קטגוריה: עיון

"הבריחה מגן עדן": סיפור הבריחה המרתק של לב טולסטוי מביתו

האם אפשר  לייצר סיפור מתח ממעשה שלא רק שסופו ידוע, אלא שהוא התרחש לפני יותר ממאה שנה? קריאת הספר לב טולסטוי הבריחה מגן עדן מוכיחה שכן.

סיפור הימלטותו של הסופר הנודע מביתו ביאסניה פוליאנה מוכר: ב-1910, בהיותו בן שמונים ושתיים, חולה וחלש, חמק טולסטוי מביתו באישון לילה, ציווה על משרתיו לאסור את הסוסים לכרכרה, והזדרז להגיע, בחברת רופאו האישי ושתיים מבנותיו, אל תחנת הרכבת הסמוכה לאחוזתו. הוא לא ידע לאן פניו מועדות. לא היה לו מושג לאן ברצונו להגיע. היה לו ברור לגמרי רק מפני מה הוא נמלט: מהעימות הבלתי נמנע שהיה צפוי לו עם רעייתו. האישה שאותה נשא ארבעים ושמונה שנים לפני כן. האישה שאהב בכל לבו, שאהבה אותו, סגדה לו, שירתה אותו במסירות ובנאמנות אין קץ, דאגה תמיד לכל צרכיו, שילדה לו שלושה עשרה ילדים, העתיקה שוב ושוב את כתבי היד שלו, ייצגה אותו בפני המוציאים לאור, הצאר, הכנסייה, הציבור, ואפילו בפני ילדיו, שהעריצה אותו עד בלי די.

טולסטוי מספר לנכדיו סיפור

מה קרה, אם כן? מדוע החליט שעליו לברוח מפני רעייתו, סופיה אנדרייבנה, שגם אחרי שנמלט מפניה המשיך לדאוג לה, ביקש לדעת מה שלומה, שאת שם החיבה שלה, סוניה, הזכיר בשעות האחרונות של חייו? מדוע הסתובב במשך כמה ימים ברחבי רוסיה, עלה על רכבות וירד מהן, עד שנחלש מאוד, התמוטט, ומת ביום חורף קר של חודש אוקטובר, על מיטה זרה בביתו של מנהל תחנת רכבת שכוחה, אחרי שגסס במשך שבוע, מוקף באנשים שאת רובם לא הכיר?

הספר מגולל את התפתחות ה"פרשה" העגומה שהובילה לכך, תוך שהוא מפתח שני קווי עלילה מקבילים, שנפגשים בסופו של סיפור המעשה. קו עלילה אחד נצמד לימי חייו האחרונים של טולסטוי, משחזר צעד אחרי צעד ושעה אחרי שעה את מה שקרה שם, מי אמר למי, מדוע ומתי, לאן הלכו ומה הייתה שרשרת ההחלטות, וצירופי המקרים, שהסתיימו במותו של טולסטוי. כך למשל באחת מתחנות הדרך כבר רמז הנמלט שהיה רוצה למצוא בית מלון להתאכסן בו, לנוח, לעצור את המנוסה, וייתכן שאילו לא הזדרזו העגלונים ואילו החמיצו במקרה את שעת יציאתה של הרכבת, הייתה נחסכת מטולסטוי עוד נסיעה ארוכה, חסרת תוחלת  ומתישה, וחייו היו מתארכים אולי בכמה שנים. קו העלילה השני מתפרש על פני כמה עשרות שנים, ומשרטט בקווים רחבים את חייו של הסופר, ימי בחרותו, ההיכרות עם אשתו ויחסיו אתה ועם ילדיו, השלטונות, בני העם, הכנסייה, למעשה – עם העולם התרבותי כולו, שהיה קשוב לטולסטוי.

לעינינו נפרש סיפור העלילה המצערת, העצובה, שסופה הסתבר כבלתי נמנע, אבל גרם לו בעיקר אדם אחד, שכוונותיו היו אולי טובות, אבל מעשיו רעים.

האיש שעליו מצביע מחבר הספר, פאוול בסינסקי, באצבע מאשימה היה אחד מחסידיו הנאמנים ביותר של טולסטוי: ולדימיר צ'רטקוב. טולסטוי אהב מאוד את צ'רטקוב וראה בו ידיד נפש קרוב ולא רק תלמיד. צ'רטקוב היה חדור משימה: הוא שאף לשמר את כתביו של מורהו, ולא לאבד בדרך אפילו רשימה אחת קטנה. רצונו העז ותוכניותיו שלא ידעו פשרות התנגשו עם אלה של סופיה אנדרייבנה, רעייתו של הסופר. היא, שהקדישה את חייה לבעלה, נדרשה להבין את צרכיו הרוחניים, שסתרו את טובת בני המשפחה, כפי שהיא הבינה אותה. כך למשל החליט טולסטוי בשלב מסוים של חייו לוותר על כל רכושו הארצי. את אחוזתו ביקש להוריש לאיכרים שישבו בה ועיבדו את אדמותיה (וכך אמנם קרה לבסוף), ואת יצירותיו רצה להעביר לרשות הכלל, ללא כל תמורה. הוא העדיף לראות את כתביו מתפרסמים כנחלת הכלל, ולא כמקור לרווחים כספיים כלשהם שיגיעו אליו או אל יורשיו. סופיה אנדרייבנה לא יכלה לשתף פעולה עם השאיפות הנעלות של בעלה. הוא האמין שיש לצפות לכך שהאמהות בעולם יובילו את השינוי שייחל אליו:  חלוקה שוויונית בין כל בני האדם, כך שהעשירים לא ינצלו עוד את העניים. טולסטוי לא ראה בהשקפת העולם הנאצלת הזאת עניין המנותק מחייו האישיים. ולכן, למשל, התנגד בכל תוקף שאשתו, שסבלה בכל פעם שילדה מדלקות בשדיים, תשכור מינקת, כי גם בכך ראה ניצול של נשים עניות.

סופיה אנדרייבנה דאגה לרווחת משפחתה. לפי הבנתה ההתפשטות מכל הנכסים החומריים, כולל הרווחים העתידיים מכתביו של בעלה, תביא את ילדיה לחרפת רעב. בעלה סבר שעליהם ללמוד לטפל בעצמם, לגדל את האוכל שלהם, לדאוג לכל מחסורם בכוחות עצמם. הוא למשל למד לתפור מגפיים ואהב את המלאכה, כי ראה בה חיבור אל המוז'יקים – פשוטי האיכרים שאליהם רחש חיבה והערכה מיוחדות.

סופיה אנדרייבנה סירבה לתת לאויבה המושבע, צ'רטקוב, את כל היומנים של בעלה. צ'רטקוב ראה בהם חלק מהמורשת של מורהו. היא ידעה שיש בהם פרטים אינטימיים שחושפים את בני משפחתה ובמיוחד אותה ואת יחסיה עם בעלה. שררה ביניהם אמנם אהבה גדולה, אבל החיכוכים היו רבים. אנדרייבנה הייתה רכושנית מאוד כלפי בעלה, וסבלה מקנאה עזה, שהחלה עוד לפני הנישואים אחרי שטולסטוי אילץ אותה לקרוא את היומנים האישיים שכתב עוד לפני שהכיר אותה, ושם היא נחשפה לעלילות האהבים שניהל, ולעובדה שיש לו בן שנולד מאחד הקשרים הללו עם פשוטת עם. אותה אישה, ובנה הלא חוקי, חיו בשטחי האחוזה. הידיעה מיררה את חייה של אנדרייבנה.

תחושת הבעלות שלה על בעלה התערערה במיוחד אחרי שהכיר את צ'רטקוב, שנאבק בה בכל האמצעים. הוא כתב לטולסטוי מכתבים שבהם השמיץ אותה ואת בניה – אלה היו נאמנים לה ולא לאביהם – וחרש מזימות שנועדו כולן להבטיח את נישולה של סופיה אנדרייבנה מנכסיה, ממורשת בעלה, מכתביו. שני האנשים הללו, שאהבו מאוד את טולסטוי ושהוא אהב אותם, נאבקו זה בזה עד חורמה. למעשה − עד לרגע שבו טולסטוי נכנע לצ'רטקוב וכתב צוואה שבה הוריש את כל אשר לו  לאחת מבנותיו, זאת ששיתפה פעולה עם צ'רטקוב.

ואז, כדי להימנע מעימות עם רעייתו, עוד לפני שנודע לה על הצוואה ועל פרטיה, קם ונס.

ההערצה שחש פאוול בסינסקי, מחבר הספר על בריחתו של טולסטוי, גלויה מאוד. מהדהדת בה הסגידה שסגדו הרוסים לטולסטוי עוד בחייו. "סופר שכולו טוהר וקדושה בל יתוארו חי בקרבנו," כתב עליו המשורר אלכסנדר בלוק ביום הולדתו השמונים. בתמימותו סבר טולסטוי שהוא יכול להימלט בחשאי, באנונימיות. תיאור התגובות של הציבור בעולם כולו, לא רק ברוסיה, מעלות על הדעת את האופן שבו נוהגים כיום בכוכבי על: הצלמים והעיתונאים שמתגודדים סביבם, הדיווחים על כל ניד ראש ועפעוף. לאורך נתיב בריחתו של טולסטוי ליוותה אותו התקשורת, וממברקים שנותרו מאז אפשר להיווכח שגם המשטרה עקבה מקרוב אחרי כל צעד שעשה. מכמיר לב התיאור של מה שאירע בתחנתו האחרונה. כשירד מהרכבת, חלוש וממוטט גופנית, תמכו בו רק שתי בנותיו הצעירות והרופא שליווה אותו. כל ההמונים שצבאו סביב הקרון הסירו את כובעיהם וקדו לו, לטולסטוי, אבל איש לא העז להתקרב ולעזור לו לצעוד את צעדיו האחרונים, עד כדי כך סגדו לו.

ההערצה הזאת, שלא התפוגגה גם מקץ יותר ממאה שנה, מטה בלי ספק את נקודת המבט לטובתו של הסופר. הוא מצטייר כאדם שכולו רוח, הגינות ואהבת אדם. אשתו לעומתו מצטיירת לאורך הספר כחולת נפש פתטית, שקנאתה העבירה אותה על דעתה ונטייתה להתקפים היסטריים מצדיקה את המיאוס שחש כלפיה טולסטוי, בד בבד עם אהבתו העמוקה. כך ראו אותה אז וכך רואה אותה המחבר גם היום.

אבל הקוראת בת ימינו, שמסתמכת רק על מה שמביאים בפניה, מתמקדת לתומה בדברים הנגלים מעבר לכל מה שנאמר: סופיה אנדרייבנה מואשמת בכך שהייתה היסטרית. אבל למה אפשר לצפות מאישה שבמשך עשרות שנים, כל חייה למעשה − היא נישאה לטולסטוי כשהייתה רק בת 18 − מתעלמים בלי הרף מצרכיה הבסיסיים ביותר? שכופים עליה הקרבה בלתי פוסקת? אישה שיולדת שלושה עשר ילדים, שוכלת שישה מהם, ביניהם בן הזקונים האהוב במיוחד שמת כשהיה בן שבע, שמאלצים אותה להניק בייסורים, ללדת שוב ושוב? במשך עשרות שנים הרתה, ילדה, התייסרה, הניקה, נאלצה לחוש בקרירותו של הבעל כלפי אישה חולנית, אבל המשיכה בעשייה הבלתי פוסקת, גידלה, חינכה, דאגה לניהול האחוזה, לחשבונות ולמאזנים, ובה בעת שימשה את בעלה וטיפלה בכל צרכיו. "לאיזה חופש אפשר עוד לשאוף?" היא כתבה עליו. "רצה לעסוק בניהול בית ספר – עסק. נמאס לו – חדל. החל להתעניין בכוורנות – נעלם לימים שלמים בכוורת, ואשתו הכנועה הייתה מביאה לו ארוחות. חפץ בחזירים מגזע יפני מיוחד, בזן נדיר של עצי תפוח – הזמין. החזירים אמנם התפגרו, אך הגן הכה שורש…" וכן הלאה. היא, כמובן, לא יכלה לנהל את חייה בגחמנות. היא טיפלה בתינוקות, אחרי כן בילדים, ומקץ ימים גם בנכדים. וילדים טבעם שהם זקוקים לעקביות וליציבות.

מלחמה ושלום"מי באמת היה הקורבן?" שואל המחבר בדיעבד, בשמה של אנדרייבנה, שאיימה בהתאבדות כשנודע לה על הבריחה "היא,
האישה הרגילה שנבחרה לשרת את הגאון, או הוא, הגאון, שנגזר עליו לחיות עם אישה רגילה?" גם כיום, ממרחק של שנים רבות כל כך, יש משהו מקומם בתווית של "חולת נפש" שהצמידו לה, לסופיה אנדרייבנה, שלא הייתה רק נושאת כלים, מטפלת, אחות רחמנייה ומזכירה נאמנה. השפעתה הרבה על הסופר מסתברת מנתון מרתק: את הספר מלחמה ושלום כתב טולסטוי בעקבות נובלה בשם "נטאשה" שכתבה אנדרייבנה עוד לפני שנישאו, שם קבעה קווי מתאר מסוימים ולמעשה "כתבה בעבור טולסטוי את טיוטת גבולות המשפחה העתידיים ליצירתו". הנובלה הותירה בו רושם עז, אבל למרבה הצער הושמדה אחרי החתונה.

משפחת טולסטוי, 1905

כל הציטוטים מיומניה מעידים כי סופיה אנדרייבנה הייתה אישה מיוחדת במינה, חכמה ומעמיקה, שהבינה היטב את גאונותו של בעלה וטיפחה אותה, אבל הניסיונות שבהם העמיד אותה – כמעט בכל העימותים עם צ'רטקוב צידד בו ולא בה, ואִפשר לאדם זר לחדור אל חייהם, להתערב בהם ואפילו לנהל אותם – שברו את רוחה. האם אמנם מחלת נפש היא זאת שהכריעה אותה, או העוול המתמשך, הבלתי נסבל, שנאלצה לשאת?

אחרי שבעלה האהוב איבד את הכרתו הרשו לה מלוויו – גם צ'רטקוב כבר הגיע והיה ביניהם – להיכנס אל החדר שבו נטה למות. אבל על מה שקרה לפני כן מעיד תצלום שנחרט בזיכרון. רואים בו את סופיה אנדרייבנה עומדת מחוץ לבית הדל, מציצה בחשאי בחלון, מביטה, מורחקת ומנודה, באיש שהקדישה לו את חייה. כשרואים את התצלום הזה אי אפשר שלא לחשוב על דמות בדויה מהספר אנה קרנינה, זאת של קיטי, עדינת הנפש, התמימה והאמיצה, שטולסטוי ביסס אותה במידה רבה על אשתו, ובמיוחד על הפרק שבו מתגלה יפי נשמתה החומלת של קיטי, כשהיא מטפלת באחיו הגוסס של בעלה.

סופיה אנדרייבנה צופה מהחלון בטולסטוי השוכב על ערש דווי

כשנודע לסופיה אנדרייבנה על כך שבעלה נמלט מפניה, הייתה תגובתה הראשונה – "מסכן, לבוצ'קה, מי יגיש לו שם את החמאה?" רק אחרי כן היא התמוטטה ואיימה בהתאבדות, אולי תשליך את עצמה על פסי הרכבת, כמו אנה קרנינה, אולי תטביע את עצמה באגם. אבל לא, סופיה אנדרייבנה האריכה עוד תשע שנות חיים אחרי בעלה, והיו ימים שבהם ידעה מחסור, ממש כפי שחששה שיקרה לה. היא כתבה ספר על חייהם המשותפים, והספיקה להיות עדה למהפכה הקומוניסטית ולמלחמת האזרחים שהתלקחה ברוסיה. אפשר להניח שטולסטוי היה נחרד אילו ראה לאן הובילו רעיונותיו הנאצלים ותקוותיו ואמונתו בטוב לבם הבסיסי של בני האדם שיכול לפתור את כל החיכוכים בשלום ובנועם, בהתחלקות בכול ובשיתוף פעולה, אבל החלק הזה של הסיפור כבר לא יכול היה להיכתב ולהיכלל בספר המרתק שלפנינו.

רונן ברגמן, Operation Red Falcon: על המלחמה שכמעט פרצה, היום לפני 19 שנה

האחד בספטמבר בשנת 1996 היה כמו תמיד יומה הראשון של שנת הלימודים בבתי הספר בישראל, כמו בארצות רבות בעולם. ילדים עמסו ילקוטים, בהתרגשות, בציפייה, בחשש. בעיתונים התפרסמו הכתבות הרגילות עם התצלומים הצפויים –  כיתות לימוד, מורים ותלמידים, שגרה.

ראש הממשלה הנבחר, בנימין נתניהו, הציג כחודשיים לפני כן את ממשלתו החדשה. נשיא המדינה היה עזר ויצמן. שר הביטחון –  יצחק מרדכי. הרמטכ"ל –  אמנון ליפקין שחק.

איש לא העלה באותו יום בדעתו שבגבול הצפון עומדת לפרוץ מלחמה, שנראתה באותו יום כמעט בלתי נמנעת. ידיעה אמינה ביותר הגיעה לשירותי הביטחון ונמסר בה שסוריה מתכננת לתקוף את ישראל. הדרגים הגבוהים חששו מפני חזרתה של הטראומה של מלחמת  יום כיפור שפרצה בהפתעה, וצה"ל החל להניע את הכוחות ליד הגבול עם סוריה. קצינים בכירים בצבא ובמוסד דחקו בראש הממשלה לפתוח במתקפת מנע.

נתניהו נסע לוושינגטון ונפגש עם נשיא ארצות הברית דאז, ביל קלינטון, כדי להביע באוזניו את החשש הכבד מפני מה שעתיד להתרחש, ולבקש שימנע את המתקפה הצפויה. קלינטון שלח שליח מיוחד לסוריה, וזה חזר עם הכחשה גורפת: אין לסורים שום כוונה לתקוף. חרף זאת שיגר מי שמשרת היום בתפקיד שר הביטחון והיה אז ראש אמ"ן, משה (בוגי) יעלון, מכתב חריף לראש הממשלה, לשר הביטחון ולרמטכ"ל, ודחק בהם לפעול, כדי למנוע מהסורים יתרון במתקפה הממשמשת ובאה.

איציק מרדכי, שהיה אז שר הביטחון, סירב להיכנע ללחצים שנמשכו כמה שבועות, ולא פתח במלחמה.

וכך המשיכו הילדים ללכת לבתי הספר והוריהם למקומות העבודה שלהם. שגרת החיים נמשכה כרגיל ואף אחד מחוץ לדרג הצבאי והמדיני הבכיר לא העלה בדעתו שאלפי אנשים היו עלולים להיהרג, להיפצע, להרוג, לחוות את זוועות המלחמה, לסבול, להצטרף אל "משפחת השכול" המיוסרת, וכל זאת לשווא, ובלי כל סיבה.

מדינת ישראל (וגם שכנותיה!) ניצלה אז ממעשה רמייה שאי אפשר לאמוד את הקף ההשפעה שיכלה להיות לו. שכן הסתבר בדיעבד שהידיעה על המלחמה העומדת לפרוץ הייתה שקרית. פרי מעלליו העולים על כל דמיון של מי שנחשף, נעצר, נשפט וריצה עונש מאסר (קצר להתמיה, בהתחשב בחומרת המעשים: רק חמש שנים).

על הפרשה ההיא, המעוררת השתאות, כתב רונן ברגמן, הכתב לענייני מודיעין של עיתון ידיעות אחרונות, בספר קצר שהתפרסם בסוף חודש מרס השנה בשתי מהדורות דיגיטליות: באתר אמזון, שם אפשר לרכוש אותו   תמורת 5 דולר, או באתר the Atavist Magazine, שם אפשר לקרוא אותו בחינם.

ברגמן נפגש לסדרת ראיונות נדירים עם מי שהיה אחראי לאותה הונאה –  יהודה גיל, קצין איסוף של "המוסד", שהיה ממונה על מקור מודיעיני סורי. גיל הצליח לכאורה לגייס קצין בכיר בצבא הסורי, שמכר לו ידיעות על תוכניות הפעולה של הסורים. כינוי של המקור היה Red Falcon, כלומר – "אדום החזה". המידע שמסר אותו מקור נחשב איכותי ביותר, במשך יותר מעשרים שנה, אבל בשלב מסוים החלו לחשוד ביהודה גיל ובאמיתות המידע שהביא. גיל סירב להעביר את המקור שלו למפעיל אחר, וכשהחשדות התעוררו החלו לעקוב אחריו. לאחר שנחקר מצאו בביתו כספים שהיו מיועדים כתשלום למקור, ולא הועברו ליעדם.

העובדות המתוארות כאן ידועות והתפרסמו בעיתונות ובאתרים שונים באינטרנט. ובכל זאת, הקריאה בספרו של רונן ברגמן מרתקת, שכן בזכות פגישותיו עם יהודה גיל הוא מביא לכאורה את הצד שלו ומאפשר לו להשמיע את קולו.

אין ספק שהתהייה מי הוא יהודה גיל, מה הניע אותו – בימים שכמעט חרחר מלחמה עם סוריה שירת בנו ביחידה לוחמת בגבול הצפון! – ואי אפשר לא לשאול איך ייתכן שנהג כפי שנהג בידיעה שהוא מסכן את חיי בנו.

את יהודה גיל העריכו מאוד במוסד, עד שנתפס בקלקלתו. הוא נחשב גאון ווירטואוז בתחומו. סוכן שמסוגל לבצע כל משימה, דמיונית ובלתי אפשרית ככל שתישמע.

רונן ברגמן מתאר את פליאתו בעקבות המפגשים עם האיש. את הניסיונות שלו לגלות את הכריזמה המפורסמת של יהודה גיל. את הרצון שלו להבין איך הצליח "לעבוד" לא רק על המקורות שהפעיל, אלא גם על עמיתיו ועל הממונים עליו.

יהודה גיל, כפי שמתאר אותו רונן ברגמן, מצטייר כרברבן וגוזמאי, אדם שמרבה לנופף בהישגיו וביכולתו המבצעית המשוכללת להפליא. כך למשל תיאר גיל באוזניו של ברגמן מקרה שבו התקומם נגד אירוע שבו ביקש ראש המוסד המיועד, אפרים הלוי, מי שלדבריו של גיל "לא פעל מעולם בהסוואה", לבחון את יכולותיו של גיל. וכך, סיפר גיל לרונן ברגמן, הגיע יום אחד אפרים הלוי למשרדו וגילה שם טכנאי של חברת בזק שהתעסק בחוטים. הטכנאי הסביר שהוא נשלח לבדוק תלונות על האזנות סתר. הלוי, כך סיפר יהודה גיל, נכנס לפאניקה, ניסה להגן על מסמכים סודיים ביותר שהונחו על שולחנו, וצעק אל מזכירתו שתשיג בדחיפות את קצין הביטחון של ראש המוסד. הטכנאי המשיך בעבודתו, ורק כעבור כמה דקות הזדקף, הפסיק לדבר במבטא זר ושאל, "אז מה אתה אומר, אפרים, אני יודע איך להסוות את עצמי?"

 

הסיפור, שנועד להוכיח את כישרונותיו של יהודה גיל, לא הסעיר את רונן ברגמן. במיוחד לאחר שהנוגעים בדבר הכחישו את כל פרטיו. "מה שהוא אמר על הקריירה המבצעית שלי מוכיח לי שלאדון גיל אין שום מושג מה עשיתי. שיהיה," פטר אפרים הלוי את הדברים.

נשאלת אם כן השאלה איך בכל זאת הצליח יהודה גיל לשטות בממונים עליו במשך שנים כה רבות. איך המשיך להיפגש עם "המקור" שלו, "להשיג" ידיעות שהיו כנראה כוזבות – אולי בכלל שתולות? –  ומדוע נודע בקרב עמיתיו כאחד המפעילים המוצלחים ביותר שהכירו?

האם בראיונותיו עם רונן ברגמן לבש בכוונה את הדמות הלא מרשימה שבה בחר להופיע? ואולי יש בבפרשה ההיא צדדים אחרים, סודות שעדיין לא נחשפו? השאלות הללו נשארות פתוחות.

דבר אחד ברור: אלמלא עמידתו האיתנה של מי שהיה אז שר הביטחון כנגד הלחצים של מי שמשרת כיום באותו תפקיד, הייתה מדינת ישראל נגררת (שוב) למלחמה איומה ומיותרת.

לא נותר עוד אלא לקוות שגם את המלחמות הצפויות הבאות יהיה מי שיסכל, ושהרבה סבל מיותר יימנע שוב.

כשחוק השתיקה מופר

רבים מן הנפגעים שגדלו במשפחות מתעללות מצייתים שנים רבות לצו של שתיקה השורר בהן. בשמרם את סודות המשפחה הם נושאים נטל כבד שאינו שייך להם. בנקודה זו בהחלמתם יש מהם שבוחרים להודיע לבני משפחותיהם שחוק השתיקה הופר ללא תקנה. בעשותם כן הם מסירים מעליהם את נטל הבושה, האשמה והאחריות ומניחים אותו במקום הראוי לו, על כתפי המתעלל.

עימותים עם בני המשפחה או גילויי סודות יכולים להיות בעלי כוח מעצים רב, ובלבד שהם מתוכננים היטב ונעשים בעיתוי הולם. אין לעשותם עד שלא הרגיש הנפגע שהוא מוכן לומר את האמת כפי שהיא ידועה לו, בלי צורך באישור ובלי פחד מפני התוצאות. הכוח שבגילוי  טמון במעשה אמירת האמת. תגובתה של המשפחה אינה חשובה. אמנם אישורה יכול לגרום נחת כאשר הוא מתרחש, אבל פגישת גילוי יכולה להצליח גם כאשר המשפחה מגיבה בהכחשה נחרצת או בחמת זעם. אז ניתנת לנפגע הזדמנות להתבונן בהתנהגויות המשפחה ולהיטיב להבין את הלחצים שהיה נתון להם בילדותו.

[…] הנפגע צריך להתכונן לקבל כל תוצאה. גילוי מוצלח מלווה כמעט תמיד בהתרוממות רוח ובאכזבה כאחת. מצד אחד, הנפגע מופתע מאומץ לבו ומתעוזתו. אין הוא מפחד עוד ממשפחתו ואינו אנוס להשתתף ביחסים משפחתיים הרסניים. מצד אחר, מתבררות לו מגבלותיה של משפחתו.


טראומה והחלמה, ג'ודית הרמן

 

מה קרה לילדה ששמרה על סוד

הספר עולם בלי סודות: הסוד וחשיפתו ככלים לתיקון עולם ופרט בעריכתו של עו"ד יובל אלבשן, בהוצאת המכללה האקדמית אונו, ראה אור בימים אלה.

בקובץ חמישה עשרה מאמרים. להלן המאמר הראשון, שאותו כתבתי.

הנה קישור לכל שאר המאמרים המופיעים בספר. 

 

מה קרה לילדה ששמרה על סוד (ומה השתנה בחייה אחרי שחשפה אותו)

המטופלת, אישה צעירה, בת עשרים ושתיים, ישבה בחדרו של הפסיכיאטר וניסתה להתרכז. מעבר לקיר נשמעו רעשים. שקשוקי כלים, דיבורים, קולותיהם של בני הבית. את פניהם, של אשתו ושל בניו, לא נאלצה לדמיין. מדי פעם פתח לה אחד מהם את דלת הכניסה לבית והחווה בידו לעבר פינת ההמתנה שחיברה בין שני חלקי הדירה, כשחלפו על פניה בדרכם מכאן לשם ויכלו להביט בה והיא בהם.

לפעמים, כשהיתה בחדרו בשעת הטיפול, חדרוּ מבעד לקיר צלילים של מריבה גועשת, התחצפות, קוצר רוח, כעס. באותם רגעים הבחינה שהמטפל קשוב, אבל לא אליה. היא לא ידעה איך להגיב אל הדריכות שלו, המופנית בחשאי אל משפחתו, חשבה שהתנהגותו טבעית. זאת הרי משפחתו ומה שקורה שם חשוב לו יותר ממה שהיא מספרת לו כאן. היא התלבטה אם לומר לו – גש אליהם, אני אחכה. או אלך הביתה. זה בסדר. או שאולי, מפאת הנימוס, עליה להתעלם, להמשיך לדבר, כאילו לא שמה לב. גם כששרר מעבר לקיר שקט, חשבה לא פעם על הנוכחים הנסתרים. הרי כשם שהיא יכולה לשמוע אותם, גם הם יכולים לשמוע אותה. האם הם יושבים שם עכשיו ומצותתים? ואולי גם מתלחשים ביניהם ומגחכים? אף על פי שהרגישה אי-נוחות לא עלה בדעתה בכל חודשי הטיפול להסגיר אפילו ברמז את הרגשתה. היה ברור לה שאין לה שום זכות לעשות זאת. להטריד. לומר שמשהו מפריע לה. להטיל ספק בהחלטות של אדם סמכותי.

"תמשיכי, תדברי כאילו התינוקת לא כאן"

כמה שנים אחרי כן כבר הייתה בטיפול אחר, אצל פסיכולוגית. פינת ההמתנה אצלה הייתה מבודדת משאר חלקי הבית, ולא היה אפשר לפגוש במטופל הקודם בדרכו החוצה. שתי דלתות שונות הפרידו בין היוצא לנכנס. בין מי שזה עתה הגיע ומי שכבר סיים. אכן, מעולם לא נתקלה במישהו מהמטופלים האחרים, אבל כן ראתה את בעלה של הפסיכולוגית כי גם בביתה פתח לפעמים הבעל את הדלת. הוא גבוה, רזה ורציני, ציינה לעצמה. פעם אחת שמעה את הפסיכולוגית פונה אליו בבקשה, הוגה את שמו בנימה מתפנקת שעוררה במטופלת תהיות: האם האישה הזאת, שרוב הזמן מקפידה כל כך על ארשת פנים קפואה, כמו מראה, כמו קיר, בוכה לפעמים מעלבון, ממש כמוה? האם גם בעלה מכנה אותה בשמות גנאי כאשר דבר-מה שאמרה או עשתה הכעיס אותו? (או חובט בפניה ושובר לה שיניים, בועט בגופה ומטיח על הקיר עציצים שהיא אוהבת, הופך על הרצפה בחדר הילדים את אמבטיית התינוק המלאה במים, מנפץ צלחות, מרוקן את הארנק שלה ומצית את תכולתו?) יום אחד בשעת ביקור נשמע מהחדר הסמוך קול בכי שלא פסק. "לכי אליו," אמרה לה המטופלת, "אני לא מסוגלת לשמוע תינוק בוכה." המטפלת היססה רגע קצר, קמה, יצאה מהחדר, חזרה עם תינוקת בת כמה חודשים והשכיבה אותה בחיקה, קרוב לשפת השולחן שהפריד תמיד בינה לבין המטופלת. "בדרך כלל היא לא מתעוררת בשעות האלה," התנצלה, והוסיפה: "תמשיכי, תדברי כאילו התינוקת לא כאן."

הפסיכיאטר הקפיד תמיד על המראה המדויק של חדר הטיפול. אצלו המכתבה הגדולה ניצבה בצד, ועליה כמה דפים ועט. הספרים שעל המדפים סודרו על פי נושאים – מחלות של הנפש וגם כאלה של הגוף – שהרי היה גם רופא. בין הכורסאות נשמרה תמיד זווית של תשעים מעלות, והאור עומעם. כשהגיעה אליו פעם בשעות היום, קם וסגר את התריסים, כדי שהאפלולית לא תהיה שונה מהרגיל. הוא הרבה לפמפם במקטרתו. השהות שבין הפמפומים לדיבורים התארכה לפעמים מאוד. המטופלת ישבה וחיכתה למוצא פיו. לפעמים  נמשכה השתיקה כמעט לאין קץ. בהתחלה סברה שהוא מהרהר במה שסיפרה לו. אחר כך הבינה שאולי הוא מצפה להמשך דבריה. כל פרק דומייה כזה היה יקר מאוד. שקלים רבים לכל דקה.

שתיקה שווה זהב

גם אצל הפסיכולוגית התארכו לפעמים השתיקות. המטפלת חיכתה שהמטופלת תפתח את השיחה. מעולם לא שאלה אותה לשלומה או אם היא רוצה להמשיך ולדבר על משהו שנקטע במפגש הקודם. המטופלת הבינה שזהו צו המקצוע. היא הניחה שיש בחוג לפסיכולוגיה קורס ששמו "השתיקה ככלי טיפולי" או "לשתוק ולרפא", (או אולי "שתיקה שווה זהב"?), ושבהכשרה המקצועית לומדים הפסיכולוגים, ככלל שאין לחרוג ממנו, שאין ליזום שום דבר, לעולם, ודאי שלא במעשים, אבל גם לא במילים. לעובדים סוציאליים מותר להתערב בחיים הממשיים של הפונים. לפסיכולוגים מקצועיים אסור בתכלית האיסור להציע למטופליהם עזרה. הם לא יעלו על  דעתם, למשל, לטלפן אל מטופלת שהביעה משאלות אובדניות או תיארה חשש מפני התנהגות מאיימת ואף רצחנית  מישהו כלפיה או כלפי הקרובים לה. השעה הטיפולית היא העולם הקיים היחיד. היא היקום. החשוב ביותר מתרחש במהלכה: הקשר בין המטפלת למטופלת, יחסי ההעברה וההעברה הנגדית, ההכלה, התלות, השחזור, וברבות הימים אולי גם תיקון, ניתוק וההשתחררות. אסור אפוא למטפלת להראות התעניינות החורגת מהשעה הטיפולית. ואסור לה גם להתקיים כאדם אמיתי וחי. היא גם לא תשיב על שאלות ישירות. כשהמטופלת שאלה אותה לגילה, הגיבה בשתיקה ממושכת, ואז השיבה בשאלה: "למה חשוב לך לדעת?" (ובכל זאת: התינוקת. הבית מרובה המפלסים ששכן באחת השכונות היקרות ביותר בישראל. הגינה המשגשגת, המעוצבת, והכלבים שנבחו בפתח, לטשו  שיניים והסתערו על הגדר, ובכל זאת – בעלה. אולי יכלה לקבל את מטופליה במקום אחר, נטול סממנים משפחתיים ורמזים להעדפותיה ולטעמה? מקום שהיה מאפשר לה לשמור על ההפרדה המוחלטת בין דמותה הפרטית לתפקידה? אבל המטופלת אמרה לעצמה שהיא מבינה את הפסיכולוגית לחלוטין: העבודה מהבית נוחה יותר.)

באחת הפגישות נמשכה השתיקה חמישים דקות. בתחילתה עדיין הייתה השתיקה רגילה. מעין הקדמה קלה שיש בה ציפייה להמשך. כזאת שלא מעוררת תהיות, ספקות או מבוכה. אחרי כן התחילה השתיקה להתעבות, להתקשות. נעשתה כבדה מאוד. ומוזרה. היה בה כעס שהלך והתרוקן, הלך ואזל, עד שנהפך ללא כלום. שתי נשים יושבות זו מול זו. לפני האחת מונח בתחתית השולחן, על מדף סמוי מעיני האחרת, שעון שמורה לה כמה זמן כבר חלף וכמה עדיין נותר. על השולחן הייתה קופסה עם ממחטות נייר שלא היה בהן צורך. בתום חמישים הדקות הודיעה הפסיכולוגית, כדרכה, שצריך לסיים. ואז הוסיפה – זאת הייתה פגישה חשובה במיוחד. המטופלת השתדלה להשתכנע שאכן קרה משהו משמעותי, אם כי לא הצליחה להבין מהו. היא המשיכה לשתוק, לא הביעה תמיהה ולא ביקשה הבהרות.

אין להבין מכך שהשתיקות הטיפוליות רעמו תמיד. לא ולא. לרוב נאמרו בפגישות דברים. התנהל שיח שהיה ברובו דיבור מתמשך של המטופלת. האחריות לקיומו הוטלה עליה בלבד. מה שהביאה, מה שהביעה, התקיים.

אל הפסיכיאטר הגיעה בשנה השנייה לנישואיה, כשכבר הייתה אימא לתינוק בן כמה חודשים. היא גרה עם בעלה בדירה שנרשמה על שם שניהם, בלי שנאלצו להתחייב למשכנתה, הוריו של הבעל קנו אותה למענם. הכול נראה תקין. שני בני הזוג עבדו והפרנסה הייתה טובה. לפעמים נפגשו עם אנשים שכונו חברים, אם כי ההזדמנויות לכך לא היו רבות, כי בסופי השבוע בילו תמיד עם המשפחות המורחבות: כל ערב שבת הגיעו לארוחה אצל הוריה, כל שבת שהו אצל הוריו, משעות הבוקר המאוחרות ועד הערב. החברים היו מבחינתה של המטופלת אנשים זרים, כאלה שהתוודעה אליהם לאחרונה ולא ממש הכירה, כולם זוגות נשואים. במפגשים איתם לא דובר מעולם על רגשות או על תקוות, ולא נחשפו מצוקות או תהיות. להפך, כולם הקפידו להפגין לראווה את הצלחותיהם והתמקדו בתחרות הסמויה ששררה ביניהם – למי הדירה הכי מעוצבת, הבגדים הכי נאים, התינוק הכי מפותח, מי המארח הכי מרשים. המטופלת סבלה רוב הזמן. תחושות של זיוף, צרימה, ורעשים פנימיים בלתי-נסבלים ליוו אותה כל העת. היא הרגישה שאינה חיה את חייה כמו שנועדו להיות. שאינה נינוחה ואינה אמיתית רוב הזמן, אך לא ידעה מה לשנות וכיצד. אמנם הייתה אישה נשואה ואם, למדה באוניברסיטה, ולכאורה תפקדה כיאות, אבל הרגישה כאילו היא יצור מכוכב לכת אחר שנקלע אל כדור הארץ, שאינה מתמצאת בשפת המקום ובהלכותיו. לא פעם תהתה כיצד בעלה, שהיה מבוגר ממנה בשלוש שנים בלבד, כבר יודע כל כך הרבה על חיי המעשה: איך לקנות מכונית, לחסוך כסף, לתקן תקלות, מה מחיריהם הסבירים של דברים, מה עושה ביטוח ואיך מפעילים אותו בעת הצורך, איך מגיעים למקומות. היא נאבקה בחוסר האונים שלה ויכלה לו. מצאה את מספר הטלפון של התחנה לבריאות הנפש בעיר מגוריה, קבעה פגישה והגיעה. האישה ששוחחה איתה אמרה לה מיד שהמקרה שלה קשה מדי. שהתחנה הציבורית לא תוכל להועיל לה. שהיא זקוקה לטיפול פרטי, כנראה ממושך ואינטנסיבי, ונתנה לה את מספר הטלפון של הפסיכיאטר.

אחרי שקבעה איתו את המפגש הראשון, הבינה כי מיום שהיא זוכרת את עצמה ציפתה לרגע שבו תוכל לדבר – עדיין לא ידעה על מה – ולהישמע.

"תשאירי את המפתחות ותעופי מכאן"

מאחר שהמוקד לכאבה, שרק אותו ידעה לנסח במילים, היה הקשר הלא-מספק עם בעלה, הפצירה בו להצטרף אליה לשיחות הטיפוליות, "כדי לשפר את חיי הנישואים". בעלה נהג לומר לה שהיא הדבר הכי חשוב בחייו, ושיהיה מוכן לחתוך למענה את ידו הימנית (היא השיבה תמיד שאינה רואה בעצמה "דבר", אלא אישה, ושאין לה שום צורך ביד קטועה, שלו, או של כל אדם אחר). למרות אהבתו המוצהרת, היו לבעלה טענות רבות מאוד כלפיה. הוא מתח ביקורת על מבנה גופה, על האופן שבו שטפה את הכלים, על כך שלא בישלה למענו ברצון ובהתלהבות. "אז מה אם את צמחונית?" טען נגדה. "אם באמת היה אכפת לך ממני, היית נהנית לטגן בשבילי כבד, ולא עושה את זה רק כי צריך." אהבתו לא מנעה ממנו גם לומר לה בכל פעם שכעס עליה, וזה קרה לעתים תכופות, שהיא מתבקשת לעזוב את הבית, או בלשונו, "תשאירי את המפתחות ותעופי מכאן." לא היו לה בעיניו זכויות על הדירה. הרי הוריה סירבו לתרום לקנייתה.

לא היה למעשה שום תחום בחייהם המשותפים שאחד מהם היה שבע רצון ממנו. המריבות היו קולניות מאוד, והמטופלת הרגישה לא פעם שאינה מסוגלת לשלוט בכעס שלה או לבלום אותו. היא ביטאה אותו לעתים מזומנות בצעקות רמות, שהטרידו מאוד את בעלה. לכן, כנראה, נעתר בעלה והסכים להצטרף אליה לשיחות הטיפוליות. אחדות מהן התקיימו בצוותא, והאחרות בנפרד.

כבר במפגש הנפרד הראשון שלה עם הפסיכיאטר, כשסיפקה לו עובדות  על עצמה – מתי  נולדה, היכן גדלה, מה עשתה – הוסיפה, כמו שעשתה בשיחה היחידה שלה בתחנה לבריאות הנפש, פרט ביוגרפי שלא נראה בעיניה מהותי: היא עברה גילוי עריות. אביה, ציינה בענייניות ובלי שום מעורבות רגשית, פגע בה במשך שנים, בילדותה, בנעוריה. היא לא סיפרה פרטים על האמירות והדיבורים, על ההצצות המלוות בלעג, על החדירה אל רשות הפרט שלה, החקרנות והסקרנות הפרוצה, אחרי כן גם הנגיעות. לא הזכירה את הידיים שפלשו אל גופה בשנתה, את האצבעות שחדרו, את הגוף שהצמיד אותה אליו, את הנשיפות, הריח, צמרמורות הגועל, הקיפאון, הבעתה והבחילה. גם לא ציינה כיצד התרחק ממנה אביה בחטף כששמע צעדים קרבים, ואיך הבהילות שלו הבהירה לה שהוא מגן על עצמו, שמעשיו אסורים ושהוא יודע זאת. לא סיפרה על ההסברים שהשמיע באוזניה: שהוא אוהב אותה. ששאלותיו האינטימיות נשאלות לטובתה, כדי ללמד אותה, ולכן הוא גם נוגע בה. לא אמרה לפסיכיאטר מדוע לא סיפרה על כך בילדותה לאיש. לא הסבירה שלא היה למי לספר. לאימא שלה היו עיניים מרוקנות. עיניים שהסתכלו רק פנימה, לתוך עצמן. שבהו בה ולא ראו אותה. לה לא יכלה לומר שום דבר כי הסכנה הייתה מוחלטת. קיומית. כי ידעה שאמהּ לא תאמין לה. ושאם תאמין, תתפרק, תיהרס. מאז ומעולם ידעה שעליה לשתוק. להגן על אימא שלה. לשמור על הסודות. כי מה יקרה אם תדע לא רק מה אבא עושה לבתהּ בחשאי, אלא גם מה הוא מספר לה. בתוך כל משפט הסתתר משפט אחר שצריך היה לשמור עליו סגור, נעול, עטוף, אם אחד מהם ישתחרר, אם הוא יפרוץ, הוא ימוטט, יפוצץ, יחריב הכול. אבא כתב למטופלת, שהייתה אז ילדה, בדף האחרון של יומן בית הספר שלה, ליד הנוסחאות, מספר טלפון של אישה שכבר סיפר לה עליה. "אם יקרה לי משהו," אמר, "אם פתאום אני אמות, תטלפני אליה ותודיעי לה. רק עלייך אני סומך. את החברה הכי טובה שלי." היא רצתה ולא רצתה להיות החברה הכי טובה שלו. זאת שהוא חולק איתה סודות שאסור לאימא לדעת. הוא אמר למטופלת, שהייתה עדיין ילדה, שהוא אוהב אותה הכי בעולם. יותר מאשר את אימא. היא רצתה ולא רצתה שהוא יאהב אותה הכי בעולם, יותר מאשר את אימא. ובכלל לא רצתה שיספר לה מה האישה ההיא, ואישה אחרת, ועוד אחת, אומרות לו, לוחשות לו, צועקות לו. הוא חיקה אותן בלעג. בגועל. בבוז. גם היא נגעלה. ופחדה. והתגאתה. והייתה חשובה מאוד, לרגעים. ואז בזויה. ושוב חזקה מאוד לרגעים, ואז עלובה. הכי חכמה והכי יפה, ואז מיותרת, אשמה. היא חשבה שהוא באמת אוהב אותה, הכי בעולם, אבל רק כשהיא לבדה איתו. ואז הוא מחייך (חיוך מפחיד) ושואל שאלות, ולוחש. ולא הבינה איך אם הוא אוהב אותה הכי בעולם, הוא יכול פתאום לזרוק עליה חפצים, לסטור לה, לבעוט בה, לשפוך עליה דלי מים בשנתה כדי להעיר אותה, כי הכוסות ששטפה נשארו מלוכלכות. ואחר כך שוב לאהוב אותה הכי בעולם. הוא לא היה צריך לבקש ממנה שלא תספר שום דבר אף פעם, לאף אחד. היא ידעה שאסור. שהיא לא רוצה ולא יכולה להרע לאימא ולאבא, ואם תדבר, תפגע בכולם וגם תסכן את עצמה. רק פעם אחת שגתה: כתבה ביומן הסודי שלה, שכל דף חדש בו התחיל במילים "קיטי היקרה", כמו אצל אנה פרנק, על משהו שאבא עשה בה. אולי גם על הבִּלבול. אולי גם לכך עדיין מצאה מילים. ולמחרת כשאף אחד לא היה בבית הוא נזף בה. "יש דברים שלא כותבים," אמר. "אימא קראה את זה וזה מאוד הכאיב לה." הוא שלח אליה מבט כועס, מאשים, הסביר לה איך תוכל להתנקות, מה עליה לעשות כדי להקל על המבוכה שחשה, שלא תסור ממנה עוד שנים רבות. תחושת החרפה, כי לא חשבה עד הסוף, לא הבינה מה היא מעוללת, ביישה את עצמה. איך העזה לכתוב את הדברים. איך טעתה. והיא צייתה, לקחה את המחברת למקום מבודד ושרפה אותה שם. שום דבר מכל אלה לא סיפרה לפסיכיאטר.

"כל אחד בונה לעצמו את הגיהנום שלו"

היא גם לא ציינה שהיא בקשר רגיל, סדיר, מובן מאליו, עם הוריה. אפשרות אחרת לא עלתה כלל בדעתה. אמנם, התרחשו לאחרונה כל מיני אירועים קשים, המריבות שפרצו לפני החתונה בין הוריה לבעלה – הם סירבו בכל תוקף לעזור בקניית הדירה, הוא לא העלה בדעתו לוותר על דרישותיו.  תגידי לו שלא ייכנס לנו לכיס. תגידי להם שלא ייתכן שאין להם שום דבר לתת. תגידי לו שזכותנו לעשות בכסף שלנו מה שאנחנו רוצים. הם לא יודעים להתנהג. אנחנו לא סובלים אותו. הם מגעילים אותי. הוא חצוף. הם קמצנים. הוא גס רוח. הם בכלל לא אוהבים אותך. בבוקר חתונתהּ, לפני שיצאה אל סלון הכלות, אמרה לה אמהּ: "כל אחד בונה לעצמו את הגיהינום שלו."

המונח  "גילוי עריות" היה מטבע לשון נוח לשימוש. הוא כלל בתוכו סיכום של כל מה שאי-אפשר ואין צורך לומר. וזה הספיק. "עברתי גילוי עריות." הפסיכיאטר שמע, פמפם במקטרתו, ולא אמר מאומה. לא שאל אף שאלה, לא בירר אף בירור. השיחות המשותפות עם הבעל, והנפרדות בלעדיו, נמשכו. הפסיכיאטר התאמץ מאוד להוביל את המטופלת לעבר חיים נורמטיביים. כאלה שיש בהם שני המרכיבים ההכרחיים, שמעידים על אורח חיים נאות: עבודה מסודרת וזוגיות יציבה. המטופלת עבדה כמורה, אבל חלמה להיות שחקנית. ביטוי אמנותי משך את לבהּ. בעלה והפסיכיאטר התנגדו בכל תוקף. באחד המפגשים הנפרדים, כשנואש מהמאמצים לשכנע אותה שעליה להסתפק בחיים שיש לה, ניגש הפסיכיאטר אל הכוננית, שלף משם ספר של פרויד, עלעל, עד שמצא את העמוד שחיפש, ואז סימן לה באצבע את הפסקה שעליה לקרוא: משהו על כך ששפיות מוגדרת באמצעות אהבה ועבודה. היא לא הצליחה בעבודה, ולא אהבה את בעלה.

המריבות איתו לא שככו. היא צעקה חזק והוא היה אלים. אלים מאוד.

הפסיכיאטר המשיך במאמצים להצמיד את שברי הנישואים. להדביק אותם באמצעות שכנועים. באחת הפגישות הנפרדות, לאחר שנודע לו כי סיפרה גם לבעלה שעברה גילוי עריות, נזף בה קשות. "בשביל מה היית צריכה לעשות את זה?" שאל, וחזר והוסיף, "בשביל מה?" השאלה לא ציפתה לתשובה, היא הייתה רק תוכחה, הייתה בה מורת רוח, גינוי, ובעיקר – האשמה. וגם מידה לא מעטה של רתיעה. את אחת שמדברת יותר מדי, אמר לה מבטו. שחושפת את מה שמיותר לחשוף. את ילדותית, פטפטנית והיסטרית. את לא יודעת לשמור סודות!

שנים התהלכה עם ההבנה המביכה, המפחידה, שהיא לא יודעת לשמור על סודות. שהיא אדם מופקר ולא אחראי. שהיא לא אמינה. שמוטב שלא לסמוך עליה. לימים, כשפתחה בהליכי גירושין, עשתה הכול כדי שבעלה לא יוכל להפעיל נגדה את הסוד שהפקידה בידיו בטעות, ברגע של פזיזות אם יגיעו לבית המשפט, הוא עלול לספר באחד הדיונים את מה שהוא יודע עליה: שהיא נפגעת גילוי עריות. היא הסכימה להתפשר וויתרה על חלק מזכויותיה, רק בשל אימת הסכנה המרחפת מעליה שסודה ייוודע ברבים.

והיה עוד מישהו שחשד בה מדי פעם וטען נגדה שאינה שומרת על הסוד. בכל פעם שמישהו מבני המשפחה כעס על אביה, מכל סיבה שהיא, נהג להאשים אותה: ודאי סיפרת לו, אמר. תקף. הוכיח. הצליף במילותיו. והיא התמידה בהכחשות: לא, אמרה. לא סיפרתי לו, נבהלה. נשמעה לעצמה תמיד מתנצלת על משהו שלא עשתה. לא כועסים עליך בגללי, התאמצה לשכנע אותו. באמת שלא. לא גיליתי. לאף אחד. אף פעם. וידעה שהיא אשמה. שהיא משקרת. כי דווקא כן גילתה, לאנשים זרים. לבעלה. לפסיכיאטר.

"אם צריך למכור את המקרר…"

גם הפסיכולוגית שאליה הגיעה כעבור כמה שנים לא שאלה דבר. גם היא הסתפקה בכותרת "אני נפגעת גילוי עריות", ומשם הפליגה הלאה, אל מה שאִבחנה כעבור זמן-מה כבעייתה העיקרית: הרסנות עצמית. וגם – הניתוק הרגשי שלה מאמהּ. שתי בעיות שנוצרו לכאורה מאליהן. בלי סיבה חיצונית המצריכה בדיקה. כדי להגיע לכך נדרשה רגרסיה (בתנאים מפוקחים). תלות מוחלטת שתתפתח במטופלת, עד שתזדקק למטפלת שלה כמו תינוקת שתמות בלי טיפול. (שעה בשבוע, ואחרי כן גם שעתיים, היה בכך הכרח, המטופלת נזקקה להכלה גוברת, שעה אחת לא הספיקה עוד. "וזה חשוב מכל דבר אחר," אמרה הפסיכולוגית. "אם צריך למכור את המקרר כדי לממן את הטיפול, אז זה מה שצריך לעשות. מה יותר חשוב מבריאות הנפש?").

המטופלת, שסִבלה העמיק ונעשה אינסופי, פחדה לפעמים שאם תתחיל לבכות, לא תוכל להפסיק, שתמשיך לנזול עד שתאזל, עד שגופה יימס כולו בדמעות וייעלם, יישטף אל הביוב. הייסורים, כך הבינה, נובעים מתוכה, מבחירה, או בשל ליקוי מולד. היא זאת  שאחראית לכך שאין לה עור מגן, שכולה קצות עצבים חשופים, לכך שכל נגיעה מסבה לה כאב לא סביר, לכך שאינה מסוגלת לשלוט ברגשותיה. ככל שהטיפול התמשך, חשה שדעתה הולכת ומשתבשת, אבל העדיפה להמשיך ולכעוס על עצמה. רק על עצמה. כי אם היא זאת שאשמה, זאת שגורמת לכל הסבל הזה − האחריות למצבהּ נתונה בידיה בלבד. וזה קל יותר. כי אז יש סיכויים לשיפור. כי רק את עצמה היא יכולה להתאמץ ולשנות. כן, היא העדיפה להיות מטורפת ולא קורבן. להילחם נגד עצמה ולא בהוריה. לשנוא את עצמה ולא אותם. למות, ולא להיות יתומה. היא המשיכה לשמור על הסוד.

הפסיכולוגית ביקשה לזמן אליה את אמהּ של המטופלת לשיחה משותפת, שהתנהלה כשני מונולוגים עם מאזינה אחת. בשיחה תיארה באוזניה את חומרת מצבה של הבת. "ייתכן שניאלץ לאשפז אותה, כדי לשמור עליה," אמרה. ואז הפצירה, "תעזרי לה. תשמרי עליה." בתגובה, פצחה האם בנאום ארוך, פירטה בזעם גלוי את כל חסרונותיה של הבת. "לא," היא ענתה לשאלה, "אין לי שום דבר טוב להגיד עליה." אחר כך, בחוץ, המשיכה להוכיח את בתהּ: "בשביל מה הבאת אותי לכאן? כדי שאישה זרה וצעירה תלמד אותי איך להיות אימא?"

הסוד, כמו גידול ממאיר, לא נעלם מאליו. צמיחתו לא נבלמה רק משום שהתעלמו ממנו. הוא המשיך להיות "תהליך תופש מקום" גם אחרי שהפסיכולוגית קבעה פתאום שהטיפול הסתיים. ההעברה, הרגרסיה, התלות, נקטעו באחת. למטופלת היה נדמה שהיא רוצה אולי להמשיך, אבל האמינה שהפסיכולוגית מיטיבה לדעת למה באמת זקוקה המטופלת שלה. והפסיכולוגית הייתה נחושה. "הגיעה העת לסיים," אמרה, "עכשיו את ובעלך זקוקים לטיפול משותף." המטופלת חשדה שהסיבה האמיתית היא שהטיפול בה מכביד על הפסיכולוגית. והבינה אותה. הזדהתה אִיתה לחלוטין. גם היא לא הייתה רוצה לטפל בעצמה!

***

"ילדה שהייתה קורבן לגילוי עריות מרגישה מזוהמת ומקולקלת."

בספרהּ "טראומה והחלמה",[1] מקדישה ג'ודית לואיס הרמן פרק לטראומה בילדות: "התעללות בילדים". אחת התופעות המאפיינות ילדים כאלה בבגרותם היא "תחושה כובשת של חוסר ישע". כותבת לואיס הרמן: "בסביבת משפחה מתעללת, ההורה משתמש בכוח באופן שרירותי גחמני ומוחלט. הכללים הפכפכים, לא-עקביים, או לא-הוגנים בעליל."[2] אם כן, אפשר להבין את חוסר האונים שחשה המטופלת ואת חוסר היכולת שלה להתמודד עם שני המטפלים שפנתה אליהם כדי לקבל עזרה, והם מעלו באמונה שהרי לא עשו את המוטל עליהם: לגעת בסוד, לחשוף אותו לאור היום ולמגר את קיומו. לא רק שהמטפל הראשון הנציח את הסוד ("בשביל מה היית צריכה לספר לו?"), הוא אף קיבע במטופלת את תחושת הבושה, במקום לסלקה. במקום להחזיר את האשמה אל האשם, אל הפוגע, השאיר אותה המטפל אצל הנפגעת ובכך הצטרף בעקיפין אל הפוגע ואיחד איתו כוחות. חומרת מעשיו מקבלת משנה תוקף בספרSecret Survivors  מאת א' סו בלום.[3] המחברת, עובדת סוציאלית שהתמחתה בטיפול בנפגעות גילוי עריות, מתארת את תחושת הגועל העצמי שחשות נפגעות: "ילדה שהייתה קורבן לגילוי עריות מרגישה מזוהמת ומקולקלת."[4] וכן, "היא מרגישה מזוהמת בשל המעשה המטונף של גילוי העריות שאותו 'התירה'. היא מרגישה שמשהו בתוכה מצחין. מגעיל."[5]

"מה את מרגישה?" − "שום דבר".

לפי בלום, לא היה אפשר לצפות שהמטופלת תביע את הכעס שחשה: "הילדה הפגועה אינה יכולה שלא לכעוס על מי שפגע בה, ואינה יכולה להרשות לעצמה להתלונן."[6] וכן: "קרוב לוודאי שמי ששרדה גילוי עריות אינה יודעת מדוע היא כועסת. למעשה, ייתכן שאינה יודעת כלל שהיא כועסת (גם אם כך היא מרגישה). היא מזמן ניתקה את עצמה מהכעס שלה על האירועים שגרמו לו, ולא למדה את הכישורים הנחוצים להתמודדות איתו."[7]  כמו כן טוענת בלום כי "הַשְׁבָּתָה רגשית היא תהליך פנימי שבו המוּדעות לרגשות – למעשה היכולת לחוות אותם – מתעמעמת. יש כאלה שאינן מרגישות את החוויה, אחרות אינן חשות ברגשות עצמם. כשאני שואלת את מי ששרדו גילוי עריות 'מה את מרגישה?' והן עונות 'שום דבר', הן לא מתלוצצות, מתחמקות מתשובה או מפגינות 'התנגדות'. הן לא מרגישות."[8]גם הפסיכולוגית לא נגעה בסוד ולא הוציאה אותו מהמחשכים. יתר על כן, היא לא השכילה לעזור למטופלת להתחבר אל מקורות של כוח פנימי. הטיפול התמקד בכאן ובעכשיו, במה שקורה בין שתיהן, בתלות, והמטופלת חשה שבריאותה הנפשית מתדרדרת והולכת. בספרהּ של בלום, בפרק שכותרתו "האם אני מטורפת? – לא, את מתמודדת", מתארת המחברת נפגעות המרגישות שדעתן נטרפת כאשר הסביבה מעמידה פנים ששום דבר לא קרה להן, שהן "מרגישות דברים שלא קרו", שהן אומללות בלי סיבה – "הרי הוא אמר שהוא אוהב אותך"…

הפסיכולוגית, בעצם התעלמותה מהפשע, ובכך שמעולם לא דיברה עליו, יצרה מציאות שבה הפגיעה לא התקיימה לכאורה, מציאות שלא הייתה בה שום חשיבות לבריאות הנפשית של המטופלת. בנסיבות שבהן למטופלת היסטוריה קשה כל כך, עם פגיעה כה אנושה, אין למטפלת זכות להתעלם מכך. עליה לדעת שהמטופלת אינה מסוגלת לעשות זאת בכוחות עצמה. מנגנון ההכחשה חיוני לילדה הרוצה לשרוד, אך הרסני לבוגרת הרוצה לחיות. ג'ודית לואיס הרמן, בספרהּ "טראומה והחלמה", כתבה על נפגעי טראומה: "נוח להם להאמין שההתעללות לא התרחשה. בשירות המשאלה הזאת הם משתדלים לשמור את ההתעללות בסוד מפני עצמם."[9] בשתיקתה הצטרפה גם הפסיכולוגית לפוגעים. אפשר לראות התייחסות לכך בספר המקבץ מאמרים שעוסקים כולם בגילוי עריות ובסוד האופף את הפגיעה: "גילוי העריות משבש סדרי עולם ומערער את חוויית המציאות של הילדה… כאשר חווייתה הנוראה נשללת ממנה על ידי אלה שמכחישים את עצם קיומה."[10]

כאשר נפגעת גילוי עריות מגיעה לטיפול, המטפל הוא שאחראי לפתיחת הסוד. זאת לא רק אחריותו, אלא גם חובתו. "שבירת הסוד עוזרת לשורדת להכיר בכך שפגעו בה בצורה לא הוגנת, ושאינה אדם רע."[11] המטופלת אינה יכולה להיות שותפה ליוזמה, ואינה מסוגלת להביע רצון או צורך בה. "שורדות גילוי עריות אינן מסוגלות להיות אסרטיביות. הן חשות שאינן ראויות אפילו למחווה הקטנה ביותר של רצון טוב."[12] כמו כן, "הבושה והאשמה שהשורדת חשה הורסות את הערכתה העצמית. בעיניה היא אינה ראויה ליחס נאות, ולכן היא מוכנה לשאת הזנחה ופגיעה גם בבגרותה. היא אינה מסוגלת לדאוג לעצמה כי מעולם לא דאגו לה."[13] עליה ללמוד שלא להאשים את עצמה. אכן, הפסיכולוגית ניסתה לפרק את תחושת האשם המתמדת של המטופלת. פעם אחת אפילו אמרה, והייתה בדבריה נימה מסוימת של התלוצצות שגבלה בלגלוג: "אם השמש לא תזרח מחר, גם אז תהיי אשמה?" השאלה נועדה לחשוף את האבסורד שבתחושות האשם המופרכות של המטופלת, אבל איזה ערך היה יכול להיות לה, אם השיח כולו נותק מהעיקר, מהגורם לסימפטומים, מהמעשה הנפשע?

כשהרע מתחפש לטוב

את חומרתה של פגיעת גילוי עריות ואת עוצמת הבלבול וההרס אפשר להבין כשחושבים על כך שבפגיעה כזאת הרע מתחפש לטוב, המזיק מעמיד פני אוהב, ומי שהורס ומכאיב הוא זה שמתיימר לחנך ולגדל. אין לנפגעת גילוי עריות לאן לברוח. היא אפילו לא מבינה שעליה לעשות זאת. היא גדלה בתוך עולם הפוך: "כאשר התעללות מתרחשת במסגרת המשפחה, כרוכה בכך גם בגידה חמורה במערכת התפקידים והיחסים הפנים-משפחתיים. באופן פרדוקסאלי, המתעלל הוא גם מקור הביטחון וגם מקור הסכנה לקורבן, התלוי דווקא באדם הפוגע בו."[14]

בספרות העוסקת בגילוי עריות מתועדות תופעות רבות האופייניות והמשותפות לפוגעים ולנפגעות. כל נפגעת, בחשאיות האופפת אותה, סבורה מן הסתם שמה שקרה לה ייחודי רק לה. מדהים ומחריד להיווכח עד כמה רבים קווי דמיון המוכרים למי שחוקרים את הנושא.

למשל הצורך שהיה למטופלת בילדותה – ולמעשה גם בהמשך חייה – לשמור על הסוד ובכך בעצם להגן על הפוגע: "היא נושאת עליה את נטל המשימה לשמור על ביטחונה וקדושתה של המשפחה. אם הפוגע והאיום שהוא מציג בא מתוך המשפחה, היא נאלצת לחבור אליו כדי להרחיק את העולם החיצון… מאחר שהילדה תלויה בסביבתה ואינה מסוגלת לדאוג לעצמה, כל איום על סביבתה מהווה פגיעה ישירה בה עצמה."[15]

כמו אביה של המטופלת, פוגעים רבים משכנעים את הילדה שהם עושים הכול למענה, "כדי ללמד אותה."[16]

במקרים רבים פוגעים הופכים את בתם לאשת סודם ומעמיסים עליה לא רק את נטל ההתעללות בה, אלא גם סודות נוספים שלהם, כמו שעשה אביה, שסיפר לה על הרפתקאות האהבים שלו ואפילו הטיל עליה את המשימה המבעיתה, להודיע לאחת הנשים, "אם יקרה לו משהו".[17]

את אחד המאפיינים המשותפים לכל המשפחות שמתרחש בהן גילוי עריות, תופעה הרסנית ומבלבלת שמערערת את יציבותם של הקורבנות, מתארת בלום בספרהּ: "בלי תחושה של סיבה ותוצאה – הקשר בין מעשיה לתוצאותיהם – היא חווה את העולם לא כמקום של סדר, אלא של כאוס, והיא עצמה מסתחררת בו חסרת אונים."[18] כך בדיוק נהג אביה של המטופלת: רגע אחד אוהב, רגע אחר מתעב, מלטף ותוקף, מתלחש ומכאיב. שופך עליה באמצע הלילה דלי מים כדי שתקום ותשטוף כוסות ולמחרת משתף אותה בסודות. לא צפוי, מבהיל תמיד, הן בעליזותו והן בכעסו.

דוגמה נוספת היא ההאשמה העצמית האופיינית לנפגעי טראומה, "שבמאמציהם להבין מה קרה להם מחפשים פגמים בהתנהגותם שלהם."[19] ילד שהמבוגרים האחראים עליו גורמים לו לסבל, משתכנע שהפגם מצוי בו. שכן הוא "דחף את האנשים החזקים ביותר בעולמו לעשות דברים איומים. מכאן שהוא רע מעצם טבעו".[20] לפיכך – בלי חשיפת הסוד והדיבור עליו, לא היה בעצם שום ערך ממשי בשיחות הטיפוליות.

ושוב, ומאותה סיבה, גם ניסיונה של הפסיכולוגית להביא לפיוס רגשי בין המטופלת לאמהּ נועד לכישלון ולפורענות. בלי חשיפת הסוד ובלי שום דיבור אמיתי וגלוי עליו, נהפכה השיחה עם האם למופע נוסף של פגיעה. "ברגע שהאימא אומרת לבת שהיא [הבת] אינה אשמה, מתחיל תהליך התיקון," מסבירה ג'ודית לואיס הרמן.[21] כמו נפגעות אחרות, גם המטופלת נזקקה יותר מכול להכרה במה שנעשה לה, ולהתנצלות..[22] לא זו בלבד שלא קרה כך, אלא ההפך הגמור התרחש בחדר הטיפולים. שוב תקפה האם את הבת, מנתה את חטאיה, מחדליה, חסרונותיה, ולא מצאה בתוכה את היכולת לומר לה אפילו משפט אחד של אהבה או של חום אנושי. מובן שגם באותה פגישה הסוד נשמר היטב. המטפלת לא הזכירה אותו והמטופלת לא אמרה מאום, על שום דבר. היא הייתה שקועה מדי במאמצים לנשום.

יש לציין שגם סובלנותה המופלגת של המטופלת כלפי התנהגויות לא ראויות של שני המטפלים – חשיפתה הפוגענית לחיי המשפחה שלהם, תחושתה שפרטיותה אינה נשמרת כיאות – אופיינית לנפגעות גילוי עריות. "הקורבן חונך לראות את צורכי האחר כקודמים לצרכיו שלו."[23] מטופל בעל כוחות נפש רבים יותר היה מתקומם ומסרב לשבת בחדר טיפולים שבו הוא חושד או חושש שמצותתים לו, והיה מן הסתם עוזב ומחפש מטפל שיוכל לחוש אצלו בטוח. לא כך המטופלת שהייתה קורבן לגילוי עריות. היא לא העלתה בדעתה לעשות זאת. לא היו לה בעיניה זכויות כאלה. תפקידה היה להתאים את עצמה. לכן נשארה ושילמה עבור שעה טיפולית שבה עסקה הפסיכולוגית בטיפול בתינוקת שלה, וגם עבור שעה שלא נאמר בה מאומה.

מהקריאה בספרות העוסקת בתחום של גילוי עריות אפשר ללמוד על הסכנות הרבות הנשקפות לנפגעות. בספר "מופקרות – נשים בזנות", מראה ענת גור, עובדת סוציאלית שעוסקת שנים רבות בטיפול בנשים במצוקה, כי רובן של הנשים בזנות (אם לא כולן!) היו בילדותן קורבנות לניצול מיני, לרוב בתוך המשפחה.[24] בספר Secret Survivors[25] ובספר "הסוד ושברו: סוגיות בגילוי עריות"[26] מתואר מגוון של תופעות אופייניות לנפגעות, בהן הפרעות אכילה, התמכרויות, נטייה להתנהג בפזיזות ולהסתכן, נקיטת סוגים שונים של "אקטינג אאוט" מיני. נפגעות רבות אינן קשובות לגופן ולצרכיו, עד כדי התעלמות מטיפוח עצמי ואפילו הזנחה קיצונית של בריאותן. הן מתעלמות מסימפטומים ומכאבים, עד כדי סיכון חייהן. (נשים שעברו גילוי עריות חשות שגופן הוא מקור לסכנה, ולכן הן מתכחשות לו). בספרFather Daughter Incest  מתארת הרמן דפוסים של קורבנות חוזרת: נטייתן של נפגעות לקשור קשרים עם אנשים נצלנים, אלימים, הרסניים, ואת הקושי שלהן להינתק ולהתרחק מאלה שפוגעים בהן שוב ושוב בבגרותן.[27] כן מוזכרים מקרים רבים של דיכאון ושל התאבדות. "הנשים הללו חשות שיש במוות שחרור."[28]

***

קורבנותיהם הנרדפים של נשים נקמניות

אבל המטופלת המתוארת במאמר זה לא ויתרה. היא אספה בתוכה את הכוחות ללכת שוב לטיפול. הפסיכולוג האחרון עזר לה במשימה הקשה מאוד: להכיר במה שעוללו לה. ולכעוס. על הפוגעים. לא על עצמה. הוא שאל והיא השיבה. הוא ביקש והיא פירטה. הוא התמקד והיא נענתה. בשיחות טיפוליות רבות מאוד תיארה באוזניו תמונות מילדותה. הזעזוע ששיקף לה, הכעס שהביע, הכאב שביטא למענה, עזרו לה לגלות את כל אלה גם בתוכה. אחרי שהסוד נחשף בתוך חדר הטיפולים, מצאה בתוכה את הכוחות לצאת אל העולם. תחילה אל בני משפחתה, שהגיבו בדיוק כמתואר בספרות המחקרית: "מרבית הפוגעים מעדיפים להילחם עד הסוף המר, ולא להודות בפשעיהם. הם, שלא היו מסוגלים לחוס על בנותיהם, אינם מסוגלים להבחין בחמלה שחשות הבנות כלפיהם. נדמה להם שהנשים-הקורבנות מבקשות נקמה, באותה מידה של אכזריות שהן למדו בבית. כשמאשימים את הפוגעים, הם נוטים להציג את עצמם כקורבנותיהם הנרדפים של נשים נקמניות."[29] אכן, כל חייה חסה הבת על אביה, שהיה ניצול שואה ויתום. מאז ומעולם חשה אחריות לשלומו ולאושרו. הבינה שמוטל עליה למלא את מקום כל בני משפחתו שנספו. גם בימים הראשונים לאחר שחשפה את הסוד, כשחשבה לרגעים שאמהּ, אחותהּ ואחיה יתייצבו לצדהּ, עוד המשיכה לחמול על האב, לדאוג לשלומו, וביקשה מהם שלא יפקירו אותו. הוא, לעומתה, עשה הכול כדי לגייס את כל בני המשפחה לצדו ולשכנע אותם שהבת, האחות, הדודה, האחיינית, הנכדה, שקרנית ומטורפת, שהיא סחטנית שמנסה לגזול את כספו (אף על פי שמעולם לא ציפתה אפילו שישתתף בעלות היקרה של הטיפולים שנאלצה לעבור במהלך עשרות שנים).

תגובותיה של האם תאמו אף הן את המתואר בספרים, ולמעשה גם את ציפיותיה של המטופלת עצמה. שהרי כבר בהיותה ילדה, שלא שיתפה ולא סיפרה, חשדה במעמקי לבהּ שכך יהיה. תחילה הביעה האם זעזוע, אבל די מהר, אחרי הפצרות ושכנועים של בעלה, חבְרה אליו, אִפשרה לו להשמיע את הכחשותיו הנמרצות, וכעבור זמן לא רב החליטה להתנכר לבתהּ. הרמן כותבת על כך: "מרבית האבות מאמצים עמדה של הכחשה זועמת. האב עושה הכול כדי להטיל ספק באמינותה של הבת, ולגייס את אשתו לצדו. לעתים תכופות מדי האסטרטגיה הזאת מצליחה. אמנם, מיד בהתחלה האימא מאמינה לבת, אבל עד מהרה היא נעתרת למבול התחנונים, האיומים ותשומת הלב שאינה מורגלת בה, שמעתיר עליה בעלה… כשהבת הפרה את איסור הסודיות, היא הפכה את האב לאויבהּ. אמהּ מעולם לא עמדה באמת לצדהּ, ואי-אפשר לסמוך עליה בשעת משבר. אם לא יינקטו צעדים להגנה על הבת, רבים הסיכויים שזוג ההורים יתאחדו נגדה ויסלקו אותה מהמשפחה."[30] כמה מדויק!

שנים אחדות אחרי מותו של האב ניאותה המשפחה לחדש את הקשרים עם המטופלת. תחילה, בתנאי שתכחיש כי מה שקרה קרה, אחרי כן, כפשרה, בתנאי שלא ידברו על כך לעולם, ורק אם לא תצפה מאיש מהם להתחבר אליה רגשית, להבין מה עבר עליה ומה היא מרגישה. אך המטופלת לא רצתה עוד במשפחתיות שאין בה קִרבה של ממש והיא מבוססת על שקר.

בלום ניסחה זאת היטב: "היא [הנפגעת] יכולה לחיות באשליה של אינטימיות משפחתית, אבל לטובת התווית 'משפחה', עליה להקריב כל תחושה אפשרית של אמון, ביטחון, כנות ויושר. הדפוס ייראה בכל קשריה כאדם בוגר. כדי לשרוד, כדי שיהיו לה יחסים, עליה להקריב את עצמה."[31]

אכן, משנחשף הסוד, איבדה המטופלת את משפחתה הגרעינית ועברה תקופה לא קלה של ויתור, אֵבֶל והשלמה. את הסוד לא רצתה – בעצם לא יכלה! – לטמון שוב במעמקים, ועם הגילוי לא יכלו בני משפחתה להתמודד.

תהליכים נוספים, מפתיעים בעוצמתם, התאפשרו והתרחשו בעקבות חשיפת הסוד: היא מצאה זוגיות אחרת, חמה ומטפחת, קשר אוהב, מצמיח ומאפשר, שמתקיימות בו כנות ותמיכה הדדית. החברויות שפיתחה קרובות וחמות, היא מצליחה בעבודה ונהנית ממנה, והיא יוצרת. נראה שאפילו הפסיכיאטר, שנתן לה לקרוא פסקה מתוך מאמר שכתב פרויד, היה מאשר שהיא שפויה על פי כל אמות המידה.

המטופלת-לשעבר – שכבר אינה בטיפול כי פרשה ממנו, הפעם מרצונה, בתחושה שאין לה עוד צורך בו – חשפה בפומבי את עובדת היותה שורדת גילוי עריות. היא כתבה על כך והתראיינה בגלוי. כותבת ג'ודית הרמן: "ההחלטה לדבר בפומבי מצריכה אומץ לב… הקורבן מציבה את עצמה בעמדה פגיעה כשהיא חושפת את עצמה. אבל העזה כזאת היא עניין מידבק: אישה אחת שמדברת בגלוי, נותנת השראה לנשים אחרות."[32]

אני מקווה שהמטופלת שתיארתי במאמר העניקה ותמשיך להעניק כוחות והשראה לנפגעות. אני מכירה אותה היטב. זאת אני, וזהו סיפור חיי.

ביבליוגרפיה:

גור, ע' (2008). מופקרות, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, סדרת קו אדום.

 זליגמן, צ' (2004). "מהות הפגיעה והשלכותיה", בתוך: זליגמן, צביה וזהבה סולומון (עורכות), הסוד ושברו: סוגיות בגילוי עריות, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

לואיס-הרמן, ג' (1992). טראומה והחלמה, תרגמה עתליה זילבר, תל אביב: עם עובד, ספריית אפקים.

קורטואה, ק"א (2004). "ריפוי פצע גילוי העריות: מודל טיפולי עדכני ששם דגש על זיכרון משוחזר", מתרגם לא צוין, בתוך: זליגמן, צביה וזהבה סולומון (עורכות), הסוד ושברו: סוגיות בגילוי עריות, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

שוורצברג, ש' וזומר, א' (2004). "חשיפת הסוד: גורמים מעודדים ומעכבים את גילוי סוד הפגיעה בקרב קורבנות התעללות מינית", בתוך: זליגמן, צביה וזהבה סולומון (עורכות), הסוד ושברו: סוגיות בגילוי עריות, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

Blume, E. Sue, Secret Survivors, New York: Ballantine Books, 1985.

Lewis Herman, Judith, Father Daughter Incest, Cambridge Mass.: Harvard University Press, 1981.

 

[1] לואיס-הרמן, ג' (1992). טראומה והחלמה, תרגמה: עתליה זילבר, תל אביב: עם עובד.

[2] שם, עמ' 124.

[3] E. Sue Blume, Secret Survivors, New York: Ballantine Books, 1985. הספר לא תורגם לעברית.

[4] שם, עמ' 112.

[5] שם, עמ' 113.

[6] שם, עמ' 132.

[7] שם, עמ' 133.

[8] שם, עמ' 83.

[9] לואיס-הרמן, ג' (1992). טראומה והחלמה, עמ' 128.

[10] זליגמן, צ' (2004). "מהות הפגיעה והשלכותיה", בתוך: צביה זליגמן וזהבה סולומון (עורכות), הסוד ושברו: סוגיות בגילוי עריות, תל אביב: הקיבוץ המאוחד. עמ' 17.

[11] Blume, Secret Survivors, p. 106.

[12] שם, עמ' 114.

[13] שם, עמ' 118.

[14] קורטואה, ק"א (2004). "ריפוי פצע גילוי העריות: מודל טיפולי עדכני ששם דגש על זיכרון משוחזר", מתרגם לא מצוין, בתוך: צביה זליגמן וזהבה סולומון (עורכות), הסוד ושברו: סוגיות בגילוי עריות, תל אביב: הקיבוץ המאוחד. עמ' 201.

[15] Blume, Secret Survivors, p.65.

[16] Judith Lewis Herman, Father Daughter Incest, Cambridge Mass.: Harvard University Press, 1981, p. 85

[17] שם, עמ' 80.

[18] Blume, Secret Survivors, p.39.

[19] לואיס-הרמן, טראומה והחלמה, עמ' 130.

[20] שם, עמ' 131.

[21] Lewis Herman, Father Daughter Incest, p. 145.

[22] שם, עמ' 232.

[23] שוורצברג, ש' וזומר א' (2004). "חשיפת הסוד: גורמים מעודדים ומעכבים את גילוי סוד הפגיעה בקרב קורבנות התעללות מינית", בתוך: צביה זליגמן וזהבה סולומון (עורכות), הסוד ושברו: סוגיות בגילוי עריות, תל אביב: הקיבוץ המאוחד. עמ' 89.

[24] גור, ע' (2008). מופקרות, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, סדרת קו אדום. עמ' 29-28, 86-77 ועוד.

[25] עמ' 191-130.

[26] עמ' 199.

[27] Lewis Herman, Father Daughter Incest, p. 99-101.

[28] Blume, Secret Survivors, p. 92.

[29] Lewis Herman, Father Daughter Incest, p. 233.

[30] שם, עמ' 133.

[31] .Blume, Secret Survivors, p.72.

[32] Lewis Herman, Father Daughter Incest, p.196.

פרימו לוי, "שיחות וראיונות: 1987-1963": לא חרטה של מילים בלבד

שני פעלים חוזרים ונשנים בספר השוקעים והניצולים, לפעמים במובן שלילי: להבין, לסלוח. האם אלו שני מושגי המפתח של הספר?

"להבין, כן; זה נכון. זה ארבעים שנה אני סובב סחור סחור במאמץ להבין את הגרמנים. להבין איך יכלו הדברים האלה להתרחש − בשבילי זו מטרת חיים, אבל במובן רחב יותר, משום שאני מעוניין להבין עוד דבר: אני כימאי וברצוני להבין את העולם הסובב אותי."

ולסלוח?

"לסלוח איננו פועל שלי. הוא נכפה עלי, משום שבכל המכתבים שאני מקבל, בייחוד מקוראים צעירים ובעיקר מקתולים, מאמינים, חוזר הנושא הזה. שואלים אותי אם סלחתי. אני מאמין שבדרכי שלי אני אדם ישר. אני יכול לסלוח לזה אך לא לזה, אני מסוגל להתייחס לכל מקרה לגופו. אילו אייכמן היה ניצב מולי, הייתי דן אותו למוות. סליחה כללית, כפי שדורשים ממני − לכך אני מתנגד. מי הם הגרמנים? אינני אדם מאמין, בעיני אין משמעות מדויקת למילים Absolvo Te, אני מוחל לך. אינני מאמין שלאיש, גם לא לכוהן דת, יש סמכות לקשור או להתיר. מי שביצע פשע חייב לשלם, אלא אם כן הוא מתחרט; אבל לא במילים. אינני מסתפק בחרטה של מילים. אני מוכן לזכות את מי שהוכיח במעשים שאיננו עוד האדם שהיה, ושלא עשה זאת מאוחר מדי."

פרימו לוי, שיחות וראיונות: 1963 – 1987, עם עובד, ספריית אפקים. לעברית: יצחק גרט

איך מציגים את "קיצור תולדות האנושות" במוזיאון ישראל

הספר קיצור תולדות האנושותהרעיון שביסוד התערוכה "קיצור תולדות האנושות" המוצגת בימים אלה בירושלים, במוזיאון ישראל, מרתק: לקחת ספר עיון מצליח ביותר (לאחרונה המליץ עליו ל-32 מיליון העוקבים שלו לא אחר מאשר מארק צוקרברג!), ולהדגים נקודות שונות שהוא מעלה בעזרת אמצעים רבים ושונים: מוצגים שנוצרו במיוחד לטובת התערוכה, ציטוטים קצרים מתוך הספר, יצירות אמנות קיימות ומגוונות בסוגיהן, וממצאים אותנטיים שאנו רגילים לראות במוזיאונים, אבל זוכים בתערוכה הזאת לערך מוסף, בזכות ההקשרים שהספר יוצר. כך למשל אפשר לראות בתערוכה דף מתוך התנ"ך המודפס הראשון של גוטנברג, מסמך בכתב ידו של איינשטיין עם הרשימות שבהן פיתח את תורת היחסות, ממצאים ארכיאולוגיים משלבי ההתפתחות השונים שעברה האנושות – כלים של ציידים ושל חקלאים, צלמיות המעידות על פולחנים דתיים, גולגולות של האדם הניאנדרטלי שנכחד ושל ההומו ספיאנס ששרד, שרידי מדורה עתיקים, מטבע מהמאה ה-6 לפנה"ס, מפה מתקופת גילוי אמריקה, לוחות טין עם כתב יתדות. כל אחד מהמוצגים מסמן ומזכיר שלב בתולדות האנושות.
בין המוצגים שנוצרו במיוחד לטובת התערוכה ישנו למשל דגם של בית שלם, זעיר ממדים –הסדרניות חמורות הסבר מקפידות מאוד שייכנסו לתוכו בכל פעם רק שני מבקרים, ובצדק, אין בו מקום ליותר אנשים – ועם זאת אפשר להיווכח שגם בתוך שטח מצומצם ביותר אפשר למקם את כל מה שנדרש לו לאדם: מיטה, שולחן, כיסא, מטבחון, מקלחת ואסלה. לצדו של המוצג תלוי משפט מאיר עיניים המצוטט מתוך הספר: "הבית: אי מלאכותי שלטבע אסורה הכניסה אליו."

מיכל רובנר, צלחות פטרי

לתערוכה "גויסו" כמה יצירות של אמנים ידועי שם. כך למשל מוצגות "צלחות פטרי" של מיכל רובנר, שכבר הופיעו בתערוכות קודמות: שלושה שולחנות לבנים עם עבודות וידיאו זעירות שנראות כמו צלחות תרבית שצלליות קטנטנות של יצורים, חלקם מזכירים דמויות ספק אנושיות, מתהלכות בתוכם. רובנר הסבירה בעבר שאלה "תרביות של תרבות (cultures about cultures), אשר עוסקות בסדר ואי-סדר". יצירה אחרת, "אבולוציה ותיאוריה", סדרה של חיתוכי מתכת המתארת את התפתחות האדם לצד חפצים המאפיינים את עולמו, יצר האמן צדוק בן דויד, במיוחד לתערוכה.

צדוק בן דוד, אבולוציה ותיאוריה

The medium is the messageיש מידה לא מעטה של שרירותיות בשימוש שנעשה ביצירות האמנות המוצגות בתערוכה, ומתבקשות לכאורה לשרת רעיונות ספציפיים מהספר. כך למשל האש, ומה שעשתה לאנושות לאחר שבני האדם למדו לשלוט בה, מודגמת בין היתר באמצעות היצירה המכונה "מדורת השבט". אלא שעניינה האמיתי של היצירה הזאת איננו האש! "מדורת השבט" מציגה מכשיר טלוויזיה מדגם מיושן, משנות החמישים, שמוקרן בו רק דבר אחד: תיעוד של אש בוערת בתוך אח ביתית. למעשה היצירה הזאת מתכתבת עם ספרו של מרשל מקלוהן המדיום הוא המסר, שבו טען מקלוהן כי אי אפשר להפריד את הקשר ההדוק הקיים בין המדיום התקשורתי, הטלוויזיה, לתכנים שהיא מעבירה. פעם, כך טען מקלוהן, התכנסו בני האדם סביב האש שהבעירו בפתח המערה. כיום (ליתר דיוק – לפני עידן האינטרנט ובימים שבהם שודרו התוכניות בערוץ אחד ויחיד) הם מתכנסים סביב הטלוויזיה והיא זוכה לתפקיד המאחד שהיה בעבר למדורת השבט. יתר על כן, טוען מקלוהן, ואפשר להבין את טענתו גם מתוך היצירה המוצגת בתערוכה: מה שחשוב באמת לצופה אינו התוכן של מה שמוצג בפניו, אלא עצם הצפייה. כך אפשר להראות לו צילום של אש (או של שפע ההבלים המוקרנים בימינו?) והוא לא יתנגד.

יצירה אחרת, של אמן יווני, סטפנוס ציבופולוס, מוקדשת לפרק העוסק בכסף ואמורה להדגים את היחס כלפיו. היצירה מכונה "היסטוריה אפס". היא מורכבת משלושה סרטי וידיאו המוצגים שוב ושוב, בו זמנית, אף על פי שיש ביניהם רצף עלילתי והמשכיות. בראשון שבהם מופיעה אישה מבוגרת, אספנית אמנות שמשליכה את כספה לאשפה. בשני רואים פועל ניקיון שמוצא את הכסף ונוטש את עגלת הקניות שבה אסף גרוטאות, ובשלישי עוקבים אחרי אמן צעיר שמתהלך ברחוב, מוצא את העגלה עם הגרוטאות שפועל הניקיון השאיר אחריו, לוקח אותה אתו ומוכר אותה לאישה העשירה מהסרט הראשון, כאילו הייתה מיצג אמנותי רב ערך.

הפועל נוטש את העגלה
האמן מוצא אותה

האם היצירה הזאת עוסקת באמת דווקא בכסף ובחשיבותו? לא בטוח. מכל מקום, היא מרתקת ומעניינת מאוד. במיוחד בקטע הארוך שבו האמן מתהלך במשך דקות ארוכות לאורך קיר עטור גרפיטי צבעוני, ומצלם אותו במכשיר אייפד שהוא מחזיק בידו. הוא עובר ליד חבורת צעירים שחלקם מביטים בו בסקרנות ואחרים מתעלמים ממנו – האם אלה ניצבים או בני נוער אמיתיים שישבו שם לתומם בשעה שהאמן האמיתי, יוצר הסרט, צילם את האמן המשוחק? מדי פעם מופיעה על המסך התמונה המצולמת של הקיר, כפי שתועדה במכשיר האייפד, באמירה ארס-פואטית על יצירה המתעדת תהליך של יצירה, וכמו תוהה מתוכה על הערך של עצמה, כמו שואלת אם היא מייצרת גרוטאות מיותרות, אשפה שמישהו השליך מעליו, או מעשה בעל טעם ומשמעות?

יש נופך אקלקטי וכמעט קצר רוח בתערוכה הזאת. ריבוי האמצעים והשיטות, נועד להדגים משהו – את תולדות האנושות! – שמן הסתם אי אפשר להכילו בשלושה אור ארבעה אולמות במוזיאון. אכן, הנגיעות המהירות והספורדיות הללו יוצרות חוויה מצטברת של עניין והנאה, אבל מוטב לו למי שרוצה להבין את משנתו של יובל נח הררי לקבל את ההמלצה של מייסד פייסבוק, ופשוט לקרוא את הספר.

 

מאיה קגנסקיה: "מדוע אני חיה בישראל"

עיני התענו מעודף האפרוריות והצניעות

כבר בילדותי הבחנתי בתוכי במשיכה הלא בריאה אל פאר, מותרות, זוהר… וזה לא היה עניין של כסף או התעשרות פרטית − על דברים כאלה אני מצפצפת גם היום. עניות העולם הסובב אותו וחיוורונו האנמי − זה מה שהעיק עלי יותר מכול. ותכונה מולדת ראשונית זו, שאינה אלא אי התאמה אסתטית שלי לקוסמוס הסלבי, הבדילה והרחיקה אותי ממנו ביתר עוז ובאופן בלתי הפיך ואובדני הרבה יותר מכל חילוקי הדעות האידאולוגיים או המוסריים שעוד היו עתידים לעלות. וזאת מפני שעקרון הצניעות, חוסר ההתבלטות, הרגילות, ומה שקרוי יופי פנימי, המנוגד לזוהר החיצוני (שהוא כמובן מזויף) − לא רק שימש כציווי המוסרי של החינוך הסובייטי, הו לא − כל התרבות הגדולה שבתוכה גדלתי, אותה נשמתי, עליה ניזונתי וממנה שאבתי השראה − התרבות הרוסית כולה ייסדה את אדנותה על אותו קנון איתן שאין עליו עוררים.

את הטבע הרוסי (כמו גם את האישה הרוסית) היו חייבים לאהוב בגלל חדגוניותו השקטה ובגלל קסמו הלא טרחני.

בחדגוניות הבחנתי, אבל הקסם לא התגלה לי. עיני התענו מעודף האפרוריות והצניעות, כמו שגוף האדם סובל מחוסר ויטמינים חריף.

עם תחילת הקיץ, שאפו דרומה, אל אזורי הספר הקרימיים-קווקזיים שלחופי הים השחור, עדרים נודדים של בני ארץ הולדתי. שם היה מקובל להתמלא בריאות, שיזוף ופירות − אבל אסור היה להתפעל מן הנוף: להידור במסעדות, הקורן מדקל או ממגנוליה פורחת, לא ניתנה זכות להאפיל על פולחנו של עץ הלבנה הצנוע, הניצב תחת השמים האפרוריים כסרפאן רוסי… כשראיתי בפעם הראשונה בחיי חורשת דקלים, פרצתי בבכי מרוב אושר − ומפני שדבר כזה באמת יכול להיות קיים בעולם.

וכך גם הייתה ילדותי עלולה להישאר אומללה ללא תקנה, אלמלא בנות כיתתי היהודיות. בכיתה אנחנו היינו הרוב, מאוחדות ביתמות מאב (אצל כולן, ללא יוצא מהכלל, האבות לא שבו ממלחמת העולם השנייה) וגם באותו דמיון חיצוני מוזר, שבו תווי הלאום גברו על תווי הפנים האינדווידואליים. בלי ליפול מחברותי במתולתלות השיער ובחיתוך החד של הצדודית, נפלתי מהן ביופי: מכל דבר הן קיבלו יותר ממני − מכהות העור, מעזות הסומק בלחיים, מאודם השפתיים ומשחור עיניהן היפות (לצבע עיני שלי, אפור ירוק בלתי החלטי, חשתי בוז עמוק).

אבל הצרה הייתה בכך שכל מה שנראה בעיני כיופי − בעיניהן, הנכנעות למבטי הסובבים אותן, היה אסון, טראומה, שונה בלתי רצוי.


מאיה קגנסקיה, דמדומי האלים, על דוסטויבסקי, בולגקוב, סולז'ניצין, צווטאייבה, נבוקוב, ועוד ספרי עליית הגג, ידיעות אחרונות, ספרי חמד. לעברית: פטר קריקסונוב

איימי טאן: "היפוכו של גורל, אסופת הרהורים"

זמן קצר אחרי שהספר הראשון שלי ראה אור, מצאתי את עצמי מתמודדת לעתים תכופות עם עובדת היותי בת תמותה. אני זוכרת שאישה צעירה שאלה אותי מה אני עושה למחייתי. "אני סופרת," אמרתי בכובד ראש גאה שזה עתה רכשתי לי.

"בת-זמננו?" היא ביקשה לדעת.

מאחר שספרי הראשון יצא זה עתה לאור, נאלצתי להרהר רגע לפני שהתחוור לי שאלמלא הייתי "בת-זמננו", הייתי ההפך מכך, כלומר, כמובן − מתה.

דפנה ברק-ארז, "חוקים וחיות אחרות, דת, מדינה ותרבות בראי חוקי החזיר"

בתחילת שנות התשעים, בעיצומו של גל העלייה הגדול מברית-המועצות לשעבר, נכנס לאטליז כשר למהדרין עולה חדש, שניסה לשווא להסביר למוכר מה הוא רוצה. הקונה שדיבר ברוסית העווה את פניו, השמיע קולות, חייך במבוכה, ולבסוף ביקש מהמוכר דף ועט, צייר עליו חזיר, והצביע על החלק שאותו הוא מבקש לקנות. לתדהמתו פרץ המוכר בצרחות של בעתה ונס מהאטליז. זהו סיפור ששמעתי אז, ימים אחדים אחרי שהתרחש, מפיה של קרובת משפחה רחוקה של אותו עולה.

בספר חוקים וחיות אחרות הנושא את כותרת המשנה "דת, מדינה ותרבות בראי חוקי החזיר" מנתחת שופטת בית המשפט העליון, דפנה ברק-ארז, את הקונפליקט העמוק בין שתי השקפות העולם המשתמעות מהסיפור על העולה התמים, שעדיין לא ידע מאומה על המציאות שאליה נקלע.

דפנה ברק ארז

דפנה ברק-ארז עמדה על כך שכל החוקים הקשורים בגידול חזירים, במכירתם ובאכילת בשרם, נוגעים בעצב רגיש מאוד בציבוריות היהודית והישראלית ומשקפים היבטים שונים ומשמעותיים הראויים לדיון.

אז מה פשר הרגישות הזאת, בכל הנוגע לחזיר? מדוע, למשל, אפילו הספר הזה, שהחזיר עניינו, נזהר מאוד מהמילה המפורשת, מציג אותה רק בכותרת המשנה, ורומז בכותרתו הראשית ליופמיזם המקובל "דבר אחר"?

הרקע ההיסטורי לסלידה מחזירים

מהסקירה ההיסטורית שעורכת ברק-ארז מסתבר שהסלידה מחזירים עתיקת יומין בתודעה היהודית ויש לה תימוכין בממצאים ארכיאולוגיים: כך למשל אפשר להבחין בין אתרים פלשתיים שבהם מוצאים שרידי חזירים שנאכלו, לבין אתרים יהודיים שבהם נעדרים ממצאים כאלה. הטאבו אם כך עתיק יומין. הוא מעוגן כמובן בהלכות הכשרות המוכתבות במקרא, אבל מקורן אינו ידוע בברור: האם משום זוהמתו של החזיר? האם נועדה הדחייה להבדיל בין עם ישראל לשכניו? אין לדעת. מה שברור שהטאבו עמוק ומושרש ושאפשר למצוא אותו לאורך ההיסטוריה, בימי יוון ורומי, באירופה הנוצרית (אצל יהודי ארצות האסלאם הוא פחות מובהק, שכן הוא קיים בעוצמה רבה גם אצל המוסלמים), ובכלל בתרבות העממית היהודית ובספרות. עד כדי כך שבקרנבלים נוצריים סימל החזיר את תענוגות הנשף, והיהודי "נחשב כעוכר שמחות נלעג". בזיכרון הקולקטיבי המיאוס והדחייה עמוקים, ויש להם סימוכין תרבותיים רבים, כמעט עד ימינו, אצל סופרים כמו אידה פינק, פרימו לוי, אריה אקשטיין ומשוררים כמו נתן אלתרמן ואורי צבי גרינברג.

מעניין להיווכח שגם בתחילת ימי הציונות, אפילו אצל אנשים שהחשיבו את עצמם חילונים ומנותקים מההוויה המסורתית הגלותית, נשמרה הרתיעה מפני החזיר. כך למשל יצא ברל כצנלסון כנגד מגדלי החזירים בפלשתינה והעלה על נס את חנה ושבעת בניה שהקריבו את חייהם רק כדי להימנע מאכילת חזיר. לכן, אף על פי שלא שמר על כשרות, נמנע מאכילת בשר חזיר.
ובכל זאת, משהו השתנה בשבעים שנות קיומה של מדינת ישראל. שתי דוגמאות לשינוי התפיסתי-תרבותי אפשר לראות בסיפור של אתגר קרת "לשבור את החזיר" שבו ילד מפתח קשר רגשי לקופת חיסכון דמוית חזיר, ובשיר של אגי משעול שמקוננת על שחיטתו של חזיר בידי מהגרי עבודה מתאילנד. אכילת חזיר נפוצה כיום בישראל הרבה יותר מבעבר, ואת סיפורם של חנה ושבעת בניה אין מספרים עוד לילדי ישראל.

אז מה קרה? איך התרחש השינוי?

בימיה הראשונים של המדינה היה קונצנזוס רגשי ביחס לחזיר. למעשה, גם החילונים תמכו בחוקים שאסרו על גידול חזירים ומכירת בשרם, בשל "סלידה המבוססת על מניעים נפשיים תורשתיים עמוקים".

את עוצמת הרתיעה מהשימוש במילה "חזיר" אפשר לראות בידיעה הזאת מפברואר 2012, בעיתון המודיע, שבה דווח על התנגשות בין מכונית לבין "דבר־אחר בר".

יש כמה הסברים לשינוי. האחד: מלחמת ששת הימים ששינתה את מוקד עיסוקה של הציונות הדתית לאומית, זאת שעניינה הוסט אל ההתיישבות וגאולת שטחי יהודה ושומרון. עלייתה של ש"ס והתחרות בין המפלגות הדתיות על אכיפת הדת באמצעות חוקים (חוק איסור חמץ, חוקי השבת, חוק איסור פתיחת בתי עינוגים בתשעה באב), קוממה חלקים בציבור החילוני. החיכוך הגיע לשיאו בתנועה הפוליטית שינוי, שהייתה חברה בממשלה ובלמה את היוזמות הללו. גורם נוסף, אולי המשמעותי ביותר, היה העלייה מברית המועצות לשעבר: עולים אלה הביאו אתם "תרבות קולינרית" שונה מזאת שהייתה נהוגה בארץ. אחת מחברות הכנסת שייצגה אותם, מרינה סולודקין, עתרה לבג"ץ במקרים שבהם נכפו איסורי החזיר ברשויות מסוימות באופן גורף. פסיקה מפורסמת של בג"ץ הגדירה מעין כללים באשר לאזורים שבהם מכירת בשר חזיר אסורה או מותרת.

כיום מי שמבקש לצרוך בשר חזיר לא יתקשה לעשות זאת. אפשר למצוא אותו במרבית היישובים בישראל, ברשתות כמו טיב-טעם, מעדני מזרע וכדומה, וגם במסעדות לא כשרות.

לי הזדמן פעם להיות עדה למחזה מגוחך ומשעשע ביותר: שני סועדים במסעדה שבה ישבתי בחול המועד פסח הזמינו "לבן על האש", אבל עמדו על כך שיקבלו את הבשר על מצה.  "פיתה? בפסח?" הם שאלו בזעזוע… אפילו הם לא העלו מן הסתם בדעתם את פסגת האבסורד, שאותו מזכירה דפנה ברק-ארז: במהלך הדיונים באחת מוועדות הכנסת התברר כי בתקופת חג המצות מזינים את החזירים הגדלים בארץ בתערובת כשרה לפסח!

לאחרונה התעורר עניין ציבורי בעונש שהטילו על חייל בשירות סדיר ש"העז" לאכול כריך ובו בשר חזיר שהביא מהבית. החייל נשלח לכלא, אבל בזכות הסערה התקשורתית שינה הצבא את עמדתו. החייל שוחרר מהכלא וצה"ל הודה כי שגה בטיפול במקרה.

האם מקרה כזה מעיד על השינוי המתמשך, או דווקא על עליית כוחם של מי שמבקשים לאכוף את חוקי הדת?

"השאלה הגדולה המוסיפה לרחף מעל למחלוקות אלה כולן היא: מה צריך להיות המרכיב ה'יהודי' במערכת המשפט של מדינה המגדירה את עצמה 'יהודית ודמוקרטית?'" חותמת דפנה ברק-ארז את ספרה, ומסכמת בכך שהתשובה לשאלה עודנה פתוחה.

החזיר ממשיך לשמש סמל שלילי ונתעב

דניאל פרידמן, "לפני המהפכה. משפט ופוליטיקה בעידן התמימות": מה חשיבותו

שרת המשפטים החדשה הצהירה במהלך מערכת הבחירות שתפעל להחלשת בית המשפט העליון ותנסה להגביל את יכולתו לפסול חוקים, ותוביל למינוי שופטים שמרני

(היום בידיעות אחרונות)

על גב ספרו של דניאל פרידמן כתובה המלצה המתייחסת לספרו הקודם, הארנק והחרב. נכתב בה כי "זהו ספר חובה לכל סטודנט למשפטים". מי שהחליט לצרף את ההמלצה ההיא סבר מן הסתם שהיא נכונה גם לספר הנוכחי.

לטעמי זהו ספר חובה לא רק לסטודנטים למשפטים, אלא לכל מי שהמציאות הישראלית חשובה לו, מעניינת, ובעיקר מדאיגה אותו, במיוחד בימים אלה.


דניאל פרידמן

לאורך יותר מ-500 עמודי הספר סוקר שר המשפטים לשעבר, פרופסור דניאל פרידמן, חבר האקדמיה הישראלית למדעים וחתן פרס ישראל במשפטים, את קורות המדינה, מהתקופה העות'מאנית ועד ימינו, מתוך הפריזמה של המציאות הפוליטית ועולם המשפט והחוק. ברורה לחלוטין השקפת העולם שמייצג פרידמן, ושאותה הוא מדגיש שוב ושוב: שלא הכול שפיט, ושהוא מתנגד למה שהוא מכנה "המשפטיזיציה": הפנייה המוגזמת, לדעתו, לפסיקותיו של בית המשפט העליון.

בכל אחד מהפרקים, המתקדמים על ציר כרונולוגי, מוצג מידע מרתק, חלקו בפרטים הקטנים, חלקו בהצטרפותם הכוללת.

הנה, למשל, ממש בתחילתו של הספר מזכיר פרידמן מחקר של פרופסור אמנון כהן שבחן פרוטוקולים של בית הדין המוסלמי לאורך 400 השלטון העות'מאני בארץ. מתוך "החומר העשיר" הזה אפשר ללמוד רבות על היישוב היהודי בירושלים, על המקצועות שבהם עסקו האנשים (צורפות, חייטות, חלפנות, בנקאות, רפואה), ועל היחסים שלהם עם שכניהם המוסלמים.

שינוי שיטת הממשל?

בהמשך מתייחס פרידמן להמשכיות היישוב היהודי בארץ ישראל לאורך מאות שנים וטוען כי ההתעלמות מכך "מחלישה – עד היום – את ההתמודדות עם הטיעון הערבי". לצערו אין במגילת העצמאות שום אזכור לכך שאחרי מרד בר כוכבא, בתקופת מסעי הצלב, במאה ה-16 בצפת של המקובלים, לאורך כל התקופה העות'מאנית, חיו כאן יהודים! ובכלל, מגילת העצמאות אינה יכולה לדעתו לשמש תחליף לחוקה. בן גוריון התנגד בכל תוקף לחוקה וטען שלא תוכל להבטיח את חירותם של האזרחים. אכן, מציין פרידמן, יש לחוקה חסרונות: היא הייתה מונעת את העלאת אחוז החסימה בבחירות לכנסת או את האפשרות לקבוע הוראות השוללות את השתתפותן של מפלגות המטיפות לגזענות או מתנגדות לקיומה של ישראל כמדינה יהודית, אבל יש לחוקה גם יתרונות: היא יכולה למנוע מפני מפלגת רוב לערוך שינוי קונסטיטוציוני "המשרת אינטרס צר או זמני שלהן". (על הדעת עולות כמובן הצהרותיו החוזרות של ראש הממשלה הנוכחי, המכריז על רצונו להביא ל"שינוי שיטת הממשל".)

פרידמן סוקר את משפט דרייפוס ודן בתופעה שהוא מכנה "העוול במשפט", אשר "תופס מקום נכבד בהיסטוריה האנושית". הוא מתאר בקצרה את תחיית השפה העברית, את קריסת האימפריה העות'מאנית ואת הירושה המשפטית שהותירה, ומגיע אל המנדט הבריטי. "בן גוריון ומפלגות הפועלים דגלו […] בציונות מעשית: הם האמינו שארץ ישראל תירכש לא באמצעות הסכם בינלאומי עם מעצמה זו או אחרת, אלא בבנייה של צעד אחר צעד, תלם ועוד תלם" (תיאור שמעורר מחשבות על תפיסתם והתנהגותם של מתנחלי יהודה ושומרון בימינו).

על בן גוריון והסטוטס קוו

תיאור פרשת דה-האן – יהודי שחתר תחת עמדות הציבור העברי בישראל – מחדד את הבעיה שניצבה מול פני הציונות: "הערבים מצד אחד והחרדים מצד שני". אלה האחרונים התנגדו לא רק ליישוב החילוני, אלא גם למתן זכויות שוות לנשים, למשל לכך שתהיה להן זכות בחירה לאסיפה הלאומית. המתנגדים יכלו לבקש שימחקו אותם מהפנקס שבו נרשמו כל יהודי ארץ ישראל. יחד עם זאת, לאחר שהוקמה המדינה הבטיח בן גוריון לשמר את הסטטוס קוו בענייני דת. להערכתו של דניאל פרידמן המניע לכך לא היה רק מעשי: בן גוריון ניהל אמנם אורח חיים חילוני, אבל לדעתו של פרידמן, בגלל מוצאו ממזרח אירופה, מבית מסורתי, היה יחסו לדת אמביוולנטי. "הוא סבר שהדת היא יסוד המאחד את העם היהודי, והיא שהבטיחה את קיומו במשך הדורות." אמנם, עמדת הדין האורתודוקסי נדחתה בנוגע למעמד האישה, אבל בדיני נישואין וגירושין נכנע בן גוריון לדרישותיהן של המפלגות הדתיות. פרידמן משער כי בן גוריון לא הכיר זרמים אחרים מלבד זה האורתודוקסי, והיהדות הייתה בעיניו זהה עם זרם זה. אבל, מציין פרידמן, הדין העברי נחשב בעבר ליברלי יותר מהדין במדינות רבות. בינתיים חלה באותן מדינות "ליברליזציה מרשימה בדיני המשפחה", בשעה שבישראל "השתרר קיפאון, דיני הנישואים והגירושין נותרו ללא שינוי, והם נראים כיום שמרניים בהרבה מהדינים הנהוגים במערב". (בהקשר זה אוסיף ואזכיר גם את נושא התחבורה הציבורית בשבת: עוד סעיף בסטטוס קוו שמעיק כיום על הישראלים ומקומם את מי שידם אינה משגת לקנות מכונית פרטית, ואינם זוכים לה כהטבה, כמו אותם שרים שמתנגדים לשינוי של הססטוס קוו, למשל שר התחבורה הנוכחי ישראל כ"ץ שמכריז בריש גלי על תמיכתו במצב הקיים).

מנחם בגין, לעומת בן גוריון, אימץ מלכתחילה אורח חיים מסורתי, ולדעתו של פרידמן זה היה צעד "בעל משמעות דרמטית לאופייה של המדינה". בגין נהג כך למרות רתיעת מורו, זאב ז'בוטינסקי, מפני אותם "מנהגים פראיים של מזרחיות אמיתית". ז'בוטינסקי חש שהדת מתערבת מדי בחיי הפרט, והתנגד במיוחד לאפליית הנשים המביאה לכך שאדם "גדל בהכרה שאמו אינה אדם בעל ערך" ושהיא "קניינו הפרטי של הגבר, ונוצרה כדי לשעשע אותו…"

מנחם בגין ודוד בו גוריון: מי היה מנהיג חשוב יותר? ומי השאיר חותם עמוק יותר?

פרידמן רומז על כך שבעקבות אורח החיים המסורתי שבו בחר בגין, הוא "הטביע חותם עמוק יותר" מבן גוריון, אף על פי שכיהן זמן קצר הרבה יותר כראש ממשלה, ואם כי "ממרחק השנים נראה בן גוריון כמנהיג ומדינאי הגדול ביותר שקם לעם היהודי בדורות האחרונים".

פרשה אחרת המתוארת בהרחבה היא רצח ארלוזורוב, שהעיד על ניצניו של העימות המתמשך בין ימין לשמאל. בשנת 1982, כמעט חמישים שנה לאחר הרצח, החליט מי שהיה אז ראש הממשלה, מנחם בגין, למנות ועדת חקירה ממלכתית לחקירת אותו עניין שלא כל פצעיו הגלידו, מן הסתם. לוועדה, מסביר דניאל פרידמן, לא היה שום סיכוי להגיע לחקר האמת, זמן רב כל כך לאחר מעשה.

מתקופת השלטון הבריטי, לפני מלחמת העולם, מביא פרידמן תיאורי התדיינויות משפטיות שנערכו בין יהודים לערבים, ומספר כיצד השתלבו שופטים יהודים במערכת השיפוט המנדטורית. חלק מהיהודים ראו את עצמם כפופים למערכת דינים שסתרה את דיני המדינה, וכל המתיישבים היהודים התנגדו לחוקים המנדטוריים שהגבילו את צמיחתו של היישוב. ההכרעה הושגה "לא בהליך משפטי אלא בכוח הזרוע": כשמדינת ישראל הוקמה, בוטלו החוקים הללו.

אבל עוד לפני כן דגלה המדיניות הציונית ב"גאולה" של קרקעות מבעליהן הערביים, מה שהוביל לסכסוכים ועימותים, שחלקם הגיעו לבתי הדין. כך למשל התעורר פולמוס סביב שטח אדמה גדול ליד חדרה שרכש יהושע חנקין. חרף חששותיהם של היהודים, פסק השופט הבריטי על פי מה שנראה לו "נכון מבחינה משפטית, ללא משוא פנים," כלומר – נגד הערבים שטענו שעסקת הקנייה של הקרקע הושגה באמצעים לא כשרים.

לאחר ההחלטה על חלוקת הארץ ותום המנדט, כך טוען פרידמן, הסתלקו הבריטים שהסתכסכו עם היהודים ועם הערבים כאחת, "ובאווירה הזאת איש לא הכיר להם תודה על תרומתם האדירה לפיתוח הארץ".

ההקמה של מדינת ישראל התאפשרה לפי פרידמן בעקבות הדה-קולוניזציה והמאבק הבין גושי בין ברית המועצות לארצות הברית, אף על פי שזמן לא רב אחרי כן נסוגה בה מחלקת המדינה של ארצות הברית והחלה, לדבריו, "לחפש דרכי נסיגה מתוכנית החלוקה". בן גוריון התבקש אפילו לדחות את ההכרזה על הקמת המדינה וסירב לבקשה. היה זה, לדעתו של פרידמן, "הצעד הנועז והדרמטי ביותר" שלו, שנעשה מתוך סיכון אדיר.

"פליטות שזוכים בה בירושה"

בעקבות מלחמת העצמאות התעוררה בעיית הפליטים הערביים, כ-700 אלף איש שעזבו את בתיהם, חלקם כי נענו לקריאת מנהיגיהם ואחרים מתוך פחד. על כך, על "שימור" מצבם כפליטים שלא נקלטו בארצות ערב, כותב פרידמן: "תופעת הפליטים הערבים היא תופעה יוצאת דופן. המלחמות השונות הפוקדות את העולם יצרו למרבה הצער פליטים רבים, לא פעם במספרים העולים פי כמה על מספר הפליטים הערבים […] ואולם הפליטים הללו נקלטו לרוב בארצות שאליהן הגיעו. התופעה של מעמד פליט העובר מדור לדור ללא כל מגבלה היא ייחודית לפליטים הערבים של מלחמת העצמאות". לדעתו, עד מלחמת העצמאות אותם ערבים ראו את עצמם חלק מהעולם הערבי, ורק בשל "התלאות" שפקדו אותם בעקבות מלחמת השחרור ומכיוון שלא נטמעו במדינות ערב, נוצרה "קבוצה בעלת אינטרסים משותפים וגורל משותף". פרידמן מנסה איפוא להגדיר "מיהו פלסטיני".

פליטים פלסיטנים 1948

מיהו יהודי?

ואם כך יש לציין גם את הפרק המוקדש לשאלה "מיהו יהודי", שבו מתאר פרידמן כמה מקרים שהגיעו לבית המשפט: למשל סיפורו של גר בשם אברהם בורובסקי שנקבע כלא-יהודי כדי שגרושתו תוכל לשוב ולהינשא. בורובסקי מצדו פנה לבג"ץ, שמצא דרך "לאכול מהעוגה ולהשאיר אותה שלמה" כשקבע שפסק הדין שניתן לטובת הגרושה אינו מחייב את בורובסקי עצמו, כי הוא לא היה צד בהתדיינות… כך התאפשר לראות בו יהודי ולא יהודי בעת ובעונה אחת, אבל בשני בתי משפט שונים… פרדימן מתאר את סיפורו המוכר של הנזיר המומר, שמואל אוסוולד רופאייזן, שביקש להיחשב יהודי, את המקרה של בני משפחת שליט שעתרו לבית המשפט בבקשה לרשום את ילדיהם כבעלי לאום יהודי, אם כי אם המשפחה לא הייתה יהודייה, את סיפורו של עולה מיוגוסלביה, גאורג רפאל טמרין, שביקש להירשם כישראלי חסר דת. בקשתו, אגב, נדחתה, ופרידמן מציין כי "כל הספרים והאסמכתאות" שציטט השופט אגרנט היו מתחומי הסוציולוגיה ומדעי המדינה, מה שמוכיח "שהנושא אינו מצוי בתחום המשפט". כלומר, לתפיסתו של פרידמן בית המשפט בעצם אינו מוסמך לקבוע מיהו יהודי.

מאיר טוביאנסקי

בהמשך שואל פרידמן אם ייסורי ההקמה של מדינה מחייבים עשייה של מעשים לא מוסריים בעליל. הוא מתאר את השתלשלותן של כמה פרשיות מחרידות שהתרחשו אז. למשל, את משפט השדה וההוצאה החפוזה להורג של קצין ישראלי, סרן מאיר טוביאנסקי. הוא הואשם בכך שעזר לכאורה לבריטים וטיווח את הפגזותיהם על מתקנים ביטחוניים בירושלים. בדיעבד טוהר טוביאנסקי מכל אשמה, אבל אף אחד מאלה ש"שפטו" ורצחו אותו בחסות "פקודה" מפוקפקת שקיבלו לא נתן על כך את הדין. ההסבר לכך היה שאילו סירבו לאותה פקודה היו נשפטים בעצמם, ועל כך מעיר פרידמן: "מי שנוהג כשופט חייב לפעול על פי החוק ועל פי מצפונו, ולא לפי פקודה". אכן. אחד ה"שופטים" המאולתרים באותו משפט מפוקפק היה בנימין גיבלי, שנשאר בצבא ושימש כראש אמ"ן והסתבך לימים בפרשה נוספת.

פרידמן סוקר ראשית ימי המדינה. את הצנע, את הסכם השילומים עם גרמניה ואת שנות הטרור ופעולות התגמול.

כשהתאפשר לאנשי דרג המדיני והצבאי לפעול כראות עיניהם

כך למשל במרס 1956 "בתקופה שקדמה להתערבות בג"ץ בעניינים לא לו," כדברי פרידמן, כאשר "לדרג המדיני ולצה"ל" התאפשר לפעול כראות עיניהם, חטף צה"ל קצינים וחיילים סוריים כדי שישמשו קלף מיקוח להחזרתם של חיילים שנפלו בשבי בעיצומה של פעולה מעבר לגבול. כאן מציין פרידמן כי לימים אסר בג"ץ "בפסק דין בעייתי" להשתמש באופן דומה בבכיר חיזבאללה כדי לשחרר את רון ארד משביו.

כיצד יכולים שני בתי משפט להגיע להחלטות סותרות

בשנת 1956, ביום שהחל "מבצע סיני", התרחש הטבח הידוע לשמצה בכפר קאסם. כאן מתאר פרידמן כיצד שני בתי דין בשני משפטים שונים שנגעו בטבח הסכימו לקבל הנחות עובדתיות הפוכות ואפילו סותרות. המפקד הבכיר יותר, אל"מ שדמי, "גלגל" את האשמה כלפי מטה, אל פקודו, רס"ן מלינקי. ולהפך. מלינקי העיד במשפטו של שדמי, ולכן לא היה בו בחזקת נאשם, ולהפך. בשני המקרים פעל הספק הסביר לטובת כל אחד מהנאשמים, בתורו. שדמי זוכה מאשמת הרצח והורשע בסעיפי החריגה מסמכות,  ננזף והוטל עליו קנס סמלי של עשר פרוטות. מלינקי, כמו גם החיילים שרצחו בפועל, ריצה עונש מאסר קצר וזכה בחנינה. ובאשר לתקופת המאסר, מצטט פרידמן את המורשעים: "עשינו חיים משוגעים… היינו יוצאים להצגות יומיות בליווי שוטר… עשינו ארוחות נהדרות…" הציבור, לדברי פרידמן, צידד בנאשמים, וגם בן גוריון "מצא דרך לבטא את אהדתו" כלפיהם בכך שהחזיר למלינקי את הדרגה שנשללה ממנו. (בשולי הדברים, ואולי בראשם, ראוי לדעתי לציין את ביקורו של הנשיא ראובן ריבלין, שבראשית כהונתו הגיע לכפר קאסם והביע בפני התושבים את צערו על האירוע. נראה כי אלה היו מעריכים לא רק מילים חמות אלא גם הכרה רשמית של המדינה בהיותם נפגעים שראויים גם לפיצוי כספי, אפילו אם חלפו מאז שנים כה רבות).

"הרגעתם אותנו שלא נברח, כדי שאתם ומשפחותיהם תצילו את עצמכם".

הפרשה הבאה שלה מייחד פרידמן פרק נרחב ידועה בשם "פרשת קסטנר": אותו משפט דיבה שיזם היועץ המשפטי לממשלה נגד מלכיאל גרינוולד, שפרסם האשמות נגד קסטנר, מי שהיה אז פעיל במפא"י. גרינוולד טען שקסטנר שיתף פעולה עם הנאצים, "הרגיע" את הציבור היהודי בהונגריה, כדי שלא יעוררו מהומות, וכל זאת במטרה להוציא את הרכבת שבה אכן ניצלו בסופו של דבר 1,684 גברים, נשים וילדים. פרידמן מתאר את מהלך המשפט, את האווירה הציבורית ששררה באותם ימים בישראל, ואת הגילויים השונים שעלו במשפט, שבסופו דווקא המאשים זכה לאות קלון של השופט, בנימין הלוי, שתיאר אותו כמי ש"שיתף פעולה עם השטן".

מנקודת מבטו של משפטן מותח פרידמן ביקורת על "ההכנה הלקויה של התביעה", כלומר – של המדינה – שלא השכילה לברר לאשורה את הטענה, שהוכחה כנכונה, כי במשפטי נירנברג העיד קסטנר לטובתו של פושע המלחמה קורט בכר. (ואחרי כן עשה זאת גם למען פושעים גרמנים נוספים!).

פרידמן מספר גם כיצד שכנע קסטנר את שני הצנחנים שהגיעו להונגריה ביחד עם חנה סנש, פלגי וגולדשטיין, להסגיר את עצמם לגסטפו, וזאת כי "היה זה […] ימים אחדים לפני המועד שבו עמדה 'רכבת המיוחסים' לצאת לדרכה", ומבחינתו של קסטנר "קשה היה למצוא תאריך פחות נוח" להגעתם של הצנחנים להונגריה…

האם דיווח קסטנר לגרמנים על הגעתם של הצנחנים הארץ ישראליים?

פרידמן מנתח את עדותו של פלגי (שניצל): בתחילה הגן פלגי על קסטנר – לדעתו של דניאל פרידמן רק משום שגם הוא היה פעיל במפלגת מפא"י ומכיוון שלא רצה לפגוע במפלגה – אבל בהמשך שינה פלגי את עדותו, ולמעשה הסביר לבית המשפט כי לא רק שקסטנר שכנע את הצנחנים להסגיר את עצמם, אלא שמן הסתם "הוא עצמו יידע את הנאצים על בואם של הצנחנים עוד לפני שפלגי השתכנע" להסגיר את עצמו!

במשפט העידה אמה של חנה סנש כיצד התדפקה על דלתו של קסטנר בימים שחנה הייתה עצורה והתחננה לעזרתו, אבל הוא התנכר לה וסירב אפילו לפגוש אותה. (פרידמן טוען כי בית המשפט רחש כבוד כלפי אמה של חנה סנש ולכן לא העמיד אותה לחקירה נגדית. ואולי אפשר להניח שעדותה הייתה מספקת, ולכן לא התעורר הצורך להוכיח שום דבר נוסף?)

מדוע לא הזהיר קסטנר את היהודים בערי השדה?

פרידמן אינו מביא בספרו את אחת העדויות החמורות ביותר שנאמרו מפיו של קסטנר, דברים שמופיעים בפרוטוקולים של המשפט. הנה כך:

"למה לא התקשרת עם היהודים בכל הערים הללו בטלפון, כדי להזהירם?" חקר שמואל תמיר, סנגורו של גרינוולד.

קסטנר השיב: "לא טילפנתי כי לא הספקתי, מפני שהייתי עסוק".

לאור הדברים הללו שאמר קסטנר במו פיו קשה לדחות על הסף את ההשערה שלפיה אכן עזר לגרמנים להוליך את היהודים שולל, כדי שלא יעוררו מהומות, וכדי שיוכל להוציא את הרכבת בשלום.

דניאל פרידמן נותן לקסטנר "הנחות" מסוימות כשהוא תוהה כמה יהודים היו יכולים באמת להינצל אילו גילו להם ראשי הקהילה, קסטנר ביניהם, את האמת. קסטנר וחבריו ידעו כי הרכבות מגיעות לאושוויץ ולא למחנה העבודה הפיקטיבי שעליו סיפרו ליהודים, אבל לא הזהירו את בני עמם ולא קראו להם להימלט או למרוד. ייתכן אמנם שגם כך היו רבים נספים, אבל לי נראה כי הייתה להם הזכות לדעת לקראת מה הם יוצאים, ולהחליט בעצמם כיצד הם מעדיפים לנהוג!

בפסק הדין קבע השופט, בנימין הלוי, כי עסקת הרכבת הטילה על קסטנר "מחויבויות כלפי הנאצים", כאלה "שעמדו בניגוד לחובת הנאמנות שלו כמנהיג כלפי בני עמו".

דניאל פרידמן מותח ביקורת על סנגורו של גרינוולד שביקש לתבוע את קסטנר "באשמת עדות שקר". בעיני פרידמן זה היה "מהלך […] אכזרי ומרחיק לכת", וכל זאת בעניין עדותו של קסטנר לטובת פושע המלחמה קורט בכר, שאותה הכחיש קסטנר במשפט הדיבה. במשפט הנוסף אפשר היה לראות כיצד השופט האחר, פרץ, משתדל להקל בדין ו"מתמרן" את פסיקתו כדי להגיע להחלטה הרצויה: נקבע שעדותו של קסטנר לטובת הפושע הייתה "רק התערבות אישית" שאין לראות בה דווקא "מתן עדות", ושמכתב שכתב קסטנר ובו "התפאר" בעזרה שהגיש לקורט בכר היה אולי "מוגזם".

מסכם דניאל פרידמן וכותב: "התופעה של קביעות סותרות בבתי משפט שונים, שהיינו עדים לה גם בעקבות הטבח בכפר קאסם, נפוצה בישראל במידה גדולה מזו שמוכנים להודות בה." עוד הוא מספר על השמועה שלפיה במשפט השני נפגש שר החוץ דאז, משה שרת, עם השופט פרץ, שהיה "איש מפא"י מובהק", ו"כפה עליו לזכות את קסטנר."

המשכה של הפרשה ידוע: קסטנר נרצח. רוצחיו ריצו עונש מאסר מופחת להתמיה, קיבלו חנינה שעד היום לא נמצא לה "הסבר משביע רצון" כדברי פרידמן. האם היה הרצח יזום? האם חששה ההנהגה שקסטנר "יחשוף את חלקם של אנשים נוספים במחדל הפקרתה של יהדות אירופה"?

השאלות הללו נותרות פתוחות.

שמו של קסטנר לא עלה במשפט האחר שמתואר בספר, משפט אייכמן, למעט קריאתו של אחד הנוכחים באולם שצעק במהלך עדותו של פנחס פרוידיגר, ראש הקהילה החרדית בבודפשט: "הרגעתם אותנו שלא נברח, כדי שאתם ומשפחותיהם תצילו את עצמכם".

בהקשר של משפט אייכמן מתפלמס דניאל פרידמן עם חנה ארנדט, במיוחד עם ההשוואה שעשתה בין חוקי הנישואים והגירושים בישראל לחוקי נירנברג. ההשוואה הזאת היא לדבריו "רשעות גמורה – לאו דווקא רשעות בנאלית", שכן גם אם אפשר למתוח ביקורת על החוקים הללו בישראל, "יחסי אישות בין יהודים לשאינם יהודים לא מהווים עבירה פלילית. הילדים הנולדים מיחסים כאלה אינם מוצאים להורג ולא צפויים להישלח לתאי גזים". אכן.

ועם זאת, הוא מציין, לא קל הוא מצבם של אזרחי ישראל הערביים. כשקמה המדינה הוכרז בה מצב חירום שעדיין תקף. במסגרתו מותר למדינה להפקיע בתים לצרכיה. כך למשל, הוא מתאר מקרה שאירע בימיה הראשונים של ישראל, בשנת 1948, כשהמדינה הפקיעה דירה בתל אביב שהייתה בבעלות פרטית של יהודי "על מנת שתשמש למגוריו של היועץ המשפטי"! צו ההחרמה הזה התאפשר רק בתוקף החקיקה לשעת חירום. מוסיף פרידמן וכותב: "כיום נראות ההפקעות הללו מקוממות ואולי גם כך נראו הדברים באותם ימים". (כמובן שבהקשר זה קשה שלא לתהות כמה דירות שהיו בבעלות לא יהודית הופקעו, הולאמו, הוחרמו, נלקחו, ולא קשה לנחש מה חשו בעליהן).

אבל גם בעניין זה ממתן פרידמן את הדברים: "גם אם הושלט על ערביי ישראל משטר קשה, אפשר עדיין לומר שהוא היה ליברלי בהרבה לעומת הדרך שבה נהגו מדינות אירופיות, לאחר מלחמת העולם השנייה, במיעוטים שהיה להם קשר לאומי או תרבותי עם גרמניה. בצ'כוסלובקיה ובפולין, לדוגמה, גורשו לאחר המלחמה בני המיעוט הגרמני, ולא הורשו לחזור עד היום." (ואני תוהה אם יש בכך נחמה.)

בהקשר זה מעלה פרידמן גם את הטיעון לפיו יכול "הרכוש שהשאירו הפליטים הערבים בארץ להיחשב כעין תחליף לרכוש היהודי שנותר בארצות ערב".

"ועדות חקירה מערערות את כוחו של השלטון"

פרידמן ממשיך במסעו בזמן. הוא מגיע לשערורייה הפוליטית המכונה מאז ומתמיד "הפרשה", או "העסק הביש": פעולת טרור-במסווה שביצעה ישראל במצרים כדי לעורר את הרושם כאילו ביצע אותה ארגון טרור מצרי. ראש הממשלה דאז, משה שרת מינה ועדת חקירה, מהלך שפרידמן פוסל, וקובע שממשלה אינה אמורה לבחון כך את התנהלותה. לדעתו ועדות כאלה מערערות את כוחו של השלטון. ראש הממשלה היה אמור אז לגלות מנהיגות ולהחליף את שר הביטחון. וכך, אגב, הוא מעיר גם בהמשך הרצף ההיסטורי, לגבי התנהלותה של גולדה מאיר: במקום לפטר את דיין שכשל בתפקידו כשר הביטחון במלחמת יום כיפור (בין היתר כי סירב לגייס כוחות מילואים), מינתה גולדה את ועדת אגרנט, ובסופו של דבר אותה ממשלה נפלה בעקבות לחץ ציבורי עז, וזוהי בעיניו של פרידמן הוכחה לאי נחיצותה.

ב"פרשה" ההיא של שנות החמישים היו הסתבכויות שקשה לקלוט את חומרתן: מזכירה של קצין בדרגה גבוהה (ראש אמ"ן, בנימין גיבלי, הזכור מפרשת טוביאנסקי), שהתבקשה לזייף מסמכים, תככים ועדויות שקר. מעניינת במיוחד קביעתו של מומחה מטעם המשטרה שקבע אז כי הזיוף שבו הודתה לימים המזכירה, ואף הוכיחה את ביצועו, כלל לא התקיים… (על כך מעיר דניאל פרידמן ביובש שיש להיזהר מחוות דעתם של המומחים למיניהם).

אחד הדברים שחשוב לפרידמן להדגיש הוא שבעקבות אותה פרשה, שהתגלגלה ונמשכה לאורך עשור שנים, "איש לא פנה לבית המשפט או לבג"ץ," והוא מוסיף וקובע: "אילו הייתה פרשה דומה מתעוררת כיום, בעידן המשפטיזציה, היינו חווים בלי ספק אינספור עתירות לבג"ץ, ומתבשרים כעבור זמן על פסקי דין באורך מאות עמודים ועל כך," הוא מוסיף באירוניה, "שהשופטים מתלוננים על עומס כבד."

בעבר, חוזר פרידמן ואומר, בניגוד למצב כיום כאשר  "כל כותרת בעיתון היא עילה לבג"ץ," הייתה המציאות שונה. נושאים ציבוריים הוכרעו "ללא מעורבות של בית המשפט," ולדעתו התוצאות לא היו אז "בהכרח גרועות יותר."

את המהלכים שהובילו למלחמת ששת הימים מתאר דניאל פרידמן באופן דומה למדי לזה של תום שגב בספרו 1967. גם פרידמן מאשים את דיין במלחמה ומשוכנע שאילו היה אשכול ממנה את בן גוריון לשר ביטחון, ולא את דיין, לא הייתה המלחמה ההיא פורצת, "ואילו פרצה, ודאי שהוא [בן גוריון] היה מפנה מיד לאחר מכן את רוב שטחי הגדה."

אכן, הניצחון ההוא לא הביא לחתימה על הסכמי שלום. אדרבא, מעשי הטרור גברו. פרידמן סבור שבלימתם התאפשרה הודות לפעולות של כוחות הביטחון שבג"ץ לא חסם, כפי שהיה עושה כיום. "למזלה של ישראל, היה לנו באותם ימים בית משפט אחר, שבו איש לא העלה בדעתו כי ניתן בכלל לפנות אליו בנושא מעין זה. (וכאן איני יכולה שלא לתהות על הקביעה שהטרור נבלם, כאילו לא התרחשו לאורך השנים עוד אינספור פעולות טרור קטלניות, קשות וחמורות, על אף הפעולות הלא חוקיות שביצעה מדינת ישראל באירופה, ושאותן מזכיר פרידמן, ולשאול שאלת תם: אולי בכל זאת קיימות דרכים אחרות, שאליהן טרם פנתה המדינה ברצינות ובכוונה אמיתית?)

פרידמן סוקר את המציאות שנוצרה בעקבות הכיבושים של מלחמת ששת הימים, ומציג את העמדה הישראלית – אולי מוטב לכנות אותה את ההתפלפלות המשפטית שהציגה − כאילו אין מדובר בכיבוש, כי השטחים ביהודה ושומרון לא היו בעצם שייכים לממלכת ירדן.

בעקבות הכיבוש, גם אם מכנים אותו בשם אחר, התאפשר לדבריו לישראל לנצל את כוח העבודה הזול של הערבים. הפער החברתי והכלכלי התרחב, הקשר בין ערביי ישראל לערביי השטחים התהדק, ואיפשר, לדבריו, את פרוץ האינתיפאדה. כמו כן, שלטון ישראל בשטחי יהודה ושומרון יצר בעיות משפטיות: מי הריבון החוקי שם? איזה חוקים תקפים? חוקי מדינת ישראל חלים על התושבים היהודים ביהודה ושומרון, וחוקי ירדן − על שכניהם הערבים, וזהו לדבריו בלי ספק מצב בלתי אפשרי ולא תקין, שיוצר תסבוכות משפטיות.

פרידמן מסיים את ספרו בסקירה של בית המשפט העליון והכוחות הפועלים בו, מייחד פרק ל"אבני דרך במשפט הפלילי", שם הוא מתאר פסקי דין, שכל אחד מהם מעורר סוגיה מרתקת. למשל: מתי אפשר לקבוע "היעדר שליטה" שמצדיקה אי העמדה לדין, מדוע אי אפשר לשפוט על פי חוק שלא היה קיים כשהעברה בוצעה (ובכל זאת, את אייכמן שפטו בישראל, אף על פי שציית לחוקי ארצו בימים שבהם פעל וביצע את פשעיו עוד לפני שמדינת ישראל קמה וחוקקה את חוקיה), מתי אפשר לראות בהתנהגות מסוימת "תקלה ציבורית" שראוי להעמיד לדין בגינה, מהו "חופש העיסוק" ובאילו נסיבות יש להגן עליו, כיצד יש להגן על הדמוקרטיה, וגם על "המדינה היהודית", מה בעצם תפקידו של היועץ המשפטי לממשלה, כיצד יש לנהוג ב"חופש העיתונות" ועוד כהנה וכהנה סוגיות שנוגעות בחיינו באופן הרבה יותר מיידי וישיר מכפי שמרביתנו סבורים.

בימים אלה שבהם מאיימים ראשי השלטון החדש בחקיקה שמבקשת לעקוף את בית המשפט העליון ולעקר את כוחו, קשה שלא לחשוש מפני העמדה הבסיסית של דניאל פרידמן,  הדוחה את המעורבות המוגזמת, לדעתו, של המשפט בחיינו. אי אפשר שלא לשאול אם לא התחלנו כבר את הגלישה במדרון החלקלק והמסוכן ביותר לחיינו הדמוקרטיים.

אמנון לוי, "החרדים":

במאבק על הצניעות מתגלה אחד המאפיינים הברורים ביותר של החברה החרדית. החשבת התוצאה יותר מן הדרך להשגתה. כי לחברה החרדית חשוב שמטרותיה יושגו, ואין היא רוצה להעמיד את הגברים במבחן. היא לא תגיד משהו בנוסח: אדרבא, ילכו הנשים כפי שהן רוצות, ונראה איך הגבר יעמוד במבחן הזה. היא לא תגיד כך, כי לא המבחן חשוב לה. ההצלחה והתוצאה הן החשובות. ובהומור טיפוסי יספרו את הסיפור על אותו חרד שנשאל מדוע הוא מתנגד לגיוס בנות לצה"ל. טענו נגדו: "הרי אם הבנות חונכו כראוי, הן  תשמורנה על עצמן במסגרת הצבאית. איזהו גיבור הכובש את יצרו." כך אמרו לו לחרד בניסיון לשכנעו. והוא ענה בשקט, אך בביטחון: "לא גיבורות אנחנו מחפשים, אלא בתולות." (עמ' 74)

 

"לפני אחד הרבנים החשובים ביותר בחיפה הובא מקרה קשה של מריבה בין זוג מחסידי בעלז. היה מדובר בזוג שאימץ ילדה לשם מצווה בגיך רך. הילדה נלקחה אל ביתם, לאחר שלא היה לה מקום אחר להיות בו. היא גדלה בבית החסידי בחום ובאהבה. הדברים הסתדרו עד גיל שמונה לערך. אז החלו הבעיות. הבעל טען, כי חובה להוציא אותה מהבית. היא כבר אישה, ולא סתם אישה, אלא זרה. כשהוא נמצא אתה לבד, יש חשש ייחוד. כשהיא שרה בליל שבת בארוחת הערב, הוא נשחף לקול אישה זרה, וקול באישה ערווה. כשהילדים האחרים רצים בבוקר למיטת ההורים, נוצרת בעיה אתה.

אם המשפחה, שהתקשרה מאוד לילדה, סירבה להוציא אותה מהבית, מה גם שלילדה לא היה לאן ללכת. על רקע זה נוצרו חיכוכים בין בני הזוג. בסופו של דבר הוחלט להוציא אותה מהבית. הילדה המתבגרת הייתה פיתוי ואיום, שהחסיד הבעלזי לא היה יכול לעמוד בו." (עמ' 121)

 


אמנון לוי, החרדים, כתר.

תום שגב, "1967": והארץ שינתה את פניה (חלק שני)

קישור לחלקה הראשון של הרשומה

קשה להניח את האצבע על הרגע המדויק שבו התחיל רצף ההחלטות והמעשים, עד לנקודת האל חזור. אולי זה קרה כשרבין הציע "להתגרות בסורים", כדי לשקם את ההרתעה: "אם יירו בטנקים – צה"ל ישיב באש טנקים, אם יפעילו תותחים – יופעל חיל האוויר." בדיעבד "הודה" רבין כי "אילו אפשרה ישראל לחקלאים ולרועים הסורים לעבוד באזורים המפורזים – לא הייתה נוצרת מתיחות," ולכן "חימום הגבול החל כתוצאה מהחלטת ישראל להפעיל כוח."

בישיבת קבינט פנה רבין אל הסורים כאילו נכחו בחדר והכריז: "אתם רוצים מלחמה קטנה – אנחנו נענה במכה יותר רצינית."

דוד אלעזר, אלוף פיקוד הצפון, ביקש להבהיר לסורים שישראל מסוגלת להכות בהם בחוזקה.

אלוף פיקוד המרכז, עוזי נרקיס, הודיע "שיש להכות בערבים שוב ושוב," כי "'מבחינה מנטלית […] מה שמאפיין אותם זה שכשהם חוטפים מכה – הם נסוגים.'"

על כך השיב אשכול בשאלה ספקנית: "זה באמת רק הערבים?" ונענה, "זה די ערבי."

אל"מ רחבעם זאבי, מאגף המבצעים, "הציע מלחמה כוללת בסוריה," ורבין תמך בו.

אשכול הציע אמצעים הגנתיים כנגד חדירת מחבלים. למשל – בניית גדר. קציני הצבא הגיבו בביטול וטענו שהערבים יגנבו את החומרים שמהם יבנו אותה.

באפריל ירו הסורים על טרקטורים ישראלים. התפתחה תקרית שבסופה הופלו שישה מטוסי מיג סוריים. הציבור הישראלי חגג.

מטוסי מיג

 

באותו חודש, בערב יום העצמאות, קבעה כותרת ראשית בעיתון "ידיעות אחרונות" כי קיימת "חרדה בסוריה נוכח אזהרות ישראל". אשכול הזהיר גם את המצרים. כלפי פנים דיבר ראש הממשלה על הצורך בפעילות הגנתיות אבל הרמטכ"ל (יצחק רבין) גרס שאין בכך די.

ביום העצמאות יצא המצעד הצבאי לדרך, הפעם הוא נערך בירושלים, חרף התנגדותן של ידידותיה של ישראל, שנדרשו לשלוח למצעד את נציגיהן. (בשש השנים הקודמות הוא התקיים בערים אחרות). מזכ"ל האו"ם באותם ימים העריך בדיעבד כי "המצעד יצר את הדינמיקה אשר הובילה למלחמת ששת הימים".

מצעד צהל בירושלים 1967

 

בן גוריון סבר שהמלחמה הצפויה היא אסון

בגיליון החגיגי של יום העצמאות התפרסם ריאיון שבו שוחחה גאולה כהן "הכוהנת הגדולה של האמונה בשלמות הארץ" עם דוד בן גוריון, שהבהיר את עמדתו הפרגמטית: חצי האי סיני הפסיק להשתייך למדינת ישראל "מרגע שישראל נאלצה לפנות אותו" (אחרי מבצע קדש), ו"גבולות היסטוריים זה מושג לימות המשיח". בן גוריון התנגד בנחרצות למלחמה שאותה המשיכו אחרים לחרחר. "אני חושב שזה אסון," אמר עליה בשיחה עם גרשום שוקן, עורך עיתון "הארץ", והוסיף במין נימת השלמה של אדם זקן הניצב בסוף חייו ויודע שאת המפעל הגדול שלו, הקמת מדינת ישראל, כבר השלים, "אבל זה עניינכם."

כשנאצר החל להניע כוחות צבא לסיני קבע אשכול שהוא מבקש רק "להרתיע את ישראל מפני מימוש איומה נגד סוריה". בישראל השתררה תחושה של "הסתבכות" עם מצרים. זאב שיף, הכתב הצבאי של עיתון "הארץ" טען כי "נוצר מצב המאיים על ישראל, בשל ההתבטאויות הרבות והשחצניות מדי שהשמיעו מנהיגיה".

הוחלט לגייס את חיילי המילואים, לדברי אשכול כדי למנוע את המלחמה שישראל אינה רוצה בה.

הרמטכ"ל החל לגלות סימני מצוקה נפשית ושבירה. משה דיין כתב כי רבין "נראה לא רק עייף […] אלא נבוך, חסר ביטחון, מעוצבן." רבין חש שנכשל בהרתעה שהייתה אמורה למנוע מלחמה.

אשכול נאלץ להדוף את התביעה לפעול

אחרי שנאצר חסם את מיצרי טיראן למעבר של אוניות ישראליות, דרשו מפקדי הצבא הבכירים להגיב ב"מכה רצינית" – לא "פעולה מוגבלת שתבטיח את חופש השיט במפרץ", אלא "מלחמה כוללת". אשכול נאלץ להדוף שוב ושוב את התביעה לפעול.

דיין הביע חשש מפני תגובתם של ערביי ישראל, ומפני האפשרות שיסייעו לצבאות ערב. בישיבת הממשלה דיברו על הצורך להשיג מסכות גז ולבדוק את המקלטים. הייתה תחושה שהמלחמה בלתי נמנעת.

עזר ויצמן, שהיה אז ראש אג"ם, "ניסה," לדברי תום שגב, "להביא לפתיחת המלחמה". רבין, שהתמוטט, ולא תפקד כלל במשך 24 שעות, ביקש ממנו למלא את מקומו. ויצמן החל בפעילויות טרום מלחמתיות. כמה מהקצינים חשבו שהוא "ירד מהפסים", לאחר ש"החל להזיז כוחות צבא ממקום למקום ואיש לא הבין אל נכון מה הוא רוצה."

העיתונים הישראלים רעמו בכותרות גדולות על כך ש"נאצר רוצה מלחמה", ו"נאצר הכריז מלחמה על ישראל". רק אשכול שמר על קור רוח, והסביר שוב ושוב שאין לפעול בלי תמיכתה או בניגוד לדעתה של ארצות הברית. הניצים לעגו לו. אריק שרון, למשל, גינה את "ההתרוצצות הישראלית" בין מעצמות העולם, וכינה אותה "שתדלנות". אשכול לעומתו הדגיש כי "כל מה שיש לנו בכוחו של צבאנו – בא מתוך ההתרוצצות הזאת," והזהיר כי "אל נראה את עצמנו גולייתים כאלה." לקציני הצבא הזכיר שגם אחרי שידבירו את האויב, יצטרכו אחרי כן לשוב ולבנות מחדש את הכוח, ויזדקקו לשם כך לארצות הברית! "צריך לחכות", הוא אמר, בניסיונו לרסן את הצבא, גם  כדי לשכנע את העולם שישראל עומדת בפני סכנה קיומית.

אבל הציבור הישראלי לא נתן אמון באשכול, שהיה לא רק ראש הממשלה אלא גם שר הביטחון. מכל עבר נשמעו קריאות להחליף אותו. להחזיר את בן גוריון לראשות הממשלה (הוא לא היה מעוניין בכך, והתנגד נחרצות למהלך המלחמתי!), למנות את משה דיין לתפקיד שר הביטחון, להביא לממשלת אחדות.

מה הציע שמעון פרס

תום שגב תוהה אם בן גוריון היה יכול למנוע את המלחמה, אילו נעתר להפצרות ושב לראשות הממשלה. והוא מתאר גם הצעה שהציע מזכירו של בן גוריון דאז, שמעון פרס: מהלך שיכול היה אולי לשנות את כל ההיסטוריה של האזור. פרטי ההצעה הקיצונית ההיא נשארו חסויים, אבל שגב מניח שמדובר היה בניסוי גרעיני מקומי שהיה אמור להבהיל את שכנינו ולמנוע את המלחמה: "הערבים היו נבהלים, הישראלים היו נרגעים," אמר פרס לימים.

בתוך הממשלה היו שרים שהתנגדו לצעדים המלחמתיים, בראשם זרח ורהפטיג, שר הדתות. זה היה עימות בין הישראלי "החדש", שאותו ייצג יצחק רבין, צעיר יליד הארץ, יפה תואר, חילוני, "זקוף קומה" לבין יהודי גלותי, חובש כיפה שחורה, שסימל בעיני קציני צה"ל את שפלות הרוח הגלותית, פחדנותה והססנותה. "כל מיני ורהפטיגים": כך ביטא רחבעם זאבי, שכונה בפי כל גנדי, את תחושת המיאוס שחש כלפי מי שהתנגדו למהלך הצבאי וניסו לבלום אותו.

לנשיא ארצות הברית היה ברור שישראל מתכוונת לתקוף, ובקרוב. להערכתו לא היה אפשר למנוע את ההתקפה. הוא גם ידע שעל פי הערכת המודיעין האמריקני המצרים לא התכוונו לתקוף את ישראל.

תום שגב מתלווה לאורך כל המהלכים הללו לא רק במישור המדיני והצבאי. הוא מתאר גם דמות של חייל פשוט אחד, שוקה בר-דיין, מתעכב על תיאור מחשבותיו, התרשמויותיו, דעותיו וחוויותיו, בימים שקדמו לפרוץ המלחמה, לפני שגויס, ואחרי כן, במהלך הקרבות עצמם. אחד התיאורים של בר-דיין היה המפגש של יחידתו עם אחד המפקדים, אותו רחבעם זאבי שכה שש אלי קרב. את כל הרשמים תיעד בר-דיין ביומן אישי שכתב, ובמכתבים.

מה פקד גנדי (רחבעם זאבי) על חיילי המילואים המזועזעים

בלכתו השאיר אחריו גנדי שתיקה נדהמת. "בר-דיין הסתכל סביבו: הנה כימאי במכון ויצמן, הנה מורה לספרות בתיכון. הנה עשרות הורים לילדים, כמוהו. 'מה אני עושה פה, לעזאזל', כתב." ולא שבר-דיין היה פציפיסט שהתנגד מלכתחילה למלחמה. אדרבא, כשגויס האמין − כמו חבריו, כמו הציבור כולו, כמוני, עד שקראתי את הספר 1967 − שהמלחמה הייתה בלתי נמנעת. הכרחית. מלחמה שנכפתה על ישראל. הללו כתב בר-דיין באותם ימים ביומן אישי שניהל, ובמכתבים. וכך תיעד בר-דיין את הדברים שאמר גנדי לחיילי היחידה שבה שירת: "אין לבזבז פגזים על חי"ר," הוא ציווה עליהם עוד לפני שהמלחמה פרצה. "יש לדרוס אותם במקומם. להרוג ולהרוג את האויב. לא נחזור על שגיאות סיני, שלא דרסנו אותם."

בשלב מסוים, בשל היסוסיו של ראש הממשלה, היו קציני צבא שדיברו בגלוי על האפשרות שצה"ל יפתח במלחמה בלי אישורה של הממשלה. אריאל שרון, למשל. אכן, דוד בן גוריון  חשש מפני האפשרות שהצבא ישתלט על המדינה. עד כדי כך שהוא פרסם הודעה חריפה מאוד: "צבא בארץ דמוקרטית אינו פועל על דעת עצמו ולא על פי הוראת מפקדיו הצבאיים, אלא על דעתה של הממשלה הציבילית ולפי הוראותיה."

גולדה מאיר התנגדה למינויו של משה דיין לשר הביטחון, כנראה משום שחששה שהוא ישתלט על הצבא. אכן, במהלך המלחמה הורה דיין על מתקפה לכיבוש הגולן שאשכול כלל לא אישר! והתנגדה גם להקמתה של ממשלת האחדות ביחד עם מפלגת חירות בראשותו של מנחם בגין. לימים הסתברה משמעותו העמוקה של הצירוף ההוא: "מפא"י ההיסטורית איבדה את המונופול על השלטון, זה היה גם צעד ראשון למהפכה חברתית ותרבותית," כותב תום שגב, ורומז כמובן על המהפך, שחל עשר שנים אחרי כן.

ארצות הברית נתנה לישראל את האישור לצאת למלחמה, אבל הזהירה: "בתנאי שלא תירו את הירייה הראשונה."

בממשלה הועלה הרעיון "לשגר למפרץ אונייה ישראלית, כדי שהמצרים יירו עליה." כה להוטים היו לפתוח במלחמה, עד שהיו נכונים כמעט להקריב חיילים של צה"ל כדי לזכות בעילה המיוחלת! עד כדי כך!

שר העבודה, יגאל אלון, הציע פשוט לשקר: להודיע שהמצרים פתחו בהתקפה, ואז לצאת לדרך. "ראש הממשלה אמנם יסתכן בשקר, אך רק ההיסטוריונים ידעו את האמת."

החולשה שגרמה למלחמה

לימים הודה אלון כי "לא המצב בחזית היה הגורם העיקרי למלחמה, כי אם אובדן האמון בממשלה." למעשה, הסביר אלון, המלחמה פרצה רק משום שהמדינה "הייתה חלשה מדי כדי להימנע" ממנה.

באחד מדיוני הממשלה כשהזכירו את זעמו של הציבור על דחיית המלחמה, אמר אשכול: "לא ראינו את האימהות שבניהן יהרגו."

בעקבות הקריאה בספרו של תום שגב לא יכולתי שלא לחשוב שוב ושוב על הקול ההוא, המפוקח, הזהיר, קולו של מי שחשב על משמעותה האמיתית של מלחמה, על ההורים השכולים, האלמנות, היתומים, על סבלם של הפצועים ושל אוהביהם, ועל כך שלא שמעו לו.

הששים אלי קרב הכריעו את הכף. ובתום המלחמה היו בטוחים שצדקתם הוכחה: הניצחון היה מהיר ומוחץ. הם טענו שאחד מיעדיה של המלחמה היה להביא לשלום ממושך. מה הם ידעו אז על מלחמת ההתשה שהחלה כעבור פחות משנה. (למרבה האירוניה הכאובה אחד מקורבנותיה היה בנו של עזר ויצמן, אדריכל הניצחון המרהיב לכאורה של מלחמת ששת הימים: הוא היה מפקד חיל האוויר שהכין את החיל שלו להשמדת על חיילות האוויר של מצרים וסוריה, מתקפה שחתמה את הניצחון בתוך כמה שעות). מי העלה אז על דעתו שהמלחמה הבאה, מלחמת יום כיפור, תפרוץ רק שש שנים אחרי כן, ותגבה מחיר דמים כה כבד  2,222 הרוגים ישראלים, וכ-20,000 הרוגים ערבים. ומי חלם אז שכיבוש כל השטחים ההם יוביל למציאות הבלתי אפשרית שבה אנו חיים כיום, מציאות של מדינה שגבולותיה אינם מוגדרים, שחיים בקרבה אנשים נטולי מדינה וזכויות, מיליון וחצי, לפי הערכה מתונה, שני מיליון, לפי הערכה אחרת.

הוויכוח על עתיד השטחים שנכבשו במלחמת ששת הגדיר מחדש ימין ושמאל, ואת המושגים פטריוטיות, אהבת הארץ, ציונות, לעומת מוסריות, הומאניות וחתירה לשלום.

מעניין לציין כי ממשיכת דרכה של המפד"ל מייצגת כיום עמדות שונות לגמרי מאלה של מייסדיה. מפלגת "הבית היהודי" משמשת היום שופר למתנחלים החיים בשטחים שנכבשו חרף התנגדותו של זרח ורהפטיג לצאת למלחמה. אותם מתנחלים שואפים להיאחז ביישוביהם שביהודה ובשומרון, מתעקשים להרחיב את הבנייה בכל מחיר (גם, למשל, כשניצבה בפני הממשלה החלופה − לשחרר מחבלים או להקפיא את הבנייה לזמן מה, בחרו באפשרות הראשונה, הלא הפיכה, ובלבד שהבנייה לא תיפסק.) הם מסרבים לכל אפשרות של משא ומתן או פינוי, וממשיכים לקבוע עובדות בשטחים שמעמדם המדיני לא הוסדר מעולם.

מפתיע להיווכח כי בתחילת דרכה של המפד"ל ייצגו ראשיה ערכים כה שונים והשמיעו קולות מתונים ומרסנים. כיום מרבים ממשיכי דרכם לצאת בהכרזות מיליטנטיות שאמורות להעיד על עוצמתם. והשומעת – היא אינה מפסיקה לייחל אל ה"גלותיים" ההם, רודפי שלום הזהירים, שלא הצליחו להשפיע על המציאות ולבלום את המלחמות. כמו כן היא חוששת שמא הקולות הרמים והנחושים מדי יגררו שוב למהלכים שאת תוצאותיהם אין לדעת.

תום שגב, "1967": והארץ שינתה את פניה (חלק ראשון)

בדיחה ראשונה:
"בשדה התעופה תלוי שלט, 'האחרון שעוזב מתבקש לכבות את האור.'"

בדיחה שנייה:

" – מה נעשה היום?
– נכבוש את קהיר.
– ומה נעשה אחרי הצהריים?"

את שתי הבדיחות הללו תיעד תום שגב בספרו 1967. באמצעותן ביקש לתאר את הלכי הרוח ששררו בחברה הישראלית באותה שנה, בהפרש של שבועות אחדים. בין שתי הבדיחות הפרידה מלחמה: קו פרשת המים שהפריד בין הייאוש והתבוסתנות לזחיחות והיהירות של מי שלא היה להם מושג לאן יוביל אותנו הניצחון המוחץ והמהיר ההוא.

והארץ שינתה פניה
הוצאת כתר, 2005

 

פרקיו הראשונים של הספר סוקרים את האווירה ששררה בישראל זמן לא רב לפני שפרצה המלחמה. תום שגב עושה זאת באמצעות מעקב אחרי כתבות בעיתונים, סיפוריהם של אנשים שונים, מובאות מתוך מכתבים אישיים, נתונים סטטיסטיים, תיעוד של מהלכים פוליטיים ומדיניים, ציטוטי דברים שאמרו מנהיגים ואנשים מהיישוב. אנו לומדים מה העסיק אז את תושבי המדינה, איך נראו חיי היומיום, מה הטריד ומה שימח אותם, למה קיוו ומה רצו.

ארבעים ושמונה שנים חלפו, וכל כך הרבה דברים לא השתנו.

חלק מהתיאורים מעוררים השתאות. קשה להאמין שארבעים ושמונה שנים חלפו, וכל כך הרבה דברים לא השתנו. הנה למשל, החשש של רבים "שהמדינה מאבדת את יכולתה להבטיח לתושביה את החיים הטובים שכה רבים כבר הורגלו בהם." התובנה שעיקר הכסף שמממן את רמת החיים הגבוהה אינו בא מעבודתם של הישראלים, "אלא גויס בחו"ל," כדברי ראש הממשלה דאז, לוי אשכול, כסף שיצר "בולמוס של חטוף ואכול, חטוף ושתה", אבל בשל המיתון שהלך וגבר, החלו אנשים "לחשוב פעמיים לפני שהם מוציאים את הכסף" – כך כתב ישראלי אחד לידידו בארה"ב.

ולצד זאת, "פעלה חרושת השמועות  על בזבוזים ושחיתות בצמרת", כולל "שיפוצים שהוכנסו במטוס אשר נשא את ראש הממשלה לסיור באפריקה" (!).

גם מי שלא הרגישו את המיתון על בשרם חשו כי "עיקר הסבל מתרכז בעיירות הפיתוח וזה כמובן הדבר המדאיג": שוב, ציטוט מתוך מכתב אישי.

ערביי ישראל "לא היו ישראלים שווי זכויות, וגם לא שווי חובות". הפקעת הקרקעות שלהם אילצה את מרביתם לעבוד כשכירים אצל מעסיקים יהודים. שגב מספר על סרט תיעודי קצר, "אני אחמד", שליווה פועל ערבי בניסיונות השווא שלו לשכור חדר. הפועל סירב להצעה להציג את עצמו בשם בדוי, ישראלי, והסביר: "אני אחמד", לפני שהלך לישון על מזרון  "בשכונת פחונים כלשהי". אחמד דיבר אל המצלמה והסביר שהוא "מבין את הישראלים [..] רוצה לחיות עם היהודים בידידות וקירוב לבבות, אך הם מתייחסים אליו כמו היה מיותר". אי אפשר שלא לחשוב על הריאיון שנערך זה לא כבר עם הסופר סייד קשוע בגלותו בארצות הברית.

באותו עניין מתאר תום שגב את צביעותם של מי שאמורים לייצג את השאיפה לשוויון אמיתי. כך למשל בקיבוץ יחיעם, שכמו יישובים רבים אחרים הוקם על חורבות של כפר ערבי, פרסמו שיר יפה לרגל ראש השנה, ובו "איחולים  […] לשלום בין שני עמים, בצל אותה תאנה […] ליין אדום תוסס בעינב / לאלף פרחים בלי קנאה וקינה /  לחרב תשוב עולמים לנדנה…" ומוסיף תום שגב ומעיר: "הנה פער בין אידיאל מוצהר, לא פעם בשפה רמה ומליצית, לבין המציאות: ספק דילמה מוסרית ואידיאולוגית של ממש, ספק נצלנות וצביעות," ומדגיש: "בעניין זה לא היו [בני הקיבוץ הללו] שונים מרוב הישראלים האחרים".

והנה עוד כמה סוגיות שהטרידו אז את הישראלי, ונראות כאילו נלקחו מתוך שרשור פייסבוק עכשווי: "המצב הנורא בדואר", הכניעה לדרישות הדתיים, טיבה הירוד של התחבורה הציבורית.

ספר הבדיחות על אשכול שהופץ בשנת 1967

אבל היו גם דברים שונים. כך למשל נשענה הקואליציה של המערך בראשות לוי אשכול על 75 חברי כנסת. מה שלא הפריע לציבור (ולראש הממשלה הקודם, דוד בן גוריון), לסנוט בלוי אשכול, לעלוב בו, למתוח עליו ביקורת נוקבת על מה שכונה אז "המצב". בדיחות על אשכול נפוצו ברבים ושיקפו את חוסר שביעות הרצון הכללי.

ואז פרצה המלחמה שזכתה לשם "מלחמת ששת הימים". זאת שבעקבותיה צמחה מדינת ישראל ושילשה את שטחה. השטחים שנכבשו בעקבות התבוסה של ארצות ערב פתחו פתח לחילוקי דעות חדשים: בין  הדוגלים במדיניות של "אף שעל", בהתיישבות יהודית בכל שטחי הכיבוש, לבין אלו שחששו מפני השפעות הכיבוש על החברה בישראל וקראו ליציאה מהשטחים ולהימנעות משליטה מתמשכת על אוכלוסייה ערבית כה גדולה – ויכוח שעומד עד היום בבסיס הפער בין ימין לשמאל. אלה רואים בשטחים חלק בלתי נפרד ממה שהם מכנים "שלמות הארץ", ואלה, כמו למשל ישעיהו ליבוביץ, שגרסו כי "אם לא נחזיר את השטחים – ויפה שעה אחת קודם – נימצא הולכים לקראת פשיטת רגל גמורה. לא נוכל להחזיק מעמד והמדינה תתחסל".

האם הייתה זאת באמת מלחמה אין בררה?

בתודעה מצטיירת "מלחמת ששת הימים" כמלחמת אין בררה. אמנם הכול מסכימים כי את הירייה הראשונה ירה צה"ל, אבל למדנו להאמין שהמהלכים שהובילו לכך היו בלתי נמנעים ולא תלויים בצד הישראלי.

למרבה ההפתעה והכאב מפריך תום שגב את ההשקפה הזאת.

ל"מלחמת ששת הימים" קדמה פעולה צבאית בכפר הירדני סמוע.

הידיעות על סמוע כפי שהופיעו בעיתון דבר, נובמבר 1966

מטרתה המוצהרת הייתה למנוע כניסה של מחבלים לשטח ישראל. באישון לילה חדרו חיילי צה"ל לכפר סמוע ופוצצו בו כמה עשרות בתים. ציר ישראל בוושינגטון דיווח על "'גוויות רבות של אזרחים', ועל כן נראה שלא כל הבתים פונו מיושביהם לפני שפוצצו." אזרחי ישראל תמכו בפעולה, אבל בדיעבד מסתבר שחברי הממשלה מתחו עליה ביקורת: "שישה משרי הממשלה, בהם שני שרים דתיים, הביעו מורת רוח מהיקף הפעולה ומתוצאותיה". ארצות הברית הודיעה ש"תיאלץ […] 'לבחון מחדש' את אספקת הנשק לישראל". לכול היה ברור שהנמענת האמיתית לפעולה הייתה אמורה להיות סוריה. אחד מפקידי הסטייט דיפרטמנט האמריקניים הבהיר לשר החוץ עד כמה אבסורדית הייתה הפעולה: זה כאילו, כך אמר, "היה רוצה לתת סטירת לחי לשגריר ישראל, אבל כיוון שאינו יכול לעשות זאת – הוא סוטר על פניה של מזכירתו". אכן, צה"ל דרש לפעול נגד הסורים, אבל הממשלה בלמה אותו. הסיבות לסכסוך עם סוריה היו − ניסיונות הסורים להטות את מי הירדן, המאבק על עיבוד הקרקעות בשטחים המפורזים שלאורך הגבול, והפעולות של ארגון אל-פתח, שיצאו משטחה של סוריה.

סמוע – ידיעה מעיתון דבר נובמבר 1966,

 

דיין הודה כי הייתה שם פרובוקציה ישראלית

לכל מי שכבר חי באותה תקופה זכורות היטב התקריות שבהן ירו הסורים על טרקטוריסטים תמימים לכאורה, שעבדו בשטחים הסמוכים לגבול. לימים, כך טוען תום שגב, הודה משה דיין כי "לא כל התקריות החלו באשמת הסורים". סיפר דיין: "שמונים אחוז מהם פרצו כתוצאה מניסיונותיה של ישראל לעבד שטחים מפורזים", והודה כי "היו מיותרות". למעשה, אפשר להבין בדיעבד, שהייתה שם פרובוקציה ישראלית: "אנחנו היינו שולחים  טרקטור לחרוש באיזה מקום שאי אפשר לעשות בו כלום, בשטח מפורז, ויודעים מראש שהסורים יתחילו לירות. אם הם לא היו יורים, היינו מודיעים לטרקטור להתקדם הלאה, עד שהסורים בסוף היו מתעצבנים וכן יורים. ואז היינו מפעילים תותחים ויותר מאוחר גם חיל האוויר."

דיין הודה גם כי המטרה הלא מוצהרת הייתה "לשנות את הקווים של הסכמי שביתת הנשק […] זאת אומרת לחטוף איזה שטח ולהחזיק בו עד שהאויב יתייאש וייתן לנו אותו."

שגב מתעד דיון שנערך בין יצחק רבין, אז הרמטכ"ל, לבין ראש הממשלה, האיש שהציבור המטיר עליו באותם ימים קיתונות של חרפות ועלבונות: רבין רצה להתחיל לעבד שטח קרוב לגבול. אשכול חשש מפני תקרית. רבין הבטיח שלא ישלחו טנקים, כדי לא לחמם את הגזרה, אבל אם תתחיל תקרית יצאו לשם ויחלצו את הטרקטוריסט. אשכול חשש לשלום הטרקטוריסט. ביקש שימגנו אותו. רבין הזהיר שטרקטור משוריין "עלול להתפרש כפרובוקציה" (!). אשכול העדיף לשמור על חייו של הטרקטוריסט.

ריאיון שנתן רבין לשבועון "במחנה" בגיליון חגיגי לכבוד ראש השנה (בספטמבר, 1966) החריף את המתיחות עם סוריה. לרבין, שקיבל מראש הממשלה היתר להתראיין בתנאי שלא ידבר על נושאים פוליטיים, היה, כך טוען תום שגב, "ניסוח אומלל": הוא דיבר על כך שיש לפעול "נגד מבצעי החבלות ונגד השלטון התומך בחבלות אלה". מסביר שגב: "אילו היה רבין אומר 'שלטונות' או פשוט 'סוריה', במקום להגיד 'שלטון' – לא היה אפשר לפרש את דבריו כמזימה להפיל את המשטר הסורי"…

איך ביקש רבין לשקם את ההרתעה

ושוב, כמה חודשים אחרי כן, דרש  רבין "לשקם את ההרתעה", ולשם כך הציע "להתגרות בסורים. אם יירו בטנקים – צה"ל ישיב באש טנקים, אם יפעילו תותחים – יופעל חיל האוויר."

חלק משרי הממשלה – משה שפירא וזרח ורהפטיג בראשם − התנגדו למהלך. "זה היה," טוען תום שגב, "עימות מובהק בין יונים לבין נצים, והצבא ניצח".

אי אפשר שלא לחוש חלחלה כשקוראים את רצף המהלכים שהובילו בסופו של דבר למלחמה. תום שגב מפרט אותם בדקדקנות – מה נאמר בישיבות ממשלה, איך הגיב הציבור, מה נכתב בעיתונים, מה אמרו אנשים שהשתייכו בעבר למערכת הפוליטית וכבר לא היה להם כוח השפעה: בן גוריון, למשל, ומה נאמר בחדרי חדרים בפגישות עם פקידי ממשל האמריקני בכל הדרגים, עד לנשיא ג'ונסון עצמו.

כפי שמתאר תום שגב את שרשרת האירועים שבעקבותיהם פרצה המלחמה, נראה כי אפשר היה למנוע אותה.

על רצף האירועים המפתיע והמזעזע שבעקבותיהם פרצה המלחמה, על עמדתם של דוד בן גוריון ושל נשיא ארצות הברית, וגם − כיצד הדהים רחבעם זאבי את חיילי המילואים −בחלקה השני של הרשומה. 

חנה ארנדט, "אייכמן בירושלים, דו"ח על הבנאליות של הרוע": האם יש בדבריה לֶקַח לימינו?

"יום יבוא, שאותו לא תזכי לראות, ובו היהודים יקימו לך אנדרטה בישראל", כתב לחנה ארנדט בשנת 1963 ידידה קארל יאספרס. באותה שנה התפרסם בארצות הברית ספרה של ארנדט, אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע שהתבסס על הדיווחים ששלחה מהמשפט לעיתון ניו יורקר.

הספר עורר בישראל כעס גדול, התעלמו ממנו, למעשה החרימו אותו ואת המחברת. ראו בה אויבת ואנטישמית ששונאת את בני עמה. סברו שפגעה בקורבנות השואה. הספר הופיע בתרגומו לעברית רק ארבעים וארבע שנים אחרי שהתפרסם לראשונה.

בישראל לא זכתה עדיין חנה ארנדט לאנדרטה. בגרמניה, לעומת זאת, מרבים להנציח אותה: יש על שמה בול, קו רכבת, מכון, פרסים
באוניברסיטאות שונות. באחד מבתי הכנסת מוצגת תערוכה מתמדת לזכרה. אבל גם בישראל עמדותיה שוב אינן מוקצות כליל, הן זוכות לעיון מחודש ולדיון. בהוצאת מאגנס הוציאו לפני שמונה שנים את הספר חנה ארנדט בירושלים, קובץ מאמרים העוסקים בכתביה, מאת חוקרים ישראלים, גרמנים ואמריקנים.

האם המליצות הנבובות אכן הוכיחו משהו

לכאורה נבע עיקר הכעס על ארנדט ממה שאפשר להסיק מעצם שמו של ספרה: "הבנאליות של הרוע": היא תיארה את אייכמן כביורוקרט אפרורי, חסר מעוף, "נורמלי", כדבריה, מכיוון שהגיב כמו רוב האנשים סביבו, ומכיוון ש"בתנאים של הרייך השלישי אפשר היה לצפות רק מ'יוצאי דופן'" לנהוג אחרת. התרשמותה מכך שהיה אדם פשוט ומוגבל נבעה מדברים שאמר: למשל, בכך שהציג את עצמו כ"אידיאליסט", התנחם בקלישאות חסרות משמעות, נשען רק על מליצות שגורות שלדעתה את משמעותן לא הבין בעצם, וכן מכיוון שלא פעם סתר את עצמו. כך למשל, היא כותבת "מה אפשר לעשות עם מי שחוזר ומבטיח לבית המשפט בהתרגשות מופגנת, כפי שהבטיח לחוקר המשטרתי, שהדבר הגרוע ביותר שהוא יכול לעשות הוא להתחמק מאחריותו האמיתית, להיאבק על צווארו, לבקש רחמים –  ואז, על פי הוראת  סניגורו, מגיש מסמך כתוב בכתב ידו ובו בקשת סליחה?" בעיניה היה לאייכמן "כישרון מדהים שלא לזנוח לעולם אף הלך רוח ואף מליצה נבובה" ולכן "מפתה להאמין בכנותו […] בגלל חוסר העקביות המוחלט במחשבותיו וברגשותיו". לכן, טוענת ארנדט, גם במקומות שבהם היה אמור להגן על עצמו במהלך המשפט, המשיך, בניגוד לאינטרסים שלו, לדבר בססמאות השגורות ששינן בעברו, למשל –  להתגאות בכך שפעל ביעילות "וכאזרח שומר חוק", לנופף בנאמנותו הלא מתפשרת להיטלר –  כאילו שכח שהנסיבות השתנו, ולא הבין שבבית המשפט הדן אותו על פשעיו נגד בני העם שברצח שלהם הוא מתגאה כך, יקרבו אותו הססמאות הללו אל הגרדום. (בקשת החנינה שלו מעידה  שלא נהג כך מתוך אדישות למותו הצפוי). לדעתה נהג כך אייכמן מתוך טיפשות.

לעומת זאת, היא משבחת את שלושת השופטים, שניסו, לדבריה, "בכל מאודם להבין את הנאשם, והתייחסו אליו בהתחשבות ובאנושית קורנת וכנה", וציינה כי לדעתה "העובדה שהם מעולם לא הצליחו להבין אותו היא אולי ההוכחה ל'טוב לבם' של שלושת האנשים האלה, לאמונתם הבלתי מעורערת והמיושנת קמעה ביסודות המוסריים של מקצועם".

אפשר להתווכח עם האופן שבו תפסה ארנדט את אייכמן. בביוגרפיה של השופט משה לנדוי, שעמד בראש ההרכב שדן את אייכמן וגזר עליו הוצאה להורג, מובאים דבריו של השופט שטוען כי ארנדט טעתה, וכי אייכמן היה אדם ערמומי ומתוחכם שהבין היטב את מלוא המשמעויות של פשעיו.

אבל לדעתי שורש המחלוקת האמיתי עם חנה ארנדט לא היה קשור באופן שבו ראתה את אייכמן, אלא בשתי סוגיות מהותיות הרבה יותר. האחת הייתה קשורה במשפט עצמו, והאחרת, קשה ומרה אף יותר, באופן שבו התייחסה ארנדט למנהיגות היהודית במהלך שנות ההשמדה.

טריבונל בינלאומי או בית המשפט בירושלים?

בעניין המשפט סברה ארנדט כי "כשם שרוצח מובא לדין מפני שהוא הפר את החוק של הקהילה, ולא  מפני שהוא גזל ממשפחה פלונית את הבעל, את האב, את המפרנס שלה, כך גם עובדי המדינה, רוצחי המונים מודרניים אלה, חייבים לעמוד לדין מפני שהפרו את הסדר של המין האנושי, ולא מפני שהרגו מיליוני אנשים", וזאת משום שלדעתה רצח עם שונה במהותו מכל רצח אחר, כי הוא "מפר סדר אחר לחלוטין". מהרגע שהתבצע רצח כזה, הסבירות שיקרה שוב גבוהה מאוד ולכן "אף עַם עלי אדמות –  ופחות מכולם העם היהודי, בישראל ובכל מקום אחר –  לא יכול להרגיש בטוח מספיק בהמשך קיומו ללא עזרה והגנה מהחוק הבינלאומי". לפיכך סברה ארנדט שאייכמן צריך היה להישפט בטריבונל בינלאומי. לא בירושלים.

עמדתה קוממה עליה כמובן את ההנהגה בירושלים, זאת שהביאה את אייכמן לישראל, זאת שהחליטה לשפוט אותו כאן.

בעיני חנה ארנדט היה פגם במשפט הפומבי, משפט ראווה, למעשה, מה שהיא כינתה "אסיפה המונית, שבה נואם אחרי נואם עושה כמיטב יכולתו כדי לעורר את הקהל", שהיה רצוף בעדויות שלא היו קשורות באופן ישיר להליך המשפטי, שכן מרבית העדים לא הכירו את אייכמן ולא יכלו להוכיח את אשמתו.

בעיני ההנהגה הציונית הייתה למשפט חשיבות ציבורית, שאכן הוכחה בדיעבד. הוא הוציא מהמחשכים את האנשים האילמים ששתקו עד אז, ולא העזו לספר על מה שקרה להם, מחשש "המכה השמונים ואחת". (אכן, אפילו אותה עדות מחרידה של ניצול שואה, שהולקה על ידי הנאצים שמונים מכות שוט, ולדבריו, המכה השמונים ואחת שספג הייתה האדישות שבה התקבלו בישראל סיפוריהם של הניצולים, התגלה רק במהלך המשפט).

המחלוקת הקשה ביותר בין חנה ארנדט לבין ההנהגה בישראל, ובגללה דנו אותה לאורך שנים כה רבות לגינוי ולחרמות, הייתה זאת: ארנדט טענה כי שיתוף הפעולה של ההנהגה הוא זה שאפשר למעשה את הרציחות ההמוניות. כך למשל היא מעלה על נס את מה שאירע בדנמרק, המקום היחיד שבו הנאצים נתקלו בהתנגדות מקומית גלויה, "והתוצאה הייתה שאלה שנחשפו אליה שינו את דעתם" (כלומר –  ההתנגדות לא הייתה צריכה להיות רק של ההנהגה היהודית!). בהתנהגות הדנית היא רואה לקח ומופת המלמדים על "הכוח העצום הגלום בפעולה לא אלימה ובהתנגדות ליריב בעל אמצעים אלימים עדיפים בהרבה."

ההאשמה החמורה באמת בעיניה היא כי: "בכל מקום שחיו בו יהודים היו מנהיגים יהודים מוכרים, וההנהגה הזאת, כמעט ללא יוצא מהכלל, שיתפה פעולה בדרך זו או אחרת, מסיבה זו או אחת, עם הנאצים. האמת כולה הייתה שאם היהודים היו באמת לא מאורגנים ונטולי הנהגה היה משתרר כאוס ומצוקה נוראה, אבל המספר הכולל של הקורבנות היה בוודאי בין ארבעה וחצי לשישה מיליון נפש (לפי חישוביו של פרוידיגר, בערך מחציתם יכלו להציל את עצמם לולא מילאו אחר הוראות המועצות היהודיות)". באותו עניין אפשר לראות את דבריו של שאול פרידלנדר על האופן שבו תפסו הגרמנים את סיכוייהם הטובים לשיתוף פעולה של ההנהגה היהודית (לעומת ההנהגה הפולנית).

האשמת הקורבנות היא עניין קשה לעיכול ולא קל להתנגד לתפיסה האומרת –  למי שלא היה שם אין שום זכות לדון אותם לכף חובה על כל מה שעשו, או לא עשו. אניטה שפירא הגיבה על כך במאמר "משפט אייכמן, דברים שרואים מכאן לא רואים משם" המופיע כאחרית דבר בספר משפט אייכמן בירושלים שכתב התובע במשפט, גדעון האוזנר. כך כתבה שפירא: "ארנדט טענה שהשאלה [שהפנה האוזנר כלפי העדים, ניצולי השואה] 'למה לא מרדתם?' הייתה מסך עשן, שהסתיר את השאלה האמיתית שהייתה צריכה להישאל: 'למה שיתפת פעולה בחורבן עמך, ובסופו של דבר בחורבנך אתה?' בכך היא חשפה את הקשר שהיה קיים בתודעתה בין שתי השאלות."

לטעמה של שפירא הביקורתיות של ארנדט מעידה על אמביוולנטיות מוסרית, פוסט מודרניסטית, שבה "שום דבר איננו באמת כפי שהוא נראה, אין אמת ושקר, קרבן ורוצח, אשם וחף מפשע, אין היררכיות של ערכים, ואין ערכים מוחלטים".

אבל את ספרה המפורסם כל כך חותמת חנה ארנדט בדברים חד משמעיים, שלאורם לא ברור לי כיצד אפשר להאשים אותה באמביוולנטיות מוסרית. היא פונה אל אייכמן, ומסבירה לו מדוע הוא ראוי לעונש המוות שקיבל: "בדיוק כשם שאתה תמכת וביצעת מדיניות של סירוב לחלוק את האדמה עם העם היהודי ועם בניהן של כמה אומות אחרות –  כאילו שלך ולממונים עליך הייתה זכות כלשהי לקבוע למי מותר ולמי אסור לשכון בעולם –  כך גם אנו מוצאים שאין לצפות מאיש, כלומר, מאף בן אנוש, כי ירצה לחלוק אתך את האדמה. מסיבה זו, ורק מסיבה זו, עליך להיתלות".

האם הייתה לחנה ארנדט זכות מוסרית להאשים את שיתוף הפעולה של ההנהגה? האם יש לקח שאותו עלינו להפיק מהדברים הללו כיום (אולי משהו בעניין שיתוף הפעולה שלנו עם ההנהגה שלנו?) אלה שאלות שיישארו לעת עתה ללא מענה.

שאול פרידלנדר: האם מוטב לסרב וכדאי לא להישען על תקוות?

"פקודותיו של היידריך, שניתנו בשעה שהעילית הפולנית הייתה מתחסלת והולכת, נסמכו כנראה על שתי הנחות יסוד. ראשית, שהעילית היהודית לא תסית למרי והמנהיגים היהודים לא יעמדו בראש מרד ולא יהיו דעתנים דווקא אלא יטיפו לכניעה וציות. ושנית, שהעילית היהודית – כמו שהיא מיוצגת במועצות – תהיה מקובלת למדי על האוכלוסייה וזו תציית לה פחות או יותר. במילים אחרות, העילית הפולנית נרצחה מפני שהייתה עלולה להסית נגד הגרמנים, ואילו העילית היהודית נשארה בחיים מפני שהגרמנים שיערו שתהיה כנועה ותבטיח את הכניעות."

[…]

"איך הגיבו 'ההמונים היהודים' על ברד המהלומות הגופניות והנפשיות שירד עליהם למן היום הראשון של הכיבוש הגרמני [בפולין]?  מובן שתגובתו האישית של כל אדם הייתה שונה, אבל אם נחפש מכנה משותף בקרב הרוב הגדול נמצא שהתגובה הנפוצה הייתה אמונה בשמועות, אפילו בשמועות המופרכות ביותר, כל זמן שהיה בהן שמץ של תקווה."

 


שאול פרידלנדר: שנות ההשמדה, 1939-1945 גרמניה הנאצית והיהודים, עם עובד, ספריית אופקים, יד ושם. הספר זכה בפרס פוליצר לספרות עיון, בשנת 2008. לעברית: יוסי מילוא

פרימו לוי, "השוקעים והניצולים": מהלך הגיוני או טירוף קיבוצי?

נחזור ונהרהר בשנים ההן, שהחריבו את אירופה ולבסוף את גרמניה עצמה ונסתייע לשם כך בחוכמה שלאחר מעשה; כך נמצא ששתי הערכות נאבקות בנו: האם היינו עדים למהלך הגיוני של תוכנית לא-אנושית, או להתגלות […] של טירוף קיבוצי? הגיון שבהסכמה עם רשע, או היעדר הגיון?

משטר לא אנושי מפיץ את אי-אנושיותו ומרחיבה לכל הכיוונים; גם, ובמיוחד, כלפי מטה; למעט התנגדויות של בעלי אופי מחושל במיוחד, הוא משחית את קורבנותיו ואת יריביו כאחת.

ציטוט מתוך: "האדם מחפש משמעות", ויקטור פראנקל, על אהבה

האהבה היא הדרך היחידה לתפוס את הזולת בפנים-פנימיותו. שום אדם לא יירד לעומק מהותו של אדם אחר, אלא אם הוא אוהב אותו. מעשה האהבה הרוחני מניח לו לראות את הקווים והתגים המהותיים שבאדם האהוב. ויתרה מזו: רואה הוא את הסגולות הגנוזות בו, שעדיין לא הגיעו ליד הגשמה, אך מן הראוי שיתגשמו. ולא עוד אלא באהבתו זו מאפשר האדם האוהב לאדם האהוב להביא סגולות גנוזות אלה לידי הגשמה. הוא מעמיד אותו על מה שיוכל להיות ועל מה שראוי הוא להיות, ועל ידי כך מתגשמת יכולת גנוזה זו.

Eats, shoots and leaves – על משמעויותיו הרות הגורל של הפסיק

וגם: מי ומדוע החליטו להקים אגודה לשמירת זכויותיו המקוריות של הפועל "לגמור". 

A panda walks into a café. He orders a sandwich, eats it, then draws a gun and proceeds to fire it at the other patrons.

"Why?" asks the confused waiter, as the panda makes towards the exit. The panda produces a badly punctuated wildlife manual and tosses it over his shoulder.

"I'm a panda," he says at the door. "Look it up."

The waiter turns to the relevant entry and, sure enough, finds an explanation.

"Panda. Large black-and-white bear-like mammal, native to China. Eats, shoots and leaves."

 

הסיפור הקצר – ליתר דיוק – הבדיחה, שמדגים את חשיבות השימוש בסימני פיסוק, משמש כמוטו לספר חביב במיוחד הנושא את השם Eats, shoots and leaves, עם כותרת המשנה: "אפס סובלנות לסימני פיסוק", כלומר – לשיבושי השימוש בהם.

בסיפור שלעיל מסתבר למשל שעודף פסיקים שאינם במקומם מסכן את החיים ממש: בלי הפסיקמשמעות המשפט eats shoots and leave היא: אוכל נבטים ועלים. אבל כשמוסיפים את הפסיק המיותר, המילה shoots  והמילה leaves נהפכות לפעלים שפירושם – יורה ועוזב. וכך תיאורו של דב הפנדה כחיה שנוהגת לאכול נבטים ועלים נהפך להנחיות פעולה: לירות ולעזוב…

מי שאינו נוקדן ודקדקן בענייני ניסוח יתקשה אולי להאמין שאפשר להקדיש ספר שלם לסימני פיסוק, ובכך בדיוק עוסקת ההקדמה, שכותרתה "החוש השביעי", זאת מכיוון שמי שרגיש לסימני פיסוק רואה אותם כל הזמן, ממש כמו הילד בסרט האימה "החוש השישי", שרואה רוחות רפאים.

לפיכך, מסבירה המחברת, לין טרס, הספר מיועד רק למי שנשנק בתחושת זוועה למראה סימני פיסוק מיותרים או שגויים.

חלק מהדוגמאות קשה ולפעמים פשוט אי אפשר לתרגם לעברית, למשל – את אלה שעוסקות בשימוש השגוי של גרש השייכות לעומת גרש הריבוי: BOOK'S  כשהכוונה לBOOKS : טעות שראתה פעם מחברת הספר על שלט, לא רחוק מביתה. בה, כך היא מעידה, מעוררת טעות כזאת שרשרת של תגובות רגשיות עזות: זעזוע, תחושת אי אמון, הלם, כאב, זעם. ואז עולה בה גם דחף עז "לבצע מעשה פלילי" בעזרת צבע סימון לא מחיק…

חלק מהייאוש שחשים האנשים הרגישים לסימני פיסוק נובע, כך היא מסבירה, מאדישותו של הציבור, שכלל לא מבחין בשגיאות, וודאי שאינו מסוגל להבין את המצוקה שהן מעוררות. איש אינו מזדהה עם אנשי החוש השביעי. מי יכול להבין למשל את עוצמת הרגשות שהמחברת חשה כשהיא רואה שלט: "תוכלו לתרום תקליטים ישנים" שמופיע בלי סימן שאלה, או מניע אותה לכתוב מכתבים נזעמים ולהיכנס למשרדים, לתקן, להעיר, או את הרצון שלה להקים "אגודה להגנה על הגרש". (רצון שמעלה על הדעת את ההצעה שעלתה פעם בפורום תרגום ועריכה לייסד "אגודה להגנה על משמעותו המקורית של הפועל 'לגמור'", שאיבד בשנים האחרונות את תומתו…).

את השימוש התקין בסימני פיסוק משווה המחברת לנימוסים טובים: שניהם מקלים על הזולת, בלי למשוך אל עצמם את תשומת הלב, ועם זאת, ואף על פי שסימני הפיסוק יעילים ושימושיים כל כך, יש הרואים במי שמקפיד עליהם טרחנים וטרדנים.

הספר Eats, shoots and leaves  נכתב כדי לתאר את השימוש בסימני הפיסוק ולחזק את מי שהם חשובים לו. הפרקים בו מוקדשים לגרש, לפסיק, לנקודה, לנקודתיים ונקודה-פסיק, למקף, ולשלוש נקודות. בכל פרק מוסברים עקרונות השימוש בכל אחד מסימני הפיסוק, וכל ההסברים מלווים בשלל של דוגמאות, אנקדוטות, סיפורים היסטוריים והתלוצצויות משעשעות.

אכן, קשה להאמין שסימני פיסוק יכולים לספק כל כך הרבה סיפורים מבדחים, מעבר לתפקידם הדקדוקי ומעבר לכך שהם "אומרים לקורא מה המנגינה שהוא אמור להמהם לעצמו במהלך הקריאה."

הנה למשל סיפורו של הפסיק: הוא נועד במקור לייעץ לשחקנים היכן עליהם לנשום. מייחסים אותו לאריסטופנס מביזנטיון, מהמאה השנייה לספירה. פסיק סימן לשחקן שלפניו קטע קריאה קצר יחסית, ופירוש המילה ביוונית היה – "חלק קטוע". במשך אלף וחמש מאות שנה נשמר התפקיד הזה שיועד לו.

כדי להדגים את חשיבות מיקומו של הפסיק, מביאה המחברת כמה דוגמאות, חלקן גם מתרגומי פסוקים מקראיים. למשל – ישעיהו פרק מ', פסוק א'. באיזה משני האופנים הבאים יש לקרוא אותו: "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי", או "נַחֲמוּ, נַחֲמוּ עַמִּי"? האפשרות הראשונה אומרת כי יש לנחם את העם. השנייה כבר פונה אליו ומנחמת אותו.

או פסוק ג' של אותו פרק. אם הפסיק ממוקם כך: "קוֹל קוֹרֵא, בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְהוָה יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ", או כך: "קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר, פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְהוָה יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ", משמעותו של הפסוק שונה לחלוטין!

במשך תקופה ארוכה, היא מספרת, לא היו רווחים בין המילים בלטינית. וכך כתבי יד מהתקופה הקלאסית נראים לקורא עכשווי כמו חידת תפזורת שיש לאתר בתוכה את המילים… (וזה מזכיר לי את הוויכוח שטרם נפתר המתעורר לעתים קרובות בין מוציאים לאור ומתרגמים: אלה מבקשים לשלם על פי סימני דפוס, "לא כולל רווחים", אלה טוענים שמאחר שאין לוותר על הרווחים, כי הם חלק בלתי נפרד מהכתוב ויש לשלם גם תמורתם).

ומה קרה לפסיק? מאז המאה ה-16 הוא זכה לתפקידים רבים: הוא מפריד, מארגן מילים בקבוצות הגיוניות "וגורם להן להישאר במקומן", ממיין, מקיף ומקבץ אותן, וכמובן גם "משמיע מין קול נביחה החלטי כדי לכנס למקומו משפט טפל ופוחז שמנסה לשווא לפרוץ החוצה בחֵרוּת סמנטית." כאלה הם תיאוריה של המחברת, שנוהגת בסימני פיסוק כמו ביצורים מלאי חיים, שופעי גחמות ומסקרנים. הנה למשל עוד תיאור תוסס ועשיר בדמיון: "פסיקים, אם לא שורקים להם כדי להרגיעם, מתלהבים מתפקידם עד כדי כך, שקשה לבלום אותם. למרבה המזל, במאה ה-20 […] נוהגים להשתמש בסימני פיסוק בפשטות יתרה, עם פסיקים מעטים מאוד. אבל בכל פסקה של כותב שאינו בן ימינו אי אפשר שלא להבחין בכך שהמילים נראות כמו המון כבשים מובסות שכלאו אותן וטרקו את השער באמצעות כלב השמירה הטוב והנושן, הפסיק."

כאן מצטטת המחברת קטעים מלבבים כשלעצמם מתוך ספרים שנכתבו במאה ה-18 וה-19, כאלה שכתבו הנרי פילדינג, דיקנס, וחותמת את הדיון על הפסיק באמירה מבדחת על עורכי דין שנמנעים ככל האפשר משימוש בפסיקים, שנראים להם עושי צרות, ועל הקוראים שהתרגלו כל כך להתדלדלותם של הפסיקים במקומות פומביים, עד שמעטים מבחינים בבעיה המתעוררת מקריאת השלט "No dogs please" . שוב, יש כאן משחק מילים שאי אפשר לתרגם לעברית: פירוש השלט כפי שצוטט כאן, בלי פסיק, הופך את המילה please   לפועל, שפירושו "לשמח". כלומר, השלט אומר – "אין כלבים משמחים". ואילו כך: No dogs, please היה השלט מביע את מה שהתכוון: please במובן של "אנא", או "בבקשה", ולכן – "בבקשה לא להכניס כלבים".

הספר Eats, shoots and leaves מיועד למי שסימני פיסוק הם בנפשם, בתנאי שהם שולטים באנגלית. להם הוא מומלץ מאוד.

 

 

מירי פז, "החשבון הפולני, עימות עם זיכרון": אנטישמיות של אנשים עדינים וטובים?

"אלוהים עצר בעדנו. כן, אלוהים, שכן אם לא היינו שותפים ברצח עם, הרי זה משום שעדיין היינו קצת נוצרים," כתב יאן בלונסקי במאמר בשם "פולנים מסכנים מסתכלים בגטו": המאמר הראשון בספר החשבון הפולני, עימות עם זיכרון, קובץ מאמרים שקיבצה ותרגמה מפולנית מירי פז.

יאן בלונסקי הוא חוקר ספרות פולני. המאמר המצוטט התפרסם לראשונה בפולין בשנת 1987, ועורר פולמוס נסער. הוא היה הראשון שהעז לעסוק ביחסי פולנים-יהודים בימי מלחמת העולם השנייה והשואה. את שמו נטל משניים משיריו של צ'סלאב מילוש. הנה חלק מהשיר "קמפו די פיורי", בתרגומו של בנימין טנא:

ליד קרוסלה בוורשה,
בערב אביב כולו נועם
לקול נגינה מתעלסת.
השתיק הניגון יריות
בגטו, מעבר חומות,
וזוגות התנשאו, התעופפו
גבוה, עד שחק מלא חסד.

יש ורוח מגטו בוער
הביאה גווילים משחירים,
ביעף רוכבי קרוסלה
תפסום בדהירה ההוללת.
בידר את משלוח הנערות
הרוח מגטו בוער.
צחק ההמון רווי נחת.
יום אל"ף, עיר וורשה צוהלת.

מילוש משווה בשירו בין אדישותם של תושבי ורשה לזאת של תושבי רומא, אלה שהיו עדים לעקידתו של פילוסוף איטלקי שהוצא להורג בשנת 1600.

צ'סלב מילוש
צ'סלב מילוש

אכן, בלונסקי, כמו המשורר המצוטט, דן את הפולנים לכף חובה על אדישותם, אבל התנחם בכך שלפחות לא היו שותפים בפועל לרצח היהודים שהתרחש על אדמתם, וזאת למרות האנטישמיות העמוקה, הנרחבת, ששררה בפולין: "אלוהים עצר בעדנו", מעדיף הכותב להאמין…

מסתבר שבשנת 1987 גם מי שהיה אמיץ והעז לגעת באשמת הפולנים, עדיין לא היה מסוגל לראות נכוחה את האמת הקשה: את שיתוף הפעולה הרצחני של בני עמו.

אוסף המאמרים בספר עוסק בכך: בתהליך ההתפכחות הפולני. בצורך להתקרב ולהביט במה שהתרחש על אדמתם בשנים ההם.

במאמר "אנטישמיות של אנשים עדינים וטובים" מהסס המחבר אם לדון בכלל באנטישמיות, וטוען שגם אם השתנתה, היא עדיין שוררת בפולין, מתונה, לא גלויה, אבל קיימת. הוא מנסה לפענח אותה, ותוהה: "הייתכן שהאנטישמיות היא חסרת בסיס לחלוטין?" מוסיף ומסביר כי "התחמקות משאלות קשות ומטרידות לא תעלים אותן…" ואז מספק הסברים "הגיוניים": יהודים הם מטבעם קוסמופוליטיים, ואינם נאמנים לפולין. המנגנון הפוליטי פועל כמו "מאפיה יהודית" ויהודים רבים היו שותפים לשלטון המדכא, החל בשנת 1945. מאחר שיהודים הם כעין "אורחים" בפולין, אל להם לצפות לשוויון זכויות עם מארחיהם. ועם זאת, הוא מסכם, יש להיאבק באנטישמיות: לא למען היהודים, אלא למען הכבוד הפולני…

המאמר "אובססיה של אי אשמה" טוען כי על ההיסטוריונים הפולנים מוטלת החובה לבחון את האובססיה הזאת: יש להם אחריות למה שהפולנים אינם יודעים על השואה. הכותבת אינה מהססת לדון בחשש הפולני שמא דיון פומבי יזיק להם, כי כך יובסו בבתי משפט בינלאומיים כאשר ייתבעו להחזיר רכוש יהודי.

במאמר "לכל שכן יש שם" גורס הכותב שאמנם אדם אינו יכול לשאת באחריות למעשים של בני דורות שקדמו לו, אבל הוא כן אחראי למה שנעשה בסמוך אליו, בחייו.

בשנת 2000 התקיים כנס היסטוריונים ב"מכון הפולני הלאומי לזיכרון" שהקים שנתיים לפני כן הפרלמנט הפולני. המכון נועד לחקור את סבלם של הפולנים בימי מלחמת העולם השנייה, את תנועת ההתנגדות והמאבק נגד הכובשים הגרמנים ונגד השלטון הרוסי ואת פשעי המלחמה נגד הפולנים. מטרתו לחנך, לתבוע פיצויים ולהביא לדין את הפושעים.

בכנס דנו בספרו של יאן טומש גרוס, שכנים, שתיאר את פשעיהם של אזרחים פולנים, אלה שרצחו בקיץ של שנת 1941 את יהודי עירם, ידוובנה. סערת רגשות עזה התרחשה באותו כנס, ונאמרו דברים קשים ביותר: "אני לא רוצה לומר שכל אחד היה מוכן לרצוח. אבל את שואת היהודים ליוותה שמחה לאיד של חלק ניכר מסביבתם הפולנית," אמר היסטוריון שזכר היטב את קולות הצחוק שליוו את רצח היהודים. הוא היה שם, ושמע אותם.

היסטוריון אחר טען כי "הפולנים מתייחסים לסבל הלאומי כסוג של השקעה נושאת רווחים. הם חשים שמגיע להם מן העולם יותר מאחרים". "נדמה לנו שאנחנו יחידים במיננו. אנו מייחסים לעצמנו זכויות מוסריות ותרומה ייחודית לגורל העולם. מחקרים מלמדים שאנשים שחושבים כך מסכימים בקלות להרוג חפים מפשע".

ועוד נאמר כי "אנשים חיים כאן על אדמה ספוגה בדם, מתגוררים בבתיהם של הנרצחים, מחזיקים בנכסיהם של הנעדרים היהודים –  ולא מדברים על זה. הרי לא ייתכן שכל זה לא ישאיר עקבות של ריקבון בנשמה."

אני תוהה אם רק לי נשמעים כמה מהדברים הללו מוכרים עד כאב, ולאו דווקא בהקשר של יחסי יהודים ופולנים.

החלק האחרון בספר החשבון הפולני, עימות עם זיכרון מסתיים בפרק "איך מתמודדים עם זה".  חותם אותו מאמר של היסטוריון חשוב, שכותב: "לא חשוב מה אומרים עלינו בחוץ לארץ. חשוב שנתחיל סוף סוף לדבר בפתיחות עם עצמנו."

האם, אני תוהה, תגיע העת, שבה נוכל אנו הישראלים לשאול את עצמנו שאלות נוקבות על הטרגדיה המשותפת לנו ולפלסטינים: מה יוכלו לומר לעצמם מי ש"התארחו" בארצות שלא רצו בהם, ו"מארחים" כיום את ילידי הארץ הזאת, מה יגידו לעצמם כל הנגזלים והגוזלים, כל הצודקים בתכלית, הנעשקים העושקים את מי שגם הם צודקים לחלוטין.

הלן פישר: מדוע וכיצד נשים הן "המין הראשון"

"אישה אינה נולדת אישה," הייתה טענתה המפורסמת של סימון דה בובואר בספרה המין השני, שראה אור לראשונה בשנת 1949. החינוך, החִבְרוּת, התרבות הפטריאכלית, הם אלה שהופכים אותה מאדם לאישה. למעשה, גרסה דה בובואר, נשים עוברות דיכוי של טבען, וחוות אפליה מובנית, מאחר שנשיותן אינה אלא תכונה שנרכשת מתוך הקשר תרבותי, כלכלי והיסטורי.

המין השני נחשב ספר יסוד בחשיבה הפמיניסטית. "היא הייתה אחת ממניחות אבני הבניין של הפמיניזם המודרני," כתבה על סימון דה בובואר  ד"ר אורית קמיר, שהיא חוקרת ומרצה למשפט, מגדר ותרבות ופעילה פמיניסטית העומדת בראש ההנהלה של המרכז הישראלי לכבוד האדם.

המין הראשון
הוצאת אריה ניר. לעברית: עופרה עופר

לפני עשר שנים הופיע בעברית הספר המין הראשון של האנתרופולוגית האמריקנית הלן פישר. כפי שאפשר להבין משמו, מתכתב הספר עם סימון דה בובואר ובעצם מתווכח אתו.

טענתה הבסיסית של הלן פישר הפוכה מזאת של דה בובואר. לדעתה נשים דווקא כן נולדות עם תכונות אופייניות משותפות, וחשיבתן שונה ועולה על זאת של גברים, ולפיכך היא עתידה לשנות את העולם ולשפרו.

פישר רואה את שורשי ההבדלים בין החשיבה הנשית לגברית בתפקידים השונים שהיו לאבות אבותינו הקדומים. בעוד שהגברים צדו את המזון, הנשים ליקטו אותו ובה בעת גידלו את הילדים. לפיכך פיתח כל אחד מהמגדרים כישורים שנדרשו למימוש הייעוד שלו. הציידים נדרשו להתמקד, לחדד את החושים, להיות דרוכים ומרוכזים בהשגת היעד. המלקטות נאלצו לפזר את הקשב שלהן כדי להצליח לגדל את הצאצאים.

מכאן נובעים לדעתה של פישר ההבדלים המגדריים המהותיים. כך למשל אפשר לראות את החשיבה הנשית שאותה פישר מכנה "חשיבת רשת", כלומר – חשיבה רחבה, הקשרית, הוליסטית. נשים, לדעתה, מפעילות יותר מגברים את הדמיון, מתכננות לטווח ארוך, מתעניינות בקשרים אנושיים ולא בכוח ובמעמד, מחפשות איזונים. כישוריהן הלשוניים טובים יותר, כי המוח הנשי "נועד לדבר".

כל התכונות הללו מעניקות לדעת פישר לנשים יתרון בתחומי חיים רבים. למשל, בזכות העובדה שנשים נוטות לשתף ולהאציל סמכויות במקום לשלוט, בשילוב עם הטכנולוגיה המתפתחת, המאפשרת לנשים לעבוד מהבית, אפשרות שעונה על הצורך שלהן לשלב בין קריירה למשפחה, הן מצליחות יותר בעסקים. (פישר מביאה נתונים מספריים המוכיחים כי בארצות הברית נשים רבות יותר מגברים מקימות כיום עסקים פרטיים).

כישוריהן המילוליים המשופרים מעניקים לנשים יתרון במרחב הווירטואלי ובחינוך, יכולתן לחוש את הזולת, להבין את שפת הגוף שלו, להתבונן בבני אדם, כלומר – כישוריהן הבין-אישיים – מאפשרת להן להצליח כבלשיות, שוטרות, יועצות, מוכרות, עורכות דין. פרק שלם בספר ייחדה פישר לכישוריהן של נשים כמרפאות, העולים לדעתה על אלה של גברים, בשל סבלנותן ויכולתן הרבה יותר לאמפתיה ולחמלה.

פישר משוכנעת שכאשר נשים ינהלו את העולם "המצב ישתפר", והיא בטוחה שזה יקרה בעתיד הלא רחוק: מאחר שהן מרחיבות כיום את השכלתן, "כמעט בטוח שנשים רבות יותר יצטרפו לשורות השלטון המקומי והשלטון המרכזי (הארצי)," שם יעסקו במדיניות ציבורית שתטפח את רווחת הציבור.

לדעתה גם בעולם התקשורת, בטלוויזיה, בקולנוע, ישלטו בקרוב נשים, ואז נצפה בעיקר בתוכניות שנשים מעוניינות בהן: יהיו בהן פחות אלימות, יותר סיפורים ותיאורים רגישים של אנשים.

למעשה, כך סבורה הלן פישר, אנו מצויים בעיצומה של מהפכה: העידן הפטריאכלי יפנה את מקומו לעידן המטריאכלי. בזכות הכישורים שנשים התברכו בהן, הן עתידות להנהיג את העולם ולשנות אותו (לטובה), ולמעשה, ההתרחשות הזאת כבר החלה. לאורך ההיסטוריה נשים נבלמו למרות יתרונן, אבל במאה העשרים ואחת הן אלה שינהיגו את העולם.

הספר המין הראשון  ראה אור לראשונה באנגלית לפני חמש עשרה שנה. מי שמסתכל כיום על העולם בעיניים מפוקחות עלול לחשוש שהמהפכה שפישר חוזה מבוששת לבוא.


קטע מתוך הרצאה של קן רובינסון.

רוביק רוזנטל, "כפר קאסם: אירועים ומיתוס": מה באמת חושב מוכר הלחמניות על שכניו היהודים?

לקראת סופו של הספר כפר קאסם, אירועים ומיתוס שערך רוביק רוזנטל, מופיעים תצלומים. דיוקנאות בשחור לבן, ומתחת לכל אחד מהם שם: יוסף מוחמד סרסור, סאלח מוסטפא עיסא, פאטמה מוחמד עיסא, רשיקה פאיק בדיר, מוסא דיאב פריג', ועוד ועוד. ארבעים ותשעה איש, צעירים ומבוגרים, נשים מבוגרות, נשים הרות, ילדים, ילדות, נרצחו ביום אחד בכפר קאסם. לא כולם מתועדים בספר: רק שלושים וחמישה תצלומים מופיעים בו.

כפר קאסם
הוצאת הקיבוץ המאוחד, הסדרה "קו אדום"

יש בספר תשעה מאמרים שכתבו יהודים וערבים ישראלים. הנה כמה מנושאיהם: "מי הרג את פאטמה סרסור, הרקע, המניעים והשתלשלות האירועים בטבח כפר קאסם" (רוביק רוזנטל), "המזימה והקורבן, טבח כפר קאסם בהיסטוריוגרפיה הערבית הפלסטינית" (מוסטפה כבהא), "כן, אנחנו מאותו הכפר, מפגש עם נאשמי טבח כפר קאסם, אחרי שלושים שנה", (דליה קרפל), "בין הסולחה והאנדרטה, השפעת טבח כפר קאסם על ההיסטוריה והזהות של הישוב", (אברהים סרסור) ואחרים.

הטבח בכפר קאסם אירע ב29 באוקטובר, 1956, כלומר, השבוע לפני חמישים ושמונה שנים. מבצע קדש היה אמור להתחיל ועוצר הוטל על הכפרים הערביים בישראל: הצבא חשש שתושביהם יסייעו לירדנים.

בשנים שקדמו לטבח, כותב רוביק רוזנטל, נהגו לירות במסתננים, למעשה, בכל דמות חשודה. לדעתו של היסטוריון שרוזנטל מצטט, מדיניות ה"ירי החופשי" עומדת בבסיסו של הטבח: חיילים, שוטרים ושומרים התרגלו לירות באש חיה, לא כדי להרתיע, אלא כדי להרוג.

על הגבול הירדני הגנה חטיבה בפיקודו של אל"מ שדמי. העדויות במשפט רמזו על כך שבמשמר הגבול הייתה תוכנית, "מבצע חפרפרת" שמה, לעודד בריחה של ערבים מזרחה, אל מחוץ לגבולות המדינה. התוכנית בוטלה, אבל משהו מרוחה, טוען רוזנטל, המשיך "לרחף באוויר."

העוצר נקבע בצהרי אותו יום. אחד המג"דים, רס"ן מלינקי, זומן אל המח"ט, אל"מ שדמי, שהסביר לו כיצד עליו לאכוף את העוצר. התנהל דין ודברים קצר:

"אני לא רוצה סנטימנטים. אני לא רוצה מעצרים," הדגיש שדמי, והסביר: "מוטב שילכו כמה ככה, ואז הם ידעו לפעם הבאה."

"מה דינו של אזרח ישראלי שאולי יחזור מהשדה, ולא ידע על העוצר?" שאל מלינקי, ושדמי השיב לו בתנועת יד ובשתי המילים הבלתי נשכחות, שנהפכו מאז למטבע לשון המסמל את הטבח ההוא:

"אללה ירחמו": בערבית – "זיכרונו לברכה". שדמי השתמש בציניות בשפתם של הקורבנות, החפים מפשע העתידים להירצח.

האם אפשר היה למנוע בשלב הזה את מה שקרה? מסתבר שכן. הנה, כך התגלגלו הדברים:

מלינקי הבין שהפקודה שקיבל חמורה מאוד. הוא בתורו הציג אותה לפקודיו כפעולה מלחמתית. אחד מהם, סרן אריה מנשס שאל מה עם נשים וילדים.

מלינקי בתשובתו ציטט את המח"ט: "דינם כדין כולם. אללה ירחמו."

במשפט נשאל מנשס מדוע לא התעקש. מדוע לא המשיך לשאול שאלות, אף על פי שהיה לו ברור מה עתיד להתרחש. מנשס הסביר שהתבייש, כי הנוכחים הביטו בו בלעג.

סרן יהודה פרנקנטל, פקוד אחר של מלינקי, שמע גם הוא את הפקודה, ושאל מה יעשו עם הנפגעים.

מלינקי השיב: "לא יהיו נפגעים."

הנוכחים הסבירו בדיעבד שהבינו מכך שאם יהיו פצועים, יש לחסלם.

העוצר נקבע לשעה חמש. הודיעו עליו לכפרים לא יותר משעה לפני כן. אנשים שעבדו בשדות לא יכלו לדעת שנקבע.

מנקודה זאת ואילך הסתברו ארבע דרכי הפעולה של המפקדים בשטח.

פרנקנטל פשוט לא ציית לפקודה שקיבל. הוא הפר אותה ולא ביקש רשות. בדיעבד הסביר כי ידע שלא יתירו לו לעשות זאת. על דעת עצמו דחה את שעת העוצר בחצי שעה ואסר על אנשיו לפתוח באש. בארבעת הכפרים שבהם פעלה הפלוגה שלו, טייבה, קלנסואה, איבטין וביר אסיקי, עבר העוצר ללא תקלות.

מנשס פיקד על הכוח בטירה. מאחר שמלכתחילה לא היה שלם עם הפקודה להרוג את כל מי שמפר את העוצר, מצא את הדרך למלא את הפקודה, כביכול, ובעצם לא לציית לה: לחייליו הסביר שיש לפתוח באש על מפירי העוצר, אבל אסר עליהם לעשות זאת בלי לקבל ממנו פקודה ישירה. מנשס ירה באוויר, רק כדי שיראה כאילו ציית לפקודה, אך לא הרג איש.

סגן בנימין קול בג'לג'וליה התכוון לפעול על פי הפקודה, אבל מפקדו שנקלע למקום בלם אותו כשהורה לו לנהוג "במתינות."

לסגן נמרוד למפרט בכפר ברא היו כמה רגעי התלבטות אם לירות במישהו שהפר את העוצר: ערבי שהגיע בשעה שבע וחצי בעגלה רתומה לסוס. למפרט כיוון לעברו את העוזי, אבל ברגע האחרון נמלך בדעתו ולא ירה. בדיעבד הצטער על כך שלא נהג "בגבריות."

על המחלקה שהייתה אחראית על כפר קאסם פיקד סגן גבריאל דהאן, שתדרך את חייליו והורה להם לירות ולהרוג כל מי שיימצא מחוץ לבית אחרי השעה 17:00. סמל המחלקה הודיע למוכתר הכפר על העוצר חצי שעה לפני הפעלתו, והבטיח למוכתר שיודיע על כך לפועלים העובדים מחוץ לכפר, אך לא עשה זאת.

בחמש דקות לפני חמש הגיעו רוכבי אופניים לכניסה לכפר.

"שלום קצין."

"אתם מבסוטים?"

"כן."

זה היה הדיאלוג הקצר שהתנהל בין קצין בשם עופר לבין הפועלים. אלה הצטוו לעמוד בצד, שם ירו בהם חיילי צבא הגנה לישראל. שניים מהם נהרגו במקום. אחד נפצע והעמיד פנים שהוא מת. הרביעי הצליח לנוס.

בכניסה המערבית לכפר הגיעו חמישה פועלים מהשדה, ואתם ילדה בת שמונה. הם נורו. רועה צאן עם בנו בן השתיים עשרה. נורו. משאית עם עשרים ושלושה תושבים. משאית עם חמישה. עגלה רתומה לפרד, עם שלושה. חבורות של רוכבי אופניים. משאית עם שמונה עשרה נוסעים. נשים הרות. נשים זקנות. ילדות. ילד בן שמונה שיצא לחפש עז.

שבילי הכפר התמלאו בגוויות. בפצועים. בנמלטים. באנשים שהעמידו פנים שהם מתים. מישהו טיפס על עץ וישב עליו יומיים. ליד תחנת המשטרה נערמו גופות, מכוסות בשמיכות.

כל הרצח הזה התנהל בין השעה 17:00 לשעה 18:00. רב סרן קוטלר שנקלע למקום הזדעזע וביקש להפסיק את הטבח, "אתם רוצחים אנשים חפים מפשע שחוזרים מהעבודה. תפסיקו," הוא אמר, אבל דהאן התעקש שזאת הפקודה שקיבל.

"פעלנו כמו גרמנים, באופן אוטומטי, לא חשבנו," אמר במשפט הקצין עופר, שלא הפגין לאחר מעשה שום חרטה.


במשך ארבע עשרה שנה חייתי בישוב יהודי הצמוד לכפר קאסם. הקשרים בין שני הישובים מתבססים על יחסי מסחר: היהודים קונים, הערבים מוכרים. יש בכפר קאסם מאפייה שמכינים בה לחמניות פריכות, טעימות להפליא, זרויות שומשום, ריחניות ומושלמות, יש חנויות מכולות שפתוחות עד אחרי חצות, יש מסעדת השלום בתחנת הדלק השלום, ומסעדת פלפלה שהיא חמה וביתית, יש מוסך שבעליו מאירי פנים, חממות שמוכרים בהן ירקות, בית דפוס שאפשר להזמין בו קבלות מהיום למחר, ובית מרקחת שעובדת בו רוקחת חייכנית במיוחד.

על שלטי החנויות ברחוב הראשי בכפר קאסם מופיעים שמות: סרסור חומרי בניין, עיסא מהנדס, בדיר רהיטים, מוסך האחים פריג'. אותם שמות משפחה כמו אלה המופיעים מתחת לתצלומי הנרצחים המתועדים בספר כפר קאסם, אירועים ומיתוס. בכל פעם שעמדתי וחיכיתי בתור ידעתי שלכל אחד מהאנשים העומדים לפני ומאחורי, למוכרים ולנותני השירותים שאני מדברת אתם, לירקן, לחנווני, לרוקחת, לפקידה בבית הדפוס, למכונאי המדופלם, לכולם, יש איזה קרוב משפחה, או לפחות מכר, שכן, ידיד, דודה, חברה, שנרצחו. ידעתי שהתצלומים מהספר הם בשבילם אמא, אבא, דוד או סבא, אחות של סבתא, או אחיינית שלה שמתה. לא פעם תהיתי מה הם רואים כשהם מביטים בי. מה הם חושבים. מי אני מבחינתם. מה הם אומרים עלי בלבם.


בעקבות הטבח הועמדו לדין אחד עשר חיילים וקצינים ישראליים. בפסק הדין קבע השופט בנימין לוי שקיימת במציאות פקודה בלתי חוקית בעליל, שברור לכל אדם שאינה חוקית, שהציות לה הוא עברה פלילית ויש לסרב לה.

את המאמר האחרון בספר כפר קאסם, אירועים ומיתוס כתב עלי סלים סרסור. הוא היה בן שש כשהרגו את אמו, בחודש השמיני להריונה. חודש לפני כן התחיל עלי ללמוד בכיתה א'. אמו הייתה בת שלושים ואחת במותה. זיכרונותיו מאותו יום ברורים: אמו לא התכוונה ללכת לעבודה אלא להישאר בבית, לטפל בכביסה שהכינה בלילה הקודם. בבוקר התחילה בעבודות הבית, אבל חברה הפצירה בה לבוא למסיק הזיתים. אמו נענתה. לפני שיצאה מהבית ביקש ממנה עלי שניים וחצי גרוש, כדי לקנות מחברת. היא אמרה לו שתיתן לו את הכסף בערב.

"מחוגי שעון הזמן בכפר קאסם הפסיקו לזוז מאותו רגע של הטבח," כותב עלי סלים סרסור. "הדבר בא לידי ביטוי בכל פינה בכפר, בכל בית, בכל משפחה, בכל ילד חדש שנולד…" עלי מסיים את מאמרו כך: "כפר קאסם קשור בטבורו לרצח. האירוע מזין את הכפר, וכפר קאסם אינו מניח לטבח להישכח. כנראה שזה חלק מהגורל שנגזר על הכפר, במובן החיובי דווקא. אני מרגיש שדם הקורבנות ונפשותיהם אינם מרפים מישראל, שגרמה לטבח הזה. דמם לא נשכח. הוא צריך להפוך לקטליזטור שידחוף לייבוש ביצות הרוע הגורמות לאלימות בשני הצדדים."

בפרסומים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה משנת 2013 דורגה הרמה הכלכלית-חברתית של כפר קאסם באשכול מספר 3 מתוך 10. דירוג מספר 1 הוא הנמוך ביותר.

הדירוג נקבע על פי שילוב של דמוגרפיה, השכלה וחינוך, תעסוקה וגמלאות, ורמת חיים.

דירוג הישוב היהודי הצמוד אורנית, שנוסד בשנת 1985, הוא באשכול מספר 8. (עם זאת יש לשים לב לכך שגם בני ברק, אופקים, נתיבות, בית שמש, כמו גם טירה, טייבה, טורעאן, וישובים יהודים וערבים רבים אחרים, מדורגים באשכול מספר 3).

אחוז הזכאות לתעודת בגרות בקרב תושבי כפר קאסם הלומדים בכיתה י"ב היה בשנת 2013 37.05%.

בראש העין הסמוכה היה 71.90%.

נשיא מדינת ישראל, ראובן ריבלין, הודיע שהוא מתכוון לבקר היום בכפר קאסם. תושבי הכפר חלוקים בדעתם. יש הרואים בביקור הזה ציון דרך חשוב, ויש המצפים לכך שהנשיא יתנצל על הטבח, אחרת "עדיף שלא יגיע."

לפעמים, לא תמיד, אדם יכול להעניק סליחה, בתנאי שמבקשים אותה ממנו. ולפעמים אינו מסוגל לכך. אני תוהה אם יש אי פעם סיכוי לסליחה אמיתית, הדדית, על כל הפשעים, על כל המעשים הפליליים והאיומים שנעשו, תוהה מי יכול ומסוגל לסלוח, ועל מה. והאם ישנם דברים שאפשר יהיה, במרוצת הזמן, גם לשכוח.

מי נובח כל הזמן, ומדוע ישראלים נוהגים לברך בחרוזים גרועים

"נו, אז אתה בעד או נגד חרוזים?" נשאלים לא פעם קוראי  שירה בישראל.  אז איך –  אלתרמן או זך? וולך או אנה הרמן? עם או בלי?

את השאלה הזאת מצטטים רויאל נץ, פרופסור ללימודים קלאסיים ואשתו, הסופרת מאיה ערד, ומספרים שהיא נשאלת בכל פעם שהם נקלעים לאחד הוויכוחים הסוערים המקובלים בקרב חובבי שירה. תשובתם – "בעד. בעד. אם זאת השאלה – בעד." אבל זאת, לדבריהם, שאלה "גרועה, מטעה," כי בעיניהם אינה מוקד העניין השירתי.

מקום הטעם
יצא בהוצאת אחוזת בית

בספר מקום הטעם, שאותו כתבו ביחד, הם מבארים מה השאלות שכן נראות להם מהותיות.

שמו של הספר מרמז על תוכנו: יש בו, כמובן, משחק משמעויות: טעם במובן הסובייקטיבי, כמו בחוש הטעם, טעם במובן של הטעמה או הדגשה, ואולי אפילו טעם במובן של נימוק או סיבה. כל אלה משחקים בכותרת, השואלת בעצם מה מקומם של כל הטעמים הללו, ככל שמדובר בשירה כתובה.

הספר דן בין היתר במשוררים ידועים ונחשבים: פסטרנק, אלתרמן, חנוך לוין, אבידן, מאיר ויזלטיר, לאה גולדברג, עוסק  גם במשוררי הדור החדש בישראל, למשל סיון בסקין, אנה הרמן ודורי מנור, מנתח מבחינת המשקל, הטעם והצליל ומשמעויותיהם את הודעת האבל על רצח רבין, נוגע אפילו בתוכנית  הטלוויזיה "החמישייה הקאמרית".

אני מבקשת לדון כאן רק בשני פרקים בספר, שהפתיעו אותי מאוד. האחד, שכותרתו  "מי נובח כל הזמן?" מנתח שירי ילדים ישראלים, ליתר דיוק – את הספר בוא אלי פרפר נחמד של פניה ברגשטיין, ובשני, "על שירת החרוז העממי", מנתחים המחברים, למרבה התמיהה, את האיכות והמשמעות הנסתרת של חרוזי הברכות שנוהגים ישראלים מהשורה לחבר לכבוד אירועים חגיגיים שונים.

את הפליאה שמעורר הפרק העוסק בשיריה של פניה ברגשטיין מציגים המחברים והודפים מיד, כשהם מציינים את תפקידה של שירת ילדים "בבניית לאום", כדבריהם. הטיעון: פרוזה המיועדת לילדים משתנה במהירות רבה, בשל התפתחות השפה, והקנון העברי האמיתי הוא בעצם השירים לפעוטות, שהמבוגרים קוראים להם.

ובכן: בוא אלי פרפר נחמד. נץ וערד מנתחים בכובד ראש ובכוונה רבה את השירים, ורואים בהם משמעויות ותכנים שנסתרו מעיניי עד שקראתי את מקום הטעם. הנה כך:

בּוֹא אֵלַי פַּרְפָּר נֶחְמָד,
שֵׁב אֶצְלִי עַל כַּף הַיָּד.
שֵׁב תָּנוּחַ, אַל תִּירָא –
וְתָעוּף בַּחֲזָרָה.

בוא אלי פרפר נחמד

בשיר הזה רואים המחברים מתח בין תום לאירוניה. הם מוצאים אותו הן באיור והן במילים עצמן, המתארות לדבריהם מציאות מורכבת: הילדה המצוירת מנסה להגיע אל הפרפר, אבל למבוגר המתבונן באיור ברור שלא תוכל לתפוס אותו. גם מילות השיר מביעות את האירוניה, כי המבוגר הקורא יודע: הפרפר שאליו פונה הילדה במילים אינו שומע אותה ולא ייעתר להזמנתה התמימה. כשילדים גדלים, לטענת המחברים, הם קוראים את השיר ומחווים בידם תנועה של מעיכת הפרפר, כדי להביע את העובדה שניתקו כבר מתום הילדות. וזה מתקשר אולי עם העובדה שהשיר שימש נקודת התייחסות לחנוך לוין בשירו חייל של שוקולד:

בּוֹא חַיָּל שֶׁל שׁוֹקוֹלָד
שֵׁב אֶצְלִי עַל הַמִּשְׁלָט,
שֵׁב, תַּסְרִיחַ, אַל תִּירָא
וְתָשׁוּב לַעֲפָרְךָ.

והנה השיר השני בקובץ, הפרח:

פֶּרַח לִי יָפֶה, וָרֹד,
פֶּרַח לִי נֶחְמָד מְאוֹד.
פֶּרַח קָט מִן הַגִּנָּה,
אִמָּאלֶה, הָרִיחִי נָא!

פרח לי יפה ורודגם כאן רואים המחברים אירוניה באיור: בגינה מצוירים פרחים רבים, והילדה הפונה אל אמה ודאי נלהבת מהפרח האחד הזה הרבה יותר מהאם הטרודה בתליית כביסה. ("שימו לב," הם מדגישים, "לעיצוב העמלני באיור: נעלי עבודה, בגדים כחולים ואפורים ומטפחת ראש המסמלת כפריות חרוצה תחת שמש קופחת"). גם כאן האירוניה אינה מתבטאת רק באיור, אלא גם בשיר עצמו: כשהילדה קוראת "אִמָּאלֶה, הָרִיחִי נָא" היא מניחה שהמבוגר, האימא, שותפה להתלהבותה, ואין לאיור בררה, הם טוענים, אלא להראות את הפער.

השירים בספר מראים אם כך את שני הקטבים – מבוגר ופעוט, וסובבים כולם סביב היחס בין האדם לטבע. רק בשיר על הפרפר פונה הילדה ישירות אל הטבע. באחרים הילד פונה אל בני האדם. בשיר על הפרפר הילדה כמעט אינה מבחינה בין עצמה לבין הטבע. כאן היא מרגישה צורך לשתף את האם בחווייתה, אבל בשיר השלישי:

הִנֵּה אִמָּא הַדּוֹגֶרֶת
הִיא הוֹלַכְתְּ וּמְנַקֶּרֶת
וְאַתָּה הוֹלְכִים הוֹלְכִים
יַחַד כָּל הָאֶפְרוֹחִים.

הפעוטה הדוברת כבר מסוגלת להכיל את הטבע מתוך נקודת מבט חיצונית.

המאמר ממשיך ומנתח כך, בכובד ראש ולעומק, את יתר השירים בקובץ ואת הקשרים ביניהם, שלדעת ערד ונץ מתפתחים ומביעים בכך את התפתחותו של הילד הדובר  וכנראה שגם את זאת של הילד שאליו הם מיועדים. אם כך, בשיר –

יֵש בַּדִּיר טָלֶה קָטָן
וְכֻלּוֹ לָבָן, לָבָן.
רַק שְׁחֹרוֹת הֵן שְׁתֵּי אָזְנָיו
וְשָׁחֹר הוּא הַזָּנָב.

יש בדירהמציאות כבר איננה ערטילאית כמו בשיר על הפרח, אלא היא ממוקמת, ממופה ומובחנת. והיא מעשה ידיו של אדם – הדיר.

מהטבע מתקדמים השירים אל בני האדם ואל עליונותם על הטבע:

האוטו שלנו גדול וירוק

הָאוֹטוֹ שֶׁלָּנוּ גָּדוֹל וְיָרֹק,
הָאוֹטוֹ שֶׁלָּנוּ נוֹסֵעַ רָחוֹק.
בַּבֹּקֶר נוֹסֵעַ, בָּעֶרֶב הוּא שָׁב,
מוֹבִיל הוּא לִ"תְנוּבָה" בֵּיצִים וְחָלָב.

זהו שיר "שנושא אתו הבטחה של מרחקים, של גודל", וגם "חורג אל עולם חברתי גמור 'מבוגר' לגמרי."

רויאל נץ ומאיה ערד ממשיכים להפליא ולנתח את השירים הללו, בתשומת לב ובכובד ראש, עד לשיר האחרון שחותם את הקובץ:

מִי נוֹבֵחַ כָּל הַזְּמַן?
זֶה כַּלְבִּי הַנֶּאֱמָן.
זֶה כַּלְבֵּנוּ הַשּׁוֹמֵר
לָנוּ "לַיְלָה טוֹב" אוֹמֵר.מי נובח כל הזמן

זהו שיר שמותאם למסורת הקבועה בשירי ילדים בכך שהוא חותם ב"לילה טוב", כלומר – אמור להיות שיר ערש. אבל באיור רואים ילדים מוקפים בקירות, על החלונות יש כנראה סורגים, וברקע הכלב הנובח "כל הזמן". איזה מין "לילה טוב" זה, תוהים המחברים – הנה הטבע מופיע שוב, הפעם בדמותו של הכלב, השומר מפני איום שמצוי בחברה האנושית.

מי היה מעלה בדעתו שאפשר לגלות מעמקים, מורכבות ותחכום כאלה, בשירי הילדים הפשוטים כל כך, שכולנו מדקלמים שוב ושוב לילדינו, לנכדינו?

אבל הפליאה האמיתית מתעוררת בפרק האחר, זה שנקרא כאמור "על שירת החרוז העממי". בפרק זה מתארים רויאל נץ ומאיה ערד את הברכות המחורזות הנהוגות כל כך במקומותינו. כולנו מכירים אותן, ויודעים עד כמה מסורבלים, מגוחכים ואפשר להודות – סרי טעם מרבית החרוזים הללו.

נץ וערד מציינים כתובת של אתר המשמש מאגר לברכות מהסוג הזה:  שם אפשר למצוא חרוזים לכל אירוע העולה על הדעת: לבר מצווה, לכלה, לחינה, לחבר, ליום הולדת 50 וגם, למרבה השמחה, ליום הולדת 60.

הנה, למשל, מתוך האתר, ברכה לכלה:

רבות בנות עשו חייל ואת אחת מהן
אנחנו מבקשות להעניק לך שי מלא חן
לרגל נישואייך הקרבים
מלא החופן ברכות ואיחולים.

נץ וערד מצטטים שיר כזה, ברכה לקבלת רישיון, ומראים עד כמה אינו שקול היטב, אינו מחורז כיאות, עד כמה הוא – אומר זאת בפשטות, מגוחך.

וכאן באה ההפתעה: אחרי שהם מראים ומדגימים שוב ושוב את הנלעגות של החרוזים העממיים, מספקים רויאל נץ ומאיה ערד הסבר מרתק לתופעה: לטענתם החרוזים הללו עשויים כך, בסרבול ובחוסר כישרון, בכוונה! כן, כך בדיוק.

והם מציעים לכך גם הסבר: זוהי, לטענתם, "צורה הקיימת לצורך תיווך. זוהי לא סתם צורה שירית, זוהי צורה תיאטרלית". היא מאפשר למקריא החובב, המבויש, שאינו רגיל לעמוד על במה, שגינונים של טקס זרים לו, שהדיבור בפומבי מאיים עליו ומביך אותו, להקריא מהדף (לעולם לא להיראות כמי שמאלתר את הדברים!) ולהעלים את עצמו מהדברים שהוא קורא. יש כאן, אם כך, תהליך של הזרה. הקורא מציג לראווה את המלאכותיות המכוונת של החרוזים, כדי להגן על עצמו! הדברים שהוא אומר אינם אישיים, אינם רגשיים, אינם, כפי שמנסחים זאת המחברים "מהבטן".

ולכן – חוסר הארגון. החריזה הלקויה. המקצב השגוי. ההברות היתרות. המעברים הלא מסודרים. הכול – לא מתוך בורות פיוטית, לא מתוך חוסר כישרון יומרני, אלא – בכוונה!

לא יכולתי שלא להתפעל מהפרשנות המרתקת, המקורית כל כך המוצעת בשני הפרקים שתיארתי כאן.

האם השתכנעתי? האם בפעם הבאה שאקריא לנכדי שיר משיריה של פניה ברגשטיין אעמיק לראות את כל הרבדים והמשמעויות הנסתרות? ועוד יותר מכך: האם אוזני לא יצטלצלו כשאשמע שוב במסיבת רעים חרוזים כמו "קרבים ואיחולים" או "מטרות עם חלומות" או שורות כמו: "מי ייתן ואזכה לראות תמיד בשמחתך  / להיות מאושרת בכל שלבי חייך, ובקרוב … בחופתך" (כל הציטוטים נלקחו מהאתר שצוין לעיל)?

לא בטוח…

אבא-ארך-רגליים: האם הפמיניזם נועד רק ליורשות עשירות?

נערה יתומה שאין לה אף קרוב משפחה ידוע – כשהייתה תינוקת השאירו אותה בפתח בית היתומים ומאז גדלה שם – נקראת יום אחד מהטיפול ביתומים הקטנים שעליהם היא מופקדת כדי לשלם תמורת מחייתה: אחד הפטרונים של המוסד החליט לשלוח אותה על חשבונו למכללה. בתמורה עליה להתחייב לשני תנאים: ללמוד כמיטב יכולתה, ופעם בחודש לכתוב למיטיבה מכתב, שבו תדווח לו על התקדמותה. נאסר עליה לדעת מי האיש שמוכן לממן את לימודיה, את המגורים בפנימייה, ואת דמי הכיס הנדיבים שיעניק לה במשך השנים הקרובות, עד שתסיים את הלימודים.

ג'רושה אבוט, את השם השנוא עליה קיבלה ממנהלת בית היתומים לאחר שזאת חיפשה השראה בספר הטלפונים, משנה את שמה לג'ודי ומצטרפת לחיים הלא מוכרים, המסעירים, המתגלים לה מחוץ לבית היתומים.

המכתבים הרשמיים שהיא מחויבת לכתוב משתנים עד מהרה: במקום פנייה נוקשה וזהירה, מתחילה ג'ודי לכתוב לאיש שאינה מכירה בפמיליאריות ידידותית. היא מעניקה לו כינוי: אבא-ארך-רגליים, כי נדמה לה שראתה את צללית גופו ביום שבו הגיע לביקור בבית היתומים והוא נראה לה גבוה מאוד. בשלב מסוים, לקראת חג המולד, היא ממנה אותו לייצג למענה את כל בני המשפחה שמעולם לא היו לה, ובכסף שהוא מעניק לה קונה לעצמה מתנות בשמם: השעון מאבא, הצעיף לחימום הרגליים מאימא, בקבוק מים חמים מסבתא, שתמיד חוששת שמא תצטנן, גרבי המשי מהאחות, וחבילת דפי הכתיבה הצהובים מהאח…

אבא ארך רגליים 3היא משלימה חסכים שנפערו בהשכלתה, קוראת ספרים כמו דייוויד קופרפילד, נשים קטנות ויריד ההבלים, שכל בנות גילה קראו מזמן. כשהיא לומדת את המלט, היא כותבת מכתב בשפה שייקספירית, כשהיא קוראת את ג'יין אייר היא מותחת ביקורת משועשעת על סגנונה המליצי של שרלוט ברונטה: "באמת דיברו כך לפני שישים שנה?" היא מדווחת בפרוטרוט על הבגדים שהיא קונה בכספו של הנמען שלה: "יש לי כובע חדש מעוטר בסרט קטיפה כחול, שתי נוצות כחולות, שלושה פונפונים אדומים"… על מה שלמדה, על הווי החיים שלה ושל חברותיה: תחרויות ספורט, טיולים, לימודים משותפים, ריהוט החדר, החופשות.

אבא ארך רגליים המכתבים שהיא כותבת
תוססים, מלאים בשמחת חיים וסקרנות. היא מוסיפה להם איורים קטנים מהווי החיים החדשים והמסעירים שלה. והם חורגים מעבר לפנימייה, כי היא מתיידדת עם חברות ללימודים שמזמינות אותה לביתן בחופשות, היא לומדת כיצד חיים אנשים שיש להם משפחות ומכירה בחורים, קרובים משפחה של חברותיה. ומתאהבת. אבא ארך רגליים

הספר אבא ארך רגליים ראה אור בארצות הברית בתחילת המאה העשרים, בתקופה שבה חלה התעוררות של התנועה הפמיניסטית, הסופרג'יסטיות, שפעלה במערב אירופה ובאמריקה. יש לזכור כי רק בשנת 1920, שמונה שנים אחרי שהספר ראה אור לראשונה, הוענקה זכות הבחירה לנשים בארצות הברית. החל משנת 1918 הותר בבריטניה לנשים נשואות בנות 30 ומעלה לבחור, ורק עשר שנים אחרי כן קיבלו כל הנשים זכות בחירה מלאה. (בשוויץ זה קרה רק בשנת 1971!)

אבא ארך רגלייםג'יין ובסטר, הסופרת שכתבה את אבא ארך רגליים אינה כותבת על פמיניזם וזכויות לנשים, אבל ברור שהדמות שלה, ג'ודי אבוט, היתומה המוכשרת שמתעתדת להיות סופרת ומכשירה את עצמה לכך בלימודים עיוניים בקריאה רבה, אמורה להצטייר כדמות של אישה "מודרנית", עצמאית, שלוקחת את גורלה בידיה. אמנם, היא תלויה בחסדיו של מיטיבה, אבל בתוך המסגרת שהותוותה למענה היא מאמנת את שרירי היכולת שלה לנהל את חייה כרצונה. היא לומדת כדי להתקדם. כדי שתוכל לעמוד על רגליה. היא אפילו כותבת לאבא-ארך-הרגליים שלה שאת כספו תשיב לו ברגע שתוכל. כוונותיה ברורות: היא תעבוד ותתפרנס, וכך תזכה את עצמה בכבוד העצמי של מי שנאלצה כל חייה להיות תלויה באחרים.

חדר משלך
הוצאת ידיעות ספרים, לעברית: יעל רנן

במסה המפורסמת שלה חדר משלך, הסבירה וירג'יניה וולף כי כדי שאישה תוכל ליצור היא זקוקה לתנאים בסיסיים: מרחב משלה ועצמאות כלכלית. היא עצמה קיבלה ירושה מדודתה, הקצבה של 500 ליש"ט בשנה, שאפשרה לה, לדבריה, להתפנות לכתיבה. לטענתה של וירג'יניה וולף, הכסף חשוב אפילו יותר מזכות הבחירה. הוא משחרר את האישה מדאגות לקיומה, ומעניק לה את החופש לחשוב. "איני צריכה לשנוא שום גבר," אומרת וולף, "אין הוא יכול לפגוע בי לרעה. אין אני צריכה להחניף לשום גבר; אין לו דבר לתת לי." כלומר, כסף משל עצמה מעניק לאישה הגנה.

ומה עם אישה שאין לה דודה שתוריש לה הקצבה חודשית נאה? ומה עם אישה שרוצה להקים משפחה, ולשרת לא את הגבר (שאינו נחוץ עוד, לתפיסתה של וולף, גם אם נוכחותו מיטיבה עם נפשה – כמו הקשר הידידותי והתומך שהיה לה עם לנארד, בעלה?) אישה כזאת תיאלץ לעבוד, ואז הפנאי שלה יצטמצם מאוד, או שתייסמך על בעלה, ואז תיפגע עצמאותה.

ג'ודי אבוט מתכננת להיות אישה עצמאית. אבל הסופרת, מבלי דעת, משנה לה את העתיד, ומחזירה אותה אל התלות הקלאסית של אישה שזקוקה לגבר תומך, ולא רק נפשית: ג'ודי אינה יודעת שהיא בעצם מכירה את אבא-ארך-רגליים. שהוא אינו העשיר הזקן שציירה בעיני רוחה. שאליו שלחה את מכתביה. ממש בסופו של הספר מתברר לה שאחד המחזרים הצעירים שלה, זה שבו התאהבה, הוא בעצם התומך הסודי שלה.

בצעירותי (הספר לא נועד במקור לבני הנעורים, אך כבר שנים רבות שאינו נחשב מתאים "למבוגרים") כשקראתי את אבא-ארך-רגליים והגעתי למכתב שבו נחשף הסוד וג'ודי מגלה שעתיד אהבתה מובטח, כי היא הדדית, שאהובה הוא בעצם הצעיר העשיר מאוד, בעל האחוזה הנדיב שמימן אותה עד כה, והנה דרכם המשותפת אל השקיעה הוורודה מובטחת לחלוטין, ברור שיתחתנו, יולידו ילדים ויחיו באושר ובעושר, לא יכולתי שלא להזיל דמעה של התרגשות. אמנם, אי נוחות מסוימת ניקרה אפילו אז בתודעתי: איך ייתכן, תהיתי, שהאהוב הגברי והמקסים בעצם רימה אותה במשך כמה שנים, המשיך לקבל ממנה מכתבים שנועדו לאיש אחר, לתורם הזקן שהיא חשבה שאליו היא כותבת, ובכך זכה בעצם לגלות "מאחוריה גבה" ובעורמה, את כל מחשבותיה הכמוסות על עצמה ועליו? הלא זאת הונאה!

וכיום אני שואלת גם: מה יהיה על עצמאותה של ג'ודי? בילדותה הייתה תלויה במוסד שאסף אותה, העניק לה חיים אבל בד בבד גם תבע ממנה תמורה והשפיל אותה: באחד המכתבים היא מתארת כיצד נאלצה ללבוש בגדים משומשים שתרמו ילדות מחוץ לבית היתומים. את החשש, המבוכה, הכאב, בידיעה שמה שמישהי אחרת זרקה, היא נאלצת ללבוש, (וגם להגיד תודה!). בנעוריה הייתה תלויה באבא-ארך-רגליים שהחליט לעזור לה (אי אפשר שלא לתהות האם כבר אז, כשראה את היתומה הבוגרת יותר מכל שאר הילדים האחרים, תכנן "להתחיל" אתה? הכין אותה לעצמו כנאהבת? ואם כך, האם אפשר להתפעל באמת מנדיבותו המופלגת?) ובבגרותה כשתינשא, תמשיך להיות תלויה בו ובכספו.

פמלה

זהו אם כן רומן למשרתות בהסוואה, כמיטב המסורת שיצר הרומן האפיסטולרי  פמלה: התגמול למעלות טובות שכתב סמואל ריצ'רדסון באמצע המאה השמונה עשרה. גם שם פוגשים נערה ענייה בת חמש עשרה שמתמידה במאבקה ולא נכנעת לאדון המפתה. היא יודעת לשמור על תומתה – הנכס החשוב ביותר שיש לאישה.  לאורך מאות עמודי מכתבים מתמודדת פמלה עם חיזוריו, ובסופו של דבר זוכה בפרס הגדול: הוא נושא אותה לאישה. כל צרותיה תמו.pamella

ומה החלופות? דודה עשירה שמתה. ויתור על גידול ילדים. או − חיים של עבודה קשה, תינוקות שנשלחים בטרם עת למעון יום (גם במשפחות שיש בהן זוגיות של שיתוף פעולה מלא והדדיות), נשים מותשות אך מתפרנסות, שבשעות הפנאי שלהן ימצאו אולי את הכוח והיכולת גם ליצור.