איזה ספר יפה!
הקוראים של עיתון “הארץ” מכירים מן הסתם את טורו של בלבן, “רשימות תל אביביות”, שמופיע בימי שישי. לפני כשנתיים קיבץ בלבן את הטורים הללו בספר שכותרתו כשם הטור בעיתון, ולאחרונה ראה אור קובץ נוסף, סקיצות תל אביביות, הפעם המלל מלווה באיורים יפהפיים של עמי שנער.
אני יכולה לראות בעיני רוחי את הספר, על כריכתו הקשה והמהודרת, ציוריו היפהפיים והטקסטים המלבבים שלו, מוגש כשי נאה – אולי אפילו כמתנה למארחים בליל הסדר?
כמו בספר הקודם, מפתיע אותי להיווכח עד כמה חוויית הקריאה בספר שונה מזאת של טור בעיתון, עד כמה היא מזמינה יותר להתעמק, ומשרה יותר תחושה של נחת, סבלנות ואהדה.
יש לבלבן יכולת מופלאה לצייר במילים את המקומות הנידחים, או המרכזיים יותר, של העיר שלמד לאהוב בבגרותו: בניגוד לכמה מהאנשים שאתם הוא משוחח בין הדפים, כאלה שחיו בתל אביב מילדות, אולי אפילו נולדו בה, אלה שגדלו בה כל כך מזמן, עד ש”אפילו הים עוד לא היה כאן”: חנה רובינא סיפרה לעקיבא נוף שכך נהג להתפאר אחד מקשישי העיר שהתנאו “בוותק התל אביבי שלהם.” אצל בלבן מדובר באהבה מאוחרת.
תיאוריו משווים לעיר מין נופך קסום, והם מעוררים רצון לבקר במקומות הללו ולמצוא את מה שבלבן ראה בהם.
אחת מ”פינות החמד” שהוא מתאר, היא, למשל, שכונת יד אליהו. והרי כולנו מכירים את המקום, חלפנו שם בדרכנו מכאן לשם, אבל בלבן יודע לא רק לצייר במילים, אלא גם לספר לנו אנקדוטות מעניינות. למשל – שאת השכונה ייעדו במקור לשיכון לחיילים משוחררים, ושבנו את הבתים בצורתם האחידה כל כך כדי לזרז את הבנייה ולהוזיל אותה. ועוד הוא מראה לנו שזוהי בעצם “שכונת שינה”, שכן היא תוכננה למגורים בלבד, יש בה חצרות רחבות, אבל אין בה כבישים וחלונות ראווה, אין בה “רחובות שאפשר לשוטט בהם ולשטוף את העיניים אל מול מראה חנויות ומסעדות או כרזות של בתי קולנוע”. ובכל זאת, הוא תוהה, למראה ההתחדשות העירונית שהחלה בשכונה, האם, נוכח השינוי הדרמטי באופייה, לא יגלו תושביה שהם מתגעגעים “אל דירות הרכבת הקודמות ואל האינטימיות השיכונית שהכירו?”
בפרק על שכונת ביצרון הוא מתאר – ועמי שנער צייר – איך האורנים בשדירה “נוטים מזרחה בשל הרוחות”, ואיך אדריכל הנוף רם איזנברג תכנן את פנסי הרחוב כך שגם הם ייטו מזרחה, “כדי להראות לעצים שאינם צריכים להתבייש בגזעיהם המעוקמים”…
באחד התיאורים, זה של שכונת עג’מי, הוא מצטט את אחד התושבים שמספר כי מתקיימת אצלם תחושה של קהילה, שלדבריו אינה אופיינית לחלקים אחרים בתל אביב. אנשים נוהגים למשל להוציא לרחוב כיסאות “כדי לתפוס שמש ובריזה”. נזכרתי כיצד נהגנו פעם, אישי ואני, לצעוד בערב יום כיפור, בשעת לילה מאוחרת, מביתה של חברתנו, שגרה על גבול רמת־גן ובני־ברק, בחזרה הביתה לקריית אונו, ובדרך נוכחנו עד כמה שונה אופיין של השכונות השונות. יש מקומות שבהם שכנים מוציאים לרחוב כיסאות ומתאספים בחבורות עליזות, ויש שכונות שבהן שוררת דממה מכובדת. יש שכונות הומות ממטיילים, ילדים שרוכבים על אופניים, מהומה וצלצולים, ובאחרות – בערב יום כיפור הבריות מסתגרות לעת לילה בבתיהן (או אולי בבתי הכנסת?)
בלבן, בהיותו איש ספרות, מרבה לעטר את תיאוריו בציטוטים משירים או בסיפורים על דמויות מעולם הספרות. כך למשל בפרק “נוה שאנן – הצד השני של פסי הרכבת” הוא מעלה באוב את דמויותיהם של שולמית אלוני ושל חנוך לוין, ותוהה אם העובדה שגדלו בשכונה לא הפכה אותם ל”מבקרים החריפים ביותר של החברה הציונית בארץ ישראל”, שכן שניהם חשו מגיל צעיר בכך ש”לתושבים שחיו מדרום למסילת הברזל לא היו אותן זכויות כמו לאליטה שחיה מצפון למסילה”.
בפרק “שבת בבוקר בשדרות רוטשילד” הוא נזכר בדבריו של יעקב שטיינברג “משורר סופר ומסאי נפלא בן דורו של ביאליק”. תל אביב, כתב שטיינברג, היא “עיר במזל עכביש”, שכן היא “רבת גפיים ורבת שלוחות, וחדרי לב לה אין”. דברים דומים כתב ס. יזהר שגם אותו הוא מצטט. יזהר “תיאר בבוז את שיכוניה המכוערים של העיר וניבא כי השיכונים המכוערים יולידו אנשים מכוערים, ואנשים מכוערים יולידו נשים מכוערות, שתלדנה ילדים מכוערים”. כאן מוסיף בלבן, אוהבה של תל אביב, ובדבריו מהדהדת מין נחת רוח: “נבואתם הקשה של שטיינברג ויזהר לא התגשמה. הגברים הצעירים שאני פוגש עכשיו בדרכי אינם מכוערים יותר או מוכשרים פחות מאבות צעירים הפוסעים עם ילדיהם בשעת בוקר מוקדמת בכל עיר אחרת בעולם, אולי מפני שלמבנה הבתים והרחובות בעיר יש פחות השפעה מכפי שהניחו השניים”.
המשוררים ח”נ ביאליק ויזהר קרני, שהגיעו לתל אביב מרוסיה, שם הערים עתירות בגנים ובשדרות, ולכן הם “תיארו את תל אביב חסרת העצים כאישה חסרת כל נוי, כצעירה קרחת”. להם הוא משיב ש”הצעירה הקרחת הצמיחה בסופו של דבר שיער שאין להתבייש בו. לא בקבוקי תלתלים מסוגננים ולא מחלפות של נערת זוהר, אבל די כדי לשמח את העין בבוקר שבת של סוף מאי.”
בלבן רואה את יופייה המיוחד של תל אביב, ומבט עיניו המלטפות נעים ומשמח.
את האיורים המוצגים כאן קיבלתי מאת ההוצאה לאור
