ארכיון הקטגוריה: סיפורים

איך הייתה ההנהלה מגיבה אילו רופא הגיע לעבודה שתוי?

מזכירים לנו כל הזמן שלא נשתמש בחדרי אשפוז צדדים כדי לישון בלילה – ההנהלה גורסת שמשלמים לנו כדי שנעבוד משמרות מלאות.

אני רוצה לשאול את ההנהלה: הם שמעו פעם על כדור האש הגדול שתלוי בשמים ומקשה להירדם ביום, ולא בלילה? או מה דעתם – קל לעבור מעבודה ביום ושינה בלילה להפך הגמור, בתוך עשרים וארבע שעות?

אבל מה שאני הכי רוצה לשאול אותם זה: אם הם או האישה שלהם זקוקים לניתוח קיסרי דחוף בשבע בבוקר, האם הם מעדיפים שהרופא שיבצע את הניתוח ישן ארבעים דקות, כשהייתה הפוגה שקטה במחלקה, או שהם מסתפקים ברופא שנאלץ להישאר ער במהלך כל דקה ודקה לאורך המשמרת שלו?

עייפות מתמדת מעוררת תחושה סוראליסטית – כמעט כמו להיות בתוך משחק מחשב. אתה שם, אבל אתה לא שם.

אני חושד שזמן התגובה שלי דומה כרגע לזה שיש לי בעקבות שתייה של כשלוש כוסות גדולות של בירה. אבל אילו הגעתי לעבודה שתוי, הם לא היו מתפעלים או מרוצים. ברור שיש משמעות לכך שהחושים שלי מעומעמים מרוב תשישות.

קראתי את הספר באנגלית, לכן את הציטוט תרגמתי בעצמי.

על "ניתוח קיסרי טבעי"

הפציינטית זקוקה לניתוח קיסרי דחוף, כי הצירים לא מתקדמים. אני לא מופתע. כשקיבלתי אותה לחדר הלידה היא הציגה בפני את "תוכנית הלידה" שלה: תשעה עמודים צבעוניים, שעברו למינציה. תוארו שם צלילי לוויתנים שיתנגנו מהמחשב הנייד שלה (אני לא זוכר את הגיל והזן של הלווייתן המדובר, אבל אני די בטוח שהם פורטו), השמנים הארומטיים שישתמשו בהם, הטכניקות ההיפנוטיות שהיא תיעזר בהן, ונוספה בקשה מהמיילדת: עליה להשתמש במילה "געשים" לא "התכוצויות". 

הדבר כולו היה מועד מלכתחילה לפורענות. תוכנית לידה מעלה תמיד על דעתי תוכנית ל"מזג האוויר הרצוי לי", או ל"זכייה בלוטו". במשך מאתיים שנה לא גילו רופאים מיילדים שיטה שתאפשר להם לחזות את מהלך הלידה, אבל נראה שנשים מסומות,  כאלה שלובשות שמלות נשפכות,  סבורות שהן יכולות לעשות את זה בקלות.

אין צורך לומר שתוכנית הלידה של האישה השתבשה לגמרי. הטיפול בהיפנוזה הומר בגאז צחוק, ובמקום נשימות היא קיבלה אפידורל. המיילדת סיפרה לי שהפציינטית התנפלה על הבעל שלה ואמרה לו ש"יכבה את הטמטום הזה", כשהוא שיחק עם כפתור עוצמת הקול של נאקות הלווייתנים. 

היא הייתה תקועה עם פתיחה של חמישה סנטימטרים במשך שש שעות, אף על פי שקיבלה זירוז.

פעמיים חיכינו עוד כמה שעות, ואז הסברתי שהתינוק לא יצא מהנרתיק, ושאני לא מוכן לחכות עד שהוא ייקלע, וזה בלתי נמנע, למצוקה, ושמדובר במקרה חירום של ממש. נצטרך לבצע ניתוח קיסרי. 

כצפוי, זה לא ממש מתקבל טוב. "באמת!" היא אומרת, "בטח יש אפשרות שלישית!"

אני לא כל כך רוצה לקבל תלונה מפציינטית שרוצה שהלידה שלה תהיה מושלמת מבחינת הפוסט שתכתוב עליה, אבל הטבע איכשהו אכזב אותה. בעבר ספגתי תלונה מפציינטית שלא הרשיתי לה להדליק נרות בזמן הצירים. "אני לא חושבת שמה שביקשתי לא כך כך הגיוני" היא כתבה.  היא רצתה להדליק להבה גלויה בסמוך למכלי חמצן.

על הפציינטית הזאת אפשר לראות את האי-מייל החמור שהיא תכתוב, כך שאני מכסה את עצמי, מתייעץ עם רופא בכיר ומבקש שיגיע וישוחח אתה. 

למרבה המזל, מר קדוגן נמצא במשמרת, והוא מדיף ניחוח של יוקרה, שבזכותו שנשים יוקרתיות זורמות אל הקליניקה הפרטית שלו, שם היה מעדיף להיות ברגע זה. 

עד מהרה הוא משכנע את הפציינטית להסכים לחדר הניתוח. הוא אפילו מציע לערוך אותו בעצמו. ברקע נשמעים מלמולים של לעג ותדהמה מצד אנשי הצוות האחרים. אף אחד כאן לא זוכר את הפעם האחרונה שהוא יילד תינוק בחינם. ייתכן שיורד גשם ומשחק הגולף בוטל?

הוא מציע לפציינטית לבצע משהו שנקרא "ניתוח קיסרי טבעי" – זאת הפעם הראשונה ששמעתי על דבר כזה.

האורות בחדר הניתוח מעומעמים, מוזיקה קלאסית מתנגנת ברקע, והתינוק זוכה לצאת מהבטן לאטו, בעוד שני ההורים מתבוננים. מדובר בגימיק, אבל הפציינטית בולעת אותו. 

זאת הפעם הראשונה היום שהיא נראית פחות או יותר מאושרת. אחרי שהרופא הבכיר יוצא מהחדר, היא שואלת את המיילדת מה דעתה על "ניתוח קיסרי טבעי".

"אם האיש היה מנתח אותי," משיבה המיילדת, "הייתי רוצה שהאורות ידלקו בעוצמה הכי חזקה."

 


קראתי את הספר באנגלית, לכן את הציטוט תרגמתי בעצמי.

גיא קוטב, "צפע באוויר": היופי שבהשלכה של רגשות אנושיים

איזה ספרון מקסים!

צפע באוויר ספרו של גיא קוטב, איש רשות השידור, מכיל שישה עשרה סיפורים קצרצרים, אורכו של הספר כולו 78 עמודים, אבל זהו מעט שמכיל את המרובה. יש בסיפורונים הללו עוצמה ויופי רבים מאוד.

בכל אחד מהם "מככב" בעל חיים כלשהו: צבי, צב, חמור, צבוע, כבשים, צפע, שועל, נחליאלי, צופית, שני כלבים שונים, ציפורים… בעמוד הראשון מופיע רישום ובו משורטטות הדמויות הללו של החיות, ולצדן כתוב שם המקום שבו התגלו בכל אחד מהסיפורים.

החיות מפתיעות, חכמות, מבינות יותר מכפי שאפשר להעלות על הדעת, ובני האדם שנתקלים בהן מגיבים אליהן בשלל דרכים: מצילים, נבהלים, מתלהבים, פוחדים, עוזרים, מתפעלים – כל סיפור והמפגש המקסים שבין חיה לבן אדם.

לפעמים אנחנו מופתעים: אהה, אז את העולם ראינו עד כה מתוך עיניו של צב! או נחליאלי! לפעמים הלב נשבר: אנחנו מלווים בתחושה של זוועה את הכלב המשפחתי הנטוש, שבתוך שניים או שלושה עמודים נכנס לנו לתוך הלב, ולפעמים אנחנו מתמלאים בגאווה: אז הילד באמת עזר לחיה ההיא! הוא לא חלם עליה!

בכל הסיפורים המפגש מרגש מאוד. בני האדם יכולים להיות אטומים, כמו למשל בסיפור החותם את הקובץ, "ספארי", היחיד שחורג מגבולות מדינת ישראל ומגיע עד לאפריקה, לסוואנה, שם התיירים מקפידים "קודם לתעד ואחר כך לחוות", וכמובן ש"אם יש קליטה סלולרית" הם מזדרזים לשתף קודם כול ברשת. כשמתרחש לנגד עיניהם רגע איום ונורא – תנין מתנפל על גור של גְנוּ, מתוך עדר שחוצה את הנהר: "הגור המבועת שחרר זעקה גדולה, ואמו זינקה לצידו, חסרת אונים, מצטרפת לקריאות השבר של בנה. היא יצאה מהטור ההומה, שהמשיך בחצייה מהירה ומבוהלת, אבל לא יכלה להושיע. היא הביטה בגור הפועה עד שראשו נעלם
מתחת למים. עמדה שם עוד רגע, קפואה, לא יודעת את נפשה, ואז נכנעה והתקדמה עם העדר החוצה את הנהר." התיירים שמחים ומתרגשים: "רגע הזוועה בחייה הונצח בעשרות כרטיסי זיכרון של מצלמות משוכללות. התיירים המרוצים
סימנו עוד 'וי'". לעומת זאת יש סיפורים שבהם בני האדם רגישים לחיה, מסייעים לה ואפילו מצילים אותה.

מרגש במיוחד בעיני הוא סיפור שבו אין בני אדם בכלל: "יומולדת", שמתחיל כשהציפור האם, החוואית, מצייצת בהתרגשות ומסֵבה את תשומת לבו של החוואי האב: "תראה […] סדק בביצה!" ואז "החוואי החסון, בעל המראה האצילי," מתקשה "לשמור על ארשת קוּלית": הם מצפים לבקיעתו של הגוזל. החוואית האם נוזפת בבן זוגה: "אתה רק מלחיץ אותי," ומבקשת ממנו שיצא "להביא משהו לצוהריים. אולי זו תהיה ארוחה משפחתית ראשונה." הוא נעתר לבקשתה, אך מרוב התרגשות מתקשה להתרכז בציד. כשהוא שב הוא כבר שומע את ציוצו של "הגוזל שלהם", ואז "בעזרת המקור, שקטל מכרסמים וקרע את בשרם של זוחלים ארסיים, החל להפריד בעדינות, באהבה, רסיסי קליפת ביצה מהפלומה הרכה." מילות הסיום של הסיפור: "הוא סקר את הגוזלים בעיניים צהובות וצייץ חרש: 'יומולדת שמח!'" נוגעות כל כך ללב! איזה תיאור מקסים של הורות אבהית, של נס הופעתם של חיים חדשים!

יש סיפורים שהמוקד בהם הוא משחקי מילים, כמו למשל "אספרסו": פרחי רפואה נמצאים בקפטריה ומחליפים רשמים ממבחן באנטומיה שזה עתה סיימו. הם מפריחים אל חלל האוויר מילים סתומות: פיבולה, קרינאום, פמור, ולשאלתה של אישה שעומדת לצידם בתור הם משיבים שכן, אלה מילים של ממש, "הכול שמות עצם". חבריו שואגים מצחוק, שכן פירוש המילים הללו הוא שמות של עצמות בגוף…

גם בסיפור "צופית" יש משחקי מילים: הצופית הזכר אומר לצופית הנקבה שבני הבית זוללים פירות מעץ השזיפים, ואז הדֶק שלהם מוכתם, "זה עץ מלכלכך מאוד. לטפל בו זו עבודה שיזיפית"… והוא ממשיך להתבדח: "איש אחד, ממש כמו אלה שגרים כאן בקן האבן הגדול, מארח חבר ומשוויץ בעץ השזיף שלו. 'אתה יודע,' אומר האיש, 'זה עץ של שזיפים שחורים!' 'וואללה', עונה החבר, 'אז למה הם אדומים?' 'אה,' עונה האיש, 'זה כי הם עדיין ירוקים…'" ילד מתבונן בצופיות ומתפעל מהן, ואז אחיו מזרז אותו: 'יאללה, אורי […] אתה מאחר לצופים". נראה שהכותב לא היה מסוגל להתאפק ולוותר על משחק המילים, צופית – צופים, וזה פשוט חמוד…

הסיפורונים אמנם קצרים מאוד, אבל יש בהם בכל זאת רבדים וקונטרפונקט: לא רק עלילה אחת ליניארית, אלא עלילות קטנות שמשתלבות זו בזו ויוצרות ביחד מורכבות. למשל, בסיפור שבו כלב משפחתי ננטש, אנחנו יודעים במילים ספורות משהו על המשפחה, על אמם של הילדים שמתה זה עתה, על המצוקה המשפחתית שיוצרת עוד ועוד כאב, ובסיפור "שועל" אנחנו פוגשים נפש רגישה של חיה טורפת מטבעה, שאחרי מפגש מדאיג עם אישה שהוא חושש לגורלה וסבור שמפלצת מתכת טרפה אותה (לקוראים ברור שמדובר במכונית), משהו משתנה בו: אמנם הוא יודע ש"זהו דרכו של הטבע", ש"יש טורפים ויש נטרפים. כולנו חלק משרשרת המזון", אבל לאחר אותו מפגש מתעוררים בו יצרים צמחוניים: "באותו לילה לא הצליח לאכול. חוגלה המומה לא ידעה את נפשה כשנתקלה בו עם אפרוחיה, וראתה אותו מביט בהם וממשיך בדרכו."

זוהי, כמובן, השלכה. והרי הסיפורים כולם אינם אלא השלכה של רגשות אנושיים על חיות. אבל מכאן בדיוק נובע יופיים המיוחד!

אילו בעיות הומאופתיה יכולה לפתור

אני יכול, פחות או יותר, להבין, מניין נובעות שיטות הטיפול ה"אלטרנטיביות", אבל חסידי ההומאופתיה ממש מתמיהים אותי. הם לוקחים חומרים ומוהלים אותם עד כדי כך שכל מולקולה שב"תרופה" היא בעצם – מים. ברור שהם פשוט רוצים להאמין.

כנראה שזהו אֵל שקל לסגוד לו, יותר מאשר לאלים אחרים, כי אין צורך להתפלל (עד שאומרים לך שהתרופה לא פעלה ואתה, למעשה, גוסס), אבל לטעמי הבעיה היחידה שהומאופתיה יכולה לפתור היא – צמא. או – אם משהו עולה באש, ואז עושים בה שימוש חיצוני.

מאחר שקראתי את הסםר באנגלית, תרגמתי את הציטוט בעצמי.

אדם קיי, This is going to hurt – "זה הולך לכאוב" (הספר): כל כך מצחיק וכל כך מכאיב

את הספר כתב רופא גניקולוג שפרש מהמקצוע לפני כעשור. 

מדהים להיווכח עד כמה הספר מצחיק. וכמה הוא, כפי ששמו מבטיח, גם מכאיב.

הגעתי אליו בזכות מיני סדרה הנושאת את אותו השם, שאפשר לצפות בה ב-VOD Yes. משהו בקצב, בבדחנות המאולצת, כך חשנו, לא משך את לבנו. אבל החלטתי לקרוא את הספר שעליו הסדרה מתבססת. וזאת הייתה החלטה מוצלחת מאוד.

כי מדובר באחד הספרים המצחיקים ביותר שקראתי אי פעם. כמעט ברמה של שלושה בסירה אחת (מלבד הכלב): הומור אנגלי שנון, עוקצני ומדויק, כזה שגרם לי לשבת מול מסך (הקינדל, כמובן), ופשוט להתגלגל מצחוק. 

אבל איך אפשר להמיר עוצמות כאלה של כאב לטקסט כה משעשע, כה מושך לקריאה, כה חכם?

הספר כולו הוא למעשה כתב האשמה חריף מאוד של הכותב, אדם קיי, כנגד מערכת הבריאות הבריטית, בעיקר, אבל לא רק, כנגד השעות הבלתי נסבלות, המשמרות האינסופיות שרופאים נדרשים להן, וחוסר ההתחשבות המוחלט בצרכים הבסיסיים ביותר של הרופאים. 

כמו בישראל? 

למשל, כשהוא לוקה בקלקול קיבה חריף ומודיע שלא יוכל להגיע למשמרת, מתרגזים עליו ודורשים שימצא לו מחליף. "יש מקום עבודה אחר שבו מישהו מעלה על דעתו לבקש מאדם חולה לחפש לו מחליף? בצבא צפון קוריאה, אולי?"

הוא מצטט את העמוד הראשון במבחן העיוני שעליו לעבור בשלב מסוים בהתמחות. "מלבד העובדה שאני מבין פחות ממחצית מהמילים, (ורוב אלה שאני מבין הן מילות יחס), אני לא יכול שלא לתהות במה השאלות האלה יכולות לעזור לי לשפר את היכולת שלי ליילד תינוקות." ובכלל, מתי יימצא לו הזמן להתכונן למבחן? "אולי מצפים ממני לוותר על אותו תחביב מטופש שיש לי, שנקרא – שינה, או שאפסיק לנסוע הלוך ושוב לעבודה, ופשוט אתמקם על אחד ממדפי האכסון במחלקה?"

כשחולה מתפרצת על אחת האחיות וצועקת לה "אני משלמת לך את המשכורת! אני משלמת לך את המשכורת!" צורחת עליה האחות בתשובה: "אז אני יכולה לקבל העלאה?"

קיי מסביר שהוא השלים עם העובדה שהשכר שלו עלוב, ושאפשרויות הקידום לא קיימות, אבל לא עם העובדה שאיש אינו מעלה בדעתו לשבח אותו מדי פעם. "אני מניח שהמשרתים בארמון באקינגהם, שמצווים לצאת מהחדר בלי להפנות את הגב למלכה, ושאסור להם ליצור אתה קשר עין, זוכים להערכה רבה יותר…"

בסופו של הספר מצרף אדם קיי מכתב ישיר שמופנה אל שר הבריאות האנגלי, ומספר לו שם על הצעה שהעלה ב-1981 רוג'ר פישר, פרופסור למשפטים באוניברסיטת הארוורד, ולפיה את הקודים הגרעיניים, שבאמצעותם יכול נשיא ארצות הברית להפעיל נשק אטומי, יש להשתיל לתוך לבו של מתנדב. אם הנשיא ירצה ללחוץ על הכפתור האדום כדי להרוג מאות אלפי חפים מפשע, יהיה עליו קודם כול ליטול סכין קצבים ולחפור לתוך גופו של המתנדב. כך יבין מה משמעותו האמיתית של המוות, מה ההשלכות של החלטתו, ולכן "הנשיא לעולם לא ילחץ על הכפתור." באותה מידה, אומר אדם קיי לשר הבריאות, גם אתה, וכל מי שיחליפו אותך בתפקיד, צריכים לעשות כמה משמרות, לצד רופאים זוטרים. לא להגיע לבית חולים שצחצחו אותו לכבוד הביקור שלכם, רק כדי לצפות בציוד חדיש שהגיע, אלא – "להקל על חולה אונקולוגי; להתבונן על נפגע טראומה שכורתים את רגלו; ליילד תינוק שמת ברחם", כי רק אז תבינו במה כרוך תפקידו של הרופא. 

האנקדוטה האחרונה שקיי מספר עליה בספרו, המקרה שבעטיו פרש מהמקצוע, היה כרוך בהתנסות קשה מאוד, שבה נאלץ ליילד ולד שמת במהלך הלידה, ולכרות את רחמה של היולדת, כל זאת בעקבות מה שנראה לו כטעות בשיקול הדעת שלו עצמו, שקדם לתוצאה הטראגית כל כך (אם כי כל הסובבים אותו ניקו אותו מכל אשמה).

קיי מסביר מדוע הוא עדיין קשור מאוד למקצועו, אף על פי ש"משמרות הלילה גרמו לכך שהתופת של דנטה נראתה לי כמו סרט של דיסני". הוא חש שהיה עליו בעבודתו כרופא בבית החולים "להשיט אונייה ענקית שעולה באש, כזאת שאיש לא לימד אותך באמת איך לשלוט בה." הוא מבהיר מדוע אינו יכול להמשיך לעסוק ברפואה: חלק גדול מהקושי טמון בתנאי העבודה הבלתי נסבלים: משמרות אינסופיות, חוסר יכולת לנהל חיים אישיים לנוכח התובענות הלא מתפשרת של המערכת, שכלל לא מתחשבת ברופאים. לא פעם הוא מציין את הפער הבלתי נתפס בין זכויותיהם של הפציינטים לעומת היעדרן הגמור ככל שזה נוגע ביחס לרופאים. כך למשל אפשר להעיר אותו, גם אם לקח לעצמו כמה דקות של שינה, רק כדי שייתן כדור שינה לפציינטית (שבינתיים נרדמה מאליה…), כך למשל הוא מגלה שלחץ הדם שלו לא תקין, בעודו מודד לחץ דם לפציינטיות שלו, וכן הלאה. 

נוקב ככל שיהיה, מדובר, כאמור בספר מצחיק ביותר. הוא נכתב למעשה במשך כמה שנים: קיי תיעד ביומנו את אירועי היום בתום כל משמרת שעשה בבית החולים, והספר כולל את אותם תיעודים. 

הנה כמה דוגמאות:

תיעוד של שיחה עם פציינטית שהופתעה לגלות כי גם צמחי מרפא יכולים להיות מסוכנים, והרופא, עמיתו של קיי, מסביר לה ש"גלעיני־משמש מכילים ציאניד, שפטריות מסוימות קטלניות, ושבגינה שלו יש צמח שאם תשהה מתחתיו במשך עשר דקות, תמות." אחרי שהיא הולכת שואל קיי את הרופא על איזה צמח מדובר. "ליליית־מים", משיב לו עמיתו…

פציינטית שהוא משחרר מהמחלקה מבקשת ממנו שיאריך את חופשת המחלה שרשם לה, ומציעה לו עשרה פאונד בתמורה. הוא צוחק ומסרב כמובן, אבל אומר לעצמו שאולי הוא צריך להתחיל ללבוש בגדים מהודרים יותר, אם זאת רמת השוחד שמציעים לו. ואז תוהה בינו לבינו על איזה סכום היה מתפשר. ומגיע למסקנה שחמישים פאונד היו משכנעים אותו…

בת של פציינטית שחולה מבולבל תקף אותה מינית בלילה, כי חשב שמדובר באשתו, הפטירה כששמעה על כך: "טוב שזה נגמר בזה." קיי מציין שהיא "הפגינה רמה גבוהה מאוד של יכולת לראות את הצד החיובי בכל דבר…"

רופא אומר לאישה רגע לפני שהילד שלה מובל לניתוח שתיתן לו "נשיקה אחרונה", והיא מתכופפת ו… מנשקת את הרופא…

דר רחוב מסרב להתאשפז, שמא יידבק בחיידק טורף, וקיי מעיר: "לאיזה מצב הגענו, שלרחוב שמחוץ לבית החולים יש מוניטין טוב יותר בנוגע לניקיון, מאשר למסדרונות בית החולים."

קיי לועג למבחנים המעשיים שמתמחים צריכים לעבור במהלך הכשרתם, ומספר על ידיד שלו, מתמחה, ששכב עם הפציינטית בחדר הבדיקות, וחבר אחר שדעתו הוסחה ורשם פניצילין לפציינטית שסובלת מאלרגיה לתרופה, במקום לרשום לה פרצטמול. שניהם עברו את הבחינה בלי שום קושי, "כך שהשד יודע מה בדיוק אתה צריך לעשות כדי להיכשל", הוא מוסיף.

הוא מתאר שוב ושוב מקרים שבהם ניתז עליו דם במהלך הטיפול, וכשזה קורה לו עם פציינטית עם HIV והוא מגלה שאבר המין שלו נשטף בדמה, הוא מציין כי אם יידבק ממנה, אף אחד מחבריו לא יאמין לו שכך זה קרה…

הוא מתאר מקרה שבו רופא שבדק פציינטית לפניו, ציין שהיא "מנומנת מדי, ואי אפשר להעריך מה מצבה." קיי גילה הפציינטית כבר הייתה מתה כשנבדקה…

באחד הימים הוא מתאר מפגש עם פציינטית שנטתה למות, ומספר כיצד כל מה שהטריד אותה היה – איך בעלה, ילדיה, אחותה, חבריה, יסתדרו. "אולי זאת ההגדרה של אדם טוב," הוא מוסיף. כן, לא כל מה שכתב מצחיק.

אבל הנה תיאור משעשע: המדפסת של המחלקה התקלקלה. "כול מי שבאזור מתאסף סביבה כדי לנסות לתקן אותה, וכולם עושים בדיוק אותו דבר – לוחצים על כפתורים אקראיים, ללא כל השפעה".

ועוד מהווי בית החולים: מגיעה פציינטית הודית שלא יודעת מילה באנגלית. יוצרים קשר עם המתרגם, ש"כנראה זייף את קורות החיים שלו. נראה שהוא מסוגל לדבר בפונג'בית רק מעט יותר ממישהו שלא יודע אף מילה בפונג'בית"…

הרופאים אינם זכאים למקום חניה חינם, "כדי לעודד את הנסיעה בתחבורה ציבורית" (שפירושה, מבחינתו, נסיעה של שעתיים ועשרים לכל כיוון, במקום שעה ועשרה). הוא נאלץ אם כן לחנות בתשלום, והוא מסביר: "את התעריפים קבע מישהו שהבין שסיכוייו לזכות בלוטו זעומים, וחשב על שיטה אחרת שבאמצעותה יסדר לעצמו הכנסה שנתית דומה"…

כך כתוב הספר – מרירות ותסכול מצופים במעטה מתוק, שמאפשר לבלוע את הגלולה המרה.

קראתי את הספר באנגלית, לכן תרגמתי את הציטוטים. הספר ראה אור בעברית, בתרגומו של תומר בן אהרון

ועתה לסיפור אישי שלי: התנסות במערכת הבריאות הישראלית מנקודת מבטה של פציינטית. זה קרה בדיוק לפני עשר שנים, במאי 2012:

לפני שבוע בדיוק השתחררתי מכירורגית ב' בבית החולים שיבא, זמן קצר לפני שהנשיא, מר שמעון פרס, הובא למחלקה לניתוח בהול.

הנשיא הרעיף שבחים על הטיפול המשובח שזכה לקבל, ואני מאמינה לו. למעשה, חשבתי על הנשיא ועל דומיו בשעות הארוכות שבהן שהיתי בבית החולים. ואמרתי לעצמי – הלא אין להם מושג מה עובר כאן עלי ועל שכמותי. המציאות המשפילה, המדכאת, המסוכנת לבריאות, נסתרת מעיניהם לחלוטין.

לכן החלטתי לנסות ולתאר את החוויה הקשה, שתחילתה במרפאה של רופאת המשפחה שלי. כאבי בטן עזים מלווים בחום הביאו אותה לשגר אותי בדחיפות לחדר מיון.

"כירורג חייב לראות אותך מיד," היא אמרה, "ובית חולים הוא המקום המהיר ביותר שבו יבדקו אותך ויחליטו מה הטיפול המתאים לך."

ארבע עשרה שעות אחרי כן ישבתי עדיין על אחד הכיסאות הקשים בתוך "חדר מיון הולכים", כלומר – האגף שבו מחכים המקרים הקלים יחסית. או כאלה שעדיין לא התמוטטו, למזלם. או כאלה שאיש עדיין לא אבחן אותם ולכן אין לדעת מה בעצם מצבם.

כשהגעתי לקראת השעה שתיים בצהריים הגיע בדיוק גם אב מודאג לאיש צעיר שהיה על סף התקף פסיכוטי, או כבר ממש בתוכו. כמובן שאין בחדר המיון שום פרטיות. התור להגשת התיק הרפואי צפוף ודחוק וכל אחד יכול לשמוע ממה בדיוק סובלים העומדים לפניו,  מאחוריו ובעיקר סביבו.

הצעיר הפסיכוטי התבקש לשבת מול חדר האחות ולחכות. אביו נגע בו מדי פעם וביקש ממנו שיפסיק ללטף את הרצפות. "תירגע," הוא שב ואמר, מה שרק החמיר את המצוקה. האב ניגש מדי פעם אל חדר האחות והזהיר – "הוא תכף מקבל התקף! חייבים לאשפז אותו מיד במחלקה!"

האחות אפילו לא זיכתה אותו במבט. קל יותר להתעלם ויש תור.

כשעה אחרי כן הגיעו זוג הורים לילד קטן עם פצע מדמם במצח, וביקשו להתקבל מיד. "תחכו בתור," אמרה האחות בעייפות.

" הוא נפצע בגן, לפחות תנקו לו את הפצע!" זעקה האם והאחות התרצתה. "חכו רק אחרי – " היא קראה שלושה שמות, "ותיכנסו אחריהם."

חמש שעות אחרי כן עוד ראיתי את הילד והוריו מסתובבים בחדר המיון, מחכים לבדיקות.

כשעתיים אחרי שהגעתי לחדר המיון הוכנסתי אל חדר האחות הממיינת. היא השתדלה להיראות סיעודית. הציגה את עצמה. שאלה כמה שאלות. בדקה כמה בדיקות. שלחה אותי לבדיקת דם. ומשם התבקשתי לחכות לבדיקת רופא.

הרופאה כירורגית הגיעה בשעה ארבע, מותשת, מן הסתם אחרי יום עבודה במחלקה. הלכה לדבר בטלפון הפרטי שלה. הלכה להכין לעצמה קפה. הסתגרה במשרדה למנוחה קצרה. בארבע ושלושים החלה לקבל את החולים. לקראת השעה שש התקבלתי אצלה. "אוי," היא הפטירה כשפתחה את התיק שלי במחשב, "הם לא לקחו לך את בדיקות הדם הנכונות. צריכים שוב לקחת לך דם."

אני יושבת ומחכה על אחד הספסלים הקשים במיון הולכים, המקום מתמלא. אנשים נושמים זה על זה בצפיפות. הצעיר הפסיכוטי יושב מול חדר האחות שאמורה לקחת ממנו בדיקת דם. הוא רועד, נלחם בשדים סמויים, מאיים עליהם, מעווה את פניו. אביו נוגע בו בייאוש. הילד הפצוע קיבל חבישה קטנה על המצח. אביו מנסה לשעשע אותו.

כעבור כשעתיים אני זוכה להיכנס לחדר האחות, שמתלוננת: אין לך ורידים. היא מנסה שוב ושוב, תוקעת את המחט ותוך כדי כך מדברת עם חברה שנכנסה לבקר, נערך דיון על מישהי שכן או לא הגיעה, ובינתיים המחט חופרת בלי ששמים אליה לב במיוחד. אמצע הזרוע, פרק היד, גב היד. יופי, בדקירה השלישית הדם מתחיל להישאב.

אני מחכה להיכנס לרופאה הכירורגית. כאבי הבטן מגיעים בגלים. אנשים מצטופפים על הספסלים הקשים. לא לכולם נמצא מקום ישיבה. חלקם מסתובבים. חלקם זועקים. אישה פשוקת רגליים משוחחת בטלפון: "תגידי לו שאני שוטרת," היא רועמת אל בת שיחה הרחוקה, "ושזאת הטרדה מינית. תגידי לו שתתבעי אותו."

מחכה. מחכים.

מד"א מביאים אישה שרועה באלונקה. ילדה כבת שנתיים יושבת עליה.

"תרדי ושבי כאן ותחכי," אומר האח ומצביע על אחד הספסלים הקשים.

"אתה צוחק עלי?" האישה אומרת, "אני אחרי תאונת דרכים, אני לא יכולה לזוז. איך אתה מצפה שאני ארד ואני אשב?"

"זה מה שיש לי להציע לך," אומר האח. "אלה התנאים."

אני מחכה.

כעבור שעתיים או שלוש אני מתקבלת אצל הרופאה הכירורגית. היא פותחת את התיק הרפואי שלי במחשב ונאנחת. "הבדיקה יצאה פסולה," היא אומרת. "צריכים לקחת לך שוב דם."

אני מחכה מחוץ לחדר האחיות. כעבור כשעה וחצי או שעתיים מרשים לי להיכנס.

האח מסתכל על ההכנה לעירוי שהתקינו לי בזרוע ימין ומודיע – "אני לא אקח לך דם משם, כי זה לא יצא טוב."

אני מושיטה לו בצייתנות את זרוע שמאל. הוא דוקר פעם אחת. פעם שנייה. פעם שלישית.

"לא הבאת מהבית ורידים," הוא נוזף בי. "אני אקח משם," הוא מצביע על זרוע ימין.

"אבל לפני רגע אמרת שמשם לא יצא טוב," אני מנסה להתווכח.

"אין לי כוח לחפש לך וריד," הוא אומר. ועושה.

כעבור שעתיים או שלוש אני נקראת אל הרופאה הכירורגית. "החליטו לאשפז אותך," היא מבשרת לי.

אני ניגשת אל חדר האחיות.

"תמתיני," מפטיר בקול יגע האח שכבר הודיע לי קודם לכן שאין לו כוח.

אני מחכה על הספסל הקשה של מיון הולכים. שעתיים אחרי כן, כבר אחרי חצות, מתפרצת בצעקות אישה צעירה שגם היא מועמדת להתאשפז באותה מחלקה.

"אני כאן כבר משעה ארבע אחרי הצהריים," היא זועקת. "אני אחרי תאונה ואני בהריון. אתם מסכנים את העובר שלי! אם אתם לא מסוגלים לטפל בי תגידו לי ואני אלך הביתה לנוח!"

הכעס מציף באנרגיה את האח נטול הכוח. הוא מרים את הקול. "שלא תצעקי עלי! אני תכף מזמין לכאן את השומרים והם יסלקו אותך, את שומעת!"

אישה צעירה אחרת, שגם היא הגיעה אחרי תאונה, מצטרפת לצעקות. "אני כאן כבר שעות ועכשיו החלטתם לשלוח אותי לבדיקת  CT ראש? מה עשיתם עד עכשיו? ואם באמת יש לי משהו, מחכים שש שעות?"

"זה מה שיש לי להציע," אומר האח ששוב ניטלו ממנו כל הכוחות.

לקראת השעה ארבע, ארבע עשרה שעות אחרי שהגעתי למיון הולכים, הועלתי למחלקה. ושם? שם השמחות לא הגיעו לקצן.

לפנות בוקר במחלקה האווירה ידידותית ומקבלת. האחות מציגה את עצמה. מעניקה לי "שיחת אוריינטציה". כאן פינת הקפה. כאן תחנת האחיות. גם הרופא הצעיר שמקבל אותי מציג את עצמו ומדבר אלי בכבוד. זאת הפעם האחרונה שאני זוכה להתייחסות כזאת.

למחרת בבוקר מתנהל כך ביקור הרופאים:

רופא ופמלייתו ניגשים לחולה שלצדי. רק וילון מפריד ביני ובינה.

הרופא מציג את המקרה. ואז עובר לרגע לאנגלית.

she contaminate" ," הוא מבהיר.

האם מופרך לחשוב שהוא עבר ברגע זה לאנגלית כדי שחולה האחרת, אני, לא תבין?

אני שוקלת אם כמורה לאנגלית ומתרגמת מן ראוי שאסב את תשומת לבו לאות s  החסרה בפועל, אבל מחליטה לשתוק.

"למה היא לא בבידוד?" מתעניין מישהו מהפמליה.

"אין מקום," מסבירים לו.

את כולם התשובה הזאת מספקת, אבל לא אותי.

"זה בסדר שאני שוכבת ליד אישה שחולה במחלה מדבקת?" אני שואלת כשמגיעים אלי.

"גם אני יכול להידבק ממנה," מסביר לי הרופא בבדיחות הדעת.

"אבל זה המקצוע שלך," אני מנסה להתווכח.

"אל תיגעי בה ואל תחליפי אתה מגבות," הוא ממליץ.

עוברים לבדיקה. כאבי הבטן כבר לא חמורים כשהיו.

"התחלת לקבל את האנטיביוטיקה לווריד, כמו שהוחלט?" מברר הרופא.

""לא," אני משיבה.

"אז בבליעה?"

"לא," אני מודה.

"אז למה בעצם את כאן?" הוא מגלה עניין.

אני תוהה אם  מצפים ממני להשיב על השאלה.

"אני מבין שאת מסרבת ללכת לבדיקת CT," הוא ממשיך לבדוק.

אני מודה. כן. כבר עברתי לא מזמן את הבדיקה הזאת, ואפילו משום מה פעמיים. אז לא ידעתי לסרב אבל למדתי. אני לא רוצה שוב כמויות כאלה של קרינה.

"כן," אומר הרופא. "טוב," הוא מסביר, "תראי. אילו היית בת עשרים, הייתי מבין אותך, ומסכים, אבל בגילך…"

אני עוד לא בת שישים ואחת. עדיין עובדת במלוא המרץ. נישאתי לפני חודשיים. נולד לי נכד לפני ארבעה חודשים. יש לי לא מעט תוכניות לעתיד. ארצות שעדיין לא ביקרתי בהן. ספרים שעדיין לא קראתי. צאצאים שעדיין לא נולדו. יצירה שעדיין לא סיימתי. תלמידים שעדיין לא לימדתי. אני נהנית לחיות. ומתכננת להמשיך בכך עוד אי אלה שנים. ואני צעירה מנשיא המדינה שלנו בכמה? שלושים שנה? אבל לי יכול רופא צעיר להגיד, ולא להתבייש, שבגילי כבר לא משנה אם אעבור בדיקה שעלולה לסכן את בריאותי.

איש מהרופאים שדיברתי אתם לא הכחיש: הקרינה המצטברת אכן לא טובה לבריאות. אבל בגילי כבר לא משנה. כך אמר לי מי שהגעתי אליו כדי שיעזור לי. אכן, הוא אמר, קיימת בדיקה חלופית שיכולה להגיע לאותו אבחון, בלי הנזק הנלווה של הקרינה: בדיקת MRI. אבל לבדיקה הזאת קשה מאוד, כנראה בלתי אפשרי, להגיע. אלא אם, אני די בטוחה בכך, אתה מישהו ברמה של נשיא המדינה. או ראש הממשלה. או שרים. או חברי כנסת. או אולגרכים. ואולי גם מפורסמים? אין לי מושג.

אני יודעת רק שבאותו יום ביקשתי "רשות" לצאת הביתה לחופשה. החיידקים של שכנתי מצד שמאל והשלשול המוצהר, הבלתי פוסק, של שכנתי מצד ימין, איימו עלי והפחידו אותי. איך אפשר לחלוק אתן שירותים, מקלחת, אוויר לנשימה, ולא לצאת משם יותר חולה מכפי שהגעתי?

מה היה קורה לי אלמלא שככו כאבי הבטן מאליהם, כנראה, או בעזרת האנטיביוטיקה שזכיתי בסופו של דבר לקבל? מה יקרה אם הכאבים הללו יחזרו? מניין יבוא עזרי?

לא אספר על התלאות שפקדו אותי בתהליך ההשתחררות מהמחלקה. על שעות ההמתנה האינסופיות: בשעה שמונה בבוקר ציוו לשחרר אותי. בשעה שלוש מכתב השחרור עדיין לא היה כתוב. ובין לבין – ההשפלות, ההנחיה – לכי לרופאים שלך ותשאלי אותם. אבל אני לא יודעת מי הרופאים שלי. לכי אל האח. תחזרי אל הרופא. חכי כאן. אל תחכי כאן. אל תבואי. בואי. אין לנו זמן. קוצר הרוח. ההמולה הבלתי פוסקת שלא מאפשרת לאף אחד להעניק יחס אישי לאף אחד. התשישות, כן, בהחלט אפשר היה להבחין בה והיא אמיתית לגמרי, של כל אנשי הצוות שקורסים תחת הנטל ולכן קשה לפעמים לכעוס עליהם, את כל זה מר פרס ודאי לא ראה.

אין לי ספק שהוא לא שכב בחדר עם חולה עם חיידק מאיים. שהוא לא חלק בית שימוש משולשל. שדיברו אתו בנועם. שהסבירו לו. שבדקו אותו בעדינות. שהביטו בו  בכבוד. שזכרו את שמו. שראו בן אדם ולא מקרה. ששמו לב לכל פרט. שנהגו בו כיאות.

אבל גם אני, אפילו אם אינני נשיאה, זכאית וראויה לכל אלה. 

אני חושבת על מאבקם של המתמחים בישראל. על המחסור החמור ברופאים. ותוהה מה עוד צריך לקרות. לא רק באנגליה. גם כאן.

לאה שדה, "אדון הלילה": הנאה מובטחת!

שבעה עשר הסיפורים הקצרים בספר הביכורים של לאה שדה מבשרים על הבטחה: הפצעתה בחיינו של סופרת חדשה ומעניינת.

בסיפור הארס-פואטי "כלב טוב" אפשר כנראה לקרוא על הטכניקה של לאה שדה.  בסיפור אנחנו פוגשים אדם בשם מני, שמספר על סדנת הכתיבה שבה הוא משתתף, גבר יחיד לצד קבוצה של נשים, ומנחה, שגם היא אישה. סיפורו נפתח ברגע של מבוכה: זה עתה הקריא מה שכתב, ו"השתרר שקט בחדר". המשתתפות לא מדברות. גם המנחה שותקת. והוא – שקוע במבוכה איומה, מרגיש שהיה רוצה להיעלם, מבטיח לעצמו לא לחזור לכאן, אבל כעבור שבוע הוא שוב מגיע, שכן הסדנה ממלאת איזה צורך: נישואיו כשלו ואשתו לשעבר האשימה אותו שהוא תתרן של רגשות. האומנם? מניין הוא לוקח את הנושאים לסיפורים שהוא כותב? "רציתי לצעוק, זה לא אני, מני. זה לא אני הסוטה, לא אני הוא הבן דוד שאף אחד לא אוהב, זה שכולם צחקו עליו. זה רק סיפור, אתן בכלל לא מכירות אותי."

אחת המשתתפות בסדנה טוענת "שאין לה דמיון ושהחיים מספקים לה סיפורים בשפע". האם אפשר לומר את זה על לאה שדה וסיפוריה? אין לדעת אם שאבה את הנושאים מחייה, או מחיי הסובבים אותה, ובעצם – מה זה חשוב? העיקר שהיא מפיחה בהם רוח חיים, גם כשכמה מהם זולגים מהריאליה אל מחוזות פנטסטיים, כמו למשל בסיפור "העין של משה דיין". הסיפור המדובר הזכיר לי את "כפת הקוף" סיפור קצר מ-1902 שכתב הסופר האנגלי ו' ו' ג'ייקובס (W. W. Jacobs). מסופר בו על חפץ מכושף, כף יד של קוף, שמי שמחזיק בו יכול להביע שלוש משאלות. כשאלה מתגשמות מסתבר שהן פוגעות במי שביקש אותן. האם אפשר להתערב בגורל? האם כדאי? בסיפורה של שדה החפץ המכושף הוא עין חיה בתוך קופסה, שאמורה להשיב על שאלותיו של מי שמחזיק בה, ולכוון את מעשיו. סופו של הסיפור אירוני, וכמו בסיפורים האחרים, אלה שאינם כוללים מרכיבים פנטסטיים, גם כאן ההתמקדות היא ביחסים בין בני אדם, בשאלות שנשארות פתוחות ובכאבים שלא תימצא להם ארוכה.

בסיפור הארס-פואטי מגלה לנו מני מה הטכניקה שלו בכתיבה: "בזמן שאני מחפש בראש סיפור, אני עוצם עיניים ונכנס לתוך חושך שבתוכו אני מדמיין אנשים כמוני, כאלה שלא מעניינים אף אחד, בטח לא סופרים, כאלה שלא קורה להם שום דבר מעניין, שהם כלום, שום כלום, ואז פתאום משהו נורא קורה להם. משהו מפתיע. לפעמים אני משתמש במשהו קטן שקרה לי במציאות ואז מוציא ממנו סיפור אחר לגמרי."

יש לי הרגשה ששדה שמה בפיו של מני את עצמה, את דרך הכתיבה שלה, כי כמו אצל מני, גם הדמויות שהיא בוראת בסיפוריה הן של אנשים לגמרי "פשוטים": למשל – אישה מבוגרת שמנסה למצוא לבן שלה ידיד ו"משדכת" אותו אל השליח שמביא לה פיצות (אבל קורה משהו מוזר, לא ברור, והסוף נשאר לא פתור. האם באמת היה שם בוריס? האם שכחה של זקנים מחקה אותו? ואולי עצם קיומו מדומיין?), או, בסיפור "הכול בסדר" גבר "מתאהב" במסז'יסטית שלו, וב"קפה שחור" אישה שפרשה מעבודתה הולכת ליידעונית בתקווה שזאת תנחה אותה כיצד להמשיך בחייה.

באחד הסיפורים החזקים ביותר בקובץ, "מחכים לדורון", אנחנו נמצאים שוב בתודעתה של אישה זקנה, שמאושפזת בבית החולים. שדה מפליאה להראות לנו "מבפנים" את הבלבול, את רגעי הפיקחון שמתמזגים עם האובדן והבלבול, בלי שיהיה קו גבול חוצץ בין השניים: ברגע אחד תודעתה של הדוברת, שמה ציפי, ברורה לגמרי. היא אפילו מתייחסת לזקנה, שכנתה־לחדר, בסלחנות. השכנה שואלת אותה שוב ושוב מה שמה, והיא משיבה לה בסבלנות של אדם ששולט במציאות ומבין אותה לאשורה. אבל יש רגע שבו, מתוך התודעה שלה, נוצר שיבוש,  ולוקח לנו זמן כקוראים להבין שמשהו לא טוב קרה, שאנחנו במקום אחר, אבוד ומנותק.

אי הבנות מסוגים שונים הן אחד מהנושאיהם העיקריים של הסיפורים. ב"עוגיות שמרים" אנחנו פוגשים אישה שלומדת לנהוג. היא מאוהבת במורה שלה לנהיגה, ובטוחה לגמרי שהרגשות הדדיים. בסיפור "חצי למעלה חצי פה" יש פער עצום בין עוצמות הסבל של דמות אחת, לבין האופן שבו דמות אחרת מתארת אותה: "היא לא שקטה" – כך היא "מסכמת"  מבחוץ ייסורים בלתי נסבלים שהייתה עדה להם.  בסיפור "חלב חמוץ" המספרת הלא אמינה – שוב, אישה זקנה – מקטרגת על עצמה אבל אין לה מושג מה בעצם היא מגלה לנו. היא מספרת כיצד בתה עומדת מחוץ לדלת ביתה וצועקת לה משם "אימא תפתחי לי", והיא מחכה ולא פותחת לה מיד, כי כך היא זוכה לשמוע מפי בתה המנוכרת את המילה "אימא". "אילו הייתי פותחת לה מיד הייתי מחמיצה אותה", היא אומרת, ורק בסוף הסיפור נודעת לנו עוצמתה של המילה "מחמיצה" בהקשר של הסיפור כולו. כשהיא אומרת לנו על עצמה "אפשר לחשוב מה כבר עשיתי?" אנחנו נחנקים בתחושה של הזעם וחוסר האונים שחשה בתה. ממש מלאכת מחשבת סיפורית!

הסיפורים מגוונים, גם אם יש ביניהם מכנים משותפים, ומעניין מאוד לעבור מאחד לשני ולהמשיך ולקרוא אותם. ההנאה מובטחת.

מלוויל, סטיבנסון, לאבקרפט, לונדון, צ'רצ'יל, הודג'סון, גימראס רוזה, "אוסף סיפורי ים ונהר אחד": האם כולנו נמצאים על סיפונה של ספינה טובעת?

מה יש בו, בים? מה אפשר למצוא בו? כמובן – נחשולים ואוניות טרופות, שרטונים ואיים עלומים, צוללות מאיימות, פנינים מרהיבות, אגוזי קוקוס וגופות טבועות שנסחפו אל הים ובחזרה ממנו אל החופים, אולי אפילו התממשותן של אגדות על אטלנטיס, היבשת האבודה…

כל אלה, ועוד, מופיעים בקובץ הסיפורים הקצרים החדש אוסף סיפורי ים ונהר אחד, שראה אור לאחרונה.

בין המספרים השונים יש הפתעות. למשל – סיפור קצרצר, כמעט אנקדוטה, שכתב וינסטון צ'רצ'יל, "איש במים!" (המומחה הביתי לענייני ים העיר כי הביטוי הנכון בעברית אמור להיות "אדם בים"), המתאר את נפילתו הפתאומית והמפתיעה של נוסע על אוניית דואר ש"מיהרה לחצות את הים האדום בניסיון לפצות על זמן שגזלו זרמי האוקיינוס ההודי."

רגע אחד עומד האיש על הסיפון, מאזין לקונצרט שנערך באחד האולמות ולנוסעים ש"שמחו לשבור את השגרה". רק לפני זמן קצר עוד עמד ביחד עם הנוסעים האחרים סביב הפסנתר שבטרקלין, ושר ביחד עם כולם, אבל הנה – יצא לסיפון, כי בחדר היה חם. הוא התכוון לעשן סיגריה "ולהתענג על משב הרוח שיצרה תנועתה המהירה של הספינה", וברגע אחד הכול השתנה: הוא נשען על המעקה, "משחרר נשיפה מהורהרת של עשן לאוויר", מקשיב לפסנתר, למנגינתו העליזה, ופתאום המציאות התהפכה: המעקה "כרע פתאום תחת משקלו", והאיש "נפל אחורה לתוך מי הים החמים, מתיז מים לכל עבר."

מה יקרה עכשיו? מה יעלה בגורלו?

יש לזכור כי וינסטון צ'רצ'יל, מי שהיה ראש ממשלת אנגליה בזמן מלחמת העולם השנייה, זכה בפרס נובל לספרות, דווקא, ולא בתחום שהשיק לקריירה הפוליטית שלו. אמנם הפרס ניתן לו על ספרי ההיסטוריה שכתב, אבל הסיפור שלפנינו מוכיח שצ'רצ'יל היטיב לכתוב גם פרוזה.

הסיפורים בקובץ נעים בין ריאליזם לפנטזיה. כך למשל הסיפור הפותח את הקובץ, "הקול בלילה", מאת ויליאם הום הודג'סון, משלב בין מציאות לדמיון. הוא נפתח ברגע שבו מתרחש משהו אפשרי, אם כי מוזר: אחד ממלחיה של ספינה ששטה "על מימיו השלווים של צפון האוקיינוס השקט" שומע במפתיע קול של אדם שמדבר אליו מתוך החושך. הקול מתריע: "סירה אהוי!", ואז מתחיל דו שיח מפתיע אבל מתקבל על הדעת בין הנוסע בסירה הקטנה שם למטה, בחושך, למלח, ולאיש צוות נוסף שאותו הזעיק. השניים מנסים לשכנע את הנוסע בסירה לעלות לסיפון, וסירובו מפתיע ומוזר. הוא מבקש רק לקבל מהם מזון, למען אהובתו המורעבת שנשארה על האי. מי הוא? מי אהובתו? מדוע הוא מסרב להציל את נפשו ולעלות לסיפון?

התשובה להתנהגותו המסתורית מערבת פנטזיה לצד הסבר הגיוני, כך שהמוזרות מקבלת במציאות של הסיפור מעין נופך אפשרי ומתקבל על הדעת.

אפקט דומה נוצר גם בסיפור "המקדש", מאת ה. מ. לאבקרפט. הוא מתחיל לגמרי ריאליסטי: לכאורה מדובר בכתב יד שהתגלה בחוף יוקאטן, ובו מכתב שכתב ב-20 באוגוסט 1917 מפקד של צוללת גרמנית. המפקד מתאפיין בנוקשות פרוסית. הוא מספר כיצד הגיב באכזריות כשפיקודיו הביעו רגשות כמו פחד או חשש: "דבריו היו מזעזעים וחרגו מגדר הרגיל, ולכן כבלנו את מולר בשלשלאות והורינו להצליף בו כהוגן. אנשי הצוות לא היו שבעי רצון מכך שנענש, אך היה צורך במשמעת." אבל לאט לאט משהו משתנה: התרחשויות מופלאות מתחילות ללוות את הפלגתה של הצוללת, והפנטסטי מתערבב לחלוטין עם הריאליסטי.

הסיפור היפה ביותר בקובץ, לטעמי, קצרצר, רק שלושה עמודים וחצי, "הספינה הטובעת" מאת רוברט לואיס סטיבנסון. הוא מעט שמכיל את המרובה. לכאורה מדובר ב"סיפור ים", אבל בעצם זהו משל על הקיום האנושי. הסיפור נפתח בכך שהקצין הראשון שעל הספינה מתפרץ אל תאו של הקברניט ומתריע: "הספינה שוקעת." מה תגובתו של הקברניט? "בסדר גמור, […] אבל זו לא סיבה להסתובב לא מגולח."

הקצין חוזר מגולח, ושב ומזהיר: "היא צוללת מהר."

הקברניט תוהה למשמע המילה "מהר", ומסביר לקצין ש"זה ביטוי משונה, שכן הזמן (אם תחשוב על זה)  הוא דבר יחסי."

וכך זה נמשך. הקברניט לא מתרגש. הוא מסביר לאנשיו כי "מנקודת מבט פילוסופית אין חידוש במצבנו", שהרי "לכל אורך חיינו היה עלול להתפצץ לנו וריד או להכות בנו ברק, ולא בתוך עשר דקות, אלא בתוך עשר שניות." והוא ממשיך ואומר: "אך זה לא מנע מאתנו לאכול ארוחת ערב, לא לחסוך כסף בבנק." ושוב, לאיש צוות אחר, מלח זקן שיושב בחדר התחמושת ומעשן מקטרת הוא אומר: "מנקודת מבט פילוסופית אין חידוש במצבנו. החיים, עמיתי הוותיק, בכל רגע ומכל בחינה, מסוכנים כמו ספינה טובעת; ובכל זאת דבק האדם במנהגיו הנאים: נושא אתו מטרייה, נועל ערדליים, נוטל על עצמו משימות ממושכות ומתנהל מכל בחינה כאילו הוא מקווה לחיות לנצח. ודעתי הצנועה היא שאדם המשתמט מנטילת תרופה או ממתיחת שעונו, אפילו היה על סיפונה של ספינה טובעת, ראוי לתיעוב. זו, ידיד, לא תהיה גישת האנושות."

הגישה הפטליסטית הזאת לא יכולה כמובן להציל אף אחד מגורלו. אבל אולי היא מקילה על החיים?

תרגמו: יוחאי ג'ירפי, ארז וולק, מיכל שליו

קולט: "טובי-כלב וקיקי-מותק": סיפורים מקסימים!

מזמן לא קראתי קובץ של סיפורים מקסימים כל כך, שובי לב, הייתי אומרת אפילו – מתוקים!

את שנים עשר הסיפורים שבקובץ כתבה קולט לאורך שנים רבות. הארבעה הראשונים – "רגשנויות", "הנסיעה", "ארוחת הערב מתאחרת" ו"אש ראשונה"  התפרסמו ב-1904, והם מהווים חטיבה אחת, היפה מכולן, לטעמי. מדובר בסדרה של דיאלוגים בין שניים, קיקי-מותק, חתול שחצן ומתנשא, וטובי-כלב, כלב בולדוג רגשן, שמאוהב עד כלות הנשמה באישה שהיא הבעלים שלו.

אפשר לראות שאת הדיאלוגים שכתבה קולט מפי השניים היא ספגה מהתקשורת המתמשכת בינה ובין החתול והכלב, ובין שתי החיות. קולט מיטיבה ללכוד את הלכי הרוח של החתול והכלב, והמילים שהיא שמה בפיהם נובעות בלי ספק מתצפיותיה הארוכות על השניים, וכמובן שגם מאהבתה אותם.

הכלב רגשן, פטפטן, ומחפש חברה. כשמשהו גופני מפריע לו, הוא נעשה קצת נודניק: "בוא נישן קצת", מציע לו קיקי-מותק החתול, והוא משיב: "אני לא יכול. הבטן שלי תפוחה כמו כדור והיא מציקה לי. חוץ מזה, הזבובים האלה… הזבובים האלה! העיניים קופצות ממש מחוריהן כשאני רואה זבוב, ואני הרי כל־כולי לסתות מחודדות עם שיניים מאיימות (תשמע איך הן נוקשות!), למרות זאת היצורים הארורים האלה מצליחים לחמוק". כשמשהו גופני מציק לחתול, מדובר בסבל אפי: "תסתלק מפה," הוא אומר לכלב, "אני קדוש מעונה… תסתלק מפה לפני שאני רושף עליך אש!" כשהוא מתאר איך האישה ניסתה פעם לנקות אותו הוא מספר: "נשכבתי על הגב, הצגתי בטן חשופה ומבט מבועת ומתחנן כמו של שׂה המובל לטבח. מבעד לתחתונים הפלומתיים שלי חשתי צינה קלה! שום דבר מעבר לזה… ואז תקפה אותי פלצות, הרגשתי שחושי מתערפלים, שאגותיי הקצובות עולות וגואות, ושוב יורדות — אתה מכיר את היכולות הקוליות שלי! ושוב עולות כמו צפירה של ספינות: חיקיתי געיות של עגל רך, של ילד שמצליפים בו, של חתולה מיוחמת, של רוח פרצים מתחת לדלת, ומרגע לרגע אני מתלהב מהקולות הבוקעים ממני… עד כדי כך שהיא נאלצה לסיים את הרחיצה שלי במים קרים, ואני המשכתי לייבב, עיניי לתקרה והיא ניצבת לפני, צוחקת ובחוסר טקט קוראת: 'אתה שקרן כמו אישה!'״

החתול מתנשא מעל הכלב: "העליצות ההמונית המעיקה שלך והיבבות שלך, כמו איזה שחקן עלוב. אתה כל כך וולגארי!". הוא "בעל האופי הרע", לעומת הכלב שמעיד על עצמו שהוא "טיפוס רגיש".

החתול אנוכי ומרוכז בעצמו, אבל מודע לכך. הוא מסביר לכלב ש"החתול הוא אורח בבית, הוא לא צעצוע לשחק בו".

הכלב – כולו נאמנות ואהבה, קודם כול כלפי בעלת הבית, אבל לא רק אותה הוא אוהב. אפילו כשהחתול מדבר, הכלב "קשוב במסירות".

החתול תחמן ומניפולטיבי, הוא מדבר "בחוסר כנות". הכלב איטי: "אל תדבר כל כך מהר. לוקח לי זמן להבין… נראה לי…"

החתול לועג לכלב ולנאמנותו המופלגת, וכשזה, התמים, ש"לא מודע ללעג", מנסה להבין מדוע החתול "לא מפסיק להתלונן" אף על פי שהגבר והאישה, כך הוא טוען, מעדיפים דווקא את החתול, משיב לו הלה בלגלוג נוסף: "היגיון של כלב! ככל שמרבים לתת לי, אני רוצה עוד."

הכלב מרוכז באישה, מאוהב בה עד כלות, רוצה אך ורק בטובתה ובקשר אתה: "כמה יפים נראים החיים כשאני לועס את כף ידה ואת שולי שמלתה!"

החתול דואג לעצמו. כשהוא כועס הוא מזעיף פנים ועוקץ את הכלב, "אתה מנשק את היד שמכה בך." הכלב מודה שהוא לא מסוגל לשמור טינה, ומעיד על עצמו: "אני מבליג על העלבונות".

כמה יפה לוכדת קולט את ההבדלים בין השניים! כמה יפה היא מבארת את המחוות הגופניות שלהם! למשל, תיאור הנסיעה ברכבת של הכלב והחתול עם הגבר והאישה: העלבון של החתול שהכניסו אותו לכלוב. היציאה האצילית שלו, כשהגבר מחליט לגאול אותו מייסוריו: "קיקי־מותק מותח צוואר כמו נחש, גוף מפוספס, חשדן וארוך. כל כך ארוך, עד שנדמה כי עוד מטרים רבים של גוף יצאו מהסל…" מחשבותיו כשהוא נועץ ציפורניים לתוך הריפוד: "השטיח מצוין לחידוד הציפורניים […] וממשיך לתקוע את טפריו בריפוד. {…} הממ… אולי האריג הספוג הזה ירגיע לי את העצבים. […] כמה טוב להרגיע את העצבים ולדמיין שהטפרים ננעצים בבשרו הקודח והמדמם של האויב. לפרום ולקרוע ברגליים!" אפשר ממש להרגיש שקולט חודרת אל נפשן של החיות ומתארת בדייקנות את מה שהיא רואה.

היא מיטיבה למשל, לתאר את הרעב המתמיד-כמעט שמציק לכלב. "החתיכה שהיא נתנה לי היתה באמת טעימה, אבל כל כך קטנה שהיא נעלמה לי בגרון ולא נותר ממנה זכר". הוא, כמו תמיד, חיובי, גם כשמשהו חסר או מציק לו.

כאמור, ארבעת הסיפורים הראשונים מהווים חטיבה אחת. באחרים אנחנו פוגשים כלבים וחתולים שאינם מנהלים כל הזמן שיחות כמו בסיפורים הראשונים, כאן מתועדים הרהוריהם של הכלבים או החתולים. הנה למשל קטע יפה להפליא: "לבסוף, בדרך חזרה, ממש לפני השער של הפארק, גיליתי ראשון את אחד מבעלי החיים הכי חסינים שיש, ושרק מהמבט שלו יתחלחלו אני וכל בני גזעִי. קיפוד. איזה תסכול! לדעת שמתחת לכרית הסיכות הזו יש חיה שצוחקת ממני עכשיו ואני לא יכול לעשות לה מאומה! פניתי אליה, משווע לעזרה. היא שיכולה לכל דבר, שתקלף לי את הקיפוד הזה. בזהירות רבה הפכה את היצור בעזרת מקל, כמו שהופכים ערמונים: 'זה מוזר, אני לא מצליחה להבין מה למעלה ומה למטה אצלו!' היא אמרה. בשתי אצבעות ובעזרת זרד הרימה והכניסה אותו ישר לסל שלה ואני לא הפסקתי לכרכר סביבה…" אפשר ממש לראות את התמונה מבחוץ: הכלב מכרכר סביב הקיפוד, נובח עליו, כפי שכלבים נוהגים לעשות, וגם מבפנים: לקרוא את המחשבות שלו, ולדעת שקולט מכירה ומבינה אותן על בוריין.

תיאור דומה, מקסים, מופיע בסיפור "פגישה עם צב": "ההולכים על שתיים" הביאו צב לחצר ששוכנים בה כלבת רועים, חתולה פרסית קשישה, ובולדוגית. הבעתה שלהן מפני הייצור הלא מובן, אבן שיש לה רגליים, כך הם מסבירים לעצמם, משעשעת, מתוקה ונוגעת ללב:

"החתולה השחורה: (מיד משתתפת בחגיגה, עיניה נפערות וכמעט יוצאות מחוריהן): מה קרה. מה קרה? בשם אלוהים, מה העניין? לתפוס מחסה?

הבולדוגית, (אל החתולה השחורה): משוגעת, תעשי טובה ותירגעי, או מוטב שתחזרי אל השכנים בזמן האוכל ותעמידי שם פני מורעבת. לכי, לכי כבר.

כלבת הרועים, (לוחשת ברוגז): ששש, תקשיבו!

החיות פונות לכיוון כלבת הרועים שרוכנת בדריכות כמו כלב ציִד, פוקחת את עיניה ומטה את אוזניה אל הצב.

החיות, (ביחד): נו?

כלבת הרועים, (בצליל קצר ולהוט): זה זז!

החתולה השחורה, (אובדת עצות): מה? מה? בשם אלוהים, מה זז?

כלבת הרועים, (בלי להניד עפעף): זה.

הבולדוגית, (מושכת בכתפיה): אפשר לחשוב! אַת עם הדריכוּת המטורפת שלך, מחשיבה כל אחד כחשוד. האבנים זזות, לנער מחנות הנקניקים מגיע למות, החלבנית לא ראויה אפילו לחבל התלייה… לא ככה, פרסית?"

איזו שנינות! כמה הומור! פשוט תענוג!

גם כישרונה הפיוטי של קולט מתגלה בסיפורים, בתיאורי טבע יפים להפליא: הנה תיאור של שקיעה, מתוך נקודת מבט של כלב: "יחד נאזין בדממה ובאושר לשקיעתו של יום ונריח את ניחוח עץ התרזה המתוק עד בחילה. אישוני עיניי נעשים גדולים ושחורים ואז נִגלים לי סימנים מסתוריים באוויר. שם, מאחורי ההר המחודד, בעֵירה שלווה, ואז יאיר אד כדורי, מעין ורד קפוא באפר הכחול של שמי הלילה, ומתוך פקעת מוארת יבקע פלח חד ומסנוור של הירח, שיפלס את דרכו בין העננים… ואז יגיע הרגע ללכת לישון", או במקום אחר תיאור של אש: "כמה שאת יפה! תוכך האדום יורה לשונות זהב, סילוני פתע של אד כחול, עשן מסתלסל ומשרבט מעלה…"

כשקוראים את כל אלה אי אפשר שלא להודות לא רק לאפרסמון, ההוצאה לאור הקטנה והמשובחת, שהביאה לנו את שכיית החמדה הזאת, אלא גם, כמובן, למתרגם, יורי מירון, שהיטיב להעביר לעברית את יפי כתיבה של קולט.

Dialogues de bêtes by Colette

דליה מגנט, "הכול יהיה בסדר": מה עושים הגעגועים

שלושים סיפורים יש בקובץ הכול יהיה בסדר, שראה אור בימים אלה, והם מגוונים מאוד בסיטואציות  ובדמויות שיש בהם. האנשים המאכלסים את רובם שונים מאוד זה מזה: כך למשל מופיעים בהם – אשתו של השגריר היפני במדריד, גבר גרוש שמתגעגע לחייו הקודמים, אישה שבנה נהרג במהלך שירותו הצבאי, בני זוג שידידיהם הקרובים שכלו את בנם, אישה שמתלבטת אם להיעתר למתנה שקיבלה מחברתה ולעשות קעקוע, צעיר שמסתיר מבני משפחתו את נטייתו המינית, מנופאי שיושב בתא הפיקוד הגבוה במהלך סופת ברקים, אישה שנקראת לחדר המתים כדי לזהות אדם שמספר הטלפון שלה נמצא על פתק בכיסו, צעירה שמחפשת לקנות שמלת כלה בזול ונתקלת במודעה של אישה שמציעה לקנות שמלה כזאת "חדשה לגמרי", ומעוררת את סקרנותה של הקונה: סיפור שמזכיר את הסיפור הקצרצר המיוחס תכופות להמינגווי, (אם כי אין לדעת אם באמת כתב אותו):

for sale baby shoes never worn

ועוד כהנה וכהנה. כל סיפור פותח צוהר קטן אל עולם אחר, מפתיע ומסקרן.

חרף השונות והגיוון יש מרכיב אחד שמשותף לכל הסיפורים: שוב ושוב חוזרת אצל כל האנשים הללו תחושה של החמצה, ובעיקר של געגוע. הנה כמה ציטוטים, כל אחד מסיפור שונה: "היא המשיכה לשבת שם עוד שעה ארוכה, מרגישה איך עולה בה איזה געגוע שאין לו מרפא לימים שבהם [הוא] היה ילד קטן"; "…ממש אין אפשרות לקפוץ ממסלול למסלול, האם תאזור אומץ לתפוס את הרגע, לעצור את הזמן ולקרוא 'אלכסנדר'!' בצעקה גדולה ומהדהדת, שתדלג על עשר שנים של מרחק וגעגוע?"; "הקמטים בלחייו, שהיו פעם קמטי צחוק, העמיקו והפכו לחריצים של געגוע"; "קראתי את המילים על המסך והתחלתי להתגעגע לאמא"; "מטומטמת, מה חשבת? שהחיים הם סרט שאפשר לסובב לאחור"; "כשהתוכנית התבהרה לה נסעה לבית הקברות והניחה זר רענן וצבעוני של חרציות על קברו של אביה, שבזמן האחרונה התגעגעה אליו מאוד"…

רבים מהסיפורים מסתיימים בפואנטה: סוף מפתיע שהופך את הסיטואציה על פיה. ברובם ההיפוך משנה גורלות ומשמעותי מאוד לחיי האנשים שבהם הוא מתרחש, שכן כולם עוסקים בסודות משפחתיים, כאלה שמתגלים באחת בפני הקורא, ואחרים שנחשפים גם בפני הדמויות עצמן.

הכאב שבסיפורים הוא לרוב כזה שמעורר בדמויות תחושה של משמעות ופשר: "למרות הכאב, הוא הרגיש חי! חי ומאושר כאילו התעורר מתרדמה ארוכה", ואולי אחריו יוכלו לשנות משהו בחייהם, להבין טוב יותר את עצמן ואת הקשרים שלהן עם זולתם.

אחד הסיפורים טומן בתוכו הפתעה: הוא אמנם אינו מובא בסמוך לסיפור הראשון, שבו מתוארת כתיבתו במהלך ארס-פואטי יפה, אבל כשהוא מגיע, הוא מעשיר גם את הסיפור הראשון.

דליה מגנט מיטיבה לכתוב. היא יודעת לגלגל את העלילה הקצרה, לא להמעיט ולא להפריז. הסיפורים, משלבים את המציאות החיצונית עם זאת הפנימית, וכך אירועים היסטוריים ומצבים אופייניים למציאות הישראלית משתלבים בחיי הדמויות ומשפיעים עליהן: אישה שניהלה קשר אהבים עם חייל בריטי (מה קרה לה? מה חשבו עליה הבריות?), לוחם צה"ל אכול רגשות אשמה על כך שפגע (אולי?) בילדה פלסטינית, ישראלים שנוצר קשר בינם לבין מהגרי העבודה שרבים מהם כל כך מגיעים לכאן בשנים האחרונות, ההשפעה שיש להדחה מקורס טיס של חיל האוויר על צעיר ישראלי, וההשפעה שיש לכנס מחזורים על המשתתפים בו, מיזוג הגלויות כשיליד רוסייה ויליד אתיופיה עובדים זה לצד זה ועוד כהנה וכהנה.

האם "הכול יהיה בסדר", כפי שכותרתו של הספר מבטיחה? כמובן שלא. אדרבא, דברים ישתבשו, תגליות יכאיבו, תובנות יערערו את המציאות, ציפיות לא יתגשמו, געגועים לא ייענו, ואנחנו נעבור מסיפור לסיפור, נופתע מהפנים החדשות שכל אחד מהם מציג בפנינו ונדפדף בסקרנות אל הסיפור הבא.

אביטל תלמור, "אישה בכחול עם סיגריה": אצל קפקא זאת מטפורה

יש ספרים שמחכים. בסבלנות, אולי בלית ברירה, אבל הם שם: מונחים על מדף, מצפים לרגע שיתגלו. 

ספרה של אביטל תלמור אישה בכחול עם סיגריה חיכה לי כך עשרים שנה. הוא ראה אור ב-2001, ועבר "מתחת לרדאר": לא זכה אז ומאז לתהודה שהוא ראוי לה.

גילוי נאות: אביטל הייתה חברה קרובה בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80. הכרנו בחוג לספרות אנגלית של אוניברסיטת תל אביב. הידידות החלה בקורס שעסק בָּאוֹדָה (גם כעבור כמה עשרות שנים זכורים מהשיעור ההוא שיריו של פינדרוס העתיק) והתפתחה והגיעה גם לרבדים אישיים. כמו שקורה לפעמים לחברויות, הקשר דעך ולבסוף ניתק, והנה חודש לאחרונה. כך זכיתי לקרוא את קובץ הסיפורים שלה, והוא ראוי מאוד לתשומת הלב שלא זכה לה.   

סיפוריה של אביטל גדושים באירוניה מחוכמת, והשנינויות שלה מזכירות לא פעם את סיפוריה הראשונים של אורלי קסטל בלום, אם כי להערכתי, למעשה – כידוע לי – אין מדובר בהשפעה, אלא בכישרון שנובע ממעיין דומה. (השערה פרועה ונואלת: אולי המוצא המצרי המשותף אחראי לכך? הפילוסוף, פרופסור עזרא תלמור ז"ל, אביה של אביטל, היה יליד מצרים, כמו גם הוריה של קסטל בלום, אבל מן הסתם אין בכך להעיד במאומה על מקורותיו של ההומור הדומה של השתיים).

הדוגמאות להומור השנון, הביקורתי והחתרני של תלמור פזורות לאורך הספר כולו. הנה כמה מהן: בסיפור הראשון בקובץ, "אחווה", מספרת הדוברת, מועמדת למשרת מזכירה, שנהיר לה מה מעסיקיה הפוטנציאליים מחפשים: "חיילת מהסוג האזרחי. סדר. מסירות. צייתנות". אחד העובדים בארגון, שרוצה מאוד לעזור לה להתקבל לעבודה, מבקש לראות את כתב היד שלה, כדי להיות בטוח שתתקבל לעבודה. הוא "מתבונן בחטף" במה שכתבה וקובע "שעכשיו בטוח" אין לה מה לדאוג. "אולי אתה צריך לדאוג?" היא שואלת, והוא משיב לה: "אני כבר עשרים שנה דואג, אז אני מוכן"… 

ההומור של אביטל מסתתר מאחורי כובד ראש. בסיפור "אף אחד לא שם לב" מתארת הדוברת את אמה: "אמא עשתה את הצגת הכאב הגדולה שלה ושפתיה הדקיקות נעלמו לחריץ טראגי, שאפילו העיפרון לא עזר". הפער בין המילה "טראגי" לבין היומיומיות של האיפור וכישלונו, יוצר את האירוניה. 

בסיפור (הפרוע! שרק נראה מאופק ומתון, ושהחתרנות שלו נחשפת בהדרגה) "אף אחד לא שם לב" מתארת הדוברת את משפחתה הלא מתפקדת, בעטיו של סוד נורא שייחשף עוד מעט, והוא קשור במישהי ששמה אורית: "אמא הציעה תוספות ואז חנה אמרה 'אני זוכרת איזה ילדה יפה היא הייתה כשהיא נולדה.' הס אטומי נפל על כולם, זאת אומרת, לא שלפני זה מישהו דיבר, אצלנו אוכלים וזהו, אבל באותו רגע כולם גם הפסיקו לנשום". "הס אטומי"! "אצלנו אוכלים וזהו"… שוב – פער בין היומיום לדרמה הנסתרת, למוקשים החבויים מתחת לחילופי דברים שגרתיים לכאורה.  

באותו סיפור מגיעה הדוברת אל מוסד שבו יש, להפתעתה, סורגים על החלונות, "וזה ממש דבילי, כאילו שהחוסים יכולים לברוח, כאילו שיש להם לאן לברוח, אם היה, הם לא היו שם." 

בכלל, סיפוריה של אביטל חושפים דרמות במצבים ובמקומות היומיומיים ביותר. מסתבר שחילופי דברים סתמיים לכאורה, למשל במספרה השכונתית, או באוטובוס העירוני, מכילים עולם ומלואו של מצוקות, צרכים, ערגות וייסורים. מצד אחד נשמע פס הקול השגרתי לגמרי שעולה בסיפורים, ולצדו, או במעמקיו, הגעגועים, התקוות והייאוש של הדמויות, שאי אפשר לראות על פני השטח, אבל אביטל דולה אותם מהמעמקים ומביאה אותם אלינו. 

הסיפורים אינם דומים זה לזה. לשונם מותאמת לדמויות. כשהסיפור עוסק בצעירה, היא אומרת דברים כמו "היא מתמודדת עשר", אבל כשמדובר בסיפור שמסופר מגוף שלישי אחת הדמויות "ממש לוגמת את דמעותיה" של דמות אחרת. 

אביטל יורדת אל מעמקי הנפש של הדמויות. לובה, עוזרת לספרית, מסתירה את עלבונה אחרי ששמעה בחשאי את הבוסית שלה "אומרת שהרוסים הם פרימיטיביים". לובה מפליאה "להפגין את סממני התרבות של הארץ החדשה כאילו היו שלה מבטן ומלידה", ואולי, מציעה הסופרת בהומור הדקיק שלה, "ללובה יש כשרון התבוללות טבעי"… גם הבוסית שלה, אליס, אינה חפה ממצוקות: היא נאלצת "שלושים שנה ללקק לאנשים את הרגליים בשביל שהם יכנסו פנימה ולא יברחו". 

הנושאים בסיפורים שונים ומגוונים: ייאוש שנגרם מאהבה שלא צלחה, בדידות של אלמן מבוגר ובדידות של ילד שאימו שחקנית מפורסמת, כמיהה לזוגיות, חברות בין נשים, תככים במקומות העבודה, היחסים שנוצרים בין הורים לצוות בית הספר של בנם.  מצוקות יומיומיות, למשל תור אינסופי בדואר, בסיפור "הבחורה שלפניי" מקבלות משמעות שחורגת מעבר לסיטואציה המסוימת. אביטל משתמשת במטבעות לשון שגורים, ובטוויסט קטן מגחיכה אותם. למשל: "הזוג וולף השתייך לאותו דור מופלא של בוני המדינה, שחלמו ואף הגשימו".  המילה "ואף" מעניקה לדברים נופך אחר, שמרוקן את הפאתוס מהמילים "חלמו והגשימו". או ב"סיפור על ג'וק": "לפני מספר שנים היה קיץ מהביל במיוחד. לא רק חנויות המזגנים עשו חיל, גם הג'וקים". השילוב בין ג'וקים ל"עשו חיל", כמו גם הרפרור לקפקא, נהדר:

"הבאתי את המטאטא. התכופפתי שוב. זה ג'וק או לא ג'וק? תהיתי. ואם זה ג'וק, הוא בטוח מת. רק מה, לא בא לי לישון עם הפגר תחתיי. טאטאתי, אבל זה לא הועיל. מה שהיה או לא היה שם, לא מש. לא התבטלתי והזזתי את המיטה. 'למה לך להתאמץ ככה? את לא תתפסי אותי,' אמר, אבל הוא לא ניסה לברוח. אפילו לרגע לא חשבתי שאני שומעת קולות. אם כבר זה היה קורה מזמן. נשענתי לי על המטאטא ואמרתי, 'מה הסיפור שלך בדיוק?' 'שום סיפור,' אמר. 'בכל זאת,' אמרתי. 'נדבקת מקפקא, או מה?' 'בכלל לא,' ענה, 'אצל קפקא זה מטפורה. אצלי זה על באמת.' משושיו פיזזו ואני דימיתי אותו מחייך את חיוכו המלאכי. 'מחר נמשיך, טוב? אני לא יודעת מה אתך, אבל אני מחוסלת. עבדתי מספיק קשה בשבילך בשבוע האחרון,' החזרתי לו באותו המטבע". מה תגידו על חיוכו המלאכי של הג'וק?

מהדוגמאות המעטות שהבאתי אפשר לעמוד על רוחם של הסיפורים ועל טיבם. 

מאחר שהספר כבר, כאמור, בן עשרים, והוא ראה אור בהוצאה שנפחה את נפשה לפני כשנה וחצי, אפשר מן הסתם למצוא אותו בספריות, או בחנויות יד שנייה, למשל כאן וגם כאן

 

מה צריך מורה מנוסה לעשות?

אני מטילה עליהם לקרוא סיפור בן חמישה עמודים. נאמר, המינגוויי, או סלינג'ר.

"ובכן, סטיבן, אנא אמור לנו, במה עוסק הסיפור?"

"אני לא יודע. הוא לא מצא חן בעיניי."

"נהדר, דעתך חשובה לנו מאוד. ספר לנו מה בדיוק לא מצא חן בעיניך."

"לא מצא חן בעיניי שהגיבור בוגד באשתו. זה מעשה שפל ולא מוסרי. אני לא אוהב לקרוא סיפורים כאלה."

"אמור לי, סטיבן, ואנשים, בחיים, בוגדים זה בזה ?"

"כן."

"ולמה לא לכתוב על כך סיפור?"

"בגידה היא מעשה שפל, היא לא מלמדת אותנו דבר."

"אתה חושב שתפקידה של הספרות ללמד? מחשבה מעניינת, אם כי שנויה במחלוקת! הבהר את נקודת מבטך."

אני לא שמה קצוץ על דעתו של סטיבן. המשימה העיקרית שלי – לא לאפשר לזב החוטם הערמומי הזה, שכל הלילה עישן מריחואנה (ומריח ממנה גם עכשיו), שרק לפני רגע חתך אותי בפורשה שלו ותפס לי את מקום החניה, לרמות אותי ולהסתיר את העובדה שהוא כלל לא קרא את הסיפור. שאל במסדרון את הבחורה שלו: הסיפור ההוא, מה קורה בו? והיא ענתה לו: יש שם איזה אחד שבוגד באשתו; אה, הבנתי; והנה הוא מוכן עם תשובה. לא תעקוף אותי על עז מקרטעת, אני חושבת לעצמי. "אסחט באיומים ואדחק אל הקיר."

והרי יש כאן עוד מורכבות. אם תחשפי בפשטות את שקריו של הסטודנט ותיתני לו נכשל על כך שהגיע לא מוכן לשיעור, בסוף הסמסטר הוא ינקום. ביום הלימודים האחרון הם כולם מקבלים דפי שורות מהדיקנט ובהם שאלות מנחות. הם מתיישבים ומעקמים במאמץ את האצבעות שאינן מורגלות בכתיבה, ומוציאים באותיות דפוס את דיבת המרצים. "הפרופסור לא עניין אותי." "לא יצר אווירה חווייתית." "אני לא אוהבת את דוגמת העניבה שלו." "נתן D ו־F, ולא הסביר למה. הייתי מאוד מאוכזב."

בגלל זה המורה חייב להיות זהיר במיוחד כשהוא מביא לידיעתו של הסטודנט את העובדה שהוא בהמה עצלה (אם המורה בכלל רוצה להביא לידיעת הסטודנט את העובדה שהוא בהמה עצלה), כדי שהסטודנט בעצמו יצטרך להכיר בכך, והחברים יוכלו להעיד על כך גם כן. כל סוג של כנות, הצבעה על אידיאלים, קריאה למצפון, מודלים לחיקוי ושאר קשקושים יומרניים, האהובים כל כך במולדתנו, אינם עובדים כאן כלל וכלל. כאן צריך לשעשע את הקולקטיב ללא הרף ובו בזמן לתת לכל סטודנט להרגיש שהוא ורק הוא החשוב ביותר, מושא תשומת לבי המתמדת. אבל בלי חנופה. בלי שקרים בוטים. אם המורה מתחנף לסטודנט ומעניק לו ציון גבוה מתוך רצון למשוב חיובי, הסטודנט יתמלא בבוז ובכל זאת ילכלך על המרצה בסוף השנה.

עוד מומלצת התנזרות מאינטלקט אישי: אינטלקט יכול לעצבן. ומילון פשוט ככל האפשר, הם כבר התלוננו שאני משתמשת במילים שאינן מובנות להם. נוסף על כך, כמובן כדאי לשלוט בשיטה של סטניסלבסקי, מחוזקת בפטפטנות סמיכה.

המורה המנוסה יודע: לא צריך ללמד את הסטודנט. צריך ליצור אצלו תחושה שהוא למד.

טטיאנה טולסטיה, "עלמה בפריחה וסיפורים אחרים": מדוע לא בכו על ברז'נייב

כפי ששמה מעיד, טטיאנה טולסטיה היא קרובת משפחה של הסופר הדגול לב טולסטוי. מקריאת קורות חייה אפשר ללמוד שבשושלת שלה מופיעים סופרים ידועי שם נוספים, למשל אחד איוון טורגנייב. טולסטיה ירשה מהם בלי ספק את כישרונה,  והנה אנו זוכים לקרוא ספר שלה, מתורגם לעברית. 

 כתיבתה של טולסטיה היא, קודם כול, מצחיקה מאוד. היא אירונית ומשעשעת, ואין בסיפורים אף עמוד שנעדר ממנו איזה דבר שנינות מקורית, לפעמים קצת מרושעת, לפעמים גדושה באירוניה עצמית ובביקורת מפוקחת על תופעות חברתיות שהיא מנתחת בעקיפין אבל באופן נוקב.

הסביבה היא אחת הגיבורות הראשיות בסיפורים. בראשונים – זאת של ברית המועצות הסובייטית, באחרונים – זאת של הפרברים והאוניברסיטאות בארצות הברית, שם חיה טולסטיה כמה שנים, לפני שחזרה למולדתה. ברור לגמרי שכל הסיפורים נרקמו מתוך חייה והתנסויותיה האישיות.

כך למשל בסיפור הראשון, "עלמה בפריחה", היא מתארת את חוויותיה כדוורית: כסטודנטית בת שמונה עשרה נאלצה למצוא עבודה קשה ולא מתגמלת כמחלקת מברקים, ובאמצעות התיאור של חוויותיה היא פורשת בפנינו לא רק חוסר ההיגיון הבירוקרטי (מדוע למשל היא חייבת ללכת ולשוב כמה פעמים אל אותה כתובת, כאשר ברור שמברק אחד מבטל את האחר?), אלא גם כדי לתאר את יופייה המתפוגג של סנקט פטרבורג (שאותה היא מכנה בשם חיבה "פיטר"): "באחת הכניסות, באולם המבואה, ניצב קמין – עמד על כנו, קר ושומם, עוד מהזמנים שלפני המהפכה. פעם, ככל הנראה, הסיקו אותו, כשעל גרם המדרגות נפרש שטיח ארוך, לפחות עד קומת הביניים, אם לא עד הקומה השלישית. והיה חמים, וישב שוער משופם, ועלה ריח קפה ווניל. והמעלית הייתה קופסת אור בבאר מסורגת, ואילו עכשיו הקמין – בור הקבר – נצבע בצבע שמן ירקרק, כמוהו כמבואה כולה. ישר על השיש. צבע שמן ירוק". 

הסיפור השני, "חלומות זרים", נפתח במשפט "פטרבורג לא נבנתה עבורנו. לא עבורי. כולנו זרים בה". היא מספרת כיצד פטר הגדול נסע לאמסטרדם וחלם לבנות עיר דומה, ואז "הוא עצמו מת, אך העיר נותרה, וכך נגזר עלינו לחיות בחלום זר". היא מפליגה בתיאורי העיר, והם יפים כל כך! "מי שלא רץ מימיו, באוזניים שמוטות, במזג אוויר שפעתי ומבהיל כמו זה, מי שלא נרטב עד לשד עצמותיו, לא נבהל מהכניסה ומהחצרות, לא יוכל להעריך את חמימותם החייתית, הבישולית, הרדיאטורית, של מגורי האנוש. מי שלא שמע את המוות נושב בגבו, לא יעלוץ בחדוותה של האח. ולכן אם קהתה היכולת היקרה מפז לחוש בחיוניות החיים, כדאי לנסוע לפיטר באוקטובר. אם יתמזל מזלך, וכמעט תמיד מתמזל – תצא משם חצי חי. לשם עינוי הגוף יתאים גם נובמבר, עם הרוח המושלגת, הרטובה, המחליפה את כיוונה בכל דקה, ואם נסיעה סתווית לא תצא אל הפועל – גם מרץ יעשה את העבודה". 

ההיסטוריה נוכחת מאוד בסיפורים. למשל: "בסוף שנות השמונים, כשהחלה הפרסטרויקה," שאז "היה מעניין יותר לצפות בטלוויזיה מאשר להציץ בחלון"… או – אזכור המצור על לנינגרד, בסיפור "סוניה", שאז גיבורת הסיפור "ניזונה מכל מה שיכלה למצוא: בישלה את נעלי העור, רקחה מרק חם מהטפטים – הרי בכל זאת נשאר מהם מעט דבק-קמח"; או – מות ברז'נייב בסיפור "דמעות" (אי אפשר לא לפרוץ בצחוק כשהיא לועגת לו בלי רחמים, למשל: "ברז'נייב מת! דבר שלא נשמע כמותו! חי לו בלי למות, והנה עכשיו מת"), שבו היא מתארת את קצו של עידן, כאשר "גם האוטובוס היה עצוב – סובייטי, עני, ישן, קר, מטרטר". כשהמנהיג מת "הדור המבוגר נזכר במותו של סטלין, בשמחתם החשאית של החכמים, בבכיים של הבורים. שם לפחות הייתה דרמה, וכאן אף לא שמץ, ולא ברור איזו צורה אמור ללבוש היגון, ולו המזויף", שכן "ברז'נייב מזמן לא היה בן אדם, לא פרסונה, אלא טמפרטורת האוויר, הלחץ בעמוד הכספית, כיוון הרוח – מריקנות אחת לריקנות נפשית אחרת."  

תיאור הבירוקרטיה הסובייטית בערוב ימיה של ברית המועצות היה יכול להיות משעשע, אלמלא היה מזעזע. בסיפור "אושר" היא מתארת את התלאות שעברה "בשנת 1986 [כאשר] נעשה מותר לנסוע לאן שרוצים". את החשדנות המתעללת של פקידים. את התקנות הבלתי אפשריות, שמזכירות את מלכוד 22 בסתירות הפנימיות שנהגו כדי להקשות, להכאיב, להפריע לבני אדם לחיות: "היא הייתה פשוט מאושרת לקלקל לאנשים את מצב הרוח".  

הסיפורים ברובם ריאליסטים, אבל חלקם סוריאליסטים. למשל, "האשנב", שבו מצאה טולסטיה דרך מחוכמת לתאר את תקופת המחסור כשאנשים עמדו בתור כדי "להשיג", כך סיפרו לי שנהוג היה לומר, כל חפץ ש"יזרקו" בראש התור. 

היא מספרת על עצמה, למשל ב"יום האישה" – סיפור שבו היא תוקפת בחריפות מעודנת את מערכת החינוך הסובייטית שבה גדלה, את הסתירות: "בבית הספר מלמדים דברים מטופשים וסותרים. אומרים 'הקרב את עצמך כדי להציל את ידידך' ומיד מצווים להלשין", את האטימות לפרט, לצרכיו וליכולות שלו: "יתנקמו בי על כך שאני יודעת לקרוא במהירות, ואינני רוצה לקרוא באיטיות, הברה אחרי הברה, ולהעמיד פנים שאני מתמודדת עם טקסט מסובך", את העריצות והתביעה לקונפורמיות.  

כל אחד מהסיפורים הוא פנינה מיוחדת במינה, הם שונים זה מזה, ועם זאת – כולם מעניינים, וכאמור – מצחיקים מאוד.

התרגום לעברית הוא מלאכת מחשבת. אמנם אינני יודעת רוסית, אבל התחושה לאורך הסיפורים הייתה שאני קוראת עברוסית. משהו במנגינה, בקצב: "זויה השתוקקה ליפול בזרועות מגואלות בדם של כירורג. אבל מהנדס – גם טוב", משהו בקיטוע, בסוג הזרימה, מעורר תחושה רוסית מאוד. 

Девушка в цвету – Татьяна Толстая

תרגם מרוסית: דן ורשקוב

"הפרדת צבעים": איך נולד לאקי, ומה קרה לאמו

סיפור מתוך ספרי הראשון, הפרדת צבעים, (1989) 

מריאנה אנריקס, "הדברים שאיבדנו באש": מניין נובטים סיוטים?

"אולי אני לא הנסיכה בארמון, אלא המטורפת בצריח": המשפט שמופיע בסיפור הראשון, "הילד המלוכלך", בספר הדברים שאיבדנו באש נוגע במהותו של הספר. בכל אחד מהסיפורים יש אישה שחייה נוגעים, ישירות או בעקיפין, בטירוף, והנגיעה אינה מתבררת מיד. נדרש תהליך שהקורא עובר ביחד עם אותה אישה.

הנה למשל הסיפור הראשון, "ילד מלוכלך". יש בו פעוט בן חמש שחי ברחוב, בשכונת עוני בבואנוס איירס, עם אמו הנרקומנית, שמפקירה אותו. האם נחטף ועונה? האם המספרת יכלה, או הייתה צריכה להציל אותו? איזה תירוץ היא יכולה לגייס לעצמה כדי להתגונן מפני רגשות האשמה? האם תיטרף עליה דעתה כי מצפונה מייסר אותה? האם הייתה באמת אמורה לעשות משהו, ונכשלה?

יש עוד ילדים אומללים בקובץ הסיפורים המרתק הזה. בסיפור "החצר של השכן" אנו פוגשים עובדת סוציאלית שלא היה די בכוונותיה הטובות ובמסירותה לילדים האומללים הנתונים תחת חסותה, ובבת אחת, בטעות איומה, נהפכה מ"עובדת סוציאלית שמתמחה בילדים בסיכון, אימהית ולא אנוכית – לעובדת ציבור סדיסטית ואכזרית". היא כבר נמצאת בשלב מתקדם יותר של הטירוף, יחסית לאישה מהסיפור הראשון. כבר רואה מראות שמן הסתם כלל לא מתקיימים במציאות ושומעת קולות מייסרים.

בסיפור "הבית של אדלה" אנחנו פוגשים ילדים פגועים מתוך נקודת המבט של אחת מהם. גם כאן כרוך טירוף, שהסופרת, מריאנה אנריקס, מיטיבה מאוד לתארו מבפנים, עד שלא ברור מתי המציאות מסתיימת והיכן מתחילה ההזיה, שכן, כמו גם בחלק מהסיפורים האחרים, כמה מהדמויות חולקות את מחשבות השווא ואת חזיונות התעתועים, המעוררים אימה ותחושה של זוועה. כך למשל גם בסיפור "הפונדק" שומעות שתי צעירות קולות מבעיתים שכנראה כלל לא היו במציאות.

לרגעים גוררת הסופרת גם אותנו, הקוראים, לטירוף. כך למשל בסיפור "השנים המורעלות" היא מתארת צעירה שנעלמה ביער, וכעבור שנים חברתה של המספרת מוצאת באותו אזור איזה סרט לבן, ומשערת ש"אולי היא [הנעדרת] השאירה לנו אותו בתור מסר". (הבלבול הזה בין מציאות להזיה מעלה על הדעת את הסיפור "גרדיווה", שפרויד היטיב כל כך לנתח בכלים פסיכואנליטיים).

גם בסיפורים שבהם כרוך סוג אחר של טירוף: "ירוק אדום כתום", ששם יש דמות של צעיר שמסתגר בחדרו ומסרב לצאת ממנו, מוזכרות זוועות שקשה לשאת: "המרשתת העמוקה", זאת ש"בנויה מאתרים שלא מופיעים במנועי החיפוש. היא גדולה בהרבה מהמרשתת השטחית שרובנו משתמשים בה. גדולה פי חמשת אלפים," ומתרחשות בה זוועות שהדעת אינה סובלת. "אני לא מבין למה אתם חושבים שאנשים אוהבים ילדים ומטפלים בהם", מסביר הצעיר המסתגר למספרת, בת שיחו, שגם היא, בחייה, כמעט נפלה קורבן, מי יודע למה: כשלמדה בבית הספר המורה להיסטוריה  הציעה לה יום אחד לקחת אותה אתה אליה הביתה, כדי שתתחבר עם בתה. למזלה של המספרת היא סירבה, ושיתפה את אמה בהצעה. למחרת המורה נעלמה מבית הספר, אבל רק אחרי שנים נודע שבכלל לא הייתה לה בת.

מה הרקע שמתוכו נובטות כל הזוועות הללו? בספר רוחש עברה הלא כל כך רחוק של ארגנטינה. גיבורת הסיפור "נסיר מעלינו את כל הבשר" מוצאת בתוך ערימת אשפה גולגולת ומתאהבת בה. לוקחת אותה הביתה. מעניקה לה שם. מלבישה אותה. "אבי היה מדבר על קברי המונים", היא מספרת, "אמר שהם כמו בריכה של עצמות באוויר הפתוח". ועוד, היא מסבירה, "כולנו דורכים על עצמות, רק צריך לכרות בורות עמוקים ולהגיע אל המתים המכוסים. אני צריכה לחפור, באת, בידיים, כמו שעושים כלבים, הם תמיד מוצאים עצמות, תמיד יודעים איפה החביאו אותן, איפה הפקירו אותן להישכח".

מריאנה אנריקס דומה לאותם כלבים. היא חופרת ומוצאת. מזכירה את "הגשר ההוא" שבנו "בזמן הדיקטטורה הצבאית ובתוך הבטון החביאו מתים, אנשים שהם חיסלו".

מדריך תיירים בבואנוס איירס, בסיפור "פבלו הקטון תקע מסמרון: בעקבות הגמד המחודד" סבור שהסיורים שלו באתרי רצח מפורסמים בסך הכול משעממים, כי "העיר לא התהדרה ברוצחים גדולים, אם נוציא מכלל זה רודנים, שלא נכללו בסיור מטעמי תקינות פוליטית".

לא רק העבר מזכיר קבר המוני. בנסיעתן של הדמויות מהסיפור "קורי עכביש" לאסונסיון שבפרגוואי הם עדים להתנכלות של חיילים שוודאי עוד יאנסו את המלצרית האומללה במסעדה שאליה נקלעו, אבל לא מעזים לפעול כדי להציל אותה "כי הם חוגרים נשק ועוד כלי נשק שעונים על הקיר שמאחוריהם" וידוע ש"באסונסיון כדאי תמיד לשבת כמה שיותר רחוק מהצבא."

גם ההווה של בואנוס איירס אינו מלבב. יש בו, כאמור, מחוסרי בית מסוממים, יש "אזור שבו נרקומניות בנות שתים עשרה עלו למשאיות ומצצו לנהגים את הזין כדי שיוכלו לקנות את המנה הבאה"; העיר "הלכה והתפוררה לחנויות נטושות, לחלונות אטומים בלבנים כדי למנוע השתלטות, לשלטים חלודים שהתנוססו על בניינים משנות השבעים," וגם: "מאחורי החזיתות הללו, שהיו רק מסווה, חיו עניי העיר. ועל שתי גדות הריאצ'ואלו בנו להם אלפי אנשים בתים בשדות הבור, החל בפחונים רופפים וכלה בדירות הגונות למדי של לבנים ובטון". הנהר הזורם בעיר הוא "המזוהם ביותר בעולם", ו"רק אנשים מיואשים מאוד הולכים לגור שם, ליד הצחנה המסוכנת שנוצרה בכוונת מכוון". מדובר על "שכונת עוני שהמדינה זנחה". לא מפתיע שעל הרקע הזה נולדים סיפורים קשים כל כך, עד לאחרון שבהם, "הדברים שאיבדנו באש", המספר על תנועת מחאה מחרידה של נשים אבודות ששורפות את עצמן.

אנריקס מיטיבה לכתוב. יש בספר הברקות שסומנו בשקיקה: למשל: "תהיתי למה קוראים לניאנדוטי [אריגים צבעוניים] 'קורי עכביש'; מן הסתם בגלל טכניקת האריגה, שהרי התוצאה הסופית דומה הרבה יותר לזנב של טווס, הזנב מנוקד בעיניים יפות אך בו בזמן מטרידות, אינספור עיניים מפוזרות על כל גופו של בעל החיים, עם ההילוך השחצני שלו, בעל חיים יפה להפליא שנראה תמיד עייף"; או – "החבר שלי, מה לו וליופי הערטילאי של עצמות חשופות, העצמות שלו מכוסות שכבה של שומן ושיעמום".

מדריך הסיורים מהסיפור "פבלו הקטון תקע מסמרון: בעקבות הגמד המחודד" נוהג לספר לתיירים סיפורים על מקרי רצח מחרידים, והם, מאזיניו, "מעולם לא ביקשו ממנו להפסיק את הסיפור באמצע". גם קוראיה של מריאנה אנריקס מסומרים למקומם, שבויים בקסם המכושף של סיפוריה. "כמו בסיוטים, הרגישה שרגליה נעשות כבדות, שהגוף מסרב להסתובב ומשהו מונע ממנה להתיק את גופה ממפתן החדר. אבל זה לא חלום. בחלומות לא מרגישים כאב".

הכאב שמסב הספר שלפנינו ראוי. הוא ההבדל בין מציאות או חלום בלהות, לבין ההיענות ליצירת אמנות. יש עוצמה רבה בחוויה שהוא מסב.

אן טיילר, "Half Truths and Semi Miracles": סיפור קצר, או מתווה לרומן?

כשאמזון מציעים לי קנייה מראש של ספר שכתבה אן טיילר, אני לוחצת בלי היסוס על הכפתור. כל כך קל ומפתה לקנות ככה! לפני שלושים שנה (אולי יותר?) כש"גיליתי" את טיילר (זה היה בספר The Accidental Tourist – תייר מזדמן שזכה בפוליצר ועובד לסרט קולנוע בכיכובם של ויליאם הרט, ג'ינה דיוויס וקתלין דיוויס), הקפדתי להשיג את כל ספריה. (למרבה הצער, התרגומים לעברית של כמה מספריה פשוט מחרידים!). כל מכר שנסע לאנגליה או לארצות הברית קיבל רשימת קניות של ספריה, מלווה בתחנונים. אחר כך, כשאמזון הוקמה, עברתי להזמנות בדואר של ספרים מודפסים. דמי המשלוח היו יקרים בהרבה מהספרים עצמם, אבל למי היה אכפת, כשמדובר באן טיילר? הבעיה העיקרית בימים המוזרים ההם, כשהאינטרנט היה רק שמועה, הייתה לגלות מתי אן טיילר הוציאה ספר חדש (וגם אליס מונרו, שמאז שנות ב-80 "רדפתי" אחרי ספריה ואפילו ניסיתי לשכנע כמה הוצאות לאור לתרגם אותם, אך באותם ימים – לשווא!).

אפילו כתבתי לאן טיילר מכתב (לא היססתי לספר לה שגם אני סופרת – זה היה אחרי הפרדת צבעים, שראה אור בעם עובד, ובזב"ם עבדתי עם חיים פסח על דיבור עקיף). זכיתי לקבל ממנה מענה כתוב בכתב ידה(!), מכתב ידידותי, חביב ואנושי מאוד – כמו הכתיבה שלה!

כשראיתי אם כן את ההצעה לקנות ספר חדש של אן טיילר אפילו לא שמתי לב למחירו: 0.99$ בלבד! כשהוא הגיע אל הקינדל שלי (באייפד, בטלפון ובמחשב), התברר שמדובר בסיפור קצר, אחד מתוך סדרה שמכונה  A Vintage Short Series, בהוצאת  Penguin Random House. נראה אם כן כי ה"אופנה" של ספרונים המכילים נובלה, או כמה חיבורים קצרים, כפי שאפשר לראות בהוצאות לאור כמו לוקוס, תשע נשמות, ובסדרת הקצרים של כתר, אינה ייחודית לישראל.

בנובלה שלפנינו נוגעת אן טיילר בעניין שכבר העסיק אותה בעבר, בספר Searching For Caleb (שראה אור ב-1975). אחת הדמויות באותו רומן, שאורכו 309 עמודים (לעומת 11 עמודים בסיפור שלפנינו, שאי אפשר אפילו לכנותו "נובלה"), הייתה ג'סטין, מגדת עתידות "חובבנית", שאט אט חושפת בפני הקורא את "סודה": בעצם כלל אינה רואה עתידות, אלא שבזכות כישוריה הבין-אישיים היא מצליחה "לקרוא" את נפשם של בני האדם המגיעים אליה, לחשוף את צפונות לבם ולעודד אותם לפעול בדרכים שייטיבו אתם.

בסיפור  "Half Truths and Semi Miracles" אנחנו פוגשים הילרית. אישה שבמגע יד מצליחה לרפא תחלואים שונים. כמו ג'סטין מגדת העתידות, גם היא אינה מאמינה באמת בכוחות של עצמה. היא שולחת את המטופלים שלה שילכו קודם כל לרופא, עוד לפני שהם באים אליה, כי "גם הרופאים הם שליחים של האל."

עיקרו של הסיפור מגיע כשההילרית מאבדת את כל עולמה, והולכת למרפאת אחרת, שבמגע גופה מבהירה לה: "לא אלוהים עשה ממך הילרית. דודתך יוניס עשתה זאת. חברתה, גברת פורטני, והאיש עם הגוש על הזרוע וכל האחרים. בזמן שהם הפעילו את הקסם שלהם, את החזקת להם חזק את היד."

וזה מה שאן טיילר רוצה בעצם לספר לנו: שהכוחות מצויים בידי כל אחד מאתנו.

"הדבר הראשון שאני אומרת לאנשים הוא שאני סתם אישה רגילה, אני בדיוק כמוכם, אני אומרת, ואני רואה שהם לא מאמינים לי. יש להם כל מיני דעות קדומות." כך נפתח הסיפור.

למרבה הצער, מהלכיו מהירים מדי, ואפילו, לפרקים, חיצוניים. למעשה, הוא דומה יותר למתווה של רומן שאן טיילר העדיפה לשרטט אותו בקווים מהירים.

אין דבר. רומן חדש שלה,  Clock Dance שכבר הוזמן, כמובן, כבר קיים בקינדל, וכבר נמצא בקריאה. עונג צרוף.

פרטים בהמשך :-)…

Tyler, Anne. Half-Truths and Semi-Miracles (Kindle Single) (A Vintage Short). Knopf Doubleday Publishing Group. Kindle Edition.

 

נועם חי, "חמצן": איך חושבים תאים סרטניים?

במעבדה שלה היא חקרה את השפעת החנק על תאים ממאירים. עמוק בליבת כל גידול סרטני מוצק, אפילו קטן, יש תמיד תאים המשוועים לאוויר, נחנקים. רגע לפני המוות, בעווית הגסיסה, כמה מן הנחושים שבהם מצליחים למשוך אליהם כלי דם טעון חמצן מהיקף הגידול, ואז יש להם רגע של רווחה. הם נושמים, חזק ובכוח, וכאילו אין מחר הם מתחלקים מהר, ועוד יותר מהר, והגידול מתעבה מבפנים ומתנפח, מפורר את העצם, הכבד, הריאה, ושוב התאים שבעומק נחנקים וחוזר חלילה. ואז הם נוטשים, אלה מהם ששרדו, ומחפשים מרחבים רחוקים מאווררים ומלאי עסיס, והלאה, והלאה. היא ניסתה לחשוב באופן האלים, המטורף, שבו חושבים תאי הסרטן הנחנקים, להרגיש את ההיבריס שלהם שאין לו סוף, איך הם חגים מסביב למוות, כל כך קרוב, שוב ושוב ושוב, איך לא אכפת להם שימותו בסוף יחד עם הגוף המובס, ההרוס. כמעט ללא מנוחה חשבה ועבדה, ויצרה פתרונות השמדה, ורק אחד ממאה התברר כקצה חוט אפשרי. היא התקדמה, בתסכול, עקב בצד אגודל, והכנסים היו הפוגה.

עיצוב: יעל ארט

ניקולאי קרמזין, "ליזה המסכנה": מהי אהבה?

"קדימה היא הוצאה אקדמית חדשה אשר הוקמה בשנת 2016", נכתב על הדש האחורי של הספר ליזה המסכנה, מאת ניקולאי קרמזין. עוד נכתב בדש כי מטרת ההוצאה לאור החדשה היא "למלא את החסר הקיים בספרי מופת רוסיים מתורגמים", וכן כי ייעודה המוצהר של ההוצאה לאור החדשה הוא "לאפשר לקהל הקוראים הישראלי להתוודע לראשונה למיטב הספרות והמסורת הרוסית בתחומים שונים".

ניקולאי קרמזין נולד ברוסיה באמצע המאה ה-18 ומת ב-1826 בגיל 60. ההחלטה לתרגם ולהוצא לאור קובץ מסיפוריו מעידה כי הם נתפסים כחשובים מאוד, שהם, ככתוב על דש הספר, "מיטב הספרות".

אכן, הקובץ במהדורתו העברית זוכה לכבוד רב. הספר אסתטי ומכובד מאוד. ברור לגמרי שהושקעו בהוצאתו מחשבה, תשומת לב, ולא מעט משאבים כספיים: כריכה קשה, עטיפת נייר עליונה ואיכותית, אפילו סימנייה מובנית, מחוטים ארוגים, כפי שהיה נהוג בעבר להוציא ספרים. התוצאה: ספר שנראה חשוב. לא זאת בלבד, אלא שנוספו לסיפורים הקדמה, "מסת מבוא" הנושאת את הכותרת "'ליזה המסכנה בספרות הרוסית של המאה התשע עשרה", ואחרית דבר – "קרמזין והספרות הרוסית העכשווית (משנות החמישים של המאה העשרים ואילך)". את המבוא כתבה איסנה גולדין, מי שהקימה את ההוצאה לאור, ואת אחרית הדבר, המתורגמת מרוסית, כתב פרופ' דימיטרי פאוולוביץ' איוונסקי. למבוא, למסה החותמת את הספר, ולסיפורים עצמם, נוספו לא מעט הערות שוליים, מיעוטן של המחבר, מרביתן של המתרגם, פטר קריסקנוב.

מכל אלה אפשר להבין שהעטיפות הרבות שבתוכן טמונים הסיפורים עצמם חשובות לא פחות מהם. ומה נותר, אחרי שהבנו, ולמדנו, והפנמנו את השפעתו הרבה של ניקולאי קרמזין על הספרות הרוסית, מאז ועד היום? כן, כמובן: לקרוא את הסיפורים עצמם ולבדוק אם הם רק חשובים, או גם מעניינים בפני עצמם, כספרות, לא כהיסטוריה של ספרות.

מסתבר שהשנים הרבות שחלפו לא היטיבו עם הסיפורים הללו (החשובים!). הם, כך הסבירו המבארים, משתייכים לאסכולה הכתיבה הסנטימנטלית. הסיפור "ליזה המסכנה" במיוחד, כותב הפרופסור באחרית הדבר, "מתכתב" או לפחות מושפע מרומן המכתבים פמלה מאת הסופר האנגלי ריצ'רדסון, שפרסם אותו ב-1740. בסיפור הצנום "ליזה המסכנה" וברומן עב הכרס פמלה אנו פוגשים גבר עשיר שמחזר אחרי צעירה ענייה. בגרסה האנגלית המשרתת אינה נעתרת לחיזוריו. בגרסה הרוסית האיכרה האומללה מתפתה. פמלה נחשב האב טיפוס של רומן-למשרתות: אם לא תעניקי מחסדייך לגבר העשיר ויפה התואר, אם תדעי איך לשחק את המשחק, תזכי בטבעת ובעושר, כפי שקרה לפמלה, שלכדה את הגבר ברשתה. ליזה הרוסייה, לעומת זאת, לא הכירה את הכללים ואיבדה הכול.

את פמלה נאלצתי בעבר הרחוק לקרוא בשל צו של אחד ממורי, מרצה בחוג לספרות אנגלית. הוא היה פרופסור שלכאורה אהב ספרות, אבל חשדתי בו שהספרים עצמם בכלל לא משמחים אותו, שהוא פשוט לא נהנה לקרוא אותם. הוא העסיק את עצמו בעיקר במיון ובקטלוג ("אבל  איפה, באיזו תקופה ובאיזה ז'אנר, את משבצת את היצירה בתוך הרצף ההיסטורי?"). אותו מרצה פסק שמי שרוצה "לחקור את הספרות האנגלית" חייב לקרוא את פמלה. (נראה כי לא רק אני סבלתי מהספר. הנרי פילידינג, סופר ומחזאי אנגלי, כתב גרסה לגלגנית, פרודית ומצליחה מאוד, שנקראה Shamela – משחק מילים על שמה של גיבורת הספר של ריצ'רדסון, בצירוף המילה shame, כלומר – בושה. את ספרו הציג כ"חשיפת האמת המזעזעת על חייה של פמלה"…)

למרבה השמחה, הספר "ליזה המסכנה" כולל רק שלושה סיפורים קצרים. אפשר לקרוא את כולם בתוך כמה שעות. וצריך לומר כי בניגוד לפמלה הם בהחלט לא משעממים. יש בהם חן ואירוניה סמויה, לפעמים עצמית, ולפעמים כזאת שמופנית כלפי הדמויות שבסיפור, ובעצם – כלפי הקוראים. "אח! אוהב אני דברים שנוגעים ללבי ומאלצים אותי להזיל דמעה של צער ענוג!" כותב קרמזין, שמרבה לפנות אל קוראיו בדיבור ישיר, להתנצל, להסביר, להתנצח.

הדיאלוגים החד צדדיים האלה של הסופר עם קוראיו הם החלקים המשעשעים והמעניינים ביותר בספר. למשל, בסיפור "ליזה המסכנה": "לבי שותת דם ברגע זה. אני שוכח את האדם שבאראבסט, ואני מוכן לקללו – אך לשוני דבקה לחכי – אני מביט בו, ודמעות יורדות על לחיי. אח! מדוע אינני כותב רומן אלא סיפור עצוב אמיתי, שהתרחש במציאות?"

זוהי כמובן ארס-פואטיקה: לצון שחומד הסופר. כך למשל גם בסיפור "נטליה בת הבויאר": "כדי להקל מעט את העומס המכביד על זיכרוני, אספר לקוראי היקרים מעשה אחד שהיה או סיפור ששמעתיו במחוז הצללים, במלכות הדמיון, מפי סבת-סבתי, שהחשיבוה בזמנו למספרת מחוננת, והיא סיפרה אגדות עם לצארינה NN כמעט מדי ערב בערבו, אבל חושש אני פן אקלקל את סיפורה הנאה; חושש אני פן הסבתונת תגיע בטיסה קלה על ענן מהעולם הבא ותעניש אותי במקלה על יכולתי הרטורית הפגומה… הו, לא! סלחי נא לי על חוסר ההיגיון שלי, צל רחב נפש שכמותך: לא מתאים לך לנהוג כך! בימי חייך עלי אדמות היית שקטה וטובת לב כשֵׂיָה רכה בשנים; ידך לא המיתה כאן אפילו יתוש או זבוב, ופרפר נח תמיד בשקט על אפך. ובכן, הייתכן שכעת, כשאת מרחפת בים העונג שלא יתואר וכשאת נושמת את האתר הטהור של הרקיע – הייתכן שתרימי יד על בן-נינך הכנוע? לא ולא! הלא תרשי לו להתאמן במלאכתם המשובחת של מלכלכי הנייר הממציאים בדיות על החיים ועל המתים, בוחנים גבולות סבלנותם של קוראיהם, מטילים אותם בסוף על ספות רכות ומכניסים אותם לתרדמה עמוקה בדומה למעשה האל אורפיאוס, המפהק תמיד…"

נראה כי קרמזין (כמו הסופר האנגלי א"מ פורסטר) סבר כי דבר אחד אסור לסופר בתכלית האיסור: לשעמם את קוראיו.

ועם זאת, הסנטימנטליות היתרה של הכתיבה מייגעת לפעמים. האם קרמזין רציני כשהוא מתאר את יופייה של הגיבורה שלו כך: "לחייה בערו כזוהר השקיעה בערב קיץ בהיר"? האם לא קרא את סונט 130 של שייקספיר, הנפתח במילים "עֵינֵי גְּבִרְתִּי הֵן שֶׁמֶשׁ? לֹא וָלֹא! / אַלְמֹג אָדֹם יוֹתֵר מִשִּׂפְתוֹתֶיהָ" (תרגום של שמעון זנדבק)? שייקספיר לועג לדימויים הבנאליים, המוכרים מדי, הסתמיים, והנה קרמזין נופל בפח הקלישאות. ואולי בעצם הוא חומד לצון גם כאן? הלא הוא כותב כי "מחסן הדימויים הפיוטיים לאפיון היופי התרושש מאוד בזמננו המפואר, וסופרים לא מעטים נושכים את קולמוסם מרוב צער בחפשם אחר דימויים חדשים – ואין הם מצליחים למוצאם." אבל כמה שורות אחרי כן (בסיפור "נטליה בת הבויאר"), הוא משתמש שוב בקלישאות: "היא הייתה עדינה כיונת בר, תמה כשיה, רכה ונעימה כמשב רוח בחודש מאי." או, במקום אחר בסיפור: "האהבה שקיבלה את השראתה מתקווה הפריחה בו-ברגע ורדים אדומים בלחייה של היפהפייה שלנו."

בשני הסיפורים הראשונים קרמזין בוחן מהי אהבה, ליתר דיוק – מהי אהבתה של אישה צעירה. ב"ליזה המסכנה" מדובר באהבה אומללה שלא צלחה, וב"נטליה בת הבויאר" באהבה שהתממשה ונשאה את האוהבים לפסגות של הצלחה וקרבה, בזכות שיתוף הפעולה המופלא שלהם. בסיפור השלישי, "אביר זמננו", שלא הושלם ולכן קשה להביע עליו דעה, מתואר קשר מוזר ופרוורטי בין אישה בוגרת לילד, שמנסה למצוא בה את אהבת אמו המתה.

"הו, עלמות יפות," כותב קרמזין ב"נטליה בת הבויאר", "אכן, אלו פני הדברים: החל בגיל מסוים לא יוכלו חייכן להיות מאושרים אם יזרמו הם כנחל בודד במדבר. הלוא בלעדי רועה הצאן היקר ללבכן, כל העולם כמוהו כמדבר ציה בעיניכן, והקולות העליזים של חברותיכן, קולות הציפורים העליזות – יישמעו באוזניכן כהד עגום של שעמום ובדידות. לשווא תרמו עצמכן בבקשכן למלא את הריק שבנשמתכן ברגשות הידידות שבין הבתולות, לשווא תבחרו את הטובה שבחברותיכן למקור ההשראה העדינה של לבבכן! הו, לא, יפהפיות יקרות, לא ולא! לבבכן חפץ בדבר מה שונה, הוא חפץ בלב אחד כזה, שלא יקרב אליו בלא רטט עז, שיתמזג אתו ברגש משותף אחד, עדין, שוקק…"

לאמיתו של דבר, קשה להבין מדוע הסיפורים הללו חשובים כל כך. איך קרה שהשפיעו על דוסטויבסקי, לרמונטוב, טורגנייב, פושקין (בייבגני אונייגין אחת הדמויות מקריאה בפני דמות אחרת את "נטליה בת הבויאר"!), אבל מסתבר, כדברי הסיכום באחרית הדבר, כי  "'ליזה המסכנה' התאזרחה בספרות בת ימינו תמיד תוך שינויים בעלילת הסיפור או באמצעות 'הנמכה' קיצונית של הבעייתיות שלה לרמת התרבות הפופולרית – מבלי שיסתרו זה את זה."

לא נותר אלא להודות לכל העושים במלאכה, אלה שבחרו, תרגמו, ערכו, הגיהו, עיצבו, ביארו, העירו והאירו. כי בסיכומו של דבר ולמרות הכול, מדובר בחווית קריאה מעניינת ומעשירה.

 

 

שבוע הספר: מה הם עשרים הספרים המומלצים שלי

השבוע יפתח רשמית שבוע הספר 2017.

החלטתי להמליץ על עשרים ספרי מקור − למעט אידה פינק הישראלית, שספריה תורגמו מפולנית, אבל ודאי הייתה כותבת בעברית, אילו רק יכלה − מתוך כל אלה שציינתי אותם עד כה בבלוג.

הבחירה לא הייתה קלה, היו עוד רבים שאהבתי, אבל החלטתי להגביל את עצמי לעשרים בלבד.

הריהם:

  1. קו המלח, יובל שמעוני, עם עובד
  2. אנשים טובים, ניר ברעם,
  3. נישן בלילות, נלך בימים אידה פינק, הקיבוץ המאוחד
  4. סוס אחד נכנס לבר, דוד גרוסמן, הספרייה החדשה
  5. הנכס, רותו מודן, עם עובד
  6. הדור השני, מישל קישקה, חרגול
  7. הים של וינה, גפנית לסרי קוקיא, כנרת
  8. וזרח הלילה, אילה בן-פורת, כנרת
  9. שוב מלך אדום, חנה קראל, עם עובד
  10. סוג מסוים של יתמות, אלאונורה לב, עם עובד
  11. ארבעה אבות, אמיר זיו, עם עובד
  12. דלעת, מתי פרידמן, כנרת
  13. עוד מהנעשה בעירנו, עלי מוהר, עם עובד
  14. ימי הכלניות, תום שגב, כתר
  15. 1967, תום שגב, כתר
  16. הארץ שמעבר להרים, ניר ברעם, עם עובד
  17. בנדיט, איתמר אורלב, עם עובד
  18. האצבעות על הגבעה, איתן דרור פריאר, עם עובד
  19. השלישי, ישי שריד, עם עובד
  20. כל הסיפורים, אידה פינק, עם עובד

אשמח לקרוא בתגובות מה הרשימות שלכם (לאו דווקא מתוך הספרים שמופיעים כאן בבלוג…!).


אגיע לדוכן של כנרת בכיכר רבין כדי לחתום על הספר החדש שלי, רצח בבית הספר לאמנויות, בשני מועדים:

  • יום ראשון, 11 ביוני
  • מוצ"ש, 17 ביוני: בערב האחרון של שבוע הספר.

אשמח לפגוש אתכם!

 

גרהם גרין, "היפנים הסמויים": מה ראה הסופר המבוגר שהתבונן בסופרת הצעירה?

שמונה יפנים אכלו דגים במסעדה. הם לא הרבו לשוחח בשפתם הלא מובנת, אבל כשעשו זאת, חייכו בנימוס ולעתים קרובות ליוו את הדברים שאמרו בקידה קטנה. כולם, חוץ מאחד, הרכיבו משקפיים. הבחורה היפה שישבה  ליד החלון שלחה לעברם לפעמים מבט חולף, אבל בעיותיה היו כנראה חמורות מכדי שתקדיש תשומת לב ממשית למישהו בעולם, חוץ מאשר לעצמה ולבן זוגה.

היה לה שיער בלונדיני דק ופניה היו יפות וקטנות, קלאסיות, סגלגלות כמו מיניאטורה, אף על פי שאורח הדיבור שלה היה נוקשה, אולי בגלל המבטא שרכשה בבית הספר שלא מזמן סיימה ללמוד בו. היא ענדה טבעת חותם גברית על האצבע שנוהגים לענוד עליה טבעת אירוסין, וכשהתיישבתי ליד השולחן – הגברים היפנים חצצו ביני לבינה – היא אמרה, "אז אתה מבין, אנחנו יכולים להתחתן בשבוע הבא."

"כן?"

בן זוגה נראה מוטרד. הוא שב ומזג יין שבליי בכוסותיהם ואמר, "כמובן, אבל אמא…" ואז החמצתי חלק משיחתם, כי היפני המבוגר ביותר רכן קדימה מעל השולחן בחיוך ובקידה קטנה, והשמיע שטף דברים ארוך שדמה לקרקור בכלוב תרנגולות, וכל האחרים רכנו לעברו, חייכו והאזינו. גם אני לא יכולתי שלא להקדיש לו תשומת לב.

ארוסה של הבחורה דמה לה במראהו. יכולתי לדמיין אותם כשתי מיניאטורות תלויות זו לצד זו על לוח עץ לבן. התאים לו להיות קצין זוטר בצי של האדמירל נלסון בימים שבהם רגישות וחולשה מסוימת לא מנעו קידום.

היא אמרה, "נותנים לי מקדמה של חמש מאות פאונד, וכבר מכרו את הזכויות של המהדורה בכריכה רכה." ההצהרה המסחרית הנוקשה הדהימה אותי. נדהמתי גם מכך שהיא עוסקת במשלח היד שלי. ודאי לא מלאו לה יותר מעשרים. היא הייתה ראויה לחיים טובים יותר.

הוא אמר, "אבל הדוד שלי…"

"אתה יודע שאתה לא מסתדר אתו. ככה נהיה עצמאיים."

"את תהיי עצמאית," הוא אמר בטינה.

"עסקי היין לא ממש יתאימו לך, נכון? דיברתי עליך עם המוציא לאור שלי ויש סיכוי טוב… אם תתחיל קצת לקרוא…"

"אבל אני לא יודע כלום על ספרים."

"אני אעזור לך, בהתחלה."

"אמא שלי אומרת שכתיבה היא קביים…"

"חמש מאות פאונד ומחצית מהזכויות לכריכה הרכה – אלה קביים די מוצקים," היא אמרה.

"השבליי הזה טוב, נכון?"

"לא רע."

התחלתי לשנות את דעתי עליו – לא היה בו הנופך המתאים לנלסון. הוא נועד לכישלון. היא סקרה אותו מכף רגל ועד ראש. "אתה יודע מה מר דווייט אמר?"

"מי זה דווייט?"

"מותק, אתה לא מקשיב, הא? המוציא לאור שלי. הוא אמר שהוא לא קרא בעשור האחרון רומן ביכורים שמפגין יכולת הסתכלות כזאת."

"נפלא," הוא אמר בתוגה, "נפלא."

"הוא רוצה רק שאני אשנה את השם."

"כן?"

"הוא לא אוהב את 'הזרם שאינו פוסק'. הוא רוצה שאני אקרא לספר 'חוג צ'לסי'".

"מה אמרת?"

"הסכמתי. אני בהחלט חושבת שעם ספר ראשון צריך לְרַצות את המוציא לאור. במיוחד כשאפשר להגיד שהוא ישלם על החתונה שלנו, נכון?"

"אני מבין." הוא בחש את היין שלו בהיסח הדעת במזלג – ייתכן שלפני שהתארסו נהג תמיד להזמין שמפניה.

היפנים גמרו לאכול את הדג והזמינו מהמלצרית המבוגרת, במעט מאוד אנגלית אבל בנימוס רב, סלט פירות טריים. הבחורה הביטה בהם ואז בי, אבל נדמה לי שראתה רק את העתיד. רציתי מאוד להזהיר אותה מפני עתיד שמתבסס על רומן ראשון ששמו "חוג צ'לסי". צידדתי באמא שלו. המחשבה על כך הייתה משפילה: הייתי מן הסתם בן גילה של האם.

רציתי לומר לבחורה – את בטוחה שהמוציא לאור שלך אומר לך את האמת? מוציאים לאור הם בני אדם. לפעמים הם מגזימים כשהם משבחים את מעלותיהן של בחורות צעירות ויפות. האם בעוד חמש שנים יקרא מישהו את "חוג צ'לסי"? האם את מוכנה לקראת שנים של מאמץ, של תבוסה ממושכת, כששום דבר לא מצליח? ככל שהשנים יחלפו, הכתיבה לא תיעשה קלה יותר, המאמץ היומיומי יכביד יותר, "יכולת ההסתכלות" תוחלש; כשתגיעי לגיל ארבעים ישפטו אותך על פי מה שתצליחי לעשות, לא עוד כהבטחה לעתיד.

"הרומן הבא שלי יהיה על סן טרופז."

"לא ידעתי שהיית שם פעם."

"לא הייתי. נורא חשוב לבוא עם מבט חדש. חשבתי שאולי נגור שם חצי שנה."

"עד אז לא יישאר הרבה מהמקדמה."

"המקדמה היא רק מקדמה. אני מקבלת חמישה עשר אחוז אחרי שימכרו חמשת אלפים עותקים, ועשרים אחוז אחרי עשרת אלפים. וכמובן שעוד מקדמה תגיע, מותק, כשאסיים את הספר הבא. גדולה יותר, אם 'חוג צ'לסי' יימכר טוב."

"ואם לא."

"מר דווייט אומר שהוא יימכר טוב. והוא יודע."

"הדוד שלי ייתן לי אלף מאתיים כדי שאוכל להתחיל."

"אבל מותק, איך תוכל אז לבוא לסן טרופז?"

"אולי מוטב שנתחתן כשתחזרי."

היא אמרה בקשיחות, "אולי אני בכלל לא אחזור, אם 'חוג צ'לסי' ימכור מספיק."

"אה."

היא הביטה בי ואז בקבוצת היפנים. היא סיימה לשתות את היין שלה. היא שאלה, "אנחנו רבים?"

"לא."

"יש לי שם לספר הבא –  אינדיגו כחול."

"חשבתי שאינדיגו זה כחול."

היא הביטה בו מאוכזבת. "אתה לא באמת רוצה להיות נשוי לסופרת, נכון?"

"את עדיין לא סופרת."

"נולדתי סופרת – ככה מר דווייט אומר. יכולת ההסתכלות שלי…"

"כן, אמרת לי, אבל מותק, את לא יכולה להסתכל קצת יותר קרוב הביתה? כאן בלונדון."

"כבר עשיתי את זה. עם 'חוג צ'לסי'. אני לא רוצה לחזור על עצמי."

החשבון נח לידם זה זמן מה. הוא הוציא את ארנקו כדי לשלם, אבל היא חטפה את הדף והרחיקה אותו ממנו. היא אמרה, "זאת החגיגה שלי."

"לכבוד מה?"

"לכבוד 'חוג צ'לסי', כמובן. מותק, אתה  מאוד דקורטיבי, אבל לפעמים אתה, טוב, לא לגמרי מחובר."

"אני מעדיף… אם לא אכפת לך…"

"לא, מותק, הפעם זה עלי. ועל מר דווייט, כמובן."

הוא ויתר, כששניים מהיפנים שרבבו לשון בעת ובעונה אחת ואז הפסיקו בבת אחת וקדו זה אל זה, כמו אנשים שנחסמו בפתח של דלת.

קודם לכן נראו לי שני הצעירים כמיניאטורות תואמות, אבל איזה ניגוד שרר ביניהם, בעצם. אותו היופי יכול להכיל חולשה וכוח. נשים כמוה במאה התשע עשרה היו, אני מניח, יולדות תריסר ילדים בלי להיעזר בחומרי אלחוש, והוא היה נופל קורבן לזוג העיניים השחורות הראשונות שהיה פוגש בנפולי. האם יוצבו פעם תריסר ספרים על המדף שלה? גם אותם יצטרכו ללדת בלי חומרי אלחוש. מצאתי את עצמי מקווה ש"חוג צ'לסי" יתגלה כאסון ושבסופו של דבר היא תעסוק בדוגמנות צילום והוא ישתקע בעסקי היין בסנט ג'יימס. הבגרות מצילה אותנו ממימוש חלק  גדול מפחדינו. תהיתי לאיזה בית הוצאה לאור שייך דווייט. יכולתי לדמיין את גב הספר, שבו הוא היה מציין את יכולת ההסתכלות המלוטשת שלה. אם יש לו שכל, יהיה תצלום בגב העטיפה, שהרי המבקרים, כמו המוציאים לאור, הם בני אדם.

הם מצאו את מעיליהם בירכתי המסעדה ושמעתי אותם מדברים. הוא אמר, "מעניין מה כל היפנים ההם עשו שם?"

"יפנים?" היא שאלה, "איזה יפנים, מותק? לפעמים אתה חמקמק כל כך, שנדמה לי שאתה בכלל לא רוצה להתחתן אתי."


לעברית: עופרה עופר אורן

The Invisible Japanese Gentlemen", Graham Greene"

מה הקשר בין הסרט "ברוקלין" לסיפור "אוולין" מאת ג'יימס ג'וייס

ג'יימס ג'ויס הוא אולי אילן גבוה מדי להיתלות בו כשמדובר בפרשנות לסרט "ברוקלין", אבל במהלך הצפייה לא יכולתי להימנע מהמחשבות עליו.

העלילה של "ברוקלין" מתרחשת לפחות חצי מאה שנה אחרי שספרו של ג'ויס הדבלינאים ראה אור. אחד הסיפורים בקובץ, "אוולין", שהופיע בעבר בתוכנית הלימודים לקראת בחינות הבגרות בספרות אנגלית, מספר, כמו הסרט, על נערה אירית מתלבטת.

הוצאת בבל, לעברית: שרון פרמינגר

בסרט (המבוסס על רומן מאת הסופר האירי קולם טובין) אייליש היגרה לארצות הברית  כדי למצוא לעצמה עתיד טוב יותר, אבל כשהיא באה לביקור מולדת באירלנד, מנסה ארצה "ללכוד" אותה ולהשאירה "בבית": פתאום מציעים לה עבודה, גבר אמיד מחזר אחריה, הנופים המוכרים, החברות הוותיקות, אמה המזדקנת, כולם מפתים אותה לוותר על החלום האמריקני, לחזור ולהשתקע במולדתה ולוותר על האהוב האמריקני-איטלקי שהכירה בברוקלין.

בסיפור של ג'וייס אוולין מתלבטת אם לחבור למלח המחזר אחריה. הוא מזמין אותה לעלות אתו לאונייה המפליגה לבואנוס איירס (פירוש השם "אוויר טוב", לעומת תיאור הדירה המחניקה והמאובקת שבה אוולין גרה, אינו מקרי), לנטוש את אביה וביתו, את עירה ואת עברה, ולצאת לחיים חדשים.

הבחירה של אייליש אמורה לעורר בלבו של הצופה סקרנות, ואולי אפילו מתח, מתוך התהייה אם תישאר באירלנד ותבגוד באהובה
האמריקני, ואם מוטב לה בכלל להישאר בעולם הישן, המוכר. בעצם בחירתה די ידועה מראש. ברור למדי שהפיתויים שארצה פורשת בפניה לא יגברו, בסופו של דבר, על האפשרות לחיות בעולם החדש ולהתחיל לממש את החלום האמריקני. האהוב האיטלקי כבר הציג בפניה את מה שעתיד להתרחש בחייהם המשותפים: הוא ואחיו קנו חלקת אדמה גדולה, שעליה יבנו כמה בתים, ימכרו חלק מהם, יגורו באחרים, ובלי ספק יתעשרו. הם מייצגים את ארצות הברית – כור היתוך של מהגרים שמביאים אתם חריצות, מעשיות ועבודת כפיים. האהוב האמריקני גברי ובעל חזון. המחזר האירי יכול אמנם להציע לה את הבית הגדול שהוריו "מורישים" לו בעודם בחיים, אבל הוא מייצג מציאות מנוונת ומוגבלת. הוא לא ישיג את עושרו בעבודה, הוא לא ימריא אתה למחוזות מלאים בהשראה – אדרבה, הוא עצמו משתוקק לצאת מהמציאות החוסמת אותו, לראות מקומות חדשים, להשתחרר.

אוולין של ג'ויס דומה אמנם לאייליש, אבל בסופו של דבר שונה ממנה מאוד: היא נשארת "תקועה" במקומה, אחוזת חרדות, פחדים ורגשות אשם. היא משותקת מרוב אימה: האם המלח הצוהל, זה שפיו מלא שירה ופניו שזופות משמש, יישא אותה בסופו של דבר לאישה, או רק ינצל אותה? ואיך תוכל להפקיר את אביה, גם אם חייה אתו רצופים בעלבונות וכאב, והזיכרונות הטובים מעטים כל כך? ומה יגידו עליה, אם תסתלק כך עם גבר זר, בחנות שבה היא עובדת? ודאי ירכלו עליה, ודאי ילעגו לה.

אוולין מנסה לאזור אומץ ולברוח מהמלכודת שאירלנד פורשת מתחת לרגליה, אבל ברגע האחרון נבהלת, נתקעת במקום, מסרבת לעלות על הספינה, וזאת מפליגה בלעדיה. הקתוליות האדוקה שבתוכה צמחה, החשש מפני מעשה נועז מדי, חוסר היכולת שלה להמריא, אינם מאפשרים לה לעשות את המעשה שיכול להציל אותה מהחיים הצפויים לה – קיום עלוב ונטול תקווה, כמו זה שהיה לאמה לפניה, עד שחלתה ומתה.

בספרו דיוקן האמן כאדם צעיר ביטא ג'יימס ג'וייס את החרדה שחש מפני אירלנד. הוא חייב, כך מסביר שוב ושוב גיבורו, סטיבן דדאלוס, להשתחרר ממנה, לברוא לעצמו כנפיים סמליות, כנפי לעברית: אברהם יבין ודניאל דורון, עם עובדהיצירה האמנותית (כמו דדאלוס מהמיתולוגיה היוונית שיצר לעצמו כנפיים מדונג ונוצות, כדי לנוס מהשבי). ג'ויס עצמו גלה מארצו, וסירב לשוב אליה, אם כי לא חדל לכתוב עליה.

כצפוי, גם אייליש בסרט מבינה שארצה מסוכנת לה. גם היא נמלטת, ומסמנת את הדרך לכל המהגרים שאינם חוששים לעצב לעצמם חיים טובים יותר מאלה שנועדו להם מלידה. היא מייצגת את המיליונים שהיגרו לאורך השנים. ארץ המוצא של כ10% מתושבי ארצות הברית כיום היא אירלנד.

את הסיפור "אוולין" הוציאו לפני כמה שנים מתוכנית סיפורי החובה באנגלית. מותר, אבל לא חייבים עוד, ללמד אותו. הסיבה לכך, כפי שהוסבר לי פעם: יש בו יותר מדי אלמנטים קתוליים, ולכן הוא עלול לפגוע ברגשותיהם של תלמידים (יהודים) דתיים. לא יאומן, אבל כך.

ברנרד מלמוד: A Summer's Reading האם באמת חשוב כל כך לקרוא ספרים?

"אז ויקטוריה בקהאם לא קראה ספר מימיה." במילים הללו נפתח מאמר שכתבה לפני כעשר שנים הת'ר לייסי, בעלת טור בעיתון האנגלי הנחשב "גארדין". המאמר נקרא "עריצות הקריאה" ולייסי יצאה בו להגנתה של ויקטוריה בקהאם שזמן מה לפני כן העידה על עצמה  שאינה נוהגת לקרוא ספרים, וזכתה בשל כך לקיתונות של לעג. לייסי עצמה מעידה בסופו של הטור על כך שהיא דווקא כן נוהגת ואוהבת לקרוא, ואפילו מרבה לעשות זאת, ובכל זאת היא מעניקה לבקהאם, ואתה כמובן לכל מי שאינו חובב ספרים, מעין פטור מוסרי: "אני סבורה שישנם רבים שאינם קוראים ספרים," היא כותבת, "וזה לא מעיד על כך שיש בהם איזשהו פגם." היא מוסיפה ומספרת על אמה, שהספרים היחידים שקראה אי פעם היו אלה שנאלצה לקרוא כשהייתה תלמידה, ומאז שסיימה את הלימודים "ניערה את אבק הספרות מעל רגליה באנחת רווחה, ומעולם לא הביטה עוד באף ספר." ואמה אינה היחידה. לייסי מצטטת ידוענים בריטים שהצטרפו לוויקטוריה בקהאם והכריזו שספרים משעממים אותם, הם מסרבים לקרוא, ואינם רואים בכך כל פסול.

"מה קרה?" שואלת הת'ר לייסי. "ממתי מכסה קבועה של חומר קריאה רציני וראוי נהפכה לעניין מחייב? ומי בכלל מחליט מה ראוי? אילו ויקטוריה בקהאם בלעה מנה קבועה של ספרות נשים מתקתקה ("צ'יק ליט"), או מותחנים אלימים ושטופי דם (הרי גם אלה ספרים), האם מישהו היה סבור שהרגלי הקריאה שלה נאותים, אף על פי שחומר הקריאה החביב עליה באמת הוא עיתוני אופנה?"

מאמרה של הת'ר לייסי שאפשר אולי לכנות אותו גם "בשבחי הבּוּרוּת" מעלה על הדעת את הסיפור "קריאת קיץ" שכתב הסופר האמריקני-יהודי ברנרד מלמוד.

הדמות הראשית בסיפור, המתרחש בתחילת שנות החמישים באחד מרובעי העוני של ניו יורק, הוא צעיר בשם ג'ורג' סטויונוביץ'. שמו מעיד עליו שהוא כנראה בן למשפחת מהגרים, ככל הנראה ממזרח אירופה. אמו מתה, אביו פועל קשה יום שעובד בשוק הדגים ואחותו מלצרית בבית קפה אי שם בברונקס. האבא והאחות משכימים קום כל בוקר כדי לצאת לעבודה, ורק ג'ורג' המובטל נשאר בבית. הוא כמעט בן עשרים ורוב היום הוא מסתובב חסר מעש, מדי פעם מקשיב למשחקי כדורגל המשודרים ברדיו, מציץ בעיתוני הרכילות שאחותו מביאה מבית הקפה, לפעמים, כשמתחשק לו, מסדר קצת, אף על פי שחובת הטיפול בבית מוטלת על אחותו, גם אם היא עובדת קשה והוא בטל ממעשים. ג'ורג' מתקשה להשלים עם מצבו העגום. הוא משועמם. אין לו כמעט כסף. אחותו מקציבה לו אמנם מדי פעם כמה סנטים ממשכורתה, אבל אין בכך די כדי לאפשר לג'ורג' להזמין פעם מישהי לצאת אתו לסרט ולהפיג את הבדידות. ג'ורג' אינו שבע רצון גם מהשכונה שבה הוא גר. הוא חולם לשפר את תנאי חייו. כמה היה רוצה לגור בבית נאה עם מרפסת באזור ירוק שנטועים בו עצים, לא ברחובות המהבילים הללו, שהמדרכות בהן שבורות, ששום דבר לא צומח בהם, שיש בהם רק בטון ואבן. מדי ערב יוצא ג'ורג' לטיול קצר, חולף על פני החנוונים היושבים בפתחי החנויות כדי להתאוורר מהחום והלחות, יוצא מתוך שכונת העוני, עד שהוא מגיע לאיזה גן ציבורי קטן, שם הוא נח מחוסר המעש שלו וחולם על עתיד טוב יותר.

איך יוכל להתקדם בחיים? איך יוכל לפרוץ את מעגל העוני ולממש את מה שמכונה "החלום האמריקני" כלומר – להתעשר? לפי הסיפור השער האפשרי היחיד שיכול להיפתח בפניו הוא – אם ירכוש השכלה. כלומר – אם יתחיל לקרוא. כולם – ג'ורג', בני משפחתו והשכנים יודעים זאת. אבל ג'ורג' הפסיק את הלימודים. יום אחד נמאס לו והוא קם ועזב את בית הספר. ברור שלא היה אז מי שיבלום אותו, יעודד אותו להתגבר על הקושי והאתגר שמציבים הלימודים. אביו מתמודד עם קשיים בכך שהוא בוכה. אחותו כמעט בת גילו. בני משפחה אחרים, מלבד האימא שמתה, אינם מוזכרים. מאז שג'ורג' ברח מבית הספר הוא עסק בכל מיני עבודות מזדמנות – נער שליחויות, פועל בבית חרושת – שבכולן מאס. מדוע אם כן אינו משלים את חוק לימודיו? יש לו הרבה הסברים, בעצם –  תירוצים. למשל: הוא לא אוהב שאומרים לו מה לעשות. וחוץ מזה – התלמידים האחרים יהיו צעירים מדי, יחסית אליו. למעשה יש לו לג'ורג' תירוצים לכל הבטלנות הנרפית שלו: אמנם היה רוצה לעסוק בנגרות כתחביב, אבל איפה ימצא מקום לעשות זאת? אמנם היה רוצה להיות משכיל יותר – אבל איך יוכל להתגבר על הרתיעה שלו מפני קריאה? הוא מבין היטב שרק מי שמסוגל לקרוא יוכל להתפתח, אבל אין לו כוחות נפש לאלץ את עצמו לפעול בהתאם.

השינוי מתחולל כשאחד השכנים, מר קָטָנְזָרָה –  גם הוא מן הסתם מהגר או בן למהגרים, כנראה מאיטליה, כך מעיד עליו שמו – פוגש את ג'ורג' ומאתגר אותו. קטנזרה מתעניין בג'ורג'. למעשה הוא היחיד שעושה זאת. אף אחד אחר בשכונה או בבית אינו פונה אל הצעיר הזה בשאלות, אינו תוהה למעשיו, אינו מבקש לדעת מה שלומו. מאז ומתמיד חיבב מר קטנזרה את ג'ורג'. כשהיה ילד נהג לתת לו כמה מעות כדי שיקנה לעצמו ממתקים.

ערב  אחד כשהוא נתקל בג'ורג' המשוטט כדרכו בלי שום תכלית, הוא מבקש לדעת מה בעצם ג'ורג' עושה עם עצמו. וג'ורג', שנבוך להודות בבטלנותו, מספר פתאום שהוא קורא.. המון. שיש לו רשימה של מאה ספרים שלקח מהספרייה, ובכך הוא שקוע. מר קטנזרה מתעניין מאוד. הסיפור מרמז על כך שהאיש משכיל יותר מאשר תושבי השכונה האחרים: הוא נוהג לקרוא עיתון "נחשב", הניו יורק טיימס. והוא מציע לג'ורג' לשוחח אתו על כל הספרים הללו. האם הוא מבין שג'ורג' משקר? האם מטרתו הסמויה להשפיע על הצעיר, לעודד אותו, להביא לכך שיתחיל באמת לקרוא?

לכל השאלות האלה משיב הסיפור תשובות סמויות ולא ישירות. אבל שאלה אחרת נשארת ללא מענה: מה קרה בעולם מאז שברנרד מלמוד כתב את "קריאת קיץ"? איך ייתכן שבאמצע המאה הקודמת הייתה ההשכלה המפתח הברור והמובן מאליו להצלחה בחיים, ואילו כיום ויקטוריה בקהאם ודומיה הם אלה שקובעים את הלך הרוח הציבורי? מדוע עיתונאית כמו הת'ר לייסי מוצאת לנכון להסביר שקריאת ספר דומה לכל תחביב אחר – היא אפילו מציעה חלופות שקולות: קניית בגדים, רכיבה על סוסים, תיעוד המספרים המופיעים על קרונות רכבת, בישול, חקר מערות?

רבים מבין תלמידי בית ספר תיכון שנהגתי בעבר לתת להם לקרוא את המאמר של הת'ר לייסי כמעין התגרות – משום מה האמנתי שידונו אותו לכף חובה ויבוזו לו – הגיבו אליו להפתעתי ולצערי בהסכמה. עד שהפסקתי לתת להם אותו, שמא אני משיגה בדיוק את ההפך ממה שתכננתי: מעודדת אותם לחשוב שהקריאה באמת לא חשובה כל כך, במקום לעורר בהם תחושה של התקוממות כנגד מה שנאמר במאמר.

"אני עצמי לעולם לא אדע את ההבדל בין ורסצ'ה לגוצ'י, (ולעולם גם לא יהיה לי אכפת מה ההבדל)", כותבת הת'ר לייסי, אבל מזדרזת להסביר שאין לדעתה שום הבדל בין עיסוק באופנה לבין קריאת ספרים. המשמעות המובלעת: גוצ'י וטולסטוי שווים. אין סולם ערכים של גבוה ונמוך, חשוב ולא חשוב, רב משמעות ושולי. אין מי שההיכרות עם עולמו תורמת ומעשירה יותר ממי שרק מקשט את המציאות. ומכאן שאין מי שמשפיע באמת על הזולת באמירתו, באמנותו, בנפשו המורכבת ורבת הפנים. אין הבדל בין מוצרט ללהקת פיקוד מרכז. אין. פשוט אין.

תומס מאן: "איש וכלבו"

ואילו השחפים, מסתבר שהם עניים מדי במוח ובלב ללעוג להכנות שהוא עושה. בָּאוּשֶׁן אינו מסוגל להגיע אליהם. אבל הוא שולח את נביחתו, את קולו המרעים אליהם על פני המים. זה מגיע אליהם, ואף הוא הרי דבר מוחשי, הסתערות המכה אותם בהלם ואשר כנגדה אין הם מסוגלים להחזיק מעמד זמן רב. אמנם הם מנסים זאת, הם נשארים במקומם, אבל בשורות קהלם הרוחש עוברת תזוזה של אי שקט. הם מסבים את ראשיהם, אחד ועוד אחד מחלצים את כנפיהם על כל צרה שלא תבוא, ולפתע הם נוסקים אל על ברעש בכל המונם, כתמרת ענן לבנה, שקול קרקור מר נפש ופטליסטי עולה ממנה, ובָּאוּשֶׁן אץ על הסלעים לכאן ולכאן כדי להבריח ולהפיץ אותם לכל עבר ולוודא שיישארו בתנועה: כי התנועה היא בעיניו העיקר, שלא ישבו, שיעופו, במעלה הנחל ובמורדו, כדי שיוכל לדלוק אחריהם.

הוא שועט לאורך הגדה, ממרחק הוא שוטף את האפיק לכל אורכו, שהרי בכל מקום יושבים ברווזים, מקוריהם תחובים להם בנעימות זלזלנית תחת כנפיהם, ובכל מקום שאליו הוא מגיע הם ממריאים ונסים מפניו, כך שהמחזה אמנם נראה כמו טאטוא של רצועת החוף, כולה והקמת מהומה עליזה בה גולשים ונוחתים בחבטה על המים, המערסלים ומסובבים אותם בבטחה, או מתעופפים מעליו בראשים מתוחים, שעה שבאושן, במרוצתו על החוף, מודד את כוח רגליו בכבוד כנגד עצמת אבדותיהם.

הוא כל כך מוקסם ואסיר תודה כשהם רק מעופפים, כשהם נותנים לו הזדמנות לתחרות ריצה נפלאה במעלה הנחל ובמורדו, והם מכירים מן הסתם את משאלות לבו ולעתים מפיקים מהן תועלת. פעם ראיתי אימא ברווזה אחת עם אפרוחיה − זה היה באביב, ה חל כבר היה ריק מעופות, זו נשארה אצלנו עם עולליה, שטרם היה בכוחם לצאת למסע, ושמרה עליהם באיזו שלולית בוצית שנותרה מן ההצפה האחרונה ומילאה שקערורית של אפיק הנחל היבש. שם פגשה את באושן − אני צפיתי במחזה מן הדרך העליונה. הוא זינק אל השלולית, התרוצץ וניתר בתוכה בנביחות ובתנועות פראיות, רדף אחרי משפחת הברווזים והפיץ אותה באימה לכל עבר. מובן שהוא לא נגע לרעה באף אחד מבני המשפחה, אבל זרע בהם חרדה שלא ידעה גבול ומידה, כך שהאפרוחים, שהיו מכים בבדלי כנפיהם, פרחו לכל עבר, אבל על הברווזה צלחה אז אותה רוח של גבורה אימהית, שלמען הגן על גוזליה היא מטילה עצמה בעיוורון ובתעוזה גם כנגד החזק שבאוייבים, ובאומץ לב אחוז שיכרון, שדומה כי הוא חורג מגבול הטבעי, עלה בידיה להטיל בו בלבול ולהניסו כל עוד נפשו בו. בנוצות סמורות ובמקור פעור להחריד, עטה ברפרוף כנפיים פעם אחר פעם ותקפה את פניו של באושן, הסתערה עליו בגבורה שוב ושוב, כשהיא משמיעה קולות נשיפה, ואמנם גרמה במראה החלטיותה מעוות הצורה לרתיעה מוכת תדהמה של אויבה, אף שלא היה בכוחה לאלצו ממש ובאופן מוחלט לנסיגה, כי תמיד התקדם מחדש בהשמיעו קולות. לפיכך החליפה הברווזה את שיטתה ובחרה בדרך הפיקחות, כיוון שעוז הנפש הסתבר כבלתי מעשי. מן הסתם הכירה את באושן מפעמים קודמות, את חולשותיו את מאווי לבו הילדותי. היא זנחה את עולליה לנפשם − היא עשתה זאת למראית עין, חיפשה את מפלטה בתחבולות, היא המריאה אל על וחצתה את הנחל במעוף, "נרדפת" על ידי באושן, נרדפת, כפי שהוא דימה, אך לאמתו של דבר היא הוליכה אותו, כשהיא מחזיקה ברצועת השוטים של להיטותו. היא עפה בכיוון הזרם, אחר כך נגד כיוונו, הלאה, הלאה, כשבאושן דוהר לידה כבתחרות ריצה, עפה מרחק כה רב במורד הנחל ומן השלולית עם האפרוחים, עד שבעודי ממשיך בטיולי אבדו מעיני לגמרי גם הברווזה וגם הכלב. מאוחר יותר חזר הפתי ומצא שוב את דרכו אלי, מותש לגמרי מן הריצה ובנשימה משתנקת. אבל כששבנו ועברנו ליד השלולית המותקפת הייתה זו מפונה מיושביה…


תומס מאן, סיפורים מאוחרים, מגרמנית: יעקב גוטשלק, ספרית פועלים הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר

 

איתן דרור-פריאר, "האצבעות על הגבעה": מה סוד קסמו?

בתום קריאת הספר האצבעות על הגבעה תהיתי מה סוד קסמו. הרי כולו עוסק בייסורים, חלקם מרוחקים, זיכרונות מהבהבים מהעבר, חלקם מתרחשים ממש עכשיו, בהווה הסיפורי. ובכל זאת, למרות כל הצער הרוחש בשלוש הנובלות המקובצות בספר הזה, אי אפשר להתכחש ליופיין הרב ולתחושת הערך והמשמעות שהן מעניקות.

אחת הסיבות לכך היא שהכותב תובע את השתתפותו הפעילה של הקורא. שום דבר בכתיבתו אינו מוצג במפורש, בגלוי. כדי להבין את הדמויות ולפענח את מצוקותיהן, רצונותיהן, הגעגועים שלהן, עלינו להיות שותפים בתהליך, להצטרף אליהן ולעקוב בזהירות אחרי חלקי המידע הנמסרים לנו – רגע אחד אנחנו בהווה, ומיד נזרקים אל התרחשות מהעבר הרחוק, אל דברים שנאמרו, אל תמונות קצרות, רבות משמעות, שנטבעו בזיכרון והשפיעו על חייה של הדמות. הזמנים נשזרים ויש לעמוד על המשמר, לעקוב אחרי נגיעותיהם ההדדיות ולשים לב למשמעויות שהם מעניקים זה לזה.

אל כל אלה נוספים קטעי מידע קצרצרים שמובאים בפנינו, ואת הקשר שלהם לסיפור עלינו לגלות בעצמנו. הנה למשל פרק י"ח הקצרצר בסיפור "כיכר היונים": "ב-1917 ניצוד הדוב האחרון בארץ ישראל. איך מרגיש דוב שנשאר לבדו?" ובכן – מה יש כאן? אזכור של בדידות? ניתוק? נרדפות? כל אלה, ועמם ודאי עוד קשת של תחושות שהמידע הזה מעורר, ואין צורך לפרשן במדויק, כי כתיבה משובחת אינה זקוקה להסברים – הכתוב מביע את עצמו במדויק, כמות שהוא, ודי לנו בכך שנתמסר ונניח לו לגעת בנו.

המשותף לשלוש הנובלות הללו: אנו פוגשים בהן בנים בוגרים שפונים בדיבור אילם אל הורים נפקדים. בסיפור השני, "העונש של חנוך" אפשר לראות כיצד ישפיעו חיי הנישואים של ההורים על אלה של חנוך. בסיפור הראשון, "אצבעות על הגבעה" משוחח הדובר עם אמו הנעדרת ונזכר באביו, הלום קרב שהשאיר על הגבעה לא רק את אצבעותיו, אלא גם את שלוות נפשו, ובעצם גם את שפיותו. גם הסיפור השלישי עוסק בטירוף. הדובר השקוע כולו בטיפול באביו המידרדר מנטלית, זוכר את תהליך אובדן השפיות של אמו – "אז מה אתה מעדיף, משוגעת או סנילי?" שואל אותו האב ברגע נוגע ללב של פיכחות וקרבה יוצאת דופן – ובה בעת מתעד בלי לדעת זאת את אובדן השפיות של עצמו.

אחת הבעיות של הבנים והוריהם היא הכמיהה לקשר שאינו מתאפשר. ההורים שקועים בחייהם. במצוקותיהם, בהתאהבויות ובשנאות של עצמם. איך יושפעו החיים של ילדים שאמם בורחת מפני אביהם ומאלצת אותם להיות שותפי סוד למעלליה? אילו חיי נישואים יהיו לבנה של אישה שבוגדת בבעלה כמעט בנוכחות שניהם? מה העתיד הצפוי לילד שהוריו תובעים ממנו לגדול, מודדים כל יום את גובהו, מבהירים לו שנכשל במשימה החשובה כל כך?

לעד הם ימשיכו לחפש את ניצוץ החסד שידעו אולי בילדותם – הנה אחד מהם שב אל כיכר זרה ורחוקה שבה היה פעם עם הוריו, "בכיכר הרבה ידיים זקנות מאכילות את היונים, ואני מחפש שם את אמא ואת אבא ואותי. מתיישב על ספסל וקורע מהלחם שבחרתי בקפידה במעדנייה. עכשיו אני היד הזקנה." בניגוד להוריו, שהייתה להם לפחות זמן מה אהבה, שהולידו אותו, שיצרו משפחה, הוא מוצא את עצמו בין היונים המתרוצצות, "סבא של אף אחד." בכל מקרה, כך גורסים הסיפורים הללו, האהבה אינה אלא פיתוי, ליתר דיוק – פיתיון שטומן בחובו קרס קטלני: גורלם של בנים שאוהבים את הוריהם נחרץ: הם יחושו מרומים ונבגדים, אהבתם לא תעמוד להם.

על אף כל זאת, יש בסיפורים הללו גם הומור. הנה למשל בסיפור "העונש של חנוך": חנוך מגיע לבית החולים ביחד עם אשתו, שעוברת ניתוח קשה. הוא מתיידד מיד עם החולה המבוגרת שבמיטה הסמוכה ומתעד שיחה קצרה שהיא מנהלת עם אחד הרופאים:

"'ידועה לך רגישות מסוימת?' שאל הרופא את ציפורה.
הזקנה, שלא הבינה ואולי לא שמעה, הרימה מעט את הראש. 'מה?!'
הוא הגביר את קולו. 'את רגישה למשהו?'
'למוזיקה מזרחית,' ענתה."

אבל, כך מסתבר, גם בהומור טמונה סכנה: חנוך המבודח מספר לאשתו עד כמה הזקנה השוכבת במיטה לצדה "מלבבת". תוך זמן לא רב המילה הזאת חוזרת אליו כבומרנג לגלגני. בעולם המתואר בספר האצבעות נותרו על הגבעה אי אפשר להתפעל ממישהו, לאהוב אותו, להתרפק עליו או עליה, בלי לשלם על כך מחיר, ועם זאת, למרות כל הכאב העולה מהסיפורים, מתעורר הרצון שהם יימשכו. זהו ספר ביכורים, ואי אפשר שלא לצפות לספרו הבא של איתן דרור-פריאר.

סומרסט מוהם: הסיפור "מר יודע כול" והטעויות, המצחיקה והמביכות, שנפלו בבחינת הבגרות

סיפורו של סומרסט מוהם "מר יודע כול" (Somerset Maugham, Mr. Know All)  מופיע כבר זמן רב בתוכנית ללימודי אנגלית בישראל. בשנים האחרונות נבחנים עליו התלמידים בישראל בחלק של בחינת הבגרות המוקדש כולו לספרות אנגלית ואמריקנית.

"מר יודע כול", באנגלית "Mr. Know All", הוא סיפור פואנטה: בשורותיו האחרונות אמור הקורא לשנות באחת את דעתו על שתיים מהדמויות: מי שנתפס כנודניק, טרחן דביק ויומרני, מתגלה כאדם מצפוני רגיש ובעל ערכים, שמוכן להקריב את המוניטין היקר לו ואת כבודו העצמי למען אישה זרה, והיא, שנתפסה כאישה תַּמָּה, צנועה ועדינה מתגלה כ"פנינה מזויפת", אם לנקוט דימוי הלקוח ישירות מתוך הסיפור.

זהו גם סיפור עם מוסר השכל. הוא אמור ללמד את הקורא לקח שקל לנסחו באמירות משומשות: בעברית – "אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו", באנגלית – "Never judge a book by its cover": פתגם מסכם, לעוס ונטול כל מקוריות מחשבתית, שאלפי תלמידים ישראלים חוזרים עליו כל שנה בבחינות הסיום.

סומרסט מוהם
סומרסט מוהם

 

הסיפור מתרחש על אוניית נוסעים שמפליגה מסן פרנסיסקו ליפן, זמן לא רב אחרי תום מלחמת העולם הראשונה. על הסיפון נפגשים המספֵּר האנגלי שנאלץ למגינת לבו לחלוק את תאו עם אדם זר. שמו, מקס קֶלָדָה, מסגיר את לאומיותו המפוקפקת. אין לדעת מניין בדיוק בא, אבל למספר ברור מיד שאינו אנגלי. הוא מסביר שהיה מעדיף שותף לחדר ששמו סמית, או בראון…

המספר מפתח סלידה כלפי השותף עוד לפני שהם נפגשים. אפילו חפציו של מר קלדה מרגיזים אותו: לטעמו יש לאיש יותר מדי בגדים, יותר מדי תוויות נסיעה מודבקות על מזוודותיו, הוא משתמש בתכשירי טיפוח יקרים: כל הרמזים מעידים על כך שזהו אדם אמיד, שמרבה לנסוע בעולם.

סלידתו של המספר גוברת לאחר שהשניים נפגשים. חשדותיו התאמתו: ברור לו לגמרי שמר קלדה נולד "במקום שבו השמים תכולים יותר מאשר אלה הפרושים מעל אנגליה," והוא חושד בו שמוצאו "הלבנטיני" הוא מאלכסנדריה או מביירות. תווי פניו של מר קלדה מוכיחים זאת: הוא כהה עור, עיניו מימיות, שערו שחור ומבריק, אפו מעוקל. ייתכן שבני הנוער הישראלים שקוראים את התיאור יבחינו בדמיון שיש בינו לבין הקריקטורות האנטישמיות שהופיעו כמה עשרות שנים אחרי שהסיפור נכתב ב"דֶר שטירמֶר", אבל ספק אם יוכלו להבין את הרמיזות האחרות: מר קלדה, כך מתאר אותו המספר, מלווה את דבריו בתנועות ידיים מוגזמות. הוא רברבן, פטפטן, מרבה ללהג ולהתווכח, משתדל כל הזמן להוכיח את עליונות ידיעותיו, מרשה לעצמו קרבה יתרה, אינו מקפיד על כללי הנימוס ומוותר על הפנייה הרשמית "מיסטר," והוא גם מדבר "ברהיטות שאין בה שום דבר אנגלי." רק מי שמכיר את צורת הדיבור שסנובים אנגליים מתנָאים בה, הגמגומים המיועדים להביע ספקנות, תחכום, איפוק וצניעות מתוכננת, ואת השליטה הנדרשת בתנועות הגוף המתונות במפגיע, יוכל להבין את ההקשר התרבותי של התיאור.

התלמידים הישראלים שקוראים את הסיפור לא יכולים שלא להחמיץ את שפת הדיבור של מר קלדה, שנשמעת כמו פרודיה על ג'נטלמן אנגלי: "I was jolly glad when I heard you were English," אומר האיש שמתיימר להיות אנגלי, וכשהמספר מביע ספק מנומס, בהרמת גבה, במצמוץ, שולף מר קלדה את דרכונו הבריטי ומנופף בו.

והנה אבן נגף שאפילו מנסחי בחינת הבגרות באנגלית נתקלו בה פעם, וכָּשְלוּ: בבחינה שנערכה בקיץ 2013 נשאלה השאלה הזאת:

"אחרי שהמספר מדבר עם מר קלדה, הוא אומר, 'למלך ג'ורג' יש הרבה נתינים מוזרים.' למה הוא מתכוון?"

וכאן ניתנו לתלמידים ארבע תשובות אפשריות, שלמרבה הצער, אף אחת מהן אינה נכונה:

  1. מר קלדה אינו אוהב את אנגליה.
  2. מר קלדה אינו מדבר אנגלית.
  3. מר קלדה אינו נראה בריטי.
  4. אין למר קלדה דרכון בריטי.

התשובה שציפו מהתלמידים לסמן הייתה השלישית. שהיא בלתי אפשרית ואפילו קצת מצחיקה. האימפריה הבריטית השתרעה באותם ימים בעולם כולו, במזרח התיכון, באסיה, אפריקה, אמריקה ואוסטרליה. איך אם כך יכול היה מישהו להיראות "בריטי"?

הניסוח הנכון היה צריך כמובן להיות – "מר קלדה אינו נראה אנגלי".

פעם אמר לי מישהו שכאשר שואלים את תושב האיים הבריטיים מה לאומיותו, ישיב בלי היסוס: "אנגלי". או – "סקוטי". או – "אירי". או – "וולשי". היחידים שמציינים כי לאומיותם בריטית, הם הזרים. למשל – יהודים ילידי בריטניה…

הסיפור "מר יודע כול" מבקש להראות לנו שסטריאוטיפים וגזענות הם עניין פגום ויש להימנע מהם. אכן, המספר מגלה בסופו של הסיפור שהדעה הקדומה השלילית שהייתה לו נגד מר קלדה הייתה שגויה. למרבה ההפתעה מסתבר שקריאה נכונה של הסיפור אפשרית רק אם הקורא שלו מכיר כמה סטריאוטיפים, שבלעדיהם לא יוכל לרדת לעומקו…

          העיבוד הקולנועי לסיפור, שאינו נאמן חלוטין למקור

והנה עוד שתי טעויות מביכות שנפלו בבחינת הבגרות באנגלית.

האחת במועד חורף 2014. השאלה מנוסחת כך:

"כמה מהאנשים שהסבו ליד שולחן האוכל התפעלו משרשרת הפנינים של הגברת רמזי. איך היא מגיבה?"

למרבה הצער, רק אדם אחד מגיב לשרשרת − מקס קלדה, וגם הוא לא בהתפעלות. בעקבות ויכוח שהתפתח שנושאו − פנינים, הבחין קלדה בכך שהשרשרת שהיא עונדת יקרת ערך. כל הסועדים האחרים אדישים ובכלל לא מתעניינים בגברת רמזי או בשרשרת שלה.

חמורה יותר, ואפילו מביכה, הטעות שנפלה בשאלון של חורף 2014.

התלמידים התבקשו לציין "דבר אחד שמר קלדה עשה שבזכותו האנשים שבספינה מחבבים אותו."

מה לעשות שאין לשאלה הזאת תשובה, כי האנשים שבספינה פשוט לא מחבבים אותו?

לאורך הסיפור מתאר המספר עד כמה הנוסעים נרתעים מפני מר קלדה. איך בחוסר הרגישות שלו, לכאורה, הוא כלל לא מבחין בכך שכולם סולדים מפניו. איך אפילו אילו העיפו אותו מכל המדרגות וטרקו בפניו את הדלת, עדיין היה מאמין שמחבבים אותו. איך מלגלגים לו, מכנים אותו "אדון יודע כול", והוא אפילו לא מבין את העקיצה…

בשום מקום בסיפור לא מוזכר שום פרט, ולוא המזערי, המראה שמישהו בספינה חיבב את מר קלדה.

ייתכן אמנם שכל התיאור, המגיע מנקודת המבט של המספר, אינו אמין. ייתכן שבשל הגזענות והדעות הקדומות שהמספר לוקה בהן, הוא מקצין את היחס של הנוסעים כלפי מר קלדה. אבל הפירוש הזה כל כך מתוחכם, כל כך מעמיק, וכל כך מנותק מה"ראיות" הממשיות שהטקסט מביא, שאין לו בעצם שום ביסוס, וודאי שאי אפשר לצפות מתלמידי רמת 4 יח"ל, אלה שניגשו לבחינה המסוימת הזאת, לענות על השאלה. גם מוריהם לא ידעו מה התשובה. אולי כי פשוט, ולמרבה המבוכה, היא אינה קיימת!