קטגוריה: שירים

עדה פגיס: "לב פתאומי": אמת זה טוב?

אפילו החלק הראשון, ההקדמה לספר היפהפה הזה – הביוגרפיה של המשורר דן פגיס שכתבה אלמנתו – יוצא דופן. הוא נפתח ב"התנצלות המחברת". פגיס מסבירה מדוע נאלצה לוותר על תיאור חלקים חשובים בקורות חייו של בעלה: פגיס סירב בכל תוקף לספר עליהם, אפילו לה, ומדוע נטלה לעצמה פה ושם את חירות המספר הכול יודע: היא נעזרה בדברים שנכתבו או סופרו על בעלה המנוח ולפעמים גם בספרי היסטוריה שהשלימו את החסר. ההקדמה מסתיימת בתיאור "חיוכו האירוני" של פגיס, שאותו היא רואה בעיני רוחה, והוא מלווה כדבריה בשאלה "העייפה והמתפרחחת כאחת: 'אמת זה טוב?'"

אפשר בהחלט לומר לה, לכותבת, כי האמת ניכרת מכל מילה שכתבה. פגיס מאפשרת לנו בספרה להכיר את האיש שאהבה כל כך ואת מעלותיו הרבות, גם במקומות שהיא מתארת כעסים ישנים, ואינה חוסכת את שבט הביקורת מעצמה וממנו. כתיבתה הגלויה והמדויקת נוגעת ללב עד מאוד. "המפרש, כידוע, מתוך עצמו הוא מפרש ואת עצמו הוא חושף לא פחות משחשף את נושאו. מלבד זאת, כדי לתאר את חיינו המשותפים היה עלי לכתוב גם על עצמי בגלוי," היא מספרת, ולנו, קוראיה, לא נותר עוד אלא להודות לה על הנכונות, על החשיפה, ועל הגילוי, שכן מדובר בספר מעורר השראה.

דמותו של פגיס, כפי שהיא מצטיירת מהספר וגם, כמובן, משיריו המצוטטים בו, מרשימה מאוד. הילדות הפגועה, אחרי שהתייתם מאמו בגיל ארבע, ונאלץ להיפרד מאביו לשנים ארוכות: האב עלה לישראל עוד לפני מות אשתו, בכוונה להתמקם ולהביא אליו את משפחתו, אבל אחרי מותה לא העלה איש על דעתו שגבר לבד, בפלשתינה, יכול לגדל ילד קטן. הגעגועים. הגילוי שלו, אחרי שנים, מתוך המכתבים של אמו שמצא בעזבונו של אביו, שכל מה שסיפרו לו בילדותו היה אמת: אביו אכן התכוון להביא אליו את הילד ואת אמו, אבל מותה קטע את התוכניות. ההחמצה המזעזעת: אביו הגיע לביקור בפולין זמן קצר מאוד לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, אבל קרובי המשפחה שכנעו אותו להשאיר אצלם את הילד ולא לקחת אותו לפלשתינה שנחשבה מקום נידח ומסוכן… סירובו הנחרץ לדבר על מה שעבר עליו. הלקח שנאלץ ללמוד: שאין לו שום זכות או יכולת להתמרד. הכישורים שרכש בשל נסיבות חייו. למשל – לעולם לא להתנגש עם הזולת: "ה'כנראה' וה'אולי' שימשו אותו בבגרותו כתחבולה רטורית. תחילה היה מסכים במקצת, אחר כך היה מציע פתרון חדש בלי לעורר התנגדות." האיסטניסיות המאופקת ועדינת הנפש שלו: "בהרצאות של עמיתים שלא דייקו בלשונם או במבטאם היה אוטם את אוזניו בשתי ידיו וסובל נוראות. דברים רבים הרתיעו אותו, לא רק שגיאות בלשון אלא גם ריחם של חומרי חיטוי וטעם רע בריהוט. לפעמים דחו אותו כל הדברים האלה עד כדי בחילה, אבל הוא נשמר שלא להראות זאת והיה מתרחק מהם ככל שיוכל באמונה תמימה שלא הבחינו בסלידתו. 'אסור' היה שיבחינו, כי הוא גם הזדהה עם מי שלא עמדו באמות המידה החמורות שלו, וברחמיו עליהם נזהר שלא לבוא עמם במגע"; ומעל לכול, כמובן, שיריו.

ההקשרים שאליהם משייכת אותם פגיס מרתקים. הנה למשל השיר הנפלא "הסיפור":

פַּעַם קָרָאתִי
סִפּוּר עַל חַרְגּוֹל בֶּן-יוֹמוֹ,
הַרְפַּתְקָן יָרֹק מְאֹד, שֶׁבָּעֶרֶב
נִטְרַף בְּפִי עֲטַלֵּף.

מִיָּד אַחֲרֵי זֶה נָשָׂא הַיַּנְשׁוּף הֶחָכָם
נְאוּם תַּנְחוּמִים קָצָר וְאָמַר:
גַּם עֲטַלֵּף רוֹצֶה לְהִתְפַּרְנֵס,
וְיֵשׁ עוֹד חַרְגּוֹלִים רַבִּים בָּאָחוּ.

מִיָּד אַחֲרֵי זֶה בָּא
דַּף אַחֲרוֹן רֵיק.

אַרְבָּעִים שָׁנָה מֵאָז אוֹתוֹ רֶגַע
אֲנִי רָכוּן עַל הַדַּף הַהוּא.
אֵין לִי כֹּחַ
לִסְגֹּר אֶת הַסֵּפֶר.

פגיס מספרת כי כשנשאל אם השיר קשור למה שעבר עליו בשואה, לא הכחיש, אבל מיהר לספר כי הרעיון עלה בדעתו בילדותו המוקדמת, בגיל חמש או שש, כשקרא ספר ילדים בגרמנית. "נכון הוא כמובן שגם עטלפים צריכים להתפרנס," אמר, "אבל הגישה הלא אישית הזאת למוות הדהימה אותי." כמה מעניין (ומרגש!) לגלות שהמחשבות הללו העסיקו ילד שהיה למשורר, ולהבין כמה זמן נדרש להן להתפתח עד שהתעצבו לכדי שיר עז הבעה.

הספר רצוף בתובנות ובאירוניה דקיקה. למשל, הסיפור על שובו של פגיס מהגלות הקשה בטרנסניסטריה, ונאסף אל ביתה של משפחה של "בעלי מלאכה פשוטים", ושם, מורעב ככל שהיה, הקפיד לשמור על נימוסי השולחן שהוקנו לו בבית, ואכל בפה סגור. ילדי אותה משפחה סיפרו בשכונה כי האורח היה מורעב כל כך, "עד ששכח איך לפתוח את פיו ואיך להניע את לסתותיו," אבל בני המשפחה שלו, שהתאחדו אתו כעבור כמה שבועות, התמלאו בשמחה: "ולא היה קץ לגאוותם, גאוות האוכלים בפה סגור"…

סיומו של הספר יפה במיוחד. פגיס מתארת ערב לזכרו של בעלה, כיצד "לראשונה מאז מותו ישב המשורר המנוח בקהל והקשיב להרצאה על שירתו," וכיצד ביקש לנזוף באשתו, כמו שנהג לעשות בעודו בחייו, כי העזה לגחך ברגע מסוים, אבל "אז נזכר שהיא אשתו-לשעבר, אלמנתו בעצם, ואין זה איפוא כה חמור, שתתנהג לה כמו שהיא רוצה!" כמו כן היא מתארת איך הנוכח הנפקד "נהנה מהבדיחה" של המרצה, שהתנצלה בפני היושבים בקהל על היעדרותו מהאירוע, "מפני שנפטר כבר לפני שנים אחדות".

מי שאיבד אדם יקר מכיר את הקשר המתמשך עם המתים, שגופם איננו עוד, אבל הם מתמידים בנוכחותם. וכך מתארת פגיס מפגש שלה עם בעלה שאיננו עוד "בבריכת השחייה של האוניברסיטה". הדיאלוג שהיא מנהלת אתו סביר ומציאותי כל כך. היא חוששת שמא ריח הכלור השנוא עליו יבריח אותו. היא נזהרת שלא להבהיל אותו, כשהוא עומד כך מולה, על שפת הבריכה, לבוש, מכופתר וקורץ לה. היא מנסה לפתות אותו להישאר עוד. מבשרת לו על ספר שלו שהוחלט להוציא לאור, "כל כתביך בכרך אחד!" היא קוראת אליו, וממשיכה, "בהוצאה מכובדת!" מספרת לנו, הקוראים איך לא בחלה בשום אמצעי, הכול כדי שיישאר אתה עוד רגע…

נראה כי בספר שכתבה עליו, עליה, ועל שניהם ביחד, אבל בעיקר עליו, אכן השאירה אותו אתה. וגם אתנו. ועל כך ראוי להודות לה. ולו.

"Fire and Ice" רוברט פרוסט: איך יבוא העולם אל קצו?

ב-1919 פגש המשורר רוברט פרוסט אסטרונום ששמו רוברט שייפלי. הלה, כך סיפר לימים, השיב לשאלתו של פרוסט, שביקש לדעת כיצד יבוא העולם אל קצו. "או שהשמש תתפוצץ ותשרוף את כדור הארץ, או, אם כדור הארץ יינצל איכשהו, הוא יקפא לאטו בחלל," השיב לו, לדבריו, האסטרונום.

שייפלי היה בטוח שהשיחה הזאת בינו ובין המשורר הייתה מקור ההשראה לאחד משיריו המפורסמים ביותר של רוברט פרוסט, "אש וקרח", כאן בתרגומי:

הָאִם קֵץ הָעוֹלָם יָבוֹא בְּאֵשׁ?
אוּלי בְּקֶרַח, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמְרִים.
אֲנִי טָעַמְתִי חֵשֶׁק מְרַחֵשׁ,
לכן אֶתְמֹךְ בְּמִי שֶׁמְּצַדֵּד בָּאֵשׁ.
אֲבָל אִם הַחֻרְבָּן יִהְיֶה כָּפוּל,
אֲנִי יוֹדֵע דֵי הַצֹּרֶךְ עַל שִׂנְאָה,
לוֹמַר שֶׁקֶּרַח וְחֻרְבָּן קָפוּא
יָכוֹל לִהְיוֹת גָדוֹל
וְגַם לִפְעוֹל.

זהו אחד משיריו המוכרים ביותר של המשורר האמריקני הנודע (לצד השיר "הדרך שלא נבחרה"). הוא הופיע בספרו  ניו המפשייר, שזכה בפרס פוליצר.

שייפלי, האסטרונום, התפעל מכך שהמדע יכול להשפיע על השירה באופן כזה. הוא לא ידע כנראה שהייתה לשירו של פרוסט השראה אחרת, ואולי נוספת: "התופת", מתוך  הקומדיה האלוהית מאת דנטה. יש מי שמוצאים הקבלה בין תשע השורות שבשיר ותשע הטבעות של השאול, כמו גם בהצטמצמותו של השיר ללקראת סופו לשתי שורות קצרות, שמזכירות את הירידה דמוית המשפך אל התופת.

גם החטאים המוזכרים אצל דנטה – אלה של התאוותניים והגרגרנים – מעלים על הדעת את אותו "חֵשֶׁק מְרַחֵשׁ", המקביל לאש, המוזכר בשיר של פרוסט.  (אם כי הם נמנים עם "שבעת החטאים" המוכרים בנצרות, עוד לפני דנטה, שרק היטיב להגדיר ולתאר אותם ביצירתו).

ב"תופת" של דנטה מתוארים הבוגדים בבני משפחתם ובמולדת, וכן מי שרצחו אורחים, בגדו באדונם או חיללו את הקודש, שכולם כלואים בתוך קרח: "רֹאשׁי הסבתי וממולי ראיתי / מתחת לרגלי אגם קפוא, פניו / כמותם זכוכית הבדולח / ולאו דווקא של מים." (תרגום: אריה סתיו).

אין ספק שפרשנותו של האסטרונום, כאילו שירו של פרוסט דן בשתי האפשרויות של קץ העולם, מוגבלת. שייפלי מתייחס רק למה שנראה על פני השטח. לכאורה יש בשיר רק תשובה לשאלה הפשוטה: האם העולם ייחרב באש, או יקפא. אבל קריאה לעומק חושפת שעניינו האמיתי של השיר הוא רוח האדם וקשריו עם הזולת.

מה עלול להביא לסכסוך, או לעימות בין אנשים קרובים? תוהה פרוסט, ומנסה להשיב: עוצמה יוקדת של כעס, או לחילופין – קור מקפיא ועז לא פחות של טינה.

ברור לגמרי שהמשורר נזכר בחוויות אישיות ורגשיות עזות. הוא כותב זאת במפורש: "אֲנִי טָעַמְתִי חֵשֶׁק". לכאורה הטון קליל ושיחתי: "יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמְרִים", הוא כותב, כאילו מדובר בדיון שבו מובעות דעות שונות וסותרות, כאילו שהוא באמת מטה להן אוזן, כדי לקבוע את עמדתו. אבל היא הרי כבר ידועה לו: גם קיפאון ביחסים יכול להביא לקצם, בלי הרבה דרמה, ולפעמים שתיקה ממושכת יכולה להיות הרסנית יותר מאשר להט הוויכוח וסערת המריבה.

אזכורים רבים לשיר "אש וקרח" מופיעים בתרבות הפופולרית. הוא העניק את שמו לסדרת ספרי הפנטזיה שיר של אש ושל קרח מאת הסופר האמריקני ג'ורג' ר"ר מרטין, הופיע כמוטו בספר ליקוי חמה בסדרת הספרים  דמדומים מאת סטפני מאייר, ושורות ממנו מצוטטות אפילו במשחק הווידיאו "החיים מוזרים: לפני הסערה".

לורנס תומפסון, הביוגרף של רוברט פרוסט, סבר שהשיר הוא "מופת של דחיסות". רבים הם אלה שמסכימים אתו. השיר מופיע כחלק מתוכנית הלימודים לבחינת הבגרות באנגלית בישראל.

להשוואה עם תרגומים נוספים

גוזל לא מוזן

בשדה התעופה
בְּיַלְדּוּתָהּ הָיְתָה גּוֹזָל לֹא מוּזָן.
עַכְשָׁו הִיא כָּאן –
בִּשְׂדֵה הַתְּעוּפָה הַזָּר שֶׁמְּטוֹסָיו כְּבָר
לא יָשׁוּבוּ בַּזְּמָן.
כָּל כַּסְפָּהּ נִגְזַל,
הַגֶּשֶׁם הֶחָשׁוּךְ נִיתָךְ
לְתוֹךְ תִּיקָהּ הָרֵיק.
מַכְשִׁיר הַקֶּשֶׁר שֶׁהָיָה לָהּ מְקֻלְקָל,
אֲבָל
הִיא לֹא מְוַתֶּרֶת.
כְּעִוֶּרֶת
הִיא נוֹקֶשֶׁת מִלִּים בָּאֲוִיר,
אֶצְבְּעוֹתֶיהָ לוֹחֲשׁוֹת
אֶת מָה
שֶׁלְּעוֹלָם לֹא יִשָּׁמַע,
אֶת מִי
שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא בָּא –

אִמָּא.
אַבָּא.

מתוך ספרי מה המים יודעים על צמא, הוצאת ספרי עיתון 77, 2018

 




 

אחד הנזקים הקשים ביותר של ההרעלה היא ההתנהלות הבוגרת המיוסרת של הילדים המורעלים שנמשכת לאורך כל חייהם. בעבודתי הטיפולית פגשתי נשים וגברים שמנהלים את חייהם בתחושה של חסרי בית "אני מרגישה כמו גוזל חשוף שרק עכשיו נולד והוא זרוק על הארץ מתחת לעץ מחוץ לקן, נטוש ושכוח אל," אמרה לי בבכי אישה בוגרת, אם לילדים.


דנית בר, ילדות של נסיכה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת קו אדום, 2019

שושי שמיר, מהי מסירות אמת

למ'

לֵב שֶׁנִגְדַע בְּעוֹדוֹ בְּאִבּו לֹא מִזְדַּקֵּן
תָּמִיד עַל גָּדָה אַחַת תַּעֲמוֹד אַהֲבָתוֹ
עַל הַשְּׁנִיָּה אָהוּבָה שֶׁנָּטַשׁ אֶת הַקֵּן

הַקֵּן שֶׁהֵקִימוּ יַחְדָיו לְשַׁכֵּן בּוֹ אֶת מֶתֶק סוֹדָם
שְׁמוּרִים בּוֹ זִיעַ הַשְּׁרִיר הַסָּמוּי 
פְּלֻמַּת הַשֵּׂעָר הַזָּהוֹב סָמוּר עַל הַזְּרוֹעַ
הֹלֶם הַדָּם

וְהֵם חַיִים יוֹמְיוֹם בִּמְּסִירוּת אֱמֶת
כְּאִלּוּ הוּא אַף פַּעַם אַף פַּעַם לֹא מֵת

הוּא מִתְרַחֵק מִשָּׁם, מַחְלִיק מִשָּׁם בְּסִירָתוֹ,
עִיגוּלִים עִיגוּלִים צִיְּרוּ מְשׁוֹטָיו עַל פְּנֵי הַמַּיִּם
שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ רִצְּדָה בַּגַּלִּים,
וְגַם בַּטִּפּוֹת הַזְּרוּיוֹת עַל עוֹר זְרוֹעוֹתָיו רִצְּדָה,
לֹא עוֹשִׂים אֵיפָה וְאֵיפָה
בֵּין זָהָב וְזָהָב.

מי הציל את עזבונו של יצחק אוורבוך אורפז

לפני כשנתיים וחצי נזעקו עוברי אורח בתל אביב: הם חלפו על פני ערימה של ניירות שנמצאו זרוקים על המדרכה, ברחוב הסמוך לכיכר רבין. עיון קצר במסמכים הבהיר שזהו עזבונו של הסופר והמשורר יצחק אוורבוך אורפז. 

"הצלחנו להציל חלקי ארכיון של יצחק אוורבוך אורפז שנזרקו לרחוב לאחר מותו ונאספו (מפתח ביתו) על ידי עובדי גנזים," הודיע זמן מה אחרי כן צביקה ניר, יושב הראש של אגודת הסופרים, במכתב שנשלח אל כל חברי האגודה. 

יצחק אורפז זכה בפרס ישראל לספרות ב-2005. "בכל יצירתו הענפה נתן אוורבוך-אורפז ביטוי אישי ייחודי למציאות הקשה, המסובכת והמסוכסכת של המאה העשרים על היבטיה היהודיים והכלל-אנושיים. הוא הצליח לשלב בכתיבתו את העולם התל-אביבי של שנות השישים והשבעים, ובצדו את עולם העיירה היהודית על שלל דמויותיה ועל ההוויי שלה, שבאו לידי ביטוי בספרו רחוב הטומוז'נה. גם בחייו האישיים נע אוורבוך אורפז בין מחוזות ילדותו במזרח אירופה לבין מציאות הכרך הישראלי החילוני. הוא החזיר לעצמו את שם נעוריו, אוורבוך, ובכך נתן ביטוי חזק ויפה לקשר שלו אל שני העולמות הללו", כתבו השופטים בנימוקים לפרס. 

את שם המשפחה המקורי שלו, אוורבוך, החזיר אליו ב-1984, יותר משלושה עשורים אחרי שוויתר עליו ועברת אותו. אורפז אוורבוך עלה ארצה עם עליית הנוער ב-1938, בהיותו בן 17. במהלך מלחמת העולם השנייה נודע לו שהוריו ואחותו שנותרו באירופה, נספו. 

געגועיו אליהם, ובמיוחד אל אמו, עברו כחוט השני בכתביו, שבהם מהל את חוויותיו כישראלי, כתל אביבי, וכיהודי שמשהו ממנו נותר בעיירה שבה חי בילדותו. הדימוי, שאותו שאב מאמו, של אישה העומדת בחלון ומחכה, שב וחזר ביצירתו. 

אורפז נודע במיוחד בזכות המסה הצליין החילוני שכתב, ופיתח בה, כדברי השופטים של פרס ישראל, "תפיסה הממזגת מושג דתי נוצרי עם אלמנטים חילוניים ועם שאיפה רליגיוזית לחפש ולמצוא טעם ומשמעות לחיינו, אך בלי לחצות את הקווים אל האמונה הדתית הממוסדת".

הצליין החילוני הוא כל אחד מאתנו ששואף, כל אחד בדרכו, אל הנשגב, אליו לא יגיע לעולם. רק הדרך אליו חשובה באמת.

הד לתפישה אפשר לראות בשיר החותם את ספרו לצלוח את המאה, שראה אור ב-1993 בהוצאת הקיבוץ המאוחד. זהו השיר השלישי בתוך השער הנקרא "רוח":

אִישׁ יְהוּדִי אֲנִי
חוֹצֶה בַּאֲלַכְסוֹן אֶת הַזְּמָן
צָלוּב עַל הָרוּחַ.
מִזְוָדָתִי אֲרוּזָה. סוּלְיוֹתַי נָכוֹנוּ.
צִפֹּרֶן הַכְּתָב טְבוּלָה בְְדָמִי.
מָה אֶקַּח עִמִּי. מָה אַשְׁאִיר אַחֲרַי:
כְּאֵב – בְּדִידוּת – גַעֲגּוּעַ –
וְרוּחַ
(נְגוּעָה וְנִצְחִית
כְּכַף יַד אִישׁ בְּנַעֲנוּעַ פְּרֵידָה)
הָעוֹטֶפֶת לַחֹמֶר, הָעוֹטֶפֶת לַגּוּף,
הַקּוֹשֶׁרֶת אוֹתָם אַהֲבָה. 

"איש יהודי" הוא הדובר, המוכן שוב לצאת לדרכו. היהודי הנודד. הכול מוכן – המזוודה ארוזה, סוליות הנעליים מחוזקות. אורפז ידע כמובן משהו על היציאה לנדודים, שהרי בנעוריו נפרד לבלי שוב ממשפחתו, מהמקום שבו נולד ושהיה קשור אליו בשורשים שנותקו אך נותרו במקומם. בבגרותו הוא תוהה מה יקרה עכשיו: מה ייוותר ממנו? מה ייקח אתו? 

אמנם הוא יהודי, אבל הוא חש "צָלוּב עַל הָרוּחַ", והרי גם הצלוב הידוע מכולם היה יהודי… הוא יודע שמעתה והלאה יכתוב בדמו, כפי שאכן עשה אוורבוך-אורפז, שכל ימיו כתב, באופן כזה או אחר, על כאב הפרידה ועל הגעגוע המתמיד.

המשורר ודאי לא העלה על דעתו שאחת התשובות לשאלה "מָה אַשְׁאִיר אַחֲרַי" לא תהיה רק הנכסים הרוחניים שצבר, היצירה, ההגות, הרעיונות שהותיר לקוראיו ולשומעיו, אלא גם אוצרותיו, שיישארו זרוקים ברחוב, מופקרים לעיניהם של העוברים ושבים, שאותם יורשיו – בן ושלוש בנות, שארבעתם נולדו משלוש נשותיו השונות  – לא ימצאו בהם חפץ ולא יכבדו את ערכם.

לפחות פעילי אגודת הסופרים אספו והפקידו הכול במכון גנזים, שהוא "ארכיון הספרות העברית הגדול בעולם, שנשמרים בו כ-800 אוספים ארכיוניים של סופרים, משוררים, מחזאים, הוגים, עורכים ואנשי עט מסוף המאה ה-19 ועד ימינו, באוסף מרכזי ענק ועשיר, המשקף את היצירה העברית המודרנית ואת תולדות התפתחות התרבות והיצירה לצד היסטוריה של העם היהודי בארץ ובעולם". 

יצחק אוורבוך אורפז הלך לעולמו בגיל 94. מאז שהתגרש מאשתו השלישית ועד שנות חייו האחרונות חי בגפו. את גופתו תרם למדע. 

"כי קר לי אמא"

הָיִיתִי מִתְקַשֵּׁר אֵלֶיהָ מִטֶּלֶפוֹן צִבּוּרִי
וְהָיִיתִי אוֹמֵר לָהּ: הִגַּעְתִּי
וְהִיא הָיְתָה אוֹמֶרֶת: בֶּטַח כְּבָר אֵין תַּחְבּוּרָה צִבּוּרִית
וְהָיִיתִי אוֹמֵר לָהּ: לֹא נוֹרָא אֲנִי אֶסְתַּדֵּר
וְהִיא הָיְתָה אוֹמֶרֶת: אֲנִי אָבוֹא לָקַחַת אוֹתְךָ
וְהָיִיתִי אוֹמֵר לָהּ: לֹא צָרִיךְ אַגִּיעַ בִּטְרֶמְפִּים
וְהִיא הָיְתָה אוֹמֶרֶת: מָה פִּתְאוֹם תֵּצֵא לַצֹּמֶת אֲנִי מַגִּיעָה
וְהָיִיתִי אוֹמֵר לָהּ: טוֹב אֲבָל תַּעֲשִׂי אֶת זֶה מַהֵר
כִּי קַר לִי אִמָּא

זוֹ אַשְׁמַת הַשֶּׁמֶשׁ, שֶׁהִצִּיתָה לֶהָבוֹת אֲדֻמּוֹת בְּרָאשֵׁי הַפְּרָגִים
זוֹ אַשְׁמַת הַיָּרֵחַ, שֶׁהִזְלִיף טִפּוֹת שֶׁל כֶּסֶף בְּצַמְּרוֹת הָעֵצִים
זוֹ אַשְׁמַת הַצִּפּוֹר, שֶׁשָּׁרָה מַנְגִּינוֹת שֶׁל כִּשּׁוּף לִפְנוֹת בֹּקֶר
זוֹ אַשְׁמַת הַחֲלוֹם, שֶׁהֵאִיר אֶת הַחֶדֶר מִבַּעַד לְעֵינַיִם עֲצוּמוֹת 

הָיִיתִי מִתְקַשֵּׁר אֵלֶיהָ מִטֶּלֶפוֹן צִבּוּרִי
וְהָיִיתִי אוֹמֵר לָהּ: הִגַּעְתִּי
וְהִיא הָיְתָה אוֹמֶרֶת: בֶּטַח כְּבָר אֵין תַּחְבּוּרָה צִבּוּרִית
וְהָיִיתִי אוֹמֵר לָהּ: אַתְּ מַכְאִיבָה לָאֲנָשִׁים שֶׁאֲנִי אוֹהֵב
וְהִיא הָיְתָה אוֹמֶרֶת: אֲנִי אָבוֹא לָקַחַת אוֹתְךָ
וְהָיִיתִי אוֹמֵר לָהּ: אַתְּ מַכְאִיבָה לָאֲנָשִׁים שֶׁאַתְּ אוֹהֶבֶת
וְהִיא הָיְתָה אוֹמֶרֶת: מָה פִּתְאוֹם תֵּצֵא לַצֹּמֶת אֲנִי מַגִּיעָה
וְהָיִיתִי אוֹמֵר לָהּ: לֹא אַתְּ לֹא יְכוֹלָה כִּי אַתְּ כְּבָר מֵתָה לָנֶצַח
וְקַר לִי אִמָּא

עמוס נוי, מתוך הספר שלום לאדון העורב

וילפרד אואן, "משל הזקן והצעיר": מי היה השה לעולה

לפני חודשים אחדים מלאו מאה שנה לסיומה של מלחמת העולם הראשונה. ב-11 בנובמבר, בשעה 11:00 בבוקר, נחתמו הסכמי שביתת הנשק האחרונים בין נציגי גרמניה לנציגי מדינות ההסכמה, וכל הפעולות המלחמתיות נפסקו.

כניעתה של גרמניה סימנה אמנם את קצה של הקיסרות, אבל לא הבטיחה, כידוע, את קץ המלחמות, אם כי אותה מלחמה, שנמשכה ארבע שנים, כונתה בתחילתה, בתמימות מפחידה, "המלחמה שתשים קץ לכל המלחמות". רק 21 שנים חלפו לפני שפרצה מלחמת העולם הנוספת, זאת שכונתה לימים "השנייה".

כמעט דורות שלמים של גברים צעירים נמחו מעל פני האדמה. על פי האומדן המשוער, במלחמת העולם הראשונה נספו כעשרה מיליון לוחמים וכשבעה מיליון אזרחים. באותה מלחמה נפצעו כ-21 מיליון ו-7.7 מיליון איש נשבו או נעלמו. (לעומת יותר מ-60 מיליון שנהרגו במלחמת העולם השנייה, בהם כ-50 מיליון או יותר אזרחים, כולל בין 13 ל-20 מיליון אזרחים שמתו במהלכה ממחלות או מרעב).

אחד מהרוגי מלחמת העולם הראשונה היה משורר אנגלי צעיר, וילפרד אואן, רק בן 25 במותו.

במהלך המלחמה לקה אואן בהלם קרב ונשלח לטיפול בבית חולים צבאי באדינבורו, שם פגש משורר מוכר אחר, זיגפריד ששון והתיידד אתו. לפני שאובחן ואושפז שלח אואן לאמו מכתבים שבהם תיאר את מוראות המלחמה. את הקור המקפיא, את רגליו המדממות, את הצעדות האינסופיות בשוחות ובבוץ הטובעני, את החיילים שנפצעו או נהרגו לצדו. פעם אחת אושפז בשל זעזוע מוח, לאחר שנפל לתוך בור שפער פגז, בשעה שחיפש בחשכה אחר חייל שהתמוטט מרוב תשישות. הקור היה קיצוני, אואן ואנשיו נאלצו לשהות ימים ארוכים בשלג, בלי מחסה, מורעבים, בבגדים קפואים. "כבר 12 יום שלא שטפתי את הפנים ולא חלצתי את המגפיים, וגם לא ממש ישנתי. 12  יום שאנחנו שוכבים בתוך בורות וכל רגע עלול פגז לחסל אותנו", כתב באחד המכתבים.

אואן כתב גם שירים. את אחד מהם "משל הזקן והצעיר",  תרגם דן צלקה (מתוך ספרו  כל המסות).

וְאַבְרָהָם הִשְׁכִּים בַּבּקֶר, בָּקַע עֲצֵי עוֹלָה וְקָם
וַיֵּלֶךְ, וּבְיָדוֹ הָאֵשׁ וְגַם הַמַאֲכֶלֶת.
וּבְעוֹדָם הוֹלְכִים, שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו, בַּדֶּרֶךְ,
פָּתַח יִצְחָק הַבֵּן הַבְּכוֹר לֵאמֹר: אָבִי,
הַבֵּט וּרְאֶה, הַכֹּל עָרוּךְ, הָאֵשׁ, הַבַּרְזֶל, הַלַּהַב,
אֲבָל הַשֶׂה בִּשְׁבִיל הָעוֹלָה אַיִהוּ?
אָז אַבְרָהָם כָּפַת אֶת הַצָעִיר בִּרְצוּעוֹת־חַגור
כָּרָה שׁוּחוֹת שָׁם וְשָׁפַךְ תִּלִים,
וְאָז שָׁלַח יָדוֹ לִשְׁחֹט אֶת־בְּנוֹ.
אַךְ־הָהּ! קָרָא אֵלָיו מַלְאָךְ מִן־הַשָּׁמַיִם וְסָח:
לַנַּעַר אַל־תִּשְׁלַח יָדְךָ,
אַל־תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה. הִִסְְתַַּּכֵֵּּל, הִנֵּה
כָּאן אַיִל, בְּקַרְנָיו אָחוּז בַּסְבַךְ,
קוּם,  הַעֲלֶה עוֹלָה תַּחְתָּיו אֶת אֵיל־הַגַאֲוָה.
אַךְ הַזָקֵן מֶאֵן לִשְׁמעַ, וְשָׁחַט אֶת־בְּנוֹ,  –
וּמַחֲצִית מִזֶרַע בְּנֵי־אֵירוֹפָּה, אִישׁ לְאִישׁ.

אואן משתמש בסיפור העקידה הידוע, מספר בראשית. אברהם מוביל את בנו כשה לעולה. כמו בסיפור המקראי, הילד, או הנער, תוהה ושואל בתמימות היכן הוא הקורבן הצפוי שאותו ישחטו בעוד רגע ביחד. אברהם אינו משיב. רק כורה שוחות – כמו שנאלצים לעשות החיילים הלוחמים בחזית – וכופת את בנו "בִּרְצוּעוֹת־חַגור". בסיפור המקראי העקידה אינה יוצאת לפועל. המלאך עוצר בעד אברהם ומציג בפניו את האייל, הקורבן החלופי. בסיפור המקראי נבחנת מסירותו של האב, עוצמת אמונתו הדתית, נכונותו להקריב. "קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק, וְלֶךְ-לְךָ, אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם, לְעֹלָה" (בראשית, כ"ב, פסוק 2), מצווה עליו האל, והוא מציית, גם כשהאל פוקד עליו לחדול. בשיר זה לא קורה. בשיר אברהם "מֶאֵן לִשְׁמעַ". לרגע אינו מהסס, אינו נעצר אפילו כדי להרהר, וממשיך ב"משימה" שהחליט עליה, כך מסתבר, על דעת עצמו, ושוחט את בנו. ההקבלה אל מציאות חייו של וילפרד אואן ושל בני דורו ברורה לגמרי: הבן הוא דור הצעירים, "מַחֲצִית מִזֶרַע בְּנֵי־אֵירוֹפָּה", החיילים שהועלו כשיות לעולה על מזבח המלחמה שדור המבוגרים מהם פתח בה.

וילפרד אואן היה, כאמור, אחד מהם. אחרי שהחלים, נשלח שוב לחזית. בתחילת נובמבר 1918, שבוע לפני תום המלחמה, הוא נהרג בחזית בצרפת.

 

בִּינֶם הלר, "אחותי חיה": האם יש נחמה בשיר?

באמצע שנות התשעים צילמה הזמרת חוה אלברשטיין ביחד עם בן זוגה, נדב לויתן, את הסרט "מוקדם מדי לשתוק, מאוחר מדי לשיר" ובו שוחחה עם משוררים ישראלים כותבי יידיש.

בספרו של בני מר, סמוצ'ה – ביוגרפיה של רחוב יהודי בוורשה שראה אור לאחרונה בהוצאת מאגנס, ציטט המחבר דברים שסיפרה אלברשטיין על הנסיבות שבהן הלחינה את אחד משירי היידיש הידועים ביותר שלה, "מײַן שוועסטער חיה" – "אחותי חיה", שכתב המשורר בִּינֶם הלר.

"אני לא אדם של תחקירים, אבל לקראת הסרט עשיתי קצת תחקיר על משוררי היידיש בארץ. אמרו לי שבבית לייוויק יש ערב קריאת שירה של הדסה קסטין, אשתו של בִּינֶם הלר. בערב היא קראה משיריו, ו'מײַן שוועסטער חיה' (אחותי חיה) היה כמובן השיא. כשבאנו אל בִּינֶם לצלם, הכנתי כמה שירים שלו שיקריא קצת משם וקצת מכאן, שיר על הכנרת למשל. והנה התחלנו לארוז את הציוד וברגע האחרון אמרתי להדסה: אולי בכל זאת תקראי את 'מײַן שוועסטער חיה'. פחדתי שזה שיר כל כך כבד ועצוב שאי אפשר לעמוד בפניו. אבל אימא של נדב אמרה לי שאני צריכה להלחין את זה. אמרתי מה פתאום? איך מלחינים שיר טרגי כזה? נו, וגם זה קרה," סיפרה אלברשטיין בסרט.

השיר, ביידיש ובתרגומו לעברית, הוא אכן אחד הנוגים ביותר שנכתבו אי פעם. הוא מספר על מצבן של נשים צעירות, בעצם ילדות, שגורלן היה מר וקשה מנשוא. הן נולדו עניות, עבדו בפרך, ולא זכו להתבגר.

הנהו, ביידיש, ובתרגומו המעודכן לעברית, מאת בני מֶר:

צַמּוֹת שְׁחֹרוֹת לַאֲחוֹתִי, לְחַיָּה,
הָיוּ לָהּ שְׁתֵּי עֵינַיִם יְרֻקּוֹת.
וְהִיא גִּדְּלָה אוֹתִי וְאֶת אַחַי אָז
בַּמַּדְרֵגוֹת שֶׁל סְמוֹצֶ'ה, הַחוֹרְקוֹת. כִּי אִמָּא, כְּבָר לִפְנֵי עֲלוֹת הַבֹּקֶר,
כְּשֶׁרַק הֵאִיר בָּאֹפֶק, נֶעֶלְמָה
אֶל הַחֲנוּת לִמְכֹּר וְלֹא בְּיֹקֶר –
כַּמָּה פְּרוּטוֹת שְׁחוּקוֹת בִּשְׂכַר יוֹמָהּ. וְחַיָּה לְבַדָּהּ הָיְתָה נִשְׁאֶרֶת
עִם כָּל אַחֶיהָ וּמַאֲכִילָה,
שׁוֹמֶרֶת עֲלֵיהֶם וּמְשׁוֹרֶרֶת
שִׁירִים יָפִים בִּשְׁעַת הָאֲפֵלָה.הָיָה לְחַיָּה יְרֻקַּת הָעַיִן,
לְחַיָּה אֲחוֹתִי, שֵׂעָר שָׁחֹר אָרֹךְ.
בַּת עֶשֶׂר חַיָּה לֹא הָיְתָה עֲדַיִן
וּכְבָר גִּדְּלָה אַחִים לְאֵין עֲרֹךְ.וְהִיא נִקְּתָה, בִּשְּׁלָה וְגַם הִגִּישָׁה
וְאֶת רָאשֵׁינוּ הַקְּטַנִּים טִפְּחָה.
אֲבָל שֶׁהִיא עַצְמָהּ יַלְדָּה הִכְחִישָׁה
וּלְשַׂחֵק אִתָּנוּ שָׁכְחָה.אֶת חַיָּה אֲחוֹתִי וִירֹק עֵינֶיהָ
שָׂרַף אָז בִּטְרֶבְּלִינְקָה גֶּרְמָנִי.
———————-וְאַף אֶחָד, אֶת חַיָּה שֶׁאֵינֶנָּה,
כְּבָר לֹא זוֹכֵר בָּאָרֶץ – רַק אֲנִי. 

שִׁירַי בְּיִידִישׁ נִכְתָּבִים אֵלֶיהָ,
לָכֵן, בְּעֵת קָשָׁה וּמַחְרִידָה.
כִּי בַּשָּׁמַיִם, לְיַד אֱלֹהֶיהָ,
יוֹשֶׁבֶת הִיא, בִּתּוֹ הַיְּחִידָה.

מײַן שוועסטער חיה מיט די גרינע אויגן,

מײַן שוועסטער חיה מיט די שוואַרצע צעפּ –

די שװעסטער חיה, װאָס האָט מיך דערצױגן
אױף סמאָטשע־גאַס, אין הױז מיט קרומע טרעפּ.

די מאַמע איז אַװעק פֿון שטוב באַגינען,
װען אױפֿן הימל האָט ערשט קױם געהעלט.
זי איז אַװעק אין קראָם אַרײַן פֿאַרדינען
דאָס בידנע־דראָבנע גראָשעדיקע געלט.

און חיה איז געבליבן מיט די ברידער,
און זי האָט זײ געקאָרמעט און געהיט.
און זי פֿלעגט זינגען זײ די שײנע לידער,
פֿאַר נאַכט, װען קלײנע קינדער װערן מיד.

מײַן שװעסטער חיה מיט די גרינע אױגן,
מײַן שװעסטער חיה מיט די לאַנגע האָר –
די שװעסטער חיה, װאָס האָט מיך דערצױגן,
איז נאָך נישט אַלט געװען קײן צענדלינג יאָר.

זי האָט גערױמט, געקאָכט, דערלאַנגט דאָס עסן,
זי האָט געצװאָגן אונדז די קלײנע קעפּ.
נאָר שפּילן זיך מיט אונדז האָט זי פֿאַרגעסן –
די שװעסטער חיה מיט די שװאַרצע צעפּ.

מײַן שװעסטער חיה מיט די אױגן גרינע,
אַ דײַטש האָט אין טרעבלינקע זי פֿאַרברענט.
———————————–

און איך בין אין דער ייִדישע מדינה
דער סאַמע לעצטער, װאָס האָט זי געקענט.

 

פֿאַר איר שרײַב איך אױף ייִדיש מײַנע לידער
אין טעג די שרעקלעכע פֿון אונדזער צײַט.

בײַ גאָט אַלײן איז זי אַ בת־יחידה –
אין הימל זיצט זי בײַ זײַן רעכטער זײַט.

 

 

רעייתו של המשורר, הדסה קעסטין, קוראת את השיר, לצדו

לתרגומו של השיר הייתה גרסה מוקדמת יותר, אבל המתרגם החליט לעדכנה בספרו. הנה הגרסה הקודמת:

הָיוּ לְחַיָּה יְרֻקַּת הָעַיִן
צַמּוֹת שְׁחוֹרוֹת לְחַיָּה אֲחוֹתִי.
בְּבַיִת מָט לִנְפֹּל בִּסְמוֹצָ'ה שְׁתַּיִם
שָׁם גָּרָה חַיָּה וְגִדְּלָה אוֹתִי.

עִם שַׁחַר כְּבָר הָלְכָה מִמֶּנִּי אִמָּא,
לִקְנוֹת, לִמְכֹּר, לָשֶׁבֶת, לְחַכּוֹת.
לִפְנֵי הָנֵץ חַמָּה אִמִּי הִשְׁכִּימָה,
לִשְׁלַל יוֹמָהּ כַּמָּה פְּרוּטוֹת שְׁחוּקוֹת.

וְחַיָּה הִיא לְבַד הָיְתָה נִשְׁאֶרֶת
עִם כָּל אָחֶיהָ וּמַאֲכִילָה,
וְהִיא הָיְתָה שׁוֹמֶרֶת וּמְשׁוֹרֶרֶת
שִׁירִים יָפִים לִשְׁעַת הָאֲפֵלָה.

הָיָה לְחַיָּה יְרֻקַּת הָעַיִן
שֵׂעָר שָׁחוֹר לְחַיָּה אֲחוֹתִי.
וְהִיא אֲפִילוּ לֹא הָיְתָה עֲדַיִן
בַּת עֶשֶׂר חַיָּה כְּשֶׁגִדְּלָה אוֹתִי.

וְהִיא נִקְּתָה, בִּשְּׁלָה וְגַם טוֹרַחַת,
חוֹפֶפֶת אֶת רָאשֵׁינוּ הָרַכִּים,
וְרַק אֶת זֹאת הָיְתָה תָּמִיד שׁוֹכַחַת –
שֶׁיְלָדִים זְקוּקִים לְמִשְׂחָקִים.

אָחוֹת הָיְתָה לִי יְרֻקַּת הָעַיִן,
אֲבָל טְרֶבְּלִינְקָה בָּא לְכַלּוֹתָהּ,
וְרַק אֲנִי נוֹתַרְתִּי בֵּינְתַיִם
בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לִזְכֹּר אוֹתָהּ.

שִׁירִי בְּיִידִישׁ בְּוַדַּאי יַגִּיעַ
מִכָּאן, בְּעֵת קָשָׁה וּמַחְרִידָה,
הַיְשֵׁר לִימִין הָאֵל שֶׁבָּרָקִיעַ,
שֶׁבּוֹ תֵּשֵׁב בִּתּוֹ הַיְחִידָה.

בינם (או בונים, בניב אחר) הלר היה יליד ורשה. כשפרצה מלחמת העולם השנייה הצליח להגיע לברית המועצות, ושב לפולין רק ב-1948. לישראל עלה הלר ב-1957, אבל עד מותו ב-1998 המשיך לכתוב ביידיש.

"בינם הלר הוא משוררה של יהדות פולין," נכתב בעיתון דבר בשנה שבה עלה ארצה. "את חייה חי, את סבלה נשא, את מזמוריה ספג. מעורה בחוסנה ודלותה." קינתו על אחותו חיה, שנאלצה לגדל אותו בעודה ילדה בעצמה, "בַּת עֶשֶׂר חַיָּה לֹא הָיְתָה עֲדַיִן", קורעת את הלב, במיוחד כשיודעים מה עלה בסופו של דבר בגורלה: "אֶת חַיָּה אֲחוֹתִי וִירֹק עֵינֶיהָ / שָׂרַף אָז בִּטְרֶבְּלִינְקָה גֶּרְמָנִי."

הלר המשיך לכתוב ביידיש, לזכר אחותו, שכן זאת הייתה השפה היחידה שידעה.

בני מֶר, שתרגם את השיר לעברית, מעיד בספרו על דברים שאמרה לו חוה אלברשטיין בעניין הספר שכתב: "'זה היופי בעולם, נר מדליק נר. בינם התחיל, אני המשכתי ועכשיו גם אתה.'"

האם יש בכך נחמה?

מות שרה

אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הִיא מֵתָה מְנֻצֵחַת
עַל שֶׁלֹא שָׁמְרָה עַל הַיָּלֶד. חוֹמֶלֶת עַל כָּל צִפֹּרֶן, עַל פִּקַּת הַבֶּרֶךְ  השְׂרוּטָה, עַל הַתְּנוּךְ הָרַךְ, עַל הָאֶצְבַּע הַדְּקִיקָה הַמְפָרֶקֶת תַּלְתַּלִים.

הִיא מֵתָה רָצוֹא וָשׁוֹב בֵּין יְרִיעוֹת הָאהֶל
אֵיךְ הִנִיחָה לַיָּלֶד לַחְמֹק עַל קְצוֹת הָאֶצְבָּעוֹת בְּחָסוּת נְעִירָה וְשַׁחַר הַנֶּעֱרָם לְכֹבֶד עַפְעַפֶּיהָ.
שׁוֹמַעַת אֵיךְ נֶחְלָשׁ הֵד שְׁמוֹ
וְעִמּוֹ קוֹלָ
הּ הַקוֹרֵא אֵלָיו.

הִיא מֵתָה לֹא מְבִינָה אֵיךְ הִגִיר הָאִישׁ אֶת נֶפֶשׁ בְּנָהּ
וְהוֹתִירוֹ שָׁמוּט עַל אַחַד הֶהָרִים
חָתוּם בִּתְנוּעַת מַאֲכֶלֶת.

הִיא מֵתָה בְּשׁוּבוֹ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא
זְחִיחוּת נוֹהֶרֶת מֵעֵינָיו, עוֹטֶפֶת אוֹתוֹ בְּהִלָּת קְדוֹשִׁים מְעַנִים.
הַצְחוֹק הַמֻּכְחָשׁ שֶׁהִתְכַּוֵּץ בְּבִטְנָהּ
נַעֲשָׂה לְעֵין הַנַחְשׁוֹל. הִיא מֵתָה שֶׁמָּא יַעֲבֹר בְּסָמוּךְ לָהּ,
וְיָדֶיהָ הֲלֹא מְמֻשְׁמָעוֹת יְכַתְּרוּ אֶת גְרוֹנוֹ –

מֵעַתָּה אֵין הִיא וְהוּא יְכוֹלִים לָדוּר בְּאוֹתוֹ עוֹלָם. וּבְטֶרֶם יַהַדְפֶנָה מֵאָחוֹר כֹּח חֲסָר פָּנִים אֶל הַקְפִיצָה,
הִיא נֶאֶסְפָה אֶל מוֹתָהּ.

מי עושה עניין מנסים?

אָז מִי עוֹשֶׁה עִנְיָן מִנִּסִּים?
אֵינִי מַכִּיר מְאוּמָה מִלְּבַד נִסִּים,
כְּשֶׁאֲנִי פּוֹסֵע בָּרְחוֹבוֹת שֶׁל מֶנְהֶטֶן,
אוֹ מֵעִיף מַבָּט עַל גַּגּוֹת הַבָּתִּים אֶל הָרָקִיעַ,
אוֹ מְבוֹסֵס בָּרַגְלַיִם יְחֵפוֹת בָּחוֹף בְּקַו הַמַּיִם,
אוֹ עוֹמֵד מִתַּחַת לְעֵצִים בַּחֻרְשָׁה,
אוֹ מְשׂוֹחֵחַ בַּיּוֹם עִם אֲהוּב לִבִּי, אוֹ יָשֵׁן בַּלַּיְלָה
עִם אֲהוּב לִבִּי,
אוֹ יוֹשֵׁב לִסְעוֹד עִם כָּל הָאֲחֵרִים,
אוֹ מַבִּיט בַּזָּרִים הַיּוֹשְׁבִים מוּלִי בִּקְרוֹן הָרַכֶּבֶת,
אוֹ מִתְבּוֹנֵן בִּדְבוֹרִים  סְבִיב הַכַּוֶּרֶת בְּיוֹם קַיִץ,
אוֹ בַּחַיּוֹת הָרוֹעוֹת בַּשָּׂדוֹת,
אוֹ בַּצִּפּוֹרִים, אוֹ בְּנִפְלְאוֹת הַחֲרָקִים בָּאֲוִיר,
אוֹ בְּיִפְעַת הַשְּׁקִיעָה, אוֹ בַּכּוֹכָבִים הַנּוֹצְצִים
כֹּה שְׁקֵטִים וּבוֹהֲקִים,
אוֹ בַּקִּעוּר הֶעָדִין מֻפְלָא שֶׁל סַהַר חָדָשׁ בָּאָבִיב,
אֵלֶּה, וְכָל הָאֲחֵרִים, אֶחָד וּבְיַחַד, הֵם לִי נִסִּים,
הַשָּׁלֵם וְכָל אֶחָד מֵחֲלָקָיו, מֻבְהָק וּבִמְקוֹמוֹ.

בִּשְׁבִילִי כָּל שָׁעָה שֶׁל אוֹר וְשֶׁל חֹשֶׁךְ הִיא נֵס,
כָּל סֶנְטִימֶטֶר מְעֻקָּב שֶׁל חָלָל הוּא נֵס
וְגַם כָּל מֶטֶר מְרֻבָּע שֶׁל פְּנֵי הַאֲדָמָה,
כָּל חֵלֶק בִּפְנִימִיּוּתָהּ רוֹחֵש בּוֹ.

בִּשְׁבִילִי הַיָּם הוּא נֵס מִתְמַשֵּׁךְ,
הַדָּגִים הַשָּׁטִים – הַסְּלָעִים – תְּנוּעַת הַגַּלִּים – הָאֳנִיּוֹת
וּבָהֶן הָאֲנָשִׁים,
הָאִם יֵשׁ נִסִּים יוֹתֵר מְשׁוּנִים?

לעברית: עופרה עופר אורן ©



אה, מי מחשיב את הנס?
אשר לי, דבר איני יודע מלבד ניסים,
אם אפסע ברחובות מנהטן,
או אשגר מבטי מעל גגות הבתים השמימה,
או אבוסס ברגליים יחפות לאורך החוף בשפת הים ממש,
או אעמוד תחת עצים ביער,
או אשיח ביום עם מי שאהב,
או אישן במיטה בלילה עם מי שאהב,
או אסב לשלחן לסעודה עם השאר,
או אביט בזרים שמולי בנסיעה בקרון,
או אתבונן בדבורים טרודות סביב כוורת ביום קיץ לפני הצהריים,
או בבהמות הרועות בשדה,
או בציפורים, או בנפלאות החרקים באוויר,
או בנפלאות השקיעה, או בכוכבים הזורחיםכה שקטים ובהירים,
או בפיתול הדק, המעודן והיפהפה של מולד הלבנה באביב
אלה עם השאר, כולם כאחד, ניסים הם בעיני, מצביעים על הכלל,
אך מובהק כל אחד וקבוע במקומו.

כל שעת אור וחשכה נס היא בעיני,
כל זרת מעקבת בחלל נס היא,
כל אמה רבועה של שטח האדמה מחופה נס,
כל רגל במרחב הפנימי אותו רוחשת.

הים נס תמידי הוא בעיני,הדגים השוחים – הסלעים – תנועת הגלים –האניות ואנשים בהן,
מה ניסים מופלאים יש מאלה?

תרגום של אמלי מנור מתוך בלוג ב-דה מרקר קפה


מדוע מדממת האהבה לשפת האם?

 

סיגלית בנאי, צלם: מיכה שמחון (c)

"מיום לידתי שמעתי גם את השפה שחודשה כאן – העברית. אין שפה בעולם שאני שולטת בה, מכירה את רבדיה ואת שורשיה, כמו העברית. העברית, הפירות והירקות, אור השמש, לוח השנה והאירועים שתכפו ובאו על ישראל וליוו את חיי, הם שעשו את המדינה הזו לתבנית נוף מולדתי, וגם נוף מולדתם של כמה מאות אלפים שנולדו כאן," כותבת פרופסור חנה יבלונקה, היסטוריונית וחוקרת של החברה הישראלית בספרה ילדים בסדר גמור. "ההקמה של המדינה," היא מוסיפה, הייתה "אירוע היסטורי ממש בתולדות העם היהודי, שעד אז נדמָה כחלום אוטופי שאיש לא באמת האמין ברצינות שהוא בר־היתכנות".

השפה העברית היא בעיני פרופסור יבלונקה סממן מובהק ומשמעותי ביותר של מולדת.

ביטוי פיוטי לכך מציגה המשוררת והקולנוענית סיגלית בנאי בשירה "העור שלי עברית":

הָעוֹר שֶׁלִּי עִבְרִית
וַאֲנִי אֲחוּזָה בָּאֲדָמָה הַזֹּאת בִּמְלוֹא צִפָּרְנַי
וְאֵין לִי מָקוֹם אַחֵר
אֵלָיו אוּכַל לְהַגֵּר
כִּי אֵיךְ אֶגְלֶה מִתּוֹךְ שְׂפָתִי
שֶׁבָּהּ בָּניִתִי לִי בַּיִת
בְּשִׁירִי
וְהִיא כְּמוֹ אוֹת קַיִן עַל מִצְחִי
אוֹתוֹ לֹא אֲקַרְצֵף וְלֹא אֲגָרֵד פִּצְעִי דָּם
כִּי אֲנִי מְאֹהֶבֶת
מִתְעַטֶּפֶת בְּשִׂמְלַת הַכְּלוּלוֹת
שֶׁל שְׂפָתִי
שְׂפַת אִמִּי
שְׂפַת עַמִּי
מוֹלַדְתִּי הַמְּדַמֶּמֶת
עִבְרִיתִי
אַהֲבָתִי

 אצל בנאי העברית היא יותר מאשר סממן או אות להשתייכות. שפתה היא העור שעל גופה, ולכן לא תוכל לעולם לגלות ממנה, שכן אין האדם יכול "לְהַגֵּר" מגופו שלו. אבל יחסיה של בנאי עם ארצה ועם שפתה אינם פשוטים או חד משמעיים. השפה העברית היא אמנם העור שבו היא מתקיימת, אבל היא גם מעין "אוֹת קַיִן" על מצחה, שגם ממנו אין לה שום יכולת להיפטר; היא לא תתגרד עד זוב דם כדי לסלק אותו, שהרי העברית היא מבחינתה גם "שִׂמְלַת הַכְּלוּלוֹת" שקושרת בינה ובין הארץ שבה היא חיה ואותה היא אוהבת, ממש כשם שהיא קשורה בעבותות של אהבה אל השפה עצמה.

סיגלית בנאי היא לא רק משוררת, אלא גם אמנית הספוקן וורד: הופעה המבוססת על שירה מדוברת. בקטע הווידיאו שבו היא קוראת את שירה "העור שלי עברית" אפשר להבחין בסבטקסט שהיא מוסיפה לשיר בהופעתה. בעוד השיר שהיא קוראת נשמע ברקע, מציגה בנאי על גופה כתובת מקועקעת על הזרוע: "שמע ישראל", שבה היא מביעה את יהדותה. היא ממשיכה בכך שהיא חוסמת לעצמה את הפה ואת העיניים, שמתחילות לדמם מבעד לתחבושת, ואז, במהלך מפתיע, עוטה על ראשה מטפחת ראש שחורה, הדוקה, ומשתנה לנגד עינינו, לובשת דמות של אישה חרדית דומעת.

ביצירה אחרת, משותפת לה ולצלם מיכה שמחון, בן זוגה לחיים, עוטה בנאי כיסוי ראש וכך, בפשטות רבה, "מתחפשת" לערבייה. והרי מדובר באותו אדם עצמו, ואין שום הבדל בין זהותה "המוסלמית" הבדויה לזהות שבה נולדה כיהודייה, למעט הצעיף השחור העוטף את ראשה ואת צווארה.

צילום: מיכה שמחון (C)

"תמיד אהיה גם הילידה וגם הכובשת", אמרה בנאי בריאיון שהעניקה לידיעות תל אביב לפני שנתיים, והוסיפה: "אני מרובת זהויות, כמו כל מי שגר כאן."

בתערוכה "עטויות" הציג מיכה שמחון דיוקנאות של נשים בחברה הישראלית – יהודיות ומוסלמיות, העוטות כיסוי ראש מתוך בחירה. "…קלטתי, שחל כאן שינוי ביחסי הכוח בשדה הגוף. מעין פיפ שואו (מופע מציצנות מעבר לזכוכית חד-כיוונית) במהופך. באותו רגע הבנתי שהכיסוי הזה, שמתוך האתנוצנטריות המערבית השגורה, נתפס בעיני תמיד כסוג של דיכוי, הוא שנתן לאישה הזו כוח. הוא סיפק לה שריון שלמולו עמדתי חשוף," כתב.

מתוך התערוכה "עטויות", מיכה שמחון (C)

סיגלית בנאי היא  ישראלית, אישה, דוברת עברית וערבית רהוטה – שאותה למדה בבגרותה – והיא גם מזרחית. את הזהות הזאת, כך היא מעידה על עצמה, אימצה מבחירה, "מתוך משאלת לב" ולא כעובדה ביוגרפית, שכן מוצאה ממשפחה רבת דורות בארץ.

"על גופי אני אשכב על הגדר ואדביק את כל הפצעים האלה של הקרע בין מזרחים לאשכנזים, בין יהודים לערבים," הצהירה פעם.

האם זאת הסיבה לכך ששפת האם שלה מזכירה לה אות קין? האם העור שבתוכו היא שוכנת, שמלת הכלולות שלה עם המקום ועם השפה, מחייבים גירוד עד זוב דם? האם הדם הניגר מחויב המציאות?

מי ייתן ואת הרצון שבנאי מביעה – לאחות, לתקן, לפשר, למצוא מכנה משותף – ואת ניסיונה לעשות זאת באמצעות יצירתה האמנותית, נראה גם בתחומי חיים אחרים שלנו, כאן, במולדת המדממת של כולנו.

שמואל הנגיד, "מת אב ומת אלול": מה עלה בגורלו של מוכר בשמים עני

השנה – 1013. הבֶּרְבֶּרִים – תושביה הקדומים ביותר של צפון אפריקה – הביסו את הח'ליפות המוסלמית וכבשו את בירתם –קורדובה שבספרד. הברברים מגרשים מהעיר את היהודים, שעד אז שגשגו וניהלו חיי מסחר ותרבות עשירים. אחד המגורשים הוא משורר בשם שמואל בר יוסף הלוי הנגיד. הוא רק בן עשרים. בודד וחסר־כול הוא עוזב את העיר שבה החל לטפח את כישרונותיו כקליגרף מצטיין בכתיבה בערבית והיה בעליו של מכון לכתיבת ספרי קודש.

חמש שנים אחרי כן הוא כבר מתמנה לתפקיד של וזיר בנסיכות גרנדה, מתהלך במשך עשרות שנים בחצרות מלכות, תומך ביהודים בני ארצו ומגן עליהם, וכל אותה עת ממשיך לכתוב וליצור, וגם לשלוח יד במדעים המדויקים, להצטיין במתמטיקה ולפרסם כתבים העוסקים באסטרונומיה.

המהפך בחייו התרחש כשאל חנות הבשמים שפתח בגרנדה נקלע מושל הנסיכות, שהתרשם והתפעל מחוכמתו של המוכר, והחליט למנות אותו לתפקיד של יועץ. משם נסללה דרכו למעמד נכבד ורב השפעה, שבו החזיק במשך שנים רבות.

לצד שירי הקודש וההגות, המחקרים שעסקו בתלמוד ובלשון העברית, כתב שמואל הנגיד גם "שירי יין", כלומר שירה חילונית הנוגעת בתענוגות החושים ובהנאה מהיופי שקיים בעולם. הנה אחד מהם:

מֵת אָב וּמֵת אֵלוּל, וּמֵת חֻמָם גַם נֶאֱסַף תִשְרֵי וּמֵת עִמָם,
בָאוּ יְמֵי הַקֹר, וְהַתִירוֹשׁ אָדַם וְקוֹלוֹ בַכְלִי דָמַם.

לָכֵן, יְדִידִי, סֹב אֱלֵי רֵעִים כָל אִישׁ וְאִישׁ יַעַשׂ אֲשֶר זָמַם!
אָמְרוּ: חֲזֵה עָבִים בְהַגְשִימָם וּשְמַע שְמֵי מָרוֹם בְהַרְעִימָם.

וּרְאֵה כְפוֹר וּלְשׁוֹן מְדוּרָה – זֶה יֵרֵד וְזֶה יַעַל וְיִתְרוֹמָם.
קוּמָה, שְתֵה בַכּוֹס וְשׁוּב וּשְתֵה בַכַד, וּבַלַיִל וְגַם יומָם!

בשיר מתאר הנגיד את חילופי העונות, ליתר דיוק – את בוא החורף, המעורר בבני אדם רצון להתכנס בביתם ולשתוק, בחברת התירוש המאדים והדומם. המשורר קורא להם להתגבר על הדכדוך ולהתכנס ולשתות לשוכרה, חרף מזג האוויר הסגרירי, הגשם היורד: "עָבִים בְהַגְשִימָם", וקולות הסופה: "שְמֵי מָרוֹם בְהַרְעִימָם". אם יעשו זאת, יוכלו להתנחם ולהתחמם ביחד. כדי לעודד את ההסתכלות החיובית ואת שמחת החיים, המיר המשורר פסוק המופיע בתנ"ך כשיר קינה על החורבן, (מגילת איכה, פרק ב', פסוק י"ז): "עָשָׂה יְהוָה אֲשֶׁר זָמָם, בִּצַּע אֶמְרָתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה מִימֵי-קֶדֶם–הָרַס, וְלֹא חָמָל", לקריאה המזמינה את בני האדם לשמוח: "כָל אִישׁ וְאִישׁ יַעַשׂ אֲשֶר זָמַם!"

המשורר נתן יונתן נטל את השורה הראשונה משירו של שמואל הנגיד והוסיף עליה:

מת אב ומת אלול ומת חומם
גם נאסף תשרי ומת עימם
רק נשארה גחלת עמומה
של אהבת הקיץ הגדומה.

אל מערת דוד השונמית
תצמיד את ירכיה הקרות
אל חום האבנים שעל קברו.

מת אב ומת אלול…

וילד זר הולך ותר כמו שאול
את עקבותיו של אב ושל אלול
ובעמום הוא מחפש את הצלול.

לך ילד לך, אולי בסוף המערב
בין ים ויבשה, בין אב לסתיו
יאור שלך יאיר בין חטאיו.

מת אב ומת אלול…

חטאי האיש והאישה והנחש
חטאת דוד באוריה, כבשת הרש
ויונתן ויערת הדבש.

מת אב ומת אלול, הקיץ שב
סיפור שלך ילדי, מתחיל עכשיו
עם כל הדבש והנחש והאישה.

מת אב ומת אלול…

צביקה פיק הלחין ושר את השיר, שרבות בו האָלוזיות המקראיות: אבישג השונמית שזומנה אל דוד המלך בערוב ימיו כדי לחמם את גופו, שאול שיצא לחפש אתונות ומצא מלוכה, חטאים שחטאו בני אדם: אדם וחוה שלא צייתו לצו האוסר עליהם שלא לאכול מפרי עץ הדעת ודוד ששילח את אוריה החיתי אל מותו, כדי שיוכל לקחת לו לאישה את "כבשת הרש" – את בת שבע, רעייתו של אוריה. האם בשל כל אלה "מת אב ומת אלול"?

החורף יבוא בתום חודשי הקיץ האחרונים, אלול ואב, והסתיו והחורף שיגיע, יביאו אתם גשם וסופה. אבל אחריהם יגיע שוב האביב, שבשני השירים, זה של שמואל הנגיד וזה של נתן יונתן, כלל אינו מוזכר. שמואל הנגיד מבקש לגבור על קור החורף. נתן יונתן מתאבל על המוות, מן הסתם לא רק זה של הקיץ שתם, אלא גם על האובדן שידע בחייו, כשבנו ליאור נפל במלחמת יום כיפור. "אב" בשירו של יונתן אינו רק שם של חודש. הוא רומז גם על אב שכול המבכה את בנו. מהקיץ בשירו של יונתן נותרה "רק גחלת עמומה". אבל גם החורף בשירו של שמואל הנגיד יגיע לסופו. ואנו, קוראי השירים, נמשיך לחוות את מעגל הלבלוב, הפריחה, הקמילה והלבלוב המחודש של הטבע, עד בוא יומנו.

טל ניצן: מי שומע את שוועת הפעוטות

טל ניצן, צילום: איציק קנטי

מי לא חלף פעם ליד גדר של גן ילדים, פעוטון, מעון יום – השמות משתנים אבל העיקרון דומה – ושמע את בכיים של הקטנים?

לפעמים אפשר לשמוע גם את הקולות המרגיעים של הנשים האמונות על הרגעתם, מפייסות, מבטיחות שאימא עוד מעט תבוא. ולפעמים הן נוכחות-נעדרות, לפחות למי שנמצא שם בחוץ, ואינו יודע מה בדיוק מתרחש מעבר לגדר.

יש להניח שברוב גני הילדים עובדות גננות ומטפלות שאוהבות את התינוקות ואת הפעוטות הנתונים להשגחתן, גם אם נחשפו לאחרונה מקרים קשים, רבים מדי, של פגיעות בחסרי אונים, ולפחות אחד מהם הסתיים במותה של תינוקת, יסמין וינטה בת השנה, שהסייעת בגן מחצה אותה למוות כשניסתה לאלץ אותה לישון (ובה בעת השתעשעה בטלפון הנייד שלה).

המקרים הקיצוניים הללו לקוחים מתוך הביעותים האיומים ביותר של כל הורה. אבל מה באשר לבכי הרגיל, השגרתי, של ילדים קטנים שאיש אינו מתעלל בהם? מה באשר להתייפחויות הבדידות שלהם, חרדת הנטישה שהם חווים בלי ספק בכל פעם ששולפים אותם ממיטתם ומפקידים אותם במקום שבו הם חלק מהמון, ואישה זרה, לא אימא, מטפלת בהם באחריות ובענייניות, אבל לעולם לא באהבה העמוקה, המיוחדת והאישית שחשים רק הורים (או, לכל היותר, גם סבתא וסבא?).

במציאות הכלכלית השוררת בישראל אין להורים רבים ברירה. חופשת הלידה קצרה מדי, ומיד – חוזרים לעבודה, תולשים את התינוק או התינוקת מהשד, ומכניסים אותם ליום ארוך במקום שבו אינם בבת עינו של אף אחד. זהו מקום העבודה של המטפלות. הן משתכרות, בתמורה לטיפול בילדים שאינם שלהן, בשעה שהאימהות משתכרות, הרחק מהילדים שלהן. זה הסידור. אין מה לעשות.

אוזנה הכרויה של המשוררת טל ניצן שמעה את מצוקתם של התינוקות, ויצקה אותה לתוך שיר שקשה לעמוד בכאב שהוא מסב. הריהו, "מסע הילדים":

*
מֵחֲצַר הַגָּן עוֹלָה
שַׁוְעַת הַפְּעוֹטוֹת:
בֹּקֶר

*
הַגַּנֶּנֶת שָׁרָה "אֲנִי כָּל כָּךְ שָׂמֵחַ"
בָּרְחוֹב שְׁנֵי גְּבָרִים צוֹעֲקִים
הַיְּלָדִים נוֹשְׂאִים בִּכְיָם
אֶל שְׁמֵי הַסְּתָו

*
אֲנִי מְדַמָּה לְכֹל קוֹל
צֶבַע מִשֶּׁלּוֹ
צִיּוּר סַסְגוֹנִי שֶׁל בֶּכִי

*
הֵם לֹא בּוֹכִים
הֵם שָׁרִים
אִמִּי אִמִּי לָמָּה עֲזָבַתְנִי

*
מֵחַלּוֹנִי אֲנִי נוֹתֶנֶת בָּהֶם סִימָנִים
הַמְּיַבֶּבֶת חֵרֵשׁ כְּמוֹ גּוּרַת אַיָּלִים
הַזּוֹעֵק מְלֹא רֵאוֹתָיו הַקְּטַנּוֹת
הַמְּנַסָּה לִסְכֹּר אֶת הַשֶּׁטֶף לַשָּׁוְא
הַפָּעוֹט מִכֻּלָּם שֶׁעָיַף וְהִשְׁתַּתֵּק

*
אִמְרוּ יְלָדִים:
הַאִם זֶה זְאֵב מְיַלֵּל בַּיַּעַר כִּי אָבְדָה לוֹ יַלְדָּה?
הַאִם זוֹ צְפִירַת רַכֶּבֶת חוֹתֶרֶת בַּלַּיְלָה לְבַדָּהּ?
הַאִם זֶה צִיּוּץ כִּמְעַט לֹא-נִשְׁמָע שֶׁל גַּמָּד אוֹ גַּמָּדָה?
הַאִם זֶה יֶחְדָּל לִכְאֹב אִם נֵדַע

*
דַּקּוֹת נוֹקְפוֹת
חָתוּל מְחַכֵּךְ גַּבּוֹ בַּסּוֹרָגִים
אִישׁ חוֹלֵף עַל פְּנֵי הַגָּן
קוֹרֵא
אַלְטֶע זָאכֶען

*
מֶה עָשִׂיתָ יַלְדִּי אֲהוּבִי מַלְאָכִי
אֶפְרוֹחִי יְחִידִי מַחְמַד לִבִּי
אוֹצָרִי נִשְׁמָתִי
בַּגָּן הַיּוֹם

*
בַּלַּיְלָה שְׁמוּרֹתֵיהֶם מְהֻדָּקוֹת
אֶגְרוֹפֵיהֶם תַּפּוּחֵי בֹּסֶר
נְשִׁימָתָם אוֹסֶפֶת נְשִׁימָה
מִישֶׁהוּ זָעִיר מֵהֶם
יָשֵׁן מְכֻוָּץ עַל צִדּוֹ בִּגְרוֹנָם

*
אַזְעָקָה גְּדוֹלָה
בּוֹלַעַת אֶת הַבֶּכִי הַקָּטָן
זֶה רַק תַּרְגִּיל הַפַּעַם
עוֹד לֹא מִלְחָמָה
יוֹם אֶחָד יְלָדִים
כָּל זֶה

טל ניצן היא לא רק משוררת, עורכת ומתרגמת, היא גם פעילה פוליטית. רגישותה החברתית המדרבנת אותה לפעול לטובת המוחלשים המצויים בשולי החברה היא זאת שמחדדת גם את אוזנה לשמוע את שוועתם של הפעוטות, לראות אותם, ולצייר את התמונה הנגלית לעיניה: כמי שהתגוררה בסמוך לגן ילדים הייתה עדה לבכי תמרורים ששמעה משם יום-יום, וחשה בחרדה ובאשמה הכרוכות יד-ביד בהורות בכלל, בכל מקום שהוא, ובארצנו במיוחד, לנוכח החרדה מפני העתיד הנשקף כאן לילדינו.

ניצן למדה להכיר את הקטנים על פי צלילי בכיים: "הַמְּיַבֶּבֶת חֵרֵשׁ כְּמוֹ גּוּרַת אַיָּלִים / הַזּוֹעֵק מְלֹא רֵאוֹתָיו הַקְּטַנּוֹת", כל ילד וסגנון מצוקתו. ברחוב החיים נמשכים, "אִישׁ חוֹלֵף עַל פְּנֵי הַגָּן", חולף ואינו מושיע, חתול מתחכך בסורגים (המעלים על הדעת כלוב, או בית סוהר), והילדים שם, הזמן חולף, "דַּקּוֹת נוֹקְפוֹת", הוא אינסופי כשאתה בן כמה חודשים ואינך יודע היכן אתה ומדוע. "אִמִּי אִמִּי לָמָּה עֲזָבַתְנִי", הם קוראים בלבם, נטושים כמו ישו הזועק על הצלב "אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי". האימה אינה שוככת גם בלילה, כשהם ישנים ו"נְשִׁימָתָם אוֹסֶפֶת נְשִׁימָה" באין מרגוע אמיתי, לקראת יום נוסף הרחק מהבית.

ועדיין לא דיברנו על האימה הגדולה מכולן: מפני המלחמה שעוד עלולה להגיע, מפני האזעקה המתריעה, שהפעם היא רק תרגיל, אבל מי יודע מתי תהיה אזעקת אמת.

שירה של טל ניצן מעלה על הדעת שיר של אלי אליהו:

אלה היו החוקים

אֵלֶּה הָיוּ הַחֻקִּים. הָיָה עָלֵינוּ לְהַפְקִיד אֶת הַיְּלָדִים
בִּידֵי אֲנָשִׁים אֲחֵרִים. זָרִים גְּמוּרִים.
שָׁם הֶחְזִיקוּ בָּהֶם מַחֲצִית הַיּוֹם.
אָסְרוּ עֲלֵיהֶם לְדַבֵּר שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת, גַּם לִצְחֹק
הָיָה אָסוּר עֲלֵיהֶם. אֵלֶּה הָיוּ הַחֻקִּים.
כֻּלָּם שָׁלְחוּ אֶת הַיְּלָדִים.
זֶה הָיָה הַדָּבָר הַשָּׁפוּי לַעֲשׂוֹת.
אִישׁ לֹא רָצָה לְהֵחָשֵׁב מְטֹרָף.
אֵין זוֹ חָכְמָה
לִשְׁפֹּט אוֹתָנוּ עַכְשָׁו,
מִמֶּרְחָק שֶׁל זְמַן וּמָקוֹם.
אָז לֹא יָדַעְנוּ אֶת מַה
שֶׁאַתֶּם יוֹדְעִים הַיּוֹם.

אלי אליהו מדבר בשם מי שיצטרכו בעתיד להצטדק, שכן אז כבר ייוודע עד כמה הפרקטיקות העכשוויות אכזריות ובלתי אפשריות. "אָז לֹא יָדַעְנוּ אֶת מַה / שֶׁאַתֶּם יוֹדְעִים הַיּוֹם".

אכן, אנחנו לכאורה לא יודעים. ואולי דווקא כן.

איך מתנהגת ילדה טובה

הדף שאיתרתי יום אחד, לפני שנים רבות, באתר של יד-ושם, המם אותי. עד היום לא ברור מדוע בכלל נכנסתי לשם, מה חשבתי שאמצא. אבל הנתונים שראיתי לא הותירו לכאורה מקום לספק. עלה מהם שבעצם לא יכולתי בכלל להיוולד: על פי הרישומים בארכיון, מי שהוליד אותי נרצח עוד לפני שמלאו לו 16, כלומר – תשע שנים לפני שבאתי לעולם. כל הפרטים התאימו: תאריך הלידה שלו, שמו, עיר הולדתו, למעט העובדה הברורה והחותכת: הוא שרד והגיע ארצה, ואני בהחלט כאן. ההפתעה הולידה את אחד השירים בספר השירים מה המים יודעים על צמא, שכתבתי.

דף מיד-ושם
הוּא נִרְאֶה לְגַמְרֵי מְדֻיָּק,
הַדַּף שֶׁנֶּחְשַׂף בַּמַּאֲגָר.
יֵשׁ לְהָבִין עַד כַּמָּה הִשְׁתַּדְּלָה
הַכַּתְּבְנִית הַהִיא שֶׁקִּבְּלָה
עוֹד וְעוֹד רְשִׁימוֹת
וְכָל יוֹם הֶעֱתִיקָה לְנָקִי
רְבָבוֹת כֹּה רַבּוֹת שֶׁל שֵׁמוֹת.
מוּטָב לִסְמֹךְ עָלֶיהָ, הִיא לֹא יָכְלָה לִטְעוֹת.
אָז הִנֵּה כָּךְ כָּתוּב: שֵׁם קּוֹדֵם.
שֵׁם הַמִּשְׁפָּחָה שֶׁהֻכְחַד.
הַיּוֹם בּוֹ נוֹלַד. עִיר מְגוּרָיו.
שְׁמוֹת שְׁנֵי הוֹרַיו.
אֲחוֹתוֹ. סָבָתוֹ.
וּבַטּוּר הָאַחֲרוֹן
גַּם תַּאֲרִיךְ מוֹתוֹ.
אִם כָּךְ,
אִם הָיָה רַק נַעַר כְּשֶׁנִּרְצַח
אֲנִי  מֵעוֹלָם לֹא הִתְקַיַּמְתִּי
וְהוּא לֹא חַי וְהִזְדַּקֵּן,
וְלָכֵן
כָּל מָה שֶׁהוּא עָשַָה לִי
בִּכְלָל לֹא יִתָּכֵן.

התעתוע הוא חלק בלתי נפרד משירים רבים בקובץ (אגב, הפרטים באתר של יד-ושם תוקנו כעבור זמן מה. כנראה שמישהו מלבדי הבחין בטעות). רבים מהשירים מכילים את השאלה הסמויה – מהי משפחה? מה הניגונים שהורים שותלים בנפשם של ילדים? האם, כמו אצל פניה ברנשטיין, ששורה משירה מופיעה כמוטו באחד השירים, אלה שירי ערש מעוררי געגועים, או שמדובר ב"מַטָּחֵי הַצְּרָחוֹת שֶׁפָּרְחוּ בַּלֵּילוֹת", שאינם אלא "נִגּוּנֵי הַיָּגוֹן, הַמָּדוֹן, הָחֵמָה"? איך מתנהגת "יַלְדָה טוֹבָה" שנפגעת במקום שבו היא אמורה להיות הכי בטוחה, כשהפוגע הוא מי שאמור להגן עליה? ומה עתיד לקרות לילדה כזאת בבגרותה?

שניים מהתלמידים המוכשרים שלימדתי בעבר בתלמה ילין שיתפו אתי פעולה בביצוע השירים.

דר רוזנבאום, בעבר תלמידתי בתלמה ילין, כיום שחקנית בקאמרי

 תום חודורוב, במאי, זמר-יוצר ושחקן בתיאטרון באר שבע, הלחין ושר את השיר שממנו נלקח שמו של הספר: "מה המים יודעים על צמא":

אחד השירים הארוכים יותר בקובץ, "תמונות מרמב"ם", נוצר בעקבות מותה של מיכל ארן, בתו של אישי, שהחליטה לכנות אותי "אימא מאמצת". מיכל נאבקה במחלת הסרטן, אך הובסה. את הייסורים ביקשתי לתאר:

הַפִּכְפּוּךְ הַנִּשְׁמָע
אֵינֶנּוּ מַעְיָן,
זֶה רַק הַחַמְצָן
הַמֻּזְרָם לַדָּם.
אֵיךְ הָעוֹלָם הֻקְטַן!
כָּאן אֲפִלּוּ הַיָּם
שֶׁבַּחַלּוֹן הַמֻּכְתָּם
מְצֻמְצָם,
וְגַם הוּא
לֹא קַיָּם
מִמִּטָּתָהּ.

צולם מחדרה של מיכל בבית החולים רמב"ם

וגם את אצילות הנפש, הן של מיכל, והן של המטפלים בה:

קַטְיָה אָמְרָה שֶׁגַּם אִם בַּחֶדֶר
הֶחָדָשׁ אֵין מִקְלַחַת, רַק אַמְבָּטְיָה,
אֶפְשָׁר.
לִי יֵשׁ שִׁטָּה, קַטְיָה אָמְרָה,
וְחִיּוּכָהּ קָלַח כְּמוֹ הַמַּיִם
שֶׁיָּדְעָה לְהַמְטִיר
עַל פָּנַיִךְ הַחֲרֵבוֹת. אַחֲרֵי
שֶׁגּוּפֵךְ הַמְּיֹאָשׁ סָפַג
כִּמְעַט דֵּי צוֹרְכוֹ
עָטְפָה אוֹתָךְ,
קַטְיָה הַיָּפָה,
וְלֹא רַק בְּבַד הַמַּגֶּבֶת
הָרַךְ.

מתוך השיר "תמונות מרמב"ם":

הקובץ כולל לא רק שירים מקוריים, אלא גם שירים מתורגמים. כמה מהם הופיעו גם ב-Xnet, בטור "הסיפורים שמאחורי השירים".

איך בוחרים איזה שיר לתרגם? יש אתגר בשירים שיש בהם מקצב קבוע וחריזה. כך למשל הסונטות של שייקספיר מסתיימות כולן בשתי שורות מחורזות, שבהן המשורר מפתיע, מחדד, לפעמים כמו נועץ סכין מילולית בנפשו של הקורא. הנה למשל הסיום של סונטה 94, אחת הידועות שבהן:

כִּי כָּל מַה שֶׁמָּתוֹק עוֹד יַחְמִיץ אִם יִנְהַג בְּרִשְׁעוּת
וּמַצְחִין הַשּׁוֹשָׁן הַנִּרְקָב מִכָּל עֵשֶׂב פָּשֹׁוּט.

או זה של סונטה 116, גם היא מהידועות והאהובות:

אִם זֹאת טָעוּת שֶׁעוֹד תּוּכַח אֹמַר לָכֶם עַכְשָׁו,
שֶׁלֹא כָּתַבְתִּי אַף מִלָּה, וְאִישׁ עוֹד לֹא אָהַב.

שבהן שייקספיר מתחכם וכמו קורץ לקורא: הרי ידוע שכל בני האדם אוהבים מישהו, וברור שהוא עצמו כתב, ועוד איך, לפיכך הטיעון שפרש לפנינו עד כאן הוכח!

בחרתי לתרגם שירים אהובים, אם מכיוון שיש בהם משהו משעשע, או כי התוכן שלהם נוגע ללב או מרגש. למשל – שיר הפיתוי השובב של אנדרו מרוול "לגבירתו המצטנעת", שיר הקינה על אובדן הנעורים "אודיסאוס" של אלפרד טניסון שהלן מירן מפליאה כל כך לקרוא, או השיר "הלל לאל" של ג'ררד מנלי הופקינס, המפאר את יופיו של העולם.

אחת הבעיות העולות בהתמודדות עם תרגום שירים מאנגלית היא זאת של המגדר. באנגלית you מתייחס לזכר ולנקבה. בעברית אין ברירה, צריך להכריע. בסונטות של שייקספיר לא היה ספק. חלק מהן מופנות אל אישה, ואילו באחרות, הנמנות עם אלה המכונות "סונטות ההולדה", פונה שייקספיר אל גבר ומספר לו על אהבתו. בשניים מהשירים האחרים, בלוז לפליטים של ו"ה אודן ושיר האהבה של ג'יי אלפרד פרופרוק נאלצתי להכריע – את, אתה, ואולי בכלל "אתם"? – באנגלית כל המילים הללו הן "you". אליוט היה גיי. האם אפשר להסיק מכך שהשיר מופנה אל גבר? כך סברתי בגרסה המתורגמת הראשונה. אבל אחרי מחשבה נוספת, כשהבנתי שהדובר איננו אליוט עצמו – הוא גבר מזדקן ואליוט היה רק בן 22 כשכתב אותו! – חשבתי שהפנייה היא אל אישה. האם כיוונתי לדעתו של המשורר? אין לדעת. כל תרגום כרוך בפרשנות. לא בִּכְדִי מכונה אמנות התרגום "הנשיקה מבעד למטפחת": נגיעה שכרוכה במחסום בלתי נמנע, כשמעבירים שיר משפה לשפה ומשתדלים לשמר את רוחו.

כידוע, בסוף שנות ה-50 יצא נתן זך נגד שירתו של נתן אלתרמן במניפסט שנתפס כמרד. זך  הביע, בין היתר, התנגדות לכתיבה של שירים המצייתים למשקל קבוע ולחריזה. כיום מתחוללת בחוגים מסוימים בעולם הספרות בישראל מעין "הפיכת נגד". כך למשל מייצג כתב העת הו! את השיבה אל הצורה הקלאסית. המשוררת אנה הרמן, עורכת מה המים יודעים על צמא, ציינה על גבו של ספרי כי "השפעת השירה הקלאסית" של השירים המתורגמים ניכרת גם בשירי המקור. אני רוצה לקוות שהיא צודקת.

הכתבה ב-Xnet

מי לא נחלץ לעזרתה של חנה סנש

לפני שנתיים היא הגיעה לארץ ישראל. בעוד שלוש שנים תוצא להורג, אחרי ימים של עינויים וייסורי נפש. אבל עכשיו, בת עשרים, היא עדיין בנהלל, לומדת בבית הספר החקלאי של חנה מייזל שוחט, מכשירה את עצמה לקראת ההקמה של קיבוץ חדש, שדות ים. שמה אניקו סנש. בארץ היא נקראת בשמה העברי: חנה.

אביה, בלה סנש, עיתונאי וסופר, נפטר כשהייתה בת שש. אמה, קטרינה, היא זאת שגידלה אותה בעיר הולדתן, בודפשט. עוד בהיותה תלמידה בבית הספר התיכון הנוצרי שבו למדה נעשתה ציונית נלהבת, לאחר שנתקלה באנטישמיות:  היא נבחרה לתפקיד במועצה הספרותית של בית הספר, אבל לא יכלה להשתתף בה, בשל יהדותה.

ב-1939 נפרדה מאמה ועלתה לישראל. באותה שנה פרצה מלחמת העולם, אבל יהודי הונגריה חשו בטוחים יחסית. הם סמכו על שליט הונגריה, מיקלוש הורטי, שלמרות ההסכמים שהיו לו עם גרמניה הנאצית, סירב לגרש את יהודי ארצו להירצח בפולין.

בישראל תכפו עליה הגעגועים אל אמה ואל אחיה. במכתביה אל האם השתדלה להרגיע אותה, סיפרה לה למשל שהאוכל טוב, שמדי פעם היא מגלה דברים חדשים, למשל – זיתים, או אשכוליות. בחנוכה, כתבה לאם, אכלה לביבה, ובליל שבת, דיווחה, הוגשו להם "תפוחי אדמה עם כרובית וסלט, פודינג שוקולד ועוגה פשוט מדהימה". רק לאחיה גיורא, שהיה אז בצרפת, סיפרה: "אני אוהבת להיות כאן, שלומי טוב, ולא התאכזבתי משום דבר, אבל אני חושבת שתבין אותי ותדע מה חסר לי: אמא’לה ואתה".

באותה תקופה היא כותבת את השיר "לאמי", שמקץ שלוש שנים מתגלה כמעט כשיר נבואי:

מִנַּיִן לָמַדְתְּ לִמְחוֹת דְּמָעוֹת?
לָשֵׂאת הַכְּאֵב בַּחֲשַׁאי?
בְּסֵתֶר לִבֵּךְ לְהַטְמִין הַתְּלֻנָּה,
הַסֵּבֶל, הַבְּכִי, הַדְּוָי…

שִׁמְעִי אֶת הָרוּחַ!
בְּלוֹעַ פָּתוּחַ
שׁוֹאֶגֶת בְּגַיְא וְהָרִים.
רְאִי אֶת הַיָּם – בְּקֶצֶף וְזַעַם
מַצְלִיף אֶת עִנְקֵי הַסְּלָעִים.

הַטֶּבַע כֻּלּוֹ רוֹעֵשׁ וְגוֹעֵשׁ
פּוֹרֵץ כָּל גָּדֵר וְצוּרָה…
מִנַּיִן הַשֶּקֶט הַזֶּה בְּלִבֵּךְ?
מִנַּיִן לָמַדְתְּ גְּבוּרָה?
נהלל 15.1.1941

ב-1943 החליטה חנה סנש להתנדב לצבא הבריטי כדי להישלח להונגריה. היא הצטרפה לקבוצת צנחנים שהוצנחו על אדמת יוגוסלביה, סמוך לגבול ההונגרי. משימתם לא הוגדרה במדויק. הבריטים ציפו מהם להשיג מידע מודיעיני, לחלץ אנשי צוות אוויר של בעלות הברית שמטוסיהם הופלו בשטח האויב, ובעיקר – להטעות את הגרמנים, כדי שאלה יחשבו שהפלישה תגיע מדרום. מבחינת היישוב המטרה החשובה של הצנחנים הארץ ישראליים הייתה לפעול להצלת יהודים, ובעיקר – לחדש את הקשר עימם. איך בדיוק עליהם לעשות זאת לא הוסבר להם. אכן, 12 מהם נפלו בשבי, ביניהם חנה, שנתפסה כשניסתה לחצות את הגבול.

ייתכן שהמניע העיקרי להתנדבותה של חנה היה הגעגועים והדאגה לאמה. שבוע לפני שהציעו להתנדב כתבה ביומנה: "קם בי איזה רעיון פתאומי שאני צריכה לנסוע להונגריה, להיות שם בימים האלה, לתת יד לארגון עליית נוער ולהביא גם את אימא."

אבל לא רק המטרות לצניחה לא הוגדרו היטב. גם ההנחיות המבצעיות שקיבלו לקו בחסר. חנה נתפסה בתחילת יוני, 1944, ביום שבו חצתה את הגבול. ההונגרים אסרו אותה והאשימו אותה בריגול. כדי להוציא ממנה את הקוד של משדר הרדיו שנשאה עליה עינו אותה, אבל היא סירבה לגלות להם אותו. הם הצליחו לאתר את אמה, הכניסו אותה לתאה של חנה ואיימו לענות גם אותה. גם אז חנה לא נשברה. היא ידעה שאם הקוד יגיע לידי ההונגרים, ומהם אל הגרמנים, יאבדו חייהם של לוחמים רבים. היא החזיקה מעמד, ולא נשברה.

במשך כמעט שלושה חודשים שהו חנה וקטרינה באותו בית כלא, עד שהאם שוחררה, בסוף ספטמבר. לימים סיפרה לא רק על הגבורה ותעצומות הנפש של בתה, שהמשיכה לעודד אותה גם אחרי החקירות הכי קשות, אלא גם על המאמצים שעשתה כדי לעזור לה, אחרי שהיא עצמה שוחררה. במשפט הדיבה של קסטנר העידה וסיפרה כיצד ניסתה בלי הרף להיפגש עם קסטנר, ששימש יושב ראש ועד ההצלה היהודית, בתקווה שיעזור לה להשיג לבתה עורך דין. "לד"ר קסטנר יש רשות להיכנס לכל בית סוהר," סיפרה שאמרו לה, והיא, כך אמרה, שאלה "אם כך, למה הוא לא הולך?"

תיאור ההתדפקות שלה על דלתו של קסטנר יכול להדיר שינה מעיני מי שקורא אותו גם כיום, זמן כה רב לאחר מעשה: איך האישה שפתחה את דלת ביתו לא הזמינה אותה להיכנס ואמרה: "אנחנו יודעים על המקרה, ובאמת הוא [קסטנר] מתכוון ללכת לבית הסוהר. אני חושבת שבדיוק מחר הוא רוצה ללכת… תפני למזכירה שלו." איך המזכירה דחתה אותה בלך ושוב, "לא. היום בשום אופן לא. יש לו דברים חשובים לעשות". איך חזרה. ניסתה שוב ושוב. יום אחרי יום. בבית. במשרד. ושוב ושוב נדחתה. לא זכתה להתקבל אצל האדון. לא זכתה אפילו לתת לו חבילה, כדי שיעבירה לחנה.

לימים, אמרה בחקירתה במשפט, אחרי ששניהם כבר היו בישראל, סירבה לפגוש את קסטנר, וכשנתקלה בו באקראי הסבירה לו כי "היו זמנים שעשיתי כל מאמץ לפגוש אותך ואז לא הצלחתי… אז, כאשר היה צריך לעשות דבר מה, ואפשר היה לעשות דבר מה, לא יכולתי למצוא אותך".

ב-15 באוקטובר 1944 השתלטו הגרמנים על הונגריה, והורטי אולץ להתפטר. הסיכויים להציל את חנה סנש נמוגו. היא הוצאה להורג בתחילת אוקטובר. בבגדיה נמצא פתק שכתבה: "אמי היקרה והאהובה, אין לי מלים, רק זאת אוכל להגיד לך: מיליוני תודות. סלחי לי אם אפשר. את לבדך תביני מדוע אין צורך במלים. באהבה אין קץ, בתך”.

שניים משיריה של חנה סנש, "אשרי הגפרור" ו"הליכה לקיסריה" מוכרים מאוד. שניהם הולחנו ומרבים לשיר אותם עד היום. לא כך השיר "לאמי" שכמו מביע את מה שעתיד לקרות להן: מִנַּיִן לָמַדְתְּ לִמְחוֹת דְּמָעוֹת? / לָשֵׂאת הַכְּאֵב בַּחֲשַׁאי?" שואלת חנה את האם, ותוהה איך היא מיטיבה כל כך להסתיר את הסבל. גם כשהעולם כולו "רוֹעֵשׁ וְגוֹעֵשׁ / פּוֹרֵץ כָּל גָּדֵר וְצוּרָה…" האימא שומרת על השקט, אינה חושפת את סערת הרגשות שלה, ונשארת חזקה וגיבורה. כמוה עצמה.

שמואל הספרי, "חורף 73": של מי השיר?

"ישבתי ליד הקבר וחשבתי על השנים שעברו מאז. כבר היו לי שלושה ילדים…" סיפר הבמאי והמחזאי שמואל הספרי בכנס של פלוגת קורן, לוחמי סיירת חרוב, שנערך בנובמבר 2009. הקבר שעליו דיבר היה זה של חברו הטוב יורם וייס, שנהרג במלחמת יום הכיפורים.

הספרי הוזמן אל הכנס, כדי לספר ללוחמים-לשעבר באילו נסיבות כתב את שירו "חורף 73". לדבריו, כשמלאו 20 שנה לאותה מלחמה, התבקש ללוות את חברי להקת חיל החינוך ולכתוב להם שיר. הספרי תכנן לדלות מהם משהו מחוויותיהם הצבאיות, כדי ליצור את השיר בשיתוף פעולה אתם, אבל עד מהרה הבין שלא יוכל להיעזר בהם: כולם היו טירונים, ללא כל רקע צבאי.

"אני חייב להישען על הניסיון שלי", אמר. כמי שנלחם לראשונה במלחמת יום כיפור, העיד, אכן היה לו ניסיון.

המפגש שלו עם חברי להקת חיל החינוך היה בינואר, 1994, בתקופה שבה נראה היה כי התקוות להסכמי אוסלו, שהתעוררו זמן מה לפני כן, מתבדות.  הספרי ישב ליד הקבר של חברו וסיפר לו, כך הוא מתאר, את המשימה שלקח על עצמו: "תראה, יורם, אני בדיוק עובד עם חבר'ה שנולדו שנה אחרי המלחמה," ואז הוסיף וסיפר: "19 שנה עברו מאז. חזרתי הביתה וירד גשם." מצב רוחו היה קודר. כמה שעות אחרי כן, אחרי שהשכיב את ילדיו לישון, הוליד העצב שחש את השיר, שכמו "נכתב מאליו." הנהו:

אֲנַחְנוּ הַיְּלָדִים שֶׁל חֹרֶף שְׁנַת שִׁבְעִים וְשָׁלוֹשׁ,
חֲלַמְתֶּם אוֹתָנוּ לָרִאשׁוֹנָה עִם שַׁחַר, בְּתֹם הַקְּרָבוֹת.
הֲיִיתֶם גְּבָרִים עֲיֵפִים שֶׁהוֹדוּ לְמַזָּלָם הַטּוֹב,
הֲיִיתֶן נָשִׁים צְעִירוֹת מֻדְאָגוֹת וּרְצִיתֶן כָּל כָּך לֶאֱהֹב.
וּכְשֶׁהֲרִיתֶם אוֹתָנוּ בְּאַהֲבָה בְּחֹרֶף שִׁבְעִים וְשָׁלוֹשׁ
רְצִיתֶם לְמַלֵּא בְּגוּפְכֶם אֶת מַה שֶּׁחִסְּרָה הַמִּלְחָמָה.

כְּשֶׁנּוֹלַדְנוּ הָיְתָה הָאָרֶץ פְּצוּעָה וַעֲצוּבָה,
הִבַּטְתֶּם בָּנוּ, חִבַּקְתֶּם אוֹתָנוּ, נִסִּיתֶם לִמְצוֹא נֶחָמָה
כְּשֶׁנּוֹלַדְנוּ בֵּרְכוּ הַזְּקֵנִים בְּעֵינַיִם  דּוֹמְעוֹת,
אָמְרוּ – הַיְּלָדִים הָאֵלֶּה, הַלְוַאי לֹא יֵלְכוּ אֶל הַצָּבָא.
וּפְנֵיכֶם בַּתַּצְלוּם הַיָּשָׁן מוֹכִיחוֹת שֶׁדִּבַּרְתֶּם מִכָּל הַלֵּב
כְּשֶׁהִבְטַחְתֶּם לַעֲשׂוֹת בִּשְׁבִילֵנוּ הַכָּל, לַהֲפֹךְ אוֹיֵב לְאוֹהֵב.

הִבְטַחְתֶּם יוֹנָה, עָלֶה שֶׁל זַיִת,
הִבְטַחְתֶּם שָׁלוֹם בַּבַּית
הִבְטַחְתֶּם אָבִיב וּפְרִיחוֹת
הִבְטַחְתֶּם לְקַיֵּם הַבְטָחוֹת
הִבְטַחְתֶּם יוֹנָה…

אֲנַחְנוּ הַיְּלָדִים שֶׁל חֹרֶף שְׁנַת שִׁבְעִים וְשָׁלוֹשׁ,
גָּדַלְנוּ, אֲנַחְנוּ עַכְשָׁו בַּצָּבָא עִם הַנֶּשֶׁק, קַסְדָּה עַל הָרֹאשׁ.
גַּם אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים לַעֲשׂוֹת אַהֲבָה, צוֹחֲקִים וְיוֹדְעִים לִבְכּוֹת
גַּם אֲנַחְנוּ גְּבָרִים, גַּם אֲנַחְנוּ נָשִׁים, גַּם אֲנַחְנוּ חוֹלְמִים תִּנוֹקוֹת
וְלָכֵן לֹא נִלְחַץ, וְלָכֵן לֹא נִדְרֹשׁ וְלָכֵן לֹא נְאַיֵּם,
כְּשֶׁהָיִינוּ קְטַנִּים אֲמַרְתֶּם – הַבְטָחוֹת צָרִיךְ לְקַיֵּם…
אִם דָּרוּשׁ לָכֶם כּוֹחַ – נִתֵּן, לֹא נַחְסֹךְ, רַק רָצִינוּ לִלְחוֹש –
אֲנַחְנוּ הַיְּלָדִים שֶׁל הַחֹרֶף הַהוּא, שְׁנַת שִׁבְעִים וְשָׁלוֹשׁ.

הִבְטַחְתֶּם יוֹנָה, עָלֶה שֶׁל זַיִת,
הִבְטַחְתֶּם שָׁלוֹם בַּבַּית
הִבְטַחְתֶּם אָבִיב וּפְרִיחוֹת
הִבְטַחְתֶּם לְקַיֵּם הַבְטָחוֹת
הִבְטַחְתֶּם יוֹנָה…

"חורף 73" הוא לא רק שירם של החיילים והחיילות הצעירים ששרו אותו לראשונה ב-1994, אלה שנהרו בעקבות מלחמת יום כיפור, בימים שבהם הארץ הייתה אכן כה "פְּצוּעָה וַעֲצוּבָה". 2,673 לוחמים ישראלים נהרגו באותה מלחמה, 7,251 נפצעו ו-294 נפלו בשבי. מי יודע כמה מהם נותרו פגועים, הלומי קרב, פצועים בנפשם, כמה בני משפחה שחייהם השתנו לצמיתות נותרו מאז.

"חורף 73" הוא שירם של ההורים שקיוו לחיות במציאות שבה ילדיהם לא יאלצו עוד להילחם, של "הַזְּקֵנִים" שייחלו לכך "בְּעֵינַיִם  דּוֹמְעוֹת", והוא בעיקר שירם של המתגייסים החדשים, של אלה שממלאים את חובתם, אבל פונים אל בני הדור הקודם להם, אל מקבלי ההחלטות וקובעי המדיניות, ומפצירים בהם לפעול כדי "לַהֲפֹךְ אוֹיֵב לְאוֹהֵב", כך שהצעירים יוכלו לחיות ולהתמסר למשימותיהם הטבעיות של צעירים בכל העולם: לאהוב ולחלום על התינוקות שייוולדו להם.

"אִם דָּרוּשׁ לָכֶם כּוֹחַ – נִתֵּן", הם מבטיחים, הווה אומר: הם מוכנים לעשות כל מה שיידרש מהם, אבל בתמורה הם רוצים לדעת שמי שצריך – פועל כדי לא לסכן אותם, ועושה הכול כדי למנוע את המלחמה הבאה.

יורם וייס ז"ל, חברו של הספרי, היה לוחם בפלוגת קורן של סיירת חרוב. כך כתוב עליו באתר "יזכור", המנציח את חללי צה"ל: "במלחמת יום-הכיפורים, השתתף יורם בקרבות הבלימה נגד המצרים בסיני ובקרבות הפריצה אל מעבר לתעלת סואץ. בקרב שהתחולל ביום כ"ח בתשרי תשל"ד (24.10.1973) במבואות העיר סואץ, נפגע יורם ונהרג."

בכנס שנערך ב-2009 ליוותה חבורת הזמר של בית הלוחם בתל אביב את רוני אבני, הסולנית המקורית של להקת חיל החינוך. על הבמה ניצבו נכי צה"ל, חלקם בכיסאות גלגלים, ושרו אתה ביחד את "חורף 93".

"אי אפשר לשמוע את השיר הזה עד הסוף. בנהיגה אני עוצר בצד ובוכה," סיפר מחברו.

הוא לא היחיד.

 

שנה שנה בספטמבר

 שָׁנָה-שָׁנָה בְּסֶפְּטֶמְבֶּר, כְּשֶׁזְּמַּן בָּתֵּי-הַסֵּפֶר מַתְחִיל
עוֹמְדוֹת בַּפַּרְוָרִים הַנָּשִׁים בַּחֲנֻיּוֹת-הַנְּיָר
וְקוֹנוֹת אֶת סִפְרֵי-הַלִּמּוּד וְהַמַּחְבָּרוֹת לְיַלְדֵיהֶן.
מְיׂאָשׁוׂת הֵן מְחַטְּטוֹת אַחַר הַפְּרוּטוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת
בְּאַרְנְקֵי-הַכֶּסֶף הַשְּׁחוּקִים, וּבוֹכוֹת
עַל שֶׁהַיֶּדַע כּהׁ יָקָר. וְאֵין לָהֶן מֻשָּׂג
כַּמָּה גָרוּע יֶדַע זֶה, אֲשֶׁר
נוֹעַד לְיַלְדֵיהֶן.

לעברית: ה. בנימין

"פליאה", וברכת שנה טובה

והפעם – ספר חדש שלי. ספר שירים, שערכה המשוררת הנפלאה אנה הרמן , והוא עתיד לראות אור בעוד זמן לא רב, כנראה עניין של ימים. כשיופיע, אודיע.

בינתיים הנה השיר שפותח את הקובץ, שיר על התחלה ועל הקסם הפשוט המקיף אותנו, שלפעמים רק תינוק בן יומו מבחין בו, ואפשר  לברך באמצעותו, ולאחל לכל קוראיי שנה טובה ומבורכת.

ו"ה אודן, "1 בספטמבר 1939": מה עוד קרה באותו יום

הקיץ של שנת 1939 היה אחד החמים והיבשים ביותר שזכרו באירופה. גם בוורשה צהלו הרוחות. המסעדות והפארקים מלאו בחוגגים שאכלו גלידה ורכבו על גלגל הענק בגן קרשינסקי. השמש של חודש אוגוסט יקדה על איכרות שלבשו חצאיות מכווצות ועטו מטפחות ראש צבעוניות בשעה שהתהלכו בשדות וליקטו את אגודות הקמה שהגברים קצרו.

הצהרות לוחמניות נשמעו אמנם מגרמניה, ורק לפני כמה חודשים פלש צבאו של היטלר לצ'כוסלובקיה וכבש אותה, אבל ביטחונם של הפולנים לא התערער. הם הכינו את צבאם שיגן על פולין מפני כל רע. ב-25 באוגוסט של שנת 1939, תחת שמים תכולים להפליא, ניצבו איכרים פולנים בסמוך לגבול עם גרמניה והכינו את סוסיהם. קציני הצבא שהגיעו רתמו אותם אל תותחים ועגלות, שיסיעו את אנשי המילואים. גם חיל הפרשים הפולני התכונן לקרב. הכול היו סמוכים ובטוחים שבתוך ימים אחדים יביסו את הגרמנים, אם אלה יעזו בכלל לתקוף.

ראש ממשלת אנגליה, נוויל צ'מברליין, שבמכתביו לאחיותיו כינה את היטלר "חולה נפש, מטורף," אמר עליו בפומבי שהוא "ג'ורג' וושינגטון של גרמניה", "מנהיג דגול ונפלא. אדם שיודע לתכנן ולבצע. המושיע של גרמניה." צ'מברליין סבר שאנגליה צריכה להתרחק מהעימות. מה פתאום שהאנגלים יתערבו בסכסוך בין עמים שהם בקושי מכירים? הוא אמר.

אבל אין מה לדאוג, אמרו לעצמם הפולנים השאננים. הרי גרמניה חלשה, והיטלר רמאי ורק מבלף. פולין חזקה, מאוחדת, מוכנה. הם זכרו והזכירו זה לזה את הקרב המפורסם משנת 1410, שבו ניצחו הפולנים והליטאים את הצבאות הטבטונים. אמנם חפרו שוחות, אבל לא פחדו. השמים היו כחולים, בלי אף ענן.

השכם בבוקר ב-1 בספטמבר, היום הראשון של שנת הלימודים החדשה, רעמו האזעקות בערי פולין. הגלים הראשונים של המתקפה האווירית החלו. מלחמת העולם השנייה פרצה.

המשורר האנגלי ו"ה אודן חי באותה עת הרחק משם, בארצות הברית. כששמע על הפלישה כתב את שירו הנודע "1 בספטמבר, 1939", כאן בתרגומי:

אֲנִי יוֹשֵׁב בְּאֶחָד הַבָּרִים
בִּרְחוֹב חֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם,
מְהֻסָּס וְחוֹשֵׁשׁ
בְּשֶׁל שְׁלַל הַתִּקְווֹת הַמִּתְבַּדּוֹת,
בֶּעָשׂוֹר הַיָּרוּד שֶׁל שָׁנִים מְכַזְּבוֹת:
גַּלִּים שֶׁל חֵמָה וְשֶׁל פַּחַד
דוֹאִים מֵעַל הָאֲדָמוֹת
הָאֲפֵלוֹת, הַבּוֹהֲקוֹת, שֶׁל הָעוֹלָם,
וְאָנוּ שְׁקוּעִים רַק בְּחַיֵּינוּ,
צַחֲנַת הַמָּוֶת הָאָסוּר בְּדִבּוּר
פּוֹגַעַת בַּלַּיְלָה שֶׁל חֹדֶשׁ סֶפְּטֶמְבֶּר.

מֶחְקָר מַדָּעִי מְדֻיָּק יָכוֹל
לַחְשֹׂף אֶת הַפְּגִיעוֹת,
מֵאָז יָמָיו שֶׁל מַרְטִין לוּתֶר עַד עַתָּה:
אֶת כֹּל מָה שֶׁהִטְרִיף אֶת הַתַּרְבּוּת,
הוּא יְגַלֶּה אֶת מָה שֶׁהִתְרַחֵשׁ בְּלִינְץ,
אֶת אוֹתוֹ דִּמּוּי רַב מְמַדִּים
שֶׁיָּצַר אֶת הָאֵל הַמְּטֹרָף:
אֲנִי וְהַצִּבּוּר יוֹדְעִים
אֶת מָה שֶׁלּוֹמְדִים תַּלְמִידִים:
קָרְבָּנוֹת שֶׁל רֹעַ
מְשִׁיבִים בְּרֹעַ.

תוּקִידִידֶס הַגּוֹלֶה יָדַע
אֶת כֹּל מָה שֶׁאֶפְשָׁר לוֹמַר בִּנְאוּם
עַל אוֹדוֹת הַדֶּמוֹקְרַטְיָה,
וְעַל מָה שֶׁרוֹדָנִים מְעוֹלְלִים,
עַל הַשְּׁטֻיּוֹת הַמְּיֻשָּׁנוֹת שֶׁהֵם אוֹמְרִים
לְקֶבֶר אָדִישׁ;
אֶת כֹּל אֵלֶּה הוּא נִתֵּחַ בְּסִפְרוֹ,
עִדָּן הַהַשְׂכָּלָה סֻלַּק,
הַכְּאֵב הַמֻּרְגָּל,
נִהוּל פָּגוּם וְיָגוֹן,
אֶת כֹּל אֵלֶּה עָלֵינוּ שוּב לָשֵׂאת.

אֶל הָאֲוִיר הַמָּתוּן,
שֶׁמִּתְנַשְּׂאִים בּוֹ גּוֹרְדֵי שְׁחָקִים עִוְּרִים
הַמְּנַצְּלִים אֶת מְלוֹא גָּבְהָם
כְּדֵי לְהַכְרִיז עַד כַּמָּה רַב
כּוֹחָם הַמְּשֻׁתָּף שֶׁל בְּנֵי הָאָדָם,
מַזְרִימָה כֹּל שָׂפָה לַשָּׁוְא
אֲמַתְלוֹת שֶׁמִּתְחָרוֹת זוֹ בְּזוֹ:
אֲבָל מִי יָכוֹל לְהִתְקַיֵּם לְאוֹרֵךְ זְמַן
בְּתוֹךְ חֲלוֹם הָלוּם אֹשֶׁר;
מִתּוֹךְ הַמַּרְאוֹת נוֹעֲצִים אֶת מַבָּטָם
הָאִימְפֶּרְיָאלִיזְם,
וְהָעָוֶל הַבֵּינְלְאֻמִּי.

לְאוֹרֵךְ הַמַּחְסוֹם פָּנִים נֶאֱחָזִים
בְּתוֹךְ יוֹמָם הָרָגִיל:
אָסוּר לָאוֹרוֹת לִכְבּוֹת,
הַמּוּזִיקָה חַיֶּבֶת לְהִתְנַגֵּן,
כֹּל הַמֻּסְכָּמוֹת זוֹמְמוֹת
לְהַסְדִּיר אֶת הַמִּבְצָר
כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה כְּמוֹ בַּיִת,
שֶׁמָּא נַבְחִין לְאָן נִקְלַעְנוּ,
אֲבוּדִים בְּיַעַר מְכֻשָּׁף,
יְלָדִים מְבֹהָלִים בַּלַּיְלָה,
שֶׁלֹא הָיוּ מֵעוֹלָם מְחֻנָּכִים אוֹ שְׂמֵחִים.

תְּרוּעוֹת הַמִּלְחָמָה הַנְּפוּחוֹת,
שֶׁמַּשְׁמִיעִים אֲנָשִׁים כֹּה חֲשׁוּבִים,
אֵינָן בּוֹטוֹת בַּמִּדָּה הָרְצוּיָה:
מָה שֶׁנִיזִ'ינְסְקִי הַמֻּפְרָע
כָּתַב עַל דִיאָגֶלֶב
נָכוֹן לְכֹל לֵב אֱנוֹשִׁי שָׁפוּי;
כִּי הַטָּעוּת הַמּוּלֶדֶת בְּגוּפוֹ
שֶׁל כֹּל גֶּבֶר, בְּגוּפָהּ שֶׁל כֹּל אִשָּׁה,
כְּמֵהָה אֵל הַבִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי,
לֹא לְאַהֲבָה כְּלַל-אֱנוֹשִׁית,
אֶלָּא לְאַהֲבָה אִישִׁית.

כֹּל בֹּקֶר הַנּוֹסְעִים מְגִיחִים
מִתּוֹךְ חֶשְׁכַת יוֹמָם הַשַּׁמְרָנִית
אֵל חַיֵּי הַמּוּסָר,
שָׁבִים וּמַשְׁמִיעִים אֶת הַשְּׁבוּעָה,
"אֶהְיֶה נֶאֱמָן לְאִשְׁתִּי,
אֶשְׁקַע וְאֶתְמַקֵּד עוֹד יוֹתֵר בָּעֲבוֹדָה,"
וְשַׁלִּיטִים חַסְרֵי אוֹנִים מְקִיצִים
כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ בְּמִשְׂחָקָם הַכָּפוּי:
מִי יָכוֹל לְשַׁחְרֵר אוֹתָם עַכְשָׁו,
מִי יָכוֹל לְהַשְׁמִיעַ אֶת קוֹלוֹ אֵל הַחֵרְשִׁים,
מִי יָכוֹל לְדַבֵּר בִּשְׁמָם שֶׁל הָאִלְּמִים?

לִי יֵשׁ רַק קוֹל
שֶׁיָכוֹל לְפָרֵק אֶת הַשֶּׁקֶר,
אֶת הַשֶּׁקֶר הָרוֹמַנְטִי הַנִּסְתָּר בַּתּוֹדָעָה
עַל אוֹדוֹת הָאִישׁ-מֵהָרְחוֹב הַחוּשָׁנִי כִּבְיָכוֹל,
וְאֶת הַשֶּׁקֶר שֶׁל אַנְשֵׁי הַסַּמְכוּת
שֶׁבָּתֵּיהֶם מְמַשְּׁשִׁים אֶת הַשְּׁחָקִים:
הַמְּדִינָה אֵינָהּ קַיֶּמֶת,
וְאַף אָדָם אֵינוֹ קַיָּם כְּשֶׁלְּעַצְמוֹ;
הָרָעָב אֵינוֹ מוֹתִיר בְּרֵרָה
לָאֶזְרָח הַפָּשׁוּט אוֹ גַם לַמִּשְׁטָרָה.
עָלֵינוּ לֶאֱהֹב זֶה אֶת זֶה אוֹ שֶׁנָּמוּת.

חַסְרֵי יֶשַׁע, בַּלַּיְלָה,
עוֹלָמֵנוּ שָׁרוּי בְּעִרְפּוּל מְבֻלְבָּל;
אוֹרוֹת אִירוֹנִיִּים מְנַקְּדִים הַכֹּל,
מְהַבְהֲבִים בְּכָל מָקוֹם שֶׁבּוֹ
אֲנָשִׁים הוֹגְנִים מַחְלִיפִים הוֹדָעוֹת;
הַאִם יֻתַּר לִי, הַמֻּרְכָּב כְּמוֹתָם
מֵאֶרוֹס וְעָפָר,
הַמְּכֻתָּר בְּאוֹתָן הַשְּׁלִילוֹת וְהַיֵּאוּשׁ,
לְהַמְשִׁיךְ לְהַצִּיג לֶהָבָה מְאַשֶּׁשֶׁת שֶׁל אֵשׁ.

אודן הגיב בשירו על מה שכמובן לא היה עדיין ידוע. בספטמבר של שנת 1939 לא יכול היה איש לא להעלות בדעתו כמה נוראה תהיה המלחמה שפרצה. לא ידעו שתגבה את חייהם של עשרות מיליוני בני אדם. שתתרחש בה שואת יהודי אירופה וצפון אפריקה. שהיא תימשך שש שנים, ותחריב את חייהם של מאות מיליונים, גם של אלה ששרדו אך איבדו את יקיריהם ונדונו להיות פליטים.

ואף על פי שהמשורר אינו יודע את כל זאת, הוא חש בזוועה שהחלה, בגלי החֵמה והפחד אשר "דוֹאִים מֵעַל הַאֲדָמוֹת" ברחבי העולם. שליטי העולם נראים לו חסרי אונים כנגד כוחו של המטורף שנולד בלינץ, ואודן מבקש לגייס את המחקר ההיסטורי כדי להבין איך זה קרה, איך התופעה הזאת, היטלר, הגיעה לעולם. הוא מרגיש שלו עצמו כמשורר יש תפקיד: עליו לשמור על הלהבה המאירה, כדי שקוראיו יבינו באמצעות שיריו את המציאות שלתוכה נקלעו, שכן מי אם לא המשורר יכול לפנות אל החירשים או "לְדַבֵּר בִּשְׁמָם שֶׁל הָאִלְּמִים".

שירו של אודן זכה לתשומת לב מחודשת ולתהודה רבה אחרי הפיגוע בבנייני התאומים בניו יורק, ב-11 בספטמבר 2001, ולא רק מכיוון שבפתיחתו מציין המשורר שהוא יושב באחד הבארים במנהטן.

אודן עצמו לא אהב את השיר. הוא הרגיש שנטל בו לעצמו מקום חשוב מדי, ולכן חש נבוך. בספר שראה אור בהוצאת פינגווין אילץ את העורכים להוסיף הערה שלפיה הוא מתבייש שכתב אותו. חרף הסתייגותו של המשורר, השיר ידוע ומוערך. שורה מתוכו, "העָשׂוֹר הַיָּרוּד שֶׁל שָׁנִים מְכַזְּבוֹת" הופיעה כשם ספרו של היסטוריון אמריקני שכתב על הגורמים לפרוץ מלחמת העולם השנייה. הנשיא האמריקני לינדון ב' ג'ונסון ציטט שורה מתוכו, "עָלֵינוּ לֶאֱהֹב זֶה אֶת זֶה אוֹ שְׁנָמוּת", במהלך מערכת הבחירות שלו לנשיאות.


SEPTEMBER 1, 1939

by W.H. Auden

אלפרד טניסון, "אודיסיאוס": מי חלם לעזוב את משפחתו

אודיסיאוס – יוליסס בלטינית ובאנגלית – הוא גיבור האפוסים "האיליאדה" ו"האודיסיאה" שכתב הומרוס, גדול משוררי יוון העתיקה, כנראה במאה ה-8 לפנה"ס. אודיסיאוס, מלך איתקה, נודע כאחד המצביאים היוונים המוכשרים ביותר. כשפרצה מלחמת טרויה, סירב להצטרף אל מלכי יוון האחרים, ואפילו העמיד פנים שהוא חולה נפש, רק כדי שיניחו לו. הוא נאלץ לוותר על ההתחזות כשהבין שחייו של  טלמקוס, בנו הפעוט, נתונים בסכנה. חרף התנגדותו, הצטרף אודיסיאוס למלחמה והוא זה שהגה את רעיון הסוס הטרויאני, שאִפשר ליוונים להביס את טרויה. על פי האיליאדה התרברב אודיסיאוס אחרי הניצחון, וברוב יהירות התריס כנגד אל הים, פוסידון, לכן הוענש בתלאות הרבות שבהן נתקל בדרכו חזרה הביתה. פנלופה, רעייתו, חיכתה לו עשרים שנה בנאמנות, עד ששב ממסעותיו.

אודיסאוס העניק השראה ליוצרים רבים. ג'יימס ג'וייס, אחד מגדולי הסופרים האיריים, העניק את שמו לרומן שכתב. המתרגמים של ספרו לעברית החליטו לשמור על הגרסה הלטינית והאנגלית של השם, והספר נקרא בעברית יוליסס.

לורד אלפרד טניסון כתב שיר לא מחורז, ששואב את השראתו מדמותו של אודיסיאוס. טניסון בחר לבחון את דמותו של הלוחם הנועז ורב התושייה מזווית חדשה ולא מוכרת: הוא תיאר את הלוחם האמיץ כפי שראה אותו בעיני רוחו בערוב ימיו: גבר מזדקן, שמתגעגע אל ההרפתקאות שחווה בצעירותו, ומסרב לכלות את ימיו האחרונים בבית, לצד אשתו הזקנה. אודיסיאוס שבשיר נחוש לצאת שוב לדרך, כדי לחפש משמעות מחודשת לחייו. הוא בטוח שימצא אותה רק במסע. הנה השיר, בתרגומי:

 אודיסיאוס

בְּמֶלֶךְ מִתְבַּטֵּל אֵין כֹּל תּוֹעֶלֶת,
הֵן תַּנּוּרוֹ בְּצֵל טְרָשִׁים כָּבוּי,
אִשְׁתּוֹ – מַלְכָּה זְקֵנָה, גַּם הִיא יוֹשֶׁבֶת,
בִּזְמַן שֶׁהוּא מֵטִּיל עַל בְּנֵי עַמּוֹ
הַפִּרְאִיִּים, חוּקְים וְעֳנָשִׁים,
וְהֵם נָמִים, צוֹבְרִים, סוֹבְאִים, אֲבָל
מִמֶּנּוּ מִתְעַלְּמִים.לֹא עוֹד אוּכַל
מִמַּסָּעוֹת לְהִמָּנַע; אֶשְׁתֶּה
אֶת הַחַיִּים עַד הַטּיפָּה הָאַחֲרוֹנָה.
תָּמִיד חָגַגְתִּי בְּעוֹצְמָה, וְאַף
סָבַלְתִּי בְּעוֹצְמָה, עִם אוֹהֲבַי
וּבְגַפִּי, עַל חוֹף הַיָּם, וְגַם
בְּנַחְשׁוֹלֵי הִיאָדוֹת[1] סוֹחֲפִים,
אֲשֶׁר הִקְצִיפוּ יָם אָפֵל, אֲנִי
קָנִיתִי שֵׁם. כִּי שָׁם תָּמִיד בְּלֵב
רָעֵב שׁוֹטַטְתִּי, וְשָׁם יָדַעְתִּי
כֹּה הַרְבֵּה – עָרִים, וּמֶמְשָׁלוֹת
גַּם אַקְלִימִים וּמִנְהָגִים, כֵּן, לֹא
תָּמִיד נָחוּת הָיִיתִי, אַךְ כָּבוֹד
רָחַשְׁתִּי, וּמֵעֹנֶג קְרָב רַבֹּות
טָעַמְתִּי עִם רֵעַי, כָּל זֶה הָיָה
בִּטְרוֹיָה, בַּמֶּרְחָב סְחוּף הָרוּחוֹת.
עִם כָּל מַה שֶׁפָּגַשְׁתִּי – הִתְמַזַּגְתִּי,
אֲבָל חֲוָיוֹתַי הֵן שַׁעַר בּוֹ
קָצֶהָ שֶׁל תֵּבֵל בּוֹהֵק. לְשָׁם
אָנוּעַ עוֹד, אל הַקָּצֶה אָבוֹא,
כִּי כָּה מַשְׁמִים לִבְלוֹם לִפְנֵי הַקֵּץ,
עִם מַה שֶׁהִתְרַפֵּט מֵרוֹב שִׁמּוּשׁ,
מָה – רַק לִנְשׁוֹם? לֹא אֵלֶּה הַחַיִּים!
לֹא דַּי לִי בִּמְנוּחָה מֵהַחַיִּים!
אַז מָה נוֹתָר? – מֵרוֹץ שֶׁמְּחַדֵּשׁ,
שֶׁמֵהַנֶּצַח עוֹד שָׁעָה חוֹלֵץ,
אֵינִי רוֹצֶה לִצְבֹּור לַשָּׁוְא שְׁמָשׁוֹת,
כִּי גַּם לִבּוֹ שֶׁל אִישׁ שֵׂיבָה חוֹשֵׁק
לִרְדוֹף אַחַר כּוֹכָב שָׁבִיט נוֹפֵל,
לַחְצוֹת גְבוּל הַחָכְמָה הָאֱנוֹשִׁית.
הִנֵּה כּאן טֶלְמָקוּס, זֶהו בְּנִי,
אֶת כָּל הַמַּמְלָכָה אֶצְלוֹ אַפְקִיד,
לֹא רַק אֶת הַשַׁרְבִיט – אֶת כָּל הָאִי.
אָהוּב עָלַי, רָגוּעַ הוּא וְרַךְ,
יַגְשִׁים הַכָּל וִיעַדֵּן אֶת בְּנֵי
הָעָם הַגַּס, הַמְּחֻסְפָּס יַכְנִיעַ,
נְטוּל רְבָב הוּא, וּמְּצַיֵּת לַצַּו,
הָגוּן, מָתוּן, לָכֵן לֹא יִכָּשֵׁל,
וּבַיַּמִּים שֶׁאֵעָדֵר, לֹא יֶחֱדַּל
גַּם אֵל אֶלַי לִסְגוֹד, וְיַעֲמֹל,
בְּעוֹד אֲנִי יוֹצֵא אֵל עֲמָלִי.
הִנֵּה נָמֵל, וְהַמִּפְרָשׂ תָפַח,
הִנֵּה הָאֹפֶל שֶׁל מֵרְחָב הַיָּם,
וּמַלָּחַי הֶחָרוּצִים גַּם הֵם אִתִּי,
כְּמוֹ תָּמִיד בְּלִי כָּל חֲשָׁשׁ קִדְּמוּ
פָּנָיו שֶׁל רַעַם אוֹ יוֹם קַיִץ חַם,

בְּרֹאש וְלֵב אֲשֶׁר יוֹדְעִים חֵרוּת,
כִּי גַּם זָקֵן אֶת הֶעָמָל אוֹהֵב.
אָמְנָם הַמָּוֶת מְסַיֵּם, אֲבָל
לִפְנֵי הַקֵּץ נוֹתְרָה עוֹד מְשִׁימָה,
וְגַם עַתָּה נוּכַל לִזְכּוֹת בְּצַו
הָאֵל. הִנֵּה רִצּוּד שֶׁל אוֹר עוֹלֶה
מֵהַסְּלָעִים, וְזֶהוּ סוֹף הַיום
שֶׁמִּתְכַּלֶּה, שֶׁכֵּן הַסַּהַר כְּבָר
עוֹלֶה. בַּכָּל נִשְׁמָע קול אֲנָחוֹת.
עַל כֵּן נֵצֵא נָא יְדִידַי לִמְצוֹא
עוֹלָם חָדָשׁ, לֹא מְאֻחָר מִדַּי.
הִשָּׁעֲנוּ כְּדֵי לִדְחֹף, מָשׁוֹט
בַּמַּיִם לְהַכּוֹת, וּלְיַצֵּר
תְּלָמִים. נַפְלִיג מֵעֵבֶר לַשְּׁקִיעָה,
לְתוֹךְ בְּרֵכוֹת רַכּוֹת שֶׁל כּוֹכָבִים,
כָּךְ עוֹד וְעוֹד נַחְתֹּר, עַד בּוֹא יוֹמִי,
וְאִם אוֹתָנוּ יְכַסֶּה נַחְשׁוֹל,
אוּלַי נִגַּע כָּךְ בְּאִיֵי הָאֹשֶׁר,
וְאֶת אָכִילֶס הַדָּגוּל נִרְאֶה.
אָמְנָם הַרְבֵּה  נִגְזַל, אַךְ גַּם נוֹתָר,
וְאִם בְּכוֹחַ דַּל כְּבָר לֹא נוּכַל
אֶת מְלוֹא תֵּבֵל שוּב לְהָנִיף כְּמוֹ אָז,
הֲרֵי לִבֵּנוּ הַנּוֹעָז נוֹתָר,
וְנִשָּׁאֵר בְּיַחַד, בִּמְשֻׁתָּף,
גַּם אִם הַזְּמָן אוֹתָנוּ הֶחְלִישׁ,
נַחְתֹּר, נִשְׁאַף, לֹא נְוַתֵּר, נִמְצָא.

[1]  צביר כוכבים קרוב ובהיר מאוד, מופיע באיליאדה ובאודיסיאה, מאת הומרוס.

השיר, שכתוב כמונולוג דרמטי, נישא מפיו של אדם אחד: המלך המזדקן. זהותו נחשפת לא רק באמצעות כותרתו של השיר, אלא גם בזכות הפרטים שהוא מגולל על חייו בצעירותו: ההרפתקאות שחווה, הקרבות שבהם השתתף, המקום שבו פעל: טרויה, וכמובן הפרט המסגיר מכולם: השם של בנו, טלמקוס.

סופו של השיר נוגע ללב במיוחד. אודיסאוס יודע היטב שכוחו הגופני הולך ואוזל, אבל מתנחם בעוז רוחו. הוא מתעתד לצאת לדרך עם מלחיו, ומבטיח להם שלא ייפרדו, שימשיכו לשאוף, לחתור וגם למצוא.  את מה בדיוק הוא מקווה לגלות בעתיד, אין לדעת, אבל הוא נחוש בדעתו שלא לבזבז את שארית ימיו, ואינו מוכן להסתפק בקיום חסר משמעות, שבו הוא רק נושם, אבל לא חי.

טניסון כתב את השיר בעקבות מות ידיד קרוב ואהוב, שהיה מאורס לאחותו. באותה עת גר טניסון בבית אמו, ועזר לה לטפל בשלושה מאחיו, שהיו חולי נפש, זאת אחרי שאביהם הלך לעולמו.

המשורר המסור לתחושת החובה נתן בפיו של אודיסיאוס מונולוג שבו הוא מתנער מאשתו ומבנו, ובוחר להתרחק מהם. נראה כי לא מופרך להניח שטניסון ביטא בשיר את כיסופיו הסמויים.

 

המתרגמת אליעזרה איג-ז'קוב, שתרגומה מובא להלן, בחרה לשמור על השם יוליסס. כמו כן, תרגמה את הבתים כשורות רציפות של קטעי פרוזה קצרים, והמילים בגרסתה אינן מנוקדות:

יוליסס

יתרון מועט בהיות מלך בטלן, ליד אח דוממת, בין צוקים חשופים, מזוג לקשישה, קוצב ומטיף חקים מפלים לגזע של פראים, אוגרים, נמים, אוכלים ולא ידעוני. ממסעותי מנוח לא אדע; ואגמע חיי עד תם; כל עתותי רבות ענגוני, רבות סבלתי, הן עם אלה אוהבי, ואף לבדי; על חוף, ועת מבעד לסחפי רוחות היאדות גשומות הסעירו אפל ים, נודע שמי בעולם. נודד לעד בלב רעב אני, רבות ראיתי, וידעתי – ערי-אדם, נהגו, אקלימיו, מועצות וממשלות, עצמי לא פחות, אף מכלם נכבד – גמעתי הנאות קרב עם שוים לי, בהד רוחות, במישורי טרויה. חלק אני מכל אשר פגשתי;

אך התנסות היא קשת שדרכה זוהר עולם חף ממדרך אנוש, גבולו נמוג לעדי עד בעברי. מה משמים לנוח, קץ לשים, נחלד, עומם, במעש לא לזרח! כמו החיים אך נשימה הם! חיים נערמים עלי חיים, הנם מזער, ומותירים בי אך מעט; אך כל שעה, נצלה מדממת נצח, תוסיף מעט, מביאת חדש עמה; נקלה לשמרני, לשלשה מסעי-שמש; נפש זו אפרה בגעגועי תשוקה נוהה לידע ככוכב שוקע מעבר גבול מחשבת בן-אנוש

זה בני, עצמי ובשרי, טלמאכוס, לו אוריש האי, אף השרביט – אהוב עלי, יבין וגם יגשים מסה זו בתבונה וארך-רוח ירכך אנשי-טרשים בהדרגה, יכניעם לאשר מועיל הנו וטוב. ללא רבב הוא, ממקד בתחום חובות הכלל, הוגן ולא יכשל במטלות של נעם ויעניק כבוד הולם לאלי ביתי, כשלא אהיה. הוא בעמלו, אני בשלי.

שם הנמל; במפרש תפח ספינה; שם יקדרו ימים אפלים, רחבים. ספני-נפשות שעמלו וחשבו עמי, והמה בברכה שובבת קדמו רעם ואור-חמה, והתעמתו בלב וראש חפשיים – אנו זקנו; הזקנה עוד כבוד לה ועמל. מות חותם לכל; אך טרם קץ, עוד יעשה דבר של אצילות, לא לא-הולם לשרות עם האלים. האור מן הסלעים החל מרצד; היום דעך; אט עולה ירח; אנקות התהום רבת קולות. בואו, רעי לא מאחר בקש עולם חדש.

הרימו עגן, ישובים כסדר הלמו בהמית תלמי-ים; מטרתי הפלג מעבר לשקיעה, מקום טבילת כל כוכבי מערב, עד שעת מותי. אולי נצלל מטה במערבולות; אולי באיי האשר נתחכך, נחזה את אכילס הגדול אשר ידענו; אף שרב נלקח, רב הנותר; ואף אם לא לנו עתה עצמת-ימות-עבר, עת ארץ ושמים הפכנו, הננו אשר הננו – גבורים מזגם אחד, החלישום גורל וזמן, אך עז רצונם חתר, בקש, מצא, לא להכנע.

לעברית: אליעזרה איג-ז'קוב

Ulysses

BY LORD ALFRED TENNYSON

איך יבוא העולם אל קצו?

הָאִם קֵץ הָעוֹלָם יָבוֹא בְּאֵשׁ?
אוּלי בְּקֶרַח, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמְרִים.
אֲנִי טָעַמְתִי חֵשֶׁק מְרַחֵשׁ,
לכן אֶתְמֹךְ בְּמִי שֶׁמְּצַדֵּד בָּאֵשׁ.
אֲבָל אִם הַחֻרְבָּן יִהְיֶה כָּפוּל,
אֲנִי יוֹדֵע דֵי הַצֹּרֶךְ עַל שִׂנְאָה,
לוֹמַר שֶׁקֶּרַח וְחֻרְבָּן קָפוּא
יָכוֹל לִהְיוֹת גָדוֹל
וְגַם לִפְעוֹל.

לעברית: עופרה עופר אורן


אוֹמְרִים: הַקֵּץ יָבֹא בְּאֵשׁ,
וְיֵשׁ אוֹמְרִים: בְּקֶרַח.
מִתּוֹךְ הַנִּסָּיוֹן שֶׁיֵּשׁ
לִי בִּתְשׁוּקָה, תּוֹמְכֵי הָאֵשׁ
נִרְאִים לִי כְּצוֹדְקִים יוֹתֵר, אַךְ
גַּם שִׂנְאָה הִכַּרְתִּי דַּי
לָדַעַת עַל אוֹתָהּ הַדֶּרֶךְ
שֶׁוַּדַּאי
יַסְפִּיק גַּם קֶרַח
.

 לעברית: רענן אייכלר


אומרים תבל תכלה באש
ויש גורסים- בקרח
ממה שלי נודע על חשק
אסכים עם התומכים באש
אך אם תחרב היא בשנייה
דומה אדע על השנאה
די עד לומר שלכליה
עצמת הקרח
גם דיה.

לעברית: אורלי שמואלי


יש האומרים כי העולם יָסוּף באש.
יש האומרים – בִּכפור.
מנסיוני עם התשוקה איני חושש
להימנות עם המצַדדים באש.
אך אם נגזר עליו שנית להחרב,
מכיר אני דַיִי את השנאה
כדי לִסבֹּור כי כפור
גם הוא מתאים מאד, ויחֲריב היטב.

לעברית: דליה אפרת


Fire an Ice", Robert Frost"

סונטה 29: במי קינא ויליאם שייקספיר, ומדוע?

ויליאם שייקספיר מדוכדך ועצוב. הוא מקנא מאוד באנשים הסובבים אותו, ומרגיש מבויש וחסר מזל. את כל התחושות הללו הוא מביע בשיר, סונטה 29, המופיע בתוך מחזור של 154 הסונטות שכתב. "סונטה" היא אמנם מבנה שירי נוקשה – יש בה תמיד 14 שורות, וסידור חריזה קבוע – אבל היא מאפשרת למשורר להביע את רגשותיו ואת עולמו הפנימי. הנה הסונטה, כאן בתרגומי:

בְּיָמִים שֶׁבָּהֶם אֵין מַזָּל, רַק כְּלִמָּה,
מְנֻדֶּה בִּבְדִידוּת, וְקוֹרֵא אֶל הָאֵל,
אֲבָל הוּא, הַחֵרֵשׁ, אֶת בִּכְיִי לֹא יִשְׁמַע,
כְּשֶׁאֲנִי בִּי מַבִּיט, גּוֹרָלִי מְקַלֵּל.
מְבַקֵּשׁ לְעַצְמִי אֶת עָשְׁרוֹ שֶׁל אֶחָד,
וְאוּלַי אֶת יָפְיוֹ, אוֹ אֶת כָּל חֲבֵרָיו,
מִשְׁתּוֹקֵק לְנַכֵס אֶת כָּשְׁרוֹ הַמְּיֻחָד
וְכֹל מָה שֶׁשִׂמֵּחַ אוֹתִי נֶחֱרַב.
אֲבָל אִם הַתֵּעוּב הָעַצְמִי מִתְחַלֵּף
בְּהִרְהוּר אוֹדוֹתֶיךָ, לְפֶתַע אֲנִי
כְּבַר דוֹמֶה לְצִיּוּץ שֶׁעִם  שַׁחַר עוֹלֶה
כְּשֶׁאֶל שַׁעַר רָקִיעַ מַנְעִים עֶפְרוֹנִי.
כִּי זִכְרוֹן חֶמְדָּתְךָ כֹּה אָהוּב וְרַב עֵרֶךְ
לָכֵן לֹא אַחְלִיף אֶת חַיַּי עִם אַף מֶלֶךְ.

אז מה קרה לו, לשייקספיר? מה הניע אותו לכתוב שיר שמתוארת בו מצוקה רגשית כה עמוקה?

ייתכן שקשייו של המחזאי נבעו מכך שב-1592 נסגר התיאטרון שלו בלונדון, כמו תיאטראות אחרים, בעטיה של מגיפה קשה שהשתוללה באנגליה. סגירת התיאטרון הקשתה עליו להתפרנס.

ייתכן גם שהשיר נכתב בתגובה להתקפה פוגענית שספג שייקספיר באותה עת ממחזאי בשם רוברט גרין. בהיותו על ערש דווי כתב גרין ביקורת נוקבת ביותר על שייקספיר. אמנם הוא לא נקב בשמו, אבל ציטט שורה מתוך "הנרי השישי", כדי שאפשר יהיה להבין למי כוונתו. גרין כינה את שייקספיר המחזאי "עורב יומרני שמתקשט בנוצות לא לו" ומתח עליו ביקורת, שכן, כך כתב, הוא רק שחקן שמעז לכתוב מחזות, אף על פי שלא רכש השכלה, שהרי לא למד באוניברסיטה. גרין הפנה את דבריו אל שלושה מחזאים עמיתים והפציר בהם להתרחק משייקספיר, שנוהג "לגנוב" רעיונות מכותבים אחרים. אכן, ידוע ששייקספיר שאב רעיונות ממקורות רבים, אבל על כך כתב ט"ס אליוט: "משוררים לא בשלים – מחקים; משוררים בשלים – גונבים; משוררים גרועים – משחיתים; משוררים טובים משנים, או לפחות משפרים". שייקספיר שאב השראה מכותבים כמו צ'וסר, או פּלוּטַרכוֹס, וגם מאירועים היסטוריים, אבל כתיבתו העשירה והעמיקה כל רעיון שעיבד.

שייקספיר הגיע כנראה ללונדון כארבע שנים לפני שרוברט גרין מתח עליו ביקורת כה קטלנית, וכבר כתב והפיק באותה עת כמה ממחזותיו. יש הסבורים כי אחת הדמויות המופיעה בכמה מהם, פלסטף גדול הגוף והרברבן, מתבססת על אותו רוברט גרין.

האם תחושתו של הדובר בסונטה 29 לפיה עוברים עליו "יָמִים שֶׁבָּהֶם אֵין מַזָּל, רַק כְּלִמָּה", האם העלבון שהוא מביע, בהיותו, לדבריו, "מְנֻדֶּה בִּבְדִידוּת", נובעים מאותה ביקורת פרועה שספג?

מוזר, מפעים, ואפילו די משעשע, לקרוא את הדברים שהוא כתב לפני יותר מארבע מאות שנים: גאון היוצרים בתרבות המערב, מי שכתיבתו ממשיכה עד היום להיחשב דגולה, משמעותית ומרתקת, קינא בחבריו, חמד "אֶת עָשְׁרוֹ שֶׁל אֶחָד" מהם, ואפילו את כישרונו!

איש אינו זוכר כיום את רוב עמיתיו של שייקספיר. גם זכרו של רוברט גרין היה נכחד מהתודעה, אלמלא תקף את שייקספיר, ואולי גרם לכך שהמשורר הנציח את כאבו בסונטה שלפנינו.

אפילו זהותו של האהוב, שאהבתו היא הנחמה היחידה של הכותב, אינה ידועה בוודאות. חלק מהסונטות של שייקספיר הן שירי אהבה אל אישה, "אהובתו השחורה", ואחרות מופנות אל גבר. יש המזהים את האהובה עם משוררת בשם אמליה בסאנו, יהודייה ונציאנית ממוצא צפון אפריקני, בתו של מוזיקאי בחצרה של המלכה אליזבט, שיהדותה נשמרה בסוד. יש אפילו מי שסבורים כי את הסונטות שבהן מובעת אהבה לגבר, כתבה אותה בסאנו, ופרסמה בשמו של שייקספיר.

סברה אחרת באשר לסונטות היא כי שייקספיר, הכותב שהפליא כל כך לתאר במחזותיו דמויות שונות ומגוונות, לא הביע בשירתו הלירית את רחשי לבו "האמיתיים", אלא יצר, גם בסונטות, דמות בדויה, שרק לכאורה מביעה את רגשותיה.

נראה כי לעולם לא נדע מי צודק, ובעצם – אין לכך כל חשיבות. האדם שכתב את הסונטות, יהא אשר יהא, ממשיך לגעת בלבבות הקוראים עד עצם היום הזה.


תרגומים נוספים:

חֲסַר־מַזָּל וּדְקוּר חִצִּים שֶׁל לַעַג,
בְּתוֹךְ אָזְנֵי שָׁמַיִם עֲרֵלוֹת
זַעֲקָתִי הַמְּנֻדָּה נִבְלַעַת,
וְעַל רֹאשִׁי נוֹפֵל מְטַר קְלָלוֹת;
לוּ רַק הָיִיתִי אִישׁ עַתִּיר־תּוֹחֶלֶת
כְּמוֹ מִישֶׁהוּ אַחֵר, יָפֶה וְאִישׁ
רֵעִים לְהִתְרוֹעֵעַ וְרַב־חֶלֶד,
לוּ לֹא הָיָה הָעֹנֶג פְּרִי מַבְאִישׁ;
בְּעוֹד אֲנִי אֲכוּל אֵיבָה עַצְמִית,
אֲנִי חוֹשֵׁב עָלֶיךָ, וְנִרְעֶדֶת
בִּי כְּנַף צִפּוֹר שֶׁמִּגְּרוֹנָהּ הֲמִית־
מִזְמוֹר יוֹצֵאת אֶל שַׁעֲרֵי גַּן־עֵדֶן;
כִּי טַעֲמוֹ שֶׁל מֶתֶק חֶמְדָּתְךָ
הוּא לִי אַרְמוֹן וְכֶתֶר מְלוּכָה.

לעברית: אנה הרמן


 

 

 

 

 

 

 

 

 

לעברית: זיוה שמיר

לעברית: אבי הסנר וגיל הראבן


לעברית: אריה סתיו


 

Sonnet 29 William Shakespeare

ד"ה לורנס, "הכלה": במי היה המשורר מאוהב?

"האם תעודדו את הבנים הצעירים שלכם, או את בנותיכם – שהרי גם ילדות יודעות לקרוא – לקרוא את הספר הזה? האם זה ספר שתשאירו מונח בביתכם? האם זה ספר שתרצו שאפילו רעייתכם, או המשרתים שלכם, יקראו?"

הדובר הוא התובע במשפט שנערך נגד הוצאת פינגווין. הוא פונה אל חבר המושבעים, שאמור לפסוק אם להתיר את פרסום הגרסה המלאה של הספר מאהבה של ליידי צ'טרלי. השנה היא 1960. הסופר, ד"ה לורנס, הלך לעולמו לפני שלושים שנה, וגרסה מצונזרת של הרומן המפורסם ביותר שכתב ראתה אור כבר ב-1928, אבל עכשיו מבקשת ההוצאה לפרסם את הגרסה המלאה.

ומה העילה להתנגדות? הספר מאהבה של ליידי צ'טרלי כך נטען, כולל תיאורים מפורשים מאוד של יחסי מין. יש מי שרואה בהם דבר תועבה. אחרים סבורים שמדובר ביצירה שכל חלקיה אמנותיים ושזוהי ספרות ראויה ורבת ערך.

שאלתו של התובע במשפט עוררה בחלק משומעיו גיחוך מבודח. רבים סברו שהיא מעידה על ניתוק מהמציאות ומהעולם של תרבות ההמונים בת זמנם. אכן, פסק הדין היה ברור: מותר להוצאה לאור לפרסם את הספר במלואו. וכך, עשרות שנים אחרי מותו של המחבר, נמכר הספר במיליוני עותקים. הפסיקה שאִפשרה את פרסומו נחשבת קו פרשת מים. לאחריה הייתה מידה רבה יותר של חופש בפרסום של כתבים המכילים "לשון מפורשת" ובתיאורים של יחסי מין.

מאהבה של ליידי צ'טרלי מספר על אהבה בין אישה שנשואה לגבר קר ומרוחק, לבין השומר והגנן באחוזתם של השניים. קונסטנס צ'טרלי לומדת מהמאהב שלה, המשתייך למעמד הפועלים, שחיים שיש בהם ערך אינם יכולים להתנהל בלי התמסרות לגוף ולחוויות החושניות שאפשר לחוש באמצעותו. ד"ה לורנס הוכיח בחייו שהוא נוהג על פי הדגם שהציע בספרו. כך למשל לא היסס לחזר אחרי פרידה פון ריכטהופן, בת למשפחת אצולה גרמנית, שהייתה אם לילדים ונשואה לפרופסור שלו, ולברוח אתה מאנגליה לאירופה. יש הסבורים כי  הספר מאהבה של ליידי צ'טרלי מבוסס למעשה על היחסים שהתפתחו בין השניים, שכן פרידה הייתה, כאמור, בת אצולה, ואילו מוצאו של לורנס היה ממשפחת קשת יום בצפון מזרח אנגליה.

לורנס היה כרוך אחרי אמו, שמעמדה החברתי כמורה לשעבר היה גבוה במקצת מזה של אביו שעבד ככורה פחם. את ספרו הראשון בנים ואוהבים הוא פרסם ב-1913, שלוש שנים אחרי מותה של האם. בספר תיאר למעשה את חיי המשפחה שלו. בה בעת כתב לורנס את השיר "הכלה", כאן בתרגום שלי:

אֲהוּבָתִי נִרְאֵית הַלַּיְלָה נַעֲרָה
אַךְ הִיא קְשִׁישָׁה.
בְּצַמּוֹתֶיהָ הַקְּלוּעוֹת עַל הַכַּר
לֹא נוֹתַר עוֹד זָהָב,
הֵן שְׁזוּרוֹת חוּטֵי כֶּסֶף
וְקוֹר מוּזָר.

בְּמִצְחָהּ הֶחָלָק
הִיא נִרְאֵית צְעִירָה,
הַלֶּחִי צָחָה, עֵינָהּ עֲצוּמָה,
בְּרֹגַע  כֹּה נָדִיר
הִיא נָמָה אֶת שְׁנָתָהּ.

כְּמוֹ כַּלָּה מְנַמְנֶמֶת
שֶׁחוֹלֶמֶת עַל שְׁלֵמוּת
הִיא נָחָה סוֹף סוֹף, יְקָרָה,
וְרַק פִּיהָ שֶׁיָּדַע לָמוּת מַזְכִּיר
צִיּוּץ שֶׁל קִיכְלִי בְּלַיְלָה בָּהִיר.

קריאה ראשונה של השיר עשויה להתמיה ואף להפתיע: על מי הוא נכתב, תוהה הקורא, את מי מכנה הדובר "אֲהוּבָתִי"? אלה מילים המעידות על קרבה אינטימיות מאוד בין הדובר לאישה שהוא מתאר, זאת שהוא מכנה במפורש "קְשִׁישָׁה", שרק נראית צעירה. עד כדי כך הוא אוהב אותה, שהוא רואה בה "כַּלָּה מְנַמְנֶמֶת", אבל למעשה – מתה. אין מנוס מההבנה: השיר "הכלה" הוא קינה שכתב ד"ה לורנס ותיאר בה את הפרידה שלו מאמו, זמן קצר אחרי מותה. אפשר לחוש בו בעוצמה רבה את הקשר העז של הבן אל אמו.

כשקוראים אותו קשה להימנע ממחשבות על משנתו של פרויד, שתיאר את האופן שבו בנים מתאהבים באמם וחשים קנאה ותחרות כלפי אביהם. ד"ה לורנס עצמו הודה במפורש שאהב את אמו "כמעט כמו אהבה של בעל לאשתו".

האם התאהבותו באישה נשואה נבעה מאותו מקום של תחרות עם הבעל, ועם הילדים, שפרידה פון ריכטהופן נטשה למענו? אולי אין טעם לנסות ולפשפש במניעים הנפשיים הנסתרים של הסופר והמשורר, ולהסתפק בקריאת יצירותיו.

The Bride
D.H. Lawrence

לאה גולדברג: יַלְדוּת

כְּמוֹ כּוֹכָבִים הַמּוֹצְאִים אֶת הַדֶּרֶךְ לְכָל חַלּוֹן,
כְּמוֹ יוֹם הַמֵּצִיץ אֶל כָּל עַיִן נִפְקַחַת,
כְּאוֹר,
אֶצְבָּעוֹת שֶׁנָּגְעוּ בְּנִימַת הַחֲלוֹם הָאַחְרוֹן
וְהִרְעִידוּ שִׂמְחָה, וַיִּמֹּג הַפַּחַד
וַיְהִי מִזְמוֹר.

כֹּה פָּשׁוּט,
כֹּה פָּשׁוּט וּמָלֵא,
כְּמוֹ אָחוּ יָרֹק הַמְחַבֵּק אֶת הַשְּׁבִיל הָאָבוּד

וְטַל

       וְתִלְתָּן

               וְטָלֶה.