ארכיון הקטגוריה: נוער

גילה אלמגור, "הקיץ של אביה", "עץ הדומים תפוס": טוב לקרוא שוב!

בן העשר וחצי אמר מיד, להפתעתי: "אבל זה לא ספר חדש, כבר קראתי אותו…" ולא היה מעוניין לקרוא אותו שוב, ולשתף אותי בדעתו.

גם אני כבר קראתי – ומזמן – את שני הסיפורים הללו, שכתבה גילה אלמגור. זכרתי עד כמה התרגשתי מהם, כמו גם, כמובן, מהסרט "הקיץ של אביה" שבו גילמה אלמגור את דמות אמה, ובכל זאת, ובניגוד לנכד, החלטתי לשוב ולקרוא אותם.

גיליתי שיופיים לא התפוגג במרוצת השנים, ואולי אפילו נוסף משהו לעוצמתם, להשפעתם עלי כקוראת, לעצב ולכאב, אבל גם לחסד המיוחד שניחנו בהם.

מאז שהקיץ של אביה ראה אור לראשונה נהפכה סצנה מתוכו למטבע לשון: "מי מפחד מהקיץ של אביה?" שואלים בבלוג שכותבו מספר בו על אירוע שאף אחד מהמוזמנים לא הגיע אליו; הכותרת "הקיץ של אביה – גרסת הפייסבוק" הופיעה במאמר ב"ישראל היום", המתאר חשש של ילדה בת עשר שאיש לא יגיע למסיבת יום ההולדת שלה, וב-ynet הופיע מאמר שכותרתו "הקיץ של אביה: חתונה על המונדיאל זה סיכון" שמסביר מדוע לא כדאי לקבוע מועד של חתונה במהלך משחקי כדורגל חשובים. הכול יודעים שהביטוי "הקיץ של אביה" נלקח מהסצנה הבלתי נשכחת בספר, ואחרי כן – בסרט, שבה האם פגועת הנפש מכינה לבתה הקטנה חגיגת יום הולדת, שילדי השכונה לא הגיעו אליה.

סצנת יום ההולדת שבסרט אף זכתה במקום הראשון במצעד 70 הרגעים הגדולים בתולדות הקולנוע הישראלי, וגילה אלמגור סיפרה כי היא "כמעט אחד לאחד כמו שהיא נעוצה בזיכרון שלי."

יכולתה של אלמגור לספר את סיפורה העצוב, הנוגע כל כך ללב, העניקה לו פשר ומשמעות, במובן הוויקטור פראנקלי של המילה. אלמגור נתנה בו את רשות הדיבור לא רק לעצמה, הילדה היתומה מאב שנאלצה לגבור על התמודדויות קשות מנשוא; היא העניקה קול גם לילדים אחרים שנאלצים להתגבר על ילדות בלתי אפשרית, ולצמוח ממנה אל חיים של הצלחות, מימוש עצמי והישגים.

הסיפור השני, "עץ הדומים תפוס", מתרחש ארבע שנים אחרי "הקיץ של אביה". עלילתו נפרסת בתוך פנימייה לילדים שאיבדו את משפחותיהם, רובם – בשואה, ואחרים, כמוה, כאן בארץ ישראל. הסיפור נפתח בוויכוח המוכר היטב לכל מי שחי בשנות החמישים, או חקר את אותה תקופה: "האם על ממשלת ישראל לקבל פיצויים ממשלת גרמניה על פשעי הנאצים או לסרב?" זכור היטב "נאום השילומים" שנשא מנחם בגין בינואר 1952, ובו טען, בין היתר, כי הסכם השילומים אינו מוסרי. האם לילדה כמו אביה, גיבורת הסיפור, שנולדה בישראל, יש זכות להביע דעה? ומה יטענו חבריה לפנימייה, אלה שנולדו וגדלו שם, באירופה, ואיבדו בשואה את הוריהם ואחיהם?

הסוגיה היא רק הרקע ההתחלתי לשני סיפורים אנושיים הנפרסים בפנינו ב"עץ הדומים תפוס": האחד – סיפורה של יתומה שאביה, כך התברר, נשאר בחיים ואיתר אותה, והיא אמורה עכשיו לנסוע אליו לפולין, והאחר – זה של ילדה שגבר ואישה טוענים שהם הוריה, אבל היא מסרבת ללכת אליהם.

בשנות החמישים התגלו סיפורים רבים כאלה, וגילה אלמגור מיטיבה לתאר אותם, את סערות הנפש שגרמו, כמו גם את הווי החיים המיוחד בפנימייה, ששימשה בית חלופי לילדים.

מרגש מאוד לקרוא על הקשרים האמיצים שנוצרו שם, בפנימייה, ואיך הילדים החוסים בה נהפכו למשפחה חלופית, תומכת ואוהבת. הסיפורים כתובים היטב: בונים את המתח ההולך וגובר, ואת ההתרה. אין בהם בהכרח נחמה ישירה, שכן לא לכל סיפור יכול להיות סוף טוב, אבל בכל זאת, גם כשעלילת החיים עצובה להפליא, יש בכתיבתה של אלמגור ממד חשוב מאוד של חסד. אנחנו נוכחים שאפשר להתחזק ולתמוך בזולת, גם כשהמציאות מרה וקשה מנשוא, ולומדים מה כוחה המרפא של האהבה.

טוב עשתה הוצאת עם עובד שהוציאה שוב לאור את שני הסיפורים היפים והחשובים הללו. יש לקוות שדור חדש של קוראים יזכה להגיע אליהם ולקרוא אותם. למרבה השמחה, בסופו של הספר נוספו אחרית דבר מאת תמר הוכשטטר, וכמה תצלומים מתוך הסרט, כמו גם איורים מאת מריאנה רסקין, שפזורים לאורכו.

תמר ורטה זהבי, "סוגיהארה: הסמוראי שסירב לציית": עכשיו במיוחד חשוב שבני נוער יקראו אותו

אין זמן מתאים יותר מימינו אלה לקריאת ספרה של תמר ורטה זהבי המגולל את סיפורו של סוגיהארה, הקונסול היפני שסיכן את חייו ואת החיים של אשתו וילדיו בעת ששירת בשגרירות יפן בליטא. אדם שיש להכיר, לזכור ולהזכיר.

"היה עלי לעשות את הדבר הנכון משום שהוא נכון – ולא משום סיבה אחרת", מצוטטים באחרית הדבר לספר דברים שאמר סוגיהארה ב-1985, אחרי שכמה מהיהודים שאותם הציל הצליחו לאתר אותו ביפן, אף על פי ששינה את שמו כדי להסתתר באלמוניותו. את הדברים הללו אמר אחרי מפגש עם שגריר ישראל ביפן, ששאל אותו מדוע סיכן את נפשו כדי להציל בני אדם שלא הכיר, וההסבר שלו, הפשוט, הישיר, הלא מתוחכם – "כי זה היה הדבר הנכון לעשות", מהדהד בעוצמה. כמעט ארבעים וחמש שנה לאחר מעשה זכה סוגיהארה בתואר שלא ביקש ולא חשב לקבל – "חסיד אומות עולם". באחרית הדבר לספר כתוב גם ש"ממדינת ישראל, שרצתה לפצות אותו על חייו הקשים, ביקש בקשה אחת בלבד – מלגת לימודים עבור בנו הצעיר, שאכן למד באוניברסיטה העברית בירושלים".

ספרה של תמר ורטה זהבי  ראה אור ב-2019, אבל ברור לגמרי מדוע בימים אלה במיוחד הוא נעשה רלוונטי מתמיד. ורטה זהבי מתארת בו את התהליך שעבר סוגיהארה. אחרי שהובהר לו שאישורי המסע שהוא יכול להנפיק ליהודים הנרדפים יצילו את חייהם, הוא ניסה לפעול בדרכים חוקיות, וביקש את רשות השלטונות היפניים לתת לפליטים את המסמכים הללו, אבל סורב פעמיים.

זאת הנקודה שאנשים רבים, אולי מרבית האנשים, היו נסוגים. אמנם הוא כבר הבין שיש בכוחו להציל חיים, אבל ידע גם שיאלץ לשלם מחיר כבד אם יפעל בניגוד להוראות שקיבל ממשלתו.

ובכל זאת – בחר בדרך הקשה.

אנחנו, אלה שנמנים עם החברה הישראלית, צריכים כיום להתמודד עם החלטות שהממשלה מחליטה בשם כולנו, והן נגועות באנוכיות מחרידה ובאדישות שלא תיאמן לגורלו המר של הזולת. בימים אלה, כשמיליוני פליטים מציפים את העולם, נסים מפני הפצצות של ריכוזי אוכלוסייה אזרחית ומחפשים מחסה ומקלט, בוחרת הממשלה שלנו להיות קטנונית ואפילו מרושעת. בוחנים את הפליטים בזכוכית מגדלת – יהודים ולא יהודים – בעלי אמצעים שיכולים להפקיד ערבות גבוה שתבטיח כי יעזבו אותנו בתוך כמה חודשים לכאלה שידם אינה משגת לשלשל לידי השלטונות את סכומי הכסף המופרעים, הנדרשים ממי שאיבדו את כל מה רכושם על פני האדמה.

זה הזמן לקרוא על יפני אחד שלא ידע שהוא צדיק, אבל בנסיבות שהיו, התגלה ככזה.

הספר כתוב כמכתב שחיבר לכאורה בדרכו מליטא לגרמניה. המכתב מופנה אל ילדיו, והוא מספר להם מדוע נהג כפי שנהג. מה היו המניעים שלו: הרצון והכורח שחש לא להתעלם ממצוקה, ולא להתכחש ליכולת שלו לעזור ולהציל חיי אדם.

הוא מסביר להם שאשתו תמכה בו בהחלטתו לנהוג כך, אף על פי שהיו להם שלושה ילדים רכים, אחד מהם תינוק שנולד ממש באותם ימים.

הספר מיועד לבני נוער, כנראה לכאלה בגיל חטיבת הביניים, פחות או יותר. האם הם קוראים ספרים? האם הספר שלפנינו יגיע לידיהם? יש לקוות שכן. הוא קל לקריאה ודי קצר, ועם זאת – מעניין מאוד. חשוב שידעו על סוגיהארה. חשוב שידברו ביניהם על מה שעשה. שידונו על הקשר אל ההווה ואל מה שקורה סביבינו ובקרבנו.

שמו של הספר מצלצל באוזניי את פסק הדין הנודע בעקבות הטבח בכפר קאסם, על "פקודה לא חוקית בעליל" שאסור לציית לה. גם הפקודה שסוגיהארה קיבל, להתעלם מהיהודים ובכך לשלוח אותם אל מותם, הייתה לא חוקית בעליל, ולו היה מספיק אומץ, יושרה, תושייה ואכפתיות לא לציית לה.

זה לא שרע לה בבית…

האמת היא שיוסף בכלל לא ידעה שלמטה יכול להיות מסוכן. מלמעלה לא נראתה החצר גדולה במיוחד, היא נמשכה רק עד קיר הבית שממול, ובטח שלא מסוכנת – סתם חצר ריקה ובה שני עצים גדולים וכמה חתולים ולפעמים איזו ציפור, שהתעופפה מעץ לעץ או הפגינה אומץ יוצא דופן בניקור מתגרה על האדמה, מתחת לאפם של חתולי הרחוב, חומקת לה רגע לפני שמישהו מהם הספיק לשים את כפו עליה. 

זה לא שרע לה בבית, ליוסף, לא לא, אפילו ממש טוב לה, אבל לפעמים הבית קטן לה מדי וקצת משעמם, בעיקר כשכולם יוצאים לאן שהם יוצאים או נשכבים במיטה ועוצמים עיניים. אז היא מתיישבת על מעקה המרפסת ומביטה למטה בתנועת החיים שנמשכת שם בשעה שאצלה הכול דומם חוץ ממנה, והרצון לצאת גואה בה. 

אבל עכשיו, למטה, הכול נראה שונה. היא נשאה את ראשה והבחינה שמעל למרפסת שממנה קפצה (שכבר לא הייתה בטוחה איזו מרפסת היא), יש עוד מרפסת, ומעליה עוד מרפסת, וכל הבניין נמשך לרוחב עוד ועוד. היא לא יכלה לראות את כל זה מלמעלה. איך תחזור? היא לא יכולה לקפוץ לגובה כזה ובטח שלא לטפס על הקיר. 

יוסף הרגישה איך הפחד מזדחל לתוך גרונה ומקשה את גופה. מהר גירדה מאחורי האוזן כדי לגרש אותו, אחר כך הביטה שוב למעלה, אל הבית שלה, והשמיעה יללה ארוכה, יללה לא מוכרת, זרה, לא שלה.  

יללה של חתולה בודדה ונואשת בחצר אין־סופית. 

החצר הזאת, שמלמעלה נראתה קטנה ולא מאיימת, נמשכה עכשיו לכל הכיוונים… פתאום ראתה אותו, החתול המנומר בגוונים של אפור. החתול הזה שהייתה מביטה בו מלמעלה כשהיה חוצה את החצר כאילו היא רק שלו, עומד עכשיו במרחק כמה צעדים ממנה ומביט בה.

כתבה – רקפת זיו-לי, אייר – אמרי פרסיה, "איזו מין חתולה את, יוסף?" מקסים!

אמיתי בן התשע וחצי, עולה לכיתה ד', גמע אותו בתוך כמה שעות, ופסק: "ספר נהדר. מעניין ומרגש."

כשהתבקש לפרט, הוסיף ואמר שמצא חן בעיניו מאוד המעבר בין הדמויות השונות.

מין חתולה את יוסף 1

אחד הקטעים שאמיתי אהב במיוחד הוא זה שבו מסבירים לקורא עד כמה חתולים חכמים ומבינים יותר מבני האדם. למרבה השמחה, גם הסבתא (אנוכי, כמובן) שמה לב לקטע, ואפילו סימנה אותו לעצמה: "בטח תגידו, רוב האנשים יגידו, שחתולים לא יכולים לדבר עם בני אדם, שלכל אחד יש שפה משלו. זה כנראה נכון, לרוב. ברור שחתולים נבונים מבני האדם כי הם מבינים את שפת בני האדם גם אם אינם יכולים לדבר אותה, אבל בני האדם אינם מבינים את שפתם של החתולים, או של כל חיה אחרת. יכולת ההבנה שלהם מוגבלת. ובכל זאת יש כאלה שיכולים להבין את הרגש הנלווה לקול". שמחתי להיווכח שאמיתי מבין את האירוניה וההומור השזורים כאן, ובכלל בספר, לכל אורכו: הרי אנחנו, בני האדם, הם אלה שמתנשאים בדרך כלל מעל חיות הבית שלנו, ונוהגים לומר שהן לא ממש מבינות את שפתנו, אבל כן מגיבות לטון הדיבור שלנו…

מין חתולה את יוסף 2

גם אני, כמו אמיתי, נהניתי מאוד מהמעברים בין תודעתה של החתולה לזאת של הילד המספר. הפרקים של הילד נמסרים בגוף ראשון, ואלה של החתולה בגוף שלישי, אבל מראים לנו את העולם מנקודת המבט שלה. ברור לגמרי שהכותבת, רקפת זיו-לי, אוהבת חתולים ומבינה מאוד לנפשם. הנה דוגמה אחת קטנה: לי-זיו מתארת את אחד ההבדלים שיש בין חתולי רחוב לחתולים ביתיים: כשיוסף, החתולה (מדוע היא נקראת בשם של בן תגלו אם תקראו את הספר!), שנקלעה בלי דעת לחיי רחוב, מגיעה שוב לבית, מספרים לנו שהוא משרה עליה הרגשה נינוחה: "לראשונה הבינה כמה הייתה דרוכה עד עכשיו. היא זיהתה בבית קולות מוכרים שלחתולי הרחוב היו זרים: זמרור המקרר, שמסמן את האוכל, הנקישות, הדיבורים והמוזיקה שנשמעו מעבר לקירות, ושלהם אימא קוראת 'השכנים'"…

מין חתולה את יוסף 4

כמו כן ברור שזיו-לי אוהבת לא רק חתולים, אלא גם ילדים, ושגם אותם היא מיטיבה להבין. היא מציגה בפנינו קונפלקטים אפשריים בחייהם של ילדים שגדלים כיום במשפחות מסוגים שונים: שני אבות, או רק אימא, ומשקפת את המצוקות שנראות אולי קטנות מנקודת מבט של אדם בוגר, אבל אינן קטנות בכלל, כשמדובר בילד שחווה אותן.

מין חתולה את יוסף 5

זיו-לי לא רק מבינה ילדים, אלא גם מכבדת אותם. הספר כתוב היטב. ומתאים לתשובתו של הסופר הרוסי מקסים גורקי לשאלה איך צריך לכתוב לילדים: "כמו למבוגרים, אבל טוב יותר".

אמיתי ואני נהננו לעלעל בספר ביחד ולהביט שוב באיורים, שתורמים לו רבות. המספר של כל פרק מלווה באיור קטן של חתול: אחד מדלג בתוך הספרה 0, אחר נח לו בגאווה על הקו העליון של ה-5, חתול אחד מטפס בגמישות על הפיתול של ה-2, ואחד אחר חודר דרך החור של הספרה 6, ואף על פי שמדובר בסך הכול בכתם צבע אחד קטן, אפשר להרגיש היטב בסקרנותו של החתול… כל אחד מהאיורים הללו מתוק, מפתיע ומשמח מאוד.

מין חתולה את יוסף 3

לאורך הספר יש גם איורים שלמים של חתולים כפי שהם נראים בהווי החיים היומיומי שלהם: כאן יוסף "מושכת קצה חוט", שם חתול אחר מובל, עצוב ומודאג, בתוך כלוב – לאן לוקחים אותו? מה יעלה בגורלו? – ובמקום אחר אנחנו פוגשים צדודית של שני חתולים שיחסי הכוחות ביניהם ברורים לגמרי מהאיור: היא כנועה ומפוחדת, הוא גדול, שקט אך מאיים…

אמיתי ביקש ממני לסיים את חוות הדעת שלו במשאלה: שיהיה ספר המשך, ושאודיע לו כשזה יראה אור.