו גם דוד אלעזר, שהיה אלוף פיקוד צפון במלחמת ששת הימים.

דיין הודה למעשה שמדינת ישראל התגרתה בסורים כדי שאלה יגיבו ויתקפו, ואז תהיה לצה"ל עילה להגיב מצדו בחומרה. במלחמת ששת הימים כבשה ישראל את רמת הגולן, וב-1981 עבר כזכור בכנסת החוק לסיפוח הרמה.

על המהלכים שהובילו למלחמת ששת הימים, ועל השאלה אם הייתה זאת באמת מלחמת אין ברירה, אפשר לקרוא בספר 1967 והארץ שינתה את פניה, מאת תום שגב, וגם במאמר של פרופסור אייל זיסר מהחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב,"בין ישראל לסוריה – מלחמת ששת הימים ולאחריה".

במהלך מלחמת ששת הימים ספגו היישובים בעמק מהפגזות רבות שהגיעו מהמוצבים הסורים בצידו השני של הגבול. אחד מהם היה קיבוץ גדות, שספג הפגזות קשות גם כחודשיים לפני פרוץ המלחמה: באפריל 1967 התחולל יום של קרבות אוויריים בין חיל האוויר הישראלי והסורי. במהלכו הופלו שישה מטוסי מיג-21 סוריים. באותו יום נפגעו מההפגזות כל בתי המשק.

כשמלחמת ששת הימים הסתיימה, ונודע כי רמת הגולן נכבשה, חיבר יובב כץ, צעיר יליד קיבוץ נען שגר זמן מה בגדות, את השיר "בתי את בוכה או צוחקת". דוד קריבושי הלחין אותו, והוא זכה לכמה ביצועים:

פגז אחרון התפוצץ ושתק,
עטפה הדממה את העמק.
ילדה בגדות יצאה ממקלט,
ואין בתים עוד במשק.
אמא, היה לנו בית ירוק
עם אבא ובובה ושסק.
הבית איננו, ואבא רחוק,
אימי את בוכה או צוחקת.

הביטי למעלה, בתי, אל ההר,
ההר שהיה כמפלצת.
עוד יש תותחים, ילדתי, על ההר,
אך הם מאיימים על דמשק.

הביטי למעלה, בתי, לגולן,
שם יש חיילים, אך להבא –
דגלם בצבעים של כחול ולבן,
בוכה וצוחק שם גם אבא.
יהיה לנו בית ירוק, ילדתי,
עם אבא ובובה ושסק,
ולא עוד אימה, ילדתי, ילדתי,
בתי, את בוכה או צוחקת.

שקיעות באדום וזריחות בזהב
פוגשות בירוק ובמים.
ובלי תותחים של אויב על ההר
יוריק עוד העמק כפליים.

זורם הירדן, מתפתל כשיכור,
פריחה את העמק נושקת.
ואיש לא יסב את מימיו לאחור,
בתי, את בוכה או צוחקת.
זורם הירדן, בין גדות יעבור,
פריחה את העמק נושקת,
ואיש לא יסב את מימיו לאחור,
בתי, את בוכה או צוחקת.
בתי, את בוכה או צוחקת.

השיר חוגג, מנקודת מבטה של ילדה קטנה, את הניצחון שהסיר מעל הקיבוץ את איומי ההפגזות הסוריות. עם זאת, הילדה נאלצת להתמודד עם תמונה קשה: כל מה שהכירה לפני שנכנסה למקלט – בתי הקיבוץ, עץ שסק, הבובה שלה – נעלם. היא רואה את אמה שספק בוכה, ספק צוחקת, שכן בתי הקיבוץ נהרסו אמנם כליל, אבל ההר שדמה בעיניהם למפלצת יורקת אש שוב אינו מסוכן.

יובב כץ מתייחס בפזמון שכתב גם אל האיום שהוסר עם כיבוש רמת הגולן: הסורים התעתדו להטות את מקורות הירדן – נחל דן, הבניאס והחצבאני – כך שלא יזרמו אל הירדן ההררי, שהיה בשטח ישראל, אלא יעברו אל הירמוך והירדן הדרומי, שהיו מחוץ לשטחה של ישראל. תוכניתם עוררה את מה שכונה "הקרב על המים", מאבק שנמשך שנים רבות. כיבוש הגולן הבטיח שההטיה לא תצא לפועל, כדברי השיר:  "איש לא יסב את מימיו לאחור". השורה קיבלה את השראתה מפסוק בספר תהילים פרק קיד: "הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס הַיַּרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר".

כותרתו של השיר נהפכה למעין מטבע לשון. כך למשל אפשר לראות כי באוגוסט 1990, יותר משני עשורים אחרי שהפזמון הופיע לראשונה, השתמש העיתונאי אמנון אברמוביץ' בכותרתו בהקשר שונה לגמרי מזה המקורי: "זה הזמן ליזום דיון ציבורי על  שאלת הסרבנות," כתב אברמוביץ' בעיתון מעריב, "למחרת הבחירות הבאות, ברגעי חשבון־הנפש הקצרים וההולכים, שוב תישאל במפלגות השמאל השאלה: איך זה שהעם לא אתנו? בשביל חלקים מסוימים בשמאל השאלה איך זה שהעם לא אתנו, היא  שאלת חריף-מתוק, בתי את בוכה או צוחקת". מדוע, תהה אברמוביץ' במאמרו, מסכימים אזרחי ישראל לכך שהמדינה משקיעה תקציבים נכבדים בפיתוח ההתיישבות היהודית בגדה המערבית, ולא בבניית דיור לעולים החדשים המציפים את המדינה, ואיך ייתכן שמחאת מחוסרי הדיור ("כל הארץ מלאה במאהלי מחאה", כך כתב במאמר) אינה משפיעה על העמדות הפוליטיות של האזרחים? 

נראה כי השאלות והתהיות השונות הנוגעות בשיקוליהם של מקבלי ההחלטות, נמשכות מאז ולתמיד.

 
 
 
 

כמו הגר במדבר

1.
הִיא פָּסְעָה בַּשּׁוּלַיִם שֶׁל כְּבִיש וּסְבִיבָה
הַטְּרָשִׁים חִדְּדוּ אֲבָנִים וְקוֹצִים,
בְּשִׂמְלָה רְקוּמָה הִיא הִדְּקָה אֶל לִבָּהּ
חֲבִילָה עֲטוּפָה שֶׁמִּמֶּנָּה הֵצִיץ 

רַק קָדְקוֹד שֶׁל תִּינוֹק מְעֻרְסָל שֶׁשָׁתַק.
זֶה הָיָה יוֹם שֶׁל קַיִץ אֲשֶׁר כָּל חֻמּוֹ
מִתְלַהֵט לוֹ אָדִישׁ וְחוֹדֵר לְכָל תָּא.
צְעָדֶיהָ הָיוּ נְחוּשִׁים, הָיוּ כְּמוֹ

פְּסִיעוֹתָיו שֶׁל אָדָם שֶׁחַיָּיו הֵם מִין קְרָב
וְאִם לֹא יִכָּנַע עוֹד יַכְרִיעַ אוֹתָם.
בַּמֶּרְחָק הִשְׂתָּרֵעַ הַכְּפָר שֶׁאֵלָיו
הַתִּינוֹק וְאִמּוֹ הִתְקַדְּמוּ לְאִטָּם.

כְּשֶׁאָסַפְתִּי אוֹתָהּ לֹא הָיָה לִי סִכּוּי
לְאַפְשֵׁר הֲפוּגָה לגוּפָהּ הֶעָקוּד.

2.
הִיא נָשְׂאָה אֶת יַלְדָהּ, כְּמוֹ הָגָר בַּמִּדְבָּר
עַל גוּפָהּ הֶעָטוּי בְּשָׁחוֹר, הָעוֹטֵף,
לֹא הָיָה לִי דָּבָר, לֹא הָיָה מָה לוֹמַר,
לֹא הָיָה לִי אֲפִלּוּ נֹאד מַיִם לָתֵת,

וְהָאִישׁ שֶׁיָשַׁב לְצִדִּי רַק אָמַר
שֶׁאֶסַּע, שֶׁאַמְשִׁיךְ, שֶׁאָסוּר לְסַכֵּן
אֶת עַצְמִי עִם אִשָׁה בְּשִׂמְלָה רְקוּמָה,
"הִשְׁתַּגַּעְתְּ, מָה עָשִׂית, מָה עָצַרְת?" וְאָכֵן- – –

הַחַיָּל לֹא יָרָה מִנִּשְׁקוֹ הָאִישִׁי
הַחַיָּל רַק קָרָא "תַּעַצְרִי כָּאן מִיָּד!"
הַחַיָּל רַק הוֹרָה שָׁם, בִּכְבִיש לֹא רָאשִׁי,
לְאִשָׁה עִם תִּינוֹק שֶׁהֶחְזִיקָה בַּיָּד

לַעֲמֹד, לֹא לָזוּז. לִי אָמַר – "תִּתְבַּיְּשִׁי,
וְעַכְשָׁו תִּשְׁתְּקִי, תַחֲנִי כָּאן בַּצַּד."

 

עופרה עופר אורן

ברטולד ברכט, "בלדת הרצח על מארי פראר" וכיצד היא קשורה לפרויד

ברטולד ברכט היה רק בן עשרים ושלוש כשכתב בלדה ובה אפשר כבר להבחין במה שיעסיק אותו כל חייו כיוצר. השיר הוא כתב האשמה נוקב כנגד החברה שבה לאישה צעירה, מארי פראר, אין שום סיכוי לשרוד בעולם שאליו הגיעה בעל כורחה, והוצאה ממנו באקט אלים ובכאב שאין לו שיעור. 

 למארי פראר יש כבר גוף של אישה, אבל היא רק נערה צעירה בת שש עשרה, יתומה משני הוריה. היא ננטשה והופקרה אחרי שהרתה. ייאושה קשה ומר. אין בשיר עליה שום דבר מטפורי. הוא מפורט וראליסטי. ברכט מתאר אותה, ואת מה שעבר עליה ועל תינוקה הרך: הניסיון הנואש, הלא חוקי, להפיל את העובר, ייסורי הנפש והגוף, חוסר האונים, היעדר כל יד שתושט לסייע לה, והסוף הנורא.

הנה השיר, כאן בתרגומה של אנה הרמן, שנעשה לבקשתה של שילה פרבר, שאף הלחינה ושרה אותו:  

מארי פראר, קטינה, נולדה ביום סגריר,
חולת רככת, יתומה משנֵי הוריה,
בלי תיק פלילי עד כה, בלי שום סימן מסגיר,
רצחה תינוק. וכך העידה למפרע:
בחודש השני להריונה, בְּכֹחַ
ניסתה להיפטר מן העובר, סיפרה –
בעזרתה של ברמנית הזריקה חומר.
זה לא הצליח אף שזה כָּאַב נורא.
אבל אתם, אל תחפזו לְקַלְּלָהּ
כי כל יצור זקוק לְחסד וחמלה.

והיא שילמה הכל, סיפרה, כפי שסוכם,
הידקה את המחוך בְּכֹחַ סביב מתניה,
היא שתתה ליקר זרוי פִּלְפֵּל שֶגם
גרם לה להקיא, גם לא עָזַר כנגד.
אפשר היה לראות כבר איך תָּפחה בִּטנהּ,
וכששטפה כֵּלים, היה גופהּ מפריע.
היא מספרת, אך הרי עודה קטנה,
איך היא התפללה כל לילה לְמריה.
אבל אתם, אל תחפזו לְקַלְּלָהּ
כי כל יצור זקוק לחסד וחמלה.

אבל את התפילות המציאות הֵמיסה
והיא היתה זקוקה לְסַעַד, לעזרה.
בשל המצוקה, היא התעלפה בַּמִּיסה,
מול המזבח נעטפה זעה קרה.
אֶת מצבה עד בוא שעתה שמרה בְּסוד.
גם לוּ סיפרה, איש לא היה חושד שהיא,
חסרת היופי, כך שודלה קשות, שזאת,
חסרת החן, נפלה בידי פיתוי פראי.
אבל אתם, אל תחפזו לְקַלְּלָהּ
כי כל יצור זקוק לְחסד וחמלה.

בבוא שעתה, סיפרה, בַּשַחַר האפור,
כשאֶת המדרגות שָטפה, כְּאֵב פילח
כחוד מסמר את עומק טבורה וכפור
היִסורים אחז בה מבָּשָר עד לֵחַ.
וחֵרֶף הצירים הסתירה את סודה.
וחֵרֶף הצירים תלתה כביסה בְּאֶלֶם.
בְּלֵב כבד הבינה, וראשה יָדַע –
אל העולם יבוא מתוך רחמה הילד.
אבל אתם, אל תחפזו לְקַלְּלָהּ
כי כל יצור זקוק לחסד וחמלה.

על יצועה עלתה רק מאוחר מאוד.
עוד לא שכבה וכבר למטה הִזְעִיקוּהָ –
בשלג הכבד לבטוש ולעבוד.
רק באחת-עשרה עלתה על היצוע.
רק באישון הלילה התפנתה ללדת.
וכך, היא מספרת, היא ילדה את בנה.
והוא דמה לכל הילדים, הילד,
למרות שהיא, אִמו, היתה כל כך שונה.
אך לא, זו כלל אינה סיבה לְקַלְּלָהּ
כי כל יצור זקוק לְחסד וחמלה.

בשארית כוחה יצאה מכפור החדר,
היא מספרת, כי הכפור היה איום,
וגררה עצמה לשרותים, ללדת,
מתי? אינה זוכרת. כבר עלה היום.
אל תוך השרותים החל ליפול השלג,
קפאו כפות-ידיה, לא יכלה לשאת
כמעט את התינוק, כמעט להחזיקו,
ולא יכלה בכלל את דעתה לתת.
חושיה התקהו משֶלֶג ומקור.
אבל חִסכו ממנה זַעַם וקללה
כי כל יצור זקוק לחסד וחמלה.

ובין השרותים לחדר הוא צָרַח.
בִּכְיו וצרחותיו הרתיחו את דמהּ.
והיא, באגרופיה, בגופו הרך
הלמה בְּעִוורון, עד שֶילדהּ דָמַם.
ואת גופו לקחה אִתה אל המיטה
וכל הלילה שָם ביחד הצטנפו.
וכשעלה היום, בינות לכביסתה
החביאה את גופו הקט והקפוא.
אבל אתם, אל תחפזו לְקַלְּלָהּ
כי כל יצור זקוק לחסד וחמלה.

מארי פראר נולדה אמנם ביום סגריר,
היא אם לא-נשואה והיא מורשעת. שם,
בבית-הסוהר, מתה. סיפורה מזכיר
לכם את חטאיהם של כל בני האדם.
אתן שבין סדינים צחורים כורעות ללדת
ומכנות את פרי הבטן "מבורך",
אל תגנו אותה, נידחת, מקוללת.
חטאה המכוער בסבל רב נכרך.
ואל נא תחפזו, אתם, לְקַלְּלָהּ
כי כל יצור זקוק לחסד וחמלה.

מארי פראר הורשעה והוצאה להורג, כי הרגה את תינוקה. כל השומע מגנה את הרוצחת, אבל ברכט בשירו פונה שוב ושוב אלינו, העדים בדיעבד, ומפציר בנו: "אל תחפזו לְקַלְּלָהּ / כי כל יצור זקוק לְחסד וחמלה". הוא מבקש מאתנו לחמול עליה במותה, אם לא בחייה, לנסות להבין את הנסיבות שלא הותירו לה שום אפשרות, שום תקווה. 

מארי פראר, הדמות שברכט בדה, מופיעה במחזה מ-1997 בשם  "Freud's Girls", כלומר – "הבנות של פרויד", שכתבה מחזאית אמריקנית בשם דורי אפל. שם היא מופיעה לצד ברטה פפנהיים, וירג'יניה וולף ואנאיס נין במעין משפט שהן עורכות לאבי הפסיכואנליזה, וזאת בשל הפגמים שמצאו באופן שבו טיפל בברטה פפנהיים, המוכרת בכינוי שהעניק לה פרויד: אנה או.  לטענתן פרויד הפקיר למעשה את המטופלת ומסר דיווח שווא על החלמתה. כל אחת מהן מייצגת פן של נשיות פגועה: שתי הסופרות הנודעות וירג'יניה וולף ואנאיס נין היו קורבנות של גילוי עריות: בראשונה פגע אחיה ובשנייה התעלל אביה, אחרי שזנח אותה בילדותה אך שב לחייה בבגרותה. פרויד פיתח, כידוע, את "מודל הטראומה", שלפיו, כך הסביר, עברו מטופלות רבות פגיעה מינית טראומטית, אך בשלב מסוים, לנוכח התגובות הסוערות לתיאוריה שהציג, שינה את התיאוריה למה שכונה "מודל דחפי", שעל פיו מדובר לכאורה רק בפנטזיה של מיניות ילדית. 

מארי פראר מצטרפת במחזה אל שלוש הנשים האמיתיות שמקטרגות על פרויד ועל כך שחדל להאמין למטופלות שלו. היא מייצגת את מי שהחברה כולה פגעה בה ודנה אותה למוות, אחרי חיים קצרים ומיוסרים. 

ג'ררד מנלי הופקינס "אביב"

מָה עוד יָפֶה כְּמוֹ יוֹם אָבִיב נָקִי,
כְּשֶׁצֶּמַח עֲסִיסִי וּמְלַבְלֵב,
בֵּיצֵי קִיכְלִי גּוֹנְזוֹת מַחֲסֶה שָׁלֵו,
וְהֵד קְרִיאוֹת כּוֹרְתִים נִשְׁטַף, מֵקִים
צְלִילִים שֶׁל שִׁיר, מַכִּים כְּמוֹ בְּרָקִים;
עָלִים שְׁקוּפִים כְּשֶׁעֵץ אַגָּס מֵבִיא
אֶת תְּכוֹל כּוֹחוֹ הָרַךְ שֶׁבָּאֲוִיר,
וּבַמֶּרְחָב רָצִים טְלָאִים רַכִּים.

מָה כָּל הַצּוּף וְכָל אוֹתָהּ שִׂמְחָה?
זֶה מֶתֶק אֲדָמָה שֶׁכָּךְ הִתְחִיל,
גַּן עֵדֶן, קַח, קַבֵּל  עַד שֶׁנִּמְחָה,
לִפְנֵי הַחֵטְא, וְיֵשׁוּ שֶׁהִנְחִיל
אֶת תֹם הַלֵּב לְיֶלֶד  שֶׁבָּכָה,
בֵּן הַבְּתוּלָה שֶׁנִּצָּחוֹן הֵכִין.

  1877

לעברית: עופרה עופר אורן ©

ראה אור לראשונה בחוברת הו! גיליון 18, אסופה משירת העולם מהומרוס ועד שירה עכשווית שאפשר לרכוש אותה ישירות מההוצאה, כאן

תרגומו של שמעון זנדבק

האם לדמותך ליום אביב חמים?

התרגום הופיע בספר מה המים יודעים על צמא

מה המים יודעים על צמא

ג'יין אוסטן, "מין דברי קילוסין לידידה צעירה": למי כתבה את השיר?

ג'יין אוסטן היא סופרת אהובה מאוד. גם כיום, יותר ממאתיים שנה אחרי מותה, ספריה ממשיכים להימכר, ומשמשים בסיס לסרטי קולנוע עדכניים ולסדרות טלוויזיה שמושכות אליהן צופים רבים, שלא לדבר על המחקר האקדמי הפורה העוסק ברומנים שכתבה. לא רק את הרומנים הארוכים עיבדו יוצרים לאקרן. כך למשל הופיע  לפני כארבע שנים סרט שמתבסס על סיפורה הקצר, "אהבה וידידות".

העיבוד הראשון של יצירתה לקולנוע היה כשחברת MGM  הפיקה ב-1940 סרט קולנוע על פי הרומן גאווה ודעה קדומה (בכיכובו של לורנס אוליבייה). החל בשנות השבעים של המאה העשרים הפיק ה-BBC סדרות דרמה לפי ספריה של אוסטן. שם השתדלו לשמור על נאמנות למקור, לדמויות, ולתלבושות של התקופה.

ב-1995 החל גל חדש של עיבודים לקולנוע ולטלוויזיה ליצירותיה, בעקבות סרטה של אמה תומפסון על פי הרומן על תבונה ורגישות. כמו כן, הופקה סדרת הטלוויזיה הפופולרית "גאווה ודעה קדומה".

עם זאת, השירים שכתבה ג'יין אוסטן מוכרים הרבה פחות. אוסטן כתבה אותם בעיקר כדי להשתעשע ולהצחיק את בני משפחתה. הם נכתבו בקלילות, קצובים ומחורזים, שופעי הומור ושנונים. חלקם מזכירים מבחינה מסוימת את הפרוזה שלה, ליתר דיוק, את אפיון הדמויות שבו הצטיינה כל כך, את חריפות מבטה שראה חולשות ואת שנינותה כשתיארה אנשים מגוחכים כמו למשל את דמותו של הכומר הנפוח, מר קולינס, בספרה המוכר ביותר גאווה ודעות קדומות.

הנה למשל שיר שבו היא משרטטת בקווים מהירים את דמותו של "פועל שמח" שמגיע לתפילה בכנסייה (כאן בתרגום שלי):

פּוֹעֵל שָׂמֵחַ בְּבִגְדֵי שַׁבָּת
מְעִיל קָצָר, מֻטְלָא וּמְקֻשָּׁט,
לַכְּנֵסִיָּה הוֹלֵךְ לְאַט לְאַט,
חָבוּשׁ בְּכוֹבַע, הוּא זוֹרֵק מַבָּט
לַפֶּרַח שֶׁלַּלּוּלָאָה מֻצְמָד
וְנִיחוֹחוֹ מַרְנִין, אֵין שֶׁמֶץ קָט
שֶׁל רֶגֶשׁ שֶׁל קִנְאָה בְּשׁוּם זוּלַת,
בְּשׁוּם גַּנְדְּרָן – בְּלוֹנְדוֹן מְבֻיָּת.
הוּא מִתְיַשֵּׁב בַּכְּנֵסִיָּה בַּלָּאט
וּמְכַבֵּד אֶת הַמָּקוֹם, כִּמְעַט
מֵבִין אֶת הַתְּפִלּוֹת, אַךְ מְמוֹטָט,
נִרְדַּם, יָשַׁן בְּקוֹל דְּמָמָה מֻחְלָט,
אֲבָל מֵקִיץ בַּסּוֹף וְלֹא נִמְלָט.

Happy the Lab'rer

האתגר התרגומי היה כמובן לשמר את החריזה שבה בחרה אוסטן לכתוב את השיר: כל השורות מסתיימות באותו צליל. החריזה המיוחדת, לצד תוכנו של השיר, מייצרת אפקט קומי ומשעשע. אוסטן מצביעה על הפער בין רצינות כוונותיו של הפועל המגיע לכנסייה בתחושה של חגיגיות וחובה, לבין מה שקורה בפועל: הוא מתקשה לעקוב אחרי התפילה ונרדם, אבל ממשיך להיות מרוצה מעצמו. גם בגדיו המטולאים אינם מטרידים אותו. אשריו וטוב לו!

בשיר אחר, "מין דברי קילוסין לידידה צעירה", מתבדחת אוסטן על חשבונה של צעירה ששמה אנה, ומתארת את החשיבות העצמית המופרזת שבה אותה אנה נוהגת (גם השיר הזה כאן בתרגום שלי):

בַּחֲרוּזִים שְׁקוּלִים אֶמְנֶה
אֶת הַקְּסָמִים שֶׁל אָנָה,
תְּחִלָּה: מוֹחָה אֵינוֹ מֻגְבָּל,
עָצוּם כְּמוֹ הַסָּוָנָה.

אֲגַם אוֹנְטַרְיוֹ יְסַפֵּר
עַל רֹחַב תְּשׁוּקוֹתֶיהָ,
כִּי הֶקֵּפוֹ הוּא חֲמִשָּׁה
מִילִין, אֲבָל פִּי מֵאָה.

וּשְׁנִינוּתָהּ עַל חֲבֵרִים
נוֹפֶלֶת כְּמוֹ נָיָגְרָה,
שָׁם תַּיָּרִים לוֹטְשִׁים מַבָּט,
שׁוֹמְעִים אוֹתָהּ כְּמוֹ שָׁרָה.

חוֹרֶצֶת דִּין סָמִיךְ, אָפֵל,
כְּמוֹ חֹרֶשׁ טְרַנְסְאַטְלַנְטִי,
וּמַצִּיעָה עֶזְרָה כְּמוֹ צֵל
לְכָל מִי שֶׁלֹּא אַנְטִי.

אִם אֶת שִׂכְלָהּ נַגְדִּיר, נִרְאֶה
אֲמֵרִיקָה מֻתֶּשֶׁת.
הַדִּמּוּיִים כְּבָר יִתְמַצּוּ
מִכָּל אוֹתָהּ יַבֶּשֶׁת.

כֵּיצַד אוּכַל אֶת מְלֹא דְּמוּתָהּ
לִרְקֹם וּלְהַבִּיעַ,
אֵיךְ אֲצַיֵּר אֶת הַפָּנִים,
אֶת כָּל הַטּוּב אַשְׁמִיעַ?

צָרִיךְ לִמְצֹא עוֹלָם אַחֵר,
לָשׁוֹן שֶׁאֵין יוֹדֵעַ,
רַק כָּךְ תּוּכַל אָז הַשָּׂפָה
לוֹמַר אֶת כָּל שְׁבָחֶיהָ.

Mock Panegyric on a Young Friend

את השיר "מין דברי קילוסין לידידה צעירה" כתבה אוסטן על אחייניתה, אנה אוסטן לפרוי (Anna Austen Lefroy), שנחשבה במשפחתה "ילדה שובבה". גם אנה, כמו דודתה, שלחה את ידה בכתיבה, אמנם במידה פחותה של הצלחה, ובכל זאת פרסמה ארבעה ספרים. בניגוד לג'יין אוסטן, אנה נישאה (בגיל עשרים), חרף ההתנגדות של בני משפחתה, והייתה אם לשבעה ילדים. בצעירותה, אחרי שהסתפרה במפתיע, כינתה אותה ג'יין "אנה-מאוד בווריאציות שונות". ("quite an Anna with variations"). 

בשיר שלפנינו ניכרת העוקצנות החביבה של הדודה כלפי אחייניתה: לכאורה משבחת אותה על שלל תכונותיה הטובות, תבונתה המופלגת, שנינותה, נכונותה לתת עצה טובה, ובעצם, בשל ההפרזות – "אֲגַם אוֹנְטַרְיוֹ יְסַפֵּר /  עַל רֹחַב תְּשׁוּקוֹתֶיהָ" – סונטת בה וחומדת לצון, ברוח טובה ובחיבה גלויה. 

אנה הרבתה להתכתב עם דודתה, וניסתה אפילו לשדך בינה ובין תומס לפרוי, פוליטיקאי ושופט. יש מי שסבורים שעל אותו לפרוי התבססה אוסטן כשיצרה את דמותו המוכרת כל כך של מר דארסי ברומן גאווה ודעות קדומות. אכן, לפרוי חיזר אחריה ממש בתקופה שכתבה את הספר, אבל בניגוד לאהבה הממומשת של אליזבת ומר דארסי, תומס לא נשא את ג'יין לאישה. 

אחד הספרים שכתבה אנה אוסטן לפרוי עסק בחייה של דודתה המפורסמת. הוא נקרא זיכרונות על גי'ין אוסטן. הוא ראה אור ב-1864, כלומר ארבעים ושבע שנים אחרי מותה של אוסטן.

הנה פסקה מתוכו (כאן בתרגום שלי): "דודה ג'יין הייתה החביבה ביותר על הילדים [במשפחה]. היא השתובבה אתם, והסיפורים הארוכים ועתירי הפרטים שסיפרה היו פשוט מקסימים!  היא סיפרה אותם בהמשכים, ותמיד התחננו כמובן שתמשיך, גם כשהנסיבות לא אפשרו זאת. היא ארגה אותם מלא כלום, רק מתוך יכולת ההמצאה המופלאה שלה. כמה חבל שכבר אי אפשר לשחזר אף אחד מהם!"

אכן חבל. ובכל זאת, כמה טוב שנותרו בידינו בכל זאת ניצוצות מגאונותה של ג'יין אוסטן. 

כמה נפלא יכול העולם להיות

 בסוף שנות השישים של המאה העשרים סער העולם. היו אלה ימים של מהומות והתנגשויות: ההפגנות נגד מלחמת ויאטנם וצעדות המחאה של התנועה לזכויות האזרח גדשו את הרחובות ואת האוניברסיטאות בארצות הברית. גם באירופה, במיוחד בצרפת ובגרמניה, התרחשה תסיסה שהתפרצה בעוצמה רבה ב-1968 בימי מרד סטודנטים.

באותה שנה, 1968, הקליט הזמר והחצוצרן לואי ארמסטרונג את השיר "What a Wonderful World" שמהלל את יופיו של העולם ואת האחווה האנושית השוררת בו. לכאורה זהו שיר ענוג ותמים, אבל על רקע התסיסה החברתית אפשר להבין שהוא מבליע מסר פוליטי חתרני, בלי לומר את הדברים במפורש.

לואי ארמסטרונג התייחס לכך כשדיבר אל הקהל באחת מהופעותיו: "יש כאלה שאומרים לי, 'היי, מה זאת אומרת – עולם נפלא? מה, עם כל המלחמות שיש בכל מקום, העולם לדעתך נפלא?'" והוסיף ארמסטרונג ואמר: "אבל אולי תקשיבו רגע לכל שירי הפופ הישנים? נראה לי שלא העולם כל כך גרוע, אלא מה שאנחנו עושים לו, ואני אומר רק: תראו כמה העולם יכול היה להיות נפלא, אילו רק אפשרנו לו."

 עלי מוהר ומאור כהן תרגמו את השיר, שנקרא בעברית "איזה אחלה עולם" (בתרגום חסרות כמה מהשורות, כנראה מכיוון שהמתרגמים לא הצליחו להעבירן לגרסה שתתאים ללחן). גידי גוב שר אותו לראשונה בפתיחת השנה השנייה של תוכנית הטלוויזיה "לילה גוב":

כשאני רואה בחלוני
עץ שמוריק לך וגם לי
אני שר לעצמי, איזה אחלה עולם

השמיים כחולים, ענן הוא לבן
והבוקר בהיר ובלילה אשן
ואחלום לעצמי, איזה אחלה עולם

וכל צבעי הקשת, יפים וחדשים
פרוסים אחרי הגשם על פני האנשים
והיום כה יפה, וקל לי כל כך
לומר שאני אוהב אותך

והנה תינוקות בוכים במיטה
מה שהם ילמדו לעולם לא אדע
אז אני שר לעצמי, איזה אחלה עולם

אחלה עולם…

וכל צבעי הקשת, יפים וחדשים
פרוסים אחרי הגשם על פני האנשים
והיום כה יפה, וקל לי כל כך
לומר שאני אוהב אותך

השמיים כחולים, ענן הוא לבן
והבוקר בהיר, ובלילה אשן
ואחלום לעצמי, איזה אחלה עולם
אני שר לעצמי (שר לעצמי), איזה אחלה עולם

אחלה עולם…

ג'ורג' וייס ובוב ת'יל שהלחינו את השיר וגם כתבו את מילותיו, נאלצו להיאבק בלארי ניוטון, המנהל של חברת התקליטים ABC Records, שלא אהב את "What a Wonderful World" וסירב לקדמו. יש האומרים כי כשהוקלט נאלצו המבצעים להינעל באולפן כדי למנוע מניוטון להיכנס ולעצור את ההקלטה. בתחילת דרכו לא הצליח השיר. מספרים שלואי ארמסטרונג קיבל תמורתו רק 250 דולר. אבל חרף התנגדותו של המנהל, השיר כבש את דרכו, ושנה אחרי שהוקלט לראשונה הגיע לראש מצעד הפזמונים באנגליה.

כשלואי ארמסטרונג הקליט את השיר כבר הייתה הקריירה שלו בנסיגה, ו"What a Wonderful World" שב והחיה אותה. יש מי שסבורים שהמחברים בחרו דווקא בארמסטרונג, שהיה אז בן 67, כי נראה כמו סבא רך ואוהב, מה גם שהיה  אפרו-אמריקני ולכן הזכיר בדמותו את המחאה והמאבק למען שוויון זכויות לבני כל הגזעים. 

"What a Wonderful World" זכה לעדנה מיוחדת אחרי ששולב ב-1988 בסרט "בוקר טוב ויאטנם", בכיכובו של רובין ויליאמס. שם הובן שמדובר בשיר מחאה נוקב. בסצנה שבה מופיע השיר רואים את הניגוד בין המילים האופטימיות והמנגינה המלטפת לבין זוועות המלחמה, שבני האדם גורמים להן. אכן, העולם יכול להיות מקום יפה להפליא שבו ידידים לוחצים ידיים, מביעים את אהבתם ומגדלים תינוקות שעתידם מובטח: "מה שהם ילמדו לעולם לא אדע", שהרי כל דור אמור להשתפר, להישען על התרבות שקדמה לו ולהוסיף עליה עוד נדבך משלו. אבל העולם ששוררות בו מלחמות אינו כזה. אינו נפלא.

 "What a Wonderful World" זכה להצלחה יוצאת דופן לאורך עשרות שנים. ממשיכים להשמיע אותו גם כיום, יותר מיובל שנים מאז שעלה לראשונה לפסגת הלהיטים באנגליה, והוא זכה לעשרות ביצועים שונים ושולב בסרטי קולנוע וטלוויזיה רבים.

לאחרונה משמיעים אותו שוב ושוב ברדיו. האם מילותיו מספקות תקווה ואופטימיות? מה חשים המאזינים הנאלצים בימים טרופים אלה להסתגר בדל"ת אמותיהם ולהימנע מפגישות עם יקיריהם כשהם שומעים את השורה "I see friends shaking hands saying how do you do" (שאינה מופיעה בתרגום לעברית)? האם יש במילים הללו בשורה, או שהן נראות בימים אלה כרעיון מפחיד: ללחוץ ידיים? מי מרשה לעצמו לעשות מעשה כל כך מסוכן? 

לא נותר לנו אלא לקוות שנשוב עד מהרה לימים שבהם קרבה פיזית בין בני אדם לא תאיים עוד ולא תפחיד, אך ייתכן שזה יקרה רק כשיימצא החיסון נגד הנגיף.  

הציורים – מתוך ספר שמתבסס על השיר.

ימי הקורונה

החיות שבות ומנסות להשתלט מחדש על העולם

"ראי אדמה": מתי ייפסק הבזבוז

"ראי אדמה כי היינו בזבזנים עד מאוד", ציטט הסופר דוד גרוסמן ב-2006, בעצרת לציון 11 שנה לרצח יצחק רבין, את השורה הראשונה משירו של שאול טשרניחובסקי "ראי אדמה".

גרוסמן הסביר את דבריו של המשורר: "הוא," אמר עליו, "קונן על כך שבחיק האדמה בארץ ישראל אנחנו טומנים פעם אחר פעם אנשים צעירים בשיא לבלובם. מותם של אנשים צעירים הוא בזבוז נורא, זועק. אבל לא פחות נוראה התחושה שכבר שנים רבות מדינת ישראל מבזבזת באופן נפשע, לא רק את חיי בניה, אלא גם את הנס שאירע לה; את ההזדמנות הגדולה והנדירה שהעניקה לה ההיסטוריה, את ההזדמנות ליצור פה מדינה מתוקנת, נאורה, דמוקרטית, שתנהג לפי ערכים יהודיים ואוניברסליים; מדינה שתהיה בית לאומי ומקלט, אבל לא רק מקלט, אלא מקום שייתן משמעות חדשה לקיום היהודי; מדינה שחלק חשוב ומהותי מזהותה היהודית, מהאתוס היהודי שלה, יהיה יחס של שויון מלא וכבוד לאזרחיה הלא יהודיים."

חודשיים לפני הנאום שנשא גרוסמן בעצרת נהרג בנו, אורי גרוסמן, בקרבות בדרום לבנון, בחרבת כסיף, כשהטנק שלו נפגע מטיל. רק יומיים לפני כן עוד ביקש גרוסמן מממשלת ישראל שתשקול לנקוט צעדים אחרים, שתצא מלבנון, הפציר בה "להביט שלושה צעדים קדימה ולא לכיוון הרגיל, לא לתגובה האינסטינקטיבית המוכרת של צורת הלחימה בישראל – שמה שלא הולך בכוח, ילך בהרבה יותר כוח." ב-2011 כתב גרוסמן לבנו את אחד משירי הקינה העצובים ביותר בעברית, שיר ששובר את הלב: "קצר פה כל כך האביב".

את השיר של טשרניחובסקי "ראי אדמה", שממנו ציטט גרוסמן בדבריו, כתב המשורר ב-1938, בעקבות מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט – מרד מאורגן של ערביי ארץ ישראל שהחל שנתיים לפני כן ונמשך בהפוגות, עד חודש מרס, 1939. המרד כוון בעיקרו כגד מוסדות המנדט הבריטי ששלט בארץ ישראל, וגם נגד יהודים תושבי הארץ, וכלל פעולות טרור, התקפות על קהילות יהודיות, על חיילים בריטיים, על מוסדות שלטון בריטיים, הצתת רכוש וגידולים חקלאיים של יהודים, וגם טרור פנימי נגד מתנגדי המרד.

הנה השיר:

רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד!
בְּחֵיקֵךְ, מְלוֹן-בְּרָכָה, מְעוֹן סֵתֶר, זֶרַע טָמַנּוּ … לֹא עוֹד
פְּנִינֵי זְגוּגִיּוֹת שֶׁל כֻּסֶּמֶת, זֶרַע חִטָּה כְּבֵדָה,
גַּרְגֵּר שְׂעוֹרָה חֲתוּל כֶּתֶם, שִׁבֹּלֶת-שׁוּעָל חֲרֵדָה.

רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד:
פִּרְחֵי פְּרָחִים בָּךְ טָמַנּוּ רַעֲנַנִּים וּבְהוֹד,
אֲשֶּר נְשָׁקָתַם הַשֶּׁמֶשׁ מִנְּשִׁיקָתָהּ רִאשׁוֹנָה,
מַצְנִיעַ חֵן עִם יְפֵה קֶלַח, קְטֹרֶת כּוֹסוֹ נְכוֹנָה.
וְעַד שֶׁיָּדְעוּ צָהֳרַיִם בְּעֶצֶם הַצַּעַר הַתָּם,
וּבְטֶרֶם רָווּ טַל שֶׁל בֹּקֶר בַּחֲלוֹמוֹת-אוֹר נִבְטָם.

הֵא לָךְ הַטּוֹבִים בְּבָנֵינוּ, נֹעַר טְהָר חֲלוֹמוֹת,
בָּרֵי לֵב, נְקִיֵּי כַּפַּיִם, טֶרֶם חֶלְאַת אֲדָמוֹת,
וְאֶרֶג יוֹמָם עוֹדוֹ שֶׁתִי, אֶרֶג תִּקְווֹת יוֹם יָבֹא,
אֵין לָנוּ טוֹבִים מִכָּל אֵלֶּה. אַתְּ הֲרָאִית? וְאֵיפֹה?

וְאַתְּ תְּכַסִּי עַל כָּל אֵלֶּה. יַעַל הַצֶּמַח בְּעִתּוֹ!
מֵאָה שְׁעָרִים הוֹד וָכֹחַ, קֹדֶשׁ לְעַם מְכוֹרָתוֹ!
בָּרוּךְ קָרְבָּנָם בְּסוֹד מָוֶת, כֹּפֶר חַיֵּינוּ בְּהוֹד …
רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד!

טשרניחובסקי מקונן על הבזבוז הנורא הכרוך במותם של אנשים צעירים, "הַטּוֹבִים בְּבָנֵינוּ, נֹעַר טְהָר חֲלוֹמוֹת", מקונן על קבורתם של אלה ש"אֵין לָנוּ טוֹבִים" מהם.

הוא פונה אל האדמה שקולטת לתוכה את טובי הצעירים כמבקש ממנה להעיד על עוצמת הבזבוז, על אובדן התקוות, שהרי במקום לטמון בה זרעים שיניבו יבולים – כוסמת, חיטה, שעורה, שיבולת שועל – טומנים בה פרחים מלבלבים, את הנערים הדומים ל"פִּרְחֵי פְּרָחִים" רעננים.

האדמה אינה יכולה להאזין או לעזור. היא אינה יכולה להשיב לשאלותיו של המשורר "הֲרָאִית? וְאֵיפֹה?" היא רק תכסה על הכול, והצמחים שיעלו בה יסתירו את הבזבוז המשווע, הנורא.

"ראי אדמה" היה לשיר קינה מקובל בטקסי זיכרון, גם בטקסים ממלכתיים ובצה"ל.

ב-14 בדצמבר 1947 הוא הופיע במאמר שנכתב בעיתון הארץ בעקבות מותם של  כמאה בני היישוב בנגבה, כפר עציון ומשמר הנגב: "נוכח הניסיון של השבועיים הראשונים ובהתחשב במבחנים הקשים שעוד נכונו לנו בחדשים הבאים ואולי בשנים הבאות, חייבים אנו לשאול את עצמנו אם אין אנו בזבזנים יותר מדי. כלום  אי־אפשר היה למנוע חלק, לכל הפחות, מאבידות קשות אלה? כלום כולן היו הכרחיות כדי להגן על עמדותינו ולבנות את מדינתנו? זה עתה עבר על עם ישראל הסבל הנורא ביותר בתולדות האנושות. הושמד למעלה משליש של עמנו. דורות רבים של מאמץ בניין בלתי פוסק יהיו דרושים לנו בשביל להעלות ארוכה מהמכה האנושה שהוכה עמנו. מצב זה אוסר עלינו איסור חמור להיות בזבזנים." 

כל אותם מאה איש נהרגו, כדברי המאמר, "בשבועיים שעברו מאז הוחלט על הקמת המדינה העברית באסיפת האומות המאוחדות". כותב המאמר מדגיש: "ידענו, שהמדינה לא תקום על פי החלטת  האו"ם בלבד. […] ידענו שגם החלטה זו לא נתקבלה אלא משום שהראינו שמוכנים אנו לשלם מחיר יקר, בזיעה ובדם, בשביל לחזור ולהיאחז במולדתנו…" אבל, הוא שב ושואל: האם איננו בזבזנים מדי? האם אפשר היה אולי למנוע לפחות חלק מהקורבנות?

באותו עמוד ממש, בסמוך למאמר הדיעה הזה, שהופיע במדור "מיום ליום", הודפס מאמר אחר, מאת "פרשננו הצבאי", ועסק במאבק שניטש בין הפרדסנים הערביים לאלה היהודים.

"חוּדַש הטרור הערבי," נכתב שם, "ובעקבותיו התגובה הפעילה הראשונה של כוחות הביטחון היישוביים", שלדברי המאמר כיוונו את מאמציהם לפגיעה במרכזי תחבורה ערביים, כדי "לפגוע בייצוא הערבי", פגיעה שתקשה מאוד גם על האספקה לאוכלוסייה הערבית ביפו שנהפכה, לדברי הכתב, "ריכוז לא רק לריכוזי פליטים [ערביים] מכפרי הסביבה, אלא אף ממקומות מרוחקים".

 כותרות נוספות מאותו עיתון, שראה כאמור אור כמה חודשים לפני ההכרזה על ההקמה של מדינת ישראל: "הותקף הכפר הערבי יהודיה על יד פתח תקוה, 7 ערבים נהרגו וכ-10 נפצעו"; "יהודי נרצח בדקירות סכין בחיפה"; "הותקף כפר שעפאת"; "ערבים ניסו לברוח מעתליט"; "נורה ונשדד נהג יהודי"; "נורו שלושה חיילים בהדר הכרמל"; "עוצר בהדר הכרמל"; "שיתוק החיים בחיפה"; "פעולות עונשין של ההגנה" – וכל הכותרות הללו רק מעמוד אחד ביום אחד בעיתון הארץ!

שמונה עשורים חלפו מאז שכתב טשרניחובסקי את שירו. יותר משבעה עשורים חלפו מאז שהמדינה הוקמה. ודומה כאילו שום דבר לא השתנה. הבזבוז נמשך ונמשך עד אין קץ.

פאול צלאן, "פוגת מוות": האם היה משורר גרמני?

פאול צאלן הוא "גדול המשוררים הכותבים גרמנית בימינו". כך אמר עליו האנס מאייר, פרופסור לספרות גרמנית, באוקטובר 1968 בריאיון בעיתון "על המשמר". אכן, צלאן נודע בשם שאימץ לעצמו, ובשירה שכתב בגרמנית, אבל הוא לא היה גרמני, אלא יהודי שנולד ב-1920 בעיר צ'רנוביץ, בבוקובינה, אז ברומניה, ונשא את השם פסח אַנצֶ'ל. את הוריו איבד ב-1941: הגרמנים שהגיעו לעירו הגלו את תושביה היהודים לטרנסניסטריה. אביו מת מטיפוס ואמו נורתה שכן "הייתה תשושה ולא הביאה עוד תועלת".

בשלבים מסוימים של חייו שקל לעלות לישראל: לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה חינך אותו אביו להיות ציוני, אבל אמו העדיפה שיזכה להשכלה גרמנית והיא הייתה הבסיס לכתיבתו בשפה. בישראל תמך, אך לא היגר אליה.

זמן לא רב אחרי שהמלחמה הסתיימה היגר צלאן לווינה ואחריה לפריז, שם נשא לאישה בת למשפחה אריסטוקרטית. לכאורה – מצא לעצמו אחיזה והשתייכות, אבל למעשה חש תלוש וחסר זהות, כפי שביטא בנאום שנשא ב-1960 ובו הסביר שאין לו בעצם מולדת, בין היתר מכיוון שאינו מוכן לגור בארץ ששפתה גרמנית, אם כי זאת הייתה השפה שבה יצר.

שירו הנודע ביותר, "פוגת מוות", כאן בתרגום מגרמנית מאת שמעון זנדבק, נוגע במהות הקונפליקט של חייו.

חָלָב שָׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אֲנַחְנוּ שׁוֹתִים עִם עֶרֶב
שׁוֹתִים צָהֳרַיִם וָבֹקֶר שׁוֹתִים עִם לַיְלָה
שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים
כּוֹרִים בּוֹר קֶבֶר בָּרוּחַ שָׁם שׁוֹכְבִים לֹא צָפוּף
אִישׁ גָּר בַּבַּיִת וְהוּא מְנַגֵּן בִּנְחָשִׁים הוּא כּוֹתֵב
כּוֹתֵב לְגֶרְמַנְיָה בִּשְׁעַת דִּמְדּוּמִים זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָּרִיטָה
כּוֹתֵב וְיוֹצֵא אֶת הַבַּיִת רוֹשְׁפִים כּוֹכָבִים הוּא שׁוֹרֵק לִכְלָבָיו שֶׁיָּבוֹאוּ
שׁוֹרֵק לִיהוּדָיו שֶׁיֵּצְאוּ וְיִכְרוּ בֶּעָפָר בּוֹר קֶבֶר
פּוֹקֵד עָלֵינוּ פִּצְּחוּ בִּנְגִינוֹת לַמָּחוֹל

חָלָב שָׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אֲנַחְנוּ שׁוֹתִים אוֹתְךָ לַיְלָה
שׁוֹתִים צָהֳרַיִם וָבֹקֶר שׁוֹתִים עִם עֶרֶב
שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים
אִישׁ גָּר בַּבַּיִת וְהוּא מְנַגֵּן בִּנְחָשִׁים הוּא כּוֹתֵב
כּוֹתֵב לְגֶרְמַנְיָה בִּשְׁעַת דִּמְדּוּמִים זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָּרִיטָה
אֵפֶר שְׂעָרֵךְ שׁוּלַמִּית אֲנַחְנוּ כּוֹרִים בּוֹר קֶבֶר בָּרוּחַ שָׁם שׁוֹכְבִים לֹא צָפוּף

הוּא קוֹרֵא הַעֲמִיקוּ לִדְקֹר בְּמַלְכוּת הֶעָפָר אַתֶּם וְאַתֶּם שָׁם וְשִׁירוּ נַגְּנוּ
הוּא שׁוֹלֵחַ יָדוֹ לַבַּרְזֶל בַּחֲגוֹר וּמֵנִיף בְּיָדוֹ וְעֵינָיו תְּכֻלּוֹת
הַעֲמִיקוּ לִדְקֹר בָּאֵתִים אַתֶּם וְאַתֶּם שָׁם הַמְשִׁיכוּ נַגְּנוּ לַמָּחוֹל

חָלָב שָׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אֲנַחְנוּ שׁוֹתִים אוֹתְךָ לַיְלָה
שׁוֹתִים צָהֳרַיִם וָבֹקֶר שׁוֹתִים עִם עֶרֶב
שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים
אִישׁ גָּר בַּבַּיִת זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָּרִיטָה
אֵפֶר שְׂעָרֵךְ שׁוּלַמִּית וְהוּא מְנַגֵּן בִּנְחָשִׁים
הוּא קוֹרֵא הַמְתִּיקוּ יוֹתֵר לְנַגֵּן אֶת הַמָּוֶת הַמָּוֶת אָמָּן מִגֶּרְמַנְיָה
הוּא קוֹרֵא הַאֲפִילוּ יוֹתֵר לִפְרֹט עַל כִּנּוֹר וְאַחַר תַּעֲלוּ כֶּעָשָׁן בַּאֲוִיר
וּבוֹר קֶבֶר לָכֶם בֶּעָנָן שָׁם שׁוֹכְבִים לֹא צָפוּף

חָלָב שָׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אֲנַחְנוּ שׁוֹתִים אוֹתְךָ לַיְלָה
שׁוֹתִים צָהֳרַיִם הַמָּוֶת אָמָּן מִגֶּרְמַנְיָה
שׁוֹתִים אוֹתְךָ עֶרֶב וָבֹקֶר שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים
הַמָּוֶת אָמָּן מִגֶּרְמַנְיָה עֵינָיו תְּכֻלּוֹת
הוּא קוֹלֵעַ בְּךָ כַּדּוּר שֶׁל עוֹפֶרֶת הוּא קוֹלֵעַ בְּךָ בִּמְדֻיַּק
אִישׁ גָּר בַּבַּיִת זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָּרִיטָה
הוּא מְשַׁלֵּחַ בָּנוּ כְּלָבָיו נוֹתֵן לָנוּ קֶבֶר בָּרוּחַ
מְנַגֵּן בִּנְחָשִׁים וְחוֹלֵם הַמָּוֶת אָמָּן מִגֶּרְמַנְיָה

זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָּרִיטָה
אֵפֶר שְׂעָרֵךְ שׁוּלַמִּית

הדובר בשיר מספר על ההרעלה שהוא וזולתו חווים בכך שהם נאלצים לשתות "חָלָב שָׁחֹר". הוא כותב לגרמניה זהובת שיער, מַרְגָּרִיטָה. האיש אשר "מְנַגֵּן בִּנְחָשִׁים" הוא זה שקורא לכלבים, פוקד על יהודים לכרות לעצמם קבר ולפני שהוא הורג הוא גם משפיל אותם: מצווה עליהם לרקוד.

"הַמָּוֶת אָמָּן מִגֶּרְמַנְיָה" כותב פאול צלאן (בגרמנית, כאמור!), "עֵינָיו תְּכֻלּוֹת" והוא יורה "כַּדּוּר שֶׁל עוֹפֶרֶת" שפוגע במדויק והורג את שולמית אפורת השיער, ממש כשם שאמו של צלאן נרצחה, כל זאת כשברקע נשמעת נגינת כינור כפויה.

על פי מילון רב-מילים פירוש המילה "פוגה", המופיעה בשמו של השיר, הוא: "צורה מוזיקלית רב קולית המבוססת על נושא, המוצג תחילה בקול אחד ומועבר אחר כך לקלות אחרים הרודפים זה את זה".

בשיר שלפנינו אפשר לראות את החזרה וההשתנות: "חָלָב שָׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אֲנַחְנוּ שׁוֹתִים עִם עֶרֶב", בהמשך – "חָלָב שָׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אֲנַחְנוּ שׁוֹתִים אוֹתְךָ לַיְלָה": שותים את החלב? שותים את הלילה? החזרה על השורות מעוררת תחושה של הלמות תופים או של פעימות של לב: קצובה, דקורה "בְּמַלְכוּת הֶעָפָר", מלווה את הנרצחים שאין להם אפילו קבר, אלא "בָּרוּחַ" והם, ואלה ששרדו, כמו פול צלאן, ממשיכים עוד ועוד, שוב ושוב, לשתות את הרעל.

פול צלאן הוגדר לא פעם אחד מגדולי המשוררים הגרמנים. איש הרוח ז'אן אמרי, בספרו מעבר לאשמה ולכפרה כתב כי לדעתו "משורר גרמני אינו יכול להיות אלא מי שכותב את שיריו לא רק בגרמנית, אלא גם בשביל גרמנים, לפי בקשתם המפורשת". אמרי עצמו, איש רוח יליד וינה שאביו, שאותו לא הכיר, היה יהודי, ואמו הייתה קתולית, סירב לראות בעצמו גרמני, אחרי שעבר עינויים בשל פעילותו המחתרתית נגד המשטר הנאצי. הוא חש נבגד, שכן לא רק שהחברה הגרמנית לא התנגדה לאנטישמיות ולרצחנות, אלא גם שיתפה אתה פעולה ואהדה אותה. את  הדברים האלה כתב בתגובה לזעקתו הבלתי פוסקת של אסיר במחנה הריכוז שבו היו ביחד, אדם בשם מומברט: "אבל אני משורר גרמני!"

"כדי להיות אדם זה או אחר אנחנו זקוקים להסכמה של החברה," כתב ז'אן אמרי והוסיף "אבל כשהחברה קבעה שמעולם לא היינו אדם זה או אחר, כי אז אכן לא היינו," ולפיכך אותו מומברט "מת בלי עבר".

פול צלאן התאבד ב-1970. יש הסבורים כי לא עמד במסע השמועות כאילו שירים בספרו  פרג וזיכרון התבססו על שיריו של משורר אחר. הוא התאבד בקפיצה מגשר לתוך נהר הסן.

ז'אן אמרי התאבד שמונה שנים אחריו, מנטילת מנה מופרזת של כדורי שינה.

שניהם השאירו אחריהם לא רק את יצירתם, אלא גם את אותו "קֶבֶר בָּרוּחַ" שבו נחו יקיריהם ועברם המעונה.

מהי הרקמה האנושית החיה?

לעתים קורה הנס: יוצר – משורר, פזמונאי, סופר – טובע שורה שנהפכת לציון דרך, כי היא מבטאת באמירה אחת קצרה רעיון או עיקרון יסודיים ורבי משמעות. כך קרה כשפזמונאי בשם מוטי המר כתב שיר שמרבים להשמיעו בימי זיכרון: "רקמה אנושית אחת" (שאותו כבר הזכרתי בעבר בטור קודם, בשל הקשר שלו עם השיר "למי צלצלו הפעמונים" של ג'ון דאן).  

המר, יליד 1949, כתב את השיר בעקבות חוויה שעבר כשהיה רק בן עשר, והיה עד לאירועים שהתרחשו בחיפה, העיר שבה נולד, מה שכונה "אירועי ואדי סאליב".

בשכונת ואדי סאליב גרו בעבר ערבים. אחרי שנסו ממנה, במהלך מלחמת העצמאות, הופקעו בתיהם והועברו לידי דייריהם החדשים, ברובם עולים מצפון אפריקה. הללו סבלו מעוני ומאבטלה. 

בתחילת יולי 1959, התפתחה תגרה בקרבת בית קפה בשכונה, ובעליו הזמין את המשטרה כדי שתרסן את תושב השכונה, סבל בשם עקיבא אלקדיף שהשתכר אחרי יום עבודה קשה בשוק הסיטונאי, והחל להשתולל. השוטרים ירו בו. מה בדיוק קרה שם לא ידוע. יש הטוענים כי השוטר כלל לא התכוון לפגוע באלקדיף, ובעצם ירה באוויר כדי להרתיעו ולהרגיעו. אחרים חשו שהירי, תהא כוונתו אשר תהא, רק חיזק את התחושה שדמם של התושבים קשי היום של השכונה מותר. מכל מקום, דמו הניגר של אלקדיף, כמו גם שמועות השווא שלפיהן נהרג, הציתו סערת רגשות והחל גל של מהומות אלימות. אלה חרגו מגבולות השכונה, שדייריה הגיעו אל מרכז חיפה, ושם יידו אבנים, התפרעו, והרסו חנויות ובזזו אותן, ואף הציתו מכוניות בשכונות הוותיקות והמבוססות יותר של חיפה. 

כאמור, הילד מוטי היה עד לכל אלה. חלפו כעשרים שנה לפני שביטא את מה שחש אז בשיר שכתב והלחין, "רקמה אנושית אחת":

כשאמות, משהו ממני, משהו ממני
ימות בך, ימות בך.

כשתמות, משהו ממך בי, משהו ממך בי
ימות איתך, ימות איתך.

כי כולנו, כן כולנו
כולנו רקמה אנושית אחת חיה
ואם אחד מאיתנו
הולך מעמנו
משהו מת בנו –
ומשהו, נשאר איתו

אם נדע, איך להרגיע, איך להרגיע
את האיבה, אם רק נדע.

אם נדע, אם נדע להשקיט את זעמנו (אם נדע להשקיט)
על אף עלבוננו, לומר סליחה.
אם נדע להתחיל מהתחלה.

כי כולנו…

ב-1983 הקליט מוטי המר את השיר, אבל זה לא זכה לתשומת לב. שנתיים אחרי כן שמעה אותו חוה אלברשטיין והחליטה להקליט אותו באלבומה "הצורך במילה – הצורך בשתיקה". המבקר יוסי חרסונקי מעיתון מעריב קטל אמנם במרס 1988 את השיר: הוא טען כי "אמירותיו פשטניות"; ש"חוה מנסה להיות אישית, אך לא נוגעת ללב"; שהיא שרה "בהכללות" וכי השיר "נפתח בהגות פילוסופית על רגע שחולף ואיננו", ונמשך "בהטפה פדגוגית", אבל נראה כי הציבור לא הסכים אתו, שכן מדובר באחד מהשירים האהובים ביותר שאלברשטיין ביצעה. 

מוטי המר, ואתו הזמרת שבחרה בשירו, מספרים לנו על הקשר שלא יינתק בין כולנו. כל אחד מאתנו שאיבד נפש אהובה יודע כי "משהו מת בו" ביחד עם אותו אדם, כי כמה נכון ומדויק: כולנו רקמה אנושית אחת חיה.

ביטוי עז לקשרי הגומלין המתמידים הללו אפשר לחוש במיוחד בימים כמו אלה שבהם אנו חיים עתה: ימי מגיפת הקורונה שמאלצים כל אחד מאתנו לחשוב לא רק על עצמו, אלא להתחשב בזולתו. וכך נכדים וילדים בוגרים נמנעים ממגע קרוב עם הורים ועם סבים, שמא מגע כזה יזיק להם. דווקא ימים אלה של "ריחוק חברתי" מאולץ מביעים לא ריחוק, אלא קרבה: אלה ימים של ערבות הדדית ואחריות הכרחית. אנשים שחוששים שמא הם נשאים לוקחים על עצמם את הקושי שבבידוד מיקיריהם, כדי לשמור על בריאותם ולהגן עליהם, והציווי להתבודד ולהתרחק נועד למנוע מהנגיף להתפשט מאדם לאדם, שכן "כולנו רקמה אנושית אחת חיה". 

יתר על כן: המדען הבריטי ד"ר ג'יימס לאבלוק פיתח בספרו The Ages of Gaia את התיאוריה שלפיה לא רק בני האדם קשורים זה אל זה בערבות הדדית, אלא שכל  היצורים החיים על פני כדור הארץ נמצאים באינטראקציה מתמדת עם סביבתם ויוצרים ביחד מערכת סגורה, כדי לשמר את התנאים המאפשרים כאן חיים. "גאיה" הוא שמה של אלת האדמה, או "אימא אדמה", במיתולוגיה היוונית. האם אימא אדמה מאותתת לנו שמשהו צריף סוף סוף להשתנות ביחס שלנו אליה? 

לאחרונה דווח כי בעקבות הבידוד והסגר חלה ירידה בזיהום האוויר, חיות הבר חשות בטוחות יותר, שונית האלמוגים במפרץ אילת משתקמת, החופים נקיים יותר. 

מה יקרה כשהאנושות תתגבר על הנגיף? האם נדע "להתחיל מההתחלה"?