ארכיון הקטגוריה: מסע

ובסוף בסוף ילדים מתים

אני קוראת, והתמונות מתערבבות לי בראש, והמילים – ההן, המשונות, הזרות – מוחלפות בלי כוונה או מודעות במילים אחרות, במילים שלי, עמודי העשן שעלו מהכפרים השרופים וכיסו את הטראנסוואל ועמודי העשן המוכרים מדי מעל עזה –אני כבר לא יודעת על מה אני מסתכלת. גם ככה הכל רק בתוך הראש שלי: הנסיבות שבהן נשרפו כפרי הבורים והנסיבות שבהן הותר לחיילים ישראלים “להפליל” בניינים, לירות פגזים, למחוק שכונות.

ואני לא יודעת כבר מי מספר לי את הסיפור הזה, על מה שהם עשו: החייל הבריטי האלמוני שנזרק אל קצה יבשת זרה להילחם עבור האימפריה, וקיבל פקודה להרוס כל כפר שבדרך כי הסבירו לו שהבורים הם ברברים שמחזיקים שחורים כעבדים ותומכים בלוחמי הגרילה, או קצין המודיעין ההוא, שהקול שלו רעד כשסיפר איך בשביל לאשר להוריד פצצה של טון בצוק איתן כל מה שנדרש לעשות זה לוודא שמשהו בבית המופצץ “קשור לי” פעילות כלשהי של חמאס. ואיך לפעמים, כשמלמעלה לחצו להפציץ יותר מטרות, ה”קשור ל– ” הכפיל ושילש את עצמו, והם, קציני המודיעין, היו צוחקים ביניהם על כך שהמטרה מופללת ומאושרת לתקיפה כי היא “קשורה לי, קשורה לי, קשורה לעץ”, ובום. ועוד פליטים, עוד חסרי-בית. עוד מוות. עוד שנאה יוקדת אל מי שהרס לך את הבית, ואל מי שנתנו לזה לקרות.

החיילים הבריטים נהגו לתת להם, למשפחות בכפרים הבוריים, עשר דקות כדי לפנות את בתיהם לפני ששרפו את הכפר, ואני חושבת על השב”כניקים שהרימו טלפון והודיעו לעזתים בערבית שבעוד עשר דקות מורידים את הבניין שלהם, אז כדאי להם להזדרז ולצאת. היינו הומאניים. עשינו כל מה שיכולנו בשביל למנוע פגיעה בחפים מפשע. וההצדקות, הצדקות בלי סוף. וה”אין ברירה”. וה”הם גרועים יותר”. וה”לעולם לא עוד”, ובסוף כולם הופכים להיות זבל אנושי אכזרי וגאה. ושום דבר לא השתנה. ותמיד יש רעים ורעים יותר, ובסוף בסוף ילדים מתים, ובסוף השנאה ובסוף הכניעה. וּבַסוף, שוב ותמיד יד – הפחד.

ואני יודעת שזה הבית היחיד שיש לי, ואני יודעת שזה הבית היחיד שהיה להם.

אני יודעת הכל, אבל נמאס לי להכות על חטא שלא אני חטאתי. זה לא עוזר לאף אחד רק כולא אותי עמוק יותר בתוך הסיפור הזה.

מישהו פעם סיפר לי סיפור על מה שאני – אישה, ישראלית, ציונית, לא “הם”. ואני  האמנתי.

יולי נובק, “מי את בכלל”: ומי אני?

מצד אחד, קל לקרוא את הספר של יולי נובק: הוא ידידותי, סיפורי ואישי, אין בו סבטקסט נסתר שיש לדלות ולפענח, כי אין צורך בסבטקסט כזה: הדברים נאמרים במפורש, וזאת גם כאשר המסקנות הנובעות ממחשבותיה של נובק מגיעות אחרי אנלוגיות מסוגים שונים. למשל – הדימוי של לבה שגועשת במעמקי כדור הארץ, או תיאור ההרפתקה הימית שבה איימו גלים ענקיים מול חוף בפורטוגל להטביע את הכותבת. בתום התיאור נובק מסבירה את ההשוואות שאליהן התכוונה, מראה את משמעויותיהן, ומנסחת את מחשבותיה בבהירות וברהיטות.

מצד שני, קשה מאוד לקרוא את הספר, וזאת מכיוון שהוא מנסה לערער את אבני היסוד הבסיסיות ביותר שעליהן ניצבות רגלי כישראלית וציונית, שהרי גם אני, כמו יולי נובק, נולדתי כאן. גם אני גדלתי על הידיעה שיש לנו – פליטים מדור ראשון, שני או שלישי, מארצות ערב או צאצאים של ניצולי שואה – זכות שתהיה לנו מדינה. גם אני (וילדי, נכדי, וכל בני הזוג שהיו לי), שירתתי בצה”ל, וגם אני מרגישה ישראלית לא רק כעובדה ביוגרפית, כי נולדתי כאן, אלא מתוך האמונה בזכות קיומה של מדינת ישראל “יהודית ודמוקרטית”.

הנה, אמרתי כאן במפורש ובגלוי דברים שחלק מידידיי ישטמו ויבוזו לי עליהם, ואחרים יראו בהם את המובן מאליו.

אבל יולי נובק עשתה מסע ארוך, פנימי וחיצוני, שעורר אותה להטיל ספקות. לשאול שאלות קשות. ולהגיע למסקנות קשות עד בלתי אפשריות, מבחינתי.

“הלוואי,” מייחלת נובק לקראת סוף הספר, “שבגיל חמש־עשרה או עשרים או שלושים היתה באה אלי מישהי ומציעה לי – בחמלה, בלי שיפוט, לשאול את עצמי מה אני יותר, בת־אדם או ישראלית או יהודייה או פלסטינית? ומה עוד אני יכולה להיות?” (היא מייחלת גם לכך שמישהי הייתה שואלת אותה אז “מה היא מעדיפה: גברים או נשים”: שאלה שהייתה פוטרת אותה אולי משנים רבות של סבל, כי הייתה מעלה בדעתה את האפשרות לזהות את האמת על עצמה: שהיא לסבית).

עם התשובות שהיא מגיעה אליהן קשה מאוד להתמודד.

יולי נובק שימשה חמש שנים כמנכל”ית ארגון “שוברים שתיקה”. היא מתארת כיצד לא ראתה סתירה בין פעילותה בארגון, שמטרתו להביא עדויות של לוחמי צה”ל על התנהגות פסולה של חיילים (כאלה שביצעו בעצמם או שהיו עדים לה), לבין תפיסת העולם הציונית שלה. אדרבא, פעילותה נגד עוולות הכיבוש, שמתבטאות במעשיהם הלא מוסריים של חיילינו, נועדו בעיניה לתקן את ההיגיינה הציבורית של המדינה שלנו. עוולות הכיבוש, כלומר – כל המקומות שנכבשו בעקבות מלחמת ששת הימים, ושבהם חיילים מתחככים עם אוכלוסיה אזרחית, מה שגורם בהכרח להתנהגויות נפשעות.

גם בימים שהייתה פעילה מאוד בארגון “שוברים שתיקה” לא עלה בדעתה שפעילותה נוגדת את עצם הקיום של מדינת ישראל, ואף לרגע לא ראתה בעצמה בוגדת, כפי שניסו לצייר אותה מתנגדי הארגון.

נובק מתארת משברים וזעזועים חמורים מאוד שחוותה, ביחד עם חבריה, כשהתברר להם שלארגונם חדרו “מרגלים” ופובוקטורים (אחד מהם היה אורן חזן, מי שנבחר כעבור זמן מה לכנסת) וניסו “להפיל בפח” את “שוברים שתיקה” בכך  שהזינו את הפעילים בסודות צבאיים לכאורה, רק כדי שיפרסמו אותם, ובכך יוכיחו שהם הם בוגדים. “מרגלים” אחרים התחזו לפעילי הארגון והשתלבו בפעילותו, כדי לדווח עליו למתנגדים. תיאור הבגידה של מי שנחשבו כחברים קרובים פשוט מחריד.

אבל עיקרו של המשבר שעבר על נובק לא החל אז, אלא אחרי שפרשה מהארגון, ונסעה לאיסלנד, מדיירה, פורטוגל, אירלנד, ולבסוף – לדרום אפריקה. דווקא שם, במקום הנודע כל כך לשמצה בשל מדיניות האפרטהייד שהייתה נהוגה בו, חוותה נובק כמה הארות מבעיתות.

האם יש דמיון בין מדינת ישראל לדרום אפריקה הגזענית והמפלה, שגם כיום, כמעט שלושה עשורים אחרי שמדיניות האפרטהייד הסתיימה לכאורה באופן רשמי, אפשר עדיין לחוש בקיומה?

האם הבעיה האמיתית אינה נובעת רק מהכיבוש של 1967, אלא מעצם קיומה של מדינה שבבסיסה מתקיימת אפליה? חוק השבות, “מיהו יהודי”, מהגרי עבודה שנזרקים מכאן באכזריות אחרי שגמרנו לנצל את עבודתם הזולה?

נובק מספרת על ההיסטוריה של האפריקאנרים, התושבים הלבנים ילידי אפריקה שהגיעו לדרום אפריקה מהולנד עוד במאה ה-17, כפי שסיפרו לה במפגשים שונים שהיו לה שם. האפריקאנרים הללו, אלה שהמציאו את מדיניות  האפרטהייד, סיפרו לה על עברם, על “מחנות הריכוז הראשונים בהיסטוריה של המערב” שאותם הקימו האנגלים במהלך מלחמת הבורים, (שנים רבות לפני הנאצים), וזה “הסיפור המשפחתי והלאומי שלהם, של האפריקאנרים, וזה הכאב הגדול שהם מעבירים מאז בין הדורות, כבר יותר ממאה שנים”. סיפרו לה על כפרים שהאנגלים שרפו, על הרג המוני, הרעבה ופחד. (על אכזריותם של האנגלים במלחמת הבורים קראתי בספר השמידו את כל הפראים של סוון לינקדקוויסט, וידעתי כמובן על הטבח שעשו האנגלים באפריקנים, אבל לא ידעתי שהאכזריות הברוטלית כוּונה גם נגד האפריקאנרים). הסבירו לה שהם פשוט פוחדים, שמא אם הם “לא ישלטו במרחב בכוח הזרוע, אם לא יהיה ‘אפרטהייד’ שיבטיח להם יתרון – פוליטי כלכלי וצבאי – אז האנשים השחורים יעלו עליהם, יזרקו אותם לאוקיינוס. הפחד הוא מה שאיפשר למחלה להתפשט, לשלוח גרורות מתוחכמות אל כל תחומי החיים”.

ההשוואה כמובן מובנת מאליה: גם בנו שולט הפחד. גם אנחנו משוכנעים שרק בכוח הזרוע נוכל לשרוד. גם אנחנו “כאלה”.

האם כל אלה יכולים להצדיק את הזוועות של האפרטהייד? כמובן שלא!

האם ההיסטוריה שלנו מצדיקה את קיומה של מדינת ישראל?

אבל לא. אני מסרבת! אני לא מוכנה “ללכת” עם קו המחשבה ההגיוני לכאורה, שעל פיו אני בת דמותם של האפריקאנרים, אלה שעד היום, כך היא מתארת, מדברים על diversity – כלומר, על כך שיש מקומות לא הומוגניים, כלומר, כאלה שיש בהם גם אנשים “צבעוניים” או “שחורים” או “הודים”.

(ברגע מסוים, כשאחת הידידות החדשות של נובק מסבירה לה שהיא “צבעונית” ונובק מופתעת, כי אי אפשר בכלל להבחין בכך, נזכרתי בספר חוצה את הקו של נלה לרסן, שם מתוארים חייהן של נשים בארצות הברית שמתמודדות עם עניין הגזע. ליתר דיוק – עם ההעלמה של הגזע שלהן, או הסוואתו).

תיאור הכינוס של אפריקאנרים כאלה, חמושים, מצוידים בכובע המצחייה של דונלד טראמפ, אנשי האלט רייט, מבחיל. והמסקנה שלפיה עלי לשאול את עצמי “מי אני?” ולהבין שאם אני ציונית אני “כזאת” מזעזעת ומקוממת.

האם הבחירה “בין להיות ישראלית ולהיות בת אדם”, היא בינרית? אם כך אז לא כך, וזהו זה?

אין ספק בלבי: הנזקים שגורם הכיבוש, השליטה על עם אחר, נטול זכויות, מכרסמים בתשתית המוסרית של קיומנו. די אם נחשוב על מקרה אחד שעלה אמש (12.1.2022)  לכותרות: “עמר אסעד, פלסטיני בן 80 מהכפר ג’לג’ליא מצפון לרמאללה, נמצא לפנות בוקר מת אחרי שנעצר על ידי כוח צה”ל למשך כמה שעות”; או אם נצפה בשמחתם של תושבי עזה שזכו סוף סוף לפני כמה ימים לקבל תעודות זהות (איך ייתכן שזכות כל כך בסיסית ניטלה מהם עד כה?) כדי להבין עד כמה רבה הפגיעה. לא רק בפלסטינים. גם בנו. ואלה כמובן רק שתי דוגמאות קטנות מתוך אינספור פשעים ועוולות.

אני מתעבת את כל הזוועות הללו, שנעשות בשמי.

ובכל זאת, אני לא מוכנה להתכחש לזכות הקיום של מדינת ישראל.

בחיפוש אחרי התשובה לשאלה “מי את בכלל?”, יולי נובק לוקחת אותנו למסע אישי, מציבה בפנינו מראה שמציגה מציאות שאנחנו מעדיפים רוב הזמן להתעלם ממנה ומאלצת אותנו לשאול את עצמנו את אותה שאלה. אני סוגרת את הספר בסערת נפש וכאב גדול. את הדיסוננס הקוגנטיבי שנובק יצרה אמשיך להשתדל ליישב באופן שאינו פוסל את קיומה של המדינה.

במונית מחיפה לתל אביב

שלטים ממלאים תפקיד חשוב בימינו. הם מספרים לכם בקיצור אלף סיפורים. איזו הוכחה אחרת הייתה לי לכך שחיפה היא עיר יהודית? הטבע מסביב יכול היה להיות בספרד, בדרום איטליה ואפילו בדרום צרפת. הבתים בחיפה הם הבתים השכיחים במדינות הדרום: בתי אבן עם מרפסות גדולות ורעפים. עוברי האורח ברחובות אינם נראים יהודים במיוחד. הם יכלו להיות צרפתים, ספרדים או איטלקים. אבל השלטים והאותיות העבריות מספרים לכם שזאת מדינה יהודית. בארץ ישראל, כמו באמריקה, לא חוסכים בשלטים. בדרום צרפת ובספרד מתקמצנים בהם: אתם יכולים לחלוף על פני מאות מבנים בלי לדעת את טיבם. אך בישראל השלטים מספרים הכול. ישראל היא מדינה חדשה, האוכלוסייה מעורבת, רובה הגיע זה מקרוב והיא זקוקה למידע על כל צעד ושעל. שלטים בעברית ולעיתים קרובות גם באנגלית מציגים לכם כל מה שצריך לדעת. שלטים כאלה משמחים כל מי שאוהב יהודים ויהדות. השלטים הללו לא מוסרים רק מידע, אלא הם מלאים גם באסוציאציות ובתזכורות משנות הנעורים ומדברים שלמדתם. כל רחוב נקרא על שם אדם שגילם תפקיד בהיסטוריה היהודית או בתולדות התרבות. ר’ יהודה הלוי, אבן גבירול, י”ל גורדון, מנדלי, שלום עליכם, פרץ, ביאליק, פינסקר, הרצל, פרישמן, צייטלין – כולם כאן הם גיאוגרפיה. מילים מהחומש, מהמשניות, מהמדרש, מהגמרא, מהזוהר ומספרי ההשכלה משמשות כאן בסיסמאות מתחום המסחר, התעשייה והפוליטיקה. מעט היהדות שמסתתרת במדינות אחרות בבתי מדרש ובחנויות ספרים, מורגשת כאן בכל הרחובות והשווקים.

כאן, בארץ הזאת, לא יכולים ולא רוצים להסתיר את היהדות. אני יושב במכונית ולנגד עיני חולפות פיסות יהדות, ממש כשם שבכל השנים עד עכשיו חלפו לנגד עיני פיסות לא יהודיות. היהודי הגרמני המתגורר כאן אכן יכול להיות בלבו קצת סנוב ולהתגעגע עד כלות לקורפירסטנד סטנדאם בברלין או לדאם אחר, אבל כתובתו היא רחוב שלום עליכם. ועשר פעמים ביום, מאה פעמים ביום, הוא חייב לחזור על השם הזה. בתו שהתחנכה אולי לבוז לכל אוסט־יוּדֶה ולכל יהודי, צריכה לקבוע את פגישותיה ברחובות, בפארקים ובבתי קפה שנושאים את שמם של האוסט־יודן הללו. כמו פעם, בהר סיני, התרבות היהודית – במובן הרחב של המושג – נכפתה על היהודים בישראל והיא קוראת להם: עליכם לקבל אותי; לא תוכלו עוד להתעלם ממני או להסתיר אותי!

יצחק בשביס זינגר, “מסעות בשביס בארץ ישראל”: מסע בזמן

ב-1955 הגיע הסופר היהודי יליד פולין, יצחק בשביס זינגר, לביקור בישראל. הוא סייר ברחבי המדינה ונפגש עם אנשים שונים, ובמשך כמה חודשים כתב (ביידיש) על התרשמויותיו לעיתון “פארווערטס” שבניו יורק.

באפריל 2021 ראה אור בישראל הספר המתורגם לעברית שמכיל את אותן רשימות, אבל מהר מאוד אזלה המהדורה. למרבה השמחה – הודפסה מהדורה נוספת והזדרזתי לקנות לעצמי עותק. הסתקרנתי לגלות מה ראה כאן בשביס זינגר, סופר שלמדתי להכיר מקרוב אחרי שתרגמתי (מאנגלית) שניים מספריו: את חלאה ואת סרטיפיקט.

החוויה עלתה אפילו על הציפייה. התענגתי כמעט על כל מילה, משפט, פסקה, ויעיד על כך הספר שמסומן כולו בעיפרון: את זה, אמרתי לעצמי, אני רוצה לזכור, וגם את זה, ואת זה, ואת זה…

מדובר פה בשילוב מקסים בין מבטו החד והחקרני של בשביס זינגר, ראייתו המקורית והעמוקה, ויכולת התיאור המופלאה שלו (וכמובן, מאחר שמדובר בתרגום, במלאכת המחשבת שעשה כאן, כדרכו, בני מר).  

אחד ההיבטים המרתקים בספר הוא התחושה של מסע במכונת זמן. בשביס זינגר לוקח אותנו בעטו אל מדינת ישראל הצעירה כל כך, רק בת שבע, ומפגיש אותנו עם מציאות שהשתנתה מזמן, אבל מעניין כל כך לקרוא עליה.

וכך ב-1955 “בתל אביב לא מבזבזים עשירית מהזמן שמתבזבז בניו יורק על נסיעה לעבודה או לחברים”, כי הכבישים פנויים והכול קרוב. האנשים מנומסים ו”יש תחושה של אחווה”. אפשר להסתדר בכל מקום כמעט בכל שפה, ו”גם בבסיסי הצבא מדברים לא מעט יידיש”.

שכר הדירה בישראל באותה עת נמוך מאוד: “רבים משלמים לא יותר מחמישה דולר בחודש”, ובסכום של כ-4,000 דולר “אפשר לקנות דירה או שיכון” שהממשלה או ההסתדרות, לדבריו של בשביס זינגר, עוזרות ברכישתן. 

בישראל של אותם ימים לא נוהגים להודיע על ביקור. פשוט באים ודופקים בדלת (נוהג שנמשך, ככל הזכור לי, לפחות עד אמצע שנות ה-80!… קשה לדמיין אותו כיום, כשגם לשיחת טלפון מקדימים שאלה כתובה אם ומתי אפשר לשוחח…)

את הנוף הישראלי שמחוץ לתל אביב הוא מתאר כ”מיושב ולא מיושב. הכול ביחד: שדות, מדבר, יהודי, ערבי, מודרני, עתיק”. בשביס זינגר התרשם מאוד מהקרבה “הן לים והן לגבול”, ומכך שלעתים קרובות “הנהג מצביע על כפר ואומר, ‘זה כבר של הערבים.'”

ביקורו בקיבוץ נוגע ללב. מהשיחות עם מארחיו נשקפת התמימות, האידיאליזם, האמונה העמוקה בצדקת הדרך: כך למשל מבהירים לו שאצלם בקיבוץ אין צורך לבקש יום חופשה: “ממי לבקש? אין בקיבוץ מוסד כזה של מנהל עבודה”, מסבירה בת שיחו, אחת החברות הוותיקות, וקובעת שמי שעצלן ולא רוצה לעבוד נושר מהקיבוץ, “זה עובד כמו בעיקרון הברירה הטבעית”. 

אפילו פכים קטנים, פרטים מחיי היומיום, מרתקים. למשל, מעיד בשביס זינגר, העיתונים בישראל “קטנים. יש בהם ארבעה עמודים. אך כאן כותבים בקיצור”…

הסופר מגלה לא מעט נקודות של הזדהות עם הארץ שבה לא בחר לחיות. אחרי ביקורו ביפו הוא כותב “בתל אביב שוכחים את הגלות, אבל ליפו עברה הדלות היהודית על כל מיטלטליה.” הוא חש ששם “צעירים מסתובבים אנה ואנה כמו הארחי פרחי של רחובות קרוכמלנה וסמוצ’ה בוורשה” (ואי אפשר שלא לחשוב על הספר הנפלא שכתב בני מר על אותו רחוב סמוצ’ה!)

אכן, דברים רבים השתנו מאז, אבל לא מזג האוויר. בשביס זינגר חש בכך ממש כשהספינה שהפליג בה הגיעה לנמל חיפה: אמנם כבר סוף ספטמבר, ובאותו זמן “בפריז כבר ירד שלג בטרם עת”, אבל בחיפה “אביב וסתיו בעת ובעונה אחת”: עדיין חם מאוד. “כמה צחה נראית חיפה מהאונייה! כמה שמשית ומוארת.” כדרכו מוסיף בשביס זינגר את הנופך הנוסף של סופר שמבטו רואה לא רק את הנופים הגיאוגרפיים: “כך תיראה אולי יום אחד תחיית המתים. האדמה תפתח את פיה וייצאו ממנה צעירים וצעירות בלחיים ורודות וחיוך בעיניים. הם ילבשו בגדים לבנים חדשים. הם ישילו מעליהם את אלפי השנים ויציגו את עצמם לפני נכדי נכדיהם: ‘אני אברהם, אני יצחק, אני יעקב, אני ראובן, שמעון, לוי, דוד, שלמה… ואני רבקה, רחל, לאה, בלהה, זלפה, אביגיל… אני אסתר המלכה…’ אין זמן, אין גיל, אין מוות. אין חורבן, הכול חי. הכול נשאר. ההיסטוריה היהודית נשארה בראשיתה. הים התיכון, שהיה כחול כל הזמן כמו פרוכת של ימים נוראים, הוריק פתאום. הגלים אינם מנתרים אלא סוטרים, משכשכים, משתעשעים סביב הגדה היהודית ומפטפטים בשפתם הנצחית”. 

גם בתחילת נובמבר, כך הוא מספר, עדיין “חם ביפו. קיץ. העצים פורחים”, והקרבה אל הים אינה מבטיחה בריזה מצננת, כי “הים התיכון חם בעצמו. ביום, כשהשמש זורחת, נושבת מן הים רוח חמה”. 

מעניינת עמדתו של בשביס זינגר כלפי ביטויי גזענות שהוא נתקל בהם, ולצדה גם הגזענות שלו עצמו… במהלך ההפלגה באונייה בדרך לישראל הוא משוחח עם זוג ישראלים ילידי גרמנייה שמתלוננים על חוסר התרבות של היהודים ילידי פולין ורוסיה. הוא מנסה להזכיר לאישה מה עוללו הגרמנים “התרבותיים” לפני שנים מעטות, אבל היא לא משנה את דעתה: כן, אבל… הוא עצמו, לעומת זאת, מתרשם שוב ושוב מהיהודים יוצאי ארצות ערב שהוא נתקל בהם. כך למשל הוא בטוח שהעולות החדשות מטוניסיה שמפליגות אתו באונייה לארץ ישראל הן… צועניות, והוא מצפה שאחת מהן תיגש אליו ותציע לו לקרוא בכף ידו…. קשה לו להשלים עם העובדה שהיהודים הללו אינם דוברי יידיש. בכלל, הוא בטוח שזאת השפה שאיחדה בין יהודי העולם, ושוכח שהעברית קדמה לה, ושהיא ולא אחרת שימשה כמכנה המשותף לכולנו. (נזכרתי בסיפור ששמעתי מפיה של אישה, ילידת אחת ממדינות ערב, שבשנות החמישים נזף בה מישהו: “איזו מין יהודייה את, שלא יודעת יידיש!”…)

גזענותו של בשביס זינגר מתבטאת לא רק ביחס שלו ליהודי ארצות ערב, אלא גם כלפי הערבים: “בישראל יש רק בעיה אחת: הערבים”, הוא מסכם, חד וחלק ובלי שום היסוס, את הפרק “טיול ביפו”, ואת הפרק “הנסיעה לצפת”, הוא פותח כך: “בישראל צריך להיגמל מנסיעות ארוכות, ממרחקים גדולים. אם אתם נוסעים לכמה ימים תוכלו להיות בטוחים שהמכונית תסתובב אנה ואנה. אם נוסעים בישראל זמן רב מדי בכיוון אחד מגיעים לערבים”. 

משום מה, ביטויי הגזענות הללו שלו, כמו גם התיאורים היהודיים-אקסטטיים שלו, לא קוממו אותי ולא עוררו בי אי נוחות. אולי מכיוון שיש בתיאוריו מידה רבה של תום, ואולי מכיוון שהתקופה שהוא מתאר רחוקה כל כך מהמציאות הישראלית העכשווית. 

בשביס זינגר טייל כאמור בארץ, לאורכה ולרוחבה (הצר…). תיאוריו מלווים לא פעם בהערות אגב משעשעות. כך למשל על גיא בן הינום שבירושלים הוא כותב: “כבר שלהי הסתיו, אבל בגיהנום ירוק. אם כך נראה הגיהנום האמיתי, לא נורא כל כך לחטוא”… 

הוא ביקר גם בכמה מוסדות ציבוריים, למשל – בבית המשפט ובכנסת. מבטו על שני המקומות, על הדמויות שראה שם, על האינטראקציות הבין אישיות, מרתק. 

בכנסת למשל הוא כותב שנישאות “דרשות ארוכות”, ומסכם את התוכן שלהן: “לא ניתן לחסל אותנו! לא נלך כצאן לטבח!”

הנה לפנינו עדות על הלכי הרוח, העמדות, הנופים, הדיבורים ששררו בארץ לפני שישים ושש שנים, והכול פרי עטו של כותב שיודע להוסיף רבדים לכל אחד מהתיאורים. הקריאה בספר מענגת מאוד. 

 

סימון לייס, “פרשת בטאוויה”: מתי מביסים החלשים את החזקים?

במאה ה-15 הצליח הספן הנועז, פרדיננד מַגֶלַן, להגיע בפעם הראשונה לאיי התבלין שבאינדונזיה בכך שהפליג מערבה. שטפן צווייג כתב על כך ספר מרתק ומופלא ובו הסביר, בין היתר, את המשיכה האירופית אל מזרח אסיה: עושר אגדי נפל בחלקם של מי שהצליחו להביא משם תבלינים. 

במאה ה-17 המשיכו ההפלגות אל המזרח, ובספר פרשת בטאוויה, שהוא ספק נובלה, ספק ספר עיון, מתאר סימון לייס, סופר בלגי, פרשה מסמרת שיער ומאלפת שהתרחשה במהלך אחת מאותן הפלגות. 

ב-27 באוקטובר 1628 יצאה הספינה “בטאוויה” להפלגת הבכורה שלה לעבר איי הודו המזרחית ההולנדיים, כדי להביא משם תבלינים. בדרך עלתה הספינה על שרטון, בשוליו של ארכיפלג האוטמן-אברוליוס, באוקיינוס ההודי. קברניט הספינה ועוד קצינים בכירים וכמה אנשי הצוות והנוסעים הצליחו לעזוב את מקום ההתרסקות בסירת משוטים, אחרי שנטשו את מאות הניצולים האחרים. כעבור שלושה חודשים הצליח הקברניט לחזור אל הארכיפלג בספינה אחרת ולקחת אתו את הניצולים. בשלושת החודשים שאלה שהו על שלושה מאיי הארכיפלג, התרחשו מעשים מסמרי שיער, והם עניינו העיקרי של הסיפור.

אחד הניצולים, רוקח בשם קורנליוס, השתלט על הניצולים ולמעשה המליך את עצמו עליהם, תוך שהוא נוקט בשלטון טרור ואימה. (כמו שעשה קורץ של ג’וזף קונרד, בנובלה לב האפלה?)

מעשי הזוועה נודעו, כי, כאמור, ספינת החילוץ שבה, והניצולים יכלו להעיד ולספר על מה שהתרחש, אם כי בסיפור שלפנינו הסופר נעזר מן הסתם גם בכוח דימיונו כדי לפרט מה בדיוק קרה שם.

קורנליוס התחיל בכך שביסס את כוחו האישי בפעולות שהיטיבו עם קהילת הניצולים, אבל בהדרגה נעשה ברוטלי ואכזרי. מעניין מאוד לראות איך את ההוצאה להורג הראשונה שגזר עליהם עוד קיבלו האנשים בהבנה, כי היא התבצעה לכאורה כדי להשליט משמעת נחוצה, ואיך הסתגלו בהדרגה לפעולותיו אשר “הלכו ונעשו מפלצתיות.”

בין היתר נהג קורנליוס להעניש עוד ועוד קורבנות (להורות על רציחתם!) “יום יום איש אחר, בשלל תירוצים, או ללא כל סיבה”, שכן, מסביר המחבר, “השרירותיות היא ביסוד טבעו היעיל והבלתי מעורער של כל משטר טרור”.

מדהים להיווכח איך הפוגעים יודעים מאליהם, ובאופן טבעי, כיצד להשליט אימה ואיך לבסס את כוחם העריץ, ותמיד באותם אמצעים. לא מפתיע שמחבר הסיפור מקשר את מה שהתרחש שם על האי אל מה שמוכר לנו: “‘כאן אין מקום ללמה ומדוע’ יענו במאה העשרים התליינים באושוויץ לשאלות החפים מפשע שיובלו למותם”, הוא מציין בהערת אגב.  

הנה, גם כאן, על האי הנטוש, יצר קורנליוס “מעמד של אדונים”: הוא וחסידיו “התגוררו באוהלים הטובים ביותר, עשו כבשלהם בנשים שנשארו בחיים הודות לגילן הצעיר, הם התהלכו במדי פאר, מקטורנים מקושטי דרגות וסרטים; הם שתו את יינות ‘באטאוויה’ והתהלכו על האי הקטן חמושים בחרבות, גרזנים, סכינים גדולות ואלות”. 

קורנליוס חתר לכך שהכול יהיו “מעורבים בטבח המתמיד”, עד כדי כך שכבר לא היה ברור “מי היה השותף לדבר עבירה ומי הקורבן”. גם זאת “טכניקה” מוכרת של עריצים רצחנים: להפוך את כולם לפושעים שלא יכולים כבר לסגת או להתחרט, כי אשמתם ידועה לכול. גם לעצמם. 

מרתקת במיוחד אחת התובנות המאלפות של סימון לייס: “חברה מתורבתת אינה בהכרח חברה שבה שיעור פחוּת של פרטים פושעים וסוטים (שיעורם באוכלוסייה כנראה קבוע למדי בכל קבוצת בני אדם) – היא פשוט מאפשרת להם פחות הזדמנויות להתבטא ולספק את נטיותיהם. לולא קורנליס, שני תריסרי חסידיו כנראה לא היו מגלים לעולם את תהומות אופיים האמיתי. אין שום ספק שהתמסדות ממלכת הפשע המשונה הזו בקרב אוכלוסייה של מאתיים חמישים אנשים הגונים, כמו גם שימורה במשך שלושה חודשים, התאפשרו אך ורק בזכות אישיותו של הרוקח לשעבר ומעשיו.” 

כשחושבים על הצמחונות של היטלר (שאליה  אי אפשר שלא להגיע, שהרי “חוק גודווין” קובע כזכור כי “ככל שדיון מקוון מתארך, ההסתברות שתתקיים הקבלה הקשורה לנאצים או להיטלר מתקרבת לאחת  – ודאות מוחלטת)”, אי אפשר שלא לחשוב על כך שהעריץ הרצחני מהבטוואיה לא היה מסוגל להרוג במו ידיו: הוא “היה מסוגל להורות בדם קר על רצח של ילד אך לסלוד ממעורבות אישית”, והוא גם לא ידע לעמוד בפני התנגדותה של אישה שסירבה לשכב אתו, עד שאחד מעושי דבריו איים עליה למענו. 

מדהים להיווכח כמה הרבה תובנות כולל סיפור קצר אחד, שמתחיל ומסתיים בהפלגה על ספינה. הנה אחת אחרונה: בשלב מסוים ניסה קורנליוס לתקוף את הניצולים שהצליחו לברוח מפניו, והגיעו אל אי קרוב באותו ארכיפלג. הם לא היו חמושים היטב כמו אנשיו, אבל “זכו לתזונה טובה יותר”, שכן באי האחר היה שפע של מים מתוקים וטובים לשתייה, וחיות רבות שאפשר היה לצוד, אבל היה להם בעיקר “יתרון מוסרי”, כלומר – “אותה נחישות נואשת שמשתלטת לפעמים על אנשים הגונים כשתוקפן לא צודק מאלץ אותם להילחם על חייהם”. 

האם אפשר ללמוד מכך לא רק לקח כללי על הקיום האנושי, אלא גם על מציאות החיים שלנו כאן ועכשיו? 

תרגמה מצרפתית: אנמרי בארטפלד

Leys, Simon Les Naufragés du Batavia

מדוע לא לוותר?

אברהם לא מספר לנו מה היה השם של אשתו ושל בנו. מה משמעות הדבר, אין לי מושג רק שברור: כך אברהם מעדיף להציג את רוחות הרפאים שלו. הירידה מהרכבת והפרידה מתרחשים בעמוד השני של ספרו. כל הדפים הבאים טעונים בכאב, מחסור, סבל ודעיכה. אני לא יודע איך לתמצת ספר כזה. זהו תיאור של חוסר אנושיות. סדרה אינסופית של מכות מידיהם של גרמנים,  אוקראינים ואנשי קאפו. קינות על רעב; תיאורים אובססיביים של מנות מזון זעומות; מנגנוני הישרדות; מתקפות של כינים, מכות כפור, דלקות; הגוף מתפורר; התודעה מתפוררת. זהו ספר לא סנטימנטלי להדהים, ספר רדוף (ומבחינה ספרותית – מעורר הערצה), נטול קישוטים וישיר. הקדרות אינה מחוללת ואינה מדוללת. זהו לא ספר על תקווה או אמונה או אפילו כושר הישרדות – הינצלותו של אברהם אינה אלא תאונה חסרת פשר, לא גורל אלא מקריות. אלוהים או כל כוח מקביל אחר נעדר. היקום קר ומת. אבל אתה לא יכול אפילו להרהר על כך, כי אתה רעב מדי. אם אברהם שואל לפעמים שאלות חשובות יותר, נדמה שזה קורה לו בניגוד לעצמו, כי הוא מאמין שאפילו תהייה היא סוג של כניעה. מה יש לומר? החיים נהפכו למסדרון אפל וצר. מתעוררים. עובדים, סופגים מכות מהאלות של אנשי הקאפו, אוכלים את המרק, משתדלים לשמור על חום הגוף, משתדלים לא למות (או בבוא העת משתדלים להבין איך להתאבד ביעילות המרבית), משתדלים לשמור על השפיות. השאלה שנמצאת בלבו של הספר היא לא אם אברהם יינצל – זה כבר ידוע – ואפילו לא איך זה יקרה – חיטוטים בחיפוש אחרי מזון, גניבה ומזל), כמו כל האחרים, אלא – מדוע? מדוע להיאחז בחיים? מדוע לא לוותר? 

Menachem Kaiser, Plunder: A Memoir of Family Property and Nazi Treasure

מנחם קייזר: “ביזה: סיפור-חיים על רכוש משפחתי ואוצר נאצי”: מה זכויותיהם של פליטים מדור שלישי?

Menachem Kaiser, Plunder: A Memoir of Family Property and Nazi Treasure

בשלב מסוים, לקראת סופו של הספר המרתק הזה, תוהה המחבר, מנחם קייזר, אם בחר בסוגה הנכונה. האם, הוא שואל את עצמו, מוטב היה לי אילו בחרתי בפיקשן? אילו כתבתי רומן, ולא את סיפור המעשה האותנטי על מה שעבר עלי ועל האנשים שחקרתי, על קורותיי וקורותיהם? בְּרומן, הוא אומר לעצמו, הייתי יכול להיכנס אל דמותו של הסבא שלי שלא הכרתי, ובעצם, הייתי ממציא סבא שהייתי רוצה להכיר, אותו ואת העבר שלו. “אלה מין כיסופים אל הכיסופים: אני רוצה להיות מסוגל להתאבל עליו,” הוא כותב, ואז גם מגיע אל שורש העניין בספר שלו, שנקרא “ביזה” – במקור: Plunder: “הסיפורים שלנו אינם הרחבה של הסיפורים של הסבים שלנו, אינם ההמשך שלהם. אנחנו לא ממשיכים את הסיפורים שלהם; אנחנו פועלים על פיהם, מקדשים ובוזזים.”

השימוש במילה ביזה בהקשר של מנחם קייזר והסבא שלא הכיר מרתק ובעיקר – מפתיע. שהרי הספר, כך כולנו מבינים מלכתחילה, הוא על ביזה אחרת לגמרי: ביזת יהודי פולין (ולא רק פולין, כמובן!) שנרצחו ורכושם הוחרם, הולאם, נלקח – נבזז! ועל קרובי המשפחה המעטים (יחסית למספר העצום של היהודים שנרצחו, גם אם מדובר בכמה אלפים) שמגיעים מדי שנה לפולין. עד כדי כך שבקרב הפולנים נוצר מעין מיתוס, אולי מוטב לומר – נוצרה אימה מפני אותם יהודים, שרוצים לחזור ולנשל את הפולנים מבתיהם: “כל אזכור של המילים ‘רכוש’, ו’מלחמה’ ויהודי’ מפעיל אזעקת אזהרה”.  מעניין בהקשר זה להיזכר בשני ספרים: האחד, ספר עיון, המיליון השביעי, של תום שגב, שבו דן המחבר בשאלת הפיצויים לניצולי השואה ומראה כי בעצם הגרמנים יצאו “בזול”, אם מביאים בחשבון את כל הרכוש הרב שבזזו, והאחר הוא ספרה המצויר (והנפלא!) של רותו מודן הנכס העוסק בדיוק בסוגיה הזאת: חשדנותם של פולנים כלפי יהודים (ישראלים, במקרה של הנכס) שמגיעים לפולין כדי להשיב לעצמם רכוש שהפולנים כבר התרגלו לבעלותם עליו, מנסים לגאול את הרכוש שאמור להיות שלהם, הם יורשיו החוקיים, אם רק יצליחו להוכיח זאת. “הצאצאים הללו נוסעים רחוק מאוד כדי לחקור, לחפור, להעיף מבט, לגעת בסיפור”, וכך עשה גם מנחם קייזר, שהתחיל את המסע שלו כחמש שנים לפני שפרסם את הספר. נודע לו שבניין מסוים בעיר הפולנית סוסנוביץ שבשלזיה אמור למעשה להגיע לידי הוריו, דודתו ודודו. הוא פותח במסע ארוך ומפותל, בניסיון לקבל לידיו את הבניין.

תחילה עליו להוכיח שהיורשים, ההורים של אביו ושל דודיו, מתו. אלמלא מתו כבר היו אמורים להיות בני יותר ממאה. הדעת נותנת שגם אם לא מתו בשל גילם, נספו בשואה. אבל מסתבר שההוכחה אינה פשוטה כל כך. בית המשפט הפולני פוסק שמאחר שאין ראיות לכך שנפטרו, אי אפשר להכריז עליהם כעל מתים. רק כעבור זמן רב נודע לקייזר שיש בפולין שתי קטגוריות למוות: כאלה שאפשר “להצהיר על מותם”, וכאלה ש”מוכרים כמתים”. לפיכך, על פי החוק הפולני, גם מי שמתו יכולים לא להיחשב מתים.

נפתולי הביורוקרטיה הפולנית הם בסופו של דבר רק פן צדדי בסיפורו של קייזר, שכן במהלך חקירותיו ומאמציו הוא נתקל בסיפורים אחרים, מרתקים ומחרידים, ואפילו מגלה קרוב משפחה רחוק שעל קיומו לא ידע.

“תיירי-הזיכרון מנסים למצוא רוחות רפאים ולשוחח אתן”, הוא כותב, ובעצם זה גם מה שהוא עושה, ואינו יכול שלא לתהות: האם סבו היה מרוצה בכלל מהקשר המחודש שיצר נכדו עם פולין? מהחיפוש אחרי הצדק, הרכוש, ההכרה בעוול?

“טמון כאן דיסוננס מהדהד: מצד אחד, הסבא שלך איבד את כל בני משפחתו. מצד שני, סיפורו אינו יוצא דופן. הוא כמעט קלישאה”.

הוא מגלה את עולמם של ציידי אוצרות פולנים, שנוהגים לחפור באדמה ולחפש מקומות מסתור, מחילות ומנהרות, כדי למצוא שם את מה שהשאירו אחריהם הרוצחים והנרצחים, הגרמנים והיהודים. רובם מחפשים זהב שהוטמן שם לדעתם, אבל במהלך החיפושים הקדחתניים, שאצל רבים מהם נהפכו לתחביב ולעיסוק מעניין בשעות הפנאי, שנעשה בחברותא, מתוך טיפוח של חיי חברה, הווי, מפגשי “קומזיץ” לעת ערב, שתייה משותפת והרבה צחוקים, הם שוכחים דבר חשוב: “אי אפשר לנתק בין האוצרות שהותירו הנאצים לבין הברוטליות של הנאצים. העניין הוא – על מה שמים את הדגש. וכאן, בפולין החלופית [זאת של מחפשי האוצרות], הממוקמת לכאורה בשלזיה, הדגש הוא על רכבות מיתולוגיות, מחילות מסתוריות, חומרים סקסיים ומלהיבים. היהודים – אלה שחפרו את המחילות, אלה שמהם נגנב מרבית הזהב (בין אם היה שם באמת ובין אם לאו), היו אבסטרקטיים וחסרי חשיבות”.

אלא אם יכלו לתרום במשהו לחיפושים אחרי האוצרות הקיימים או המדומיינים.

כי כשהוא מתקרב אל מחפשי האוצרות מתברר לו לפתע ולגמרי במקרה שאחת הדמויות הנערצות עליהם נושא את שם המשפחה שלו עצמו. האיש, אברהם קייזר, כך הוא מגלה לתדהמתו, הוא קרוב משפחה שלו. אברהם קייזר כתב ספר על מה שעבר עליו במחנות הריכוז השונים שבהם שהה, וסיפר בו בין היתר על המקומות שבהם הטמין פתקים שכתב בסתר במחנות הריכוז השונים שבהם עבר.

אברהם קייזר איבד את אשתו ואת בנו. הוא ביקש לספר על הזוועות, על האובדן, וכיצד ניצל. ספרו ראה אור בעברית ב-1952, אבל איש לא שם לב אליו בישראל. בפולין לעומת זאת אברהם קייזר מפורסם ונערץ, אבל לא בגלל מה שהיה חשוב לו לספר, אלא רק מכיוון שציידי האוצרות נעזרים בספר שלו בחיפושיהם.

איזו אירוניה מרה!

המעקב אחרי קורות חייו של קייזר מרתק. מחפשי האוצרות הפולנים מתעקשים לומר שמחבר הספר שלפנינו (למעשה – אחיינו מדרגה שלישית של אברהם קייזר), הוא נכדו של האיש הנערץ עליהם. מנחם מגלה כיצד אברהם ניצל (אלמנה גרמנייה הסכימה להסתיר אותו), ומנסה להבין מה קרה לו אחרי כן. כל גילוי של סוד מעורר מסתורין חדש, וכל שאלה שמוצאת תשובה רק מעוררת שאלה חדשה, מסקרנת ועצובה יותר מקודמתה.

שאלת ה”ביזה” אינה מרפה. לאורך כמה דפים דן המחבר עם עצמו ומתלבט: האם מוסרי לתבוע בעלות על הבניין שהיה שייך לסבו? מה עם הדיירים שגרים שם? נכון, הם לא אשמים, אבל מה אתו? מה עם היורש החוקי? הוא אשם? הרי אלמלא פרצה המלחמה, אלמלא סולק סבו מביתו ונרצח, אף אחד לא היה מעלה על דעתו להטיל ספק בזכויות של יורשיו, נכון?

לשלל הטיעונים שהוא עצמו מעלה, למשל: הרי היו אז כל כך הרבה פליטים שאיבדו את בתיהם, הוא משיב בדיאלוג פנימי מרתק – שאלות ותשובות, תהיות ומענים, דיאלוג שמעורר כמובן בקוראת הישראלית שאלות אחרות, מכאיבות לא פחות: מה על הפליטים של כאן? אלה שאיבדו את בתיהם? אלה שנסו, או הונסו, שברחו, או הוברחו, אלה שממשיכים לטפח געגועים מדור שלישי למקומות ולבתים שלא גרו בהם מעולם? מה עליהם? האם תשובותיו הנחרצות של מנחם קייזר מהדהדות את התשובות שאנחנו רוצים להשמיע לעצמנו? לא פשוט. לא פשוט בכלל. שהרי בסופו של דבר, כולנו פליטים, או צאצאי פליטים.

הספר מעניין ומעורר מחשבות. משפט אחד מתוכו ממשיך להדהד בתודעתי: It is remarkable how long an act of violence can echo, כלומר: “מדהים כמה זמן ממשיך להדהד מעשה אָלים”.

מאחר שהספר ראה אור באנגלית במרס 2021, הוא טרם תורגם לעברית (לפיכך את הקטעים המצוטטים תרגמתי בעצמי). מעניין לראות אם מישהו בישראל  יחליט להוציא אותו לאור בעברית.

קראתי אותו, כדרכי, בקינדל. כמה לחיצות כפתור והוא זמין לקריאה. מומלץ!

שטפן צווייג: “מגלן”: ההישג המופלא של מגלה הארצות ושל הסופר שסיפר עליו

האם אני מתעניינת בהרפתקאות? במגלי ארצות? באדמירלים עזי רוח ובהפלגותיהם הנועזות? בכיבוש אוקיינוסים? בנחשולי ענק ובסופות, בכיבוש העולם, בדיכוי של ילידים ובחלוקת השלל שנחמס? 

לא ממש.

ובכל זאת, הספר מגלן שכתב שטפן צווייג ריתק אותי ושבה את לבי. בכישרונו הספרותי הרב מספר הסופר היהודי-גרמני על הספן הפורטוגלי שהבטיח למלך ספרד כי הוא יודע כיצד להגיע לאיי התבלינים שבמזרח הרחוק בהפלגה מערבה. 

עושר אגדי הובטח למי שהיה מצליח לפרוץ דרכים חדשות (האפיפיור אפילו חילק את השלל בין פורטוגל לספרד: החלק המערבי של העולם שייך לזאת והמזרחי – לזאת. כאילו שמובן מאליו שזכותו לעשות זאת…). כותב צווייג: “קל יותר לתפוס במידה כלשהי את ערכם המופרז של התבלינים אם חושבים על כך שאותו פלפל שחור העומד כיום על כל שולחן מסעדה ונזרה באדישות כמו חול, נספר במאה האחת-עשרה גרגר אחר גרגר, ועל כף המאזניים ערכו היה שקול לזה של כסף. שוויו של הפלפל היה יציב עד כדי כך, שערים ומדינות מסוימות ערכו חישובים על בסיס פלפל, ממש כאילו היה מתכת יקרה. בימי הביניים אפשר היה לקנות בפלפל אדמות ומגרשים, לשלם נדוניות ולקנות זכות תושבות בעיר. שליטים וערים מסוימים קבעו את המיסים שלהם ביחידות של פלפל, וכשרצו לומר שאדם עשיר כקורח, סנטו בו שהוא ‘שק פלפל'”. לא רק התבלין המסוים הזה היה יקר ערך כל כך. זנגוויל וציפורן נהגו לשקול על מאזני רוקחים, וכששקלו תבלינים הגיפו את החלונות והדלתות, שמא יתעופפו ויאבדו גרגרים. 

בלשון ציורית ומפורטת מיטיב צווייג להסביר את הדחף העצום שהיה לאירופים להגיע אל מקורות התבלינים (והעושר). בהקדמה לספרו הוא גם מסביר כיצד במהלך הפלגה לאמריקה הדרומית התעורר בו הרצון לכתוב על מגלן, על תלאותיו ועל גאונותו.

יופיו הרב של הספר נובע מיכולתו של צווייג לרתום את כישרונו הספרותי לתיאור של מהלכים ואירועים היסטוריים. המידע הענייני נמסר כך שהוא נקרא כספרות יפה, לא כעיון, ועם זאת, אין שום פאתוס בדברים. צווייג יודע למתוח ביקורת על גיבורי הסיפור, אבל גם להדגיש את ההתפעמות שהוא חש מאומץ הלב, הגבורה, הנחישות, היסודיות, ובעיקר מההישג המופלא: זאת הייתה הפעם הראשונה שבני אנוש הקיפו את העולם, הוכיחו שכדור הארץ עגול, ולקראת סופו של המסע אפילו גילו שכדור הארץ לא רק מקיף את השמש אלא גם סב סביב צירו, כשנוכחו בשלב מסוים ש”איבדו” יום במהלך ההפלגה.  

שוב ושוב הוא מתאר את מידותיו של מגלן: את קור רוחו, את הדייקנות שבה תכנן את המבצע, את פיקחותו: בהיותו פורטוגלי, פנה תחילה את המלך שלו, שסירב לְגַבּוֹת ולממן את המסע, ואז פנה אל מלך ספרד, צעיר בן שמונה עשרה שזה עתה עלה לכס המלכות, והשכיל לגייסו למשימה. 

התיאורים חיים כל כך, עד שנדמה כאילו צווייג נכח בכל המקומות והאירועים. אמנם הוא מסייג מדי פעם: “מחשבות קודרות העיבו בוודאי על רוחו של מגלן מרגע שספינות הסיור שבו ריקם”, אבל מהמשך התיאור אפשר בלי כל קושי להשמיט את הספק הטמון במילה “בוודאי”, שמדגישה כי מדובר בהנחה או בהשערה של הסופר. צווייג נמצא ממש שם, בתוך נפשו של מגלן, למשל כשהוא מתאר איך הלז חש כי “כשם שהתקדר ליבו פנימה, גם העולם שבחוץ החל להתקדר”. הסופר מצטרף אל הספן, מפליג אתו, רואה הכול. למשל, כיצד “ככל שהם מתקדמים החוף חשוף יותר, מרתיע יותר, והשמיים חשוכים יותר. נעלם האור הדרומי הלבן, כיפת השמיים הכחולה מתכסה חשרת עננים אפורים. נעלמו היערות הטרופיים על ניחוחותיהם ההבילים והמתוקים, שנישאו כבר ממרחקים אל הספינות הקרבות!” וכן הלאה – החופים עמוסי הפרי, “הדקלים המתנופפים ברוח, החיות הססגוניות, הנשים והגברים השחומים מסבירי הפנים! כאן מהדסים על החול החשוף רק פינגווינים המתרחקים בבהלה ברגע שמתקרבים אליהם ואריות ים עצלים ואוויליים מתגלגלים על הסלעים.” את התיאורים הללו אפשר עוד לשער שצווייג עצמו יכול היה לחוות ולראות במו עיניו, אבל מניין ידע להעיד בפרוטרוט, ביסודיות ובתנופה על החלקים הקשים ביותר במסע, במיוחד במקום שלימים נקרא על שמו של הספן, “מיצרי מגלן”? איך הצליח לספר על התמודדותו של מגלן עם המורדים שידע להביס, עם המצוקות, הרעב, המחלות, הקור, עם האכזבות המרות, איך ידע לספר מקרוב כל כך על חדוות הניצחון ואז – על סופו האיום של מגלן? 

זוהי מלאכת מחשבת של כתיבה, שיש בה גם מסקנות מרתקות. מגלן אמנם לא זכה בעושר שכבש למען מלך ספרד, כי נרצח בהתנגשות מטופשת ומיותרת עם בני אחד האיים, אבל, קובע צווייג, “לאורך ההיסטוריה, התועלת המעשית לעולם אינה קובעת את ערכו הרוחני של הישג. את האנושות מעשיר לאורך זמן רק זה המוסיף לידע שלה על עצמה”, ולכן הוא סבור שההישג של מגלן עולה “על כל המעשים של בני תקופתו, ותהילה מיוחדת שמורה לו לדידנו, על כך שבניגוד לרוב המנהיגים, הוא לא הקריב למען חזונו את חייהם של אלפים ומאות אלפים, אלא רק את חייו שלו”. צווייג רואה במסע “מלחמת קודש של האנושות בלא נודע” וסבור כי “המתנה הנשגבת ביותר שיכול אדם להעניק היא לעולם המופת האישי שלו”, ולטעמו “מעשהו של מגלן, שכמעט ונשכח” (במיוחד לאחר הכרייה של תעלת פנמה, שבעקבותיה המסע מערבה אינו עובר מדרום לאמריקה הדרומית) “הוכיח לעולמי עד כי רעיון אחד, הנישא על כנפי החזון ומבוצע בלהט נחוש, יכול לגבור על כל איתני הטבע”.

וצווייג הסופר הנציח ביופי רב את החזון, הגבורה וההישג. 

MANN UND SEINE TAT Stefan Zweig

תרגמה לעברית: ליה נרגד

א. פ. סובוטין, “בתחום מושבם של היהודים”: איך נראה מסע בזמן

הדבר הראשון שצד את העין הוא יופיו הקלאסי של הספר. עיצובו מדויק ומושלם, כריכה קשה, נייר איכותי: ספר כמו אלה שנראו פעם, מהסוג שנאה להציגו לראווה על המדף, ונעים לקרוא בו.

אחר כך מגיע פתח הדבר שכתב פרופסור גור אלרואי, חוקר ומרצה בחוג ללימודי ישראל ודיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה.  אלרואי, שהביא את הספר לדפוס, פותח ומסביר כי “ספרים מעטים היטיבו לתאר את חיי היהודים בערים ובעיירות של תחום המושב הרוסי”, וכי הספר שלפנינו “הוא ללא ספק אחד מאותם ספרים נדירים שמעניקים לקורא חוויית קריאה אינטימית והכרות מוחשית ובלתי אמצעית עם שדרת חייהם של יהודים מן השורה ברוסיה האימפריאליסטית של שלהי המאה ה-19”.

אלרואי ממשיך ומסביר את הרקע ההיסטורי: מה היה תחום המושב, מתי נוצר, מה היו גבולותיו. בהמשך הוא מאיר חלקים מתוך הספר, מסביר מדוע כתב אותו סובוטין, ומה בעצם רצה להראות בו.

ואז – הספר עצמו.

אודה על האמת: לא קראתי אותו לעומקו. כך למשל לא עצרתי והפנמתי את כל המידע הסטטיסטי שהוא כולל, אם כי חלק מהטבלאות שהתעכבתי עליהן בהחלט מעניינות. הן מפרטות בין היתר מה היה כוחם הכלכלי של היהודים שחיו בשלוש הערים שבהן ביקר סובוטין בקיץ של שנת 1887 (מפה מצורפת בתחילת הספר). סובוטין סייר במינסק, וילנה וקובנה, וההצטרפות אליו דומה למסע במכונת זמן.

הפרק הראשון מתחיל בתחושה ממשית של נסיעה: “מראה של מינסק מכיוון מסילת הברזל אינו מרשים ביותר. על גבעה לא גדולה, באמצעה של בקעה ביצתית, דבוק לו ערב-רב של בתים, ומעליהם מתבלטים מגדליהם של שני בתי תפילה קתוליים, בניין בית הכלא וחמש-שש כיפות של כנסיות – כללו של דבר, לא תואר לה ולא הדר!”

הוא ממשיך בקביעה: “כבר במבט ראשון הבחנו שהרכיב היהודי דומיננטי כאן מאוד, וכל האחרים מחווירים לעומתו”, ואז ממשיך ומתאר את חיי היהודים במינסק ואת מה שראה שם כבר בתחילת ביקורו: ארבעה יהודים מרצפים כביש; שניים פוסעים על “מדרכת עץ” ו”מנהלים דיון על איזה דבר ומנופפים במרץ בידיהם”; בפינת רחוב שלושה מהם עומדים ומשוחחים; ילדים רצים לבית הספר, “ומכיסי כמה מהם מבצבצת פת-שחרית צנועה”; פועלי בניין – יהודים; יהודייה זקנה נושאת סל פירות למכירה ואחרת דוחקת עז לחצרה. עוד ועוד מראות מצטיירים לעינינו, ססגוניים, ברורים ומרתקים. הנה הגענו אל היהודים הללו, מלפני 133 שנה, ואנחנו צופים עליהם כמו בסרט שעוקב אחריהם ואחרי מעשיהם.

אחרי ההתרשמות מראייה, מגיעים הנתונים: טבלאות המסכמות, כאמור, את מצבם של יהודי שלוש הערים בסוף המאה ה-19. למשל – “כמה תעודות סוחר מן הגילדה הראשונה והשנייה הוענקו” ליהודים וללא יהודים, והשוואה בין השנים 1876, 1880, 1884, 1886. רואים שבתחילה 90% מהאנשים שזכו לתעודת הסוחר הזאת היו יהודים, אבל מספרם הצטמצם במשך השנה וירד ל-88%. או: מה היה אחוז היהודים מבין הגגנים שעבדו בווילנה ב-1887? מסתבר מהטבלה: ש-100%: 68 במספר. גם בענף הכובענות הפרוונות שלטו היהודים באופן מוחלט, לעומת, למשל, סנדלרות: רק 24%: 116 לעומת 369 סנדלרים לא יהודים. כשקוראת שאינה חוקרת את התקופה מתעכבת על הנתונים הללו, הם מעניינים כקוריוז, אבל קשה לעכל את שפע הנתונים, ובשלב מסוים הפסקתי לנסות להתעמק בהם.

הם יכולים בלי ספק לשמש אוצר בלום לחוקרים. אותי כקוראת מהשורה, עניינו יותר תיאורי האיפיונים של היהודים ושל אורחות חייהם, מנקודת מבט אובייקטיבית (לכאורה!). למשל: “רוב היהודים העוסקים במסחר זעיר, ובייחוד היהודיות, אינם מיטיבים לחשב סכומים גבוהים; מחזורי מסחרם הזעומים הצרו גם את ראייתם החישובית. רבים מהם מיטיבים לספור רק עד מאה, ומשם ואילך הם מתבלבלים…” ומוסיף סובוטין ומעיר: “דבר זה יכול להפתיע כל מי שרגיל לראות ביהודים תגרים זריזים וממולחים”… ועוד דוגמה: “מתברר שבתוך בתיהם שומרים היהודים על ניקיון רב יותר מבסביבתם. לרוב, חדריהם מסוידים ונקיים למדי. עצם עיצובם של חדרי היהודים חורג ממה שמקובל לחשוב על חוסר הניקיון האופייני להם. אפילו בבתיהם של יהודים שאיזושהי פרוטה מצויה בכיסם עיצוב החדרים תרבותי למדי, ובייחוד בהשוואה למגוריהם של איכרים ושל העניים יושבי הערים הרוסיות. על בתיהם של האמידים שביהודים אין מה לומר – מגוריהם נראים אירופיים למהדרין”. תיאור נוסף הוא זה של יהודי המשמש כסבל, חרף גופו הצנום: “פעם אחת ראינו ייצורון שכזה ששני גברתנים העמיסו עליו אריזת צמר אדירת ממדים שגודלה היה יותר מגופו; כמדומה הייתי שאריזה שכזו צריכה הייתה למעוך את היהודי ולשטחו, והוא אפילו גלגל את עיניו מרוב מאמץ, אבל האנשים שהעמיסו עליו את משאו אמרו לי: אין דבר, הוא יסתדר! – ולמרבה תדהמתי הוא אכן נשא את משאו, בגניחות ובאנקות, למרחק של מחצית הוורסטה, וקיבל בעבור ההובלה חמש קופיקות בלבד – מחיר מקובל כאן בעבור נשיאת משאות.” מסקנתו: “כללו של דבר, מציאות המקום אינה מותירה אבן על אבן מן התפיסה שהתגבשה בדבר אי-כשירותם של היהודים לעבודה פיסית.”

משלושת הציטוטים הללו אפשר להבחין במה שאופייני לספר: שילוב של אובייקטיביות, המתבטאת בנתונים מספריים, לצד התרשמויות סובייקטיביות, שיש בהן גם לא מעט מאבק פנימי, כך נראה, באנטישמיות הלא מודעת של הכותב. שוב ושוב הוא מתפעל מהסתירות שהוא מגלה בין הדעות הקדומות המקובלות שאימץ בלי דעת, ומה שהוא רואה במו עיניו.

ועם זאת, התיאורים חיים וססגוניים מאוד. כך למשל תיאור עוניים של יהודי שלוש הערים שבהם ביקר סובוטין מחרידים. במיוחד אלה של וילנה, שבה העניים המרודים חיו, על פי תיאורו, במחילות תת קרקעיות חשוכות ועלובות בתוך מה שנראה לו כמו אתר של זבל.

כמעט משעשע התיאור של קריסת שירות הדואר שבעטיה “רבים אינם סומכים על הדואר ואינם שולחים את מכתביהם אלא כמכתב רשום” ולכן “יהודי-החמד הפרגמטיים ייסדו כבר מזמן שירות דואר משלהם, והוא נוח יותר ומאורגן כהלכה ופועל במקביל לדואר הממשלתי” (וזאת, יש להזכיר, לא כאן בישראל במאה ה-21, אלא ברוסיה, במאה ה-19! ומה השתנה?”

מדהימים התיאורים המראים עד כמה “שלט” הקיום היהודי בערים הללו. למשל, בשבת “רעש הכרכרות שוכך ברחבי מינסק; בנסיעתנו שלנו ברחובות העיר היה משום צרימה מסוימת”. או: “בשבת, עם כל התסיסה ברחובותיה של מינסק אשר שורצים יהודים, איש אינו מפר את הסדר הטוב: אין כאן לא צעקות, לא שיכורים ולא קטטות, והמשטרה נשארת חסרת מעש”.

המחשבה על החורבן המוחלט שיומט על הקהילות הללו בתוך כמה עשורים מזעזעת ומחרידה, דווקא כשמבינים עד כמה דומיננטיים היו אז היהודים במקומות שנעלמו מהם כמעט כליל. אכן, אי אפשר לקרוא את הספר בלי לחשוב על השואה, ממש כשם שביד-ושם נפתחת התצוגה בסרט שמתעד את “יהודי העיירה”. במידה רבה מאוד הספר נחווה כמעין סרט תיעודי כזה.

שלומית פ’ פלאום, “בת ישראל נודדת”: עד לאן הגיעה הגננת הנשכחת

היא הרבתה לסייר בעולם, לפגוש אנשים, לשוחח אתם, ללמוד מהם וללמד אותם. כך למשל התיידדה עם מהטמה גנדי ההודי ועם המשורר וההוגה זוכה פרס נובל,  אף הוא הודי, רבינדרנט טאגור, שחליפת המכתבים שלה אתו מופיעה בספר. את האחרון אפילו שכנעה לשנות את דעתו על הציונות, כפי שהעיד בעצמו: “מודה אני בגלוי, שהיו לי חששות קודם, אם אין הציונות אולי תנועה שובניסטית חדשה. בשאפה לכונן מולדת בעולם, המלא ארצות מולדת ועמים הנלחמים זה בזה. אך תלמידתי, הגברת פלאום הראתה לי את הדרך הנכונה להכרת התנועה בשרשיה ולתפיסת האידיאות שלה בכל עמקן. אחרי חקירה רבה באתי לידי הכרה, שחששותי היו ללא יסוד. מחזיק אני בדעה, שהציונות היא אחד הבסיסים של השלום העולמי, ואני תקוה שתראה את הגשמתה המלאה. ובה במידה שמאמין אני בשלום העולמי, מאמין אני באידיאל הציוני לכונן בית יהודי בארץ ישראל”. 

שמה שלומית פלאום. היא נולדה בליטא, אך מימשה את החזון הציוני שלה וב-1911, בהיותה בת שמונה עשרה, עלתה לארץ ישראל, אחרי שלמדה בסמינר לגננות בפרנקפורט. בירושלים העתיקה הקימה גן ילדים שהתבסס על שיטותיה של הרופאה והמחנכת האיטלקיה, מריה מונטסורי. התיאור של הילדים שקיבלה לטיפולה מזעזע: היו שם מאה פעוטות מוזנחים וחולים ששהו כל היום בחדר צפוף ומטונף. פלאום טיפלה קודם כל במקום, ניקתה אותו, ביקשה מד”ר טיכו לטפל בעיניהם החולות של הילדים, צחצחה להם את הנעליים, בישלה למענם, תפרה וקרצפה, ואז החלה להפעיל את תוכניות הלימוד שהאמינה בהן, למשל – עודדה את הילדים לתנועה שיש בה תוכן ומטרה, כלומר – לעזור זה לזה או להשתתף בעבודות הניקיון והגשת האוכל. היא העשירה את דמיונם, טיפחה את היצירתיות שלהם, והעניקה להם את החופש לבטא את עולמם. 

אחרי כמה שנים החלה במסעותיה הרבים בעולם. בהודו שהתה שנתיים. בדמשק הקימה גן ילדים, בעזרתו של הסופר יהודה בורלא. ברומא פגשה את מריה מונטסורי, שממנה למדה את שיטות ההוראה שלה. עוד כשהייתה בישראל התיידדה עם הסופר חיים ברנר ועם איש העבודה א”ד גורדון. כשביקרה בארצות הברית השתתפה בחגיגת חג המולד בבית רוקפלר, ביקרה במעבדות אדיסון ושוחחה אתו, הכירה את פרופסור דיואי, שמעה הרצאה של פרופסור איינשטיין, “על תורת היחסות שלו”. ואלה רק חלק מכל האנשים המעניינים וידועי השם שפגשה. 

גישתה של פלאום לאנשים ולמקומות כמעט אקסטטית. רוב הזמן היא נשמעת אחוזת התפעלות עמוקה. כך למשל כתבה בעקבות המפגש שלה עם המלך פייסל שהוקסמה ממנו כליל: “המשכתי להסתכל בפניו העדינים והאצילים. שחור עיניו היה עמוק. וכן גם שערותיו. כשהפנה אלי את פניו נדהמתי כמעט מיופיו הרב”. 

תיאוריה את תל אביב בתחילת המאה מדביקים את הקורא בהיקסמות שחשה: “צבור בתים על פני גבעות חול שהצהיבו בסביבות השכונה והוריקו בגפנים. זה היה מראה נוף יפה. מעבר לשער פסי מסלת הברזל נכנסים לרחוב הרצל המעוטר בשני טורי בתים קטנים ונחמדים, בני קומה אחת, המוקפים גנות פרחים. בקצה הרחוב נצב הבנין הגדול והלבן של הגמנסיה הרצליה, המשמש סיום יפה לרחוב הקצר, המתמלא חיים ותנועה עליזה-צנועה ביחוד בשעות בין ערבים. כאן מרכז הטיולים והפגישות. תל אביב הצעירה, שכונתם של מורים, סופרים ותלמידים, מונה בסך הכול איזו מאה משפחות. שדרות רוטשילד היו צעירות ורכות מאוד. עציהן ופרחיהן אינם מעניקים כל צל מלהט השמש; מגדל המים הוא הזקיף, הבנין האחרון, השומר את תל אביב. מאחוריו מתנשאות גבעות חול וחולות… הים נשקף רק במרחק, כי שום רחוב ושום דרך אינם מובילים אליו”. איזה תיאור מלבב! כך גם תיאור החתונה ברחובות שאליה הגיעו – בלי שום צורך בהזמנה מיוחדת – מרבית תושבי תל אביב: הנסיעה העליזה ברכבת, הטקס שנערך בחולות, האוכל שכל אחד מהאורחים הביא לעצמו, תחרות הרכיבה על סוסים שבה השתתפו שלוש הכלות ושלושת החתנים… כל אלה מראות והוויות חיים נשכחות שמעניין להיקרא אליהם כמוזמנים אל העבר ששב ומתחייה בין דפי הספר. 

אגב, המקום היחיד שלא עורר בפלאום התפעלות היה העיר ניו יורק, אשר, כך היא כותבת, “נגלתה כעין רהב איום ומתגבר, ענקי-האבן לחצו על לבי והביאוני עד דכא. מבטי נצמדו אל הגושים הענקיים של הבנינים שסגרו על הרחוב משני הצדדים. לבי הרהר מתוך אימה נסתרה – מה טיב האנשים המתגוררים בבתי החומות המגושמים הללו? האם דומים הם גם כן לבנינים שהם בנו לעצמם? ואיך אפשר בכלל לגור כאן?” אבל גם לגבי המקום הזה היא מתרככת, ומעידה על עצמה: “למדתי להבין את האמריקנים ולהעריכם יותר. נוכחתי שאינם כל עיקר מכונות. נוכחתי חיש מהר כי באמריקה ניתנת האפשרות גם לאנשים פשוטים לרכוש להם עמדה, שלטון וכבוד. ראיתי כיצד ההכרח והאחריות העמוסים על כל אזרח מאלצים אותו לפתח את כוחו וכשרונותיו”.

מסחרר לעקוב אחרי כל הרפתקאותיה, אחרי כל המפגשים שערכה, אחרי כל האנשים שהכירה.

אל המלל נלווים איוריה המלבבים, שארבעה מהם אפשר לראות כאן.  

ספרה של פלאום, שהלכה לעולמה ב-1963, ראה אור לראשונה ב-1935. לאחרונה החליטה הוצאה לאור קטנה, הוצאת רעב, לחדשו, ואף להוסיף לו הקדמה ואחרית דבר שכתבה נורית גוברין. ערכה של אחרית הדבר בכך שהיא מציבה את האוטוביוגרפיה של שלומית פלאום בתוך הקשר היסטורי. כך למשל היא מבארת את הסיבות לכך שנשים בכלל ובעברית בפרט לא נטו לכתוב, בין השאר בשל “מעמדן השולי בחברה ומיעוט התפקידים הציבוריים שמילאו”, אבל גם בשל תחושת הפחיתות שלהן עצמן כלפי חייהן וההישגים שלהן. עוד כותבת גוברין על פלאום ועל חייה, כך למשל היא מנסה להבין מדוע נשכחה, אם כי אינה אמורה להיות אנונימית, שכן היא מופיעה בלכסיקונים שונים. “כעת עם המהדורה המחודשת של בת ישראל נודדת, בסדרת “צדק פואטי” של הוצאת רעב, ניתנת הזדמנות חשובה להכירה ולהשיבה אל מחזור החיים של החברה והתרבות בישראל”, חותמת גוברין את דבריה.

משמח מאוד לראות שלצד ההוצאות הגדולות והמסחריות צצים בשנים האחרונות בשטח אנשים שהספרות והתרבות בישראל היא בנפשם. אלה טורחים רבות על הספרים שהם מוציאים לאור, והאהבה הרבה שהם משפיעים עליהם ניכרת מאוד. כן ירבו! 

 

“אתן הנשים עושות עניין מכל שטות”

 מעולם לא ראיתם מהומה כזאת בכל הבית כמו המהומה שמתרחשת כשדודי פוג’ר לוקח על עצמו לעשות משהו. נניח שהגיעה הביתה תמונה מחנות המסגרות, והיא עומדת בחדר האוכל ומחכה שיתלו אותה על הקיר. הדודה פוג’ר שואלת מה יעשו איתה, והדוד פוג’ר משיב: “אה. תשאירי את זה לי, ואתם, כולכם, אין לכם מה לדאוג, אני אטפל בזה.”

ואז הוא מסיר את המעיל ומתחיל. הוא שולח את המשרתת להביא מסמרים בשישה פני, ואז שולח אחריה את אחד הילדים שיגיד לה באיזה גודל. ומאותו רגע הוא נכנס לעניינים ומשגע את כל הבית.

“עכשיו אתה ויל, לך ותביא לי את הפטיש,” הוא צועק, “ותביא לי את הסרגל, תום, ואני אצטרך את הסולם, וכדאי שתביא גם כיסא מהמטבח ו… ג’ים! קפוץ למר גוגלס ותגיד לו: ‘אבא מוסר ד”ש ומקווה שהרגל שלך בסדר, ושואל אם תוכל להשאיל לו פלס מים?’ ואל תלכי מריה, כי אני צריך מישהו שיחזיק לי את המנורה; וכשהמשרתת תחזור שתצא שוב ותקנה חוט לתליית תמונות; ותום! איפה תום, בוא הנה, אני ארצה שתגיש לי את התמונה.”

ואז הוא מרים את התמונה, ומפיל אותה, והיא מתפרקת. והוא מנסה להציל את הזכוכית, ופוצע את עצמו. ואז הוא מקפץ מסביב לחדר ומחפש את הממחטה שלו. הוא לא מצליח למצוא את הממחטה, כי היא בכיס של המעיל שהסיר, והוא לא יודע איפה הוא הניח את המעיל. כל בני הבית חייבים להפסיק לחפש את כלי העבודה ומתחילים לחפש את המעיל בזמן שהוא מנתר מסביב ומפריע להם.

“אין אף אחד בכל הבית הזה, שיודע איפה המעיל שלי? בחיים שלי לא ראיתי דבר כזה. אני נשבע לכם, שישה אנשים, ואף אחד מכם לא מסוגל למצוא מעיל שהסרת לפני חמש דקות! בחיי מכל ה…”

אז הוא קם, ומתברר לו שישב על המעיל, והוא צועק “טוב, אתם יכולים להפסיק לחפש! הנה, מצאתי אותו בעצמי. הייתי יכול באותה המידה לבקש מהחתול שימצא לי אותו, הוא היה מצליח בדיוק כמוכם.”

ואז מבזבזים חצי שעה בחבישת האצבע שלו, ומביאים זכוכית חדשה ואת הכלים, והסולם והכיסא וגם נרות, והוא מתחיל מחדש, וכל המשפחה, כולל המשרתת והעוזרת, עומדים מסביבו בחצי גורן מוכנים לעזור. שני אנשים צריכים להחזיק את הכיסא, והשלישי עוזר לו לעלות עליו ומחזיק אותו, והרביעי מגיש לו מסמר, והחמישי מעביר לו את הפטיש. הוא לוקח את המסמר ומפיל אותו.

“הנה,” הוא אומר בטון נעלב, “עכשיו נפל המסמר,” וכולנו חייבים לרדת על ברכינו ולחפש אותו, בשעה שהדוד עומד על הכיסא ורוטן ורוצה לדעת אם אנחנו מתכוונים שהוא ימשיך לעמוד שם כל הערב.

בסוף נמצא המסמר, אבל אז הוא מאבד את הפטיש. “איפה הפטיש? מה עשיתי עם הפטיש? אלוהים אדירים! שבעה אנשים עומדים מסביב ומפהקים, ואף אחד לא יודע מה עשיתי עם הפטיש!”

וכשאנו מוצאים את הפטיש, נעלם הסימן שהוא סימן על הקיר במקום שבו צריך להיתקע המסמר, וכל אחד מאיתנו בתורו צריך לעלות על הכיסא שלידו ולראות אם הוא מצליח למצוא אותו; וכל אחד מאיתנו מגלה אותו במקום אחר, והדוד קורא לכל אחד טיפש ואומר לו לרדת מהכיסא. והוא לוקח את הסרגל ומודד שוב ומוצא שצריך לחלק שלושים ואחד אינץ’ ושלוש שמיניות לשתיים, והוא מנסה לעשות את החשבון בראש ומתעצבן.

כל אחד מאיתנו מנסה לעשות את החשבון בראש, וכל אחד מקבל תוצאה אחרת וכולם לועגים זה לזה. בריב הכללי נשכחת המידה שאותה יש לחלק, והדוד פוג’ר חייב למדוד שוב.

הפעם הוא משתמש בחתיכת חוט, וברגע הקריטי הוא מטה את עצמו מעל הכיסא בזווית של ארבעים וחמש ומנסה להגיע לנקודה שנמצאת שלושה אינצ’ים מעבר להשגתו, החוט נשמט, והדוד נופל על הפסנתר.מנגינת פלאים מיוחדת במינה עולה פתאום כשראשו וגופו לוחצים בו זמנית על כל הקלידים.

הדודה מריה אומרת שהיא לא רוצה שהילדים יעמדו וישמעו מילים כאלה.

לבסוף מצליח הדוד פוג’ר לסמן שוב את הסימן, לוקח אליו את המסמר ביד שמאל, ולוקח את הפטיש,  ובמכה הראשונה הוא מועך את האגודל שלו ומפיל את הפטיש בצעקה על בהונות רגליו של אחד מאתנו. מריה מעירה בעדינות, שבפעם הבאה שהדוד פוג’ר מתכוון לתקוע מסמר בקיר, היא מקווה שיודיע לה בזמן, כדי שתוכל לעשות סידורים לעבור לשבוע לאימא שלה, בזמן שהוא עובד.

“או, אתן הנשים. אתן עושות עניין גדול מכל שטות עונה הדוד פוג’ר כשהוא מתרומם מהרצפה, “ואני דווקא אוהב את העבודות הקטנות האלה.”

ואז הוא מנסה שוב, ובניסיון השני המסמר נכנס בקלות לתוך הגבס ואחריו חצי מהפטיש, והדוד פוג’ר מוטח אל הקיר בעוצמה שמסוגלת לרדד את אפו.

ואז אנחנו צריכים למצוא שוב את הסרגל ואת החוט, ועוד חור נפער בקיר; ולקראת חצות התמונה תלויה, עקומה ורופפת מאוד, והקיר בטווח של כמה יארדים מסביב נראה כאילו טיפלו בו בקלשון, וכולם תשושים ואומללים חוץ מהדוד פוג’ר.

“הנה, בבקשה,” הוא אומר כשהוא יורד בכבדות מהכיסא על היבלת של העוזרת וסוקר בגאווה את המהפכה שחולל, “ויש כאלה שמזמינים בעלי מקצוע בשביל עבודה פשוטה כזאת. “


(THREE MEN IN A BOAT (To say nothing of the dog

לעברית: דני קרמן
מהדורה מוערת, עם מסלולי טיולים

דיוויד פוסטר וואלאס, “משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם”: כשהאמת מצחיקה ומסוכנת

את הספר משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם אי אפשר לקרוא בלי להשמיע שוב ושוב פרצי צחוק רמים וביניהם  –  לצחקק ולחייך בלי הרף. הספר מבדח מאוד, אבל ברור שכל הצחוק הזה אינו אלא פיתוי: למעשה מתאר דיוויד פוסטר וואלאס מציאות שאם לא צוחקים ממנה, אפשר רק לבכות בגללה.

הספר עוסק במה שוואלאס מכנה “פינוק אקסטרווגנטי כל כך, שהוא דופק לך את המוח”: שיט תענוגות בקריביים, בספינה ענקית, שופעת סיפונים (שנים-עשר!), מסעדות, טיפולים, שעשועים, שנועדו כולם למטרה אחת בלבד: לפנק ולרצות את הנוסעים, להעניק להם יותר ממה שהם עצמם יודעים שהם רוצים.

תיאור הספינה, מה שמתרחש עליה במשך שבוע, כיצד מתנהגים הנוסעים ואנשי הצוות, מה מניע את שני הצדדים לשתף פעולה באינטראקציה מוזרה ובלתי אפשרית, הוא נושאה של המסה השנונה הזאת, הרצופה בתובנות ובאמיתות מבדחות, ובה בעת גם מסמרות שיער.

וואלס מציין למשל את אדיבות היתר של אנשי הצוות ומגיע לתובנה כי כל החיוכים הללו, החמים והמוקפדים, אינם מביעים בעצם שום קשר אנושי אמיתי. כל אחד מהם הוא “ניסיון מחושב לקדם את ענייניו של המחייך באמצעות העמדת פנים.” והוא תוהה: “האם אני הצרכן היחיד שמינון גבוה כזה של חיוכים מקצועיים מעורר בו ייאוש?”

באחד התיאורים המשעשעים במיוחד מספר וואלאס כיצד בכל היעדרות שלו מהתא שנמשכת יותר מחצי שעה, מגיעה החדרנית המסורה, מסדרת הכול ומחליפה מצעים ומגבות. (לפעמים, מרוב ייסורי מצפון, הוא מקפיד להשאיר על המיטה “ראיות” לכך שעבד קשה  –  מחברות, דפים מקומטים. ובה בעת הוא צוחק מעצמו  –  אפשר לחשוב שלחדרנית אכפת אם כל השירות המופרז הזה אכן “מגיע לו” בזכות כלשהי…). אבל איך, הוא תוהה, החדרנית יודעת כמה זמן יעדר? והיכן היא אורבת לו כדי להסתער על התא? הוא מתחיל במשחק חד-צדדי של תופסת, או מחבואים, פותח את התא במפתיע, הולך ומסתובב במהירות כדי לתפוס אותה מאחוריו, יוצא וחוזר אחרי עשרים וחמש דקות  –  אבל אף פעם לא מצליח לראות אותה, ונוכח שוב ושוב שרק אם יעדר חצי שעה בדיוק יסתבר לו בשובו שאכן החדרנית כבר הייתה, ניקתה וסידרה… היא אישה בלתי נראית. ככל שהוא חושב על כל הניקוי והסידור הזה, הוא מגיע לתובנה שבעצם אינם מיועדים באמת לרווחתו ואין להם ערך משמעותי מבחינתו כי כל הפינוק והחביבות הקיצוניים הללו אינם מוּנעים מחיבה או אכפתיות אישית, הם כולם רק אינטרסנטיות מוסווית.

משהו כיפי לכאורה שלא אחזור אליו לעולם.
הוצאת ספריית פועלים, סדרת אדום דק. לעברית: אלינוער ברגר

 

מי הם הנוסעים בספינה הזאת? ברובם המכריע  –  אמריקנים עשירים, מבוגרים מאוד, שמרגישים זכאים לכל הפינוק הזה. (לפני העלייה לאונייה הוא מצותת לשיחותיהם ומופתע לגלות שכל אחד מהם מתרץ מדוע הוא שם, כמה קשה עבד לאחרונה, כמה היא או הוא זקוקים לכל מה שצפוי להם בשבוע הקרוב). וואלאס מרגיש נבוך להימנות עמם. כשהם יורדים כתיירים לסיורי החוף הוא מבחין בבוז שחשים כלפיהם המקומיים, שמציעים להם לצלם ולהצטלם עם איגואנה ענקית או עם גבר שמחופש לשודד ים. הוא בז לבני ארצו שנראים לו נצלנים, חזיריים, גסי רוח, אטומי רגש ומגוחכים, נגעל מהזיוף שאינם מבחינים בו.

ומי אנשי הצוות? ברובם המכריע  –  אנשים שמוצאם מהעולם השלישי. כאלה שמתפרנסים מכך שהם משרתים, מקדישים את כל תשומת לבם, כוחם ומרצם, “בנחישות חסרת פשרות לרצות את הנוסע בדרכים שהן מעל ומעבר לציפיותיו של כל נוסע שפוי אפילו למחצה,” דואגים לכך שהנוסעים יקבלו הכול, ויותר. “בתחום המותרות, החוברת הערמומית של ‘סלבריטי’ אינה משקרת או מגזימה. עכשיו ניצבת מולי בעיה עיתונאית, והיא ההתלבטות כמה דוגמאות עלי לתת כדי לתאר את אווירת הפינוק הנהנתני שכמעט מטריף את הדעת על סיפונה של הספינה.”

הנה, למשל, סיפור קצר, שממחיש משהו מהטירוף: זמן קצר אחרי שהספינה הפליגה, החליט המספֶּר שהוא רוצה לקחת מהתיק שלו את המשחה שהוא נוהג למשוח בה את אפו, כדי שזה לא יתקלף בשמש הטרופית. התיק היה עדיין במקום שבו רוכזו כל המזוודות, משם התחילו אנשי הצוות להעבירן אל התאים. הסבל האומלל שממנו לקח המספֶּר את התיק כמעט בכוח נקרע בין שני צווים עליונים: מצד אחד  –  אסור בשום פנים ואופן שהנוסע יסחב משהו (אפילו לא את המגש שלו מהמזנון לשולחן האוכל), ודאי שלא את המזוודה שלו. מצד שני  –  הלקוח תמיד צודק. רק בדיעבד הסתבר לו לוואלאס שהתעקשותו לקחת את התיק שלו בעצמו אל תאו כמעט עלתה לסבל, וגם לכמה מהדרגים הממונים עליו, במשרתם: “קצין יווני עם משקפי Revo  ועם ווקי טוקי וכותפות-קצין מורכבות כל כך שלא הצלחתי לפענח את דרגתו […] בא בכבודו ובעצמו אל תא 1009 אחרי ארוחת הערב של מוצאי שבת כדי להתנצל בשם כל חברת הספנות ולבשר לי שראשים לבנוניים כרותים מתגלגלים ברגע זה ממש לאורכם של מסדרונות שונים כקרבן חטאת על כך שנאלצתי לסחוב את המזוודה שלי בעצמי.” נדרשו לו לוואלאס מאמצים רבים כדי להביע את הזעזוע שחש, לקחת על עצמו אחריות ולפרט את הדילמה שבפניה העמיד את הסבל  –  עשר דקות עד שהצליח להוציא מהקצין הבטחה ש”ראשים שונים שקוצצו יחוברו מחדש”…

דיוויד

אחד המאפיינים המלבבים בכתיבתו של פוסטר וואלאס הוא הערות השוליים הרבות, שחלקן נמשכות על פני יותר מעמוד וכוללות לפעמים בתוכן הערות שוליים פנימיות. הערות השוליים הללו הן בעצם הן חלק בלתי נפרד מהטקסט, ומתבלות אותו בהרהורים נוספים, משעשעים במיוחד. הנה דוגמה אחת קטנה: הוא מתאר כיצד נקלע למשחק שחמט עם ילדה (שהביסה אותו, לתדהמתו), ומסביר כי בספרייה יש מערכות זולות ופשוטות, “שבוודאי מוצאות חן בעיני כל שחקן טוב,” ואז מוסיף בהערת שוליים: “מערכות שחמט כבדות עם גילוף אמנותי מיועדות לפוצים”… דוגמה נוספת: הוא מתאר את חנו “המיופיף, חסר הממשות, שנראה כמעט כאילו ריטשו אותו” של האוקיינוס, ומוסיף בהערת שוליים: “הוא לא ‘יפה’; הוא ‘מיופיף’. זה לא אותו דבר.” או כשהוא מציין שאפשר לשלוח את הבגדים המלוכלכים לכביסה או לניקוי יבש הוא מוסיף כי “הטפסים שעליך למלא ולתלות על הדלת לשם כך מסובכים בטירוף, ואני מפחד להפעיל מנגנוני שירות שיש להם פוטנציאל להכריע אותי”…

המסה  שדיוויד פוסטר וואלאס כתב על ההפלגה בספינת התענוגות סותרת מסה אחרת, שכתב סופר אחר, ושמוצמדת לחוברת שמפיצה חברת הספנות. המסה ההיא מוצגת  –  כמעשה של רמייה  –  כאילו אינה תוכן פרסומי ממומן. אותו סופר הודה בפני פוסטר וואלאס בחשאי כי “קנו” אותו, שלמעשה הזנה את כישרונו ואת יכולת הכתיבה שלו וזה, אומר פוסטר וואלאס, “רע מאוד,” כי מחויבותה הבסיסית של מסה אמיתית צריכה להיות אל הקורא. מודעת פרסומת אינה מחויבת לחלוטין לאמת. תפקידה לשרת את האינטרסים הכלכליים של מי ששילם בעבורה, וכל מה שהיא מספרת אמור רק למשוך את לבו של הקורא, לרוב – בניגוד לטובתו.

קוראי משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם יכולים לבטוח לחלוטין ביושרה של הכותב. קשה להאמין שמישהו שפוי ירצה להתנסות בחוויה המזעזעת המתוארת בספר, זאת שנועדה – “לפנק” ובעצם משחיתה את כל מי שמשתתף בה, אדונים ומשרתים כאחת.

עצוב ומצער, אבל אולי לא לגמרי מפתיע, לדעת שהמחבר התאבד (תלה את עצמו בביתו) שלוש עשרה שנים אחרי שכתב את המסה המצחיקה והחכמה הזאת. אפשר להבין שאדם שעיניו מערטלות כך את המציאות מעטיפותיה השקריות יתקשה להתנהל בתוכה, גם אם ניחן ביכולת מיוחדת לראות את הגיחוך ולצחוק ממנו.

אלאונורה לב, “סוג מסוים של יתמות”: במה מסעה לפולין שונה מאלה של משלחות הנוער

במלאת ארבעים שנה למרד גטו ורשה הוזמנה קבוצה של ישראלים לפולין הקומוניסטית, כדי לציין את המועד. השנה הייתה 1983. לך ואלנסה, מייסד ארגון סולידריות, זכה באותה שנה בפרס נובל לשלום. ניצנים ראשונים של מה שיוביל בתוך שבע שנים לניתוקה של פולין מברית המועצות כבר הופיעו, אבל איש עדיין לא ידע אז למה יובילו התהליכים הללו.

בין חברי המשלחת הישראלית הייתה אלאונורה לב, ילידת פולין שעלתה לישראל בהיותה בת שש. לב, שיצאה בחברת בן זוגה ובתה בת העשר, כתבה יומן מסע שראה לימים אור כספר בשם סוג מסוים של יתמות. ביקורים מעבר למסך הברזל היו אז נדירים מאוד, ותיאוריה של אלאונורה לב מכמירים את הלב גם כשקוראים אותם כיום, אחרי שנים כה רבות, אחרי שהכול השתנה, ברית המועצות התפרקה ונעלמה ופולין הקודרת והענייה של אותם ימים נהפכה למדינה מערבית, אחרי שהצטרפה לארגון נאט”ו ולאיחוד האירופי.
אי אפשר שלא להתרגש מהאופן שבו נחשפת בספר פנימיותה האחרת של אלאונורה לב, זאת שהתכחשה לה בשנים שבהן השתדלה להיות ישראלית בלבד, כאילו לא היו לה מעולם שורשים אחרים. במהלך ביקורה בפולין היא נזכרת בשפת הילדות שלה, בריחות, בהבעות הפנים ובתנוחות  הגוף של הסובבים אותה, בכל מה שנשכח כביכול, שנעקר, אבל נותר, כל הגעגוע, העלבון, ההשתייכות העמוקה, המנוגדת להיגיון ולרצון, כדבריה – “היכולת הנדירה לדעת, ידיעה צפופה ושיטתית מתוך רוויה מלאה של כל שכבות הזיכרון.” כל אלה סוחפים את הקורא, מושכים אותו להצטרף אליה ולהרגיש אתה. בכל מראה, בכל מילה, טמון עולם שלם של הקשרים ומובנים, ריחות וצלילים, הנה עליית הגג שריחה ידוע, כאן תולים כביסה שעלולה לקפוא, שם מאכסנים שימורי דובדבנים. זהו ריחו של החורף, כך נראים יערות. הספר רצוף בתובנות הנובעות מהיכולת של המחברת להביט למעמקים של שתי ארצות המולדת שלה ולהציבן זו כנגד זו. למשל, בעקבות מפגש עם ברבורים היא קובעת שכל עוד בסיפורי האגדות שילדינו קוראים יסתובבו חיות אירופיות, ברבורים, זאבים ודובים, במקום שיאכלסו אותם החיות כנעניות, התנים, הנחשים, העקרבים ושפני הסלע המוכרים, לא נוכל להיות ישראלים באמת…

בחלקו האחרון של הספר מגיעים אלאונורה, בן זוגה וילדתה למחנות הריכוז. טרבלינקה (זכור תיאור הפליאה שלה מהשם הזה, שיש בו, לאוזן פולנית-ישראלית מעין צליל של שם חיבה, הכלאה בין טריבל – איום – והסיומת הפמיליארית, המקרבת, ק’ה…) מיידנק, אושוויץ. “מה פתאום את לוקחת את הילדה לאושוויץ?”  שואלים אותה אנשים, והיא כמובן מרגישה מואשמת, אבל אומרת בלבה – והילדים שהגיעו לכאן אז – היו בגיל המתאים? ויודעת: “זה לא מקום לאנשים בשום גיל, אם אתם שואלים אותי.”

חמש שנים אחרי שאלאונורה לב יצאה לסיור ההוא, שנחשב אז יוצא דופן, מרתק, מעורר מחשבות, החלו לצאת משלחות הנוער מישראל לפולין. בשנים הראשונות לא נסעו כולם אלא רק אלה שנבחרו, שנחשבו מתאימים ובוגרים די הצורך. במרוצת הזמן נהפכו המסעות הללו לחלק משגרת החיים. מי שיש לו די כסף נוסע. (וזאת אחת הטענות נגד המסעות: אם הם באמת חשובים כל כך, מדוע לא תממן המדינה את הנסיעה לכולם?) בכל בית ספר תיכון הם נחשבים כמעט כחלק מהתוכנית הצפויה, המובנת מאליה: בנוסף על הלימודים העיוניים יש בבתי הספר הרצאות, טקסים, מסיבות, פעילויות הכנה לצה”ל וטיולים שנתיים. בסוף י”ב נוסעים כולם לאילת. בסוף י”א או תחילת י”ב נוסעים לפולין. מעין טיול שנתי נוסף, מורחב. אמנם כזה שיש לו גם נופך של ערך מוסף, אבל בעיקרו, תיאמר האמת – בילוי שזכותם לקבל.

להלן ציטוטים אותנטיים מתוך פורומים שונים שבהם כתבו בני נוער ישראליים על חוויותיהם מפולין:

הנה תלמיד שעסוק מאוד בקניות, שמתלונן על גודלו של ההמבורגר שקיבל בקרקוב, ששקוע בעניינים כמו פיתוח תצלומים ורכישת מציאות. העניין שלשמו הגיע נמצא לגמרי בשוליים, “לא מעניין במיוחד”, כדבריו:

“ביום שבת יצאנו לשיטוט בקראקוב, ראינו את המפעל של שינדלר ואת בית המרקחת שעבד בו ההוא שעזר גם ליהודים, אחר כך הלכנו לעיר העתיקה או משהו, לא מעניין במיוחד, ואז הגענו לכיכר שבה יש את הזמן החופשי. בהתחלה שמתי את הכרטיס של המצלמה לפיתוח ואז חיפשתי את החנות כמו אידיוט שעה ומשהו, עד שהצלחתי למצוא אותה, לא נורא, קניתי ארבע חולצות סווטשרט חגורה ושני פאצ’ים רוקנתי את הנכסים שלי באותו יום כמעט לגמרי, קניתי מזכרות, אכלתי מקדונלדס, שנים עשר זלוטי (בערך חמישה עשר שקל) זול בטירוף, אבל ההמבורגר הוא בגודל עוגייה, לא נורא, היה מגניב, אחרי זה חזרנו למלון, שם קניתי עוד שני מגנטים בשביל הקטע.”

ואז הוא מגיע לביקור במחנה הריכוז, שלא עושה עליו רושם מיוחד, כך הוא מסביר במפורש, אבל בשלב מסוים “הרגשנות” דווקא כן קצת “משתלטת.” אבל הכי חשוב: “הצילומים יצאו נהדרים”.

“יום ראשון, החלק הראשון במסע שהיה קשה, אושויץ, בירקנאו, הכניסה לא מטרידה במיוחד, צילומים שולטים, גם כל השיער והמשקפיים לא עשו מי יודע מה רושם, אולי בגלל שבכניסה רשום “מוזיאון אושויץ” וזה לא נותן הרגשת קירבה (מחסום פסיכולוגי או משהו).עד לאוהל יזכור, או יותר נכון, ביתן 27 הרגשנות שמשתלטת עליך שם היא בלתי ניתנת לתיאור, כולם יושבים ואנשים נותנים רשימות של אנשים שמתו ובוכים ולא מפסיקים, ואתה לא יכול שלא גם, ואז אתה אומר את שני השמות שהכנת מראש והדמעות לא נעצרות והמחשבות על הפסד החיים משפיע יותר מתמיד, ואנשים עוצרים ומחזיקים את היד, וזה גורם לך לרצות לבכות יותר, בקיצור… מעבר למילים. אחר כך בירקנאו, לא נשאר שם הבה דברים,חוץ מבתים והמסילה (הצילומים יצאו נהדרים).”

והנה נערה שכל מה שהיא כותבת רווי בזלזול ובהתנשאות, שנונה, מתלוננת וזחוחה:

“קטוביץ זה המקום הכי מוזר שתראו בחיים שלכם, ואני חותמת על זה בנוכחות עו”ד. כל בית הוא ייחודי. יש בתים בצבע טורקיז, ירוק פיסטוק, צהוב, לבנים אדומות, תכלת. ולכל הבתים הייחודיים האלה היו אותם וילונות: מין שיפון לבן כזה מזעזע סטייל ‘התחתון של סבתא’ עם קישוטים מעולם הצומח, גם הם בלבן קצת יותר בולט. מיד ראינו שהעיר היא עיירה נוצרית, כי לא יכולת לנסוע דקה וחצי מבלי לראות צלב בגודל הפדיחה של הנשיא קצב, כולו מקושט בכל מיני מלמלות ותחרות כאילו איזו כת שטנית התפללה עליו חודשים. קטוביץ היא אחת העיירות הכי לא מפותחות שראיתי בחיי. אתה מרגיש כאילו חזרת בזמן − סוסים ופרות חופשיים בשדות, לכל בית יש גינת כרוב ותפוחי אדמה (כרוב, לעזאזל… כרוב!!), אנשים מגיעים מ-A ל B בעזרת כרכרת סוסים… באמת משהו יוצא מגדר הרגיל… לפחות בשבילנו.”

הניתוק מעורר השתאות: “מיד ראינו שהעיר היא עיירה נוצרית”… (לאן בדיוק חשבת שאת נוסעת?)

והנה נער ציני ומלגלג בעצם הנסיעה ובמטרותיה:

“אילו כולם פה היו יודעים כמה ג’ובות עושים כל המתווכים המגעילים למיניהם על גבם של אלה ‘שרוצים לדעת’… חבל“ז !… רק תחשבי על הטיסה, השהייה, המזון, האבטחה, ההסעות, ההדרכה… ממש מכרה זהב לפולנים… הצליבי את זה עם הקשקוש שמפיצים בבתי-הספר – “לזכור ולא לשכוח”, גם אצלי בבית הספר,  LOL, כאילו איך בכלל אפשר לזכור משהו שלא חווית?”

וכאן, שוב, ציפיות כנות להנאה ולקניות:

“אני ממש מקווה שיהיה כיף לפחות באוטובוסים וחדרים וכאלה..  פולין זה זול! אפשר לקנות דברים נחמדים. דיוטי פרי זה בטוח נחמד, דיסקים זולים.”

ומישהו שפולין זימנה לו חוויה משמעותית, כדבריו – “רגע חשוב מאוד בחיים”:

“אתמול חזרתי מפולין וקרה שם משהו שרציתי לספר כי זה רגע חשוב מאוד בחיים שלי!…

שרון ואני לא הכרנו בכלל לפני המסע ובימים הראשון התחלנו לדבר וממש ממש התחברנו טוב…. לאט לאט אנשים התחילו לחשוב עלינו דברים ואנחנו עזרנו להם לא מעט… בימים היינו הולכים מחובקים ביחד עם כל מיני הערות לגבי בדברים המיניים שעשינו בלילות בחדר שלי, אתם יודעים בצחוקים של החבר’ה. ואז זה הפך להיות כבר משהו שכולם ידעו, כולל המורים וכולם כבר התחילו להריץ על זה בדיחות.”

כזכור, השנה עלה בפייסבוק דף שנקרא: “עם היפות שלי באושוויץ”: צילומים שלוקטו מבין אלה שמעלים צעירים במהלך המסע לפולין: פוזות, חיוכים, כותרות כמו “עם היפות שלי בין הקברים”, או “כי את הכי יפה על הר אפר”. הדף הורד, אחרי שעורר סערה ציבורית, כעס על בני הנוער, על גסות הרוח שלהם, שהתגלתה ברבים.

הנה ראיה לכך שגם ישראלים מבוגרים שנוסעים לפולין מתבלבלים פה ושם:

כשהחלו המסעות לצאת לפולין ניסח משרד החינוך את מטרותיהם המוצהרות: “להכיר מקרוב את העושר התרבותי והרוחני ואת מלוא היקפם וחיוניותם של החיים היהודיים בפולין לפני מלחמת העולם, לחוש ולקלוט את משמעות החורבן והאבדון של היהודים שנרצחו ושל היהדות שנעקרה, לחוש את השפל המוסרי ואת המדרגה התחתונה של הדה-הומניזציה שהגיעו אליה הנאצים, לאפשר לבני הנוער לפעול הלכה למעשה לשיקום, לשיפוץ, לניקוי ולשימור אתרים ושרידים יהודיים הפזורים ברחבי פולין, להכיר את עיקרי האידיאולוגיה הנאצית ולהפיק לקחים לאומיים ואוניברסליים.”

השבים מהמסע מספרים תמיד עד כמה נהנו מהחוויה שעברו. בדרך כלל הם מכנים את הנסיעה בשמה האמיתי: “טיול”. הם מדווחים על כך שאמנם גם בכו, שאמנם, כך הם סבורים, גם למדו והבינו (מה?), אבל רוב הזמן היה להם די שמח. אדרבא, המבוגרים המלווים מעודדים אותם “גם ליהנות”, כי הרי “אי אפשר רק לסבול כל הזמן!”

חיי החברה תוססים בשבוע הזה של הטיול בחוץ-לארץ. קשרים זוגיים נרקמים. אהבות נולדות. צחוקים. קניות. בילוי אמיתי.

“העושר התרבותי והרוחני?” “משמעות החורבן והאבדון?” “שיקום של אתרים יהודים?” הצחקתם אותם.

אי אפשר לצפות מהצעירים שנוסעים לפולין לעומק התובנות והרגש שמעצבת אלאונורה לב בספרה. נכון שכתיבתה ויכולתה להפיק משמעות מהמסע נדירות מאוד. אבל אולי הגיעה העת להיעזר בדברים שכתבה ולקבל את דבריה כפשוטם: כנראה שאושוויץ באמת אינו מקום שמתאים לאנשים בשום גיל, ואולי אפשר כבר לוותר על הנסיעות הללו, ולוא רק כדי שלא יישמעו עוד המשפטים המוזרים, המעוררים חלחלה כמו: “היה כיף” (באושוויץ)!