ארכיון הקטגוריה: רומן בסונטות

עופר ספיר על “מה קרה להגר באילת?” : האם אפשר לשאול אותה – “מה קרה לך?”

הספר מה קרה להגר באילת? מדבר בשפה מעודנת, ובשמירה על מקצב ומוזיקליות, על מעשים גסים ופוגעים מאין כמותם.  הפער הזה מעורר תקווה, ובו-בזמן מדגיש את הברבריות, ההרסנות והחידלון.  אני רוצה להתמקד כאן, היום, לא בצד של החורבן, לא בשחזורים, ולא בטאבו על הדיבור, אלא באפשרויות אחרות, שאותן הטקסט מציג, בשקט, כמעט בלי מילים.

בקריאה שניה של הספר, איטית, מושהית (השונה מקצב הקריאה האינטנסיבי שהטקסט הפעיל עלי, כמעט כפה עלי) “גיליתי” את פיטר, דמות לא דרמטית באופייה ובסגנונה.  הוא דמות שכמו מחכה עד שהקורא יהיה מוכן לגלות אותה (או שלא).  אולי כמו בחייו, האפשרות שלנו, הקוראים, לפספס אותו – קיימת.  בקריאה ראשונה הוא נתפס אצלי כדמות המסייעת להגר, בעצם כגיבור משני בעלילה, כאשר השאלה היחידה לגביו הייתה האם הגר תצליח להיעזר בו כדי להיחלץ מהתופת שבו היא שרויה.  למעשה, לא ראיתי אותו!  בקריאה נוספת הוא, או, ליתר דיוק, הקשר בינו ובין הגר, בלטו לי כמרכיבי מפתח ברומן.  באסוציאציה נוספת, אני יכול לדמיין שהיחסים עם הגר היוו עבורו טריגר למהלך שלא היה אפשרי לו בלעדיה.  ובניסוח אחר – הגר הצילה אותו. 

הטקסט פועל עלינו כמעט בלי ידיעתנו, ובניגוד לתוכן הגלוי.  כותרת הספר מזמינה אותנו להתמקד בהגר, ובאירועים שקרו וקורים לה.  ואכן, זהו נושא מרכזי וחשוב ברומן.  ובמקביל, הטקסט משרטט עבורנו מהלך אחר, שאמנם קשור למהלך של הגר וסביבתה, אך נפרד ממנו.  האפשרות (של פיטר) לעבור תהליך רגשי ולבחור האם להיות הורה!

במרכזו של הספר, ובאופן סמוי כמעט, במספר סונטות שהן יצירה בפני עצמה, מתואר תהליך היווצרות של ילדה, נשמה, גוף, בת אנוש. לגוף יש נוכחות משלו, שאינה תלויה ישירות בנפש (ובאופן מקביל – לעיתים הנפש אינה רוצה להישאר בגוף).  בסונטות אלה ניתן לשמוע שמרגע התחלת הקיום (האם יש התחלה?) עולה השאלה – איזה מצע יהיה לנפש המתהווה.

בקריאות אלה, ובמחשבות על התהוות אנושית, השאלה שבכותרת הספר – “מה קרה להגר באילת?” הדהדה בי שוב. באילת הגר פגשה את פיטר.  באילת פיטר פגש את הגר.  הדבר המיוחד שקרה להגר (להם), שמתואר באופן הכי אקראי וחמקני שאפשר, הוא מפגש עם דמות אנושית המסתכלת ומתעניינת לראות אותה (באופן אנושי).  בהקשר של אילת אפשר גם להיזכר בקשר המקראי שבין הגר והמדבר. ישמעאל המקראי גם הוא מביא עימו שליחות של שמיעה, הקשבה. 

הנה כך, מתוארת פגישתם הראשונה של פיטר והגר במלון, באילת:

מתוך סונטה 72

הִיא יָשְׁבָה בְּלִי לָזוּז, כְּמוֹ קְלִפָּה חֲלוּלָה,
אֵיךְ נִגַּשׁ אָז הָאִישׁ שֶׁרָאָה שֶׁהִיא כָּאן
וְאֵינָהּ יְכוֹלָה (כַּמּוּבָן לֹא הָיָה
לוֹ מֻשָּׂג מָה קָרָה, אֵיךְ אָבְדָה לָהּ דַּרְכָּהּ),
אֵיךְ שָׁאַל שְׁאֵלָה זְהִירָה, מְחַיָּה,
אֵיךְ הֻפְתַּע כְּשֶׁאָמְרָה לוֹ לְאָן הִיא צְרִיכָה,
“זֶה בַּדֶּרֶךְ שֶׁלִּי,” הוּא הֵגִיב בְּשִׂמְחָה.

הגר עברה פגיעה מינית מתמשכת מצד אביה, גבר אלים ושתלטני.    אימה אינה מסוגלת להגן על עצמה ועל בנותיה.  הסביבה המשפחתית כולה חולה.  אין לה מגן ומושיע במשפחתה ובסביבתה, ואין גם מי שיקשיב.

 מתוך סונטה 139

… הָאֵם לֹא יָכְלָה
לְהַבִּיט בְּהָגָר: הִיא הָיְתָה עֲסוּקָה
כָּל כֻּלָּהּ בִּסְפִיגַת צָרוֹתֶיהָ שֶׁלָּהּ;
מִמֵּילָא לֹא קָלְטָה שֶׁבִּתָּהּ נְמַקָּה
וְהוֹלֶכֶת. אֲבוֹי, שְׁתִיקָתָהּ שֶׁל הָגָר
לֹא הָיְתָה חֲשׁוּבָה בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר.

הגר מנסה להשתחרר אל הצבא, אבל גם שם הדברים חוזרים על עצמם, ובאילת, הזוועה מגיעה לשיא של השפלה, ביזוי ואונס קבוצתי.  פיטר עקור מילדותו מהוריו מולידיו, ונראה שהוא אמביוולנטי מאוד כלפי שני זוגות הוריו.  בת-זוגו נטשה אותו עם ילדם והוא נשמע אבוד ותלוש.  הוא מחפש אחריהם בארץ באופן מאוד אמביוולנטי.

לקשר בין פיטר והגר יש מאפיינים ייחודיים, הבאים לידי ביטוי, לתחושתי, גם ביחסים הנוצרים בין הקורא לטקסט, בליווי קול הדוברת, שהוא בעל מאפיינים דומים:  הוא נמצא ברקע, במובן שניתן להתעלם ממנו, ובו-בזמן הוא קול מלווה-מחייה. 

פיטר, באופן מקביל, מקשיב באופן מיוחד.  הוא יודע את חשיבות השתיקה.  הוא אינו שואל, והגר אינה צריכה לענות. 

מתוך סונטה 211 – כאשר הגר ופיטר נוסעים במכונית בדרכם ללונדון:

הַנַּהָג לְצִדָּהּ הִתְנַהֵל מְבֻלְבָּל
וְשׁוֹתֵק. הֵם יָשְׁבוּ בְּמֶרְחָב מְשֻׁתָּף,
צְדוּדִיתוֹ הַכֵּהָה מִדֵּי פַּעַם פּוֹנָה
לְעֶבְרָהּ בְּלִי לִשְׁאֹל, וְגַם הִיא לֹא עוֹנָה.

הטקסט אומר במפורש – הם במרחב משותף.  אולי בפעם הראשונה בעלילת הספר (ואולי בחייהם?) שהגר במרחב משותף עם מישהו, וייתכן שכך גם פיטר.  אין כאן פנטזיה (או משאלה) של תיקון העבר, או אפילו התייחסות כלשהי לעבר, הרחוק או הקרוב.  לשניהם יש עבר מורכב – הם יודעים זאת, אבל גם מתאפשר להם לעיתים לא לזכור זאת, כשהם ביחד.  והשכחה, או אי הידיעה, מאפשרת להם לדעת בלי להשתגע.  להיות במגע בלי דגש על ידיעה, או אולי אפילו – בדגש על אי ידיעה.  זהו אחד הפרדוקסים שהטקסט מציע כדרך להתקיימות ולהוויה (במצבים טראומטיים, ובכלל בקיום האנושי שהוא רווי התמודדויות לא פשוטות). 

למעשה, הם בדיאלוג שקט, שבו הם מתייחסים זה לזה, ולעצמם.  שניהם יודעים שהוא אמור לשאול, והיא מצופה לענות, או לא להיות מסוגלת לענות – וכך, הקשר שלהם יסתיים, או, למעשה, לא יתחיל.  ההימנעות שלו מלשאול היא משמעותית.  היא מהווה צעד פסיבי (מילולית) ואקטיבי (נפשית).  כך, מתאפשר להגר לא לעמוד במצב בו היא לא יודעת מה לענות, מה לחשוב.  ובאופן מקביל – מאפשר לפיטר לא לעמוד במצב בו הוא אינו יודע מה לשאול.  הוא אינו מעמיד בפניה את השאלה הלכאורה מתבקשת – “מה קרה לך, הגר?” (באילת? בחיים? בראש?), שאלה שהייתה מכה בה כהאשמה, כדרישה – “שוב אני לא יודעת מה קרה לי”, “שוב אני לא בסדר, מאכזבת”.  למעשה, אי השאלה שלו מייצרת מצע שבו היא לא צריכה לחשוב, וכך, אולי, תימצא ברגע כלשהו המחשבה, שכעת אינה זמינה לה ולו, להם. ובאופן מקביל גם הוא אינו צריך לשאול את עצמו שאלות טרם זמנן. 

הקשר שלהם מזכיר לנו את מה שאנו מבינים בעקבות פרויד – “האדם איננו אדון בביתו”.  זהו קשר שמכבד את אי הידיעה, האינהרנטית למצב האנושי, קשר שנותן מקום למה שלא ניתן לדעת ולהבין.   

הטקסט אומר לנו משהו קריטי: במצבים מסוימים, שאלת שאלות היא גסה ואף תוקפנית.  היא אינה מבטאת הקשבה והתעניינות, אלא להפך: חוסר הקשבה קיצוני.     

הטקסט מרתק ורדיקלי: בשונה מהמחשבה השגורה, שההופכי (או התיקון) של אי הקשבה הוא הקשבה אקטיבית – מכוונת, מעודדת, שואלת, האופציה שמציגים כאן פיטר והגר היא שונה.  הם אינם מנסים להתנגד לאי ההקשבה הראשונית או לתקן אותה, אלא הם מנסים דרך לא מוכרת, שאינה מתערבת ואינה מנסה לכוון.  בנכונות שלהם לא להסתכל לאחור ביחסיהם באופן חקרני־תובעני הם מישירים מבט אל עצמם.  רק גסי הרוח היו קוראים לכך חוסר התמודדות.

בשונה מהקונוונציה האנושית/בלשית/פסיכולוגית של פענוח חידה או בעיה בדרך לפתרון, אפשר להקשיב בלי לשאול, בלי לצפות לפיענוח, בלי לחתור להבנה.  בשלב מאוחר יותר אלה, ביתם של פיטר והגר, דורשת מפיטר הסברים, וגם היא לא תוכל למצוא מרגוע בדרך הפשוטה/המקובלת/הבנאלית של להאשים, לחפש את הצדק, אלא רק כאשר תצליח לוותר על הצורך לדעת, להבין את הגר ואת אביה, ואולי אף את עצמה. 

היחסים בין פיטר והגר מציגים אופציה אחרת – הוויתור על הצורך לדעת את האחר ועל האחר, ובחירה באפשרות של להיות אתו.  למעשה, ויתור על הסקרנות.

אני חושב שהטקסט עסוק בנקודה זו, באופן ישיר ועקיף. ראשית, בשם הספר, המתכתב עם המשאלה לדעת, ובאופן דיאלקטי, מציע לנו את האפשרות שלעולם לא נדע, מה קרה להגר (באילת), ושאולי גם אין צורך לדעת.  בעיקר, כי אם לא נתעקש לדעת, נבין שאנחנו כבר יודעים כל מה שצריך.  גם עצם הבחירה במבנה הסונטות, ואופן ההקשבה וההתייחסות של הטקסט עצמו אל הגר מהדהדים את האפשרות הזאת.  לאורך הספר הקולות המספרים שומרים על עמדה מאוזנת: רואה, לא מכחישה, אך מצד שני גם בפירוש לא יודעת כול, ובמובן זה גם לא סקרנית.  הקולות המספרים לעולם אינם יודעים את העתיד. הם לא מרשים לעצמם לדעת יותר ממה שהגר מרשה לעצמה לדעת על עצמה. הם מחזיקים עבורנו את ההקשרים, הזמנים, אבל מקפידים מאוד שלא להתערב, ולא לפגוע (שוב!) באוטונומיה ובמרחב של הגר, כמו גם בשלנו, הקוראים, המאזינים, ובו־זמנית המשתתפים.  וכך, הקולות המספרים בטקסט מהדהדים את העמדה של פיטר, ואת הקשר של הגר ופיטר, ומספרים לנו, בדרך של מתן מקום לאין־דיבור, לאי ידיעה, לאי החלטה… שיש אפשרות להקשבה, תמיד.  כל זאת בתוך טקסט מילולי ומוזיקלי להפליא.  הטקסט נדיב בלספר לנו מידע, אבל מאוד זהיר, שלא להאיץ בדמויות לדעת, שלא לשאול אותן שאלות. הפרדוקס של איכות של שתיקה והקשבה מתרחש בתוך הטקסט, באופן בו הטקסט פועל עלינו, בלי מילים. 

בהמשך להקשבה ולשתיקה, ובהקשר להן, היחסים בין פיטר והגר מעלים את האפשרות להניח דברים מסוימים ולהמשיך הלאה.  מדובר כאן, לתחושתי, בפירוש, בקונפליקט בין דחף החיים ודחף המוות. האפשרות לבחור בחיים, כרוכה גם בוויתור על ידיעה מוחלטת, ואולי גם וויתור על מה שעשוי להחוות כחיוני לחיים.  באופן פרדוקסאלי, הוויתור הזה יכול לאפשר מגע רגשי.  כדי לתת מרחב לאפשרות הזאת צריך לוותר עליה מראש.    

מתוך סונטה 92 – הגר ופיטר נוסעים מאילת צפונה

הוּא אוֹמֵר לְעַצְמוֹ שֶׁהִגִּיעָה הָעֵת
לְהַשְׁלִים, לְוַתֵּר, הוּא יוֹדֵעַ: עָלָיו
לְחַפֵּשׂ לֹא אֶת בְּנוֹ וְאוֹתָהּ, אֶלָּא אֶת
עֲתִידוֹ, שֶׁכְּאִלּוּ נָמוֹג מֵאֵלָיו.
הוּא נִזְכָּר אֵיךְ אָבִיו הָרָחוֹק, אָז, בִּפְּרָאג,
הִתְעַשֵּׁת וּוִתֵּר, וּמַחְלִיט: כָּךְ יִנְהַג.  

הטקסט מקשר באופן ברור בין השתיקה ובין האפשרות לבחור. במרחב שקט, כשהוא אינו לבד, אלא עם הגר, פיטר מצליח לראות אחרת את בחירתו של אביו (שהתעשת וויתר) ומבין מה הוא רוצה לעשות. הוא יוותר על ניסיון לשנות את עברו, כדי להתמקד בעתיד. למעשה, מדובר על חיבור לעבר וחיבור לעתיד, אבל מתוך עמדה שמכירה במה שכבר איננו. כאן עולה האפשרות להתאבל.

סונטה 302, העוסקת בפיטר ואלה, מתייחסת לאפשרות לבחור בתנאי חיים עם מעט בחירה. 

כָּאן שְׁנֵיהֶם, שְׁנֵי נִדְּחֵי הַחַיִּים: לֹא דְּחוּיִים,
כִּי מָצְאוּ זֶה אֶת זֶה, בְּלִי תָּכְנִית, כָּךְ קָרָה:
כְּשֶׁנּוֹלְדָה הוּא הָיָה לְיָדָהּ, הַחַיִּים
הִזְדַּמְּנוּ בְּלִי הֶסְבֵּר, וּמֵאָז הוּא מֻכְרָח,
לַעֲסֹק בִּדְבֵקוּת בִּשְׁלוֹמָהּ, וְאֵלָה
מִצִּדָּהּ מֵיטִיבָה אֶת שְׁלוֹמוֹ


הגר בחרה לנסות לחיות (ואז, כשהבינה שהיא לא יכולה לחיות – לנסות למות). פיטר בחר להיות אבא אמיתי, וגם אלה בחרה. שאלת הבחירה מטרידה גם כשחושבים על הדמויות הנוספות: הוריה של הגר, דודה. 

בהקשר של בחירה, ואי־בחירה, הטקסט מציע לנו גם קריאה שיש בה ממד חתרני.  בתוך ספר כל כך גדוש ועמוס בישראליות על צדדיה השונים, מוצגת ההגירה באופן עקיף, כמעט סמוי, כאופציה שאפשר לבחור בה.  הגירה ממשפחה, הגירה מארץ.  ולעיתים הארץ, או המשפחה, אינם נותנים לנו להגר מהם, כמו שמתואר בטקסט. יש מצבים, אכן, שנותר רק להגר מארץ החיים.

שמה של הגיבורה שזור בהגירה, וגם בתחושת הזרות הכרוכה בלהיות גר, תושב זר. הגר תלושה, לא שייכת. אין לה טריטוריה משלה שבה היא יכולה לחוש שייכת. היא תלושה מגופה שנתפס באלימות, תלושה כמובן ממשפחתה ואינה שייכת לטריטוריה כלשהי – פיזית ומטפיזית, פנימית או חיצונית.

הספר מעמת אותנו עם כך שגם במשפחה, כמו במדינה, יכולים לקרות דברים מזוויעים ביותר, ואף מפרט חלק מהמנגנונים של שתיקה והשתקה. ובאופן מעודן ביותר, מזכיר לנו גם את האופציות של אימוץ, הגירה, חיפוש משפחה אחרת – כאלטרנטיבות חזקות ומחיות. 

סונטה 50, מתוך “מה קרה להגר באילת?” רומן בסונטות

כתבו על הספר

שירה סתיו כתבה במדור הספרים של עיתון הארץ על “מה קרה להגר באילת?”

קישור לכתבה בעיתון “הארץ”

תמר משמר כתבה בידיעות אחרונות על “מה קרה להגר באילת?”: “חכם, מרשים ומפעים” ; “פותחת אפיקים חדשים הן ליוצרי ספרות והן לקוראיה ומבקריה”

עטרה אופק על “מה קרה להגר באילת?”: “יהלום מלוטש, מושלם, זוהר למרחוק”, “יצירת פאר […] בליגה של שייקספיר” (!)

יא אללה, OMG, אלוהים אדירים. הספר הזה הוא יהלום מלוטש, מושלם, זוהר למרחוק. אולי אפילו סוג של נס: איך אשה ישראלית רגילה, כמוני וכמוך (למראית עין, לפחות), מצליחה להוציא מתחת ידיה יצירת פאר מדהימה כזאת, בליגה של שייקספיר, ועוד עם סממנים אוטוביוגרפיים, ובקושי שמעתי עליה עד היום? מה זה הדבר המופלא הזה?
 
מראש ייאמר: מדובר במחזור סונטות, לא פחות. כל עמוד בספר הקטן הזה הוא פרק ממוספר ומחורז, חוליה בשרשרת הסיפור של הגר – הרקע שלה, משפחתה, ההווה שלה, עתידה; ואם נדמה לכם שתתקשו לקרוא סיפור דרמטי ומפותל שכתוב ככה, בשורות קצרות ומחורזות הרמטית (א-ב-א-ב), במשקל קצוב ומדוד, תרשו לי להמר ולענות – אתם טועים מאוד. אדרבא: הקריאה זורמת, מפכה ומתנגנת והעור סומר מרוב יופי, מהעברית הנהדרת, מהכתיבה הלוכדת את הנפש בקורי קסם דקיקים ועצובים. כל הכתוב בגב הספר הוא אמת לאמיתה, ומנוסח אף הוא בצורה כה מדויקת ומושלמת שאין לי אלא לצטט אותו: “זהו טקסט לירי מטלטל על התבגרות מתוך היעדר, על אנושיות בְּמָקום שבּו היא נדירה, על בני אדם מורכבים ופצועים (…) שמפרק את הטראומה על כל גווניה לפרודות קטנות של כאב”, ועם זאת הוא נקרא בשטף ובשקיקה. וגם כל מה שהוסיפו בגב העורכים-המשוררים דורי מנור, אנה הרמן ואלי הירש הוא אמת לאמיתה (ר’ צילום העטיפה).
הגב-של-הגר
 
אין ברירה אלא לצטט לכם פרק אחד, למשל זה שבו הגיבורה מוצגת לראשונה: “אַךְ אוּלַי כְּבָר הִגִּיעָה הָעֵת לְהַכִּיר:/ שְׁמָהּ הָגָר, בַּת עֶשְׂרִים, מֵחוֹלוֹן, שָׁם נוֹלְדָה/ וְגָדְלָה. מִשְׁפַּחְתָּהּ מִתְגּוֹרֶרֶת בָּעִיר,/ יֵשׁ לָהּ אַבָּא רוֹפֵא. אֲחוֹתָהּ עוֹד יַלְדָּה,/ רַק בַּת עֶשֶׂר, וּכְבָר מוּזָרָה: סִגָּלִית –/ כָּךְ קוֹרְאִים לָהּ – כָּל לַיְלָה תּוֹלֶשֶׁת שֵׂעָר,/ וּבַבֹּקֶר מוֹצְאִים לְרַגְלֶיהָ תְּלוּלִית./ ‘תִּסְתַּכְּלִי!’ כָּךְ צוֹעֵק אֲבִיהֶן. ‘לֹא נִשְׁאַר/ לָךְ כִּמְעַט שׁוּם דָּבָר עַל הָרֹאשׁ!’ אַךְ אִמָּהּ/ רַק שׁוֹתֶקֶת. אִמָּהּ מְסָרֶבֶת לוֹמַר/ לְבִתָּהּ הַקְּטַנָּה לְהַפְסִיק כְּבָר אֶת מָה/ שֶׁמַּשְׁחִית, מְסָרֶבֶת לוֹמַר לָהּ דָּבָר…/ אַךְ גָּלַשְׁנוּ מִדַּי, נִצָּמֵד לָעִקָּר:/ תַּפְקִידֵנוּ עַכְשָׁו לְהַכִּיר אֶת הָגָר”.
 
וגם לכן ולכם כדאי מאוד-מאוד. כי זה ספר שנוגע בכל כך הרבה רבדים של חיינו, של סודות ושקרים ושל יחסי הכוחות בין המינים, ומומלץ גם לקרוא את הראיונות המטלטלים עם הסופרת ב-ynet ובהארץ. ערך: דורי מנור (360 עמ’ קצרים הנקראים בנשימה עצורה, 29 שקל לעותק דיגיטלי ו-55 למודפס באתר evrit – עברית, המציע גם פרק ראשון לטעימה): https://tinyurl.com/esxsr55b

מסה של פרופ’ זיוה שמיר, על “מה קרה להגר באילת?”: ספר לא שגרתי המצית בך סקרנות ומעורר בך את האמונה בכוחה המאגי של השירה

על עופרה עופר אורן / מה קרה להגר באילת?, ערך: דורי מנור, הוצאת כנרת, זמורה, דביר, מודיעין 2023, 363 עמודים.

בכל שנה מגיעים אל שולחני עשרות רבות של קובצי שירה, ורבים מהם – לא נעים להודות – משאירים אותי אדישה למדיי. יש הטוענים שירידתה של השירה התחילה ברגע שהיא נעשתה פוליטית ופלשה לטריטוריה לא לה, ויש הטוענים שההפך הוא הנכון – דהיינו, שהשירה אינה ציבורית די הצורך ומתמקדת יתר על המידה בנושאים אישיים טריוויאליים שאינם מעשירים את הקורא בתובנות כלשהן. האחרונים טוענים שאפשר שהכתיבה מֵקלה על אחדים מִכּותביה ומשחררת אותם מן התעוקה הרובצת עליהם, אך לא תמיד קוראיו מעוניינים להשתתף בתהליך התרפויטי העובר על המחבר שהחליט לחשוף את המתחולל בנפשו קֳבל עם ועולם.

יש הטוענים שהשירה בעשורים האחרונים אֶליטיסטית מדיי, ויש הטוענים שלהפך: שהמשוררים בני-ימינו אינם משכילים או חכמים יותר מהאדם הממוצע, ועל כן אין לציבור הרחב מה ללמוד מהם. גם שליטתם בכלי אמנותם (דהיינו, במשלבי השפה, בריתמוס, בחריזה וכד’) אינה מרשימה במיוחד. גם יכולתם “להתכתב” עם מקורותיה הרבים של הספרות החדשה (מהתנ”ך ועד ימינו) הולכת ונעשית דלה ודלילה משנה לשנה.

אכן, רוב משוררי זמננו שכחו מזמן את המלצת חז”ל לפיה “אֵין סַכִּין מִתְחַדֶּדֶת אֶלָּא בְּיָרֵךְ שֶׁל חֲבֵרְתָּה, כָּךְ אֵין תַּלְמִיד-חָכָם מִתְחַדֵּד אֶלָּא בַּחֲבֵרוֹ” (בראשית רבה, פרשה סט, סימן ב’). לא אחת ספרוני השירה היוצאים כפטריות אחר הגשם הם פרי עטם של סופרים שתיבת התהודה שלהם ריקה מהֵדי הדורות הקודמים. הם אינם יודעים במי הם מורדים ואת מי הם ממשיכים. לצִדם פועלת אמנם קבוצה לא קטנה של משוררי אמת הנהנית מכשרונם של חבריה ומ”אור הכוכבים” (קרי, מיוּקרתה של השירה בדורות הקודמים). כך נוצר הרושם כאילו לא נשחק מעמדה של השירה, אבל למען האמת היא נתונה בסכנה הולכת וגוברת.

ולפתע נוחת על שולחנך ספר כמו “מה קרה להגר באילת?” שהוא תופעה שטרם ראיתי כמוה בשירה העברית החדשה. מדובר ברומן שלם המורכב מ-336 סונטים – ספר לא שגרתי המצית בך סקרנות ומעורר בך את האמונה בכוחה המאגי של השירה. דומה שרק בשירה אפשר להשאיר בסיפור פערים כה רבים ולהותיר כל כך הרבה ליד הדמיון, מבלי לתסכל את הקורא. כתיבה על אותם נושאים עצמם בדרך פרוזאית או דרמטית הייתה מסכנת את הספר, ו”מגשימה” בו את צִדו הרוחני. נכון עשתה עופרה עופר כשבחרה בצורה שעדיין לא נוסתה בשירה העברית: רומן העשוי כולו שירי זה”ב, שכל אחד מהם מסתיים בשורות המחץ של צמד השורות האחרון.

הסונט הוא אחד הז’אנרים עם התביעות הפרוזודיות המחמירות ביותר, ואף-על-פי שהוא כובל את המחבֵּר, ואולי דווקא משום שהוא כובל אותו, עופרה עופר מצאה בו את החופש לומר בחופשיות את אשר הפֶּה מסרב לומר כשאין עליו שום רסן ומחסום. כשקראתי את הספר המופלא הזה, עלו בדעתי שורותיו של נתן אלתרמן על החבל הדק שבין חופש למשמעת שעליו מהלך המשורר בעת כתיבתו של שיר:

כִּי לֹא עֶבֶד הַשִּׁיר וְאַשְׁרָיו אִם פָּרַק
צִוּוּיִים וְעֵצוֹת כְּמוֹ רֶסֶן וָמֶתֶג,
אֲבָל מַה חֵרוּתוֹ? הִיא חֵרוּת הַבָּרָק
הַנִּרְצָע לְחֻקֵּי הִצְטַבְּרוּת וָמֶתַח.

אלתרמן סותר כאן כביכול את דברי רשב”ג: “אֲנִי הַשַּׂר – וְהַשִּׁיר לִי לְעֶבֶד”, אך למעשה מתאר את חירות השיר כחירותו כשל עבד נרצע וכבול שיצא לחופשי, או כחירותו של מִטען חשמלי שהתפרק והיה לברק. כך או כך, אין מדובר בתופעה שהחופש שבָּהּ הוא חופש בלתי מוגבל: גם כשהשירה פורצת כביכול בלי כל גבול ומגבלה, היא עדיין כפופה לחוקים גלויים ונסתרים. דמיונו של השיר לברק רומז, כמובן גם להברקות המילוליות הכלולות בו, אך גם לפגיעתו-פגישתו הראשונה של השיר עם לב הקורא. “אהבה ממבט ראשון” נקראת בצרפתית “coup de foudre” = “מכת ברק”.

עופרה עופר מספרת את סיפורה של הגר – צעירה מחולון שמחכה ליום גיוסה כלביאת המשיח, כי בבית המשפחה הסדור והממושטר שבּוֹ מתנהלים חייה מתחוללים בלילות אירועים אפלים, המשאירים אותה נכלמת וחסרת אונים (שלוש פעמים לכל הפחות היא מתוארת בספר לאחר מעשה כ”בובת סמרטוטים”). לפעמים היא מתוארת כבובה שנשברה לשברים, כבשירה הידוע של דליה רביקוביץ “בובה ממוכנת”.

ואולם, גם מִחוץ לבית הגר פוגשת גברים שוביניסטיים, הרואים בה אובייקט ואינם מבחינים כלל בנפשה המיוסרת. היא מגיעה לאילת – אל מקום מנותק ומרוחק, שבּוֹ הֵאט הזמן את מהלכו (עמ’ 20), אך גם הגוף מנותק בו מן הנפש ומן המוח (עמ’ 57). הגר, שלמדה בבית לציית ולכפוף את ראשה, ממעטת בדיבורים, ושוכחת את הזכות הגדולה לומר “לא!”. ככלל, היא מעדיפה להתבונן בהישגים שהשיגה בחייה, ואינה שׂשׂה לדבר על ההשפלות שעברו עליה בחולון ובאילת.

שמו של המקום “אילת” ניתַן לו, כנראה, על-שם עצי האֵלה הרבים הגדלים בו וסביבו, ואכן הגר קוראת לימים לבתה “אֵלה”, אך בל נקדים את המאוחר. הגר, כפי ששמה מעיד עליה, אינה נמנית עם יושבי הקבע ועם מחפשי הקביעוּת. לאורך הספר היא נמלטת ממקום למקום, בתוך הארץ ומחוץ לארץ, וכשנדמה שסוף-סוף הגיעה אל המנוחה והנחלה, נוחתת עליה ועל בן-זוגה בשורה המאיימת על הקשר הטוב והיציב שנרקם ביניהם.

לא אחת הגר חוששת פן מתנוסס על מצחה איזו “אות”, אך סובביה אינם חשים בשום “אות” מן הסוג שגרמה לבנו של האדם הראשון לעזוב את עבודת-השדה ולצאת לדרכו הנצחית של מי שקולל בקללת הנדודים. הגר אמנם חלשה ורכה, אך בעת הצורך היא מתגלה כאישה חזקה, המסוגלת לנווט את דרכיה במִדבּר העמים (והשווּ לבריחתה של הגר המקראית מפני שרה; בראשית טז, ט).

השורש הג”ר שממנו נגזרו ה’הגירה’ וה’היג’רה’ (هجرة) הערבית מציין נדידה מן המוּכּר אל הנכרי. בהודו, בשפת אורדו, מדובר בכינוי גנאי המציין את עזיבת השבט ואת הבגידה במורשת. להגר, גיבורת ספרה של עופרה עופר, נדרש זמן רב להבין את ניגודי הטוב והרע, המותר והאסור – להכיר בזכותה לעזוב את משפחתה ואת סובביה, למצוא את מקומה בחברה ואת ההגדרה המתאימה לה.

הספר עוקב אחר חייה של הגר: כשהיא מגלה את היריונה, העלילה מואטת והקורא עוקב ביחד עם הגיבורה אחרי התפתחותו של העוּבּר, שמינוֹ ועתידו עדיין סמויים מן העין. בשלב מאוחר יותר של הרומן העלילה לפתע מואצת, והבת אֵלה גדֵלה במהירות הבזק מתינוקת לילדת-גן, לתלמידת בית-ספר ולנערה המחפשת את שורשיה ואת דרכה בחיים. נרמזות תכונות אופי העוברות בתורשה מִדור לדור, ובהן השאיפה לחשוף את הבלתי נודע והשאיפה להימלט מזוהמת החיים אל האור (שלעתים קרובות הוא מתגלה כאור כוזב ומתעתע). נרמזים גם סודות אפלים נוספים בתוך המשפחה, שבתקופתנו – תקופה שבָּהּ ניתן לגלות בוודאות באמצעות בדיקת דנ”א את זהותו של האב הביולוגי. ברקע הדברים מהדהדים סיפורים ארכיטיפיים מן המקרא ומן המיתולוגיה היוונית-רומית.

קראתי את הספר בנשימה עצורה: יש בו יסודות של מתח ושל תעלומה, יש בו דיווּח שוטף – כה שוטף עד שאין הקורא מרגיש שהוא נתון במסגרות המחייבות של המשקל (טטרמטר אנפסטי) ושל סכמת החריזה (כל סונט בנוי משלושה בתים מרובעים בחריזה מסורגת ומדוּ-טוּר – couplet – המסיים את השיר בשורות-המחץ שלו). החרוזים חלקם דקדוקיים וחלקם “נמרצים” (כמו “אם לא – תסכולו”, “שאליו – נעלב”) או לא מדויקים במתכוון (“תוך דקה – בכיכר” “שיבדוק – לבדו”). יש חרוזים השוברים את המחיצות בין שפה לשפה (“מרגיש – חנטריש”, “להחמיץ – קיץ'”, “הטייט – קולט”). הקריאה בספר שוטפת ואינה נעצרת לרגע.

על העטיפה כתב העורך דורי מנור שהספר “הוא מחזור סונטות באורך רומן מלא, שמפָרק את הטראומה על כל גווניה לפרודות קטנות של כאב, ובאמצעות מילים מדודות ושקולות מצליח להעביר עולם ומלואו”. כה מלא הוא העולם הנגלה כאן וכה מורכב עד שהייתי מייעצת בחיוך למחברת לכלול במהדורה השנייה של ספר זה, בן 363 העמודים, שני עמודים נוספים, שכֵּן ספרה הוא עגול כמו הירח במילואו וכמו השנה הקלנדרית כולה.

קריאה ראשונה בספר “מה קרה להגר באילת?”

במאקו תרבות ספרות אמנות ובמה התפרסמו היום עשר הסונטות הפותחות את הרומן מה קרה להגר באילת? 

להלן טעימה של שתי הראשונות. את השאר אפשר לקרוא כאן.

פרופ’ רוחמה וייס כתבה (בפייסבוק) וד”ר דינה קטן בן ציון כתבה (במייל) על “מה קרה להגר באילת?”

רוחמה וייס
מתח גאוני בין תוכן לצורה, לא הפסקתי לומר זאת לעצמי כשקראתי את ספרה המופלא של עופרה עופר אורן “מה קרה להגר באילת”. מחזור סונטות לאלימות הביתית. לאונס, לבגידות, לחוסר האפשרות לצאת מזה. מעולם לא קראתי (בספרות מדעית, בשירה או בפרוזה) תיאורים מדויקים יותר של החוויה הדיסוציאטיבית (וכותבת אחת שיודעת).
את התיאורים המדויקים של האימה, אנחנו מקבלות בחרוזים, במקצב, בשירה. הבלתי אפשרי הוא כל כך אפשרי.
וזו הרי המציאות, האלימות הביתית והקהילתית מוסווית בשלל קלישאות על home sweet home, ואין בעולם כמו אהבה של אבא ואמא. חינכו אותנו להאמין שבית מספק הגנה, חינכו אותנו לא לראות אותנו נפצעות ונפצעים ולא לראות את הכאבים של הזולת. מוסדות הקהילה רוצים שקט והם מקשטים אותו בשלל חרוזים.
בחירתה של עופרה לחרוז את האימה לפרטיה, מפנה זרקור אל מנגנוני ההשתקה הקהילתיים. הכתיבה של עפרה היא גאונית, לא פחות מזה. היצירה שלה היא רקמה עדינה ומדויקת. מסמך שאנחנו (קהילה, מטפלות.ים ושורדות.ים) זקוקות לו כחמצן. מדובר בספר שאי אפשר לקרוא ואי אפשר שלא לקרוא. המלחמה בין הצורך לדעת לצורך שלא לדעת מקבלת ביטוי מוחשי במתח שבין הצורה המפתה לתוכן הפוצע שהוא (כמעט) בלתי נסבל.
עופרה יקרה, אני מודה לך באופן אישי על האומץ, המאמץ והכישרון.
בתגובות תמצאו קישור לרכישת הספר.

קישור לדבריה בפייסבוק



דינה קטן בן ציון:

עופרה יקרה,

אף שכבר הבעתי את התפעלותי מספרך החדש ואת שמחתי על הדברים שנכתבו עליו עד כה, אוסיף כמה מלים על חווית הקריאה שלי.

זה ספר שחווית הקריאה בו שונה מכל ספר אחר שקראתי. מצד אחד עלילה מותחת, סיפור חיים על המון רגעיהם מנקודת המבט של מלכודת גופה של אישה צעירה שפגעו בה בילדותה , על התוצאות המרות הבאות לידי ביטוי  אילם בהתנהגותה, עם הבלבול הטרגי השורר בתודעתה.  ומצד שני, האופן הכה מוקפד שבו נמסרים הדברים – חרוזים ושקולים,כמין “שוט” צורני המאפק את הזעקה המובנית בתכנו של כל פסוק כמעט.

ובנוסף לכך, מה שעובר כחוט השני בין חלקי הסיפר – הבלאסט של הגורל המשפחתי, שזכרו נשזר במציאות החיים של דור העתיד, ושבמובן זה אין מנוס מלשאת במחירו המשתנה, הטרגי, ה”מתעדכן” מדור לדור…

דבר נוסף: החוויה הפנים נפשית העוברת גם היא כחוט השני בספריך- של כפל-הפנים המבלבל שבחייה של משפחה שבהיבטים רבים  היא טובה, בריאה ושמחה, ועם זאת זכר המגע האסור על כל מה שעולל וחולל  באופן גורלי – כל זה הוא בספרך מזוקק אולי רק באופן שהכלי שנבחר הפעם  –  הסונטה – עשוי להכיל אותו, בבחינת מימוש ספרותי של אותה חוויה של דבר והיפוכו כאמת החיים המסוימים שעליהם את מספרת.   מצד הצורה והמילון העשיר – הברק והיופי המפליא, ומצד התוכן – זוועה מכמירת לב.

בנוסף לכך, העובדה שספרך יוצא במתכונתו זו בימינו, כאשר דומה שכל הגדרות נפרצות, כשמדי ערב אנו צופים בחדשות בנשים שסבלו פגיעות מיניות שתוצאויהן הרות גורל בחייהן – מעלה אל המודעות את האבסורד עתיק היומין: המשפחה,שאמורה להיות ואף נתפסת כמקום המגונן והמטיב, גם כשהיא במיטבה מבחינות אחרות – עדיין במקרים רבים מהווה גם את מקום הפגיעה שילדים סובלים בה מכל סוגי ההתעללות.

במובן זה הספר נושא מסר חשוב, כאוב, מזמין התייחסות – דווקא בשל איפוק הזעקה שהוא משמיע באופן כה עז ובכישרון מפליא.

זה באמת ספר מופלא, כתוב בכישרון יוצא מגדר הרגיל, ואני מניחה שהוא פותח ערוץ של שיח בנושא ושהפעם ספרות במיטבה  תתרום בדרכה שלה לשינוי פני המציאות.

מברכת אותך על ההישג ומאחלת לספר דרך צלחה!

דינה

Dina Katan BenZion, Ph.D.

“נסחפתי עם הסופרלטיבים? נדמה לכם” – דברים שכתב (בפייסבוק) דורי מנור, עורך ספרי “מה קרה להגר באילת?”

זהירות, מאורע ספרותי אמיתי לפניכם!
 
לדבר על הווירטואוזיות? לא, עדיף לספר על הריגוש. על תחושת הדחיפות לדווח – בכשרון בלתי-מצוי – על העוול ועל התשוקה. על הבית המתעלל בילדות. על הגברים המתעמרים בבגרות. על ההתגברות ההרואית על כל זה. על היופי, על הבשלות ועל הכתיבה.
 
*רומן בחרוזים* זה לא דבר שכיח אצלנו. זכור לטוב “מקום אחר ועיר זרה” הנהדר של מאיה ערד מתחילת האלף. והנה באה עופרה עופר אורן ומפרסמת רומן חדש הכתוב כל כולו בסונטות, שירים בני 14 שורות. רומן שעלילתו סוערת ומסעירה, מחשמלת ומכמירת לב. רומן אמיתי – בחרוזים.
 
נסחפתי עם הסופרלטיבים? נדמה לכם. אפילו לא התחלתי להגיד כמה משמעותי האירוע הספרותי הזה, שכותרתו “מה קרה להגר באילת”. הוא רואה אור בימים אלה בהוצאת כינרת זמורה ביתן, והוא יעשה הרבה רעש.
 
הנה בית אחד, די אקראי, מתוך הספר. בתגובות תמצאו עוד כמה בתים, אבל הספר הזה הוא מהמקרים שבהם כל ניסיון לבודד קטעים מתוך המכלול רק עושה עוול. פשוט תקראו. אבל לא בלי להיות מוכנים נפשית קודם לטלטלה גדולה: זה ספר קולח וקריא מאוד, אבל ממש לא ספר קל.
 
בשעה טובה, Ofra Offer Oren ! היה תענוג גדול לערוך את הספר, וכמה טוב שהוא בחוץ 🙂
 

קישור לפוסט בפייסבוק

“מה קרה להגר באילת?” רומן בסונטות

באחד הימים בסוף שנות ה־60 חזרו חניכי קורס חובלים מהפלגה בים סוף וגילו שעל החוף, בבסיס המאולתר והפתוח על החוף דרומית לאילת, מתרחש מה שנראה כמו אונס קבוצתי: אישה צעירה מעורטלת, וכמה חיילי מנהלה עטים עליה.

שמעתי על המקרה ההוא מבן הזוג שלי, אריה אורן, שהיה אחד החניכים באותו קורס חובלים. גם כעבור שנים רבות הוא זכר את הזעזוע שחש ממה שנגלה לעיניהם, ואת תגובתו של המפקד שנחלץ לעזרתה של הצעירה, וגם הסביר לפקודיו שאף אישה לא מעוניינת באמת במה שקרה שם. אחרי ששמעתי על אותה “פרשה” טרד התיאור את מנוחתי במשך שנים. ביקשתי להבין מי הייתה הצעירה הזאת, מדוע נקלעה לסיטואציה, ומה קרה לה אחרי כן.

ניסיתי לחקור בתוכי את סיפורה ולכתוב עליו, כמו בספרי הקודמים, כלומר – חיפשתי את הסיפור, אבל הוא לא “נכנע” לי, עד שזנחתי את הכתיבה בפרוזה, ועברתי למבנה התובעני של סונטות. השורות המחורזות והמשקל הקבוע הגנו עלי כנראה מפני התוכן המחריד, שכן “התברר” לי ב”מחקר” הפנימי שערכתי בנפשי, שהגר, גיבורת הסיפור שהחל להיפרש בתודעתי, עברה פגיעה מינית בתוך המשפחה.

שלחתי את כתב היד לנועה מנהיים, העורכת הראשית של מדור ספרות עברית בהוצאת כנרת, ובתחילת יולי התנהלה בינינו ההתכתבות שלהלן:

אמנם מה קרה להגר באילת? כתוב בסונטות, אבל מדובר למעשה ברומן. יש בו עלילה שנפרשת על פני 30 שנה, מ־1969 עד 1999, יש בו דמויות, תיאורים, דיאלוגים, וסיפור שכולל כמה וכמה תפניות והפתעות…

אחרי שסיפרתי על דבריה, הוסיפה נועה מנהיים וכתבה כך: 

אז מה? תסכימו אתה?  

כתב היד של מה קרה להגר באילת? נהפך לספר, שראה אור בימים אלה. והגיע לחנויות.


♦  ♦  ♦


אפשר לקנות אותו – 

בהנחה של 20% עם קוד קופון:  הגר20   כאן

בצומת ספרים – באתר ובחנויות

בסטימצקי (במבצע, באתר וגם בחנויות, אבל אצלם דומה שנוכחותו יותר מצומצמת. אם תבקשו אותו, תעזרו להגר ולי!)

בדני ספרים (באתר, במחיר זול יחסית!)

בGETBOOKS (אצלם אפשר להוריד לקינדל!)

בe-vrit 

אשמח עד בלי די אם תקראו, ותספרו לי עליו.

גב הספר

על הקשר ביני ובין דמותה של הגר כתבתי  בטור שיזמה העיתונאית האמיצה נעם ברקן, והוא התפרסם תחת הכותרת “היום אני יודעת: לא אני המפלצת” ב־Ynet בנובמבר 2022: 

אכן, הגר איננה אני, אבל אני מכירה אותה מקרוב.