קטגוריה: ציטוטים

איתמר אורלב: "בנדיט"

וככה זה מתחיל, מתוך אמונה מוחלטת. מחזיקים ידיים, אני ואשתי. ואחר כך הצעקות, ההתפתלויות, הדם, כמעט כמו בבית מטבחיים, אבל לא נשחט כאן דבר, להפך, האין נהפך לחיים. המיילדת מחזיקה אותו בידיה, גוף רופס, כחול, שחולץ בזה הרגע מבין רגליה של אשתי. הוא תלוי, מדולדל, בובת גומי כחולה עם פני גומי חתומים, עפעפי גומי סגורים, שפתי גומי כחולות, פעורות, ששואפות פתאום שאיפת אוויר אחת קטנה, שאיפה ראשונה, וברגע אחד כל הגוף הכחול נצבע ורוד, הגומי נעלם מהפנים, הגפיים המדולדלות מתחילות לנוע, ויללה חרישית בוקעת מתוך הפה הפעור. זה הבן שלי שהתעורר בן-רגע לחיים. קם לתחייה לנגד עיני ואני ראיתי את הרגע הזה, את הנשימה הראשונה, אני שמעתי את הבכי בוקע מריאותיו השבריריות. גוף זעיר מטפס על החזה החשוף של אשתי, מוצא את הפטמה ומתחיל לינוק.

הַזְּמָן, חמוטל בר יוסף

הַזְּמָן

הַזְּמָן! הַזְּמָן שֶׁלּוֹקֵחַ לְךָ לְהָבִין
שֶׁזֶּה קָרָה.
שֶׁאֵין. אָבוּד. הָיָה, אֲבָל עַכְשָׁו אֵינֶנּוּ.
מֵת, מֵת! וְלֹא יָקוּם לִתְחִיָּה.
לֹא יוֹפִיעַ בְּהֶסַּח הַדַּעַת.
לֹא יָשׁוּב בְּמַפְתִּיעַ.
הַזְּמָן שֶׁל הָרַעַל
בִּפְנִים וְהַחוּצָה.
הַזְּמָן שֶׁל לִנְקֹם. שֶׁל לִשְׂנֹא.
הַזְּמָן שֶׁל לִשְׂרֹף אֶת הַכֹּל
בִּפְנִים וְהַחוּצָה.
הַזְּמָן שֶׁל לָמוּת כָּל הַזְּמָן.
הַזְּמָן שֶׁהַכֹּל נִהְיָה אֶבֶן
גְּדוֹלָה, אֲפֹרָה, חֲשׁוּדָה, זוֹמֶמֶת.

 זְמַן הַעִוָּרוֹן לַהֶבְדֵּלִים
בֵּין גּוֹנֵי הַוָּרֹד,
זְמַן הַחֵרְשׁוּת לַבֶּכִי שֶׁל חֲתַלְתּוּל אַשְׁפָּתוֹת
וְלַצְּרִיחָה שֶׁל גּוֹזַל עוֹרֵב  מִתְעַלֵּף.

זְמַן הַהַחְלָטָה לִשְׂרֹד.
עִם הַשִּׁנִַּים. עִם הַצִּפָּרְנַיִם.
זְמַן הַצְּעָקָה שֶׁהִשְׁתַּתְּקָה. זְמַן הַדָּם.

כַּמָּה – שָׁנָה? עֶשֶׂר? מֵאָה? אֶלֶף?
לִי זֶה לָקַח שְׁלשִׁים.
בַּפַּעַם הַשְּׁנִיָּה רַק עֶשֶׂר.
אַחַר כַּךְ הִתְחַלְּתִי לִחְיוֹת,
לֶאֱהֹב, לְהַקְשִׁיב.

איזה זאב ינצח?

סבא: בכל אחד מאיתנו מתחולל מאבק בין שני זאבים – הרע         והטוב. הזאב הרע הוא הכעס, הקנאה, החרטה, החמדנות, היהירות, השקרים והאגו. הזאב הטוב הוא השמחה, השלום, התקווה, השלווה, הענווה, האמפתיה, האמת, הרחמים והאמונה.

נכד: ואיזה זאב בסוף מנצח?

סבא: הזאב שאותו מאכילים.

מַטְסוּאוֹ בָּאשׁוֹ: שיר הייקו

בִּקְיוֹטוֹ אֲנִי
וַעֲדַיִן אֲנִי מִתְגַּעְגֵּעַ
לִקְיוֹטוֹ
תרגומו של השיר בגרסה האנגלית:
,In Kyoto
,hearing the cuckoo
.I long for Kyoto

אמנות הבישול הסובייטי

דבר לא הגיע לקרסוליו של השימוש − או ליתר דיוק השימוש החוזר −בצנצנות המיונז. אני סחבתי אתי לשיעורי ה"מלאכה" בבית הספר צנצנות מיונז מלאות מסמרים, מחטים וחוטים ופריטים נוספים של ציוד אישי לעבודה של נוער סוציאליסטי. שתי הסבתות שלי גידלו בצל ירוק מפקעות בצל שהונחו בצנצנות מיונז. דודי השתיין סשקה השתמש בהן בתור א) מרקקות, ב) מאפרות, ג) כלי שתייה במזנונים מפוקפקים שאנשים חסרי התחשבות גנבו מהן את כוסות הוודקה. כשהאביב הגיע וניחוח הפרחים הראשונים הציף את מוסקבה באווירה רומנטית, סטודנטים גמלוניים נשאו בידיהם צנצנות מיונז ובהן חבצלות לאהובותיהם (יצרני האגרטלים הסובייטיים התעלמו שלא בצדק מפרחים נמוכים ועדינים כמו חבצלות או סיגליות. הם העדיפו פרחים גבוהים וראוותניים כמו כגון סייפנים). ואיזה הומו סובייטיקוס שנשאר בלי פרוטה שלושה ימים לפני תשלום המשכורת לא עמד בתור כדי לקבל החזר כספי של חופן קופייקות תמורת שק שלם של צנצנות מיונז? לא בכדי התפתח טקס שלם סביב פעולת החזרת הצנצנות.

ולבסוף, מה היה עולה בגורלה של הרפואה הסובייטית ללא כלי הקיבול החיוני הזה?

אזרחיות, נא הביאו את דגימות בדיקות ההיריון שלכן בצנצנות מיונז שעוקרו במים רותחים, הורו השלטים במרפאות הנשים. ולא היה מדובר רק בנשים בהיריון; כל מי שעשה בדיקת שתן, שנדרשה כעניין שבשגרה בכל ביקור במרפאה, התבקש למסור אתץ דגימת השתן במכל של אותו מיונז פרובנסל עז טעם.

נדייז'דה מנדלשטם: מדוע טובי הלב נעלמו מהארץ

לפנים רב היה מספר האנשים טובי הלב. יתרה מזו, אפילו הרשעים העמידו פני צדיקים, כי כך היה מקובל בימים ההם. זהו מקורם של הזיוף והצביעות – פשעי העבר הכבירים, שהריאליזם הביקורתי כה הוקיע בשלהי המאה התשע עשרה. תוצאות ההוקעות הללו היו בלתי צפויות: טובי הלב נעלמו מן הארץ. הרי טוב לב אינו רק סגולה שורשית – יש לטפחו, ומטפחים אותו רק כשקיים ביקוש לכך. לדידנו היה טוב לב עניין שאבד עליו כלח, סגולה שבטלה מהעולם, ואדם טוב לב נראה כיצור אגדי, כאותה ממותה. תקופתנו לימדה אותנו רבות – חיסול הקולקים, מלחמת המעמדות, חשיפת פשעים וקריעת מסכות וחיפוש עילות לכל מעשה – כל אלה נטעו בקרבנו תכונות שונות ומשונות, אך טוב לב לא היה ביניהן.

נאלצנו לחפש טוב לב ולבביות בפינות נידחות, אטומות לקולו הקורא של הזמן. רק אנשים פסיביים הצליחו לשמור על תכונות אלו, שירשו מאבות אבותיהם. ה"הומניזם" בגרסתו ההפוכה, היה לנחלת כל בני דורנו.

טולסטוי: האם אלוהים שיקר?

על אלוהים: 

מדוע אסר אלוהים על אדם וחוה לטעום מפרי הדעת טוב ורע? האם רצה שבני האנוש יהיו כמו בעלי החיים? אלהים הזהיר את בני האדם הראשונים שימותו אחרי שיטעמו מן הפרי, אך לא כך קרה. האם אלהים שיקר?

על הכנסייה:

"כעת כבר איני מסוגל לחבר למילה זו כל משמעות אחרת מלבד קומץ אנשים מגודלי שיער, בטוחים מאוד בעצמם, תועים וחסרי השכלה, לבושים בבגדי משי ושרד מעוטרי יהלומים. וכן אלפים של מגודלי שיער אחרים, השרויים בעבדות שאין ברברית ממנה תחת עשרות הראשונים, שבמסווה של אי אילו טקסים סודיים עסוקים ברמייה ובגזל של העם. כיצד אוכל להאמין בכנסייה זו, כאשר על התהיות העמוקות ביותר שבנפשי היא משיבה בשקרים עלובים ובטקסים מגוחכים, ועוד מזהירה שאיש לא יעז להגיב עליהם בדרך אחרת, ושבכל היקר ללבי עלי לשמוע בקולה בלבד. אני רשאי לבחור את צבע מכנסי, את אשתי, רשאי לבחור בית על פי טעמי, ואילו בנוגע לשאר הדברים שבזכותם אני מרגיש בן אדם, עלי לבקש את רשותם – את רשות האנשים הבטלים, הרמאים והבורים הללו.

על אהבה ותשוקה: 

מעולם לא הייתי מאוהב בנשים. בגיל 13 או 14 חוויתי רגש עז שדמה לאהבה, אך מסרב אני להאמין שהייתה זו אהבה (שכן מושאה הייתה משרתת שמנה, הגם שפניה היו חביבות). כמו כן, התקופה בין הגילאים 13-15 (הנעורים) היא המבלבלת ביותר עבור בנים: אינך יודע לאיזה כיוון לזנק, והחשק משפיע עליך בעוצמה רבה. דווקא בגברים התאהבתי לעתים קרובות. […] התאהבתי בגברים עוד בטרם היה לי מושג על אפשרות של יחסים הומוסקסואליים. וגם לאחר שנודע לי, לא העליתי בדעתי את אפשרות האקט המיני עמם. דוגמה משונה של חיבה בלתי מסויגת היא גוטייה. מלבד רכישת ספרים לא היו לי כל יחסים עמו. חום היה פושט בגופי כשהיה נכנס אל החדר. אהבתי לאיסלבין הרסה לי שמונה חודשים תמימים בפטרבורג. אמנם באופן לא מודע, אך לא הייתי מסוגל לעסוק בשום דבר מלבד ניסיונותי לשאת חן בעיניו. כל האנשים שאהבתי הרגישו בכך ושמתי לב שקשה להם להסתכל עלי. לעתים קרובות, כשלא מצאתי את אותם העקרונות המוסריים שדרש שכלי ממושא אהבתי, או אחרי אי-נעימות כלשהי אתו, הרגשתי עוינות כלפיו, אך זו הייתה מושתתת על אהבה. מעולם לא הרגשתי אהבה מעין זו כלפי אחַי. לעתים מזומנות קינאתי בנשים. אני מבין כי אידאל האהבה הוא הקרבה עצמית מוחלטת לטובת מושא אהבתך. כך הרגשתי. מאז ומעולם אהבתי אנשים, שאמנם העריכו אותי, אך היו קרים אלי. ככל שאני מתבגר, אני חווה רגש זה לעתים רחוקות יותר, ואם אני חווה אותו, אזי לא באותה להיטות ולא כלפי מי שאוהב אותי, כלומר, ההפך ממה שהיה פעם. ליופי תמיד הייתה השפעה על בחירתי. אם כי קיימת הדוגמה של דיאקוב… לא אשכח לעולם את ליל נסיעתנו מיפרוגוב, כשכל רצוני היה להתכרבל מתחת לשמיכה, להרעיף עליו נשיקות ולבכות. רגש זה היה מהול בחשק, אך לשם מה היה שם אינני יכול להחליט, שכן כפי שכבר אמרתי דמיוני מעולם לא צייר לי תמונות בעלות גוון מיני, נהפוך הוא – הן עוררו בי תיעוב.


מתוך הספר לב טולסטוי הבריחה מגן עדן, פאוול בסינסקי, הוצאת שוקן

"הרחוב", ישראל ראבון: מה סוד האהבה העמוק?

שוב הייתי בודד והירהרתי בכל האנשים שפגשתי בזמן האחרון.

אל אלהים, איזו בדידות נושבת מן האתלט הבריא, החזק והשרירי, יאזון? איזו רוח של בדידות באה מפוגלנסט ומדולי?

לא היה לי מה לעשות, לכן התהלכתי אנה ואנה ברחובות, פניתי והלכתי אל גן העיר, שמזמן לא הייתי בו. איש לא היה שם מחמת הגשם. הייתי רטוב, והגשם חדר לתוכי. פתאום עלתה במחשבתי האשה במשקפיים שחשבה אותי לליסטים, כשהצעתי לה לשאת הביתה את הסלסלה. לפני עיני עמדה בהבלט ובבהירות התמונה, כששינתה האשה את דעתה עלי ובכל זאת נתנה לי את הסלסלה לשאת לביתה.

התחלתי להרהר מה עמוקה ומלאת סוד היא האהבה בין אנשים. הרטטתי בחושבי שלעולם לא אדע את סוד האהבה העמוק, את גורם  האהבה, את סוד לבו של האדם, האוהב פתאום עובר אורח זר, נודד זר, שלעולם לא יראה אותו עוד על האדמה שדרך.

פשוט בתכלית הפשטות דיברתי אל עצמי: מי מסוגל להבין את האדם הרוחש פתאום אהבה לאיש עזוב, עייף, שלעולם לא יראנו עוד?

עלו במוחי שורות מספר מתוך שיר של בודלר שקראתי אי פעם:

"ברוך אתה, השולח רחמים
אל לבות הסוסים לבל ידרסו
את השיכורים שנפלו אל אבני המרצפת."

הרחוב, ישראל ראבון, לעברית: ק"א ברתיני, הוצאת הקיבוץ המאוחד


 

 

כשחוק השתיקה מופר

רבים מן הנפגעים שגדלו במשפחות מתעללות מצייתים שנים רבות לצו של שתיקה השורר בהן. בשמרם את סודות המשפחה הם נושאים נטל כבד שאינו שייך להם. בנקודה זו בהחלמתם יש מהם שבוחרים להודיע לבני משפחותיהם שחוק השתיקה הופר ללא תקנה. בעשותם כן הם מסירים מעליהם את נטל הבושה, האשמה והאחריות ומניחים אותו במקום הראוי לו, על כתפי המתעלל.

עימותים עם בני המשפחה או גילויי סודות יכולים להיות בעלי כוח מעצים רב, ובלבד שהם מתוכננים היטב ונעשים בעיתוי הולם. אין לעשותם עד שלא הרגיש הנפגע שהוא מוכן לומר את האמת כפי שהיא ידועה לו, בלי צורך באישור ובלי פחד מפני התוצאות. הכוח שבגילוי  טמון במעשה אמירת האמת. תגובתה של המשפחה אינה חשובה. אמנם אישורה יכול לגרום נחת כאשר הוא מתרחש, אבל פגישת גילוי יכולה להצליח גם כאשר המשפחה מגיבה בהכחשה נחרצת או בחמת זעם. אז ניתנת לנפגע הזדמנות להתבונן בהתנהגויות המשפחה ולהיטיב להבין את הלחצים שהיה נתון להם בילדותו.

[…] הנפגע צריך להתכונן לקבל כל תוצאה. גילוי מוצלח מלווה כמעט תמיד בהתרוממות רוח ובאכזבה כאחת. מצד אחד, הנפגע מופתע מאומץ לבו ומתעוזתו. אין הוא מפחד עוד ממשפחתו ואינו אנוס להשתתף ביחסים משפחתיים הרסניים. מצד אחר, מתבררות לו מגבלותיה של משפחתו.


טראומה והחלמה, ג'ודית הרמן

 

רֶגַע שֶׁל דְּמָמָה מָתוּחַ

מַעֲשֶׂה מַלְכָּה

אַדְווֹת לְבָנוֹת מְעַגְּלוֹת חַמוּקַיִם
בֵּין חוֹף זְהַבְהַב וּבֵין קְצֵה הַשָּׁמַיִם
זֶהוּ הַחֹמֶר מִמֶנוּ נוֹלָדוֹת
בְּנוֹת הַיָם הַקְטָנוֹת שֶׁבַּאֲגָדוֹת.

עֵינֵיהֵן פִּסּוֹת אֲפֹרוֹת שֶׁל עָנָן
חוֹל חַם וְזָהֹב מְחַסְפֵּס אֶת גוּפָן
וְשֶׁמֶשׁ לוֹטֶפֶת הַגַּל עַל הַגַּב –
זֶה בְּרַק הַקַּשְׂקַשׂ מִמֹּתֶן עַד זָנָב.

לִפְעָמִים נוֹלֶדֶת אַחַת בֵּין עַרְבַּיִם

שָׁמַיִם מְתוּקִים
אַפְלוּלִית בַּמַּיִם
רוּחַ נוֹשֵׁב
גַּל מַשִּׁיק לְגַל
מְנַגֵּן הַחֹשֶׁךְ
שְׁחֹר הַתַּלְתַּל

הַיָּם כֻּלּוֹ רוֹטֵט וּמִתְרַגֵּשׁ
אֶל מַלְכָּתוֹ הוֹמֶה, אֶל סְנַפִּירֵיהָ מִתְנַגֵּשׁ
וְהִיא, מַעֲשֶׂה מַלְכָּה, זֹהַר יָרֵחַ מִתְעַטֶּפֶת
חוֹמֶקֶת וְחוֹבֶקֶת, נִרְדֶּפֶת וְרוֹדֶפֶת

אָז הַמַלְכָּה פּוֹשֶׁטֶת אֶת גְלִימַת הַזֹּהַר
חֲשׂוּפַת כְּתֵפַיִם הַמַלְכָּה כֻּלָּה צוֹחֶקֶת
מְפַזְזִים הַמַּיִם בְּשִׂמְחָה שׁוֹקֶקֶת

וּמִין מִשְׂחָק מַתְחִיל, וּמִתְפַּזְּרִים בַּמַּיִם

אוֹרוֹת קְטָנִים
כְּמוֹ פְּנִינִים
קְרָעִים קְרָעִים
שֶׁל עֲנָנִים
וְרוּדִים מִשֶּׁמֶש נָמָה
לְחִישׁוֹת דַּקּוֹת שֶׁל רוּחַ
רֶגַע שֶׁל דְּמָמָה מָתוּחַ
תַּוִּים זַכִּים שְׁחֹרֵי תַּלְתַּל

וְגַל מַשִּׁיק אֶל גַּל נוֹסֵק אֶל עַל
פִּתְאֹם צוֹנְחוֹת מִלְמַעֲלָה טִפּוֹת שְׁקוּפוֹת שֶׁל אוֹר
לוֹטְפוֹת אֶת צָוַּארָה, אֶת עַפְעַפֵּיהָ, אֶת עוֹרָה,
וְהַמַּלְכָּה אוֹסֶפֶת אָז אֶת כָּל הַמִּשְׂחָקִים
לְרֶגַע מִתְכּוֹפֶפֶת, מְנַשֶּׁקֶת אֶת הַמַּיִם
מְנָעֶרֶת חַמוּקִים וּבְנִצְנוּץ נַסוֹגָה
הַיָּם דָּרוּךְ כֻּלּוֹ וּמִשְׁתַּקֵּף בַּנֹּגַהּ

לַמְּקוֹמוֹת הָרְחוֹקִים, כֻּלָּה בְּדִידוּת וָרֹגַע
הַמַּלְכָּה נִשֵּׂאת עַכְשָׁו, הַמַּלְכָּה נָּמוֹגָה

לִפְעָמִים נוֹלֶדֶת אַחַת בֵּין עַרְבַּיִם  – – –

פרימו לוי, "שיחות וראיונות: 1987-1963": לא חרטה של מילים בלבד

שני פעלים חוזרים ונשנים בספר השוקעים והניצולים, לפעמים במובן שלילי: להבין, לסלוח. האם אלו שני מושגי המפתח של הספר?

"להבין, כן; זה נכון. זה ארבעים שנה אני סובב סחור סחור במאמץ להבין את הגרמנים. להבין איך יכלו הדברים האלה להתרחש − בשבילי זו מטרת חיים, אבל במובן רחב יותר, משום שאני מעוניין להבין עוד דבר: אני כימאי וברצוני להבין את העולם הסובב אותי."

ולסלוח?

"לסלוח איננו פועל שלי. הוא נכפה עלי, משום שבכל המכתבים שאני מקבל, בייחוד מקוראים צעירים ובעיקר מקתולים, מאמינים, חוזר הנושא הזה. שואלים אותי אם סלחתי. אני מאמין שבדרכי שלי אני אדם ישר. אני יכול לסלוח לזה אך לא לזה, אני מסוגל להתייחס לכל מקרה לגופו. אילו אייכמן היה ניצב מולי, הייתי דן אותו למוות. סליחה כללית, כפי שדורשים ממני − לכך אני מתנגד. מי הם הגרמנים? אינני אדם מאמין, בעיני אין משמעות מדויקת למילים Absolvo Te, אני מוחל לך. אינני מאמין שלאיש, גם לא לכוהן דת, יש סמכות לקשור או להתיר. מי שביצע פשע חייב לשלם, אלא אם כן הוא מתחרט; אבל לא במילים. אינני מסתפק בחרטה של מילים. אני מוכן לזכות את מי שהוכיח במעשים שאיננו עוד האדם שהיה, ושלא עשה זאת מאוחר מדי."

פרימו לוי, שיחות וראיונות: 1963 – 1987, עם עובד, ספריית אפקים. לעברית: יצחק גרט

מאיה קגנסקיה: "מדוע אני חיה בישראל"

עיני התענו מעודף האפרוריות והצניעות

כבר בילדותי הבחנתי בתוכי במשיכה הלא בריאה אל פאר, מותרות, זוהר… וזה לא היה עניין של כסף או התעשרות פרטית − על דברים כאלה אני מצפצפת גם היום. עניות העולם הסובב אותו וחיוורונו האנמי − זה מה שהעיק עלי יותר מכול. ותכונה מולדת ראשונית זו, שאינה אלא אי התאמה אסתטית שלי לקוסמוס הסלבי, הבדילה והרחיקה אותי ממנו ביתר עוז ובאופן בלתי הפיך ואובדני הרבה יותר מכל חילוקי הדעות האידאולוגיים או המוסריים שעוד היו עתידים לעלות. וזאת מפני שעקרון הצניעות, חוסר ההתבלטות, הרגילות, ומה שקרוי יופי פנימי, המנוגד לזוהר החיצוני (שהוא כמובן מזויף) − לא רק שימש כציווי המוסרי של החינוך הסובייטי, הו לא − כל התרבות הגדולה שבתוכה גדלתי, אותה נשמתי, עליה ניזונתי וממנה שאבתי השראה − התרבות הרוסית כולה ייסדה את אדנותה על אותו קנון איתן שאין עליו עוררים.

את הטבע הרוסי (כמו גם את האישה הרוסית) היו חייבים לאהוב בגלל חדגוניותו השקטה ובגלל קסמו הלא טרחני.

בחדגוניות הבחנתי, אבל הקסם לא התגלה לי. עיני התענו מעודף האפרוריות והצניעות, כמו שגוף האדם סובל מחוסר ויטמינים חריף.

עם תחילת הקיץ, שאפו דרומה, אל אזורי הספר הקרימיים-קווקזיים שלחופי הים השחור, עדרים נודדים של בני ארץ הולדתי. שם היה מקובל להתמלא בריאות, שיזוף ופירות − אבל אסור היה להתפעל מן הנוף: להידור במסעדות, הקורן מדקל או ממגנוליה פורחת, לא ניתנה זכות להאפיל על פולחנו של עץ הלבנה הצנוע, הניצב תחת השמים האפרוריים כסרפאן רוסי… כשראיתי בפעם הראשונה בחיי חורשת דקלים, פרצתי בבכי מרוב אושר − ומפני שדבר כזה באמת יכול להיות קיים בעולם.

וכך גם הייתה ילדותי עלולה להישאר אומללה ללא תקנה, אלמלא בנות כיתתי היהודיות. בכיתה אנחנו היינו הרוב, מאוחדות ביתמות מאב (אצל כולן, ללא יוצא מהכלל, האבות לא שבו ממלחמת העולם השנייה) וגם באותו דמיון חיצוני מוזר, שבו תווי הלאום גברו על תווי הפנים האינדווידואליים. בלי ליפול מחברותי במתולתלות השיער ובחיתוך החד של הצדודית, נפלתי מהן ביופי: מכל דבר הן קיבלו יותר ממני − מכהות העור, מעזות הסומק בלחיים, מאודם השפתיים ומשחור עיניהן היפות (לצבע עיני שלי, אפור ירוק בלתי החלטי, חשתי בוז עמוק).

אבל הצרה הייתה בכך שכל מה שנראה בעיני כיופי − בעיניהן, הנכנעות למבטי הסובבים אותן, היה אסון, טראומה, שונה בלתי רצוי.


מאיה קגנסקיה, דמדומי האלים, על דוסטויבסקי, בולגקוב, סולז'ניצין, צווטאייבה, נבוקוב, ועוד ספרי עליית הגג, ידיעות אחרונות, ספרי חמד. לעברית: פטר קריקסונוב

מייקל קנינגהם, "השעות": רגע יחיד של אושר

נדמה היה שכך מתחיל האושר. וקלריסה עדיין המומה לפעמים, כעבור שלושים שנה, כי ברור לה שאכן זה היה אושר. החוויה כולה התמצתה בנשיקה אחת, בטיול אחד ברגל, בציפייה לארוחת ערב חגיגית ולספר.

את הארוחה ההיא כבר שכחה מזמן. על הברק של לסינג העיבו  מזמן סופרים אחרים. אפילו הסקס, כשריצ'רד והיא הגיעו אליו, היה לוהט אך מגושם, לא מספק, יותר נדיב מאשר חושני.

מה שנשאר ולא התעמעם בתודעתה כעבור יותר משלושים שנה היה − נשיקה אחת, לפנות ערב, על ערמה של אצות נבולות, טיול אחד מסביב לבריכה, היתושים שזמזמו בחושך. השלמות החד-פעמית, שהייתה מושלמת כי צפנה הבטחה ברורה שיהיה לכל אלה המשך. אבל עכשיו היא כבר יודעת: זה היה רגע יחיד, ורגע נוסף כמוהו לא יתרחש עוד.

איימי טאן: "היפוכו של גורל, אסופת הרהורים"

זמן קצר אחרי שהספר הראשון שלי ראה אור, מצאתי את עצמי מתמודדת לעתים תכופות עם עובדת היותי בת תמותה. אני זוכרת שאישה צעירה שאלה אותי מה אני עושה למחייתי. "אני סופרת," אמרתי בכובד ראש גאה שזה עתה רכשתי לי.

"בת-זמננו?" היא ביקשה לדעת.

מאחר שספרי הראשון יצא זה עתה לאור, נאלצתי להרהר רגע לפני שהתחוור לי שאלמלא הייתי "בת-זמננו", הייתי ההפך מכך, כלומר, כמובן − מתה.

ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן: הצדפה והפנינה

צדפה אחת אמרה לחברתה, "כאב גדול חודר בגופי. כאב חד מציק בתוכי."

הצדפה האחרת ענתה בשמחה לאיד, "תודה לאלי השמים והים,  אני בריאה ושלמה, בפנים ובחוץ."

באותו רגע עבר סרטן ושמע את שתי הצדפות, והוא אמר אל הצדפה הבריאה והשמחה בחלקה, "כן, את בריאה ושלמה! אבל הכאב של שכנתך יביא לעולם פנינה יפה מאין כמוה."

קלייר קיגן: "ללכת בשדות הכחולים": העבר בוגדני

גם כשתהתה לפני שנרדמה מה השכן שלה עושה במיטה שלו מעבר לקיר, לא הקדישה לכך מחשבה רבה. היא ניסתה לא להקדיש יותר מדי מחשבה לשום דבר. נדמה שמיותר לבטא את העבר במילים, כשהעבר כבר קרה. העבר בוגדני, הוא נע לאטו. הוא יגיע כשיגיע. ובכל מקרה, מה אפשר לעשות? החרטה לא משנה שום דבר, והאֵבֶל רק מחזיר את מה שהיה.

על ההבדל בין גן עדן לגיהנום

סיפור חסידי ישן מספר על רב שניהל שיחה עם אלוהים על גיהינום וגן עדן. 'אראה לך איך נראה גיהינום', אמר לו אלוהים, והוביל את הרב לחדר ובו קבוצת אנשים מורעבים ונואשים, ישובים סביב שולחן עגול גדול. במרכז השולחן ניצבה קדרה ענקית מלאה תבשיל מעורר תיאבון, חם ומהביל, שהספיק לכולם לשבוע עם שאריות. התבשיל העלה ריח ניחוח שגירה את בלוטות הרוק בפיו של הרב. אבל אף אחד לא אכל. כל אחד מהסועדים אחז בידו כף בעלת ידית ארוכה מאוד – ארוכה מספיק להגיע לקדרה ולהעלות מן התבשיל מלוא הכף, אך ארוכה מדי להביא את האוכל אל פיו. הרב ראה שסבלם אכן נורא, והרכין את ראשו בחמלה.

'עכשיו אראה לך את גן עדן', אמר אלוהים, והוביל אותו לחדר אחר, זהה לראשון: אותו שולחן עגול גדול, אותה קדרה ענקית עם אותו תבשיל, ואותן כפות בעלות ידית ארוכה. אבל הפעם שרתה בחדר שמחה גדולה; כולם נראו שבעים ומרוצים, שמנמנים וסמוקי לחיים, בריאים וקורנים מנחת.

הרב לא הבין, והביט בתמיהה אל אלוהים.

'זה פשוט מאוד', אמר אלוהים, 'אבל מחייב יכולת מסוימת. אתה מבין, האנשים בחדר הזה למדו להאכיל איש את רעהו!'

"אנשי-סגולה רפתה רוחם, בעוד חדלי-אישים כולם עוצמה לוהטת"

ההתגלות השנייה

ויליאם בטלר ייטס
לעברית:  שמעון זנדבנק

 

סובב סחור-סחור, מכה מעגלים,
הבז שוב לא שומע קול בזיר;
הכול קורס; ציר הדברים נשמט;
התוהו משתלח בעולם,
נחשול עכור מדם,
ובכל מקום הטקס של התום הנה טבע.
אנשי-סגולה רפתה רוחם, בעוד חדלי-אישים
כולם עוצמה לוהטת.

הן מתרגשת התגלות לבוא;
הן התגלות שנייה קרבה לבוא.
קרבה לבוא! עוד המלים בפי
וצלם ענקי מתוך ספיריטוס מונדי
טורד עיני: אי-שם בלב מדבר
דמות שגוף אריה וראש אדם לה
ומבטה ריק ואכזר כשמש,
נגררת כבדת ירך, בעוד סביבה קופצים
צללי עופות-מדבר רוגזים.
ושוב יורד החושך, אבל עכשיו אדע:
אלפים שנות תנומה של אבן החרידה עריסה לכלל סיוט,
ומה חית-הפרא, שהפעם הגיעה שעתה סוף-סוף,
נשרכת אל בית-לחם להיוולד?

 

     

The Second Coming

פבלו נרודה, "מת באטיות", לעברית: אריה קומיי

מֵת בְּאִטִּיּוּת
מִי שֶׁלֹּא זָז מִמְּקוֹמוֹ
מִי שֶׁלֹּא מִתְעַנְיֵן.

מֵת בְּאִטִּיּוּת
מִי שֶׁפּוֹגֵעַ בִּכְבוֹדוֹ הָעַצְמִי
מִי שֶׁלֹּא נוֹתֵן שֶׁיַּעַזְרוּ לוֹ.

מֵת בְּאִטִּיּוּת
מִי שֶׁהָיָה שָׁבוּי בְּהֵרְגֵּלָיו
וְחוֹזֵר יוֹם יוֹם לְאוֹתָן הַמֻּסְכָּמוֹת.
שֶׁלֹּא מַחֲלִיף מוּתָג
שֶׁלֹּא מֵעֵז לְשַׁנּוֹת גּוֹנֵי לְבוּשׁוֹ
שֶֹּׁלא מְשׂוֹחֵחַ עִם מִי שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר.

מֵת בְּאִטִּיּוּת מִי שֶׁמּוֹנֵעַ מֵעַצְמוֹ תְּשוּקוֹת
וּמְעַרְבּוֹלוֹת הָרְגָּשׁוֹת שֶׁהֵם יוֹצְרִים, דַּוְקָא אֵלֶּה
מַחְזִירִים נִיצוֹצוֹת לָעֵינַיִם וּמְשִׁיבִים לַחַיִּים
לְבָבוֹת שְׁבוּרִים.

מֵת בְּאִטִּיּוּת
מִי שֶׁלֹּא מְשַׁנֶּה כִּוּוּן כְּשֶׁהוּא מַרְגִּיש
אֻמְלָל בִּמְקוֹם עֲבוֹדָתוֹ, אוֹ עִם אֲהוּבָתוֹ,
מִי שֶׁלֹּא מְרַעֲנֵן הַיָּדוּעַ וְהַבִּלְתִּי יָדוּעַ
כְּדֵי לְהִתְעַלּוֹת בַּחֲלוֹמוֹתָיו,
מִי שֶׁלֹּא מַרְשֶׁה לְעַצְמוֹ, וְלוּ פַּעַם אַחַת בַּחַיִּים
לְהִתְרַחֵק מֵעֵצוֹת נְבוֹנוֹת.

תִּחְיֶה הַיּוֹם,
סַכֵּן הַיּוֹם
עֲשֵׂה זֹאת עַכְשָׁו.

אַל תִּתֵּן לְעַצְמְךָ לָמוּת בְּאִטִּיּוּת.
אַל תִּמָּנַע מֵהָאֹשֶׁר.


לעברית: אריה קומיי


לאחרונה פרסמה האמנית הצ'יליאנית קרלה מורנו ציטוט מתוך תיאור של נרודה על מעשה שעשה בשנות ה-20 (כשלא מנע מעצמו תשוקות). על פי הציטוט מדבריו של נרודה, בתקופה ששירת כקונסול בסרי לנקה, (שנקראה אז ציילון), חשק המשורר באישה טמילית שתפקידה היה לנקות כל בוקר את בית השימוש שלו. הנה תיאור דבריו:

"בוקר אחד החלטתי ללכת על זה, תפשתי אותה בכוח בפרק היד והבטתי בפניה מקרוב. לא יכולתי לדבר אתה בשום שפה. בלי שום חיוך על פניה היא אִפשרה לי לגרור אותה, ועד מהרה הייתה ערומה על המיטה. בזכות מותניה הדקיקות, ירכיה המלאים, עגלגלות שדיה השופעים, היא נראתה בדיוק כמו הפסלים בני אלפי השנים הפזורים בדרום הודו. המפגש היה כמו בין גבר לפסל. היא לא פקחה את עיניה ולא זעה. הייתה לה הזכות לתעב אותי. זה לא קרה שוב."

קרלה מורנו מוסיפה וכותבת: "תרבות האונס והגזענות הייתה טבעית כל כך, עד שגבר לבן בעל כוח יכול לתאר אונס שביצע כאילו לא היה אלא עוד אנקדוטה בזיכרונותיו, ושום דבר לא קורה".

"להדליק מדורה", ג'ק לונדון

עם שלוות הנפש הזאת באו הבהובי הנמנום הראשונים. רעיון טוב, הוא חשב, לישון למוות. כמו לקחת חומר מרדים. קפיאה איננה דבר איום כל כך, כפי שאנשים סבורים. יש דרכים גרועות יותר למות.

הוא דמיין את הבחורים מוצאים למחרת את גופתו. לפתע ראה את עצמו ביחד אתם, מגיעים בנתיב, מחפשים אותו. הוא המשיך אתם, פנה בעיקול הדרך והתגלה שוכב בשלג. הוא לא השתייך עוד לעצמו, כי ממש באותו רגע בחוץ עמד עם הבחורים והתבונן על עצמו בשלג. בהחלט קר,  חשב. כשישוב לארצות הברית יוכל לספר לאנשים כמה קר באמת…

ואז שקע האיש במה שנראה לו כשינה המרגיעה ביותר שידע מעודו. הכלב ישב מולו וחיכה. היום הקצר הגיע לקצו בדמדומים ארוכים ואיטיים. לא נראו סימנים למדורה שהדליק. מניסיונו של הכלב שום אדם אינו יושב כך בשלג, בלי להדליק מדורה. ככל שהדמדומים נמשכו, השתלטה עליו הכמיהה לאש. הוא השמיע המייה, הניע את כפות רגליו הקדמיות, ייבב בשקט, ואז שיטח את אוזניו בציפייה שהאיש יגער בו, אבל הוא המשיך לשתוק.

מאוחר יותר ייבב הכלב בקול. ומאוחר עוד יותר זחל אל האיש וחש בריח של מוות. הכלב סמר בגלל הריח, ונסוג. רק עוד זמן קצר התעכב, יילל אל הכוכבים שפיזזו, דילגו וזהרו, בהקו בַּשמיִם הקרים. ואז הסתובב ודהר לאורך הנתיב, לעבר המחנה שהכיר, שם היו ספקי המזון והאש האחרים.


 אהבת החיים, "להדליק מדורה", ג'ק לונדון, הקיבוץ המאוחד.