קטגוריה: שירים

אליזבת בארט בראונינג: מדוע התנכר אביה למשוררת

היא הייתה אשתו של רוברט בראונינג, שנחשב אחד מגדולי המשוררים הוויקטוריאניים, אבל בעודה בחיים עלה המוניטין הספרותי שלה בהרבה על זה שלו. רבים החשיבו מאוד את כתיבתה. כך למשל תמונת דיוקן ממוסגרת שלה הייתה תלויה בחדר השינה של המשוררת האמריקנית הנודעת אמילי דיקנסון, שהעריצה את שירתה.

עד שמלאו לה ארבעים חיה המשוררת, אליזבת בארט בראונינג, בצלו של אב מדכא ושתלטן שאסר עליה להינשא לאיש או בכלל לעזוב את הבית. האב היה אדם אמיד מאוד. את עושרו הפיק ממטעים של קני סוכר בג'מייקה. אליזבת, אחיה ואחיותיה חיו בילדותם חיי נוחות פריבילגיים שאיפיינו את מעמדם. הם גרו בבית מידות ששכן באחוזה עצומת ממדים בהרטפודשייר, רכבו על סוסי פוני, ערכו פיקניקים בטבע, אירחו והתארחו, והפיקו הצגות תיאטרון ביתיות. אבל בשלב מסוים החלה אליזבת להתרחק מחיי החברה, והתעניינה בספרים יותר מאשר בעיסוקים המקובלים על בני המעמד שלתוכו נולדה. "חיי נסובו סביב ספרים וחלומות," העידה לימים, "וחיי הבית דמו בעיני רק לזמזום מעודן של דבורים שנשאר ברקע."

היא החלה לכתוב שירים, הרבתה לקרוא – עוד לפני גיל עשר כבר הספיקה לקרוא כמה ממחזותיו של שייקספיר – ולמדה שפות.

כשהייתה בת עשרים פרסמה את ספר השירים הראשון שלה. בערך באותה תקופה התערער מעט מצבו הכספי של אביה והמשפחה נאלצה לעזוב את אחוזתה ולעבור לגור בבית שכור, בדבון שבדרום מערב אנגליה.

עוד בנעוריה לקתה בריאותה של בארט. עמוד השדרה שלה נפגע והיא סבלה מחולשה של הריאות. יש הסבורים כי מחלותיה לא נבעו אלא מתוך עריצותו של אביה שהגביל את דרכה והטיל עליה מורא. גם מותו בטביעה של אחיה הכביד מאוד על נפשה המיוסרת ובמשך כחמש שנים היא הסתגרה בחדרה, סירבה לצאת מהבית, שקעה בקריאה ובכתיבה, והמשיכה לפרסם את שיריה.

אחד מהם, שאותו הקדישה לרוברט בראונינג, הגיע לידיו. הוא שלח לה מכתב ובו כתב "אני אוהב את שירייך בכל לבי, מיס בארט היקרה". בראונינג היה אז בן שלושים ושלוש והיא – מבוגרת ממנו בשש שנים. הוא ניהל חיי חברה תוססים והיא, כאמור, הסתגרה בביתה. היא כבר הצליחה מאוד כמשוררת, והוא עדיין לא זכה לתהילה.

בראונינג החל לחזר אחריה, למורת רוחו של אביה, שהעדיף, כאמור, לראות אותה לא-עצמאית ותלויה בו. גם בארט עצמה חששה. היא לא בטחה באהבתו של בראונינג, חשדה שהיא נובעת מתוך החמלה שחש כלפיה, ולא הייתה בטוחה שזהו בסיס איתן לאהבה או לקשר זוגי. היא הציעה לו ידידות בלבד, אבל הוא לא ויתר. שנה אחרי שכתב לה את המכתב הראשון נישאו בחשאי.

אליזבת בארט בראונינג כתבה את מחזור שיריה "סונטות מן הפורטוגזית" שבו תיארה את אהבתם. הנה השיר השביעי במחזור, כאן בתרגומי:

פְּנֵי הַתֵּבֵל שֻׁנּוּ, אֲנִי סְבוּרָה,
מֵאָז שָׁמַעְתִּי אֶת אוֹתָן פְּסִיעוֹת
שֶׁל נַפְשְׁךָ נָעוֹת, חֲרִישִׁיּוֹת,
בֵּינִי לַתְּהוֹם שֶׁאָז עוֹד נִפְעֲרָה –

הַמָּוֶת שֶׁאָרַב לִי וְקָרָא.
אַהֲבָתְךָ לָכְדָה אוֹתִי פִּתְאוֹם,
לִמְּדָה מִקְצָב חָדָשׁ וְאֵיךְ לִטְעֹם
אֶת יְשׁוּעַת הָאֵל אֲשֶׁר בָּרָא,

וּלְהַלֵּל כָּל מֶתֶק כְּשֶׁאַתָּה
קָרוֹב בְּתוֹךְ יְקוּם שֶׁהִשְׁתַּנָּה
בַּנּוֹכְחוּת שֶׁלְךָ שֶׁמֵּעַתָּה
נִמְצֵאת בְּכָל מָקוֹם כְּמַנְגִּינָה.

קוֹלָם שֶׁל מַלְאָכִים וְשִׁירָתָם,
שִׁמךָ אֲשֶׁר נִשָּׂא בְּפִי שְּׁכִינָה.

מדובר בסונטה פטררקית שבה, כרגיל בסונטה, יש 14 שורות, שסדר החריזה שלהן שונה מזה של הסונטה השייקספירית.  מהשיר אפשר לראות עד כמה קצה אליזבת בארט בחייה לפני שהכירה את בראונינג, ועל מחשבות "הַמָּוֶת שֶׁאָרַב לִי וְקָרָא" שהציפו אותה. היא מתארת בשיר גם את השינוי שחל בה, את האושר והמשמעות שהעניקה לה האהבה ונוכחותו של בעלה, ואת התחושה שהעולם מלא בצלילי המנגינה של שמו.

זמן קצר אחרי שנישאו עזבו בני הזוג את אנגליה וגרו בפירנצה שבאיטליה, שם חיו עד יום מותה של אליזבת. אביה לא סלח לבתו על נישואיה, והתנכר לה, עד שהלך לעולמו.



פְּנֵי הָעוֹלָם שֻׁנּוּ כָּלִיל, דּוֹמַנִי,
מֵאָז אֶת צַעַד נִשְׁמָתְךָ קָלְטוּ אָזְנַי
בַּלָּאט קָרֵב כְּמִתְגַּנֵּב, נִלְוָה אֵלַי,
וְאֶל סַף מָוֶת שֶׁכִּמְעַט בְּלָעַנִי

עָצַר אוֹתִי מִבּוֹא, וֶהֱנִיאַנִי
מִטְּבֹעַ, תַּחַת זֹאת לָאַהֲבָה פָּנַי
הֵסֵב, מִקְצָב חָדָשׁ מִלֵּא חַיַּי.
מִגְּבִיעַ נִטְפֵי-אֵל, לִלְגֹּם כְּמֵהַנִי,

הַלֵּל מִתְקוֹ, כְּמֶתֶק קִרְבָתְךָ.
"אֶרֶץ" "שַׁחַק" חָלְפוּ מִכֹּל וָכֹל,
בַּעֲבוּרִי קַיָּם רַק מְקוֹמְךָ.
קַתְרוֹס וְזֶמֶר זֶה אָהוּב מִתְּמוֹל

(שִׁירַת מַלְאָךְ) יָקְרוּ רַק כִּי שִׁמְךָ
בָּם מְהַדְהֵד וּמְמַלֵּא הַכֹּל.

תרגומו של אבנר פרץ


תרגומו של משה זינגר, ראה אור בהוצאת כרמל.

"צמרמורת": אילו פסגות כבש ולדימיר ויסוצקי?

ולדימיר ויסוצקי היה רק בן 42 כשמת ב-1980. הוא לא זכה מעולם לראות את שיריו הרבים מופיעים בספר או בתקליט. השלטונות בברית המועצות אסרו על כך בחייו. רק בסוף אותו עשור, עם הגלסנוסט, החלו שיריו להופיע באופן חוקי.

אבל ויסוצקי זכה לתהילה עצומה רבה עוד בחייו, והיה אחד היוצרים האהודים ביותר בברית המועצות. את שיריו הרבים, כ-1,000, נהגו להקליט בהופעות קטנות, בבתים, במועדונים או בבתי קפה, ולהפיץ אותם, או לשכפל את המילים באמצעים ביתיים ולהעבירם מיד ליד. ויסוצקי כתב על חיי היומיום בארצו ועל הקשיים של בני האדם הרגילים שחיו בתחושה של רדיפות ומצוקה. שיריו כללו ביקורת חברתית ופוליטית, והם נכתבו לא פעם בשפת רחוב ובהומור. את השירים הלחין בעצמו וליווה אותם בנגינה על גיטרה. הדגש היה במילים שהעניקו לשומעיהן תחושה של משמעות. הייתה ליצירתו השפעה רבה על התרבות הרוסית. שיריו חצו גם את גבולות ארצו, ותורגמו ל-150 שפות. ליאור ייני היה הראשון שהביא את ויסוצקי אל קהל דוברי העברית, ואחריו תרגמו גם מיכה שטרית וארקדי דוכין שירים של הבארד הרוסי. הנה אחד מהם, "צמרמורת", כאן בתרגומו של דוכין:

הנה נעלמה הצמרמורת בידיים, לשמיים עכשיו
אל התהום נתלש הפחד, ונעלם לעולם.
לתחנת ביניים אין סיבות, הולך מחליק
ובעולם אין פסגות שלא ניתן לכבוש.

בין השבילים הלא סלולים, אחד שלי
בין מכשולים לא מנוצחים, אחד אחרי
ושמות אלה ששוכבים, שלגים נמסים
בין הדרכים הלא סלולות, אחת שלי.

כאן בהילה כחולה של קרח, המדרון כולו יצוק
סוד צעדיו של מישהו גרניט שומר.
אני מתבונן בחלומי מעל ראשים
בתמימות מאמין בטוהר השלגים והמילים.

כשתעבור תקופה לא קצרה לא אוכל לשכוח
איך הצלחתי היסוסים בתוכי לרצוח
ביום ההוא לחשו המים, הצלחות תמיד
ויום, איזה יום היה אז? – אה כן רביעי.

בשיר מספר הדובר על דרכו בחיים, על הנחישות שנאלץ למצוא בתוכו כדי לגבור על הקשיים, שכן "בעולם אין פסגות שלא ניתן לכבוש", וכשהוא מביט לאחור הוא מבחין בין הדרכים הלא סלולות והמכשולים הלא מנוצחים בדרך האחת שכבש במו רגליו. הנופים שהוא מתאר הם – הר תלול, סלעי גרניט עטויים בקרח כחול ובשלגים – נופי טבע ארקטיים ומקפיאים. אבל למרות הקושי הוא מצליח לשמוע את לחישת המים, כלומר – משהו הפשיר, משהו מתחיל להטיף חיים ותנועה, לא הכול קפוא ובלתי אפשרי. אבל גם בעתיד, גם כשידע הצלחה, לא ישכח את ההיסוסים שנאלץ להכחיד בתוכו כדי להמשיך לפעול.

חרף ההצלחה הרבה שידע עוד בחייו, קשה להאמין שוויסוצקי תיאר לעצמו עד כמה כוחו ימשיך לעמוד לו גם אחרי מותו. עד כמה זרימת המים שאולי תרם באמצעות שיריו להפשרתם, תלך ותגבר.

ברית המועצות שוויסוצקי הכיר, שנגדה שר את שיריו, התפרקה ואיננה עוד. זוהי בלי ספק הצלחתם של רבים. כל אלה שקצו בשלטון הדכאני שלא אפשר אפילו לאמנים בסדר הגודל של ויסוצקי להתבטא בחופשיות.

למרבה הצער, השלטון הסובייטי אמנם נעלם, אבל קשה לומר שברוסיה, או ב"חבר המדינות" שהחליף את ברית המועצות, שוררת כיום הדמוקרטיה שעליה חלם מן הסתם ולדימיר ויסוצקי. עם זאת, אילו קם היום לתחייה ודאי היה מופתע לגלות ששיריו ממשיכים להתנגן, ושהם לגמרי חוקיים. ספרו הראשון שכלל קובץ משיריו ראה אור כשנה אחרי מותו. הספר נמכר עוד באותה שנה ב-25,000 עותקים, ובשנתיים הבאות ב-300,000 עותקים נוספים. מאז ועד עתה ממשיכים ברוסיה ובעולם כולו להנציח את יצירתו, להעלות מופעים של שיריו, להקדיש לו תערוכות והצגות. קברו היה לאתר של עלייה לרגל, במוסקבה הוצבה לו יד זיכרון, הופקו סרטים המתעדים את חייו – זוהי הצלחה שאי אפשר לאמוד את עוצמתה.

השיר "צמרמורת" מסתיים במילים המצמררות: "איזה יום היה אז? – אה כן רביעי", כלומר – השבוע כלל לא הסתיים, רק עבר במעט את חציו הראשון. האם הייתה זאת מחשבה נבואית על מותו בטרם עת? ידיעה כי לא יזכה להזדקן ולא ידע מה טומן לו העתיד בחובו?

מדוע סירב המשורר לפרסם את שיריו

"זאת עבודה שהורגת", כתב ג'ררד מנלי הופקינס לאחד מידידיו, כשנה לפני מותו ב-1889, בהיותו בן 45 בלבד. אחרי שנים רבות שבהן שימש ככומר קתולי, התמנה הופקינס למשרה של פרופסור ליוונית באוניברסיטה המלכותית של דבלין. את הלימודים הקלאסיים – עברית, תיאולוגיה ופילוסופיה – אהב מאוד, אבל לא הצליח בעבודת ההוראה. לא פעם התלונן באוזני ידידיו על המונוטוניות והשעמום שחש כשנאלץ לבדוק מאות מבחנים בשנה.

בסתר כתב הופקינס שירים, שהיו אמורים להיות מקור לנחמה ואפילו לגאווה, הופקינס נחשב כיום גדול המשוררים הוויקטוריאניים, אבל אדיקותו הדתית מנעה ממנו את היכולת להרגיש שבע רצון מכישרונו ולהתמסר לו.

ג'רארד מנלי הופקינס נולד באנגליה למשפחה שהשתייכה לכנסייה האנגליקנית, אבל בבחרותו המיר את דתו. כשהיה בן 19, סטודנט באוקספורד, פגש את חברי "תנועת אוקספורד", שחשו זיקה אל הכנסייה הקתולית. בעקבות המפגש נעשה קתולי ולאחר זמן מה עזב את אוקספורד, הצטרף למסדר היֵשועי של הכנסייה הקתולית וב-1877 הוסמך לכמורה.

על חברי המסדר שאליו השתייך הוטל להתמסר לחיים נוקשים של סיגוף, צייתנות, עוני וטוהר. קנאותם המופלגת קוממה עליהם לפעמים את הכנסייה. הם ניהלו רשת של בתי ספר מיסיונריים רבי השפעה וטיפחו אותם. הייתה למסדר היררכיה ברורה ונוקשה, והוא קבע לעצמו את הקדושים והמרטירים שלו. חברי המסדר נתבעו לטוהר רוחני, ומעל לכול – לנאמנות למסדר.

הופקינס התקומם כנגד החומרנות הוויקטוריאנית, והתמסר לחיי הדת מתוך החיפוש שלו אחרי יופי, ורוחניות, שהשתקפו גם בשיריו. אלא שאלה עוררו בו תחושה של סתירה פנימית. הופקינס ניסה להתכחש לדחף שלו לכתוב, והשתדל להימנע מכך.

מאחר שהתחייב לחיים של דלות ונאמנות, הקדיש את עצמו בגוף ובנפש, למסדר, שקבע את אורחות חיי היומיום שלו וגם את תחומי העניין האינטלקטואלי שבהם הורשה לעסוק. בתקופת ההכשרה צונזרו אפילו המכתבים שכתב ואלה שקיבל, וכדי לקיים כל פעילות שלא נקבעה מראש, נאלץ לבקש רשות.

את כל אלה קיבל על עצמו מרצונו החופשי. אמנם בהמשך חייו הביע לא פעם תחושות של אי נחת בשל המגבלות שהוטלו עליו, אך ציית להן תמיד, ומעולם לא הטיל ספק קל שבקלים במחויבותו המוחלטת למסדר.

הוא התקשה ליישב בין הדחף שלו לכתוב, "לשרת את המוזה", והצורך לעבוד את האל. ב-1868, כשהצטרף למסדר, שרף את כל שיריו, אבל חזר לכתיבה אחרי שחמש נזירות פרנציסקאניות, שנאלצו לגלות מגרמניה על סיפונה של האונייה "דויטשלנד", טבעו ביחד אתה, בשפך של נהר התמזה. "הייתי רוצה לכתוב על כך," גילה את אוזנו של אחד הממונים עליו, וזה עודד אותו להתחיל במלאכה. אחרי הפואמה "דויטשלנד" המשיך לכתוב, אבל התייסר, כי הרגיש שהשירה מנוגדת למצפונו הדתי. במשך שנה שלמה בלם אותה, אבל אז פרצו ממנו כמה מהשירים שבהם פיאר בהתפעלות אקסטטית, את יופיו של הטבע, המגלם את גדולתו של האל.

הנה אחד מהם, "הבז", כאן בתרגומי, שראה אור לראשונה בגיליון 18 של כתב העת הספרותי הו!, שהוקדש כולו לתרגומי שירה: 

הַבֹּקֶר תָּפַסְתִי בִּמְעוּפוֹ אֶת בַּז-הַבֹּקֶר, הַנָּסִיך הַשָּׁלוּחַ
שֶׁל מַלְכוּת הַשַּׁחַר הַוָּרֹד מְקֻוְקָו, דוֹהֵר בְּחֶדְוָה
עַל אֵדְווֹת הָאֲוִיר הַיַּצִּיב הַחוֹלְפוֹת מִתַּחְתָּיו,
עָף גָּבוֹהַּ, מוֹשֵׁךְ בְּכוֹחַ אֶת רֶסֶן הָרוּחַ
וְאָז שָׁב שוּב, נוֹשֵׁב, נָע, נָד, דּוֹאֶה, בְּלִי לָנוּחַ
גּוֹלֵשׁ, גּוֹעֵשׁ, שׁוֹטֵף, מַחְלִיק עַל מָה שֶׁלְּרַגְלָיו,
לִבִּי נִסְתָּר כְּשֶׁהוּא הוֹדֵף אֶת הַמַּשָּׁב הָרַב,
רוֹטֵט אֶל מְעוֹף הַצִּפּוֹר, אֶל מָרוּת מוֹסְרוֹתָיו!

פֶּרֶא פָּרוּעַ, הָדָר מְפוֹאָר מִתַּמֵּר בְּךָ כָּאן
כְּשֶׁאַתָּה נִרְתַּם, רוֹשֵׁף אֵשׁ, נָאֶה פִּי אֶלֶף
מוֹנִים, אַבִּירִי, וּפִי כַּמָּה יוֹתֵר מְסֻכָּן!
אַךְ אֵין תֵּמַהּ: נִצְנוּץ הֶחָרִישׁ אַחֲרֵי שֶׁלֶף
וּתְכֵלֶת הָרֶשֶׁף שֶׁל גִּיץ אַרְגָּמָן
מִתְנַפְּצִים וְנוֹפְלִים בַּזָּהָב הַנֶּחְשָׂף.

כתיבתו של הופקינס מתאפיינת ומצטיינת במוזיקליות שבה. אכן, באחד ממכתביו הדגיש הופקינס כי את שיריו יש לקרוא "עם האוזן", ורצוי – בקול. כך גם "הבז", שבו הוא מתאר בעושר צלילי רב את "הַנָּסִיך הַשָּׁלוּחַ" – הבז היפהפה שבמעופו צפה, אחוז התפעלות מעוצמתו שהיא פראית אך בה בעת גם מרוסנת. הופקינס רואה איך הבז משייט על פני הרוח, שולט בה ובשמים שבהם הוא מרחף, גולש על האוויר, ונראה כאילו בכל עוצמתו הוא "מוֹשֵׁךְ בְּכוֹחַ אֶת רֶסֶן הָרוּחַ", כמו פרש על סוס. הבז מסמל בעיניו את ישו, והצפייה בו מעניקה למשורר תחושה של התגלות והארה.

ברבים משיריו נוגע הופקינס כך בטבע, ביופיו, ובחוויה המיסטית והדתית שהוא מעניק לכותבם. כך למשל השיר "ליל כוכבים", גם הוא בתרגומי, גם הוא הופיע לראשונה בכתב העת הו! (כאן אפשר לקנות אותו ישירות מההוצאה):

הַבֵּט בַּכּוֹכָבִים! רְאֵה, רָקִיע יֵשׁ מֵעַל!
רְאֵה אֶת בַּרְנָשֵׁי הָאֵשׁ יוֹשְׁבִים שָׁם בָּאֲוִיר!
וּפַרְוָרִים שֶׁל בֹּהַק, עִגּוּלֵי מִגְדַּל שָׁבִיט,
וְיַהֲלוֹם הָאוֹר הוֹלֵם, בָּאֲפֵלָה טָבַל.
עַל דֶּשֶׁא פָּז קַר וְקוֹדֵר זָהָב  מֻתָּךְ מוּטָל,
הַצַּפְצָפוֹת בְּאוֹר כָּסוּף שֶׁאֶת הַלֵּיל מַבְעִיר
פְּתִיתֵי יוֹנִים צָפוֹת מֵעַל הַכְּפָר בִּיעָף מַבְהִיל,
אָכֵן, הַכֹּל נִרְכַּשׁ תָּמִיד, לַכֹּל כָּאן פְּרָס נִתַּן.

אִם כֵּן –  רַק קְנֵה  – אַךְ מָה? – תְּפִלָּה, צְדָקָה, בְּרָכָה, שְׁבוּעָה,
רְאֵה, רְאֵה: אֲבִיבִיּוּת שֶׁעַל עַנְפֵי מַטָּע!
רְאֵה! נִצַּת נִיסָן, הַמּוֹפִיעָה עַל עֲרָבָה!
הִנֵּה אָסָם סָגוּר הַמְּשַׁכֵּן שָׁם בְּקִרְבּוֹ
אֶת אֲלֻמּוֹת הָאוֹר שֶׁל הֶחָתָן אֲשֶׁר יָבוֹא,
בֵּיתָם שֶׁל יֵשׁוּ וְאִמוֹ שֶׁקְּדֻשָּׁתוֹ רַבָּה.

המשורר מתאר את עוצמתו של ליל כוכבים שנראים בעיניו כמו "fire folks" (בתרגום לעברית: "ברנשי האש") ש"יושבים" באוויר. היופי המכשף של הלילה מחזק בו את הלהט הדתי ואת תחושת ההתעלות השמימית.

אף אחד משיריו של הופקינס לא התפרסם במהלך חייו. כל ימיו השתדל להתכחש להיותו אמן יוצר, גם כאשר המוזה גברה עליו ואילצה אותו לכתוב. ידידיו הפצירו בו שירשה להם לפרסם את השירים, אך הוא התמיד בסירובו התקיף.

רק אחרי מותו החל אחד מהם, רוברט ברידג'ס, לפרסם אותם באנתולוגיות. ב-1918, כמעט שלושים שנה אחרי מותו של המשורר, ראה אור ספר שכלל את כל שיריו. נדרש זמן עד שציבור הקוראים למד לאהוב אותם, אבל מאז שנות ה-30 הם החלו לזכות להערכה, מוניטין והתפעלות רבה.

השיר בתרגומו של שמעון זנדבק
השיר בתרגומו של שמעון זנדבק

דינה קטן בן-ציון, "פָּנים וכוכב": ממה נובעים שירים מופלאים

כל דבר שהוא משמש כן נסיקה שממנו ממריאים שיריה של דינה קטן בן-ציון, בקובץ החדש המאגד שירים משישה ספריה הקודמים: עץ המנגו בגינה, הנוף הנראה מחלון דירתה, הסלט שהיא קוצצת לארוחת הבוקר, ציור שראתה במשכן האמנים בהרצליה. מכולם היא יודעת להפיק שאר הרוח ולהמריא, או לצלול למעמקים ולדלות מהם פנינים.

שישה שערים בספר, והפותח בהם מכונה "בראשית". שם אנו פוגשים את המשוררת בראשיתה, את השבר שנמשיך לראות לאורך כל הספר, של "פרח שנקטף" ואינו יודע "מה שצופנות בעלטה תחוחה / פקעות שורשיו". בשירים הבאים מצטיירת התמונה: "ילדת גולה 1945" שדיברו אליה "סינית רהוטה"; הצורך העמוק להשתייך, כפי שהוא מובע בשיר הקצר והיפהפה "מקום":

ועם זאת, לשאת תמיד את "תחושת האחרות". 

בשיר "ביואוטוגרפיה" מתארת הדוברת את הזוועה: "ילדה בת שלוש בורחת על נפשה", ילד שותק ש"נפל מרב-קומות", האלם שנגזר על מי שנותרה כאשר ראשה "חפון בעץ / ופתאום שברו את הכלים ולא משחקים" בעיצומה של הילדות. 

היא פונה אל מתיה ותוהה: "איך אדבר / עם עפר בוער?" ואל זיכרונותיה שנשקפים אליה מ"תצלומים אחדים" ובהם מונצחת דמות סבתה האהובה, "גבירה אוסטרוהונגרית במקצת של גולת ספרד" שנשארה "בעפרות אושבנצ'ים" ומנסה לדמיין איך נראו רגעיה האחרונים: "קרוב לוודאי שהזמן האוזל תם ונחתם ב'שמע ישראל'". היא חושבת על אביה שהלך לעולמו, והוא עתה הצעיר מביניהם "הוא הצעיר עכשיו, מעין בן זקונים, קרוב מכולם." ויודעת שמוות כמו זה של סבתה ממשיך לפעול גם עשרות שנים לאחר מעשה: "כשדחקו אותה אל תא החנק, רצחו / חלק מהאהבה שהיתה בגדר האפשר בלב ילדה אחת / שכאילו הרכיבו על עיניה משקפים / כהי עדשה". השורות הללו הזכירו לי בעוצמה רבה את ספרה של סבטלנה אלכסייביץ', "העדים האחרונים" המתעד את עדויותיהם של ילדים שחיו, כמו דינה קטן בן-ציון, ילידת 1937, בימי מלחמת העולם השנייה, ואת החותם שהותירו בנפשם לצמיתות ההתנסויות שעברו, שכן "ילד ששרד את סדום ועמורה / יוסיף לשלם את המחיר", בשיר "ילד בסיפור משלו". 

"עלי להכיר בך, ילדה, שנותרת לתעות מבוהלת / לבדך בדרכי יערות רחוקים", היא כותבת בשיר "אבן זיכרון לזכרונות ילדות" שהמוטו שלו הוא בית משיר של יהודה עמיחי: "ומי שזוכר את ילדותו יותר / מן האחרים, הוא המנצח / אם בכלל יש מנצחים". קטן בן-ציון מספרת שהיא "נושאת זכרונות ילדות קלושים כרָעֵב הנושא את מזונו הדל", ואילו "לדברים השכוחים אין עכשיו מקום". היא מספרת על "ילדות טרופה", בשיר "והאבן גדולה על פי הבאר". 

הזיכרונות אינם רק שלה. בשיר "הן כחותם" המוקדש "לנשמת אניטה פאפו-רזניק שבעלה ובנה הבכור נספו במחנה יאסֶנוֹבָץ" היא מספרת על מי ש"כחותם את ילדיהן נושאות מתים אל זקנתן", על כך ש"לכאן הגיעה למלט / מישהו, משהו, איכשהו / באין איש עמן", וכיצד הן "ביום מבשלות על כירת אבלן הלוחש לנותרים / שיגעון של סעודה", במשחק מילים מרהיב: הביטוי היומיומי שמשתמש במילה "שיגעון" במקום בשם תואר משבח, ובשכבה העמוקה יותר המילה "שיגעון" כפשוטה: האם השכולה "מבשלת" את שגעון האבל האינסופי שלה בעודה מדברת בלחש אל מתיה האבודים שאותם "כבר ארבעים שנה" היא "לרִיק חובקת".

ומה יש לה, למשוררת? בשיר "הערה ביוגרפית" היא מספרת איך "געגועי ניסו לברוא / את אהובי במלבוש / מילים":

לא כל השירים עוסקים בילדות ובכאב שנותר ממנה. בשער "עולמות", בשיר היפהפה "טיפול משפחתי", למשל, היא מספרת על הצורך והקושי למצוא שפה משותפת: "…האש / תבין את המים. המים יקשיבו / לאבן. האבן תדבר עם הרוח. הרוח / תסכין עם המתכת. / האהבה תעשה הסכם / עם האיבה. המת / יגיב אל החי / והחי ישמע", ובשיר "הסב אותה למלאכת בציעת הלחם" המופיע בשער "דין ודברים" היא זועקת מרה: "די, קין, די / קין די", מנסה להפציר באח הקנאי כי "כמנחתך, כן מנחת אחיך / יצירה ערירית, / תפארת היתמות" וכי אין שום הצדקה להרג אחים. היא מונה את המקומות שבהם ניטשו מלחמות בימים שהשיר נכתב: "ביאפרה רואנדה בוסניה קוסובו" וקוראת אליו "ראה איזו כְּנסִיַת בלהות הקמת!" בניסיון לדבר אל לבו, להתחנן לכך שבני אדם יניחו את נשקם ויחדלו מההרג. כמה צר שדבריה ממשיכים להדהד, ללא הועיל. 

שער אחר, "מרחקים קרובים", מוקדש לתיאורים יפהפיים של מקומות שבהם ביקרה: "כמה גוונים של ירוק" על שיט בדלתה של המקונג, ובו היא כותבת איך "שום מצלמה לא תלכוד / את יפי השעה הזאת" ומנסה ללכוד אותו במילים. למשל – "את מחלפות שערן השחור / נשים חופפות בשמפו לבן / למרגלות עצים שופעי ירוק / במימי המקונג החומים", או בשיר "דרך המשי": "התקרב אל נתיבי דרך המשי / תן דעתך לשיַרוֹת הגמלים / שעוברות על פני מרחבים אדירים" וגם "שקיעה מרהיבה בארץ רחוקה / אוצרת / סיב נמוג מסומק חיי". כמה יפה הקישור בין הנוף לנפש!

זהו כישרונה של דינה קטן בן-ציון: לראות דברים ולהפיח בהם משמעויות. כמו בשיר "עקרות" שבו היא מתארת ענף שנתלש, "גופו הקרוע מגוף העץ. ועדיין עלים ירוקים עליו / לחים באור מבהיקים". היכולת לראות "עקרות" בתוך הקשר המתפוגג הזה בין ענף שדינו נחרץ, אחרי שהופרד מהגזע שעליו צמח ושרק בו יש לו תוחלת, מהדהדת לאורך כל  ספר השירים הנפלא הזה. 

15 באוקטובר 2019

שְׁנֵי עֲשׂוֹרִים חָלְפוּ מֵאָז הוֹפַעְתָּ מֵהָאֹפֶל,
תְּחִלָּה הָיִיתָ רַק מִלִּים, לְמָחֳרָת – גַּם קוֹל.
בְּלַיְלָה שֶׁקָּדַח מִקֹּר, בַּחֹשֶׁךְ, שׁוּב מִין אֹפֶק
נִגְלָה לְמַבָּטִי שֶׁכְּבָר אִבֵּד כִּמְעַט אֶת כָּל

תְּחוּשַׁת הַיֵּש וְהָאֶפְשָׁר, כָּל מָה שֶׁלֹא יָדוּעַ
כָּל מָה שֶׁלֹא הֻבְטַח לִי, אַךְ פִּתְאוֹם הָיָה קַיָּם.
הוֹפַעְתָּ כְּמוֹ מִתּוֹךְ אֵין קֵץ שֶׁל רִיק עִם גַּעְגּוּעַ,
הוֹפַעְתָּ וּמֵאָז לֹא רַק אֲנִי – גַּם הָעוֹלָם

אֵינֶנּוּ מִסְתַּחְרֵר, לֹא מִתְפּוֹגֵג, כִּי בְּעֵינֶיךָ
הִשְׁתַּקְּפוּתִי נִשְׁאֶרֶת וְאֵינֶנָּה מִשְׁתַּנָּה.
אֶת מָה שֶׁלֹא יָדַעְתִּי לְבַקֵּשׁ, אַךּ נַעֲנֵיתִי,
הַשֶּׁפַע הַשּׁוֹטֵף אוֹתִי כְּבָר זֶּה עֶשְׂרִים שָׁנָה,

אֲנִי רַק מְּבַקֶּשֶׁת לְהָשִׁיב וּלְאַפְשֵׁר:
הָאוֹר שֶׁלֹא חָסֵר מִנֵּר אֲשֶׁר מַדְלִיק עוֹד נֵר.

צילום: אמיתי צפריר (בן שבע וחצי).

"שנה חדשה" וגם "שנה טובה" לכולנו

"שמואל בס הוא משורר צנוע ואת זאת צריך להגיד ברבים לשבחו", כתב מבקר הספרות של העיתון "דואר היום" בחודש פברואר, 1927. עוד הוסיף המבקר וכתב על בס כי "אינו מרעיש עולמות ומרקיע שחקים כיתר משוררינו הצעירים. סיסמתו היא – הדרגה מתונה […]  בשירי ש' בס יש אולי מהטון היותר שקט ומרגיע…"

תשעים ושתיים שנים חלפו מאז אותה ביקורת, שנכתבה על הספר אדם, ספרו הראשון של בס, שהמבקר של אותם ימים התענג מאוד על קריאתו.

באותה שנה ראה אור גם ספר השירים לילדים שכתב בס, וממנו נותר בזיכרון עד היום שיר אחד קצר, רק שבע שורות אורכו, וזאת כנראה גם משום שהולחן בידיו של עמנואל עמירן (פוגצ'וב), ונהפך לפזמון שמלווה מאז ועד עתה את ילדי הגנים, בפרוס השנה החדשה. הנה מילות השיר "שנה חדשה":

הַקַּיִץ עָבַר, הַחֹם הַגָּדוֹל,
שָׁנָה חֲדָשָׁה בָּאָה לַכֹּל.

רוּחוֹת מְנַשְּׁבוֹת, נוֹדְדוֹת צִפֳּרִים,
הוֹלְכִים וּבָאִים הַיָּמִים הַקָּרִים.
הַבִּיטוּ וּרְאוּ, קָטֹנְתִּי אֶתְמוֹל,
הַקַּיִץ עָבַר – וַאֲנִי כְּבָר גָּדוֹל.

שָׁנָה חֲדָשָׁה הִתְחִילָה הַיּוֹם.

שמואל בס, שהיה גם מורה ולא רק משורר, נולד באוקראינה, ועלה לארץ ישראל ב-1905, בהיותו בן שש. אביו היה מורה לעברית ופעיל ציוני עוד שם, באודסה. אולי מכיוון שגדל בישראל, הצליח בס ללכוד בשירו הקצר את מהות הסתיו הארץ ישראלי: הציפורים הנודדות, החום של הקיץ שהולך ומתפוגג, הציפייה לבואו של החורף – "הַיָּמִים הַקָּרִים". ומה עוד קורה בסתיו? ילדים עולים כיתה. הקטנים הולכים לגן של בוגרים, וילדי בית הספר חשים במובהק כי אתמול עוד היו קטנים ומעתה כל אחד מהם "כְּבָר גָּדוֹל".

גם עמנואל עמירן-פּוּגָצ'וֹב, מלחינו של השיר, שהצליח ללכוד בלחן שלו את הנימה המהורהרת של מילות השיר, הגיע לארץ ישראל ממזרח אירופה. הוא היה יליד ורשה להורים ילידי אוקראינה, וגם אביו היה מורה לעברית. "התנ"ך ונוף הארץ הם הרקע האמיתי לזמרת הארץ", אמר עמירן בריאיון לעיתון "מעריב" במארס 1963.

שני היוצרים הללו, שלא נולדו בישראל, היטיבו לבטא ביצירתם המשותפת את האווירה האופפת את ימי ראש השנה בישראל. אפשר אולי לומר אפילו שבשיר שלהם לא רק ביטאו את החג, אלא למעשה יצרו אותו בתודעה הקולקטיבית. שכן כל מי שהיה אי פעם בגן ישראלי, כילד או כהורה, מכיר כנראה את השיר, והוא מזדמזם בתודעתו כל שנה בבוא הסתיו, לקראת ראש השנה ותחילת שנת הלימודים החדשה.

שיר אחר שמלווה את כולנו כפס הקול של השנה החדשה הוא "שנה טובה" שאת מילותיו כתב לוין קיפניס, ונחום נרדי הלחין. הנהו:

שָׁנָה הָלְכָה, שָׁנָה בָּאָה
אֲנִי כַּפַּי אָרִימָה
שָׁנָה טוֹבָה לְךָ, אַבָּא,
שָׁנָה טוֹבָה לָךְ, אִמָּא
שָׁנָה טוֹבָה, שָׁנָה טוֹבָה!

שָׁנָה טוֹבָה לְדוֹד גִּבּוֹר
אֲשֶׁר עַל הַמִּשְׁמֶרֶת
וּלְכָל נוֹטֵר בָּעִיר, בַּכְּפָר
בִּרְכַּת "חֲזַק" נִמְסֶרֶת.
שָׁנָה טוֹבָה, שָׁנָה טוֹבָה!

שָׁנָה טוֹבָה, טַיָּס אַמִּיץ,
רוֹכֵב בִּמְרוֹם שָׁמַיִם,
וְרֹב שָׁלוֹם, מַלָּח עִבְרִי,
עוֹשֶׂה דַּרְכּוֹ בַּמַּיִם.
שָׁנָה טוֹבָה, שָׁנָה טוֹבָה!

שָׁנָה טוֹבָה לְכָל עָמֵל
בַּנִּיר וְגַם בַּמֶּלֶט,
שָׁנָה טוֹבָה וּמְתוּקָה
לְכָל יַלְדָּה וָיֶלֶד!
שָׁנָה טוֹבָה, שָׁנָה טוֹבָה

"שנה טובה" הופיע לראשונה בדפוס  בברלין ב-1923, בקובץ שיועד לשימושן של גננות.

שורה מהשיר נעשתה מזוהה כל כך עם החג, עד שאפרים קישון ציטט אותה בהומורסקה שכתב ב-1970 בעיתון "מעריב" במדורו הזכור לטוב "חד גדיא". את הטור הקדיש באותו שבוע לעומס הכבד שהוטל על כתפי הדואר, בעטיין של ברכות השנה הטובה הרבות שאנשים נהגו לשלוח זה אל זה באותם ימים. בהומורסקה עומד לדין אחד משולחי הברכות, ולהגנתו הוא פוצח במילים "אֲנִי כַּפַּי אָרִימָה"… כותרתו של הטור הייתה "במאבק נגד השגשוג". נראה כי בספטמבר 1970, חודש אחרי שהסתיימה מלחמת ההתשה, התבטא השגשוג גם במשלוח של ברכות שנה טובה.

כמו יוצריו של השיר "שנה חדשה", גם לוין קיפניס והמלחין נחום נרדי היו ילידי מזרח אירופה (כיום באזור ששייך לאוקראינה). גם את "שנה טובה" ממשיכים לנגן ולשיר בגני הילדים, לברך לא רק את ההורים אלא גם את החייל הגיבור השומר עלינו, את הטייס ואת הבנאים, "שָׁנָה טוֹבָה לְכָל עָמֵל / בַּנִּיר וְגַם בַּמֶּלֶט". כמה עצוב לחשוב שאותו "ניר" חקלאי מפורסם מעבדים כנראה עובדים תאילנדים, או שכבר נהפך ברבות הימים לחלקת "שהופשרה" ונמכרה, או תימכר בקרוב, לאיזשהו איל נדל"ן שיבנה בה עוד כמה מגדלי מגורים, ושאת הבניינים הללו לא יקים עוד אותו "עָמֵל" עברי, אלא – פועלים זרים.

ובכל זאת: ננסה כולנו להתברך במידה נחוצה של אופטמיות, ונברך זה את זה שוב, עם תקווה שאסור לוותר עליה ב"שנה טובה".

ג'ררד מנלי הופקינס, "אביב"

הַתֵּבֵל כֹּה גְּדוּשָׁה בַּגְּדֻלָּה שֶׁל הָאֵל,
שֶׁכְּמוֹ זִיק מִבַּרְזֶל-מְרֻקָּע צָץ, מוּאָר,
אֲבָל אֵיךְ, אִם הוֹדוֹ מְפַכֶּה כְּמוֹ יִצְהָר,
לֹא כֻּלָּם מְצַיְּתִים לַמַּטֶּה הַגּוֹאֵל?
דוֹר וְדוֹר רַק רָמַס, וְרָמַס וְרָמַס,
וְהַכֹּל מְרֻבָּב וּמֻכְתָּם מֵעָמָל,
וְהַכֹּל מְרֻפָּשׁ, מְעֻפָּשׁ, מְעֻרְפָּל,
בֶּעָפָר שֶׁנֶּחְשַׂף הָאָדָם כְּבָר לֹא חָשׁ.

אַךְ הַטֶּבַע אֵינוֹ מִתְמַצֶּה לְעוֹלָם,
בְּעָמְקָם שֶׁל דְבָרִים יֵשׁ טְרִיוּת מֵיטִיבָה,
וְלָכֵן כְּשֶׁהָאוֹר נֶעֱלַם בִּשְׁחֹר יָם
עִם כֹּל שַׁחַר הוּא קָם מִמִּזְרָח וְשׁוּב בָּא,
כִּי אָז רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מֵעַל לָעוֹלָם
מִשְׁתּוֹפֵף בִּכְנָפָיו, וְחָזֵהוּ הַחַם.

1877

לעברית: עופרה עופר אורן ©

ראה אור לראשונה בחוברת הו! גיליון 18, אסופה משירת העולם מהומרוס ועד שירה עכשווית שאפשר לרכוש אותה ישירות מההוצאה, כאן

תרגומו של שמעון זנדבק

על המשורר ג'ררד מנלי הופקינס: מדוע סירב לפרסם את שיריו

"הקולוסוס החדש": אל מי באמת פונה השיר החקוק על פסל החירות?

"הכיתוב על פסל החירות מתייחס לאירופאים בלבד", אמר לפני כמה ימים קן קוצ'נלי, ראש רשות ההגירה של ארה"ב. ארה"ב רוצה מהגרים "שיכולים לעמוד על הרגליים שלהם", הוסיף עוד. נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, תמך בדבריו.

על פסל החירות חקוק שיר שאותו כתבה אמה לזרוס, משוררת יהודייה ילידת ארצות הברית. שני הוריה היו צאצאי מהגרים ותיקים מאוד: אביה היה נצר למשפחה שהגיעה מגרמניה, ואמה הייתה בת למשפחה יהודית ממוצא פורטוגזי, אנשים שהגיעו לאמריקה עוד לפני המהפכה. 

לזרוס הייתה מעורבת מאוד בקליטתם של מהגרים יהודים שהגיעו לאמריקה מרוסיה. בעקבות התנסויותיה עם המהגרים הללו כתבה לזרוס את הסונטה "הקולוסוס החדש" (משמעות המילה "קולוסוס" היא "פסל ענק" והכוונה היא לפסל של אל השמש הליוס, שהוקם ברודוס במאה השלישית לפנה"ס). הנה הסונטה בתרגומי: 

לֹא כְּמוֹ עֲנָק הַמַּתֶּכֶת אֲשֶׁר בְּיָוָן,
שָׁם – מְחַבֵּר בֵּין חוֹפִים בָּם רַגְלוֹ נְטוּעָה,
כָּאן הוּא עַל שַׁעַר הַחוֹף שְׁטוּף גַּלִּים, בַּשְּׁקִיעָה,
פֶּסֶל אִשָּׁה אַדִּירָה עִם לַפִּיד לֶהָבָה,
אֵשׁ לְכוּדָה שֶׁאֶת שְׁמָהּ הִיא נוֹשֵׂאת בְּקִרְבָּהּ.
אֵם הַגּוֹלִים הָאוֹחֶזֶת בַּיָּד מַשּׂוּאָה,
אֶל הָעוֹלָם מְאוֹתֵת מַבָּטָהּ בִּישׁוּעָה.
גֶּשֶׁר אֲוִיר הִיא, עוֹטֶפֶת עָרִים, מִקִּרְבָּהּ
קוֹל הַקּוֹרֵא לָעוֹלָם "אֶת הוֹדְךָ שְׁמוֹר וְקַח!
שְׁלַח לִי," אוֹמֶרֶת, דְּמוּמָה, "אֶת הָרָשׁ, אֶת הַדַּךְ.
כָּל הֶהָמוֹן שֶׁנִּכְסַף שׁוּב לִנְשׁוֹם בְּחֵרוּת,
שְׁלַח אוּמְלָלִים הַשּׁורְצִים עַל חוֹפְךָ הַמּוֹאֵס,
שְׁלַח אֶת מוּכֵּי הַגּוֹרָל שֶׁבֵּיתָם כְּבָר אָבוּד,
אוֹר אֲבוּקָה שֶׁל זָהָב אָז אֶשָּׂא כְּמו בְּנֵס.

את השיר ביקשו ממנה לכתוב כדי לאסוף את הכסף שנדרש להקמת הכן הענק לפסל, שאותו עצמו תרמה ממשלת צרפת. 

הפסל נושא את דמותה של אישה המייצגת את אלת החירות הרומית ליברטאס. היא עטויה בגלימה רומית, לראשה נזר שקרניו פונות מכל עבריה אל העולם כולו, ומייצגות את החירות. עם אחת מרגליה עומדת האישה על שרשרת שבורה, סמל לשחרור ולביטול העבדות בארצות הברית. בידה הימנית היא נושאת לפיד המקדם את פניהם של כל הבאים בשערי הארץ. 

אמה לזרוס סירבה תחילה לכתוב את השיר המוזמן, אבל בסופו של דבר נעתרה. היא מתארת בו את הפסל הקורא לכל הנידחים והמדוכאים, חסרי הבית, האומללים, שוחרי החירות, לבוא ולחסות באורה. היא מבטיחה להם להיות להם לאם מיטיבה. לאפשר להם סוף סוף לנשום ולחוות תחושה של מקלט בטוח וחירות. 

השיר, כמו הפסל עצמו, אינו פונה רק לעבר מקום אחד. לא מדובר על מהגרים אומללים וחסרי בית מאירופה. לא כתוב שרק פליטים משם ייקלטו וימצאו להם בית חדש ובטוח. בשיר פונה החירות אל העולם כולו: Glows world-wide, וקרניה של החירות נשלחות לארבע כנפות תבל, אל כל היבשות וכל המקומות, אל כל הנידחים והדחויים המוזמנים אליה.

כל תושביה של ארצות הברית, למעט, כמובן, הילידים המקוריים, ה"אינדיאנים", הם צאצאי מהגרים או מהגרים בעצמם. חלקם אפרו-אמריקנים שאבותיהם נחטפו והובאו לאמריקה בניגוד לרצונם. אחרים פליטים מאסיה. רבים הגיעו מאירופה המערבית והמזרחית. 

פסל החירות נהפך מזמן לסמל. צרפת העניקה אותו לכבוד חגיגות מאה שנות העצמאות של ארצות הברית וכדי לציין את הערכים המשותפים לשתי המדינות.  מאחר שהוצב בנמל ניו יורק, דרומית מערבית לקצה הדרומי של מנהטן, הוא היה האתר הראשון שראו המהגרים שהגיעו לארצות הברית באוניות. הוא הונצח בעשרות סרטי קולנוע (ביניהם – "המהגר" של צ'רלי צ'פלין, "הסנדק" של קופולה, סרטי "סופרמן", ועוד רבים אחרים), ונהפך לסמל של חירות ברחבי העולם. כך למשל ב-1989 הציבו מפגינים סיניים העתק שלו בכיכר טיין-אן-מן. עותקים מוקטנים רבים שלו אפשר למצוא בכל חלקי העולם. קפקא תיאר אותו בספרו אמריקה, ובסרט "כוכב הקופים" הריסותיו מסמלות את קץ הציוויליזציה האנושית.

דומה כי דבריו של ראש רשות ההגירה של ארה"ב אינם אלא הרס מסוג אחר. לא של הפסל הפיזי, אלא של הערכים שאותם ביקש לייצג. 

תרגום מאת ראובן אבינועם. התפרסם באוגוסט 1949 בעיתון דבר

כְּשֶׁהַמִּמְטָר הַצֶּ'רְנוֹבִּילִי

כְּשֶׁהַמִּמְטָר הַצֶּ'רְנוֹבִּילִי אַחֲרֵי חֲצוֹת
שָׁטַף אֶת כָּל חוּצוֹת הָעִיר בִּסְעָרָה פִּרְאִית,
דִּלַּגְנוּ בְּחֶדְוָה בַּשְּׁלוּלִיּוֹת הַמִּתְמַלְּאוֹת,
וְלֹא הָיָה לָנוּ מֻשָּׂג עַל מָה כָּל זֶה מֵעִיד.

בְּרֶגַע מְסֻיָּם כְּבָר לֹא נִסִּינוּ לֹא לִטְבֹּל
כִּמְעַט אֶת כָּל הַגּוּף בְּתוֹךְ הַמַּיִם שֶׁנִּתְּזוּ
וְלֹא נִרְאוּ בִּכְלָל כְּמוֹ מָה שֶׁמְּכַנִּים טִפּוֹת.
הָיִינוּ אָז כְּמוֹ מְאֻחוֹת, וּמִי יָדְעָה שֶׁזוּ

שֶׁצָּחֲקָה אִתִּי בְּתוֹךְ מִין גֶּשֶׁם לֹא מוּבָן,
אֵינָה אֲנִי, אֲנִי לֹא הִיא, וּבְקָרוֹב יִפְרֹץ
כָּל מַה שֶׁמְּחַלְחֵל סָמוּי בְּעֹמֶק הַלִּבָּה.
בְּפְּרִיפִּיאַט נָפְלוּ מֵהָאֲוִיר יוֹנִים שְׁחוֹרוֹת,

וְהֶעָנָן הַגַּרְעִינִי נִבְלַם שָׁם לִכְאוֹרָה,
אֲבָל נְשֹׁרֶת מִשּׁוּלָיו הַלֹּא נִרְאִים נוֹתְרָה.

עופרה עופר אורן ©

מתוך השער השני, שירים מן התקופה התיכונה, בעיקר משנות הארבעים והחמישים

אַחֲרֵי הַרְבֵּה שָׁנִים,
אַחֲרֵי מוֹתֵנוּ,
הָלוֹךְ יֵלְכוּ עֲנָנִים
עַל פְּנֵי הַשָּׁמַיִם. 

יַעַמְדוּ יָמִים לְבָנִים
וְלֵילוֹת יַשְׁחִירוּ
וְיֵרְדוּ גְשָׁמִים רוֹנְנִים
עִם פְּרוֹס הַחרֶף. 

בֶּחָצֵר יְשַׂחֲקוּ יְלָדִים
וּבִשְׁעוֹת הָעֶרֶב
מֵחַלוֹן יִקְרָא קוֹל הָאֵם:
"יְלָדִים, הַבַּיְתָה!". 

וְזוּגוֹת יַעַמְדוּ צְמוּדִים
בִּמְבוֹי הַשַׁעַר,
וְאִישׁ בָּעוֹלָם לֹא יִזְכֹּר
כִּי אֲהַבְתִּיךָ. 

סונטה על הכבד המטוגן



וְעַכְשָׁו בְּקִרְבִּי מִטַּגֵּן הַכָּבֵד –
 לֹא אוֹתָה חֲתִיכָה שֶׁדָּחַפְתְּ לְתוֹךְ פִּי
בְּעָרְמָה שָׁם בַּחֹשֶׁךְ שֶׁבּוֹ אֲאַבֵּד
לִצְמִיתוּת כָּל תִּקְוָה שֶׁאַת פַּעַם תַּרְפִּי.

לֹא, אֵינֶנִּי בַּת אַרְבַּע, עַכְשָׁו הַכָּבֵד
בְּבִטְנִי מִטַּגֵּן בַּשֻּׁמָּן שֶׁל עַצְמוֹ,
הוּא נִצְרַב שָׁם בִּפְנִים, מִתְפָּרֵק וְרוֹעֵד
מִי יֻזְמַן לֶאֱכֹל אֶת תוֹכִי, אֲנִי כְּמוֹ

הַכִּירָה הַגְּדוֹלָה שָׁם הַשֶּׁמֶן רָחַשׁ
וְכָבֵד שֶׁל פָּרָה הֶעֱלָה צַחֲנָה.
כְּשֶׁבָּרַחְתִּי עָלִית וּבַחֹשֶׁךְ לָחַשְׁתְּ,
"אַתְּ עַכְשָׁו תִּטְעֲמִי", וְתָחַבְתְּ וְחָנַקְתְּ. 

הַכָּבֵד הָרוֹתֵחַ עַכְשָׁו בְּגוּפִי
כְּבָר יוֹדֵעַ שֶׁאַתְּ בְּתוֹכִי לֹא תַּרְפִּי.

עופרה עופר אורן ©

"שיר הפונדקית": מי זוכר את גמזו?

בניית המתח והדרמה שהקדימו את ההצגה היו מושלמים. כך למשל נכתב בעיתון מעריב ב-17 בדצמבר  1959 כי "ההנהלה של התיאטרון הקאמרי והשחקנים נשבעו לנתן אלתרמן שלא לפרסם ברבים אף מילה על תוכן המחזה 'פונדק הרוחות' שיוצג 'עם פתיחת אולם התיאטרון בפסז' דיזנגוף מי יודע עוד כמה חודשים.'"

יום לפני כן בישרו בעיתון למרחב: "התרגשות רבה עוררה היום בקרב שחקני התיאטרון הקאמרי ובציבור שוחרי הבמה הידיעה כי מחזה מקורי של המשורר נתן אלתרמן , 'פונדק הרוחות',  יועלה על בימת הקאמרי".

"הנהלת התיאטרון הודיעה", נכתב באותו יום בעיתון על המשמר, "כי תיאטרון הקאמרי החליט  לפתוח ב'פונדק הרוחות' את אולמו החדש," ורבים תהו מי יזכה לביים אותו, עד שהגיעה הבשורה בעיתון דבר ביום רביעי, 23 בדצמבר: יהיו שני במאים, גרשון פלוטקין ושמואל בונים. בסופו של דבר רק פלוטקין ביים את ההצגה, שבכורתה התקיימה ב-1963, כמה שנים אחרי הבשורה הראשונה.

ואז, אחרי הצגת הבכורה, קטל אותה, מבקר התיאטרון, חיים גמזו, שאת שם המשפחה שלו הפך אפרים קישון לפועל: "לגמוז", כלומר – למתוח ביקורת קטלנית.

גמזו שלל בעיקר את משחקה של חנה מרון, שגילמה את תפקיד הפונדקית. את השיר שביצעה בדמותה כאישה מבוגרת (היא הייתה אז בת 40) כינה "יפה", אבל הסתייג משירתה של השחקנית. הנה השיר:

בא הזמן, הנה כך, זה הסוף. 
הנה כך, פונדקית,
מה עושים כאשר הוא מגיע? 
מתקשטים, פונדקית, לפגישה חגיגית. 
עם הסוף המחכה ללא ניע.

קודם כל השיער, שילבין ויואר, 
והעור שייבש רך וטוב כמו קש. 
והפה שילהט כמו קרח,
ולזכור את כיבוי העיניים, 
וקר שיהיה גם הדם, 
איזה קור נהדר… 
עוד פרטים יש, אך זהו, בערך. 

ולכן אם יוצאים 
למרחק, למרחק. 
יש לומר את שיבחו 
של הגוף, הפונדק. 

שאחרי קצת שנים של סופה. 
הוא יפה כמפולת יפה,
אך על אף חסרונות ופגמים, 
אין אחר במקומו, לפעמים. 

לפעמים, לפעמים, 
נמצאים אנו פה קצת ימים. 
נחפזים וטורחים והומים, 
ויוצאים בלי לחזור, לפעמים. 

כבר הוגד שהגוף, שהגוף, 
הוא אם כך או אם כך, 
רק בית חומר, נכון, אומנם כן הוא, 
אבל חומר כזה, כה נאה ומשובח, 
כבר כמעט לא מוצאים בימינו. 

ולכן, בלכתך, מה יאמרו, פונדקית, 
רק החליפה היא את הקליפה הגופית, 
אך היתה זו קליפה שהספיקה, 
לאהוב ולחמוד, ולחלום חלומות,
ולבכות ולצחוק ולחשוק ולנשוק, 
ואת זה היא בקושי הפסיקה…

ולכן אם יוצאים 
למרחק, למרחק, 
יש לזכור את שבחו 
של הגוף הפונדק… 

שמפה לפעמים, כמסופר, 
שב אדם אל פונדק של עפר, 
ובשל כמה סיבות וטעמים, 
הוא משם לא חוזר לפעמים, 

לפעמים, לפעמים, 
נמצאים אנו פה קצת ימים, 
נחפזים וטורחים והומים,
ויוצאים בלי לחזור, לפעמים, 

והלילה בהיר, והלילה מואר כתמיד, 
כי תמיד הוא אורחים מארח. 
ונדלקת עליו כמנורה ענקית, 
הלבנה המכונה גם, ירח, 

עד הסוף מאירה, היא יפה ושמחה, 
ובסוף מדביקה היא מעין מסיכה, 
קצת זרה וקרה ומוזרת. 
מסכה נפלאה, חגיגית חגיגית, 
רק דוממת מדי, וחיוורת כסיד, 
או כאיזו תרכובת אחרת. 

ולכן אם יוצאים, 
למרחק, למרחק, 
יש לזמר את שבחו 
של הגוף, הפונדק. 

המכיל בערבוב ממוזג,
עיצבון, ושמחה מלוא השק. 
כי שני אלה בתור תאומים, 
קיימים לעולם, לפעמים… 

לפעמים, לפעמים, 
נמצאים אנו פה קצת ימים, 
נחפזים וטורחים והומים, 
ויוצאים בלי לחזור לפעמים… 

לפעמים, לפעמים, 
נמצאים אנו פה קצת ימים, 
נחפזים ותוהים, והומים, 
ויוצאים… וחוזרים לפעמים.

בשיר מבכה הפונדקית את אובדן נעוריה, את ההתדרדרות הגופנית הנלווית אל הזיקנה, ומנסה להתייצב באומץ נוכח המוות הבלתי נמנע, הקרב ובא אליה. החיים קצרים וחולפים ביעף: "נמצאים אנו פה קצת ימים" ובינתיים יש "לזמר את שבחו של הגוף", להתענג על מה שיש, בין הלידה למוות.

המחזה "פונדק הרוחות" מספר על חננאל, כנר שמחליט לעזוב את אשתו האוהבת נעמי כדי להתמסר לאמנותו. הוא יוצא לחיי נדודים, בברכתה של נעמי, שמשלימה עם דרכו, מבינה אותו ואפילו משתעבדת מרצון  לבן של חלפן כדי שתוכל לסייע לחננאל להגשים את מטרתו. בקשתה האחת: שיבטיח לה לשוב אליה במועד. במהלך נדודיו חננאל פוגש דמויות שונות של מעריצים וזוכה לפרסום ולתהילה. אבל ברגע של משבר וחשבון נפש מתחוור לו כי בשל האמנות, שלה הקדיש את חייו ולמענה הקריב את נעמי, התרחק מהעולם האמיתי ושבעצם גם הוא, כמו נעמי, משועבד. הוא נוטש את הנגינה ומנסה לחזור אל המציאות ואל נעמי.

אחת הדמויות שחננאל פוגש בדרכו היא זאת שגילמה חנה מרון: פונדקית שהוא מנהל אתה פרשיית אהבים.

את שירה הלחין גארי ברתיני, וחנה מרון, שזכתה ב-1973 בפרס ישראל, הרבתה לשיר אותו גם אחרי שההצגה ירדה, והוא נותר מזוהה אתה ועם קולה. היא ביצעה אותו כמה חודשים אחרי ששבה ארצה כשהחלימה מפציעתה בהתקפת טרור בשדה התעופה של מינכן, ב-1970. עם רגל תותבת עמדה מרון על בימת תיאטרון הבימה ושרה את שיר הפונדקית, לקול תשואות רמות. ביקורתו של חיים גמזו נשכחה מזמן.

סונטה ל-4 ביולי 1976, יום הולדת 25

בשעות שמבצע אנטבה היה עדיין סודי


כְּשֶׁהֵם הִמְרִיאוּ בַּחֲשַׁאי רָצִיתִי מְסִבָּה,
אוֹ לְפָחוֹת מַבָּט, שֶׁיְּשַׁקֵּף שֶׁיֵּשׁ קִיוּם
לַגּוּף שֶׁשוּב הֻכָּה, כְּמוֹ מֵת, לַגּוּף שֶׁשוּב נֶּחְבַּט.

כְּשֶׁלּוֹחֲמִים הִסְתַּעֲרוּ – חָלַמְתִּי עַל פְּרָחִים,
אֲשֶׁר יֻגְּשׁוּ לִי בְּמַבָּט רוֹאֶה, לֹא בְּאִיוּם –
מַתָּת חִנָּם לֹא מוֹעִילָה, רוֹמֶזֶת עַל חַיִּים

שֶׁיִּקְמְלוּ בְּכַד שָׁקוּף אֲבָל גַּם יִוָּתְרוּ
בַּזִּכָּרוֹן הַמְּלַקֵּט לוֹ הוֹכָחוֹת שֶׁל כְּלוּם
לְכָךְ שְׁלֹא הַכֹּל מֻחְלָט וְלֹא הַכֹּל  בָּרוּר.

אַךְ בַּדִּירָה שֶׁבְּחוֹלוֹן, הַרְחֵק מֵהַזִּירָה,
הִשְׂתָּרְרָה שְׁתִיקָה חַדָּה, נוֹקֶבֶת, חֲמוּרָה,
שֶׁל מִי שֶׁלֹא נִבְחַר לְהִשְׁתַּתֵּף, וּבַסִּיוּם

שֶׁל הַמִּבְצָע הַמְּהֻלָּל הֵטִיחַ בְּחֵמָה:
תֵּדְעִי שֶׁזֶּה רַק בִּגְלָלֵךְ, תֵּדְעִי: אַתְּ אֲשֵׁמָה!


עופרה עופר אורן ©

ג'רארד מנלי הופקינס: "הבז"

††

הַבֹּקֶר תָּפַסְתִי בִּמְעוּפוֹ אֶת בַּז-הַבֹּקֶר, הַנָּסִיך הַשָּׁלוּחַ
שֶׁל מַלְכוּת הַשַּׁחַר הַוָּרֹד מְקֻוְקָו, דוֹהֵר בְּחֶדְוָה 
עַל אֵדְווֹת הָאֲוִיר הַיַּצִּיב הַחוֹלְפוֹת מִתַּחְתָּיו,
עָף גָּבוֹהַּ, מוֹשֵׁךְ בְּכוֹחַ אֶת רֶסֶן הָרוּחַ
וְאָז שָׁב שוּב, נוֹשֵׁב, נָע, נָד, דּוֹאֶה, בְּלִי לָנוּחַ
גּוֹלֵשׁ, גּוֹעֵשׁ, שׁוֹטֵף, מַחְלִיק עַל מָה שֶׁלְּרַגְלָיו,
לִבִּי נִסְתָּר כְּשֶׁהוּא הוֹדֵף אֶת הַמַּשָּׁב הָרַב,
רוֹטֵט אֶל מְעוֹף הַצִּפּוֹר, אֶל מָרוּת מוֹסְרוֹתָיו!

פֶּרֶא פָּרוּעַ, הָדָר מְפוֹאָר מִתַּמֵּר בְּךָ כָּאן
כְּשֶׁאַתָּה נִרְתַּם, רוֹשֵׁף אֵשׁ, נָאֶה פִּי אֶלֶף
מוֹנִים, אַבִּירִי, וּפִי כַּמָּה יוֹתֵר מְסֻכָּן!

אַךְ אֵין תֵּמַהּ: נִצְנוּץ הֶחָרִישׁ אַחֲרֵי שֶׁלֶף
וּתְכֵלֶת הָרֶשֶׁף שֶׁל גִּיץ אַרְגָּמָן
מִתְנַפְּצִים וְנוֹפְלִים בַּזָּהָב הַנֶּחְשָׂף.   

1877

לעברית: עופרה עופר אורן

התרגום ראה אור בגיליון החדש של כתב העת הספרותי הו!, לצד שמונה שירים נוספים של הופקינס שתרגמתי, וארבעה של כריסטינה רוזטי. הגיליון כולו מוקדש לתרגומי שירים מתקופות ותרבויות שונות. כאן אפשר לראות את תוכן העניינים של הגיליון.

בימים אלה אפשר לקנות את הו! החדש, מספר 18, בהנחה ישירות מאתר הוצאת הקיבוץ המאוחד, כאן בקישור.

מי כתב את השיר "דמיין" של ג'ון לנון?

זה קרה לפני ארבעים ושמונה שנים, במהלך חודש יוני. ג'ון לנון, אחד החברים הבולטים בלהקת הביטלס, שפרש ממנה רק שנה לפני כן, עסק בהקלטה של שירים חדשים. 

באחוזה כפרית עצומת הממדים "טיטנהרסט פארק"'  השוכנת בדרום מזרח אנגליה, שאותה רכש עם אשתו השנייה, יוקו אונו, הקים לנון אולפן הקלטות צמוד לבית המגורים, לשם הזמין את טובי המוזיקאים, ידידיו, כדי להקליט את שיריו. 

צלם צמוד נלווה אל ג'ון ויוקו במשך שעות וימים, כפי שמעידים קטעי הווידיאו הרבים שמהם נוצר הסרט התיעודי שהוקרן בדוקאביב האחרון (ואפשר למצוא אותו גם בהוט-וי-או-די): "ג'ון ויוקו, רק שמים מעל". המצלמות ליוו את ג'ון בחיי היומיום, באולפן ההקלטות, ואפילו הציצו לו לתוך השירותים, בעודו יושב על האסלה… 

אחד השירים החדשים שג'ון לנון כתב, הלחין והקליט באותם ימים היה "דמיין", כאן בתרגומה של סמדר שיר:

דמיין שאין גן עדן 
וגם לא גיהינום 
שרק שמיים תכלת 
פרושים שם במרום 
דמיין עולם של שקט 
אין זה כבר חלום 
דמיין אדם בלי פחד 
חופשי מדאגות 
ואנשים ביחד 
זורמים ללא גבולות 
פשוט חיים בנחת 
עם אותן המשאלות. 

אולי תגיד שרק חלמתי 
אך זה כוחו של החלום 
אם נדמיין אותו ביחד 
נגשים אותו עכשיו היום. 

דמיין עכשיו את שנינו 
באהבה טובה 
האופק לפנינו 
מקרין חום ושלווה 
תנשום את מה שבינינו 
נכון שיש תקווה 

אאהה… 

אולי תגיד שרק חלמתי 
אך זה כוחו של החלום 
אם נדמיין אותו ביחד 
נגשים אותו עכשיו היום. 

אוו.. 

נגשים אותו עכשיו היום… 

אווו… 

דמיין שאין גן עדן 
וגם לא גיהנום 
שרק שמיים תכלת 
פרושים שם במרום

האנשים הראשונים שזכו לשמוע את השיר המוקלט סיפרו כי חשו מיד בגדולתו. אחד מהם העיד כי אמר ללנון: "את השיר הזה ישמעו גם בעוד עשר שנים", ולנון השיב לו בחביבות מצטנעת  – "בחייך, זה רק עוד שיר רוק". 

נראה כי איש לא העלה בדעתו עד כמה Imagine יצליח. ב-2004, הוא דורג במקום השלישי ברשימת "500 השירים הגדולים בכל הזמנים" של מגזין המוזיקה האמריקני "הרולינג סטון" וב-2017 בחרה בו אגודת NMPA  (האגודה הלאומית למפיקי מוזיקה) כ"שיר המאה ה-20", ויוקו אונו, אלמנתו של ג'ון לנון שנרצח ב-1980 בפתח ביתו שבניו יורק, זכתה להכרה כשותפה לכתיבתו של השיר. 

יוקו אונו, ילידת יפן, בת למשפחה אמידה שאיבדה את כל רכושה במלחמת העולם השנייה (אונו נולדה ב-1933), סיפרה כיצד נהגה בימי המלחמה להרגיע את רעבונו של אחיה הקטן בדמיונות על האוכל שאליו התגעגע כל כך. 

שנים רבות אחרי כן, כשכבר הייתה בת זוגו של לנון, כתבה יוקו אונו – אמנית מולטימדיה, מוזיקאית ופעילת שלום – את הספר  Grapefruit, כלומר "אשכולית", ובו כמה שירים קצרצרים שמרמזים על הקשר עם השיר "דמיין". הנה שיר שכתבה יוקו אונו באביב 1963 (כאן בתרגומי):

דמיין את העננים נוטפים
חופרים בור בגנך,
לשם תוכל להכניסם

Imagine the clouds dripping
Dig a hole in your garden to
put them in

ועוד אחד, גם הוא בתרגומי, שכתבה באביב של 1964:

 

 
דמיין אלף שמשות
בשמים בה בעת,
תן להן לזרוח שעה
ואז, הנח להן להינתך
לתוך השמים
ואז הכן כריך של טונה ואכול

Imagine one thousand suns in the
sky at the same time
Let them shine for one hour
Then, let them gradually melt
into the sky
Make one tunafish sandwich and eat

ג'ון לנון סיפר לימים כי המילה "דמיין" המופיעה בשיריה של אשתו העניקה לו השראה לשירו המפורסם כל כך, ואף הודה כי רק משום שלא היה עניו די הצורך, לא העניק לה מלכתחילה קרדיט כשותפה לכתיבתו.
 
מילות השיר "דמיין" עוררו השראה לאורך עשרות שנים בקרב אנשים רבים. הן קוראות לשינוי, לקיומו של עולם אחר, כזה שאין בו עוד גבולות וגם לא דתות (בגרסתה של סמדר שיר הפרט הזה חסר), ולכן גם אין בו מלחמות. לנון קורא לנו, השומעים, לדמיין עולם כזה, לחלום עליו, באמונה שלמה שאם די אנשים יצטרפו לחלומו, הוא יתגשם.
 
אין ספק שיוקו אונו השפיעה מאוד על לנון. כך למשל בילו השניים את ירח הדבש שלהם, במרס 1969, במה שכינו "שביתת מיטה": במשך שבוע שלם שהו במיטה שלהם בחדר 702 במלון הילטון שבאמסטרדם, הזמינו לשם את כלי התקשורת ודיברו על שלום, כשמעל ראשיהם תלויות ססמאות כמו "שיער שלום" ו"מיטת שלום". 
 
אין לדעת אם פעילויותיהם השונות אכן הועילו במשהו לשינוי עולמי, אבל ברור שהשיר "דמיין" נותר חקוק בתודעה מאז ועד היום, ביופיו ובעוצמתו המשלבים מנגינה מופלאה, מילים וביצוע חד פעמי של אחד מטובי היוצרים במוזיקה הפופולרית העולמית. 

 

Imagine, John Lennon

מה הייתה בחירתה השגויה של ערפה

רק בדיעבד נודע כי היה זה רגע מכריע בתולדות עם ישראל. הסיפור נראה לכאורה אישי ופרטי מאוד: משפחה משבט יהודה, אלימלך ונעמי ושני בניהם, מחלון וכיליון, מהגרת למואב, בשל הרעב ששרר בארצה. אב המשפחה הולך לעולמו, ושני הבנים נושאים נשים מואביות, רות וערפה. כעשר שנים אחרי כן גם שני הבנים מתים, בזה אחר זה, בלי שהולידו ילדים. מה יעשו שלוש האלמנות שנשארו בגפן, ללא גבר, נטולות הגנה?

נעמי שומעת שאין עוד רעב בארצה, והיא מחליטה לשוב לשם. כלותיה מתלוות אליה, גם אחרי שהיא מפצירה בהן לוותר, להישאר בארצן ולחיות את חייהן. ברגע מסוים ערפה, מלשון עורף, נמלכת בדעתה ומחליטה לשוב על עקבותיה. הכלה האחרת, רות, דבקה בחמותה "אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין –עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי," היא מצהירה, וממשיכה עם נעמי עד בית לחם שבנחלת יהודה.

מה מצפה שם לשתיים?

נעמי מרת נפש ומיואשת. למכרות שלה מהעבר שפוגשות אותה בהתלהבות היא אומרת "אַל-תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי: קְרֶאןָ לִי מָרָא, כִּי-הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד. אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה".

אבל רות, הכלה הנאמנה, מתגלה כבעלת תושייה: היא מחליטה ללכת לשדה של קרוב משפחה עשיר, בתקווה שתמצא חן בעיניו. נעמי מעודדת אותה: "וַתֹּאמֶר לָהּ, לְכִי בִתִּי." המזימה מצליחה. בעז, קרוב המשפחה העשיר, אכן מבחין בה. ואז מסבירה לה נעמי איך לפתות אותו: "וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ, וְשַׂמְתְּ שִׂמְלֹתַיִךְ עָלַיִךְ וְיָרַדְתְּ הַגֹּרֶן; אַל-תִּוָּדְעִי לָאִישׁ, עַד כַּלֹּתוֹ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת.וִיהִי בְשָׁכְבוֹ, וְיָדַעַתְּ אֶת-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכַּב-שָׁם, וּבָאת וְגִלִּית מַרְגְּלֹתָיו, וְשָׁכָבְתְּ; וְהוּא יַגִּיד לָךְ, אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשִׂין."

רות מצייתת. התוצאה: בעז, שהתפתה בלילה, נושא אותה לאישה. הבן שנולד לו מהאישה המואבית הוא אבי השושלת שתגיע עד דוד המלך: "וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד".

וכך הביאה לעולם החלטתה של רות לדבוק בנעמי את אחת הדמויות האהובות ביותר על העם היהודי לדורותיו. דמות שעד היום זוכרים אותה ושרים לה:

רות לא ידעה כמובן לאן תיקח אותה הבחירה לוותר על ההיסטוריה שלה, על עמה ועל אלוהיה, להיאחז בנעמי ולהגר אתה לארץ זרה, וגם נעמי לא יכלה לדעת שסוף טוב צפוי לשתיהן, ולא רק בממד ההיסטורי. לקראת סופה של מגילת רות נכתב על התינוק שנולד לרות שהיה לנעמי  "לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ" שיכלכל אותה בשיבתה, וכי כלתה "אֲשֶׁר-אֲהֵבַתֶךְ, יְלָדַתּוּ, אֲשֶׁר-הִיא טוֹבָה לָךְ, מִשִּׁבְעָה בָּנִים." נעמי מאושרת לטפל בתינוק: "וַתִּקַּח נָעֳמִי אֶת-הַיֶּלֶד וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ, וַתְּהִי-לוֹ לְאֹמֶנֶת."איזו תמונה מלבבת!

רות המואבייה פרנצ'סקו אַייֶץ

אבל מה על ערפה? מה עלה בגורלה של האישה הצעירה שבחירתה הייתה לכאורה הגיונית יותר, כי מי רוצה להיות הרפתקנית כמו רות? מי רוצה להסתכן, לעבור לארץ לא מוכרת, ענייה ומורעבת?

המשורר איציק מאנגר שכתב ביידיש, הקדיש לערפה שיר, חלק מתוך מחזור שנקרא "רות", ומביא את גרסתו לסיפור המגילה. השיר נקרא "ערפה אינה יכולה לישון", כאן בתרגומו לעברית של בנימין טנא:

עָרְפָּה יוֹשֶׁבֶת בַּלֵיל בְּחַדְרָהּ,
קוֹרֵאת הַמִּכְתָּב עוֹד וָעוֹד.
אָבִיהָ, הָאִכָּר הַזָקֵן, כּוֹתֵב.
קוֹרְאָה וְנוֹשְׁמָה עֲמֻקוֹת.

"עֶרְפַּאסְיָה בִּתִּי, הַבַּיְתָה חִזְרִי,
חוֹלָה וּזְקֵנָה הִיא הָאֵם.
קְרָאסָה הַפָּרָה הִמְלִיטָה סוֹף-סוֹף,
וְהַכֹּל בָּרוּךְ הַשֵּם.

בַּלַיְלָה הָרַג אֶת אִשְׁתּוֹ בְּגַרְזֶן סְטַאשׁ,
הַטוֹחֵן שֶׁל הַכְּפָר.
עַתָּה הוּא חָבוּשׁ, בָּרוּךְ הַשֶׁם,
וְאָנוּ אוֹכְלִים לֶחֶם־צַר…

אַנְיוּסְיָה, בַּת־הַנְפָּח, חָזְרָה
מִן הָעִיר וּכְרֵסָהּ נְפוּחָה.
הָאֵם בּוֹכִיָּה, סוֹבֵא הַנַּפָח,
וּמַרְבִּיץ בְּחֵמָה שְׁפוּכָה.

וְאֵצֶל אִיצְקוֹ הַזִּ'יד, הַמּוֹזֵג,
נִפְצוּ אֶת כָּל הַשְׁמָשׁוֹת.
וְאִיצְקוֹ עַצְמוֹ וּבְנֵי־בֵיתוֹ
סַפְגוּ מַכּוֹת הָגוּנוֹת.

כֵּן, אַנְטֶק, לַבְלָר שֶׁל בֵּית־הַמִּשְׁפָּט,
עֲצָרַנִי אֶתְמוֹל וְסָח: –
שָׁמַעְתִּי, בַּעֲלָהּ שֶׁל עָרְפָּאסְיָה נִפְטַר
וְעוֹלָמָהּ עָלֶיהָ חָשַׁךְ.

אִם כֵּן תַּחְזֹר נָא הַבַּיְתָה מִיָּד
כְּתֹב לָהּ שְׁמוּכָן אֲנִי,
אִם כִּי חָיְתָה בַּתְּךָ עַם זִ'יד,
לָשֵׂאת אוֹתָהּ כְּמוֹ שֶׁהִיא".

עָרְפָּה מְסַלֶקֶת אֶת הַמִּכְתָּב.
אַנְטֶק קוֹרֵא לָהּ לַחֲזֹר.
אוּלַי בֶּאֱמֶת, אוּלַי לְצִדּוֹ
אשֶׁר צָפוּי לָהּ וְאוֹר?

אַט־אַט קְרִבָה הִיא אֶל הַחַלּוֹן,
לִבָּה בּוֹ כֹּבֶד מוּזָר.
בֵּית־הַקְבָרוֹת נָם בְּזִיו הַלְּבָנָה
וְדֶמַע אַחֲרוֹן נִגָּר…

כדרכו, "מעביר" מאנגר את הסיפור אל עולמו ואל המציאות המוכרת לו. אצלו הוא מתרחש בפולין. ערפה השיקסע, המכונה כאן בניגון הסלאבי "עֶרְפַּאסְיָה", מתלבטת כיצד לנהוג. היא קוראת מכתב מאביה, שמנסה לפתות אותה לשוב הביתה. תוך כדי כך הוא מספר לה על חדשות הכפר – אותן התרחשויות שמוכרות היטב למאנגר: בת הנפח הרתה ללדת, איצקו, המוזג היהודי, עבר פוגרום קטן, ובכפר כבר יודעים שבתו התאלמנה. אמנם הייתה נשואה ליהודי, אבל אנטק מוכן לשאת אותה לאישה…

בשירו של מאנגר ערפה טרם החליטה, אבל כבר ברור לאן לבה נוטה. היא לא תתעלה לגבהים שאליהם תגיע אחותה. רות זוכה להיות סבתא רבתא  של מלך ישראל בזכות מסירותה המופלגת, ודווקא משום שהצטרפה לעם היהודי מבחירה, לא מלידה. ערפה תשוב אל המוכר והצפוי. בשירו של מאנגר – אל הכפר הקטן והעלוב שבו לא נראה שמחכים לה חיים מלאי השראה. היא אמנם משקיפה דומעת אל בית הקברות שם טמון בעלה, אבל בעצם כבר החליטה: היא נשארת מאחור, תרתי משמע.

מגילת רות קשורה בקשר הדוק אל חג השבועות, בין היתר מכיוון ששניהם מתרחשים בימי קציר החיטה.

רות המואבייה מאת דורה

"אוזימנדיאס": מה נותר ממלך רב עוצמה ויהיר?

שמו היה רעמסס II. הוא מלך על מצרים באלף השני לפנה"ס, שליט רב עוצמה, במשך כמעט שבעים שנה. בעת העתיקה נחשב אחד הפרעונים החזקים והמשפיעים ביותר בהיסטוריה של מצרים. הוא בנה ערים ובהן מבנים אדירים, מקדשים ומונומנטים. היו לו, ככל הידוע, מאות נשים ופילגשים וכמאתיים ילדים. 

יש המזהים את רעמסס II עם פרעה של סיפור יציאת מצרים, אם כי לא ברור אם מדובר על פרעה של תקופת השיעבוד, או על זה שמלך במצרים בשעה שבני ישראל יצאו ממנה.  

שמו היווני של רעמסס הוא אוזימנדיאס. מגופתו החנוטה שהתגלתה בשנות ה-20 של המאה ה-20 אפשר להסיק כי שיערו היה אדמוני – מאפיין נדיר במצרים העתיקה. 

אלפי שנים אחרי מותו כתב עליו המשורר האנגלי פרסי ביש שלי את השיר "אוזימנדיאס". הנה הוא כאן, בתרגומי:

פַּגַשְׁתִּי מְטַיֵּל שֶׁשָּׁב מֵאֶרֶץ עַתִּיקָה,
סִפֵּר הָאִישׁ עַל זוּג רַגְלַיִם שֶׁגּוּפָן נֻתַּק
מֵאֶבֶן עֲנָקִית, שְׁקוּעוֹת בַּחוֹל שֶׁל הַמִּדְבָּר,
וּלְיָדָן פַּרְצוּף זָעוּף, כְּמוֹתָן שָׁם מְבֻתָּר.  

שְׂפָתָיו מְשֻׁרְבָּבוֹת בְּבוּז צוֹנֵן וְאַדְנוּתִי,
אֶת כָּל הַיֵּצֶר וְהַלַּהַט הַפַּסָּל הֵיטִיב
לַחְרֹת וּלְהַנְצִיחַ בַּדְּבָרִים הַדּוֹמְמִים:
הַיָּד שֶׁלָּעֲגָה לַכֹּל, הַלֵּב שֶׁלֹא הִכְמִיר.

וְעַל הַכַּן נוֹתְרוּ מִלִּים, דְבָרִים שָׁם חֲקוּקִים:
"אֲנִי הוּא אוֹזִימַנְדִיאָס, וּמֶלֶךְ הַמְּלָכִים.
הַבִּיטוּ והִתְיָאֲשׁוּ, בְּכָל יְצִירוֹתַי!"
אֲבָל סְבִיבוֹ כְּלוּם לֹא נוֹתָר, הַכֹּל מִזְּמַן נֶחְרַב
הֵן רַק חֻרְבָּן חָשׂוּף, עָצוּם, מֵקִיף אוֹתוֹ עַתָּה,
רַק חוֹל נוֹתָר מֵעֲבָרָיו, שְׁמָמָה שָׁם, בַּמֶּרְחָב.

בשיר מתאר הדובר את מה שסיפר לו טייל מארץ רחוקה, שם ראה פסל מנותץ, שקוע בחול, שראשו מנותק מרגליו. זהו פסלו של אותו מלך רם ונישא, רעמסס, כלומר – אוזימנדיאס, שהבעת פניו החקוקה לצמיתות באבן מעידה על יהירותו הרבה, שנבעה מעוצמת מלכותו. על בסיס הפסל נותרו חקוקות המילים שאותן תבע המלך לראות מונצחות מתחת  לדמותו. הן מצהירות על כוחו האדיר, ומצוות על מי שקורא אותן להתפעל מהמלך ומעוצמתו הכבירה.

אבל מה נותר ממנו, מאותו שליט רב פעלים? רק פסל שבור, שריד עלוב שאובד בתוך השממה והחול שבמרחב המקיף אותו. רעמסס מזמן איננו. את כוחו הרב, את האימה שהטיל על נתיניו, אין איש זוכר עוד. רק העדות לכישרונו של האמן שפיסל אותו נותרה לפנינו. 

ידוע כי המצרים האמינו שאם יקימו מונמנטים אדירים, יצליחו להקנות חיי נצח למתיהם. לכן בנו את הפירמידות. לכן נהגו לחנוט את המתים. פסלו ההרוס של רעמסס הוא עדות להפך הגמור: הפסל לא הצליח להנציח את האיש החי, אלא רק את רברבנותו, שרמז לה נותר חקוק באבן, בהבעת הפנים שהפסל לכד. הטבע חזק מהאדם. לא הרבה נותר מהפסל רב הממדים, הזמן החולף ופגעי מזג האוויר פגמו בו וכילו אותו, ובכל מקרה, הוא נראה קטן ואבוד בתוך מרחבי המדבר. 

הקול המצווה השתתק מזמן. היהירות נגרסה לאבק. נותרה רק האמנות המנציחה: את רעמסס עצמו, בדמות הפסל שאמן אלמוני יצר, ואת הפסל, שהשיר שלפנינו מתאר את הלקח הנלמד ממנו: כולנו, חזקים וחלשים, עשירים ועניים, מפקדים ופקודים, רמי המעלה והנדכאים, בני תמותה, בני אדם בשר ודם שגורלנו משותף, בלי קשר לאורח החיים שניהלנו. 

יש הסבורים כי הפסל שהעניק לפרסי ביש שלי את ההשראה לכתיבת השיר הוא זה של רעמסס II, אשר מוצג כיום במוזיאון הבריטי. הפסל הגיע אמנם לאנגליה ב-1821, אבל נקנה כבר ב-1816, וקיומו הכה גלים ועורר עניין רב באנגליה. 

שירו של פרסי ביש שלי התפרסם לראשונה ב-1818. הוא כתב אותו במהלך  תחרות ידידותית שקיים עם ידיד, משורר עמית בשם הוראס סמית, שלא זכה לאותה תהילה עולמית רבת שנים (אך לא נצחית, כך למדנו מהשיר…). השניים החליטו לכתוב סונטה על הפסל, אבל רק זאת של שלי נותרה בזיכרון. 


תרגום של ראובן צור:

בָּא זָר שֶׁסָּח עַל אֶרֶץ קַדְמוֹנִית:
שְׁתֵּי רַגְלֵי-אֶבֶן עֲצוּמוֹת בְּלִי גֵּו
עוֹמְדוֹת בַּיְּשִׁימוֹן… קָבוּר חֶלְקִית
פַּרְצוּף נָתוּץ נָח, בּוֹ מַבָּט נוֹקֵב,

שָׂפָה קְפוּצָה וּבוּז קַר שֶׁל שַׁלִּיט
יָעִידוּ מָה הֵיטִיב לִקְרוֹא יוֹצְרָם
בְּלַהַט-לֵב שֶׁהֶאֱרִיךְ יָמִים
מִיַד פּוֹסְלוֹ וּמִן הַלֵּב הָרָם.

עַל הַבָּסִיס חָקוּק בִּכְתָב בָּרוּר:
"שְׁמִי אוֹזִימַנְדִּיאָס, מֶלֶךְ-הַמְּלָכִים,
שׁוּר, הָאַדִּיר, אֶל פָּעֳלִי וָגוּר!"
כְּלוּם לא נוֹתַר עוֹד. סְבִיב שְׂרִיד-הָעֲנָק,

חָרֵב וּרְחַב-מִדּוֹת וּלְאֵין שִׁעוּר
מִישׁוֹר הַחוֹל פָּרוּשׂ אֶל הַמֶּרְחָק.


Ozymandias

   by Percy Bysshe Shelley

חֲבִיבָה עוֹמֶדֶת עַל שְׂפַת הַזִּירָה…

חֲבִיבָה עוֹמֶדֶת עַל שְׂפַת הַזִּירָה.
הֶבְזֵק חַשְׁמַלִּי שֶׁנִּלְכַּד בִּשְׂעָרָהּ
אֵינֶנּוּ אִתוּת וְאֵינֶנּוּ רַמְזוֹר,
כִּי רַק שְׁתֵּי עֵינֶיהָ עַתָּה מְרַמְּזוֹת

עַל מָה שֶׁמֻּנָּח עַל שֻׁלְחָן הַמִּטְבָּח:
חֲבִיבָה הִשְׁאִירָה צַלַּחַת וּבָהּ
עוּגָה שֶׁלָּמְדָה מֵאִמָּהּ לְהָכִין:
זֵר קוּגְלוֹף שְׁמָרִים שֶׁשָׁזוּר כְּמוֹ פְּרָחִים,

עָטוּר רְסִיסִים נוֹצְצִים שֶׁל סֻכָּר
מָתוֹק שֶׁיַּתְסִיס אֶת נִבְכֵי הַבָּשָׂר
שֶׁלָּהּ כְּשֶׁתָּשׁוּב עִם צֵידָהּ בְּיָדָהּ,
וּכְבָר מִתְרַחֶשֶׁת אוֹתָהּ רְעָדָה,

שֶׁל גוּף שֶׁנִּדְרַךְ עוֹד בְּטֶרֶם הֵחֵל
לִסְפּוֹג צִפִּיָּה אֶל עִנּוּג מִתְחַלְחֵל
הַבָּא כְּשֶׁנִּדְרָשׁ וּמֵאִיר אֶת עוֹרָהּ.
חֲבִיבָה עוֹמֶדֶת עַל שְׂפַת הַזִּירָה,

שׁוֹלַחַת מַבָּט שֶׁנִּתַּז מִתּוֹכָהּ,
כְּמוֹ קֶרֶס נָעוּץ בְּקָצֶה שֶׁל חַכָּה.
הַלַּיְלָה בָּטוּחַ תָּדוּג לָהּ שָׁלָל,
הֲרֵי רַק עַתָּה הוּא הִתְחִיל, וּבִכְלָל,

כָּל מִי שֶׁיַּבִּיט בָּהּ מִיָּד יְבַקֵּשׁ
לָדַעַת אֶת טַעַם הַתֹּם וְהָאֵשׁ
שֶׁל טֶרֶף חוֹמֵד: גַּם דַּיָּג, גַּם תְּמָנוּן.
כָּל מִי שֶׁיַּבִּיט בָּהּ יֵדַע מָה טָמוּן

בְּתוֹך הַתְּנוּעוֹת הָרַכּוֹת, מִתְפַּתְּלוֹת,
הִיא נָעָה כְּמוֹ מִי שֶׁחַיֶּבֶת לִרְקֹד,
כְּמוֹ זְרוֹעַ שְׁלוּחָה, מְגַשֶּׁשֶׁת בַּיֳָּם,
נוֹגַעַת לְרֶגַע בְּמָה שֶׁקַּיָּם

מִחוּץ לְעוֹרָהּ שֶׁנָחוּץ לוֹ חִכּוּךְ.
שָׁנִים אֲרֻכּוֹת, כָּךְ נִדְמֶה, מָחֲקוּ
אֶת מָה שֶׁנִרְאָה כֹּה מוּבָן מֵאֵלָיו:
הָאֹשֶׁר שֶׁפַּעַם נִסְבָּא וְנִטְרַף,

בַּבֹּקֶר כְּשֶׁנִיקוֹס פָּקַח אֶת עֵינָיו,
כְּשֶׁנִיקוֹס, עֵירֹם וּפָרוּעַ, יָשַׁב
לְיַד הַשֻּׁלְחָן בַּמִּטְבָּח וּפִטֵּם
אֶת פִּיהָ בְּקוּגְלוֹף מָתוֹק שֶׁמִּתֵּן

שְׁקָרִים נוֹשָׁנִים, הוֹנָאָה בְּלִי תַכְלִית.
הֲרֵי לְעוֹלָם לֹא תוּכָל לְהָגִיד
לַגֶּבֶר שֶׁרַק בִּגְלָלוֹ הִיא נֻתְּקָה
מִכָּל עֲתִידָה, וְהִגִּיעָה לְכָאן,

לַכְּרַךְ הָאָפֵל הַהוֹמֶה וְהָרֵיק,
שֶׁמָה שֶׁעוֹלֵל לָהּ כְּבָר לֹא יִמָּחֵק,
אָז נִיקוֹס הוֹפִיעַ פְּתְאֹם בַּזִּירָה
וְנִיקוֹס אָחַז וְרָקַד וְזָרַח,

וְנִיקוֹס תוֹפֵף עַל עוֹרוֹת מְתוּחִים,
בְּקֶצֶב פּוֹעֵם שֶׁיָדַע לְהָכִיל
בֻּלְמוּס, הִתְלַקְחוּת וְכָל מָה שֶׁקָבַר
אֶת זֵכֶר הָאִישׁ שֶׁהָרְתָה לוֹ עֻבָּר.

חֲבִיבָה עַתָּה בַּמֶּרְכָּז הַזִּירָה,
בְּכֹחַ שׁוֹכַחַת אֶת נִיקוֹס כִּי רַע
לָתוּר אַחֲרֵי הַצְּלָלִים שֶׁאֵינָם.
הָאוֹר מְרַצֵד עַל פָּנֶיהָ וְגַם

צוֹבֵע אוֹתַם בְּחוּטִים שֶׁל זָהָב.
עֵינֶיהָ פְּקוּחוֹת, אַךְ לַשָּׁוְא, אַךְ לַשָּׁוְא!
בְּעוֹד שְׁעָתַיִם חֲבִיבָה תֵּדּע:
עוֹד קוּגְלוֹף שָׁלֵם הִיא תֹאכַל לְבַדָּהּ.


עופרה עופר אורן ©

שולמית אפפל: ""תדמְיְני שאת כוכבת": "נשי"? "גברי"? מה פשר השאלה?

"האם השירה העברית החדשה היא מינורית?" תהתה רינה עשת, כתבת של עיתון דבר שסיקרה בפברואר 1973 מפגש של אמנים צעירים שבו קראו משוררים מיצירותיהם. עשת רמזה לכך שכן, זאת לדעתה התשובה לשאלתה המובלעת. לא זו בלבד, אלא שעל קהל הקוראים הוטלה לדעתה משימה: למתוח ביקורת ו"לעזור" ליוצרים לערוך חשבון נפש.

אחת המשתתפות במפגש הייתה משוררת צעירה, שולמית אפפל, אז בת 25, שכבר פרסמה שני ספרי שירה.

שלוש עשרה שנה אחרי אותו מפגש, נכתב על שירתה של אפפל במדור הספרות של עיתון מעריב, שהיא "נשית ישראלית". המבקר, אורציון ברתנא, כתב שאפפל היא אמנם "משוררת טובה ומעניינת מאוד", אבל שעוצמתה בנשיותה, שבה ראה "'סימפטומים' של מודעות עצמית נשית בוטה וחריפה". (כמה שנים לפני כן כינה מבקר הספרות של עיתון דבר את שירתה "גברית"…)

מאז שהחלה לכתוב פרסמה אפפל שבעה ספרי שירה, והשתתפה באנתולוגיות רבות. שיריה הופיעו גם בכתבי עת שונים, והיא זכתה בלא מעט פרסים. לאחרונה – בפרס משרד התרבות והספורט על שם אריק איינשטיין לאמנים ותיקים.

להלן משהו מתוך מה שכתבו השופטים על ספר השירים שזיכה אותה בפרס: "הסיפורים שאפפל מספרת מופלאים ממש, עוצרי נשימה ביופים הגבישי. מתקיים בהם שיווי משקל מפתיע, ולעיתים אף מערער, בין אמת אוטוביוגרפית חשופה לבדיון מסוגנן, ובין גילוי לב מוחלט, נטול עכבות, של מי שאין לה כביכול מה להסתיר, לפנטזיה פרועה. דומה שהאמת הטמונה בשירים כל כך אכזרית וכואבת לפעמים, כל כך בלתי נסבלת, שאין לה ברירה אלא להימחק, להישכח, להיברא מחדש ולהפוך, לפחות בעיני הקוראים, למעין חלום או חיזיון."

הנה אחד השירים שהופיע בספרה האחרון, תדמייני שאת כוכבת, זה שזיכה אותה בפרס:

המחר יימשך לנצח

כַּמָּה שָׁנִים עָבְרוּ. לֹא חָשׁוּב. אַתְּ עוֹד שָׁם. בַּת כִּמְעַט שָׁלוֹשׁ בְּמִטַת תִּינוֹקוֹת כְּפִי שֶׁהָיָה נָהוּג אָז, עוֹמֶדֶת בְּתוֹךְ שְׁלוּלִית בֶּכִי, גַם אַחֲרֵי שֶׁאַתְּ רוֹאָה אוֹתִי אַתְּ מַמְשִׁיכָה לִבְכּוֹת וּמוֹשִׁיטָה אֵלַי זְרוֹעוֹת קְטַנּוֹת. אֲנִי הַמוֹשִׁיעָה שֶׁלָּךְ. גַּם מָחָר אָבוֹא. הַמָּחָר יִמָּשֵׁךְ לָנֶצַח. אֶשְׁטֹף אֶת פָּנַיִךְ אֶתֵּן לָךְ עוּגְיַת רִבָּה וְאָקַח אוֹתָךְ עַל הַיָּדַיִם. דַּי מְתוּקָה, דַּי. וּבְעוֹד עֶשְׂרִים שָׁנָה אַתְּ תְּהִי הֲרוּסָה כְּשֶׁתַּתְחִילִי לַהֲרֹס אוֹתִי. הַתְּמוּנָה תִּרְדֹף וְעַל הַזְכָּרוֹן הַזֶּה נָפַלְתִּי. עִם הַשָׁנִים מוּל הַמַּעוֹן שֶׁלָךְ הִצִיבוּ תַּחֲנָה. קַו הָאוֹטוֹבּוּס שֶׁלִי עוֹצֵר שָׁם. אֲנִי עוֹצֶמֶת אֶת עֵינַי כְּדֵי לַעֲמֹד בְּבִכְיִךְ. עֵינַיִךְ בּוֹעֲרוֹת מִבֶּכִי, אַתְּ לֹא יְכוֹלָה לְהָכִיל אֶת הַדְּמָעוֹת וְהֵן מְמַלְאוֹת אֶת פִיךְ. הַלְחָיַיִם שֶׁלָּךְ מְלוּחוֹת. כַּמָּה אַתְּ יָפָה. אֲנִי מַּצִּילָה אוֹתָךְ וּמִשְׁתַּדֶּלֶת לְהַקְדִים לְמָחֳרָת. אַתְּ מִתְעוֹרֶרֶת לִפְנֵי כֻּלָּם. עַכְשָׁו עוֹלֶה בְּדַעְתִּי שֶׁאוּלַי כְּלָל לֹא נִרְדַּמְתְּ. אֵין אֶת מִי לִשְׁאֹל. בּוֹאִי מְתוּקָה. קְחִי עוּגִיָּה. אֵיזֶה יָאוּש. אֲנִי בַּת עֶשֶׂר וְהַקְטַנָּה רוֹצָה רַק אוֹתִי

לא בכדי התנסחו השופטים באופן שמטשטש בין שיר וסיפור. אכן, השירים בספר הם במידה לא מעטה מעין סיפורים קצרים. ברבים מהם אפפל נוקטת בתחבולה ספרותית מרתקת: בשורות האחרונות הקורא מבין שהערימה עליו, שכן היא מצליפה בפניו הפתעה פתאומית שמאירה את השורות הקודמות באור שונה, ומבהירה את מלוא עוצמתן. כך למשל בשיר שלפנינו, כשמסתבר פתאום שהדוברת היא הילדה שהופקדה על הטיפול באחותה הקטנה: "אֵיזֶה יָאוּש. אֲנִי בַּת עֶשֶׂר וְהַקְטַנָּה רוֹצָה רַק אוֹתִי"… (האם אפשר שלא להיזכר, להבדיל, כמובן, בשירו של בינם הלר, "אחותי חיה"?)

אפפל מציירת בשיר תמונה קורעת לב של התינוקת חסרת האונים המצפה לה שתושיע אותה. אמנם חלפו שנים, אבל הרגע ההוא קפא בזמן, כי התמונה נצרבה בזיכרון. התינוקת העומדת "בְּתוֹךְ שְׁלוּלִית בֶּכִי" לא יודעת את נפשה מרוב ייאוש, בדידות וצער. כל יום שבו היא נמצאת במעון הוא מבחינתה אינסופי, וגם "הַמָּחָר יִמָּשֵׁךְ לָנֶצַח", שהרי פעוטות אינם יודעים, אינם מבינים, אין להם תחושת זמן, אין להם אפשרות להעריך עד מתי ויותר מכך – מדוע. (ואי אפשר שלא להיזכר גם בשירה של טל ניצן "מסע הילדים"!),  אוזנה של הדוברת שומעת את המצוקה ונפשה ממשיכה לדעת, גם אם חלפו שנים רבות.  

שורת המחץ  שבסוף השיר מבהירה לנו שיש פה שתיים שסובלות. האחת תינוקת, האחרת ילדה שרואה ומבינה, אך אינה יכולה להושיע. רק לתת לקטנה "עוּגִיַת רִבָּה" ולחבק אותה. 

והיא גם יודעת היום את מה שטרם התרחש אז, בהווה של השיר: "בְּעוֹד עֶשְׂרִים שָׁנָה אַתְּ תְּהִיי הֲרוּסָה כְּשֶׁתַּתְחִילִי לַהֲרֹס אוֹתִי". אין לסיפור-שיר הזה סוף טוב. הסבל לא יסתיים ולא יהיה לו תיקון. 

האם מבקרת הספרות של עיתון דבר הייתה ממשיכה לדבר על "שירה מינורית", למקרא השיר "המחר יימשך לנצח"? האם המבקר של עיתון מעריב היה מדבר שוב על "שירה נשית"? 

בעצם לא חשוב להשיב, שהרי אין טעם או פשר בסיווגים הללו – "נשי", "גברי", "מינורי". כל מי שיש לו לב פתוח ועין רואה יכול להבחין בעוצמתו של השיר, ביופיו, בכאב המובע בו בעדינות ובחוכמה, ובמשמעויותיו, הנסתרות והנגלות. 


דן פגיס, "כתוב בעפרון בקרון החתום": האם אדם יכול למות יותר מפעם אחת?

הוא רק בן 11. נושא עדיין את שם ילדותו, שברבות הימים יעברת אותו, וייקרא דן פגיס. מאמו התייתם מזמן, עוד כשהיה בן 4. גם את אביו לא ראה כמעט. האב היגר לפלשתינה עוד לפני שהאם מתה. האב תכנן להביא אליו את אשתו ואת ילדם אחרי שיתבסס בארץ ישראל, אבל כל התוכניות השתבשו כשהיא מתה בעקבות ניתוח. הסבתא והסבא שלו מגדלים אותו.

אביו הגיע אמנם  ב-1939, לרדאוץ שבחבל בוקובינה, שם הוא גר עם בני המשפחה מצד אמו, אבל בתום הביקור הקצר שכנעו את האב להשאיר את הילד אצלם, ולא להתנסות בהרפתקאות, כלומר, לא לקחת אותו אתו בחזרה לארץ ישראל שנראתה להם מקום מסוכן מדי.

ועכשיו, שנתיים אחרי אותו ביקור שיכול היה להציל אותו מהזוועות שאתן יאלץ בקרוב מאוד להתמודד, נכרתה ברית בין המשטר הפשיסטי הרומני לבין המשטר הנאצי בגרמניה. יהודי בוקובינה מגורשים לטרנסניסטריה, בשטחי אוקראינה הכבושה.

על מה שעבר עליו בטרנסניסטריה סירב כל ימיו לספר אפילו לאשתו, עדה פגיס, שכתבה אחרי מותו את הביוגרפיה שלו, לב פתאומי. ידוע כי כ-10,000 יהודים מבני עירו של פגיס נספו באזור שאליו גורשו.

שנים אחרי שניצל והגיע לישראל כתב את אחד השירים הידועים ביותר שלו, "כתוב בעפרון בקרון החתום", שראה אור לראשונה ב-1970:

כָּאן בַּמִּשְׁלוֹחַ הַזֶּה
אֲנִי חַוָּה
עִם הֶבֶל בְּנִי
אִם תִּרְאוּ אֶת בְּנֵי הַגָּדוֹל
קַיִן בֶּן אָדָם
תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁאֲנִי

את השיר מרבים לקרוא בטקסי יום השואה, וגם מלמדים אותו בבתי הספר התיכוניים ברחבי המדינה, במסגרת תוכנית הלימודים המחייבת לבחינת הבגרות בספרות עברית.

השיר חקוק על גבי אנדרטת הקרון ביד-ושם ועל אנדרטה באתר מחנה ההשמדה בלז'ץ.

השיר הוא כביכול ציטוט של כתובת מקוטעת שנכתבה בקרון של רכבת מוות וכוּונה אל השורדים, אל קרובי המשפחה של הקורבנות. מעין ניסיון אחרון ומיואש להעביר ידיעה, ליצור תקשורת אנושית, בתוך ההתנסות המסויטת של קרון רכבת מוות. השמות חוה, הבל וקין בן אדם יוצרים זיקה אל הרצח הראשון המוכר בתרבות האנושית: קין שרוצח את אחיו. האם הרוצחים הם בני אדם? האם יש סיכוי שדבריה של חוה, המיועדים אל בנה הבכור, יישמעו?

המשפט הקטוע "תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁאֲנִי" שאין בסיומו אף סימן פיסוק, מבהיר לקוראיו של השיר שגורלה של האם, כמו גם זה של בנה האחר, הבל, נחרץ. היא כבר לא תשלים את המשפט. והשאלה שנשארת תלויה באוויר היא – מה רצתה חוה לומר לבנה הרוצח? מה ביקשה ממי שנותרו אחריה למסור לו?

בסיפור המקראי קין רוצח את הבל ואותו בלבד. בסיפור השואתי גם חוה אמם, שהיא אם כל חי, נשלחת בקרון המוות. המיתוס המקראי מתרחב ומתעצם: רצח של אדם בידי אחיו אינו מסתיים במעשה. המשפחה כולה נרצחת, גם אם מישהו נותר בחיים. פגיס מספר לנו בשירו שבאופן דומה גם הרצחנות שהתרחשה בשואה לא קטלה רק את הקורבנות הישירים, את הנרצחים עצמם, אלא את משפחת האדם כולה, שזאת הייתה פגיעה אנושה באנושות כולה.

אפשר להניח ששירו של פגיס נוצר במידה מסוימת בעקבות ההתנסות האישית שלו. הוא ובני משפחתו גורשו בקרונות רכבת צפופים ודחוקים, ואין ספק שמה שעבר עליהם הותיר בו חותם בל יימחה.

עם זאת, סירב כאמור לספר על כך. "כל שנותיו, ובכל כוחותיו ניסה להסתיר זאת מעצמו ומאחרים", מספרת אלמנתו. כשאחד מספריו ראה אור היה מוכן לומר בריאיון עיתונאי רק כי "שלחו אותנו למחנות עבודה, לא למחנות ריכוז. לא תמיד הייתי עם סבא וסבתא." ידוע כי סבו מת שם, בטרנסניסטריה, אך לא ידוע באילו נסיבות. פגיס גם לא שמח על התיוג שתייגו אותו כמשורר שואה. במחקריו הספרותיים התמקד בשירת ימי הביניים, ושימש כפרופסור באוניברסיטה העברית, בחוג לספרות.

אמנם לא סיפר ולא דיבר, אבל שיריו בכל זאת עשו זאת בשמו. בשיר אחר שלו, "אוטוביוגרפיה", כתב: "אַתָּה יָכוֹל לָמוּת פַּעַם, פַּעֲמַיִם, אֲפִילוּ שֶׁבַע פְּעמִים, / אֲבָל אֵינְךָ יָכוֹל לָמוּת רְבָבוֹת. /אֲנִי יָכוֹל."

"אני", כלומר – ניצול שואה, שמסוגל לשחזר בעיני רוחו את כל הפעמים שבהם מת, בעקבות מה שראה ושמע וחווה?

"אני", כלומר – המשורר, שיודע לחיות ולמות שוב ושוב?

כנראה ששניהם גם יחד.

האם היה נפוליאון מנהיג דגול

"לילה אחד בפריז יביא תיקון לכל הטבח הזה", הפטיר נפוליאון בונפרטה בנימה לא מוסתרת של זלזול. הוא דיבר על תוצאותיו של קרב עקוב מדם, שנערך בפברואר 1807 באיילאו שבמזרח פרוסיה, שם נלחם צבאו נגד הצבא הרוסי. כוונתו של נפוליאון הייתה שלכל האבדות הקשות יימצא עד מהרה תחליף: ליל אהבים אחד בפריז יבטיח כי הנשים הצרפתיות תהרינה וייוולדו תינוקות חדשים שיגדלו וימלאו את מקומם של החיילים ההרוגים.

לנו ודאי קשה להזדהות עם צורת המחשבה הזאת, שלפיה בני אדם אינם אלא חומר בר המרה, ואיננו מסוגלים להבין את תפיסת העולם שהיא מבטאת, כאילו כל פרט נטמע בהמון, עד שהוא מאבד את ייחודיותו ואת ערכו כאדם חד פעמי שאין לו תחליף.

אמירתו של נפוליאון מפתיעה במיוחד כשזוכרים כי הוא זה שיזם את  הקודקס המוכר עד היום בכינוי "קוד נפוליאון": רפורמה של החוק הצרפתי, שבבסיסו ההכרה בכך שכל בני-האדם נולדו שווים ושכולם זכאים להיות הבעלים של רכוש. (יש לציין כי הקודקס הנפוליאוני כלל גם את היהודים, והיטיב את מצבם בכל המדינות האירופיות שכבש).

חמש שנים אחרי קרב איילאו, נקלע צבאו של נפוליאון לקרב קשה עוד יותר. ב-1812 פלשו הצרפתים בהנהגתו של נפוליאון לרוסיה, וספגו אבדות קשות מאוד. על פי האומדן נהרגו ברוסיה בין יולי 1812 לדצמבר של אותה שנה 380,000 חיילים צרפתים, ורבים כמובן נפצעו או נפלו בשבי.

בהשראת אותו קרב ממושך כתב המשורר הגרמני היינריך היינה את השיר "שני הגרנדירים[1]", כאן בתרגומו לעברית של שאול טשרניחובסקי: 

שְׁנֵי גְרֵנָדִירִים צָרְפַתָּה
עָשׂוּ מִשְּׁבִי רוּסְיָה דַרְכָּם,
וַיְהִי כְבוֹאָם גְּבוּל גֶּרְמַנְיָה,
הוֹרִידוּ בְּעֶצֶב רֹאשָׁם.

שְמוּעָה שָׁם רָעָה הִדְבִּיקָתַם:
אָבְדָה בַּת-צָרְפַת, בַּת-הַצְּבִי;
שֻׁדַּד וְהֻכָּה צְבָא הֶחָיִל,
וְהַקֵּיסָר, הַקֵּיסָר בַּשְּׁבִי.

וַיִּבְכּוּ אָז הַגְּרֵנָדִירִים,
הַשְּׁנַיִם לַשֵּׁמַע הַמָּר.
אָמַר הָאֶחָד: "מַה נִדְמֵיתִי!
פִּצְעִי הַנּוֹשָׁן מַה יִבְעָר!"

עָנָה הַשֵּׁנִי: "תַּם הַזֶּמֶר,
לוּ מַתִּי אִתְּךָ גַּם אֲנִי;
אַךְ יֶלֶד וְאִשָּׁה לִי בַבַּיִת,
אוֹבְדִים בִּלְעָדַי בָּעֳנִי".

"מַה לִי וְלָאִשָּׁה וּלְבָנֶיהָ?
נַעֲלָה תַאֲוַת לְבָבִי;
יַחְזְרוּ עַל פְּתָחִים אִם יִרְעָבוּ –
הַקֵּיסָר, הַקֵּיסָר בַּשְּׁבִי.

"אָחִי, נָא מַלֵּא בַקָּשָׁה לִי,
עַתָּה, כִּי בָאַנִי מוֹתִי,
הַעֲלֵה גְוִיָּתִי, שָׂא צָרְפַתָּה,
בְּקַרְקַע שֶׁל צָרְפַת קְבוֹר אוֹתִי.

"זֶה צְלַב הַכָּבוֹד תִּקְשְׁרֶנּוּ
עַל סֶרֶט שָׁנִי לִלְבָבִי,
אֱזוֹר בְּמָתְנַי אֶת הַסַּיִף,
וּתְקַע בְּכַפִּי אֶת רוֹבִי.

"אֶשְׁכַּב כָּךְ כְּזָקִיף עַל מִשְׁמֶרֶת,
אַקְשִׁיבָה – בַּקֶּבֶר – אֶדֹּם,
עַד יוֹם קוֹל תּוֹתָח אַאֲזִינָה,
סוּסִים צוֹהֲלִים בְּשַׁעְטָם.

"זֶה הוּא עַל קִבְרִי בָא בְדַהַר
בְּרַעַשׁ חַרְבוֹת נִצָּחוֹן –
מִבּוֹר אָז אֵצֵא, לְגוֹנֶנְךָ
קֵיסָרִי, קֵיסָרִי, נָכוֹן!"

השיר מתחיל מהנקודה שבה שני החיילים הצרפתים משתחררים מהשבי ומתחילים לעשות את דרכם בחזרה הביתה, לצרפת. במהלך נסיגתם דרך פרוסיה הם סבורים כי הקיסר המהולל שלהם, שעד כה נחשב בלתי מנוצח, נפל גם הוא בשבי. בפועל נפוליאון הובס אמנם, אבל נס על נפשו, התפטר, וכעבור כמה חודשים נשלח לאי אלבה, משם שב כעבור גלות קצרה וניסה את מזלו לכבוש את כס השלטון.

שני הגרנדירים מאבדים את הרצון לחיות. אמנם, אומר אחד מהם, יש לו אישה וילדים שמחכים לו בבית, אבל התבוסה והצורך הפנימי להישאר נאמנים למפקד העליון אפילו אחרי מותם: "מִבּוֹר אָז אֵצֵא, לְגוֹנֶנְךָ" גוברים על הכול.

כמו דמויותיהם של הגרנדירים שהיינה הגה, גם הוא עצמו העריץ את נפוליאון עד כלות. היינה חי בנעוריו בדיסלדורף. משפחתו היהודייה המירה את דתה ללותרנית. כשנולד ב-1797 כבר כבש נפוליאון את העיר, לפיכך חי בנעוריו תחת השלטון הצרפתי והושפע ממנו.  הוא העריץ את הקוד הנפוליאוני, וסבר כי הקיסר מקדם את ערכי המהפכה הצרפתית: חירות, שוויון, אחווה.

את השיר "שני גרנדירים" פרסם לראשונה ב-1822, כעשור אחרי התבוסה המפורסמת. המלחין הגרמני רוברט שומאן הלחין ב-1840 את אחת ממנגינותיו המוכרות ביותר למילותיו של השיר. בסופה של המנגינה, בקטע שבו נשבע הגרנדיר אמונים לקיסר, שיבץ שומאן את ההמנון הצרפתי, המרסייז, שנותר מימי המהפכה. אחרי נפילתו הסופית של נפוליאון בקרב ווטרלו וחזרתו הזמנית של השלטון המלוכני,  נאסר על הצרפתים לשיר את המרסייז, שנחשב שיר חתרני. במאה ה-19 הוחלף ההמנון הצרפתי לאינטרנציונל, והמרסייז נהפך להמנון של הימין הצרפתי. אחרי מלחמת העולם השנייה חזר המרסייז להיות ההמנון הרשמי של צרפת.

בגרמניה הייתה תקופה שבה אסור היה להשמיע את "שני הגרנדירים", בשל נעימת המרסייז המשולבת בו.

גדולת תרגומו של טשרניחובסקי לא רק בנאמנותו לטקסט המקורי, אלא גם בכך שהמילים בעברית תואמות היטב את הלחן המוכר.

[1] [1] גרנדירים: זורקי רימונים, מהמילה הצרפתית grenade.

עדה פגיס: "לב פתאומי": אמת זה טוב?

אפילו החלק הראשון, ההקדמה לספר היפהפה הזה – הביוגרפיה של המשורר דן פגיס שכתבה אלמנתו – יוצא דופן. הוא נפתח ב"התנצלות המחברת". פגיס מסבירה מדוע נאלצה לוותר על תיאור חלקים חשובים בקורות חייו של בעלה: פגיס סירב בכל תוקף לספר עליהם, אפילו לה, ומדוע נטלה לעצמה פה ושם את חירות המספר הכול יודע: היא נעזרה בדברים שנכתבו או סופרו על בעלה המנוח ולפעמים גם בספרי היסטוריה שהשלימו את החסר. ההקדמה מסתיימת בתיאור "חיוכו האירוני" של פגיס, שאותו היא רואה בעיני רוחה, והוא מלווה כדבריה בשאלה "העייפה והמתפרחחת כאחת: 'אמת זה טוב?'"

אפשר בהחלט לומר לה, לכותבת, כי האמת ניכרת מכל מילה שכתבה. פגיס מאפשרת לנו בספרה להכיר את האיש שאהבה כל כך ואת מעלותיו הרבות, גם במקומות שהיא מתארת כעסים ישנים, ואינה חוסכת את שבט הביקורת מעצמה וממנו. כתיבתה הגלויה והמדויקת נוגעת ללב עד מאוד. "המפרש, כידוע, מתוך עצמו הוא מפרש ואת עצמו הוא חושף לא פחות משחשף את נושאו. מלבד זאת, כדי לתאר את חיינו המשותפים היה עלי לכתוב גם על עצמי בגלוי," היא מספרת, ולנו, קוראיה, לא נותר עוד אלא להודות לה על הנכונות, על החשיפה, ועל הגילוי, שכן מדובר בספר מעורר השראה.

דמותו של פגיס, כפי שהיא מצטיירת מהספר וגם, כמובן, משיריו המצוטטים בו, מרשימה מאוד. הילדות הפגועה, אחרי שהתייתם מאמו בגיל ארבע, ונאלץ להיפרד מאביו לשנים ארוכות: האב עלה לישראל עוד לפני מות אשתו, בכוונה להתמקם ולהביא אליו את משפחתו, אבל אחרי מותה לא העלה איש על דעתו שגבר לבד, בפלשתינה, יכול לגדל ילד קטן. הגעגועים. הגילוי שלו, אחרי שנים, מתוך המכתבים של אמו שמצא בעזבונו של אביו, שכל מה שסיפרו לו בילדותו היה אמת: אביו אכן התכוון להביא אליו את הילד ואת אמו, אבל מותה קטע את התוכניות. ההחמצה המזעזעת: אביו הגיע לביקור בפולין זמן קצר מאוד לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, אבל קרובי המשפחה שכנעו אותו להשאיר אצלם את הילד ולא לקחת אותו לפלשתינה שנחשבה מקום נידח ומסוכן… סירובו הנחרץ לדבר על מה שעבר עליו. הלקח שנאלץ ללמוד: שאין לו שום זכות או יכולת להתמרד. הכישורים שרכש בשל נסיבות חייו. למשל – לעולם לא להתנגש עם הזולת: "ה'כנראה' וה'אולי' שימשו אותו בבגרותו כתחבולה רטורית. תחילה היה מסכים במקצת, אחר כך היה מציע פתרון חדש בלי לעורר התנגדות." האיסטניסיות המאופקת ועדינת הנפש שלו: "בהרצאות של עמיתים שלא דייקו בלשונם או במבטאם היה אוטם את אוזניו בשתי ידיו וסובל נוראות. דברים רבים הרתיעו אותו, לא רק שגיאות בלשון אלא גם ריחם של חומרי חיטוי וטעם רע בריהוט. לפעמים דחו אותו כל הדברים האלה עד כדי בחילה, אבל הוא נשמר שלא להראות זאת והיה מתרחק מהם ככל שיוכל באמונה תמימה שלא הבחינו בסלידתו. 'אסור' היה שיבחינו, כי הוא גם הזדהה עם מי שלא עמדו באמות המידה החמורות שלו, וברחמיו עליהם נזהר שלא לבוא עמם במגע"; ומעל לכול, כמובן, שיריו.

ההקשרים שאליהם משייכת אותם פגיס מרתקים. הנה למשל השיר הנפלא "הסיפור":

פַּעַם קָרָאתִי
סִפּוּר עַל חַרְגּוֹל בֶּן-יוֹמוֹ,
הַרְפַּתְקָן יָרֹק מְאֹד, שֶׁבָּעֶרֶב
נִטְרַף בְּפִי עֲטַלֵּף.

מִיָּד אַחֲרֵי זֶה נָשָׂא הַיַּנְשׁוּף הֶחָכָם
נְאוּם תַּנְחוּמִים קָצָר וְאָמַר:
גַּם עֲטַלֵּף רוֹצֶה לְהִתְפַּרְנֵס,
וְיֵשׁ עוֹד חַרְגּוֹלִים רַבִּים בָּאָחוּ.

מִיָּד אַחֲרֵי זֶה בָּא
דַּף אַחֲרוֹן רֵיק.

אַרְבָּעִים שָׁנָה מֵאָז אוֹתוֹ רֶגַע
אֲנִי רָכוּן עַל הַדַּף הַהוּא.
אֵין לִי כֹּחַ
לִסְגֹּר אֶת הַסֵּפֶר.

פגיס מספרת כי כשנשאל אם השיר קשור למה שעבר עליו בשואה, לא הכחיש, אבל מיהר לספר כי הרעיון עלה בדעתו בילדותו המוקדמת, בגיל חמש או שש, כשקרא ספר ילדים בגרמנית. "נכון הוא כמובן שגם עטלפים צריכים להתפרנס," אמר, "אבל הגישה הלא אישית הזאת למוות הדהימה אותי." כמה מעניין (ומרגש!) לגלות שהמחשבות הללו העסיקו ילד שהיה למשורר, ולהבין כמה זמן נדרש להן להתפתח עד שהתעצבו לכדי שיר עז הבעה.

הספר רצוף בתובנות ובאירוניה דקיקה. למשל, הסיפור על שובו של פגיס מהגלות הקשה בטרנסניסטריה, ונאסף אל ביתה של משפחה של "בעלי מלאכה פשוטים", ושם, מורעב ככל שהיה, הקפיד לשמור על נימוסי השולחן שהוקנו לו בבית, ואכל בפה סגור. ילדי אותה משפחה סיפרו בשכונה כי האורח היה מורעב כל כך, "עד ששכח איך לפתוח את פיו ואיך להניע את לסתותיו," אבל בני המשפחה שלו, שהתאחדו אתו כעבור כמה שבועות, התמלאו בשמחה: "ולא היה קץ לגאוותם, גאוות האוכלים בפה סגור"…

סיומו של הספר יפה במיוחד. פגיס מתארת ערב לזכרו של בעלה, כיצד "לראשונה מאז מותו ישב המשורר המנוח בקהל והקשיב להרצאה על שירתו," וכיצד ביקש לנזוף באשתו, כמו שנהג לעשות בעודו בחייו, כי העזה לגחך ברגע מסוים, אבל "אז נזכר שהיא אשתו-לשעבר, אלמנתו בעצם, ואין זה איפוא כה חמור, שתתנהג לה כמו שהיא רוצה!" כמו כן היא מתארת איך הנוכח הנפקד "נהנה מהבדיחה" של המרצה, שהתנצלה בפני היושבים בקהל על היעדרותו מהאירוע, "מפני שנפטר כבר לפני שנים אחדות".

מי שאיבד אדם יקר מכיר את הקשר המתמשך עם המתים, שגופם איננו עוד, אבל הם מתמידים בנוכחותם. וכך מתארת פגיס מפגש שלה עם בעלה שאיננו עוד "בבריכת השחייה של האוניברסיטה". הדיאלוג שהיא מנהלת אתו סביר ומציאותי כל כך. היא חוששת שמא ריח הכלור השנוא עליו יבריח אותו. היא נזהרת שלא להבהיל אותו, כשהוא עומד כך מולה, על שפת הבריכה, לבוש, מכופתר וקורץ לה. היא מנסה לפתות אותו להישאר עוד. מבשרת לו על ספר שלו שהוחלט להוציא לאור, "כל כתביך בכרך אחד!" היא קוראת אליו, וממשיכה, "בהוצאה מכובדת!" מספרת לנו, הקוראים איך לא בחלה בשום אמצעי, הכול כדי שיישאר אתה עוד רגע…

נראה כי בספר שכתבה עליו, עליה, ועל שניהם ביחד, אבל בעיקר עליו, אכן השאירה אותו אתה. וגם אתנו. ועל כך ראוי להודות לה. ולו.

"Fire and Ice" רוברט פרוסט: איך יבוא העולם אל קצו?

ב-1919 פגש המשורר רוברט פרוסט אסטרונום ששמו רוברט שייפלי. הלה, כך סיפר לימים, השיב לשאלתו של פרוסט, שביקש לדעת כיצד יבוא העולם אל קצו. "או שהשמש תתפוצץ ותשרוף את כדור הארץ, או, אם כדור הארץ יינצל איכשהו, הוא יקפא לאטו בחלל," השיב לו, לדבריו, האסטרונום.

שייפלי היה בטוח שהשיחה הזאת בינו ובין המשורר הייתה מקור ההשראה לאחד משיריו המפורסמים ביותר של רוברט פרוסט, "אש וקרח", כאן בתרגומי:

הָאִם קֵץ הָעוֹלָם יָבוֹא בְּאֵשׁ?
אוּלי בְּקֶרַח, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמְרִים.
אֲנִי טָעַמְתִי חֵשֶׁק מְרַחֵשׁ,
לכן אֶתְמֹךְ בְּמִי שֶׁמְּצַדֵּד בָּאֵשׁ.
אֲבָל אִם הַחֻרְבָּן יִהְיֶה כָּפוּל,
אֲנִי יוֹדֵע דֵי הַצֹּרֶךְ עַל שִׂנְאָה,
לוֹמַר שֶׁקֶּרַח וְחֻרְבָּן קָפוּא
יָכוֹל לִהְיוֹת גָדוֹל
וְגַם לִפְעוֹל.

זהו אחד משיריו המוכרים ביותר של המשורר האמריקני הנודע (לצד השיר "הדרך שלא נבחרה"). הוא הופיע בספרו  ניו המפשייר, שזכה בפרס פוליצר.

שייפלי, האסטרונום, התפעל מכך שהמדע יכול להשפיע על השירה באופן כזה. הוא לא ידע כנראה שהייתה לשירו של פרוסט השראה אחרת, ואולי נוספת: "התופת", מתוך  הקומדיה האלוהית מאת דנטה. יש מי שמוצאים הקבלה בין תשע השורות שבשיר ותשע הטבעות של השאול, כמו גם בהצטמצמותו של השיר ללקראת סופו לשתי שורות קצרות, שמזכירות את הירידה דמוית המשפך אל התופת.

גם החטאים המוזכרים אצל דנטה – אלה של התאוותניים והגרגרנים – מעלים על הדעת את אותו "חֵשֶׁק מְרַחֵשׁ", המקביל לאש, המוזכר בשיר של פרוסט.  (אם כי הם נמנים עם "שבעת החטאים" המוכרים בנצרות, עוד לפני דנטה, שרק היטיב להגדיר ולתאר אותם ביצירתו).

ב"תופת" של דנטה מתוארים הבוגדים בבני משפחתם ובמולדת, וכן מי שרצחו אורחים, בגדו באדונם או חיללו את הקודש, שכולם כלואים בתוך קרח: "רֹאשׁי הסבתי וממולי ראיתי / מתחת לרגלי אגם קפוא, פניו / כמותם זכוכית הבדולח / ולאו דווקא של מים." (תרגום: אריה סתיו).

אין ספק שפרשנותו של האסטרונום, כאילו שירו של פרוסט דן בשתי האפשרויות של קץ העולם, מוגבלת. שייפלי מתייחס רק למה שנראה על פני השטח. לכאורה יש בשיר רק תשובה לשאלה הפשוטה: האם העולם ייחרב באש, או יקפא. אבל קריאה לעומק חושפת שעניינו האמיתי של השיר הוא רוח האדם וקשריו עם הזולת.

מה עלול להביא לסכסוך, או לעימות בין אנשים קרובים? תוהה פרוסט, ומנסה להשיב: עוצמה יוקדת של כעס, או לחילופין – קור מקפיא ועז לא פחות של טינה.

ברור לגמרי שהמשורר נזכר בחוויות אישיות ורגשיות עזות. הוא כותב זאת במפורש: "אֲנִי טָעַמְתִי חֵשֶׁק". לכאורה הטון קליל ושיחתי: "יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמְרִים", הוא כותב, כאילו מדובר בדיון שבו מובעות דעות שונות וסותרות, כאילו שהוא באמת מטה להן אוזן, כדי לקבוע את עמדתו. אבל היא הרי כבר ידועה לו: גם קיפאון ביחסים יכול להביא לקצם, בלי הרבה דרמה, ולפעמים שתיקה ממושכת יכולה להיות הרסנית יותר מאשר להט הוויכוח וסערת המריבה.

אזכורים רבים לשיר "אש וקרח" מופיעים בתרבות הפופולרית. הוא העניק את שמו לסדרת ספרי הפנטזיה שיר של אש ושל קרח מאת הסופר האמריקני ג'ורג' ר"ר מרטין, הופיע כמוטו בספר ליקוי חמה בסדרת הספרים  דמדומים מאת סטפני מאייר, ושורות ממנו מצוטטות אפילו במשחק הווידיאו "החיים מוזרים: לפני הסערה".

לורנס תומפסון, הביוגרף של רוברט פרוסט, סבר שהשיר הוא "מופת של דחיסות". רבים הם אלה שמסכימים אתו. השיר מופיע כחלק מתוכנית הלימודים לבחינת הבגרות באנגלית בישראל.

להשוואה עם תרגומים נוספים