קטגוריה: ספרים

"עצירה קצרה בדרך מאושוויץ": הסוד שגילה המחבר על אביו

"ישראל היא המדינה היחידה בעולם שבה ילדים מלמדים את אמם את שפת האם," כתב אפרים קישון בספרו "סליחה שניצחנו". אבחנה חדה ומשעשעת, נכונה באמיתותה אבל מופרזת בניסוחה, כדרכן של הומורסקות.

אכן, במאה העשרים, כשעשרות מיליוני אנשים נעשו פליטים, נאלצו רבים ללמוד מחדש את השפה שבה ידברו ילדיהם, ואולי משום כך כשהגעתי בגיל חמש עשרה ללונדון, שם גרתי שלוש שנים, חשתי הפתעה קלה מהאנגלית הרהוטה, המבטא המדויק וקלות הביטוי של זקנים אנגליים. למי שגדלה בישראל והייתה רגילה לכך שמרבית המבוגרים שהיא פוגשת אינם מדברים עברית מילדות היה מוזר להיווכח, לא רק לדעת, שיש מקומות שבהם השפה המשותפת לכולם אינה שפה שנייה לחלק גדול מהדוברים.

הוריו של יורן רוזנברג, סופר, עיתונאי ומרצה שוודי ומחברו של הספר עצירה קצרה בדרך מאושוויץ, לא גרו בישראל, אבל גם הם לא שלטו בשפת האם של ילדיהם.  רוזנברג  שוודי. הוא מתגורר בשטוקהולם, כותב בשוודית, מרצה באוניברסיטת גטבורג. כשביקר לאחרונה בישראל כדי לקדם את ספרו, ערכה לכבודו שגרירות שוודיה בישראל ערב ספרותי בתיאטרון הבימה.

הוא נולד בסודרטליה, עיירה קטנה בשולי שטוקהולם שנופיה, חוף הים שלה, היערות והאגמים הסמוכים אליה, הגשר שעליו מגיעה הרכבת, הם נוף מולדתו. אבל כל אלה, הריחות, המראות, הצלילים שעיצבו אותו, המאכלים שאכלו שכניו והספרים שקראו חבריו, כל מה שטבעי לו, היו זרים להוריו, כמו גם השפה שבה רוזנברג חושב וכותב.

ההורים, יהודים ניצולי שואה, נולדו וגדלו בלודג', בעולם שהוכחד. הם חשבו ביידיש ובפולנית. האוכל השוודי הגעיל אותם. הם אהבו וחלמו בשפתם, והעדיפו את כל מה שזכרו מילדותם ומנעוריהם. יורן ביקש עץ חג המולד, כמו אצל חבריו. הוריו הדליקו נרות בחנוכייה, והסכימו להתפשר על עץ, בתנאי שיהיה קטן, ויעמוד על השולחן, בשום פנים ואופן לא על הרצפה… את שפת האם של הילדים שהולידו נאלצו ללמוד בבגרותם, ואז ניסו להקנות אותה לילדים, שלמדו אותה כמובן בקלות, אך לאו דווקא מהם. הסביבה החדשה, "המקום", כפי שיורן מכנה אותה, עיצבה אותו ואת אחותו הצעירה ממנו, והם ניכסו אותה לעצמם.

הוצאת ידיעות ספרים, לעברית: רות שפירא


בספר עצירה קצרה בדרך מאושוויץ מתאר רוזנברג את ניסיונו לעשות מעשה בלתי אפשרי: לחרוג אל מעבר לגבולות חייו, ולשוב עם אביו אל המציאות שקדמה להיוולדו. גם את אמו הוא מנסה להכיר בצעירותה, ומכנה אותה שוב ושוב "האישה שתהיה אמי". הוא עוקב אחרי המהלכים של האב, מלווה אותו בימי המלחמה האחרונים  בדרכו בין מחנות הריכוז, עד שניצל והגיע למקום שאליו נקלע באקראי, לסודרטליה, שם נעצר. יורן משוטט בדרכים כמחפש אחרי האב, קורא את מכתביו כדי לפענח אותו, ומפשפש בזיכרונות של עצמו כדי לבחון מה קרה בילדותו, מה היה: האם אביו נכח ברסיטל לכינור שבו ניגן ? האם הוא זוכר את פניו באותו אירוע, או רק את גבו? ומה בעצם הרגיש אז האב? מה עבר עליו באותם ימים, ומדוע? ואיך ייתכן שהילד שחי לצדו לא חש במאומה, לא שם לב למצוקה?

דוד רוזנברג נתן לבנו שם שוודי, יורן, במקום לקרוא לו גרשון, לזכר אחד מסביו. בדיעבד הבין יורן מה היה תפקידו בחיי אביו: הוא היה "הפרויקט": באמצעותו ימלא האב את הרִיק המוחלט שנפער בחייו. הילד נועד להיות המשפחה החדשה שתוקם, הוא יאפשר לחיים לגבור על המוות.

אבל שוודיה לא יכלה להיות המקום שבו  ניצול השואה יהיה מסוגל לחיות באמת, לאחר שאיבד לא רק את רוב בני משפחתו ואת עברו, אלא נאלץ לוותר גם על מה שהיה אמור להיות עתידו.

בלודג' שבפולין למד דוד רוזנברג בבית ספר לטקסטיל. בסודרטליה שבשוודיה מצא עבודה במפעל לייצור משאיות. בשנים הראשונות נראה היה שהצליח לייצר לעצמו מציאות מנחמת: הוא מצא את אהובתו מלפני המלחמה, אחרי קשיים ותלאות הביא אותה אליו לשוודיה ונשא אותה לאישה. הם הולידו שני ילדים וגרו בדירה שהתאימה, פחות או יותר, לצרכיהם. גם בעבודה במפעל השתלב, לפחות בשלבים הראשונים של הקיום החדש.

ז'אן אמרי,  ניצול שואה שאותו מצטט יורן רוזנברג, חש כי מציאות שבה החיים אחרי אושוויץ נמשכים כאילו לא קרה מאומה, אינה אפשרית. הוא טען שיש לבחון את שפיות דעתם של מי שמתנהגים כך, ולא את זאת של הניצולים.  לדעתו של יורן רוזנברג כך הרגיש גם אביו.

דוד רוזנברג התאמץ בכל יכולתו לחיות. הוא חיפש לעצמו אופקים חדשים, שלא נמצאו, ועשה הכול כדי להשתלב, התיידד ידידות אמיצה עם זוג שוודים וניסה לפתח אמצעי פרנסה חדשים, מלבד עבודתו כשכיר במפעל לייצור משאיות, אך נכשל.

כישלונו לא נבע מחוסר כישרון. הוא נגרם מכך שסביבתו החדשה סירבה לראות אותו, להבין מה עבר עליו  ולגלות אהדה כלפי רגשותיו. "אתם יכולים להביט קדימה רק אם העולם מביט לאחור וזוכר מאיפה אתם באים," אומר בנו, ופונה בדבריו אלה לא רק אל אביו, אלא אל כל ניצולי השואה, באשר הם.

רוזנברג ניסה כמה פעמים לקבל פיצויים מגרמניה. שוב ושוב הושבו פניו ריקם. הרופאים הגרמנים שבדקו אותו אבחנו שהוא סובל מתסמונת שהיה לה בגרמנית שם רשמי, מרושע ואכזרי: "היסטריית קצבה": לא אובדן כושר עבודה אמיתי, לא מצוקה נפשית איומה, אלא תשוקה לזכות בלי הצדקה בכסף מגרמניה. הבדיקה נערכה בגרמנית, שפה שלא שלט בה. כל "אי דיוק", כל אי הבנה, גם אם נבעה מקצר בתקשורת עקב אי ידיעת השפה, הביאו לדחיית הבקשה לפיצויים.

העוול המחריד שבר את רוחו. הוא לא היה מסוגל להתמודד עם ההתעללות המחודשת, עם ההתעלמות המכוונת, הנבזית, מסבלו בעבר ומהשלכותיו על ההווה. בסופו של דבר איבד אביו של יורן את שפיות דעתו כשנאלץ להתמודד עם אנטישמיות גלויה ובוטה של עמית בעבודה: "מה עושה אחד כמוך בין פועלים רגילים," אמר לו האיש, "למה אחד כמוך לא מתעסק בהלוואות של כספים או חי על חשבון אחרים." ההתנכלות הסתיימה בחילופי מכות, וההתנגשות, הכעס, העלבון, חוסר האונים, היו אלה שפירקו אותו סופית.

הנה הסוד שגילה יורן רוזנברג על אביו: דוד רוזנברג לא הצליח להתמודד עם גילויים בלתי פוסקים של אנטישמיות, שהמשיכו לתקוף אותו שנים אחרי השחרור מאושוויץ, שנים אחרי שמצא לו כביכול בית וארץ חדשה. וכך, כמו ז'אן אמרי, גם הוא התאבד.

רק מקץ שנים נודעה ליורן סיבת המוות של אביו. לא מפתיע לגלות, הוא כותב, כי שיעור ההתאבדות בקרב ניצולי שואה גבוה לאין ערוך משיעורם בקרב מי שלא ניצלו בשואה.

כמה שנים אחרי שדוד והלה רוזנברג החלו לבנות את ביתם בשוודיה, עלתה האפשרות שיעלו לישראל. כך עשו רבים ממכריהם, ביניהם אחותה של הלה ואחיו של דוד. למעשה, כמעט כל היהודים שפגשו בני הזוג רוזנברג בשוודיה שהו שם רק זמן קצר, בדרכם הלאה, רובם לישראל, חלקם לארצות הברית. אחרי בדיקה קצרה הגיע דוד למסקנה שישראל אינה המקום המתאים לו. היא מסוכנת מדי. הכלכלה שלה מעורערת. אין לו שם סיכויים טובים. בשלב מסוים נסע גם ללודג' לביקור, שם נוכח במו עיניו עד כמה הכול נעלם ואיננו, ולאיזה ויתור הוא נדרש: אין לו אפילו אפשרות להתגעגע לעבר שהקיא אותו, לעיר ולארץ שלא רצתה בו, אין מקום בעולם שאליו יוכל אי פעם להשתייך.

אני תוהה מה היה עולה בגורלו אילו הגיע להחלטה שונה, אילו כן עלה לישראל ובנה את ביתו החדש בפתח תקווה, קריית ביאליק, או אשקלון.

מחשבה אחת צינית ומרירה אומרת – בימים אלה היה יושב במרחב מוגן כלשהו, שומע אזעקות, מאזין לפרשנים, מצפה ליירוטים ולהבטחות.

מחשבה אחרת אומרת שאולי בכל זאת רק ישראל יכלה לשמש לו תחליף. אולי רק כאן, בקרב מיליונים כמוהו, לא היה נחשף לשנאה המתועבת, הישירה, של האנטישמיות. (אבל גם בישראל סירבו, עד משפט אייכמן, לשמוע את הניצולים. גם כאן היה מי שחווה את המכה השמונים ואחת). את הפיצויים מגרמניה היה ודאי מקבל אילו חי כאן. בנו היה ניתק מערש ילדותו, מארץ האגמים שבה נולד, אבל את השפה העברית היה רוכש בגיל צעיר מאוד, וכמו רבים אחרים היה ודאי מרגיש עד מהרה ישראלי.

ואז אני קוראת ראיון עם יורן רוזנברג, ומגלה שבילדותו חי זמן מה בישראל. הוא מספר על הניכור שחש כאן, בתקופה הקצרה שקדמה למלחמת ששת הימים: "לפני 1967, בשיאו של המיתוס הציוני, באמת לא דיברו על השואה. אפילו לא ידעתי שיותר ממחצית בני הכיתה שלי הם דור שני, בנים לניצולים." והוא מוסיף ואומר על המולדת החלופית שאני מבקשת לסדר לו: "כשדודתי בלומה נפטרה, באתי לישראל להלוויה. היא נולדה בפולין, שרדה את הגטו, עלתה לארץ. כתבתי על זה שבסופו של דבר, אני מרגיש שהיא מתה בגטו שהוא ישראל, שסוגרת את עצמה מכל הכיוונים. זה מה שהתפיסה הזאת של השואה מעוללת לישראל – הניצוּל הזה סוגר את התודעה, מקבע את הפחד כבסיס לחברה והופך את הביטחון לאידיאולוגיה היחידה".

יורן רוזנברג

יורן רוזנברג בחר לוותר על הישראליות שלו. הוא שוודי יהודי. על ספרו עצירה קצרה בדרך מאושוויץ זכה בשוודיה בפרס "אוגוסט", היוקרתי ביותר בפרסי הספרות השוודיים, לאחר שהיה מועמד לפרס בעבר, בזכות ספר שכתב על ישראל.

אני מחליטה לוותר על השאלה חסרת התוחלת "מה היה קורה אילו היגר לכאן עם הוריו בילדותו המוקדמת". מניחה לתהייה אם ייתכן שבישראל אביו לא היה מתאבד. אם  יורן היה מעברת את שמו ליורם, עומד דום בטקסי יום השואה, שולח את ילדיו ואת נכדיו למסעות לפולין (שלהם הוא מתנגד בתוקף: צריך, לדעתו, לגלות אמפתיה לאנשים החיים, ולא להשתמש בזיכרון של אושוויץ למטרות פוליטיות), ואני מנסה לא לשאול  גם את השאלה הבלתי נמנעת: האם בישראל ובעברית היה נהפך לסופר כה מצליח? (האם אלן  קוניגסברג היה נהפך לוודי אלן? ואיסר דניאלוביץ' דמסקי לקירק דאגלס?)

ובכל זאת, גם אחרי שאני מוותרת על השאלה מה היה קורה אילו גדל יורן רוזנברג בישראל, תהייה  קטנה ממשיכה להילחש בתוכי. אולי היא נובעת בעיקר מהרצון להצדיק את קיומי במקום הזה שיורן רוזנברג רואה בו סוג של גטו.  האם, אני רוצה לדעת, גם הוא, כמו אביו, נתקל מדי פעם בגילויים קשים, פוגעים, מכאיבים, של אנטישמיות ישירה? ואם כן, איך הוא מתמודד אתם (במקום לתקוף או לאבד את שפיות דעתו)?

אבל יותר מכול אני תוהה כשאני חושבת על משפחת רוזנברג השוודית, וגם כשאני שומעת מכרים שמייחלים לפעמים להסתלק מארצנו התוקפת, המותקפת, שְֹבעת הקרבות והמבצעים: האם אפשר באמת להגר למקום שבו נטמעים ממש, עד הסוף, שמסתתרים בו מתחת למעטה של אנונימיות לאומית גמורה, מעלימים לצמיתות את הזהות היהודית והישראלית, שוכחים את השפה העברית ואת ההיסטוריה המוכרת, וחיים את חיי המקום בלי חשש ובלי רמייה עצמית?

 

רון רוזנבאום: על צחוקו של היטלר, בספר "מסע אל שורשי הרשע"

"זה לא מוסרי," זעם קלוד לנצמן. הוא פסע אנה ואנה בכעס במשרדו וקרא, "זה מעשה מגונה וגסות לשמה!"

לנצמן, במאי הסרטים היהודי צרפתי שביים את הסרט התיעודי המונומנטלי "שואה" התרגז על ספר בשם For your  Own Good , [לטובתך] שכתבה הפסיכואנליטיקנית היהודייה שוויצרית אליס מילר.

בספר הסבירה מילר עד כמה הרסנית יכולה להיות אלימות שמופנית כלפי ילדים. כדי לתקף את טיעוניה תיארה מקרים המוכיחים לדעתה את הקשר בין ילדות פגועה לבגרות בעייתית. למשל – סיפורה של אישה שהתמכרה להרואין; ועוד: סיפורו של רוצח ילדים סדרתי ; ולבסוף כתבה גם על  היטלר, על ילדותו הקשה, משפחתו ההרוסה ואביו המתעלל, לכאורה. כדי לסתור את הספקות שהועלו לאורך השנים בעניין האב המתעלל ניסחה מילר שאלה רטורית, שהתשובה עליה אמורה כנראה בעיניה להיות מובנת מאליה: "כאילו יש מישהו שהיה מוסמך לחוות דעה בעניין זה יותר מאדולף היטלר עצמו." זהו כמובן טיעון כה קיצוני, עד שהוא נעשה אבסורדי ומגוחך מרוב זוועה. משתמע ממנו שהיטלר, כמו כל מי שזוכה לטיפול נפשי, זכאי להשמיע את קולו, להסביר, אולי אפילו להצדיק את מעשיו, אף אם את ה"טיפול", למעשה כמעט את החסד, מעניקה לו מילר בהיעדרו, לאחר מותו, ומתוך התעלמות מוחלטת מהקיצוניות של פשעיו.

את תיאור המפגש עם קלוד לנצמן מביא רון רוזנבאום, סופר יהודי אמריקני, בספרו היטלר, מסע אל שורשי הרשע. "להבין הכול משמע לסלוח על הכול," רתח לנצמן, שסבר כי "הניסיון להבין את היטלר, להבין את התהליכים שהפכו את התינוק התמים שהיה לרוצח המונים, משמע להסתכן בהפיכת פשעיו ל'ניתנים להבנה.'"

הוצאת מטר. לעברית: ברוך קורות

רוזנבאום שואל שאלות רבות וכבדות משקל, ומנסה להשיב עליהן בספרו:

האם מוסרי בכלל לנסות ולהבין את התופעה הזאת, את היטלר ואת מניעיו? לדעתו של לנצמן התשובה שלילית. לדעתו של חוקר השואה יהודה באואר, "היטלר אינו בלתי ניתן להסבר," ועם זאת, "העובדה שמשהו ניתן להסבר בעיקרון אין פירושה שהוא הוסבר." אמיל פאקנהיים, פילוסוף ורב, סבר לעומת זאת כי אי אפשר להסביר את היטלר, "אפילו בתיאוריה".

האם פשעיו של היטלר הם תולדה של כוחות היסטוריים בלתי נמנעים, או שהיו פרי רצון אישי? במילים אחרות: האם השואה הייתה מתרחשת בכל מקרה, גם אלמלא היטלר?

האם הוא האמין "בצורה מוטעית מאוד" שהוא עושה טוב, או שהיה מודע לפשעיו והבין את משמעותם?

האם היה חלק מהרצף האנושי, "קצה נידח" אך שייך (ואם כן – האם בתוך כל אחד מאתנו מקנן "היטלר פוטנציאלי"?), או שהוא ניצב מחוץ לגבול ו"השתייך לסוג בפני עצמו", כפי שסבר פאקנהיים?

את התפישה האומרת שהיטלר היה רשע במודע, טוען רוזנבאום, מתקשים רבים לקבל: "פשוט בלתי נסבל לחשוב  שמישהו יכול לבצע רצח המונים בלי להאמין שהוא צודק". איך אפשר לקבל שהכול קרה סתם!

רון רוזנבאום בוחן בספרו את שלל ההסברים והתיאוריות המנסים לפענח את היטלר. לא רק "הילדות הקשה" שתיארה אליס מילר, אלא גם ההסברים התיאולוגיים ­ – האנטישמיות הנוצרית כמקורה האמיתי של השואה, את ההסבר כאילו הבעיות המיניות של היטלר גרמו להתנהגותו (אם כך, שואל רוזנבאום בציניות, מיליונים נרצחו בגלל סטיותיו  של איש אחד, או מכיוון שחסר לו אשך ?). הוא בוחן את השמועות שהתהלכו בגרמניה בשנות השלושים כאילו היה להיטלר "דם מונגולי" ואת הטראומה שחווה בעקבות התאבדותה, אולי רציחתה, של גלי ראובל, אחייניתו הצעירה, שסביב מותה התהלכו שמועות רבות (שהיטלר קיים אתה יחסי מין, שאסר עליה להתחתן עם יהודי מומר, שהוא עצמו רצח אותה, שהיא התאבדה כי גילתה את סטיותיו המיניות).

את כל ההסברים הללו דוחה רוזנבאום, ומתייחס להסבריו של פילוסוף בשם ברל ינג שטען כי היטלר וחבר מרעיו יצרו את מה שכינה "אמנות הרשע". בשיחות ליד השולחן נהג היטלר להתבדח על ה"שמועה" שהוא רוצח יהודים. אחרי טיהורי הדמים התלוצץ על כך שהוא "מרגיש טהור כמו תינוק שזה עתה נולד", ואהב להתבדח עם גבלס על סבלם של הקורבנות במלחמה. השיחות התנהלו מתוך צחוק ערמומי, מתוך הנאה.

אחד הפרקים האחרונים בספר מוקדש להיטלר הצוחק. זהו צחוקו של מי שיודע היטב מה הוא עושה, ומתענג על כך. צחוקו של מי שהבטיח בנאום שנאם תשעה חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, שלוש שנים לפני ועידת ואנזה, שבה הוחלט על הפתרון הסופי (היטלר  הקפיד להיעדר מאותה התכנסות), כי "הצחוק המהדהד ההוא של היהודים בגרמניה נתקע להם עכשיו בגרון". הצחוק של אויביו, שהיטלר רואה בלי הרף בדמיונו, עובר אליו. עכשיו הוא זה שצוחק. וזה אינו צחוק של מי שבטוח בצדקתו, אלא של מי שנהנה מניצחון סודי, אסור, שחש עונג עצום מהרשע הברור, הפלילי, האיום.

רוזנבאום מסיק כי יש "להתנגד להשמעת התירוצים המסבירים את היטלר ומאפשרים לו להימלט, ומעניקים לו ניצחון אחרי המוות, של מי שצוחק אחרון."

כשקראתי את היטלר: מסע אל שורשי הרשע לא יכולתי שלא לחשוב על "חוק גודווין" הקובע כי "ככל שדיון מקוון מתארך, ההסתברות שתתקיים הקבלה הקשורה לנאצים או להיטלר מתקרבת לוודאות מוחלטת." דוגמה קטנה, אחת מני רבות: אם מישהו מודיע שהוא צמחוני, או אוהב כלבים, הוא יכול לצפות בוודאות גבוהה לתגובה "גם היטלר היה צמחוני," או "גם היטלר אהב כלבים, וזה לא הפך אותו לבן אדם טוב יותר…"

חוק גודווין נוסח כמובן בלצון, אבל יש בו מידה לא מעטה של אמת, שמצביעה על כך שהיטלר ממשיך כביכול לצחוק את צחוק הרשע שלו, ממשיך להתקיים, להופיע בכל מקום, לשמש אמת מידה ונקודת התייחסות.

לעומת זאת,  אי אפשר לא להיזכר בצוער המצטיין שצה"ל הדיח מקורס קצינים רק משום ששרבט קריקטורות של כל מיני דמויות ידועות, ביניהן את זאת של היטלר: הדחה אווילית ותגובת יתר קיצונית שמראה על אובדן עשתונות ובלבול.

כשקראתי בספרו של רוזנבאום על אליס מילר "הכוהנת הגדולה של החינוך" (היא כתבה גם את הספר הדרמה של הילד המחונן   שרואים בו אבן דרך בהבנה של ילדים ובצורך לגדל אותם בכבוד), ועל התיאוריה שלה, המוצדקת כמובן, האומרת כי אסור להורים להתעלל בילדיהם, לא יכולתי שלא להיזכר בספר שכתב לאחרונה בנה, מרטין מילר, ובו תיאר את ילדותו המזוויעה, את התעללות המחרידה, הנפשית והגופנית, שהתעללו בו הוריו.

הספר של מרטין מילר, בנה של אליס מילר

הספר של בנה של אליס מילר הכה גלים וגרם לזעזוע עמוק לכל מי שהעריכו את משנתה. ב"דר שפיגל" למשל נכתב: "בלקוניות, בלי תחושת ניצחון על האישה המתה, מנתח מילר את הסיבות ליחסי אם־ילד שלעתים מגיעים לממדים מפלצתיים, כמעט פסיכוטיים". אין צורך לציין כי בנה, עצמה ובשרה, מוכיח את אווילות הדוגמה שבה השתמשה כשטענה שהיטלר נוצר בגלל ההתעללות שעבר בילדות.

חלחלה לא פחותה התעוררה בי כשקראתי בוויקיפדיה באנגלית על אליס מילר. כך נכתב שם:

In the case of Hitler, it led to  displacement against the Jews and other minority groups

כלומר: "במקרה של היטלר [גרמה ילדותו הקשה] להגליה של יהודים ושל קבוצות מיעוטים אחרות".

זה הכול. במילה אחת פושרת ולא מאיימת "הגליה" מתמצה בתוך הערך הזה גורלם של יהודי אירופה וצפון אפריקה, השואה, חיסולם של מיליונים, מחנות הריכוז וההשמדה, רצח העם.*

זוהי כמובן הכחשת שואה סמויה, אולי בעצם – די גלויה, והיא מופיעה באחד המקומות הכי פומביים, הכי נצפים כיום בעולם, בתוך האינציקלופדיה של תוכן חופשי, שאמורה "להישען על חוכמת ההמונים". האם ניסוח כזה משקף תפישות? מעצב אותן? מן הסתם – גם וגם. האם אפשר להיאבק בתפישות הללו?האם יש טעם להיכנס לערך ולהוסיף לו כמה אמיתות היסטוריות? האם תהיה לכך השפעה? ומה עם כל הכחשת השואה שמתקיימת במקומות רבים אחרים?

כשקראתי על זעמו של קלוד לנצמן התעוררה בי עוד מחשבה. נזכרתי בשירה המפורסם של ויסלבה שימבורסקה, "תצלומו הראשון של היטלר".

גם שימבורסקה שואלת בשירה אם יצר לב האדם רע מנעוריו, ומה רואים כשמסתכלים על תצלומו הראשון של הצורר.

בשנת 1932 התפרסמו בגרמניה תצלומי ילדות של היטלר, ששימשו ככלי שרת של הפוליטיקאי,  ונועדו ליפות את תדמיתו. הם הופיעו בספר שנקרא: היטלר שאיש אינו מכיר. לכאורה הייתה בשם רמיזה והבטחה לגילויים רכילותיים חסויים, ובעצם – הייתה זאת דרך מתוחכמת להסיח את הדעת, להראות שהיטלר "האמיתי" היה פעם, כמו כולנו, תינוק תמים ומתוק. מחשבה מעוררת פלצות.

 

תצלומו הראשון של היטלר

מאת: ויסלבה שימבורסקה
לעברית: רפי וייכרט

מיהו התינוקון הזה שבמתניה

זהו אדולפיק הקטן, בנה של משפחת היטלר!
אולי יהיה דוקטור למשפטים כשיגדל?
או טנור באופרה של וינה?

של מי היד הקטנטנה הזאת, של מי האוזן, העין, האף הזעירים?
של מי הבטן הקטנטנה המלאה חלב, עדין לא ידוע:
של דפס, רופא, סוחר, כומר?
לאן יגיעו הרגלים הקטנטנות, המצחיקות הללו, לאן?
לגנון, לבית הספר, למשרד, לחתונה
אולי עם בתו של ראש העיר?

עולל, מלאכון, פתיתון, קרן אור,
כשבא לעולם אשתקד,
לא חסרו אותות בשמים ובארץ:
שמש אביבית, צמחי גרניום בחלונות,
בחצר מוזיקה של תיבת נגינה,
ניבוי מוצלח בעטיפת ניר ורודה,
ממש לפני הלידה חלומה הנבואי של האם:
לראות בחלום יונה – בשורה משמחת,
ללכוד אותה – יגיע אורח מיוחל זה מכבר.
טוק טוק, מי שם, זה ליבו של אדולפיק פועם.

מוצץ, חיתול, סינרון, רעשן,
הבחורון בריא, תודה לאל,
דומה להוריו, לחתלתול שבסל,
לילדים מכל האלבומים המשפחתיים האחרים.
נו, הרי לא נתחיל לבכות עכשיו,
אדון צלם יעשה קליק מתחת לשרוול השחור.
פוטו – קלינגר, גרבנשטרסה בראונאו,
ובראונאו היא עירה קטנה אך מכובדת,
חברות סולידיות, שכנים טובים וישרים,
ניחוח עוגת שמרים וסבון אפרורי.
יבבת הכלבים ופעמי הגורל אינם נשמעים.
המורה להיסטוריה מרופף את צווארונו
ומפהק מעל למחברות.

*שעות אחדות אחרי פרסום הרשומה תיקנו ידיים אלמוניות את הערך על אליס מילר, ואת המילה displacement  החליפו ב genocide!

  • הערה נוספת, נחוצה, הודאה בטעות והתנצלות: פירוש המונח displacement  כפי שמשתמשת בו אליס מילר אינו הגליה, אלא התקה של רגשות או מטענים פסיכולוגיים מהאובייקט המקורי שלהם לאובייקט אחר, שכלפיו  פחות מאיים להפנות את הרגשות האלה. כלומר, אליבא דאליס מילר, היטלר התיק, כלומר הפנה כלפי היהודי,  את הרגשות הקשים הלא מודעים שנצרבו בו בילדותו בגלל אכזריות ההורים או החינוך וכו'. לפיכך, הוויכוח עם ההצדקות שבהן מזכה אליס מילר את היטלר נותר בעינו, אבל הסוגייה של הכחשת השואה בערך זה בוויקיפדיה מתייתרת!

"הגשר הנסתר": הטעות שבאיור על העטיפה

בשתיים מהמהדורות של הספר "הגשר הנסתר" עוצבה עטיפה שסותרת את תוכנו של הרומן. האם זה נעשה בכוונה? 

בתצלום  העליון שלהלן, זה הכחול, רואים עטיפה של ספר, שמתבססת על התצלום השחור-לבן שמתחתיו:  בשניהם רואים  גשר נסתר, סמוי, נעלם. גשר שחיבר פעם בין שתי גדות ועכשיו קצותיו תלויים מעל מי הנהר, מספרים על קשר שנותק: מראה מטריד, מעורר חלחלה – מה ניפץ את הגשר הזה, שעיר גדולה, בנויה, מיתמרת ברקע שלו?

The Invisible Bridge

צילום הגשר בבודפשט

התצלום הוא של אחד הגשרים בבודפשט, שחיבר בין שני חלקי העיר, והתגלה בשוך הקרבות, בתום מלחמת העולם השנייה, תלוי, חסר תועלת, מתאר ומייצג את מה שעבר על העיר הזאת, ובעצם – על אירופה כולה: ההרג, ההפצצות, הייסורים שעברו על בני האדם.

התצלום הזה נלקח, ולא בכדי, לעטיפתו של הספר The Invisible Bridge שכתבה Julie Orringer, סופרת אמריקנית צעירה, שזהו ספרה השני. בעברית הספר נקרא הגשר הנסתר: רומן אפי רחב יריעה (בעברית הוא מחזיק 704 עמ'), שעוקב אחרי קורותיו של אנדרש לוי, צעיר יהודי יליד הונגריה, שנוסע בשנת 1937 לפריז, ללמוד אדריכלות, בעוד שאחיו, טיבור, נוסע לאיטליה, ללמוד רפואה. הקורא כבר יודע מה צפוי לדמויות המשכנעות שאורינג'ר מתארת לפרטי פרטים ומפתחת בתשומת לב. אנו נקשרים אליהם, אל אהבותיהם ואל שאיפותיהם. רק אנו יודעים לחשוש  מפני הבאות: התמימות של האנשים המאכלסים את הספר אינה מאפשרת להם לחזות את מה שצפוי. הם חיים באירופה שיש בה עדיין מקום לאמנות, למחול, למוזיקה, לעיצוב ולבנייה, שאפשר עדיין ללמוד בה, לאהוב, ללדת ילדים, בלי לחשוש מפני העתיד האימתני, הבלתי אפשרי שאורב במרחק של שנתיים בלבד מהקיום השאנן שלהם בפריז.

חלקו הבא של הרומן מתרחש בהונגריה, וגם שם מתוארים האנשים  וההתרחשויות באופן שמעורר הזדהות עמוקה. עולמן של הדמויות נהפך לעולמנו ואנו נלפתים אתם במאבקיהם לחיים, חלקם בגדודי העבודה בכפייה והאחרים בבודפשט. לקראת סופה של המלחמה מתואר מה שעבר על תושבי העיר, לא רק על היהודים שבהם, על הגבורה וההישרדות שלא היה לה כמעט סיכוי.

ואז המלחמה תמה. באחת התמונות האחרונות מתוארים גיבורי הרומן בשעה שהם מביטים בשני צדיו של הגשר, שרק חלקים ממנו נשארו, ורואים בו אות וסמל לכל מה שהתרחש, לסבל המחריד, לפליאה של מי שהצליחו להישאר בחיים.

אכן, שמו של הספר הוא בעצם תיאורו של התצלום, המביע את מהותו: נעלם הגשר  בין העולם שהיה למציאות שבה עדים לאובדנו. הקיום השאנן נגדע. נמוגה האמונה שגשרים הם עניין יציב, מחבר, שהם קיימים כמובן מאליו. עכשיו הכול כבר יודעים:  בני האדם הם אלה שתכננו ובנו את הגשרים, ובני האדם הם אלה שמסוגלים גם להרוס אותם, ולשבש, אם לא ליטול, את חייהם של מיליוני בני אדם אחרים, ואם לא את חייהם אז את בריאותם, את חיי בני המשפחות שלהם, את העתיד שתכננו לעצמם, את הילדים שיכלו להוליד  ואת היצירות שיכלו ליצור.

הגשר הנסתר, הוצאת כנרת זמורה ביתן, מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

למרבה הפליאה והאכזבה, נראה שאת האמירה המשמעותית הזאת החמיצו מי שעיצבו את עטיפתו בשתיים מהמהדורות. אחת, בזאת העברית, האחרת – בזאת של הוצאת פינגווין. בשתי המהדורות הללו רואים גשר בנוי לתלפיות, וצלליות ערפיליות של גבר ואישה חבוקים מתהלכים עליו. מין דימוי רומנטי וחסר טעם, שלא רק שאינו תואם את הספר, אלא אפילו מנוגד לו.

 

הגשר הנסתר פינגווין

אני תוהה אם היו מי שסברו  שרק בעזרת גשרים שלמים וזוג חבוק אפשר למכור  ספרים עבי כרס.

elisabeth bridge 1930s
תצלום של גשר אליזבת, עדיין שלם בשנות ה30, שהעניק את ההשראה למעצבי העטיפה

וכמובן שהמחשבות מגיעות  גם אל הגשרים הנהרסים בימים אלה  במקומותינו, ועל מה שאפשר, ואי אפשר, לעשות, כדי למנוע את החורבן.

ניר ברעם, "אנשים טובים": כיצד לקרוא מחשבות

ועל מה מוכנים אנשים לוותר, כדי לחיות

מה הניע את אייכמן? זאת הייתה אחת  השאלות החשובות שחנה ארנדט ניסתה לענות עליה בספרה אייכמן בירושלים: הדו"ח על הבנליה של הרוע. מסקנתה הייתה חד משמעית: לא אידיאולוגיה אנטישמית, וגם לא שנאה. לטענתה הייתה זאת בעיקר שאפתנות אישית של פקיד קטן, לא חכם במיוחד, שהתעקש להוכיח, גם במהלך המשפט, את יעילותו ואת דבקותו במטרה שהציבו בפניו הממונים עליו. ארנדט כתבה על אדם חי, פושע ששכלל באמצעות כישרונותיו הבירוקרטים את השיטה שאפשרה לרצוח מיליונים ביעילות מרבית, וניסתה לפענח את המנגנונים הפנימיים שהפעילו אותו. אחת התשובות שהציעה בספרה הייתה שאייכמן היה מוגבל בחשיבתו. היא ניסתה להוכיח זאת, בין היתר, בכך שציטטה את דבריו הבנחנה ארנדטאליים, הסותרים, רצופי הקלישאות. כך למשל אמר פעם אחת במהלך המשפט, "אני אקפוץ, צוחק, אל תוך קברי, ביודעי, שבבור זה נמצאים חמישה מיליון אויבי הממלכה," ובהזדמנות אחרת אמר: "אני אשמח לתלות את עצמי בפומבי, כאזהרה לכל האנטישמיים עלי-אדמות."

מסקנותיה של חנה ארנדט, שמתחה בספרה ביקורת על עצם קיום המשפט בישראל (היא סברה שאייכמן פשע נגד האנושות, לא רק נגד העם היהודי, וכי ראוי שבית דין בינלאומי ישפוט אותו), על התובע, גדעון האוזנר, ועל הממשלה, נותרו שנויות במחלוקת. לאורך שנים רבות סירבו לתרגם את ספרה לעברית, הוא ראה אור לראשונה רק לפני שבע שנים, ועד אז הוטל עליו בישראל מעין חרם ממסדי.

כמובן שאל תודעתו, מחשבותיו ומניעיו של אייכמן לא יכלה ארנדט  לחדור באמת. איש אינו יכול להיכנס אל נפשם של בני אדם מציאותיים. את זאת יכולה לעשות רק יצירה ספרותית, אם הסופר שבורא את דמויותיו מצליח בכישרונו להפיח בהן רוח חיים, עד שהן משכנעות ואמיתיות לא פחות, אולי בעצם יותר, מהאנשים שאנחנו מכירים מחוץ לספר.

נס כזה מתרחש ברומן אנשים טובים, שכתב ניר ברעם, ולא בכדי אני מקרבת אותו כאן אל הספר דו"ח על הבנליה של הרוע.

ניר ברעם מעלה בספרו שתי דמויות, תומס הגרמני ואלכסנדרה-סאשה הרוסייה. תומס פרסומאי, שפועל בברלין בשנות ה30 בברלין. (מי שקרא את הספר להיות ברפובליקת וימר, שכתב בעז נוימן, יודע עד כמה שגשגה בגרמניה, בין שתי מלחמות העולם, מה שנוימן מכנה "תרבות הפרסומת"), סאשה אישה צעירה, בת למשפחת אינטלקטואלים יהודים, שחיה בלנינגרד.

נסיבות החיים הקיצוניות של תקופתם מגלגלות את תומס ואת סאשה להתנהגות קיצונית ולא צפויה. כדברי גב הספר (כדי לא לחטוא בספוילרים): הוא "מעמיד את כישרון המכירה שלו לטובת המשטר הנאצי", והיא, כדי להציל את אחיה, "כורתת ברית עם המשטר שהחריב את משפחתה." אנשים טובים שמעשיהם רעים.

תומס וסאשה ניחנים ביכולת נדירה להבין את מניעיו של הזולת, לרדת לעומק מחשבותיו, צרכיו, רצונותיו, ואז – להיעזר בתובנות הללו ולנצל אותן. בעיתות שלום השתמש תומס ביכולות שלו כדי למכור מוצרים. עכשיו הוא נדרש לפענח עמים זרים, כדי לעזור למשטר הנאצי לשלוט בהם. סאשה אדם רגיש. היא קוראת מחשבות, שמה לב לדקויות שבקשרים בין האנשים הסובבים אותה. היא מקדימה להבחין בהתרחשויות, ואף צופה אותן מראש, לטובתה. היכולת הזאת, התחכום שבו היא מסוגלת להבין דברים סמויים, אמירות שלא נאמרות, רצונות מוסתרים, מאפשרת לה להיאבק, לשרוד, לגבור. שניהם, תומס וסאשה, מתחילים בהתנהגות שהיא בעיניהם סוג של פשרה, רע הכרחי ובלתי נמנע, ועד מהרה מוצאים את עצמם עושים דברים שבנסיבות אחרות היו מן הסתם מגנים ומוקיעים.

מה שמעניין במיוחד ברומן הזה, היוצא דופן בפירוט שבו הוא כתוב, בקצב הסבלני והמדויק שלו, הוא האופן שבו הרומן עצמו כמו מדגים את העניין שעליו הוא נכתב: הדמויות של ניר ברעם בוחנות כליות ולב, וניר ברעם חודר לנפשן, אולי כמו שחנה ארנדט הייתה רוצה לחדור לנפשו של אייכמן, כדי להבין אותו. הסופר עושה לשני אלה בדיוק את מה שהם עושים לסובבים אותם: יורד לעומקם, מפענח את מניעיהם הסותרים לפרקים, כמעט משתמש בהם, כפי שהם משתמשים בזולתם, כדי לומר לקורא: ראה הוזהרת. גם אתה עלול להגיע לשם, אל המקום שבו הרוע והבנאליה נפגשים ומזינים זה את זה.

במציאות אנשים אינם יכולים לקרוא מחשבות. אבל אנשים טובים הוא ספרות משובחת ומשכנעת לחלוטין. אפשר כמעט לשכוח לרגעים שתומס וסאשה מומצאים, וששום בית דין של מטה אינו צפוי לחטוף אותם כדי לשפוט אותם על מעשיהם.

ניקולס וינטון: מה שאדם טוב אחד יכול לעשות

בימים שבהם המציאות מציפה ברוע, אלימות ואכזריות, אפשר אולי לשאוב עידוד מהמחשבה על אדם טוב אחד ועל ההשפעה המופלאה שהייתה למעשיו.

הסיפור התרחש לפני שנים רבות, שינה את חייהם של מאות  – במרוצת הזמן אלפי  – אנשים, ואז נשכח. הוא צף שוב ועלה לתודעה רק לפני שמונה עשרה שנה, וממשיך מאז לרגש את מי ששומע עליו.

וכך קרה: גברת אנגלייה אחת, אישה בשנות השבעים לחייה, עלתה אל עליית הגג של ביתה, אחרי שלא ביקרה שם זמן רב מאוד. אולי מעולם לא. אין לדעת מה דחק בה להיכנס לחדר הנטוש ההוא, ואי אפשר שלא להודות לה על כך שעשתה זאת.

האישה החלה להזיז חפצים, עד שנתקלה להפתעתה במשהו שהתמיה אותה ועורר את סקרנותה: כמה תיבות ובהן מחברות גדושות ברשימות כתובות בכתב ידו של בעלה, ולצדן תיקיות מאובקות עם תגים, שנכתבו עליהם שמות.

האישה, גרטה וינטון פנתה לבעלה ניקולס, ששמונה שנים לפני כן, בהיותו בן שבעים ואחת, זכה להתקבל כחבר במסדר האימפריה הבריטית  בזכות פעילותו למען קשישים. ניקולס ניסה לפטור אותה בלא כלום, ורק אחרי שגרטה התעקשה, סיפר לה שכל החפצים הללו קשורים במשהו שעשה בעברו. ליתר דיוק, חמישים שנה לפני כן.

גרטה המשיכה להפציר, והוא סיפר, בלי להתפאר ובלי להתפעל:

בסוף שנת 1938, כמה חודשים לפני שפרצה המלחמה, בהיותו בן עשרים ותשע, הזדמן וינטון לפראג, בדרכו לחופשת סקי בשוויץ. במקרה נודע לו על אלפי היהודים המנסים, אך אינם מצליחים, לברוח, נוכח האיומים מגרמניה. וינטון ויתר על חופשת הסקי ופתח בפעילות יזומה, פרטית, מסע הצלה שניהל איש אחד, כדי למלט כמה שיותר ילדים יהודים.

כדי לשכנע את הרשויות הבריטיות בקיומו של הארגון שהמציא, השתמש וינטון בנייר מכתבים של ארגון שטיפל בפליטים, הוסיף כותרת "מחלקת הילדים" ואת שמו כמי שעומד בראש המחלקה.

"כלומר, הצלחת לפעול בעזרת… תרמית קלה?" נשאל באחד הראיונות הרבים בעיתונות ובטלוויזיה, לאחר שמעשיו התגלו, בזכות אשתו.

"אפשר להגיד שכן…" הסכים וינטון, וחייך בשובבות.

"מחלקת הילדים" פעלה מתוך משרד קטן במרכז לונדון. אמו של וינטון וצוות מתנדבים פעלו שם. במשך היום עבד וינטון בבורסה הלונדונית. בערבים – נאבק בבירוקרטיה הבריטית. כדי להוציא את הילדים מפראג, היה חייב למצוא משפחות בריטיות שיסכימו לקחת אותן. הוא הפיץ את תצלומי הילדים, ומאחר שהרשויות הבריטיות התמהמהו בהוצאת אישורי מסע, התחיל לזייף אישורים כאלה. בנוסף, נאלץ להפעיל קצת סחטנות כספית.

"אם כך," הוא נשאל, "זייפת ועסקת בסחיטה?"

וינטון בן המאה וארבע צחקק כשהשיב: "הצלחתי. זה הדבר היחיד שהיה חשוב."

לא רק ברשויות הבריטיות נאלץ וינטון להיאבק. בשלב מסוים החלו גם ארגונים יהודיים בצ'כוסלובקיה להתנגד לפעילותו, כי וינטון העביר את הילדים למשפחות לא יהודיות ברחבי בריטניה. וינטון, שהוריו היו יהודים שהתנצרו, סירב להתרגש. "אם הם מעדיפים ילדים יהודים מתים על פני ילדים יהודים שגדלים במשפחות נוצריות, זאת הבעיה שלהם," אמר והמשיך בפעילותו.

את עשרים הילדים הראשונים הוציא מפראג יום לפני הפלישה הגרמנית לצ'כוסלובקיה. גם אחרי כן עדיין הרשו הגרמנים לילדים יהודים לצאת. זה התאים למדיניות "טיהור אירופה מיהודים." ההחלטה על "הפתרון הסופי" תגיע רק שלוש שנים אחרי כן.

וינטון המשיך בפעולות ההצלה ממש עד הרגע האחרון. הרכבת שכבר לא יצאה לדרך נעצרה ב 1 בספטמבר 1939, היום שבו פרצה מלחמת העולם השנייה. הילדים שהיו עליה נשארו בפראג, ויש להניח שנרצחו.

במהלך המלחמה התנדב וינטון כנהג אמבולנס של הצלב האדום, התחתן, גידל ילדים, ולא סיפר לאיש על מה שעשה לפני המלחמה. כשנשאל בדיעבד מדוע שמר זאת בסוד זמן כה ממושך השיב, "לא שמרתי שום דבר בסוד. פשוט לא דיברתי על כך."

לאורך עשרות שנים, עד שגרטה גילתה את המחברת בעליית הגג, לא היה לילדים מושג מי בעצם הציל אותם, כיצד בדיוק זה קרה. גרטה פנתה עם המידע לאליזבת מקסוול, אז אשתו של רוברט מקסוול, שקידמה את הסיפור והפיצה אותו.  הBBC  הפיק סרט, שבו סופר הסיפור.

בסופו של הסרט אמרו לווינטון, לאור המצלמות, כי האישה היושבת לצדו, היא אחת הניצולות. ההתרגשות שבה התחבקו השניים התעצמה לאין קץ כמה רגעים אחרי כן כאשר המנחה של האירוע ביקשה שכל מי שנמנה עם הילדים שהציל וינטון יקום על רגליו. לתדהמתו של ניקולס וינטון קמו כל הנוכחים על רגליהם. הוא הסתובב וראה את תוצאות מעשיו, גבורתו, נדיבות לבו והיוזמה הייחודית שנקט עשרות שנים לפני כן.

הנה הקטע מתוך תוכנית הטלוויזיה של הBBC

כל האנשים הללו, 669 במספר, הקימו משפחות, גידלו ילדים, ועכשיו כבר נכדים ונינים. כשמראיינים חלק מהם לצד בני המשפחה שלהם אי אפשר שלא לחשוב על הפתגם "כל המציל נפש אחת… כאילו הציל עולם ומלואו."

ניקולס וינטון עם כמה מהניצולים

ניקולס וינטון עדיין חי. כיום הוא בן מאה וחמש. אחת הניצולות כתבה עליו ספר, וספר נוסף If It's not Impossible כתבה השנה גם  בתו. אתר האינטרנט המוקדש לו נושא את השם: כוחו של הטוב.

"אם משהו לא בלתי אפשרי, ודאי תימצא הדרך לעשות אותו," אמר וינטון, כשסיפר על מעשיו. צניעותו ועוז רוחו ממשיכים לעורר השראה בכל מי ששומע עליהם.

הילדים שווינטון הציל חיו, אבל הוריהם נרצחו לא זכו לראות אותם גדלים ומקימים משפחות. הסבל לא הוכחד: מי מסוגל בכלל לחשוב על כאבם של אנשים שנאלצו להיפרד מהילדים שלהם, בידיעה שוודאי לא יראו אותם שוב. מי יכול לדמיין מה חשו הילדים שגדלו אצל משפחות שגילו כלפיהם נדיבות ראויה לציון, אבל לא היו המשפחות שלהם. (משהו על סבלם של הילדים הללו אפשר לקרוא ברומן נערה מברלין שכתב הסופר האנגלי ג'ייק ווליס סימונס.)

ובכל זאת, אפשר לשאוב נחמה מסוימת מכך שהטוב  של אדם אחד הביס מעט מהרוע של אנשים רבים.

איך דוריס לסינג קשורה ליירוטים

ומה יש למשורר וו' ה' אודן לומר על המלחמה

"לחדשות, לעיתונים ולהודעות התרגלנו, ובכלל לא בזנו להם: בלעדיהם היינו מתייאשים, היינו נחרדים. יש כמובן צורך בגושפנקה הרשמית, במיוחד בתקופה שבה שום דבר לא פועל בהתאם לציפיות. אבל בשלב מסוים התחוור לכל אחד מאתנו שאיננו מסכימים לקבל את העובדות. הן הצטברו ויצרו תמונות שונות לחלוטין מכל מה שהתפרסם…" ( Memoirs of a Survivorזיכרונותיה של ניצולה, דוריס לסינג. הספר לא תורגם לעברית, אבל עוּבּד לסרט, בכיכובה של ג'ולי כריסטי.)

בימים האלה, כשהטלוויזיה או הרדיו, או שניהם, פתוחים כל העת, וכמעט בכל בית מופיעים המראות בעת התרחשותם – לשמאלי פוסע ממש ברגע זה חייל חמוש בשדה חיטה, והנה התחלפה התמונה, עשן עולה מחלון של בית, ועכשיו איש עם תינוק בידיו, מאחוריו קיר מפויח, ושוב העשן, ומישהו אוחז זרנוק ומתיז מים, והאיש עם התינוק מתהלך כאחוז תזזית, ועכשיו הריסות של בית, שבין שבריו בולטת שמיכה פרחונית מוכתמת באדום – בעיתות כאלה אוחזים בי זיכרונות שאולים.

אני לא שם, בשדה הקרב. ביתי לא נחרב – אולי רק עדיין לא – אינני תושבת עזה שמטוסים מאיימים עליה מלמעלה ורובים מונעים ממנה לנוס, והנה, אלה גם אלה יורים, מחריבים, ממיתים, אינני תושבת שדרות שרקטה נפלה על ביתה, אני – עדיין? – כאן, מוקפת קירות, רהיטים, הרגלים. הזיכרונות אינם שלי. רק אלה ששמעתי אותם ועליהם, ואלה שקראתי. אנה פראנק, אלי ויזל, פרימו לוי, ויקטור פראנקל, הפליטים, הנרדפים, ידידי משכבר הימים. מה אפשר להבין על השבר, אפילו רק לדעת עליו, מתוך התיעוד שהותירו אחרים, או מתוך סיפורים בדויים.

נזכרתי בספר של  דוריס לסינג,  יומנה של אישה שתחיה בעתיד ותהיה עדה לאפוקליפסה. לסינג מתארת שם את התהליך שבו מדברים תחילה על הרשויות. על "הם, ואותם," עד שבהדרגה מתחילים לדבר על "המצב".  על "זה".

היא כותבת: "השימוש במילה 'זה' הוא תמיד אות למשבר. לחרדה ציבורית. תהום פעורה בין 'למה לעזאזל הם כל כך חסרי  יכולת!' לבין 'אלוהים, המצב כל כך גרוע!' ממש כשם ש'המצב כל כך גרוע' שונה מ'זה התחיל גם כאן,' או 'שמעת על זה עוד משהו?'"

לסינג אינה מתארת בספרה מהו ה"זה" שהתרחש. מה הביא לכך שרבי הקומות בעיר שאין בה עוד כוחות מארגנים, ננטשו. שהם מאוכלסים בפולשים אלימים. שקירותיהם מכוסים בנאצות גרפיטי, שחבורות רחוב מסוכנות של בני נוער מסתובבות בכל מקום, מחפשות מזון ומאיימות, שהאוויר מזוהם, שאין עוד שום חוק וסדר. למרבה מזלה של המספרת, יש לה היכולת, בדומה במידה מסוימת כמו זאת של גיבור הסרט המזח, לנוע בזמן באמצעות מחשבותיה. וכך היא מצליחה בסופו של דבר להימלט מהמציאות הדיסטופית ולשוב אל העבר האחר, המואר.

מבקר הספרים של הניו יורק טיימס כתב שהספר "זיכרונותיה של ניצולה" קרוב לשירו של ד"ה אודן, "1 בספטמבר 1939", ובמיוחד לשורה: "עלינו לאהוב זה את זה, או למות." דרור פויר תרגם את השיר לעברית.

אודן
המשורר וו' ה' אודן W.H. Auden

אני חוזרת לכאן ולעכשיו. לפני כמה רגעים הייתה שוב אזעקה באזור מגורי. הייתי במרחב המוגן ויצאתי ממנו. בטלוויזיה מראים "יירוטים מוצלחים", שובלי עשן מסתלסלים, סיכול שחל אי שם, גבוה מעל הראש. עכשיו רואים מסוק ממטיר אש, פיצוץ של מנהרה, אישה בוכה. בית נהרס.

"גלים של כעס ואימה
מקיפים את האדמה הבהירה, המואפלת,
מטרידים את מנוחתנו, את פרטיותנו;
הריח האיום של המוות
פוגם בלילות ספטמבר."

האם יבואו לנו עוד ימים שלא יהיה בהם "מצב" או "זה"? האם נגיע לכך לא רק בכוח המשאלה והחלום אלא גם עם עוצמת הרצון לשנות את המציאות, ולא רק את המחשבות עליה?

אז מה קורה בסוף?

על קוראים שמציצים בעמוד האחרון - ומדוע אני מעדיפה להתאפק...

קריאה של סיפור דומה לפעמים למסע שועט על רכבת הרים: עליות, ירידות, רגעים שיש בהם הבטחה לרוגע, ושוב – מרוץ מענג, למרות הפחד, אולי בעצם בגללו.

סוף המסע העתיד לבוא צפוי, בלתי נמנע, ובניגוד לסופם של החיים, את הגעתו אפשר לחזות ולראות כיצד הוא קרב ובא: את עמודי הספר ההולכים ואוזלים אפשר לראות ולחוש, וכשעולים על רכבת השדים, הזמן מוקצב מראש ונמדד. ואז, כשיורדים מהרכבת, כשסוגרים את הספר, חוזרים אל המציאות שסכנותיה רבות ואמיתיות, בניגוד לאלה של הבדיה. המכשפה הפוערת פה מלגלג היא בובה צבועה. המדרון התלול שהקרון נתלה עליו אוחז היטב את הגלגלים. אותלו חונק את דסדמונה בכל פעם שמישהו קורא את המחזה או צופה בו, אבל מתוך העמודים הראשונים של הסיפור היא ממשיכה תמיד להתאהב בו, בזכות סיפורי ההרפתקאות שבהם הוא שובה את לבה.

אורלנדו מאת וירג'יניה וולף ומיכאל סטרוגוב מאת ז'ול וורן שונים זה מזה בתכלית. אמנם, שניהם ספרי מסע: אורלנדו נע במקום ובזמן, עובר בין ארצות ומתקדם לאורך מאות שנים, ומיכאל סטרוגוב חוצה את רוסיה וחותר להגיע לסיביר, לאירקוצק, בשליחותו של הצאר. לכאורה אין הרבה במשותף בין וירג'ינה וולף, הסופרת האינטלקטואלית שחיה וכתבה באנגליה בתחילת המאה העשרים לבין ז'ול ורן הצרפתי, שחי כמאה שנה לפניה. הוא עסק בעיקר בהרפתקאות והיה אולי אבי המדע הבדיוני – בספריו הגה המצאות רבות, שלימים יצאו מהכוח אל הפועל, ביניהן – צוללות, חלליות, מכוניות, מכשירי טלוויזיה, יהלומים מלאכותיים, גורדי שחקים – ואין לדעת אם הקדים את זמנו או שדמיונו הפרה את מחשבותיהם של הממציאים והעניק להם רעיונות והשראה. וירג'יניה וולף, לעומתו, כתבה יצירות פיוטיות, הגותיות, כמעט מופשטות בחלקן.

ובכל זאת, בזכות שני הספרים הללו, שאת האחד, מיכאל סטרוגוב, קראתי בילדותי, ואת האחר, אורלנדו, בנעוריי, עברתי חוויה מיוחדת במינה. בשניהם חשתי רגעי תדהמה והשתאות שלא יישכחו לעולם.

כאן אני מבקשת להזהיר את מי שטרם קראו את הספרים הללו אבל עדיין מתכננים לעשות זאת: מוטב אם תדלגו על המשך הדברים, כי הם עלולים ליטול מכם את הרגע המפעים של ההפתעה המושלמת.

 

וכך היה:

באורלנדו, מתעורר יום אחד גיבור הספר הנושא את שמו, ומגלה שהוא אישה. כן! אורלנדופתאום! בלי שום אזהרה או הודעה מראש. אני זוכרת היטב את הרגע: איך הנחתי את הספר, ושבתי והרמתי אותו. איך הפסקתי לנשום. ואיך המציאות סביבי חדלה להתקיים. הפכה לשאלה מופתעת בתכלית, נדהמת, מבודחת מפני התעלול שנעשה לי: מה? הדהדה בתוכי המילה, הייתכן? האפשרי? עכשיו הוא אישה? ובכן, מסתבר שכן! אפשרי ועוד איך, וכך יהיה. לא עוד גבר. אישה!

ואחרי כן היו עוד לא מעט פניות חדות, עוד ירידות תלולות ועוצרות נשימה. אבל לא הייתה עוד מתיקות של פליאה כמו זאת של בת השבע עשרה שהייתי אז, שלא קראה על הספר אלא את הספר, שבאה אליו בתמימות, בלי להטיל ספקות, בלי דעות קדומות או דעות בכלל…

מיכאל סטרוגובוהנה מה שקרה במיכאל סטרוגוב: שם הוליך אותי ז'ול ורן שולל לאורך דפים ארוכים. הסתכנתי אתו בארץ הטטרים. עברתי אתו את המום שהטילו בו באכזריות: את עיניו כוו בברזל מלובן. אבל הוא לא ויתר. הוא המשיך במשימה. ואני אתו. הולכתי אותו יד ביד בדרכים לא מוכרות, בערבות השלג ובתוך קרבות, ביחד עם הנערה ששימשה אותו בעיוורונו. עד שהגענו שלושתנו, יגעים ולמודי תלאות. ואז מה נודע לשתינו – מיכאל כבר ידע זאת מזמן! – התגלה לנו שהוא רק העמיד פני עיוור. שהוא רואה. שהדמעות הגנו עליו באותו יום נורא, והוא לא איבד את מאור עיניו! את הסיבה המדויקת לכך שהסתיר את האמת כבר שכחתי מזמן. בכל זאת עברו לפחות חמישים וחמש שנים מאז שקראתי את הספר. אבל האושר האמיתי, המוחלט, שחשתי כשהבנתי שמיכאל סטרוגוב רואה, נשאר אתי מאז.

יש אנשים שמסרבים ללכת לקולנוע כדי לצפות בסרט בלי לדעת "על מה הוא", היכן הוא מתרחש, באיזו תקופה, ואולי גם כמה פרטים על העלילה.

יש גם כאלה שמתחילים את הקריאה של ספר בעמוד האחרון. ורק אז, כשהסוף ידוע, הם מוכנים לצאת למסע, להתקדם עם העלילה, להתמכר לסיפור.

אני לעומתם מעדיפה להגיע אל היצירה ולדעת עליה מעט ככל האפשר. רצוי: שום דבר. למצוא אותה כמו שהיא, ראשונית ולא מוסברת. ואולי לזכות שוב באפשרות להיסחף בשמחה ילדותית ומוחלטת.

פלטונוב: איך לומר הכול בלי מילים

נראה כי לפעמים אפשר להביע צעקה, בלי לכתוב דבר

בתיאור האכזרי ביותר שקראתי אי פעם לא נכתבה אף מילה ולא התנסח שום משפט.

אותה זוועה רועמת בלי קול מופיעה לקראת סופו של הסיפור "הסכרים של יֶפִּיפָּאן", בספרו של אנדריי פלטונוב, בעולם נהדר ואכזר. (תרגמה: נילי מירסקי).

בעולם נהדר ואכזר

גיבור הסיפור, אנגלי בשם ברטראן פרי, מגיע לסנקט פטרסבורג באביב של שנת 1709. אהובתו האנגלייה הסבירה לו שלא תסכים להינשא לאף אחד מהגברים הנחותים הסובבים אותה. כדי להרשים אותה ולהיות ראוי לה, הוא יוצא למרחקים. בעבר, הוא אומר לעצמו, היו אנשי השם מצביאים וכובשים, כאלה שחרבם סמוקה מדם. כיום הם מהנדסים, כמוהו: אלה שמסוגלים לממש את גחמותיהם של שליטי העולם.

הוא עובד אצל הצאר, פיוטר הגדול, האיש ששקוע כולו בייסוד עיר: את סנקט פטרסבורג הקים פיוטר יש מאין. הוא החל בבנייתה רק שמונה שנים לפני הזמן שבו מתחיל הסיפור, הוא מעמיד אותה על תלה בתוך הערבות הקפואות שכבש במלחמתו נגד שוודיה. העיר שהמציא אמורה לשמש חלון למערב.

כדי להבטיח את צמיחתה הוא אוסר על בנייה מאבן ברחבי הממלכה, חוץ מאשר בעירו החדשה. כך הוא מבטיח שכל חרשי האבן יגיעו רק לשם. עשרות אלפי אנשים פועלי כפייה מתים במהלך הבנייה, ומי שמבקר בה שלוש מאות שנה לאחר מכן מתקשה לדמיין שהיא צעירה כל כך, שפעם לא הייתה קיימת. דוסטויבסקי כינה אותה "עיר מלאכותית": היא הוקמה בצו מלכותי, ולא התפתחה מאליה, כמו רוב הערים הגדולות בעולם.

על ברטראן פרי האנגלי מוטל  לשרת את החזון המגלומני של פיוטר: זה חולם לחפור מערכת של תעלות ונתיבי מים שיחצו את הערבות ויגשרו על פני מרחקים.

עד מהרה מגלה פרי כמה עצומה המשימה שלקח על עצמו: "כה כבירה נראתה לו הארץ, כה מרהיב הטבע שבמרחביו צריך היה לחצוב נתיבי מים למהלך אניות. בשרטוטים ובמפות בסנקט פטרסבורג היה הכול נהיר ונוח, ואילו עכשיו, בחצי היום… התברר שהכול פתלתול, קשה ונורא הוד."

עוד לפני שהוא יוצא אל מחוז יֶפִּיפָּאן, שם הוא אמור לתכנן מערכת סכרים עצומה, מודיעה לו אהובתו שלא חיכתה לו, ונישאה לאחר. "האומנם חשבת שנחוץ לי בעל בדמותו של אלכסנדר מוקדון?" היא כותבת לו בלעג, ומסבירה: "לא, נחוץ לי איש נאמן ואהוב."

ברטראן פרי נכשל כמובן במשימתו. הפועלים בורחים. הטבע מתנכל לו. כשתכנן את תוכניותיו ההנדסיות לא הביא בחשבון את הקיץ השחון שיהפוך את נתיב המים לדרך חולית, את המים המסרבים לפרוץ מהבור שיחצוב, את החולות "הרעבתנים" אשר "מוצצים עכשיו את המים מן האגם, ושואבים אליהם אפילו כלים של ברזל."

ברוסיה של המאה ה-18 אחת דינו של מי שמאכזב את הצאר. פלטונוב, שכתב את סיפוריו בימים הראשונים של רוסיה הסובייטית, מוגן, לפחות בתחילת דרכו, מפני עריצותו הקטלנית של סטאלין: הוא בן למשפחה "נכונה": פרולטרית. והוא הרי לא כותב על מה שקורה עכשיו, אלא על העריצות הקטלנית של הצאר…

כצפוי, נשלח ברטראן פרי למוסקבה ונכלא במגדל בקרמלין.  ברור לו לגמרי שחייו תמו. וכשהוא מובא אל מקום ההוצאה להורג, חדר קטן ונעול ובו רק איש אחד, הוא מצפה בשוויון נפש לעריפה הצפויה לו.

וכאן מגיע קטע הביעותים ספרותי, אף על פי ששום דבר לא נאמר במפורש.

כך כתוב:

"'היכן הגרזן שלך?' שואל פרי, שלא נותר בו שום רגש מלבד רתיעה קלה, כמו מפני מים קרים."

אבל מסתבר שהאימה האמיתית, המוחלטת, איננה מפני המוות עצמו. שהמוות יכול בנסיבות מסוימות להביא אתו רוגע. הקלה.

"'גרזן!' אמר התליין 'אני אסתדר אתך גם בלי גרזן!'"

ואז:

"כאבחת להב מושחז ננעצה ההבנה במוחו של פרי, נוראה וזרה לטבעו, כמו כדור ללב פועם. והבנה זו החליפה לפרי את תחושת הגרזן על צווארו: הוא ראה את הדם בתוך עיניו הנאלמות, הקופאות, וצנח אל בין זרועותיו של התליין השואג."

כך.

"וצנח אל בין זרועותיו של התליין השואג."

הפוגה.

מכאן ואילך לא נכתב עוד מאומה. לא מתואר דבר. וכבר מגיע המשפט הבא: "כעבור שעה, במגדל, הרעים הדיאקון בבריח הברזל. 'נגמר, איגנטי?' צעק מבעד לדלת…"

זה הכול: "כעבור שעה…",  וההמשך.

בין התובנה של פרי למה שצפוי לו, לבין הנקישה על הדלת, אין כלום. רק דמיונו של הקורא. בלי שום עזרה של הסופר מתמלאת התודעה בחלחלה. אין ממה להימלט, כי שום דבר לא כתוב. והריקנות הזאת, הזוועה המובעת, שאין לה סוף, כי אין לה התחלה, היא בעיניי הישג אמנותי מרשים ביותר.

כותבים אחרים היו אולי מפליגים כאן בתיאורים. היצירתיות האנושית יכולה בלי ספק להמציא את כל סוגי העינויים הצפויים והלא צפויים. אבל השתיקה הגמורה, הרווח הצר הזה שבין השורות שעל הדף, המילים "כעבור שעה…" (שמזכירות קונבנציה ספרותית דומה שהייתה נהוגה פעם: בני הזוג מתנשקים. חושך. דלת חדרם נסגרת. ובבוקר – ), כל אלה משאירים את הקורא המום ונטול מילים.

הנה ההוכחה לכך שכמו שבלי מרחבים או מרווחים של שתיקות אין צלילים ולכן אין מוזיקה, כך גם בלי המרווח שבו פועל דמיונו של הקורא לא מצטיירת שום תמונה מסוּפרת, לא תיתכן יצירה, לא נוצרת ספרות.

 

מעוף העורב – לא רק מתח

על התכנים המרתקים שבספר מעוף העורב

מעוף העורב

מאת: אן מרי מק'דונלד

מי מכיר את הגנרל הנס קמלר? מי שמע עליו ועל מעשיו?

קוראי ידיעות אחרונות קיבלו אמש הצצה קטנה, כמעט שולית, אל תוך תופת שנסתרה שנים רבות מהעין, וגם אחרי שהתפרסמה ספק אם הקוראים יכלו לרדת אל מעמקיה.

כותרת הידיעה הייתה: הנאצי מאושוויץ שעזר לארה"ב. וזה הסיפור: הנס קמלר היה מהמתכננים של אושוויץ, ושל הטילים הבליסטיים שירו הגרמנים על אנגליה במהלך מלחמת העולם השנייה, ושהרגו אלפים מתושבי לונדון. "כולם," נכתב בכותרת הידיעה, "היו בטוחים שהנס קמלר התאבד בסוף המלחמה. אבל," וכאן מגיע הפרט המרעיש, "תחקיר קובע: הוא הוברח לארצות הברית, כדי לסייע לתעשיית הטילים שלה."

וכך מסבר ששלטונות ארצות הברית הצילו את חייו של פושע המלחמה, שהיה אחראי לתכנון המשרפות באושוויץ, לניצול של מי יודע כמה עובדי הכפייה, ולמותם.

לפי הגרסה הרשמית התאבד קמלר בחודש מאי של שנת 1945 בפראג. אלא שזה לא קרה. המודיעין האמריקני עזר לפושע לזייף את ההתאבדות ולהימלט לארצות הברית. הידע שצבר כשותף בתוכנית הטילים הסודית של היטלר היה חשוב להם.

מרעיש? אולי. במיוחד אם יודעים שקמלר היה אחד מרבים מאוד. הייתה לאמריקנים תוכנית שנקרא פייפר קליפ: מהדק נייר. במסגרתה גייסו לשורותיהם עשרות פושעים נאציים. הידוע שבהם היה ורנר פון בראון.

הנה אחד התצלומים של הגרמנים שהוברחו לארצות הברית והצטרפו לתוכנית החלל האמריקנית: כמה נינוחים נראים כאן הגברים הללו, לבושים בחליפות, בטוחים בעצמם, מחויכים. מי יכול להעלות בדעתו שאלה הגרועים שבפושעי המלחמה שנחלצו מאימת הדין רק משום שהיה לאמריקנים חשוב יותר לנצח את הרוסים במרוץ לחלל.

מדענים גרמניים

אגב, לא רק בתוכנית החלל פעלו פושעי מלחמה גרמניים. חלקם השתתפו ב"מחקרים" פסיכיאטריים, במסגרת פרויקט MKULTRA של הסי-איי-איי, שם עסקו בעינויים סמויים, שנועדו לבחון איך אפשר להשפיע על מצבים נפשיים של בני אדם, לפגוע בתפקודי המוח בעזרת באמצעות תרופות, חסך חושי, בידוד והתעללות מילולית ומינית, כדי "לחלץ מידע" מנחקרים.

מפתיע? מחריד? אין ספק.

אבל מי שקרא את הספר מעוף העורב של הסופרת הקנדית אן מרי מק'דונלד, אינו מופתע. שם פגשנו כבר את דמותו הבדיונית לכאורה של הפושע הנאצי, אוסקר פריד, שהוברח לקנדה ומשם לארצות הברית, כדי להשתתף בבניית טילים אמריקניים. ההקשר שבו מרחשת עלילת הספר מציאותי לחלוטין: המלחמה הקרה, אמריקה נגד רוסיה, קפיטליזם נגד קומוניזם, מי ישתלט על העולם, על מה מוכנים לוותר (על העקרונות המוסריים הבסיסיים ביותר: שמי שהיה אחד המפקדים בדורה לא היה אמור להגיע לאמריקה ולחיות שם חיים מוגנים ונוחים), ומה בעצם המחיר שגבתה הציניות המדינית האמריקנית בתום מלחמת העולם.

מעוף העורב הוא רומן מרתק. הוא עונה על הדרישה הבסיסית ביותר של סיפור, כפי שניסח אותם א"מ פורסטר בספרו העיוני Aspects of  the  Novel: לא לשעמם. פורסטר מזהיר את הכותבים. לדבריו הסיפור נולד בימיו של האדם הקדמון, שישב עם רעיו סביב המדורה. עונשו של מי שלא ריתק אז את הקהל היה כבד: אכלו אותו…

את מעוף העורב אי אפשר להניח מהיד, על אף כובדו הניכר: 863 עמודים. הוא נכתב כספר מתח. אלה מילות הפתיחה: "הציפורים ראו את הרצח". נרצחה ילדה. רק כעבור כמה פרקים של מתח יודעים מי נרצחה. וכשהחידה מוּתרת, היא אוספת לתוכה את שלל הרמזים שפוזרו לאורכו של הרומן, ונראית מיד הכרחית ובלתי נמנעת. הפתרון איננו רק סיומה של תעלומה. הוא טומן בתוכו אמירה משמעותית שמדברת, אולי אפילו נצעקת, אל הקורא.

עלילת מעוף העורב מתרחשת ברובה בבסיס של חיל אוויר קנדי. היא מתארת את הטייסים ואת נשותיהם וילדיהם, ומתמקדת בעיקר במשפחה אחת שהמציאות חודרת אל חייה ומפרקת אותם, בלי שמישהו מהם יודע או מבין את העלילה שהם משתתפים בה.

כמי שגדלה בשיכון משפחות בבסיס של חיל האוויר הופתעתי לגלות עד כמה הנופים האנושיים בבסיס הקנדי דומים לאלה הישראלים. "כשחיים בחיל האוויר," כותבת מק'דונלד, "החיים הם וריאציה על נושא… והבית הוא כל מקום שמזדמן לך להיות מוצב בו, אם בקנדה, בארצות הברית, בגרמניה, בצרפת"… (עמ' 16), ואני מוסיפה: בישראל. אני יכולה אמנם להעיד ממקור חוץ ספרותי על הדייקנות בתיאורים, אבל אני משוכנעת שכל קורא יכול לחוש בהם, כי כדרכה של אמנות, הספציפי מאוד נעשה כללי, והפרטי יותר והמפורט, מקבלים משמעות ועומק.

הנס קמלר הזכיר לי את מעוף העורב, וזאת ההזדמנות להמליץ על הספר.



השבוע ב16 באוקטובר 2014, התפרסמה בעיתון הארץ ידיעה נוספת, לפיה יותר מאלף פושעים נאציים שימשו כמרגלים בסוכנויות המודיעין של ארצות הברית:

יותר מאלף נאצים גויסו לתפקידי ריגול בסוכנויות המודיעין של ארה"ב

מסמכים שסיווגם הוסר מגלים כי פעילות הנאצים נמשכה לאורך כל המלחמה הקרה וכי הם חמקו ממשפט בהתערבות האף-בי-איי והסי-איי-אי

בעשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה, בתקופת המלחמה הקרה, הסי־איי־אי וסוכנויות ביון אמריקאיות אחרות העסיקו לפחות אלף נאצים כמרגלים ומודיעים. מסמכים שנחשפו כעת על ידי צוות מטעם הממשל האמריקאי וכן ראיונות שנערכו באחרונה מצביעים על כך שהתקשרויות מעין אלה נמשכו עד 1990, וכי לא ידוע על מרגלים ומודיעים נאצים שערקו לארה"ב ועדיין נמצאים בחיים.

בשנות החמישים של המאה שעברה החילו בכירי קהילת המודיעין האמריקאית, אדגר הובר מהאף־בי־איי ואלן דאלס מהסי־איי־אי, תוכנית סודית ורחבת היקף לגיוס נאצים בכל הדרגים כחלק מהמאבק בגוש הסובייטי. במסמכים שסיווגם הוסר מכונים חיילים וקצינים נאצים "נכסים" וההערכה המובעת בהם היא שהערך המודיעיני שביכולתם להעניק למאבק בברית המועצות "גובר על השגיאות המוסריות שעשו" בעת ששירתו את הרייך השלישי. בין היתר גויס באותה תקופה קצין אס־אס לשעבר למרות שקהילת המודיעין הניחה שהוא מעורב "בפשעי מלחמה מינוריים".

ראיות לקשרים שניהל הממשל האמריקאי עם מרגלים נאצים החלו להתפרסם עוד בשנות השבעים. אך אלפי מסמכי ארכיון שפורסמו במסגרת חוק חופש המידע ומקורות אחרים, יחד עם ראיונות עם עשרות גורמי ממשל בעבר ובהווה, מוכיחים כי היקף גיוס הנאצים לשורות קהילת המודיעין היה נרחב הרבה יותר מכפי שהיה ידוע עד כה, וכי הוא הוסתר באופן שיטתי במשך יותר מ-50 שנה אחרי מלחמת העולם השנייה.

בשנות השמונים סירב האף־בי־איי לספק למשרד המשפטים פרטים אודות 16 נאצים שחיים בארה"ב, וזאת בטענה כי מדובר במודיעים של הבולשת הפדרלית אשר סיפקו מידע על "אוהדי קומוניזם" וחמישה מהם עדיין נחשבו מודיעים פעילים. במסמך שבו מסרב האף־בי־איי לחשוף מידע בעניין, מדגיש גורם רשמי את הצורך "להגן על חשאיות מקורות מעין אלה בצורה האפשרית הטובה ביותר".

ב-1994 ניסה עורך דין מטעם הסי־איי־אי להפסיק את החקירה סביב אלכסנדרס לילייקיס, מרגל לשעבר שחי סמוך לבוסטון. מהמסמכים עולה כי הסוכנות ידעה כבר בתום מלחמת העולם השנייה שלילייקיס היה איש גסטפו וכי היה מעורב בטבח כ-60 אלף יהודים בליטא. למרות זאת, היא גייסה אותו לשורותיה ב-1952 כמרגל המוצב במזרח גרמניה ושילמה לו 1,700 דולר בשנה ושני קרטונים של סיגריות בחודש. ארבע שנים לאחר מכן סייעה סוכנות הביון המרכזית ללילייקיס להגר לארה"ב. הוא חי במסצ'וסטס במשך 40 שנה עד שזהותו התגלתה ונפתחו הליכים משפטיים לגירושו.

כשנודע לסי־איי־אי על כך יצרה הסוכנות קשר עם אלי רוזנבאום, איש היחידה לציד נאצים במשרד המשפטים האמריקאי, והודיעה לו כי הוא אינו יכול להמשיך בהליכים. רוזנבאום סיפר בראיון כי הסי־איי־אי לא רצתה להסתכן בחשיפת עברם של נאצים נוספים. לדבריו, הצדדים סיכמו כי אם הסוכנות תידרש למסור מסמכים "בעייתיים", התביעה תפסיק את ההליכים. דבר זה לא קרה בסופו של דבר ולילייקיס גורש. סי־איי־אי, כך על פי המסמכים, גם לא דיווח לקונגרס על עברו של לילייקיס. במזכר סודי שנמסר לוועדת המודיעין של בית הנבחרים ב-1995, מודה הסוכנות כי השתמשה בלילייקיס כמרגל אך לא הזכירה את הקשר שלו למעשי זוועה. "אין לך כל ראיה", נכתב במזכר.

כמה מהנאצים שגויסו על ידי קהילת המודיעין האמריקאית היו בעלי דרגות גבוהות במנגנון שהפעיל אדולף היטלר. קצין האס־אס, אוטו פון בולשווינג, היה מנטור ויועץ בכיר עבור אדולף אייכמן, שעסק בין היתר בכתיבת מסמכים הנוגעים לאופן הפעלת טרור כלפי יהודים. אחרי המלחמה, הסי־איי־אי לא רק גייס אותו כמודיע בכיר באירופה, אלא גם שיכן את משפחתו בניו יורק ב-1954. מסמכים מגלים כי המהלך נתפס "כפרס" על השירות שעשה אחרי 1945 וכי בנו של פון בולשווינג, גאס, שגילה רק שנים רבות לאחר מכן על עברו הנאצי של אביו, ראה את היחסים בין סוכנות הביון המרכזית לבין אביו "יחסי נוחות" שהתקיימו בצל המלחמה הקרה. "הם השתמשו בו והוא השתמש בהם. זה לא היה צריך לקרות", אומר בראיון גאס פון בולשווינג, כיום בן 75, "אסור היה להכניס אותו לארה"ב. זה נגד את הערכים שלה".

המסמכים מעידים עוד כי כשנתפס אייכמן על ידי סוכני המוסד בארגנטינה ב-1960, פנה אוטו פון בולשווינג לסי־איי־אי בבקשה לסיוע מכיוון שהיה מודאג מאוד מכך שישראל נמצאת בעקבותיו. במסמכים, מביעים גורמים בסוכנות הביון המרכזית דאגה מכך שפון בולשווינג "ייתפס כמשתף פעולה ושותף למזימותיו של אייכמן, דבר שיגרום מבוכה פומבית לארה"ב". שני סוכנים שנפגשו עם פון בולשווינג ב-1961 הבטיחו לו כי הסי־איי־אי לא תחשוף את קשריו עם אייכמן. פון בולשווינג חי 20 שנים נוספות בטרם התביעה בוושינגטון גילתה את התפקידים שמילא בתקופת מלחמת העולם השנייה והעמידה אותו לדין. הוא נאלץ לוותר על אזרחותו האמריקאית ב-1981 ומת כמה חודשים אחר כך.

"אני מעריך שהמספר האמיתי של הנאצים שהפכו מרגלים גדול הרבה יותר", אומר נורמן גודה, היסטוריון מאוניברסיטת פלורידה, שלקח חלק בצוות להסרת הסיווג ממסמכי הממשל, "מסמכים רבים נותרו חסויים, דבר שהופך את המשימה לספור אותם לבלתי אפשרית. סוכנויות המודיעין האמריקאיות גייסו באופן ישיר או עקיף מספר גדול של נאצים או משתפי פעולה ממזרח אירופה שהיו אשמים בפשעי מלחמה".

השימוש שעשו הובר ודולס במרגלים הנאצים הוא תוצאה של מנטליות המלחמה הקרה שנוצרה בתום מלחמת העולם השנייה ושהלכה והעמיקה לאורך שנות החמישים. דולס האמין שנאצים "מתונים" יכולים להיות מועילים. הובר אישר בעצמו לכמה נאצים לשעבר לשמש מודיעים ודחה האשמות בנוגע למעורבותם במעשי זוועה בטענה שמדובר בתעמולה סובייטית. מסמך פנימי מגלה כי ב-1968 אישר הובר האזנת סתר לעיתונאי בעל עמדות קומוניסטיות שפרסם שורה של כתבות על חיי הנאצים בארה"ב. הובר הכריז על העיתונאי צ'ארלס אלן "איום פוטנציאלי לביטחון הלאומי".

לאורך שנות ה-50 וה-60 מילאו המרגלים הנאצים קשת רחבה של תפקידים עבור קהילת המודיעין האמריקאית, החל ממשימות מסכנות חיים וכלה במשימות טריוויאליות. מסמכים מגלים כי באחד הבסיסים במרילנד אומנו קצינים נאצים לקראת האפשרות של פלישה לרוסיה. בקונטיקט השתמש הסי־איי־אי בשומר נאצי כדי ללמוד על השיטות הסובייטיות להסתרת משמעויות בבולים שהונפקו אחרי המלחמה. בווירג'יניה, יועץ בכיר להיטלר נתן תדרוכים סודיים בנושאים הקשורים לברית המועצות. בגרמניה, קציני אס־אס חדרו לאזורים הנמצאים בשליטת ברית המועצות כדי לשתול רשתות האזנה, בין היתר, בתוך רכבות.

מהמסמכים עולה עוד כי חלק מהנאצים המגויסים היו בלתי כשירים לשמש מרגלים או מודיעים. חלקם היו שקרנים כרוניים או רמאים ואחרים התגלו כסוכנים כפולים. סי־איי־אי סירב להגיב לכתבה.