ארכיון הקטגוריה: ציור

עמי שנער | אברהם בלבן, “סקיצות תל־אביביות: לא בקבוקי תלתלים מסוגננים

איזה ספר יפה!

סקיצות תל אביביות 1

הקוראים של עיתון “הארץ” מכירים מן הסתם את טורו של בלבן, “רשימות תל אביביות”, שמופיע בימי שישי. לפני כשנתיים קיבץ בלבן את הטורים הללו בספר שכותרתו כשם הטור בעיתון, ולאחרונה ראה אור קובץ נוסף, סקיצות תל אביביות, הפעם המלל מלווה באיורים יפהפיים של עמי שנער.

סקיצות תל אביביות 3

אני יכולה לראות בעיני רוחי את הספר, על כריכתו הקשה והמהודרת, ציוריו היפהפיים והטקסטים המלבבים שלו, מוגש כשי נאה – אולי אפילו כמתנה למארחים בליל הסדר?

כמו בספר הקודם, מפתיע אותי להיווכח עד כמה חוויית הקריאה בספר שונה מזאת של טור בעיתון, עד כמה היא מזמינה יותר להתעמק, ומשרה יותר תחושה של נחת, סבלנות ואהדה.

יש לבלבן יכולת מופלאה לצייר במילים את המקומות הנידחים, או המרכזיים יותר, של העיר שלמד לאהוב בבגרותו: בניגוד לכמה מהאנשים שאתם הוא משוחח בין הדפים, כאלה שחיו בתל אביב מילדות, אולי אפילו נולדו בה, אלה שגדלו בה כל כך מזמן, עד ש”אפילו הים עוד לא היה כאן”: חנה רובינא סיפרה לעקיבא נוף שכך נהג להתפאר אחד מקשישי העיר שהתנאו “בוותק התל אביבי שלהם.” אצל בלבן מדובר באהבה מאוחרת.

תיאוריו משווים לעיר מין נופך קסום, והם מעוררים רצון לבקר במקומות הללו ולמצוא את מה שבלבן ראה בהם.

אחת מ”פינות החמד” שהוא מתאר, היא, למשל, שכונת יד אליהו. והרי כולנו מכירים את המקום, חלפנו שם בדרכנו מכאן לשם, אבל בלבן יודע לא רק לצייר במילים, אלא גם לספר לנו אנקדוטות מעניינות. למשל – שאת השכונה ייעדו במקור לשיכון לחיילים משוחררים, ושבנו את הבתים בצורתם האחידה כל כך כדי לזרז את הבנייה ולהוזיל אותה. ועוד הוא מראה לנו שזוהי בעצם “שכונת שינה”, שכן היא תוכננה למגורים בלבד, יש בה חצרות רחבות, אבל אין בה כבישים וחלונות ראווה, אין בה “רחובות שאפשר לשוטט בהם ולשטוף את העיניים אל מול מראה חנויות ומסעדות או כרזות של בתי קולנוע”. ובכל זאת, הוא תוהה, למראה ההתחדשות העירונית שהחלה בשכונה, האם, נוכח השינוי הדרמטי באופייה, לא יגלו תושביה שהם מתגעגעים “אל דירות הרכבת הקודמות ואל האינטימיות השיכונית שהכירו?”

בפרק על שכונת ביצרון הוא מתאר – ועמי שנער צייר – איך האורנים בשדירה “נוטים מזרחה בשל הרוחות”, ואיך אדריכל הנוף רם איזנברג תכנן את פנסי הרחוב כך שגם הם ייטו מזרחה, “כדי להראות לעצים שאינם צריכים להתבייש בגזעיהם המעוקמים”…

סקיצות תל אביביות 4

באחד התיאורים, זה של שכונת עג’מי, הוא מצטט את אחד התושבים שמספר כי  מתקיימת אצלם תחושה של קהילה, שלדבריו אינה אופיינית לחלקים אחרים בתל אביב. אנשים נוהגים למשל להוציא לרחוב כיסאות “כדי לתפוס שמש ובריזה”. נזכרתי כיצד נהגנו פעם, אישי ואני, לצעוד בערב יום כיפור, בשעת לילה מאוחרת, מביתה של חברתנו, שגרה על גבול רמת־גן ובני־ברק, בחזרה הביתה לקריית אונו, ובדרך נוכחנו עד כמה שונה אופיין של השכונות השונות. יש מקומות שבהם שכנים מוציאים לרחוב כיסאות ומתאספים בחבורות עליזות, ויש שכונות שבהן שוררת דממה מכובדת. יש שכונות הומות ממטיילים, ילדים שרוכבים על אופניים, מהומה וצלצולים, ובאחרות – בערב יום כיפור הבריות מסתגרות לעת לילה בבתיהן (או אולי בבתי הכנסת?)

בלבן, בהיותו איש ספרות, מרבה לעטר את תיאוריו בציטוטים משירים או בסיפורים על דמויות מעולם הספרות. כך למשל בפרק “נוה שאנן – הצד השני של פסי הרכבת” הוא מעלה באוב את דמויותיהם של שולמית אלוני ושל חנוך לוין, ותוהה אם העובדה שגדלו בשכונה לא הפכה אותם ל”מבקרים החריפים ביותר של החברה הציונית בארץ ישראל”, שכן שניהם חשו מגיל צעיר בכך ש”לתושבים שחיו מדרום למסילת הברזל לא היו אותן זכויות כמו לאליטה שחיה מצפון למסילה”.

בפרק “שבת בבוקר בשדרות רוטשילד” הוא נזכר בדבריו של יעקב שטיינברג “משורר סופר ומסאי נפלא בן דורו של ביאליק”. תל אביב, כתב שטיינברג, היא “עיר במזל עכביש”, שכן היא “רבת גפיים ורבת שלוחות, וחדרי לב לה אין”. דברים דומים כתב ס. יזהר שגם אותו הוא מצטט. יזהר “תיאר בבוז את שיכוניה המכוערים של העיר וניבא כי השיכונים המכוערים יולידו אנשים מכוערים, ואנשים מכוערים יולידו נשים מכוערות, שתלדנה ילדים מכוערים”. כאן מוסיף בלבן, אוהבה של תל אביב, ובדבריו מהדהדת מין נחת רוח: “נבואתם הקשה של שטיינברג ויזהר לא התגשמה. הגברים הצעירים שאני פוגש עכשיו בדרכי אינם מכוערים יותר או מוכשרים פחות מאבות צעירים הפוסעים עם ילדיהם בשעת בוקר מוקדמת בכל עיר אחרת בעולם, אולי מפני שלמבנה הבתים והרחובות בעיר יש פחות השפעה מכפי שהניחו השניים”.

המשוררים ח”נ ביאליק ויזהר קרני, שהגיעו לתל אביב מרוסיה, שם הערים עתירות בגנים ובשדרות, ולכן הם “תיארו את תל אביב חסרת העצים כאישה חסרת כל נוי, כצעירה קרחת”. להם הוא משיב ש”הצעירה הקרחת הצמיחה בסופו של דבר שיער שאין להתבייש בו. לא בקבוקי תלתלים מסוגננים ולא מחלפות של נערת זוהר, אבל די כדי לשמח את העין בבוקר שבת של סוף מאי.”

בלבן רואה את יופייה המיוחד של תל אביב, ומבט עיניו המלטפות נעים ומשמח.

סקיצות תל אביביות 2

את האיורים המוצגים כאן קיבלתי מאת ההוצאה לאור

מרב שין בן-אלון, “חמש רגליים”: אילו סודות נחשפים

בעדינות, בנגיעה שנראית כאילו היא רק מרפרפת, אבל מתגלה שהיא חודרת כמו להב של סכין, פורשת האמנית מרב שין בן-אלון סיפור שאינו נצעק אלא נרמז, ובכל זאת נשמע היטב. 

היא עושה זאת בספר יוצא דופן ומרתק, שמשתלבים בו מילים ורישומים ויוצרים ביחד שלם יפה להפליא. 

האסתטיקה מתחילה כבר מהכריכה: דימוי חזותי שמרמז על הבאות. רואים בה תצלום מדויק מדף מדבקות מחורר בשוליו, מאלה שמשתמשים בהם בבתי חולים, ועל המדבקות – כמה רישומים דקיקים שאינם מתחשבים במסגרת, אלא משתמשים בה: גוף של אישה ששוכבת על מדבקה ומתרגלת שכיבת נר, רגליה פשוטות כלפי מעלה מעל למדבקה חסרה ואל מדבקה אחת שמעליה; בית קטוע שהמשכו נתלש כנראה ממדבקה חסרה, צמח שמתפרש על פני שתי מדבקות, בית אחר, גם הוא חלקי, מצויר כמו אצל ילדים, עם ארובה וגג משולש, ולצדו שיח מעודן.

זוהי הפתיחה המסקרנת הנראית עוד לפני שפתחנו את הספר שאפילו העלעול בו יוצא דופן: הדפים נפרשים מלמטה למעלה. ואז, בעמוד הראשון, מופיעות על דף לבן כמה מדבקות צהבהבות עם המילים “בית חולים Hospital”, “בית עלמין Cemetery”, “בית הבראה Convalescent Home”, “מרתף Basement”, “ארגז Box”. המילים נראות כמו רמזים לכתב חידה, שאכן תלך ותתפענח, אבל לא במפורש, אלא באופן שמצריך את השתתפותו הפעילה של הקורא והמתבונן. “האחות הראשית עוצרת אותנו”, נכתב מעל לרישום נאיבי של כיסא, לצדו ריבוע ובתוכו מין שרבוט של כתם אדום: דם? לב? צדודית פנים? הדפים אפרפרים אך נקיים וצלולים ומה עכשיו? לאן פנינו מועדות? 

“רצינו לדעת” “לשאול” “לברר” נכתב שוב בפתקיות צהבהבות ומתחתן תרגום המילים לאנגלית, בפתקית לבנות, ולמטה, באמצע העמוד, רישום מהגב של איש בתוך מה? שלולית של דם? 

הסיפור ממשיך להיפתח: “אחותכן הייתה כאן אתמול”. מעל למילים – רישום של כורסה מרופדת בפרחים אדומים, ולמטה – אישה יושבת ומתבוננת: בעצמה, במראה או בתמונה הניצבת מולה? רואים בה אישה מעורטלת, יושבת גם היא על כיסא על פני משטח מקווקו באדום. האישה האחרת, ששדיה חשופים ואין לה תווי פנים ממוסגרת ואחוזה. מי היא? 

הסיפור נמשך: “אחותנו לא הייתה כאן אתמול” – “היא הייתה” – “היא דומה לך” – והנה האישה מהכריכה, זאת ששוכבת שכיבת נר, רגליה משוכות כלפי מעלה, והמילים אומרות: “אנחנו מתווכחות עם האחות” – אהה. מתברר שמשהו קורה כאן. מתעוררת תהייה. מתעורר חשד שיש איזה סוד שיתגלה בהמשך, ואכן כך! 

לא סוד אחד, אלא כמה סודות שנוגעים זה בזה, “אנחנו בטוחות” אומרות המילים, ולאישה שהכרנו מהכריכה ומהעמוד הקודם צמחה פתאום עוד רגל, שתיים פשוקות באוויר ואחת זקופה כלפי מעלה, ואולי שלוש הרגליים מבטאות תנועה, כמו אצל שרלוט סלומון

“אין לנו עוד אחות”: כפכפים מוכתמים באדום, שתי נשים, או ילדות, אחת מהן היא רק קווי מתאר של דמות, האחרת מלאה אבל נטולת תווים, מושחרת, ולשתיהן צלליות ארוכות, או אולי אלה עוד שתיים, שם למטה, במעין השתקפות? 

“היא הייתה כאן”: דמות עומדת בראש סולם, בגבה אלינו, גבר? אישה? לא ברור, מכל מקום היא מתיזה על הקיר פסים אדומים, דקים, מדויקים, שנקשרים מיד בתודעה עם השלולית האדומה, עם הריפוד האדום, הסנדלים המוכתמים באדום, וכך זה נמשך, עוד ועוד, כל עמוד צופן הפתעה, במילים, ברישומים, בקשרים ביניהם.

הסודות הנחשפים, הרישומים המשולבים בהם משאירים אותנו עם תחושה של חוויה ייחודית ומופלאה. 

איפה משיגים את הספר?  באתר של היוצרתבמגדלור, בסיפור פשוטבחנות של מוזיאון נחום גוטמן בתל אביב, במילתא (רחובות), באדרבא חנות ספרים ברחביה, ובבית הנסן בירושלים.

התערוכה “הניצחון על השמש, גלגולו של האוונגרד הרוסי”

התערוכה המוצגת בימים אלה במוזיאון ישראל בוחנת את מגמות האוונגרד באמנות הרוסית במאה ה–20.

יש בה כמה מוצגים מרתקים במיוחד. באחד מהם אני מבקשת להתמקד. מדובר ביצירה של איליה קבקוב, אמן שנולד בברית-המועצות ב-1933 ופעל שם, וכיום חי בארצות-הברית. היצירה נקראת “פרימקוב היושבבארון”: סדרת ציורים המוצגת על הקיר, והיא בעצם דפים מתוך אלבום או ספר.

בתחילת דברי ההסבר שלו למוצג כותב האמן: “בילדותי אהבתי במיוחד להתגנב לתוך ארון בגדים גדול מעץ ולהתחבא. ישבתי שם זמן ארוך לבדי, במחבואי הקטן והחשוך, מוגן מאחרים ועם זה קרוב ונוכח. שמעתי כל מה שהתרחש בחדר – איך ערכה אמי את השולחן לארוחת הערב, איך פרסה לחם, את אבי שואל איפה אני ואם הלכתי לשכנים… והמחשבה שהם אינם יודעים היכן אני – בזמן שלמעשה הייתי ממש לידם ויכולתי כמעט לראות אותם בלי להיראות – מילאה אותי בתחושה יוצאת דופן, תערובת של חשאיות, ביטחון ושעשוע…”

קבקוב מצא את הדרך לתאר את תחושותיו כילד. חלק מהציורים עונים על התפיסה המקובלת של מהו ציור: הם מתארים באופן ויזואלי את מה שפרימקוב ראה ממש, או קרוב לוודאי בעיני רוחו בלבד, כשיצא לראשונה מהארון. למשל, את חדר המגורים:

החצר האחורית, הרחוב, השכונה, העיר, המחוז….

החצר האחורית.

אבל מרבית הציורים נשענים בעצם רק על טקסט. כך למשל סדרה של ריבועים שחורים שמתחתם כתוב “בתוך הארון”, “אבא חוזר מהעבודה”, “מרגריטה לבובנה הגיעה” וכן הלאה… – כל מה שהילד שומע ממקום מחבואו, ורואה רק את החושך שבתוך הארון. הריבועים השחורים מתכתבים עם יצירתו של המודרניסטי הרוסי קזימיר מלביץ’, (1935-1897), שהתנגד לדרישות המשטר הקומוניסטי  וסירב לצייר אמנות מגוייסת, ריאליסטית, שהיא ההיפך מאמנות מופשטת, שבה דגל. ב-1915 הציג מלביץ’ את הציור המהפכני “ריבוע שחור על רקע לבן”. 

“אוליה מכינה שיעורי בית”.

אחרי שפרימקוב ספק יוצא מהארון, הוא עושה מעין זום אאוט על העולם, עד לפריימים שרואים בהם (בעצם – קוראים!), “אדמה”, “שמים”, ולבסוף “אתר” ואחריו “נאון”, שם לא נותר עוד אפילו פס של צבע כרמז לביטוי ויזואלי. נותרה רק המילה הכתובה. 

“שמים”

מעתה כל מושג הופך למילה: למשל “גזר טרי”. “מלפפון טרי”. “עגבנייה טרייה”…  

“עגבנייה טרייה”

וזאת עד שהמילים עצמן מתפוגגות ונמוגות. 

בסופו של הסיפור מתעוררת תמיהה – מה בעצם קרה לילד? לאן נעלם?

הסדרה מרתקת ומלאה בהומור. היא כוללת ארבעים ושמונה פריימים שובי לב, משעשעים ומעוררי מחשבה. 

סדרה אחרת בתערוכה, שונה לגמרי ומרתקת ומשעשעת לא פחות, היא זאת של ויטאלי קומאר ואלכסנדר מלמיד. היא מכונה “ישראל/סין”: הדבק צילומים, שבהם מחברים היוצרים בין דימויים ישראליים וסינים. הנה שתי דוגמאות מהסדרה (שמן הסתם אינן זקוקות לשום דברי הסבר או פרשנות…): 

התערוכה כולה הותירה “טעם של עוד” ותחושה של רצון לשוב אליה כדי להוסיף ולהתמקד בחלקיה השונים. 

מה מעניין את האמנים האמתיים?

השאלה בעינה עומדת: מה מעניין את “האמנים האמתיים”? כבר רמזתי – לא האובייקט ולא מידת הידמותם למציאות הם הנושאים המעסיקים אותם. לא הציפורים הגדולות מאסמים, לא שלל הצבעים היוצרים קיר ולא מעט הצבעים המרמזים על קיר. לא, אפילו לא נשמת הדברים. אמן מתעניין בעיקר בצבעים כצבעים, בצורות כצורות, ובדרך שילובם והבעתם. הוא מתעניין, אם בכלל, בנשמת הדברים ובמהותם, אם אלו ניתנים לביטוי באמצעות קווים, צורות וצבעים המעוררים ריגוש (במעורר ריגוש אני מתכוון לכל אתגר רגשי מהנה, מאיים, דוחה, משעשע, מעציב, מרומם או מדכא).

הדבר דומה למלחין ולמוזיקה שלו. המלחין אינו מעוניין, אולי רק לעתים נדירות וגם אז לא ברצינות רבה, בחיבור מוזיקה המחקה משהו או המספרת סיפור. הוא רוצה להפיק צלילים או צירופי צלילים שירגשו. כך גם האמן. האם הירוק הזה כאן, ליד הוורוד ההוא שם ירגשו? אם כן, הוא מצייר אותם ומה שנכון לאמן צריך להיות נכון גם למי שמבקש ליהנות מאמנות. מי שאינו מחפש צורות וצבעים לעולם לא יגלה את האמנות בתמונה שלנגד עיניו.


מתוך הספר בד בבד, בין ציורים לאנשים (עם עובד): מכתב שכתב מרווין לוונטל

כרמלה רובין, “בד בבד, בין ציורים לאנשים”: לאהוב את ראובן רובין

השבוע נחת על שולחני ספר שהוא חגיגה: בד בבד, בין ציורים לאנשים (בהוצאת עם עובד)  שכתבה כרמלה רובין, אשת בנו של הצייר, ואוצרת מוזיאון בית ראובן.

עשרים ושמונה רפרודוקציות יש בספר, ולצדן קטעי עיתונים ישנים, מכתבים, צילומי הזמנות – כל מה שמתעד את עברם של הציורים המוצגים ברובם במוזיאון בית ראובן. לצד כל רפרודוקציה מופיע סיפור העוסק באותה תמונה, לרוב מה עלה בגורלה, איך אותרה, מי מצויר בה, כיצד נרכשה או נתרמה למוזיאון.

הסיפורים רבים, מגוונים ומרתקים. הם שופכים אור לא רק על אמנותו של הצייר, אלא גם על ההיסטוריה שבה חי ופעל. הנה למשל סיפור הדיוקן של סטלה, ציור משנת 1920: רובין צייר את בתם של בעלי הדירה שבה שכר חדר בצ’רנוביץ’, אולי כחלק משכר הדירה שחב להם. שנה אחרי כן הפליג רובין לאמריקה, והציור נשאר אצל בני המשפחה שנאלצו בשלב מסוים, בימי מלחמת העולם השנייה, לנטוש את ביתם שברומניה. הם הפקידו את חפצי הערך שלהם, כולל התמונה שצייר ראובן רובין, בידי העוזרת הפולנייה. זאת שמרה עליהם במשך שנים, וכדי לגונן עליהם נהגה להכניס אותם לארגז מצעים מתחת למיטה שעליה ישנה. לימים חזרה אותה אישה לפולין, והמשיכה לשמור על הרכוש שנמסר לה למשמרת. רק כעבור כשלושים שנה מתום המלחמה, בראשית שנות השבעים, הגיע אליה בן משפחה וקיבל ממנה לידיו את תכולתו של ארגז המצעים. “כך שרדו הציורים את ימי המלחמה כמעט בלי פגע, ואחרי יובל שנים שבו לידי בעליהם”. דיוקנה של הילדה נכלל בתערוכה “מקום וחלום” שאצרה כרמלה רובין, שם הוצג על קיר הכניסה, אם כי הצבעוניות שלו שונה מאוד מזאת של הציורים שאותם צייר ראובן מאוחר יותר, באורה המסנוור של ארץ ישראל.

%d7%93%d7%99%d7%95%d7%a7%d7%9f-%d7%a1%d7%98%d7%9c%d7%94

הסיפור המרגש הזה הוא רק אחד מרבים. לא אחת התגלו ציורים של רובין במקומות לא צפויים, למשל – בכתב עת של אדריכלים אמריקנים התגלה הציור “נוף גלילי, 1927” שאיש לא ידע על קיומו. אחרי מאמצים הצליחו לאתר את הבעלים של הציור, אישה שסיפרה כי “הנוף היפהפה הזה היה בן בית במשפחתנו מרבית חיי.”

%d7%a0%d7%95%d7%a3-%d7%92%d7%9c%d7%99%d7%9c%d7%99

במקרים רבים הצליחה כרמלה רובין לשכנע את בעליהם של ציורים לתרום או להוריש אותם למוזיאון, אך היו כאלה שלא היו מוכנים להיפרד מהתמונות האהובות עליהם.

התמונות מספרות, כאמור, לא רק על ראובן רובין ועל חייו, אלא גם על המקומות והמשמעויות שאליהם הגיב ביצירתו. למשל, בציור “שקמים עתיקות” מ-1929 אנו מקבלים מושג כיצד נראו השקמים מרחוב המלך ג’ורג’ בתל אביב, המוכרים כל כך לכולנו. כדבריה של המחברת: “כשחולפים היום ליד אותם עצים, הכלואים בתוך אי תנועה צר, נטועים באספלט וחנוקים מפיח במרכז המסחרי הישן של תל אביב, קשה לדמיין מה ראה ראובן לנגד עיניו כשצייר אותם. עצי השקמה האלה נראים בציור כחורשה של עצים חסונים החולשים על סביבתם, וגזעיהם הענקיים נעים כמו מכוח סמוי שאצור בהם. בתיה אדומי הגגות של העיר מבצבצים מבעד לגושי הגזעים העבותים ו’נוטעים’ את החורשה בתוך המציאות.”

%d7%a9%d7%a7%d7%9e%d7%99%d7%9d-%d7%a2%d7%aa%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%93-%d7%91%d7%91%d7%93

כרמלה רובין מיטיבה לתאר את מה שהיא רואה בתמונות, ותגובותיה מרתקות ומעשירות. כך למשל פרשנותה לציור “סדר ראשון בירושלים” משנת 1950-1949 מעניינת ביותר. הציור מתכתב עם “הסעודה האחרונה”. רובין מסבה את תשומת לבנו לכך שהדמויות המסובות אל השולחן מייצגות פסיפס של מוצאים אתניים המאפיינים את תושביה החדשים של ארץ ישראל וגם לכך שאין קשר עין בין הדמויות, למרות קרבתן הפיזית, “נדמה כי כל אחד מהם שקוע בעולמו”. רק הפלמ”חניק החסון “נושא עיניו אל הרב כממתין למוצא פיו”, והיא מעלה את ההשערה שהצייר ביקש להראות כי “הציונות המעשית – הלוחם מייצגה – שואבת את עוצמתה ואת לכידותה מן המורשת היהודית, המגולמת בדמותו של הרב השקוע בטקס”.

%d7%a1%d7%93%d7%a8-%d7%a8%d7%90%d7%a9%d7%95%d7%9f-%d7%91%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%a9%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%93-%d7%91%d7%91%d7%93

באחד מדפיו הראשונים של הספר, מיד אחרי הרפרודוקציה הראשונה – זאת של “סופי הבוכרית” משנת 1925, מביאה המחברת ככתבו וכלשונו מכתב מרתק שכתב אדם בשם מרווין לוונטל למי שקנה את התמונה של סופי, אבל התאכזב כשקיבל אותה. במכתב, שהוא למעשה מסה קצרה המנסה לענות על השאלה מהי אמנות וכיצד אנחנו אמורים להיענות לה, מנסה מרווין לשכנע את אד שהתמונה שקנה ראויה. לקראת סיומה של המסה הוא כותב: “אם תפתח נכונות להיחשף לאמנות (לעתים תכופות ובפתיחות רגשית) ויש ביכולתך לשנות הרגלים, תגיע לנקודה שתתחיל לאהוב אמנות, כלומר לאהוב את רובין. כשתגיע לזמן הזה, על כל ההנאות הכרוכות בכך, תודה לרובין שאפשר לך לגלות בתוכך חוש חדש, חוש ההתבוננות”.

אד קיבל את דבריו של מרווין, וברבות הימים התאהב בתמונה של סופי הבוכרית שאפילו מנעה את גירושיו, שכן גם הוא וגם רעייתו סירבו להיפרד ממנה “ולא נותר להם אלא להישאר ביחד”.

אין ספק שלכרמלה רובין לא חסרה הרגישות הנדרשת לאהבת האמנות והיא מעניקה לנו אותה בנדיבות בספר המשמח שכתבה.

 

שרה כץ, “פני הנותרים”: דיוקנאות של בני משפחה שכולים, יהודים וערבים

 

20150516_11163220150516_11312720150516_11141720150516_11055520150516_11134420150516_11130620150516_111318
20150516_111156

20150516_111400

הטקסטים, כמו רבים נוספים, מלווים את התערוכה ותלויים לצד ציורי הדיוקנאות

לאה גולדברג, רמברנדט: הבן האובד

 

 


 

לאה גולדברג: "משירי הבן האובד"
רמברנדט: "שובו של הבן האובד" 1663-1665, מוצג במוזיאון ההרמיטז' בסנקט פטרסבורג

שרלוט סלומון: חיים או תיאטרון?

אישה צעירה, שרלוט סלומון, רק בת עשרים וארבע, מציירת את חייה. ילדותה הייתה קצרה מדי. אמה מתה כשהייתה בת תשע. הנאצים עלו לשלטון כשהייתה בת שש עשרה, ומאז סירבה ללכת לבית הספר. היא המשיכה זמן מה ללמוד ציור, אבל השלטון שהצר את צעדיהם של היהודים סיכן אותה והיא הפסיקה גם את הלימודים הללו. אביה התחתן שוב, ושרלוט העריצה את אשתו, זמרת אופרה בשם פאולינקה, וקינאה בה. היא מאוהבת במורה לזמרה של אמה החורגת.

לפני שלוש שנים נאלצה שרלוט לעזוב את ארצה, גרמניה, ואת עיר הולדתה, ברלין. אביה רופא, אבל מקצועו לא הועיל לו בליל הבדולח, אז נעצר ונשלח למחנה הריכוז זקסהאוזן. אשתו הצליחה אמנם לשחרר אותו משם, אבל בעקבות האירועים החליטו לברוח להולנד, ואת שרלוט שלח האב לדרום צרפת אל הסבא והסבתא, הורי אשתו המנוחה, שם היא חיה עכשיו.

ומציירת. לא רק את חייה, אלא גם את מה שקדם להם. למשל – את הפגישה הראשונה בין הוריה. את ההיכרות ביניהם. את לידתה.

לכל אחד מהציורים מוסיפה שרלוט טקסט קצר, שאפשר לצרף מעליו כשקף. הנה, כך מתחילה הסדרה, הנושאת את השם: חיים או תיאטרון?

ציור ראשון - התאבדותה של שרלוט

“סצנה ראשונה. 1913. יום אחד יצאה שרלוט קנר מהבית ונכנסה לתוך המים.” בציור רואים, כמו בסרט מצויר שאינו נע, את כל מסלול ההליכה של אותה שרלוט: איך היא יוצאת מהבית, דמותה עדיין מפורטת, רואים מעיל, רואים הבעת פנים, יורדת במדרגות, פוסעת על המדרכה, חוצה את הכביש, משחירה והולכת, נהפכת לאט לאט מאדם לדמות ערטילאית, שרטוט שטוח של אישה, עד שהיא נראית נסחפת במי הנהר. בראש הציור מספר: 1913. מילים ודימויים מתערבבים, משמשים ביחד, תומכים זה בזה.

ליד התמונה השנייה כתוב: “נערה בת שמונה עשרה התאבדה! שרלוט ביקשה את מותה בשלכטסי! אמש טבעה נערה בשלכטסי. הגופה נמצאה ואביה זיהה אותה הבוקר בחדר המתים. אנו משתתפים בצערם של ההורים ומקווים שבתם הבכורה תנחם אותם.” בציור עצמו נראית גופתה של המתאבדת, דיוקנם של ההורים המחובקים, דיוקנו של האב, הדף מהעיתון, מעוצב, כמו בכל הציורים, באותיות צבעוניות, חזקות, מלאות הבעה, לא כאלה שמנסות לחקות את צורתן של אותיות מודפסות בעיתון.

שרלוט שהתאבדה

איננו יודעים עדיין מי הייתה אותה שרלוט שהתאבדה בנעוריה, אבל יש כאן בלי ספק פתיחה של סיפור שיתמשך, עלילה ארוכה, כאלף ציורי גואש. שרלוט מספרת על ההיכרות בין הוריה: אמה האחות ההולכת ליד מיטותיהם של פצועי המלחמה שהתנדבה לטפל בהם, אביה הרופא שפוגש אותה:

הוריה של שרלוט נפגשים

הנה תיאור של אמה לפני שילדה אותה, וכשהחליטה לקרוא לה על שם אחותה שהתאבדה, שרלוט. רואים את האם יושבת ליד שולחן כתיבה, כותבת מכתבים המודיעים על לידה בתה.

אמה מודיעה

והנה ההודעה עצמה:

ההודעה על לידתה

שרלוט מציירת רגעים מילדותה: הנה למשל – טיול שלה עם הוריה בבווריה. רואים אותם ליד האגם, על כרי הדשא, פה הילדה כורעת וקוטפת פרחים, שם היא מדלגת, מאושרת, אפשר לחוש ביופיו של היום, בצבעוניותו, והכול במבט כמו מלמעלה, כמו שטוח, ובכל זאת – לא סכימתי, אלא מלא בשמחת חיים.

שרלוט בטיול בבווריה

ועוד ציור, שבו היא שוכבת לצד אמה החולה המספרת לה, כך כתוב, כי: “בשמים הרבה יותר טוב מאשר כאן על האדמה הזאת – אם אימא שלך תהפוך למלאך, היא תרד ותבוא ותספר לך איך שם למעלה…”

אמה מבטיחה לה

וכך אחרי שהאימא מתה שרלוט מחכה לה כל לילה ליד החלון: “שרלוט לא יכלה לישון. עשר פעמים בלילה היא ניגשת לחלון לראות אם מופיעים שם מלאכים, או אם יש לפחות מכתב על אדן החלון. היא מאוד מאוכזבת.”

שרלוט מחכה

בזמן שהותה בצרפת בבית הסבא והסבתא, מנסה האחרונה להתאבד, ובסופו של דבר מצליחה. רק אז נודע לשרלוט שגם אמה לא מתה מדלקת ריאות כפי שסיפרו
לה בילדותה, אלא שגם היא התאבדה. כמו גם שרלוט, הדודה מצד האם. המוות מרחף מעל ראשה של שרלוט: זה שמפחיד אותה, כי הוא טמון אולי בנפשה כמעין מטען נפץ שעתיד להתפוצץ במוקדם או במאוחר, כמו אצל כל נשות המשפחה שלה, וזה שמתכננים בעבורה הנאצים, המבקשים לחסל אותה, להטיל עליה את “הפתרון הסופי”.

ציוריה נעשים אינטנסיביים יותר, הקווים עזים, מהירים, קדחתניים. היא מתמסרת למילים, נוטשת את הדימויים, כאילו מרגישה שכבר אין לה זמן, שהקץ קרוב, שהיא חייבת להזדרז כדי להספיק ולספר הכול.

טקסט בלבד

היצירה אמורה להיות מלווה במוזיקה, שרלוט מצרפת הנחיות, וכך יש דימויים חזותיים, מילים שמשתלבות בהם ומדברות אותם, ומנגינות. כך, בצבע, בצורה, במילים ובצלילים, סיפרה שרלוט סלומון על הפרטי ועל הציבורי.

כך למשל, נראית התמונה הראשונה של “המערכה השנייה”:

הנאצים

המילים הפותחות את הטקסט הנלווה לציור: “עיניים רבות מתמקדות בתקווה בצלב הקרס…” המוזיקה המיועדת: המנון נאצי שמדבר על לחם ועל תקווה.

והנה עוד אחד. הטקסט המותאם לו: “דר שטירמר: דף מידע לעם. היהודי תמיד הרוויח על הדם שלכם. הבוסים היהודיים שולטים בעולם הפיננסים, שיקרו לכם ורימו אתכם, גברים ונשים גרמניים, נקמה ביהודים! הסכינים יתיזו על היהודים החזירים, הזגוגיות ירעדו, אפריל 1933, להחרים את היהודים! לקוח שרוצה לקנות מיהודים הוא בעצמו חזיר.”

דר שטירמר

ולעומתו רגע פרטי: שרלוט מסבירה לאמה החורגת מדוע היא רוצה ללמוד לצייר, וזאת מטיפה: עלייך ללמוד ציור אופנה, כי רק כך תוכלי להתפרנס…

פולינקה ושרלוט
קלאסי

ציוריה של שרלוט סלומון נראים נאיביים, אבל ככל שמעמיקים להביט אפשר לגלות בהם רבדים ומעמקים. אחד הציורים המאוחרים מוכיח שלו רצתה, יכלה לצייר בסגנון ריאליסטי, את הטכניקה ידעה, אבל לא התעניינה בה.

הסדרה כולה מרתקת, אי אפשר להפסיק להתבונן בה, לחפש עוד היבטים, עוד שילובי צבע, עוד נגיעות ואמירות. לפעמים היא מזכירה לי קליידוסקופ שאי אפשר לשבוע את שפע צורותיו המגוונות, ולפעמים – רומן קלאסי, מרובה דמויות, עצום ממדים, מורכב כל כך, עד שהנפש מתקשה להכילו.

שרלוט סלומון נרצחה באושוויץ. היא הייתה אז נשואה זמן קצר ובהיריון. לפני שנתפסה ונשלחה אל מותה הספיקה להפקיד את ציוריה אצל רופא הכפר הצרפתי, וביקשה ממנו שישמור עליהם, כי “אלה כל חיי”.

בישראל הוצגו עבודותיה בשנת 2006 ביד-ושם. אמנם אי אפשר שלא לשמוח על כך שהציבור בישראל נחשף ליצירתה. אבל קשה להבין מדוע נתחמה לתוך מוזיאון העוסק בשואה. הגיעה העת שיכירו בגדולתה המתעלה מעל נסיבות מותה.

היום אני כל כך מאושרת
“היום אני כל כך מאושרת”

באמזון החלו לאחרונה למכור ספר שמקיף את כל הסדרה :חיים או תיאטרון”!