קטגוריה: סיפורים

מריאנה אנריקס, "הדברים שאיבדנו באש": מניין נובטים סיוטים?

"אולי אני לא הנסיכה בארמון, אלא המטורפת בצריח": המשפט שמופיע בסיפור הראשון, "הילד המלוכלך", בספר הדברים שאיבדנו באש נוגע במהותו של הספר. בכל אחד מהסיפורים יש אישה שחייה נוגעים, ישירות או בעקיפין, בטירוף, והנגיעה אינה מתבררת מיד. נדרש תהליך שהקורא עובר ביחד עם אותה אישה.

הנה למשל הסיפור הראשון, "ילד מלוכלך". יש בו פעוט בן חמש שחי ברחוב, בשכונת עוני בבואנוס איירס, עם אמו הנרקומנית, שמפקירה אותו. האם נחטף ועונה? האם המספרת יכלה, או הייתה צריכה להציל אותו? איזה תירוץ היא יכולה לגייס לעצמה כדי להתגונן מפני רגשות האשמה? האם תיטרף עליה דעתה כי מצפונה מייסר אותה? האם הייתה באמת אמורה לעשות משהו, ונכשלה?

יש עוד ילדים אומללים בקובץ הסיפורים המרתק הזה. בסיפור "החצר של השכן" אנו פוגשים עובדת סוציאלית שלא היה די בכוונותיה הטובות ובמסירותה לילדים האומללים הנתונים תחת חסותה, ובבת אחת, בטעות איומה, נהפכה מ"עובדת סוציאלית שמתמחה בילדים בסיכון, אימהית ולא אנוכית – לעובדת ציבור סדיסטית ואכזרית". היא כבר נמצאת בשלב מתקדם יותר של הטירוף, יחסית לאישה מהסיפור הראשון. כבר רואה מראות שמן הסתם כלל לא מתקיימים במציאות ושומעת קולות מייסרים.

בסיפור "הבית של אדלה" אנחנו פוגשים ילדים פגועים מתוך נקודת המבט של אחת מהם. גם כאן כרוך טירוף, שהסופרת, מריאנה אנריקס, מיטיבה מאוד לתארו מבפנים, עד שלא ברור מתי המציאות מסתיימת והיכן מתחילה ההזיה, שכן, כמו גם בחלק מהסיפורים האחרים, כמה מהדמויות חולקות את מחשבות השווא ואת חזיונות התעתועים, המעוררים אימה ותחושה של זוועה. כך למשל גם בסיפור "הפונדק" שומעות שתי צעירות קולות מבעיתים שכנראה כלל לא היו במציאות.

לרגעים גוררת הסופרת גם אותנו, הקוראים, לטירוף. כך למשל בסיפור "השנים המורעלות" היא מתארת צעירה שנעלמה ביער, וכעבור שנים חברתה של המספרת מוצאת באותו אזור איזה סרט לבן, ומשערת ש"אולי היא [הנעדרת] השאירה לנו אותו בתור מסר". (הבלבול הזה בין מציאות להזיה מעלה על הדעת את הסיפור "גרדיווה", שפרויד היטיב כל כך לנתח בכלים פסיכואנליטיים).

גם בסיפורים שבהם כרוך סוג אחר של טירוף: "ירוק אדום כתום", ששם יש דמות של צעיר שמסתגר בחדרו ומסרב לצאת ממנו, מוזכרות זוועות שקשה לשאת: "המרשתת העמוקה", זאת ש"בנויה מאתרים שלא מופיעים במנועי החיפוש. היא גדולה בהרבה מהמרשתת השטחית שרובנו משתמשים בה. גדולה פי חמשת אלפים," ומתרחשות בה זוועות שהדעת אינה סובלת. "אני לא מבין למה אתם חושבים שאנשים אוהבים ילדים ומטפלים בהם", מסביר הצעיר המסתגר למספרת, בת שיחו, שגם היא, בחייה, כמעט נפלה קורבן, מי יודע למה: כשלמדה בבית הספר המורה להיסטוריה  הציעה לה יום אחד לקחת אותה אתה אליה הביתה, כדי שתתחבר עם בתה. למזלה של המספרת היא סירבה, ושיתפה את אמה בהצעה. למחרת המורה נעלמה מבית הספר, אבל רק אחרי שנים נודע שבכלל לא הייתה לה בת.

מה הרקע שמתוכו נובטות כל הזוועות הללו? בספר רוחש עברה הלא כל כך רחוק של ארגנטינה. גיבורת הסיפור "נסיר מעלינו את כל הבשר" מוצאת בתוך ערימת אשפה גולגולת ומתאהבת בה. לוקחת אותה הביתה. מעניקה לה שם. מלבישה אותה. "אבי היה מדבר על קברי המונים", היא מספרת, "אמר שהם כמו בריכה של עצמות באוויר הפתוח". ועוד, היא מסבירה, "כולנו דורכים על עצמות, רק צריך לכרות בורות עמוקים ולהגיע אל המתים המכוסים. אני צריכה לחפור, באת, בידיים, כמו שעושים כלבים, הם תמיד מוצאים עצמות, תמיד יודעים איפה החביאו אותן, איפה הפקירו אותן להישכח".

מריאנה אנריקס דומה לאותם כלבים. היא חופרת ומוצאת. מזכירה את "הגשר ההוא" שבנו "בזמן הדיקטטורה הצבאית ובתוך הבטון החביאו מתים, אנשים שהם חיסלו".

מדריך תיירים בבואנוס איירס, בסיפור "פבלו הקטון תקע מסמרון: בעקבות הגמד המחודד" סבור שהסיורים שלו באתרי רצח מפורסמים בסך הכול משעממים, כי "העיר לא התהדרה ברוצחים גדולים, אם נוציא מכלל זה רודנים, שלא נכללו בסיור מטעמי תקינות פוליטית".

לא רק העבר מזכיר קבר המוני. בנסיעתן של הדמויות מהסיפור "קורי עכביש" לאסונסיון שבפרגוואי הם עדים להתנכלות של חיילים שוודאי עוד יאנסו את המלצרית האומללה במסעדה שאליה נקלעו, אבל לא מעזים לפעול כדי להציל אותה "כי הם חוגרים נשק ועוד כלי נשק שעונים על הקיר שמאחוריהם" וידוע ש"באסונסיון כדאי תמיד לשבת כמה שיותר רחוק מהצבא."

גם ההווה של בואנוס איירס אינו מלבב. יש בו, כאמור, מחוסרי בית מסוממים, יש "אזור שבו נרקומניות בנות שתים עשרה עלו למשאיות ומצצו לנהגים את הזין כדי שיוכלו לקנות את המנה הבאה"; העיר "הלכה והתפוררה לחנויות נטושות, לחלונות אטומים בלבנים כדי למנוע השתלטות, לשלטים חלודים שהתנוססו על בניינים משנות השבעים," וגם: "מאחורי החזיתות הללו, שהיו רק מסווה, חיו עניי העיר. ועל שתי גדות הריאצ'ואלו בנו להם אלפי אנשים בתים בשדות הבור, החל בפחונים רופפים וכלה בדירות הגונות למדי של לבנים ובטון". הנהר הזורם בעיר הוא "המזוהם ביותר בעולם", ו"רק אנשים מיואשים מאוד הולכים לגור שם, ליד הצחנה המסוכנת שנוצרה בכוונת מכוון". מדובר על "שכונת עוני שהמדינה זנחה". לא מפתיע שעל הרקע הזה נולדים סיפורים קשים כל כך, עד לאחרון שבהם, "הדברים שאיבדנו באש", המספר על תנועת מחאה מחרידה של נשים אבודות ששורפות את עצמן.

אנריקס מיטיבה לכתוב. יש בספר הברקות שסומנו בשקיקה: למשל: "תהיתי למה קוראים לניאנדוטי [אריגים צבעוניים] 'קורי עכביש'; מן הסתם בגלל טכניקת האריגה, שהרי התוצאה הסופית דומה הרבה יותר לזנב של טווס, הזנב מנוקד בעיניים יפות אך בו בזמן מטרידות, אינספור עיניים מפוזרות על כל גופו של בעל החיים, עם ההילוך השחצני שלו, בעל חיים יפה להפליא שנראה תמיד עייף"; או – "החבר שלי, מה לו וליופי הערטילאי של עצמות חשופות, העצמות שלו מכוסות שכבה של שומן ושיעמום".

מדריך הסיורים מהסיפור "פבלו הקטון תקע מסמרון: בעקבות הגמד המחודד" נוהג לספר לתיירים סיפורים על מקרי רצח מחרידים, והם, מאזיניו, "מעולם לא ביקשו ממנו להפסיק את הסיפור באמצע". גם קוראיה של מריאנה אנריקס מסומרים למקומם, שבויים בקסם המכושף של סיפוריה. "כמו בסיוטים, הרגישה שרגליה נעשות כבדות, שהגוף מסרב להסתובב ומשהו מונע ממנה להתיק את גופה ממפתן החדר. אבל זה לא חלום. בחלומות לא מרגישים כאב".

הכאב שמסב הספר שלפנינו ראוי. הוא ההבדל בין מציאות או חלום בלהות, לבין ההיענות ליצירת אמנות. יש עוצמה רבה בחוויה שהוא מסב.

אן טיילר, "Half Truths and Semi Miracles": סיפור קצר, או מתווה לרומן?

כשאמזון מציעים לי קנייה מראש של ספר שכתבה אן טיילר, אני לוחצת בלי היסוס על הכפתור. כל כך קל ומפתה לקנות ככה! לפני שלושים שנה (אולי יותר?) כש"גיליתי" את טיילר (זה היה בספר The Accidental Tourist – תייר מזדמן שזכה בפוליצר ועובד לסרט קולנוע בכיכובם של ויליאם הרט, ג'ינה דיוויס וקתלין דיוויס), הקפדתי להשיג את כל ספריה. (למרבה הצער, התרגומים לעברית של כמה מספריה פשוט מחרידים!). כל מכר שנסע לאנגליה או לארצות הברית קיבל רשימת קניות של ספריה, מלווה בתחנונים. אחר כך, כשאמזון הוקמה, עברתי להזמנות בדואר של ספרים מודפסים. דמי המשלוח היו יקרים בהרבה מהספרים עצמם, אבל למי היה אכפת, כשמדובר באן טיילר? הבעיה העיקרית בימים המוזרים ההם, כשהאינטרנט היה רק שמועה, הייתה לגלות מתי אן טיילר הוציאה ספר חדש (וגם אליס מונרו, שמאז שנות ב-80 "רדפתי" אחרי ספריה ואפילו ניסיתי לשכנע כמה הוצאות לאור לתרגם אותם, אך באותם ימים – לשווא!).

אפילו כתבתי לאן טיילר מכתב (לא היססתי לספר לה שגם אני סופרת – זה היה אחרי הפרדת צבעים, שראה אור בעם עובד, ובזב"ם עבדתי עם חיים פסח על דיבור עקיף). זכיתי לקבל ממנה מענה כתוב בכתב ידה(!), מכתב ידידותי, חביב ואנושי מאוד – כמו הכתיבה שלה!

כשראיתי אם כן את ההצעה לקנות ספר חדש של אן טיילר אפילו לא שמתי לב למחירו: 0.99$ בלבד! כשהוא הגיע אל הקינדל שלי (באייפד, בטלפון ובמחשב), התברר שמדובר בסיפור קצר, אחד מתוך סדרה שמכונה  A Vintage Short Series, בהוצאת  Penguin Random House. נראה אם כן כי ה"אופנה" של ספרונים המכילים נובלה, או כמה חיבורים קצרים, כפי שאפשר לראות בהוצאות לאור כמו לוקוס, תשע נשמות, ובסדרת הקצרים של כתר, אינה ייחודית לישראל.

בנובלה שלפנינו נוגעת אן טיילר בעניין שכבר העסיק אותה בעבר, בספר Searching For Caleb (שראה אור ב-1975). אחת הדמויות באותו רומן, שאורכו 309 עמודים (לעומת 11 עמודים בסיפור שלפנינו, שאי אפשר אפילו לכנותו "נובלה"), הייתה ג'סטין, מגדת עתידות "חובבנית", שאט אט חושפת בפני הקורא את "סודה": בעצם כלל אינה רואה עתידות, אלא שבזכות כישוריה הבין-אישיים היא מצליחה "לקרוא" את נפשם של בני האדם המגיעים אליה, לחשוף את צפונות לבם ולעודד אותם לפעול בדרכים שייטיבו אתם.

בסיפור  "Half Truths and Semi Miracles" אנחנו פוגשים הילרית. אישה שבמגע יד מצליחה לרפא תחלואים שונים. כמו ג'סטין מגדת העתידות, גם היא אינה מאמינה באמת בכוחות של עצמה. היא שולחת את המטופלים שלה שילכו קודם כל לרופא, עוד לפני שהם באים אליה, כי "גם הרופאים הם שליחים של האל."

עיקרו של הסיפור מגיע כשההילרית מאבדת את כל עולמה, והולכת למרפאת אחרת, שבמגע גופה מבהירה לה: "לא אלוהים עשה ממך הילרית. דודתך יוניס עשתה זאת. חברתה, גברת פורטני, והאיש עם הגוש על הזרוע וכל האחרים. בזמן שהם הפעילו את הקסם שלהם, את החזקת להם חזק את היד."

וזה מה שאן טיילר רוצה בעצם לספר לנו: שהכוחות מצויים בידי כל אחד מאתנו.

"הדבר הראשון שאני אומרת לאנשים הוא שאני סתם אישה רגילה, אני בדיוק כמוכם, אני אומרת, ואני רואה שהם לא מאמינים לי. יש להם כל מיני דעות קדומות." כך נפתח הסיפור.

למרבה הצער, מהלכיו מהירים מדי, ואפילו, לפרקים, חיצוניים. למעשה, הוא דומה יותר למתווה של רומן שאן טיילר העדיפה לשרטט אותו בקווים מהירים.

אין דבר. רומן חדש שלה,  Clock Dance שכבר הוזמן, כמובן, כבר קיים בקינדל, וכבר נמצא בקריאה. עונג צרוף.

פרטים בהמשך :-)…

Tyler, Anne. Half-Truths and Semi-Miracles (Kindle Single) (A Vintage Short). Knopf Doubleday Publishing Group. Kindle Edition.

 

נועם חי, "חמצן": איך חושבים תאים סרטניים?

במעבדה שלה היא חקרה את השפעת החנק על תאים ממאירים. עמוק בליבת כל גידול סרטני מוצק, אפילו קטן, יש תמיד תאים המשוועים לאוויר, נחנקים. רגע לפני המוות, בעווית הגסיסה, כמה מן הנחושים שבהם מצליחים למשוך אליהם כלי דם טעון חמצן מהיקף הגידול, ואז יש להם רגע של רווחה. הם נושמים, חזק ובכוח, וכאילו אין מחר הם מתחלקים מהר, ועוד יותר מהר, והגידול מתעבה מבפנים ומתנפח, מפורר את העצם, הכבד, הריאה, ושוב התאים שבעומק נחנקים וחוזר חלילה. ואז הם נוטשים, אלה מהם ששרדו, ומחפשים מרחבים רחוקים מאווררים ומלאי עסיס, והלאה, והלאה. היא ניסתה לחשוב באופן האלים, המטורף, שבו חושבים תאי הסרטן הנחנקים, להרגיש את ההיבריס שלהם שאין לו סוף, איך הם חגים מסביב למוות, כל כך קרוב, שוב ושוב ושוב, איך לא אכפת להם שימותו בסוף יחד עם הגוף המובס, ההרוס. כמעט ללא מנוחה חשבה ועבדה, ויצרה פתרונות השמדה, ורק אחד ממאה התברר כקצה חוט אפשרי. היא התקדמה, בתסכול, עקב בצד אגודל, והכנסים היו הפוגה.

עיצוב: יעל ארט

ניקולאי קרמזין, "ליזה המסכנה": מהי אהבה?

"קדימה היא הוצאה אקדמית חדשה אשר הוקמה בשנת 2016", נכתב על הדש האחורי של הספר ליזה המסכנה, מאת ניקולאי קרמזין. עוד נכתב בדש כי מטרת ההוצאה לאור החדשה היא "למלא את החסר הקיים בספרי מופת רוסיים מתורגמים", וכן כי ייעודה המוצהר של ההוצאה לאור החדשה הוא "לאפשר לקהל הקוראים הישראלי להתוודע לראשונה למיטב הספרות והמסורת הרוסית בתחומים שונים".

ניקולאי קרמזין נולד ברוסיה באמצע המאה ה-18 ומת ב-1826 בגיל 60. ההחלטה לתרגם ולהוצא לאור קובץ מסיפוריו מעידה כי הם נתפסים כחשובים מאוד, שהם, ככתוב על דש הספר, "מיטב הספרות".

אכן, הקובץ במהדורתו העברית זוכה לכבוד רב. הספר אסתטי ומכובד מאוד. ברור לגמרי שהושקעו בהוצאתו מחשבה, תשומת לב, ולא מעט משאבים כספיים: כריכה קשה, עטיפת נייר עליונה ואיכותית, אפילו סימנייה מובנית, מחוטים ארוגים, כפי שהיה נהוג בעבר להוציא ספרים. התוצאה: ספר שנראה חשוב. לא זאת בלבד, אלא שנוספו לסיפורים הקדמה, "מסת מבוא" הנושאת את הכותרת "'ליזה המסכנה בספרות הרוסית של המאה התשע עשרה", ואחרית דבר – "קרמזין והספרות הרוסית העכשווית (משנות החמישים של המאה העשרים ואילך)". את המבוא כתבה איסנה גולדין, מי שהקימה את ההוצאה לאור, ואת אחרית הדבר, המתורגמת מרוסית, כתב פרופ' דימיטרי פאוולוביץ' איוונסקי. למבוא, למסה החותמת את הספר, ולסיפורים עצמם, נוספו לא מעט הערות שוליים, מיעוטן של המחבר, מרביתן של המתרגם, פטר קריסקנוב.

מכל אלה אפשר להבין שהעטיפות הרבות שבתוכן טמונים הסיפורים עצמם חשובות לא פחות מהם. ומה נותר, אחרי שהבנו, ולמדנו, והפנמנו את השפעתו הרבה של ניקולאי קרמזין על הספרות הרוסית, מאז ועד היום? כן, כמובן: לקרוא את הסיפורים עצמם ולבדוק אם הם רק חשובים, או גם מעניינים בפני עצמם, כספרות, לא כהיסטוריה של ספרות.

מסתבר שהשנים הרבות שחלפו לא היטיבו עם הסיפורים הללו (החשובים!). הם, כך הסבירו המבארים, משתייכים לאסכולה הכתיבה הסנטימנטלית. הסיפור "ליזה המסכנה" במיוחד, כותב הפרופסור באחרית הדבר, "מתכתב" או לפחות מושפע מרומן המכתבים פמלה מאת הסופר האנגלי ריצ'רדסון, שפרסם אותו ב-1740. בסיפור הצנום "ליזה המסכנה" וברומן עב הכרס פמלה אנו פוגשים גבר עשיר שמחזר אחרי צעירה ענייה. בגרסה האנגלית המשרתת אינה נעתרת לחיזוריו. בגרסה הרוסית האיכרה האומללה מתפתה. פמלה נחשב האב טיפוס של רומן-למשרתות: אם לא תעניקי מחסדייך לגבר העשיר ויפה התואר, אם תדעי איך לשחק את המשחק, תזכי בטבעת ובעושר, כפי שקרה לפמלה, שלכדה את הגבר ברשתה. ליזה הרוסייה, לעומת זאת, לא הכירה את הכללים ואיבדה הכול.

את פמלה נאלצתי בעבר הרחוק לקרוא בשל צו של אחד ממורי, מרצה בחוג לספרות אנגלית. הוא היה פרופסור שלכאורה אהב ספרות, אבל חשדתי בו שהספרים עצמם בכלל לא משמחים אותו, שהוא פשוט לא נהנה לקרוא אותם. הוא העסיק את עצמו בעיקר במיון ובקטלוג ("אבל  איפה, באיזו תקופה ובאיזה ז'אנר, את משבצת את היצירה בתוך הרצף ההיסטורי?"). אותו מרצה פסק שמי שרוצה "לחקור את הספרות האנגלית" חייב לקרוא את פמלה. (נראה כי לא רק אני סבלתי מהספר. הנרי פילידינג, סופר ומחזאי אנגלי, כתב גרסה לגלגנית, פרודית ומצליחה מאוד, שנקראה Shamela – משחק מילים על שמה של גיבורת הספר של ריצ'רדסון, בצירוף המילה shame, כלומר – בושה. את ספרו הציג כ"חשיפת האמת המזעזעת על חייה של פמלה"…)

למרבה השמחה, הספר "ליזה המסכנה" כולל רק שלושה סיפורים קצרים. אפשר לקרוא את כולם בתוך כמה שעות. וצריך לומר כי בניגוד לפמלה הם בהחלט לא משעממים. יש בהם חן ואירוניה סמויה, לפעמים עצמית, ולפעמים כזאת שמופנית כלפי הדמויות שבסיפור, ובעצם – כלפי הקוראים. "אח! אוהב אני דברים שנוגעים ללבי ומאלצים אותי להזיל דמעה של צער ענוג!" כותב קרמזין, שמרבה לפנות אל קוראיו בדיבור ישיר, להתנצל, להסביר, להתנצח.

הדיאלוגים החד צדדיים האלה של הסופר עם קוראיו הם החלקים המשעשעים והמעניינים ביותר בספר. למשל, בסיפור "ליזה המסכנה": "לבי שותת דם ברגע זה. אני שוכח את האדם שבאראבסט, ואני מוכן לקללו – אך לשוני דבקה לחכי – אני מביט בו, ודמעות יורדות על לחיי. אח! מדוע אינני כותב רומן אלא סיפור עצוב אמיתי, שהתרחש במציאות?"

זוהי כמובן ארס-פואטיקה: לצון שחומד הסופר. כך למשל גם בסיפור "נטליה בת הבויאר": "כדי להקל מעט את העומס המכביד על זיכרוני, אספר לקוראי היקרים מעשה אחד שהיה או סיפור ששמעתיו במחוז הצללים, במלכות הדמיון, מפי סבת-סבתי, שהחשיבוה בזמנו למספרת מחוננת, והיא סיפרה אגדות עם לצארינה NN כמעט מדי ערב בערבו, אבל חושש אני פן אקלקל את סיפורה הנאה; חושש אני פן הסבתונת תגיע בטיסה קלה על ענן מהעולם הבא ותעניש אותי במקלה על יכולתי הרטורית הפגומה… הו, לא! סלחי נא לי על חוסר ההיגיון שלי, צל רחב נפש שכמותך: לא מתאים לך לנהוג כך! בימי חייך עלי אדמות היית שקטה וטובת לב כשֵׂיָה רכה בשנים; ידך לא המיתה כאן אפילו יתוש או זבוב, ופרפר נח תמיד בשקט על אפך. ובכן, הייתכן שכעת, כשאת מרחפת בים העונג שלא יתואר וכשאת נושמת את האתר הטהור של הרקיע – הייתכן שתרימי יד על בן-נינך הכנוע? לא ולא! הלא תרשי לו להתאמן במלאכתם המשובחת של מלכלכי הנייר הממציאים בדיות על החיים ועל המתים, בוחנים גבולות סבלנותם של קוראיהם, מטילים אותם בסוף על ספות רכות ומכניסים אותם לתרדמה עמוקה בדומה למעשה האל אורפיאוס, המפהק תמיד…"

נראה כי קרמזין (כמו הסופר האנגלי א"מ פורסטר) סבר כי דבר אחד אסור לסופר בתכלית האיסור: לשעמם את קוראיו.

ועם זאת, הסנטימנטליות היתרה של הכתיבה מייגעת לפעמים. האם קרמזין רציני כשהוא מתאר את יופייה של הגיבורה שלו כך: "לחייה בערו כזוהר השקיעה בערב קיץ בהיר"? האם לא קרא את סונט 130 של שייקספיר, הנפתח במילים "עֵינֵי גְּבִרְתִּי הֵן שֶׁמֶשׁ? לֹא וָלֹא! / אַלְמֹג אָדֹם יוֹתֵר מִשִּׂפְתוֹתֶיהָ" (תרגום של שמעון זנדבק)? שייקספיר לועג לדימויים הבנאליים, המוכרים מדי, הסתמיים, והנה קרמזין נופל בפח הקלישאות. ואולי בעצם הוא חומד לצון גם כאן? הלא הוא כותב כי "מחסן הדימויים הפיוטיים לאפיון היופי התרושש מאוד בזמננו המפואר, וסופרים לא מעטים נושכים את קולמוסם מרוב צער בחפשם אחר דימויים חדשים – ואין הם מצליחים למוצאם." אבל כמה שורות אחרי כן (בסיפור "נטליה בת הבויאר"), הוא משתמש שוב בקלישאות: "היא הייתה עדינה כיונת בר, תמה כשיה, רכה ונעימה כמשב רוח בחודש מאי." או, במקום אחר בסיפור: "האהבה שקיבלה את השראתה מתקווה הפריחה בו-ברגע ורדים אדומים בלחייה של היפהפייה שלנו."

בשני הסיפורים הראשונים קרמזין בוחן מהי אהבה, ליתר דיוק – מהי אהבתה של אישה צעירה. ב"ליזה המסכנה" מדובר באהבה אומללה שלא צלחה, וב"נטליה בת הבויאר" באהבה שהתממשה ונשאה את האוהבים לפסגות של הצלחה וקרבה, בזכות שיתוף הפעולה המופלא שלהם. בסיפור השלישי, "אביר זמננו", שלא הושלם ולכן קשה להביע עליו דעה, מתואר קשר מוזר ופרוורטי בין אישה בוגרת לילד, שמנסה למצוא בה את אהבת אמו המתה.

"הו, עלמות יפות," כותב קרמזין ב"נטליה בת הבויאר", "אכן, אלו פני הדברים: החל בגיל מסוים לא יוכלו חייכן להיות מאושרים אם יזרמו הם כנחל בודד במדבר. הלוא בלעדי רועה הצאן היקר ללבכן, כל העולם כמוהו כמדבר ציה בעיניכן, והקולות העליזים של חברותיכן, קולות הציפורים העליזות – יישמעו באוזניכן כהד עגום של שעמום ובדידות. לשווא תרמו עצמכן בבקשכן למלא את הריק שבנשמתכן ברגשות הידידות שבין הבתולות, לשווא תבחרו את הטובה שבחברותיכן למקור ההשראה העדינה של לבבכן! הו, לא, יפהפיות יקרות, לא ולא! לבבכן חפץ בדבר מה שונה, הוא חפץ בלב אחד כזה, שלא יקרב אליו בלא רטט עז, שיתמזג אתו ברגש משותף אחד, עדין, שוקק…"

לאמיתו של דבר, קשה להבין מדוע הסיפורים הללו חשובים כל כך. איך קרה שהשפיעו על דוסטויבסקי, לרמונטוב, טורגנייב, פושקין (בייבגני אונייגין אחת הדמויות מקריאה בפני דמות אחרת את "נטליה בת הבויאר"!), אבל מסתבר, כדברי הסיכום באחרית הדבר, כי  "'ליזה המסכנה' התאזרחה בספרות בת ימינו תמיד תוך שינויים בעלילת הסיפור או באמצעות 'הנמכה' קיצונית של הבעייתיות שלה לרמת התרבות הפופולרית – מבלי שיסתרו זה את זה."

לא נותר אלא להודות לכל העושים במלאכה, אלה שבחרו, תרגמו, ערכו, הגיהו, עיצבו, ביארו, העירו והאירו. כי בסיכומו של דבר ולמרות הכול, מדובר בחווית קריאה מעניינת ומעשירה.

 

 

שבוע הספר: מה הם עשרים הספרים המומלצים שלי

השבוע יפתח רשמית שבוע הספר 2017.

החלטתי להמליץ על עשרים ספרי מקור − למעט אידה פינק הישראלית, שספריה תורגמו מפולנית, אבל ודאי הייתה כותבת בעברית, אילו רק יכלה − מתוך כל אלה שציינתי אותם עד כה בבלוג.

הבחירה לא הייתה קלה, היו עוד רבים שאהבתי, אבל החלטתי להגביל את עצמי לעשרים בלבד.

הריהם:

  1. קו המלח, יובל שמעוני, עם עובד
  2. אנשים טובים, ניר ברעם,
  3. נישן בלילות, נלך בימים אידה פינק, הקיבוץ המאוחד
  4. סוס אחד נכנס לבר, דוד גרוסמן, הספרייה החדשה
  5. הנכס, רותו מודן, עם עובד
  6. הדור השני, מישל קישקה, חרגול
  7. הים של וינה, גפנית לסרי קוקיא, כנרת
  8. וזרח הלילה, אילה בן-פורת, כנרת
  9. שוב מלך אדום, חנה קראל, עם עובד
  10. סוג מסוים של יתמות, אלאונורה לב, עם עובד
  11. ארבעה אבות, אמיר זיו, עם עובד
  12. דלעת, מתי פרידמן, כנרת
  13. עוד מהנעשה בעירנו, עלי מוהר, עם עובד
  14. ימי הכלניות, תום שגב, כתר
  15. 1967, תום שגב, כתר
  16. הארץ שמעבר להרים, ניר ברעם, עם עובד
  17. בנדיט, איתמר אורלב, עם עובד
  18. האצבעות על הגבעה, איתן דרור פריאר, עם עובד
  19. השלישי, ישי שריד, עם עובד
  20. כל הסיפורים, אידה פינק, עם עובד

אשמח לקרוא בתגובות מה הרשימות שלכם (לאו דווקא מתוך הספרים שמופיעים כאן בבלוג…!).


אגיע לדוכן של כנרת בכיכר רבין כדי לחתום על הספר החדש שלי, רצח בבית הספר לאמנויות, בשני מועדים:

  • יום ראשון, 11 ביוני
  • מוצ"ש, 17 ביוני: בערב האחרון של שבוע הספר.

אשמח לפגוש אתכם!

 

גרהם גרין, "היפנים הסמויים": מה ראה הסופר המבוגר שהתבונן בסופרת הצעירה?

שמונה יפנים אכלו דגים במסעדה. הם לא הרבו לשוחח בשפתם הלא מובנת, אבל כשעשו זאת, חייכו בנימוס ולעתים קרובות ליוו את הדברים שאמרו בקידה קטנה. כולם, חוץ מאחד, הרכיבו משקפיים. הבחורה היפה שישבה  ליד החלון שלחה לעברם לפעמים מבט חולף, אבל בעיותיה היו כנראה חמורות מכדי שתקדיש תשומת לב ממשית למישהו בעולם, חוץ מאשר לעצמה ולבן זוגה.

היה לה שיער בלונדיני דק ופניה היו יפות וקטנות, קלאסיות, סגלגלות כמו מיניאטורה, אף על פי שאורח הדיבור שלה היה נוקשה, אולי בגלל המבטא שרכשה בבית הספר שלא מזמן סיימה ללמוד בו. היא ענדה טבעת חותם גברית על האצבע שנוהגים לענוד עליה טבעת אירוסין, וכשהתיישבתי ליד השולחן – הגברים היפנים חצצו ביני לבינה – היא אמרה, "אז אתה מבין, אנחנו יכולים להתחתן בשבוע הבא."

"כן?"

בן זוגה נראה מוטרד. הוא שב ומזג יין שבליי בכוסותיהם ואמר, "כמובן, אבל אמא…" ואז החמצתי חלק משיחתם, כי היפני המבוגר ביותר רכן קדימה מעל השולחן בחיוך ובקידה קטנה, והשמיע שטף דברים ארוך שדמה לקרקור בכלוב תרנגולות, וכל האחרים רכנו לעברו, חייכו והאזינו. גם אני לא יכולתי שלא להקדיש לו תשומת לב.

ארוסה של הבחורה דמה לה במראהו. יכולתי לדמיין אותם כשתי מיניאטורות תלויות זו לצד זו על לוח עץ לבן. התאים לו להיות קצין זוטר בצי של האדמירל נלסון בימים שבהם רגישות וחולשה מסוימת לא מנעו קידום.

היא אמרה, "נותנים לי מקדמה של חמש מאות פאונד, וכבר מכרו את הזכויות של המהדורה בכריכה רכה." ההצהרה המסחרית הנוקשה הדהימה אותי. נדהמתי גם מכך שהיא עוסקת במשלח היד שלי. ודאי לא מלאו לה יותר מעשרים. היא הייתה ראויה לחיים טובים יותר.

הוא אמר, "אבל הדוד שלי…"

"אתה יודע שאתה לא מסתדר אתו. ככה נהיה עצמאיים."

"את תהיי עצמאית," הוא אמר בטינה.

"עסקי היין לא ממש יתאימו לך, נכון? דיברתי עליך עם המוציא לאור שלי ויש סיכוי טוב… אם תתחיל קצת לקרוא…"

"אבל אני לא יודע כלום על ספרים."

"אני אעזור לך, בהתחלה."

"אמא שלי אומרת שכתיבה היא קביים…"

"חמש מאות פאונד ומחצית מהזכויות לכריכה הרכה – אלה קביים די מוצקים," היא אמרה.

"השבליי הזה טוב, נכון?"

"לא רע."

התחלתי לשנות את דעתי עליו – לא היה בו הנופך המתאים לנלסון. הוא נועד לכישלון. היא סקרה אותו מכף רגל ועד ראש. "אתה יודע מה מר דווייט אמר?"

"מי זה דווייט?"

"מותק, אתה לא מקשיב, הא? המוציא לאור שלי. הוא אמר שהוא לא קרא בעשור האחרון רומן ביכורים שמפגין יכולת הסתכלות כזאת."

"נפלא," הוא אמר בתוגה, "נפלא."

"הוא רוצה רק שאני אשנה את השם."

"כן?"

"הוא לא אוהב את 'הזרם שאינו פוסק'. הוא רוצה שאני אקרא לספר 'חוג צ'לסי'".

"מה אמרת?"

"הסכמתי. אני בהחלט חושבת שעם ספר ראשון צריך לְרַצות את המוציא לאור. במיוחד כשאפשר להגיד שהוא ישלם על החתונה שלנו, נכון?"

"אני מבין." הוא בחש את היין שלו בהיסח הדעת במזלג – ייתכן שלפני שהתארסו נהג תמיד להזמין שמפניה.

היפנים גמרו לאכול את הדג והזמינו מהמלצרית המבוגרת, במעט מאוד אנגלית אבל בנימוס רב, סלט פירות טריים. הבחורה הביטה בהם ואז בי, אבל נדמה לי שראתה רק את העתיד. רציתי מאוד להזהיר אותה מפני עתיד שמתבסס על רומן ראשון ששמו "חוג צ'לסי". צידדתי באמא שלו. המחשבה על כך הייתה משפילה: הייתי מן הסתם בן גילה של האם.

רציתי לומר לבחורה – את בטוחה שהמוציא לאור שלך אומר לך את האמת? מוציאים לאור הם בני אדם. לפעמים הם מגזימים כשהם משבחים את מעלותיהן של בחורות צעירות ויפות. האם בעוד חמש שנים יקרא מישהו את "חוג צ'לסי"? האם את מוכנה לקראת שנים של מאמץ, של תבוסה ממושכת, כששום דבר לא מצליח? ככל שהשנים יחלפו, הכתיבה לא תיעשה קלה יותר, המאמץ היומיומי יכביד יותר, "יכולת ההסתכלות" תוחלש; כשתגיעי לגיל ארבעים ישפטו אותך על פי מה שתצליחי לעשות, לא עוד כהבטחה לעתיד.

"הרומן הבא שלי יהיה על סן טרופז."

"לא ידעתי שהיית שם פעם."

"לא הייתי. נורא חשוב לבוא עם מבט חדש. חשבתי שאולי נגור שם חצי שנה."

"עד אז לא יישאר הרבה מהמקדמה."

"המקדמה היא רק מקדמה. אני מקבלת חמישה עשר אחוז אחרי שימכרו חמשת אלפים עותקים, ועשרים אחוז אחרי עשרת אלפים. וכמובן שעוד מקדמה תגיע, מותק, כשאסיים את הספר הבא. גדולה יותר, אם 'חוג צ'לסי' יימכר טוב."

"ואם לא."

"מר דווייט אומר שהוא יימכר טוב. והוא יודע."

"הדוד שלי ייתן לי אלף מאתיים כדי שאוכל להתחיל."

"אבל מותק, איך תוכל אז לבוא לסן טרופז?"

"אולי מוטב שנתחתן כשתחזרי."

היא אמרה בקשיחות, "אולי אני בכלל לא אחזור, אם 'חוג צ'לסי' ימכור מספיק."

"אה."

היא הביטה בי ואז בקבוצת היפנים. היא סיימה לשתות את היין שלה. היא שאלה, "אנחנו רבים?"

"לא."

"יש לי שם לספר הבא –  אינדיגו כחול."

"חשבתי שאינדיגו זה כחול."

היא הביטה בו מאוכזבת. "אתה לא באמת רוצה להיות נשוי לסופרת, נכון?"

"את עדיין לא סופרת."

"נולדתי סופרת – ככה מר דווייט אומר. יכולת ההסתכלות שלי…"

"כן, אמרת לי, אבל מותק, את לא יכולה להסתכל קצת יותר קרוב הביתה? כאן בלונדון."

"כבר עשיתי את זה. עם 'חוג צ'לסי'. אני לא רוצה לחזור על עצמי."

החשבון נח לידם זה זמן מה. הוא הוציא את ארנקו כדי לשלם, אבל היא חטפה את הדף והרחיקה אותו ממנו. היא אמרה, "זאת החגיגה שלי."

"לכבוד מה?"

"לכבוד 'חוג צ'לסי', כמובן. מותק, אתה  מאוד דקורטיבי, אבל לפעמים אתה, טוב, לא לגמרי מחובר."

"אני מעדיף… אם לא אכפת לך…"

"לא, מותק, הפעם זה עלי. ועל מר דווייט, כמובן."

הוא ויתר, כששניים מהיפנים שרבבו לשון בעת ובעונה אחת ואז הפסיקו בבת אחת וקדו זה אל זה, כמו אנשים שנחסמו בפתח של דלת.

קודם לכן נראו לי שני הצעירים כמיניאטורות תואמות, אבל איזה ניגוד שרר ביניהם, בעצם. אותו היופי יכול להכיל חולשה וכוח. נשים כמוה במאה התשע עשרה היו, אני מניח, יולדות תריסר ילדים בלי להיעזר בחומרי אלחוש, והוא היה נופל קורבן לזוג העיניים השחורות הראשונות שהיה פוגש בנפולי. האם יוצבו פעם תריסר ספרים על המדף שלה? גם אותם יצטרכו ללדת בלי חומרי אלחוש. מצאתי את עצמי מקווה ש"חוג צ'לסי" יתגלה כאסון ושבסופו של דבר היא תעסוק בדוגמנות צילום והוא ישתקע בעסקי היין בסנט ג'יימס. הבגרות מצילה אותנו ממימוש חלק  גדול מפחדינו. תהיתי לאיזה בית הוצאה לאור שייך דווייט. יכולתי לדמיין את גב הספר, שבו הוא היה מציין את יכולת ההסתכלות המלוטשת שלה. אם יש לו שכל, יהיה תצלום בגב העטיפה, שהרי המבקרים, כמו המוציאים לאור, הם בני אדם.

הם מצאו את מעיליהם בירכתי המסעדה ושמעתי אותם מדברים. הוא אמר, "מעניין מה כל היפנים ההם עשו שם?"

"יפנים?" היא שאלה, "איזה יפנים, מותק? לפעמים אתה חמקמק כל כך, שנדמה לי שאתה בכלל לא רוצה להתחתן אתי."


לעברית: עופרה עופר אורן

The Invisible Japanese Gentlemen", Graham Greene"

מה הקשר בין הסרט "ברוקלין" לסיפור "אוולין" מאת ג'יימס ג'וייס

ג'יימס ג'ויס

ג'יימס ג'ויס הוא אולי אילן גבוה מדי להיתלות בו כשמדובר בפרשנות לסרט "ברוקלין", אבל במהלך הצפייה לא יכולתי להימנע מהמחשבות עליו.

העלילה של "ברוקלין" מתרחשת לפחות חצי מאה שנה אחרי שספרו של ג'ויס הדבלינאים ראה אור. אחד הסיפורים בקובץ, "אוולין", שהופיע בעבר בתוכנית הלימודים לקראת בחינות הבגרות בספרות אנגלית, מספר, כמו הסרט, על נערה אירית מתלבטת.

הוצאת בבל, לעברית: שרון פרמינגר

בסרט (המבוסס על רומן מאת הסופר האירי קולם טובין) אייליש היגרה לארצות הברית  כדי למצוא לעצמה עתיד טוב יותר, אבל כשהיא באה לביקור מולדת באירלנד, מנסה ארצה "ללכוד" אותה ולהשאירה "בבית": פתאום מציעים לה עבודה, גבר אמיד מחזר אחריה, הנופים המוכרים, החברות הוותיקות, אמה המזדקנת, כולם מפתים אותה לוותר על החלום האמריקני, לחזור ולהשתקע במולדתה ולוותר על האהוב האמריקני-איטלקי שהכירה בברוקלין.

בסיפור של ג'וייס אוולין מתלבטת אם לחבור למלח המחזר אחריה. הוא מזמין אותה לעלות אתו לאונייה המפליגה לבואנוס איירס (פירוש השם "אוויר טוב", לעומת תיאור הדירה המחניקה והמאובקת שבה אוולין גרה, אינו מקרי), לנטוש את אביה וביתו, את עירה ואת עברה, ולצאת לחיים חדשים.

הבחירה של אייליש אמורה לעורר בלבו של הצופה סקרנות, ואולי אפילו מתח, מתוך התהייה אם תישאר באירלנד ותבגוד באהובה
האמריקני, ואם מוטב לה בכלל להישאר בעולם הישן, המוכר. בעצם בחירתה די ידועה מראש. ברור למדי שהפיתויים שארצה פורשת בפניה לא יגברו, בסופו של דבר, על האפשרות לחיות בעולם החדש ולהתחיל לממש את החלום האמריקני. האהוב האיטלקי כבר הציג בפניה את מה שעתיד להתרחש בחייהם המשותפים: הוא ואחיו קנו חלקת אדמה גדולה, שעליה יבנו כמה בתים, ימכרו חלק מהם, יגורו באחרים, ובלי ספק יתעשרו. הם מייצגים את ארצות הברית – כור היתוך של מהגרים שמביאים אתם חריצות, מעשיות ועבודת כפיים. האהוב האמריקני גברי ובעל חזון. המחזר האירי יכול אמנם להציע לה את הבית הגדול שהוריו "מורישים" לו בעודם בחיים, אבל הוא מייצג מציאות מנוונת ומוגבלת. הוא לא ישיג את עושרו בעבודה, הוא לא ימריא אתה למחוזות מלאים בהשראה – אדרבה, הוא עצמו משתוקק לצאת מהמציאות החוסמת אותו, לראות מקומות חדשים, להשתחרר.

אוולין של ג'ויס דומה אמנם לאייליש, אבל בסופו של דבר שונה ממנה מאוד: היא נשארת "תקועה" במקומה, אחוזת חרדות, פחדים ורגשות אשם. היא משותקת מרוב אימה: האם המלח הצוהל, זה שפיו מלא שירה ופניו שזופות משמש, יישא אותה בסופו של דבר לאישה, או רק ינצל אותה? ואיך תוכל להפקיר את אביה, גם אם חייה אתו רצופים בעלבונות וכאב, והזיכרונות הטובים מעטים כל כך? ומה יגידו עליה, אם תסתלק כך עם גבר זר, בחנות שבה היא עובדת? ודאי ירכלו עליה, ודאי ילעגו לה.

אוולין מנסה לאזור אומץ ולברוח מהמלכודת שאירלנד פורשת מתחת לרגליה, אבל ברגע האחרון נבהלת, נתקעת במקום, מסרבת לעלות על הספינה, וזאת מפליגה בלעדיה. הקתוליות האדוקה שבתוכה צמחה, החשש מפני מעשה נועז מדי, חוסר היכולת שלה להמריא, אינם מאפשרים לה לעשות את המעשה שיכול להציל אותה מהחיים הצפויים לה – קיום עלוב ונטול תקווה, כמו זה שהיה לאמה לפניה, עד שחלתה ומתה.

בספרו דיוקן האמן כאדם צעיר ביטא ג'יימס ג'וייס את החרדה שחש מפני אירלנד. הוא חייב, כך מסביר שוב ושוב גיבורו, סטיבן דדאלוס, להשתחרר ממנה, לברוא לעצמו כנפיים סמליות, כנפי לעברית: אברהם יבין ודניאל דורון, עם עובדהיצירה האמנותית (כמו דדאלוס מהמיתולוגיה היוונית שיצר לעצמו כנפיים מדונג ונוצות, כדי לנוס מהשבי). ג'ויס עצמו גלה מארצו, וסירב לשוב אליה, אם כי לא חדל לכתוב עליה.

כצפוי, גם אייליש בסרט מבינה שארצה מסוכנת לה. גם היא נמלטת, ומסמנת את הדרך לכל המהגרים שאינם חוששים לעצב לעצמם חיים טובים יותר מאלה שנועדו להם מלידה. היא מייצגת את המיליונים שהיגרו לאורך השנים. ארץ המוצא של כ10% מתושבי ארצות הברית כיום היא אירלנד.

את הסיפור "אוולין" הוציאו לפני כמה שנים מתוכנית סיפורי החובה באנגלית. מותר, אבל לא חייבים עוד, ללמד אותו. הסיבה לכך, כפי שהוסבר לי פעם: יש בו יותר מדי אלמנטים קתוליים, ולכן הוא עלול לפגוע ברגשותיהם של תלמידים (יהודים) דתיים. לא יאומן, אבל כך.

ברנרד מלמוד: A Summer's Reading האם באמת חשוב כל כך לקרוא ספרים?

"אז ויקטוריה בקהאם לא קראה ספר מימיה." במילים הללו נפתח מאמר שכתבה לפני כעשר שנים הת'ר לייסי, בעלת טור בעיתון האנגלי הנחשב "גארדין". המאמר נקרא "עריצות הקריאה" ולייסי יצאה בו להגנתה של ויקטוריה בקהאם שזמן מה לפני כן העידה על עצמה  שאינה נוהגת לקרוא ספרים, וזכתה בשל כך לקיתונות של לעג. לייסי עצמה מעידה בסופו של הטור על כך שהיא דווקא כן נוהגת ואוהבת לקרוא, ואפילו מרבה לעשות זאת, ובכל זאת היא מעניקה לבקהאם, ואתה כמובן לכל מי שאינו חובב ספרים, מעין פטור מוסרי: "אני סבורה שישנם רבים שאינם קוראים ספרים," היא כותבת, "וזה לא מעיד על כך שיש בהם איזשהו פגם." היא מוסיפה ומספרת על אמה, שהספרים היחידים שקראה אי פעם היו אלה שנאלצה לקרוא כשהייתה תלמידה, ומאז שסיימה את הלימודים "ניערה את אבק הספרות מעל רגליה באנחת רווחה, ומעולם לא הביטה עוד באף ספר." ואמה אינה היחידה. לייסי מצטטת ידוענים בריטים שהצטרפו לוויקטוריה בקהאם והכריזו שספרים משעממים אותם, הם מסרבים לקרוא, ואינם רואים בכך כל פסול.

ויקטוריה בקהאם

"מה קרה?" שואלת הת'ר לייסי. "ממתי מכסה קבועה של חומר קריאה רציני וראוי נהפכה לעניין מחייב? ומי בכלל מחליט מה ראוי? אילו ויקטוריה בקהאם בלעה מנה קבועה של ספרות נשים מתקתקה ("צ'יק ליט"), או מותחנים אלימים ושטופי דם (הרי גם אלה ספרים), האם מישהו היה סבור שהרגלי הקריאה שלה נאותים, אף על פי שחומר הקריאה החביב עליה באמת הוא עיתוני אופנה?"

מאמרה של הת'ר לייסי שאפשר אולי לכנות אותו גם "בשבחי הבּוּרוּת" מעלה על הדעת את הסיפור "קריאת קיץ" שכתב הסופר האמריקני-יהודי ברנרד מלמוד.

ברנרד מלמוד

הדמות הראשית בסיפור, המתרחש בתחילת שנות החמישים באחד מרובעי העוני של ניו יורק, הוא צעיר בשם ג'ורג' סטויונוביץ'. שמו מעיד עליו שהוא כנראה בן למשפחת מהגרים, ככל הנראה ממזרח אירופה. אמו מתה, אביו פועל קשה יום שעובד בשוק הדגים ואחותו מלצרית בבית קפה אי שם בברונקס. האבא והאחות משכימים קום כל בוקר כדי לצאת לעבודה, ורק ג'ורג' המובטל נשאר בבית. הוא כמעט בן עשרים ורוב היום הוא מסתובב חסר מעש, מדי פעם מקשיב למשחקי כדורגל המשודרים ברדיו, מציץ בעיתוני הרכילות שאחותו מביאה מבית הקפה, לפעמים, כשמתחשק לו, מסדר קצת, אף על פי שחובת הטיפול בבית מוטלת על אחותו, גם אם היא עובדת קשה והוא בטל ממעשים. ג'ורג' מתקשה להשלים עם מצבו העגום. הוא משועמם. אין לו כמעט כסף. אחותו מקציבה לו אמנם מדי פעם כמה סנטים ממשכורתה, אבל אין בכך די כדי לאפשר לג'ורג' להזמין פעם מישהי לצאת אתו לסרט ולהפיג את הבדידות. ג'ורג' אינו שבע רצון גם מהשכונה שבה הוא גר. הוא חולם לשפר את תנאי חייו. כמה היה רוצה לגור בבית נאה עם מרפסת באזור ירוק שנטועים בו עצים, לא ברחובות המהבילים הללו, שהמדרכות בהן שבורות, ששום דבר לא צומח בהם, שיש בהם רק בטון ואבן. מדי ערב יוצא ג'ורג' לטיול קצר, חולף על פני החנוונים היושבים בפתחי החנויות כדי להתאוורר מהחום והלחות, יוצא מתוך שכונת העוני, עד שהוא מגיע לאיזה גן ציבורי קטן, שם הוא נח מחוסר המעש שלו וחולם על עתיד טוב יותר.

איך יוכל להתקדם בחיים? איך יוכל לפרוץ את מעגל העוני ולממש את מה שמכונה "החלום האמריקני" כלומר – להתעשר? לפי הסיפור השער האפשרי היחיד שיכול להיפתח בפניו הוא – אם ירכוש השכלה. כלומר – אם יתחיל לקרוא. כולם – ג'ורג', בני משפחתו והשכנים יודעים זאת. אבל ג'ורג' הפסיק את הלימודים. יום אחד נמאס לו והוא קם ועזב את בית הספר. ברור שלא היה אז מי שיבלום אותו, יעודד אותו להתגבר על הקושי והאתגר שמציבים הלימודים. אביו מתמודד עם קשיים בכך שהוא בוכה. אחותו כמעט בת גילו. בני משפחה אחרים, מלבד האימא שמתה, אינם מוזכרים. מאז שג'ורג' ברח מבית הספר הוא עסק בכל מיני עבודות מזדמנות – נער שליחויות, פועל בבית חרושת – שבכולן מאס. מדוע אם כן אינו משלים את חוק לימודיו? יש לו הרבה הסברים, בעצם –  תירוצים. למשל: הוא לא אוהב שאומרים לו מה לעשות. וחוץ מזה – התלמידים האחרים יהיו צעירים מדי, יחסית אליו. למעשה יש לו לג'ורג' תירוצים לכל הבטלנות הנרפית שלו: אמנם היה רוצה לעסוק בנגרות כתחביב, אבל איפה ימצא מקום לעשות זאת? אמנם היה רוצה להיות משכיל יותר – אבל איך יוכל להתגבר על הרתיעה שלו מפני קריאה? הוא מבין היטב שרק מי שמסוגל לקרוא יוכל להתפתח, אבל אין לו כוחות נפש לאלץ את עצמו לפעול בהתאם.

השינוי מתחולל כשאחד השכנים, מר קָטָנְזָרָה –  גם הוא מן הסתם מהגר או בן למהגרים, כנראה מאיטליה, כך מעיד עליו שמו – פוגש את ג'ורג' ומאתגר אותו. קטנזרה מתעניין בג'ורג'. למעשה הוא היחיד שעושה זאת. אף אחד אחר בשכונה או בבית אינו פונה אל הצעיר הזה בשאלות, אינו תוהה למעשיו, אינו מבקש לדעת מה שלומו. מאז ומתמיד חיבב מר קטנזרה את ג'ורג'. כשהיה ילד נהג לתת לו כמה מעות כדי שיקנה לעצמו ממתקים.

ערב  אחד כשהוא נתקל בג'ורג' המשוטט כדרכו בלי שום תכלית, הוא מבקש לדעת מה בעצם ג'ורג' עושה עם עצמו. וג'ורג', שנבוך להודות בבטלנותו, מספר פתאום שהוא קורא.. המון. שיש לו רשימה של מאה ספרים שלקח מהספרייה, ובכך הוא שקוע. מר קטנזרה מתעניין מאוד. הסיפור מרמז על כך שהאיש משכיל יותר מאשר תושבי השכונה האחרים: הוא נוהג לקרוא עיתון "נחשב", הניו יורק טיימס. והוא מציע לג'ורג' לשוחח אתו על כל הספרים הללו. האם הוא מבין שג'ורג' משקר? האם מטרתו הסמויה להשפיע על הצעיר, לעודד אותו, להביא לכך שיתחיל באמת לקרוא?

לכל השאלות האלה משיב הסיפור תשובות סמויות ולא ישירות. אבל שאלה אחרת נשארת ללא מענה: מה קרה בעולם מאז שברנרד מלמוד כתב את "קריאת קיץ"? איך ייתכן שבאמצע המאה הקודמת הייתה ההשכלה המפתח הברור והמובן מאליו להצלחה בחיים, ואילו כיום ויקטוריה בקהאם ודומיה הם אלה שקובעים את הלך הרוח הציבורי? מדוע עיתונאית כמו הת'ר לייסי מוצאת לנכון להסביר שקריאת ספר דומה לכל תחביב אחר – היא אפילו מציעה חלופות שקולות: קניית בגדים, רכיבה על סוסים, תיעוד המספרים המופיעים על קרונות רכבת, בישול, חקר מערות?

רבים מבין תלמידי בית ספר תיכון שנהגתי בעבר לתת להם לקרוא את המאמר של הת'ר לייסי כמעין התגרות – משום מה האמנתי שידונו אותו לכף חובה ויבוזו לו – הגיבו אליו להפתעתי ולצערי בהסכמה. עד שהפסקתי לתת להם אותו, שמא אני משיגה בדיוק את ההפך ממה שתכננתי: מעודדת אותם לחשוב שהקריאה באמת לא חשובה כל כך, במקום לעורר בהם תחושה של התקוממות כנגד מה שנאמר במאמר.

"אני עצמי לעולם לא אדע את ההבדל בין ורסצ'ה לגוצ'י, (ולעולם גם לא יהיה לי אכפת מה ההבדל)", כותבת הת'ר לייסי, אבל מזדרזת להסביר שאין לדעתה שום הבדל בין עיסוק באופנה לבין קריאת ספרים. המשמעות המובלעת: גוצ'י וטולסטוי שווים. אין סולם ערכים של גבוה ונמוך, חשוב ולא חשוב, רב משמעות ושולי. אין מי שההיכרות עם עולמו תורמת ומעשירה יותר ממי שרק מקשט את המציאות. ומכאן שאין מי שמשפיע באמת על הזולת באמירתו, באמנותו, בנפשו המורכבת ורבת הפנים. אין הבדל בין מוצרט ללהקת פיקוד מרכז. אין. פשוט אין.

תומס מאן: "איש וכלבו"

ואילו השחפים, מסתבר שהם עניים מדי במוח ובלב ללעוג להכנות שהוא עושה. בָּאוּשֶׁן אינו מסוגל להגיע אליהם. אבל הוא שולח את נביחתו, את קולו המרעים אליהם על פני המים. זה מגיע אליהם, ואף הוא הרי דבר מוחשי, הסתערות המכה אותם בהלם ואשר כנגדה אין הם מסוגלים להחזיק מעמד זמן רב. אמנם הם מנסים זאת, הם נשארים במקומם, אבל בשורות קהלם הרוחש עוברת תזוזה של אי שקט. הם מסבים את ראשיהם, אחד ועוד אחד מחלצים את כנפיהם על כל צרה שלא תבוא, ולפתע הם נוסקים אל על ברעש בכל המונם, כתמרת ענן לבנה, שקול קרקור מר נפש ופטליסטי עולה ממנה, ובָּאוּשֶׁן אץ על הסלעים לכאן ולכאן כדי להבריח ולהפיץ אותם לכל עבר ולוודא שיישארו בתנועה: כי התנועה היא בעיניו העיקר, שלא ישבו, שיעופו, במעלה הנחל ובמורדו, כדי שיוכל לדלוק אחריהם.

הוא שועט לאורך הגדה, ממרחק הוא שוטף את האפיק לכל אורכו, שהרי בכל מקום יושבים ברווזים, מקוריהם תחובים להם בנעימות זלזלנית תחת כנפיהם, ובכל מקום שאליו הוא מגיע הם ממריאים ונסים מפניו, כך שהמחזה אמנם נראה כמו טאטוא של רצועת החוף, כולה והקמת מהומה עליזה בה גולשים ונוחתים בחבטה על המים, המערסלים ומסובבים אותם בבטחה, או מתעופפים מעליו בראשים מתוחים, שעה שבאושן, במרוצתו על החוף, מודד את כוח רגליו בכבוד כנגד עצמת אבדותיהם.

הוא כל כך מוקסם ואסיר תודה כשהם רק מעופפים, כשהם נותנים לו הזדמנות לתחרות ריצה נפלאה במעלה הנחל ובמורדו, והם מכירים מן הסתם את משאלות לבו ולעתים מפיקים מהן תועלת. פעם ראיתי אימא ברווזה אחת עם אפרוחיה − זה היה באביב, ה חל כבר היה ריק מעופות, זו נשארה אצלנו עם עולליה, שטרם היה בכוחם לצאת למסע, ושמרה עליהם באיזו שלולית בוצית שנותרה מן ההצפה האחרונה ומילאה שקערורית של אפיק הנחל היבש. שם פגשה את באושן − אני צפיתי במחזה מן הדרך העליונה. הוא זינק אל השלולית, התרוצץ וניתר בתוכה בנביחות ובתנועות פראיות, רדף אחרי משפחת הברווזים והפיץ אותה באימה לכל עבר. מובן שהוא לא נגע לרעה באף אחד מבני המשפחה, אבל זרע בהם חרדה שלא ידעה גבול ומידה, כך שהאפרוחים, שהיו מכים בבדלי כנפיהם, פרחו לכל עבר, אבל על הברווזה צלחה אז אותה רוח של גבורה אימהית, שלמען הגן על גוזליה היא מטילה עצמה בעיוורון ובתעוזה גם כנגד החזק שבאוייבים, ובאומץ לב אחוז שיכרון, שדומה כי הוא חורג מגבול הטבעי, עלה בידיה להטיל בו בלבול ולהניסו כל עוד נפשו בו. בנוצות סמורות ובמקור פעור להחריד, עטה ברפרוף כנפיים פעם אחר פעם ותקפה את פניו של באושן, הסתערה עליו בגבורה שוב ושוב, כשהיא משמיעה קולות נשיפה, ואמנם גרמה במראה החלטיותה מעוות הצורה לרתיעה מוכת תדהמה של אויבה, אף שלא היה בכוחה לאלצו ממש ובאופן מוחלט לנסיגה, כי תמיד התקדם מחדש בהשמיעו קולות. לפיכך החליפה הברווזה את שיטתה ובחרה בדרך הפיקחות, כיוון שעוז הנפש הסתבר כבלתי מעשי. מן הסתם הכירה את באושן מפעמים קודמות, את חולשותיו את מאווי לבו הילדותי. היא זנחה את עולליה לנפשם − היא עשתה זאת למראית עין, חיפשה את מפלטה בתחבולות, היא המריאה אל על וחצתה את הנחל במעוף, "נרדפת" על ידי באושן, נרדפת, כפי שהוא דימה, אך לאמתו של דבר היא הוליכה אותו, כשהיא מחזיקה ברצועת השוטים של להיטותו. היא עפה בכיוון הזרם, אחר כך נגד כיוונו, הלאה, הלאה, כשבאושן דוהר לידה כבתחרות ריצה, עפה מרחק כה רב במורד הנחל ומן השלולית עם האפרוחים, עד שבעודי ממשיך בטיולי אבדו מעיני לגמרי גם הברווזה וגם הכלב. מאוחר יותר חזר הפתי ומצא שוב את דרכו אלי, מותש לגמרי מן הריצה ובנשימה משתנקת. אבל כששבנו ועברנו ליד השלולית המותקפת הייתה זו מפונה מיושביה…


תומס מאן, סיפורים מאוחרים, מגרמנית: יעקב גוטשלק, ספרית פועלים הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר

 

איתן דרור-פריאר, "האצבעות על הגבעה": מה סוד קסמו?

בתום קריאת הספר האצבעות על הגבעה תהיתי מה סוד קסמו. הרי כולו עוסק בייסורים, חלקם מרוחקים, זיכרונות מהבהבים מהעבר, חלקם מתרחשים ממש עכשיו, בהווה הסיפורי. ובכל זאת, למרות כל הצער הרוחש בשלוש הנובלות המקובצות בספר הזה, אי אפשר להתכחש ליופיין הרב ולתחושת הערך והמשמעות שהן מעניקות.

אחת הסיבות לכך היא שהכותב תובע את השתתפותו הפעילה של הקורא. שום דבר בכתיבתו אינו מוצג במפורש, בגלוי. כדי להבין את הדמויות ולפענח את מצוקותיהן, רצונותיהן, הגעגועים שלהן, עלינו להיות שותפים בתהליך, להצטרף אליהן ולעקוב בזהירות אחרי חלקי המידע הנמסרים לנו – רגע אחד אנחנו בהווה, ומיד נזרקים אל התרחשות מהעבר הרחוק, אל דברים שנאמרו, אל תמונות קצרות, רבות משמעות, שנטבעו בזיכרון והשפיעו על חייה של הדמות. הזמנים נשזרים ויש לעמוד על המשמר, לעקוב אחרי נגיעותיהם ההדדיות ולשים לב למשמעויות שהם מעניקים זה לזה.

אל כל אלה נוספים קטעי מידע קצרצרים שמובאים בפנינו, ואת הקשר שלהם לסיפור עלינו לגלות בעצמנו. הנה למשל פרק י"ח הקצרצר בסיפור "כיכר היונים": "ב-1917 ניצוד הדוב האחרון בארץ ישראל. איך מרגיש דוב שנשאר לבדו?" ובכן – מה יש כאן? אזכור של בדידות? ניתוק? נרדפות? כל אלה, ועמם ודאי עוד קשת של תחושות שהמידע הזה מעורר, ואין צורך לפרשן במדויק, כי כתיבה משובחת אינה זקוקה להסברים – הכתוב מביע את עצמו במדויק, כמות שהוא, ודי לנו בכך שנתמסר ונניח לו לגעת בנו.

המשותף לשלוש הנובלות הללו: אנו פוגשים בהן בנים בוגרים שפונים בדיבור אילם אל הורים נפקדים. בסיפור השני, "העונש של חנוך" אפשר לראות כיצד ישפיעו חיי הנישואים של ההורים על אלה של חנוך. בסיפור הראשון, "אצבעות על הגבעה" משוחח הדובר עם אמו הנעדרת ונזכר באביו, הלום קרב שהשאיר על הגבעה לא רק את אצבעותיו, אלא גם את שלוות נפשו, ובעצם גם את שפיותו. גם הסיפור השלישי עוסק בטירוף. הדובר השקוע כולו בטיפול באביו המידרדר מנטלית, זוכר את תהליך אובדן השפיות של אמו – "אז מה אתה מעדיף, משוגעת או סנילי?" שואל אותו האב ברגע נוגע ללב של פיכחות וקרבה יוצאת דופן – ובה בעת מתעד בלי לדעת זאת את אובדן השפיות של עצמו.

אחת הבעיות של הבנים והוריהם היא הכמיהה לקשר שאינו מתאפשר. ההורים שקועים בחייהם. במצוקותיהם, בהתאהבויות ובשנאות של עצמם. איך יושפעו החיים של ילדים שאמם בורחת מפני אביהם ומאלצת אותם להיות שותפי סוד למעלליה? אילו חיי נישואים יהיו לבנה של אישה שבוגדת בבעלה כמעט בנוכחות שניהם? מה העתיד הצפוי לילד שהוריו תובעים ממנו לגדול, מודדים כל יום את גובהו, מבהירים לו שנכשל במשימה החשובה כל כך?

לעד הם ימשיכו לחפש את ניצוץ החסד שידעו אולי בילדותם – הנה אחד מהם שב אל כיכר זרה ורחוקה שבה היה פעם עם הוריו, "בכיכר הרבה ידיים זקנות מאכילות את היונים, ואני מחפש שם את אמא ואת אבא ואותי. מתיישב על ספסל וקורע מהלחם שבחרתי בקפידה במעדנייה. עכשיו אני היד הזקנה." בניגוד להוריו, שהייתה להם לפחות זמן מה אהבה, שהולידו אותו, שיצרו משפחה, הוא מוצא את עצמו בין היונים המתרוצצות, "סבא של אף אחד." בכל מקרה, כך גורסים הסיפורים הללו, האהבה אינה אלא פיתוי, ליתר דיוק – פיתיון שטומן בחובו קרס קטלני: גורלם של בנים שאוהבים את הוריהם נחרץ: הם יחושו מרומים ונבגדים, אהבתם לא תעמוד להם.

על אף כל זאת, יש בסיפורים הללו גם הומור. הנה למשל בסיפור "העונש של חנוך": חנוך מגיע לבית החולים ביחד עם אשתו, שעוברת ניתוח קשה. הוא מתיידד מיד עם החולה המבוגרת שבמיטה הסמוכה ומתעד שיחה קצרה שהיא מנהלת עם אחד הרופאים:

"'ידועה לך רגישות מסוימת?' שאל הרופא את ציפורה.
הזקנה, שלא הבינה ואולי לא שמעה, הרימה מעט את הראש. 'מה?!'
הוא הגביר את קולו. 'את רגישה למשהו?'
'למוזיקה מזרחית,' ענתה."

אבל, כך מסתבר, גם בהומור טמונה סכנה: חנוך המבודח מספר לאשתו עד כמה הזקנה השוכבת במיטה לצדה "מלבבת". תוך זמן לא רב המילה הזאת חוזרת אליו כבומרנג לגלגני. בעולם המתואר בספר האצבעות נותרו על הגבעה אי אפשר להתפעל ממישהו, לאהוב אותו, להתרפק עליו או עליה, בלי לשלם על כך מחיר, ועם זאת, למרות כל הכאב העולה מהסיפורים, מתעורר הרצון שהם יימשכו. זהו ספר ביכורים, ואי אפשר שלא לצפות לספרו הבא של איתן דרור-פריאר.

סומרסט מוהם: הסיפור "מר יודע כול" והטעויות, המצחיקה והמביכות, שנפלו בבחינת הבגרות

סיפורו של סומרסט מוהם "מר יודע כול" (Somerset Maugham, Mr. Know All)  מופיע כבר זמן רב בתוכנית ללימודי אנגלית בישראל. בשנים האחרונות נבחנים עליו התלמידים בישראל בחלק של בחינת הבגרות המוקדש כולו לספרות אנגלית ואמריקנית.

"מר יודע כול", באנגלית "Mr. Know All", הוא סיפור פואנטה: בשורותיו האחרונות אמור הקורא לשנות באחת את דעתו על שתיים מהדמויות: מי שנתפס כנודניק, טרחן דביק ויומרני, מתגלה כאדם מצפוני רגיש ובעל ערכים, שמוכן להקריב את המוניטין היקר לו ואת כבודו העצמי למען אישה זרה, והיא, שנתפסה כאישה תַּמָּה, צנועה ועדינה מתגלה כ"פנינה מזויפת", אם לנקוט דימוי הלקוח ישירות מתוך הסיפור.

זהו גם סיפור עם מוסר השכל. הוא אמור ללמד את הקורא לקח שקל לנסחו באמירות משומשות: בעברית – "אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו", באנגלית – "Never judge a book by its cover": פתגם מסכם, לעוס ונטול כל מקוריות מחשבתית, שאלפי תלמידים ישראלים חוזרים עליו כל שנה בבחינות הסיום.

סומרסט מוהם
סומרסט מוהם

 

הסיפור מתרחש על אוניית נוסעים שמפליגה מסן פרנסיסקו ליפן, זמן לא רב אחרי תום מלחמת העולם הראשונה. על הסיפון נפגשים המספֵּר האנגלי שנאלץ למגינת לבו לחלוק את תאו עם אדם זר. שמו, מקס קֶלָדָה, מסגיר את לאומיותו המפוקפקת. אין לדעת מניין בדיוק בא, אבל למספר ברור מיד שאינו אנגלי. הוא מסביר שהיה מעדיף שותף לחדר ששמו סמית, או בראון…

המספר מפתח סלידה כלפי השותף עוד לפני שהם נפגשים. אפילו חפציו של מר קלדה מרגיזים אותו: לטעמו יש לאיש יותר מדי בגדים, יותר מדי תוויות נסיעה מודבקות על מזוודותיו, הוא משתמש בתכשירי טיפוח יקרים: כל הרמזים מעידים על כך שזהו אדם אמיד, שמרבה לנסוע בעולם.

סלידתו של המספר גוברת לאחר שהשניים נפגשים. חשדותיו התאמתו: ברור לו לגמרי שמר קלדה נולד "במקום שבו השמים תכולים יותר מאשר אלה הפרושים מעל אנגליה," והוא חושד בו שמוצאו "הלבנטיני" הוא מאלכסנדריה או מביירות. תווי פניו של מר קלדה מוכיחים זאת: הוא כהה עור, עיניו מימיות, שערו שחור ומבריק, אפו מעוקל. ייתכן שבני הנוער הישראלים שקוראים את התיאור יבחינו בדמיון שיש בינו לבין הקריקטורות האנטישמיות שהופיעו כמה עשרות שנים אחרי שהסיפור נכתב ב"דֶר שטירמֶר", אבל ספק אם יוכלו להבין את הרמיזות האחרות: מר קלדה, כך מתאר אותו המספר, מלווה את דבריו בתנועות ידיים מוגזמות. הוא רברבן, פטפטן, מרבה ללהג ולהתווכח, משתדל כל הזמן להוכיח את עליונות ידיעותיו, מרשה לעצמו קרבה יתרה, אינו מקפיד על כללי הנימוס ומוותר על הפנייה הרשמית "מיסטר," והוא גם מדבר "ברהיטות שאין בה שום דבר אנגלי." רק מי שמכיר את צורת הדיבור שסנובים אנגליים מתנָאים בה, הגמגומים המיועדים להביע ספקנות, תחכום, איפוק וצניעות מתוכננת, ואת השליטה הנדרשת בתנועות הגוף המתונות במפגיע, יוכל להבין את ההקשר התרבותי של התיאור.

התלמידים הישראלים שקוראים את הסיפור לא יכולים שלא להחמיץ את שפת הדיבור של מר קלדה, שנשמעת כמו פרודיה על ג'נטלמן אנגלי: "I was jolly glad when I heard you were English," אומר האיש שמתיימר להיות אנגלי, וכשהמספר מביע ספק מנומס, בהרמת גבה, במצמוץ, שולף מר קלדה את דרכונו הבריטי ומנופף בו.

והנה אבן נגף שאפילו מנסחי בחינת הבגרות באנגלית נתקלו בה פעם, וכָּשְלוּ: בבחינה שנערכה בקיץ 2013 נשאלה השאלה הזאת:

"אחרי שהמספר מדבר עם מר קלדה, הוא אומר, 'למלך ג'ורג' יש הרבה נתינים מוזרים.' למה הוא מתכוון?"

וכאן ניתנו לתלמידים ארבע תשובות אפשריות, שלמרבה הצער, אף אחת מהן אינה נכונה:

  1. מר קלדה אינו אוהב את אנגליה.
  2. מר קלדה אינו מדבר אנגלית.
  3. מר קלדה אינו נראה בריטי.
  4. אין למר קלדה דרכון בריטי.

התשובה שציפו מהתלמידים לסמן הייתה השלישית. שהיא בלתי אפשרית ואפילו קצת מצחיקה. האימפריה הבריטית השתרעה באותם ימים בעולם כולו, במזרח התיכון, באסיה, אפריקה, אמריקה ואוסטרליה. איך אם כך יכול היה מישהו להיראות "בריטי"?

הניסוח הנכון היה צריך כמובן להיות – "מר קלדה אינו נראה אנגלי".

פעם אמר לי מישהו שכאשר שואלים את תושב האיים הבריטיים מה לאומיותו, ישיב בלי היסוס: "אנגלי". או – "סקוטי". או – "אירי". או – "וולשי". היחידים שמציינים כי לאומיותם בריטית, הם הזרים. למשל – יהודים ילידי בריטניה…

הסיפור "מר יודע כול" מבקש להראות לנו שסטריאוטיפים וגזענות הם עניין פגום ויש להימנע מהם. אכן, המספר מגלה בסופו של הסיפור שהדעה הקדומה השלילית שהייתה לו נגד מר קלדה הייתה שגויה. למרבה ההפתעה מסתבר שקריאה נכונה של הסיפור אפשרית רק אם הקורא שלו מכיר כמה סטריאוטיפים, שבלעדיהם לא יוכל לרדת לעומקו…

          העיבוד הקולנועי לסיפור, שאינו נאמן חלוטין למקור

והנה עוד שתי טעויות מביכות שנפלו בבחינת הבגרות באנגלית.

האחת במועד חורף 2014. השאלה מנוסחת כך:

"כמה מהאנשים שהסבו ליד שולחן האוכל התפעלו משרשרת הפנינים של הגברת רמזי. איך היא מגיבה?"

למרבה הצער, רק אדם אחד מגיב לשרשרת − מקס קלדה, וגם הוא לא בהתפעלות. בעקבות ויכוח שהתפתח שנושאו − פנינים, הבחין קלדה בכך שהשרשרת שהיא עונדת יקרת ערך. כל הסועדים האחרים אדישים ובכלל לא מתעניינים בגברת רמזי או בשרשרת שלה.

חמורה יותר, ואפילו מביכה, הטעות שנפלה בשאלון של חורף 2014.

התלמידים התבקשו לציין "דבר אחד שמר קלדה עשה שבזכותו האנשים שבספינה מחבבים אותו."

מה לעשות שאין לשאלה הזאת תשובה, כי האנשים שבספינה פשוט לא מחבבים אותו?

לאורך הסיפור מתאר המספר עד כמה הנוסעים נרתעים מפני מר קלדה. איך בחוסר הרגישות שלו, לכאורה, הוא כלל לא מבחין בכך שכולם סולדים מפניו. איך אפילו אילו העיפו אותו מכל המדרגות וטרקו בפניו את הדלת, עדיין היה מאמין שמחבבים אותו. איך מלגלגים לו, מכנים אותו "אדון יודע כול", והוא אפילו לא מבין את העקיצה…

בשום מקום בסיפור לא מוזכר שום פרט, ולוא המזערי, המראה שמישהו בספינה חיבב את מר קלדה.

ייתכן אמנם שכל התיאור, המגיע מנקודת המבט של המספר, אינו אמין. ייתכן שבשל הגזענות והדעות הקדומות שהמספר לוקה בהן, הוא מקצין את היחס של הנוסעים כלפי מר קלדה. אבל הפירוש הזה כל כך מתוחכם, כל כך מעמיק, וכל כך מנותק מה"ראיות" הממשיות שהטקסט מביא, שאין לו בעצם שום ביסוס, וודאי שאי אפשר לצפות מתלמידי רמת 4 יח"ל, אלה שניגשו לבחינה המסוימת הזאת, לענות על השאלה. גם מוריהם לא ידעו מה התשובה. אולי כי פשוט, ולמרבה המבוכה, היא אינה קיימת!