קטגוריה: עיון

מירי פז, "החשבון הפולני, עימות עם זיכרון": אנטישמיות של אנשים עדינים וטובים?

"אלוהים עצר בעדנו. כן, אלוהים, שכן אם לא היינו שותפים ברצח עם, הרי זה משום שעדיין היינו קצת נוצרים," כתב יאן בלונסקי במאמר בשם "פולנים מסכנים מסתכלים בגטו": המאמר הראשון בספר החשבון הפולני, עימות עם זיכרון, קובץ מאמרים שקיבצה ותרגמה מפולנית מירי פז.

יאן בלונסקי הוא חוקר ספרות פולני. המאמר המצוטט התפרסם לראשונה בפולין בשנת 1987, ועורר פולמוס נסער. הוא היה הראשון שהעז לעסוק ביחסי פולנים-יהודים בימי מלחמת העולם השנייה והשואה. את שמו נטל משניים משיריו של צ'סלאב מילוש. הנה חלק מהשיר "קמפו די פיורי", בתרגומו של בנימין טנא:

ליד קרוסלה בוורשה,
בערב אביב כולו נועם
לקול נגינה מתעלסת.
השתיק הניגון יריות
בגטו, מעבר חומות,
וזוגות התנשאו, התעופפו
גבוה, עד שחק מלא חסד.

יש ורוח מגטו בוער
הביאה גווילים משחירים,
ביעף רוכבי קרוסלה
תפסום בדהירה ההוללת.
בידר את משלוח הנערות
הרוח מגטו בוער.
צחק ההמון רווי נחת.
יום אל"ף, עיר וורשה צוהלת.

מילוש משווה בשירו בין אדישותם של תושבי ורשה לזאת של תושבי רומא, אלה שהיו עדים לעקידתו של פילוסוף איטלקי שהוצא להורג בשנת 1600.

צ'סלב מילוש
צ'סלב מילוש

אכן, בלונסקי, כמו המשורר המצוטט, דן את הפולנים לכף חובה על אדישותם, אבל התנחם בכך שלפחות לא היו שותפים בפועל לרצח היהודים שהתרחש על אדמתם, וזאת למרות האנטישמיות העמוקה, הנרחבת, ששררה בפולין: "אלוהים עצר בעדנו", מעדיף הכותב להאמין…

מסתבר שבשנת 1987 גם מי שהיה אמיץ והעז לגעת באשמת הפולנים, עדיין לא היה מסוגל לראות נכוחה את האמת הקשה: את שיתוף הפעולה הרצחני של בני עמו.

אוסף המאמרים בספר עוסק בכך: בתהליך ההתפכחות הפולני. בצורך להתקרב ולהביט במה שהתרחש על אדמתם בשנים ההם.

במאמר "אנטישמיות של אנשים עדינים וטובים" מהסס המחבר אם לדון בכלל באנטישמיות, וטוען שגם אם השתנתה, היא עדיין שוררת בפולין, מתונה, לא גלויה, אבל קיימת. הוא מנסה לפענח אותה, ותוהה: "הייתכן שהאנטישמיות היא חסרת בסיס לחלוטין?" מוסיף ומסביר כי "התחמקות משאלות קשות ומטרידות לא תעלים אותן…" ואז מספק הסברים "הגיוניים": יהודים הם מטבעם קוסמופוליטיים, ואינם נאמנים לפולין. המנגנון הפוליטי פועל כמו "מאפיה יהודית" ויהודים רבים היו שותפים לשלטון המדכא, החל בשנת 1945. מאחר שיהודים הם כעין "אורחים" בפולין, אל להם לצפות לשוויון זכויות עם מארחיהם. ועם זאת, הוא מסכם, יש להיאבק באנטישמיות: לא למען היהודים, אלא למען הכבוד הפולני…

המאמר "אובססיה של אי אשמה" טוען כי על ההיסטוריונים הפולנים מוטלת החובה לבחון את האובססיה הזאת: יש להם אחריות למה שהפולנים אינם יודעים על השואה. הכותבת אינה מהססת לדון בחשש הפולני שמא דיון פומבי יזיק להם, כי כך יובסו בבתי משפט בינלאומיים כאשר ייתבעו להחזיר רכוש יהודי.

במאמר "לכל שכן יש שם" גורס הכותב שאמנם אדם אינו יכול לשאת באחריות למעשים של בני דורות שקדמו לו, אבל הוא כן אחראי למה שנעשה בסמוך אליו, בחייו.

בשנת 2000 התקיים כנס היסטוריונים ב"מכון הפולני הלאומי לזיכרון" שהקים שנתיים לפני כן הפרלמנט הפולני. המכון נועד לחקור את סבלם של הפולנים בימי מלחמת העולם השנייה, את תנועת ההתנגדות והמאבק נגד הכובשים הגרמנים ונגד השלטון הרוסי ואת פשעי המלחמה נגד הפולנים. מטרתו לחנך, לתבוע פיצויים ולהביא לדין את הפושעים.

בכנס דנו בספרו של יאן טומש גרוס, שכנים, שתיאר את פשעיהם של אזרחים פולנים, אלה שרצחו בקיץ של שנת 1941 את יהודי עירם, ידוובנה. סערת רגשות עזה התרחשה באותו כנס, ונאמרו דברים קשים ביותר: "אני לא רוצה לומר שכל אחד היה מוכן לרצוח. אבל את שואת היהודים ליוותה שמחה לאיד של חלק ניכר מסביבתם הפולנית," אמר היסטוריון שזכר היטב את קולות הצחוק שליוו את רצח היהודים. הוא היה שם, ושמע אותם.

היסטוריון אחר טען כי "הפולנים מתייחסים לסבל הלאומי כסוג של השקעה נושאת רווחים. הם חשים שמגיע להם מן העולם יותר מאחרים". "נדמה לנו שאנחנו יחידים במיננו. אנו מייחסים לעצמנו זכויות מוסריות ותרומה ייחודית לגורל העולם. מחקרים מלמדים שאנשים שחושבים כך מסכימים בקלות להרוג חפים מפשע".

ועוד נאמר כי "אנשים חיים כאן על אדמה ספוגה בדם, מתגוררים בבתיהם של הנרצחים, מחזיקים בנכסיהם של הנעדרים היהודים –  ולא מדברים על זה. הרי לא ייתכן שכל זה לא ישאיר עקבות של ריקבון בנשמה."

אני תוהה אם רק לי נשמעים כמה מהדברים הללו מוכרים עד כאב, ולאו דווקא בהקשר של יחסי יהודים ופולנים.

החלק האחרון בספר החשבון הפולני, עימות עם זיכרון מסתיים בפרק "איך מתמודדים עם זה".  חותם אותו מאמר של היסטוריון חשוב, שכותב: "לא חשוב מה אומרים עלינו בחוץ לארץ. חשוב שנתחיל סוף סוף לדבר בפתיחות עם עצמנו."

האם, אני תוהה, תגיע העת, שבה נוכל אנו הישראלים לשאול את עצמנו שאלות נוקבות על הטרגדיה המשותפת לנו ולפלסטינים: מה יוכלו לומר לעצמם מי ש"התארחו" בארצות שלא רצו בהם, ו"מארחים" כיום את ילידי הארץ הזאת, מה יגידו לעצמם כל הנגזלים והגוזלים, כל הצודקים בתכלית, הנעשקים העושקים את מי שגם הם צודקים לחלוטין.

הלן פישר: מדוע וכיצד נשים הן "המין הראשון"

"אישה אינה נולדת אישה," הייתה טענתה המפורסמת של סימון דה בובואר בספרה המין השני, שראה אור לראשונה בשנת 1949. החינוך, החִבְרוּת, התרבות הפטריאכלית, הם אלה שהופכים אותה מאדם לאישה. למעשה, גרסה דה בובואר, נשים עוברות דיכוי של טבען, וחוות אפליה מובנית, מאחר שנשיותן אינה אלא תכונה שנרכשת מתוך הקשר תרבותי, כלכלי והיסטורי.

המין השני נחשב ספר יסוד בחשיבה הפמיניסטית. "היא הייתה אחת ממניחות אבני הבניין של הפמיניזם המודרני," כתבה על סימון דה בובואר  ד"ר אורית קמיר, שהיא חוקרת ומרצה למשפט, מגדר ותרבות ופעילה פמיניסטית העומדת בראש ההנהלה של המרכז הישראלי לכבוד האדם.

המין הראשון
הוצאת אריה ניר. לעברית: עופרה עופר

לפני עשר שנים הופיע בעברית הספר המין הראשון של האנתרופולוגית האמריקנית הלן פישר. כפי שאפשר להבין משמו, מתכתב הספר עם סימון דה בובואר ובעצם מתווכח אתו.

טענתה הבסיסית של הלן פישר הפוכה מזאת של דה בובואר. לדעתה נשים דווקא כן נולדות עם תכונות אופייניות משותפות, וחשיבתן שונה ועולה על זאת של גברים, ולפיכך היא עתידה לשנות את העולם ולשפרו.

פישר רואה את שורשי ההבדלים בין החשיבה הנשית לגברית בתפקידים השונים שהיו לאבות אבותינו הקדומים. בעוד שהגברים צדו את המזון, הנשים ליקטו אותו ובה בעת גידלו את הילדים. לפיכך פיתח כל אחד מהמגדרים כישורים שנדרשו למימוש הייעוד שלו. הציידים נדרשו להתמקד, לחדד את החושים, להיות דרוכים ומרוכזים בהשגת היעד. המלקטות נאלצו לפזר את הקשב שלהן כדי להצליח לגדל את הצאצאים.

מכאן נובעים לדעתה של פישר ההבדלים המגדריים המהותיים. כך למשל אפשר לראות את החשיבה הנשית שאותה פישר מכנה "חשיבת רשת", כלומר – חשיבה רחבה, הקשרית, הוליסטית. נשים, לדעתה, מפעילות יותר מגברים את הדמיון, מתכננות לטווח ארוך, מתעניינות בקשרים אנושיים ולא בכוח ובמעמד, מחפשות איזונים. כישוריהן הלשוניים טובים יותר, כי המוח הנשי "נועד לדבר".

כל התכונות הללו מעניקות לדעת פישר לנשים יתרון בתחומי חיים רבים. למשל, בזכות העובדה שנשים נוטות לשתף ולהאציל סמכויות במקום לשלוט, בשילוב עם הטכנולוגיה המתפתחת, המאפשרת לנשים לעבוד מהבית, אפשרות שעונה על הצורך שלהן לשלב בין קריירה למשפחה, הן מצליחות יותר בעסקים. (פישר מביאה נתונים מספריים המוכיחים כי בארצות הברית נשים רבות יותר מגברים מקימות כיום עסקים פרטיים).

כישוריהן המילוליים המשופרים מעניקים לנשים יתרון במרחב הווירטואלי ובחינוך, יכולתן לחוש את הזולת, להבין את שפת הגוף שלו, להתבונן בבני אדם, כלומר – כישוריהן הבין-אישיים – מאפשרת להן להצליח כבלשיות, שוטרות, יועצות, מוכרות, עורכות דין. פרק שלם בספר ייחדה פישר לכישוריהן של נשים כמרפאות, העולים לדעתה על אלה של גברים, בשל סבלנותן ויכולתן הרבה יותר לאמפתיה ולחמלה.

פישר משוכנעת שכאשר נשים ינהלו את העולם "המצב ישתפר", והיא בטוחה שזה יקרה בעתיד הלא רחוק: מאחר שהן מרחיבות כיום את השכלתן, "כמעט בטוח שנשים רבות יותר יצטרפו לשורות השלטון המקומי והשלטון המרכזי (הארצי)," שם יעסקו במדיניות ציבורית שתטפח את רווחת הציבור.

לדעתה גם בעולם התקשורת, בטלוויזיה, בקולנוע, ישלטו בקרוב נשים, ואז נצפה בעיקר בתוכניות שנשים מעוניינות בהן: יהיו בהן פחות אלימות, יותר סיפורים ותיאורים רגישים של אנשים.

למעשה, כך סבורה הלן פישר, אנו מצויים בעיצומה של מהפכה: העידן הפטריאכלי יפנה את מקומו לעידן המטריאכלי. בזכות הכישורים שנשים התברכו בהן, הן עתידות להנהיג את העולם ולשנות אותו (לטובה), ולמעשה, ההתרחשות הזאת כבר החלה. לאורך ההיסטוריה נשים נבלמו למרות יתרונן, אבל במאה העשרים ואחת הן אלה שינהיגו את העולם.

הספר המין הראשון  ראה אור לראשונה באנגלית לפני חמש עשרה שנה. מי שמסתכל כיום על העולם בעיניים מפוקחות עלול לחשוש שהמהפכה שפישר חוזה מבוששת לבוא.


קטע מתוך הרצאה של קן רובינסון.

רוביק רוזנטל, "כפר קאסם: אירועים ומיתוס": מה באמת חושב מוכר הלחמניות על שכניו היהודים?

לקראת סופו של הספר כפר קאסם, אירועים ומיתוס שערך רוביק רוזנטל, מופיעים תצלומים. דיוקנאות בשחור לבן, ומתחת לכל אחד מהם שם: יוסף מוחמד סרסור, סאלח מוסטפא עיסא, פאטמה מוחמד עיסא, רשיקה פאיק בדיר, מוסא דיאב פריג', ועוד ועוד. ארבעים ותשעה איש, צעירים ומבוגרים, נשים מבוגרות, נשים הרות, ילדים, ילדות, נרצחו ביום אחד בכפר קאסם. לא כולם מתועדים בספר: רק שלושים וחמישה תצלומים מופיעים בו.

כפר קאסם
הוצאת הקיבוץ המאוחד, הסדרה "קו אדום"

יש בספר תשעה מאמרים שכתבו יהודים וערבים ישראלים. הנה כמה מנושאיהם: "מי הרג את פאטמה סרסור, הרקע, המניעים והשתלשלות האירועים בטבח כפר קאסם" (רוביק רוזנטל), "המזימה והקורבן, טבח כפר קאסם בהיסטוריוגרפיה הערבית הפלסטינית" (מוסטפה כבהא), "כן, אנחנו מאותו הכפר, מפגש עם נאשמי טבח כפר קאסם, אחרי שלושים שנה", (דליה קרפל), "בין הסולחה והאנדרטה, השפעת טבח כפר קאסם על ההיסטוריה והזהות של הישוב", (אברהים סרסור) ואחרים.

הטבח בכפר קאסם אירע ב29 באוקטובר, 1956, כלומר, השבוע לפני חמישים ושמונה שנים. מבצע קדש היה אמור להתחיל ועוצר הוטל על הכפרים הערביים בישראל: הצבא חשש שתושביהם יסייעו לירדנים.

בשנים שקדמו לטבח, כותב רוביק רוזנטל, נהגו לירות במסתננים, למעשה, בכל דמות חשודה. לדעתו של היסטוריון שרוזנטל מצטט, מדיניות ה"ירי החופשי" עומדת בבסיסו של הטבח: חיילים, שוטרים ושומרים התרגלו לירות באש חיה, לא כדי להרתיע, אלא כדי להרוג.

על הגבול הירדני הגנה חטיבה בפיקודו של אל"מ שדמי. העדויות במשפט רמזו על כך שבמשמר הגבול הייתה תוכנית, "מבצע חפרפרת" שמה, לעודד בריחה של ערבים מזרחה, אל מחוץ לגבולות המדינה. התוכנית בוטלה, אבל משהו מרוחה, טוען רוזנטל, המשיך "לרחף באוויר."

העוצר נקבע בצהרי אותו יום. אחד המג"דים, רס"ן מלינקי, זומן אל המח"ט, אל"מ שדמי, שהסביר לו כיצד עליו לאכוף את העוצר. התנהל דין ודברים קצר:

"אני לא רוצה סנטימנטים. אני לא רוצה מעצרים," הדגיש שדמי, והסביר: "מוטב שילכו כמה ככה, ואז הם ידעו לפעם הבאה."

"מה דינו של אזרח ישראלי שאולי יחזור מהשדה, ולא ידע על העוצר?" שאל מלינקי, ושדמי השיב לו בתנועת יד ובשתי המילים הבלתי נשכחות, שנהפכו מאז למטבע לשון המסמל את הטבח ההוא:

"אללה ירחמו": בערבית – "זיכרונו לברכה". שדמי השתמש בציניות בשפתם של הקורבנות, החפים מפשע העתידים להירצח.

האם אפשר היה למנוע בשלב הזה את מה שקרה? מסתבר שכן. הנה, כך התגלגלו הדברים:

מלינקי הבין שהפקודה שקיבל חמורה מאוד. הוא בתורו הציג אותה לפקודיו כפעולה מלחמתית. אחד מהם, סרן אריה מנשס שאל מה עם נשים וילדים.

מלינקי בתשובתו ציטט את המח"ט: "דינם כדין כולם. אללה ירחמו."

במשפט נשאל מנשס מדוע לא התעקש. מדוע לא המשיך לשאול שאלות, אף על פי שהיה לו ברור מה עתיד להתרחש. מנשס הסביר שהתבייש, כי הנוכחים הביטו בו בלעג.

סרן יהודה פרנקנטל, פקוד אחר של מלינקי, שמע גם הוא את הפקודה, ושאל מה יעשו עם הנפגעים.

מלינקי השיב: "לא יהיו נפגעים."

הנוכחים הסבירו בדיעבד שהבינו מכך שאם יהיו פצועים, יש לחסלם.

העוצר נקבע לשעה חמש. הודיעו עליו לכפרים לא יותר משעה לפני כן. אנשים שעבדו בשדות לא יכלו לדעת שנקבע.

מנקודה זאת ואילך הסתברו ארבע דרכי הפעולה של המפקדים בשטח.

פרנקנטל פשוט לא ציית לפקודה שקיבל. הוא הפר אותה ולא ביקש רשות. בדיעבד הסביר כי ידע שלא יתירו לו לעשות זאת. על דעת עצמו דחה את שעת העוצר בחצי שעה ואסר על אנשיו לפתוח באש. בארבעת הכפרים שבהם פעלה הפלוגה שלו, טייבה, קלנסואה, איבטין וביר אסיקי, עבר העוצר ללא תקלות.

מנשס פיקד על הכוח בטירה. מאחר שמלכתחילה לא היה שלם עם הפקודה להרוג את כל מי שמפר את העוצר, מצא את הדרך למלא את הפקודה, כביכול, ובעצם לא לציית לה: לחייליו הסביר שיש לפתוח באש על מפירי העוצר, אבל אסר עליהם לעשות זאת בלי לקבל ממנו פקודה ישירה. מנשס ירה באוויר, רק כדי שיראה כאילו ציית לפקודה, אך לא הרג איש.

סגן בנימין קול בג'לג'וליה התכוון לפעול על פי הפקודה, אבל מפקדו שנקלע למקום בלם אותו כשהורה לו לנהוג "במתינות."

לסגן נמרוד למפרט בכפר ברא היו כמה רגעי התלבטות אם לירות במישהו שהפר את העוצר: ערבי שהגיע בשעה שבע וחצי בעגלה רתומה לסוס. למפרט כיוון לעברו את העוזי, אבל ברגע האחרון נמלך בדעתו ולא ירה. בדיעבד הצטער על כך שלא נהג "בגבריות."

על המחלקה שהייתה אחראית על כפר קאסם פיקד סגן גבריאל דהאן, שתדרך את חייליו והורה להם לירות ולהרוג כל מי שיימצא מחוץ לבית אחרי השעה 17:00. סמל המחלקה הודיע למוכתר הכפר על העוצר חצי שעה לפני הפעלתו, והבטיח למוכתר שיודיע על כך לפועלים העובדים מחוץ לכפר, אך לא עשה זאת.

בחמש דקות לפני חמש הגיעו רוכבי אופניים לכניסה לכפר.

"שלום קצין."

"אתם מבסוטים?"

"כן."

זה היה הדיאלוג הקצר שהתנהל בין קצין בשם עופר לבין הפועלים. אלה הצטוו לעמוד בצד, שם ירו בהם חיילי צבא הגנה לישראל. שניים מהם נהרגו במקום. אחד נפצע והעמיד פנים שהוא מת. הרביעי הצליח לנוס.

בכניסה המערבית לכפר הגיעו חמישה פועלים מהשדה, ואתם ילדה בת שמונה. הם נורו. רועה צאן עם בנו בן השתיים עשרה. נורו. משאית עם עשרים ושלושה תושבים. משאית עם חמישה. עגלה רתומה לפרד, עם שלושה. חבורות של רוכבי אופניים. משאית עם שמונה עשרה נוסעים. נשים הרות. נשים זקנות. ילדות. ילד בן שמונה שיצא לחפש עז.

שבילי הכפר התמלאו בגוויות. בפצועים. בנמלטים. באנשים שהעמידו פנים שהם מתים. מישהו טיפס על עץ וישב עליו יומיים. ליד תחנת המשטרה נערמו גופות, מכוסות בשמיכות.

כל הרצח הזה התנהל בין השעה 17:00 לשעה 18:00. רב סרן קוטלר שנקלע למקום הזדעזע וביקש להפסיק את הטבח, "אתם רוצחים אנשים חפים מפשע שחוזרים מהעבודה. תפסיקו," הוא אמר, אבל דהאן התעקש שזאת הפקודה שקיבל.

"פעלנו כמו גרמנים, באופן אוטומטי, לא חשבנו," אמר במשפט הקצין עופר, שלא הפגין לאחר מעשה שום חרטה.


במשך ארבע עשרה שנה חייתי בישוב יהודי הצמוד לכפר קאסם. הקשרים בין שני הישובים מתבססים על יחסי מסחר: היהודים קונים, הערבים מוכרים. יש בכפר קאסם מאפייה שמכינים בה לחמניות פריכות, טעימות להפליא, זרויות שומשום, ריחניות ומושלמות, יש חנויות מכולות שפתוחות עד אחרי חצות, יש מסעדת השלום בתחנת הדלק השלום, ומסעדת פלפלה שהיא חמה וביתית, יש מוסך שבעליו מאירי פנים, חממות שמוכרים בהן ירקות, בית דפוס שאפשר להזמין בו קבלות מהיום למחר, ובית מרקחת שעובדת בו רוקחת חייכנית במיוחד.

על שלטי החנויות ברחוב הראשי בכפר קאסם מופיעים שמות: סרסור חומרי בניין, עיסא מהנדס, בדיר רהיטים, מוסך האחים פריג'. אותם שמות משפחה כמו אלה המופיעים מתחת לתצלומי הנרצחים המתועדים בספר כפר קאסם, אירועים ומיתוס. בכל פעם שעמדתי וחיכיתי בתור ידעתי שלכל אחד מהאנשים העומדים לפני ומאחורי, למוכרים ולנותני השירותים שאני מדברת אתם, לירקן, לחנווני, לרוקחת, לפקידה בבית הדפוס, למכונאי המדופלם, לכולם, יש איזה קרוב משפחה, או לפחות מכר, שכן, ידיד, דודה, חברה, שנרצחו. ידעתי שהתצלומים מהספר הם בשבילם אמא, אבא, דוד או סבא, אחות של סבתא, או אחיינית שלה שמתה. לא פעם תהיתי מה הם רואים כשהם מביטים בי. מה הם חושבים. מי אני מבחינתם. מה הם אומרים עלי בלבם.


בעקבות הטבח הועמדו לדין אחד עשר חיילים וקצינים ישראליים. בפסק הדין קבע השופט בנימין לוי שקיימת במציאות פקודה בלתי חוקית בעליל, שברור לכל אדם שאינה חוקית, שהציות לה הוא עברה פלילית ויש לסרב לה.

את המאמר האחרון בספר כפר קאסם, אירועים ומיתוס כתב עלי סלים סרסור. הוא היה בן שש כשהרגו את אמו, בחודש השמיני להריונה. חודש לפני כן התחיל עלי ללמוד בכיתה א'. אמו הייתה בת שלושים ואחת במותה. זיכרונותיו מאותו יום ברורים: אמו לא התכוונה ללכת לעבודה אלא להישאר בבית, לטפל בכביסה שהכינה בלילה הקודם. בבוקר התחילה בעבודות הבית, אבל חברה הפצירה בה לבוא למסיק הזיתים. אמו נענתה. לפני שיצאה מהבית ביקש ממנה עלי שניים וחצי גרוש, כדי לקנות מחברת. היא אמרה לו שתיתן לו את הכסף בערב.

"מחוגי שעון הזמן בכפר קאסם הפסיקו לזוז מאותו רגע של הטבח," כותב עלי סלים סרסור. "הדבר בא לידי ביטוי בכל פינה בכפר, בכל בית, בכל משפחה, בכל ילד חדש שנולד…" עלי מסיים את מאמרו כך: "כפר קאסם קשור בטבורו לרצח. האירוע מזין את הכפר, וכפר קאסם אינו מניח לטבח להישכח. כנראה שזה חלק מהגורל שנגזר על הכפר, במובן החיובי דווקא. אני מרגיש שדם הקורבנות ונפשותיהם אינם מרפים מישראל, שגרמה לטבח הזה. דמם לא נשכח. הוא צריך להפוך לקטליזטור שידחוף לייבוש ביצות הרוע הגורמות לאלימות בשני הצדדים."

בפרסומים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה משנת 2013 דורגה הרמה הכלכלית-חברתית של כפר קאסם באשכול מספר 3 מתוך 10. דירוג מספר 1 הוא הנמוך ביותר.

הדירוג נקבע על פי שילוב של דמוגרפיה, השכלה וחינוך, תעסוקה וגמלאות, ורמת חיים.

דירוג הישוב היהודי הצמוד אורנית, שנוסד בשנת 1985, הוא באשכול מספר 8. (עם זאת יש לשים לב לכך שגם בני ברק, אופקים, נתיבות, בית שמש, כמו גם טירה, טייבה, טורעאן, וישובים יהודים וערבים רבים אחרים, מדורגים באשכול מספר 3).

אחוז הזכאות לתעודת בגרות בקרב תושבי כפר קאסם הלומדים בכיתה י"ב היה בשנת 2013 37.05%.

בראש העין הסמוכה היה 71.90%.

נשיא מדינת ישראל, ראובן ריבלין, הודיע שהוא מתכוון לבקר היום בכפר קאסם. תושבי הכפר חלוקים בדעתם. יש הרואים בביקור הזה ציון דרך חשוב, ויש המצפים לכך שהנשיא יתנצל על הטבח, אחרת "עדיף שלא יגיע."

לפעמים, לא תמיד, אדם יכול להעניק סליחה, בתנאי שמבקשים אותה ממנו. ולפעמים אינו מסוגל לכך. אני תוהה אם יש אי פעם סיכוי לסליחה אמיתית, הדדית, על כל הפשעים, על כל המעשים הפליליים והאיומים שנעשו, תוהה מי יכול ומסוגל לסלוח, ועל מה. והאם ישנם דברים שאפשר יהיה, במרוצת הזמן, גם לשכוח.

מי נובח כל הזמן, ומדוע ישראלים נוהגים לברך בחרוזים גרועים

"נו, אז אתה בעד או נגד חרוזים?" נשאלים לא פעם קוראי  שירה בישראל.  אז איך –  אלתרמן או זך? וולך או אנה הרמן? עם או בלי?

את השאלה הזאת מצטטים רויאל נץ, פרופסור ללימודים קלאסיים ואשתו, הסופרת מאיה ערד, ומספרים שהיא נשאלת בכל פעם שהם נקלעים לאחד הוויכוחים הסוערים המקובלים בקרב חובבי שירה. תשובתם – "בעד. בעד. אם זאת השאלה – בעד." אבל זאת, לדבריהם, שאלה "גרועה, מטעה," כי בעיניהם אינה מוקד העניין השירתי.

מקום הטעם
יצא בהוצאת אחוזת בית

בספר מקום הטעם, שאותו כתבו ביחד, הם מבארים מה השאלות שכן נראות להם מהותיות.

שמו של הספר מרמז על תוכנו: יש בו, כמובן, משחק משמעויות: טעם במובן הסובייקטיבי, כמו בחוש הטעם, טעם במובן של הטעמה או הדגשה, ואולי אפילו טעם במובן של נימוק או סיבה. כל אלה משחקים בכותרת, השואלת בעצם מה מקומם של כל הטעמים הללו, ככל שמדובר בשירה כתובה.

הספר דן בין היתר במשוררים ידועים ונחשבים: פסטרנק, אלתרמן, חנוך לוין, אבידן, מאיר ויזלטיר, לאה גולדברג, עוסק  גם במשוררי הדור החדש בישראל, למשל סיון בסקין, אנה הרמן ודורי מנור, מנתח מבחינת המשקל, הטעם והצליל ומשמעויותיהם את הודעת האבל על רצח רבין, נוגע אפילו בתוכנית  הטלוויזיה "החמישייה הקאמרית".

אני מבקשת לדון כאן רק בשני פרקים בספר, שהפתיעו אותי מאוד. האחד, שכותרתו  "מי נובח כל הזמן?" מנתח שירי ילדים ישראלים, ליתר דיוק – את הספר בוא אלי פרפר נחמד של פניה ברגשטיין, ובשני, "על שירת החרוז העממי", מנתחים המחברים, למרבה התמיהה, את האיכות והמשמעות הנסתרת של חרוזי הברכות שנוהגים ישראלים מהשורה לחבר לכבוד אירועים חגיגיים שונים.

את הפליאה שמעורר הפרק העוסק בשיריה של פניה ברגשטיין מציגים המחברים והודפים מיד, כשהם מציינים את תפקידה של שירת ילדים "בבניית לאום", כדבריהם. הטיעון: פרוזה המיועדת לילדים משתנה במהירות רבה, בשל התפתחות השפה, והקנון העברי האמיתי הוא בעצם השירים לפעוטות, שהמבוגרים קוראים להם.

ובכן: בוא אלי פרפר נחמד. נץ וערד מנתחים בכובד ראש ובכוונה רבה את השירים, ורואים בהם משמעויות ותכנים שנסתרו מעיניי עד שקראתי את מקום הטעם. הנה כך:

בּוֹא אֵלַי פַּרְפָּר נֶחְמָד,
שֵׁב אֶצְלִי עַל כַּף הַיָּד.
שֵׁב תָּנוּחַ, אַל תִּירָא –
וְתָעוּף בַּחֲזָרָה.

בוא אלי פרפר נחמד

בשיר הזה רואים המחברים מתח בין תום לאירוניה. הם מוצאים אותו הן באיור והן במילים עצמן, המתארות לדבריהם מציאות מורכבת: הילדה המצוירת מנסה להגיע אל הפרפר, אבל למבוגר המתבונן באיור ברור שלא תוכל לתפוס אותו. גם מילות השיר מביעות את האירוניה, כי המבוגר הקורא יודע: הפרפר שאליו פונה הילדה במילים אינו שומע אותה ולא ייעתר להזמנתה התמימה. כשילדים גדלים, לטענת המחברים, הם קוראים את השיר ומחווים בידם תנועה של מעיכת הפרפר, כדי להביע את העובדה שניתקו כבר מתום הילדות. וזה מתקשר אולי עם העובדה שהשיר שימש נקודת התייחסות לחנוך לוין בשירו חייל של שוקולד:

בּוֹא חַיָּל שֶׁל שׁוֹקוֹלָד
שֵׁב אֶצְלִי עַל הַמִּשְׁלָט,
שֵׁב, תַּסְרִיחַ, אַל תִּירָא
וְתָשׁוּב לַעֲפָרְךָ.

והנה השיר השני בקובץ, הפרח:

פֶּרַח לִי יָפֶה, וָרֹד,
פֶּרַח לִי נֶחְמָד מְאוֹד.
פֶּרַח קָט מִן הַגִּנָּה,
אִמָּאלֶה, הָרִיחִי נָא!

פרח לי יפה ורודגם כאן רואים המחברים אירוניה באיור: בגינה מצוירים פרחים רבים, והילדה הפונה אל אמה ודאי נלהבת מהפרח האחד הזה הרבה יותר מהאם הטרודה בתליית כביסה. ("שימו לב," הם מדגישים, "לעיצוב העמלני באיור: נעלי עבודה, בגדים כחולים ואפורים ומטפחת ראש המסמלת כפריות חרוצה תחת שמש קופחת"). גם כאן האירוניה אינה מתבטאת רק באיור, אלא גם בשיר עצמו: כשהילדה קוראת "אִמָּאלֶה, הָרִיחִי נָא" היא מניחה שהמבוגר, האימא, שותפה להתלהבותה, ואין לאיור בררה, הם טוענים, אלא להראות את הפער.

השירים בספר מראים אם כך את שני הקטבים – מבוגר ופעוט, וסובבים כולם סביב היחס בין האדם לטבע. רק בשיר על הפרפר פונה הילדה ישירות אל הטבע. באחרים הילד פונה אל בני האדם. בשיר על הפרפר הילדה כמעט אינה מבחינה בין עצמה לבין הטבע. כאן היא מרגישה צורך לשתף את האם בחווייתה, אבל בשיר השלישי:

הִנֵּה אִמָּא הַדּוֹגֶרֶת
הִיא הוֹלַכְתְּ וּמְנַקֶּרֶת
וְאַתָּה הוֹלְכִים הוֹלְכִים
יַחַד כָּל הָאֶפְרוֹחִים.

הפעוטה הדוברת כבר מסוגלת להכיל את הטבע מתוך נקודת מבט חיצונית.

המאמר ממשיך ומנתח כך, בכובד ראש ולעומק, את יתר השירים בקובץ ואת הקשרים ביניהם, שלדעת ערד ונץ מתפתחים ומביעים בכך את התפתחותו של הילד הדובר  וכנראה שגם את זאת של הילד שאליו הם מיועדים. אם כך, בשיר –

יֵש בַּדִּיר טָלֶה קָטָן
וְכֻלּוֹ לָבָן, לָבָן.
רַק שְׁחֹרוֹת הֵן שְׁתֵּי אָזְנָיו
וְשָׁחֹר הוּא הַזָּנָב.

יש בדירהמציאות כבר איננה ערטילאית כמו בשיר על הפרח, אלא היא ממוקמת, ממופה ומובחנת. והיא מעשה ידיו של אדם – הדיר.

מהטבע מתקדמים השירים אל בני האדם ואל עליונותם על הטבע:

האוטו שלנו גדול וירוק

הָאוֹטוֹ שֶׁלָּנוּ גָּדוֹל וְיָרֹק,
הָאוֹטוֹ שֶׁלָּנוּ נוֹסֵעַ רָחוֹק.
בַּבֹּקֶר נוֹסֵעַ, בָּעֶרֶב הוּא שָׁב,
מוֹבִיל הוּא לִ"תְנוּבָה" בֵּיצִים וְחָלָב.

זהו שיר "שנושא אתו הבטחה של מרחקים, של גודל", וגם "חורג אל עולם חברתי גמור 'מבוגר' לגמרי."

רויאל נץ ומאיה ערד ממשיכים להפליא ולנתח את השירים הללו, בתשומת לב ובכובד ראש, עד לשיר האחרון שחותם את הקובץ:

מִי נוֹבֵחַ כָּל הַזְּמַן?
זֶה כַּלְבִּי הַנֶּאֱמָן.
זֶה כַּלְבֵּנוּ הַשּׁוֹמֵר
לָנוּ "לַיְלָה טוֹב" אוֹמֵר.מי נובח כל הזמן

זהו שיר שמותאם למסורת הקבועה בשירי ילדים בכך שהוא חותם ב"לילה טוב", כלומר – אמור להיות שיר ערש. אבל באיור רואים ילדים מוקפים בקירות, על החלונות יש כנראה סורגים, וברקע הכלב הנובח "כל הזמן". איזה מין "לילה טוב" זה, תוהים המחברים – הנה הטבע מופיע שוב, הפעם בדמותו של הכלב, השומר מפני איום שמצוי בחברה האנושית.

מי היה מעלה בדעתו שאפשר לגלות מעמקים, מורכבות ותחכום כאלה, בשירי הילדים הפשוטים כל כך, שכולנו מדקלמים שוב ושוב לילדינו, לנכדינו?

אבל הפליאה האמיתית מתעוררת בפרק האחר, זה שנקרא כאמור "על שירת החרוז העממי". בפרק זה מתארים רויאל נץ ומאיה ערד את הברכות המחורזות הנהוגות כל כך במקומותינו. כולנו מכירים אותן, ויודעים עד כמה מסורבלים, מגוחכים ואפשר להודות – סרי טעם מרבית החרוזים הללו.

נץ וערד מציינים כתובת של אתר המשמש מאגר לברכות מהסוג הזה:  שם אפשר למצוא חרוזים לכל אירוע העולה על הדעת: לבר מצווה, לכלה, לחינה, לחבר, ליום הולדת 50 וגם, למרבה השמחה, ליום הולדת 60.

הנה, למשל, מתוך האתר, ברכה לכלה:

רבות בנות עשו חייל ואת אחת מהן
אנחנו מבקשות להעניק לך שי מלא חן
לרגל נישואייך הקרבים
מלא החופן ברכות ואיחולים.

נץ וערד מצטטים שיר כזה, ברכה לקבלת רישיון, ומראים עד כמה אינו שקול היטב, אינו מחורז כיאות, עד כמה הוא – אומר זאת בפשטות, מגוחך.

וכאן באה ההפתעה: אחרי שהם מראים ומדגימים שוב ושוב את הנלעגות של החרוזים העממיים, מספקים רויאל נץ ומאיה ערד הסבר מרתק לתופעה: לטענתם החרוזים הללו עשויים כך, בסרבול ובחוסר כישרון, בכוונה! כן, כך בדיוק.

והם מציעים לכך גם הסבר: זוהי, לטענתם, "צורה הקיימת לצורך תיווך. זוהי לא סתם צורה שירית, זוהי צורה תיאטרלית". היא מאפשר למקריא החובב, המבויש, שאינו רגיל לעמוד על במה, שגינונים של טקס זרים לו, שהדיבור בפומבי מאיים עליו ומביך אותו, להקריא מהדף (לעולם לא להיראות כמי שמאלתר את הדברים!) ולהעלים את עצמו מהדברים שהוא קורא. יש כאן, אם כך, תהליך של הזרה. הקורא מציג לראווה את המלאכותיות המכוונת של החרוזים, כדי להגן על עצמו! הדברים שהוא אומר אינם אישיים, אינם רגשיים, אינם, כפי שמנסחים זאת המחברים "מהבטן".

ולכן – חוסר הארגון. החריזה הלקויה. המקצב השגוי. ההברות היתרות. המעברים הלא מסודרים. הכול – לא מתוך בורות פיוטית, לא מתוך חוסר כישרון יומרני, אלא – בכוונה!

לא יכולתי שלא להתפעל מהפרשנות המרתקת, המקורית כל כך המוצעת בשני הפרקים שתיארתי כאן.

האם השתכנעתי? האם בפעם הבאה שאקריא לנכדי שיר משיריה של פניה ברגשטיין אעמיק לראות את כל הרבדים והמשמעויות הנסתרות? ועוד יותר מכך: האם אוזני לא יצטלצלו כשאשמע שוב במסיבת רעים חרוזים כמו "קרבים ואיחולים" או "מטרות עם חלומות" או שורות כמו: "מי ייתן ואזכה לראות תמיד בשמחתך  / להיות מאושרת בכל שלבי חייך, ובקרוב … בחופתך" (כל הציטוטים נלקחו מהאתר שצוין לעיל)?

לא בטוח…

אבא-ארך-רגליים: האם הפמיניזם נועד רק ליורשות עשירות?

נערה יתומה שאין לה אף קרוב משפחה ידוע – כשהייתה תינוקת השאירו אותה בפתח בית היתומים ומאז גדלה שם – נקראת יום אחד מהטיפול ביתומים הקטנים שעליהם היא מופקדת כדי לשלם תמורת מחייתה: אחד הפטרונים של המוסד החליט לשלוח אותה על חשבונו למכללה. בתמורה עליה להתחייב לשני תנאים: ללמוד כמיטב יכולתה, ופעם בחודש לכתוב למיטיבה מכתב, שבו תדווח לו על התקדמותה. נאסר עליה לדעת מי האיש שמוכן לממן את לימודיה, את המגורים בפנימייה, ואת דמי הכיס הנדיבים שיעניק לה במשך השנים הקרובות, עד שתסיים את הלימודים.

ג'רושה אבוט, את השם השנוא עליה קיבלה ממנהלת בית היתומים לאחר שזאת חיפשה השראה בספר הטלפונים, משנה את שמה לג'ודי ומצטרפת לחיים הלא מוכרים, המסעירים, המתגלים לה מחוץ לבית היתומים.

המכתבים הרשמיים שהיא מחויבת לכתוב משתנים עד מהרה: במקום פנייה נוקשה וזהירה, מתחילה ג'ודי לכתוב לאיש שאינה מכירה בפמיליאריות ידידותית. היא מעניקה לו כינוי: אבא-ארך-רגליים, כי נדמה לה שראתה את צללית גופו ביום שבו הגיע לביקור בבית היתומים והוא נראה לה גבוה מאוד. בשלב מסוים, לקראת חג המולד, היא ממנה אותו לייצג למענה את כל בני המשפחה שמעולם לא היו לה, ובכסף שהוא מעניק לה קונה לעצמה מתנות בשמם: השעון מאבא, הצעיף לחימום הרגליים מאימא, בקבוק מים חמים מסבתא, שתמיד חוששת שמא תצטנן, גרבי המשי מהאחות, וחבילת דפי הכתיבה הצהובים מהאח…

אבא ארך רגליים 3היא משלימה חסכים שנפערו בהשכלתה, קוראת ספרים כמו דייוויד קופרפילד, נשים קטנות ויריד ההבלים, שכל בנות גילה קראו מזמן. כשהיא לומדת את המלט, היא כותבת מכתב בשפה שייקספירית, כשהיא קוראת את ג'יין אייר היא מותחת ביקורת משועשעת על סגנונה המליצי של שרלוט ברונטה: "באמת דיברו כך לפני שישים שנה?" היא מדווחת בפרוטרוט על הבגדים שהיא קונה בכספו של הנמען שלה: "יש לי כובע חדש מעוטר בסרט קטיפה כחול, שתי נוצות כחולות, שלושה פונפונים אדומים"… על מה שלמדה, על הווי החיים שלה ושל חברותיה: תחרויות ספורט, טיולים, לימודים משותפים, ריהוט החדר, החופשות.

אבא ארך רגליים המכתבים שהיא כותבת
תוססים, מלאים בשמחת חיים וסקרנות. היא מוסיפה להם איורים קטנים מהווי החיים החדשים והמסעירים שלה. והם חורגים מעבר לפנימייה, כי היא מתיידדת עם חברות ללימודים שמזמינות אותה לביתן בחופשות, היא לומדת כיצד חיים אנשים שיש להם משפחות ומכירה בחורים, קרובים משפחה של חברותיה. ומתאהבת. אבא ארך רגליים

הספר אבא ארך רגליים ראה אור בארצות הברית בתחילת המאה העשרים, בתקופה שבה חלה התעוררות של התנועה הפמיניסטית, הסופרג'יסטיות, שפעלה במערב אירופה ובאמריקה. יש לזכור כי רק בשנת 1920, שמונה שנים אחרי שהספר ראה אור לראשונה, הוענקה זכות הבחירה לנשים בארצות הברית. החל משנת 1918 הותר בבריטניה לנשים נשואות בנות 30 ומעלה לבחור, ורק עשר שנים אחרי כן קיבלו כל הנשים זכות בחירה מלאה. (בשוויץ זה קרה רק בשנת 1971!)

אבא ארך רגלייםג'יין ובסטר, הסופרת שכתבה את אבא ארך רגליים אינה כותבת על פמיניזם וזכויות לנשים, אבל ברור שהדמות שלה, ג'ודי אבוט, היתומה המוכשרת שמתעתדת להיות סופרת ומכשירה את עצמה לכך בלימודים עיוניים בקריאה רבה, אמורה להצטייר כדמות של אישה "מודרנית", עצמאית, שלוקחת את גורלה בידיה. אמנם, היא תלויה בחסדיו של מיטיבה, אבל בתוך המסגרת שהותוותה למענה היא מאמנת את שרירי היכולת שלה לנהל את חייה כרצונה. היא לומדת כדי להתקדם. כדי שתוכל לעמוד על רגליה. היא אפילו כותבת לאבא-ארך-הרגליים שלה שאת כספו תשיב לו ברגע שתוכל. כוונותיה ברורות: היא תעבוד ותתפרנס, וכך תזכה את עצמה בכבוד העצמי של מי שנאלצה כל חייה להיות תלויה באחרים.

חדר משלך
הוצאת ידיעות ספרים, לעברית: יעל רנן

במסה המפורסמת שלה חדר משלך, הסבירה וירג'יניה וולף כי כדי שאישה תוכל ליצור היא זקוקה לתנאים בסיסיים: מרחב משלה ועצמאות כלכלית. היא עצמה קיבלה ירושה מדודתה, הקצבה של 500 ליש"ט בשנה, שאפשרה לה, לדבריה, להתפנות לכתיבה. לטענתה של וירג'יניה וולף, הכסף חשוב אפילו יותר מזכות הבחירה. הוא משחרר את האישה מדאגות לקיומה, ומעניק לה את החופש לחשוב. "איני צריכה לשנוא שום גבר," אומרת וולף, "אין הוא יכול לפגוע בי לרעה. אין אני צריכה להחניף לשום גבר; אין לו דבר לתת לי." כלומר, כסף משל עצמה מעניק לאישה הגנה.

ומה עם אישה שאין לה דודה שתוריש לה הקצבה חודשית נאה? ומה עם אישה שרוצה להקים משפחה, ולשרת לא את הגבר (שאינו נחוץ עוד, לתפיסתה של וולף, גם אם נוכחותו מיטיבה עם נפשה – כמו הקשר הידידותי והתומך שהיה לה עם לנארד, בעלה?) אישה כזאת תיאלץ לעבוד, ואז הפנאי שלה יצטמצם מאוד, או שתייסמך על בעלה, ואז תיפגע עצמאותה.

ג'ודי אבוט מתכננת להיות אישה עצמאית. אבל הסופרת, מבלי דעת, משנה לה את העתיד, ומחזירה אותה אל התלות הקלאסית של אישה שזקוקה לגבר תומך, ולא רק נפשית: ג'ודי אינה יודעת שהיא בעצם מכירה את אבא-ארך-רגליים. שהוא אינו העשיר הזקן שציירה בעיני רוחה. שאליו שלחה את מכתביה. ממש בסופו של הספר מתברר לה שאחד המחזרים הצעירים שלה, זה שבו התאהבה, הוא בעצם התומך הסודי שלה.

בצעירותי (הספר לא נועד במקור לבני הנעורים, אך כבר שנים רבות שאינו נחשב מתאים "למבוגרים") כשקראתי את אבא-ארך-רגליים והגעתי למכתב שבו נחשף הסוד וג'ודי מגלה שעתיד אהבתה מובטח, כי היא הדדית, שאהובה הוא בעצם הצעיר העשיר מאוד, בעל האחוזה הנדיב שמימן אותה עד כה, והנה דרכם המשותפת אל השקיעה הוורודה מובטחת לחלוטין, ברור שיתחתנו, יולידו ילדים ויחיו באושר ובעושר, לא יכולתי שלא להזיל דמעה של התרגשות. אמנם, אי נוחות מסוימת ניקרה אפילו אז בתודעתי: איך ייתכן, תהיתי, שהאהוב הגברי והמקסים בעצם רימה אותה במשך כמה שנים, המשיך לקבל ממנה מכתבים שנועדו לאיש אחר, לתורם הזקן שהיא חשבה שאליו היא כותבת, ובכך זכה בעצם לגלות "מאחוריה גבה" ובעורמה, את כל מחשבותיה הכמוסות על עצמה ועליו? הלא זאת הונאה!

וכיום אני שואלת גם: מה יהיה על עצמאותה של ג'ודי? בילדותה הייתה תלויה במוסד שאסף אותה, העניק לה חיים אבל בד בבד גם תבע ממנה תמורה והשפיל אותה: באחד המכתבים היא מתארת כיצד נאלצה ללבוש בגדים משומשים שתרמו ילדות מחוץ לבית היתומים. את החשש, המבוכה, הכאב, בידיעה שמה שמישהי אחרת זרקה, היא נאלצת ללבוש, (וגם להגיד תודה!). בנעוריה הייתה תלויה באבא-ארך-רגליים שהחליט לעזור לה (אי אפשר שלא לתהות האם כבר אז, כשראה את היתומה הבוגרת יותר מכל שאר הילדים האחרים, תכנן "להתחיל" אתה? הכין אותה לעצמו כנאהבת? ואם כך, האם אפשר להתפעל באמת מנדיבותו המופלגת?) ובבגרותה כשתינשא, תמשיך להיות תלויה בו ובכספו.

פמלה

זהו אם כן רומן למשרתות בהסוואה, כמיטב המסורת שיצר הרומן האפיסטולרי  פמלה: התגמול למעלות טובות שכתב סמואל ריצ'רדסון באמצע המאה השמונה עשרה. גם שם פוגשים נערה ענייה בת חמש עשרה שמתמידה במאבקה ולא נכנעת לאדון המפתה. היא יודעת לשמור על תומתה – הנכס החשוב ביותר שיש לאישה.  לאורך מאות עמודי מכתבים מתמודדת פמלה עם חיזוריו, ובסופו של דבר זוכה בפרס הגדול: הוא נושא אותה לאישה. כל צרותיה תמו.pamella

ומה החלופות? דודה עשירה שמתה. ויתור על גידול ילדים. או − חיים של עבודה קשה, תינוקות שנשלחים בטרם עת למעון יום (גם במשפחות שיש בהן זוגיות של שיתוף פעולה מלא והדדיות), נשים מותשות אך מתפרנסות, שבשעות הפנאי שלהן ימצאו אולי את הכוח והיכולת גם ליצור.

"The Dark Summer" האם ההיסטוריה חוזרת?

the dark summer
The Dark Summer

הקיץ של שנת 1939 היה החם והיבש ביותר שזכרו בפולין. השמש של חודש אוגוסט יקדה על איכרות לבושות בחצאיות מכווצות ועטויות מטפחות ראש צבעוניות. הן התהלכו בשדות וליקטו את אגודות הקמה שקצרו הגברים.*

שנתיים לפני כן, באביב של שנת 1937, זמן קצר לפני שהתמנה להיות ראש ממשלת בריטניה, השכיר שר האוצר הבריטי את ביתו שבלונדון לשגריר גרמניה.

שמו של השר – נוויל צ'מברלין.

שמו של השגריר – יואכים ריבנטרופ.

"הוא טיפש, רדוד, מרוכז בעצמו וזחוח, אין בו אף שמץ של יכולת אינטלקטואלית," כתב צ'מברלין על ריבנטרופ, במכתב לאחיותיו.

על היטלר כתב להן: "הוא חולה נפש. מטורף."

צמברלין
נוויל צ'מברלין

צ'מברלין היה ג'נטלמן אנגלי, מלא בכוונות טובות, הגיוני, אינטלקטואל.

שלוש שנים לפני כן, באביב של 1936, למורת רוחן הקלה של מדינות חבר הלאומים, צעד הצבא הגרמני לתוך חבל הריין שהיה אמור להיות מפורז, על פי חוזה ורסאי. לויד ג'ורג', שהיה ראש ממשלת בריטניה בתקופת מלחמת העולם הראשונה, נפגש עם היטלר  אחרי כיבוש חבל הריין, כינה אותו "ג'ורג' וושינגטון של גרמניה", ואמר עליו שהוא "מנהיג דגול ונפלא. אדם שיודע לתכנן ולבצע. המושיע של גרמניה."

ארבע שנים לפני כן, בשנת 1935, דיבר היטלר, הפיהרר, ברייכסטג בברלין ואמר, "ההשפעה העיקרית של כל מלחמה היא להרוס את פרחי האומה. גרמניה זקוקה לשלום ורוצה בשלום. מי שיצית את לפיד המלחמה באירופה ישיג רק כאוס. אבל אנו חיים באמונה שלמה שהמערב לא ייפול בימינו, אלא יתחזק ויתחדש. גרמניה תתרום למשימה החשובה הזאת. אנו מאמינים בכך, בגאווה ובאמונה שאין עליהן עוררין."

שנה לפני כן, בספטמבר של שנת 1938, אחרי שצבאו של היטלר פלש לחבל הסודטים שבצ'כוסלובקיה, אמר צ'מברלין ברדיו: "כמה נורא, לא סביר ולא יאומן שנחפור שוחות ונתאים לעצמנו מסכות הגנה נגד גזים, בגלל סכסוך בארץ רחוקה, בין עמים שאנחנו בכלל לא מכירים." הוא ידע שהקנדים, האוסטרלים, הדרום אפריקנים, מתנגדים למלחמה. "גם אם אנחנו חשים אהדה רבה כלפי אומה קטנה ששכן גדול וחזק מאיים עליה, בשום פנים ואופן לא נוכל לערב למענה במלחמה את האימפריה הבריטית."

ג'וזף קנדי, שגריר ארצות הברית בבריטניה, כתב: "שכה אחיה, אני פשוט לא מבין מדוע שמישהו ירצה להילחם כדי להציל את הצ'כים."

כשצ'מברלין חזר מגרמניה עם חוזה שהבטיח כדבריו: "שלום בימינו", חגגו אתו נשיא ארצות הברית, רוזוולט, המלך ג'ורג' ואשתו יצאו אתו למרפסת הארמון, ההמונים הריעו לו, הקייזר הגרמני הגולה בירך אותו. איש לא הוטרד מגורלה של צ'כוסלובקיה "הדוממת, האבלה, הנטושה, השבורה, שנסוגה לאפלה," כתב אז צ'רצ'יל.

חצי שנה לפני כן, באביב של שנת 1939, יואכים ריבנטרופ שהתמנה בינתיים לתפקיד שר החוץ הגרמני, זימן לברלין את האכה, שהיה אז נשיא צ'כוסלובקיה. האכה התקבל עם משמר כבוד של האס-אס, עם פרחים ושוקולד. בשעות הקטנות של הלילה הוא הוכנס ללשכתו של היטלר.

"כבר נתתי את הפקודה לחיילי הצבא הגרמני," אמר לו היטלר, מתוך החשכה ששררה בחדר. "בשש בבוקר הם יצעדו לתוך צ'כוסלובקיה ויספחו אותה לרייך הגרמני."

ואז נלקח נשיא צ'כוסלובקיה לחדר אחר, שם ציווה עליו ריבנטרופ לחתום על כתב כניעה. האכה, איש זקן, ממוטט, מבוהל – מבודד! − עקף את השולחן, כדי להתרחק מהעט שהוגש לו.

"מדוע אינך חותם?" אמר לו גרינג. "החתימה שלך תחסוך הרבה בעיות. לא נעים לי להגיד, אבל פראג – חבל מאוד אם ניאלץ להרוס את העיר היפה הזאת."

האכה חתם.

חמש שנים אחרי כן ניסו הנאצים למחות את ורשה מעל פני האדמה, וכמעט הצליחו בכך. גם לפאריז יועד אותו גורל. היטלר דרש להחריב אותה. היא ניצלה רק משום שהקצין הגרמני שהיה אמור להוציא את הפקודה לפועל החליט לסרב.

ב-25 באוגוסט של שנת 1939, תחת שמים תכולים להפליא, ניצבו איכרים פולנים ליד הגבול עם גרמניה והכינו את סוסיהם. קצינים מהצבא הפולני הגיעו כדי לקנות את הסוסים שיירתמו לתותחים, ולעגלות שיסיעו את אנשי המילואים.

פרשים פולנים במלחמת העולם השנייה
חיל הפרשים הפולני יוצא לקרב נגד הפולשים הגרמנים

תושבי הערים הזדרזו לשוב הביתה מחופשותיהם בכפר. בוורשה המו המסעדות עד שעות הלילה המאוחרות. הפולנים התכוננו למלחמה, אבל לא חששו מפניה. הם בטחו בכוחם, בצבאם. גרמניה חלשה והיטלר רמאי ורק מבלף, אמרו לעצמם. פולין חזקה, מאוחדת, מוכנה. הם זכרו והזכירו זה לזה את הקרב המפורסם שבו ניצחו הפולנים והליטאים את הצבאות הטבטונים (בשנת 1410…!).

הם חפרו שוחות, אבל לא פחדו. השמים היו כחולים. בלי אף ענן.

באחד בספטמבר, השכם בבוקר, רעמו האזעקות. הגלים הראשונים של המתקפה האווירית החלו.

poland invaded


לפני תשע עשרה שנה, בשנת 1995, ראה אור הספר האוטוביוגרפי חלומות מאבי. אובמה חלומות מאביכתב אותו מי שהיה אז עורך של כתב עת בענייני משפט. תשע שנים מאוחר יותר כבר נבחר כותבו של הספר, ברק חוסיין אובמה, לסנט של ארצות הברית. חלפו עוד ארבע שנים לפני שנבחר לכהן כנשיא ארצות הברית. למהדורה השנייה של ספרו הוסיף אובמה הקדמה ובה תיאר את השקפת עולמו, והדגיש את יכולתו, כך העיד על עצמו, "לחדור ללבו של הזולת" בכוח האהדה שלו. הוא הדגיש שהוא מכיר את הייאוש של חסרי האונים "בג'קרטה, בניירובי… כמו גם ברחובות של שיקגו…" ודיבר על השביל הצר המחבר בין השפלה, זעם לא כבוש, ייאוש ואלימות. זמן קצר אחרי שנבחר לתפקיד הרם ביותר זכה בפרס נובל לשלום.

אין להכחיש: נימת דבריו, הפייסנות וההומניות, מושכות את הלב. הדעת תובעת לגרש מעליה מחשבות על העבר. לא, היא אומרת לעצמה בתוקף: ההיסטוריה אינה חוזרת, אי אפשר, ואסור לנסות ללמוד ממנה. הדמוקרטיה מנצחת. האנושות למדה את הלקח, ולא תכין לעצמה עוד מרחץ דמים. עשרות מיליוני ההרוגים, מיליוני הפליטים, כל ההרס שנגרם, אינם מעידים על מה שעלול להתרחש שוב. העולם השתנה, מנהיגיו מפוקחים.

קול אחר שומע מילים: צפון קוריאה, פקיסטן, אטום, אירן, דעא"ש שמיטיבה כל כך להשתמש ברשתות החברתיות, נערות שנחטפות בניגריה, רצח עם בסומליה,  ילדים סורים שנשחטים ונרצחים בגז. לוחש ומפוחד, שואל בכל זאת הקול: האומנם?

 

 

*(מתוך הספר: The Dark Summer An Intimate History of the Events that Led to World War Two).

 

גרדיווה של פרויד, ופנייה לאישה שנזכרה באונס, בעקבות חלום שחלמה

ארכיאולוג גרמני צעיר, נורברט האנולד שמו, מתפעל מתמונת תבליט עתיקה שמצא ברומא. מפוסלת בו נערה צעירה שצורת הליכתה, נגיעת הבהונות על האדמה, מושכת את לבו. הוא בטוח שגם האמן עיצב את דמותה כי נמשך אל דריכת הרגל המיוחדת שלה.

האנולד מקבל יציקת גבס של התבליט, ובשובו לגרמניה תולה אותה בחדר העבודה שלו. הוא עסוק מאוד בנערה ואפילו מעניק לה שם: גרדיווה, כלומר  − "הפוסעת נכחה". הוא שוקע במחשבות עליה. תווי פניה אומרים לו שהייתה יוונייה, והוא מחליט שזאת בת אצילים הצועדת לעבר מקדש האלים.

גרדיווה מלא
תבליט גרדיווה שהיה תלוי בחדר העבודה של פרויד

המחשבה על כך שגרדיווה התהלכה בעיר סואנת מטרידה אותו, ולכן הוא מחליט שחיה בפומפיי. תהייה חדשה עולה בדעתו: האם כך באמת פוסעות נערות צעירות? כדי לברר זאת הוא מתחיל לעקוב ברחובות עירו אחרי נשים צעירות, לוטש עיניים ובוחן את צעידתן ואת פסיעות רגליהן, עד כדי כך שהוא נחשד בהטרדה, וזוכה למבטים נרגזים. הוא אפילו לא מרגיש בהם, וממשיך בבדיקות, אך מתאכזב לגלות שהמציאות אינה עוזרת לו לאמת את צורת ההליכה של גרדיווה שלו.

לילה אחד הוא חולם חלום בלהות: הוא עד ראייה להתפרצות הגעש של הווזוב ולחורבנה של פומפיי. בחלומו הוא רואה את גרדיווה, קורא לה, והיא מביטה בו וממשיכה לפסוע, עד שהיא נשכבת על מדרגה בפתח המקדש, מחווירה ונהפכת לפסל שיש לבן.

כשהאנולד מקיץ מתחוור לו ששאון החורבן ששמע בחלומו לא היה אלא קולות העיר שבה הוא גר. החלום אינו מתפוגג מתודעתו: עתה הוא בטוח שנכח בגופו בחורבן של פומפיי, והוא מתאבל על מותה של גרדיווה. עודו שקוע בכאב, ההזיה מתעצמת: הוא רואה מהחלון דמות של אישה חולפת, זהה במראה ובהליכתה לגרדיווה! הייתכן?

מחשבותיו מתקדמות: עתה ברור לו שצעדיה המיוחדים של הנערה שחלם עליה הותירו עקבות בלבה המאובנת. הוא מחליט לנסוע לפומפיי, כדי לחפש שם את טביעות הרגליים, עקבות הצעדים המיוחדים במינם של נערה שהמציא והתאהב בה עד כלות, בלי להבין כלל שהוא מאוהב. הוא בטוח שכל עיסוקו מדעי: הוא הרי ארכיאולוג. אדרבא, כל מה שקשור בחיי הרגש והגוף דוחה אותו: בדרך לאיטליה נוסעים אתו כמה זוגות בירח דבש, והאהבהבים שלהם מעוררים בו שאט נפש.

זמן קצר אחרי שהאנולד מגיע לפומפיי קורה דבר פלאי: הוא רואה אותה! גרדיווה מהתבליט, גרדיווה מהחלום, חולפת על פניו, פוסעת זריזה וקלת רגליים, נעלמת לרגע קט, ואז מופיעה שוב, בפתח של בית. בהיכנסו לשם הוא רואה אותה יושבת, ועל ברכיה חפץ, אולי עלה גומא.

האם סיפורו דומה לזה של פיגמליון שהתאהב ביציר כפיו, בפסלה של גלתיאה? האם, כמו בסיפור המיתולוגי ההוא, חסו עליו האלים והפיחו רוח חיים ביציר דמיונו? האם האנולד דומה לאמן שמתאהב ביצירתו, (ואולי גם לנרקיס המתאהב בבבואתו המשתקפת אליו מהמים שמהם צמח)?

מעשה היצירה בראי הפסיכואנליזה
הוצאת דביר. לעברית: אריה בר

את סיפורו של הארכיאולוג שהתאהב בדמות שהגה וחלם כתב סופר דני, וילהלם ינסן. זיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה, נתקל בסיפור, וניתח אותו לראשונה בשנת 1907. חיבורו הופיע בספר מעשה היצירה בראי הפסיכואנליזה,  ונקרא "השיגיונות והחלומות בסיפור גרדיווה של ו' ינסן". שיגיון, כפי שהופיע בתרגום משנת 1967 (ובמהדורה שבידי – בשנת 1988), הוא "דלוזיה", ולפי החלטת האקדמיה העברית המונח העכשווי הוא − רעיון שווא, או מחשבת שווא.

בנקודה זאת בניתוחו עוצר פרויד ותוהה: האם המבוכה שהקורא חש נוכח הופעתה של דמות הרפאים הבלתי אפשרית נובעת מכך שתפיסת המציאות המעורערת של האנולד מבלבלת גם אותנו? לחלופין – האם החליט הסופר ליצור בסיפור הזה מציאות שונה, ספרותית, שהחוקים בה שונים ואינם אמורים להתיישב עם ההיגיון, כמו למשל בזאת של המלט ששם רוחות מדברות עם בני אדם, או במקבת עם המכשפות? שדים ורוחות, או תעתוע?

שתי האפשרויות מתבטלות בשל פרט קטן שמתאר הסופר: כף רגלה של גרדיווה מניסה לטאה שנמלטת מפניה. הנערה מציאותית אם כך, וגם אינה הזיה של הארכיאולוג, אך הוא עדיין אינו מבין זאת. הוא פונה אליה "בלשון רומא". היא צוחקת ומשיבה לו בגרמנית.

כאן הקורא, בניגוד להאנולד, מתפקח ומבין: לא נכנסנו בקריאה לעולם שהחוקיות שבו שונה מזאת של המציאות המוכרת. הנערה שאליה פנה היא בשר ודם, גרמניה צעירה ונבונה, שמשתפת פעולה עם האנולד, כדי, כך מסביר פרויד, לעזור לו להחלים, ולא רק ממחשבות השווא שלו.

התפקחותו של האנולד, היזכרותו, הבנתו את המציאות החומרית, מתרחשת בהדרגה. הנערה מבינה שעליה להיכנס לעולם ההזיות שלו, כדי שיוכל לצאת ממנו. היא אינה מתעמתת אתו ישירות, אלא חושפת את עצמה לאט. תחילה – פונה אליו, לתדהמתו, בשמו. איך ייתכן שהיא יודעת אותו? היא מציעה לו להצטרף אליה לסעודה קלה, אוכלת את חלקה בתיאבון של אישה בשר ודם, ובה בעת אומרת לו שהיא חשה כאילו אכלו ביחד עוד לפני אלפיים שנה.

חולף זמן לפני שהיא מזכירה לו מי היא: שכנתו זואי. בילדותם נהגו לשחק ביחד, והיו חברים קרובים. האנולד "שכח" אותה, ובעצם, מסביר פרויד, הדחיק את רגשותיו כלפיה. אלה נשארו כמוסים בתוכו.  כשהתאהב בתבליט המפוסל, ראה אותה לנגד עיניו, בלי להיות מודע לכך. אכן, את צעידתה המיוחדת של זואי חיפש, ולמעשה התאהב ב"גרדיווה" רק משום שהזכירה לו את אהבתו הנשכחת. הזיותיו אינן אלא הדים לזיכרונות מהילדות.

האנולד בורח אל הארכיאולוגיה, וזואי אומרת לו: "חייב אדם קודם למות בשביל לחזור לחיים," ומוסיפה – "הלא זוהי דרכם של ארכיאולוגים, לא כן?" בדבריה היא נקשרת אל דמותה של גרדיווה, ובה בעת מחזירה את האנולד אל המציאות. היא גם אומרת לו שהתרגלה "להיות מתה", ובכך יש כפל משמעות שהאנולד מבין אותו בשלב הראשון כמשמעו, בלי לעמוד על האירוניה שבדבריה: מבחינתו היא גרדיווה המתה, מנקודת המבט שלה היא האישה שכמו מתה לו, רק משום ששכח אותה והעלים מתודעתו את אהבתם.

פרויד מסביר כיצד, בדיוק כמו אצל האנולד, מתפקחים גם חולים שהוא מכיר במציאות, ברגע שהמודחק הטמון בלא מודע עולה ומגיע אל המודע. בהערת שוליים הוא מדגיש כי "היום, בשנת 1912… [בניגוד לזמן שבו  כתב את החיבור, חמש שנים לפני כן] התנועה הפסיכואנליטית שיזמתי עשתה מאז נפשות רבות ועודנה מוסיפה להתפשט."

הוא מבאר מושגים שנהפכו לנחלת הכלל מאז שכתב עליהם כאן. למשל: מה פשרה של הדחקה, שהיא, לדבריו, "ביטוי דינמי" המרמז על כך שיש בנפש כוחות המבקשים להביא את המודחק אל התודעה.

הוא מביא דוגמאות המאיירות כיצד המודחק צף ועולה לפני השטח: למשל, ציור
של פליסיאן רופס     "הפיתוי של סנט אנטואן", שבו נראה "נזיר סגפן המחפש מפלט לנפשו, ודאי מול פיתויי העולם הזה, מול תמונת הגואל הצלוב," והנה הצלב הולך ושוקע, ובמקומו עולה "דיוקן זוהר של עירום אישה, כולה תאוות בשרים". דוגמה אחרת: דמות בסיפור של ז'אן ז'ק רוסו, בחור צעיר שמבקש לברוח מהמיניות אל המתמטיקה, אבל שם תרגילים כמו "שני גופים המתקרבים זה אל זה במהירות", או ההנחיה "לחסום חרוט בתוך גליל שקוטר בסיסו…" מסעירים ומבלבלים אותו.

ציור של פליסיאן רופס
הפיתוי של סנט אנטואן, מאת פליסיאן רופס

פרויד מצביע על קשרים רבים בסיפור שמראים כיצד פועלת ההדחקה. למשל, פירוש השם גרדיווה מזכיר את משמעות שמה של זואי, ששם משפחתה ברטגאנג, כלומר, בגרמנית, "הזוהרת בהילוכה".

כך הוא מנתח גם את חלומו של האנולד, ומסביר כי "יש שיעור של אמת במראות שראה." גם בחלום מתקיים, לפי פרויד, "המאבק בין המודחק והשולט", כי "מראות החלום הם… תולדות הפשרה" של אותו מאבק. הוא קובע כי ידוע לנו הכלל: "דברים שאתה שומע בחלום מקורם תמיד בדברים ששמעת." החלום מעלה אל התודעה את הרגשות שהודחקו. הוא תחילת הדרך אל הריפוי. הוא מביא את האנולד לפומפיי, אליה נס מהחיים שבהם אהובתו גרה בבניין הסמוך, חלון מול חלון. כמו באחד מסיפוריה של שחרזדה שבו האדם שנמלט מפני מותו ומגיע לעיר אחרת פוגש בו בכיכר השוק, שם מברך אותו מלאך המוות ומודה לו על כך שהגיע אל הפגישה היעודה בזמן ובמקום, כך גם האנולד: הוא מרחיק עד איטליה, כי שם עליו להיפגש שוב עם רגשותיו המודחקים, עם האהבה והתשוקה שמחכים לו. החלום מצביע על פומפיי הקבורה בין ההריסות, ממש כמו ההדחקה הנפשית של החולם.


לפני ימים אחדים התפרסמה פסיקה של בית המשפט העליון. בפסיקה נדחה ערעורו של נאשם שנגזרו עליו ארבע עשרה שנות מאסר בגין פגיעות אינוס ומעשים מגונים שעשה בבתו בילדותה. הבת נזכרה במעשים הקשים שנעשו בה לאורך שנים, מאז שהייתה כבת שלוש, עד שמלאו לה אחת עשרה, בעקבות חלום שחלמה בבגרותה. במשפט תיארה את סערת הנפש שחשה כשהקיצה מהחלום, וכיצד נזכרה במעשים שהדחיקה לאורך שנים.  בית המשפט הרשיע את הנאשם על סמך ראיות תומכות, עדויות של בני משפחה, וסתירות מהותיות בעדותו של הנאשם.

עם זאת, היו אנשים בציבור הישראלי שהפסיקה נראתה להם תמוהה. בחינת – איך ייתכן שמרשיעים אדם "על סמך חלום". מסתבר שהמנגנון שתיאר פרויד, שבו חלום מעלה אל פני השטח ידיעות מודחקות, היה נהיר לשופטים (וכמובן שגם לפסיכולוגים המומחים שהעידו מטעם התביעה). אנשים רבים מדי לא חסו על הנפגעת, לא הבינו, וחמור מכך − גם לא ניסו להבין − את הייסורים שעברו עליה, ומן הסתם הוסיפו עליהם שלא לצורך, בגסות ובאכזריות.

מכאן אני מבקשת לחזק את ידיה ואת רוחה ולומר לה: את צודקת.  אמת דיברת. הבלהות שחווית במציאות האמיתית, שהתעוררו כשחזרו אלייך בחלום, שהשתחררו מההדחקה והביאו אותך לתבוע את המענה שלך לדין, לא יוכלו להיעלם. מה שקרה הוא חלק מחייך. אבל לפחות את יודעת שקיבלת הכרה מכל הערכאות השיפוטיות ושהשופטים, אך לא רק הם, מאמינים לך. שהצדק נעשה. אני מקווה שיש בכך נחמה.

אלווין רוזנפלד, "קץ השואה": אנה פרנק – סיפור עם סוף טוב?

"הם היו קורבנות, בדיוק כמו הקורבנות במחנות הריכוז," אמר רונלד רייגן במסיבת עיתונאים שערך ב-18 באפריל, 1985. על מי דיבר נשיא ארצות הברית? על חיילים גרמנים, חלקם מהאס-אס, שנקברו בבית קברות בגרמניה.

דבריו נועדו להצדיק את החלטתו לבקר באותו בית קברות. בעצם – להסביר. כי רייגן לא סבר שיש כל דופי בביקור. גם אם בתוכנית הסיור שערך בגרמניה סירב תחילה לבקר גם במחנה ריכוז, כי, לדברי אחד מעוזריו, סבר "שאיננו צריכים להתמקד בעבר, אלא בעתיד," וכדברי עוזר אחר, "הנשיא פוליטיקאי שמח. הוא לא רוצה להתפלש במקום זוועתי כמו דכאו."

רק לאחר לחץ ציבורי ניאות רייגן לבקר גם בברגן בלזן, שם ציין את "הרוע שיזם איש אחד, רוע שהפך את העולם כולו לקורבן." אליבא דרייגן, היטלר, והוא לבדו, גילם את כל הרוע והאשמה. מבצעי הפשעים, הרוצחים, אנשי האַיְינְזַצְגְרוּפֶּן, המחסלים, היורים, האנסים והשודדים, היו, קשה אולי להאמין, אבל כך התבטא הנשיא הנכבד, רק "צעירים חפים מפשע".

את הדברים המקוממים הללו (האם העידו על בּורוּת מופלגת, טיפשות או רשעות? קשה לבחור בחלופה המועדפת) מביא אלווין רוזנפלד, פרופסור ללימודי יהדות, בספרו קץ השואה, שם הוא מבקש להראות כי קיימת כיום בתרבות המערבית כולה הכחשת שואה סמויה ונרחבת, שאיננו ערים לקיומה.

קץ השואה
הוצאת מאגנס, לעברית: יהודה פורת

רוזנפלד מדגים את השקפתו בין היתר באמצעות סיפור חייה ומותה של אנה פרנק, והאופן שבו נוהגים להציגו.

הנה, למשל, הוא מספר כיצד הזכיר אותה רונלד רייגן, בעת ביקורו המאולץ בברגן בלזן, מחנה הריכוז שבו מתה ארבעים ואחת שנים לפני כן. רייגן ציטט את המשפט המפורסם ביותר מיומנה: "אני עדיין מאמינה,  למרות הכול, כי בני האדם  טובי לב."

תוהה רוזנפלד במרירות: האומנם אפשר להניח שאנה פרנק המשיכה לחשוב כך גם ברגעי חייה האחרונים?

מרבים להעלות על נס את האופטימיות של הילדה שנרצחה בדמי ימיה, את השקפת העולם ההומנית שלה. נוח להזדהות עם מה שכתבה במחבוא, בימים שהיו אמנם קשים מאוד, ובכל זאת בטוחים יחסית, כשעדיין הייתה לה תקווה.

אין לדעת על מה חשבה אנה ברגעי חייה האחרונים, כשגססה ממחלת הטיפוס, בחורף הקר של שנת 1945, לצד מרגוט אחותה. על פי עדויות שנשמעו בשנים האחרונות שכבו שתיהן בצריף החשוף, קרוב לפתח, והתחננו שוב ושוב לבאים וההולכים שיסגרו את הדלת. את אמן, שנשארה באושוויץ, כבר איבדו. מרגוט מתה ראשונה, ואחריה, כעבור זמן לא רב, גם אנה. הדעת נותנת שהיא לא נשארה אז אופטימית, עליזה ומאמינה בטוב לבו של האדם.

אבל, כך סבור מחבר קץ השואה, מרבית האנשים מעדיפים לא לחשוב על כך שאנה הומתה עוד לפני שמלאו לה שש עשרה שנים. הם מעדיפים להתמקד ב"אומץ לבה" ובאיכויות מנצחות אחרות של אישיותה. היא נהפכה לסמל תרבותי, מפורסמת ונערצת, במחיר האמת ההיסטורית.

פרק שלם בספר מוקדש לה, ובמיוחד לאופן שבו הראו אותה בהצגה המצליחה מאוד "יומנה של אנה פרנק" משנת 1955. הצופים יכלו ליהנות מדמותה ה"מנצחת", המלאה בשמחת חיים, וליתר דיוק – החיה, כביכול.

כך למשל כתב מבקר ההראלד טריביון "במרכז המחזה מרחפת, בעליזות המשוחררת של ציפור שאי אפשר לכלוא אותה בכלוב, אנה פרנק עצמה. אנה אינה הולכת אל מותה, היא תותיר חותם על  החיים, ותיתן למוות לקחת את מה שנשאר."

בניו יורק פוסט נכתב כי ההצגה ”הקימה לתחייה את אנה פרנק – כאילו מעולם לא מתה."

מתוך ההצגה אנה פראנק
"סצנה מתוך ההצגה המצליחה, 'יומנה של אנה פרנק', משנת 1955"

אכן, הקהל יצא מהאולם בתחושה שגם אם אנה מתה, היא לא הובסה. הדברים האופטימיים שכתבה ביומנה ריחפו באוויר ושימשו כמעין מחילה וחסד, ואלה, לדעתו של רוזנברג, המילים הכי פחות הולמות שאפשר לחקוק על מצבתם של מיליוני קורבנות רצח הנאצים.

אצל האמריקנים, טוען רוזנברג, סיפורים חייבים להיות חיוביים. גם אלה שעוסקים בשואה. הם נדרשים להביא את הקורא לידי תחושת התעלות, לא לצלול אתו עמוק לתוך החידלון.

המחזאי עצמו כתב על המחזה שלו כי מעולם לא סבר שהוא עצוב. "ודאי," הוא הודה, כנראה בלי להבין מה הוא אומר, "שלא רציתי לדכא את הקהל. אני לא רואה בכך מטרה תיאטרלית לגיטימית. מעולם לא חשבתי שהחומר המקורי מדכא. הוא לא נראה לי סוציולוגי, היסטורי, או פוליטי – אלא מסמך אנושי… במבט לאחור מותה של אנה פרנק לא נראה לי כבזבוז, כי היא הותירה לנו מורשת משמעותית ובעלת ערך."

כך. מותה של הילדה הקטנה, המצחיקה, הרגישה, זאת שכל עתידה נגזל ממנה, זאת שלא זכתה לממש את כישרונה, לאהוב, ללדת ילדים, לגדל משפחה, ליצור, לנשום, לראות – לחיות באמת! – אינו נראה לו בזבוז. הלוא היא הותירה לו מורשת.

עם "הסוף הטוב"  הרצוי והנחוץ הוא כבר הסתדר, והוסיף אותו בעצמו.

אידה פינק, "כל הסיפורים": "בתולה לא יכולה להיות זונה?"

סופו של הסיפור ניירות אריים מאת אידה פינק

כמו כל סיפוריה של אידה פינק, גם הסיפור "ניירות אריים" קצרצר: כולו ארבעה עמודים וחצי. ובכל זאת נוצרת בו, ובכל האחרים, מציאות שלמה, משמעותית ונוקבת.

אידה פינק כל הסיפוריםאפילו רק מסיומו של הסיפור, כפי שהובא כאן, אפשר להבין את הנסיבות שעליהן נכתב: אישה צעירה, למעשה נערה, נאלצת לשלם בגופה כדי לזכות בניירות האריים שיאפשרו לה ולאמה להינצל. כמו בכל סיפוריה של אידה פינק, קשור גם "ניירות אריים" בשואה, ועושה זאת כביכול בלי לגעת בזוועה עצמה. היא לא נאמרת במפורש, נשארת בשוליים, אלה שאין בהם הרג ישיר, אין גופות ודם. המוות מרחף מעל פני התהום, נודע ולא נוגע. והכאב – הוא מתקרב בקווים קלים, בעדינות מצמיתה.

הנה כאן, בסיפור הזה, יש דוגמה לרוע תמציתי: המנוול, מי שכל העוצמה בידיו, שיש לו הכוח לגזור חיים או מוות, כולו ענייני ועסקי, קצת מבודח, כאילו הגון – בתמונה קודמת הנערה אומרת לעצמה שנהג בה תמיד כיאות. הוא בן ארבעים והיה לפני המלחמה המעביד שלה. היא בת שש עשרה. הוא בוחן את גופה כמו שבודקים סחורה. משבח את מבנהו. הזדמנה לו האפשרות לתבוע ממנה כל מה שעולה על דעתו ובתמורה יאפשר לה לחיות ולהציל גם את אמה.סביר להניח שהאם אינה יודעת מה המחיר שבתה נתבעת לשלם בנוסף על הכסף שאותו תיתן לאנס, המעט שנותר להן, אבל אין בו די.

לא בטוח שהאנס מעוניין רק בגופה. הוא עט גם על ההזדמנות להשפיל אותה. להוכיח שהיא זונה. שתהיה מוכנה להימכר. שגם לה יש מחיר, והוא לא גבוה במיוחד מבחינתו: חייה תמורת כמה מסמכים שקל לו לספק. אקט מסחרי, המעיד על כך שאפילו נערה, כמעט ילדה, מבוהלת וחסרת אונים, היא בעצם "סתם" זונה: מישהי שמוטחת בעיניו באחת אל תחתית הסולם האנושי. ובעצם עוד לפני כן הייתה שם, יהודייה בעולם המעוות של אותם ימים.


בימי מלחמת העולם השנייה התחכם המודיעין הבריטי ויזם את אחד ממבצעי הריגול היעילים והמשוכללים ביותר שלו: בתוך מתקני כליאה הציבו מיקרופונים זעירים, מכשירי ציתות, שהאזינו באמצעותם לאלפי שבויי מלחמה גרמניים.

האזנות הסתר הללו נועדו לדלות בזמן אמת מידע על עניינים צבאיים, תוכניות, כלי נשק וכיוצא בזה. מאחר שהגרמנים לא העלו בדעתם שמאזינים להם, הם חשפו סודות "טריים", שהיו בעלי ערך רב, במיוחד כשהגיעו מפיהם של אלה שזה עתה נפלו בשבי. אבל בנוסף על המידע הצבאי, האירו תמלילי השיחות את הלכי הרוח בקרב הגרמנים. הם שוחחו על קרבות, על כלי נשק, על הפיהרר, וגם על פשעי המלחמה שביצעו.

כמה עשרות שנים אחרי תום המלחמה גילה את תמלילי השיחות ההיסטוריון הגרמני, סונקה נייצל וניתח אותם, בשיתוף עם הפסיכולוג החברתי הראלד ולצר. ביחד כתבו את הספר חיילים ההקלטות הסודיות של אנשי הוורמאכט: פרוטוקולים של לחימה ומוות

חיילים ההקלטות הסודיות של אנשי הוורמכט
הוצאת דביר, לעברית: עפרה קק

היבטים רבים של הלכי הרוח שהיו נפוצים בקרבם עולים מתוך אותן שיחות. פשעים נגד האנושות היו לנורמה. ועם זאת הם ראו בעצמם אנשים טובים, רגילים. אמות המידה השתנו: שוויון הוחלף בחוסר שוויון וסולידריות אנושית בסולידריות לאומית המתבססת על רק גזע. הדרת הזולת לא נתפסה כעניין מגונה, כי כל האחרים איבדו לחלוטין את מעמדם החברתי, בעצם – לא נחשבו עוד בני אדם.

האלימות כלפי כל מי שהוגדרו "אחרים" נעשתה מותרת, אפילו רצויה. טייסים וימאים גרמניים תיארו בחדווה, בהתלהבות, כמי שמספרים על ציד של חיות או על פעילות ספורטיבית, כיצד הפציצו כל מה שהתחשק להם. כשדיברו על הטבעת אוניות או מטוסים, בני האדם שהיו עליהם לא נחשבו, כמעט לא הוזכרו. כאילו כלל לא התקיימו, או שהיו שקולים לחפצים שאין בהם מלכתחילה שום רוח חיים. אפשר היה להרוג מכל סיבה שהיא. הנה דוגמה לשיחה:

זוטלטרר: "יריתי בצרפתי אחד מאחורה. הוא רכב על אופניים."
ובר: "מקרוב?"
זוטלטרר: "כן."
ובר: "הוא רצה לפגוע בך?"
זוטלטרר: "שטויות. רציתי את האופניים."

את המוסר המנותק שלהם אפשר לראות בשיחות שבהן סיפרו השבויים זה לזה על אירועים שבהם נפגע עמית לנשק והביעו צער ודאגה ליתומים שהשאיר אחריו, ובה בעת רצחו אלפי בני אדם בלי לחשוב לרגע על ילדים של אחרים, או על הילדים שהרגו.

אמנם, בחלק מהשיחות בחרו המספרים, שתיארו זוועות בלתי נתפסות, בעמדה של צופה מהצד, אבל לא פעם גם סיפרו גם על ההשתתפות שלהם עצמם במעשים. תגובת בני השיח שלהם מעידה על הסכמתם, על כך שגם הפשעים הכי מחרידים התקבלו בטבעיות ולא הפתיעו איש. גם כשמישהו מתקומם נגד הירי באלפי חפים מפשע, זעמו לא הופנה נגד המעשה עצמו, אלא נגד העובדה שנעשה בגלוי, במקום שהיו בו עדים. שום דבר שנאמר לא עורר כעס או הסתייגות.

אדרבא, לעתים תכופות הטילו הדוברים את האשמה על הקורבנות. כך למשל כתב בספרו האוטוביוגרפי  רודולף הס, מפקד מחנה ההשמדה אושוויץ,  על אנשי הזונדרקומנדו. הוא תיאר בפליאה, כמו מדען שצופה בחיות מעבדה, את התנהגותם ה"מוזרה" כדבריו: "הם הלוא ידעו בוודאות כי בסוף האקציות ימצאם אותו גורל עצמו שמצא את חבריהם-לגזע, אשר הם סייעו במידה כזאת להשמדתם. ואף על פי כן עשו את מלאכתם בשקידה שגרמה לי תמיד לתמוה." הרשעות, הנבזות המסמרת שיער – להתעלל באנשים, להרעיב אותם, לאיים עליהם, לשלול מהם כל זכות ואת הקשר שלהם למציאות, ואז להתבונן בהתנהגותם בסקרנות ובעניין, להשתומם מכך שהם נטולי צלם האנוש, כאילו פגומים, כאילו אינם הקורבנות שלו עצמו!

כך גם מובאות בספר חיילים ההקלטות הסודיות של אנשי הוורמאכט שיחות שבהן מתוארת אלימות מינית ואונס של צעירות יהודיות, שנרצחו כמובן, לאחר מעשה. אחד השבויים סיפר למשל כיצד ראה פעם "יהודייה יפה" שהייתה בדרכה אל בור ההריגה. הוא זיהה אותה, כי בימים הקודמים הועסקה בניקוי המחנה, שם, כדבריו, "נתנה שיעשו ממנה זונה." ממש כמו בסיפור "ניירות אריים", הנערה מואשמת. אונסים, ואחרי כן רוצחים אותה, אין לה שם ואין לה זהות, היא איזו "יהודייה יפה" שמוזכרת רק כמי ש"נתנה". שהרשתה. שהייתה כביכול שותפה להתעללות בה. שהייתה אפילו אשמה. שלא היה לה שום סיכוי בתוך העולם המטורף והמרושע שאליו הגיעה וממנו יצאה, אלמונית ואבודה.

הדברים שאמרו השבויים הגרמניים, המחשבות שביטאו, העולם המעוות שייצגו, הם עדות למה שיכול לקרות כשבני אדם שוללים מאחרים את זהותם האנושית.

סיפוריה של אידה פינק מחזירים את האנושיות. הם משמיעים ביופי ובדייקנות את הקול האילם, האבוד. הם תזכורת למה שיכול להיווצר  כשבני אדם יודעים להביט באחרים, ולראות אותם.

רודולף ואן דן ברג, "סוסקינד": מה קרה למנהל התיאטרון שהציל מאות ילדים יהודים

בתום הקרנת הסרט סוסקינד, אחרי שהבמאי ההולנדי, רודולף ואן דן ברג, סיים את דבריו ופנה אל הקהל בהצעה לענות על שאלות, קמה אישה מבוגרת שישבה בשורה הראשונה.

היא התקשתה לדבר. "אין לי שאלה," היא אמרה בשקט. "רק רציתי להגיד לך תודה."

כל הנוכחים באולם עצרו את נשימתם כשהוסיפה: "אני הייתי אחת הילדות שם – " היא הצביעה על האקרן שהמסך כבר ירד עליו. "עד היום לא היה לי מושג איך נשארתי בחיים. כל המשפחה שלי נעלמה. אף אחד לא חזר. עכשיו, בזכותך," היא פנתה אל הבמאי, "אני יודעת מי הציל אותי. איך זה קרה."

הנה מה שנודע לה: בזמן כלשהו בשנת  1943 היא, כמו ילדים יהודים רבים, נקלעה אל בית יתומים באמסטרדם. המקום שימש כתחנת מעבר. משם  נשלחו הילדים הלאה, אל מותם.

שלוש שנים לפני כן אולץ ולטר סוסקינד, יהודי גרמני ממוצא הולנדי, להצטרף ליודנרט. לפני עליית הנאצים ניהל בגרמניה בית חרושת. בשנת 1938 ניסה לברוח לארצות הברית, אבל "נתקע" בהולנד. בשל הגרמנית המשובחת וכישורי הניהול שלו התמנה לתפקיד מנהל "התיאטרון ההולנדי", שם ריכזו הגרמנים בספטמבר 1943 את יהודי הולנד לפני הגירוש למחנות ההשמדה.

דיוקנו של סוסקינד האמיתי
דיוקנו של סוסקינד האמיתי

כשסוסקינד הבין מה יעלה בגורלם של הילדים מבית היתומים הסמוך לתיאטרון, התחיל להעביר אותם בחשאי אל מוסד שגבל עם בית היתומים: סמינר קלוויניסטי למורים, שמנהלו, יוהאן ואן הולסט, עזר לסוסקינד, הסתיר את הילדים והבריח אותם, בשיתוף עם המחתרת ההולנדית, לכפרים שמחוץ לאמסטרדם. לימים כיהן ואן הולסט כאחד ממנהיגי המפלגה הנוצרית דמוקרטית של הולנד והוכר בשנת 1972 כחסיד אומות עולם.

אנה פראנק בכיתתה בבית הספר מונטסורי באמסטרדם
אנה פראנק בכיתתה בבית הספר מונטסורי באמסטרדם

ולטר סוסקינד הציל כך כשש מאות ילדים. הוא עצמו לא שרד. בשנת 1944 גורש ביחד עם אשתו ובתו לווסטרבורק, מחנה מעבר בדרך לאושוויץ (גם אנה פרנק הגיעה לשם, באוגוסט של אותה שנה, וגם היא ובני משפחתה, כמו סוסקינד, היו ילידי גרמניה שנקלעו להולנד לאחר שלא  הצליחו לקבל אשרת כניסה לארצות הברית, חרף מאמציו הרבים של אביה).

סוסקינד ניצל "ידידות" שקשר עם כמה נאצים, הצליח לצאת מהמחנה וחזר לאמסטרדם, שם הציל קבוצה של ילדים שנשארו נעולים במרתף בית היתומים. הוא ניסה גם לשחרר את אשתו ובתו, אך כשנכשל חזר לווסטרברוק. שלושתם נספו.

סוסקינד
דמותו של ולטר סוסקינד בסרט

 

בספרה  אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע  עסקה חנה ארדנט רבות ביודנרט. היא טענה למשל כי המגע התכוף בינם לבין הביורוקרטיה הנאצית הביא לכך שנציגים יהודים חצו "את התהום שהפרידה בין סיוע ליהודים להימלט, ובין הסיוע לנאצים לארגן את גירושם."

ארנדט תקפה את מה שכינתה "אווירה של אסיפה המונית" שהשתלטה על משפט אייכמן, וכתבה כי חלק מהעדויות, למשל אלה שעסקו במרד גטו ורשה, כלל לא תרמו למשפט, כי לא היה להן קשר לפשעיו של הנאשם. לטענתה, יכלו עדויות אלה להיות רלוונטיות "אילו סיפרו על הפעילויות של מועצות היהודים, שמילאו תפקיד כה חשוב והרה אסון בניסיונות הגבורה שלהם-עצמם".

היא ציטטה את העד היחיד שהיה חבר בכיר ביודנראט בהונגריה, פנחס פרוידיגר, אותו כינתה בהדגשה "הברון פיליפ פון פרוידיגר לשעבר."

"יש כאן," אמר פרוידיגר בעדותו, "אנשים שאומרים שלא אמרנו להם לברוח. אבל חמישים אחוז מהאנשים שברחו נתפסו ונהרגו."

לכך השיבה חנה ארדנט בספרה בהערה צינית: "בהשוואה לתשעים ותשעה אחוז מבין אלה שלא נמלטו."

"לאן הם יכלו לפנות? לאן הם יכלו לברוח?" קרא פרוידיגר, "מה יכולנו לעשות? מה יכולנו לעשות?"

אב בית הדין השאיר את השאלה פתוחה: "אני לא חושב שיש תשובה לשאלה," אמר.

אבל היו אנשים בקהל הנוכחים שדווקא הייתה להם תשובה. דבריו של פרוידיגר עוררו זעקות שבר וכעס. זאת הייתה אחת התקריות היחידות במהלך המשפט שבהן הגיבו כך, בצעקות בהונגרית וביידיש. אלה שבני משפחותיהם נספו, צעקו. אלה שלא נמלטו, כי לא ידעו מה צפוי להם. כי המידע על אושוויץ ועל הרצח ההמוני, שהגיע אל אנשים כמו פרוידיגר וקסטנר, נבלם אצלם.

"לא נתתם לנו הזדמנות לברוח!" זעמו לעברו.

פרוידיגר עצמו הציל את חייו ואת חיי בני משפחתו. הוא ברח לרומניה, "כי היה עשיר," כותבת ארדנט, "כי ויסליצני [פושע מלחמה נאצי] עזר לו."

גם קסטנר ניצל, וטענות דומות, ואף חמורות יותר, הופנו לא פעם גם כלפיו. על רכבת ההצלה שהצליח להוציא מבודפשט לברגן בלזן, ומשם אל החופש בשוויץ, היו  1,684 איש, ביניהם רבים מבני משפחתו, ידידיו ומקורביו. בחודשים שבהם הושארה הרכבת בברגן בלזן הושמדה יהדות הונגריה. יש הטוענים כי הרכבת שימשה לאייכמן ערובה לכך שקסטנר ימשיך לעזור לו, שייצר  שקט בקרב היהודים. הם לא יעלו בדעתם מה צפוי להם, וישתפו פעולה עם מנגנון הרצח. אכן, מאות אלפים עלו על הרכבות בלי ויכוח, כי האמינו שהם נוסעים לעבוד. אלי ויזל בספרו הראשון הלילה מעיד כי הוא ובני משפחתו יכלו אולי להינצל אילו רק עלה בדעתם שהם נתונים בסכנה. העוזרת הנוצרייה התדפקה על חלונם בלילה שלפני הגירוש הסופי מהגטו. החלון גבל בחלק הארי של העיר. אילו רק ידעו, אילו רק פתחו את החלון ונסו על נפשם… אילו רק…

כמו סוסקינד, גם קסטנר קשר מעין קשרי ידידות עם פושעים נאציים, אבל כמה שונים היו שני האנשים הללו, ומה שעשו עם ה"ידידות" הזאת! בספרו "האומנם נרצח פעמיים?" האומנם נרצח פעמייםמביא אלי ריכנטל עדויות לכך שקסטנר נהג לשבת אתם ולשחק בקלפים, על סכומים גבוהים. אין לדעת אם אלה עדויות מהימנות. אבל דבר אחד ידוע בוודאות: בתום המלחמה הטריח את עצמו קסטנר והגיע למשפטי נירנברג, לא כדי להאשים ולתבוע את דם הקורבנות, אלא כדי להעיד לטובתו של הפושע הנאצי  קורט בכר, ולהציל אותו מהגרדום! (האם מישהו מוכן לקבל את הסבריו כאילו עשה זאת רק משום שהיה ג'נטלמן? אלי ריכנטל טוען כי מצא ראיות לכך שמשפחתו של קורט בכר הפעילה על קסטנר לחצים ואיומים לפיהם יחשפו עליו מידע חמור מאוד, אם לא יעזור להם!).

לאורך השנים מתחו רבים ביקורת קשה על עמדתה של חנה ארדנט, על כך שהאשימה את מי ששיתפו פעולה עם הנאצים. אחרים משבחים עד היום את העובדה שקסטנר הציל 1,684 איש, וטוענים כי "כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם ומלואו" (המסנגרים כנראה עדיין אינם מבינים מה היה מחיר ההצלה הזאת: "שקט תעשייתי" ואפשרות לרצוח בלי הפרעות, כמעט את כל יהדות הונגריה, כ564,500  בני אדם). כמו כן סבורים רבים כי אי אפשר לדון אדם עד שלא עומדים במקומו, במיוחד כשמדובר במציאות הבלתי אפשרית של אותם ימים.

אכן, קשה לקרוא את דבריה של חנה ארדנט כשהיא מותחת ביקורת נוקבת על מי שהיו שם. היא כותבת כך: "את עניין שיתוף הפעולה הזכירו השופטים פעמיים; השופט יצחק רווה חילץ מפי אחד מעדי המחתרת הודאה כי 'משטרת הגטו' הייתה 'מכשיר בידי רוצחים', ואישור לכך שה'יודנרט נקט מדיניות של שיתוף פעולה עם הנאצים.'"

מתחשק לצעוק לה – איך את מרשה לעצמך להתבטא בהתנשאות כזאת? האם את יודעת בוודאות מה את היית עושה באותן נסיבות? כיצד את היית נוהגת?

ועם זאת, ההתוודעות למעשיו ההרואיים של סוסקינד מעוררת תחושה שבאותן נסיבות היו אנשים שמעשיהם ראויים להוקרה מיוחדת. סוסקינד התמנה ליודנראט כמעט בניגוד לרצונו, מתוך הבנה  שנלכד בתוך כוחות שאין לו עליהם שום שליטה. ברגע מסוים, בצומת שבו נאלץ להחליט כיצד לפעול, הוא בחר לעשות הכול, ויותר, כדי להציל ילדים רבים ככל האפשר. הוא שילם על כך בחייו ובחיי אשתו ובתו. ייתכן מאוד שהיה נרצח בכל מקרה. הסיכויים להינצל היו אז זעומים. ובכל זאת, אי אפשר שלא לחוש יראת כבוד כלפי דרכו ורצונו, בנסיבות הקיצוניות ביותר שייתכנו, להיות אדם טוב.

שלושה מתנקשים יהודים רצחו, כידוע, את קסטנר, לאחר שבית הדין קבע כי "מכר את נשמתו לשטן."

נכדתו, מירב מיכאלי, מכהנת כיום בכנסת ישראל. היא פועלת רבות כדי לפאר ולרומם את זכר סבה, ולהשכיח ולטשטש את ההאשמות נגדו.

ממשפחתו של סוסקינד לא שרד איש.

 

רותו מודן: "הנכס", איך נראים ציורים שאינם מסתירים את האמת

"הבתים שלכם, אבל הרחובות שלנו," נהגו פולנים לומר ליהודים (אולי בעצם רק לעצמם?). כלומר: אל יגבה לבכם, גם אם אתם עשירים מאתנו: לכם אין בעלות על המקום הזה. הבתים שרכשתם אולי שייכים לכם, אבל אינם באמת שלכם: הם שוכנים ברחובות, ובערים של הארץ הזאת שהיא שלנו בלבד, ואתם בה רק אורחים. אז מה אם אתם ותיקים ומבוססים, וחיים כאן דורות רבים. אתם זרים. הקיום שלכם זמני ומוטל בספק, הוא תלוי ברצון הטוב של אדוני הארץ: שלנו.

הרצון הטוב המפוקפק פג, כמובן, בהזדמנות הראשונה, בתחילת הכיבוש הגרמני, בימים שבהם דמם של היהודים הופקר, כששלטון החוק השתנה ולא נועד עוד להשליט סדר ולהגן על החלשים, אלא נהפך לכלי של רצח והתעללות, בחסותו.

שכנים, יאן טומש גרוס
לעברית: יז'י מיכאלוביץ', ידיעות ספרים

אני קוראת בספר שכנים: השמדתה של הקהילה היהודית בידוובנה שבפולין שכתב ההיסטוריון האמריקני יליד פולין יאן טומש גרוס, על מה שאירע בעיר ידוובנה בחודש יולי של שנת 1941, מיד אחרי שהסכם מולטוב ריבנטרופ הופר, וגרמניה פלשה לכל חלקי פולין: על הטבח שביצעו פולנים בשכניהם היהודים, רצחו ושדדו קהילה שלמה, שאת רוב אנשיה העלו באש, בתוך אסם נעול. "האנשים שארגנו את הפוגרום הם שפיקחו אחר כך על הרכוש היהודי," מצטט גרוס את אחת הפולניות בפרק שנקרא "השוד", ומוסיף וכותב: "נראה לי שהתשוקה לחמוס את היהודים וההזדמנות הבלתי צפויה שנפלה לידיהם – היא, יותר מן האנטישמיות המסורתית או בד בבד אתה, הייתה  קרוב לוודאי המניע האמיתי שהניע את קרולאק וחבורתו לארגן את הרצח."

הטבח בידוובנה לא היה כמובן יוצא דופן. כך למשל, שלושה ימים לפניו, התרחש טבח דומה בעיר סמוכה, רדזילוב, ובכפרים וערים רבים אחרים. הוא זכה להבלטה בזכות ספרו של גרוס, שתיאר אותו לפרטיו המעוררים פלצות. הספר עורר בפולין סערת רגשות. כינו אותו "פצצת אטום מושהית" והיו ניסיונות להתנערות ממנו, אבל הוא עורר גם מחשבות על הצורך בבחינה עצמית. כך למשל כותבת קריסטינה סקארז'ינסקה, פרופסור לפסיכולוגיה, כפי שהיא מצוטטת בספר החשבון הפולני, בעריכת מירי פז: "הפולנים מתייחסים לסבל הלאומי כאל סוג של השקעה נושאת רווחים. הם חשים כי מגיע להם מהעולם יותר מאחרים. 'נדמה לנו שאנחנו יחידים במיננו. אנו מייחסים לעצמנו זכויות מוסריות ותרומה ייחודית לגורל העולם. מחקרים מלמדים שאנשים שחושבים כך מסכימים בקלות להרוג חפים מפשע.'"

לעומת זאת, צוטט יאצק ז'קובסקי במאמר בשם "לכל שכן יש שם" – הוא הזהיר כי "דיון פומבי ביחסי פולנים-יהודים יזיק לעניינה של פולין ויגרום לתבוסה פולנית בבתי משפט בניו יורק בתביעות להחזרת רכוש יהודי."

החשבון הפולני
עורכת: מירי פז, אדום, הוצאת הקיבוץ המאוחד

אנה ביקונט, מספרת בספר החשבון הפולני במאמר "אנחנו מידוובנה" על ויכוח ששמעה בין שני פולנים. אחת מהן, תושבת רדזילוב שראתה את יהודי העיר מובלים אל האסם, "צורחת במלוא גרונה כשהיא מספרת על יהודים. 'קבצנים עלובים שתובעים עכשיו את הרכוש שלהם מאיתנו.'"

זהו הרקע שעליו נכתב – וצויר – הספר הנכס, מאת רותו מודן. מיקה, וסבתה רגינה, נוסעות, כמו שעושים כיום רבים, לפולין. מטרת נסיעתן אינה חיפוש אחרי שורשים או מורשת. הן לא מתכוונות לבקר במחנות הריכוז ביחד עם המשלחות של בני הנוער שהמסעות שלהם נהפכים במקרים רבים לטיולים מהנים. (לא פעם שמעתי כיצד השבים משם נשאלים "איך היה?" ואת תשובתם המתמיהה, המעוררת מחשבות: "כיף".)  הן נוסעות ביחד כדי למצוא את הנכס שהיה שייך למשפחתן לפני המלחמה.

העלילה מסתבכת, הן פוגשות בפולין דמויות מהעבר ומהווה, הסיפור מותח, מפתיע, מצחיק, יש בו תהפוכות  וטלטלות רגשיות, והוא יכול היה לכאורה להיכתב במילים בלבד: יש בו שיחות, תיאורים, בני אדם שנעשים ממשיים וברורים, ממש כאילו לא הופיעו מצוירים.

הנכס, רותו מודן
עם עובד

מי שרגיל לסיפורים מסופרים, לא מצוירים, עשוי לחשוב שציורים של מקומות, הבעות פנים, תנוחות גוף, נופים, הופכים אותם לקונקרטיים ומוחשיים מדי, וכי מראה העיניים עלול לשלול מהקורא את היכולת לראות הכול בעיניי רוחו. לא כך בספר הזה. הציורים שבו משאירים מידה לא מעטה של חופש. הם שטוחים, לכאורה כמעט סכמתיים, ועם זאת גם ספציפיים מאוד. לא רק שאינם שוללים את האפשרות לדמיין, אלא אפילו מעוררים אותה – לא כמו בקולנוע, למשל, ששם פניו של השחקן ומראה גופו המסוים משתלטים לגמרי על הדמות וכובשים אותה. (מי  יכול לדמיין את סקרלט או'הרה או רט באטלר בלי לראות לנגד עיניו את ויויאן לי וקלארק גייבל?).

מתוך הנכס

כשקוראים את הספר ומסתכלים עליו (הוצאת אמזון בחרה בו כאחת מעשר הנובלות המצוירות הטובות בעולם לשנת 2013!) אי אפשר שלא להתרגש מהיחסים שבין רגינה לנכדתה, מאהבתן המהולה בקוצר רוח, מהצחוק המעורב בבכי, מהמסירות וההבנה לצד התמיהות של צעירה שאינה מסוגלת לראות את האישה הצעירה החבויה בתוך סבתה, אינה מעלה בדעתה איזה סיפור מיוסר טמון בה, אהבה נסתרת, כוח שנראה כאילו כבר אבד. נעוריה  וכיסופיה של רגינה לא נמוגו בגלל הגיל, השנים והשינויים. כי יש לדעת: בכל זקן או זקנה מתקיימים, עמוק מעבר לקמטים, לנבילה ולמוזרויות, גם הנערה המאוהבת, הבחור הנועז וכל הרגשות העדינים והסוערים שהזמן אינו יכול להפיגם, גם אם הוא פוגע בכל מה שנראה לעין.

את פרטי העלילה לא אסגיר כדי שלא להרוס לאיש את חווית הקריאה וההסתכלות. אשוב רק אל השאלה הכה מוכרת לישראלים רבים, ולמרבה הפלא מסתבר שגם כמה פולנים שואלים אותה את עצמם: האם הסבל שעברנו מעניק לנו נקודות זכות מיוחדות?

 

"נוכחות כה ארוכה": מדוע נעלמו כל היהודים מארצות ערב

אסור ליהודים לצאת מהבית כשיורד שלג או גשם. אסור לנשים יהודיות לחשוף את הפנים בפומבי. אסור לגברים ללבוש בגדים נאים ולנעול נעליים תואמות. הם חייבים לשאת על גופם בד אדום. אסור להם לעקוף לא יהודי, לדבר אליו בקול רם או לדרוש ממנו שיחזיר להם את חובו. עליהם להרכין ראש כשמעליבים אותם, ולשתוק. אם הם קונים בשר, הם חייבים להסתירו. אסור להם לבנות בתים נאים, גבוהים יותר מאלה של שכניהם הלא יהודים, או לסייד את הקירות בלבן. הכניסה לביתם חייבת להיות נמוכה. אסור להם ללבוש מעיל. אסור להם לגזוז את זקנם, אפילו לא בקו ישר. אסור להם לצאת לחיק הטבע. לרופאים יהודים אסור לרכוב על סוס. יהודים חייבים להתחתן בחשאי. אסור להם לאכול פירות. עליהם לשאת אות קלון ולגזוז את שיערם…

רשימת האיסורים נמשכת ונמשכת. הם נשמעים מוכרים, והמחשבה הראשונה שעולה על הדעת כשרואים אותם היא שאלה חלק מהתקנות הפרועות והמרושעות שתיקנו הנאצים טרום מלחמת העולם השנייה, אלה שאכזריותן הקדימה את השלב הבא, זה של "הפתרון הסופי". הלא כבר עשרות שנים הם ידועים וזכורים: אסור ואסור.

אבל לא. מדובר כאן בגזירות שנגזרו על היהודים באיראן לקראת סוף המאה ה-19, ובכל מקום שבו נכתב כאן "לא יהודי", צריכה למעשה להופיע המילה "מוסלמי".

הרשימה, ועוד רבות כמוה, מופיעה בספר נוכחות כה ארוכה: כיצד איבד העולם המוסלמי את יהודיו, שכתב נתן ויינשטוק, קרימינולוג והיסטוריון יליד אנטוורפן. ויינשטוק היה בעברו פעיל טרוצקיסטי ונמנה עם אנשי השמאל החדש. (ספרו הראשון נקרא – הציונות נגד ישראל). לימים שינה את עמדותיו, לאחר שחקר את מרד גטו ורשה והחל לבחון גם את הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

נוכחות כה ארוכה
הוצאת בבל, לעברית: חגית בת-עדה

הספר  עוסק בתולדות הקהילות היהודיות בארצות ערב. בכל פרק הוא מתמקד בקהילה אחרת, ארץ אחרי ארץ: טורקיה, איראן אפגניסטן, ארצות המגרב, מצרים, ארצות הסהר הפורה, חצי האי ערב, ומגיע גם אל ארץ הקודש, ישראל היא פלסטין, ומתאר ביעף את תולדות הקהילה היהודית בכל אחת מהן, ואת הסיבות לעזיבת היהודים.

לקורא שהאמין תמיד למיתוס לפיו היהודים בארצות ערב חיו בשלום יחסי עם שכניהם המוסלמים, למי שגדל על תיאורי "תור הזהב" ("תמונה קלוקלת וזולה", כפי שמכנה אותה ויינשטיין), צפויה הפתעה ואכזבה מרה.

לא בכדי, טוען המחבר, התרוקנו ארצות ערב כמעט לחלוטין מכל תושביהן היהודים, שמרביתם חיו אלפי שנים באותן ארצות, חלקם אפילו עוד לפני המוסלמים עצמם. כך למשל הקהילה היהודית בפרס היא בת אלפיים וחמש מאות שנה, בלוב ראשיתה במאה השלישית לפני הספירה, בתוניסיה הייתה התיישבות יהודית עוד בקרתגו, לפני הכיבוש הרומאי, באלג'יריה היא החלה כנראה במאה השלוש עשרה, במרוקו – לפני חורבן בית ראשון, במצרים – אלף ומאתיים שנה לפני הכיבוש הערבי, בסוריה – בימי התנ"ך,  בלבנון – בין המאה השביעית והחמש עשרה לספירה, במסופוטמיה – מהמאה השמינית לפני הספירה, בחצי האי ערב – אחרי חורבן בית שני, כלומר, שבע מאות שנה לפני הולדת האסלאם.

הנה הנתונים המספריים שמביא המחבר לגבי האוכלוסייה היהודית, לא כולל פלסטין המנדטורית:

אוכלוסיה יהודית לפי המדינה (לא כולל פלסטין המנדטורית)

כדי לענות על השאלה מדוע נסו היהודים מארצות ערב, מתאר ויינשטוק את המבנה הבסיסי של החברה המוסלמית – משטר הד'ימיות. לדבריו, במסורת האסלאמית, היהודים הם ד'ימים, כלומר, בני חסות נחותים. מאחר שהם נחותים, חלים עליהם שלל איסורים, קטנים וגדולים, תלוי במקום ובתקופה. למשל, במקומות רבים אסור היה להם לשאת כלי נשק, להחזיק בספרים מוסלמיים, לשאת נשים מוסלמיות. היה עליהם לפסוע יחפים בשכונות מוסלמיות. עדותם בבתי משפט לא התקבלה. היה עליהם ללבוש בגדים מיוחדים, לפעמים לנעול נעליים צבעוניות או לחבוש כובעים שונים, מגוחכים ומבזים, שיבדילו אותם מהמוסלמים. הטלאי הצהוב שכפו הנאצים על היהודים, וגם כל סוגי התיוג האחרים שהיו מקובלים באירופה בימי הביניים, לא היו אם כן המצאה אירופית. כך היה נהוג במשך מאות שנים גם בארצות ערב.

יהודים זכו לבוז כה עמוק, עד שהיו נשים מוסלמיות שלא היססו להסיר בנוכחותם את הרעלה (בדומה, מציין ויינשטוק, למקרים שבהם נשים לבנות באפריקה לא היססו להתערטל בנוכחות העבד המקומי, שלא היה בעיניהן יצור אנושי). בארצות אחדות הוטל על היהודים לבצע את המלאכות הבזויות ביותר. כך למשל בעיראק, ובתימן במחצית השנייה של המאה השמונה עשרה, נקבע שעל היהודים לטפל בניקיון המחראות. פקודה שנועדה לא רק לנצל, אלא גם להשפיל. בארץ הקודש עצם המילה יהודי הייתה עלבון, ולאחר שהגו אותה הוסיפו: "מחוץ לכבודך".

היהודים בארצות ערב סבלו לא רק מאפליה ומהשפלות, אלא, כמו באירופה, גם מפוגרומים. המחבר עובר ארץ אחרי ארץ ומונה את הפרעות וההתעללויות ההמוניות. הדוגמאות רבות לאין ספור: 1232: טבח במרוקו;  1792: טבח וביזה במרוקו; :1790 פרעות בג'רבה; 1867, 1864, 1860: טבח במרוקו; 1875: פרעות באיראן;  שנות ה-80 של המאה התשע עשרה: ציד יהודים, ביזה ורציחות באלג'יריה;  1877, 1882 פוגרומים במצרים; 1907, 1912: פוגרומים במרוקו;  1910: פוגרום באיראן; 1934: פוגרום באלג'יריה; 1941: פוגרום בעירק – הפרהוד;  1945: פוגרום אכזרי ביותר בלוב;  1945: פרעות בדמשק ובחאלב; 1947 פוגרום בעדן, 1948: פוגרום בתוניסיה. ואלה לא כל הפרעות המוזכרות.

חלק מהפוגרומים החלו בעקבות עלילות דם, בדומה מאוד לאלה הידועות מאירופה: כך למשל בסוריה בשנת 1840, במה שמכונה עלילת דמשק, נפוצו שמועות על כך שיהודים עוסקים בשחיטת ילדים לצרכים פולחניים, וכן בקהיר בתחילת המאה העשרים. בשנת 1926 הואשמו יהודים בדמשק בהרעלת ילדים מוסלמיים.

אין צורך לומר כי היהודים שנמלטו מהארצות שבהם חיו דורות כה רבים לא יכלו לקחת אתם שום דבר מרכושם. הם השאירו אחריהם הכול: כסף, בתים, מיטלטלים, אדמות. למעשה, טוען ויינשטוק, אפשר לומר כי התרחשו "חילופי אוכלוסיות הלכה למעשה: (פליטים יהודים מהעולם הערבי מחליפים ערבים פלסטינים ומתיישבים לעתים קרובות בדיוק בשכונות או בכפרים שהתרוקנו מיושביהם)."

את הספר נוכחות כה ארוכה קיבלתי במתנה מידידה יקרה שהוריה עלו לישראל ממרוקו. במהלך לימודיה בבית הספר התיכון, כך סיפרה, התמרדה חֲבֵרתי נגד תוכנית הלימודים בהיסטוריה: איך ייתכן, התקוממה אז, שכל מה שעבר על היהודים בארצות ערב מסתכם בספרי הלימוד בכמה דפים בלבד, ואילו כל שאר הפרקים מוקדשים אך ורק ליהדות אירופה?

אל הספר הגיעה כמוצאת שלל רב: הנה סוף סוף השקיע מישהו מאמצים מחקריים כדי לתעד את תולדות יהודי ארצות ערב, בעיקר, אם לומר דברים נכוחים – את סבלם. (יש לקוות ולהניח שלמרות תחושת אי הביטחון המצטיירת היטב בספרו של ויינשטוק, היו ליהודי ארצות ערב גם תקופות של שגשוג ונוחות, יחסית, לפחות).

נתן ויינשטוק מעורר בהקדמה לספרו שאלה משמעותית מאוד: לדעתו "השתיקה המוזרה האופפת את שאלת היציאה המוחלטת של כל האוכלוסייה היהודית מהמרחב התרבותי הערבי" מעידה על, כדבריו, "מבוכה עמוקה. מה פשר השתיקה הרועמת הזאת," הוא שואל, ומוסיף בנימה מסוימת של אירוניה כאובה, "העומדת למרבה הפלא בניגוד גמור ללהט המאפיין את ההתגייסות למען הפליטים הפלסטינים… מדובר כאן בסוג של הכחשה, כלומר, באמת אשר מסרבים לשמוע אותה."

אכן, הגיעה העת להקשיב לשאלה: מדוע מנוסתם של יהודי ארצות ערב, מדוע עובדת היותם פליטים שמצאו את מקומם בישראל אינה עולה יותר על סדר היום, בעיקר בשיח הבינלאומי. מי זוכר את הפליטים היהודים מארצות ערב, שנאלצו לנוס, ואיבדו את כל מה שהיה להם?

אך לא בכך אסיים. אני מבקשת לשוב אל התקנות האכזריות שציטטתי בתחילת הדברים. לא יכולתי שלא להיזכר בשיטוט ששוטטתי לפני כמה שנים ברובע הבווארי של ברלין. שוב ושוב ראיתי שם שלטים קטנים. בצדם האחד כתוב משפט קצר, בצדם האחר מופיע איור. למשל:

לילדים יהודים אסור לעסוק בספורט

"על ילדים יהודים נאסר ללכת לבתי ספר ציבוריים", עם איור של מחברת ועט. "על הילדים היהודים נאסר לנסוע לבית הספר אם המרחק אליו היה קצר מחמישה ק"מ," עם איור של פסיעות נעליים. "אסור ליהודים לשבת על ספסלים ציבוריים". "אסור ליהודים לגדל חיות מחמד". "אסור ליהודים לגדל עציצים", ועוד עשרות שלטים כאלה. הם כתובים בגרמנית. הם מיועדים לתושבי המקום, לא לתיירים: תזכורת מימים איומים, ממציאות שהם אוסרים על עצמם לשכוח. כמעט שבעים שנה מתום המלחמה מסתובבים יהודים ישראלים בברלין, מסתכלים על השלטים הללו, שנהפכו למוצג. לעדות. לסמל. מצלמים אותם. נחרדים. ובה בעת  מודים למי שהציב אותם שם, כיד זיכרון  האומרת – עלינו להיזהר ולהישמר.

ליהודים מותר לקנות אוכל רק בין ארבע לחמש אחרי הצהריים

לאחרונה התפרסמה בעיתון הארץ כתבה שכותרתה: "בעיראק יש מי שמתחרט על היחס המשפיל שניתן ליהודים", והיא עוסקת בספר שירה שיצא לאור בימים אלה בבגדד ועוצב בסוריה. הספר, כך נכתב במאמר בהארץ, "ספוג בגעגועים ליהודי עיראק, שנאלצו לנטוש את ארצם 
ומשבח את תרומתם למולדתם האהובה." כותרתו היא "שירת אחווה אנושית ופטריוטית". הוא יצא לאור בבגדד על ידי בית ההוצאה לאור "מסופוטמיה". כותב צבי גבאי, כתב העיתון: "מחבר הספר מכה על חטא על היחס המשפיל והעוין שניתן ליהודים בעיראק. הוא מיצר על שהוא וחבריו המוסלמים ההגונים איפשרו ליחס זה להתקיים במשך זמן ממושך."

אני תוהה אם יגיע היום שבו נוכל להסתובב  ברחובות דמשק טהרן ובגדד, כמו שאנו מטיילים בברלין. אם תיירים מעיראק ומאפגניסטן ישוטטו ברחובות תל אביב. אם ההיסטוריה המדממת תדע לנוח קצת, לתת לפצעים להירפא, ולבני האדם לחגוג את חייהם, במקום לחפש כיצד ליטול את אלה שהם מתעקשים לראות בהם אויבים. האם כל הפליטים ימצאו להם בית, ואת זיכרון ההשפלות ההדדיות נוכל לשאת על נס, כזיכרון רחוק, כהתראה.

ניר ברעם, "אנשים טובים": כיצד לקרוא מחשבות

ועל מה מוכנים אנשים לוותר, כדי לחיות

מה הניע את אייכמן? זאת הייתה אחת  השאלות החשובות שחנה ארנדט ניסתה לענות עליה בספרה אייכמן בירושלים: הדו"ח על הבנליה של הרוע. מסקנתה הייתה חד משמעית: לא אידיאולוגיה אנטישמית, וגם לא שנאה. לטענתה הייתה זאת בעיקר שאפתנות אישית של פקיד קטן, לא חכם במיוחד, שהתעקש להוכיח, גם במהלך המשפט, את יעילותו ואת דבקותו במטרה שהציבו בפניו הממונים עליו. ארנדט כתבה על אדם חי, פושע ששכלל באמצעות כישרונותיו הבירוקרטים את השיטה שאפשרה לרצוח מיליונים ביעילות מרבית, וניסתה לפענח את המנגנונים הפנימיים שהפעילו אותו. אחת התשובות שהציעה בספרה הייתה שאייכמן היה מוגבל בחשיבתו. היא ניסתה להוכיח זאת, בין היתר, בכך שציטטה את דבריו הבנחנה ארנדטאליים, הסותרים, רצופי הקלישאות. כך למשל אמר פעם אחת במהלך המשפט, "אני אקפוץ, צוחק, אל תוך קברי, ביודעי, שבבור זה נמצאים חמישה מיליון אויבי הממלכה," ובהזדמנות אחרת אמר: "אני אשמח לתלות את עצמי בפומבי, כאזהרה לכל האנטישמיים עלי-אדמות."

מסקנותיה של חנה ארנדט, שמתחה בספרה ביקורת על עצם קיום המשפט בישראל (היא סברה שאייכמן פשע נגד האנושות, לא רק נגד העם היהודי, וכי ראוי שבית דין בינלאומי ישפוט אותו), על התובע, גדעון האוזנר, ועל הממשלה, נותרו שנויות במחלוקת. לאורך שנים רבות סירבו לתרגם את ספרה לעברית, הוא ראה אור לראשונה רק לפני שבע שנים, ועד אז הוטל עליו בישראל מעין חרם ממסדי.

כמובן שאל תודעתו, מחשבותיו ומניעיו של אייכמן לא יכלה ארנדט  לחדור באמת. איש אינו יכול להיכנס אל נפשם של בני אדם מציאותיים. את זאת יכולה לעשות רק יצירה ספרותית, אם הסופר שבורא את דמויותיו מצליח בכישרונו להפיח בהן רוח חיים, עד שהן משכנעות ואמיתיות לא פחות, אולי בעצם יותר, מהאנשים שאנחנו מכירים מחוץ לספר.

נס כזה מתרחש ברומן אנשים טובים, שכתב ניר ברעם, ולא בכדי אני מקרבת אותו כאן אל הספר דו"ח על הבנליה של הרוע.

ניר ברעם מעלה בספרו שתי דמויות, תומס הגרמני ואלכסנדרה-סאשה הרוסייה. תומס פרסומאי, שפועל בברלין בשנות ה30 בברלין. (מי שקרא את הספר להיות ברפובליקת וימר, שכתב בעז נוימן, יודע עד כמה שגשגה בגרמניה, בין שתי מלחמות העולם, מה שנוימן מכנה "תרבות הפרסומת"), סאשה אישה צעירה, בת למשפחת אינטלקטואלים יהודים, שחיה בלנינגרד.

נסיבות החיים הקיצוניות של תקופתם מגלגלות את תומס ואת סאשה להתנהגות קיצונית ולא צפויה. כדברי גב הספר (כדי לא לחטוא בספוילרים): הוא "מעמיד את כישרון המכירה שלו לטובת המשטר הנאצי", והיא, כדי להציל את אחיה, "כורתת ברית עם המשטר שהחריב את משפחתה." אנשים טובים שמעשיהם רעים.

תומס וסאשה ניחנים ביכולת נדירה להבין את מניעיו של הזולת, לרדת לעומק מחשבותיו, צרכיו, רצונותיו, ואז – להיעזר בתובנות הללו ולנצל אותן. בעיתות שלום השתמש תומס ביכולות שלו כדי למכור מוצרים. עכשיו הוא נדרש לפענח עמים זרים, כדי לעזור למשטר הנאצי לשלוט בהם. סאשה אדם רגיש. היא קוראת מחשבות, שמה לב לדקויות שבקשרים בין האנשים הסובבים אותה. היא מקדימה להבחין בהתרחשויות, ואף צופה אותן מראש, לטובתה. היכולת הזאת, התחכום שבו היא מסוגלת להבין דברים סמויים, אמירות שלא נאמרות, רצונות מוסתרים, מאפשרת לה להיאבק, לשרוד, לגבור. שניהם, תומס וסאשה, מתחילים בהתנהגות שהיא בעיניהם סוג של פשרה, רע הכרחי ובלתי נמנע, ועד מהרה מוצאים את עצמם עושים דברים שבנסיבות אחרות היו מן הסתם מגנים ומוקיעים.

מה שמעניין במיוחד ברומן הזה, היוצא דופן בפירוט שבו הוא כתוב, בקצב הסבלני והמדויק שלו, הוא האופן שבו הרומן עצמו כמו מדגים את העניין שעליו הוא נכתב: הדמויות של ניר ברעם בוחנות כליות ולב, וניר ברעם חודר לנפשן, אולי כמו שחנה ארנדט הייתה רוצה לחדור לנפשו של אייכמן, כדי להבין אותו. הסופר עושה לשני אלה בדיוק את מה שהם עושים לסובבים אותם: יורד לעומקם, מפענח את מניעיהם הסותרים לפרקים, כמעט משתמש בהם, כפי שהם משתמשים בזולתם, כדי לומר לקורא: ראה הוזהרת. גם אתה עלול להגיע לשם, אל המקום שבו הרוע והבנאליה נפגשים ומזינים זה את זה.

במציאות אנשים אינם יכולים לקרוא מחשבות. אבל אנשים טובים הוא ספרות משובחת ומשכנעת לחלוטין. אפשר כמעט לשכוח לרגעים שתומס וסאשה מומצאים, וששום בית דין של מטה אינו צפוי לחטוף אותם כדי לשפוט אותם על מעשיהם.